שולחן ערוך, יורה דעה צ״ה: דגים וביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דגים וביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה. ובו ז' סעיפים:
דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים אסור לאכלם בכותח:

ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה אבל אם נתבשלה בקדרה עם בשר ואפילו בקליפה אסור לאכלה בכותח: הגה ויש מחמירים בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז) והמנהג לאסור לכתחילה ובדיעבד מותר בכל ענין (ארוך) ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך) וכן נהגו וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב עצמו וכן להפך (סברת עצמו) וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחילה לאכלן עם המין השני (שם בארוך) וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף אבל אם היה דבר חריף כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר אפי' אינו בן יומו או שדכו תבלין במדוך של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהו' ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי) ומכל מקום לא מקרא מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו רק אם כולו הוא דבר חריף ורובו ככולו וע"ל סימן צ"ו:

קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן אפילו שניהם בני יומן מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן ואם היה שומן דבוק בהן צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה: הגה ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה) אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחילה אבל אם שניהם בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון הכל אסור והכי נוהגין ואין לשנות ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה או בכלי שני אפילו ביחד הכל שרי (בארוך כלל ל"ד) ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואפילו שומן דבוק בהם הכל שרי דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה (שם) . ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים (הגהות ש"ד ואו"ה):

יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה אע"פ שהשומן דבוק בהן מותר דע"י האפר הוא נותן טעם לפגם:

אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ: הגה ודוקא אם הכלים מגולים ואפי' הכי אם עבר ונתנן ביחד מותר ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (הגהות ש"ד וארוך):

מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב: הגה ויש מחמירין לכתחילה (הגהות אשיר"י בשם א"ז) וטוב ליזהר לכתחילה במקום שאינו צריך:

מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב: הגה והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה כי יש מחמירין לכתחילה (תוס' וסמ"ג ואו"ה):

רחוצה. כתב הש"ך לאו למימרא דבסתמא מחזקי' לה שהיה שם שומן דבוק דדוקא גבי הדחה אמרינן כן דמסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא מדיחן אבל כשנתבשל בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן ומ"ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה:

טעם. פי' הבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וכ' הט"ז וז"ל (וכל זה בב"ח אבל באיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור דלא שייך שם נ"ט בר נ"ט דהיתירא) יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי ב"י של בשר דהא אמרינן בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה וכו' ועיין סי' קי"ו מ"ש שם עד כאן לשונו:

ביצה. כ' הש"ך אפי' היא קלופה אם הקדרה רחוצה יפה:

בקליפה. כ' הרשב"א דקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבוע מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ"ל וכ' הט"ז וצ"ע ממ"ש רמ"א סימן פ"ו ס"ה דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה והניח בצ"ע (ול"נ דזה ודאי אם נתבשלה ביצה כל היום ראינו שאינו פולט כלום אלא ודאי נתקשה בכל רגע יותר עד שמכח זה נסתמו אלו הנקבים דקים ולכן גבי ביצת עוף טמא אינה אוסרת עד שתנקב נקב גדול אבל הכא אם נתבשל עם בשר אז בולע שפיר דרך אלו הנקבים בדוחק ולכן אסור לאכלו בכותח וראיה לדבר מהרשב"א עצמו שכ' בסימן ס"ו אם נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק הדבר פשוט שאין התבשיל נאסר כיון שלא היה שם רוטב אינו אוסר יותר מכדי קליפה וקליפת הביצה לא גרע משיעור קליפה וכאן כתב שקליפת הביצה מנוקבת אלא ודאי שאינו פולט שום דבר מאלו הנקבים הקטנים וק"ל):

לאסור. לכתחלה לאכלו בכותח אבל בדיעבד אם נתן בכותח מותר אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפילו להמחבר:

בכלי. כ' הש"ך לכאורה משמע דאפילו ליתנן דרך עירוי מותר אלא שקשה דהרי כתב בס"ג דאם עירה מכ"ר של בשר על כלי חלב דינו ככ"ר ואוסר אם היה ב"י וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי ומ"מ לענין דינא צ"ע דנראה דאם עירה מכלי של בשר על כלי של חלב דשרי דהוי דיעבד ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא ע"י אמצעית המים הלכך לא הוי נ"ט בר נ"ט וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכ"ר של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח כתב שכל דבריו נ"ל הלכה אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו וגם בתשובת מ"ב כ' שכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל וכתב הט"ז ודוקא כשאחד מהם צונן או הדגים או הקערה אבל אם שניהם חמין אז דינו כנצלו ואסור לאכלם בחלב (וא"ל דמשמע דוקא עם חלב אסור הדג אבל בפ"ע שרי הא יש בו איסור משום סכנה דכאן לא נחוש לדין זה. ובאו"ה כ' כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים משום סכנה דהא בגמרא מתיר דגים שעלו בקערה של בשר אפי' רותחין וצ"ע):

חריף. דחורפי' דתבלין משוי לי' כאלו הוא בעין ודוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע"ל סי' צ"ו וסי' ק"ג ס"ו:

הבלוע. פירוש ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וע"ל סי' צ"ח ס"ח וכ' הט"ז ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' ננד כל התבלין:

מותר. כתב הש"ך היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר כמ'ש בא"ח סימן תנ"ב:

שומן. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נותן טעם לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ"ז אפי' היה א' מהם אינו ב"י והשומן דבוק באותו שאין ב"י הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא ב"י אותו שהוא ב"י מותר ושאינו ב"י אסור עכ"ל הש"ך:

אוסרין. דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים הר"ן וכתב הט"ז ומ"ה אם נתבשל מים או ירקות בקדרה חולבת ב"י ותחבו בה כף של בשר ב"י ואין ס' נגד הכף אוסרים זא"ז אפילו שניהם מקונחות יפה וכתב עוד מ"ש רמ"א כל הכלים מותרים הוא מטעם דאותו שהוא ב"י מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו ב"י ג"כ אינו נאסר מאותו שהוא ב"י דנ"ט בר נ"ט הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו ב"י ממילא אין שם איסור עליו ואף שכתב רמ"א בסי' צ"ד ס"ה לאסור הכלי שאינו ב"י משום חומרא נראה דדוקא התם ס"ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך כלי שהוא כמין שהוא ב"י מש"ה יש לאסור הכלי שאינו ב"י וזה לא שייך כאן עכ"ל וכ' הש"ך בשם או"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכ"ש אינו אוסר עכ"ל ונ"ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעל"יר בכ"ר כמו דחיישינן בכה"ג לענין הגעלת כלים אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכ"ש תוך מע"ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג (ופר"ח כתב עליו ואין הדין אמת אלא כל שנשתמש בחום שהיס"ב תוך מעל"ע אסור):

לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרי' הואיל ובלוע מאיסור פגום:

ביחד. כתב הש"ך וקמ"ל דל"מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי בשר וכלי חלב ביחד בכלי א' הכל אסור דהמים שבכ"ר מפליטים ומבליעים ונעשו נבלה:

שני. כ' הט"ז אפילו היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכ"ש הוא דעירוי חמור מכ"ש לדידן ומהרש"ל חולק ע"ז וכ' דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אוסר אפי' בכ"ש דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול ע"ז אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא אבל בעירוי צריך לשאול אם היה בהדחה על ידי עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכ"ר שאצל האש אם לא שידוע לו שלא היה ע"י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל עכ"ל. ונלע"ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היו שם שיורי מאכל משניהם ואם האחד מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכ"ש אין אוסר שיורי מאכל דקי"ל דכ"ש אפילו היס"ב לא מבליע ולא מפליט:

דינו. כ' הט"ז יש להקשות הא הוי נ"ט בר נ"ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א בסעיף זה מטעם דהוי כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבי' בכלי א' וחנ"נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא ב"י אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו ב"י לא נאסר דלא גרע מההיא שכתב בסמוך דהכלים מותרים אם א' אינו ב"י:

יבלעו. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ס"ח ס"ו משמע מדברי הר"ב דעירוי מבשל כ"ק צ"ל דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כא' בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד דנאסרו כיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמ"ש בסי' ק"ה א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפי' בכלי מיהו כ"ז כששומן דבוק בהם אבל אם הם נקיים ודאי יש להתיר דהוי נ"ט בר נ"ט אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך בי' נ"ט בר נ"ט נראה דאפילו נקי אסור וצ"ע בזה דאפשר דאפי' מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בו"ח שא' מהם נקי וא' מהם אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה:

הודחו. באו"ה כתוב אפי' אם רגילין באותו בית להדיח בכ"ר מותרין מכח ס"ס ספק שמא לא הודחו עמהם את"ל הודחו שמא לא היו ב"י:

אפר. כ' הש"ך דדין זה צ"ע כי לא נמצא בשום פוסק ומביא ראיה מהפוסקים שמוכח להיפך ע"ש והט"ז כ' שלפי דין זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך התבשיל שהרי הבורית יש בה אפר כשעושין אותה מחלב וצ"ע דהא בסי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש רגילות הוא לערב שם בשר בחלב עכ"ל וכיון דנטל"פ אין שם איסור בו"ח לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל וז"ל ומצאתי בדברי מהרי"ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שאין להאמין לתינוק משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא נטל"פ הוא וצ"ע למעשה (ובנה"כ כתב דיש לחלק דהכא לא קאמר אלא דמעט שומן הדבוק ע"פ הכלי נטל"פ ע"י האפר משא"כ בגוף החלב ע"ש):

מלח. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס':

תיבה. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא"כ בס"ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח למלח:

לכתחלה. היינו דוקא במגולים כמו בס"ה:

בחלב. הטעם איתא בש"ך דאין כח למלח להפליט טעם מכלי ולפ"ז אפי' בקערה של איסור מותר וכ' רש"ל ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשויים למלח א' לבשר וא' לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר ולוקח שם מלח ואח"כ יקח לחלב וכן איפכא עכ"ל:

מסקנת הגמרא שם אליבא דרב חולין דף קי"ח וכמו שפירשו התוס' והרא"ש שם מתוך לשון רש"י וכ"כ הטור:

הרמב"ם והרשב"א והר"ן וראבי"ה וזקנו ור"י:

הרמב"ם והרשב"א בת"ה:

תשובות הרשב"א סי' תקי"ו:

שם שקליפת הביצ' בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ועי' לעיל סי' פ"ו סעיף ה' בהג"ה:

טור בשם אביו הרא"ש ורמב"ן ורשב"א:

בית יוסף וכמ"ש הרשב"א בענין דגים שעלו בקערה לעיל סעיף א'
(°) משום דלא דמי לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות ביורה ונפלט טעה מזה לזה והוה טעם שני באיסור ועוד דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרי' היורה והמחבת:

בעיא מרב נחמן ונפשטא שם דף קי"ב ומפרש שם מפני שהמלח הוא עב והוא בעיניה ולא בטיל ושמא ימלח ממנו קדירת בשר משא"כ בחומץ:

תוס' והרא"ש שם וכ"כ הטור:

תוספות שם וכתבו הטור בסימן ק"ה:

דגים שנתבשלו או כו'. כ"ד הר"ן ורמב"ם וש"פ ולאפוקי דעת ריב"ן בשם רש"י שכ' בתוס' ד"ה הלכתא והביא ראיה מצנון שחתכו כו' ואע"ג דנ"ט בר נ"ט לפי' שני שברש"י דמחלק דאגב חורפיה בלע מפי מדגים הרותחים וזהו בעלו אבל נתבשלו לא גרע מצנון וכ' תוס' ומיהו ללשון ראשון שברש"י משום שמנונית שעל פניו אין ראיה. וסה"ת ורא"ש מתירין בנתבשלו ואוסרין בנצלו משום דבבישול איכא ג' נ"ט מן הקדירה למים ומן המים לירק דרוב הטעם מתפשט במים משא"כ בנצלו וראיה ממ"ש אין טשין את התנור כו'. ובתוס' דחו ראיה זאת ג"כ דתנור א"א להתקנח יפה והוא בעין וכנ"ל וז"ש רחוצה יפה ולאפוקי שירוע שאינה רחוצה אבל מסתמא רחוצה שזה החילוק בין קערה שעלו בה דגים לצנון שחתכו בסכין כנ"ל וכן הא דמתירין בפ"ב דע"ז משחא שליקא וחמין ש"מ דמסתמא מודחין הן ועתוס' דחולין ח' ב' ד"ה השוחט כו' דא"ל דאפילו כו' ובע"ז ל"ח ב' ד"ה אי כו':

(ליקוט) בר נ"ט דהתירא. דוקא דהתירא ממ"ש קדירה שבשל כו' בנ"מ. תוס' דזבחים צ"ו א' ד"ה ואם כו' (ע"כ):

אם יש כו'. כנ"ל:

אפילו לכתחלה. כמ"ש מותר לאכלם כו':

אבל אם כו'. כמ"ש בספ"י דתרומות ביצה כו':

ואפי' בקליפה. כמו ביצת אפרוח צ"ח א' ובשאינה קלופה מיירי כמ"ש תוס' שם:

ויש כו' כנ"ל:

אבל ליתנן כו'. דבזה אנו סומכין על המתירין. ט"ז:

וכן אם כו'. זה מותר לכ"ע כנ"ל:

וכן אם היה כו'. בכה"ג אף בשל איסור מותר כמ"ש בתוס' ע"ז ע"ו א' ד"ה מכאן וכמ"ש שם ל"ח ב' ואף בקדירה אין אסור לכתחלה שאינה ב"י אלא משום גזירה אטו ב"י משא"כ כאן דאף ב"י מותר מדינא כנ"ל:

וכ"ז כשהמאכל כו'. כמ"ש צנון שחתכו כו' וכלשון הב' שברש"י הנ"ל משום חורפיה וכמ"ש בר"ס צ"ו בן יומו או כו' וכ"ש לסה"ת שמדמה לקורט של חלתית בע"ז ל"ט א' שאמרו אע"ג דאמר מר כו' וע"כ במקונח מיירי דאל"כ אינו נטל"פ כמש"ל וכמ"ש בש"ע שם וי"א דה"ה כו':

עד דאיכא כו'. ע"ל סי' צ"ח סס"ח:

נגד כו'. ע"ל סי' צ"ד ס"ו:

(ליקוט) ומ"מ לא מקרי כו'. ממ"ש בפ"ו דברכות (ל"ו ב') האי הימלתא כו' והקשו דאע"ג דסתם כליהם אינן ב"י מ"מ הא דבר חריף הוא ותי' בסמ"ג משום דדבר יבש הוא ולא מחליא לשבח כי אם בדבר לח ומרדכי תי' דתולשין אותו בידים ומ"מ קשה הא מבשלין אותו בכליהם ותי' דסתם כליהם אינן ב"י. ור"ל כיון דמבשלין אותו בדבש אינו חריף משום דהתבלין מועט ואף שתי' עוד במדדכי דיש להם כלים מיוחדין לכך כבר סתר הרשב"א דא"כ למה הוצרכו לומר בחמין ושמן של עובד כוכבים משום דנטל"פ הוא ועי' במרדכי שם ובת"ח כלל ס"א סימן ז' וע"ל סי' צ"ו ס"ב וס"ג וסי' קכ"ב ס"ו ע"ש (ע"כ):

ויש אוסרים כו'. תוספות שם ד"ה הלכתא. וקערות כו':

ואז כו'. דגם שאינה ב"י מותר דנ"ט בר נ"ט אף לטעם ראשון של תוס' דאין שם איסור עליו כיון שאינו ב"י דלא כתו' שם ועט"ז:

והמים כו'. דלא שייך במים דיעבד והוי כמבשל לכתחלה בקרירה של איסור שאינו ב"י כמ"ש בסוף ע"ז וכן כאן מבלוע בב"ח ועט"ז:

אבל אם הודחו כו'. דלא שייך כאן טעמים של תוס' והוא ממש דין דגים שעלו כו' בכותח:

או בכ"ש. כמש"ל סי' ס"ח:

ואם עירה כו'. כמ"ש שם:

ואוסר כו'. כטעם השני של תוס':

אבל אם כו' שיעשה כו'. דמיד שנחו המים על כלי א' הוי כלי שני. שם:

ואם נמצא כו'. דלא מחזקינן איסורא כמ"ש בפ"ק דנדה (ג' ב') דאמרינן השתא הוא דנפל. הגש"ד. ועוד דס"ס הוא כו'. או"ה ועט"ז:

יראה לי כו'. עט"ז וש"ך שחלקו על זה:

ואפ"ה כו'. כנ"ל דלא מחזקינן איסורא. שם:

מותר כו'. כמ"ש בע"ז י"ב א' רבה בר עולא כו':

ויש מחמירין כו'. דשם אקראי בעלמא ודיעבד וכמ"ש הר"ן ולא מחזקינן איסורא וכמ"ש בס"ה:

מלח כו'. דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל. תוס' קי"ג א' ד"ה טהור כו':

והמחמיר כו'. תוס' שם:

א) [סעיף א'] דגים שנתבשלו או שנצלו בקדרה של בשר וכו' ודוקא אם כבר נתבשלו בדיעבד מותר לאכלם בכותח לכתחלה אבל אינו מותר לבשלם בקדרה של בשר ע"ד לאכלם בכותח. ש"ך סק"ג. פר"ח או' א' בל"י או' ג' כריתי או' א' ער"ה או' ה' קהלת יהודה בסעי' זה. והגם דבב"י בבד"ה כתב דאפי' לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי חלב דבר שרוצה לאכול עם חלב נראה כשחבר הש"ע חזר בו וחשש לדברי האוסרים לבשל לכתחלה וע"כ כתב בש"ע לשון דיעבד דהש"ע חיברו אחר בד"ה כמ"ש הרב יד מלאכי בכללי הש"ע או' ט"ו ורב חיד"א בשם הגדולים מע' ספרים או' ע"ה שבאו' ש' יעו"ש. וכ"ז לפסק הש"ע והרמ"א מחמיר יותר כמ"ש אח"כ בהגה לסעי' ב'.

ב) ולפ"ז אסור לחמם מים לכתחלה בכלי בשר שהוא ב"י כדי ללוש בהם פת מפני שכמה פעמים אוכלים פת עם הגבינה. דבר משה חי"ד סי' ט' שו"ג מחו' סוף או' א' זב"צ או' ג'.

ג) אבל אם הכלי אינו ב"י דהוי נותן טעם לפגם וגם נ"ט בר נ"ט והוי תרתי לטיבותא מותר לכתחלה לחמם מים כדי לאפות הפת. בית דוד חי"ד סי' מ"ב. והגם דבתשו' דבר משה שם החמיר גם בזה מ"מ כיון דאיכא כמה פו' דמתירין לכתחלה אפי' בב"י כמ"ש ב"ד שם א"כ די בחומרת ב"י אבל באינו ב"י יש להתיר וכן הסכים זב"צ או' ד' ועיין לקמן בהגה סעי' ב'.

ד) ויש מי שיש לו כלי מיוחד ליחם מים ללוש ואין משתמשים בו לא בשר ולא חלב ותע"ב. שו"ל שם.

ה) ואם עבר ובישל או צלה לכתחלה על דעת לאוכלם בכותח אפ"ה מותר לאכלם בכותח ולא קנסינן ליה אפי' עבר במזיד ודלא כמנחת כהן ח"א פי"ב שאוסר. פר"ח או' א' לה"פ או' ג' כריתי או' א' קהלת יהודה בסעי' זה. זב"צ או' ה'.

ו) שם. רחוצה יפה וכו' וסתם כלי רחוצה יפה עד שידע בבירור שאינה רחוצה יפה דסתם כלים מודחים הם. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. פר"ח או' ב' מנ"י על התו"ח כלל נ"ח או' י"ז. לה"פ או' א' בל"י או' א' הל"פ בסעי' א' כריתי או' ב' חו"ד או' א' שפ"ד או' א' קה"י שם. בי"צ בעמ"ז או' א' זב"צ או' ו' ועיין לקמן סי' ק"ג או' מ"ב.

ז) שם. מותר לאכלם בכותח. ואין חילוק בין שיהיו דגים יבישים או לחים כגון שהועלו תוך רוטב. או"ה כלל ל"ד סוף דין א' כנה"ג בהגה"ט או' ב' בל"י או' ב'.

ח) שם. מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט וכו' פי' דתחלה אין ממשות של בשר רק טעם דהיינו הבשר נתן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כלו היתר וטעם קלוש כזה אין בו איסור. ט"ז סק"א. וה"ד בב"ח אבל באיסור אפי' כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל. ב"י בשם הר"ן. ט"ז שם. כנה"ג בהגב"י או' כ"ד בשם כמה פו'. פר"ח או' ג' לה"פ או' ב' חכ"א כלל מ"ח או' י"ז. זב"צ או' ט"ו.

ט) שם. מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ"ט וכו' ואם טעם הבשר נרגש בדגים אסור לאכלם בכותח אלא שא"צ לטעום קודם. רש"ל פכ"ה סי' ס"א. ער"ה או' ג' אבל הפר"ח שם כתב דאפי' נרגש טעם הבשר בדגים מותר לאכלם בכותח דכיון דהוו ב' טעמים של היתר הוקלש הטעם ואין בו כדאי לאסור. וכ"כ בית אפרים חי"ד סי' ל"ז דף ל"ב ע"א ד"ה ונחזור דבנ"ט בר נ"ט נקלש הטעם ואעפ"י שמרגישין בו קיוהא בעלמא הוא ולא חיישינן ליה יעו"ש. זב"צ או' ז'.

י) שם. משום דהוי נ"ט בר נ"ט וכו' ואין להתיר משום נ"ט בר נ"ט חד בעיסא של פשטיד"א (כגון שאפו עוגה אצל פשטיד"א) ומשם בעוגה דה"ד פליטת טעם בכלי (ומכלי לאוכל) אבל מאוכל לאוכל הכל חשוב טעם אחד. שע"ד סי' ס' או' ג' כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. מש"ז או' א' חו"ד או' ב' קה"י בסעי' זה. זב"צ או' ח' וכתב ודלא כהר' פני אריה סי' מ"ח ומ"ט והביאו פ"ת או' א' דס"ל דגם מאוכל לאוכל אמרינן נ"ט בר נ"ט יעו"ש.

יא) ונראה ברור דדוקא טעם ראשון בכלי וטעם ב' באוכל הוקלש טעמו אבל טעם ראשון באוכל ואח"כ בכלי ומשם לבשר או לחלב אסור דכל שהוא באוכל הוא הוי כממש. מש"ז שם. זב"צ או' ט'.

יב) ועוד נ"ל דלא הוי נ"ט בר נ"ט בשעת בישול כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים (לאו דוקא אלא לדוגמא דהא אין מבשלים דגים עם בשר) כנגד הרוטב ואח"כ בישלו הדגים עם בשר אפי' בדיעבד אסור אם לא היה ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה ולא אמרינן כיון שנפל על הקדרה ודרך הקדרה נכנס להדגים הוי נ"ט בר נ"ט דכיון שנפל בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי חשבינן כאלו נפל לתבשיל והוי טעם ראשון. חו"ד בביאו' או' א' ומיהו בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ל"ז השיג עליו וכתב דגם בנדון זה אמרינן נ"ט בר נ"ט ומותר לבשלם עם בשר יעו"ש באמצע התשו' והב"ד פ"ת או' א' וכן בהגהות מהרש"ק על הפרמ"ג רסי' זה ובספרו טוטו"ד תליתאה סי' קס"ט ובס' דברי יוסף סי' תרנ"ח ובס' שם אריה חו"מ בהוספות סי' יו"ד השיגו ג"כ על דברי חו"ד הנז' והעלו דגם בשעת בישול שייך דין נ"ט בר נ"ט יעו"ש וכן בהגהות אמרי ברוך על החו"ד העיר על דברי החו"ד הנז' מדברי הר"ן פכ"ה דלא משמע כדברי החו"ד יעו"ש אמנם בסוף ספר דרוש וחדוש מהגאון רעק"א בתשו' דפירות יבשים שנתייבש בתנור באמצע התשו' משמע שגם הוא מסכים לסברא זו של החו"ד דבשעת בישול לא שייך נ"ט בר נ"ט יעו"ש וכ"כ ביד יהודה בפי' הארוך או' ז' והשיג על דברי בית אפרים הנז' וכתב דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ויש לחוש להחמיר מספיקא לדעת החו"ד יעו"ש והב"ד דר"ת או' ז' נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ לכתחלה אין לבשל עם בשר ובדיעבד אם כבר בישל ויש הפ"מ יש לסמוך אמתירין.

יג) שם. ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממש שעל פי הקדרה יותר מאחד בס' וכו'. וה"ד כגון דידעונן בודאי שיש בלכלוך יותר מא' בס' בדגים אבל מסתמא אמרינן דיש ס' משום דמסתמא בכל הקדרה יש ס' בתבשיל נגד שמן הדבוק בדפנותיו. או"ה כלל ל"ג דין ב' מנ"י על התו"ח כלל נ"ז או' י"א. שפ"ד או' א' וכתב ודלא כפר"ת או' ג' זב"צ או' י"א.

יד) ומיהו אם בישל דגים מעט בתוך קדרה גדולה בזה לא אמרינן דסתם בישול יש בו ס' נגד הלכלוך משום דהתבשיל מעט ובודאי לא יש בו ס' נגד הלכלוך. זב"צ שם. והיינו בסתמא אבל אי ידעינן דלא היה שם לכלוך כ"א מעט מזער ויש ס' בדגים כנגדו מותר לאכלם בכותח.

טו) וה"ד אם נתבשל בקדרה אמרינן בסתם כלים יש ס' בתבשיל נגד הלכלוך אבל במי הדחה וסתם כלים אין במי הדחה ס' כנגד השמנונית שעליה. או"ה כלל ל"ד דין י"ז. מנ"י שם או' י"ח. שפ"ד שם. זב"צ או' י"ב. טז)

טו) ודגים חמים שעלו בקערה צוננת אף דאיכא ס' נגד הדבוק מ"מ כיון דאינו בולע רק כדי קליפה ולא מבליע בכולו כיון שהקערה צוננת א"כ אף דאיכא ס' בכל הדגים נגד השומן מ"מ אסור לאכלם בחלב. מנ"י שם או' י"א. זב"צ או' י"ג. ור"ל כיון שהם בעין ולא נתערבו ע"י בישול.

טוב) שם. יותר מאחד מס' בדגים וכו' קאי אנצלו אבל בנתבשלו ס' בדגים ובמים סגי דמוליך הטעם בשוה. שפ"ד סוף או' א'.

חי) [סעיף ב'] ביצה שנתבשלה במים בקדרה חולבת מותר לתת אותה וכו' ואפי' ביצה קלופה שנתבשלה במים בקדרה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אם הקדרה רחוצה יפה. ש"ך סק"ב. חו"ד או' ג' שפ"ד או' ב' זב"צ או' ט"ז.

יט) שם. מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפי' לכתחלה. דהא נ"ט בר נ"ט הוא כדגים שעלו בקערה. ב"י בשם תשו' הרשב"א.

ך) שם. אבל אם נתבשלה בקדרה עם בשר ואפי' בקליפה אסור וכו' שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. ב"י בשם תשו' הרשב"א הנז' ט"ז סק"ב. ומה שהקשה ע"ז הט"ז שם עיין בדברינו לעיל סי' פ"ו או' מ"ד מ"ש בשם האחרונים יעו"ש.

כא) שם הגה. ויש מחמירין בצלייה ובישול וכו' והמנהג לאסור לכתחלה וכו' לאכלו בכותח ובדיעבד מותר אם נתן בכותח. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ד' לה"פ או' ד' בל"י או' ג' כריתי או' ד' וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל אבל לפסק הש"ע מותר לאכלם בכותח אפי' לכתחלה רק דאין לבשלם לכתחלה כדי לאכלם בכותח וכמ"ש לעיל או' א' יעו"ש.

כב) שם בהגה. ובדיעבד מותר וכו' ורש"ל באו"ש (על שע"ד) ובספרו יש"ש פכ"ה סי' ס"ג אוסר אפי' בדיעבד בנצלו מדינא ואינו עיקר. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' אמנם הבל"י או' ד' כתב דכמה פו' סוברים כרש"ל וע"כ כתב דלא כפר"ח שכתב ואינו עיקר יעו"ש ומ"מ לענין דינא ק"ל כדברי הש"ע ורמ"א שאין מחלקין בין בישול לצלוי רק המחמיר כרש"ל באין הפ"מ תע"ב ודוקא להחמיר לעצמו אבל לא להורות לאחרים.

כג) ודוקא שצלו דגים בשפוד שצלו בו בשר או שחתך דגים רותחים בסכין שחתך בו בשר אבל צלה דגים בקדרה שבישל בה בשר מותר. וכן אם בישל דגים בקדרה שצלו בה בשר אף שהדגים מותרים בחלב מכל מקום הרוטב של דגים אסור בחלב דברוטב ליכא רק טעם ב' והוי כמו נצלו אבל בישל דגים בקדרה שבישל בה בשר אף הרוטב מותר בחלב כיון שהטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול. חו"ד או' ה' פ"ת או' ד' וכ"ז לדברי רש"ל וגם מ"ש מותר לאכול בחלב לדברי רמ"א דוקא בדיעבד אם נתן בחלב מותר לאכלם כנז'.

כד) שם בהגה. אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה ור"ל אם בישל דגים או ירקות בקדרה של בשר וליתנם אח"כ בכלי חלב או שבישל בכלי חלב וליתנם אח"כ בכלי בשר מותר לכתחלה גם לדעת המחמירים.

כה) שם בהגה. אבל ליתנם בכלי שלהם מותר לכתחלה. דבזה אנו סומכין על המתירין גם בבישול וצלייה נ"ט בר נ"ט. ט"ז סק"ה. לה"פ או' ח' ביאור הגר"א או' ח'.

כו) ומסתברא שאף לכתחלה מותר לבשלם בקדרה של בשר ע"ד ליתנם בכלי של חלב. פר"ח או' ז' לה"פ או' ט' ומיהו המש"ז או' ה' כתב דיש לאסור רק לכבוד שבת וכדומה המיקל לבשל תחלה במחבת בשר ב"י לערות בכלי חלב או להיפך אין גוערין בו.

כז) שם בהגה. אבל ליתנם בכלי שלהם מותר לכתחלה. היינו שלא ע"י עירוי אבל בדרך עירוי כתב לקמן בהגה בסעי' ג' שאוסר הכלי אלא שאין טעם לדבריו כלל לאסור ע"י עירוי וכן דעת האו"ה ושאר האחרונים וגם בתשו' משאת בנימין בסי' ך' כתב שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין יעו"ש. פר"ח או' ה' וכ"כ הש"ך סק"ה בשם כמה פו' דאין לאסור ע"י עירוי. לה"פ או' ז' בל"י או' ה' כריתי או' ה' מיהו בתו"ח כלל נ"ז סוף דין י"ב כתב וכמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפ"מ או לעת הצורך יש להקל. והב"ד הש"ך שם. וכן הסכים השפ"ד או' ה'.

כח) שם בהגה. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחלה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב וכו' והיינו שאחד מהם הכלי או הדגים חמים אבל אם שניהם חמים הו"ל כנצלו. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ז' כריתי או' ו' חו"ד או' ז' ומ"ש הו"ל כנצלו ר"ל ולרש"ל שכתבנו לעיל או' כ"ב אסור אפי' בדיעבד לאכלם בכותח ולדברו מור"ם מותר בדיעבד ולדברי הש"ע אפי' לכתחלה והיינו אם לא היה שם רוטב אבל אם היה שם רוטב הו"ל כנתבשלו וכ"כ השפ"ד או' ה' ור"ל ואז אפי' לרש"ל מותר בדיעבד.

כט) שם בהגה. וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף וכו' ובענין דבר חריף ית' לקמן סי' צ"ו כי שם מקומו יעו"ש.

ל) ואם יש במאכל דבש מבטל טעם החריפות. תו"ח כלל פ"ה סוף דין כ"א. הל"פ או' י"ב. זב"צ או' ך'.

לא) כסכוסו שנתנוהו על קדרה של בשר לקלוט ההבל כמנהג והן בעודנו רותח נתנוהו בתוך קערה חולבת יטול ממה שיש באמצע הקערה דלא נגע בדופני הקערה ואוכלו והשאר הוא אסור. הרדב"ז בתשו' דפוס וניציא סי' ר"י יעוש"ב. ברכ"י בשיו"ב או' ב' ער"ה או' י"א.

לב) ואם לא היה הכסכוסו מונח ע"פ קדרה של בשר אלא שהוא רותח ונתנו בקערה של בשר ואח"כ נתנו בקערה חולבת מותר לאכלו עם בשר או עם חלב. הרדב"ז שם. ופשוט הוא דאף לכתחלה מותר ליתנו בקערה חולבת או לאכלו בחלב לכ"ע. ער"ה או' י"ב.

לג) [סעיף ג'] קערות של בשר דהודחו ביורה חולבת וכו' אפי' שניהם ב"י מותר וכו' היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפי' לדעת הש"ע. ש"ך סק"ט. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ו. חו"ד או' י"א. שפ"ד או' ט' ער"ה או' י"ג. זב"צ או' כ"ג. ועיין לעיל או' א'.

לד) שם. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ומסתמא אמרינן דשומן דבוק בהן דהא השתא הוא דמדיחן. ש"ך סק"א. פר"ח או' י"ב. מנ"י על התו"ח כלל נ"ז או' י"ז. כריתי או' ז' שפ"ד או' י"א. חכ"א כלל מ"ח או' ח' זב"צ או' כ"ד.

לה) שם. ואם היה שומן דבוק בהן וכו' פי' אם היו שניהם ב"י אפי' אין שומן רק באחד מהן הכל אסור לפי שהמים מקבלים טעם ראשון הבא מן הממש ואוסרים הכלים לפי שאין כאן נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ועוד שהשומן נוגע בכלי האחד ונאסר הכלי וחוזר ואוסר הכל. ואם יש שומן בשניהם אסורים אפי' אינם ב"י. היה שומן בא' מהן ושניהם אינם ב"י הכלי שיש בו שומן מותר לפי שטעם הנפלט מכלי האחר הוא פגום והכלי האחר אסור לפי ששומן שבכלי זה אוסרו והמים אינם נאסרים מפליטת אותו כלי לפי שאין שם איסור בשר בחלב כיון שהאחד פגום והשני מושבח. ואם הכלים אחד הוא ב"י והאחד אינו ב"י ויש שומן בא' מהם אם השומן הוא באותו שאינו ב"י הכל אסור לפי שהשומן אוסר הכלי שהוא ב"י והמים נאסרים מפליטת הכלי האסור שהרי הוא חתיכה דנבילה וחוזרים המים ואוסרים הכלי שאינו ב"י אבל אם השומן דבוק בכלי שהוא ב"י הוא מותר לפי שפליטת הכלי האחר הוא פגום ואינו אוסר והכלי האחר שאינו ב"י אסור לפי שהשומן אוסרו. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' יו"ד כריתי או' ח' חו"ד או' י"ב. שפ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל מ"ח או' ח' ואו' ט' זב"צ או' כ"ה.

לו) והא דאסורים הכלים לאו דוקא לבשר או חלב אלא גם לשאר דברים משום שבלועים מבשר וחלב ונעשו נבילה. שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ז.

לז) שם. צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שע"פ הקערה. ואם שניהם אינם מקונחים אי איכא במים ובמה שדבוק בכלי של בשר כדי לבטל הלכלוך של חלב וכן במה שדבוק בכלי חלב והמים יש ס' נגד השומן הוי כשניהם מקונחים ומותר דאיסורים מבטלים זה את זה כמ"ש סי' צ"ח סעי' ט' מנ"י על התו"ח כלל נ"ז או' ט"ז. זב"צ או' כ"ח.

לח) שם הגה. ויש אוסרים אפי' אין שומן דבוק בהן. וכתב זב"צ או' כ"ט דגם לספרדים דק"ל כפסק הש"ע דאפי' שניהם ב"י הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ומותר הכל מ"מ המחמיר תע"ב מפני שהאוסרים הם רבים כמ"ש הכנה"ג בהגב"י או' ל"ז ועוד דאפי' רבני הספרדים שהם מהראנ"ח ח"ב סי' ס"ח ומהרימ"ט סי' קכ"ב כתבו דראוי להחמיר והגם דלהוראה אנו מורים כס' מרן ז"ל וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ג' משם הרב בית יהודה ז"ל דהמנהג כמרן ז"ל מ"מ הנזהר בזה תע"ב עכ"ד.

טל) שם בהגה. אלא א"כ אחד מן הכלים אינו ב"י וכו' שאז כל הכלים מותרים שהרי בכאן לכ"ע לא נאסרו המים לפי שאין כאן איסור בב"ח כיון ששני הטעמים א' פגום ואחד מושבח ואף הכלי שאינו ב"י מותר שהרי קיבל טעם מן המים דהוו נ"ט בר נ"ט דהיתרא. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' י"ז.

מ) שם בהגה. אלא א"כ אחד מן הכלים אינו ב"י מבליעת כלי ראשון. וכיון שידוע שנשתמש באותו מעל"ע חיישינן למה שדרך להשתמש בו וחיישינן לכ"ר אבל כשאין ידוע אם נשתמש בו כלל באותו מעל"ע אמרינן דסתמו אינו ב"י. חו"ד או' י"ד.

מא) שם בהגה. אלא א"כ אחד מן הכלים אינו ב"י מבליעת כלי ראשון. וכתב האו"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכלי שני אינו אוסר עכ"ל וה"ד מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעלי"ר בכ"ר אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכלי שני תוך מעל"ע ודאי אינו אוסר בדיעבד. והכי נהוג. תו"ח כלל נ"ז דין י"ג. ש"ך ס"ק י"ג. ופשוט הוא לדעת המחבר ושאר האחרונים אבל לשיטתי אין הדין אמת אלא כל שנשתמש בחום שהיס"ב מעל"ע אוסר. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"א. וכתב וכן אנו נוהגין בדין זה כפר"ח וה"ה לענין כ"ש כל זמן שהיס"ב וכ"ש לענין עירוי. ועיין לעיל סי' ס"ח או' ט"ל ולקמן סי' ק"ה סעי' ב'.

מב) שם בהגה. ואז כל הכלים מותרים. אותו שהוא ב"י מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו ב"י ג"כ אינו נאסר מן אותו שהוא ב"י דנותן טעם בר נ"ט הוא ועדיין היתר הוא. ט"ז סק"ט. לה"פ או' י"ט. חו"ד או' ט"ו. חכ"א כלל מ"ח או' יו"ד.

מג) שם בהגה. והמים נוהגים בו איסור לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום. תו"ח כלל נ"ז דין י"ד בשם או' אבל ודאי מדינא מותר לאכלו עם מין הכלי שהוא ב"י כגון אם הוא של בשר מותר לאכלו עם בשר. ש"ך ס"ק י"ד פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ך' חכ"א שם או' י"א.

מד) ויש ללמוד מזה אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י מלא מים או אפכא אע"ג דלא נאסרו הכלים המים מיהא אסורים וכן אם הוא מאכל כגון קטניות או ירקות וכדומה אע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה. תו"ח שם. משמע הא אם אינו יכול לאכלו כ"א עם בשר או עם חלב שרי. וכ"כ החכ"א שם. וכן אם כבר נתערב עם בשר או עם חלב שרי כמ"ש בריש הגה לסעי' ב' וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל אבל לדברי הש"ע אפי' לכתחלה מותר לאכלם עם בשר או עם חלב.

מה) שם בהגה. אבל אם שניהם ב"י והדיח אותם ביחד בכ"ר הכל אסור והכי נוהגין וכו' היינו מנהג אשכנזים אבל מנהג הספרדים כדברי הש"ע דהכל מותר המים והכלים וכ"כ זב"צ או' ל'.

מו) שם בהגה. ודוקא שהודחו ביחד ובכ"ר אבל אם הודחו זה אחר זה. אפי' בכ"ר דזה הוי נ"ט בר נ"ט כיון שלא נתערבו הטעמים. ט"ז ס"ק י"א. לה"פ או' כ"ג.

מז) שם בהגה. או בכלי שני אפי' ביחד הכל שרי. ואפי' אם היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכ"ש הוא דהא עירוי חמור מכלי שני לדידן. ורש"ל פכ"ה סי' ס"ד חולק על זה ונראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היה שם שיורי מאכל משניהם ואם הא' מלוכלך והב' נקי אז נאסר הנקי אבל בכ"ש אין אוסר שיורי מאכל כיון דק"ל כ"ש אפי' היס"ב לא מבליע ולא מפליט כמ"ש בתו"ח כלל נ"ז. ט"ז ס"ק י"ב. לה"פ או' כ"ב.

מח) שם בהגה. ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככ"ר וכו' ובתו"ח שם דין י"ב משמע להדיא דבין מערה מכלי של בשר מקונח ב"י על כלי חלב ובין מערה מים שאינן לא של חלב ולא של בשר על כלים של בשר יחד ששומן דבוק בהן יש להתיר במקום הפ"מ או לצורך ושלא בכה"ג יש לאסור הכל. ש"ך ס"ק י"ז. ועיין לקמן או' נ"ב.

מט) שם בהגה. ואם עירה מכ"ר של בשר וכו' ואפי' במערה מכלי של איסור על כלי של היתר אין לאסור רק הכלי שבא קלוח העירוי עליו. תו"ח שם בשם או"ה. ש"ך ס"ק י"ח. בל"י או' י"ג. חו"ד או' י"ח. ומיהו כל זמן שלא נפסק העמוד אף שנזחל ונח המים על כלי צוננת ומגיע לכלי אחר הכל חשוב עירוי. שפ"ד או' י"ח.

נ) ואם כ"ר של בשר שהוא מערה ממנו הוא מלוכלך וכ"ש של חלב הוא ג"כ מלוכלך ג"כ הדין כן שכלי של חלב נאסר מכח עירוי אבל כ"ר של בשר לא נאסר דלא אמרינן שיאסר כלי בשר משום ניצוק דהוא חיבור ויאסור הכלי חלב לכלי של בשר משום ניצוק והו"ל כאלו הדיחם יחד זה אינו דניצוק לא הוי חיבור לענין איסור. מנ"י שם או' כ"ד וכתב שכ"פ רש"ל פג"ה סי' ל"ז דניצוק לא הוי חובור לענין איסור. וכ"נ ממ"ש הכנה"ג בהגב"י או' נ"ד בשם המ"ב. זב"צ או' ל"ב.

נא) שם בהגה. אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב וכו' כגון מקדרה חדשה או שלא נשתמש בה רק ירקות וכיוצא בהן או שאינה ב"י. ש"ך ס"ק י"ט. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' ט"ו.

בנ) שם בהגה. ואפי' שומן דבוק בהם הכל שרי דאין עירוי ככ"ר ממש וכו' דין זה צ"ע דהא ק"ל דעירוי אוסר כדי קליפה וע"כ לאסור בהשומן דבוק בהם כדי קליפה מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נ"ט בר נ"ט נראה דאפי' נקי אסור וצ"ע בזה דאפשר דאפי' מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע בכלי. ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שא' מהם נקי וא' מהם אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע ויש להחמיר בשניהם (ר"ל בכלי של איסור ובכלי שאינו נקי) במקום שאין הפ"מ ש"ך ס"ק ך' כנה"ג בהגב"י או' נ"ג. מנ"י על התו"ח כלל נ"ז או' כ"ג. חו"ד או' י"ט. מיהו דעת הפר"ח או' י"ז להחמיר בזה גם במקום הפ"מ. וכ"ה דעת הכריתי או' י"א. שפ"ד או' ך' והיינו לאסור כדי קליפה דעירוי אינו אוסר רק כדי קליפה כמ"ש לעיל סי' ס"ח סעי' יו"ד. וכ"מ מדברי הכריתי שם. וכ"כ השפ"ד שם. ועיין בדברינו לשם סי' ס"ח או' מ"ד.

גנ) ואם יש ס' במי הדחה כנגד קליפת האחד די. שפ"ד שם. זב"צ או' ל"ה.

דנ) שם בהגה. ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן וכו' ואפי' אם רגילין באותו בית להדיח בכלי ראשון מותרין מכח ס"ס ספק שמא לא הודחו עמהם ואת"ל הודחו שמא לא היתה ב"י. ט"ז ס"ק י"ד בשם או"ה. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ז. חו"ד או' ך' משמע הא אי ידעינן ששמשו בה מעל"ע אסור בחד ספק מיהו יש עוד טעם אחר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ולפ"ז אפי' בחד ספק שרי. מש"ז או' י"ד. אבל הפר"ח או' י"ח כתב להחמיר כדברי האו"ה דאי הוו ב"י אין לסמוך להתיר. לה"פ שם מש"ז שם. ונראה כיון דיש מתירין בחד ספק ויש מחמירין דכל כלי דיכול להגעיל צריך להגעיל ובכלי חרס דאינו יכול להגעיל צריך להמתין להשתמש עד אחר מעל"ע והוי כדיעבד ומותר להשתמש אח"כ אפי' לכתחלה. בל"י שם.

הנ) וכל זה לסברת מור"ם ז"ל אבל לפסק הש"ע אפי' אם הודחו שניהם ביחד מותר כמ"ש בש"ע ריש סעי' זה. ומיהו אם הכלים מלוכלכים או אפי' איכא כלי א' שהוא מלוכלך אסורים אפי' לפסק הש"ע דהשתא ליכא אלא ספק א' ספק הודחו ביחד או לא דספק ב"י או אינו ב"י ליכא דבשומן אין חילוק בין ב"י לאינו ב"י ומשו"ה הכלים אסורים. כ"מ מדברי הפר"ח סוף או' י"ח וכ"כ זב"צ או' ל"ו. והיינו בדליכא ס' במי הדחה נגד השומן וכמ"ש בש"ע בסעי' זה.

ונ) [סעיף ד'] יראה לי שאם נתנו אפר במים וכו' דע"י האפר הוא נותן טעם לפגם. הנה הט"ז ס"ק ט"ו והש"ך ס"ק כ"א פקפקו בדין זה והניחו בצ"ע. והפר"ח או' י"ט כתב ליישב דברי הש"ך וכתב דבהפ"מ יש לסמוך אדברי הש"ע. וכ"כ החו"ד או' כ"א אמנם בתשו' חכם צבי סי' ק"א כתב לדחות דברי הש"ך הנז' והסכים להלכה ולמעשה כדברי הש"ע דהאפר פוגם. וכן בתשו' צ"צ סי' צ"א מתיר בפשיטות כדברי הש"ע דהאפר פוגם והב"ד הפר"ח שם ומשמע דמסכים לדבריו שהביאו באחרונה. וכ"ה דעת הפר"ת או' ו' וכן העלה בתשו' בית דוד חי"ד סי' מ"א כדעת הש"ע. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' מ"ו דהל"ח ודמש"א קבלו דברי הש"ע בסבר פנים יפות וכן נוהגין בהרבה מקומות. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ד' דלענין הלכה אנן אתכא דריש גלותא מרן סמכינן דשלמים וכן רבים סברי כדעתו ומה גם דפשט המנהג כדעתו ז"ל כמ"ש הכנה"ג שנהגו כמרן ז"ל יעו"ש. וכ"כ חכ"א כלל מ"ח או' ט"ו. ערוך השלחן או' כ"ד. וכ"כ זב"צ או' ל"ח דכן נהגו במדינתנו ואין פוצה פה ומצפצף וכל פעם ששולקים הרבה ביצים ביחד נוהגים כל הנשים שמניחים בתוך המים אפר והיינו משום דחוששים שמא ימצא בהם ביצה א' שיש בה דם או אפרוח וכשמניחין אפר אפי' אם נמצא בהם כך שאר הביצים מותרים משום דטעם היוצא מן הביצה האסורה נפגמה ע"י האפר וכן מורים ובאים בכל יום עכ"ל. וכ"כ הרב עדות ביהוסף סאמון סי' מ"ב דכן נוהגין במערב כשיש חופה או מילה ששולקין הרבה ביצים לחלק לבני אדם נותנין אפר בתוך המים ששולקין בהם הביצים ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח מתירים שאר הביצים שהרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה יעו"ש. והב"ד עיקרי הד"ט חי"ד סי' י"א או' כ"א והרב בן א"ח פ' בחקותי או' י"ב וכתב שם בן א"ח דכן מנהג עיר בגדאד יע"א וכתב עוד שם בן א"ח דגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הביצים וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים אלא שסיים דשומר נפשו יחוש בזה כי יש פתחון פה לחלק בין דין ביצים הנז' ובין דין שכתב מרן ז"ל בסי' צ"ה יעו"ש. מיהו הברכ"י בסי' ק"ז או' א' כתב דאם נתן אפר על הביצים בקדרה מותר לכ"ע אפי' לכתחלה. וכ"כ הער"ה שם או' א' קהלת יהודה שם. והבאנו דבריהם לקמן סי' ק"ז או' ד'.

זנ) וכתב עו"ש עדות ביהוסף דאם היו הביצים שלוקות במים ואפר קודם נתינתן בתוך החמין מותר החמין אפי' נמצא אפרוח בביצה דע"י האפר נותן טעם לפגם. ועוד כתב טעם אחר להתיר אף אם לא נשלקו הביצים באפר אם עדיין לא נגמרה צורת האפרוח משום דאין לך דבר מאוס וסרוח ממנו יעו"ש והב"ד עיקרי הד"ט שם.

חנ) ולפ"ז אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף (וערבי צאבו"ן) העשוי מחלב לתוך התבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב. ט"ז ס"ק ט"ו. צ"צ סי' צ"א. חכם צבי סי' ק"א. מנ"י על התו"ח כלל נ"ח או' כ"ו. מש"ז או' ט"ו. תשו' מאהבה ח"ב סי' זה. ערוך השלחן סוף או' כ"ד. זב"צ או' ל"ח.

טנ) ואם בלע הכלי ב"י דבר פגום אף הטעם שהוא בלוע בתוך הכלי ג"כ נפגם ולפ"ז ביורה זו שהיא חולבת ב"י שהדיח בה קדרות של בשר שיש בהן שומן והניח בה אפר גם היורה שהיא חולבת נפגמה ואם בישל בה אח"כ בשר מותר התבשיל וכן כלי איסור שבשלו בו דבר הפגום פוגם הבלוע בכלי ואם בשלו בו אח"כ תבשיל של היתר מותר התבשיל. בית דוד חי"ד סי' מ"א בשם מהריק"ו. וכ"כ בית יהודה ח"א דף קי"ד ע"ג סי' ב' וח"ב סי' ע"ז. אבל בשם מהרש"י כתב ב"ד שם דהא דפוגם האפר ה"ד לשומן שבעין שהיה בקדרה שהוא בחוץ נפגם באפר אבל טעם הבלוע בתוך דופני הקדרה לא נפגם ונותן טעם ואוסר ולפ"ז ביורה זו שהיא חולבת וב"י והדיחו בה כלים של בשר שיש בהם שומן בעין אסור לבשל בה בשר ואם בשלו בה התבשיל אסור אבל יכול לבשל בה תבשיל של חלב משום דלא בלעה מן השומן של בשר שהוא בעין אלא טעם פגום שנפגם באפר וכן כלי איסור שבשלו בו דבר פגום והוא ב"י אם בשלו בו אח"כ דבר היתר אסור. וכ"ה דעת ב"ד שם כסברא זו. דבר משה סי' יו"ד. דבר שמואל סי' פ"ח. קול אליהו ח"א חי"ד סי' י"א. ער"ה או' טו"ב.

ס) [סעיף ה'] אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח וכו' והטעם שאם יפול שם כותח במלח נראה וניכר ולא בטיל ושמא לא ידע וימלח ממנו בשר אבל כותח הנופל לחומץ ליתא בעיניה ובטל בס' רש"י חולין קי"ב ע"א. ב"י. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' ך' ועיין באו' שאח"ז.

סא) שם הגה. ודוקא אם הכלים מגולים. ולהרמב"ם אפי' מכוסים אסור שהוא סבר הטעם משום שהמלח שואב מהכמכא ואח"כ נותנין אותו בבשר ולרש"י וסיעתיה סוברים שמא יפול מהכמכא למלח ויש לחום לב' הסברות ואין להניחם בהדי הדדי אפי' מכוסות כדעת הרמב"ם וגם אין להניחם בהדי הדדי אפי' אינם נוגעות דפנותיהם זה בצד זה לחששת שמא יפול מהכמכא. וזה דוקא אם הם מגולות אבל מכוסות ומרוחקות מותר לכ"ע. פר"ת או' ז' מש"ז או' ט"ז. זב"צ או' מ"א.

סב) ונראה דוקא להניחו בקביעות אבל להניחו לפי שעה אדעתא ליטלו תכף ומיד שרי. פר"ת שם. וכ"כ הפר"ח או' כ"א אלא שסיים ואפשר דלא פלוג רבנן וראוי להחמיר.

סג) שם בהגה. ואפ"ה אם עבר ונתנן ביחד מותר וכו' דלא מחזקינן איסורא. ביאור הגר"א או' כ"ה.

סד) שם בהגה. ואפ"ה אם עבר ונתנן ביחד מותר וכו' ולטעם הרמב"ם אם עבר והניח אצלו ודאי אסור למלוח בו בשר לכתחלה רק אם שכח ומלח בו בשר מותר בדיעבד. כנה"ג בהגה"ט או' ט'.

סה) וה"ד בכלי חרס אפי' עבר והניח אסור למלוח בו לכתחלה לסברת הרמב"ם אבל בשאר כלים לכתחלה אסור ובדיעבד מותר למלוח בו לכתחלה. ער"ה סוף או' י"ט. זב"צ או' מ"ד.

סו) [סעיף ו'] מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב. דבשר עם חלב זהירי אינשי שלא יפול מזה לזה. ב"י. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך ס"ק כ"ג. פר"ח או' כ"ב. וכ"ש דמותר ליתן איסור והיתר זה אצל זה דמיזהר זהירי משא"כ מלח וכותח שניהם היתר לא אסיק אדעתיה. מש"ז או' י"ז.

סז) שם הגה. ויש מחמירין לכתחלה וכו' דוקא במגולין. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ג. מנ"י על התו"ח כלל ס' או' ו' כריתי או' ט"ו. חו"ד או' כ"ד. שפ"ד או' כ"ד. אבל במכוסין יש להתיר בכל ענין אפי' לכתחלה אליבא דכ"ע. מנ"י שם. ובאחד מכוסה סגי או כלי הבשר או כלי החלב. זב"צ או' מ"ה.

סח) שם הגה. ויש מחמירין לכתחלה וכו' ומיירי בחלב עב דומיא דכותח עם מלח אבל בחלב צלול ורוטב בשר דכי נפיל מהאי להאי ליתיה לאיסוריה בעיניה שרי לכ"ע דומיא לחומץ. פר"ח שם. זב"צ או' מ"ז.

סט) [סעיף ז'] מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב. וה"ה הנתון בקערה של איסור כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' י"ג בהגה. ש"ך סוף ס"ק כ"ה. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' ל"א. בל"י או' כ"א. חו"ד או' כ"ה. שפ"ד או' כ"ה. זב"צ או' מ"ח.

ע) שם הגה. והמחמיר גם בזה תע"ב וכו' ולענין דינא לכתחלה ודאי אין ליתן מלח בכלי בשר וכ"ש בכלי איסור ובדיעבד אין איסור אפי' נתלחלח המלח דאין מליחה לכלים להפליט. שפ"ד שם. זב"צ או' מ"ט. ועיין באו"ח סי' תמ"ז סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

עא) ומ"מ נכון ליחד ב' כלים למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח משם מלח ואח"כ יקח לחלב וכן איפכא. רש"ל פכ"ה סי' פ"א. ט"ז ס"ק י"ח. לה"פ או' ל"ב. חו"ד שם. שפ"ד שם. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ט"ל ערוך השלחן או' כ"ו. זב"צ או' ן'.

שנתבשלו לכתחלה אין לבשלם בקדירה של בשר אדעת לאוכל' בכותח אבל אם בישל בקדרה של בשר מותר לכתחלה לאוכלן בכותח כפשטא לישנא דגמ' ואפילו עבר ובישלן בשל בשר ע"ד לאוכלן בכותח ולא קנסינן ליה פר"ח:

רחוצה יפה וסתם כלי רחוצה יפה עד שנודע בבירור שאין רחוצה:

ויש מחמירין עיין פלתי דעשיתי סמוכין לזה מגמ' ע"ש:

ובדעבד היינו שכבר נתנו בכותח:

ליתנם אפילו ע"י עירוי כן מסקנת אחרונים:

מותר לכתחלה שניהם חמין ה"ל כנתבשלו ואם תחתון חם דעת הב"י דהוי כעלו ודעת הש"ך כנתבשל דתתאי גבר ועמ"ש פלתי בסימן צ"ד והש"ך סתר דבריו כאן כתב כהב"י ולעיל השיג וצ"ע:

ברי לי' וכו' אע"פ שסתם כלי' מודחים זו שרוצה להדיחם אינו בחזקת מודחים:

ואם היה שומן אם שניהם ב"י אפי' שומן דבוק רק בא' מהם מ"מ המים מקבלים טעם מן הדבוק ואין כאן נותן טעם בר נ"ט ואם שומן דבוק בשניהם אפילו שניהם אינו ב"י דהשומן נאסר היה שומן באחד ושניהם אינו ב"י אותו שיש בו שומן בולע מהכלי שאין בו שומן ובלוע בכלי הוא נטל"פ ומותר אבל הכלי שאין בו שומן בולע משומן שבכלי שני אסור וכן א' ב"י ואחד אינו ב"י ושומן דבוק באחד מהן הוי נמי כלל זה דכלי שאין בו שומן דבוק בו אינו אוסר רק כשהוא ב"י אבל אם השומן דבוק בכלי אינו ב"י א"כ אוסר הכלי דהוא ב"י ומי' נ"נ ואוסרים הכל ופשוט:

והמים דלא נ"מ בהו מחמירין:

ואם עירה דכיון דאיירי דלא נפסק הקלוח אם כן טעם בשר וטעם חלב באים כא' כי הם עוברים מקצה אל קצה ולא הוי נ"ט בר נ"ט והוא חומרא בעלמא:

דאין עירוי וש"ך החמיר אם לא במקום ה"מ ופר"ח החמיר אף במקום ה"מ והנכון אתו ולכתחלה לערה כך פשיטא דאסור דהא יש כאן בלוע מבב"ח ועירוי מבשל כ"ק וגורם דבישול בב"ח ועמש"ל בסי' ק"ה בשורש הזה:

ולא וכו' דאמרינן השתא דבא הכלי לשם ולא הודח עמהן גם ס"ס הודו או לא ואת"ל הודח שמא לא היה בו:

יראה לי וכו' הש"ך חולק ועמ"ש פלתי ליישב הש"ך וכ"כ גוף תמיהתו ומה שקשה מהרי"ל וע"ל סי' פ"ז:

אין מניחין דכותח אם נפל הוא בעין אבל חמץ אף אי נפל הוא לח בלח וליתא בעינו:

שנתבשלו המחבר ורמ"א הביאו דעת האומרים אם עלו דווקא או אף נתבשלו ואני מצאתי און להסוברים דווקא עלו דבגמ' דשילהי ע"ז אמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו ופריך הגמ' חטאת ושלמים דזה נאכל ליום א' וזה לשני ימים מא"ל. ומשני חטאת דנשחט היום והדר מבשלו שלמים דנשחטו מאתמול דכלו זמנים בהדדי והדר מבשל שלמים דנשחט' היום דכלה הזמן וכו' ויש להבין מה ביקש הגמ' בזה בבישל שני גווני שלמים דאתמול ודהיום ולא קאמר תיכף לאחר בישל חטאת מבשל שלמים הנשחטים היום ולמה לי בישול שלמים דאתמול: אמנם לפי מה שהעלו התוספת למאן דאמר בישלו אסור צריך לומר התם בכלי מקדש אוקמי אדאורייתא לבטל מין במינו ברוב וזהו ודאי לסמוך ארוב יש קצת פקפוק עד שאמרו לדבר שיש לו מתירין דלכך לא בטיל דמה לך לסמוך ארוב המתין עד שיהיה מותר וא"כ בחטאת נגד שלמים דנשחטו בו ביום יש כאן שני אסורי' אחד איסור זרים לשלמים ושני איסור נותר דמחר בלוע דחטאת נותר וא"כ כשיבא מחר נאכול שלמים יש כאן בו בלוע ב' איסורי' איסור זרים ואיסור נותר ובשניהם יצטרך לסמוך אביטול ברוב וכל כמה דנוכל למעט שלא יאכל איסור בסמיכת הרוב עבדינן כמו בדשיל"מ הנ"ל ולכך מבשל תחלה שלמים דאתמול שצריך לאכול בו ביום וא"כ אין כאן בלוע איסור רק מאיסור זרים וע"ז סומך אביטול ברוב וכשנתבשל אח"כ שלמי' דנשחטו היום אין בהם בלוע רק מחמת נותר כי בלוע דאיסור זרים מחטאת כבר נתבטל בשלמים ראשונים והלך לו כי חזר איסור להיות היתר וגם הוא נ"ט בר נ"ט שלישי וכלא יחשב ואין כאן רק איסור נותר וסמוך על הרוב וא"כ מעולם אין אוכל חתיכת קדשים שיש בו בלוע ב' איסורי' משא"כ אלו היה תיכף מבשל שלמים דזמנם עד למחר היה בו בלוע שני איסורים כאחד ולסמוך אתרווייהו על ביטול ברוב כולו האי לא רצו להקל וזהו ברור. ומזה מוכח דנתבשלו אסור דאלו מותר אין כאן ביטול נותר כלל דה"ל בר נ"ט היתרא כמ"ש התוס' ודאי לדעת הרמב"ם דהמריקה היה תיכף קודם שנעשה נותר וא"כ הגמ' דפריך היתרא דאתיא לידי איסורא היינו אף שעכשיו מותר מ"מ לבסוף מיקרי איסורא א"כ לס"ד זו אף נ"ט בר נ"ט דהיתרא לא מיקרי כמו גבי חמץ בפסח לדעת הרבה מחברים וזהו מותר אבל למסקנא דהוי היתרא דכי מטו זמן איסורא ליתא בעיני' דאף זו נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא וא"ש אבל זולת דעת הרמב"ם וסייעתו ברורים הדברים כמ"ש: והנה לדעת האומרים נצלו ג"כ מותר והא דאמרינן תנור שטחו באלי' דבעי היסק משום שמנונית ע"ג. יש לכאורה להקשות מה פריך הגמ' והשתא דאיתותב רבה וכו' למה קדרות בפסח וכן במקדש ישבר ומה קושיא דלמא לעולם אינו יוצא בכ"ח מידי דופיו אפי' בליבון וכאן בפסח ומקדש דהוי דאיסורא אסור אבל שם בתנור הבלוע בלא"ה אינו אוסר דהוי נ"ט בר נ"ט רק מה שהוא בעין ע"ג התנור וזהו ודאי דנשרף בשריפות התנור וליבונו וצ"ל דקושיא הוא לרב דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור וא"כ ע"כ ליבון התנור מוציא הבליעה ג"כ ושפיר קשה למה ישברו. ובזה יש ליישב האבי עזרא שהביא הרא"ש בפ"ב דפסחים דבתנור וקדרה אין עושין כבשונו'. והקשה הרא"ש הא גמ' ערוכה היא דמהני רק דאין עושין כבשנו' בירושלי' ולפמ"ש ניחא דס"ל דכי צריכין אנו לדחוק בין היסקו מבפני' ומבחוץ הוא הכל לרב דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור אבל לפי דקיימ"ל נ"ט בר נ"ט מותר אמרינן לעול' דאין מועיל שוב הכשר לכ"ח והיסק התנור הוא רק לשרוף הטח ע"ג וא"ש ודו"ק. ואדרבה יש קצת ראיה בגמ' הניח תיובתא הך מילתא דרבה דאסור התנור ואח"כ פריך ארב ומשני תי' א' לחלק בין מתכות לכ"ח. וקשה א"כ איך סלק רבה בתיובתא ולמ"ש ניחא דהא קיימ"ל נ"ט בר נ"ט מותר וא"כ האיסור הוא משום הטיחה שע"ג ובזה אין חילוק בין מתכות לכ"ח ודו"ק:

והמנהג לאסור לכתחלה וכו' ובשר עוף אני מסופק אם יש להחמיר בו כיון דהוא כולו דרבנן או לא והי' נראה דהואיל דתו' נסתפקו בהא או נתבשלו מת' ורוצה להביא ראי' מהך תנור דטחו באליה וכו' ולא תי' דשאני כותח דהוא רק דרבנן דהתו' ס"ל כותח דרבנן כמש"ל סי' צ"א דס"ל לתוספת בהא אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן:

רק עלו וכו' וכתב הש"ך בסק"ו שאחד מהן או הכלי או הדגים חמין כמ"ש תוס' ורא"ש וכו' וסותר דברי עצמו דבסימן הקודם ס"ק ל"ג כתב דאין ראיה מתוס' ורא"ש אם תתאי חם דהתוספות כתבו למר כדאית ליה וכו' ועיין מש"ל:

יראה לי שאם נתן וכו' עיין ש"ך מ"ש הפר"ח ונכון הוא ובאמת לא נעלם מדברי הש"ך דעת הא"ח בא"א דמי לאג שהוא נותני' בו אפר לא מהני הגעל'. איברא מ"מ הקשה שפיר דכמו דלר"א צ"ל דהגעלו שני פעמים אף גם לר"ת י"ל דתחלה הגעילו במי אפר לפגום הבלוע ואח"כ הגעילו במים חמין דהבלוע כבר נעשה פגום ולא יאסור המים להיות נ"נ: אך ודאי אם אמרינן מ"ש התוס' בקושי' ואמרינן לא אסרה התורה אלא קדרה בת יומא ולא הקשה סתם בממ"נ אי אסרה התורה ש"מ דאסור יהי' איך שיהי' כוונתם די"ל מאי קושי' מהגעל' הא נותן טעם לפגם בעלמא שרי רק בגעולי מדין גזרת הכתוב לאסור וא"כ איך יהי' נבלה ולכך כתבו התוס' דז"א דאינו מפאת גזרת הכתוב דלמ"ד נותן טעם לפגם מותר באמת לא הגעילו רק ב"י וא"כ שפיר הקשו וא"כ אין מקום לקושי' הש"ך דקשה לפי' הש"ך דהגעילו במי אפר וקשה למ"ד נטל"פ אסור איך הגעילו ול"ל דמ"ד דאסור ס"ל כמ"ד אפשר לסוחטו מותר דהא בגמ' דע"ז לרב מספקי' לי' אי נטל"פ אסור ורב ס"ל חנ"נ: איברא לא הבנתי כלל דדעת הש"ך קדרה בשר ובישלו בו מים עם אפר הבלוע נעשה פגום שבולע מי אפר ופוגם הבשר וא"כ אם בשלו אח"כ חלב אינו אוסר דה"ל נטל"פ וכן כלי בלוע מאיסור ולפ"ז למה אסר' התורה דבר הבא באש היינו שבולע ע"י אש צריך ליבון כי אם יוצא כל הבלוע ע"י הגעלה קשה ל"ל לבון יגעיל השפוד במי אפר וא"כ יפגום הבלוע בתוכו ואח"כ יכול לצלות בו כי אף דיצא הטפה הבלוע הא הוא פגום מעיקר' וע"כ דלא מיירי התורה בכך ודוק כי דברים אלו ברורים למבין:

נותן טעם. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק א' שכתב בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט אלא בכלי אבל לא באוכל. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ח ומ"ט שהאריך להוכיח דנוסחא זו בש"ד שהביא הפמ"ג נוסחא משובשת היא ובאמת הדין דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט וק"ו הוא מכלי אלא דמ"מ כתב בתבשיל של שעורים שניתן לתוכו חמאה כמו א' מארבעים מהתבשיל שהגיסו אותו בכף ואח"כ נתחב הכף לקדרה של בשר שאין בה ס' נגד החמאה שניתרה אל התבשיל של שעורים דאסור לא מבעיא לחמאה שניתן לתבשיל גוש של שעורים וכיוצא בו דלא דיינינן ביה נ"ט בר נ"ט שהרי א"א שנכנסה החמאה כולה לתוך השעורים לפנים שלא נשאר ממנה כלום ע"ג השעורים מבחוץ וא"כ בלע הכף מאותו הלכלוך שהוא בעין אלא אפילו היה התבשיל כולו רוטב אסור שלא התירו נ"ט בר נ"ט אלא בכלי או בחתיכה שבלעה בשר או חלב שהבלוע נאחז ונדבק בו אבל ברוטב דלא שייך בו בליעה כלל אלא תערובת אין כאן נ"ט בר נ"ט ע"ש ראיותיו ולע"ד נראה להתיר הקדרה של בשר הנ"ל ולא משום נ"ט בר נ"ט אלא לפי שכתב הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ד דאין צריך לשער כי אם לפי החשבון דאין המדומע מדמע כו' וא"כ הכא א"צ שיהא ס' נגד כל החמאה אלא כנגד חלק אחד מארבעים מהכף וזה פשוט. ועיין בס' ח"ד שכתב עוד דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בישלו הדגים עם הבשר אפילו בדיעבד אסור אם לא היה ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט דכיון שנפל בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר הוא עם התבשיל חשבינן כאילו נפל לתבשיל והוי טעם אחד ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ז באמצע התשובה שהשיג עליו והעלה דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן צ"ז:

ובדיעבד מותר בכל ענין. ודוקא נתבשלו שיש ג' נ"ט שעיקר הטעם הולך באמצעית המים אבל נצלו אסור ש"ך. ולפ"ז גם בנתבשלו אף דהדגים מותרים מ"מ הרוטב אסור דהוי כמו נצלו. פמ"ג וח"ד וכתב עוד הח"ד דהא דנצלו אסור דוקא שצלה דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר אבל אם צלה דגים בקדרה שבישל בו בשר מותר כיון שטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול חשיב מעיקרא כמו ג' נ"ט. ואם חתך דגים רותחים בסכין שחתך בשר הוי כנצלו דדוחקא ורותח מבשל ע"ש ודין זה בחתך דגים בסכין כתבה כנה"ג בסימן צ"ו בהגהת בית יוסף אות ה' ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב בהג"ה שחולק עליו וכתב דאין לחוש לו גם הפמ"ג בסי' צ"ז במשבצות אות ג' הניח דין זה בצ"ע ע"ש:

אבל ליתנם בכלי שלהם. עש"ך סק"ה לשון הר"ן שם ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן ס"ח.

אבל אם היה דבר חריף. עיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"ט שהאריך הרבה לסתור פסק זה דבתשובת הרשב"א שם לא משמע מידי ומדברי האו"ה ג"כ אין ראייה דמה שהצריך ס' נגד כל התבלין אינו מטעם דבד"ח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק משום דאין כאן רק ב' נ"ט (זה הוי כנצלו שכתבתי לעיל) ולפ"ז בנתבשל דאיכא ג' נ"ט אפילו בדבר חריף מותר ולא כמו שמדמה הרמ"א דין בישול בדברים חריפים לדין תבלין שנדוכו. ומסיק דבדבר חריף גמור אין לזוז מפסק הרמ"א מאחר שכן פשט המנהג אבל במקום שיש להסתפק אי מקרי דבר חריף (כמו בארש"ט שנחלקו בו הט"ז ובה"י כמ"ש הבה"ט סימן צ"ו סק"י) וכדומה יש להתיר ע"ש וכן הסכים בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב ע"ש. ויש להסתפק הא דחורפא מחליא אם הוא דאורייתא או מדרבנן ונפ"מ להקל בספיקו וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל סוף סי' כ"ד כתב דהוא מדרבנן ע"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ד הביא ראיה דהוא דאורייתא ע"ש. שוב ראיתי בתשובת שיבת ציון רס"י ל"ב כתב דלא שיוך בזה כלל לומר דין דאורייתא או דרבנן דחיך אוכל יטעם וכיון דחז"ל עמדו בזה על הנסיון וידעו דבדבר חריף משוי ליה לשבח פשיטא דהוא דאורייתא ע"ש ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות י"ט שכן דעת הגאון רבינו עקיבא איגר.

והמים נוהגין בהן איסור. עיין בת"ח סוף כלל נ"ח שכתב ויש ללמוד מזה אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י מלא מים או איפכא כו' המים מיהו אסורין וכתב המנ"י ריש כלל נ"ט התוחב כף שאינו ב"י למים דאסורין היינו בלא הוחמו לשתיה משא"כ בהוחמו לשתיה וצ"ע למעשה ע"ש:

שאם נתנו אפר. עש"ך שהשיג על דין זה. ובתשובת כ"י הארכתי בזה ותירצתי קושיית המחברים על הש"ך בזה הלא המה המנ"י כלל נ"ח ס"ק כ"ו והכרו"פ סק"ד וח"צ בתשובה סימן ק"א ובתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שכולם הקשו על הש"ך ואני ישבתי דברי הש"ך בזה בס"ד על נכון ולבסוף כתבתי דנראה שאין כוונת המחבר דאפר יכול לפגום את האיסור אלא כוונתו דוקא הכא בבשר בחלב מהני אפר להקליש טעם שלא יחול עליו אח"כ שם בב"ח וכמו שמצינו בסי' פ"ז בחלב קיבה קרושה ע"ש בש"ך ס"ק ל"א ובזה מסולק קושיית הש"ך גם קושיית הט"ז ממהרי"ל ע"ש. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ו ובתשו' מקום שמואל סי' ע"ד ובתשובת צ"צ סי' מ"ז:

נותן טעם לפגם. עבה"ט ס"ק י"ח ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"ז על דבר הבאדאשין העושין מן הלא"ג של הבורית אם מותר ליתנו לתוך העיסה שיתחמץ העיסה והשיב דאף שהעיד הגאון בעל צ"צ על הבורית שהיא פגומה מאד מ"מ אולי הבורית הוא פגום והלא"ג אפשר שאינו פגום דכל טעם טוב שבחלב נכנס ללא"ג אך יש להתיר דידוע שהבאדא"ש עצמו צריכים ליתנו בתנור בוער והוא נעשה בתוכו כולו אש ואין זה חמור מהנשרפין שאפרן מותר וע"ש עוד דאפילו אם היה מלאכת הבאדא"ש באופן אחר שלא היה נשרף ממש מ"מ בדיעבד לא נאסרה העיסה שהועמד ע"י מכמה טעמים ע"ש:

והמחמיר גם בזה. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רל"ו דמשמע דדוקא בכלי חרס ראוי להחמיר ולא בשאר כלים:

(סי' צ"ה סעיף ח' ) יותר מאחד בששים. במ"י (כנ"ח סקי"א וסקי"ח) כתב בשם האו"ח דמסתמא יש ס' כנגד הבעין אבל במי הדחה בעי' שבוודאי הוא ס':

(סעיף ב' בהג"ה) ובדיעבד מותר בכל ענין.נלע"ד דאם בשלו חלב שחוטה בקדירה חולבת ועיר' אותה אח"כ עם בשר דהוי רק בב"ח דרבנן דהבלוע שבכלי שנפלט הוי נ"ט בר נ"ט ול"א דדוקא היכא דנבלע באינו מינו בזה נקלש טעמו אבל בכה"ג דהפליטה נתערב בחלב שחוטה דהוי מינו נתחזק הטעם ולא נקלש דאין לחלק דבכל ענין הוי נ"ט בר נ"ט וראיה לזה מדברי הש"ך לעיל (רס"י צ"ג) דבידוע כמה בשר בשלו תוך מעל"ע לבישול חלב בעי' רק ס' כנגדה דמה שנבלע מקודם הוי נטל"פ ואפי' בשלו בו בשר תוך מעל"ע מבישול ראשון א"צ אלא ס' נגד הבשר השני ע"ש הרי לדעת הש"ך (סי' צ"ד סקכ"ד) דבהוחמו בו מים בכלי איסור אף להסוברים דל"א חנ"נ בשאר איסורים מ"מ מונים משעת חימום בו מים כיון דלא שייך בי' נ"ט בר נ"ט דהיתירא ע"ש א"כ מדשרי בבשלו בשר בתוך מעל"ע ע"כ דגם בכה"ג שייך היתירא דנ"ט בר נ"ט אף דהטעם בשר שבכלי כשיצא נתערב עם טעם בשר אעפ"כ מקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא ודוק ושוב ראיתי שמפורש כן במ"ש תוס' (ד' קי"א ע"ב) ד"ה הלכתא דבכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וכו' דהא דמותר לבשל האידנא בקדירה שבישל בה שלמים באתמול ול"א דממעט באכילתו משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא הרי דאף דטעמיה שווים מקרי נ"ט בר נ"ט:

(ש"ך סק"ג) והמנהג לאסור לכתהלה לאכלו וכבוש כה"ג צ"ע לדינא והיינו אם תיכף כשפינו ממנו הבשר נתנו המים לתוכו אבל אח"כ הוי נ"ט בר נ"ט ונטל"פ:

(ש"ך סקי"ג) וכמו שחיישינן בכה"ג. אין זה ראיה דלענין הגעלה אמרינן אף דרוב תשמישו בכ"ש מ"מ שמא פ"א נשתמש בכ"א ואפילו לכתחלה אסור אבל הכא דמה ששימש מזמן רב ליכא איסור דהוי אב"י והאיסור רק מ' ששימשו תוך מעל"ע י"ל דל"ח כיון דרוב תשמישן בכ"ש גם מ"ש הש"ך אבל אם ברי לו שלא נשתמש כו' נראה לי אף אינו ברי לו רק מה שידוע לו תשמישי' תוך מעל"ע היה בכ"ש ויותר מזה א"י ממילא אמרינן דיותר מאלו תשמישי' בכ"ש שידוע הוי על השאר כמו סתם כלי אב"י דלא שימש בו תוך מעל"ע ודוק:

(ש"ך סק"כ) דעירוי לא מבשל כולי האי. יש לע' אף אם עירוי אינו מבשל להפליט ולהבליע מכלי לכלי מכל מקום נידון דבתחלה הלכלוך שבכלי חלב בלע מכלי נקי דבשר דעירוי מפליט לאוכל ואח"כ כשמערה שנית מבליע הלכלוך נבילה לכלי ומה"ט יש לדון דבכלי איסור אף בנקייה אף אם נימא דאין עירוי מפליט ומבליע הא מכל מקום בעירוי הראשון נעשו המים נבילה דבלעי מכלי איסור ובעירוי שנייה מבליע המים דנ"נ לכלי ההיתר ואף בהפ"מ דל"א בלח נ"נ מ"מ המים עם הבלוע שבתוכן נבלעים בכלי ההיתר ובזה י"ל דבמים דנאסרו ע"י עירוי הם עצמם מותרים כיון דא"א לקלוף והא דכתב הש"ך דהנקי נ"נ וחוזר ואוסר היינו דכלי שפיר נאסר ואוסר כיון דהקליפה ניכר ע' ש"ך לעיל (סימן צ"א סק"ה) אבל מ"מ הראשונה בכלי בשר וכלי חלב וא' אינו נקי דלכלוך גוש נימא דהלכלוך היתר נאסר כדי קליפה ואוסר בעירוי הב' להכלי היתר:

רחוצה יפה כו'. לאו למימרא דכל שנתבשל בה בסתמא מחזקינן לה שהיה שם שומן דבוק וכמ"ש הרא"ש והט"ו בס"ג גבי הדחה דאפי' אינו בן יומו מחזקינן בה שומן ושלא הי' מקונח יפה דדוקא גבי הדח' אמרינן מסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא דמדיחן אבל כשנתבשלה בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן וכדכתב בת"ח כלל י"ז ד"ב וכדמוכח להדיא מהפוסקים בדוכתי טובא ומ"ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה:

ביצה כו'. ואפילו ביצה קלופה שנתבשלה במים בקדרה חולבת כו' אם הקדרה רחוצה יפה כמו בס"א וק"ל:

והמנהג לאסור לכתחלה. לאכלו בכותח ובדיעבד מותר אם נתן בכותח אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפי' להמחבר וסייעתו כ"כ סמ"ק סי' רי"ג והגה"מ ורי"ו ומביאם ב"י וכ"כ האו"ה ריש כלל ל"ד בשם המרדכי:

ובדיעבד מותר. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סימן ס"ג אוסר אפי' בדיעבד בנצלו מדינא ע"ש:

אבל ליתן בכלי שלהם מותר לכתחלה. לכאורה משמע דאפי' ליתנן דרך עירוי מותר וכ"כ באו"ה בהדיא וכ"כ הב"ח בסוף ס"ד שדעת הרב דמותר לערותן בכלי שלהן אפי' לכתחלה אלא שקשה דהרי כ' בס"ג דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו ודוחק גדול לומר דכאן לא קאמר אלא דהמאכל מותר לערותו בכלי שלהן אבל הכלי אסור וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי. ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דהרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירים אפילו בנתבשלו והרב בהג"ה גופי' מתיר בדיעבד א"כ נראה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב דשרי דהוו דיעבד ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני כמ"ש הר"ן וז"ל דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעי' המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט הילכך ל"ד לדגים שנתבשלו כו' ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברי שהטעם הראשון אין מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפי' בשאר איסורים נמי נימא הכי למאן דלית לי' חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיוצא בו דהוי ב' נ"ט של היתר הלכך דוקא כשהטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אמרינן הכי אבל כאן שהטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא ודאי דאסור וכדברי סה"ת עכ"ל וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח שם דין י"ב כתב שכל דבריו נ"ל הלכה כי דברי טעם הם אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו ע"כ שוב מצאתי שגם בתשובת משאת בנימין סי' ב' פסק כן וכ' שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וע"ש ועיין ס"ק י"ז:

רק עלו בכלי של בשר כו'. פי' שאחד מהן הכלי או הדגים חמים כדאיתא בתוספות והרא"ש וטור ושאר פוסקים והכי מוכח בש"ס אבל אם שניהם חמים הביא הב"י בשם מ"כ דה"ל כנצלו וכ"כ בת"ח שם ד"מ בשם או"ה ע"ש המרדכי ע"ש:

אפילו אינו ב"י. דחורפי' דתבלין משוי ליה כאלו האיסור בעין ומשוי ליה בן יומו כדלקמן סי' צ"ו ולקמן סי' קכ"ב ס"ג נתבאר דדוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע"ש וע"ל סי' צ"ו וסי' ק"ג ס"ו:

עד דאיכא ס' כו'. ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וכדלקמן סי' צ"ח ס"ח:

שניהם בני יומן מותר. היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר וכמ"ש המחבר בא"ח סי' תנ"ב ס"ב דיש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב יחד אא"כ אחד מהם אינו בן יומו וכ"כ הטור לקמן סי' קכ"א אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו עכ"ל והיינו לכתחלה כמ"ש הב"ח והדרישה שם ע"ש ועיין בס"ק ג' בסי' זה ולעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ו:

ואם היה שומן דבוק בהן כו'. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נ"ט לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ"ז אפי' אם היה אחד מהן אינו ב"י והשומן דבוק באותו שאינו בן יומו הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא בן יומו אותו שהוא בן יומו מותר ושאינו בן יומו אסור כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד והרב בת"ח שם ד"י:

צריך שיהא במים ס' כנגד כו'. ע"ל ס"ק א':

ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן. וטעמא דהא כשטעם השני של בשר ושל חלב נכנסים במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים הקערות והיורה ועיין בס"ק ה' ל' הר"ן אבל כשאחד מהן ר"ל הקערות או היורה אינו ב"י כל הכלים מותרים דאותו שהוא ב"י פשיטא דמותר שהרי לא קיבל טעם אלא מכלי שאינו ב"י שהוא נטל"פ ואותו שאינו ב"י נמי מותר דהרי קיבל הטעם מנ"ט בר נ"ט ועדיין הוא היתר מאחר שאינו ב"י:

מבליעת כלי ראשון. וכתב האו"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכלי שני אינו אוסר עכ"ל ונ"ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון וכמו בכה"ג לענין הגעלת כלים וצריכין כולם הגעלה בכלי ראשון אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכלי שני תוך מע"ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג עכ"ל ת"ח שם דין י"ג והב"ח השיג על דברי הרב אלו ע"ש אף כי דבריו נראין מ"מ נראה שגם הוא מסכים שאם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון או בעירוי מע"ל אינו אוסר בדיעבד והוא פשוט:

והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום כ"כ בת"ח שם די"ד בשם או"ה אבל ודאי מדינא מותר לאכלו עם מין הכלי שהוא בן יומו כגון אם הוא של בשר מותר לאכלן עם בשר וע"ל סי' צ"ד ס"ה ובמ"ש שם:

אבל אם שניהם בני יומן כו'. הא דאצטריך לכתוב זה אע"ג דכתב כבר ויש אוסרין אא"כ א' מהם אינו בן יומו כו' י"ל דקמ"ל דל"מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי של בשר ושל חלב ביחד בכלי אחד הכל אסור דהמים שבכלי ראשון מפליטים ומבליעים ונעשו נבילה:

והכי נוהגין. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ס"ד אבל אם הודחו בזה אח"ז הוי ממש כדגים שנתבשלו בקדרה של בשר דלעיל דשרי:

ואם עירה מכלי ראשון כו' דאין עירוי ככלי א' כו'. ובת"ח שם די"ב משמע להדיא דבין מערה מכלי של בשר מקונח בן יומו על כלי חלב ובין מערה מים שאינן לא של חלב ולא של בשר על כלים של בשר וחלב יחד ששומן דבוק בהן יש להתיר במקום הפסד מרובה או לצורך ושלא בכה"ג יש לאסור הכל וצ"ע שלא כ' כן כאן בהג"ה וע"ל ס"ק ה' וס"ק י"ט:

עירה כו'. וכתוב בת"ח שם בשם או"ה דאפי' במערה מכלי של איסור על כלי של היתר אין לאסור רק הכלי שבא קלוח העירוי עליו ע"כ:

שאינן של בשר ולא של חלב. כגון מקדרה חדשה או שלא נשתמש בה רק ירקות וכיוצא בהן או שאינה בן יומו וק"ל:

דאין עירוי ככלי א' ממש כו'. קשה לי דהא משמע מדברי הרב בהג"ה סי' ס"ח ס"י דעירוי מבשל כדי קליפה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג ד"ב וצ"ל דס"ל להרב דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כאחת בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד סי' נ"ז בשם מהר"ש ומביאו בת"ח שם דנאסרו דכיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמו שיתבאר בסי' ק"ה ס"ק ד' א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי והכי מוכח מדברי המרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים דאפילו למ"ד כלי שני מבליע ומפליט אין סברא לחלק בכלי שכתבו על מ"ש ה"ר חיים כהן דתרנגולים שנמלגו בכלי שני אסורים וזה לשונו ולפי דבריו היו נאסרים כל הכלים שמולגין בהם התרנגולת מחמת הדם שפולטת התרנגולת ונבלע בכלי עכ"ל א"כ כ"ש דלמאי דקי"ל דעירוי מבשל דמבשל אפי' לכלי וכ"כ מהרש"ל בספרו פכ"ה ס"ס ס"ד וז"ל היכא שעירו מים רותחים על הקערות צריכים לדקדק ולשאול אם היו שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע כדי קליפה עכ"ל וגם הרב בת"ח שם כ' שלא נהגו להקל בזה ושיש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ואו"ה דהתיר אפילו שומן דבוק בהן היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דעירוי אינו מבשל ולא מפליט ומבליע אפי' כדי קליפה אלא בולע כדי קליפה קודם שמצננו וכמבואר בדבריו להדיא אבל למאי דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה נראה כמו שכתבתי מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם וכדמשמע מדברי מהרש"ל אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם נראה דאפילו נקי אסור וצריך עיון בזה דאפשר דאפילו מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שאחד מהן נקי ואחד מהן אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה כי נראה כיון דמבשל חשיב ממש כבישול והכי משמע בהגהת ש"ד הישנים שנדפסו בקושטנדינ"א שנת שוב"ה (סי' ל"ג) דאין חילוק ע"ש:

יראה לי כו'. דין זה לא נמצא בשום פוסק ולא שום א' מהאחרונים הזכירוהו גם בב"י לא הזכירו ואדרבה משמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' פג"ה (דף ק') סוף ד"ה בשקדם והרא"ש לשם דלפי' ר' אפרים דאמר דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין ב"י והיאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגדו והמים נאסרים כו' ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בס' במים עכ"ל ואם איתא הלא התורה לא באה ללמוד אלא להגעיל כל חד כדיניה ואי משום שהמים יאסרו הא איכא תקנתא דאפר וצ"ע:

אין מניחין כו'. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס':

מותר ליתן כו'. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא"כ בס"ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל:

ויש מחמירין לכתחלה. דוקא במגולים כמו בס"ה והכי איתא בהגה"א בהדיא:

מלח הנתון כו'. אין הטעם משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהא מלח דבר חריף הוא ומשוי ליה בעין וכמו שכתב הרב בהג"ה ס"ב והמחבר סי' צ"ו ס"ג גבי תבלין אלא הטעם דאין כח למלח להפליט טעם מכלי כדלקמן סימן ק"ה סי"ג ולפ"ז אפילו בקערה של איסור מותר:

משום דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא. פי' דתחילה אין ממשות של בשר רק טעם דהיינו הבשר נתן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וטעם קלוש כזה אין בו איסור ובאיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל:

ואפילו בקליפה. שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ"ל רשב"א ומביאו ב"י וצ"ט ממ"ש רמ"א בסימן פ"ו סעיף ה' דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא ופולט שפיר ואפילו הכי מותר בביצה אסורה שאינה פולטת אלא ציר דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה ואי לאו פה קדוש דרשב"א נ"ל דאין נקב בביצה בתולדה אלא שבולע ופולט דרך הקליפה מדבר שהוא ממש בו וצ"ע:

ויש מחמירין בצלייה ובישול. דבזה הוה כמו ממש של בשר בדגים ולא התירו נ"ט בר נ"ט אלא עלו לחוד דהיינו דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מן האש ונתנן בקערה של בשר צוננת או איפכא שהדגים צוננים והקערה רותחת דמותר לאוכלן בחלב ובשניהם חמין הדגים והקערה אסור לפי זה דהוה כנתבשלו או נצלו וא"ל דמשמע כאן דדוקא עם חלב אסור הדג אבל בפני עצמו שרי הא יש בו איסור משום סכנה כמ"ש סי' קי"ו שיש סכנה אם נתבשל דג עם בשר דכאן לא נחית לדין זה אלא במה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' ע"ו אלא שבאו"ה כלל ל"ט כ' וז"ל וכן כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים בדיעבד משום סכנת דבר אחר דהא מתיר בגמרא דגים שעלו בקערה רותחין של בשר וצ"ע לפי זה ממה שזכרתי כאן. אבל מה שאמרו בזה דגים שעלו בקערה כו' יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי בן יומו של בשר דהא אמרי' בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה כו' ועיין סי' קי"ו מ"ש שם.

והמנהג לאסור לכתחלה. משמע דבלא בישלו אלא עלו לחוד מותר אפילו לכתחילה וכ"כ רמ"א אח"כ בהדיא וזה כדברי ספר התרומה שמביא ב"י דקטניות שבישל בקדירה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדירה של בשר ב"י וממילא לדידן שאנו מחמירין בבישול לכל הפחות בעלו מותר כן לכתחילה אלא שכתב ב"י שזה חולק על מ"ש סמ"ק דלכתחלה אסור להעלותם בכלי של בשר כדי לאכלם אח"כ בכותח וכן ראיתי ברש"ל פרק כ"ה סי' ס"ג והוא שלא בדקדוק דגם סמ"ק מתיר אח"כ לכתחלה בכותח אלא שלכתחלה אוסר להעלותם בכלי של בשר בשביל זה ע"כ שפיר מקיל רמ"א בלא בישול אפי' לכתחילה אבל אסור לכתחילה להעלותם בכלי בשר כדי לאכול אח"כ בכותח וכ"פ או"ה כלל ל"ד בשם סמ"ג דאסור לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה אפי' בהעלא' בלא בישול ובבישול אסור לכתחלה אפילו לערות אח"כ לחלב וכתב רש"ל וז"ל ומאחר שהעולם תופסים איסור בנתבשלו א"כ בנתבשלו בכלי שאינו בן יומו נמי אסור לכתחלה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה ודוקא הקדירה שנתבשל בה המאכל מחזיקים המאכל כמו הקדירה לעולם אבל אם תחב כף של בשר בן יומו בקדירה שאינו בן יומו שרינן לאכלה בחלב כמו הקדירה דלא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט ורובא שהכף נקי עכ"ל בקיצור אלא שמשמע מלשונו דגם בקדירה של חלב אסור לתת הדגים לכתחילה כל שנתבשלו תחילה בכלי של בשר ולא כרמ"א שמקיל בסמוך אף לכתחילה בקדירה שלהם גם בנתבשל בקדירה של בשר שאינו בן יומו מיקל רמ"א בסמוך והסומך על רמ"א להקל בזה לא הפסיד:

אבל ליתנן ככלי שלהם מותר כו'. דבזה אנו סומכים על המתירין גם בבישול וצלייה נ"ט בר נ"ט:

נגד הבשר הבלוע. ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' נגד כל התבלין:

ברי לי שלא היה שום שומן. אין להקשות ממ"ש התוס' והרא"ש והר"ן הבאתי' בסי' צ"ז ס"ב דס"ל כר"ת דס"ל אין התנור מתקנח יפה די"ל דהתם קאי אתנור שאי אפשר לשלוט בו כ"כ בידים ולקנח קינוח רב שצריך לכלי חרס מה שאין כן כאן בקערה וכן בקדירה שפיר שולטות בו הידים בקינוח רב ומו"ח ז"ל כ' מחמת זה שהרא"ש כאן והר"ן בפרק כל הבשר ובפרק כ"ש חולקים על ר"ת וס"ל דמתקנח יפה ואגב טירדתו בגירסא לא עיין ברא"ש ור"ן פרק כ"ה שבפירוש כתבו כר"ת:

ויש אוסרין אפילו אין שומן כו'. טעמם מבואר בתוס' דל"ד לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוה טעם שני באיסו' ועוד דהא כשהטעם הב' של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרין הקערות והמחבת עכ"ל ובר"ן מבואר הטעם השני של התוס' ביותר דשאני בדגיס שעלו בקערה כו' דהכותח לא קיבל טעם כלל מטעם הראשון דהיינו הקערה אלא מהדגים דהוא טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים עכ"ל ומ"ה אם נתבשל מים או ירקות בקדירה חולבת בת יומא ותחבו בו כף של בשר בן יומא ואין ס' נגד הכף בת יומא אוסרים זה את זה אפילו שניהם מקונחות יפה ואף שזה ממש דין קערות שהודחו ביורה שזכר השלחן ערוך מ"מ כתבתי זה שהוא מצוי ביותר:

ואז כל הכלים מותרים. אותו שהוא בן יומו מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו בן יומו גם כן אינו נאסר מן אותו שהוא בן יומו דנותן טעם בר נותן טעם הוא ועדיין היתר הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו בן יומא ממילא אין שם איסור עליו ע"כ מותר אפילו לטעם הא' של התוספות דלעיל שנוגעות במחבת כו' ולפי מ"ש רמ"א בסי' צ"ד סעיף ה' לאסור הכלי שאינו בן יומו משום חומרא היה לו לכתוב גם כאן כן דחד טעמא הוא ונראה דדוקא התם ס"ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך הכלי שהוא כמין שהוא בן יומו מ"ה יש לאסור הכלי שאינו בן יומו וזה אינו שייך כאן כן נ"ל כוונת רמ"א:

והמים נוהגים בהן איסור. דהא בלעי עתה מפגם בשר בחלב ואין שייך דיעבד במים גרידא כמו בתבשיל וקדירה שהוא דבר חשוב והתורה חסה על ממון של ישראל או"ה כלל ל"ד:

אבל אם הודחו זה אחר זה. אפילו בכלי ראשון דזה הוי נ"ט בר נ"ט כיון שלא נתערבו הטעמים:

או בכלי שני כו' הכל שרי. פירוש אפילו אם היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכל שכן הוא דהא עירוי חמור מכלי שני לדידן ומהרש"ל בפ' כל הבשר סי' ס"ד חולק על זה וכתב דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אסור אפילו בכלי שני דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול על זה אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא שהיו מלוכלכות אבל בעירוי שמבליע ומפליט עד כדי קליפה ודאי אסור בשיורי מאכל וצריך לשאול אם היה ההדחה ע"י עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכלי ראשון שאצל האש אם לא שידוע שלא היה ע"י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל ע"כ דבריו ולע"ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היה שם שיורי מאכל משניהם ואם הא' מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכלי שני אין אוסר שיורי מאכל כיון דקי"ל כלי שני אפי' היד סולדת בו לא מבליע ולא מפליט כמ"ש בת"ח כלל נ"ז. כתוב באו"ה דאין חילוק אם הדיח בכלי ראשון קערות עם קערות או מה שקורין בל"א טעלי"ר לא אמרינן דמה שנשתמש בכלי שני אינו אוסר דכיון שנותנין עליו בשר רותח ע"י עירוי א"כ ע"י עירויות הרבה בלע האיסור בכולו כ"ש הכפות שרגילין לתחבן בכלי ראשון אבל אם בודאי לא השתמש בכלי ראשון תוך מעת לעת אינו אוסר בדיעבד ומו"ח ז"ל הסכים כאו"ה:

דינו ככלי ראשון. יש להקשות הא הוה נ"ט בר נ"ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א סעיף זה מטעם דהוה כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבים בכלי א' וחנ"נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח הערות כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא בן יומו אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו בן יומו לא נאסר דלא גרע מההיא שכ' בסמוך דהכלי' מותרים אם אחד אינו בן יומו כן נ"ל:

לא חיישינן שמא הודחו בו'. באו"ה כתוב אפילו אם רגילין באותו בית להדיח בכלי ראשון מותרין מכח ספק ספיקא ספק שמא לא הודחו עמהם את"ל הודחו שמא לא היתה בת יומא:

דעל ידי האכר הוא נ"ט לפגם. ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך תבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב וצ"ע הוראה זו דלעיל סי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש כו' ורגילות הוא לעכב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם האיסור בשר בחלב לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ד וז"ל ומצאתי בשם מהרי"ל שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדירה ואמר שאין להאמין לתינוק עכ"ל משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא בורית עשויה מאפר עם חלב ונותן טעם לפגם הוא וצ"ע למעשה:

שיש בו מלח. דאם יפול שם כותח במלח נראה וניכר ולא בטיל ושמא לא ידע וימלח ממנו בשר אבל כותח הנפל בחומץ ליתא בעיני' ובטל בששים:

מותר ליתן בתוך תיבה כו'. דבשר עם חלב זהירי אינשי שלא יפול מזה לזה:

והמחמיר גם בזה תע"ב. זה כתב ע"פ התוספות והרא"ש פ' כל הבשר וז"ל ויש ללמוד מכאן דטהור מלוח וטמא תפל שא"צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים כו' ולא נעשה העץ רותח ע"י מליח ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין מענה לתת לתוך חלב ולא חיישי' שמא בלע מן הקערה והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל הבין הרב דמה שסיימו התוספות והמחמיר תע"ב קאי גם כן אמ"ש ומעשים בכל יום כו' והוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי הם בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה אלא ברור דמ"ש המחמיר תע"ב קאי אדפוסי עובדי כוכבים שמצינו בהם חומרות בקצת פוסקים אבל בזה המלח אין שום סברא לאסור אפי' לכתחלה ומה שכתבו התוס' ומעשים בכל יום לא כתבוהו רק לראיה על הקודם וכן מצאתי אח"כ לרש"ל פרק כ"ה סי' פ"א דדין המלח אפי' לכתחלה מותר וכן הביא בת"ח מן אורחת חיים דכלים של עובד כוכבים נקיים מותר ליתן שם תבלין ושאר דברים חריפים שאין מוציא דבר קשה ביבש עכ"ל הבאתיו בסימן צ"א סעיף ב' וסיים רש"ל ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח לחלב וכן איפכא עכ"ל:

(סימן צ"ה ס"א) דגים שנתבשלו וכו' בקדירה של בשר אם לא היתה רחוצה יפה אסור לאכלם בכותח. צ"ל דאגב רישא נקט כותח ולאו דוקא. דה"ה דאסור אפילו בפני עצמו אם אין ס' נגד שמנונית הבשר משום סכנה וכדלקמן סי' קט"ז ס"ב וע"ש די"א דאפילו ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא. ועי' מ"ש בסי' פ"ט דאם אכלם בפ"ע שרי לאכול אחריהם גבינה מיד אף אם לא היה ס':

(סעיף ב' בהג"ה) וכן אם היה הכלי שנתבשלו בו לפגם נוהגין בו היתר לכתחילה. וזה כוונת ר' ירוחם שהביא הב"י בשם בד"ה וז"ל ואם אינו בן יומו מותר לאכול אותו תבשיל עם גבינה עכ"ל. ובכדי השיג עליו הב"י שהוא פוסק ממש כהג"ה. וכ"ד הגהת מיימ' הביאו הד"מ בסי' דלעיל גבי ב' כפות שתחבו בקדירה שאסור להשתמש בו לכתחילה. דנ"ט בר נ"ט אסור לכתחילה בבישול כמ"ש הש"ע בסימן דלעיל ס"ה. וכתב הגהת מיימ' שאם תחב הכף השני לאחר מע"ל של תחיבת הראשונה מותר לכתחילה להשתמש בו ממין האחרון עכ"ל. וכיון שכ"ד ר' ירוחם והגהת מיימ' ואו"ה וד"מ והג"ה וט"ז אין להשגיח על רש"ל שאוסר בזה. גם ראייתו לאסור נצלו בדיעבד אפילו אם כבר נתנו בחלב מדנקט עלו ולא נקט נצלו דהוי רבותא טפי והביאו המ"י לא הבנתי דא"ר אלא דלא שרי לכתחילה בחלב כמו עלו וכ"מ בהגהה סי' דלעיל ס"ה ובד"מ שם כמ"ש שם:

(שם) אבל אם היה דבר חריף כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר כו' אם אכלו בחלב אוסר אפי' דיעבד. צ"ל דלאו דוקא בחלב אוסר. דאפילו אם נתנו בכלי של חלב אוסר אפי' דיעבד שהרי אין כאן נ"ט לפגם ולא נ"ט בר נ"ט דהיתרא. שהרי דבר חריף מוציא והרי בלוע בו טעם ראשון. ואם נתנו אח"כ בכלי של מין השני ג"כ מוציא ממנו טעם ממש כראשון. והרי נבלע בו בשר וחלב ממש. וצ"ע באשר"י פרה כה"ב: כתב המ"י כלל נ"ז דסתם קדירה וקערה יש בתבשיל ס' נגד הלכלוך רק בהדחה לא אמרי' הכי וא"כ בכה"ג אין נפקותא במ"ש דסתם כלים נקיים אלא כשלא נשתמשו בהם בשפע והתב"ש חולק עליו:

(סעיף ג' בהג"ה) ואז כל הכלים מותרין. תימא לי דלעיל סי' צ"ד ס"ה גבי אם תחב כף ב"י בקדירה שאינו ב"י כתב הג"ה דנוהגין לאסור הכלי שאינו ב"י וא"כ ה"ה גבי הדחה. וכ"כ התוס' פ' כה"ב (דף קי"א) סד"ה הילכתא דגים כו וצ"ע. ושוב ראיתי בט"ז שהקשה כן ותירץ דדוקא שם נוהגין לאסור משום מראית העין שהרי צריך לאכול המאכל כמין הכלי שהוא ב"י. ומש"ה אוסרים הכלי שאינו ב"י לגמרי שלא יבוא לאכול המאכל כמינה. ולע"ד הוא דוחק גדול דלגזור הא אטו הא דהוא גופא חומרא לאסור המאכל לאכול כמין הכלי שאב"י שהרי הוא נ"ט בר נ"ט. ונחמיר לאסור ג"כ הכלי מחמת המאכל. ועוד דא"כ הא תינח כשיש מאכל בקדירה אבל אם רק מים גרידא שכתבו הט"ז והש"ך שם לאוסרם לאותם מים. א"כ אמאי אוסרין הכלי שאב"י. שהרי הג"ה איירי שם כשבשלו בקדירה ירקות או מים. ושוב מצאתי בפ' פמ"ג שהרגיש בזה. ותירוצו לא נהירא עי"ש. ונלע"ד טעם אחר יותר נכון לפי מ"ש הט"ז סימן זה ס"ק ח' דתחיבת כף מצוי ביותר. א"כ אין לחלק בזה בין לכתחילה או דיעבד דכשאתה מתירו כשנעשה ה"ל כמו שאתה מתירו לעשות לכתחילה כיון דמיד יהיה נעשה עוד. וכמ"ש מהרי"ק בתשובה הביאו בד"מ סי' ע"ו ע"ש כנ"ל. וכ"מ בש"ג ספ"ג דביצה בשם שו"ת הרא"ש ע"ש. וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל כ"ג ס"ס ו' ובטא"ח. דכיון שרגילין בכף אין זה נקרא דיעבד אלא לכתחלה:

(שם) ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים. אפילו רגיל באותו בית להדיח בכלי ראשון מותרים מכח ס"ס. ספק לא הודח עמהם. ואת"ל הודח שמא לא היה בן יומו. או"ה ט"ז נלע"ד דהכא איירי שלאחר שהוציאו הכלים מהיורה שהודחו בתוכה. נמצאת בה הקערה לבסוף. דיש לחוש שמא היתה גם מקודם שהודחה עם הכלים. דמזמן לזמן מחזקינן איסורא. ומש"ה אין להתיר רק מכח ס"ס הנזכר. ואי ליכא רק חדא ספיקא כגון שודאי ב"י היא יש לאסור הכלים. דשמא כבר היתה ביורה. אבל אם נמצאת הקערה בין הכלים לאחר שהוציאם מן היורה וטלטלם למקום אחר. אפילו היא ודאי ב"י שרי דלא מחזקינן איסור ממקום למקום למימר דביורה הודחה עמהם. אלא אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה כבר. ולא הודחה עמהם. אלא שאח"כ היא נתערבה בשניהם. וכה"ג אי' בא"ח סי' תס"ז סעיף י"א וי"ב בהג"ה ובמ"א. ובזה מיושב תמיהת התוי"ט במסכת טהרות פ"ז. וכ"כ בתוס' חדשים. ועי' מ"ש סי' ק"ד. ולחנם נדחקו בזה הפר"ח והפמ"ג וכ"מ בס' תי"ק סי' ק"ד. וכן מצאתי בס' בל"י שכ' בשם הגהת ש"ד הטעם דאין מחזיקין אי' ממקום למקום וכ' דלטעם זה אפילו הוי ב"י אין לאסור אך מ"מ החמיר להגעילן במקום שאפשר ובכ"ח להמתין עד מע"ל: איברא שצ"ע בזה דמאי ס"ס הוא דספק השני שמא לא היה ב"י אינו מועיל. דמ"מ מסתמא היה מלוכלך עד שלא היה ס' נגדו עד שיאמר ברי לי שלא היה מלוכלך. כמ"ש הש"ע ס"ג והרא"ש והד"מ בשם או"ה. וכ"כ הש"ך ר"ס זה. וספק הרגיל הוה קרוב לודאי כדמוכח בתוס' פ"ק דפסחים (דף ט') ד"ה ואם ובפ"ק דכתובות דף י"א ד"ה ואב"א. ועי' סי' פ"ד וט"ז ס"ס קכ"ב. שיותר יש לומר שהיה מלוכלך דאל"כ אמאי מדיחה וכמ"ש הש"ך ונ"ל דמ"מ הוא ס"ס ספק לא הודחה עמהם. וספק שלא היה ב"י והכל נ"ט לפגם. ואף דמסתמא היה מלוכלך. שמא בישל בה דבר הפוגם כשהוא בעין. וה"ל ג"כ נטל"פ דספק גמור הוא דמה"ט סתם כלים אינן ב"י. כמ"ש הפוסקים והט"ו סי' קכ"ב ס"ו. ועוד יש לומר שמא נתן בכלי אפר דפוגם כשהוא בעין כמ"ש הש"ע סעיף ד'. ושוב ראיתי שהמ"י סוף כלל נ"ח הרגיש בזה. וכתב שאו"ה איירי שידוע שהיה נקי. ולפמ"ש ה"ה בסתמא הוי ס"ס ובכה"ג גם ספק הרגיל נחשב לספק כמ"ש המ"י כלל נ"ט ומש"ה חשבו לס' ג"כ שמא אב"י ודו"ק. וכ"כ הוא עצמו בסלת למנחה כלל ס"ו דבאינו ב"י שרי דמסתמא היה ס' וע"כ ר"ל כמ"ש ודו"ק. וצ"ע דבסי' קכ"ב ס"י כתב המחבר דאם שלח הישראל כלי עם מאכל אצל עובד כוכבים. אם לא ניכר המאכל ששלח אסור דחיישינן שמא הודח בתוך כלי איסור. ותימא דהוא סותר למ"ש הג"ה כאן. דמי גרע מאם היתה נמצאת עם כלי איסור דלהג"ה כאן אין לאסור דהוי ס"ס ספק שלא הודחה כלל. ואת"ל הודח בתוך כלי איסור שמא בישל בה העובד כוכבים דבר הפוגם בעין. או שמא נתן בה העובד כוכבים אפר כשהדיח. והג"ה לא הגיה שם כלום. מיהו בת"ח סוף כלל נ"ט מבואר דהתם חשיב ודאי הודח עם כלי איסור:

ואם עירה מכ"ר כו'. כ"ש שהוא תמוה דהא עירוי אינו אוסר יותר מכ"ק ובמקום שא"א לקלפו שרי והיינו אפילו היה שם שומן ומכ"ש בזה שהטעם שבמים אינו רק נ"ט בר נ"ט והביא שם דברי האו"ה שער ל"ד ודברי הת"ח כלל נ"ז ונ"ח והביא הגהת ש"ד כלל נ"ז מעשה היה במגנציא כו' דמשמע כהרמ"א ודחה זה דמאן לימא לן דבעירוי מיירי כו' והאריך וכתב לבסוף שהב"י ות"ח לא הביאו הגהת ש"ד זו והעלה הלכה למעשה דבמקום הפסד קצת אין לאסור אם עירו מכלי של חלב ב"י או איפכא מים שהיס"ב אפילו אם הכלי שעירו עליו מלוכלך עכ"ד ונראה שכן הוא ג"כ דעת הש"ך ובחידושי הבאתי טעם הט"ז דחושבין קלוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערין ממנו והמנחת יעקב הקשה ע"ז דהא באיסור לא אמרי' ניצוק חיבור לענין דיעבד כמ"ש בכלל כ"ג וכתבתי דבכלי מתכות דאפשר בהגעלה הוי כלכתחילה כדמשמע בש"ך סימן ק"ג ושם כתבתי דאפשר דמאן דס"ל נצלו מותר מודה בהא דדוקא המאכל דאין לו תקנה הוי דיעבד משא"כ הכלי ובתשובת משאת בנימין סי' כ' כתב דאין טעם לחלק בין מאכל לכלי וכן בפ"מ סי' זה ס"ק ה' כתב ג"כ ולא ידענא מאין הרגלים שהמאכל מותר והכלי אסור הלא כל עצמו של איסור זה כמ"ש הט"ז כו' ולפי מ"ש ניחא וכן מבואר בש"ך סי' צ"ד ס"ק ל"ד ובארתו דברי הש"ך שם שכתב שאין להתיר הכלי מטעם המרדכי דשמנונית פוגם בדבש כו' ואמנם כתבתי שם דלפ"ז היה מקום להתיר בכ"ח שאין לו תקנה בהגעלה ובש"ך סי' צ"ד ס"ק ט"ו משמע דאפילו בכ"ח בעינן ג' נ"ט ע"ש ובסי' ק"ג בנה"ך וקצרתי כאן ונלע"ד שבכלי חרס חשוב כגון פירצלא"י יש להתיר אחר שהיית מעל"ע כיון שיש הפסד קצת וכמאכל דמי אבל בכלי דאפשר בהגעלה יגעיל ומה בכך ועי' במ"י כלל ל"ג לענין כלי שני:

אבל אם עירה מים רותחין. כתב בשו"ת פ"י כת"י שנשאל אם עירו מים רותחין מכלי חולב על בשר רותח מה דינו וכתב דאע"ג דבדינא דלעיל שעירה על כלי בשר י"ל דהמים לא נאסרו כיון שאין עירוי אוסר רק כ"ק וא"א לקלפה מ"מ בנידון זה היה אסור כיון דהבשר רותח א"כ תתאה גבר ונאסרו המים וחוזרים ונבלע בבשר אלא שיש להקשות מאן לימא לן שהכלי שמערין ממנה נ"ט בשעת העירוי למים הנשפכים חוץ לכלי דנימא דשייך בהו הטעם שכתבו הפוסקים בכלים ש"ב שהודחו ביורה חולבת כו' שיוצאים ב' הטעמים בפ"א למים כו' ואם באנו לאסור בעירוי צ"ל שהכלי נ"ט במים הנשפכים בשעת העירוי ואז יוצא הטעם מן הבשר ג"כ והטעמים מתערבים ונאסרו המים וזו מנין לנו והביא ראיה מדברי הג"מ בשם מהר"מ שהביא הב"י ס"ס ס"ח בתרנגולת שנמלגה בקערה חולבת כו' ומפרש דמ"ש אבל אם עירו המים על התרנגולת ר"ל שעירו עליה מכ"ר חולבת ומוכיח מזה דהטעמים יוצאים בבת אחת דאל"כ הוי נ"ט בר נ"ט וס"ל דמים שנאסרו שצריכין ס' נגד הקליפה וא"כ אע"ג דבזה לא קי"ל הכי וסבירא לן דאין המים נאסרים מחמת העירוי כיון שא"א בקליפה מ"מ בעירה על בשר רותח דתתאה גבר ונותן טעם בכולה י"ל דאסור עד דאיכא ס' נגד המים שנשפכו על הבשר דבכולה משערינן דלא ידעינן כמה בלע עכ"ד והוא דבר חדש לומר בעירוי שהטעם היוצא עם המים היא פוגע בטעם הנפלט מן הבשר ואוסרין זה את זה והמים נאסרין דהא בעירה מכלי של בשר על כלי של חלב לא אמרינן הכי ומ"ש דהתם אין המים נאסרים כיון שאין הפליטה מהכלי שע"י העירוי אוסר רק כ"ק ובמים לא שייך קליפה הנה המעיין בדברי הפוסקים שמתירין לאו מהאי טעמא אתו עלה כמבואר באו"ה שער ל"ד שכתב דטעם יורה שבחלב לא חשיב טעם בדיעבד לא גרע מנתנו בפלאדין כו' ומבואר דמטעם דכיון דהמים הם נ"ט בר נ"ט הם מותרים אפילו עם בשר ולא חשש לפגישת טעמים גבי עירוי וכן מבואר בש"ך ושאר פוסקים וגם מה שמפרש דברי מהר"מ שבמרדכי דר"ל שעירו מכ"ר חולבת מבואר מש"ע סי' ס"ח והבאים אחריו שמפרשים כפשוטו שהתרנגולת הונחה תחלה במחבת חולבת ועירו מים מכ"ר על התרנגולת לתוך המחבת והגאון ז"ל מפרש ג"כ דברי הש"ע ע"ד זה שעירו מכ"ר חולבת ונשא ונתן בשתי דעות שכתב הש"ע בזה ועי' מ"ש בספרי יד אפרים על א"ח סי' תמ"ז בדברי הש"ע אלו ומצאתי בספר תפארת למשה שפירש גם כן כמ"ש הגאון ז"ל אך לענ"ד הוא דוחק גדול ויגעתי ומצאתי מקור דברי הג"מ בזה לקוחים מספר תשב"ץ קטן שחיבר תלמיד מהר"מ ז"ל ושם בסימן של"ד איתא ותרנגולת שנמלגה בקערה (חולבת) מותרת אפילו היא ב"י כי כ"ש הוא ואינו מבשל וכתב ע"ז הגהה (והוא הגהת מהר"ף כמבואר בספר כל בו בהעתקת דינים מתשב"ץ) ודוקא כשעירו המים בכלי בתחלה ואחר כך נתנו בו התרנגולת אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה ואח"כ עירו המים על התרנגולת אם המים רותחין אוסרין התרנגולת כדי קליפה עכ"ל וגם מ"ש שם בהגמ"ר ואין להחזיר התרנגולת כו' הוא ג"כ מהתשב"ץ שם וגם מ"ש שם מעשה בכחל ובשר כו' הוא גם כן מהתשב"ץ שם סי' שמ"א ולפי פשיטות הדברים משמע דמ"ש אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה ר"ל אותו כלי דאיירי בה מעיקרא דהיינו הקערה חולבת ומ"ש אם המים רותחין אוסרין התרנגולת ר"ל שמפליטין מהכלי ומבליעין בתרנגולת כ"ק ואז הנ"ט השני הוא מן הכלי לתרנגולת בלא אמצעית המים כיון שהתרנגולת הוא על שולי הקערה ממש והוה נ"ט שני לאיסורא ולפי דברי הגאון צריך לפרש מ"ש אבל אם נתנו התרנגולת בכלי תחלה לא קאי אקערה חולבת דלעיל אלא אכלי דעלמא ואח"כ עירו המים ר"ל מים מכלי חולבת ולפ"ז לישנא דמים רותחין אוסרין ר"ל המים גופייהו שהם נאסרין מחמת פגישת הטעמים של מי העירוי ופליטת התרנגולת יחד ומוכח דינו בהגאון דשייך פגישת הטעמים גם בעירוי אבל לענ"ד הוא דוחק לפרש כן בהגהת התשב"ץ וע"ש שכתב שאף לפי פירושו י"ל דמהר"מ ס"ל נתבשלו אסור ולכן שפיר אוסרין מי העירוי מה שאין כן לדידן דקי"ל נתבשלו מותר ושוב כתב להוכיח דאפילו נצלו ס"ל מוהר"מ דמותר כמבואר בתשובת מהר"מ ב"ב סי' רי"ג בדבש שבשלו במחבת כו' דמסיים שם ועוד היה מתירו משום נ"ט בר נ"ט ואף שבמרדכי כתב התשובה בשם ר"י בתשובה לא הזכיר אלא שאלו לרבי ואפשר ההוא ותלמידו שסידר התשובה כתב זה ואפשר שבמרדכי ט"ס מ"ש לר"י ואיתא וצ"ל לרבי וא"כ כיון דראבי"ה מתיר נצלו כ"ש נתבשלו וע"כ מאי דאוסר בההיא דתרנגולת שנמלגה מטעם פגישת הטעמים הוא ע"כ דברי קדשו ובחידושי הבאתי דברי המרדכי וב"י ורש"ל ומנחת כהן בהך עובדא דדבש כו' ושם כתבתי דהך דתשובת מהר"מ שאלו לרבי קאי על הר"י כמו שהשאלות הכתובים שם סי' רי"ד רט"ו רט"ז ע"ש רבי והוא הר"י כמבואר בש"ד סי' קפ"ב שהשיב ר"י שר"ת הקפיד כו' ואם כן כפי הנראה שהמרדכי לא היה לפניו סיום התשובה שאפילו לשבח היה מתיר מטעם נ"ט בר נ"ט ומזה ראיה להב"י בשיטת הר"י והארכתי בזה ודאתאן לענין דינא נראה לענ"ד בהך דינא שעירו מכלי חולבת נקי על בשר רותח המקיל במקום הפ"מ לא הפסיד אבל בלא"ה אין להקל כיון דאפילו בעירה על כלי בשר ב"י יש מחמירין ובאמת יש סתירה בדברי או"ה שער ל"ד מסעיף ט"ו לסעיף כ"ג והגאון ז"ל בתשובה לעיל עמד בזה וכתב ליישב מה שכתב בסעיף כ"ג אע"פ שהכלי שמדיחין בו נאסר אפילו בדיעבד כו' דרך את"ל קאמר שאפילו אם היינו תופסין כריב"א שצריך ס' נגד הקליפה והיה הכלי נאסר ע"ש ויש לעיין הרבה בזה וכאן לקצר אני צריך:

עבה"ט ועי' שו"ת ח"צ ק"א שדעתו לפסוק הלכה למעשה כהש"ע ולכן פסק גם בבורית להתיר יעו"ש שכתב על קושית הש"ך מהתוס' שהקשו ביורות גדולות היכי הוה עביד שהיה אפשר להם להגעיל במים עם אפר ע"ז כתב דז"א דקרא מדין הגעלה אתי עלה ולא דיני פגימה דההוא מלגר הראוי לגר כו' נפקא ע"ש. ונראה דגם הש"ך מודה דקרא מדין הגעלה מיירי אלא דקשיא ליה על התוס' שהקשו מיורות גדולות דע"ז י"ל דגם הם היו בכלל דין הגעלה להפליט האיסור שבתוכו אלא דניחוש שיחזרו המים ויאסרו לזה היו מתקנים ע"י אפר ומ"מ גוף פליטת האיסור הועיל לו הגעלה זו בכל הכלים יעו"ש דהגעלה לו דבישלו בהם דבר הפוגם בזה שפיר י"ל דקרא בתקנה דהגעלה מיירי המועיל לרוב הכלים שהיא להם תקנה טובה יותר מלהכניס לכלים טעם פגום שיפגום התבשיל שיבשל בו הישראל אח"כ. וגם ביורות גדולות י"ל שאין הכוונה שישאר כך אלא שאחר כן יחזרו ויגעילו במים לחוד שיפלוט טעם פגום בזה וכמ"ש במ"י ובכר"ו ליישב להש"ך הא דקי"ל בא"ח סי' תנ"א דאין להגעיל במי אפר ע"ש. ומ"מ שפיר קא מותיב הח"צ דהא אפילו תימא דאפר אינו פוגם אכתי לא מתיישבא דאטו מי ליכא דבר אחר מר כגון ראש ולענה שיפגום המים יעו"ש דמשמע להו להתוספות דכל הכלים הותרו מדין הגעלה להפליט האיסור ולא מסתבר להו שהגדולים הוצרכו לענין אחר כגון לפגום אותם או לטעום ע"י קפילא או ע"י גדנפא כמ"ש הרשב"א סי' ת"ג ועי' בבית הלל סי' קכ"א ובפר"ח בפ"א שהשיג עליו ובמחכ"ת אישתמיט להו דברי הרשב"א והארכתי בספרי ושם ביארתי ג"כ לפי דברי הרמב"ם דס"ל דבב"ח לא מהני דבר מר הפוגם דלוקה אף שלא כדרך הנאתן דלפ"ז היה לנו לאסור אף קדירה שאינה בת יומא. וקושית העולם מנ"ל למילף מגיעולי מדין לשאר איסורים דלמא הגעילו משום בב"ח וכאן קצרתי: ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ך"ח לתרץ קושית הש"ך שיש לחוש לאפר של עבודת כוכבים ואפר אין פוגם במים והמים נעשו נבלה ואוסרין ע"ש ועי' במקום שמואל שכתב שמעתי בשם גדול אחד דהאפר עצמו היה אסור כו' והשיב עליו וכפי הנראה כיון לבעל כנ"י ובאמת שהשומע שמע וטעה והסיב הדברים למה שלא עלה על לבו ובספרי הארכתי ושם הבאתי מ"ש במשמרת הבית דף קכ"ג שהרמב"ן הקשה למ"ד מב"מ לא בטל דניחוש שמא בישל בכלים מים שנתנסכו לעבודת כוכבים והרשב"א השיב לו סתם מימיהן מותרים ואנן ניחוש לבישול מים שנתנסכו והארכתי בזה וגם מ"ש דאפר אינו פוגם במים צ"ע דמנ"ל הא והוא נגד החוש דודאי מים המקבלים טעם מאפר הם פגומים ולפי מ"ש במקום שמואל סי' ע"ד דטעמא דפוגם משום דמאיס ונפשו של אדם קצה בו א"כ אין לחלק בין מים לשאר דברים אך באמת נראה דגוף הטעם פגום הוא ולא משום מאיס דאפילו אפשר לסננו שלא יהיה מאוס אין הטעם אוסר וכן מוכח מהש"ך דהמים שקבלו טעם מאפר כשנבלעים בכלי אינם אוסרים אף על גב דאין נבלעים עם האפר ולא שייך מאיס וקצרתי: ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' פ"ה כתוב בכף שנשתמשו בה בקדרה של טריפה ושוב הדיחוה ביורה של מים חמין באפר ובתוך מעל"ע תחבוה לתבשיל כשר ואין ס' כנגדו שיש לאסור די"ל הבו דלא להוסיף על דין הש"ע די"ל דשם פגם המים קודם שבלעו האיסור דממשות האפר נתערב עם ממשות השומן הפוגמין והמים נפגמים מחמתן ואינן אוסרים עוד בהבלעתן אך אחר שנאסרו הכלים בבליעת איסור הגמור לבדו אפשר שאין כח טעם פליטת האפר במים כדי ליכנוס לתוך הכלים לפגום טעמם הראשון לשבח ועוד דקי"ל לענין קצת ספיקות איסור הכלים דמוקמינן להו אחזקתיהו כדאיתא ביו"ד סי' ק"ז לכן קודם שיתברר איסור הכלי תלינן מספיקא לומר שהמים שבלעו הם פגומים מטעם האפר לאוקמי הכלים בחזקתן של היתר אבל אחר שנאסרו ודאי בפליטת האיסור ובפרט כשהוא דאורייתא אין למיזל בתר אומדנות טעם פגם האפר להוציא אותם מחזקת איסור ולהכשירו עכ"ל והם דברי טעם ולפ"ז יש לחלק אם מחמת הרתיחה נזחל ע"ג כירה של האפר שיש מתירין כמ"ש לקמן בין אם נזחל מקדירה של איסור תחת קדירת היתר שבזה י"ל שאין האפר מועיל לפגום טעם האיסור ובין אם נזחל מבשר לחלב או איפכא שנפגם טרם שבא לכלל איסור וראיתי בשו"ת דברי מנחם סי' י"א הביא דברי הדבר שמואל בחילוק הראשון וכתב דלפ"ז בכף של חלב שבא במים חמין עם אפר ושוב נתחב לבשר יש להתיר דכיון שכבר נפגם שוב אין לו כח לאסור הבשר ע"ש וע"ש שכתב דלפ"ז לא קשה קושית הש"ך דהכלים נאסרו בהיותם ביד המדינים תו לא מהני אפר הבא אחר כן לפגום טעם ראשון שהיה לשבח ע"ש ובמחכ"ת הוא שגיאה דאטו היתר הכלים משום שקבלו טעם מאפר ונפגם טעמם היתר הכלים הוא לפי שפלטו איחור שבהם ע"י ההגעלה אלא שנאמר שחוזרים ונאסרים ע"י המים שנבלעים בהם ובאמת המים לא נאסרו כלל כיון שכבר טעמם פגום מחמת האפר ואין כח בפליטת האיסור לאסור המים ומכ"ש שאין בהם כח לאסור הכלים שכבר הוכשרו מאחר שפלטו האיסור שבהם על ידי ההגעלה אך טעם הב' של הדבר שמואל צ"ע לענ"ד שגם בכף של איסור שנתחב אחר כן בחמין שהוא מאפר הורע כח של איסור ושוב אינו יכול לאסור התבשיל שעומד בחזקת היתר מ"מ י"ל דדוקא במקום דלא איתחזיק איסורא כלל מעיקרא מה שאין כן בזה שעכ"פ נתחב בתבשיל זה כף שהיה ודאי של איסור ופלט בתוכו פליטת של איסור אלא שאתה בא לספק עליו שמא אחר שנאסר חזר והתיר על ידי שנשחת ונתעב טעמו בחמין עם אפר אין ספק זה מוציא מידי ודאי של איסור שבודאי היה במקום זה ועיין בחידושי אא"ז מוהר"מ מלובלין ז"ל בריש נדה וקצרתי: גם מש"ל בנזחל מחלב לבשר או איפכא יש להתיר גם לדעת הדבר שמואל וכ"כ בדברי מנחם לענין כף של בשר לחלב או איפכא לא נתחוור כל הצורך לפי מה שמדייק הדב"ש מלשון הש"ע נראה שר"ל דדוקא התם שהשומן הדבוק פולט טעמו במים וטרם מגיע להתערב עם מאכל הדבוק מחלב בדרך הלוכו פוגע בטעם האפר ונפגם ממנו וכן טעם המאכל מפליטת חלב ואין טעמים הפגומים אוסרים זא"ז וזה דוקא בפליטת טעם אבל הטעם הנבלע ועומד במקומו כגון כף שבלע איסור מושבח אין מה שנכנס מטעם האפר כדאי לבטלו דמה שעומד במקומו טעמו מוחזק ביותר וכענין תתאה גבר ולפ"ז אין לחלק בין כף של איסור לכף של בשר ומכ"ש בנזחל דאף מבשר לחלב או איפכא טעם החלב אינו מקבל פגם מהאפר וכן רוטב של בשר מה שאין כן הטעם הבא מחמת שומן מעט הדבוק וכה"ג מחלק בנה"כ בין דין הש"ע בקערות לדין בורית כמ"ש לקמן ולכן אפשר דלהדב"ש דמחמיר בכף טריפה ה"ה בכף בשר וכן בנזחל ומ"מ כיון דבלא"ה הרבה מקילין אף בטריפה אין להחמיר רב"ח כה"ג בפרט במקום הפסד או לצורך כנלע"ד והנה לענין נזחל על גב כירה דרך האפר כתב במנחת יעקב להסתפק שמא אינו נפגם בשעה קלה ועיין בפ"מ שכתב שהמ"י כלל נ"ו התיר בפשיטות ובספרי כתבתי דשעה קלה היינו כדרך שזוחל על הכירה מעל"ע אבל אם נשתהה קצת מודה דפוגם דהא בהדחת קערות מיירי גם כן במים שהיס"ב ואם כן תיכף התחיל הפליטה טרם ששהה הרבה ודוחק לומר שכבר שהה בתוכו טרם שנתן לתוכו הקערות וגם לא מסתבר לחלק בין כ"ר לכ"ש וע"כ דשהה מעט בחמין שהיד ס"ב פוגמו ושם כתבתי שצ"ע מעובדא דמהר"מ שהרוטב נשפך על גבי קרקע ועיין במ"י כלל כ"ו דדוקא קרקע לחה דאי אינה לחה אינה אוסרת מידי דהוי אשתי קדירות וקשה ת"ל דנפגם מטעם האפר דודאי אין לחלק בין עפר לאפר והקדרות שהם עפר נצרפין בכבשן ומתקשים עד שאין מפליטים שום טעם מה שאין כן עפר הארץ ומאן מפיס להפריש בין טעם אפר לעפר וגם הקשתי מהא דסימן צ"ז בתנור שטחו באליה מסיקו עד שיתלבן דל"ל עד שיתלבן כיון שנשרפו העצים ונעשו אפר פוגם הטעם הבלוע בתנור ושוב אינו אוסר ודוחק לומר דלכתחלה צריך ליבון דנטל"פ לכתחלה אסור גם צ"ע שהרי הרבה פעמים צולין בשר ביצה וכבד או חררות ברמץ חם ואין מרגישין טעם פגום מפגם האפר וצריך לחלק דביבש אינו מפליט כלל רק בלח כשמתערב בדבר לח נותן בתוכו טעם לפגם וקצת הוא מורגש בחוש וצ"ע: ולענין בורית שנפל לתבשיל כבר האריכו בתשובות ובנה"כ משמע קצת שדעתו להחמיר אך דבורית שלנו שנראה שהיא פגומה הרבה עד שנפסלה מאכילת כלב נראה דגם הש"ך מודה להתיר ובספרי כתבתי בזה בדברי הח"צ והמקום שמואל סי' ע"ד והצ"צ סי' צ"א וקצרתי כאן: וכתב בנ"ב סימן ל"ז בענין הבדאשין שעושין מלוג של בורית ונותנין אותו לתוך העיסה ועל ידו מתחמץ יש להתיר שאף שי"ל דאע"ג דהבורית פגומה הלוג אינה פגום מ"מ מותר כיון שניתן בתנור בוער והוא עצמו נעשה כולו אש וא"כ הוא אפר ממש וכן נקרא באדא"ש ולא יהא זה חמיר מהנשרפין דאפרן מותר וגם בלא"ה הוא שיעור מועט שנותנין בעיסה ובטל בס' ומעט לבדו אינו דבר המעמיד וגם שאין מעמידין כח האפר ולא החלב אלא שבזה כתב שלערב בידים לכתחלה אסור אף מתכוון לבטל ולענין שיהיה מותר למכור להעובד כוכבים אף אם לא היו עושין בתנור בוער היה מותר כיון שאין מתכוין לבטל וספק אם ימכרנו לישראל וליתן מאכל אין לאסור אך בלא"ה שרי כיון שנעשה אפר וכמ"ש ע"ש: וכתב בנ"ב סי' ל"ד קדרות של חרס שדרכם שם כאשר בא בהם סדק שנותנים לאומנים לתקן בחוטי ברזל ולטוח באיזה טיחת סיד במקום הסדק שלא יפלוט ועכשיו נודע בבירור שאומן אחר עושה טיחה זו בגבינה חריפא למטה ועליה סיד והשואל נסתפק אולי הסיד פוגם הגבינה וגם אין לדמות לסי' קי"ד כיון שידוע שאחד הוא בעיר שאינו מערב יין מותר ליקח מכולן כו' דהתם הוא איסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא והגאון ז"ל השיב דגם כאן לא הוי איסור דאורייתא שהקדרה דרכה להשתמש בה בשפע והגבינה שבסדק מועט ואפילו לדעת הרא"ה דאוסר היינו משום שישתמש בה מעט לא חמירא מאיסור דרבנן דסמכינן שלא שמו גבינה וגם לא ישתמשו עד אחר מעת לעת אחר התיקון אף דלא קי"ל כמ"ד שטיחת האיסור שע"פ הכלי גם כן נפגם עיין בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ו מ"מ סניף הוא להקל בספק ע"ש: כתב בשו"ת ח"צ סי' ק"א להלכה למעשה לפסוק כהש"ע דהכלים שהודחו במים ואפר מותרין מכח טעם לפגם וגם בורית שקורין זייף אינו אוסר כלל וכדברי הצ"צ וכתב לדחות קושית הש"ך מהגעלת כלי מדין ע"ש ועיין שו"ת כנ"י סי' כ"ח:

(סימן צ"ה בש"ע סעיף א') דגים שנתבשלו כו' מותר לאכלם בכותח כו'. והיינו דס"ל כשיטת תוס' והרא"ש דעלו ל"ד ומזה מוכח שהתוס' ס"ל נמי דלא כרשב"א דס"ל דאם בישל בכלי דבר אחר דהוי הגעלה היכא דהיתירא בלע דלא כהש"ך דכתב דגם תוס' כהרשב"א ועיין לעיל סי' צ"ג שם כתבתי פלוגתא דהרב"י והש"ך בפי' דברי תוס' בחולין דף קי"א ד"ה הלכה ולכאורה יש להקשות בהא דאיתא במס' עבודת כוכבים כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ופריך תינח שלמים אלא חטאת דלילה ויום מתאכלי כי מבשלים בה האידנא חטאת הוי נותר כי הדר מבשל בה למחר או שלמים או חטאת קפליט נותר דחטאת דהאידנא בשלמים או חטאת דלמחר לא נצרכה דכי מבשל חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דחטאת דלמחר ושלמים דמאתמול בהדי הדדי קא שלים זימנייהו והדר מבשל שלמי' דלמחר וכו' ויש להקשות אמאי צריך לבשל בראשונה שלמים דאתמול אמאי לא מבשל בה מיד בפעם ראשון שלמים דלמחר וי"ל דתוס' כתב שם בא"ד דהא דאמרי' בכלי מקדש אוקמי אדאוריית' א"כ כל מה שנוכל לעשות דבר שלא לבטל איסור ברוב' עושין כל מה דאפשר לפ"ז אי הוי מבשל בה מיד שלמים דלמחר מיד הוי קמבטיל ברובא שני אסורים חדא דחטאת אסור לזרים ועוד אם נבלע בלוע דחטאת בשלמים דלמחר אי לאו דבטיל האי בלועה ברובא למחר נעשה נותר וא"כ לענין זה נמי היה צריך לאוקמי אדאורייתא דבטיל ברובא לכך היה מבשל תחלה שלמים דאתמול א"כ לא קמבטיל רק איסור חדא היינו איסור מה שהוא אסור לזרים אבל איסור נותר לא קמבטיל ליה דהא שילום זמן דחטאת ושלמים בחד זמנא והנה א"א דעלו לאו דווקא דה"ה בנתבשלו נ"ט בר נ"ט מותר אכתי לא הוי צריך לכל זה דהא לא קמבטיל ליה רק איסור לזרים משא"כ איסור נותר ל"צ ביטול כלל דהוי נ"ט בר נ"ט רק אי אמרת כפי' הב"י בשיטת התוס' דהגעלה לא מהני בכה"ג רק במקדש כיון דהגעלה כזה אינו מוציא כל הבלוע והא דבמקדש שייך הגעל' זו היינו משום דבמקדש אוקמי אדאוריית' והיינו כיון דנבלע בקדרה עד כדי רובא מבטיל לי' לבלוע תוך הכלי א"כ היה צריך לבשל שלמים דאתמול דהבליעה לא הוי רק טעם ראשון דאחר שינא הוא דאמרי' דהוי נ"ט בר נ"ט אבל קודם שיצא הבלוע לא הוי נ"ט בר נ"ט א"כ אי הוי מבשל שלמים דלמחר הוי מבטל שני אסורין כו' ושפיר קאמר דצריך לבשל בתחלה שלמים דאתמול שלא לבטל שני אסורין לפ"ז מוכח דלא כהרשב"א דאי כהרשב"א דס"ל דהוי הגעלה גמורה א"כ גם בתוך הקדירה ליכא בליעת נותר אם כן הקושיא במ"ע אמחי צריך לבשל שלמי' דאתמול כלל אצ"ל כמ"ש הב"י לתוס' ודו"ק:

(שם סעיף ב') ביצה וכו' אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר אסור לאכלה בכותח. עי' אחרונים שתמהו דעיקר דין זה הוא אך למותר לכאורה דמהיכא תיתי לומר דביצה גרע מקדר' של בשר דמבואר לעיל בריש סי' צ"ג דאסור לבשל בה חלב וי"ל ע"פ דברי רש"י ז"ל בסוף פרק כ"ה וז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו בעורה נראה בעיני איסור גמור כו' ויש מתירין אותו ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו דמותר לאכלן בכותח משום דה"ל נ"ט בר נ"ט וכו' ורחוקין זו מזו כרחוק מזרח ממערב כו' אבל חלב הנמלח בבשר שנתנו טעם זה בזה נעשה שניהם איסור כו' עכ"ל רש"י ז"ל ויש לדקדק היכי מדמה לדגים שעלו בקערה הא הכ' הוי טעם שני באיסור דמיד שבא טעם מן הבשר מן הקיבה הוי מיד הטעם באיסור וצ"ל דס"ל לרש"י כשיטת ר"מ שהביא הרשב"א דאף אם הטעם שני הוא באיסור נמי מותר דל"א טע"כ אלא בטעם הבא מן ממשו של איסור ולא טעם מן הטעם אף שהוא באיסור א"כ לפ"ז קשה הא דקתני קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב הא הוי נמי טעם מן הטעם ואפ"ה אסור וצ"ל דדוקא גבי דבר מאכל שיש לו טעם ופליטה מצד עצמו א"כ הוי טעם שפלט אח"כ לאו טעם גמור אלא טעם מן הטעם משא"כ בכלי שאין בו טעם ופליטה מצד עצמו א"כ לא הוי הטעם מן הטעם כלל רק הוי הכל טעם ראשון דמה שנבלע בקדרה לא הוי רק כאלו כולו כנוס בתוך הקדיר' ולכן הקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דהוי טעם ראשון ולפ"ז שפיר הוצרך השו"ע לאשמעי' דאפי' בביצה אסור לאפוקי מדעת רש"י ותוס' הנ"ל דהוא דוקא לעיל בסי' צ"ג גבי קדרה אסור דהוי הכל כטעם ראשון אבל הכא הא הוי טעם מן הטעם ולא יהי' אסור קמ"ל דאסור וק"ל: [הגה"ה מהרב מהר"ש הכהן נ"י ועיין בפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח שחקר בטעם שני אי הוי ד"ת או מדרבנן וכתב דלדידן דקי"ל דטע"כ מה"ת דילפינן מגיעולי עובד כוכבים מוכח דגם טעם שני מה"ת ע"ש אכן להנ"ל אינו ראיה רק בטעם שנבלע בקדירה אבל בטעם שנבלע באוכל אינו ראיה ודו"ק. ע"כ הגה"ה]:

(שם בהגה"ה) ויש מחמירין צלי ובישול וכו'. ויש לדקדק היכי סתם הרמ"א דאסור דמשמע אפי' בשיעור דלית ביה טעם אפ"ה אסור ואמאי כיון דליכא כאן טעם בשר כלל אמאי יהיה אסור וי"ל דהנה הרי"ף מפרש דהא דאמרי' דהאי כוורא דאטמיה ביה בשרא אסור למיכל בכותח אע"ג דקי"ל ריחא לאו מלתא היא ותירץ הרי"ף דאף דריחא לאו מלתא מ"מ משהו איכא והני כוורא כיון שיכול למיכלי בלי כותח הוי כמו דבר שיש לו מתירין דאסור במשהו כיון דעכ"פ איכא טעם משהו ואסור וא"כ ה"נ דכוותיה:

(שם בהגה"ה) וכן אם לא נתבשלו כו' מותר לאוכלן עם חלב עצמו. והא דכתב ומדייק עם חלב עצמו היינו לפ"מ דקי"ל דמי חלב אין אסור רק דרבנן וכותח היינו מי חלב והא דנ"ט בר נ"ט מותר דוקא לאכלן בכותח שהוא מדרבנן אבל בחלב שהוא מדאורייתא ה"א דאפי' נ"ט בר נ"ט אסור לכך כתב הרמ"א אפילו בחלב עצמו מותר:

(שם סעיף ד') יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין כו' דע"י אפר הוא נטל"פ. וכתב הש"ך דדין זה לא נמצא בשום פוסק וכו' ואדרבא משמע וכו' וכן מוכח נמי מהתוס' שכתב דלר"א דלא אמרינן חנ"נ רק בבו"ח ניחא מה שצותה התור' להגעיל כלי מדין ע"ש באורך ולכאורה אין זה קושיא כלל דהא בלא"ה אף דאפר אינו פוגם מ"מ איכא שאר דברים הפוגמים וע"כ צ"ל דהתוס' מקשים הא התורה צותה להגעיל כלי מדין ולא הוזכר דצריך ליתן בו דבר הפוגם ואם כן היאך הגעילו היורה גדולה וכ"מ קצת בפ"ח ע"ש. ועי"ל דאיתא במס' עבודת כוכבים דף צ"ח ע"ב אמר רבא הלכתא נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידעינן מ"ט דרב אי משום דקסבר נטל"פ אסור והלכתא דמותר או קסבר רב נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח לפי זה קו' התוס' הוא מה מספקא ליה אי קסבר רב נטל"פ מותר או לא הו"ל להוכיח דע"כ ס"ל דמותר דאל"כ הא ס"ל לרב חענ"נ וא"כ יקשה האיך מגעילין היורה גדולה דהא לדידיה לא מהני אפר אם כן מוכח דנטל"פ מותר: