שולחן ערוך, יורה דעה קמ״ה: איזו אלילים של עובדי כוכבים המותרים בהנאה. ובו ט' סעיפים: – עם 17 מפרשים

איזו אלילים של עובדי כוכבים המותרים בהנאה. ובו ט' סעיפים:
כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים ומכ"מ אע"פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה:

דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה. (משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר) (תא"ו ני"ו):

בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי' עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר הכניס אלילי' לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית: הגה ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א"כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם (טור בשם רש"י) ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל"ט:

אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי' צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר. ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול (רבינו נסים):

אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת:

אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו' בהנאה היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי' הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד:

אע"פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר:

בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי' סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר. (וע"ל סימן ד') . (תקרובת ב"ח ומשמשיהם נאסרים) (תא"ו ני"ז):

אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי' ויש אוסרים גם בזה:

במקומם. והט"ז כתב דאפילו נעקרו לגמרי אלא שלא נעשה על ידי אדם גם כן אינן נאסרים:

רבים. וה"ה של נהר ומעיין של יחיד כיון דהטעם הוא דמחובר אינו נאסר אלא לענין נסכים יש חילוק בין יחיד לרבים ש"ך וט"ז (וכ' בנה"כ מה שנראה מדברי הט"ז דבשל רבים אפי' בתלושים שרי ליתא אלא דאפילו בשל רבים לא שרי אלא מטעם דמחובר ע"ש שמאריך בזה):

נאסרים. כ' הש"ך משמע אפי' נטען יחור הוה מחובר ואינו נאסר בהשתחוה להן ול"ד לבית בס"ג דאסור משום דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי דהכא כיון שיש לאילן שרשים בקרקע הוי כמחובר אבל נטען לשם אלילים אסור וזהו אשרה האמורה בתורה אפי' לא השתחוה לה אח"כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד עכ"ל:

שיוציא. אבל כל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוציא אחר שנעבד. כ"כ ב"י והאחרונים:

ציפויו. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום גזירת הכתוב אסור אפילו לא עבד הציפוי כ"כ רבינו ירוחם:

תקרובת. כתב הלבוש פי' דמותר בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש לעיל סימן ד' ס"ה וגם נתבאר שם במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי הר"ב כאן לא נראה כן עכ"ל הש"ך:

שבנאו. כתבו הט"ז וש"ך דהיינו שבנאו עובד כוכבים אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים והט"ז חולק עליו וכתב דדינו כישראל גמור בזה ולכל עונשים שבתורה כמ"ש ר"ס קל"ט (ובסימן הנ"ל כתבתי בשם נה"כ דמסכים עם הגהת דרישה ע"ש):

נוטל. פי' שישראל נוטל מה שחידש אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש"י והר"ן:

לעבדו. כתב הש"ך והחידוש אין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים:

הבית. והבית עצמו לא נתכוין לעבוד:

הוציאה. אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציא ישראל מותר כיון שלא הקצהו לעבודת כוכבים אלא לפי שעה. רש"י:

ביטול. כתב ב"י ופשוט הוא דהיינו דוקא כשהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי עבודת כוכבים ע"כ ומ"ש הר"ב ובישראל פי' אם הבית הוא משמשי עבודת כוכבים של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ריש סימן קל"ט. ש"ך:

שצייר. פי' רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו הוי ביטול. ש"ך:

סילקה. פי' רש"י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה:

שמעמידים. ומיירי שנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לא"ה מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מעבודת כוכבים עצמו מהר"ן:

מעשה. כ' ב"י דמדברי הרמב"ם משמע קצת דאע"פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם:

סימן. כלומר אפילו מעשה כל דהו ואפי' חצי סימן. ש"ס ורש"י:

חבירו. אפי' במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב' סימנים. רש"י והר"ן:

החליף. פי' שהיה לו עבודת כוכבים והחליפן לעובד כוכבים בבהמות. רש"י וע"ל סי' קל"ב וקמ"ד:

משנה עבודת כוכבים דף מ"ה:

פלוגתא דאמוראי שם דף מ"ז ופסק הרמב"ם בפ"ח כמאן דשרי:

מימרא דרבי יוחנן וכו' שם דף מ"ז:

שם במשנה וכדמפרש שם רב ששת וכת"ק הרמב"ם בפ"ח וכ"כ הטור:

שם מימרא דשמואל שם דף מ"ח:

שם במשנה:

משנה שם דף מ"ו כפירש"י שם:

מימרא דרב שם:

שם במשנה:

משנה שם:

שם במשנה:

משנ' שם דף מ"ח:

אמרי דבי ר' ינאי שם:

שם במשנה:

מימרא דרבי יוחנן שם דף נ"ד:

לפי' רש"י שם וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ח:

משנה תמורה דף כ"ח:

מימרא דרבי יוחנן עבודת כוכבים דף נ"ד:

מימרא דרב הונא חולין דף מ"א:

ציינתיו לעיל סימן ד':

מסקנת הגמ' שם בחולין דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה:

מימר' דרבי יוחנן עבודת כוכבים דף נ"ד:

פלוגתא דתנאי שם ופסק הטור כמאן דשרי:

הרמב"ם בפ"ח כמאן דאסר (ור"ן ורבינו ירוחם):

כל שאין כו'. מתני' מ"ה א' העובדי כוכבים כו' ומפני מה כו' ובגמ' שם מ"ו א' מ"ט דמ"ד כו' וכמש"ו ואפי' אבני כו' והוא דעת הרמב"ם והטור [והר"ן והראב"ד והרמ"ה חולקין דבשל תורה להחמיר. ות"ח וש"ך כתבו דטעמו של הרמב"ם משום דבירושלמי אתמר להדיא דחזקיה שרי וקי"ל כחזקיה וכן בגמ' שם נ"ט א' דחיק מאר ל"צ דטפחינהו בידיה ושינוייא הוא]:

של רבים. רמב"ם וטור והוא תמוה מאד דאף של יחיד מותר מטעם זה שאין תפיסת יד אדם בו כמש"ש נ"ט א' ואין אסור ביחיד אלא דטפחינהו בידיה ולמאן דאסור בתלשינהו גלא ושם מ"ז א' איבעיא להו אם אסור לגבוה בשל יחיד ויותר תמוה דתלי של רבים באין בו תפיסה דשל רבים אפילו תלושין מותרין כמש"ש נ"ט א' וכ"כ לבוש דלא כש"ך ודברי הש"ך תמוהין הן למאד דשם מ"ז א' בשל יחיד מיירי כמש"ש ל"צ דקא כו' ולס"ד אכתי לא חילק בין רבים ליחיד וכן מ"ש הש"ך דתלושין אסורין דלמיא קא סגיד קשה להולמו (וגם מ"ש בנקודות הכסף דחוק מאד):

ומ"מ כו'. כרב אשי שם דשמואל אתי כרבנן:

דבר כו'. מתני' וגמ' שם מ"ה א':

משמשי כו'. שם נ"א נ"ב דתניא אבד כו' בכלים כו' אמר מר כו' אם אינו ענין כו' ועתוס' שם ד"ה תנהו כו' וז"ש אבל תקרובת כו' וכמ"ש בחולין מ' א' ל"ק הא דאמר להר כו' וכפירש"י בעבודת כוכבים מ"ה א' ד"ה ומה שעליהם כו' וכן הסכים ר"י בתוס' שם ד"ה אלקיהם כו' ודלא כפיר"ת ולשון אחר של רש"י שהביא תוס' שם וט"ס ברש"י שלפנינו בא"ד הנ"ל שהרים וגבעות כו' עד מיהא הוי ושייך ללשון אחר של רש"י וצ"ל גזירת הכתוב היא דתלוש שעליהם כו' וכ"ד תוס' בחולין מ' א' בד"ה הא כו' אלא שמשמע מדבריהם דאף משמשין מותרין שכ' שם ומה שתקרובת הר מותר כו':

שיהא הבית כו'. עתוס' שם ד"ה בית כו':

ודוקא כו'. רש"י שם ד"ה הכניס כו' וכמש"ש נ"ג ב' בימוסאות כו' בימוס שנפגם כו':

ובישראל כו'. רש"י שם במתני' מ"ז ב' ונראה מ"ש בישראל היינו שישראל הוציאה אבל אם הוא של ישראל עסי' קמ"ו שנסתפק הרמב"ן במשמשין (וע"ש בסי' קמ"ו ס"ק ב' שכתב ואף שהרמב"ן כו'. אבל לשון הרב שכתב בפשיטות כדלעיל סי' קל"ט. ע"כ צ"ל כנ"ל):

שחצבה. וה"ה זקפה טור וכמ"ש תוס' שם ד"ה אבן ובב"י כתב אלא שאח"כ כ' בתוס' ונ"ל דל"ד כו' ולכן השמיטו בש"ע ודבריו תמוהין הרבה דתוס' לא כתבו כן אלא לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ע אסורה מיד וכמש"ש מ"ו א' ולמאן אי למ"ד ע"ז כו' וכ"כ תוס' שם בד"ה הנ"ל ומיהו לפי כו' וערש"י שם ד"ה אע"פ שלא השתחוה כו' וכמ"ש בס"ג בית שבנאו כו' ועש"ך שם:

לעבדה. רש"י ותוס' וכנ"ל:

אפילו כו'. גמ' שם:

ובעבודת כוכבים כו'. צ"ל משם רק משהו וכ"ה בר"ן שם וכ"כ רש"י שם בד"ה ה"ז אסורה כו' ולחסר ממנו מעט וכ' הר"ן וכמ"ש במתני' מ"מ ב' כיצד כו' אפילו כו':

נטלה מתחתיו. כגי' הטור שם נטלה וי"ג ובטלה ועתוס' שם ד"ה ה"ג העמיד כו' וכ"ה גי' ש"פ ואין נ"מ לדינא:

לבהמה שלו. עתוס' מ"ו א' ד"ה בהמה כו' וכן אמרינן ברפ"ו דתמורה וזה וזה כו' וע"כ בשלו דשל חבירו אף לגבוה מותר כמ"ש בעבודת כוכבים נ"ד א' תנא נעבד כו' ולגבוה מיירי כמ"ש רש"י שם מדפריך ורמינהי כו':

עשה כו' אפילו כו'. מימרא דעולא ור"ה ואף ר"נ ור"י ל"פ אלא בשל חבירו וכמש"ו ודוקא כו' וע"ל סי' ד' מש"ש:

תקרובת ב"ח. בחולין שם ורמינהי כו' לשם שלשול קטן כו' וערש"י שם ד"ה דומיא כו' וכ"ש משמשין דאסור אף בהר וכתי' השני בתוס' דעבודת כוכבים מ"ה א' בד"ה ת"ק א"נ איכא למימר כו' ובתוס' דחולין שם סד"ה הא ובתמורה שם וע"ש ושם דדעת תוס' דאף ציפוי הר אינו אסור אלא כשהציפוי נעבד ועתוס' דעבודת כוכבים שם ד"ה ת"ק כו' וכ"ד קצת מפרשים:

אבל כו'. דסוגיא בכ"מ כמ"ד ב"כ אין מלמדין:
(ליקוט) אבל חליפי כו'. בירושלמי פ"ה הלכה א' פליגי בזה ר' ישמעאל ורבנן ר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבנן אבל נראה שט"ס שם וצ"ל להיפך דאמר שם מ"ט דרבנן והיית חרם כמוהו כל שאתה יכול לקיימו ממנו ה"ז כמוהו כו' וזה טעמו של הרמב"ם (ע"כ):

כגון שהחליף בע"ח. בע"ח לאו דוקא ומשום היש אוסרים נקטה:

ויש כו'. כשיטתו כמ"ד דאתמר באחרונה ובלא"ה להחמיר בשל תורה דנפקא שם מקרא (דלא כהב"י ע"ש):

של רבים. עבה"ט ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ב וכ"ג מ"ש בזה:

בית שבנאו מתחלה. עיין באורים ותומים סימן צ"ה סעיף קטן ג' פלפול בזה:

סימן. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועט"ז לעיל סי' ב' ס"ק י"ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה"כ שם עליו והסכים לתירוץ הב"ח דהא בסימן ב' לא איירי במין האדוק ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ' שכתב דנראה לתרץ עוד דאע"ג דאפילו במעשה כ"ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל"א הכי כי אם בשחיטה גמורה כו' עיין שם:

ואפילו אבני כו'. זהו דעת הרמב"ם (והטור) והר"ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ' שכן פסק הרמ"ה ומביאו ב"י והבית חדש כתב יישוב לדברי הרמב"ם ודבריו דחוקים מאד (וכן בכ"מ כתב יישוב שאינו נראה) ולפ"ז היה נראה להחמיר ועוד שגם רבינו ירוחם ני"ז ח"ד כתב ופשוט המשתחוים לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינן כהר ע"כ וכ"פ הראב"ד בהשגות אבל לפעד"נ דעת הרמב"ם ברור דבש"ס (ד' מ"ו ע"א) מספקא אי בני ר' חייא דהיינו חזקי' שרי ור"י אסר או איפכא בירושל' פרק כל הצלמי' הלכה ו' איתא בהדיא דחזקיה שרי ור"י אסר וא"כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל' משום מאי דמספקא לש"ס דידן ועוד דהרי ר' יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא"כ ע"כ ר"י עצמו אומר שהוא אוסר וא"כ הדבר ברור דקי"ל כחזקיה דשרי קצרתי בזה ודוק (ושוב מצאתי כן בס' תורת חיים):

והמעיינות של רבים. כתב העט"ז דל"ד אלא אשגרת לישנא דש"ס (דף מ"ו ע"א) נקיט וה"ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע"פ הש"ס שם ודלא כהגהת פרישה שכתב ודלא כרמ"י וגם מ"ש הפרישה דבשל יחיד י"ל שמא חפרן לאליל צ"ע מיהו מ"ש העט"ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ"ל דבש"ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד דאל"כ מאי פריך והא אמר ר"י משום רשב"י מים של רבים אינן נאסרים ודלמא היינו להדיוט ובתלושים ומבעיא ליה דלמא לנסכים אסורים גם במחוברים אלא ודאי תלושים אפילו של רבים אסורים להדיוט והשתא רשב"י ע"כ במחוברים מיירי ולנסכים דאי להדיוט אפילו של יחיד אינם נאסרים כיון דמחוברים ודוק ואפשר לזה כתבו הרמב"ם והטור מעיינות של רבים להורות דאפי' של רבים לא שרי להדיוט אלא מעיינות דמחוברים:

ואילנות כו'. משמע אפילו נטען (יחיד) [יחור] הוי מחובר ואינו נאסר בהשתחוה להן והיינו כדעת הר"ן וכתב ול"ד לבית (דסעיף ג') דאסור משום דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי דהכא כיון שיש לאילן שרשים בקרקע הוי כמחובר וכ"פ האחרונים:

שלא נטען כו'. אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש"ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח"כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן:

גוף האילן. כלומר וכל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד. כ"כ ב"י והאחרונים וכן מבואר בדברי הרמב"ם:

ציפויו אסור. כתב ר' ירוחם דציפויו אסור משום גזירת הכתוב אפילו לא עבד הציפוי וכלי ההרים אסורים:

אינו נאסר. כתב העט"ז דהיינו בהנאה אבל באכילה ודאי אסור שאין שחיטה גרוע כזה מתירו באכילה עכ"ל והוא מדברי הר"ן מביאו ב"י ס"ס זה ופשוט הוא כמו שנתבאר לעיל סי' ד' ס"ה וגם נתבאר שם ס"ק ח' במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי רבינו ירוחם והרב כאן לא נראה כן:

בית שבנאו עובד כוכבים. אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר"ס קל"ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ואם היתה של עובד כוכבים שבנאו לשם אליל ומכרה לישראל נאסר דה"ל אליל של ישראל ואין לו ביטול. ב"י וד"מ וב"ח ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים:

הבית עצמו כו'. דאם לא כן ה"ל תשמישי עבודת כוכבים דאינו אסור עד שישתמש בו כדלעיל ר"ס קל"ט:

היה בנוי לדירת אדם וסיידו וכיידו עובד כוכבים. וכמ"ש בס"ק ח':

נוטל הישראל כו'. אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש"י והר"ן:

והחידוש אסור בהנאה. ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים. טור וכבר נתבאר בס"ק שלפני זה:

לתוך הבית. והבית עצמו לא נתכוין לעבוד:

הוציאה. אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציאה ישראל מותר כיון שלא הקצהו לאליל אלא לפי שעה. טור ור"ן בשם רש"י:

הוציאה משם כו'. כ' ב"י ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה שלא להכניסה היינו בהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי אליל ע"כ והביאו ד"מ וכ"כ העט"ז וכ"כ בטור ור"ן:

ובישראל כו'. כלומר אם הבית הוא משמשי אליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ר"ס קל"ט דאליל של ישראל ותשמישה אין להם ביטול:

רק מה שצייר. כלו' רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו דהוי ביטול:

סילקה כו'. פירש"י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה וכ"כ האחרונים:

אילן שמעמידין תחתיו כו'. ומיירי בשנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לאו הכי מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמה. ר"ן ומביאו ב"י וד"מ:

כגון שחפר כו'. כב"י דמדברי הרמב"ם משמע קצת דאע"פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם ועיין פרישה וב"ח:

אפילו סימן א'. כלומר אפילו מעשה כל דהו וה"ה חצי סימן כדאיתא בש"ס ורש"י ותוס' בחולין (דף מ') וכן הוא בתה"א ד' י' ע"ב:

אבל ישראל אינו אוסר. אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב' סימנים. רש"י והר"ן והרא"ש וכ"נ דעת הט"ו:

אם החליף בעלי חיים באלילים. שהיו לו והחליפם לעובדי כוכבים בבהמות רש"י וע"ל סי' קל"ב וקמ"ד:

כגון שהחליף ב"ח כו'. משום רישא נקט ב"ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש"ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים:

כל שאין בו תפיסת יד כו'. דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ואפי' אבני הר שנתדלדלו. פי' ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ"כ הכסף משנה ולענ"ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע"י אדם דהא בפ' ר"י דנ"ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע"י גל:

וכן הנהרות ומעיינות של רבים. כ"כ גם הרמב"ם והטור וקשה דהא בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) פרכינן אמאי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דטפחינהו עובד כוכבים בידיה פירוש ותלשם ע"כ אי הוה דיחיד נאסרים וא"כ כאן דמיירי ממחוברין תקשה על הפוסקים קושיות הגמ' הא דיחיד נמי אין אסור וכן הקשה בלבוש מסברא דנפשי' דמחוברין אין איסור אפילו ליחיד כמו בהר ובפרישה כתב דבזה דבשל רבים מ"ה שרי דלא אמרי' שחפרו לשם עבודת כוכבי' אבל דיחיד אמרי' שחפר לעבודת כוכבים ונאסר אף מחובר כיון שעשה בו מעשה ולא דק בגמ' שהבאתי דבהדיא פריך כן דשל יחיד נמי מותר כל שהוא מחובר ותו מ"ש שנאסר ע"י מעשה לא נ"ל כלל דאע"פ שאמרו בס"ז חפר בורות כו' דאסרו במעש' שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אע"פ שבאים מחמת החפירה מכ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה וזה מוכח מדלא מצי לאשכוחי בגמ' שהבאתי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו בידו ועשאם תלושים ותו מבואר בתוס' דף מ"ז ונתן טעם דמים הנובעים מעצמם והם של רבים מותרים ושל יחיד אסורי' ועל זה פריך והא מחוברי' נינהו ומשני דתלשן בידו. וכדי לתרץ הקושיא דלעיל נראה לי דכיון דבפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ז) בעי רבה המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכים וכו' משמע שם במסקנא דגם לגבוה אין נאסר מים של רבי' אבל של יחיד נאסרי' אע"פ שמחוברי' כיון שהוא לגבוה וכדאמרי' לעיל במאי דפשיט רבא לרמי בר חמא דיש נעבד במחובר אצל גבוה על כן כתבו הפוסקים דמעיינות של רבים אינן נאסרין כלל אפילו לגבוה ואין לומר הא אפי' באינם מחוברים מותרי' לגבוה כיון שהם של רבים דאין שייך לגבוה אלא במי' חיים דוקא מביאי' נסכי' ותו דעיקר דינא אתא להתיר מחוברים אלא אגב אורחא קמ"ל דמצינו בזה היתר אפילו לגבוה כגון שהם של רבי' כן נראה לי לדחוק וליישב דבריהם ותמיהני על הב"י של הרגיש בזה:

ציפויו אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם:

משמשי הר הוי כציפויו. לפי שמשמשי אליל נפקא לן פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ב) מפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים והאי המקומות אם אינו ענין לגופו שהרי לא מתסרי דכתי' אלהיהם על ההרים ולא ההרי' אלהיהם תנהו ענין לכלים ש"מ דאף בהרים נאסרו הכלים אבל תקרובת דהר לא נאסר וכתבו התוספות שם הטעם דבפ' כל הבשר נפקא לן איסור תקרובת דכתיב ויאכלו מזבחי מתים וקרא כי כתיב בפעור כתי' ופעור היה תלוש:

הבית עצמו נעבד. דאל"כ אלא להעמיד בו אליל הא קי"ל משמשי אליל אינם נאסרים עד שיעבדו אבל אם הוא עצמו נעבד שפי' נאסר דקיימא לן ר"ס קל"ט בעובד כוכבים נאסר מיד ומ"ש בטור כאן אם הוא של ישראל וכו' ר"ל שעל כל פנים עובד כוכבים עשאו אלא שמכרו אחר כך לישראל אבל אם ישראל עשאו לא נאסר עד שיעבד כ"כ ב"י וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי' שבתורה כמ"ש ר"ס קל"ט וכתב הר"ן אע"ג דגבי אילן אינו נאסר לעיל ר"ס זה אם השתחוה לו ולא אמרינן דהוה תלוש ולבסוף חברו דשאני אילן ששרשיו מחוברין מאד בקרקע וחשבינן ליה כמחובר מעיקרא בפ"ק דחולין ורש"י פי' דבאילן מיירי שלא נטע יחור אלא גרעין אבל בנטע יחור הוה באמת תלוש ולבסוף חברו והוי תלוש:

וכיידו. פירוש צר בו צורות:

נוטל מה שחידש. פי' הישראל אבל עובד כוכבים אין צריך ליטול הכל אלא בכל דהו סגי. ב"י בשם הר"ן:

(סימן קמ"ה בש"ע סעיף א') הנהרות והמעיינות שלי רבים כו' אינם נאסרין. עיין בט"ז שנתקשה מאי דוקא של רבים הא בשל יחיד נמי אין נאסרין בכה"ג שאין בהם תפיסת יד אדם. ונראה דטעמא דמים של רבים אינן נאסרין הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ"ש הנקה"כ כאן בסוף דבריו. וא"כ לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' שחיטה לחלק בענין זה דאין אדם אוסר דשא"ש בין ישראל לעובד כוכבים דדוקא ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו אבל עובד כוכבים אוסר אם כן ה"נ אין להתיר מים של רבים הנעבדים וטפחינהו בידים רק כשנעבדו מישראל אבל כשנעבדו מעובד כוכבים אסורין. וא"כ מאי דנקטו לשון של רבים לאו למידק מיניה לשל יחיד דנאסרין אלא לדיוקא ולומר דאם יש בהן תפיסת יד אדם ותלשן גם בשל רבים אסורים כשעבדינהו עובד כוכבים. ומיהו ישראל אינו אוסר מים של רבים אפילו תלשן ומ"ש בס' מרכבת המשנה ח"ב דקני ליה ישראל בהגבהה ומש"ה יכול לאסור של חבירו ז"א דהא כתבו התו' בפ"ב דחולין דלא קני בהגבהה רק לענין להתחייב באונסין. [ומ"ש הש"ך בנקה"כ דבש"ס דעבודת כוכבים פ' כה"צ ס"ל כר"ל דאוסר בתלושין. לדידי אינו מספיק דהא לא אסר אלא במים שסגדו עובד כוכבים אבל מנ"ל דאוסר ג"כ אף בשל ישראל]: ובזה תתיישב תמיהת הלח"מ מעל הרמב"ם רפ"ח דהלכות עבודת כוכבים שפסק המעיינות הנובעים לרבים מותרין דמשמע דפסק כר' יוחנן. ותמה דא"כ למה כתב דמותרין מפני שאין בו תפיסת יד אדם ולא נשאו אדם הא במים של רבים אף כשיש בו תפיסת ידי אדם כשטפחינהו בידים אינן נאסרין כדאמר ר' יוחנן התם ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם קאי שם מפורש כשעבדן עובד כוכבים וא"כ שפיר כתב דמותרין משום שאין בהם תפיסת יד אדם דאם תלשן עובד כוכבים אוסרן דעובד כוכבים אוסר דבר שא"ש. אך קשה דמשמע בגמ' פרק ר' ישמעאל דר' יוחנן התיר מים של רבים אפילו בשסגדו להן עובדי כוכבים וטפחינהו בידים. ונראה לי דר' יוחנן לטעמיה אזיל דלא מחלק בין עובד כוכבים לישראל אלא סבר דתליא בעבד מעשה ושינוי בגוף הדבר וכדאמר בספ"ב דחולין (דף מ') אע"ג שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ומשמע דהיינו אפילו במעשה זוטא ששינה בגופה כגון ששחט בה סי' א' נאסרה להדיוט וש"מ דסבר דאף ישראל מצי אסר של חבירו כשעשה בו מעשה. ולהיפך כשלא עשה בגופו שינוי אף שהגביהו בכה"ג ס"ל לר' יוחנן דגם עובד כוכבים אינו אוסר של ישראל כמ"ד בחולין (דף מ"א) דמתיר גבי עובד כוכבים שנסך יינו של ישראל מטעם דיכול לומר לו לאו כל כמינך שתאסר יינך לאונסי וש"מ דאף עובד כוכבים אינו אוסר דבר שאינו שלו. וראיה לזה דר' יוחנן ס"ל כן מעבודת כוכבים (דף ל' ע"ב) א"ר אסי א"ר יוחנן משום ריב"ב ג' יינות הן יין נסך אסור בהנאה וכו' המפקיד יינו אצל עובד כוכבים אסור בשתייה ומותר בהנאה. ופירשו התוס' דאיירי שהפקידו בחותם א' ותמהו דמאי קסבר ריב"ב אי לא חייש לזיוף כר"א התם אפילו בשתייה לישתרי ואי חייש לזיוף כרבנן אפילו בהנאה ליתסר דשמא נגע בו העובד כוכבים ונסכו. ותירצו דריב"ב לטעמיה דאמר יין של ישראל שנגע בו העובד כוכבים מותר בהנאה ע"כ. וא"כ ר' יוחנן דאמר משמיה דריב"ב מסתברא דאיהו נמי כוותיה ס"ל וש"מ דסבר ר' יוחנן דאף עובד כוכבים אין אוסר דבר שא"ש בנגיעה והגבהה וכה"ג בלי שינוי בגופו של דבר והשתא א"ש דמתיר ר' יוחנן מים של רבים הנעבדים בשטפחינהו בידים גם בשסגדו להם עובדי כוכבים משום דס"ל דהתלישה לא חשיבה מעשה כלל ולא הוי שינוי בגופן ובכה"ג גם עובד כוכבים אינו אוסר של ישראל אע"פ שהגביה כמו שהוכחתי והא דגבי יי"נ לא שרי רק בהנאה ולא בשתייה שאני יי"נ דחמירא. ואנן דלא קי"ל כריב"ב אלא כת"ק דעובד כוכבים אוסר יינו של ישראל בנגיעה ושכשוך אפילו בהנאה ש"מ דלאו משום חומרא דיי"נ נגעו בה מדלא סגי לאסור שתיה לבד אלא דדינא הכי בכל מקום דאף בלי שינוי בגוף הדבר עובד כוכבים אוסר דבר שא"ש. ומש"ה קי"ל לאסור כאן במים של רבים כשעבדן עובד כוכבים ותלשן בידים כנ"ל:

(שם בש"ך ס"ק ח') ובהגהת דרישה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. עי' בט"ז ר"ס קל"ט שהשיג עליו ממ"ש רש"י בעבודת כוכבים (דף מ"ז ע"ב) דישראל מומר א"י לבטל. וכן מוכח בסוגיא (דף נ"ג ע"ב):

(שם בש"ע סעיף ח' בהג"ה) תקרובת ?ב"ח ומשמשיהם נאסרים. צ"ע ברש"י עבודת כוכבים (דף כ"ד ע"א):

והמעיינות של רבים. עבה"ט ובשאילת יעב"ץ סי' כ"ב כתב לתרץ מה שתמה על הש"ך סי' קמ"ה דמוכח מש"ס דף מ"ז דמים תלושים של רבים אסורים דהא בריש דף נ"ט קאמר הש"ס לא צריכא דטפחינהו מוכח של רבים שרי ע"ש ובסי' כ"ג באורך: