שולחן ערוך, יורה דעה קל״ט: דיני אלילים וביטולם ומשמשיהם וכליהם. ובו ט"ו סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני אלילים וביטולם ומשמשיהם וכליהם. ובו ט"ו סעיפים:
אליל אסורה בהנאה היא ותשמישה ונויה ותקרובתה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אלא דשל עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד ותשמישיה ונויה בין של עובד כוכבים בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר (ישראל שזקף לבינה והשתחוה לה עובד כוכבים נאסרה) (הגהות אשיר"י פ' ר"י ורמב"ם פ"ח מהל' עבודת כוכבים דין ג' וש"ס פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ג) סוף ע"א ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ג ע"ב):

אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול:

איזהו נוי ואיזהו תקרובת נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי' וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר וכן בכל דבר שעובדה כדרך עבודתה בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון ואינו כעין פנים חייב ולא נאסר אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתו אלא זרקו לפניה אינו חייב ולא נאסר:

שחט לפניה חגב נאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל:

כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד וכל שמוצא חוץ מהמחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נוי ואם לאו מותר ופעור ומרקוליס (פירוש אלילים שעבודתן היה זריקת אבן וקוליס שמה וכינו אותה מרקוליס שם גנאי כלומר חליפו של שבח כי כן מר פי' חלוף) כל מה שמצא עמהם אפילו דרך בזיון בחוץ הכל אסור:

מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת:

מצא בראשה מעות כסות וכלים אם מצאן דרך כבוד אסורים ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצוארו ובגד מקופלת על כתפו וכלי כפוי על ראשו מותרים:

הככרות שנותנים לכהנים (שלה) מותרים שאין מקריבים אותם לעבודת כוכבים אלא חק לכהנים:

נרות של שעוה שמדליקין לפניה נויה הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן:

חתיכות שעוה שנותנים לפניה מותרות דלאו נויה (הן) ולא תקרובתה:

מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול. (מרדכי פ' ר"י בשם ר"מ) (אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול) (בסמ"ג ובהגהות מיימוני פרק ז' ובמרדכי פרק ר"י):

כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול ואם מכרן העובד כוכבים או משכנן לישראל זהו ביטולם ויש אומרים שאין זה ביטולם:

נרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה דשבת ודחנוכה ודבית הכנסת וכן תכשיטי הכהנים (כגון המעילים שלובשים כהניהם) לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה משום דמאיסי (ועיין באורח חיים סימן קנ"ד):

לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהיה רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור:

ספרי עובדי כוכבים ביד ישראל יש מי שאומר שאין איסור למכרם: הגה וי"א שאסור למכרם לכל עובד כוכבים אם הם ספרים השייכים לזמר בהם לעבודת כוכבים (ב"י בשם ס"ה וסמ"ג ותוספות פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ד והג"מ וכלבו) וי"א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא"י סי' כ"ז) והמחמיר תבא עליו ברכה ואפילו למכור להם קלפים ודיו לכתוב בהם ספרי דתן יש מחמירין לאסרן (הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים ופסקי מהרא"י סימן קי"ב) ויש מי שאומר שאסור להלוות לצורך בנין בית אלילים של עובדי כוכבים או לתכשיטיה או למשמשיה וכ"ש למכור לה תשמישים כגון מחתות והמונע מצליח ואין לקשור ספרי עובדי כוכבים חוץ מספרי הדיינים והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט (וע"ל סימן קנ"א):

ישראל. כתב הט"ז ודבר פשוט נ"ל דאפילו ישראל מומר נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע"פ שחטא ישראל הוא וכן לענין ביטול שאינו יכול לבטל אציל כמו ישראל ודלא כמ"ש בדרישה בהג"ה סימן קמ"ה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים (ובנה"כ כתב דמדברי הרמב"ם פ"ב מה' עובד כוכבים משמע כהדרישה ע"ש עכ"ל):

נאסרת. אבל זקף עובד כוכבים לבנה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף דאותה נאסרת ואין לה ביטול עכ"ל הג"א ובש"ס מבעיא בביצה דלא מינכר זקיפתה וסלקא בתיקו ולחומרא וכ"פ הרמב"ם וע"ל סימן קמ"ו ש"ך:

ישראל. וכן נוי' כדלקמן אין להם ביטול והטעם דתקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול דאליל עצמו ונויו תלוין בשלמותו וכל זמן שהוא שלם פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטלה ממנו מחשבה זו משא"כ בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסורו אם נפסל. ט"ז:

תקרובת. כב"י דלהרמב"ם אם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א"כ הני נרות נמי אם הכניסן במקום עבודתה תקרובות נינהו ולית להו ביטול ע"כ ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ולאו דוקא נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותה איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל להרמב"ם עכ"ל ב"ח וכתב הט"ז דהאי בשר ר"ל דוקא בשר בהמה אבל לא בשר חיה ועוף דלא כפרישה:

המשתברת. פרש"י כעין זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופלת טפין טפין לאפוקי זרק מקל אבל שיבר מקל הוי כעין זביחה ששובר צואר בהמה:

חייב. כתב הש"ך ולדעת הטור לענין חיובא אע"פ שאין עובדין אותה כלל במקל חייב ולא נאסר עכ"ל:

זרקו. דוקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כ"כ הר"ן:

דרך. והש"ך חולק ע"ז ופוסק כדעת הרמב"ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ"ע פטור ואינו נאסר:

שכיבן. משמע הא אם כבו ממילא אע"פ שמכרן או משכנן אסורים וק"ק דבסי"ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואחר כך סברת ר"י בשם י"א וכן לקמן סי' קמ"ו ס"ח כתב הרב בפשיטות דבטלים במכירה ומשכון וצ"ע. ש"ך:

מצוה. וכן אפילו ללמוד בהן אסור הגה' תשב"ץ:

השייכים. כ' רבינו ירוחם דה"ה ספרי הכ"ד שלהם הכתובים בלשון לע"ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם ע"ש שהאריך:

והמחמיר. והב"ח כתב דמן הדין הוא אסור ומהרא"י נסתפק אם אסור ליתן להשילע"ר של עובדי כוכבים הלומדים הכתיבה יעי"ם הנקראים ולעד"ר ווי"ש וכ' הב"ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכ"כ מהרש"ל וכ' בד"מ דכל זה אינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי:

משנה עבודת כוכבים דף מ' ודף מ"ט ודף נ"א ובגמר' שם:

משנה שם דף נ"א ובגמרא דף נ"ב יליף לה מקראי:

פשוט שם בגמ':

מימרא דרב אשי בר חייא שם דף נ"א:

ברייתא שם דף נ"ג:

משנה שם דף נ"ב:

מימרא דרב גידל וכו' שם דף נ':

תו' שם:

הרא"ש שם במשנה בשר הנכנס וכו' שם דף נ"ט:

מימרא דרב יהודה שם דף נ' ורב נחמן וכו' שם דף נ"א:

שם וכרבא ופי' המשתברת כגון זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין:

ממימרא דרב נחמן שם:

דנפקא לן מאיכה יעבדו אבל איסור תקרובת נפקא לן מאשר חלב זבחימו יאכלו הלכך לא מיתסר אלא כעין פנים:

ברייתא שם וכרבי יהודה:

משנה שם דף נ"א ומימרא דרב אסי בר חייא כו' שם:

מימרא דרבי יוסי בר חנינא שם:

משנה שם דף נ"ט:

משנה שם דף נ"א וכדמפרשי דבי רבי ינאי ורב פפא שם:

תוס' שם דף נ':

שם בתוס':

שם בתוספות:

שם בתוספות והרא"ש שם וש"פ:

ג"ז שם בתוס' דף נ':

טור בשם הרמב"ן:

שם בשם ר"י וכ"כ התוס' שם שכ"כ רשב"ם בשם רש"י משום דקי"ל כרבנן דפליגי אדרבי במשנה דף נ"ג במכרה או במשכנה דלא הוי בטול וה"ה למשמשי עבודת כוכבים:

מרדכי שם בשם ראבי"ה קבל מאביו רבינו יואל מהא דאבעיא להו המשתחוה לדקל שנטע ולבסוף עבדו לולביהן מה הן למצוה ולא איפשטא:

בשם ר"מ והגמ"יי בפ"ז מהמ"א מהא דמנחות דף ס"ב:

שם בהגמ"יי:

שם בשם רי"ח:

שבלי הלקט בשם הרב רבי' אליעזר:

שם בשם רא"ם מהא דרב אשי הוה ליה אבא וזבנו לבי נורא נדרים דף ס"ב:

היא כו' בין כו'. פשוט בכמה מקומות וכמ"ש לקמן:

אלא בשל כו'. כר"ע וכסתם מתני' נ"א ב':

ותשמישיה כו'. שם נ"ב א' בעי ר"ה כו' אילימא כו' ואלא כו' וקי"ל כר"ע כנ"ל וה"ה לנויה דבכלל תשמישה הוא וזה דפריך משמשי כו' ולא מוקי בנויה:

ותקרובתה כו'. ר"ל ג"כ אינה אסורה מיד וכמש"ש מ"ד ב' וערש"י שם ד"ה שאין הקדש כו':

ועשה כו'. עס"ג:

ישראל כו'. גמ' שם מ"ו א' נ"ג ב':

אלילים כו'. ברייתא נ"ג א':

אבל כו'. מתני' נ"ב ב':

(ליקוט) ונויה י"ל ביטול. שם מ"ד א' דכתיב ויקח כו' ואר"נ כו' (ע"כ):

כגון שמדליק כו'. עתוס' נ' א' ד"ה בעינן כו' והרא"ש שם שנסתפקו בזה אי הוי נוי או תקרובת ע"ש ופסק הטור לחומרא:

או שטח כו'. גמ' נ"א ב' עמהם דומיא כו':

בגדים וכלים נאים. שם כסות דבר כו' כלי דבר כו' וז"ש לנוי לאפוקי כה"ג דמתני':

ותקרובת כל כו' כגון כו'. מתני שם פרכילי כו' וכל דבר כו' ובגמ' שם כל שהוא לפנים כו' אפילו כו':

אם הניחו כו' מיד. כ"מ שם ובמתני' כ"ט ב' בשר הנכנס כו' ומפרש בגמ' ל"ב ב' משום תקרובת ול"ל כיון שהכניסו מסתמא מתחלה שחטן לעבודת כוכבים דא"כ גם הנכנס יהא אסור הרא"ש רפ"ד ועבגמ' שם כ"ט ב' ובתוס' ל"ב ב' בד"ה והיוצא כו' ומפר"ת כו' ור"י פי' כו' משמע לכאורה דלפיר"י א"צ כעין זביחה. אבל ליתא דר"י פליג בהדיא שם ג' ב' בסד"ה בעינן וכ"מ שם בגמ' נ"א א' בשלמא יינות כו' ואיכא כעין כו' וצ"ל לדעת רש"י והרא"ש דלרבותא קאמר ודוחק:

אבל דבר שאין כו'. שם נ' ב' ובפירש"י שם:

אבל אם אין כו'. ברש"י שם וז"ש שעובדין אותה במקל:

ואם עבדה כו'. שם נ"א א' כר"נ וכפירש"י דר"י ור"נ ל"פ:

וכן בכ"ד כו'. שם ברש"י וכמ"ש במתני' דסנהדרין ס' ב' הפוער כו' הזורק כו':

ולא נאסר. בעבודת כוכבים שם אלא מעתה אבני כו':

אבל אם כו'. רש"י וכנ"ל הא דר"י זרק מקל כו':

שחט כו'. טור ופ' כר"י וכשיטת הראב"ד שכתב דרב יהודה ור"נ ס"ל כר"י וכתנא דספת ולא כדיחוייא דגמ' דתנא דספת לא כמאן ור' יוחנן דאמר מנין לזובח כו' ס"ל כחכמים והלכה כר' יהודה דר"נ ור"י ס"ל כוותיה ופי' אפילו אין דרך כו' כמש"ו וכפירש"י ד"ה שחט כו' אלא שפי' דאף במקל א"צ שעוברין במקל אלא רבותא קמ"ל אע"ג דעובדין אותה במקל אפ"ה זרק פטור ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה חייב אבל דברי הטור קשה כקושית תוס' על רש"י. והרמב"ם פסק כתנא דספת ופסק כחכמים וכר' יוחנן ופ' כרב נחמן והשמיט דר"י דס"ל דר"י ור"נ פליגי. והרמב"ן ס"ל דרב ור' יוחנן פליגי אבל פסק כר' יוחנן וכאוקימתא דגמ' לא דכ"ע כו' וליתיה דרב ועבר"ן שהאריך שם:
(ליקוט) שחט כו'. שיטת רש"י ותוס' דר"נ ורב יהודה ור' יוחנן לא פליגי וליתא לדיחויא מש"ש לא דכ"ע כו' והלכה כרבי יהודה בחגב וכתנא דספת ג"כ (ע"כ):

(ליקוט) וכל שמוצא כו' משום נוי. כפירש"י. ותוס' שם כתבו משום תקרובת (ע"כ):

הככרות כו' עד סי"א ויש מי כו'. הכל בתוס' נ' ב' בד"ה בעינן כו' ע"ש:

ויש מי כו'. מרדכי בשם רא"מ:

וי"א כו'. עבה"ג אבל הרמב"ן כתב דל"פ אלא בעבודת כוכבים עצמה כמש"ש ב' איידי דדמיה יקרין כו' משא"כ במשמשין שאין חבתן עליהן כעבודת כוכבי' וכמ"ש בתוספתא אף כלים המשתמשין בה ובגופה גנבום ומכרום הרי אלו מותרים. ר"ן:
(ליקוט) וי"א כו'. תוס' בד"ה בעינן הנ"ל ורא"ש שם (ע"כ):

נרות ושעוה. שם מ"ז א' כי אתא ר"ד כו':

וכן תכשיטי הכהנים כו'. מהנ"ל ואף למ"ד א"צ ביטול מ"מ מאיס כמש"ש כי תבעי לך אליבא דרבנן כו':

לא יכתוב כו'. ג"כ מהנ"ל:

ויש כו'. כמ"ש ברפ"ג דר"ה וש"מ:

ספרי כו'. דלא אסרו אלא השנויין במשנתינו שם י"ג ב' וכמש"ש ושאר כל כו':

וי"א כו'. תוס' י"ד ב' ד"ה חצב. ומסקנא דהך כו' וכ"כ סה"ת וסמ"ג ומרדכי והג"מ וכל הפוסקים. ותמיהני על הש"ע שהניח דעת כל הפוסקים ונקט דעת יחידי ובפרט שדבריהם ברורים ועוד הביא הרא"מ ראיה מהא דנדרים ס"ב ב' א"ל רבינא כו':

וי"א דדוקא כו'. כמש"ש י"ד דאלפני דלפני כו' ודעת התוס' צ"ל דמה דידעינן דודאי ימכר להם הוי כאלו מתחלה מכרו להם [וערש"י ח' א' ד"ה רומי כו' דנימא כו' וד"ה אלא לאו כו']:

ואפילו כו' ויש כו' ואין לקשור כו'. כדעת האוסרין. ובפ"ק (ט"ז א' במתני') הגיע לכיפה כו' ואמרינן שם (י"ט ב' במתני' וע"ש בתוס' ד"ה הגיע כו') ואין עושין תכשיטין כו':

ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסורה ואין לה ביטול אבל זקף עובד כוכבים לבינה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף עכ"ל הג"א שם ומביאו ד"מ וכ"כ התוס' פרק ר"י (עבודה זרה דף נ"ג ע"ב) ובש"ס פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו) מבעיא לבינה דלא מינכר זקיפתה וסלקא בתיקו ולחומרא וכ"פ הרמב"ם פ"ח מהלכות עבודת כוכבים וע"ל סימן קמ"ו:

אליל של ישראל. וכן נויה כדלקמן:

ותקרובת כו'. וכב"י דלהרמב"ם אם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א"כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובות נינהו ולית להו ביטול ע"כ ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול"ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב"ם עכ"ל ב"ח:

אבל אם אין עובדים כו' אינו חייב ולא נאסר. לטעמיה אזיל שכתב כן לדעת הטור ואחריו נמשכו הפרישה והב"ח אבל בספרי כתבתי דדעת הטור דלענין חיובא אע"פ שאין עובדים אותה כלל במקל חייב ולא נאסר וכדעת האחרים שהביא הר"ן והא דנקט בש"ס עובדי' לרבותא דזריקה דאפי' בעובדים פטור וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ועפ"ז ישבתי הא דכ' הטור בשחט לפניה חגב דנאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל הא דקאמר בש"ס לימא כתנאי כו' דלענין חיוב אין חילוק בין דרך לעובדה בו או לא דכעין זביחה הוא ופסק הטור כרבי יהודה וס"ל דבחגב כיון דצוארו דומה לשל בהמה נאסר גם כן (לרבי יודא אבל לרבנן דפטרי פשיטא דשרי כדמוכח בש"ס וטור ור"ן וכל הפוסקי' דהיכא דפטור שרי דלא כהב"ח שכ' דלענין איסורא אפי' רבנן מודו ע"ש) משא"כ בשבירת מקל דחייב ולא נאסר היכא דאין עובדים אותה במקל וב"י פירש הש"ס בע"א לדעת הטור ולדבריו קשה דלימא רב דאתי אפילו כרבנן וכמו שהקשו התוספות גם מה שפי' הב"ח אינו מכוון ע"ש:

אלא זרקו כו'. דווקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כך כתב הר"ן והיינו דאמר רב נחמן בש"ס זרקו לפניה חייב ולא נאסר וכן הוא ברמב"ם לקמן ס"ק שאח"ז:

אפילו אין דרך כו'. וכב"י והרמב"ם פסק כרבנן עד כאן לשונו וז"ל הרמב"ם פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים דין ד' שחט לפניה חגב פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך עבודת כוכבי' שעובדים אותה במקל ושבר מקל לפניה חייב ונאסרה זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרה עד כאן לשונו ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב"ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב"ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב"ם בזה עיין שם אבל לפעד"נ דדברי הרמב"ם הם ברורים ועולים ממש כמו שכתבו התוספות וסבירא ליה מדקא מקשה מברייתא דחגב אלמא דס"ל דברייתא מיירי בעבודתה בכך דאל"כ לימא רב אנא דאמרי אפילו כרבנן והא דפטרי היינו באין עבודתה בכך ואם כן מנ"ל לש"ס דלמא אה"נ ברייתא מיירי באין עבודתה בכך אלא וודאי ס"ל ליה לש"ס דאי באין עבודתה בכך לא הוי מחייב רבי יודא דלא גרע מבעלת מום דיליף התם מקרא דפטור וכן מבואר בדברי התוס' שם (דף נ"א) והשתא הרמב"ם נמי פסק כרבי יודא (כמו שפסקו הראב"ד וטור ודלא כמגדול עוז וב"י וכ"מ שכתבו שפסק כרבנן) אלא דהיכא. אין עבודתה בכך לרבי יודא נמי פטור כמו בעלת מום והיינו דנקט הרמב"ם חגב ובעלת מום בהדי הדדי וכ' וכל זה ברור וכך היא דעת התוספות לשם דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ"ע פטור וכן הוא דעת היש פוסקים כר"י שהביא הר"ן דפטור ואינו נאסר וכתב שלזה הסכים הרמב"ן ע"ש:

דכיון שכיבן לצורך עצמו כו'. משמע הא אם כיבו ממילא אע"פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר"י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה"ה נויה ותשמישה וק"ק דבסעיף י"ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח"כ סברת ר"י בשם י"א וכן לקמן סימן קמ"ו ס"ח כ' הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ"ע:

ודבית הכנסת כו'. וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר"ף בהג"ה תשב"ץ סימן תי"ז:

וי"א כו'. וכ' רבינו ירוחם ני"ז ח"ה דהוא הדין ספרי הכ"ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע"ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם וע"ש שהאריך:

והמחמיר כו'. והב"ח כ' דמן הדין הוא אסור:

קלפים כו'. ובכתבי מהרא"י סימן קי"ב נסתפק אם אסור ליתן להשילע"ר הלומדים הכתיבה יעי"ם הנקראים ולענד"ר ווי"ש וכ' הב"ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכן כתב מהרש"ל בביאורי סמ"ג וכתב ד"מ סימן קכ"א דאינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי:

דשל עובד כוכבים אסורה מיד. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר ודבר פשוט נ"ל דאפי' ישראל מומר לעבודת כוכבי' נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע"פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל כמ"ש רש"י בהדיא הביאו ב"י סי' קמ"ה ד"ה סיידו כו' ודלא כמ"ש בדרישה בהג"ה סי' קמ"ה דישראל מומר לעבודת כוכבים דינו כעובד כוכבים דהא ילפינן לה כאן מקראי דעשה הבדל בין עובד כוכבי' לישראל ואין לדרוש לטעמיה דקראי אלא גזירת המלך הם דישראל אינו אוסר עד שיעבוד:

ועשה ממנו תקרובת. פירוש בהבאה שהביאה לשם תקרובת כמ"ש סעיף ג' אם הניחו לפניה לשם תקרובת כו':

אליל של ישראל אין לה ביטול. דכתיב לא תטע לך אשרה אצל המזבח מה מזבח טעון גניזה אף עובד כוכבים טעון גניזה ושל עובד כוכבים כתיב בה פסילי אלהיהם משמע שיכול לפסול אלוה שלו:

ותקרובתה אין לה ביטול. דכתיב זבחי מתים מה מת אין לו ביטול לעולם אף עבודת כוכבים כן ונרא' לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל:

כגון בשר שמנים. כן צ"ל ופירש בפרישה דהאי בשר ה"ה בשר חיות ועופות מקרי תקרובת ואסור הואיל ומין בשר בהמה הוא ע"כ ואיני יודע לזה טעם ולא ראייה דהרי בפירוש אמרו שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ואין חיה (ועוף) קרב בפנים כלל ומנא לן דבמינו תליא מילתא:

זריקה המשתברת. פרש"י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה:

חייב ולא נאסר. כתב הר"ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו:

דכיון שכיבן לצורך עצמו כו'. משמע דהמכירה או משכון אין מועיל אם כיבן כדי לחזור ולהדליקן וכ"ש אם היו כבין מעצמן אלא דלהכי מועיל המכירה או משכן שמזה אנו רואים שמה שכיבה הוא לצורך עצמו לא לחזור ולהדליקה ואפי' מאן דס"ל בסעיף י"ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה וזהו הדעה הראשונה בטור ואחר כך מביא דעת ה"ר יונה דמקיל בתרתי דתרי ביטולים יש חדא הכיבוי שנית המכירה או משכון ומ"ה אמר שאפילו אנו יודעים בבירור שכיבה לחזור ולהדליקן מותר דמעשה הכיבוי הוא מבטלן וכן אפילו אם נתכבו מעצמן מותר אם מכרן או משכנן שהמכירה עצמה הוא הביטול ובב"י כתוב בפי' דברי ה"ר יונה דנתינה שנותן לישראל [ () צ"ל לא הוה כו'. מ"כ:] הוה כמכירה ותימה הא הוא עצמו כתב אחר זה דברי הר"ן שכתב ומ"ה אם נתנום או מכרום וכו' ונראה פשוט דמ"ש ב"י דנתינה לישראל לא מהני היינו שלא נתנום לו בדרך מתנה אלא בדרך פקדון ולא פקע שמיה ממנו אבל בדרך מתנה פשוט דהוה כמכירה דחד טעמא הוא וכ"פ מו"ח ז"ל ובסימן קמ"ו סעיף ח' פסק רמ"א ע"פ בית יוסף דכל משמשי עבודת כוכבים הוה משכנה או מכרה ביטול ועיין שם בדברינו: