שולחן ערוך, יורה דעה צ״ט: דין העצמות אם מצטרפין לבטל איסור ושלא לבטל איסור לכתחלה. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין העצמות אם מצטרפין לבטל איסור ושלא לבטל איסור לכתחלה. ובו ז' סעיפים:
חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר: הגה ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (הגהה אחת בש"ד בשם א"ז) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין כי כן עיקר:

במה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר כשנפלה חתיכת הנבלה לקדירת היתר כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה:

בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור: הגה ואין נוהגין כן כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה כדלעיל סימן צ"ב:

משערים ברוטב ובקיפה (פירוש הדק הדק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה) ובחתיכות ומשערים ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אע"פ שהי' בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה והני מילי במין בשאינו מינו אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף שזה כלה לגמרי:

אין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו עבר וביטלו או שריבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו) (ארוך כלל כ"ד) ולשאר כל אדם מותר: הגה ודוקא שנתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה כדלעיל סי' צ"ב אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה (רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד) ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נודע התערובת קודם לא מהני מה שנתוסף אחר כך ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (ארוך כלל ל"ז) ולא נהגו כן:

איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו: הגה ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נוהגין ואין לשנות (טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן צ"ד ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה) . איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון חוזר וניעור ונאסר ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו לא שנא יבש ל"ש לח לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים (הגהת ש"ד סימן נ"ט) כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר אף על פי שאין בבשר ס' נגד החלב שהרי נתבטל במים (בארוך) וכל כיוצא בזה:

אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם מותר להשתמש בו לכתחלה ואפילו בבן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בה אסור להשתמש אפי' בשפע גזרה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם:

עצמות. כ' הט"ז וז"ל לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם ע"י הבישול ע"כ מצטרפים לבטל האיסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א ממ"ש בת"ח דאפי' החרס שבכלי צריך ס' נגדו אם כן גם כאן נימא דהעצמות נ"נ ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי מתכות דלא אמרינן ביה חנ"נ משום דיש לו היתר בהגעלה ה"נ בעצם דמבואר בא"ח סי' תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה ע"כ לא שייך כאן חנ"נ עכ"ל והר"ן פ' ג"ה כ' דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה וב"ח:

הקדרה. פי' אותה קדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר:

מחמירים. ומ"מ גם לאיסור אין מצטרפין אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ש"ך:

שבלעו. ולא סגי בס' נגד בשר הנבלה דשמא נתמעט הבשר בבישולו ונכנס בעצמות כן איתא בטור:

הבלועה. פירוש חתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ששים לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטל מיהו החתיכה עצמה אסורה כמ"ש המחבר בר"ס ק"ו אבל אין נוהגין כן לדידן אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה:

ונתמעט. כתב מהרש"ל נראה אפילו היכא שראינו שנפל האיסור ולא נתמעט בשיעור א' עם ההיתר אפ"ה אין לשער במה דבלעה הקדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו וכתב הט"ז לפי זה אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעיף זה ומשערין באומד יפה וכו':

שבלעה. כתב הט"ז א"ל שמא בנפילת האיסור היה האיסור גדל מאד ועכשיו נצטמק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מיהו כבר כתבתי לעיל שאין להקל בזה אף במין במינו:

לכתחלה. כ' הש"ך דיש אומרים דאסור לבטלו מדאורייתא מיהו בדיעבד לכ"ע דינו כמ"ש המחבר אחר כך עכ"ל וכתב בט"ז דבסימן פ"ד סי"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסימן קל"ז ס"ב כתבתי דהיינו דוקא באם א"א בענין אחר:

עבר. פי' שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ:

בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דלא אהני מעשיו הרעים ב"י וכתב רש"ל ודוקא שידע זה שנתבטל עבורו ניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום דאסור לו אסור גם לבני ביתו וכתב הט"ז דאם טעה בדין וסבר שמותר לבטל האיסור מקרי שוגג וראיה משבת פ' כלל גדול במתני' דאם שכח שיש איסור מלאכה בזה אף על גב שיודע שהיום שבת מקרי שוגג ה"נ דכוותיה וכן איתא מפורש בתוספות בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו':

למכרו. כתב הש"ך ונראה דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעובד כוכבים הוא דאסור דאל"ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים:

נבלה. כ' הש"ך לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למ"ד דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורי' מ"מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארה באיסור' כמ"ש כל הפוסקים ר"ס ק"י שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתי לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר אפי' התוספת אסור כי ליכא ס' נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ אפילו בבב"ח בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפילו ריבה עליו ס' נגד כל החתיכה נשארה החתיכה עצמה באיסורה וכ' עוד דמדברי הר"ב משמע דאפילו בבב"ח לא אמרינן חנ"נ בלח בלח והוא חולק עליו ע"ש שהניח דברי רמ"א בצ"ע:

נהגו. כתב הט"ז הטעם דאין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנעשה נבלה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אמנם אם ידוע להמורה שנתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כנ"ל להלכה עכ"ל וכתב בש"ך אפי' למ"ד דלח בלח נ"נ וכן חתיכה שבלעה איסור לכ"ע בכולהו לא נהגו לחקור דלא מחזקינן איסורא אך מ"ש הרב לחלק בין נודע התערובת או לא ואפי' בחנ"נ יש חילוק זה חולק עליו הש"ך שהרי למ"ד חנ"נ א"כ תיכף כשלא היה ס' נתן טעם ומה לי אם נודע או לא והכי מוכח נמי מסימן צ"ב גבי תחב כף חולבת בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים דצריך ב"פ ס' מטעם דבפעם הא' נעשה כל הכף נבלה וכן כמה שאר ראיות ע"ש:

מרבה. הקשה הש"ך דבא"ח סי' תרע"ז כתב המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטל יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי נר חנוכה אינו אלא מדרבנן ודוחק לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי וצ"ע עכ"ל. (והמ"א רוצה לתרץ שם דחנוכה הוי דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ולא אוכל להבין דבריו דא"כ אפילו באלף לא בטיל ולמה כ' המחבר שם ואין בו ס' לבטלו):

לשנות. כתב הט"ז ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן דהתם מקלי קלי לאיסורא ואינו נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור וכ' מהרש"ל דהא דאמרינן התם טעמא דמקלי קלי הוא דוקא משום דהוי דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה ומבטלן ע"כ פסק דבדיעבד אפילו כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים עכ"ל:

יבש. והש"ך כתב דנ"ל להתיר בהפסד מרובה אם הוא יבש ביבש ומין במינו ונודע בינתים ע"ש שמביא כמה ראיות לדבריו וכל זה אם יש להם טעם א' אבל ב' איסורים שחלוקים בטעמם אז כל א' מבטל את חבירו ע"ל סי' צ"ח וכ' הט"ז ול"ד לתחיבת כף ב' פעמים בסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש:

בבשר. כתב הש"ך וא"ל פשיטא דהא כל איסור בטל בששים יש לפרש משום דבסימן רצ"ט יתבאר דגבי היתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן כן עיין שם ובת"ח כתב דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים בקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל:

להשתמש. והט"ז חולק על דין זה ומביא כמה ראיות דלא אמרינן כן אלא במקום שהוא פוגם גם כן ופסק כן הב"ח והלבוש ע"ש ועיין בסימן קכ"ב ס"ה:

טור בשם רבי' שמשון ושכן הסכים הרא"ש וכ"כ הרשב"א מהירושלמי פ"ק דערלה:

שם וכן כתב הרשב"א וכ"כ הר"ן דהיינו טעמא דלא מצטרפי עצמות שבזרוע להתיר חולין דף צ"ח:

שם:

שם מדברי רבינו שמשון בפ"ה דתרומות והרא"ש בפרק ז' דחולין:

הרשב"א בתשובה שאל' סי' תצ"ד וכר' אפרים:

מימרא דרבי חנינא שם דף צ"ז וכלישנא קמא לחומרא כפירש"י וכ"כ הרא"ש שם וש"פ:

רשב"א בת"ה וכתב משום דמין בשאינו מינו קי"ל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואפשר דאפילו עד ששים למ"ד טעם כעיקר דאורייתא כר"ח והעומדים בשיטתו:

שם וכהרמב"ם בפט"ו מהמ"א:

ביצה דף ד' ממשנה ט' פ"ה דתרומות

שם:

טור בשם הרמב"ם בפט"ו מהמ"א מדין המבשל בשבת כמו שציינתי בטור א"ח סי' שי"ח (והרשב"א בשם רמב"ם וראב"ד):

שם מדברי הרשב"א:

טור בשם הרשב"א (וע"פ הובא בב"י):

שם מימר' דרב מתנא ביצה דף ד':

ריב"ש סי' שמ"ט בשם הראב"ד וכדברים האלו כתב הטור בסי' קכ"ב בשם הרשב"א וכתבם המחבר גם כן שם:

חתיכת כו' ירושלמי פ"ה דתרומות אין תנופת תרומה מצטרפות עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות התרומה ובפ"א דערלה ופ"ו דנזיר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין אותן כאלו הן בצל וקפליט מאי כדון ההן אמר נ"ט א' במאה וההן אמר נ"ט א' בששים מ"ד בששים אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ד בק' את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ר בק' את מוציא את העצמות מן הזרוע ומ"ד בס' אין את מוציא את העצמות מן הזרוע. וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציא מן האיל לית את יכול דתני אין תנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי תנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דא"ר הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמרה תנופת תרומה מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה ובפ"י דתרומות ביצה בס' א"ר חנינא הירק והקליפה מצטרפין א"ר זעירא ואיסורו מתוכו ר"ל דאין משערין אלא באוכל שבביצה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר וירושלמי דלעיל פליגא אהך דשם אמר למ"ד בס' עצמות הזרוע מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר וסוגיא דפ' ג"ה צ"ח ב' פליגא יותר דלמ"ד במאה אף קליפי היתר אין מצטרפין להיתר דאמר בשר בהדי כו' וכס"ד דירושלמי הנ"ל וכשם שאת מוצא כו' אלא די"ל דלאו דוקא ואיידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל מיהא שמעינן דלכל הסוגיות עצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכ"ש למ"ד בס' כמ"ש בגמ' בשר ועצמות בהדי כו' אלא דלמ"ד בס' בין לסוגיא דגמ' בין לסוגיא דירושלמי הנ"ל עצמות האיסור מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר ולכאורה פליגא אההיא דפ"י דתרומות כנ"ל וכתב הר"ן דשאני עצמות שבזרוע דמצטרפות לאיסור מפני המוח שבתוכן ומחמת רכותן שיוצא מהן ליחה אבל עצמות יבשין הוי כמו קליפין דפ"י דתרומות דלא עדיף מג"ה למ"ד אין בגידין בנ"ט דאין אוסר וכמ"ש בפי"א דתרומות עצמות הקדשים בזמן כו' ר' אבהו בשם ר"י בראשי הכנפים והסחוסין היא מתני' וכן בגמ' דפסחים פ"ג א' ה"ד אילימא דלית בהו מוח כו' ובהא פליגי דלמ"ד בק' אפי' אותן שיש בהן מוח אין מצטרפין לאיסור וקי"ל כמ"ד בס' וז"ש בירושלמי הנ"ל וכשם שאת כו' לית את יכול דתני אין ולכאורה ההיא ברייתא תיובתא אמ"ד בס' ולא היא דאף מ"ד בס' מודה בתנופת וקליפין אלא דלמ"ד בק' אף אותן שיש בהן מוח הוי כתנופת וז"ש לית כו' וז"ש בש"ע אבל המוח כו' ועש"ך דה"ה עצמות דכין וכנ"ל מירושלמי הנ"ל בראשי הכנפים כו':

וגוף הקדירה כו'. פ' ג"ה צ"ז ב' אר"ח כשהן משערין כו' וקי"ל דלא כלישנא קמא כמ"ש רש"י וכ"ש לפי' הרשב"א כמ"ש בס"ד ע"ש:

ויש מחמירין כו'. כ"כ הרא"ש בפ' ג"ה דמתוך הברייתא אין תנופת כו' משמע לא לאיסור ולא להיתר ועוד דקאמר אבל תנופת של חולין כו' משמע אבל דתרומה לא וכן משמע לכאורה מירושלמי הנ"ל דקאמר מ"ד בק' את מוציא כו' משמע דאין מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ועדיין לא ידענו מפשיטותא דבעיא דרב ביבי ולא פריך שם אלא על עצמות האיל וכשם כו' ונמצא ששיער ק' בלא עצם הזרוע וא"כ אף למסקנא ע"כ אין מצטרף. אבל י"ל דקס"ד כן אבל למסקנא ק' הוא עם העצם וז"ש כי כן עיקר:

בד"א כו' דלא גרע מקדירה דאמרינן בפ' ד"ח (צ"ו ב') ובפ' ג"ה ובפ' כ"ה קדירה שבשל כו' בנ"ט:

ומשערין ההיתר כו'. וה"מ כו'. ערש"י שם ד"ה במאי כו' ועיקר הדבר כו' ור"ל אם לא ראינו האיסור בשעת נפילתו ור' חנינא מיירי שראינו האיסור בשעת נפילתו והוא עכשיו כמו שהיה ולא נצטמק וההיתר נצטמק. וכתב הרשב"א ומשמע מדבריו דבכה"ג אף מה שכלה ואבד מחמת האור ג"כ מצטרף ול"נ דמה לנו מה שהיה בתחילה עכשיו נתמעט וחוזר האיסור ואוסר וכמ"ש (שם) וכחל עצמו אסור דאי נפל כו' וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב במה שבלעה הקדירה ועומד בדופני כו' ומשערין כו' כמ"ש בש"ע. וראיה ממ"ש בספ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כך כו' משמע הא לא פיחתה התרומה אסור וכתב עוד די"מ דלישנא קמא בקדירה עצמה ר"ל במה שהוא עכשיו בקדירה ולא במה שבלע הקדירה ולישנא בתרא אף במה שבלעה ופסקו כלישנא בתרא דמר בר רב אשי צ"ח א' ס"ל כוותיה ולא הקשו עליו אלא אטו כו' ובלא ידעינן שיעור האיסור כנ"ל וכ' ומסתברא דוקא מין במינו אבל מין בשא"מ הלכה כלישנא קמא לחומרא דספיקא דאורייתא היא וצ"ל דס"ל חלב ובשר הוי מין במינו לכך היקל מר בר רב אשי וע"ל סי' צ"ח ס"א מש"ש [והנה דעת הרמב"ם ורש"י כלישנא בתרא דבלע קדירה אלא דלרש"י אם לא ראינוהו בנפילה משערינן כמות שהוא בלא קדירה וכן ס"ל לרשב"א במין במינו וכמ"ש אטו דאיסורא כו' וכמש"ש דהלכה כלישנא בתרא דמר בר רב אשי כו' ולא הקשו כו' אלא דבמין בשא"מ פ' כלישנא קמא וכי"מ ור"ל אפילו ראינוהו בעת נפילה ולא נצטמק וזהו החילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכ"ה בטור ומשערין ההיתר כו' שגם באיסור כו' והרשב"א כו'. ודברי ש"ע אינן מדוקדקין שהתחיל בלשון הטור וסיים וה"מ מין בשא"מ כו']:

ואפילו נפל כו'. מתני' ספ"ה דתרומות ואח"כ נפל שם חולין כו' וירושלמי שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסורין ולא מתני' היא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים:

עבר כו'. מתני' וירושלמי הנ"ל וגמ' דגטין נ"ד ב' וכר' יוסי דהלכה כמותו מחבריו כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב'):

למבטל כו'. כמו מבשל בשבת לר"י דקי"ל כוותיהו שניהם משום קנסא כמ"ש בגטין שם נ"ג ורמי דר"י אדר"י דתניא המבשל כו' כי לא קניס כו' ושם ורמי דר"י אדר"י בדרבנן כו':

וכן למי כו'. כמ"ש בפ"ג די"מ (כ"ה א') הבא בשביל ישראל זה כו' ובב"מ צ' ב' שלח להו הערמה כו' פשיטא בנו גדול כו':

ואסורים למכרו כו'. כמו דס"ד שם ימכרו לשחיטה ואף למסקנא שם משום דבלא"ה היה יכול ליהנות ממנו וערש"י שם ד"ה דיין כו' משא"כ כאן וכמ"ש בספ"מ דשביעית ימכרו לאוכליהן ודמיהן כו':

ודוקא כו'. כמש"ל בסי' צ"ב שמכאן מוכח דביבש ביבש לא אמרינן חנ"נ וכן לח בלח בשאר איסורים וכמ"ש בפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו':

וי"א דאפילו כו'. למד ממ"ש בפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ואמרו בירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה ואף רבנן ל"פ אלא בתרומה דצריך הרמה וה"ה לחומרא וכמ"ש בזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' וערש"י שם ד"ה מרצה וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה. אבל באמת לא דמי לשם ותרי אמרו במזיד אסור וא"א אלא בשנודע וערש"י בגטין נ"ד ב' ד"ה יעלו כו' וכ"ש בשלא נודע:

איסור של דבריהם כו'. דלא אמרו בפ"ק די"ט (ד' ב') עצים שנשרו כו' אלא שנשרו לתוך עצים וכגי' ספרים מוסיף ומרבה כו' ואף שאמרו ברפ"ד דבכורות תרומת ח"ל רבה כו' לא אמרו אלא בתרומת ח"ל דקילא ובטלה ברוב משא"כ בשאר איסורין דרבנן כמש"ל סי' צ"ח (בס"ק ל') ועתוס' דפסחים ל' א' ד"ה לישהינהו כו':
(ליקוט) איסור כו'. עסי' שכ"ג ומותר לבטלה כו' וי"ל דחלת ח"ל שאני שהקילו בה כמה דברים שם אבל הרמב"ן כתב (בפ"ג דפסחים במלחמות ובחידושיו על יבמות בק"א) דגם שם דיעבד דוקא וז"ש בפ"ג דפסחים (מ"ו א' במתני') כיצד מפרישין חלה כו' ואף בח"ל כמ"ש הרי"ף וש"פ ואם איתא הרי ראוי אף לכהן טמא בביטול ברוב וער"נ (ע"כ):
(ליקוט) איסור של כו' אבל כו'. ממ"ש בבכורות כ"ז א' הלכך נדה כו' ואי ליכא כו' ואם איתא אפילו לגדול שלא טבל ראוי ע"י ביטול כמש"ש אלא דאין ביטול אלא אם נתערבה כבר וכה"ג אמר שם רבה מבטל כו'. ר"נ בפ"ג דפסחים (הראיה מבכורות ליתא שם) ותוס' שם ד"ה הלכך כו' תי' (מחמת ד"א) משום דדבר מועט כו' ותוס' ס"ל בפסחים שם במתני' דאפילו לא נתערבה יכול לערב ברוב ולאכלה (ע"כ):
(ליקוט) איסור כו' אבל כו'. כמ"ש בירושלמי רפ"ב דכלאים והביאו הר"ש שם כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' תמן כו'
[וודאי לא גרע מן שאר דרבנן] ואמר שם אי לערב אפילו כ"ש אסור אלמא לערב אפילו בדרבנן אסור אע"פ שאין מתכוין לזרוע ועסי' רצ"ו ס"ה וס"ז (ע"כ):

וי"א דאין כו'. דמ"ש שם אבל בדרבנן מבטלין היינו כמסקנא דשם היכא דמקלי קלי איסורא דאל"כ עיגולי דבילה דשם יוסיף עליו וכן בחצי זיתא תרבא דפ' ג"ה ועתוס' שם ד"ה ותנן כו':

איסור שנתבטל כו'. כמ"ש בזבחים ל"א א' ויקץ כישן הפיגול ואף מאן דמתיר שם משום עירוב מחשבות ובבכורות כ"ב א' אר"י ל"ש אלא כו' ואף אביי דפליג מודה דמומאה מעוררת טומאה כמ"ש שם ממתני' דפ"ה דתרומות ואמרינן (ס"ז דכלאים וש"מ) המעביר עציץ נקוב כו' ואמרינן (ב"ק ק' וש"מ) נפרצה א"ל גדוד כו' ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל ובפ"ו דשבת (ס"ה ב') שמא ירבו הנוטפים כו' ואפילו לקולא אמרינן דחוזר וניעור כמ"ש בספ"ז דנדרים גידולי היתר מעלין את האיסור וכל הסוגיא דשם וכ"ש לחומרא כמ"ש שם ודלמא לחומרא שאני ובספ"ה דתרומות ואם ידוע שהחטין של חולין כו' ושם סאה כו' ואח"כ נפלו שם כו' ובירושלמי שם כל האיסורין שריבה עליהן כו' ובפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו' ובירושלמי פ"ב דערלה גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהן בנ"ט ריבה עליהן גריסין מין מעורר מינו לאסור לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר הדא דאמר ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור והא דאמרינן בפ"ה רע"ז (ע"ג א') דראשון ראשון בטיל פי' תוס' שם ובבכורות שם ובפ' הערל (פ"ב ב') ושאר מקומות דהיינו באיסור משהו אבל בנ"ט חוזר וניעור דהא הטעם ניכר בהן ובכה"נ דאמרינן בפ"ב דערלה התרומה מעלה כו' ושם הערלה מעלה כו' והערלה מעלה את הערלה בשאינו נ"ט וכמ"ש שם רא"א מצטרפין בנ"ט אבל לא לאסור ובפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ובירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה וז"ש ל"ש כו' דוק ותשכח בכל הנ"ל אבל הרמב"ם בפי"ג דתרומה פסק דידיעתה מקדשתה וכמ"ש בתוספתא פ"ו דתרומות אמתני' הנ"ל אמר ראב"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת שכבר היה לו להעלות ומפרש הרמב"ם דראב"ש מפרש דברי ת"ק. ואף שהעיקר כדעת הראב"ד וראב"ש כאבוה סבירא ליה כמ"ש בירושלמי הנ"ל וז"ש שכבר ה"ל להעלות וכמ"ש בפסחים י"ג ב' וראב"ש כאבוה כו' מ"מ אף רבנן ל"פ אלא בתרומה שצריך להרים ולאו כמורם דמי אבל בשאר איסורין מודי כמ"ש בתוספתא שם סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה. אחרת ה"ז מותרת כו' עד שתרבה אסור על המותר וכמ"ש בתרומה שהוגבהה כמ"ש במתני' שם הגביה ונפלה אחרת כו' אלמא דוקא בתרומה צריך הגבהה ובשאר איסורין בידיעה וכה"ג אמרינן בתוספתא פ"ח שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר ובירושלמי פ"ב דערלה הלכה ב' פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מה שתתיר כו' ידיעת ספק כו' ובזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' כנ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ט דב"ק אהא דאמרינן שם נפרצה א"ל גדור כו' והמעביר עציץ כו' דמיירי בלא נודע דאל"כ קשה מהא דפ"ח דע"ז דאמרינן ראשון ראשון בטל וא"א לומר כמ"ש תוס' שם דביותר מס' דהא הנך נמי במאתים. ומ"מ ברובו לא מהני ידיעה כמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' וכן הרמה בתרומה כמ"ש במתני' הנ"ל עד שתרבה תרומה כו' וכן אמרו בפ' הערל (פ"ב ב') נתן סאה כו' עד רובו ועתוס' שם ד"ה א"ר יוחנן כו'. וכלל הענין כי בדאורייתא אסרינן חוזר וניער אפילו בידיעה בשאר איסורין והרמה בתרומה כנ"ל וכמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות אמתני' הנ"ל עד שירבה כו' א"ר יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו לאסור וכן יבש ביבש וכן לח בלח מין בשאינו מינו עד פ' דטעם כעיקר דאורייתא ומין במינו ברובא אבל בס' שהוא דרבנן אינו חוזר וניעור אם ידע וכן כל העולין במאה או מאתים או במשהו כולן אין חוזרין וניעור כיון שהוא מדרבנן וכמ"ש בגטין נ"ד ב' (וע"ל סי' ק"א ס"ק ו') וכן בתרומה וערלה אע"ג דילפינן מקראי אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש תוס' ב"מ ג"ג א' ד"ה ועולה כו' וראיה דבפ' כ"ש יליף בב"ח מק"ו מערלה ולא פריך שכן צריכה א' ומאתים וכן בפ' הערל דחשיב מחפ"ז ולא חשיב שעולה במאה (ועבתוס' שם עוד ב' ראיות ואינן מוכרחין) וז"ש התרומה מעלה כו' הערלה מעלה כו' ובפ"ה דע"ז ראשון ראשון בטל ואפילו בפחות מס' כיון שהוא מין במינו וכמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' והכל בשידע מיירי דבלא ידע אוסר הכל כדינו במאה ומאתים ומשהו וס' ובזה יבא הכל על נכון והנך דגידולי היתר כו' ונפרצה א"ל גדור כו' והמעביר כו' לא כתי' המרדכי בלא ידע דכל המתני' סתמן בידע אלא דגידולים שאני כיון דממילא קא רבי כבבת אחת דמי ולכן לא אשכחן לאיסור רק בגידולין. ותוס' תי' כיון שהוא בלא הפסק כבב"א דמי:

כזית חלב כו'. כמ"ש בפ"ה דתרומות הגביהה ונפלה למקום אחר כו' וחכ"א אין מדמע אלא כו'. ר"ל ומותר לגמרי דלא כפי' הרמב"ם שם שהוא תמוה וכבר הקשו עליו ואף לכתחלה מותר כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו':

אם נבלע כו'. כמ"ש בע"ז ל"ג ב' איבעיא להו כו' ועתוס' ד"ה שרא כו' וכתב הרשב"א משום דהכלי תשמישו בצונן ואין בלוע כו' אלא דבר מועט ומשתמשין בכלי בשפע וא"א לבא לידי נ"ט אבל יין אסור דבמשהו וע"ש ע"ג א' במתני'. ובזה מתורץ קושית תוס' דפסחים ל' א' ד"ה ולישהינהו תימא כו' דאע"ג דשימוש החמץ הוא כ"ש מ"מ השימוש בו בשפע אלא שהחמץ בתוכו מעט וא"א שהכל נ"נ כיון דהתירא כמ"ש תוס' סוף ע"ז וכמש"ל סי' צ"ד ס"ו. וז"ש בקדירה כי ההיא דפסחים או קנקנים כנ"ל ודלא כתי' תוס' בפסחים שם ומפ' הר' יוסף כו' דהא בפ"ה דע"ז (ס"ח ב') מספקא לרבא אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או מותר וע"ש בתוס' שדחקו וז"ש ואפילו בבן יומו וכן שלא כתי' השני שם בשם ר"י משום דחשיב דיעבד כיון שא"א בהגעלה דהא קנקנים אפשר בהגעלה ועירוי וז"ש בקדירה או בתוך קנקנים אלא שתוס' ס"ל דהא דקנקנים משום דפוגם וכתי' הר' יוסף אלא שהוצרכו לתי' הר"י משום קושיא הנ"ל דלרב ספוקי מספקא כנ"ל. אבל הרשב"א סובר דנ"ט לשבח וכמ"ש (בע"ז) ע"ג א' יין במים בנ"ט:
(ליקוט) אם נבלע כו'. וראיה מפי"א דתרומות דאף איסור בעין במועט מותר המערה מכד לכד כו' חבית שנשפכה אין מחייבין להיות יושב ומטפח כו' וכן מנורה כו' ודלא כהרמב"ם שסובר דמקולי תרומה היא ועסי' קכ"ב (בס"ק ט"ו) (ע"כ):

אבל אם כו'. כמ"ש בפסחים שם גזירה דלמא אתי כו' אלמא אם דרך להשתמש במה שאוסר אסור בכ"ע וגדולה מזו אמרו בסוף ע"ז דאסור קדירה שאינה בת יומא כו' וכ"ש באותו כלי עצמו ול"ד לקנקנין כמ"ש שם אקראי בעלמא הוא ודמי לבבא ראשונה שדרכו להשתמש בשפע דל"ג שמא ישתמש במועט:

א) [סעיף א'] חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות וכו' עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור וכו' לפי שאינן בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם ע"י הבישול ע"כ מצטרפין לבטל האיסור כי האיסור מתפשט גם לתוכן ויש בהם גם לחלוחית לבלבל האיסור שבולעים מן הבשר האסור. ט"ז סק"א. חו"ד או' א'.

ב) ומיהו עצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות. הר"ן פג"ה. והב"ד ב"י. ש"ך סק"א. פר"ח סוף או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' ה' מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' ן' חו"ד שם. ער"ה או' א' אכן דעת הטור דאין לחלק דלעולם מצטרפין העצמות להיתר רק המוח שבתוכו לבד מצטרף לאיסור. מנ"י שם. וכן צ"ל לדעת הש"ע דנקט לשון הטור. ובהפ"מ המיקל לא הפסיד באינו מינו ובמינו המיקל אף בהפסד קצת אין גוערין בו. שפ"ד או' א' זב"צ או' ב' ועצמות הרכות שיש בהם מוח היינו כל שאחר שיתייבש נראה בהם נקבים חלולים שידוע שמאחר שנתייבש המוח נעשה כך.

ג) ואף אבר מן החי שנפל להיתר עצמות שבו מצטרפים להיתר ואע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא ודוקא בעיניה לא פליטתו. ס' תיבת גמא פ' וירא או' ט' פ"ת סוף או' א' זב"צ או' ז'.

ד) שם. אבל המוח שבעצמות וכו' פי' אפי' יהיה העצם סתום מפני שהעצם הוא ספוגיי (מלשון ספוג) ומוציא טעם המוח שבתוכו וכמ"ש הטור והמפה לעיל ססי' ט"א בשם הרשב"א לענין מליחה יעו"ש. שו"ג חו' ג' ועיון לקמן או' ט'.

ה) שם. וגוף הקדרה אינה מצטרפת וכו' פי' אותה הקדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל פשוט שקדרה שכבר נאסרה ואח"כ מבשל בה היתר גוף הקדרה ודאי מצטרף לאיסור. ט"ז סק"ב. חו"ד או' ב' מש"ז או' ב'.

ו) שם הגה. ויש מחמירין שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל. וגם לא לאיסור אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' כריתי או' ד' חו"ד או' ג' שפ"ד או' ב'.

ז) וכן קליפי ביצים וחרסים המונחים בקדרה אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר. חו"ד שם. וכ"כ בביאו' שם סוף או' ב' דקליפי ביצים וחרסים המונחים בקדרה כיון דלית להו לחלוחית אין מצטרפין רק לדעת המחבר דסעי' ד' דמשערין במאי דבלעה קדרה במין במינו ה"נ משערין במאי דבלעו קליפי עצמות אבל אנן (ר"ל האשכנזים) לא נהיגין כן עכ"ל. ונראה דאף לדעת הש"ע דמצטרפין קליפי ביצים וחרסים עם ההיתר לבטל ה"ד במין במינו דמדאו' בטיל ברובא אבל בשאינו מינו אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר.

ח) ואם נמצא עצם חלול בתוך התבשיל של חלב ויש ספק שמא היה בו מוח ונתערב במאכל עיין לעיל סי' פ"ז או' ע'.

ט) ואם עצם סתום מכל צד ויש בו מוח אף שלא נחסר מהמוח כ"א קצת משערין נגד כל המוח ואם נימוח כל המוח יכולין לשער נגד כל החלל. שפ"ד או' א' זב"צ או' ד' והיינו בשאר איסורין אבל בב"ח משערין גם כנגד העצם כמ"ש לעיל סי' פ"ז או' ס"ט ואו' ע' יעו"ש.

י) ואם חתיכת איסור נפלה לקדרה ולא היה בקדרה ס' לבטל חתיכת האיסור ונאסרה אותה קדרה ואח"כ נפלו עצמות באותה קדרה בשוגג אלו העצמות שנפלו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור משום דאלו העצמות כיון שנפלו אח"כ בלעו איסור שהקדרה נאסרה ואין מצטרפין. קה"י בסעי' א' זב"צ או' ה'.

יא) שם בהגה. ובמקום הפסד יש לסמוך אמתירין כי כן עיקר. ומנהג הספרדים כפסק הש"ע דמתיר אפי' בלא הפסד. כ"כ השו"ג סוף או' ה' וכ"כ זב"צ או' א'.

יב) [סעיף ב'] בד"א שעצמות האיסור וכו' אבל אם נתבשלה תחלה וכו' עצמות שבה מצטרפין עם האיסור וכו' ולא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. טור. מש"ז או' י"א. ערוך השלחן או' י"ד.

יג) שם. אבל אם נתבשלה תחלה וכו' עצמות שבה מצטרפים עם האיסור וכו' לפי שאין ידוע כמה בלעו העצמות ואין ה"נ אם ידוע בשר הנבלה כמה הוה א"צ לשער אלא כנגדו. פר"ת או' ב' וכ"כ הפר"ח או' ד' אמנם זהו לדעת הטור. (והש"ע) דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים משא"כ לדידן (ר"ל מנהג האשכנזים) דס"ל חנ"נ צריך ס' אף נגד העצם דהא הרוטב נ"נ ונכנס בעצמות. חו"ד בביאו' או' ג' מש"ז שם. ערוך השלחן שם. דר"ת או' ט"ו.

יד) ואין כ"ז אלא כשנתבשלה לבדה אבל אם נתבשלה תחלה עם שאר חתיכות איסור אז אפי' ראה האיסור כשהיא חיה לא סגי בס' כנגד הבשר דשמא משאר חתיכות איסור נתמעט בשר הנבלה ונכנס בעצמות של חתיכה זו. ב"ח. ערוך השלחן שם. ור"ל דזה גם לדעת הטור והש"ע דלית להו חנ"נ בשאר איסורים.

טו) שם. אבל אם נתבשלה תחלה וכו' עצמות שבה מצטרפין עם האיסור וכו' ואין חילוק בין נתבשלה לנמלחה דה"ה אם נמלחה הנבלה כבר ע"י המלח בלעו העצמות מן האיסור ונאסרו ומצטרפות עם האיסור ולא עם ההיתר. כנה"ג בהגה"ט או' ז' בל"י או' ג' קה"י סעי' ב' ומשמע דה"ה אם לא נמלחה כבר הנבלה לבדה אלא נמלחם עתה עם בשר היתר. דעצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל האיסור בס' כמו בבישול. ועיין לעיל או' ב' וה"ה לכאן גבי מליחה.

טז) [סעיף ג'] בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת וכו' פי' החתיכה הבלועה מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ס' לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצרפין גם החתיכה לבטלו. מיהו החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי וכמ"ש ברסי' ק"ו. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ה' כריתי או' ז' חו"ד או' ה' זב"צ או' יו"ד.

טוב) ואי ידעינן כמה הוה טעם האיסור שבלעה משערינן בשאר החתיכה חוץ מהאיסור הבלוע בה לבטל האיסור והיכא דלא ידוע כמה הוא שיעור הבלוע אמרינן כולה נבלה ומשערינן בכולה אלא דא"צ אלא נ"ט והיא כיון שגופה היתר וכמו בכחל אלא שלדעת הרמב"ם שכתב שטעם הכחל משום דהוי דרבנן נראה בנידון דידן צריך ס' פר"ת או' ג' ועיין לעיל סי' ץ' או' ז'.

חי) שם הגה. ואין נוהגין כן וכו' אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן רסי' ק"ו בהגה. ש"ך סק"ה. לה"פ או' ה' בל"י או' ד' כריתי או' ח' חו"ד שם. שפ"ד או' ה'.

יט) שם בהגה. כי ק"ל בכל האיסורין חנ"נ וכו' וכ"ה מנהג האשכנזים אבל מנהג הספרדים כפסק הש"ע דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח כמ"ש לעיל סי' צ"ב או' ט"ז יעו"ש.

ך) [סעיף ד'] משערין ברוטב ובקיפס וכו' ואופן השיעור כיצד משערין בס' כבר כתבנו לעיל סי' צ"ח או' ה' ואו' ו' קחנו משם.

כא) שם. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אעפ"י שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. לפי שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדרה. רש"י חולין צ"ז ע"ב. טור. ב"י. לבוש. ש"ך סק"ו.

כב) שם. והני מילי במין בשאינו מינו אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה וכו' מיהו דעת האחרונים להחמיר דאין לשער במה שבלעה הקדרה אף במין במינו משום כי אין יכול לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו. רש"ל פג"ה סי' ל"ד. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' לה"פ או' ח' בל"י או' ז' כריתי או' ט' מנ"י על התו"ח כלל פ"ה או' נ"ה. הל"פ בסעי' ג' חו"ד או' ו' מש"ז או' ד' חכ"א כלל נ"ב או' ג' קה"י סעי' ד' בי"צ ח"א או' ה' והגם דהפר"ח שם כתב דבשעת הדחק יש להורות כדברי הש"ע וכ"כ המש"ז שם דבשעת הדחק או בהפ"מ יש להורות כדברי הש"ע מ"מ אין אנו בקיאין בזה לדעת כמה בלעה הקדרה וגם לא שמענו ולא ראינו מי שהורה כך וע"כ אין לחלק בין שעת הדחק ובין הפ"מ בין במינו ובין בשאינו מינו אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו.

כג) איסור שנפל לתוך היתר ולא נודע לנו שיעורו בשעה שנפל כיון שיש ס' בהיתר כנגד האיסור בשעה שבא לפנינו מותר דלא מחזקינן איסורא אף במין בשאינו מינו. פר"ת לעיל סי' ץ' או' ח' וכתב ודלא כהפר"ח שם או' ו' שאוסר. וכ"כ בסי' זה או' ד' מש"ז או' ד'.

כד) מיהו היכא דהוי האיסור רך או דבר שהוא ניתך בנקל כגון שומן נבלה ונתערב בקדרה בזה כל שלא ידענו שיעור האיסור בשעת נפילה אסור הגם שיש במה שלפנינו ס' בהיתר המצוי. אבל אם היה חלב כחוש או שתכף ומיד לנטילתו נטלוהו בזה יש להקל ולומר דזה הוא אשר נפל ואעפ"י כן בעינן ס' כנגד כולו אבל בהיכא דשהה החלב בקדרה נראה דאסור בכל גוונא. פר"ח סוף או' ד'.

כה) ואם בשעה שנפל האיסור היה נודע שהיה בהיתר ס' כדי לבטלו ל"מ אם יש עכשיו ס' נמי בהיתר נגד האיסור מצומק הבא לפנינו דפשיטא דהכל מותר אלא אף כשאין האיסור בעין דליכא למיקם עלה דמלתא מעמידין הדבר על חזקתו ומסתמא אמרינן דהיכי שנתמעט מן ההיתר כן נתמעט מן האיסור לפי חשבון. פר"ח לעיל סי' ץ' או' ו'.

כו) אבל אם בשעת נפילת האיסור לא היה בהיתר ס' כדי לבטלו אעפ"י שנצטמק האיסור ביותר ויש עכשיו ס' בהיתר כדי לבטלו הדבר פשוט שאסור הכל. פר"ח לעיל סי' ץ' מש"ז או' ד' זב"צ או' ט"ו.

כז) וכן כשהיה ס' בהיתר בשעת נפילת האיסור ואח"כ נצטמק מן ההיתר הרבה יותר מס' לערך מה שנצטמק מן האיסור או שלא נצטמק האיסור באופן שאין בהיתר עכשיו ס' נגד האיסור אזלינן בתר השתא וחזר האיסור לאסור הכל. פר"ח שם. מש"ז שם. זב"צ או' ט"ז.

כח) ואי ליכא השתא ס' לא מבעיא שנאסר כל מה שבתוך הקדרה אלא גם הקדרה עצמה נאסרת אעפ"י שהיא בלועה מן ההיתר לערך ס' יותר מן האיסור מ"מ הרי בלעה מן התבשיל אחר שנאסר ונאסרת. פר"ח שם. זב"צ או' י"ז.

כט) [סעיף ה'] אין מבטלין איסור לכתחלה. לעיל בסי' פ"ד סעי' י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר וה"ד בא"א בענין אחר. ט"ז סק"ז. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. לה"פ או' ט' בל"י או' ח' הל"פ בסעי' ד' חו"ד או' ח' מש"ז או' ז' בי"צ ח"ב או' א' ערוך השלחן או' כ"ט. זב"צ או' י"ט. ועיין בדברינו לשם סי' פ"ד או' ק"ל.

ל) שם. אין מבטלין איסור לכתחלה. כתב הרשב"א בתה"א בית ד' ריש שער ג' והר"ן פג"ה דהיינו מדרבנן לדעת התו' אבל לדעת הראב"ד אסור מדאו' מיהו בדיעבד גם לדעת הראב"ד מותר כמ"ש המחבר. ש"ך סק"ז. שפ"ד או' ז' וכן הברכ"י בשיו"ב או' ג' הביא פלוגתא בזה. ומ"מ לא יש נ"מ בזה דגם אם נאמר הא דאין מבטלין מדרבנן אפ"ה בספק איסור תורה כגון שיש ב' קדירות לפניו א' של היתר וא' של איסור ונפל בא' מהם איסור תורה באינו מינו ואינו יודע באיזה נפל אפ"ה אסור להוסיף על ההיתר ולבטלו אף שהוא ספק איסור וספיקא דרבנן לקולא מ"מ כיון שעיקר האיסור הוא מה"ת הגם דאח"כ בא לספק דרבנן לא אמרינן בזה ס' דרבנן לקולא כמ"ש המנ"י על התו"ח בקו' הספיקות או' ל"ג משם כמה פו' יעו"ש וכ"כ השפ"ד שם. זב"צ או' ך'.

לא) ועוד נראה דלא שייך כאן לומר דלא גזרו רבנן וקנסו בספק איסור דכי אמרינן ספק רבנן להקל באירע כך אבל לעשות מעשה ולעשות ספק דרבנן בהא לא אמרינן. שפ"ד שם. זב"צ שם וכתב ודלא כהרב קול אליהו חי"ד סי' ט"ז דעשה זה הנפקותא דלא היא.

לב) ועוד נ"מ לחשוד לאיסור דרבנן אין חשוד לאיסור תורה. שפ"ד שם. זב"צ שם. ור"ל למ"ד אין מבטלין מדרבנן אם עבר וביטל במזיד אין חשוד לאיסור תורה.

לג) שם. אין מבטלין איסור לכתחלה. והא דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו בודאי איסור אבל בספק איסור מבטלין. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. וה"ד בספק איסור דרבנן אבל בספק איסור תורה אין מבטלין. שפ"ד שם.

לד) שם. ואפי' נפל לתוך היתר וכו' אין מוסיפין עליו וכו' כלומר לא מבעיא לערב איסור בעין לתוך היתר לבטלו דאסור אלא אפי' נפל לתוך היתר שאין בו ס' לבטלו והוסיף עליו אח"כ ובטלו אם בשוגג מותר ובמזיד אסור. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט' בל"י או' ט' חכ"א כלל נ"ב או' ו' זב"צ או' כ"א.

לה) שם. עבר וביטלו או שריבה עליו. לכאורה הוא כפול דביטל היינו ריבה ונראה דה"ק עבר וביטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ. ט"ז סק"ז. לה"פ או' י"א. בל"י או' יו"ד. חו"ד או' ט'.

לו) שם. אם בשוגג מותר. וה"ד בשאר איסורים לדעת הטור והש"ע דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אבל בב"ח דנ"נ אפי' בשוגג אסור אלא א"כ ריבה עליו ס' כנגד כל מה שנעשה נבילה. ש"ך סק"ט. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ז פר"ת או' ז' חו"ד או' י"ב. וגם צ"ל שריבה ס' נגד כל הכלי ג"כ אי לא ידיע כמה הוא בלוע וזה לא משכחת לה כי אין לך כלי שיהיה בו ס' במה שבתוכו נגד גופו זולת בכלי שנחשתו דקה והוא רחב ביותר ומה גם ס' כנגד הכלי וכנגד האוכל שנאסר לא משכחת לה. פר"ת שם.

לז) וגם בשאר איסורים נמי הא דאמרינן בשוגג מותר ה"ד בדבר לח כגון רוטב אבל החתיכות אסורות כמ"ש לקמן בשו"ע רסי' ק"ו שחתיכה שבלעה איסור ונאסרה ואח"כ ניתוסף עליה היתר אפ"ה אסורה שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי יעו"ש. וכ"כ הש"ך בסי' זה ס"ק י"ד. פר"ח או' ט"ו. חו"ד או' י"ב. שפ"ד או' י"ד. והיינו אם אין בחתיכות הנוספות של היתר רוב כנגד אותן החתיכות האסורות אבל אם יש רוב מותרות כדין יבש ביבש ואעפ"י שהם מבושלים מאחר שיש ס' נגד האסור וכמ"ש הש"ך לקמן סי' ק"ט סק"ד ושאר האחרונים שם. וה"ד במין במינו ושלא לאכלם אדם א' וכמ"ש בש"ע שם בדין יבש ביבש אבל באינו מינו י"א שצריך ס' בחתיכות המותרות כנגד האסורות כמ"ש השפ"ד שם או' ד' יעו"ש.

לח) שם. אם בשוגג מותר. והא דבשוגג מותר אפי' עבר במזיד אלא שטעה בדין וחשב שדבר זה מותר שוגג מקרי. ט"ז סק"ז וסק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ו. מקום שמואל בחי' דינים ליו"ד על סי' זה. מש"ז או' ט' וכתב ודלא כפר"ח. ער"ה או' יו"ד בשם כמה פו' וכתב וכן עיקר חכ"א כלל נ"ב סוף או' ז' בהגה. זב"צ או' כ"ג. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' שי"ח או' י"ט.

טל) וכן אם הורה לו חכם שמותר שוגג מקרי. כף החיים שם או' טו"ב.

מ) ואם אנסוהו לערב שוגג מקרי. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ד. מש"ז או' ט' בי"צ ח"ב סוף או' ב' זב"צ או' כ"ו וכתב ודלא כהשש"א או' ב' שהביא מהתב"ש סי' ט"ל או' ז' דאם אנסוהו אסור דלא היא דלא כתב כן התב"ש אלא לענין ריאה ולא בתערובת איסור יעו"ש.

מא) ואם ידע תחלה בתערובת ושכח אח"כ באופן שבשעה שעירב היה שוגג לא קנסינן ליה. פר"ח שם. לה"פ שם. מש"ז שם. ער"ה או' יו"ד. זב"צ או' כ"ד. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' שי"ח או' ח"י דשכחה שוגג מקרי.

מב) שם. ואם במזיד אסור למבטל עצמו וכו' ולא אסרינן למבטל עצמו אלא א"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה. ב"י. ש"ך סק"י. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"א. חו"ד או' יו"ד שפ"ד או' יו"ד חכ"א כלל נ"ב או' ז' זב"צ או' כ"ז.

מג) שם. וכן למי שנתבטל בשבילו. והטעם דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו"ם או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה. ב"י. ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ב. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' יו"ד. ערוך השלחן או' כ"ו. זב"צ או' כ"ח.

מד) שם. וכן למי שנתבטל בשבילו. וה"ד שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפי' לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג. רש"ל פג"ה סי' נ"ט. ט"ז סק"י. כנה"ג בהגה"ט או' כ"א. פר"ת או' ט' וכתב וכ"ה להלכה ולמעשה ודלא כהפר"ח. בל"י שם. הל"פ בסעי' ד' מש"ז או' יו"ד. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' כ"ט.

מה) וכל היכא דאמרינן אסור לו גם לבני ביתו אסור. רש"ל שם. ט"ז שם. כנה"ג שם או' כ"ב. פר"ח או' י"ג. לה"פ סוף או' י"ח. בל"י שם. הל"פ שם. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם או' ב' ערוך השלחן שם. זב"צ או' ל'.

מו) והא דאמרינן דאם במזיד אסור למבטל עצמו ולמי שנתבטל בשבילו ה"ד המאכל אבל הכלי מותר. ער"ה או' י"א. וכ"כ לעיל בסי' ט"ל סוף או' ו' אבל התב"ש שם או' ב' כתב דגם הכלים אסורים כדין המאכל. וכ"כ הלב"ש שם או' ז' שעה"מ שם או' ד' בי"צ שם ח"א בתה"ב או' ב' ומיהו כ"ז הוא אם עירב איסור מועט בהיתר מרובה שהיה בו ס' כנגד האיסור דלא נאסר לא המאכל ולא הכלי אלא לעצמו או למי שנתבטל בשבילו משום קנס שעירב איסור במזיד אבל אם נתערב איסור בהיתר מועט שלא היה בו ס' שנאסר הכלי והמאכל ואח"כ הוסיף עליו טד ס' אפי' בשוגג שהמאכל מותר גם לעצמו מ"מ הכלי אסור דכיון שכבר בלע איסור אע"ג דאח"כ נתבטל האיסור בס' מ"מ האיסור שנבלע בכלי אינו נפלט לגמרי וכמ"ש לעיל או' ל"ז גבי חתיכה יעו"ש.

מז) כלים אלו שאמרנו בסמוך שאם עירב במזיד אסורים למבטל כדין המאכל אם הם כלי חרס מגעילן ג"פ ודיו כמ"ש בש"ט לקמן סי' קי"ג סעי' ט"ז בענין בש"ג וה"ה לכאן כיון שאינן אסורין אלא משום קנס.

מח) שם הגה. ואסורים למכרו ג"כ לישראל אחר וכו' וה"ד כשהישראל לוקח ביוקר מהעכו"ם אסור דאי לא"ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ך' פליתי או' ז' וכתב דלא כפר"ח שהתיר. הל"פ בסעי' ד' שפ"ד או' י"ב. ער"ה או' י"ג. חו"ד או' י"ד. חכ"א כלל נ"ב או' ז' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' י"א. ערוך השלחן או' כ"ו. זב"צ או' ל"ב.

מט) וכן מותר ליתנו לישראל אחר בחנם. ש"ך שם בשם או"ה. ומיהו אם כיון מתחלה לבטל כדי לתת לאחר בחנם אסור ליתנו לו אלא דוקא לאחריני שלא היה דעתו עליו מתחלה. ב"ח. כנה"ג שם. זב"צ או' ל"ג.

נ) ואם בא גוי והוסיף אפי' הוא מכירו מותר ולא קנסינן ליה. הרדב"ז דפוס פיורדא סי' תקמ"ז. ברכ"י בשיו"ב או' ד' ער"ה או' ז' תשו' מאהבה בסוף הסי' זב"צ או' ל"ה.

נא) אבל אם הוא אמר לגוי לבטל קנסינן ליה ואסור לאותו שאמר לגוי לבטל ולאחרים שרי. הרדב"ז שם. ברכ"י שם או' ו' זב"צ שם.

בנ) ליקח מן הגוי דבר שיש בו איסור מעורב אלא שנתבטל ביותר מס' אסור דבשעה שלוקחו מן הגוי הוי כאלו מבטלו לכתחלה. הרדב"ז שם ברכ"י שם או' ה' אבל הער"ה או' ח' חולק ומביא מכמה פו' דמותר לקנותו מן הגוי מאחר שנתבטל יעו"ש.

גנ) המערים להניח הקדרה שנפל בה האיסור סמוך למקום שיש היתר כדי שיפול מעצמו ויתבטל יש להקל. הרדב"ז שם. ברכ"י שם או' ז' ער"ה או' ה' זב"צ או' ל"ז.

דנ) אין לבטל איסור לכתחלה הגם שאין מרבה בהיתר אלא משנה האיסור ממה שהיה כדי שיהא מותר כגון לרסק בריה או חתיכה הראויה להתכבד כדי שיתבטלו וממילא נעשה היתר כמ"ש לקמן בש"ע סי' ק"א סעי' ו' יעו"ש.

הנ) והא דאין מבטלין איסור לכתחלה. היינו איסור. אבל היתר בהיתר כגון חלב ביין מותר לערבו ולאכלו עם בשר ולא הוי מבטל איסור לכתחלה. מהרימ"ט חי"ד סי' י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. ומיהו עיין בדברינו לעיל סי' צ"ז או' ו' שהבאנו פלוגתא בזה ולענין דינא יעו"ש.

ונ) שם הגה. ודוקא שנתערב יבש ביבש. היינו למאן דס"ל בכל האיסורים חנ"נ ואפ"ה יבש ביבש מותר כמ"ש לעיל סי' צ"ב סעי' ד' בהגה. וכבר כתבנו לעיל או' י"ט דמנהג הספרדים כפסק הש"ע דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ואפי' לח בלח רק בב"ח יעו"ש.

זנ) שם בהגה. אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ וכו' וזהו לכ"ע אף למ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים כמ"ש לעיל או' ל"ז יעו"ש.

חנ) שם בהגה. או אפי' לח בלח למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ וכו' ועיין לעיל סי' צ"ב סעי' ד' בהגה שכתב דיש לסמוך ע"ז בשאר איסורים בהפ"מ וכ"כ הש"ך בסי' זה ס"ק י"ג.

טנ) שם בהגה. וי"א דאפי' במקום דלא אמרינן חנ"נ לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם וכו' ולפ"ז היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע וכו' אמנם הש"ך ס"ק ט"ו דחה סברה זו וסיים דאין לחלק בזה כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג ומזיד וכדמשמע מדברי הטור והש"ע וכל הפו' עכ"ל. וכ"כ הפר"ח או' ט"ז. זב"צ או' כ"א וכתב ומימינו לא שמענו לשום מורה שישאל ע"ז אלא בכל גוונא אמרינן בב"ח חנ"נ אפי' אם לא נודע והוסיף ובשאר איסורין מתירין אף אם נודע ואח"כ ניתוסף עליו היתר ולא משגחינן בזאת הסברא עכ"ל. ומיהו מ"ש ובשאר איסורין מתירין וכו' היינו למנהג הספרדים דלא אמרינן בשאר איסורין חנ"נ ומ"מ נ"מ גם למנהג האשכנזים בהפ"מ כמ"ש באו' הקודס.

ס) שם בהגה. ולפ"ז היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור וכו' ולא נהגו כן. כלומר לפ"ז דהתוספת לא מהני א"כ למ"ד לח בלח חנ"נ או חתיכה שבלעה איסור לכ"ע או נודע התערובת לאו"ה היה צריך לחקור אלא שלא נהגו לחקור בכל זה והטעם דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ש"ך ס"ק ט"ז. אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אח"כ אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי ניתוסף. ט"ז ס"ק י"א. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דבב"ח לא מהני הוספה אח"כ בין קודם שנודע בין אח"כ כיון שכבר נעשה נבילה ובשאר איסורין גם אם נודע והוסיף שרי אם הוא שוגג או לאדם אחר יעו"ש.

סא) וכתב זב"צ שם דגם אם הביאו לפני המורה בשר שנפל לחלב או איפכא ורואה שיש ס' כנגד הבשר א"צ לשאול דשמא מקודם לא היה בו ס' ונעשה נבילה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אלא מתירין מסתמא כמ"ש האחרונים ז"ל עכ"ל והוא ע"פ דברי הש"ך הנז' ודעמיה. וה"ד בסתמא אבל אם אמרו הבעלים שניתוסף צריך לחקור אם ניתוסף קודם שנעשה נבילה דהיינו בעודו צונן או אחר בישול מאחר שנעשה נבילה.

סב) [סעיף ו'] איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים וכו' והיינו כל מיני איסורין של דבריהם בין אותו שיש לו עיקר מה"ת ובין אותו שאין לו עיקר מה"ת כלל. פר"ח סוף או' י"ז. פר"ת או' י"א. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' י"ז. וא"כ מ"ש אח"כ ואם נפל מעצמו וכו' מרבה עליו ומבטלו קאי על כל הני איסורי. ובענין אי אמרינן באיסורא דרבנן חנ"נ עיין לעיל סי' צ"ב או' כ"ג.

סג) שם. איסור של דבריהם וכו' כגון הכחל ודם שבשלו דהוי דרבנן ושומן הגיד ועוף עם חלב. פר"ת שם. ומיהו מ"ש ודם שבשלו דרבנן עיין בדברינו לעיל רסי' ס"ט שהבאנו פלוגתא בזה יעו"ש וגם מ"ש בשר עוף בחלב דרבנן עיין לעיל סי' צ"ב או' כ"ג שהבאנו פלוגתא בזה אם בשר עוף דרבנן אמרינן ביה חנ"נ וכתבנו שם דבהפ"מ ושעת הדחק יש להקל יעו"ש.

סד) ודע דדוקא איסור דרבנן אבל שיעור דרבנן באיסור דאו' כהא דמין במינו שהוסיפו חז"ל דצריך ס' הוי דינו כדאו'. פר"ת שם.

סה) שם. ואם עשה כן במזיד אסור. היינו לדידיה אבל לאחריני שרי. כמ"ש בסעי' ה'. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"ה. כריתי או' ט"ו. שפ"ד או' י"ח שו"ג או' ך'.

סו) שם. אבל אם נפל מעצמו וכו' ודוקא נפל מעצמו אבל אם הפילו בידים אף בשוגג אסור לבטל. א"ר באו"ח סוף סי' תרע"ז. חי' רע"ק על סעי' זה.

סז) שם. מרבה עליו ומבטלו. ואפילו אם נפל האיסור להיתר שוה בשוה דהיינו שנתערב לכמותו או אפי' לפחות ממנו יכול להרבות עליו ולבטלו. כ"מ מדברי הר"ן פ' אלו עוברין בשם הרמב"ן ומדברי הרשב"א בתשו' סי' של"ו והב"ד הפר"ח או' י"ז. זב"צ או' מ"ה.

סח) שם הגה. וי"א דאין לבטל איסור דרבנן וכו' וכן נוהגין ואין לשנות. היינו לפי מנהג אשכנזים דנהגו כרמ"א אבל לדידן (ר"ל הספרדים) אין לנו אלא דברי מרן ז"ל ומבטלין איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת וכ"ש אם אין לו עיקר מה"ת ומבטלין אותו לכתחלה אם נפל לפחות מס' זב"צ או' מ"ו. ומיהו מ"ש ומבטלין אותו לכתחלה היינו אם נפל מאליו וכמ"ש בש"ע. אמנם אם יש איזה מקומות בספרדים שנהגו להחמיר כרמ"א אין לשנות וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ט יעו"ש.

סט) שם בהגה. איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אח"כ מן איסור הראשון חוזר וניעור ונאסר וכו' וה"ד במין איסור אחד אבל בב' מיני איסורים שחלוקים בטעמא כל א' מבטל טעם חבירו וכמ"ש לעיל סי' צ"ח סעי' ט' יעו"ש פרישה או' י"ד. ט"ז ס"ק י"ג. ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ח. חו"ד או' ט"ז. שפ"ד או' ך' זב"צ או' מ"ז.

ע) שם בהגה. ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו ל"ש נודע בינתיה או לא וכו' וכ"פ ב"י ב"ח. פרישה או' ט"ו. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. וכן הסכים הפר"ת או' י"ב ודחה כל דברי הפר"ח שעשה חילוקים בזה. וכ"כ הפליתי או' י"ב לדחות דברי הפר"ח והסכים לדברי מור"ם ז"ל. וגם הקה"י על סעי' זה דחה דברי הפר"ח. וגם דלא כהש"ך ס"ק כ"א שעשה חילוק בדין יבש ביבש והתיר בהפ"מ דכבר דחה דבריו החו"ד בביאו' או' ט' ובחי' או' ט' וכתב דלית הלכתה כוותיה.

עא) שם בהגה. כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' ואח"כ נפל מן המים לקדרה של בשר וכו' ואפי' לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל. תו"ח כלל פ"ה דין י"א. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' כ"ב. מנ"י על התו"ח שם או' מ"ב. לה"פ או' ל"א. בל"י או' כ"א. חו"ד או' י"ז. שפ"ד או' כ"ב. ומיהו ודאי לכתחלה אסור ליתן מעט חלב תוך המים ליתן לקדרה של בשר. צ"צ סי' ף' מנ"י על התו"ח שם. שפ"ד שם.

עב) [סעיף ז'] אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר וכו' קשה מאי כלי בשר דקאמר בכלי חלב נמי דינא הכי לכך נ"ל דכלי כשר בכ"פ קאמר ולא בבי"ת ור"ל כלי כשר או של בשר או של חלב. שו"ג או' כ"ד.

עג) שם. אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחלה וכו' וכ"פ בש"ע לקמן סי' קכ"ב סעי' ה' מיהו הטור שם בסי' קכ"ב והב"ח השיגו ע"ז ודעתם להחמיר והב"ד הש"ך שם סק"ג. וכ"ה דעת הט"ז בסי' זה ס"ק ט"ו. וכ"ה דעת הפר"ת שם בסי' קכ"ב או' ה' ושאר האחרונים. אמנם דעת מור"ם ז"ל בתו"ח כלל פ"ה סוף דין י"ב נראה שמסכים לפסק הש"ע ולזה לא הגיה כאן בש"ע לחלוק וכן הסכים הפר"ח לקמן בסי' קכ"ב או' ג' לפסק הש"ע. מטה יהונתן בגליון הש"ע על סעי' זה. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא ולענין דינא כיון דדעת מרן ומור"ם ז"ל אשר כל בית ישראל נשען עליהם להתיר הכי נקטינן אכן לכתחלה יש ליזהר שלא להשתמש בו בעודו בן יומו לחוש לדברי האוסרים ובדיעבד שרי והמחמיר שלא להשתמש בו כלל בלא הכשר תע"ב.

עצמות איסור וכו' עיין פלתי מ"ש ליישב סוגי' דגמ'

עם ההיתר ע' פלתי בקושי' הפר"ח מ"ש מקדירה אטו דאיסורא בלע ודהתירא לא בלע

ההיתר ודעת רי"ו דוקא במין במינו וע' פלתי

שלא לצרף וכו' עצמות היתר מצטרפין להיתר

לבטל ועצמות הרכות נדונים כבשר ש"ך.

כי כן עיקר הקשה הב"ח ה"ל איסור דבוק ותי' הש"ך דלא אמרינן נ"נ הואיל דמועיל הגעלה ועמ"ש פלתי.

מצטרפת דאף היא מקבלת טעם איסור אבל אף שמצטרפ' להתיר המאכל חתיכה אסורה דאפשר לסחטו אסור וע"ל סי' ק"ו

ואין נוהגין כן וצריכין ס' נגד כל חתיכה וחתיכה מ"מ אסורה

ונתמעט דגם איסור היה יותר וג"כ נתמעט הא אם ידעינן כמות האיסור משערין גם מה שבלע ומהרש"ל פוסק בכל פעם משערין רק כמו שהוא לפנינו מבלי הבדל.

בשוגג היינו במקום דלא שייך חנ"נ אבל במקום דשייך נ"נ לא מהני הביטול

אסור למכרו ודעת הש"ך אם אין מוכר ביוקר לישראל מותר ועיין פלתי

לח בלח והש"ך השיג בב"ח מא"ל ועמ"ש פלתי דבאמת הטור דכתב דהמורה א"צ לחקור מיירי בשאר איסורים אבל בב"ח ודאי צריך לחקור

קודם שנודע ודעת האו"ה דגם חנ"נ לא אמרינן קודם שנודע תערובות והש"ך השיג וכתב דלכך השמיטו הרמ"א ועי' מה שכתבתי פלתי דגם דעת האו"ה בשאר איסורין ולא בבשר בחלב וישבתי קושיות הש"ך:

אבל אם נודע עי' מה שכתבתי פלתי בישוב קושי' הש"ך על או"ה:

במזיד אסור היינו למבטל עצמו אבל לאחרינא שרי:

מרבה עליו ומבטלו ובא"ח גבי מותר שמן פסק דאין יכול לבטלו עיין פלתי דיש חילוק בין לח ליבש וגם בין איסור מוקצה דהוא כשל תורה לשאר איסורים:

חוזר וניעור הפר"ח האריך בשורש הזה ועמ"ש פלתי בכל שיטת הפוסקי' ולדינא אין להקל נגד דברי רמ"א ע"ש:

שהרי נתבטל במים אפילו לדעת הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר לא בטל מ"מ אין נעשה נבלה ואם כן כשנופל מן החלב אין נופל רק לפי ערך ואיכא ס' ומותר:

עצמות האיסור כו' הרי"ו בשם גאון הביא דה"מ מין במינו דד"ת ברובא בטל אבל בשא"מ לא והרב בעל הפר"ח. החזיק על ידו כיון דלית להו פליטא מגופו דמיא לקדירה דאמרינן אטו היתרא בלע ולא איסורא ולמה יצטרף לבטל ולמה לא יצטרף גוף החרס. ולכן אין זה אלא במין במינו דהוא רק שיעור דרבנן והרב בכ"ה כתב שאין נראה כן דעת הרשב"א והרא"ש והנכון אתו דמלבד הואיל וסתמו ולא חילק אף גם הא הקשו במה דאמרינן בגמ' למ"ד בס' עצמות בהדי עצמות משערינן משמע דאין עצמות מצטרפים לבטל איסור. ולפי דעת הרי"ו מהקושיא דהא זהו רק אסמכתא שלמדו חז"ל לאינו מינו כי במינו ברוב בטל ולא אמרו בס' רק משום לתא דאינו מינו ובאינו מינו הא באמת אין עצמות מצטרפים לבטל האיסור ואדרב' לפי דבריו של פר"ח הנ"ל אפי' עצמות היתר בא"מ אין ראוי לצרף דהוי כקדירה. ולכן נראה כי בלא"ה תמהו איך אמרינן בגמ' למ"ד בס' בר בהדי עצמות משערינן הא עצמות מצטרפין לבטל איסור ועיין בהרא"ש דדחק דבגמ' רק אסמכתא בעלמא נקט וכבר תמה בזה הרא"ה בב"ה ולכן מה שנראה בקושיות הפר"ח הנ"ל כי הרא"ש וכולם ענו ואמרו די"ל דיש בהו בעצמות לחלחת רק מ"מ לא עדיפי לחלחת מגיד דקיימ"ל אין בגידין בנותן טעם. ולכן באמת טעם קלוש יש בהן דגם החוש יעיד אם תבשל עצמות במים ישתנו המים בטעמן ואיכתן רק כמו שצריכין אנו לומר בהא דנחלקו חז"ל אם יש בגידין בנותן טעם או לא ודאי דלא יחלקו במציאות חיך אוכל יטעם כמ"ש הרשב"א רק טעם קלוש אית ובהו נחלקו אי הוי טעם גמור וא"כ אף עצמות פליט' יש לה ורק הוא טעם קלוש כמו גיד ולא טעם כעיקר הזה אסרה התורה אבל עכ"פ כיון שיש טעם יהיה קלוש בתכלית הקלשות עכ"פ מסייע לבטל טעם איסור מידי דהוי מי' ולא דמי' לקדירה דלית לי' פליטה כלל. ואם כן מיושב קושית הפר"ח על נכון אך לפ"ז למ"ד יש בגידין בנותן טעם דס"ל אפי' טעם קלוש אסרה התורה אף בעצמות י"ל כן להחמיר בקושית'. יש להבין דמהדר הגמ' למצוא סמך מן זרוע בשלה לשיעור האיסורי' אף דרש"י כ' בהדיא דהל"מ דשער בבשר כלפת וזהו בס' כנודע וכמו דאמרינן בגמ' וצ"ל דס"ל להנך אמוראי הקבלה היה בגיד כמ"ש רש"י ובנראה מגמ' ושאני גיד דטעמו קלוש לכ"ע וא"כ שפיר הוצרכו לספק בשיעור נותן אבל למ"ד אין בגידין נותן טעם ולא יחלקו אהל"מ דבזה קשה המחלוקת וכמ"ש הרמב"ם וע"כ דהי' אשאר איסורים וא"כ עוד ספק. ולפ"ז הך סוגיא דזרוע בשלה ע"כ הכל למ"ד יש בגידין בנותן טעם וא"כ שפיר ס"ל למ"ד בס' דעצמות יש להם פליטה קלושה וקושית התוס' דלא עדיף מגיד לק"מ דבאמת אסור ולכך עצמות איסור אוסר ועצמות היתר מבטלין. ואידך סבר כדעת הפוסקים דלית להו פליטה כלל ולא דמיא לגיד ולכך אינם בכלל איסור וגם אינו בכלל צירוף דהוי כמו קדירה כמ"ש הפר"ח דלית להן פליטה כלל. אך עדיין קשה תינח עצמות די"ל דאית להו פליטה מגופי' קליפת ביצה מא"ל הא ודאי ל"ל פליטה ודמיא לקדירה כקו' פר"ח וצריך לומר רק במינו דהקלו כמ"ש הפר"ח. וקשה בירושלמי שאל אם עצמות היתר מצטרפים לבטל ופשיט דקליפי היתר מעלי' האסורים קשה איך נלמוד חד מחברתה גבי עצמות אפילו אינו מינו וקליפי צ"ל ביבש ומין במינו ואיך ילפינן חד מחברתה אך באמת כי בירושלמי פ' ג' מיני' שאל בהך אי במאה או בס' וקאמר למ"ד במאה אתה מוציא עצמות איסור ולהך דיעה צ"ל דלית להו פליטה כלל כמש"ל וא"כ שפיר שאל אח"כ אף עצמות היתר לא יסייעו דהוי כקדירה ומשני לית את יכול דמדרבנן עשהו כמינו להיות קליפי היתר מסייעי' לבטל ואף כאן מין במינו הוא רק החומרא בעלמא לסייע לבטל והוא רק אסמכתא דהוא רק במינו. ודברי ירושלמי נכונים אבל למ"ד בס' ס"ל עצמות אית להם פליטה קלושה ולכך אוסרים ושל היתר מסייע וא"ש. אך זהו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט דהכי קיימ"ל א"כ פליטה זו לאסור לא עדיף מגיד ומותר ומסייע לבטל ולק"מ ודברי הגמרא נכון וגם הדין דין אמת: והא דאמרי' בירושלמי תרומה פ' בצל בביצה והירק והמים וקליפי' הם מצטרפים אף דקליפי לית לי' פליטה ולא עדיף מקערה והוא מין בא"מ לק"מ דג"כ איירי דיש כאן בצים עוד דד"ת ברובו בטל ואף דירק ומים אינו מינו סלק וכו' וזהו ראי' לרשב"א בסימן הקודם דאף על א"מ אמרי' סלק או ביצה בלא"ה אין נותן טעם כ"כ עד שחשבוהו לשער במ"ז ובחמשין כמבואר בגמרא וירושלמי רק החמירו ס' משום דלא לחלוק בין שאר איסורים וא"כ עכ"פ קליפות מצטרפים שלא יהיה כל קליפות עולים יותר משיעור זה כמ"ש הש"ך להדיא בסי' פ"ו ס"ק ט"ו ע"ש וא"ש והדין דין אמת ודוק בין במינו ובין אינו מינו ולק"מ ומיושב כל קושיות פר"ח והרא"ש:

ובמקום הפסד וכו' הקשה הב"ח הא הוי איסור דבוק ותי' הש"ך דעצם ה"ל ככלי מתכות דמועיל בו הגעלה ולא נ"נ ולפי מש"ל דיש פליטה יש לפקפק דהך פליטה מה בכך דהוא קלוש מ"מ נעשית נבלה אך בלא"ה קשה הא כל טעם לאסור איסור דבק דלמא בעירוי ישאר הוא למטה באופן שלא יהיה ס'. ולפ"ז קשה הא י"ל אי הרוטב אסור ונ"נ והעצם בולע איסורא וא"כ י"ל בכולו משערין כמו קדירה הבלועה איסור ושפיר הקשה הב"ח דמהך טעמא אסרינן דבק ולכן באמת צ"ל דמיירי דאין העצם דבק רק מונח בקדירה:

וה"מ מין בשאינו מינו וכו' זהו דעת רשב"א וטעם של הדבר דע"כ דמיירי דידעינן כמה היה האיסור בעת שנפל וכנגד כולו משערין דאל"כ אף במינו אין לשער דאטו דהיתרא בלע ואיסורא לא בלע וא"כ למה שלא במינו לא וצ"ל כמו אם היה הקדירה בלוע מקדם ממים למה לא יכנוס הבליעה ההוא לתוך החשבון דהא בולע ופולט ג"כ וצ"ל דלא ברירא לן דמה שבלוע בקדיקה אם נפלט או שמקבל חלק מן איסור וא"כ אף בזה דלמא תיכף קודם שנתן איסור טעם להיתר כבר בלע הקדירה מהיתר וזהו אינו נכנס לחשבון כמו שאלו היה בלוע מקדם דמ"ש ואח"כ נותן האיסור בהיתר טעם וליכא כאן ס' ולכך צריך בהיתר גופי' ס' והוא מה שנראה טעמו של הרשב"א להחמיר: והנה התוס' פירש בהא דאמרינן בקדירה עצמו דאין הפי' נגד חרסית הקדירה רק אם בלעה מקדם שני זתים ואח"כ איסור זית דאמרי' במ"מנ אם תפליט גם ב' זתים הבלועים מקדם תפלוט ויצטרפו לבטל ואם לא תפליט גם איסור ולא יפלוט ונ"ל דס"ל לתוספת דלא אמרינן בבלוע חתיכה נעשה נבלה דאם לא כן הני תרי זתים כבר נעשה נבלה ודוחק לומר דמיירי דהיה בולעים בשר דאכתי היתר' הוא דזה לא נזכר בתוס'. ולפ"ז י"ל דלישנא בתרא דאמר במה דבלע' קדירה לא פליג אהך דינא רק ס"ל דפי' של קדירה הוא בענין אחר אבל לדינא מודה להך דין ומזה יליף האו"ה סוף כלל כ"ד דאם תחב שני כפים בלועים דבלוע השני מצטרף לבטל הבלוע ראשון והיינו כנ"ל דממ"נ אם פולט גם זה יפלוט ואם לאו גם זה לא יפלוט והיא היא דברי התוס' כהווייתן וכצורתן דמ"ש בממ"נ בקדירה או בשני כפות כשהם ממין אחד ולכן כתב אם הקדירה מחרס והכף ממתכות לא שייך הך ממ"נ דאחד נח לפלוט יותר מחבירו הא אלו הקדירה והכף מתכות ג"כ שייך הן ממ"נ רק אח"כ חוכך להחמיר בקדירה אולי הכף נוגע תיכף בקדירה והקדירה בולע הימנו ונעשה נבלה הבלוע ואח"כ פולט וא"כ איך יצטרף בלוע בקדירה שכבר נ"נ והוא חומרא בעלמא ועכ"פ דינו מיוסד על דברי תוס' כראי מוצק ומכ"ש במין במינו דאף דנימא דלישנא בתרא חולק במילתא דרבנן עבדינן לקולא כמ"ש הרא"ש וכ"כ הב"י להדיא ואם כן דין ברור מדעת התוס'. ולא ידעתי מה היה להרב בעל לח"מ והרב פ"ח ס"ס ס"ח שתמהו ביתר על או"ה כאלו בדה דין מלבו והלא הן דברי תוספת וגברא רבא אמר מילתא אין מדיחין אותו ואמת כי שאר מחברים לא פי' כפי' התוספת אבל בשביל הא לא אירי' לדחות דבריהם אמה שיש בו מהסברה ובפרט כי יותר מסתבר לומר דס"ד לשער בחרסי קדירה ופשוט:

איסור וכו' ודעת הראב"ד דהוי דאורייתא ויש להבין כיון דזה דזרוע איל נותן טעם באיל הוי בשל איסור דאורייתא וחדוש הוא דשויה התורה בזרוע בשלה א"כ איך התירו לבשל בקדירה של חטאת שלמים דמ"ש זרוע עם איל ומ"ש חטאת ושלמים ונ"ט בר נ"ט ליכא דהא שם איסור דחטאת לגבי זרים כמו זרוע איל לגבי איל ולמה יהי' נקראת איסור וחטאת לשלמים יהי' בכלל היתר ומ"ש התוס' והרא"ש דכלי מקדש אוקמי אדאורייתא לא שייך דהא אסור לבטל ד"ת וצ"ל דבלוע בכלי לא חשוב ביטול איסור עד שאמרו שלא חל עליו שם חנ"נ וגם שם איסור גמור לא מיקרי עליו ואינו בכלל ביטול איסור משא"כ שם זרוע באיל הוי שפיר בכלל ביטול איסור הוא:

אם בשוגג מותר הפר"ח האריך להחמיר באינו מינו דהא קיימ"ל בתורה קנסינ' שוגג אטו מזיד למ"ד הא דאין מבטלין איסור הוא רק דרבנן אין דברים מובנים כלל דקנסי' אם יתירו בשוגג יעשה הדבר מזיד ויעבור איסור התורה כמו מבשל בשבת ונוטע בשביעית אבל כאן מה בכך שאיסור דבר תורה מ"מ איך נגזר אם יבטל בשוגג יבטל במזיד מה בכך עדיין אין כאן איסור תורה דמתורה מותר לבטל ומה בכך דאיסור גופו של תורה ואמת כי לשון הגמ' דוחקי' דקאמר והא הכי בנתפצעו אגוזים דמתורה חד בתרי בטל וקני' ר"י דמשמע במקום דמתורה לא בטיל רק בס' שפיר קניס ר"י אבל באמת הגמ' כך קפריך דאפי' נימא דאסור לבטל איסור מתורה וא"כ יש לומר דלמא אתו לבטל ולזה קאמר בגמרא תינח אם לא נתבטל עדין אבל זה דכבר נתבטל מהתורה עומד דחד בתרי בטל א"כ תו לא שייך דיבטל ד"ת דהא כבר בטל הוא:

מותר וכו' הט"ז בס"ק ח' הקשה דברי טור אהדדי דכאן פסק נח קנסו שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פסק כר"י דקנסו ותי' לחלק דכל הקנס דלמא יהי' מזיד ויאמר דהוא הי' שוגג וא"כ במקום דיש לו מיגו דשתק לא שייך זה אבל בק"י מיירי דנודע לריבים המעשה וא"כ א"א לכבוש הענין ולית ליה מיגו ולכך קנסינן ודבריו בלתי ברורים דבנפל לים דקנסו שוגג אטו מזיד סתמא קתני אפילו לבין עצמו ולא נודע כלל לאחרים מ"מ קנסו אף דהי' יכול להסתיר כל הענין באמת בא"ו יפה תי' דכל החשש של סמ"ג דמצריך לחקור הוא מטעם דלמא לא ידע שאיסור בתוכו והרבה לקדירה כי אח"כ מיזהיר זהיר וגם הי' אומרו למורה הוראה כך קרה לי וא"כ שוגג בזו לכ"ע לא קנסו כמו שכתוב הרא"ש לקמן בק"י אם הפיל לים קודם שנודע התערובות דמותר לכולא עלמא ועיין או"ה כלל כ"ד: ולענ"ד נראה גם כן כמ"ש ב"י דשם אין האיסור בטל רק מותר מכח ס"ס אבל איסורא איכא עד שאדם אחד אסור לאכלו וא"כ במזיד הא עושה ס"ס בידי' לא אמרינן ולכן גזרו שוגג אטו מזיד אבל כאן שנתבטל האוסר וחזר האיסור להיתר לא אמרינן אטו מזיד דאף במזיד הא אין כאן איסור. ולכן כתב ב"י דיש לחלק בין הך דהכא להך דנפל ובאמת לולי דמסתפונא היתי אומר שאין כוונת התו' לדינא לגזור נפל בשוגג אטו מזיד רק התו' פירשו כן בזבחים למילתא דרב דאמר נפלה לים ופירשו נפלה אבל הפילה לא היינו לרב דס"ל בגמ' דחולין דף ט"ו דרב כר"מ ס"ל ולר"מ אמרינן דמדאוריתא לא קנסינן אבל מדרבנן קנסינן שוגג אטו מזיד אבל לדידן דקיימ"ל כר"י נהפך הוא אבל בטלה דעתי נגד דעת הטור והרא"ש ועכ"פ יש לחלק כמ"ש: וכתב הט"ז דמתוס' בכורות דף כ"ג משמע דאומר מותר כ"ע ס"ל דלא קנסו ולא כן הוא דהתוס' הקשו שם בגמ' סבר אבטלנהו ברובא מה יועיל הא בין שוגג בין מזיד לא יועילו מיהו איכא למ"ד התם בשוגג יעלה ושמא הא חשוב שוגג כסבור שמותר לבטל עכ"ל והבין הט"ז דהך ושמא הוא תי' בפ"ע וסבור דמותר לבטל לכ"ע מותר וזה אינו דהך מיתב אהך תי' דאיכא למ"ד דשוגג מותר ואי דזה לא קרוי שוגג דהא מתכווין לבטל לזה כתבו דגם זה דהואיל דחושב דמותר לעשותו אפשר קרוי שוגג וזהו ברור בכוונת התוס' וכ"כ המ"א א"ח ריש סי' קי"ח דאפי' שעשה בהוראות חכם שטעה מיקרי שוגג ע"ש:

ואסור למוכרו ג"כ וכו' דעת הש"ך במותרי הנאה אם אין מוכרו לישראל ביוקר ממה שמכרו לעכו"ם מותר והפר"ח דעתו דאף בכה"ג מותר דקיימ"ל בנתן לא"י לסרס בהמתו דמותר למכור לא"י אף דמכרו ע"י סירוס ביוקר רק שמוכרח למוכרו ודבריו בלתי ברורים דבשלמא שם אלו לא סרסו היה יכול להחזיק לעצמו ועכשיו דסרסו מוכרח למוכרו פשיטא דהוא קנס אבל כאן שנתערב איסור בהיתר ג"כ היה מוכרח למכור לא"י דלישראל אסור ועכשיו שבטלו אם אתה מתירו למכור לישראל ביוקר הא אין קנס כלל ואינו מפסיד כלל ואדרבה נהנה עי"כ ומרוויח ומה קנס יש בזה ולכן הנכון כדברי הש"ך:

או אפילו לח בלח וכו' כ"כ הד"מ ליישב הטור דכתב סתם דא"צ המורה לחקור אימת נתוסף המים אפי' דהוראה הוא בב"ח דלכ"ע נ"נ ולכך הי' דלח בלח לא אמרינן נ"נ והש"ך והפר"ח הקשו דבב"ח ודאי אמרינן נ"נ וראיי' מהך דחלב נבלה וכבר הארכתי בזה לעיל סי' צ"ב בישוב הדברים: איברא דלא הבנתי עם כל זה תי' הרמ"א דטפת חלב שנפל לקדרה ובו בשר ורוטב אם לא הי' ס' בין הכל בשר אסור וא"כ אם אח"כ הוסיפו מים אמת דרוטב לא נ"נ דהוי לח בלח מ"מ הבשר נ"נ ואם המורה לא ידע ומשער כמו שהוא עכשיו אף הבשר מותר. גם דברי רשב"א דמחלק בין אפשר לסוחטו בין לח בלח נראה היינו בצונן כמו דיי"נ שנפל לבור וכדומה אבל איסור שנתבשל עם דבר לח הרי קיבל דבר הלח הבלוע בחמין ושוב לא יפלוט ומה יועיל אם נתערב אח"כ הלא הטעם שבתוך לח בלח הוא שוב לא יפלוט. ועיין לקמן סי' ק"ו מ"ש ליישב ועל כל פנים אין זה תי' להטור רק באמת הטור מודה בב"ח רק השיג על סה"ת דפסק כן בשאר איסורים נמי:

וי"א וכו' הש"ך בס"ק ט"ו השיג על או"ה במה שכתב אפי' במקום דנ"נ אם לא נודע בנתים ונתרבה היתר מ"מ מותר דא"כ מה פריך הגמ' חלב נבלה הוא דלמא מיירי דלא נודע בנתים ומה שהקשה מהמדומ' ומחומץ למ"ד חנ"נ בכל איסורי' י"ל דלא נודע בנתים וכהנה יתר קושי' והנה לא ענה או"ה מלבו כי אם דבריו צריכין לומר בתו' בכורות דכ"ב ד"ה יתיב כו' דכ' אם אין ס' דהייתר לגבי איסור' ויי"נ לתוכו אם יוסי' היתר עד עולם אסור ושאר איסור' מותר שירבה כ"כ שיהי' ס' נגד ההיתר ושמא אפי' בנפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל כמו חתיכה של בשר שבלוע טעם נבלה אפי' למ"ד חנ"נ בשאר איסורים כמו בב"ח דלא אמרינן חתיכ' נעשה נבילה אלא שלא יועיל לו פליטה דאי אפשר לסחוט אבל רבייה מועיל עכ"ל הרי דכתבו להדיא דמועיל רבייה ולכאורה דבר תמוה הוא דבגמ' אמרינן חלב אמאי מותר וכו' דאין מועיל רביה בכמה דוכתי ומה דוחקא לר"ת מבלי לומר כפי' ר"א דהוא מכח קושי' התו' דמשני סלק את מינו וכו' הא לר"א עדיין אין צריך ס' רק נגד נבלה ולפירוש הנ"ל גם לר"י קשה הא מועיל רבייה אח"כ ואיך צריך שיעור נגד כל החתיכה ולכך ס"ל. לאו"ה הארוך דזה הכל בלא נודע בנתים אבל בנודע חנ"נ לגמרי וא"ש ונראה דכי מחלקינן בין נודע ללא נודע היינו בשאר איסורים דהוא מדרבנן והן אמרו לחלק בין נודע ללא נודע דקודם שנודע לא האיסור אבל בב"ח חל או אפי' שאר איסורים למ"ד דחנ"נ דאורייתא ודאי דאין לחלק בין נודע ללא נודע דכל סוגי' דתו' שם בחולין למ"ד דנ"נ בשאר איסורים דאורייתא כמש"ל סי' צ"ב באריכות וא"ש: ומ"ש האו"ה הארוך בביטול האיסור לחלק בין נודע ללא נודע הקשה הש"ך איך אמרינן במזיד אסור האיך שייך בלא נודע מזיד ויש לדחות דפשיטא דמלתא דגמ' דריבויי שוגג מותר ומזיד אסור הכל מיירי לאחר שנודע רק או"ה פוסק להלכה כר"י אפי' בשוגג אסור ועל זה נחית האו"ה לחלק והנ"מ לאחר שנודע אבל קודם שנודע לכ"ע מותר ואו"ה פוסק כך וא"כ אזלי כל קושי' הש"ך דבגמ' פ' כמ"ש הש"ך רק לדינא ס"ל האו"ה כמ"ש וא"ש:

איסור של דבריהם וכו' מרבה עליו ומבטלו והקשו האחרונים דבא"ח סי' תרע"ו בשמן של נר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' שאין להוסיף עליו ולבטל אע"פ שהוא דרבנן ודוחק לחלק דשאני חנוכה דהוקצה למצות דהא הטור שם הביא הדין בשם מהר"מ רוטן בורג וכתב לא דמי לעצים שנשרו מן הדקל דמרבה עליהן ומבטלין שאני התם דמקלי קלי לי' איסור' ולא קאמר ההפרש דהוקצה למנצתה ע"כ והארכתי בזה בחידושי על הלכות יו"ט ומה שי"ל בקצרה הוא כך. דביבש ביבש כל חתיכה וחתיכה אינו ודאי איסור רק ספק איסור ולכך עיין לקמן סי' ק"ט מ"ש בשם הגהות הרא"ש בחד בחד באיסור דרבנן מותר לשני בני אדם דכל חד וחד הוי ספיקא וספק דרבנן להקל וא"כ דהוי רק ספק דעת הטור דמותר לבטלה דאף דנאמר דאיסור של דבריהם אין לבטלו הנ"מ ודאי איסור אבל ס' איסור ודאי יש להקל לבטל ולכך עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן ומבטלן דהוא רק ספקא אבל לח בלח דמתערב בלי ס' וא"כ הרי הוא מעורב מאיסור ודאי והוא בלול ודאי איסור ולא ספק איסור דכל טפה וטפה יש בו איסור ס"ל לטור להחמיר אף בדרבנן אסור לבטלו כיון דהוא ודאי איסור ולכן בשמן של נר חנוכה שהוא לח בלח אסור לבטלו וא"צ לטעמא של מהר"מ דמקל קלי וגם הקושיא שיש על הב"י מס' קט"ו דמתיר לבשל חמאה של נכרים ואין בו איסור ביטול צחצוחי חלב דאין מכוין לבטלו והקשה הע"ז הא הוי ליה איסורא דרבנן ואין לו עיקר מה"ת בלא"ה מותר לבטל ולפמ"ש ניחא דבלח בלח אף בדרבנן אין לבטל: ועוד בדרך אחר דבגמ' פריך על הא דעצים שנשרו מן הדקל וכו' כה"ג לרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן ספיקא אסור האיך יועיל ריבוי עצים והפי' צ"ל דגמ' ס"ל דהא תליא בזה אם בדרבנן ספיקא אסור א"כ עשהו כשל תורה א"כ גם הביטול איסור אסור כשל תורה וקשה מאי אריא לרב אשי הא הקושי' לכ"ע הא הקשו בתוס' ישינים הא דפריך הגמ' למ"ד משום משקין שזבו משום פירות הנושרים בביצה למה ספיקא אסורה הא הוי ליה ספיקא דרבנן והקשה דגם לר"נ דאמר הטעם משום מוקצה ג"כ יקשה הא הוי ספיקא דרבנן ותרצו דמוקצה הוי כשל תורה ספיקא אסור כדתנן ספק מוכן אסור ולפי זה קשה על הך עצים שנשרו מן הדקל דהם מוקצה קשה ג"כ אם ספיקא אסור אף ביטל איסור יהיה אסור כדמקשין לרב אשי: וליישב צ"ל דיש לדייק בת"י דס"ל איסור מוקצה חמור כשל תורה ואלו התוס' כתבו דתרומה חמור ממוקצה דתרומה אית' ליה עיקר של תורה ולא מוקצה הרי דמוקצה קיל ביותר וצ"ע לכאורה. ומה שיש לתרץ הוא כך לר"י דאית ליה מוקצה ומצאו לו סמך מהתורה והכינו את אשר יביאו דודאי מוקצה חמיר כשל תורה אבל לר"נ ס"ל דקיימ"ל כר"ש דהיקל במוקצה וביו"ט קיימ"ל כר"י דלא אתי לזלזולי ביה וא"כ לדידן ודאי מוקצה קיל דהא בשבת מתירין ולא אסרינן רק ביו"ט והאיך יתכן לומר דהוי כשל תורה ולכך התוס' כתבו מלתייהו לדברי ר"י כנראה מסוגיא שם ושפיר כתבו דהוי חמור כשל תורה וקתני בברייתא א' נולדה בשבת ואחד נולד ביו"ט והיינו ר"י והוי כשל תורה אבל בעצים שנשרו מן הדקל קאי לדידן אליבא דר"נ ובשבת לית ליה מוקצה וא"כ צ"ל דבספיקא אסור כשל תורה ולק"מ זולת לרב אשי דס"ל דשיל"מ ג"כ ספיקא אסור כשל תורה ואסור לבטל האיסור: נמצא כלל' של דברים במוקצה דאין בו מחלוקת ר"י ור"ש ולכ"ע ספיקא אסור ובדבר שיש לו מתירין דג"כ לכ"ע ספיקא אסור א"כ עשהו כשל תורה ואסור לבטלו ולכך בכל מילתא דרבנן פסק כחן בי"ד דמרבה עליהן ומבטלין אבל בהל' חנוכה דנתקצה למצותו ואף ר"ש מודה בו דאסור דהוי מוקצה גמורה וא"כ ספיקא אסור ואין לבטלם לכתחילה כקושית הגמ' ולכך פסק דאין לבטל רק ע"ז הקשה מהר"מ מרונטבורג מן עצים שנשרו מן הדקל דהוה לי' דשיל"מ וג"כ ספיקא אסור וא"כ איך שרי לבטלו ולזה תירץ מיקלי קלי ליה איסורא ודו"ק:

איסור דרבנן כבר כתבתי ישוב מה שקשה בזה מן נר חנוכה ועוד כתבתי בחדושי להרמב"ם על הל' יו"ט ולשכנו תדרשנו ותמצאנו באריכות: ועכ"פ מדברי מהר"מ מרוטנבורג שהביא הטור דכתב שמן חנוכה דנתערב דאין להוסיף ולא דמי לעצים דמקלי קני וקשה הא מהר"מ ס"ל חנ"נ בכל איסורים וא"כ השמן שנתערב נעשה כולו איסור ואם בא להוסיף צריך להוסיף ששים כנגד כולה וא"כ הוי מבטל איסור לכתחילה וזה אפילו בעצים אסור כמלש המ"א בסי' תק"ד ע"ש וכאן דנ"נ הוי כולו איסור וצ"ל דס"ל ג"כ בלח בלח לא נעשה נבלה ודו"ק:

חוזר וניעור הפר"ח האריך בשרש הלזה ועהד על החקירה לברר ואני אביא בדבריו בקצרה לברר הדין על בורי' בסייעתא דשמיא. והנה ראשון תחילה נאמר הרמב"ם פסק בהלכות תרומה סאה תרומה שנפל לתוך ק' של חולין ולא הספיק לגבותו עד שנפלה אחר ידיעה אינו אסור ואם לאו אוסר. ומזה שפסק הפר"ח דדעת הרמב"ם בכל איסורים דלאחר שנודע לא אמרינן חוזר וניעור ולא מקודם והשיג על ב"י דכתב דאין ללמוד מתרומה דהרמב"ם לא אמר רק בתרומה אבל בשאר איסורים לא תלי' בידועה כלל והפר"ח השיג דהא בסי' קי"א למדין הרבה דינים מתרומה ומ"ש תרומה ומ"ש שאר אסורים לענין ידיעה גם האריך למה פסק הרמב"ם כר"ש דידיעה מחלקת ולא כרבנן דהרמה מחלקת. ואני תמה דאיך אפשר דס"ל לרמב"ם בכל איסורים דקודם ידיעה אמרינן חוזר וניעור הא הרמב"ם בהל' מ"א פי"ו. כ' להדיא יין נסך שנפל לבור ואינו מינו אם הוא מצרצור קטן אם שופך כל יום מ"מ אינו חוזר וניעיר ולא מחלק כלל בין קודם או אחר ידיעה. אלא נראה דעת הרמב"ם כי דוקא בתרומה אמרינן חו"נ הואיל וצריך הרמה וכ"כ דלא הרים שם אסור עלי' לכך אמרינן חוזר וניעור משא"כ בשאר איסורין דא"צ להרים לא אמרינן חו"נ ור"ש לטעמיה דס"ל כל העומד להרים כמורם דמיא ולכך ידיעה בעי לר"ש דכי אמרי' דעומד להרים היינו כשיודע הימנו אז עומד להרים אבל כשאין לו ידיעה אינו עומד להרים דהא לא ידע כלל וכולי האי לא אמרינן דיהיה כמורם דמי' ולכך בעי ר"ש ידיעה וחכמים פליגי עליה דר"ש דס"ל לא אמרינן כל העומד להרים כמורם דמי' כמ"ש הרא"ש ולכך צריך הרמה וא"כ אנן דקי"ל כר"ש בהא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין דפרה מטמאת טומאת אוכלין דכל העומד לפדות כפדוי דמי כמבואר בגמ' א"כ אף בזו הלכה כר"ש ולכך פסק דידיעתם מועיל שלא יהיה חוזר וניעור דאז אמרינן כמורם דמי והיינו בתרומה אבל באיסורין דא"צ הרמה תמיד אינו חוזר וניעור דכיון דא"צ הרמה מה צורך לידיעה והדברים ברמב"ם ברורים ונכונים: והנה גם הראב"ד ס"ל כן דאין אמרינן בשאר איסורים חוזר וניעור רק בתרומה דצריך הרמה ולכך דבתרומה ס"ל לרבנן אינו מועיל ג"כ הטעם הואיל ובעי הרמה וטען עליו הפר"ח כי היכי ביבש ביבש אם נתרבה כ"כ עד רוב מאיסור לכ"ע אמרינן חוזר וניעור כמבואר במשנה וקשה מ"ש רוב גבי יבש ומ"ש נ"ט גבי אינו מינו (וטענה זו אין טענה לרמב"ם דס"ל טכ"ע ל"ד וא"כ רוב דאורייתא ונ"ט דרבנן רק לראב"ד דס"ל דאורייתא קשה): איברא ודאי אלו היה הך עד רובא ד"ת היה יפה טען אבל ברור דד"ת אפי' רובא נמי דכיון דכבר נתבטל חזר איסור להיות היתר רק מדרבנן החמירו לאסור כשיהי' הרוב איסור וא"כ אין לדמות ולהקשות מגזירת חכמים אהדדי בהא גזרו דאיכא רוב איסור ובנ"ט לא גזרו והראיי' דהוא רק גזירת חכמים חדא א"כ מאי אריא רבו התרומה אפי' מחצה על מחצה נמי איסור דאורייתא כמבואר לקמן סי' ק"ט וק"י חתיכה חלב וחתיכה שומן האוכל ממנו חייב אשם תלוי ואמרינן בפ' הערל באיסור תורה אע"פ שלא רבו מחצה על מחצה כרוב דה"ל ספק דאורייתא להחמיר אף גם שני' דאי הוי דאורייתא א"כ אין חילוק בין איסור לטומאה א"כ דפריך בבכורות דק"ב לר"ד מהך דנבלה בשחוטה ויתר קושי' אי איתא דחו"נ ליטמא במשא קשה מה פריך מר"ד דס"ל חו"נ לפרוך ממשנה דבאיכא רוב אמרינן חו"נ א"כ עכ"פ טומאה איתא דלא נתבטל לגמרי דהא חתיכה נבלה דנתבטל בב' שחוטה ואח"כ חזר נפלה ב' חתיכות נבלה חו"נ ש"מ טומאה כמאן דאיתא דמי ולמה תבטל ברוב מיהו תטמא ומה ענין הך קושיא לר"ד אלא ודאי דכיון דהוא מדרבנן אין לדמות גזירת להדדי וי"ל באיסור גזרו בטומאה לא גזרו והוצרך להקשות מר"ד דאמר כן בטומאה ומה שטען הפר"ח בטעמו של ראב"ד מה נ"מ בתרומה דצריך להרי' הלא אינו מדמעת כלל והאריך כי אין טעם בזה דמדמע לפי חשבון דתמיד בטולו בצידו דהא סאה דעלתה יש בו תמיד ק' חלקים חולין וחלק ק"א תרומה והם מבטלין אותו וגם זה לא קשה לשיטת התו' דאסרוהו חכמים לזרים ש"מ דקבעו שלא יהי' חולין מבטלין אותו דאל"כ למה תאסור לזרים. וכן הדבר מבואר בירושלמי שם על הך משנה סאה תרומה שנפל לק' של חולין כל שהן מבטלין אותו ופריך מתניתין פליג על ר"י דאמר לפי חשבון ומשני לא אמר ר"י אינה מדמעת כל עיקר ברם אמר והוא שרבו חולין על חשבון התרומה כדי שתתבטל ברוב הרי דעכ"פ צריך לבטל רוב התרומה ואותו ק' חלקים אינם מצטרפים: איברא ברש"י דפי' דמותר הסאה לזרים ואינו חייב רק לשלם דדמים לכהן ומ"מ דעת רש"י כרמב"ם וראב"ד דאין אומרים חוזר וניעור כמ"ש התוס' להדיא דדעת רש"י דאין אומרים חוזר וניעור קשה מהך דתרומה ולשיטתו לא שייך התי' הואיל ומחוסר הרמה וצ"ל דס"ל לרש"י דגמ' דידן פליג אירושלמי דמפרש טעמא דר"ש דידיעתה מקדשתה וכל העומד להרים וכו' דכך ס"ד בגמ' דשבת דף קמ"ב דר"י דס"ל דמעלי' מדומע בשבת דס"ל כר"ש דהוי כמורם והוי כמתקן ודחי הגמ' דלעולם דלא הוי כמורם רק ס"ל דכבר נתבטל ונעשה חולין ואינו חוזר וניער אף דלא הוי כמורם וכן דברי הגמ' בע"ז נוטים: באמת על הרמב"ם יש לכאורה לתמוה דכיון דהוא פסק כר"ש ודוקא בהודע ש"מ דס"ל הטעם משום דכמורם דמי' ח"כ למה לא פסק כר"י דמעלין המדומע בשבת דהא כמורם דמיא ופי' המשנה פסק להדיא דלא כר"י וכן משמע מספרו דהשמיט הך דר"י וצ"ל דס"ל אף דבס"ד תליא מלתא דר"י בר"ש אבל למסקנא דקאמרי' ר"י ס"ל דיכול ליתן עין בצד זה ולאכול בצד אחר לא אתיא מילתא דר"י כר"ש דאף דלענין חוזר וניעור ה"ל כמורם אבל לענין אכילה הא אסור לאכול עד שיורם ולכך אסור להעלותו בשבת דמתקן: ומה שטען על הרמב"ם דס"ל כל שהוא בנ"ט בין באינו מינו ובין במינו דבעי' ס' לא אמרינן דכבר בטל דחוזר וניעור אבל בשעורים למעלה מס' אז לא אמרינן חוזר וניעור וקשה דא"כ הא דקתני סאה של תרומה שנפלה למאה הגביה וחזר ונפלה אחרת הרי זה מותר עד שתרבה וכו' אע"ג דאיכא נ"ט ודבריו בלתי מובנים דפשיט' בהגביה אמרינן דאיסורא ליתא והלא כך הם דברי הרא"ש דפסק דאמרינן חוזר וניעור ולכך ר"ש ידיעה מתירתו דכל   העומד להרים כמורם ובפי' אמרינן בירושלמי לרבנן הרמה מתירתו ולהפר"ח מה נ"מ בהרמה הא חוזר וניעור א"ו כיון דהורם תו לא אמרינן חוזר וניעור ובפרט דכבר כתבתי דהכל דרבנן. ובכך מיושב קושי' התוס' בפ' הערל דהקשו לר"א דס"ל הואיל ויכול ליתן תרומה לכהן הוי דשיל"מ א"כ ק' למה תרומה עולה בק"א ע"ש וי"ל דוודאי זהו מבואר בגמ' דבכורות אם אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי' אמרינן חוזר וניעור אבל אי לאו כמאן דאיתא ל"א חוזר וניעור והנה הא דאמרינן דשיל"מ לא בטל עד שאתה תאכלנה באיסור אוכלו בהתר היינו אי איסורא כמאן דאיתא דמי' שפיר י"ל מה לך לסמוך אביטול וכו' אבל אי איסורא כדליתא ופרח איסור לגמרי א"כ לא שייך עד שתאכלנה וכו' וזהו נכון בסברא ולפ"ז בתרומה דקיימ"ל צריך להרים בזה אינו חוזר וניעור כלל אפי' בפחות מס' דקבעהו חז"ל לתלות לומר לית כאן איסור וא"כ כיון דאין חוזר וניעור דפרחה איסור אף דשיל"מ לא שייך ולכך לא ס"ל רק בלחם פנים שנימוח דשם לא תקנו חז"ל הרמה ודרך כן י"ל לר"א. והוא נכון והא דפריך הגמ' בנדרים דלהוי תרומה דישל"מ דיכול למשאל באמת מצי לשנוי כן אבל קושטא דמילתא משני אפילו במקום דלא שייך הרמה מ"מ לא שייך דבר שיש לו מתירין הואיל לאו מצוה וכו' ודוק כי זה ברור: וברור דכי ה"ל לרמב"ן במין במינו בס' חוזר וניעור היינו בלח בלח אבל ביבש הא אמרינן חד בתרי בטל ולא אמרינן אטו אינו מינו וא"כ מהכ"ת לומר בזה דעד ס' חוזר וניעור מה שיאטא דס' הכי ואטו אינו מינו לא גזרינן ביבש וא"כ הא דתי' הרמב"ן בערלה מעלה את ערלה דהוי יותר מס' משום סתמ' קתני אפי' לח בלח יין ביין בד בר זה גזרי' אטו אינו מינו וצ"ל להיפוך בתרומה דקתני סתם דבעינן לרבנן הרמה אפי' ביבש מטעם דמחוס' הרמה ולא מטעם דהוי בפחות מס': איברא בדברי הרא"ש פג"ה יש לספק דהביא ראי' מן הך דתרומה דבעינן הרמה או ראוי' להרמה לר"ש דכמורם דמי מה דעתו אי דעתו לעולם אמרינן חוזר וניעור או רק בס'. והפר"ח נסתפק בזה ולא ידעתי מה ספיקו הא בע"ז סתם הרא"ש ביין שנפל לבור עד ס' חוזר וניעור ולא יותר והדבר מבואר דס"ל להלכה כר"ת ורמב"ן וצ"ל דס"ל הך סאה דתרומה איירי בלח ולא ביבש ובהכי ניחא דלבסוף העלה דהא דבעינן רבנן הרמה משום דזולתם חוזר וניעור אבל לא שהרמה מעכב דהוא רק גזל שבט ומקדם הביא ראיי' דיש הבדל בין ידיעה לאינו ידיעה דמר"ש נשמע לרבנן דעד כאן ס"ל לרבנן דלא תלי בידיעה בתרומה דבעי הרמה אבל במקום דלא צריך הרמה לא והדברים לכאורה סותרים דהא לדעתו הרמה בתרומה רק גזל שבט. אבל לפי הנ"ל ניחא דמ"ש הרא"ש במקום דלא צריך הרמה היינו במקום דלא שייך חוזר וניעור כגון בערלה דשערו במאתים אף רבנן מודים דמ"מ בעינן ידיעה דלר"ש דס"ל כל העומד להרים כמורם ומ"מ בעי ידיעה דהרא"ש לא ס"ל כמ"ש לעיל ברמב"ם דלא אמרינן כמורם דמי רק לאחר ידיעה רק ס"ל סתם וא"כ למה מצריך ר"ש ידיעה אלא כדי שיבוטל איסור וא"כ בערלה מעלה ערלה מ"מ לר"ש צריך ידיעה וא"כ אף לרבנן צריך ידיעה דבערלה לא יחלוקו רבנן אר"ש להקל וש"מ דאין הדבר חוזר להיתרו רק לאחר ידיעה וזהו הנרצה ברא"ש דבחד בתרי דלא שייך בי' חוזר וניעור כי לא נוסף האיסור חזר איסור להיתר לאחר ידיעה, וזהו כוונת הרא"ש לנכון ואינו סותר דבריו כלל. ומעתה כיון דרא"ש ורמב"ן והר"ן ורשב"א בחדא שיטה ח"ו להקל לחלוק אדבריהם בשום אופן והפר"ח בדה מלבו להקל בלח עד רובו ולא ידעתי למה לא עד חצי דהוא שוה בשוה ג"כ איסור תורה וספק אשם תלוי ואם כי המשנה דחקהו דקתני עד רובו ובשביל זה אין לנו לומר נגד הדעת של תורה אבל ברור כמ"ש דהגבהה שני' דאז לכ"ע אינו חוזר וניעור. ולכן כל מ"ש בזה באריכות אך למותר והדין דין אמת כמ"ש הרמ"א דבכל דוכתי אמרינן חוזר וניעור ואפי' נודע דהא דמהני ידיעה היינו בדבר שיש ס' אבל בדבר שאין ס' לא מהני ידיעה והא דכ' הרא"ש בהלכות י"נ סתם דעד ס' ראשון ראשון בטל צ"ל בנודע וסתמ' כפי' וצ"ע לקמן בהלכות יין נסך סי' קל"ד עכ"פ אין פקפוק כלל בדברי הרמ"א ומיני' אל תזוז: איברא א"כ קשה קושי' הר"ן א"כ איך אמרינן לעיל בחתיכת בשר שנפל בחלב דלא מהני קפילא רק ס' מה יהני ס' הא יש לחוש דפליט והדר פליט דהא הר"ן תי' דאינו חוזר וניעור אבל לדידן דקיימ"ל חוזר וניעור הקושיא במקומו ונ"ל דאינו פולט ובולע רק פ"א מיהו גם אי אמרינן אינו חוזר וניעור הא ברובא ודאי אמרינן חוזר וניעור וא"כ דלמא פליט והדר פלט עד דליכא רובא כלל וצ"ל כמש"ל כיון דהך רובא רבנן בכה"ג לא גזרו רבנן. דאם לא כן כל חתיכה קטנה או גדולה הנופלת ליורה גדולה ולא יסלק אותה יאסור כל היורה וצ"ע. ולפי מ"ש דלח בלח לא אמרינן נעשה נבילה אפי' בב"ח בלא"ה אפשר לק"מ ודו"ק:

עצמות האיסור מצטרפים. עש"ך שפסק כהר"ן דעצמות רכות מצטרפים לאיסור ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"ח שלא פסק כן אלא דמצטרפין להיתר ע"ש ראייתו. וע"ש עוד בסי' כ"ז שכתב דאיכא לספוקי אי דוקא בבישול מצטרפין עצמות איסור להיתר ולא במליחה או ל"ש ולכן באיסור כחוש שמן הדין לא בעי ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים ממ"נ אבל איסור שמן דבעי ששים מחמת שהאיסור מפעפע אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו של היתר ע"ש. ועיין בספר תיבת גמא פ' וירא אות ט' שכתב דאף אבר מ"ה שנפל להיתר. עצמות שבו מצטרפים להיתר אע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיניה לא פליטתו ע"ש:

ברוטב. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' נ"ז שכתב דמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן המאכל וכשמשערים בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה ע"ש:

אין מבטלין איסור. עש"ך שכתב בשם פוסקים שהוא מדרבנן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"ה שכתב דדוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב הוא מדאורייתא וה"ה לבטל בס' ע"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תפארת ישראל על משניות במעשר שני פ"ב משנה ד' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה) אבל בלח בלח לבטל בס' משמע שם דמותר מדאורייתא ועיין בזה בתשובת פני אריה ס"ב באורך ועיין בנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ו ד"ה ועכ"פ אומר אני. ועיין בתשובת שמן רוקח חלק שני סי' י"ד שהאריך מאד בענין זה וביאר פרטים הרבה בדין זה:

לכתחלה. [עבה"ט בשם ט"ז דהא דמותר אם אין כוונתו דוקא בא"א בענין אחר. ובפמ"ג מבואר דאף אם אפשר רק שהוא טירחא נמי שרי ע"ש ועיין בספר בית יהודא שכתב עפ"ז נראה בפרי העץ שקורין מאלינש שמבשלין במים ואח"כ סוחטין את המאליניש וזורקים אותן ומסננין את הסאק ומבשלין אותו בדבש לטבל בהם פת ובשר דא"צ לבדוק מקודם אח המאלינש אחד אחד לראות בתוך הנקבים לבדוק מתולעים דשכיחא בהם מאחר דאיכא טירחא מרובה לבדוק כולם אך אין דברי הפמ"ג מוכרחים ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' כ"ו על דבר הקרו"ק ויש קורין אותו הוזין בלאזין והוא שלפוחית של דג טמא ומייבשין אותו ונותנים אותו לתוך משקה מי דבש וטבעו להצהיל המשקה ונתעוררו גדולי הדור ע"ז שיש לאסור שהרי זה נשאר תוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דהיתר גמור הוא מהרבה טעמים ע"ש ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג:

בשבילו. עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ס שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]:

אבל אם נודע. עש"ך שחולק ע"ז שאין לחלק כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג למזיד. ועיין עוד בש"ך שהאריך לסתור דעת האו"ה שכתב דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דליתא והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ וסיים אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ דילמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו ע"ש וכן העלו הפר"ח והמנ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח אלא דהמנ"י כתב שם דבלח בלח כיון דבהפ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ יש להקל בזה בלא נודע ע"ש. והפמ"ג כתב ולענין דינא בלא נודע בבשר בחלב ודאי אסור מה"ת ובשאר איסורים בהפ"מ אין בידי להקל ע"ש ומשמע דגם להחמיר לא ברירא ליה ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"ע ס"ס ס"ז שתמה על הש"ך במ"ש אולי הרב חזר בו דלכאורה לית ביה ספיקא דבודאי חזר הרב דהא לעיל סי' ע"ג ס"ו בנמצא כבד דבוק שכתב בהג"ה דנ"נ וצריך ס' נגד כל העוף. ולשון נמצא משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמצא כן הרי אף בלא נודע אמרינן נ"נ וכן פסקינן סימן ע"ב ס"ג גבי לב. וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ לפענ"ד ברירא להחמיר דהא בההוא דלב וכבד לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ. ושוב כתב ליישב דברי הש"ך דכיון דהש"ך כתב בפשיטות דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע דלמא נשאר בו מהאיסור הרבה כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה החנ"נ ואוסר עתה את האחרת דאילו נפלה לקדרה אחרת היתה אוסרת הכי נמי אוסרת לחתיכות שבקדרה זו. וא"כ י"ל דה"ט דבלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד שהקדרה רותחת וכיון דהעוף נשאר באיסורו נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבלה ואוסר לאחרות כאילו עתה נפלה לקדירה אחרת אבל היכא דלא שייך כן כגון שסילקו להעוף מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע בזה הוא דנסתפק הש"ך אם הרמ"א חזר בו או לא ובזה כתב הפמ"ג דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ גם להחמיר לא ברירא ליה ולכן מאן דמקיל בזה בהפ"מ או צורך שבת אין מזחיחים אותו עכ"ד ע"ש:

מרבה עליו. עבה"ט ומה שהקשה על המג"א עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסי' ל"ח שגם הוא נ"ע הקשה כן וכתב ליישב הסתירה בטוב טעם ע"ש:

נבלע איסור מועט. ע' בתשובת שער נפתלי מסי' ז' עד סי' יו"ד מ"ש בזה:

(סי' צ"ט סעיף ד') וה"מ במין בשאינו מינו. מדברי הב"י נראה דהרשב"א מיירי בלא ראינו איכות האיסור בתחלה ומש"ה במבשא"מ אסור דאמרינן דגם האיסור היה גדול ונתמעט ואעפ"כ מב"מ מקילין כ"נ כדעת הט"ז והש"ך ואולם נ"ל לדעתי הקלושה ללמוד מדברי הרשב"א בתהב"א דבלא ראינו האיסור בתחלה גם מב"מ אסור אלא דאם ראינו האיסור בתחלה והיה ס' וההיתר נתמעט הרבה והאיסור לא נתמעט כ"כ דמב"מ משערי' הבלע באומד יפה ומסייע לבטל ובמבשא"מ אסור כיון דעתה אין בו ס' ולפ"ז יפה כ' הטור וא"א הרא"ש ז"ל חולק דלהרא"ש גם מבשא"מ מותר היכא דראינו האיסור בתחלה והיה ס' ומסולק קושית הב"י כנלע"ד:

(ש"ך סק"ז) אסור מדאורייתא. ונ"מ אם ביטל בשוגג דלהראב"ד בדאורייתא קנסי' שוגג אטו מזיד ואינו מותר אלא דכבר נתבטל ברוב עי' פר"ח ופליתי:

(סעיף ה') אסור למבטל עצמו. ואם ביטל אח"כ המאכל גם הקדירה אסורה תב"ש (סימן ל"ט סק"ב):

(שם) וכן למי שנתבטל בשבילו. ואם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות הרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד ואסו' לכולם תשו' הריב"ש סי' תצ"ה ונשמע מזה דאף מי שנתבטל עבורו לא ידע מזה ודלא כט"ז (סק"י):

(ש"ך ס"ק ט"ו) ואולי גם הרב חזר בו. לענ"ד לית בזה ספק דבודאי כן הוא דהרב חזר בו דהא לעיל (סי' ע"ג ס"ו) נמצא כבד בעוף וכו' וכתב עלה בהג"ה ולכן אם הכבד שלם ודבוק בעוף נעשה העוף ח"נ ובעיא ס' משאר דברים נגד העוף והא נמצא ודאי משמע בלא נודע מקודם דהכבד דבוק בו ואפ"ה אסור הכל ואפי' דין דבוק אמרי' בו מכ"ש דאם נתבשל ולא היה ס' בתחלה דאמרינן דין חתיכה עצמו נ"נ ובאמת ראיתי בת"ח (כלל פ"ה דין ה') אחד שהביא דברי האו"ה דאפי' דנתערב תחילה ובלא נודע נתוסף עליו היתר דשרי וכתב עלה וז"ל וצ"ע דא"כ למה אסירי' באיסור דבוק כמו שנתבאר לעיל גבי כבד וכו' מיהו י"ל דבאיסור הדבוק אינו מצטרף עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא בדבוק הטעם דממהר לבלוע מקודם או דשמא היה פעם א' בחוץ וא"כ מכ"ש בנתערב תחילה בלח ולא היה ס' דבודאי הבלוע נכנס לתוכו תחילה קודם שנתערב וה' יאיר עיני:

(סעיף ו') אבל אם נפל מעצמו. הא"ד כתב דוקא נפל מעצמו אבל הפיל בשוגג אסור להוסיף ולבטלו ע"ש בסי' תרע"ז:

(ש"ך ס"ק כ"א) וכה"ג אפשר להקל. ובירושל' (פ"ב דערלה) מבעי אי ידיעת חבירו חשיב ידיעה בנתים או דוקא ידיעת בעלים ולא אפשיט וע' בספר הארוך מש"ך (סי' צ"ד):

(שם ס"ק כ"ב) משום דלקמן סימן רצ"ט סק"א. זה תמוה דהא אדרבה דהתם איתא דצמר גמלים וצמר רחלים שערבן זה בזה אם הרוב גמלים בטל הצמר רחלים ומותר לתפרו בפשתן אבל באמת בפשוטו לק"מ בודאי הוי חדוש דין דהא למ"ש הר"ן (נדרים דף נ"ב) דדשיל"מ מיד אפילו מבשא"מ לא בטל וא"כ אם נתערב חלב במים אסור לערבו עם בשר לזה הוצרך האו"ה להשמיענו דבטל וכן נראה לדינא דעת המחבר (רס"י צ"ה) אבל עכ"פ להרי"ף קם הדין דאסור לערבו עם בשר ולהרי"ף קשה לי איך יתרץ מתני' דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים והא התם הוי גם כן היתר בהיתר דיכול לתפרו שלא בפשתן ואעפ"כ בטל וצ"ע:

עצמות האיסור כו'. ולפעד"נ בש"ס וירושלמי כדעת הרא"ה בס' ב"ה (דף צ"ו ע"ב) והר"ן פג"ה דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה כלל כ"ח ד"ה בשם הא"ז וכן דעת הב"ח:

ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל. וגם לא לאיסור אבל עצמות ההיתר מצטרפים להיתר והכי איתא בהגהת ש"ד סימן נ"ה בשם א"ז:

כי כן עיקר. ז"ל הב"ח ויש לתמוה דה"ל לפסוק דהעצמות האיסור מצטרפים אל האיסור דכיון שהם דבוקים בבשר קבלו תחלה טעם האיסור ונ"נ ואיהו סובר (לעיל סימן צ"ח ס"ה) דאף בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרינן חנ"נ ואין כאן תימה דע"כ לא כתב הרב לעיל בסי' צ"ח ס"ה דיש לחוש לחומרא בכלי חרס חדש דנ"נ אע"פ שאין לו טעם מעצמו אלא משום דאין לו תקנה בהגעלה וא"א להפריד האיסור וכמ"ש שם וא"כ כלי עצם דיש להם תקנה בהגעלה וכמו שנתבאר בא"ח סימן תנ"א ודאי דדמי לכלי מתכת דס"ל להרב דלא נ"נ אא"כ הוא ישן דאז הבלוע בו נ"נ:

חתיכה הבלועה כו'. פי' החתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ס' לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטלה מיהו החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי וכמו שכתבו הרשב"א והמחבר בר"ס ק"ו ועמ"ש בסי' צ"ב סק"י:

ואין נוהגין כן. אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן ר"ס ק"ו בהג"ה ועמ"ש שם:

אע"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבשולו ונבלע בקדרה. אפילו הכי אין משערים אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדרה עכ"ל הטור והוא מדברי רש"י והרא"ש וכתב מהרש"ל פג"ה סי' ל"ד וז"ל ונראה בעיני פי' היכא שראינו שנפל האיסור כו' אין לשער במאי דבלעה קדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו ורש"י לא פסק הכי אלא מדינא אבל מ"מ עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו כן הוא הדרך נכון לכתחילה ע"כ:

אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הרשב"א בתה"א בית ד' ריש שער ג' והר"ן פג"ה דהיינו מדרבנן לדעת התוס' אבל לדעת הראב"ד אסור מדאורייתא מיהו בדיעבד גם דעת הראב"ד כמ"ש המחבר וכמ"ש הרשב"א והר"ן על שמו ע"ש ומדברי הרב ר' מנחם עזריה בתשובה סי' כ"ז מבואר שסובר כמ"ד דהיינו מדרבנן:

ואפילו נפל כו'. כלומר לא מיבעיא לערב איסור בעין לתוך היתר לבטלו דאסור אלא אפילו נפל לתוך היתר כו':

אם בשוגג מותר. והיינו דוקא בשאר איסורים לדעת הט"ו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אבל בבשר בחלב דנ"נ אפי' בשוגג אסור אא"כ ריבה עליו ס' כנגד כלמה שנעשה נבילה והרב דס"ל חנ"נ בכל האיסורים הוצרך לכתוב ודוקא שנתערב יבש ביבש כו':

אסור למבטל עצמו כו'. וכב"י ומשמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרית למי שנתכוין לבטלו בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים ע"כ:

וכן למי שנתבטל בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה ב":

אסורים למכרו לישראל. דאע"ג דהאיסור עצמו היה מותר בהנאה מ"מ היה אסור באכילה ועתה היה נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך ליתנו לאחר בחנם עכ"ל או"ה שם ולי נראה דדוקא כשהישראל לוקח ביוקר מהעובדי כוכבים אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים כנ"ל ואולי מ"ש צריך ליתנו לאחר בחנם הוא לאו דוקא:

למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ. וקי"ל הכי בשאר איסורים בהפסד מרובה וכדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה:

אבל חתיכה שבלעה איסור כו' דהא אמרי' חנ"נ. לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למאן דאמר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מכ"מ חתיכה שבלעה איסור וניתוסף עליהם היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארת באיסורה וכמ"ש הרשב"א והמחבר לקמן ר"ס ק"ו שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתא לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר דאפי' התוספת אסור כי ליכא ששים נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ בלח בלח למ"ד חנ"נ וכן אפי' בבשר בחלב בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפי' ריבה עליו ששים נגד כל החתיכה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן סי' ק"ו וע"ש ומ"מ מה שנרשם כאן בש"ע תשובת הרשב"א סימן תצ"ה אמת שכ"כ בד"מ ע"ש הרשב"א שם דלא אמרינן חנ"נ רק בחתיכה בלוע מאיסור אבל בלח בלח קים לן כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים ובהכי מתורצים דברי הטור דכתב דא"צ לחקור אם נתנו אח"כ מים אחר שניתן בו האיסור דהא בבשר בחלב חנ"נ וה"ל לפרש דבבשר בחלב צריך לחקור אלא היינו טעמא דבלח בלח ל"א חנ"נ עכ"ל אבל א"א לומר כן דהא בש"ס פכ"ה (דף ק"ח ריש ע"ב) גבי הא דפריך התם חלב אמאי שרי חלב נבילה היא כו' מוכח להדיא דאף בלח בלח חנ"נ בבשר בחלב וכ"כ הרשב"א בתה"א דף צ"ח בהדיא והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש ס"פ ג"ה גבי הגעלת כלי מדין ובפ' בתרא דעבודת כוכבים גבי יין נסך שנפל לבור דאין לחלק בהכי לענין חנ"נ ע"ש ואע"ג דיש פוסקים מחלקים בהכי וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ב ס"ד היינו בשאר איסורים אבל בבשר בחלב א"א לחלק בהכי ועוד דהרשב"א והטור ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש ומ"ש בשם תשובת הרשב"א ליתא דא"כ יסתור דברי עצמו בת"ה וגם יהיה נגד הש"ס אבל המעיין בתשובת הרשב"א שם יראה לעין דלא כתב שם אלא בשאר איסורים במקום דלא אמרינן חנ"נ דמחלק בין לח לחתיכה דבלח אם ניתוסף אח"כ עד ס' הכל מותר ובחתיכה נשארה באיסורה משום דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ונתבאר לקמן ר"ס ק"י ואין ענין זה לכאן (ודברי הטור ישבתי בספרי באופן אחר ע"ש) וא"כ דברי הרב צ"ע:

וי"א דאפי' במקום כו'. באו"ה כלל כ"ד ד"י כתב בהדיא דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ כגון לח בלח או לח ביבש או יבש בלח יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דאע"ג דנעשה פעם אחת נבילה כולו כיון שלא היה בהיתר ס' נגדו מאחר שלא נודע לו באותו פעם ולא טעים ביה עתה טעם דאיסורא נוכל לומר שפיר דמצטרף כל ההיתר יחד לבטלו עכ"ל ופסק כמותו בד"מ ובת"ח כלל פ"ה ד"ח ולפי זה מ"ש כאן בהג"ה דאפי' במקום דל"א חנ"נ כו' ה"ק לא מיבעיא במקום דאמרינן חנ"נ דיש חילוק בין נודע או לא אלא אפילו במקום דל"א חנ"נ לא תימא דאפי' נודע שרי כל שריבה בשוגג אלא כל שנודע אסור והכי איתא באו"ה שם דבמקום דל"א חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא ומ"מ דברי האו"ה והרב צ"ע דכיון דקי"ל חנ"נ א"כ מיד שנתערבה נ"נ ומה בזה שלא נודע מ"מ מיד נחשב כחתיכה נבילה ולא מצינו בשום פוסק לחלק בין נודע או לא והכי משמע בש"ס פכ"ה (דף ק"ח) דפריך אמאי דאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא פרש"י הרי חלב מעט שנבלע בבשר נ"נ שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב איסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל ע"כ ומשני ביורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט וע"ש ודוק והכי מוכח נמי מדברי כל הפוסקים שהקשו למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים מהמדומע והמחומץ שאין אוסרים אלא לפי חשבון וכהנה קושיות רבות ויישבו בדוחק ויש מהן שפסקו מתוך כך דל"א בשאר איסורים חנ"נ ואם איתא הוה ליה לתרוצי דהתם מיירי בלא נודע והכי מוכח נמי להדיא ממה שכתב הסמ"ק והט"ו בסימן צ"ד ס"ב דאם תחב כף של חלב בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ס' והיינו מטעם שכתב הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשובה ותרומת הדשן דבפעם א' חיישי' שנשאר בו מעט חלב ונעשה כל הכף נבילה וכיון דלא נודע בנתים לא נתבטל וצריך שוב פעם שני לבטל וכמ"ש שם וכן מוכח מדברי הב"י בסי' צ"ב ומהרש"ל פ' ג"ה סי' נ"ז והב"ח והדרישה בס"ס צ"ח ושאר אחרונים שכתבו דממה שכ' הרא"ש בתשו' על קדרה שהיו בה כ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית דם וקדרה אחרת שהיה בה ל' זיתים דהיתר ונפל בה כזית חלב ונתערבו יחד בשוגג דהכל מותר מפני שכ"א מבטל טעם חבירו ומוכח דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשאר איסורים ואם איתא הא הרא"ש לא בא אלא לומר דכל איסור מבטל טעם איסור חבירו אבל מענין חנ"נ לא מיירי ודלמא מיירי כשנתערבו יחד קודם שנודע התערובות וכדפירש האו"ה גופיה שם הך דתשובת הרא"ש הכי א"ו ל"ש וכן משמע להדיא נמי דעת הב"י בסימן זה גבי מ"ש סה"ת שצריך החכם לחקור כו' ע"ש ודו"ק גם מ"ש בת"ח שם דדברי הטור מוכיחים כמ"ש האו"ה מדכתב דאפי' מין במינו שצריך ס' מדרבנן אינו מותר אלא כשריבה בשוגג ש"מ דבלח בלח מיירי דביבש חד בתרי בטל עכ"ד לא ירדתי לסוף דעתו דהטור אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים והכי משמע נמי מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ומהרש"ל פג"ה סי' צ"ט שסתמו וכתבו דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בנותן טעם דקי"ל חנ"נ ע"כ ולא מחלקים בין נודע או לא (ומ"ש האו"ה דאפי' לח ביבש ונתוסף קודם שנודע התערובות דאפי' החתיכה עצמה מותרת בלא"ה ליתא כדקי"ל לקמן ר"ס ק"ו דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ע"פ) ואולי גם הרב חזר בו ולכך לא כ' דין זה בהגהותיו וצ"ע. גם מ"ש האו"ה שם דאפי' במקום דל"א חנ"נ אם נודע אסור אף בשוגג ומפרש דמ"ש הטור וז"ל כתוב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו האיסור שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל דא"צ שאפי' הוסיף מים אח"כ הא קי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים ואין לחוש שמא כיוון להרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה עכ"ל דהיינו בלא נודע בנתיים אבל בנודע גם הטור מודה דאסור ולא נהירא ועוד דא"כ מה השיג על ספר המצות דלמא סה"מ חייש שנתנו בו מים בשוגג אחר שנודע וכדפירש באו"ה גופיה בסוף כלל ל"ז דברי סה"מ הכי ואף שבד"מ נדחק ליישב את זה דס"ל להטור דלהא לא חיישי' דמסתמא אלו נודע בנתיים מיד היה בא לחכם לשאול ע"כ מ"מ מ"ש הטור ואין לחוש שמא כוון להרבות במזיד כו' לא א"ש לפי זה ודו"ק (ועד"ר סי"א) א"ו אפי' נודע בנתיים שרי כיון שריבה בשוגג והכי משמע מדברי הפוסקים ועוד תימא דאי תימא אפי' היכא דלא שייך לומר חנ"נ אינו מותר כשריבה בשוגג אלא בלא נודע א"כ הא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו בה עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וקאמר עלה בירושלמי דה"ה לכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור והכי אמרי' בכמה דוכתי כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרים מזיד אסורים א"כ האי שוגג יהיה מוכרח לפרש קודם שנודע וא"כ איך יפול שוב עליו ואם במזיד כו' היאך שייך מזיד כשלא ידע ונצטרך לדחוק ולומר דשוגג היינו קודם שנודע התערובות ומזיד היינו אחר שנודע התערובות דהשוגג הוי כמזיד וזה הדברשאין הדעת סובלתו א"ו כדאמרן וכן פירש ראב"ן סוף עבודת כוכבים (דף נ"ז ריש ע"ב) וז"ל פירוש אם נפלו בשוגג שלא נתכוין לבטל מותר במזיד שנתכוין לבטל אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין ע"ח (דף ל' ע"א) א"ו דאין לחלק בזה כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג ומזיד וכדמשמע מדברי הט"ו וכל הפוסקים:

ולפ"ז כו' ולא נהגו כן. כלומר לפ"ז דהתוספת לא מהני א"כ למ"ד לח בלח חנ"נ או חתיכה שבלעה איסור לכ"ע או נודע התערובות להאו"ה היה צריך לחקור אלא שלא נהגו לחקור בכל זה ובעט"ז משמע שהבין דהאי ולא נהגו כן לא קאי אלא אהי"א והא ודאי ליתא דמאי שנא וכן מוכח בת"ח שם ד"ז כאשר פירשתי והטעם דלא נהגו לחקור נראה לי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דמהיכי תיתי נימא שהוסיפו עליו אח"כ ובת"ח שם כתב טעם אחר ע"ש:

איסור של דבריהם כו'. בספרי הארכתי בביאור הדברים דאיסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא וכפירוש דברי הרשב"א והטור וביארתי הכל על נכון ע"ש ואין להאריך כאן לפי שנ"ל עיקר לדינא דאפי' איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה אין לבטלו או להוסיף עליו וכדעת הרב וכמו שכתבתי שם ע"ש:

ואם עשה כן במזיד אסור. היינו כמו שנתבאר בס"ה אבל שאר כל אדם פשיטא דמותר:

מרבה עליו ומבטלו. קשה דבא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר וכתב דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי חנוכה אינו אלא מדרבנן גם בב"י שם לא הביא שום פוסק שחולק על זה ושמא יש לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי ודוחק ועוד דהאי ויש מי שאומר הוא מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור שם ומוכרח דלא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תק"ו ס"ב) דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק עכ"ל ואם איתא הוי ליה למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע:

חוזר וניעור ונאסר. היינו דוקא במין איסור אחד אבל בב' מיני איסורים שחלוקים בטעמא כל אחד מבטל טעם חבירו וכמו שנתבאר בס"ס צ"ח וע"ש מזה וע"ל סי' קכ"א ס"ק כ':

לא שנא נודע בנתיים או לא. כ"כ בת"ח כלל פ"ה ד"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד אבל באמת משמע דלא כ' שם מהרא"י (בהגהת ש"ד ל"ט) דאפי' נודע בנתיים אסור אלא אאיסור שנותן טעם דכ' שם וראבי"ה אוסר אפי' ידע יראה דמסברת אשיר"י קאמר לה דסברא גדולה היא דכיון דנתרבה האיסור הרי היכר הוא ומרגישין הטעם כו' עכ"ל אבל באיסור יבש ביבש במין במינו שנתבטל ברוב כשנודע תו לא מצטרף לאסור דכיון דמדאורייתא וגם מדרבנן חד בתרי בטל א"כ כבר נתבטל ואדרבה נראה דגם האיסור מצטרף להעלות ההיתר וכדתנן (פ"ב דערלה) הערלה מעלה את הערלה ומפרש בירושלמי דהיינו בנודע מיהו באשיר"י פג"ה משמע להדיא דאפי' יבש ביבש במינו חוזר ונאסר אפי' נודע אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמ"ש בספרי וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורים ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד שהביאו הרמב"ן והר"ן סוף מסכת עבודת כוכבים והרשב"א בתה"א ע"ש (וגדולה מזו משמע דעת הראב"ד שם דאפי' לא נודע בנתיים אינו חוזר ונאסר דקמא קמא בטיל אפילו בדבר שנ"ט) ואף הם לא פליגי שם עליו אלא מטעם דטעמא לא בטיל והרי הטעם נרגש ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא מ"מ כיון שנפל שם שיעור בכדי דיהיב טעמא בשכנגדו באינו מינו אסור עכ"ל וע"ל סי' קל"ד ס"ק י"ח משא"כ יבש ביבש במין במינו ועוד דהא כ' המרדכי פרק הגוזל עצים בשם רשב"ם וראב"ן וריב"א והכי איתא בהגהת ש"ד סי' ל"ט בשם רבי יואל וא"ז וכ"כ הגהמ"ר דחולין וכן הוא בשאר פוסקים דחתיכה של איסור שנפלה בששים חתיכות דהיתר ונודע ואח"כ נפלה אחרת ראשון ראשון בטל וא"כ אף דלא קי"ל הכי אלא כסברת ראבי"ה היינו מטעם שכ' מהרא"י דסברא גדולה היא כיון שנרגש הטעם כו' אבל בדבר יבש במין במינו דלא שייך האי טעמא א"כ כל שנפל לרוב היתר ונתבטל אין חוזר וניעור ואדרבה אפשר שגם האיסור מצטרף להעלות וכ"פ האו"ה כלל כ"ד ד"י אך מה שפסק עוד שם דאפי' נפל איסור יבש ביבש שלא במינו בששים ונודע וא"כ נפל איסור אחר אמרינן קמא קמא בטיל וכדעת הא"ז ורבינו יואל וסייעתם בזה נראה דלא קי"ל הכי דכיון דטעמא דבשלא במינו ביבש צריך ששים משום דאם יבשלם יתן טעם אם כן ה"ה הכא ונראה דהאו"ה אזיל לטעמיה דס"ל דשלא במינו ביבש אין הטעם משום דאם יבשלם יתן טעם וכמ"ש בשמו בסי' צ"ח ס"ק ו' אבל לפי מ"ש שם דהטעם כמ"ש א"כ ה"ה הכא והיינו דכתבו הפוסקים הנ"ל דראבי"ה אוסר אפי' בחתיכת איסור שנפלה לתוך ששים חתיכות דהיתר ומשמע דהיינו שלא במינו ביבש דאל"כ הל"ל לתוך ששי' דהיתר וכ' מהרא"י עלה דסברא גדולה כיון דהטעם נרגש כו' והיינו כדפי' דיתן טעם כשיבשלה והיינו דכ' בהגהת ש"ד וראבי"ה אסר אפי' ידע אלא א"כ הגביה אותם לחוץ כו' ואי בלח בלח מאי מועיל הגבהה הא מכל מקום פלט האיסור הטעם ובמהרש"ל פג"ה סי' נ"ז כ' וז"ל אבל מ"ש ראבי"ה אא"כ הגביה לחוץ לא ס"ל למהרא"י כותיה דמאחר שנותן טעם בקדרה כו' מה לי שסלקו או לא כו' עכ"ל וליתא אלא כדפירשתי וגם מדברי מהרש"ל שם נראה כדעת הרב דאפי' ביבש במינו ונודע חוזר וניעור ונאסר ומה אעשה בטלה דעתי נגד דעתם ובפרט שאני מקיל והם מחמירים אכן בהפסד מרובה וכה"ג אפשר להקל מהנך טעמים דלעיל בשגם שי"ל דמ"ש הרב לא שנא נודע בנתים קאי אהיכא דצריך ס' וכדכ' ברישא כגון שהיה ס' כו' וכן יש לפרש דברי מהרש"ל שם:

ואח"כ נפל מן המים כו'. ובת"ח כלל פ"ה די"א כ' דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י"ל משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וע"ש וכן הוא באו"ה כלל כ"ד ד"ח שמעינן דהיתר בהיתר מיהא בטל ואם נפל חלב למים כו':

אם נבלע כו'. כל הסעיף זה הוא כפול לקמן סימן קכ"ב ס"ה ושם יתבאר בס"ד:

עצמות האיסור מצטרפין. לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם על ידי הבישול ע"כ מצטרפין לבטל האיסור כי האיסור מתפשט גם לתוכן ויש בהם ג"כ לחלוחית לבלבל האיסור שבולעים מן הבשר האסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א דכתב בת"ח הבאתיו בסי' צ"ח סעיף ה' דאפילו החרס שבכלי צריך ס' נגדו א"כ גם כאן נימא דהעצמות נ"נ כיון שדבוקים הם לבשר האיסור ומאי שנא מחתיכת בשר שהלב דבוק בו ובכבד לעיל שאותה חתיכה נ"נ וכן הקשה בפרישה ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי דאמרינן ביה בסימן צ"ח סעיף ה' דלא אמרינן ביה חתיכה ענ"נ אם הוא מתכות לדברי מרדכי כיון דיש לו היתר בהגעלה הכי נמי האי עצם דאפשר להפריד הנבלע בו עכשיו על ידי בישול עם בשר שעליו בהגעלה דהא קי"ל בא"ח סימן תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה וע"כ לא שייך כאן חתיכה עצמה נ"נ והוא מצטרף עם ההיתר:

וגוף הקדירה כו'. פי' אותה הקדירה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל פשוט שקדירה שכבר נאסרה ואח"כ מבשל בה היתר גוף הקדירה ודאי מצטרף לאיסור וע"ז כתב הטור לעיל סי' צ"ח דלהחמיר מצטרף הקדירה והטעם שאין גוף הקדירה מצטרף כלל דבגמ' איכא תרי לישני במאי שמצטרף לבטל חד אמר בקדירה עצמה בחרסית הקדירה וחד אמר במאי דבלעה הקדרה ולא בחרסית ממילא לישנא בתרא מחמיר כן משמע מפרש"י וכ' ע"ז וכיון דאיפלגי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה כו' עכ"ל משמע דקי"ל דלא כתרווייהו לישני אבל הרשב"א מביא מקצת מפרשים דס"ל דמ"ש בקדירה היינו חומרא כלומר דלא משערינן רק במה שבתוך הקדירה דהיינו קופה ורוטב אבל לא בבלוע בקדירה ולישנא בתרא מיקל דאפילו בבלוע משערינן וקי"ל כלישנא בתרא והיינו כדעת רמב"ם שהביא הש"ע בסעיף ד' שמשערינן באומד יפה בבלועה וזה ס"ל גם לרשב"א להכריע כן במין במינו וא"כ מ"ש הש"ע וגוף הקדירה לא מצטרף היינו החרס לחוד וכלישנא בתרא אלא דאלישנא בתרא לא סמכינן אלא במינו אבל בטור אצ"ל כך אלא אפשר דלגמרי לא מצטרף הקדירה אפי' הבלוע אלא דאח"כ מביא דהרשב"א חולק ומכריע בזה:

ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה:

אע"פ שהיה בהיתר יותר כו'. הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו דאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר משערין ההיתר שנבלע בקדרה ומצטרפין אותו למה שבתוך הקדירה ומשערינן האיסור כשעת נפילתו להיתר. וכ' רש"ל פג"ה סי' ל"ד להחמיר אפי' בראינו כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל ולפ"ז אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעי' זה ומשערין באומד יפה כו':

וה"מ מין בשאינו מינו. שבזה צריך ששים מן התורה כיון שנ"ט ע"כ אין לשער הבלוע וא"ל אמאי אנו מתירין ביש עכשיו ששים לפנינו שמא בעת נפילת האיסור היה האיסור גדול מאוד ונצטמק ממנו הרבה ממה שנצטמק ההיתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כיון שעכשיו אין ריעותא ויש ס' ובזה מיושב מה שהאריך בדרישה להקשות במה שאנו מצרפין העצמות אל ההיתר והם אינם מתמעטים בבישול והאיסור אפשר שהיה יותר ונתמעט דמסתמא אמרינן כאשר נמצא כן היה כדי שלא לאחזוקי ריעותא לומר שהיה שינוי בזה הקדירה תחלה ממה שיש עכשיו ומ"ש הטור שגם האיסור היה יותר כו' היינו כיון שאתה רוצה להקל בקדרה זחת ולחשוב גם הבלוע כיון שידוע שהיה בתחלה יותר א"כ נימא לך שגם באיסור היה יותר בקדרה זו כיון שאינו כקדרה דעלמא ובחנם טרח הרב בזה:

אבל במינו. שמן התורה בטל ברוב רק שחכמים הצריכו ס' תולין להקל ומשערין באומד יפה כו' וכבר נתבאר דלא קי"ל כן:

אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. בסי' פ"ד סעיף י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסי' קל"ז סעיף ב' כתבתי דהיינו דוקא באי אפשר בענין אחר. ומ"ש כאן עבר ובטלו או שריבה כו'. לכאורה הוא כפל דביטול היינו ריבה ונראה דה"ק עבר ובטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ ומ"ש בשוגג מותר צ"ל דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר וזה סיוע למה שכתבתי בסמוך דטועה בדין מקרי שוגג:

אם בשוגג מותר. הטור הביא זה בלשון זה דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים והביא ב"י מראה מקום לזה פלוגתא דר"מ ור' יודא ור' יוסי ור"ש גבי נפלו ונתפצעו שמביא ב"י אח"כ בדף זה והקשה דברי הטור אהדדי דכאן פסק כרבי יוסי ור"ש לקולא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פוסק דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה הוא אפילו שוגג קנסו אטו מזיד ולע"ד נראה דאין מקור דין זה משם אלא מימרא מפורשת היא בירושלמי דתרומה פרק סאה תרומה וז"ל אמר ר' אבהו בשם ר' יוחני כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ובמזיד אסורולפ"ז לא קשה מידי דודאי ר' יוחנן פוסק כר' יוסי ור"ש בהדיא והוא מטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בההיא דנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואים פצועים והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרבה או נתפצע דבר החשוב ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשעה שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרבה אלא איהו דגלי לן שנתרבה אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינים לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא היתה מתרת וראייה לחילוק זה מצינו בבכורות (דף ל"ו) דאמרינן התם מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרה כו' ע"ש וכן בההיא דנפלו ונתפצעו קי"ל כר' יוסי לקולא דהוה ממש כי הך דמרבה על האיסור וזה נראה לי מכוון בדברי הטור שכתב ונראה שא"צ שאפי' אם הוסיף כו' ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד (כן העתיק הגירסא ברש"ל פרק ג"ה סי' נ"ט ובת"ח כלל פ"ה) ונ"ל דהטור למד בדברי הסמ"ג דודאי לא חייש שמא נתרבה אחר שנפל איסור שם ונשתהה קצת דא"כ היה חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב ולא מהני אח"כ תוספת מים אלא א"כ יש שם ס' נגד התבשיל כולו וגם נגד הקדירה וזה א"א ובב"י כתוב אם היה באותן המים ס' נגד כל מה שבקדירה מודה סמ"ג דשרי אם נתנם בשוגג והוא תמוה מאד דהא גם נגד הקדירה עצמה בעינן ס' ומשום זה למד הטור בדעת הסמ"ג דלזה ודאי לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא בשום דוכתא לומר שהיה בדרך שיהיה אסור וכמ"ש לעיל בסימן זה בסמוך אלא ע"כ דכאן יש חשש בענין שיש תקנה לבטל האיסור ע"י הרבוי בזה חשדינן ליה שבמזיד עשה התיקון נמצא שכאן הוה החשש שמא תכף שנפל האיסור ריבה שם מים קודם שנתפשט האיסור וכענין שאמרינן בסי' צ"ב בדין טפת חלב לענין נוער הקדירה וע"כ אמר הסמ"ג שצריך לחקור אחר זה אם נעשה שם ריבוי ועל זה מקשה הטור דלאיזה צורך יחקור דבשלמא אם היו קונסים בזה שוגג אטו מזיד היה סברא לחקור אם יאמר שריבה בשוגג נאמר לו שאפ"ה אסור דקנסינן אטו מזיד אבל באמת אינו כן אלא בשוגג מותר בזה מטעם שזכרנו לעיל ועל זה אמר דקי"ל כל האיסורין כו' ואמר אח"כ שמא כיוון לרבות במזיד פי' דהא דאמרינן כל האיסורין שריבה שוגג מותר היינו באם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת האיסור וריבה ואז מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל כאן שלא נודע לנו ע"כ אפי' אם יאמר שנעשה בשוגג נאסר מטעם שמא כיוון במזיד ומשקר ואומר שהוא שוגג ומ"ה אנו צריכים לחקור אם נעשה שום ריבוי כדי לאסור אפי' אם יאמר שוגג הייתי זה אינו דאם כן שאתה מחזיקו לשקרן בשעת החקירה מה תועיל החקירה אף אם יאמר לא נתרבה לא יהא נאמן אם אנו ניחוש שיאמר שקר. ע"כ אין צורך להחקירה כלל אפילו בבשר בחלב ושל שכן בשאר איסורים אלא דבשאר איסורים אין אנו צריכים לומר דמיירי ברבוי תיכף אחר הנפילה דהא לדעת הטור אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואם כן מהני רבוי בשוגג גם אחר כך לתקן האיסור ובזה צריך חקירת חכם להסמ"ג שמא עשה התיקון של ריבוי אחר כך וע"ז חולק הטור דהא שוגג מותר וכדרך שזכרתי לענין בשר בחלב אם ריבה תיכף נמצא מתורץ תמיה רבתי בזה היאך כתב הטור בשוגג מותר הא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והיה לו להטור לומר אבל בבשר בחלב צריך חקירת חכם ועוד מתורץ מה שקשה במ"ש הטור ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד כו' למה לי זה כיון שכבר הביא קי"ל להיתר מן הגמרא מה לו להקשות כאן על הסמ"ג טפי מעל הגמרא ולפי מה שכתבתי הכל ניחא בסייעתא דשמיא והוא פירוש כפתור ופרח:

ואם במזיד כו'. לכאורה נראה מלשון הטור שכתב כאן אם לא כיוון לבטל האיסור כו' וכן אחר כך שכתב אבל המכוון לרבות כו' דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוין בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוין במזיד לבטל האיסור וכן משמע מדברי רש"ל שאזכיר בסמוך אחר זה ס"ק י' ובאמת לא נראה כך דא"כ קשה על הטור שכתב כאן שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה כו' ואם איתא שמי שטועה בדין מקרי מזיד כיון שמרבה בכוונה לבטל האיסור תקשי לך מאי מקשה הטור על הסמ"ג אכתי נימא שצריך לחקור אם עשאו במזיד שכוון להרבות על האיסור לבטלו וטעה בדין וסבר שהוא מותר ובזה לא ישקר ויאמר האמת כי אין עליו חשד שעשה עבירה אלא טעות ואמאי לא נדרשנו אם טעה אם לאו אלא ע"כ שגם זה מקרי שוגג וראייה משבת פרק כלל גדול דאמרינן במשנה ראשונה שם אם שכח שיש איסור מלאכה בזה אע"ג שיודע שהיום שבת מקרי שוגג והכא נמי דכוותיה ואין לומר דיש איזה חילוק בין שוגג דשבת לשוגג דשאר איסורים דהא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ג ונ"ד) מייתי שוגג דשבת לשאר איסורים בזה. ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומש"ה נ"ל דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושיהו זה מקרי מזיד כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' דאפילו למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר:

וכן למי שנתבטל בשבילו. פירש רש"ל שם בפרק ג"ה דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם:

ולא נהגו כן. וזהו הטעם הטור שחולק על הסמ"ג שכתב שצריך לשאול אם ניתוסף ההיתר אח"כ וכת' הטור שא"צ כו' וכ' רש"ל דטעם סמ"ג דאם ניתוסף אפי' בשוגג אסור במקום שחתיכה גופה נעשה נבלה אם כן מה מועיל מה שניתוסף הרי צריך אח"כ לבטל גם את ההיתר וכ"כ ב"י אלא שתיקן דברי הטור דס"ל לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ובזה לא תיקן דאכתי עכ"פ בבשר בחלב היה צריך לחקור אם ניתוסף אח"כ אבל נלע"ד דברי הטור נכונים מצד מה שזכרתי בסמוך ואין לנו לחוש שמא ניתוסף אחר שנעשה נבילה דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה וגם הסמ"ג לא חש אלא במקום שמועיל הריבוי וכמו שזכרתי דבזה אדם נחשד לתקן במזיד כיון דעכ"פ ליכא איסור והטור חולק וכמו שזכרנו וכן עיקר.) אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כן נראה לע"ד להלכה אף שרש"ל מחמיר בכל ענין לשאול אחריו מ"מ אין אחר המנהג כלום זולת בדרך שכתבתי כנלע"ד.

מרבה עליו ומבטלו. וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן כדאיתא בריש ביצה כן הוא דעת הרשב"א והרא"ש שהוא י"א שמביא רמ"א וס"ל דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא פי' שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור ותימה על בעל הש"ע שכאן פוסק כרשב"א ובא"ח סימן תרע"ז גבי נר חנוכה פוסק כמהר"ם דס"ל כהרא"ש דאסור להוסיף כו' וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים ס"ל כן והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא התם הוה דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים.

מן האיסור הראשון. דאם הוא מין איסור אחר אדרבה אחד מהני לבטל חבירו כדלעיל סי' צ"ח בסופו:

לא שנא נודע בינתיים כו'. לא דמי לתחיבת כף שתי פעמים דסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש.

אם נבלע איסור מועט כו'. הרשב"א בתה"א דף קכ"ו למד דין זה וז"ל מדאיתא פרק אין מעמידין קנקנים שעובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכם מים כלומר ושותה אותם ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכה שכר ואסיקנא דשרי דגרס התם ר' יצחק בריה דרב יהודה שרי לרב חייא למירמי ביה שיכרא ואזיל רמי ביה חמרא ואפ"ה לא חש למילתיה לאסור לו שכר משום יין אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע א"א לבוא לידי נותן טעם לפיכך אפילו לכתחלה מותר לפיכך איסור משהו שנבלע בתוך הקדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בהם לכתחלה ואפי' בבן יומא לפי שאי אפשר לעולם לבא לידי נותן טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בו לעתים בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בו אסור להשתמש בו אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נותן טעם עכ"ל ויש להקשות בזה מנא ליה ללמוד מזה כן דילמא שאני הכא דמותר לתת שם שאר משקין משום דהם פוגמין ביין כדפירש רש"י בפרק א"מ (דף ל"ג) דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא וכתבו התוס' שם בשם ר"י דמים וכל המשקים מותרים כמו שיכרא ולכאורה י"ל דס"ל לרשב"א דאין המשקין פוגמין היין וחולק על רש"י ותו' וכן כתב בספר הפרישה ואין נכון זה דהרשב"א עצמו בתה"א דף קנ"ה כתב וז"ל כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחילה לכלוכי היין שעל פי הכלים דתניא קנקנים כו' עכ"ל וכאן אין ההיתר משום דהיין הוא דבר מועט ותשמיש הכלי הוא בשפע דוקא דהא כל הכלים השוה להיתר משמע אפי' קטנים אלא ודאי משום דהם פוגמין היין הוה ההיתר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא ליה לומר דהטעם משום דהבלוע הוא מעט. והרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א בזה דאם כן יין נמי לישתמש בו הישראל וא"ל דיין ביין אוסר בכל שהוא דהא אמרינן שם בגמרא דהקנקנים אינם אסורים בהנאה וכל שאינו אסור בהנאה אינו אוסר במשהו. ואין זה קושיא על הרשב"א דכבר מוכח מדבריו בתה"א דף קמ"ט דאפי' במקום שאין אסור בהנאה אוסר במשהו. והר"ן בפרק א"מ הביא דברי רשב"א אלו שכן כתב בשם הר"ר יונה והראב"ד וז"ל ומיהו שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרי' בשתייה והקשה הרשב"א אם כן מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים. ותירץ לו הר"י שבליעת היין אינו אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם מבטלין אותו לכתחלה ומכאן ראייה למה שהתירו קצת רבני צרפת כלי עץ שנשתמש בו יין נסך שצריך עירוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה ואפי' בשאר איסורין כגון חלב ודם שנפל לקדירה ודוקא כשאיסור שנפל שם הוא משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בישול מרובה כו' ואיני רואה לדינם ראייה מכאן לפי שהכשר של מילוי ועירוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן פולט אלא ודאי שאין המים מכשירין אלא מפני שהמים מפיגים היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמא ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הוא כאלו שורפין אותו במקומו ועוד שאפי' תאמר שהן מוציאין אותו ומערבין אותו עם היתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שנתכוין לבטלו כדי להנות ממנו כו' אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מהאיסור שרי ולפיכך אין ראייה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו שיספיק בה קליפה עכ"ל והנה מזה נמשך לי קושיא על הטור שכתב בסי' קכ"ב על דברי הרשב"א ואינו נראה להתיר מקל וחומר דאפי' קדירה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כל שכן באותו כלי עצמו אע"פ שאין דרך להשתמש בו בדבר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו בדבר מועט עכ"ל כיון שהוא חולק על הרשב"א ממילא סבירא ליה כהר"ן דאין כאן איסור משהו לחוד ממילא לא סגי לכלי של עובד כוכבים קליפה ואמאי הביא בסי' קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה הא הני מילי סתרי אהדדי דאי קיימא הא דסגי בקליפה ממילא לא הוי רק איסור משהו לא קיימא הא דחולק עליו במה שהתיר איסור מועט בכלי שמשתמשין בו בשפע. והנראה לע"ד לתרץ הכל על נכון גם מה שהקשה ב"י על הטור בסי' קכ"ב דאין קושייתו קושיא כלל על הרשב"א דעל כרחך לא שרי אלא לפי שאינו מצוי בדבר מועט ומה ענין זה לקדירה בן יומו כו' שמצוי לבשל בזו ובזו עכ"ל ובודאי ראוי לתרץ דברי הטור מקושיא של ב"י בזה דהיאך דימה אותם רבינו הטור להדדי וההפרש הוא לפנינו בתחילת העיון. ע"כ נראה לי דשיטת הרשב"א שיש לפנינו שני קושיות: האחד למה התירו לתת שאר משקים בקנקנים של עובד כוכבים בזה יש לתרץ מפני שהם נותן טעם לפגם אלא דקשה קושיא אחרת הא על כל פנים אין מבטלין איסור לכתחלה ובהך שאתה מערב האיסור בהיתר ופוגמו אתה מבטלו לאיסור ודבר זה אסור הוא ועל זה תירץ דכאן לא הוה אלא איסור משהו ואי אפשר לבוא לידי נותן טעם ע"כ מבטלין אותו וכיון שבאנו לתירוץ זה סבירא ליה לרשב"א ורבותיו דאין צריך לתירוץ שזכרנו במה שהוא פוגם אלא אפילו אינו פוגם כגון חלב ודם מותר בזה כיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם כיון שהוא כלי גדול ואין אנו צריכים לתירוץ דפוגם אלא אם הוא בכלי קטן דיש לגזור בו שמא ישתמש בהיתר מועט בזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א כל הכלים שנתן עובד כוכבים לתוכן יין מותרים בשאר משקים דהיינו אפילו קטנים מטעם שהם פוגמים ושם אין שייך לגזור משום שמא ישתמש במועט ויבטל איסור לכתחלה דאין שום גזירה מצד איסור זה דאין מבטלין אלא הגזירה היא משום שמא יבוא לידי איסור של נותן טעם ובזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א בזה וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי הוא דבר מועט וסיים בזה ולפיכך מותר אפילו לכתחלה כוונתו בזה דלענין טעם ההיתר היה לנו אפשר לומר מטעם שהם פוגמים אלא דאם כן היה על כל פנים אסור לכתחלה כיון דאין מבטלין איסור לכתחלה על כן אני מפרש הטעם דאינו אלא איסור מועט משום הכי מהני אפי' לכתחלה בזה שהוא כלי גדול ועל זה הקשה הטור בדרך זה דודאי קושיא דאין מבטלין יפה אמרת כיון שהכלי גדול דבזה אין שייך שום גזירה דהא על כל פנים פוגם הוא אלא דאתה בא לתרץ גם קושיא הראשונה בזה לענין היתר ונ"מ לשאר איסורין כגון חלב ודם מהני סברא זאת וזה אינו דכיון דאין לך ראייה מן הגמרא על זה דהגמרא איירי מדבר שפוגם מנא לך לומר באינו פוגם דמהני כלי גדול דילמא התם גזרינן גם כן משום היתר מועט כדגזרינן בקדירה שאינה בת יומא ואע"ג שיש לחלק בין גזרות אלו מצד מצוי כמ"ש ב"י מכל מקום קשה מנא לן לחלק בשלמא אם היה מוכח מן הגמרא) הייתי מוכרח מה שאין כן עכשיו דודאי נימא כי היכי דגזרינן באינה בן יומו גזירה רחוקה קל וחומר לגזירה רחוקה כזאת ומנא לן לחלק ביניהם נמצא לפי זה גם הטור סבירא ליה התי' של רשב"א דמהני כלי גדול לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה כיון דאינו אלא משהו והיינו במידי דפוגם אבל במידי דאינו פוגם לא מהני כיון דאיכא על כל פנים למיגזור משום הכי שפיר כתב בסי' קל"ה דמהני קליפה כיון שאינו אלא משהו וקליפה עכ"פ בעינן דשמא ישתמש במועט דהא שם קאי איין ביין דאינו פוגם וכיון שהטור והר"ן חולקים על הרשב"א והם בתראי ראוי להחמיר כמותם דלא מהני כלי גדול אלא במקום שהוא פוגם דבזה שוים הטור והר"ן גם הרמב"ן ס"ל כהר"ן כדמייתי בתה"ה דף קמ"ה דאין קליפה מתרת אלא שתה"ה כתב עליו ובשל דבריהם שומעין להקל וזה אין שייך כאן לענין איסור תורה כגון חלב ודם שאין שם פגם דגם בזה התיר רשב"א ורבותיו ולהרמב"ן והר"ן והטור אסור בזה ושומעין להם כיון שהוא של תורה ובאמת סברת הטור שזכרנו היא נכונה מאד דאין מן הגמרא שום ראייה להתיר אפי' בכלי גדול באיסור שאינו פוגם דבגמרא לא מהני כלי גדול אלא לענין פוגם ושלא תקשה הא אין מבטלין לכתחלה. והכי קי"ל לחומרא דלא מהני כלי גדול במקום שאין פוגם כרמב"ן ור"ן והטור והרא"ה בב"ה וכ"פ מו"ח ז"ל ובעל הלבוש.

(סימן צ"ט סעיף א) חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירה. עצמות שבה מצטרפין לבטל האיסור כ"כ הר"ש פ"ה דתרומות והרא"ש והר"ן פג"ה והרשב"א בתה"א (דף צ"ו ע"ב) והראב"ד בהשגות פי"ג מהל' תרומות. מהא דאיתא בירושלמי קליפי איסור מעלין ההיתר וה"ה לעצמות הנבילה שאין בהן טעם עי"ש. ונלע"ד ברור שלא אמרו אלא קליפי איסור שהן עצמן אינן איסור. וכיון שאין בהן טעם מצטרפין לבטל. אבל איסור בעצמו א"א שיהא מצטרף לבטל אע"פ שאין בו טעם כלל. תדע שהרי גיד הנשה דקי"ל אין בגידין בנ"ט והרי הוא כעץ. ואפ"ה אמר ר"נ בש"ס פג"ה (דף צ"ז) גיד בס' ואין גיד מן המנין. וכתב הרא"ש אמתניתין קאי דס"ל יש בגידין בנ"ט א"נ משום שומנו עכ"ל. וכ"פ הפוסקים והט"ו סי' ק' ס"ב וכ"כ הרמב"ם להדיא פט"ו מהל' מ"א דשומן הגיד בס' ואין הגיד מן המנין אלא בעינן ס' דהיתר. וכ"מ בסי' צ' גבי כחל דבפ"א הוא מן המנין מפני שהוא עצמו היתר כפרש"י ור"ן ש"פ. ובפ"ב כיון שנאסר תו אין מצטרף אע"פ שכל עצמו הוא בשר וה"ל ליבטל להחלב. ע"ש ודו"ק וא"כ יצא לנו הדין באיסור אבר מן החי שיש בו בשר ועצמות שנפל לקדירה שאין העצמות שבו מצטרפין לבטל כיון שהן עצמן איסור ומצטרפין ללקות עליהם בכזית כדאי' בש"ס ס"פ ג"ה (דף ק"ב) והתוס' שם (דף צ"ו ע"ב) והרמב"ם פ"ה מה' מ"א. ודוקא בחתיכת נבילה וכה"ג שאין עצמות שלהם אסור כמ"ש הר"ן ואין לוקין עליהם אא"כ בכזית בשר כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' מ"א הלכה י"ח. מצטרפין לבטל ולא באבר מ"ה שהעצמות שלו מצטרפין לכזית בשר למלקות אין מצטרפין וכן בהעלאת חוץ לר"י זבחים (ק"ז ע"ב) ומנחות (כ"ג). ועי' תוס' זבחים (דף ע"ח). ועי' בפמ"ג ס"ס ס"ב אי צריך ס' לבטל הגידין והעצמות באמ"ה. ומשמע דלהיתר ודאי אין מצטרפין:

(סעיף ב') בד"א שנפלה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה. נראה דגם להיתר מצטרפת לבטל האיסור. שהרי כתב הרשב"א ומביאו הב"י סי' זה ור"ס ק"ו וכ"פ בש"ע בסמוך סעיף ד' דלדעת ר' אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין. חתיכה הבלוע מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. וה"נ דכוותה ואפילו לדידן כאן גבי עצמות לא אמרינן חנ"נ כמ"ש הט"ז והש"ך. וא"כ אף שבלעו איסור מ"מ מצטרפין לבטל כמ"ש המחבר ר"ס זה. וכן לדעת הג"ה במקום הפסד ודו"ק. אחר כתבי מצאתי כן בס' לה"פ בשם פר"ח ות"ל:

(שם) אבל אם נתבשלה תחילה עצמות שבה מצטרפין לאיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה. כתבו האחרונים דה"ה אם נמלחה הנבילה כבר ע"י המלח בלעו העצמות מן האיסור. ולעד"נ דדוקא בעצמות שיש בהן מוח מבפנים שהן רכים ונבלע בהן מעבר לעבר. וכדמוכח להדיא ברשב"א ומביאו הטור והג"ה ס"ס ע"א. דמליחת העצם מועיל למוח שבקרבו. ועי' במ"י כלל ט"ו ס"ק כ"ג. אבל בעצמות שאין בהם מוח הרי הם ככלי עצם כמ"ש הט"ז והש"ך. וכבר נתבאר בסי' צ"ח ס"ד בהג"ה דכלי אינו נאסר ע"י מליחה רק כדי קליפה ואם נתבשל א"צ לשער רק נגד הקליפה. ועי' מה שכתבתי שם סעיף ד' דומה למ"ש המחבר כאן ע"ש ודו"ק: ובמה שכתבתי אתי שפיר מה שנתקשו הר"ש פ"ה דתרומות והרא"ש פג"ה והרשב"א והר"ן. הא דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ח) גבי זרוע בשילה דאיל נזיר דלמ"ד שיעור האיסורין בס' סבר בשר ועצמות דזרוע נגד בשר ועצמות דאיל משערינן וה"ל ס' ושרי. ותמהו הפוסקים הנ"ל אמאי צריך לשער נגד עצמות הזרוע הא בירושלמי איתא איפכא דקליפי איסור מעלין ההיתר וכמ"ש הש"ע ר"ס זה. ומ"ש הר"ן דעצמות הזרוע יש בהם מוח. אינו מספיק לפי מ"ש הש"ע דאפילו עצמות שיש בהם מוח מצטרפין להיתר רק המוח שבהם מצטרף עם האיסור. ודברי באר הגולה בזה אינן מדוקדקין עי"ש. ולפי מ"ש א"ש על נכון דבזרוע בשלה ע"כ איירי שנnלחה תחילה משום דם כדין מליחת בשר לקדירה משום דם. וזה פשוט וא"כ כבר בלעו העצמות מן המוח שבהם מבפנים ומן הבשר דא"א לדם בלא שמנונית עי' זבחים (דף כ"ו) ורמב"ם רפ"א מהל' פסוה"מ חולין (דף ח') ומש"ה צריך לשער נגדם. ואין ראיה כלל מכאן לאסור אם לא נמלחו בעצמות שיש בהן מוח ודלא כש"ך ע"ש וכל זה נראה ברור ופשוט ודו"ק היטב:

(סעיף ד') משערין ההיתר והאיסור כמו שבאו לפנינו. אע"ג שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה. לפי שגם מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. רש"י וטור. נראה דאם האיסור הוא בשר שור זקן שדרך להתמעט ע"י בישול וההיתר הוא בשר עגל הרך שדרך להתפוח ע"י בישול כדאי' בעוקצין פ"ב מ"ח ומייתי לה במנחות (דף נ"ד) אין משערין האיסור כמו שבא לפנינו לפי שודאי נתמעט מכמות שהיה והטעם נשאר בקדירה ולא דמי להא דתנן בטהרות פ"ג מ"ד ופסקו הרמב"ם פ"ד מהל' אבות הטומאות דכזית נבילה שנתמעט אזלינן בתר השתא לענין טומאה. ש"ה שהטעם נשאר בקדירה ואם ההיתר ג"כ בשר שור אמרינן שנתמעט לפי חשבון. ונ"ל דאם האיסור הוא בשר עגל שנתפח ע"י בישול וצריך לשער נגדו כמו שהוא עכשיו ואם נשפך הרוטב ונודע שהיה ס' נגדו כמו שהיה כשנפל אלא שאין ידוע אם היה ס' נגדו כשנתפח אזלינן לקולא. שהרי מה שנתפח הוא איסור דרבנן כדאיתא במנחות (דף נ"ד) ועי' בשו"ת רדב"ז ח"ג:

(סעיף ה') אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הנודע ביהודה במהדורא תניינא חלק י"ד סי' מ"ה דאף האומרים שמותר לבטל איסור לכתחילה מה"ת היינו רק כגון זרוע בשילה שאין נתערב רק הטעם אבל לערב גוף האיסור כגון יבש ביבש לכולי עלמא אסור מה"ת [ועי' בפי' הרע"ב ורא"ש פ"א דערלה מ"ו משמע דאף תערובות יבש ביבש בעין אין אסור רק משום גזירה דרבנן] וכ"מ במשנה למלך הל' מעילה. אך מה שמביא ראיה מחולין (ק"מ) אין ראיה דאסור ברוב דאיתא קמן. דהתם הוי רוב דליתא קמן כמ"ש ביד המלך. עוד י"ל סוגיא דחולין ע"פ מ"ש הריטב"א בחולין (דף צ"ח) אהא דאמר גבי זרוע בשילה חידוש הוא שהוא מבטל איסור לכתחילה דא"ש אף להאומרים דמותר לבטל אי' בעלמא מה"ת אפ"ה הוי חידוש בזרוע בשילה שמצותו בכך לבטל איסור לכתחילה משא"כ בעלמא שהוא רשות ע"כ. ובזה א"ש הסוגיא (שבדף ק"מ) גבי שלוח דצפור דמצורע דאי איתא דאסור לא אמרה תורה שמצוה לשלח. ובס' שעה"מ הל' מ"א הק' ע"ד תוס' שמתירין לבטל איסור מה"ת מהא דחולין (ק"מ) ולא זכר חילוק הנ"ל. וכן י"ל (בדף קט"ו) גבי שלוח הקן. ולכאורה גם לכ"ע קשה דהא קי"ל דאם אינו מכוון לבטל לכ"ע שרי (וכ"מ בפי"א דתרומות אך הפר"ח באו"ח סי' תע"ג אוסר אם האיסור ניכר ונהנה ממנו ומיהו כאן אין נהנה בעצמו ודילמא אמרה תורה שישלח שלא יכוין לבטל. ולפמ"ש א"ש הכל גם א"ש מה שהק' בס' לקוטי שושנים דלמה לי קרא כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת דמותרת דמסברא ידענא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועי' באו"ח סי' תרכ"ו דגבי מצוה לא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דכיון שמכוון למצוה לא גזרינן שמא יעשה המצוה כולה באיסור ועוד משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולכאורה קשה מזרוע בשילה דאמאי הוי היתר הבא מכלל איסור מה שמבטל הזרוע הא הוי מצוה לבשל יחד אך לפמ"ש א"ש דמ"מ אמאי צותה תורה דוקא לבטלה ועוד י"ל דהתם באו"ח ה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש האגודה וזה לא שייך היכא דאיכא הנאה לגוף:

(שם בט"ז ס"ק ט') אי סבר שמותר לרבות באיסור מקרי שוגג. דטועה בדין מקרי שוגג ולא מקרי אונס אף לגבי שבועה וחייב קרבן כמ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ז דשבת. ונראה דלאו דוקא בע"ה שלא ידע שיש איסור בזה. דאף ת"ח שטעה בדבר שראוי להסתפק בו מקרי שוגג. רק גבי הבחנה מקרי מזיד באהע"ז סי' י"ג כמ"ש בס' ברכי יוסף בח"מ סי' ל"ד. וכ"מ בירושלמי דגיטין דאיתא התם כסבור שמותר לטמא תרומה וכן כהן שסבר שמותר לפגל הוי שוגג ובס' פנים מאירות ח"ב סי' קס"ג הביא ראיה מב"ק (דף צ"ה) והעושה ע"פ הוראת חכם שטעה מקרי שוגג אף בהבחנה כמ"ש המ"ל פי"א מהל' גרושין בפשיטות דאין לך שוגג גדול מזה. ודלא כמ"ש הח"מ באה"ע דהוי מזיד וכן בתוס' דעירובין (כ"ט) מוכח דהוי שוגג ולא קנסי' אטו מזיד למאן דלא קניס. וכ"כ המ"א באו"ח סי' שי"ח וכ"כ תוס' בסנהדרין (ל"ג) והא ראיה שהרי העושה ע"פ הוראת ב"ד מביא קרבן כמ"ש הט"ז באה"ע ס"ס י"ז. וכ"כ הבית מאיר שם בסי' י"ג. ומ"ש הג"ה שם דהוי אונס כתב בס' בר"י דז"א רק בהוראת ב"ד הגדול: וראיתי בשו"ת ר"ע איגר סימן ר"ו שדחה דברי חכם א' שהתיר אשה שהיתה זקוקה ליבם ונשאת מחמת שטעתה בדין וסברה שאינה זקוקה. והביא החכם הנ"ל ראיה מדברי מהרי"ק כלל ס"ח דגבי א"א שזינתה מחמת טעות בדין אסר משום דמ"מ מעלה באישה משמע דבלא"ה מותרת והרע"א השיב עליו דקי"ל כרבא במכות דאומר מותר הוי קרוב למזיד ולא זכר שדברי החכם הנ"ל הם דברי הט"ז כאן ויש עוד ראיות לזה מתוס' דבכורות וכן מתוס' עירובין:

(סעיף ו') איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים. [עיין בר"ן פ"ג דפסחים גבי כיצד מפרישין] אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מוסיף כ"כ הטור בשם הרשב"א אלא שכתב איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא והב"י תמה על הטור שמאחר שאע"פ שמתחילה כתב הרשב"א כן הרי סיים דיש לחוש להמחמירין ותמהתי על הב"י שבחנם תמה עליו דהמדקדק היטב בדברי הרשב"א שמביא הב"י יראה לעינים שזה לא עלה על דעת הרשב"א שלא להוסיף על איסור שעיקרו מד"ס רק הביא י"א דאפילו לכתחילה מותר לערבו בידים. וע"ז כתב שיש לחוש להאוסרים לערבו לכתחלה אבל להוסיף בזה לא אמר להחמיר וכמ"ש הט"ו ושוב מצאתי אחרי כתבי שהרב פר"ח השיג ג"כ על הב"י בזה וכ"ה בס' מ"ש וכ"ד הרמב"ם פט"ו מהל' מ"א שכתב וז"ל חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונ"ט בו מרבה עליו בשר עוף אחר ומבטלו וחשיב ליה אין לו עיקר בדאורייתא וכמ"ש המרדכי וכ"ד ר' שמחה שמביא בהגמ"י שם ומביא הב"י. [וזה נראה דאישתמיט להפר"ח באו"ח סי' תצ"ו ע"ש. ונסתלק מה שהקשה שם על הר"ן ספ"ב דפסחים מר"פ ר"א דמילה ופ' כה"ב]. ומשמע לי מדברי הרמב"ם דכשמרבה באיסור של דבריהם. צריך שירבה מדבר שגם הוא אינו חיסור דאורייתא עם האיסור המעורב וז"ש מרבה עליה בשר עוף אחר כדי שיבטל טעם החלב משמע דאלו בהמה שאסור מדאורייתא אסור להרבות בה לבטל טעם החלב. דה"ל מבטל אי' דאורייתא ואף שאינו בא לידי איסור עדיין מ"מ לכתחילה אסור אם אפשר. ונ"ל דאם ביטל בבשר בהמה שריבה מותר ולא ה"ל מבטל איסור דאורייתא כלל שעדיין לא בא לידי איסור כלל. דומה למ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מ"א והש"ע לעיל ס"ס פ"ז דאם העמיד החלב בקיבת כשירה בנותן טעם דכל זמן דלא יהיב הבשר טעם בחלב עדיין היתר הוא: ונראה דהיינו דוקא כאן שאפשר לבטל בבשר עוף אסור לכתחילה להוסיף בבשר בהמה. אבל היכא שאי אפשר בע"א ואם לא נבטל בבשר בהמה יאסור התבשיל שרי להוסיף בבשר בהמה. דלא ה"ל מבטל איסור דאורייתא לכתחילה שהרי עדיין אין כאן איסור דאורייתא ובזה מיושב היטב תמיהת המפרשים על הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' מ"א גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה א' שבקדירה נוער את הקדירה כדי שיתערב טעם הטיפה בכל הקדירה וכמ"ש סי' צ"ב ס"ב. ותמהו הלא אין מבטלין איסור לכתחילה. ולק"מ דכיון שממהר לערב טרם שנתנה הטיפה טעם ועדיין היתר הוא אין כאן איסור ולא ה"ל מבטל איסור לכתחילה. וכה"ג איתא לקמן סי' ק"ט גבי תערובות יבש ביבש דמותר להוסיף עליו כדי לבשל משום דעדיין היתר הוא שלא נתן טעם והוא מכוון שלא יבוא לידי איסור כלל וזה דלא כס' צ"צ סי' פ' שאוסר לבטל מעט חלב ביין ומדמה לה למבטל איסור לכתחילה דישתה היין עם בשר ואע"ג דהשתא היתר הוא. ועיין מ"א וט"ז באו"ח סי' תמ"ז. ובפר"ח שם סי' תנ"ב ותנ"ג ועיין לעיל שכתבתי ליישב דברי הרמב"ם בע"א ועיין בשעה"מ הל' מ"א שהקשה אהדדי דברי הר"ן דבפ' כ"ש דמשמע שאוסר אף שאין כוונתו לבטלו ובפ' א"מ מתיר בכה"ג ולפמ"ש הפר"ח בסי' תנ"ג לק"מ וכמש"ש פ"ד: ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקמ"ז שאוסר ליקח מן העובד כוכבים דבר שנתבטל בס' דהא בשעה שלוקחו מן העובד כוכבים כאלו מבטלו לכתחילה שאוסר בדבר שיש לו עיקר מה"ת ולפמ"ש במ"י ריש כלל ל"ה הביאו הבל"י סי' ק"ח דאין הקניה חשובה לכתחילה ועיין בע"ז (כ"ג) קרי לה דיעבד וכ"מ בר"ן בחולין (דף ו') ובס' יד המלך הק' ג"כ על הרדב"ז ואעפ"כ לא מלאו לבו לחלוק עליו למעשה ולא נזכר מד' האחרונים הנ"ל וגם מגמ' דע"ז הנ"ל. ומיהו גם הרדב"ז מסיק דאין אוסר מטעם לכתחילה רק כאן גבי בטול גזר שמא יאמר לבטל:

(שם בהג"ה) איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון חוזר וניעור. ל"ש מינו ל"ש שאינו מינו פי' שהאיסור עם ההיתר הוא שא"מ. אבל איסור הנתוסף הוא מינו עם האיסור הראשון דאי אינו מינו בטעמא כבר נתבאר ס"ס צ"ח דאיסורין מבטלין זא"ז ולפי מ"ש שם דצ"ל גם חלוקין בשמן דהיינו שאין איסורן משם איסור א' לפ"ז אפשר לפרש הג"ה מ"ש ל"ש מינו שאינו מינו קאי גם על איסור הניתוסף שהוא אין שוה בטעמא אבל הוא אסור משום איסור הראשון חוזר וניעור:

(שם) ל"ש יבש. נלע"ד שזה קאי גם על מ"ש הג"ה בתחלת הג"ה שנתוסף בו מן האיסור הראשון חוזר וניעור. וע"ז כתב ל"ש יבש. דדוקא שנתוסף מן איסור הראשון שהוא אסור משם א'. אבל אי נתוסף בו מאיסור של שם אחר כגון טריפה וטמאה לא אמרינן דחוזר וניעור אם נודע התערובות מקודם דאמרינן שכל מין איסור מצטרף עם ב' חתיכות של היתר לבטל אי' השני ברוב כדין יבש ביבש. וזה ממש דין ג' מיני איסורין של יבש שכתב הטור ס"ס דלעיל שכל ב' מינים נתרבים על הג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן עכ"ל. והב"י תמה דלמה ליה להטור למימר זה מה שאין נ"מ האידנא ולפי מ"ש אתי שפיר דנ"מ טובא איכא לענין דינא דיבש ביבש דקי"ל דיבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל ואם נתוסף אח"כ א' של מין איסור אחר שאין אוסר התערובות שכל ב' מיני איסורים מבטלין זא"ז ומצטרף כל א' של איסור לב' של היתר לבטל אי' השני ודוק היטב ועפ"ז יש נ"מ בין נבילה לטריפה לענין יבש בחוזר וניעור ובחנם נדחק בזה הב"ח הביאו הפמ"ג סי' כ"ז:

(שם) ל"ש לח. דעת המ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח דבלח בלח ולא נודע יש לסמוך על או"ה והת"ח דאם ניתוסף בשוגג שרי כיון דבלא"ה דעת כמה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בלח בלח ובס' ב"א התיר מטעם זה בא' שעשה מולייתא לשבת והיה בו רבע שומן שלא נמלח ורבע נמלח בענין שכנגד הרבע שלא נמלח היה בו ס' ולא נגד כולו וניתוסף עליו בשר ורוטב קודם שנודע. ועוד דדם שבישלו דרבנן ועוד יש להתיר משום דבמליחה לא אמר חנ"נ במקום הפ"מ כמ"ש סי' צ"ב בש"ך והנה מעשה כזה אי' בתשובת ר"ע איגר סי' ס"ז ואסר המולייתא ומשם נשארה באי' שבלעה תחילה גם למאן דל"ל חנ"נ. וגם מחמיר לומר חנ"נ גם בלנ"ו ומ"ש בס' ח"ד דנ"ח דאסור הנאתן לכ"ע אסור להוסיף דנהנה בזה שמבטלו ונתוסף קשה מסוגיא דגיטין (דף נ"ד ע"ב) דא"כ אמאי מתיר ר"י לבטל לכתחילה גבי נטיעות של ערלה וכ"פ הרמב"ם נהי דס"ל דמילתא דלא שכיחא היא מ"מ הא נהנה במה שתולש ומבטלו:

(סעיף ז') אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו. ואפילו בבן יומו ולענ"ד עיקר כמ"ש התוס' בפסחים פ' כ"ש (דף ל') ד"ה לישהינהו בשם ר' יוסף. דאם האיסור רק משהו והכלי אינו בן יומו דאיכא תרתי משהו ונותן טעם לפגם ואז שרי לבטל לכתחילה והיינו כמסקנת הט"ז דאינו שרי אלא באיסור פגום ועיין נר"ש סימן צ"ב. וכ"כ המרדכי פכה"ב: ומ"ש התוס' עוד שם בשם ר' יצחק דקדירה של חרס אי אסרינן הוי דיעבד ומותר לבטל לכתחילה איסור משהו עכ"ד ע"ש נראה דס"ל דגבי איסור משהו היכא דאיכא פסידא שרי לבטולי לכתחילה שלא יבוא לידי איסור. ונ"ל שכ"ד הרמב"ם ז"ל פ"ט מהמ"א והעתיקו הש"ע לעיל סי' צ"ב ח"ב גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה שבקדירה שכתב נוער את הקדירה כדי שיתערב טעם הטיפה בכל הקדירה ולא יתן טעם לאסור ונדחקו מהר"י בן חביב והט"ז והש"ך שם הלא אין מבטלין איסור לכתחילה ולק"מ דכיון דאין שם אלא איסור משהו מותר לערב טרם שנתנה טעם עדיין כדי שלא תתן טעם ותאסור ותפסיד דומיא דהכא גבי כלי וכ"ש התם דעדיין היתר הוא כמ"ש לעיל סעיף ו' בס"ב ודברי הרמב"ם ברורין בלי גמגום:

אין מבטלין. עיין בה"ט וכ' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קל"א שאם רוצה לעשות איסור מושבח פגום כדי שיוכל לערבו בהיתר ג"כ הוא בכלל דאין מבטלין איסור לכתחלה ובזה מיושב קושית הש"ך סי' צ"ה גבי כלי מדין דלמהלא הגעילו באפר ע"ש ובאמת אין זה מספיק ליישב קושית הש"ך לפי מה דקי"ל דאין מבטלין הוא דרבנן ואנן בדאורייתא קיימינן. ואמנם גוף הדין שכתב שזה בכלל אין מבטלין צ"ע לענ"ד דאפילו להראב"ד ודעימיה דאין מבטלין הוא דאורייתא ומקור הדין מחולין דף צ"ט בסוגיא דזרוע בשלה ונראה דהיינו דוקא לענין ביטול שטעם האיסור בעצמותו הוא עדיין בשבחו ולא פקע האיסו' ממנו אלא לפי שאוכלו ע"י תערובות אין טעמו נרגש להאוכל ובזה אמרי' דלכתחלה אסור משא"כ כשעושהו פגום שפקע איסוריה מיני' בעצמותו וכשבא אל תוך התערובות כבר טעמו פגום הוא מותר ולא שייך בזה אין מבטלין איסור מה שגורם להאיסור עצמו להיות נהפך להיתר וכן נראה מהפוסקים שוב ראיתי בשו"ת ח"צ סי' ק"א שכתב להדיא דלבשל דבר הפוגם לא מיקרי מבטל איסור כי אין ספק דמדאורייתא שרי לפוגמו שהרי אינו נהנה לא מטעמו ולא מכמותו שהרי טעם הנפלט מדופני הכלים אינו ניכר כלל כו' ע"ש ושמחתי ונפלאתי על בנו הגאון יעב"ץ איך כתב כן מאחר שכבר הורה זקן אביו הגאון ז"ל להיפוך: כתב בנ"ב מ"ח סי' מ"ה דאף לשיטת התוס' דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא דרבנן היינו כשמערב חתיכת איסור ומוציאה ואין מתבטל רק הטעם שרי מדאורייתא דומיא דזרוע בשלה משא"כ לבטל יבש ביבש והוא נשאר בעין אף מדאוריי' אסור שהרי אם יהיה מציאות להכיר האיסור לא היה בטל ועתה הרי הוא מכירו כו' ע"ש ומ"מ נראה דבאיסור דרבנן למ"ד מבטלין או למאן דסבר אין מבטלין ושרי במיקליה קליה איסורא אפי' בכה"ג שהאיסור בעין מותר כדמוכח מההיא דעצים שנשרו לתוך התנור כו' וכתב בנ"ב בסי' נ"ו בעושי יי"ש פערסקי וריזאלו וכדומה ונותן לתוכו בשר נבילה או שלא נמלח ובאותו פעם ודאי ליכא ס' בשעת רתיחה רק אחר כך מוסיפין עליו יי"ש ויוכל להיות שבהצטרף הכל יש ס' ופעולת הבשר לעבורי קיטרא ולהפיג חריפות היי"ש והשיב דישראל אסור לעשות לכתחלה ע"י בשר נבלה או שלא נמלח ואף שאומרים שאין כוונתם לבטל האיסור מ"מ אסור לכתחלה לערב בידים וגם המג"א ס"ס תמ"ז מודה דהתם עתה עדיין היתר הוא משא"כ כאן ולכן צריך הישראל למלוח הבשר תחלה ולהדיחו ואז אף אם אין ס' בתחלתו שרי אך יזהר שיהיה ס' עם מה שמוסיף אח"כ דאף דאין דרך לשתות יי"ש עם חלב מ"מ דרך לשרות מעשה אופה מחמאה וחלב ומ"מ כיון שעתה יש ס' שרי אף שלא היה ס' בתחלה דהיתר בהיתר לא נ"נ גם מבטל איסור לכתחל' ליכא כיון שאין דעתו לשרות בו מאכלי חלב כלל ויי"ש של א"י אם ידוע שיש בו ס' לבסוף עכ"פ שרי דהוה דיעבד ואם אין ס' אם רוב או מחצה מערבין אסור היי"ש שם במקומות שרגילין בהן אבל אם הרוב אין מערבין אז אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע אבל מה שהחנוני קונה מהם ומוליכין למכור במקום קביעות מותר מטעם כל דפריש כו' ע"ש:

(סימן צ"ט בש"ע סעיף ב') בד"א שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר וכו' אבל אם נתבשלה תחלה ואח"כ נפלה וכו'. [הטעם בזה מבואר בר"ש פ"ה דתרומות וברא"ש פג"ה ובטור משום דחיישינן דשמא נתמעט האיסור ונבלע בעצמות ולפ"ז אם ראו האיסור כשהוא חיה אז בוודאי סגי בס' כנגד הבשר שראה בעוד שהחתיכה היתה חיה וכ"כ הב"ח להדיא ונראה דאף לדעת הרמ"א דס"ל דאמרינן בשאר איסורי' חנ"נ וגם בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרי' חנ"נ מ"מ בכאן יודה וכמש"כ הש"ך בס"ק ג' דעצם דמי לכלי מתכות וא"כ ה"ה אם נתבשלה תחלה עם העצמות נמי דינא הכי דמצטרפין עצמות להיתר אם ידעו כמה היה שיעור הבשר מתחילה. ע"כ מדברי הרב הג' מוהר"ר שלמה הכהן מ"ץ דפ"ק ווילנא]:

(שם בהגה"ה) ויש מחמירין כו' ובמקום הפסד כו'. יש לסמוך אמקילין כי כן עיקר ועי' ש"ך סק"ג מה שמקשה על הב"ח ולפי מש"ל דיש לעצמות פליטת לעצמן לק"מ על הב"ח דלא קאמר דמצריך ס' נגד העצם עצמו דודאי העצם עצמו אין נעשה נבילה רק כיון דאית ליה פליטת עצמו הפליטה נעשית נבלה. ונראה לתרץ דברי הש"ך דמ"מ מקשה שפיר על הב"ח דהנה הא דאמרי' חנ"נ בשאר איסורים הוא משום לתא דבב"ח וא"כ מצריך להיות דוקא דומיא דבשר וחלב דהיינו בגוף האוכל אבל בפליטה ליכא עליה שם בשר דהוי כמיא בעלמא וגם הוא עצמו א"א לבוא לידי אכילה עד שיתבשל עם דבר אחר ופולט בליעתו לתבשיל וכיון דליכא מציאות להאי פליטה שיהיה עומד בפ"ע לא הוי דומיא דבב"ח ול"א חענ"נ וק"ל:

(שם סעיף ה') אין מבטלין איסור כו' אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור. והקשה הפר"ח דזה נגד הש"ס דגיטין דף נ"ג ודף נ"ד דפריך דר"י אדר"י דאמר גבי מבשל בשבת בשוגג לא יאכל אם כן קנסינן אטו מזיד והתנן המדמע והמנסך רי"א בשוגג פטור במזיד חייב ולא קנסינן ומשני הא מד"ת הא מד"ס כו' א"כ הכא דאיכא איסור ד"ת ואמאי לא קנסינן שוגג אטו מזיד ונ"ל ליישב דשאני התם במבשל בשבת דאפילו במבשל בשוגג מ"מ חלול שבת דעיקר האיסו' הוא הבישול שעשה מלאכה בשבת וכן במטמא ומדמע ומנסך אם היה ד"ת היה קנסינן שוגג אטו מזיד משום דלטמא תרומה או לדמע בחולין הוא עצמו איסור מבטל אפילו לא יכוין לזה משא"כ גבי לבטל איסור ליכא איסור כלל במכוין לבטל אבל אם מבטל בשוגג ולא כוון לבטל כלל רק דנפל בעצמו אין כאן שום איסור כלל ולא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד ועי' ט"ז סי"ח מה שמקשה דברי הטור אהדדי דבסי' ק' פ' דוקא אם נפל אבל הפילו הוא אפילו שוגג קנסינן כו' וכאן כתב לא קנסינן ואאמ"ו דיש הבדל גדול בשלמא התם ע"כ תחלת הגזירה היה אם הפילו הוא לא מהני דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דתקנו דבר חשוב ל"ב דאם הפיל מהני האיך שייך לומר דבר חשוב ל"ב א"ו דתקנת חכמים היה אף בהפיל וא"כ כיון דעיקר הגזירה היה מתחלה שלא להפיל במזיד ושפיר גזרינן שוגג אטו מזיד משא"כ הכא במבטל איסור דכל עיקר גזירה היה שלא לבטל איסור לכתחלה אבל הא דאסור לאכול אינו אלא משום קנס בכה"ג לא קנסינן שוגג אטו מזיד דגזרינן שוגג כו' אמרי' אבל קנסי' שוגג אטו מזיד לא אמרי' ועי"ל בשלמא התם שפיר קנסינן דשוגג אטו מזיד משום דכל טעמו בנפל א' מהן לים דמותר משום דאמרינן דההיתר נפל אע"פ שהוא נגד הסברא דהל"ל מן הרוב נפל דהלא יש ההיתר כמה אלפים אעפ"כ אחז"ל דתלינן איסור נפל לים וההיתר נשאר וכ"ז בנפל מעצמו אבל הפילו הוא קנסינן שוגג דהם אמרו והם אמרו דמאן יימר דאיסור נפל אבל במבטל האיסור הסברא נותנת דמותר דהא אין האיסור מורגש רק דקנסינן ליה משום דתקנו שלא לבטל איסור לכתחלה אע"פ שהוא מותר עכשיו שהרי האיסור אינו מורגש וכ"ז במזיד אבל שוגג א"ל דלא קנסינן דהא אין הטעם האיסור נרגש כלל ודו"ק. ומ"ש הט"ז דאם אי' אם הוא איסור בטיל ברוב דאפילו למ"ד קנסינן שוגג אטו מזיד דבכה"ג לכ"ע לא קנסינן נ"ל דמטור מוכח דלא עדיף משוגג דכתב דא"צ המורה לחקור אם נתרבה אח"כ דאם לא נודע דאית ביה איסור מותר דהא קי"ל כל אסורים שבתורה אם ריבה עליהן בשוגג מותר דלא קנסינן אם כן משמע דלמ"ד קנסינן אסור א"ו דלא עדיף משוגג והא דכתב וכ"מ מדברי תוס' ע"ש דנראה דהיה מפרש הא דכתבו תוס' ושמא הוא שוגג כו' הוא תו' אחר והיינו אפילו למ"ד קנסינן אומר מותר עדיף אבל האמת אין אתו דהתוס' רוצה לתרץ דבריהם של עצמם במ"ש דאיכא למ"ד בשוגג יעלה וקשה להו הא דקאמר אבטלינהו משמע במזיד וע"ז כתב דאף שמבטל במזיד כיון שסבור שמותר לבטל הוי כשוגג ואין מקום לדברי הט"ז כלל ודו"ק:

(שם בהגה"ה) ודוקא שנתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח. והא דסתם רמ"א ולא מחלק בין בב"ח לשאר אסורים דבב"ח וודאי אפי' לא אמרינן נ"נ בלח בלח כיון דודאי קודם שנתערבו עליה ס' נגד בשר הא חלב אסור מצד עצמו א"כ הל"ל התערובת אסור משום אפשר לסוחטו וא"ל דמיירי דאיכא ס' נגד כל התערובת ולזה מחלק בין לח בלח ליבש ביבש אלא לענין אותה חתיכ' א"צ לחנ"נ וכמ"ש הש"ך סק"י והא דכתב הש"ך דבב"ח א"צ לחקור היינו טעמא דבלח בלח ל"א חענ"נ ע"ש אכתי קשה אם בא לפנינו חתיכה שנפל עליה טיפת חלב שנפל על החתיכה אמאי לא כתב הטור דבכה"ג צריך לחקור וצ"ל דזה א"צ לכתוב דודאי בלא"ה צריך לחקור דלמא היה מונחת כולו חוץ לרוטב א"כ צריך ס' נגד כל החתיכה א"כ ודאי יבוא לחקור את כל המעש' וא"צ להטור לכתוב כלל ומה שמקשה הש"ך על הדרכי משה מהא דטיפת חלב נבילה וכו' עיין בסימן צ"ג תמצא יישוב נכון:

(שם סעיף ו) איסור של דבריהם כו'. ועי' ש"ך מה שמק' ממותר שבנר חנוכה ונראה לאמ"ו לתרץ דהנה התוס' בביצה שם מקשים מעיגולים דלמה לא יוסיף עליו ויבטל ותי' דשאני התם דעיקרו ד"ת והנה הש"ע לא מחלק כן וקשה עליו קושית התוס' מהא דתרומה וי"ל דהנה הת"ח כלל ל"ט כתב בשם הגהת אשר"י אם נתערב איסור דרבנן חד בחד מותר לשני בנ"א אמנם הרא"ש בפ"ק דביצה חולק ע"ז וא"כ י"ל דהנה לפום ריהטא י"ל קושית תוס' באופן אחר דאף דבחד בחד אסור גם באיסור דרבנן ולא אמרינן ספיקא לקולא כיון דאתחזק איסור מ"מ ס' עכ"פ מקרי ולפי זה לק"מ בשלמא גבי עצים כיון דכבר נתערב חד בחד דאיכא שום ספק עליה ובס' דרבנן הוא דאמרי' מרבה עליו ומבטלו אבל בודאי דרבנן אין יכול להרבות ולבטל לפי זה שם בתרומ' דחז"ל הצריכו בתרומה ק"א לבטלו א"כ בפחות הוי ודאי איסור דרבנן דלא מהני לבטל ברוב עד דאיכא ק"א וא"כ בלי פחות משיעור זה לא הוי ס' דרבנן אלא ודאי ובודאי לא מהני [אמנם מהא דמוכרח הרא"ש לפסוק כמהר"ם מרוטונבורג ע"כ היינו משום דאין רוצה לחלק בין עיקר ד"ת לאין עיקרו ד"ת לכך קשה ליה קושית תוס' מהא דתרומה א"ו דאין רשאי להרבות היכא דאית לאיסורא ולא מקלי קלי א"כ ע"כ צ"ל חד בחד לא מקרי ס' דרבנן דאל"כ אין מוכרח לפסוק כמהר"ם דקושית תוס' בלא"ה לק"מ א"ו דלא ס"ל כא"ז אלא דלא הוי ס' דרבנן] והנה כ"ז ביבש ביבש דליכא כאן תקנת חכמים בביטולו אבל לח בלח דצריך ס' אפי' מדרבנן במב"מ א"כ ודאי כל היכא דליכא כאן ס' לא הוי כאן ס' כלל כמו בתרומה שזכרתי ואסור להרבות עליו לפ"ז לק"מ קושית הש"ך מנר חנוכה דהתם הוי לח בלח דהוי כמו ודאי איסור דרבנן ואסור להרבות עליו. ועי"ל דאיתא בפ"ק דביצה דף ב' ע"ב מיתיביה א' ביצה שנולד' בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין כו' וספיקא אסורא בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ולר' יצחק הוי ספיקא דרבנן ולקולא כו' וכתבו התו' אבל לר"נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמור והוי כעין דאורייתא וי"ל הא כתבו התוס' גבי עצים שנשרו מן הדקל דמוקצה דלית ליה עיקר מדאורייתא קיל טפי משאר אסורי דרבנן שיש להם עיקר מן התורה הוא סותר למ"ש הכא דמוקצה חמור משאר אסורים וי"ל דהא דכתבו תוס' דחמיר היינו לר"י דאית ליה מוקצה ודאי חמור משאר איסורים אבל לדידן דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה רק ביו"ט מחמירין כר"י ודאי מוקצה אינו חמיר כ"כ וקיל משאר אסורים דרבנן שיש להם עיקר מד"ת וכ"ז במוקצה מחמת איסור או מוקצ' מדעת אבל מוקצה מחמת מצוה דגם לר"ש אית ליה האי מוקצה דחמיר והוי כעין דאורייתא לפ"ז פ' הש"ע שפיר דגבי מותר שמן שבנר חנוכה דהוי מוקצה מחמת מצוה דהוי כעין דאורייתא אסור להוסיף עליו ולא ק"מ:

(שם בהגה"ה) איסור שנתבטל כו' חוזר וניעור כו'. הקשה הר"ן א"כ אם נפל כזית רזלב או נבילה לתוך התבשיל אמאי מהני ס' לבטלו נימא דבולע וחוזר ופולט עד דליכא כאן ס' ומתוך קושיא זו הוציא דלא אמרינן חוזר וניעור בלא נודע א"כ הר"מ דפ' אפי' בלא נודע אמרי' חוזר וניעור א"כ קושית הר"ן במ"ע וצ"ל כמ"ש הפ"ח דל"ל אלא בליעה א' ופליטה א'. ועי' ש"ך סקכ"א שכתב דביבש ביבש ל"א חוזר וניעור ומקשים עליו ממתני' סאה של תרומה שנפל לתוך מאה של חולין ולא הספיק להעלותו גיד שנפל אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וכמה ירבה ויהיה מותר עד כדי רובו משמע דוקא עד כמו רובו אבל בשוה בשוה אמרינן חוזר וניעור והנה לפום ריהטא גם להר"ן יש להקשות כן ממתני' שכתב דלא אמרינן חוזר וניעור דאל"כ אם נפל כזית אסור להיתר נימא דבולע ופולט וחוזר ובולע ופולט ע"ד שלא יהיה רוב מן ההיתר י"ל הא דנקיט עד כמה ירבה עד כדי רובו היינו רק מדרבנן אבל מדאוריית' אפי' פחות מרובא לא אמרינן חוזר וניעור א"כ הכא בכזית נבילה שנפל לתוך היתר כיון דלא אפשר בענין אחר הניחו חכמים על ד"ת דל"א חוזר וניעור אפילו פחות מרוב היתר אבל הש"ך דפ' כן לדידן קשה וי"ל בדוחק דהנה הפוסקים מחולקים בהא דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל יש פוסקים כיון דאית חד היתר יותר מן האיסור אפילו נפל מאה של איסור לתוך מאה וחד של היתר אפ"ה אמרי' דבטיל כיון דאיכא א' יותר מן ההיתר וי"מ ע"ד דאיכא ב' פעמים של היתר כגון ב' של איסור צ"ל ד' היתר א"כ י"ל דהש"ך ס"ל ודאי אפילו יבש ביבש אמרי' חוזר וניעור אם איסור והיתר הם שוים בלי רוב היתר אפילו חד והא דכתב דלא אמרינן חוזר וניעור היינו דס"ל דצריך ב"פ היתר וע"ז כתב אם נתערבה כ"כ שאין רוב נגד איסור רוב דהיינו ב"פ היתר מ"מ ל"א חוזר וניעור אבל מ"מ צריך שיהיה רוב נגד איסור רק דא"צ ב"פ נגד האיסור אם כן הא דקתני במתני' עד כמה ירבה היינו דצריך שיהיה עכ"פ רוב היתר ולא שוה וק"ל:

(שם סעיף ז) אם נבלע איסור מועט כו' מותר להשתמש כו'. והנה הרא"ה בס' בדק הבית דעתו דאפילו בכה"ג נמי אסור להשתמש בו לכתחלה אמנם יש להוכיח כד' הרשב"א דהנה טכ"ע ילפינן מגעולי עובדי כוכבים והנה לפ"מ דקי"ל דאפילו למ"ד טכ"ע לאו דאוריית' מ"מ אם נתערב איסור לפחות מרוב היתר ודאי דטכ"ע דאורייתא א"כ קשה איך ילפינן מגעולי עובדי כוכבים טכ"ע דלמא לעולם טכ"ע ברוב ל"ד והא דהצריכו גיעולי כלי מדין היינו מחשש שמא ישתמש דבר מועט באופן שלא יהיה רוב היתר נגד איסור א"ו דהיכא דדרכו להשתמש בו בשפע לא חיישי' שמא ישתמש בו מיעוט וק"ל: