שולחן ערוך, יורה דעה צ׳: דיני כחל. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני כחל. ובו ה' סעיפים:
הכחל (פי' הדד של הבהמה) אסור מדברי סופרים שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאוכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם הבשר וכחל שלא קרעו בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה אסור לבשלו ואם עבר ובשלו בפני עצמו (וכ"ש אם צלאו) מותר לאכלו ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בששים וכחל מן המנין כיצד אם היה הכל עם הכחל כמו ששים בכחל הכחל אסור והשאר מותר ואם היה בפחות מששים הכל אסור בין כך ובין כך אם נפל לקדירה אחרת אוסר אותה ומשערין בו בס' כבראשונה שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמו שהיה בשעה שנפל: הגה ויש אומרים דאם נפל תחילה לקדירה שאין בה ס' ונאסר הכחל אם נפל אחר כך לקדירה אחרת אין הכחל מצטרף לס' (טור בשם הרשב"א וד"ע לר"ן דלא כב"י לר"ן) וכן עיקר:

נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל ולבשלו בלא בשר בטיגון או בפשטיד"א מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל ולצלי קריעה שתי וערב הגה ואם עבר ובשלו אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל יש להתיר בדיעבד (סה"ת והמרדכי והג"ה מיימוני והטור וע"פ עת"ח) במקום הפסד מרובה אבל בלאו הכי אין להתיר ומה שנהגו לקורעו ולחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כולו עדיף ומהני יותר מטיח' בכותל (ת"ה סי' קפ"ב) ולצלי נוהגין לכתחלה לקורעו שתי וערב וטיחה בכותל (ארוך כלל י"ח) מיהו אם עבר וצלאו אפי' בלא קריעה שרי אם נצלה לחוד בלא בשר עמו (הג"ה מיימוני וש"ד והטור וע"פ) ואם נצלה עם בשר עמו אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל שניהם מותרים ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור (בית יוסף בשם תוס' והרא"ש ומרדכי וארוך) ואין לאסור שניהם שמא נתהפך השפוד דבדיעבד לא מחזקינן איסורא (או"ה) אבל לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה (רש"י והפוסקים) וה"ה לטגן אפי' בלא בשר (בית יוסף) ואפי' נתייבש הכחל (או"ה) ואם עבר ובשלו בקדירה לבדו בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב וטחו בכותל (רש"י וראב"ן וש"ד ומרדכי וע"פ) מיהו אם נתייבשה דהיינו לאחר שלשים יום אם עבר ובשלו אפילו עם בשר מותר בדיעבד (ש"ד והג"ה והר' יחיאל) ולעשות פשטיד"א מן הכחל בלא בשר נהגו בו היתר אם אין אופין הפשטיד"א במחבת אבל במחבת דינו כמו בשול בקדירה (מהרא"י בהג"ה וארוך כלל י"ח) ויש פרושים המחמירים בכל פשטיד"א אם לא נתייבש הכחל תחילה. יש מחמירין שלא לאפות פשטיד"א כחל עם של בשר בתנור קטן רק יש להניח אחד בפי התנור (ת"ה סימן קפ"ב) וטוב ליזהר לכתחלה אף כי אינו אלא חומרא בעלמא (ב"י וארוך):

מותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר (וכל שכן כחל חי אע"פ שהיא מלאה חלב) (תא"ו ני"א) וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל וכן הדין לאכול זה בכלי שאכלו בו זה: הגה וה"ה לצלות זה בשפוד שצלו בו זה והוא הדין דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי אפילו שניהם חמים דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר לכל דבר (ב"י בשם הרשב"א והארוך) ודוקא שנצלה כדינו דהיינו שקרעוהו תחילה שתי וערב וטחוהו בכותל אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה או קריעה מועטת כל דברים אלו לכתחלה אסורים (טור וב"י) ובדיעבד הכל מותר ואם קרעוהו כדינו וצלאו אע"פ שמצא אח"כ גומות מלאות חלב אין לחוש (ארוך כ' י"א) וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו עם חלבו יום שלם מותר ולא אמרינן כבוש כמבושל בכי האי גוונא. (שם) :

לצלות כחל או למולחו עם הבשר דינו כדין צליית או מליחת כבד עם בשר ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר: הגה ואין למלחו עם בשר אבל בדיעבד בכל ענין מותר (ארוך כלל י"ח) עור הקיבה לאחר שהוסר חלבו מתוכו והודח יש לו דין שאר בשר ומותר למלחו עם שאר בשר ואין לו דין כחל כלל (שם):

עצמו. פי' הש"ך היינו בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשוב כבישול בפני עצמו:

בששים. כתב הש"ך ולא משערינן במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפק וע"ל סי' ס"ט סי"א:

האסורה. כתב הט"ז בשם הרשב"א הטעם שאסורה הכחל כשיהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלב בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחלה והר"ן כתב שאינה אסורה אלא משום מראית עין ולזה נוטה דעת הט"ז ע"ש (עוד כ' שם דלדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ כן אפילו באיסור דרבנן וראייתו מרמ"א כאן):

הכחל. כתב הש"ך מ"ש הב"ח דכחל הוי בריה כמו ג"ה הוא תמוה דאיתא בש"ס ופוסקים דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו וכן מבואר ברמב"ם דג"ה הוי בריה וכחל לא הוי בריה ע"ש:

בטיגון. כתב הש"ך בב"י משמע אפילו במחבת ואנן לא נהיגין הכי:

מרובה. כתב הש"ך אפילו עם בשר אבל לבדו מותר אפי' בלא הפסד מרובה והב"ח אוסר אפילו בהפסד מרובה וחולק עליו הש"ך דיש לסמוך על רמ"א בפרט באיסור דרבנן:

עדיף. כתב הרשב"א ואם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל:

מותרים. אפי' ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע ש"ו וט"ב חשוב כבשר ממש לענין זה:

והתחתון. כתב הש"ך ונראה דאם ידוע ששניהם היו תחובין בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהם עליון או תחתון שניהם מותרין:

לצלותו. הטעם דשפודין שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה:

איסור. פי' אפי' ע"י קריעה ש"ו וט"ב:

בדיעבד. בלא ששים אבל אם לא קרעו ש"ו ולא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהא במים ס' נגד הכחל וכחל מן המנין עכ"ל הש"ך וט"ז כתב בשם מהרש"ל דאסור אף בדיעבד אפי' קרעו ש"ו וט"ב אף שאינו מן הדין כלל מ"מ מאחר שכתבו הגאונים דנהגו כל ישראל שלא לבשל כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין כו' ומ"מ ביבש לא נראה להחמיר עכ"ל:

מותר. פי' הש"ך אפי' בלא קריעה וגם אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפילו תוך ל' מותר:

במחבת. כתב הש"ך והא דקי"ל לעיל ס"ס ע"ח דפשטיד"א אפי' בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזרה אסור א"כ לא גזרינן אלא דוקא במחבת:

נתייבש. כתב הש"ך משמע אבל נתייבש מותר בפשטיד"א אפי' במחבת ואין כן דעת מהרש"ל אלא דעתו דבמחבת אסור לכתחלה אף ביבש:

חומרא. כתב הש"ך אבל בפשטיד"א של כחל עם חלב ודאי מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא והוי כדין שאר בב"ח שנאפו בתנור א' שיתבאר לקמן סי' צ"ז וק"ח:

לחתוך. דין זה אפי' לדידן אם קרעו ש"ו וט"ב ול"ד לקדרה שנהגו שלא לבשלה לבדה אפי' ע"י קריעה ש"ו וט"ב התם משום גזרה שלא יבואו לבשלו עם בשר יחד וזה לא שייך גבי סכין. ש"ך:

בשפוד. כתב הט"ז דזה מיירי שנמלח הכחל דאל"כ הא עכ"פ צריך ללבן השפוד בלא"ה מכח בשר הכחל שיש בו דם:

צליית. כ' רש"ל דאפי' אחר צליה אסור לבשלו אע"ג דגבי כבד מותר שאני כחל דאסור משום גזירה שמא יבשל בלא קריעה עם שאר בשר וכ' הט"ז דהיינו לכתחילה דוקא:

כדינו. כ' מהרש"ל דאם נצלה כל צרכו אפי' לא טחו בכותל אלא קרעו ש"ו מותר לחתכו בסכין של בשר והמחמיר נקרא חסיד שוטה והדיוט:

גומות. הטעם איתא באו"ה שחלב שחוטה היא גזרת חכמים משום בב"ח וכל שלא פירש לא גזרו ועוד דלא גרע מדם האיברים שלא פירש בצליה שמותר אבל אם לא נקרע כדינו הוי חלב כנוס בתוכו ומקרי פירש ואסור מדרבנן:

כבוש. כ' הט"ז בשם האו"ה דאם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפילו הכחל עצמה לאחר שפירש ממנה פעם א' אסור משום כבוש והשיג עליו הט"ז דהא בבשר בחלב עצמו שרי מן התורה בכבוש דלא אסרה אלא דרך בישול וא"כ הוי גזירה לגזירה וכ"נ דעת רמ"א כאן שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש כי חזר ממה שכ' בת"ח עכ"ל (ובס' נקודת הכסף חולק על הט"ז בזה דמצינו בכמה מקומות דגזרו חכמים גזרה לגזרה ואין לדמות לגזירתם זה לזה ע"ש וגם לי צ"ע על מ"ש רמ"א דלא אמרי' כבוש בכה"ג הא פסק המחבר בסימן פ"ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כבוש וזה מקרי ג"כ חלב שחוטה ודו"ק) (ופר"ח כתב כאו"ה וכ' דמש"א דף שנ"ד ע"ב דאין לאכול כחל אחר גבינה אם לא בקינוח והדחה ונט"י. וכן נמי לנוהגין ו' שעות בין גבינה לבשר שאח"כ צריך ג"כ לשהות אם בא לאכול כחל. וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול אחריו בשר עכ"ל ע"ש):

הבשר. פי' דלכתחילה אסור לצלות או למלוח כחל על הבשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפי' על הבשר מותר ובשפודים שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וע"ל בסי' ע"ג ס"ד וה':

שמתיר. אפי' לכתחלה בלא קריעה כלל ול"ד לכבד שאין דרך המלח להפליט אלא דם ולא חלב:

ענין. פי' אפי' בלא קריעה ש"ו וכתב בט"ז בשם הגהת מרדכי מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכשא"מ והתיר מהר"ם את שניהם עכ"ל וכלי שאינו מנוקב דנקט הוא משום דם שבכחל אבל לא משום חלב וע"ל סימן ס"ט ס"ך:

למלחו. כתב או"ה דאפילו לבשלו מותר:

משנה חולין דף ק"ט:

כדאמר ר"א לשמעיה שם וכגירסת הספרי' א"נ לקדיר':

טור בשם ר"ת וכ"כ בתוס' והרא"ש שם וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י וכ"נ מדברי רבינו ירוחם ומדברי הסמ"ג:

כלישנא קמא דרבי זירא אמר רב:

מימרא דרב נחמן שם דף צ"ו:

אע"פ שהכחל עצמו אסור מצטרף להשלים ס' משא"כ בשאר איסורי סופרים מפני שהוא מותר אם בשלו בפני עצמו ה"ה בשם י"א פ"ט מהמ"א וכ"כ הר"ן:

מימרא דרב יצחק בריה דרב משרשיא שם:

הרמב"ם שם מהא דא"ל רבנן לרב אשי אטו דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע וכו' שם דף צ"ח
(°) ר"ל הכחל ממש דנעשה נבלה אבל באית ביה ס' דאינו אסור אלא משום מראית העין מצטרף עם ההיתר כמו בראשונה וכן הוא בד"מ:

טור בשם סמ"ק וכמ"ש הטור לדעת רש"י וכ"כ התוספות והרא"ש והתרומה בשם רש"י:

בית יוסף:

תוספות והרא"ש שם והרשב"א בת"ה וש"פ
(°) דחלב שחוטה הוא מדרבנן:

מהא דדרש אמימר וכו' שם דף קי"א:

טור בשם רמב"ן ורשב"א משום דמליח כרותח דצלי:

נתבאר לעיל סי' ע"ג:

שם בשם הרא"ש שהמלח אינו מפליט החלב ואינו מבליע בדופני הכחל:

הכחל כו' שאין כו'. קי"א א':

לפיכך אם כו'. כמש"ש אר"א לשמעיה כו' וכגי' הספרים הקמ"ל דלא בעינן ש"ו אלא לקדירה ול"פ ארב יהודה דרב יהודה מיירי לקדירה ואיהו איירי בצלי וער"ן:

ואם קרעו כו'. וכן אף בלא בשר צריך קריעה ש"ו וטחו בכותל ואין חילוק אלא לענין דיעבד כמש"ו וכמש"ש כיצד קורעו כו' וכל הסוגיא דשם בלא בשר איירי תרי לישנא דרב ותניא כלישנא קמא כו' ועלה אמרו כיצד קורעו כו':

וכחל כו'. כמ"ש במתני' הכחל קורעו כו' ואפילו בלא בשר דהא אמר רב אינו עובר ומותר:

בין כו'. ועתוס' שם ד"ה דאתנייה כו'. אבל מדברי הרמב"ם וש"ע משמע דלענין לכתחלה בלא קריעה איירי ופסק כפלפולו של ר' חייא:
(ליקוט) בין של (גדולה) כו'. גמ' שם וכ"ה בתוספתא כחל של מניקה כו' לא קרעו כו' ומניקה דקתני לרבותא. ת"ה (ע"כ):

ואם עבר כו'. כלישנא קמא דרב דת"כ ובלא בשר איירי וכפי' תוס' שם וכ' שיש גורסין להדיא כחל שבשלו בחלבו מותר היכא דבשליה לחודיה בלא בשר:

ואם בשלו עם כו'. עבה"ג. ויש ספרים שגורסין להדיא כחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא. תוס' שם ד"ה וכחל וק"ט ב' ד"ה אינו כו' וכל הסוגיא דג"ה עם בשר מיירי ודפ' כ"ה בלא בשר:

הכחל אסור. גמ' שם:

בין כך כו'. שם וכחל עצמו כו' וקאי אכחל בששים:

שהכחל עצמו כו'. שם:

ואין משערין כו'. עבה"ג וכ"כ ב"י אבל מ"מ כ' שהוא פי' למש"ש כי משערינן בדידיה כו' ור"ל במאי דנפק מינה אף במאי דנפק ומה שהקשה ב"י מאי פריך גמ' אלא מעתה עתוס' שם ד"ה אלא. ועוד נראה לפרש כו' ועלח"מ:

וי"א כו'. עבה"ג. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בדרבנן לא אמרינן חנ"נ שכתב בפמ"ו מה' מ"א הלכה כ"ו וכ"ז אבל באיסור של דבריהם כו' כיצד חלב כו' פר"ח. ובלא"ה ניחא לפי הטעם שכ' שם הלכה י"ח וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם. והי"א ס"ל כפי' תוס' צ"ז ב' ד"ה וכחל מן כו' (וע"ל סי' צ"ח ס"ק ל'):

נהגו כו'. דשיטת ר"ת בתוס' כשיטת הרמב"ם אלא דמיקל יותר דאף לקדירה בלא בשר שוה לצלי דמותר לכתחילה ע"י קריעה קצת וכן ע"י קריעה קצת מותר בדיעבד אף עם בשר. אבל שיטת רש"י דכל הסוגיא דפ' ג"ה איירי בקדירה בלא בשר ואסור אף בדיעבד בלא קריעה ש"ו וטיחה ומה דאמר רב ות"כ דבדיעבד מותר בצלי איירי ורב נחמן פליג וסובר דאף לכתחלה א"צ קריעה בצלי ולית הלכתא כוותיה דת"כ דרב ומ"מ א"צ ש"ו ומיחה כמ"ש ר"א לשמעיה וערש"י שם קי"א ב' ד"ה קפי והלכות כו' ואף שתוס' ק"ט ב' ד"ה אינו כ' בשם רש"י דלצלי שתי או ערב וכ"ה ברש"י שם ד"ה הא קמ"ל אבל הרא"ש ורשב"א וסה"ת וטור ורי"ו כתבו בשם רש"י שתי וערב וצ"ל דה"ק הא קמ"ל דלא בעינן כו' ר"ל טיחה אבל ש"ו בעינן. ועתוס' קי"א א' ד"ה תותי. ויש ללמוד כו' ולא מצינו כו' וכ"כ רוב הפוסקים אבל סה"ת ומרדכי והג"מ כ' דלדעת רש"י אסור לכתחלה לבשל עם בשר אפילו ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל דמתני' איירי בלא בשר וז"ש נהגו כו' והוא ע"פ דעת רש"י וכ"כ בב"י:
(ליקוט) עמש"ש שיטת הרמב"ם ושיטת תוס' ושיטת רש"י. ושיטת הרי"ף כפי שפי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דלצלי א"צ קריעה כלל אף לכתחלה וכן הסכים הרשב"א וערא"ש שם (ע"כ):

ואם עבר כו'. ר"ל עם בשר וארישא קאי וכמ"ש בד"מ דהגש"ד ואו"ה בשם ראבי"ה וא"ז אוסרין אפילו בדיעבד אפילו ע"י קריעה ש"ו וט"ב וכ' דיש להתיר בדיעבד משום דיחידאה נינהו:

ומה שנהגו כו'. דקריעה ש"ו דגמ' הוא פ"א לארכו ופ"א לרחבו לכך צריך טיחה משא"כ כה"ג בכל הגומות נפתחין. שם:

ולצלי נוהגין כו'. כמ"ש הרשב"א לדעת רש"י דכולה שמעתא בצלי ומ"ש כיצד קורעו א"ר יהודה כו' ג"כ לצלי ור"א פליג עליה ויש לעשות כר"י ועב"י וד"מ ס"ק ב':

מיהו אם כו'. כלישנא קמא דרב דת"כ וכ"פ רש"י קי"א ב':

ואם נצלה עם כו'. קי"א א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה תותי דבקרעו ש"ו וט"ב מיירי אבל בלא"ה אפילו תותי בשרא אסור אף בדיעבד הכחל וכ"ש עלוי בישרא דהבשר אסור וז"ש ואם לאו כו':

ואין לאסור כו'. אבל לכתחלה כו'. כמ"ש רש"י שם ד"ה הלכתא כו':

ולקדירה בלא כו'. ר"ל אפי' קריעה ש"ו וט"ב דסופו לבשל בו בשר אח"כ והוי כמו עם בשר דלדידהו היה להם קדירה מיוחדת לכחל משא"כ עכשיו ואנו אין רגילין בזה ואתי למטעי. סמ"ק והג"מ:

וה"ה לטגן. ג"כ מח"ט:

ואפילו. ר"ל אף דביבש בדיעבד מותר בכ"ע מ"מ לכתחלה אתי לחלופי:

ואם עבר כו'. זה לכ"ע מותר:

מיהו אם נתייבשה כו'. כיון דמדרבנן הוא בכה"ג לא גזרו. שם:

אבל במחבת כו'. ג"כ מטעם הנ"ל משא"כ בלא מחבת:

מותר לחתוך כו' וה"ה לצלות כו'. דהא שרינן תותי בישרא אפי' לכתחלה ואף ע"ג בישרא לכתחלה הוא דאסור שנוטף עליו בעין. תוס' שם ד"ה תותי כו':

וכ"ש כחל כו'. עש"ך:

ודוקא כו'. כשיטת התוס' דשם לאחר קריעה ש"ו וט"ב איירי כנ"ל אבל הרשב"א ור"ן פי' בלא קריעה ע"ש וכ"ד הש"ע:

כל הדברים ובדיעבד כו'. כשיטתו דלכתחלה בעינן קריעה ש"ו וט"ב ובדיעבד מותר כנ"ל והוי כשאר בשר:

ואם כו' וכן כו'. דחלב שחוטה מדרבנן כה"ג לא גזרו כיון דלא פירש ואינו כנוס כיון שנקרע וכמש"ש ק"ט ב' זה כנוס כו' וכן בכבוש שהוא מדרבנן וחלב שחוטה דרבנן ל"ג ועט"ז בשם או"ה:

לצלות. גמ' קי"א א':

או למולחו. דמליח כרותח דצלי כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב'):

ויש מי כו'. עבה"ג:

אבל בדיעבד כו'. אע"ג דבצליה אסרינן אף בדיעבד עם בשר כמ"ש תוס' כנ"ל שהרי הרא"ש מתיר לכתחלה במליחה ואף שהרשב"א אוסר הרי הרשב"א וסייעתו מתירין אף בצלייה בדיעבד בכ"ע כנ"ל ס"ג:

עור הקיבה כו'. עתוס' שם צ"ז ב' ד"ה וכחל מן וי"ל דהאי כו' משא"כ בקיבה כמ"ש ק"ט ב':

א) [סעיף א'] הכחל אסור מדברי סופרים וכו' והרב בהגה סעי' ב' חולק בהרבה דינים ולא כתב בלשון י"א אלא סידר סברתו הכל ביחד כדי לקצר. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' שפ"ד או' א' וית' הכל בדברינו לשם.

ב) שם. ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל וכו' ואם קרעו וחתכו כמה פעמים שתי וערב ע"פ כולו עדיף ומהני יותר מטיחה בכותל כמ"ש לקמן בהגה סעי' ב' יעו"ש.

ג) שם. וטחו בכותל. כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו. רש"י חולין ק"ט ע"ב. ב"י. ערוך השלחן או' א' ולאו דוקא בכותל אלא כלומר לסוחטו בחזקה. ערוך השלחן שם. ועין לקמן חו' כ"ד.

ד) שם. וכחל שלא קרעו בין של קטנה שלא הניקה וכו' וכן בכל דיני כחל אין חילוק בין של גדולה או של קטנה שלא הניקה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' שפ"ד או' ב' בי"צ או א' זב"צ או' א'.

ה) שם. ואם עבר ובשלו בפני עצמו. פי' בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשיב כבישול בפני עצמו. סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' כריתי או' א' שפ"ד או' ג' חכ"א כלל מ"א או' ד' ערוך השלחן או' ע' זב"צ או' ב'.

ו) שם. ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בס' ובעינן ס' נגד כל הכחל ולא משערינן במאי דנפק מיניה דלא ידעינן כמה נפק. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' פר"ת או' ד' לה"פ או' ה' בל"י או' ג' כריתי או' ב' שפ"ד או' ד' חכ"א שם. בי"צ או' ג' ערוך השלחן או' י"ח. זב"צ או' ג'.

ז) שם. וכחל מן המנין. וכתב הרשב"א בתה"ב הארוך שהרמב"ם נתן טעם לזה לפי שאיסור כחל מדרבנן ועשו בו היכר והקילו בו והוא דחה טעם זה דהא כמה איסורין מדבריהם צריכין ס' וכתב הטעם משום דהוא עצמו בשר ומצטרף עם הבשר לבעל החלב שבו. ט"ז סק"ב.

ח) שם. אם היה הכל עם הכחל כמו ס' בכחל הכחל אסור וכו' לאו דוקא דאם היה רק ס' עם הכחל שהכחל אסור אלא אפי' אם יש ס' לבד ממנו ואפי' מאה הוא אסור. הרשב"א בחי' לחולין דף צ"ז. פר"ח סוף או' ה' לה"פ סוף או' ז' זב"צ או' ד' וכתב ודלא כחקי דעת בסי' זה שנסתפק בזה שנעלם ממנו דברי הרשב"א.

ט) שם. הכחל אסור. ומ"מ מותר בהנאה כמו כל בשר בחלב דרבנן. בנ"י על התו"ח סוף כלל שפ"ד או' ג' זב"צ או' ד'.

י) בד"א דהכחל עצמו מן המנין אלא בנתבשל עם הבשר אבל אם נתבשל ביורה של חלב צריך ס' חוץ מן הכחל לבטלו שאין החלב שבו ניכר ונודע שיצטרף עם שאר החלב לבטל הבשר. טור בשם הרשב"א. ב"י בשם הרשב"א והר"ן. ב"ח. פר"ח או' ד' לה"פ או ה' זב"צ או' ה'.

יא) שם. בין כך ובין כך וכו' פי' בין שהי' שם ס' עם הכחל בין פחות מס' אסורה הכחל מ"מ. ט"ז סק"ג. לה"פ או' ו' ור"ל דאף שהיה ס' אם נפל לקדרה אחרת אוסר הכחל לקדרה שנייה. מש"ז או' ג' והטעם כתב הרשב"א בתה"ב הארוך שאסורה כשהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלבו בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחלה. והר"ן כתב העעם משום מראית העין דילמא אתי למשרי חתיכת נבילה. ט"ז שם. פר"ת סוף או' ו'.

יב) שם. אם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין בו בס' כבראשונה. משמע אפי' נפל תחלה בפחות מס' הוי כבתחלה לצרף גם הכחל והי"א של הרמ"א ס"ל דכל שנפלה בפחות מס' נעשה גם ההיתר חתיכת נבילה דהא עשאוהו רבנן כבשר בחלב ובשר בחלב לד"ה נעשה נבילה וע"כ צריך אח"כ ס' נגד הכחל והכחל אינו מצטרף. ט"ז סק"ד. חכ"א כלל מ"א או' ה' ומיהו לענין דינא לפי מ"ש לקמן בסי' צ"ב דלא אמרינן חנ"נ במידי דלא אסיר אלא מדרבנן ה"נ כיון דחלב שחוטה מדרבנן אף שנאסר מתחלה מצטרף כראשון כפסק המחבר וכן עיקר. פר"ח או ה' לה"פ או' ז' בל"י או' ד' אלא שכתב ואנן (ר"ל האשכנזים ההולכים על פסק מור"ם ז"ל) פוסקים כמור"ם וט"ז. וכ"כ הכריתי או' ד' אבל לדינא העיקר כרמ"א ור"ל ג"כ למנהג האשכנזים הנוהגים כפסק מור"ם ז"ל אבל מנהג הספרדים כפסק הש"ע ופר"ח וכ"כ זב"צ או' ו'.

יג) ואם בפעם הראשון היה הכחל שלם ולא היה כנגדה ס' לבעלה ואח"כ אחר שנאסר קרעו ש"ו וטחו בכותל ונפל לפחות מס' אפ"ה אסור כיון שכבר נאסר מפעם ראשונה ונ"נ תו לא מהני קריעה ש"ו ואין להתיר אפי' בהפ"מ אי ליכא ס' נגד הכחל. מנ"י על התו"ח כלל ל' או' יו"ד. שפ"ד או' ה' זב"צ או' ז'.

יד) אבל אם בפעם ראשון היה ס' נגד הכחל אע"ג דכחל עצמו אסור מ"מ אם בפעם הב' קרעו ש"ו וטח בכותל אי איכא הפ"מ יש להתיר בפעם הב' אף דליכא ס' כיון דכחל עצמו אינו אסור רק מטעם מראית העין אין להחמיר יותר מפעם ראשון. מנ"י שם. אבל השפ"ד שם חלק ע"ז וכתב דאם בפעם הב' נפל לפחות מס' פשיטא דאסור דקריעה לאחר בישול לא מהני כלום. והב"ד זב"צ או' ח' וכתב וכן יש להחמיר.

טו) שם. ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל וכו' ולענין שאר איסורין עיין לקמן סי' צ"ט סעי' ד' יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.

טז) שם הגה. וי"א דאם נפל תחלה לקדרה שאין בה ס' וכו' כלומר לקדרה של בשר שאין בה ס' אפי' עם הכחל דהיינו שנפל לפחות מחמשים ותשעה שאז החלב היוצא ממנה לא נתבטל וא"כ נאסר הכחל מדינא אבל כשנפל בס' שאז החלב היוצא ממנה נתבטל ולא נאסר הכחל אלא מפני מראית העין אף בקדרה שנית מצטרף הכחל לס' ש"ך סק"ה. לה"פ או' ח' בל"י או' ה' ולדעת הש"ע עיין לעיל או' י"ב.

טוב) [סעיף ב'] נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל. ר"ל אפי' אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב דמותר לבשלו עם בשר לפום דינא כמ"ש בסעי' א' אפ"ה נהגו שלא לבשלו עם בשר.

חי) שם. ולבשלו בלא בשר בטיגון או בפשטיד"א וכו' אפי' במחבת כ"ה דעת ב"י. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' שפ"ד או' ז' חכ"א כלל מ"א או' ג' וה"נ מותר לבשלו לכתחלה עם מים או ירקות לדעת הש"ע. זב"צ או' יו"ד וכתב וכן מנהג בגדאד יע"א כס' הש"ע שאין מבשלין כחל עם בשר כלל אפי' אם קרעו ש"ו וטחו בכותל אבל מבשלין לכתחלה כחל לבדו עם מים או ירקות אחר קריעה וטיחה בכותל עכ"ל. וכ"כ בן א"ח פ' בהעלותך או א'.

יט) מיהו מנהג בני אשכנז כדברי מור"ם ז"ל בהגה דלקדרה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה אפי' ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל. ש"ך שם. לה"פ או' יו"ד. שפ"ד שם וכתב ולדידן (ר"ל בני אשכנז) מחבת כמו בישול בקדרה לבדו. וכ"ה לקמן בהגה ור"ל דגם במחבת אין להתיר לכתחלה כמו בישול בקדרה.

ך) שם הגה. ואם עבר ובשלו אם קרעו ש"ו וטחו בכותל יש להתיר בדיעבד במקום הפ"מ וכו' אפי' עם בשר אבל לבדה מותר ע"י קריעת ש"ו וטיחה בכותל אפי' בלא הפ"מ. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ח' לה"פ או' י"א. בל"י או' ז' שפ"ד או' ח' וכן יש לנהוג כדברי מור"ם ז"ל דאם עבר ובשלו עם בשר אחר קריעת ש"ו וטיחה בכותל יש להכשיר בהפ"מ ודלא כהב"ח דאוסר אף בהפ"מ. ש"ך שם. פר"ת או' ט' מנ"י על התו"ח כלל ל' או' ט' שפ"ד שם. ער"ה סוף או' א' חכ"א כלל מ"א או' ח' ערוך השלחן או' יו"ד. זב"צ או' י"א וכתב וכן עיקר. וכתב עו"ש זב"צ והגם דהפר"ח והפר"ת מתירין אפי' בלא הפ"מ מ"מ הער"ה החמיר ובעי הפ"מ עכ"ל. ור"ל מפני שהער"ה הביא כל הסברות וגם סברת המתירין ואפ"ה לא התיר אלא בהפ"מ כדברי מור"ם ז"ל וע"כ יש להחמיר.

כא) שם בהגה. אבל בלא"ה אין להתיר. פי' בלא ס' אבל אם יש ס' בבשר שבקדרה עם הכחל נגד הכחל אז הבשר מותר והכחל אסור עכ"פ. כ"פ הטור בשם רש"י וכ"כ התו"ח כלל ל' דין ג' ט"ז סק"ו. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ח' ור"ל דאז שרי אף בלא הפ"מ.

כב) שם בהגה. ומה שנהגו לקרעו ולחתכו כמה פעמים ש"ו עדיף ומהני וכו' כי ע"י רוב החתיכות כל הגומות שהחלב כנוס בהם נפתחות ונחתכות. תה"ד סי' קפ"ב. תו"ח שם דין ו'.

כג) שם בהגה. ומה שנהגו לקרעו ולחתכו כמה פעמים ש"ו עדיף וכו' וכ"ש אם חותך אותו לחתיכות קטנות דזה ודאי עדיף ומהני יותר מן הכל. זב"צ או' י"ב. ומ"מ יש לסחטו ביד היטב ולרחצו יפה כי שמא יש עוד נחבא בגומות קטנות ועי"ז יצא מכל חשש.

כד) שם בהגה. ומה שנהגו לקרעו ולחתכו כמה פעמים ש"ו עדיף וכו' ואם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל. ב"י בשם הרשב"א. תו"ח שם דין ו' ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"ג. בל"י או' ט' חכ"א שם או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ו' והיינו ע"י קריעה ש"ו מהני מכבש כמו טחו בכותל אבל בלא קרעו ש"ו לא מהני מכבש. שפ"ד או' ט' זב"צ או' י"ג. ועיין לעיל או' ג'.

כה) שם בהגה. ולצלי נוהגין לכתחלה לקרעו שתי וערב וטיחה בכותל. ולפי מנהגינו שאנחנו מחתכין אותו לחתיכות דקות זהו עדיף מן הכל וא"צ טיחה בכותל. זב"צ או' י"ד.

כו) שם בהגה. ואם נצלה עם בשר עמו וכו' עיין לקמן סעי' ד'.

כז) שם בהגה. שניהם מותרים. אפי' ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע ש"ו וטחו בכותל חשוב כבשר ממש לענין זה. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' ט"ו.

כח) שם בהגה. ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור. ואם ידוע ששניהם היו תחובים בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהן עליון או תחתון שניהם מותרין. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"א. כריתי או' ז' שפ"ד או' י"ב. חכ"א כלל מ"א או' ו' ועיין לקמן או' נ"ג.

כט) שם בהגה. אבל לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל. הטעם משום ששפודים שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה וכמ"ש לעיל סי' ע"ג גבי כבד. ש"ך ס"ק י"ג. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. חכ"א שם. אבל בשפודין העשויין בענין שמתגלגלין ומתהפכין מעצמן אפי' לכתחלה מותרין. בל"י שם. שפ"ד או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' ל"א. וכ"כ לעיל סי' ע"ג או' מ"ג לגבי כבד יעו"ש.

ל) שם בהגה. ולקדרה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה. אפי' ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. והטעם משום גזירה שמא יבשל עם בשר ובלא קריעה ש"ו. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד או' י"ד. וזהו לפי דברי מור"ם ז"ל אבל לדעת הש"ע מותר לבשלו לבדו אפי' לכתחלה ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל כמ"ש לעיל או' י"ח יעו"ש.

לא) שם בהגה. ואם עבר ובשלו בקדרה לבדו בדיעבד מותר אם נקרע ש"ו וטחו בכותל. בלא ס' אבל אם לא קרעו ש"ו או לא טחו בכותל אפי' בדיעבד אסור עד שיהא ס' במים נגד הכחל והכחל מן המנין. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח שם. לה"פ או' י"ט. שפ"ד או' ט"ז. חכ"א כלל מ"א או' ז' וכתב שם השפ"ד ומשמע בדאיכא ס' גם הכחל מותר. וכ"כ הבי"צ או' ג' וה"ד הכא בנתבשל לבדו אבל בנתבשל עם בשר אף דאיכא ס' ויותר הכחל אסור כמ"ש לעיל או' ח' יעו"ש. וכ"כ היב"צ שם. וגם כל זה לדברי מור"ם ז"ל אבל לדעת הש"ע בנתבשל לבדו אף דלא קרעו ש"ו וניכח ס' בדיעבד מותר כמבואר בש"ע סעי' א' וכתב שם הפר"ח דכן עיקר והב"ד הלה"פ שם. בל"י או' ז' וכ"ה מנהג הספרדים כפסק הש"ע ופר"ח אבל מנהג האשכנזים כדברי מור"ם ז"ל כנודע וכ"כ הבל"י שם ואנו נוהגין כמ"ש מור"ם ז"ל. וכ"פ חכ"א שם. בי"צ שם.

לב) ואף לדברי הפר"ח עכ"פ הקדרה שבישל בה הכחל אסור לבשל בה בשר וה"ה לבשל בה חלב. בל"י שם. ור"ל אף לפי דברי הפר"ח שפסק כדברי הש"ע דאם בישלו לבדו אפי' בלא קריעה ש"ו וליכא ס' בדיעבד מותר הקדרה שבישל בה אסור לבשל בה בשר וכו' ונראה דלבשל בה בשר יש להקל אחר כ"ד שעות בלתי הגעלה כיון דמדאו' דינו כבשר אבל לבשל בה חלב צריך דוקא הגעלה כדין כלי בשר לבשל בו חלב והוא פשוט.

לג) שם בהגה. מיהו אם נתייבשה דהיינו לאחר ל' יום וכו' היינו מסתמא אבל אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפי' תוך ל' מותר. ש"ך ס"ק י"ז. כנה"ג בהגב"י או' מ"ד. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' ך' בל"י או' ט"ו. מנ"י על התו"ח כלל ל' או' כ"א. שפ"ד או' י"ז. חכ"א שם או' ט' בי"צ בעמ"ז או' כ"א. זב"צ או' י"ח.

לד) שם בהגה. מיהו אה נתייבשה וכו' ואם לא נמלח עד לאחר ג' ימים עיין לעיל סי' ס"ט סעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד.

לה) שם בהגה. אם עבר ובשלו אפי' עם בשר מותר בדיעבד. אפי' בלא קריעה כלל. תו"ח שם דין ח' ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' כ"א. בל"י או' ט"ז. חכ"א שם. בי"צ או' ה' זב"צ או' י"ט.

לו) שם בהגה. אפי' עם בשר מותר בדיעבד. משום דחלב שבכחל דרבנן וביבש לא גזרו. או"ה כלל י"ח דין י"ד. ביאור הגר"א או' כ"ד.

לז) שם בהגה. אבל במחבת דינו כמו בישול בקדרה. והא דק"ל לעיל ססי' ע"ח דפשטיד"א אפי' בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזירה אסור (כמ"ש לעיל או' ל') א"כ ודאי דבמחבת דוקא דהוי דומיא דקדרה יש לגזור אבל לא בלא"ה. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' ט"ז. בי"צ בעמ"ז או' כ"ב.

לח) שם בהגה. יש מחמירין שלא לאפות פשטיד"א כחל עם של בשר בתנור קטן וכו' אבל ודאי עם חלב מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא ואם אפה עם חלב בתנור אחד הוי כדין שאר בשר וחלב שנאפו בתנור א' שית' לקמן סי' צ"ז וק"ח יעו"ש. ש"ך ס"ק ך' כנה"ג בהגב"י או' נ"ב. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ז. שפ"ד או' ך' ברה"י בשיו"ב או' ד' חכ"א שם או' י"א. בי"צ או' ז' זב"צ או' כ"א.

טל) [סעיף ג'] מותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר. והיינו אם קרעו ש"ו וטחו בכותל אבל אם לא קרעו ש"ו וטחו בכותל לכתחלה אסור ובדיעבד מותר כמ"ש אח"כ בהגה. זב"צ או' כ"ב.

מ) ואם נקרע הכחל ש"ו וטח בכותל מותר לחתוך הכחל אפי' בסכין שיש עליו טיחת בשר בעין. כ"מ בב"י בשם הר"ן וכ"כ זב"צ או' כ"ג ותמה על המנ"י על התו"ח כלל ל' או' מ"ג שכתב בשם הר"ן שצ"ל הסכין מקונח יעו"ש.

מא) שם הגה. וה"ה לצלות זה בשפוד שצלו בו זה. ומיירי שמלח הכחל דאל"כ הא עכ"פ צריך ללבן השפוד בלא"ה מכח בשר הכחל שיש בו דם. ט"ז סק"ט. לה"פ חו' כ"ה. בל"י או' י"ח. מש"ז או' ט' בי"צ בעמ"ז או' ל"ה. והיינו לכתחלה ולדעת הש"ע אפי' לכתחלה א"צ ללבן כמ"ש לעיל סי' ע"ו סעי' ד' ובדברינו לשם או' ל"ז ואו' מ"ד יעו"ש.

מב) שם בהגה. וה"ה דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי וכו' דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר וכו' וכיון דדינו כשאר בשר משמע דמותר לבשלו אחר צלייה. וכ"כ התו"ח כלל ל' או' י"ד. מנ"י שם או' מ"א. ומיהו רש"ל פכ"ה סי' מ"ז כתב דאפי' אחר צלייה אסור לבשלו. והב"ד הט"ז סק"י וכתב והיינו לכתחלה דוקא. וכ"כ המנ"י שם. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' י"ט. מש"ז או' יו"ד. בי"צ בעמ"ז או' ל"ו. אבל בדיעבד אם קרעו ש"ו וטחו בכותל וצלאו ובשלו מותר. מש"ז שם. בי"צ שם.

מג) ולדידן (ר"ל הנוהגין כפסק הש"ע) מותר לבשלו אפי' עם בשר אחר צלייה. זב"צ או' כ"ד.

מד) שם בהגה. ודוקא שנצלה כדינו דהיינו שקרעוהו ש"ו וטחוהו בכותל וכו' ואם נצלה כל צרכו אפי' לא טחו בכותל אלא קרעו ש"ו מותר לחתכו בסכין של בשר ולא בעינן טיחה אלא כשלא נצלה כל צרכו אבל לאחר שנצלה כל צרכו וגם קרעו היטב קורא אני על המחמיר חסיד שוטה והדיוט. רש"ל באו"ש על שע"ד. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגב"י סוף או' ס"ב. מנ"י שם או' מ"ב. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' ך' שפ"ד או' כ"ג. חכ"א שם או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' ל"ז. זב"צ או' כ"ה.

מה) שם בהגה. כל הדברים אלו לכתחלה אסורים ובדיעבד הכל מותר. ואם צלאו בלי קריעה דשרי בדיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ וכפי הנראה דיש לאסור. מש"ז או' יו"ד. פ"ת או' ג' ולפי מ"ש באו' הקודם דאם נצלה כל צרכו אפי' לא טחו בכותל אלא קרעו ש"ו מותר וכו' נראה דבכה"ג יש להתיר בדיעבד אם בשלו אח"כ.

מו) שם בהגה. ואם קרעוהו כדינו וצלאו אעפ"י שמצא אח"כ גומות מלאות חלב אין לחוש. והיינו מטעם דחלב שחוטה מדרבנן אלא שגזרו בו חכמים דילמא אתי למיכל בשר וחלב בעלמא ועל מה שלא פירש לא גזרו. ועוד דלא גרע מדם האברים שלא פירש בצלייה שמותר ולכן אם נמצא בתוכו לאחר המליחה או הצלייה אפי' חלב צלול אין לחוש מאחר שחלקוהו מתחלה לשנים אבל אם לא נפתח ולא נחלק כלל ונצלה או נמלח כך אסור אפי' בדיעבד דהא חלב שפירש וכנוס שבו הוי איסור מדרבנן ולגבי אותה חתיכה גופא לא אמרינן כבולעו כך פולטו ואפי' בצלייה. או"ה שם כלל י"ח דין א' ט"ז ס"ק י"א. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ט. כריתי או' ח' מש"ז או' י"א. ערוך השלחן או' י"ז.

מז) שם בהגה. ואם קרעוהו כדינו וצלאו אעפ"י שמצא אח"כ גומות מלאות חלב אין לחוש. ומסתברא דמותר לאוכלו לאותו חלב דמ"ש מכחל דמותר. זב"צ או' כ"ו.

מח) שם בהגה. וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו עם חלבו יום שלם מותר ולא אמרינן כבוש כמבושל בכה"ג. ומיהו אם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפי' הכחל עצמו לאחר שפירש החלב פעם אחת ממנו אסור באכילה. או"ה שם דין ט"ו. תו"ח כלל ל' סוף דין י"ד. ש"ך בנה"כ וכתב ודלא כהט"ז ס"ק י"ב שתמה ע"ז דאשכחן בדוכתי טובי דגזרינן גזירה לגזירה יעו"ש. פר"ח או' ך' וכתב על דברי הט"ז דלא נהירא. וכ"כ המנ"י על התו"ח שם או' מ"ה לדחות דברי הט"ז יעו"ש. לה"פ או' ל' בל"י או' כ"ב. כריתי או' ט' מש"ז או' י"ב. ער"ה או' ה' בי"צ בעמ"ז או' מ' ערוך השלחן שם. זב"צ או' כ"ה.

מט) ואף בשר עוף בחלב שחוטה ע"י כבישה אסור. מש"ז שם. בי"צ שם.

נ) [סעיף ד'] לצלות כחל או למולחו עם הבשר וכו' ר"ל דלכתחלה אסור לצלות או למלוח כחל על בשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפי' על הבשר מותר ובשפודין שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וכמ"ש בסי' ע"ג סעי' ד' וה' ש"ך ס"ק כ"ה. אבל בשפודין העשויין בענין שמתגלגלין ומתהפכין מעצמן אפי' לכתחלה מותרין כמ"ש לעיל או' כ"ט יעו"ש.

נא) ואם יש חילוק בין קרעו ש"ו וטחו בכותל או לא בב"י הביא מחלוקת הפו' בזה יעו"ש. ודעת הרב בהגה בצלייה נת' בסעי' ב ש"ך שם. ור"ל כיון דהב"י לא הכריע יש להחמיר כדברי ההגה בסעי' ב' שכתב ולצלי נוהגין לכתחלה לקרעו ש"ו וטיחה בכותל ואם עבר וצלאו אפי' בלא קריעה שרי אם נצלה לחוד בלא בשר עמו וכו' יעו"ש ובדברינו לשם.

בנ) והא דאמרינן דבדיעבד אפי' כחל על הבשר מותר היינו שצלאו כבר אבל אם לא צלאו אלא נתן אותו בשפוד למעלה מן הבשר לא מקרי דיעבד וצריך להסירו ואם לא הסירו אסור לצלותו. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. זב"צ או' ל'.

גנ) ואם צלאו באסכלות שמונחים ברוחב על הכירה ומניחים עליהם בשר ברוחב האסכלא יכול להניח לפני (ר"ל בצד) הבשר הכחל באופן שלא יגעו זה בזה והגם דלפעמים מסלק הבשר ומניח הכחל במקומו וכן להפך אין בכך כלום דהחלב היוצא מהכחל נורא מקלא ליה. פר"ת או' י"א. זב"צ או' ל"א. ועיין לעיל או' כ"ח.

דנ) שם. ויש מי שמתיר וכו' אפי' לכתחלה למלוח כחל על בשר אפי' בלא קריעה כלל ול"ד לכבד (שאסור לכתחלה כמ"ש סי' ע"ג סעי' ה') שאין דרך המלח להפליט אלא דם אבל לא חלב שבו. טור בשם הרא"ש. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' ל"ב. ודוקא חלב של כחל אבל אם נבלע חלב בחתיכה נ"נ ואוסר אח"כ ע"י מליחה. שפ"ד או' כ"ו פ"ת או' ה'. ועיין לקמן סי' צ"א וסי' ק"ה בדיני מליחת איסור עם התר.

הנ) שם הגה. ואין למלחו עם בשר. וכ"כ רש"ל באו"ש ופכ"ה סי' נ"ז דלכתחלה אסור למלחו עם בשר בין תותי בשרא בין עלוי בשרא. ש"ך ס"ק כ"ז. בי"צ בעמ"ז או' מ"א.

ונ) שם הגה. ואין למלחו עם בשר. כן עיקר שלכתחלה אין למלחו עם בשר וכן סברת מרן ז"ל דהגם שכתב ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר מ"מ סתם כס' ראשונה דאסור. זב"צ או' ל"ג.

זנ) שם בהגה. אבל בדיעבד בכל ענין מותר. אפי' מלחו בלא קריעה כלל ואפי' עלוי בשרא. ש"ך ס"ק כ"ז. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"ד. שפ"ד או' כ"ז. ער"ה או' ז' וכתב ודלא כהכנה"ג בהגה"ט או' י"ז דאוסר בלא קריעה. שו"ג או' י"ז. בי"צ שם. זב"צ או' ל"ד.

חנ) מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכלי שאינו מנוקב (קודם הדחה) והתיר מהר"ם את שניהם. הגמ"ר. ע"ז ס"ק י"ג. לה"פ או' ל"ג. ומיהו אם שהה בכלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר אפשר דאסור דכבוש כמבושל. מש"ז או' י"ג. פ"ת או' ה' ועיין לקמן סי' צ"א סעי' ה'.

טנ) האוכל כחל לא יאכל גבינה עד שישהה כשיעור שצריך לשהות בין בשר לגבינה. ב"י בסוף הסי' בשם שה"ל. תו"ח סוף כלל ל' כנה"ג בהגב"י או' ס"ט שו"ג או' י"ד. זב"צ או' ל"ה.

ס) וה"ה דאין לאכול כחל אחר גבינה אם לא בקנוח והדחה ונט"י. וכן נמי לנוהגין לשהות שש שעות בין גבינה לבשר שאח"כ צריך ג"כ לשהות אם בא לאכול כחל. כנה"ג שם. בל"י או' כ"ד. זב"צ או' ל"ו.

סא) שם בהגה. עור הקיבה לאחר שהוסר חלבו מתוכו וכו' ומותר למלחו עם שאר בשר וכו' וכן לבשלו. חו"ה סוף כלל י"ח. ש"ך ס"ק כ"ח. כנה"ג בהגב"י או' ע"א. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' ל"ד. בל"י או' כ"ה. כריתי או' יו"ד. שפ"ד או' כ"ח. בי"צ או' י"ג. זב"צ או' ל"ז.

בפ"ע כל שלא בישלו עם בשר הוי בפ"ע

בס' נגד כל הכחל דלא ידעינן כמה נפק מיני'

עם הכחל ובחתיכה שנתבשל בדמה דאין החתיכה מצטרף ובעינן ס' ואין חתיכה מצטרף תי' דבחלב דרבנן הקילו ועי' פלתי למ"ד דם שפירש ממקום למקום אסור בלא"ה לק"מ דגבי דם תיכף נאסרה חתיכה ולא תוכל להצטרף משא"כ בחלב עמ"ש פלתי

כבראשונה משמע דכחל מצטרף כמו בפ"א והקשה הפר"ח הא כחל עצמו אסור א"כ נ"נ ואיך יצרף הכחל לבטלו. ותי' כיון דלא הוי חלב שחוטה רק דרבנן לא החמירו והקילו בכל דוכתי' ויפה כתב בכוונת המחבר אבל לדינא העיקר כרמ"א

כמות שהי' כו' עמ"ש פלתי בביאור דברי הרמב"ם בדידי' משערין נ"ט וע"ש מ"ש בכחל עצמו אסור בטעמו של דבר

אם קרעו כו' עמ"ש פלתי בספק שיש בדברי הרמב"ם שהוא דעת מחבר אם בשלו לבדו בלי בשר אי צריך ג"כ ש"ו וטיחה בכותל והעליתי דצריך:

העליון מותר ואם תחובי' בשפוד בשוה שאין עליון או תחתון שניהם מותרי' ש"ך

גומות דכיון דנקרע א"כ אידך ה"ל שלא פירש וחלב שחוטה וכולי האי לא גזרו:

בכי האי גוונא אבל בשר בחלב שחוטה מע"ל אסור אף דהוה דרבנן דלא כט"ז ופר"ח:

ומותר למולחו וה"ה לבשלו רק ה"א למלחו מיגרע גרע דאין כאן מים המבטל חלב משא"כ בישול מי בישול מבטלי' קצת חלב הנבלע:

הכחל כו' הנה הרב הפר"ח הביא דעת ר"א דמשוה צלי לבישול בקדירה בלי בשר דבשניהם בעי תחל' קריע' קצת וכך הי' מילתא דר' נחמן דאמר זוויקי לי כחלא היינו בקריע' קצת אבל עם בשר בעי תחל' קריע' גמור' היינו ש"ו וטיחה בכותל ובדעבד סגי בקריע' כל דהו והקשה הפר"ח הא דפריך לר"נ והאנן קורעו תנן ולפי' ר"ת משמע קריע' גמורה ואלו במילתא דר"א דאמר קרע לי פריך מה קמ"ל והדברים הפוכים דס"ל דמשנ' רק קריע' קצת דאל"כ טובא קמ"ל וזה אינו קושי' דגמ' חשב דגם ר"א נתכוון לקריעה גמורה והתרצן הוא דהשיב לקריעה כל דהו נתכוין אמנם הא קושי' ולזה אפשר נתכוין הפר"ח אלא שקיצר בלשונו דלמה המתין הגמ' בקושי' והא קורעו תנן דמשמע קריעת ש"ו אמלת' דרב נחמן דאמר זויקי לי' היינו בקריעה קצת ולא פריך תיכף אמלת' דר"א דאמר קרע לי קצת ולא פריך ממשנה דהא קורעו תנן משמע קריע' גמורה ואי דידע דמשנה איירי בהדי בשר אף לר"נ לא פריך מידי וראיתי כי שארי מהר"ם שיף עמד בזה וכתב באמת קושיא הגמ' מוסב על שניהם וזה דוחק בלישנא וקושיא זו לא על ר"ת לבד רק גם על הרמב"ם וש"ע דבהא כר"ת ס"ל דצלי בעי קריעה קצת אם לא שנאמר דר"נ חול' אר"א ור"נ ס"ל בלי קריעה: ויותר נראה כי ודאי ידע הגמ' לחלק בין בישול בהדי בשר לבישול בפ"ע רק קושיא הגמ' קורעו תנן משמע דיצא לגמרי ואף בקריעה קצת אינו יוצא לגמרי מ"מ י"ל חלב הכנוס בגומות כמ"ש התו' בפ' ג"ה יוצא לגמרי ע"י קריעה קצת והנבלע בבשר כחל לא חששו חז"ל אם נתבשל בלי בשר אמנם ר"נ דאמר זווקי לי ופי' בערוך כמ"ש התוס' כמו נוד נפוח ש"מ דס"ל דהחלב בגומת אינו יוצא בקריע' כל דהו דאל"כ נפוח זה מאין בא וא"כ שפיר פריך והאנן קורעו תנן או י"ל דעיקר הקושי' דס"ל דודאי קרעו דקתני במשנה איירי בצלי דאי בבישל בהדי בשר איך קתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כלישנא קמא דרב למה וזהו ס"ל דיהי' הפשט לא קרעו בש"ו אבל קרעו קצת זהו דחוקי לי' וס"ל כפשטא לא קרעו כלל וא"כ הוכיח דלא איירי בבישל בהדי בשר דהא אסור לגמרי וע"כ בלי בשר ומ"מ קתני קרעו משמע לגמרי ומשני הגמרא לקדירה ולא קרעו היינו לא קרעו לגמרי רק קריעה קצת וא"כ לא מצי להקשות לר"א די"ל באמת אף בהדי בשר בדעבד מותר והקלו בחלח שחוטה ולא קשה הא ר"נ אמר כחל בששים וכו' דגברא אגברא קרמית ר"א ס"ל באמת מותר אבל לר"נ פריך שפיר דר"נ גופי' אמר לעיל כחל בששים וכו' ושפיר קשה בזו וא"ש ודו"ק:

ואם קרעו ש"ו וכו' מותר לבשלו עם בשר ואם בישלו לבדו בלא בשר אם צריך לדעת הרמב"ם שהוא דעת מחבר קריעת ש"ו או לא נסתפק המ"מ בכוונתו ולא הכריע ולכאורה קשה הא לשיטתו הדבר מוכרע דס"ל צלי בעי קריעה קצת וצ"ל זוויקו לה כחל היינו כפי' ר"ת בקריעה קצת ופריך הגמרא והאנן קורעו תנן וצ"ל דס"ל קורעו היינו לגמרי קריע' ש"ו ומשני הגמ' האי לקדרה וצ"ל הך לקדרה פי' בלי בשר דל"ל בבשר דהא ת"כ כלישנא קמא דרב דפירש במשנה אינו עובר עליו ומותר ובהדי בשר ס"ל לרמב"ם בדיעבד אוסר כל שלא קרעו ש"ו וע"כ צ"ל בלי בשר ומ"מ ס"ל קורעו היינו קריעת ש"ו והדבר מוכרח נכאורה והא דס"ל דצלי בעי קריעה קצת ולא ס"ל כפירש"י זווקי בלי קריעה ומלתא דרב אינו עובר עליו ומותר היינו לקדרה בלי בשר דלשיטתו יש הבדל בין צלי לקדרה בלי בשר משא"כ לר"ת חד דינא אית ליה דלא יסתור דברי ר"א לדברי ר"נ דאמר קרע לי כל דהו ולקדרה לעולם בעי תחלה קריעה ש"ו והא דפריך הגמ' מברייתא שבשלה דעבד אין וכו' ולא משני דמיירי בישול ולא צלי רק הוא בלי בשר דבעי קריע' ש"ו לכתחלה די"ל כעין סברא רשב"א דהאי תנא אהיתר' קמהדר לאשמועינן רבותא טפי דבצלי אפי' בלי קריע' ש"ו מותר לכתחלה ול"ל כמ"ש רשב"א לדעתו דבאמת במילתא דר"נ מפרש כפירש"י זוויקא בלי קריעה כלל וא"כ שפיר פריך קורעו תנן דעכ"פ קריעה מקצת בעינן רק הא דמצריך הרמב"ם לצלי קריע' קצת משום דס"ל ר"נ פליג אר"א. דאמר קרע לי דמשמע דבעי קריעה כל דהו דחדא למה פסק להחמיר כר"א במילתא דרבנן וגם מנלן לעשות מחלוקת דלמא ר"א לקדרה איירי בלי בשר ור"נ לצלי ומהכ"ת לחדש מחלוקת ודוחק לומר דמסברא ס"ל מנלן לחלוק או ס"ל כפירש"י כי זהו דוחק: ואפשר לומר הא דס"ל לגמ' בקושי' והא קורעו תנן ומשמע קריעת ש"ו ולא מפרש ליה בקריע' קצת דס"ל בצלי אם לא נקרע כחל כלל ואין בו נקב לזוב חלב והוא כנוס בתוך הכחל אין האש מפליט כלל החלב מתוך כחל חוצה לגב האש דהא כנוס בתוכו ואינו רק להבליע בתוך בשר הכחל אבל אינו מפליט חוצה. וא"כ קשי' לי' קושי' התוס' למה קתני לא קורעו אינו עובר עליו ומותר ולא קתני יקרענו אחר בישול ול"ל כתי' התוס' דכבר נתמעט ולא חששו דאם הוא כנד סתום לא יפליט כלל וע"כ צ"ל לא קרעו וקרעו פי' קריעת ש"ו אבל קריעה יש בו וא"כ ודאי הדם זב חוצה וא"ש תי' התוס' דלא הצריכו אח"כ קריעה וקושי' הגמ' שפיר ומשני הגמ' לקדרה בלי בשר וקרעה קריעה כל דהו ולא קרעו כלל מ"מ אינו קורעו לאחר בישולו דע"י בישולו ודאי כבר נפלט החלב הכנוס לתוך הקדרה ונתפשט במים וקדרה למעו' דנשאר וכמ"ש התוס' ולכך השתא במסקנא איירי בקריעה כל דהו במשנה וא"צ קריע' אחר בישול כתי' התוס' וא"ש הך קושי' דבשלה כן י"ל אבל מ"מ האמת יורה דרכו דראי' הנ"ל מכרעת ולקדרה לבדו גם כן מתחלה צריך שתי וערב:

עם הכחל וכו' הקשה הרמ"א בת"ח כלל ל' למה בחתיכה שנתבשל' בדמה דבעינן ג"כ ס' נגד כל חתיכה למה אין חתיכה מצרף ותי' דבחלב דרבנן הקלו ועיין נה"כ ואפשר לומר דבב"ח הקלו הואיל האי לחודא שרי וכו' אבל יותר נראה דס"ל להרא"ש והטור דדם שפירש ממקום למקום אסור וא"כ חתיכה זו תיכף כשפרש בו ממקום למקום נאסר ואח"כ שיצא אין חתיכה זו מצטרפת שכבר נאסר' וכמ"ש הרא"ה בב"ה דאיך יצרף החתיכ' אם היא נאסרת משא"כ בכחל כל זמן שהחלב בלוע בתוכו אינו נאסרה רק כשיצא וחזר ונבלע וא"כ הרי טרם שבלעה אותו חתיכה נתפשט החלב בכל הקדירה ולמה לא תצרף בחשבון הלא נגד החלב הנפלט לחוץ היא כמו שארי חתיכות ולא דמי לדם דנאסר תיכף קודם שיצא לחוץ כלל וזה לפע"ד ברור בסברה:

והכחל אסור אף דיש ס' נתנו התוס' הטעם דבכחל יש גומות חלב ואוסרים ויש להבין הא אם בישלו בלי בשר מותר ש"מ דחלב הבלועה בבשר אינן נאסר מן הבשר עד שיצא וא"כ מה בכך דאיכא גומות הלא הם בלועי' שלא יצא עדיין דאם יצאו נתבטלו בס' דהא יש ס' ובלוע חלב קודם שפירש הא אינו אסור כמ"ש התוס' וצ"ל דכמו חלב הבלוע אינו אוסר הא בצאתו לחוץ אוסר כן חלב הבלועה אינו נאסר מן בשר הכחל שבלוע בו אבל אם מקבלת טעם מן בשר שחוץ לכחל אף שהוא עדיין בלוע בכחל מ"מ נאסר וא"כ כיון דליכא ששים זולת הבשר הרי טעם בשר הולך לחלב הכנוס ואוסר אותו וק"ל:

אין משערין כו' כתב המ"מ דס"ל כך פי' בגמ' בדידי' משערין היינו כמו שהוא לפנינו או במה דנפק היינו כמו שהיה בעת נפילה ואם כי נתמעט הוא משום דנפיק מיני' והקשה הב"י איך יתכן לשון גמרא אי במה דנפק מנא ידעינן הא ידעינן שיעורו כמה הי' בעת נפילה גם הקשה קושי' הגמ' אלא מעתה נפל לקדר' אחרת לא יאסור לא יתכן לפי' זה מיהו קושי' זו יש לדחות די"ל דס"ל כחד פי' התוס' דמוסב על לעיל אמנם ראשונה קשה והפר"ח האריך ולא ביאר כל צורכו ונראה דכוונת הרמב"ם לא בהא דצריך ששים נגד הכחל מיירי דזה פשיטא דמשערין נגד כל הכחל שהי' בעת שנפל ומה בכך שעכשיו נתמעט אדרבא חזינן דנפלט החלב ונתפשט רק בהא דאמרינן בכחל עצמו מצטרף לס' זהו כפי הכחל שהוא עכשיו לאחר צימוק אבל לא כמו שהי' בעת שנפל ואם היה מתחלה ב' זתים ועכשיו זית א' דאנן מה שהי' מתחלה ב' זתים היינו שהי' זיתא' חלב בעין עומד בתוכו וזית א' בשר ונבלע בו חלב כמו בכל דברים שאמרו שנבלע בו האיסור וזהו הנפלט ולכך היא רק זית א' ואיך יצטרף החלב לבטל חלב ואין לנו אלא כפי הנשאר שהוא בשר ובשר מצטרף לבטל החלב וזהו מ"ש המ"מ דפי' בגמ' דשאל על הא דכחל עצמו נכנס לצירוף אם משערין בדידיה היינו כמו שהוא לפנינו אן אף במה דנפק וכמו שהי' בעת נפילה וע"ז קאמר הגמ' שפיר כמו שהוא לפנינו ובדידיה דאי ס"ד אף במה דנפק הא ודאי לא יתכן לשער כל כמות שהי' בעת שנפל ולצרף דלא סגי שהי' בו חלב כנוס וכי יצטרף חלב לבטל וע"כ צ"ל דנגרע איזה דבר בשביל החלב ולא נצטרף כל הכמות לבטל וא"כ מנא ידעינן כמה נשער שהי' בו חלב כנוס וכמה הי' עצם הבשר רק שבלוע בו חלב וע"כ כמו שבא לפנינו שכבר נצטמק החלב ונתבשל לחוץ ונשאר בשר והוא מצטרף ופריך הגמ' ועדיין קשה איך נצטרף כל כמות כמו שהוא עכשיו דלמא עדיין יש בו גומת חלב ואיך יצרף וע"כ דמחזיקין בבישול כולו נפק ואין שיור רק הבשר הזאת א"כ אף בלוע נפק דמ"ש ונפל לקדר' אחרת אל יאסור וא"ש ודברי המ"מ ברורים וברור דכך הכוונה לאסור ולא להתיר והוא דמסתבר דמהכ"ת יצטרף חלב לבטל חלב:

וי"א דאם נפל כו' ודאי לדעת הרמב"ם דלכך כחל מצטרף הואיל והוא דרבנן א"כ ה"ה בפעם שני' וכן לעולם דסוף כל סוף איסור דרבנן הוא וכן משמע ברא"ה בבדק הבית. אלא יש להבין אפי' לשאר שיטות המחברים מ"מ אם אמרי' כרבינו אפרים בשאר איסורי' לא אמרי' חנ"נ א"כ כחל זה שהיה מתחלה בפחות מס' מאין נעשה נבלה חלב הבלועה בה אינו אוסר וכמו כן חלב הנפלט וחוזר ובולע הבשר לא נאסר מידי דהוי דבישל לבדו בקדרה אפי' נפלט ונבלע אינו נאסר וצ"ל דחלב הנפלט נאסר מן טעם בשר וכ"כ בשר מן טעם חלב והם הנבלעים בתוך בשר הכחל וגם בזה יש לדקדק הא כיון דכבר נאסרו בב"ח תו ה"ל כשאר איסורים ולא שייך גבי' חנ"נ כמ"ש מהרש"ל בכמה דוכתי וא"כ לכאורה יש לתמוה על רשב"א דפוסק כר"א לא ה"ל לומר דין זה ואולי כל זמן שלא נתבשל חלב זה עם שאר בשר אין שם חלב עליו ולא שווינהו חז"ל לחלב ולכך אף שהבשר מקבל טעם מחלב אינו נאסר דאין שם חלב עליו אבל אם נתבשל בשאר בשר שם חלב עליו דאוסר שאר בשר וא"כ דכבר שם חלב עליו אף לבשר שבכחל אוסר החלב וא"כ שפיר הוי חתיכה נבלה דמקבל טעם מן חלב והוי בב"ח ואין נ"מ דחלב נאסר מן הבשר מ"מ הבשר שבכחל מקבל טעם מן חלב וה"ל בשר וחלב ודוק כי צ"ע: ונראה כי יש נ"מ ג"כ לענין כחל עצמו נתערב בשאר חתיכות דבריה ודאי לא הוי כמ"ש הש"ך דלא נאסר מתחלת בריית' רק אי חתיכה הר"ל ודאי אם היה ס' והכחל עצמו אסור וכתבו התוס' והרא"ש דבתוכו מגומות חלב דלא נפלט וא"כ הוו כאיסור שאינו מחמת עצמו ובטל דאותו חלב שבגומות אינו ר"ל אבל אם נפל בקדרה פחות מס' לדעת רשב"א דנ"נ הוי בב"ח איסור מחמת עצמו והוי חר"ל ולא בטל כלל:

לקדרה שאין בה ס'. עיין פמ"ג שכתב נראה דלדעת הרב בס"ב מיירי כאן אף שנתבשל לבדו ולא היה ס' וצ"ע בזה ואפשר כיון דיש דעות דהכחל לבדו מותר לא מחמרינן כולי האי עכ"ד:

ולחתכו. וכתב בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ט דאם נחתכה עם בשר ביחד יש מקום לאסור שחלב היוצא נבלע בבשר בחוזק חיתוך שחותכים שניהם יחד ע"ש ועמ"י שם אות י"ד שכתב דפשוט דדוקא אם נצלה כך בלי הדחה אסור אבל אם הודח היטב פשיטא דאין חשש איסור כמו בכל איסור שנבלע בצונן ע"ש ולפי מ"ש לקמן סי' צ"א ס"ק א' בשם הח"ד דכל דבר שצריך הדחה אם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה שרי בלי קליפה ע"ש א"כ ליכא לפרש הכי וצ"ל דמיירי שיש בבשר בקעים וסובר כדעת הרבה פוסקים שהביא הש"ך בסימן צ"א ס"ק כ"א שאם יש בבשר בקעים אפילו הוא חי כולו אסור:

דלאחר צליית. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דיש לעיין אם צלו בלא קריעה דשרי דיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ וכפי הנראה יש לאסור ע"ש:

ולא אמרינן כבוש. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בדגמ"ר שהקשה עליו מההוא בר גוזלא כו' ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם וע"ש עוד בסי' פ"א מ"ש בזה]:

שמתיר. דאין טבע המלח להפליט חלב ונראה דוקא חלב של כחל אבל אם נבלע חלב בחתיכה נ"נ ואוסר אח"כ ע"י מליחה. פמ"ג ע"ש. וכתב עוד דאם שהה הכחל עם בשר בבלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר אפשר דאסור לדידן דאמרינן כבוש בחלב שחוטה דלא כט"ז דדוקא מלח אין טבעו להוציא חלב משא"כ כבוש ע"ש:

(סימן צ' ט"ז סק"ב) ואפשר שהרא"ש והטור ס"ל. זה תמוה דעדיין יקשה הא דם ג"כ דרבנן ויהיה סגי בנ"ט וכמו שהקשה הט"ז בעצמו על הת"ה:

(ט"ז סק"ד) משמע אפי' אם נפל תחילה בפחות מס' וכו'. לצרף גם הכחל כך העלה בדעת המחבר דבאיסור דרבנן ל"א חתיכה נ"נ מש"ה גם כשנפלה לקדירה אחרת הכחל מן המנין ולהג"ה שמצריך ס' בלא הכחל משום דסבר דכל איסורי דרבנן אמרינן חנ"נ. ולענ"ד יראה דלא מוכח מידי מהמחבר די"ל דהמחבר והרמ"א לטעמייהו אזלי והא במה דפליגי עוד בהאי דעת המחבר כהרמב"ם דבישל קדירה לחודיה בדיעבד אף בלא קרעה שרי ודעת הרמ"א לאסור ואופן פלוגתתם מבואר בראשונים דעת המחבר דבליעת בשר הכחל מחלבו או חלבו מבשר הכחל לא אסרו משום בשר וחלב רק בבישלו עם בשר אחר חלבו בולע טעם מבשר אחר ודעת הרמ"א דדוקא כ"ז שלא פירש חלבו לא אסרו אבל בפירש החלב הרי היא כחלב דעלמא ומש"ה בבישלו אף בלא בשר אסור הכחל מהחלב שיצא ממנו וא"כ נראה דלשיטת המחבר דלא אסרו בליעת בשר הכחל מחלבו וא"כ אם בישל עם בשר אחר אף דליכא ס' ובלע חלבו מבשר אחר ונאסר החלב משום בב"ח מ"מ מה שבולע אח"כ הבשר הכחל מחלבו אין האיסור משום שהוא בשר ובולע מחלבו אלא הוא כמו ירק שבולע מחתיכות בב"ח ובזה ל"א חתיכה נ"נ דעיקר טעמא דאמרינן בב"ח חתיכה נ"נ הוא רק משום האי לחודיה שרי וכו' משא"כ במה שבלוע מחתיכות בב"ח הוי כבלוע משאר אסורים דל"א חתיכה נ"נ אבל לדעת הרמ"א דלאחר שפירש הוא כחלב דעלמא והוי עכשיו בב"ח עצמו דאמרינן חתיכה נ"נ והוא ברור ודוק. ואדמ"ו הרב הגאון מו"ה וואלף אייגער השיב לי שהדין עמי בסברא אולם א"א לכוין כן בדעת המחבר שדעתו בב"י (סי' ק"ג) אף בדבר הבלוע מבב"ח אמרינן חתיכה נ"נ והודיתי לו שהיה בהעלם דבר ממני דברי ב"י וראיתי בש"ך (סס"י ק"ג ובסי' צ"ד) שחולק באמת על הב"י ומסברא שכ' דשוב לא שייך האי לחודיה שרי וכו' ושמחתי שכוונתי בסברא והנה לפום רהיטא אמרתי דהב"י הוכיח שיטתו ממה דמבואר במתני' דטיפת חלב דעכ"פ אותה חתיכה אסורה וכדפסקי' ג"כ רס"י צ"ב ולזה קשה הא חוץ לקדירה הוי רק צלי ואינו אוסר רק כדי נטילה וכן תמה הש"ך (סי' צ"ב) ולזה הוכיח הב"י שאף חתיכה הנאסר מבב"ח אמרינן בי' חתיכה נ"נ דהוי איסור מחמת עצמו ומה"ת כל החתיכה אסורה דנטילה חוזר ואוסר כדי נטילה וחוזר ואוסר דבב"ח ל"א כל הנאסר וכו' וכמבואר (סימן ק"ה ס"ז) ע"ש בש"ך וכ"ז אם גם הנאסר מבב"ח הוי איסור מחמת עצמו אבל אם נימא כסברת הש"ך הנ"ל לא הו"ל לאסור רק ב' נטילות דהנטילה הראשונה הוי איסור מחמת עצמו אבל הנטילה ב' הוא רק נאסר מבב"ח והדרי' לכללי דכל הנאסר וכו' אע"כ כדעת הב"י וק"ל: אמנם באמת אחר העיון תמיהני על המחבר (סי' צ"א ס"ד) או בשר רותח וכו' קולף הבשר וכו' ואמאי אף שאין החלב אוסר יותר מכדי קליפה מ"מ הבשר בעצמו נשאר רותח וא"כ הקליפה תחזור ותאסר לדעת הב"י תאסור כולה ולדעת הש"ך הנ"ל תאסר עכ"פ כדי קליפה וצל"ע לדינא: גם י"ל לדינא מה שלא מצאתי מפורש באם נאסר בב"ח כדי קליפה כגון בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן או בצלי אם חזר ונפל לקדירה בעי ס' נגד כל החתיכה דהקליפה הוי איסור דבוק כיון דבב"ח הוי איסור מחמת עצמו ונראה דזהו כוונת הת"ח (כלל כ"ב דין ג') באמצע דבריו שכ' מיהו י"ל דה"ק דאם בא אח"כ לתוך הרוטב וכ' והוא לפום רהיטא ולזה נראה דהכוונה למ"ש דהוי איסור דבוק וק"ל. ובההיא ענינא תמיה לי דברי תוספות חולין (דף צ"ו) ד"ה שמגיע וכו' ולקמן בפרק כ"ה וכו' ולא ידעתי מה קשה להו הא התם הוי ג"כ חם לתוך צונן ואי משום שהצלי שוקע לתוך החלב והוי הצלי תתאה א"כ בלא דבריהם שלפניו קשה דתהא בישול ולצריך ס' וע' בש"ך (סי' צ"א) זולת שנחלק דלענין זה הוי תתאה עכ"פ כמו צלי והוא דוחק להסביר וגם הרי פסקי' דאף בבשר השוקע לתוך חלב סגי בקליפה וגבי צלי פסקי' נטילה בסי' ק"ה וע"כ הטעם משום דהבשר הוי עילאה א"כ אין הוכחה דההיא בר גוזלא מיירי בצונן וא"כ הרמ"א שכ' בסי' צ"א וי"א דאפי' הם צוננים וכו' והוא שיטת תוס' הנ"ל וע"כ משום דבצלי בשוקע הוי כמו צלי וכנ"ל ולא הגי' כן אהמחבר ומבעי נטילה בבשר השוקע וצלע"ג:

(בא"ד) אפילו בבשר בחלב שהוא מדרבנן. ע' בפליתי (רס"י צ"ב סק"ב):

(ש"ך סק"ח) אפי' בלא הפסד. אין זה מסקנת רש"ל אלא דמכח המנהג הוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ואף בבשלו בלא בשר אסור בדיעבד וכמו שהעתיק הט"ז סק"ח וכבר השיג המ"י על הש"ך בזה:

(סעיף ב' בהג"ה) ואם לאו העליון מותר. באו"ה כתב הבשר שעליו כשר דיעבד והעתיקו כן בת"ח ובמנ"י כ' דהאו"ה נתן טעם דלא אמרינן דכחל מפעפע למעלה לתוך הבשר דאין חלב מפעפע עכ"ל משמע בכחל למעלה אסור דהבשר מפעפע למעלה לתוך חלב הכחל וצ"ע:

(שם) בדיעבד מותר אם נקרע שתי וערב. אבל הקדירה אסורה לבשל בה בשר ואף דיעבד אסור וכ"כ המנ"י אות כ"ה בשם האו"ה ומחשש דשמא יבשל יחד בשר עם הכחל מש"ה גרע מסכין ע' ש"ך סקכ"א ובמנ"י סק"מ:

(ש"ך סקט"ז) וכחל מן המנין. ובזה אף הכחל עצמו שרי וכ"כ המנ"י:

(שם סקי"ח) אפי' במחבת במנ"י השיג דכוונת הרמ"א רק בלא מחבת דבזה אף הפרושים אין מחמירין ביבש:

(ט"ז סקי"ב) א"כ הו"ל גזירה לגזירה. האחרונים הקשו הא בההיא בר גוזלא דנפל לכמכא דאמרינן דאם אינו נאכל מחמת מלחו היה אסור הא הוי תרי דרבנן בשר עוף ומליחה ולעד"נ דמאי דשריי' היינו אפי' לבשל אח"כ הגוזלא בזה אלו היה אינו נאכל מחמת מלחו כשמבשלו אח"כ והבלוע כמכא שנבלע בו במליחה מתבשל עתה בתוכו ובבשר בהמה כה"ג היה אסור מדאורייתא מש"ה בבשר עוף אסור מדרבנן ונכון בעזה"י: אמנם עדיין יש להקשות לשיטת תוס' דכמכא הוי מי חלב א"כ אף אחר הבישול הוי תרי דרבנן בשר עוף ומי חלב ונלע"ד דהט"ז מיקל היכי דהוי ב' ענינים א' מהות המין דהיינו חלב שחוטה וא' מצד הבלועה דרבנן דהיינו בכבישה זהו מיקרי תרי דרבנן אבל בשר עוף בחלב שחוטה או במי חלב לא מיקרי תרי דרבנן דהנך מינים הוי מדרבנן ודוק היטב. אמנם נלע"ד ראיה דלא כהט"ז דהא עוף אסור לאכול עם גבינה אף בצונן כדלעיל (סימן פ"ט) זולת דנימא לחלק בין בשר עוף לחלב שחוטה דלא מסתבר:

(סעיף ד' בהג"ה) ומותר למלחו עם שאר בשר. היינו בהוכשר כבר מדמו דמותר למלוה עם בשר וליכא חשש משום בב"ח אבל למלוח להכשיר לקדירה אסור למלוה לכתחלה עם בשר כדלעיל (סס"י ע"ה) מנ"י (סוף כלל ע"ט):

הכחל כו'. עד סוף הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ט מהמ"א והרב בהג"ה סעיף ב' חולק בהרבה דינים ולא כתב בלשון י"א אלא סידר סברתו הכל ביחד כדי לקצר:

בין של קטנה שלא הניקה. וכן בכל דיני כחל אין חילוק בין של גדולה או של קטנה שלא הניקה וכ"כ הפוסקים:

בפני עצמו. פי' בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשיב כבישול בפני עצמו וק"ל:

משערין אותו בס'. ואיתא בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים דבעינן ס' נגד כל הכחל ולא משערינן במאי דנפק מיניה דלא ידעינן כמה נפק והמחבר לא כתבו מפני שהוא פשוט מעצמו וכבר כתב כיוצא בזה בסי' ס"ט סי"א גבי בשר שנתבשל בלא מליחה שצריך ס' נגד אותו בשר ולא סגי נגד דם שבתוכו וכן בכמה דוכתי א"נ הוא בכלל מ"ש שמשערין אותו בס' שמשמע שמשערין הכחל עצמו בס':

וי"א דאם נפל תחלה לקדירה כו'. כלומר לקדרה של בשר שאין בה ס' אפילו עם הכחל דהיינו שנפל לפחות מחמשים ותשעה שאז החלב היוצא ממנה לא נתבטל א"כ נאסר הכחל מדינא אבל כשנפל בס' שאז החלב היוצא ממנה נתבטל ולא נאסר הכחל אלא מפני מראית העין אף בקדרה שנית מצטרף הכחל לס' דלא גרע מפני שנאסר דהא בקדירה הראשונה מצטרף. הכחל לס' אע"פ שהוא עצמו אסור וטעמא הסכימו הפוסקים מפני שאין איסור של הכחל מפני שיש בו טעם חלב יותר משאר בשר אלא מפני שיש בו גומות בכחל שהחלב כנוס בתוכן ויש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמה ואותו חלב שבגומות א"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואף על גב דבגמר בישולו יוצא כל חלב מ"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי משום דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו א"נ משום מראית העין והרב המגיד כתב שהטעם שהכחל מן המנין מפני שהוא מותר בפני עצמו וגם הראב"ד בהשגות כתב טעם זה ומביאו בת"ח כלל כ"ט ד"ב ונראה שגם זה הוא מכוון למ"ש הפוסקים והכל הולך למקום אחד ודוק ועמ"ש הב"ח דכחל הוי בריה כמו גיד הנשה והוא תמוה כדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן סימן ק' דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו וכן מבואר ברמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ז דגיד הנשה הוי בריה וכחל לא הוי בריה ע"ש:

נהגו שלא לבשלו כו'. כל זה מצד המנהג אבל לענין דינא בדיעבד נתבאר דעת המחבר בס"א ודעת הר"ב בהג"ה בסעיף זה:

או בפשטיד"א כו'. אפי' במחבת כן דעתו בספרו ב"י ואנן לא נהיגין הכי וכמ"ש הרב בהג"ה:

יש להתיר בדיעבד במקום הפסד מרובה. אפילו עם בשר כן מוכח להדיא בת"ח שם ד"ג אבל לבדה מותר ע"י קריעת שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בלא הפסד מרובה כדמוכח שם ד"ב וכמ"ש בהג"ה בסמוך ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' כ"ה סי' מ"ז להתיר בדיעבד עם בשר ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפי' בלא הפסד מרוב והב"ח פסק וז"ל ואם בשלו עם שאר בשר ואין ס' כנגדו הכל אסור אף בדיעבד אפי' קרעו שתי וערב וטחו בכותל ודלא כהגהת ש"ע דמיקל בזה במקום הפסד מרובה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ור"ת והתוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי וש"ד ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין בדיעבד והרבה מהם מתירין אפילו לכתחלה אפילו לדעת רש"י אלא שראבי"ה וא"ז מחמירין אפי' דיעבד א"כ ודאי דעכ"פ יש לסמוך אכל הנך רבוותא בדיעבד במקום הפסד מרובה בפרט באיסור דרבנן ובשגם שפשטא דסוגיא משמע כוותייהו:

ומה שנהגו כו'. וכתב ב"י ע"ש הרשב"א דאם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל עכ"ל ת"ח שם ד"ו:

ולצלי נוהגין לכתחלה כו'. ומהרש"ל שם פסק דמדינא נמי בעי הכי לכתחלה:

שניהם מותרים. אפילו ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע שתי וערב וטחו בכותל חשוב כבשר ממש לענין זה:

ואם לאו העליון כו'. ונראה דאם ידוע ששניהם היו תחובים בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהן עליון או תחתון שניהם מותרין:

אבל לכתחלה אין לצלות כו'. הטעם משום ששפודים שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה וכמו שנתבאר בסימן ע"ג גבי כבד:

נוהגים בו איסור לכתחלה. אפילו ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל והטעם יתבאר בס"ק כ"א:

וה"ה לטגן כו'. מה שנרשם בש"ע ב"י רצה לומר דהב"י משוה דין טיגון לבישול כמבואר שם ובחבור זה בס"ב ואם כן למאי דנוהגין בארצותינו שלא לבשלה כלל אפילו לבדה ה"ה לטגנה אבל ודאי דעת הב"י בהדיא דבין בבישול בין בטיגון נוהגין לכתחלה לבשלה לבדה וכמבואר שם ובס"ב בהדיא:

בקדירה לבדו מותר בדיעבד. בלא ששים אבל אם לא קרעו שתי וערב או לא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהא ס' במים נגד הכחל וכחל מן המנין כ"כ הפוסקים:

דהיינו לאחר ל' יום. היינו מסתמא אבל אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפילו תוך ל' מותר:

מותר בדיעבד. אפילו בלא קריעה כלל שם ובכל דיני פשטיד"א ויבש שוה דעת מהרש"ל לדעת הרב בהג"ה זולת מה שכתב הרב בהג"ה ויש פרושים כו' אם לא נתייבשה הכחל כו' שנראה מדבריו שנתייבשה מותר בפשטיד"א אפילו במחבת וכן נראה להדיא מדבריו בסימני ת"ח שם דין י' אין כן דעת מהרש"ל שם אלא דעתו דמחבת אסור לכתחלה אף ביבש ע"ש:

דינו כמו בישול בקדרה. והא דקי"ל לעיל ס"ס ע"ח דפשטיד"א אפילו בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזירה אסור וכמו שכתבתי בס"ק כ"א א"כ ודאי דבמחבת דוקא דהוי דומיא דקדירה יש לגזור אבל לא בלא"ה:

שלא לאפות פשטיד"א כחל עם בשר כו'. אבל ודאי עם חלב מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא ואם אפה עם חלב בתנור אחד הוי כדין שאר בשר וחלב שנאפו בתנור אחד שיתבאר לקמן סי' צ"ו וק"ח ע"ש:

מותר לחתוך כחל רותח כו'. דין זה אפילו לדידן אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל וכמו שכתב הרב בהג"ה ול"ד לקדירה שנהגו שלא לבשלה לבדה אפילו ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל דמה שהחמירו בקדרה אינו אלא משום גזירה שמא יבאו לבשל עם בשר יחד וזה לא שייך גבי סכין סמ"ק סי' רי"ג והגה"מ:

וכ"ש כחל חי כו'. ברי"ו כתוב ואפילו כחל חי וקאי הרבותא על שהיא מלאה חלב והרב שכתב כ"ש כחל חי שאינו רותחת ויותר נראה להגיה בלשון הרב וכן כחל חי כו':

ודוקא שנצלה כדינו כו'. וכתב מהרש"ל באו"ש דאם נצלה כל צרכו אפילו לא טחו בכותל אלא קרעו שתי וערב מותר לחתכו בסכין של בשר ולא בעינן טיחה אלא כשלא נצלה כל צרכו אבל לאחר שנצלה כל צרכו וגם קרעו היטב קורא אני על המחמיר חסיד שוטה והדיוט עכ"ד וע"ש וע"ל סימן ס"ט ס"ך וסי' ע"ו ס"ד ובמ"ש שם:

כל הדברים אלו לכתחלה אסורים כו'. ומדברי מהרש"ל באו"ש נראה דאם לא קרעו שתי וערב וטוח בכותל צריך השפוד לבון ובלא"ה אפילו דיעבד אסור ודברי הרב נראין ועוד שמדברי הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י בקוצר נראה להדיא דאפילו לכתחלה מותר לצלות בשפוד א' פעמים בשר ופעמים כחל אפילו בלא קריעה כלל ואפשר לומר דאף מהרש"ל לכתחלה קאמר:

לצלות כחל כו'. ר"ל דלכתחלה אסור לצלות או למלוח כחל על בשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפילו על הבשר מותר ובשפודים שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וכמו שנתבאר בסי' ע"ג ס"ד וה' ובב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה אם יש חילוק בין קרעו שתי וערב וטחו בכותל או לאו ע"ש ודעת הרב בהג"ה בצליה נתבאר בס"ב:

ויש מי שמתיר. אפילו לכתחלה למלוח כחל על בשר אפילו בלא קריעה כלל ול"ד לכבד שאין דרך המלח להפליט אלא דם אבל לא חלב שבו טור בשם הרא"ש:

ואין למלחו עם בשר. וכן כתב מהרש"ל באיסור והיתר שלו שם ובספרו פרק כ"ה סימן נ"ז דלכתחלה אסור למלחו עם בשר בין תותי בישרא בין עלוי בישרא ולענין דיעבד נראה דעת מהרש"ל באו"ש שם דאם קרעו שתי וערב מותר אפילו לא טחו בכותל ונראה דעת הרב דהא הרמב"ן והרשב"א וש"פ מתירין בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל אפילו עלוי בשרא והרא"ש והטור וש"פ מתירין אפי' לכתחלה והאוסר הוא יחיד לגבי הנך רבוותא וכ"פ מהרש"ל עצמו בספרו שם דבדיעבד אם מלחו אפילו בלא שום קריעה כלל אפילו עלוי בישרא מותר וצ"ל שחזר בו ממ"ש בא"ו שלו:

ומותר למלחו עם שאר בשר. וכן לבשלו וכ"כ באו"ה סוף כלל י"ח ע"ש וע"ל ס"ס פ"ו:

מותר לאוכלו. בגמרא מפרש הטעם לפי שאין החלב כנוס במיעיו ופירש"י שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן עכ"ל:

עם הכחל כמו ס' בכחל כו'. הרשב"א כ' בת"ה הארוך שהרמב"ם נתן טעם לזה לפי שאיסור הכחל מדרבנן ועשו בו היכר והקילו בו ואע"פ ששומן הגיד בס' אע"פ שהוא מדבריהם הואיל וגיד הנשה הוא מן התורה החמירו גם בשומנו ודחה הרשב"א טעם זה דהא כמה איסורין מדבריהם צריכים ס' וכתב הוא הטעם משום דהוא עצמו בשר ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וביאר דבריו הוא עצמו בספר משמרת הבית על מה שהקשה עליו ספר בדק הבית שהרי הכחל נעשה נבילה וכתב הוא דכחל זה לא נעשה מעונם בתוך קדירה זו חתיכה דאסורא שהרי נתבטל החלב בס' בתוך מה שבקדירה ובשר הכחל עצמו וכשנפל בתוך הקדירה עדיין היה באפשר לסוחטו ממש בקריעה וטיחה לבשלו אפי' בקדירה של בשר אלא שאם נפל לקדירה אחרת חוזר ואוסר לפי שלא נודע בבירור שנסחט כל חלבו בקדירה הא' והרי נעשה לגבי קדירה הב' כחתיכת נבילה לפי שחוששין שמא נתבשל חלבו בתוכו עכ"ל הרי שלא הקילו כאן משום איסור דרבנן אלא גם אם היה איסור דאורייתא מצטרף בשר הכחל עם שאר הבשר כיון שאין על הבשר עצמו שם איסור רק שמחובר בו איסור וכשיש כדי לבטלו אזיל ליה החיבור. והר"ן כתב ג"כ כמו רשב"א ובת"ח כלל ל' הביא דבריו וכ' עליו ול"ד לדם הבלוע בחתיכה שהוא איסור דאוריי' משא"כ בכחל שהוא איסור דרבנן עכ"ל הרי שהצריך גם לטעם דרשב"א ור"ן לומר שהכחל מדרבנן ולא נהירא לע"ד מטעם שכתבתי ותו תמוהין דברי הת"ח לפי סברתו שהקילו משום כחל דרבנן מ"ש מדם שבחתיכה שגם הוא מדרבנן אחר שנתבשל או נמלח כמ"ש בסי' ס"ט וא"ל על הרשב"א והר"ן מ"ש מדם אפשר שלטעם זה אה"נ גם בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה עם שאר תבשיל ה"נ דמצטרף הבשר עם התבשיל לבטל הדם שבתוכו דחד טעם הוא עם כחל ואף על פי שבסימן ס"ט לא משמע כן מדברי הרא"ש והטור מ"מ אין קושיא על הרשב"א והר"ן בזה ואפשר שהרא"ש והטור ס"ל כאן כמו טעם הרמב"ם דדוקא גבי כחל הקילו ולא הצריכו רק נ"ט של היתר בלא כחל:

בין כך ובין כך. פי' בין שהיה שם ס' עם הכחל בין פחות מס' אסורה הכחל מ"מ וכתב בת"ה הארוך הטעם שאסורה כשהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדירה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלבו בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחילה וק"ל א"כ למה הוצרך בגמרא לומר כיון דאמר ר' יצחק וכחל עצמו אסור כחתיכת נבילה שוויוה רבנן הא יש טעם לאיסור בשנייה כמו בראשונה ולפי דברי הר"ן שכתב שאין כאן איסור בכחל אחר שנתבטל ואסור משום מראית עין אתי שפיר וכן הוא בתו' שגזרו אחר שנצטמק ונתבטל משום קודם שנצטמק ואיסורו בתוכו וצ"ל לדעת הרשב"א דזהו באמת עיקר התירוץ בגמ' דשוויוה כנבילה בשביל זה דשמא לא נפלט לגמרי החמירו בו רבנן:

ומשערין בו בס' כבראשונה. משמע אפי' אם נפל תחילה בפחות מס' הוי כבתחילה לצרף גם הכחל וכ"כ בס' בדק הבית להרא"ה דכל הנאסר מאותו כחל הוי דינא הכי שהוא מצטרף אח"כ לס' שלא יהא סופו חמור מתחילתו והי"א של רמ"א שהוא הרשב"א ס"ל דכל שנפלה בפחות מס' נעשה גם ההיתר חתיכת נבילה דהא עשאוהו רבנן כבשר בחלב ובשר בחלב לדברי הכל נעשה נבילה ע"כ צריך אח"כ ס' נגד הכחל והכחל אינו מצטרף כ"כ בת"ה הארוך שער ראשון בבית תערובות וכ' הב"י שהר"ן ס"ל כרמב"ם ובת"ח חולק עליו דאדרבה מדנתן הר"ן טעם כיון שאין אסור הכחל רק משום מראית עין ע"כ אינו אוסר בשנייה יותר מבראשונה משמע דלא מיירי רק בנפל לס' דאז אין הכחל אסורה רק משום מראית עין אבל אם נפל בפחות מס' דנאסר מדינא מכח הבישול בחלב שאח"כ נעשה כנבילה ואינה מצטרפת וכרשב"א מש"ה פסק ת"ח וכאן בש"ע כרשב"א ובלבוש הביא הי"א להחמיר אפי' בהיה בו ס' להצריך אח"כ ס' בלא הכחל ואין זה עיקר דבזה מודה רמ"א דהכחל מצטרף כיון שלא נאסר רק מחמת מראית עין. ומעכשיו נולד לנו מחלוקת חדשה בין רמב"ם לרשב"א מה שלא הוזכר בפוסקים דהיינו להרמב"ם לא אמרינן אפי' בבשר בחלב שהוא מדרבנן חתיכה עצמה נעשה נבילה וכן כתב ב"י בשמו בסי' צ"ט בד"ה כתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א כו' כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליה בשר עוף כו' עכ"ל הרי אפי' להרבות בידים התיר ולהרשב"א אפי' אם נפל ממילא אח"כ בשר עוף לא מהני דחתיכ' עצמה נעשה נבילה תחילה ולפי מה שפסק רמ"א כאן כרשב"א נמצא לדידן דלא קי"ל כרבינו אפרים אמרינן בכל האיסורין נעשה נבילה אפי' באיסור דרבנן וע' סי' צ"ב סעיף ד':

ואם עבר ובשלו. פירוש עם בשר:

אבל בלא"ה אין להתיר. פירוש בלא ס' אבל אם יש ס' בבשר שבקדירה עם הכחל נגד הכחל אז הבשר מותר והכחל אסור עכ"פ כן פסק הטור בשם רש"י וכן כתוב בת"ח כלל ו':

ולקדירה בלא בשר נוהגים בו איסור כו'. הטעם משום גזירה שמא יבשל עם בשר ובלא קריעה שתי וערב:

ואם עבר ובשלו בקדירה לבדה בדיעבד מותר כו'. רש"ל כתב פרק כ"ה סי' מ"ז נראה דאסור אף בדיעבד ואף שאינו מן הדין כלל מ"מ מאחר שכתבו הגאונים דנהגו כל ישראל דלא מבשלין כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין כו' ומ"מ ביבש לא נראה להחמיר כו' עכ"ל:

והוא הדין לצלות זה בשפוד זה. מיירי שמלח הכחל דאל"כ הא עכ"פ צריך ללבן השפוד בלא"ה מכח בשר הכחל שיש בו דם:

דלאחר צליית הכחל דינה כשאר בשר לכל דבר. רש"ל שם פ' כ"ה סי' מ"ז כתב דאפילו אחר צלייה אסור לבשלו אע"ג דגבי כבד מותר וא"כ ה"ה נמי כחל לא תימא הכי כי בכבד טעמו משום רבוי דם להכי לא התירו אותה בבישול לכתחלה כ"א אחר הצלייה אבל כחל דאיסור משום גזירה הוא משום בישול בלא קריעה שתי וערב ועם בשר אין חילוק עכ"ל והיינו לכתחלה דוקא:

נומות מלאות חלב כו'. הטעם שם באו"ה שחלב שחוטה היא גזירת חכמים משום בשר בחלב וכל שלא פירש לא גזרו ועוד דלא גרע מדם האיברים שלא פירש בצלייה שמותר אבל אם לא נקרע כדינו הוי חלב כנוס בתוכו ומקרי פירש ואסור מדרבנן ע"כ:

ולא אמרינן כבוש כמבושל. הטעם שם באו"ה לפי שחלב שחוטה מדרבנן לא גזרו ביה רבנן בצונן לומר כבוש כמבושל אע"פ שהחלב הוא צלול בעין ומיהו אם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפילו הכחל עצמה לאחר שפירש החלב פעם אחת ממנה בזה אין אנו מחלקים ואפי' בצונן אסור כמו בחלב אחר ותמוהין דבריו דבסמוך לפני זה העתיק דבריו שכתב דמה שכנוס בתוכו מיקרי פירש וצ"ל דעתו מאחר שהוא עדיין כנוס בתוכו הוי היכרא ולא אתא למטעי להתיר בבשר בחלב דאורייתא אמנם תמהתי על פה קדוש יאמר כן לאסור בזה בשאר בשר בכבוש בחלב שחוטה דהא עיקר האיסור משום גזירה דבשר בחלב בעלמא והא בכבוש כמבושל אפילו בשאר בשר בחלב מן התורה שרי דלא אסרה התורה רק דרך בישול רק שמדרבנן אסורה כמ"ש סי' ק"ה) א"כ ה"ל גזירה לגזירה בחלב שחוטה ומנלן למיגזר ביה גזירה לגזירה וכ"נ דעת רמ"א כאן שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש בחלב שחוטה אע"פ שבת"ח העתיקו אפשר דכאן עשה כן בכוונה מטעם שכתבתי כנלע"ד:

אבל בדיעבד בכל ענין מותר. כתוב בהג"ה מרדכי דף שמ"ב ע"ב מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכלי שאינו מנוקב והתיר מהר"ם את שניהם עכ"ל וכלי שאינו מנוקב דנקיט הוא משום דם שבכחל ובשר לא משום חלב כ"פ ת"ח:

(סימן צ' סעיף א') ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמו שהיה בשעה שנפל. הוא ל' הרמב"ם פ"ט מהל' מ"א. וכתב הב"י שכוונתו בזה למאי דאמרי' בפג"ה (דף צ"ח) אטו דהיתרא. בלע דאיסורא לא בלע דמשמע מינה דבין איסור ובין היתר הכל משערין כמו שבא לפנינו ולא במאי דבלעה קדירה מן ההיתר. ע"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה. דלפ"ד יהיה דברי הרמב"ם אלו סותרים למ"ש בפט"ו מהמ"א גבי שיעור האיסור דמשערינן באומד יפה מה שנבלע מן ההיתר ועומד בדופני הקדירה כאלו הוא בעין בתוך הקדירה. ומביאו הב"י עצמו סי' צ"ט. ובש"ע שם פסק להקל במין במינו שאין כאן איסור דאורייתא. וא"כ כ"ש שיש להקל בכחל שהוא עצמו דרבנן ובלא"ה מקילינן בשיעורו שהוא עצמו מן המנין משא"כ בשום שאר איסור אפי' דרבנן כמ"ש סי' ק"ט עיי"ש וצ"ע. ובאמת י"ל שהרמב"ם לא נתכוון לומר שההיתר משערין כמו שהוא בעת שנתבשל. רק קאי על האיסור דהיינו הכחל שבו משערין כמו שהוא בעת שנתבשל. אבל ההיתר אה"נ דמשערין. כמו שהיה בשעה שנפל הכחל לתוכו. וחשבינן להבלוע בדופני הקדירה כאלו הוא בעין בתוך הקדירה כדכתב בפט"ו. ועוד שם י"ל דלא בא אלא למעט מה שכלה ואבד מחמת האור שזה אין מצטרף. וז"ש לא כמו שהיה בשעה שנפל דאי הוה משערינן הכי היה מצטרף אף מה שכלה ואבד מחמת האור וזה א"א כמ"ש בפט"ו. אבל מה שעומד בדופני הקדירה בעין חשבינן ליה ודו"ק. ואנו אין בקיאין בזה ואין משערין כלל בבלוע. עיין אחרונים סי' צ"ט סק"ד. ושוב ראיתי אחרי כתבי שהרב בעל לחם משנה הקשה זה על הב"י ות"ל שכוונתי לדעתו. אמנם כדי שלא לשווייה להש"ע ח"ו כטועה ואינו מרגיש שפסקיו סותרין זא"ז. נלע"ד ליישב דכאן איירי שלא ראינו האיסור כמה היה בעת שנפל מש"ה אין משערין האיסור כמות שהוא עכשיו וההיתר כמו שהיה דאטו דהיתרא בלע כו' אבל בסי' צ"ט איירי כשראינו האיסור כמה היה אז כשנפל. וזהו דעת רש"י ור"ן ורשב"א:

(סעיף ג' בהג"ה) וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו בחלבו יום שלם מותר ולא אמרי' כבוש כמבושל בכי האי גוונא. הטעם דחלב שחוטה דרבנן. ונראה ברור דהיינו שאינו נאסר מחמת כבוש בחלבו מהטעם האמור אבל מ"מ יש לו דין כבוש לענין דם שאם לא נמלח ונכבש יום שלם ה"ל כבוש בלא מליחה שנתבאר לעיל סי' ס"ט סט"ו וס"א בהג"ה ע"ש. והשתא אתי שפיר ששינה הג"ה מלשון או"ה דשם איתא ל' לכתחילה שמותר לכתחילה להניחו כך יום שלם והג"ה נקט לשון דיעבד. והיינו משום דע"כ צ"ל דאיירי שנמלח וא"כ אסור לכתחילה למלחו בלי קריעה אבל בדיעבד שרי כמ"ש הג"ה בסמוך. אבל דברי או"ה צריכין עיון שכ' דאפילו לכתחילה מותר להניחו כו' וע"כ איירי בלא מליחה. דאי נמלח בלי קריעה ס"ל דאסור אפי' בדיעבד כמ"ש בד"מ. ותימא הא נכבש בלי מליחה שכבוש כמשושל וה"ל לאסור אפי' דיעבד. וא"א ליישב זה וצע"ג:

(שם בט"ז ס"ק י"ב) א"כ ה"ל גזרה לגזירה. בעל נ"ב בס' דגול מרבבה כתב עליו דלדבריו בשר עוף שהוא ג"כ דרבנן ג"כ אינו נאסר בכבוש ומליחה וא"כ קשיא עובדא דבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דלא שרי ר"ח אלא מטעם דנאכל מחמת מלחו בחולין (דף קי"ב). וסיים דלכן דברי הט"ז תמוהין בזה וצ"ע ע"כ. ונעלם ממנו מ"ש הט"ז בסי' צ"ח ס"ק ה' דמחלק בין בשר עוף דגזרו בהו אטו בהמה ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ול"ח גזרה לגזרה משא"כ בשאר דרבנן כגון מין במינו ע"ש:

(שם סעיף ד' בהג"ה) עור הקיבה כו' מותר למלחו עם בשר. צ"ל דלא איירי במליחת בשר להוצי' דם דלעיל סי' ע"ה ס"ב פסק הג"ה שם דאסור למלוח המעיים לכתחילה עם בשר. ובר"ס הנ"ל קחשיב קיבה וכרס כו' וכ"מ במ"י סוף כלל פ'. ועיין במשבצות זהב בא"ח סי' תמ"ז שכ' בשר יבש כעץ מכמה שנים אם נפל לחלב י"ל שנתרכך:

(סימן צ' סעיף א') הכחל כו' אם עבר ובישל כו'. כל הסעיף זה הוא לשון הרמב"ם וכ' המ"מ לא נתבאר בדברי רבינו בבישול בלי בשר אי צריך קריעה או לא וקשה דהא ע"כ מוכח דלכתחלה צריך קריעה שתי וערב דהא ס"ל להרמב"ם דצלי צריך קריעה קצת א"כ הא דזוויקא לה כחלא ע"כ בקריעה קצת וע"ז פריך והא אין קורעו תנן והיינו דצריך קריעה ש"ו וע"ז משני ההיא לקדירה וע"כ לקדירה בלי בשר דאל"כ האיך קאמר רב דאינו עובר ומותר דהא הרמב"ם ס"ל דבהדי בשר בלא קריעה אפי' דיעבד אסור וא"כ וודאי דלכתחלה בלישנא קמא דרב דתני' כוותי' ע"כ מיירי בלא בשר ואפ"ה צריך קריעה ש"ו א"כ מאי מספקא להרב המגיד וצ"ל דמפרש דאפשר לומר כך קו' הגמרא דודאי הא דקתני קורע היינו קריעה קצת וקו' הגמ' מהא דקתני קרעו ומוציא את חלבו ע"כ קרעו איירי בצלי ומוציא את חלבו דהוא קריעת ש"ו היינו בבישול בלא בשר ופריך שפיר ומשני ההיא לקדירה פי' הא דקתני ומוציא את חלבו דצריך קריעה ש"ו היינו לקדיר' בבשר והא דקתני קרעו היינו קריעה קצת מיירי בבישול בלי בשר לפ"ז הא דקאמר רב לא קרעו אינו עובר עליו ומותר קאי ארישא בלשון קריעה דהוא קריעה קצת בבישול בלי בשר ויפה כתב דלא נתבאר בדברי רבינו דאפשר לפרש הסוגיא כמ"ש ודוק:

(שם) ואין משערין אותה אלא בשעה שמבלע כו'. גם דין זה הוא לשון הרמב"ם וכ' ה"ה דהרמב"ם מפרש הא דקבעי בגמ' בי' משערין או במאי דנפיק מיני' היינו דמספקא או משערין ביה והיינו כמו שהוא בא לפנינו או במאי דנפיק מיני' דהיינו דמשערין כמו שהוא בעת שנפל ומסיק דבדידיה ומק' הב"י א"כ איך קאמר פשיטא דבדידיה משערין דאי במאי דנפיק מנא ידעינן הא לפי זה מיירי דידעינן כמה הי' בשעה שנפל ונ"ל דזה ודאי צ"ל דא"צ ס' נגד כל החלב שבי' דאל"כ ק' הא דקאמר כחל בס' מאי בעי הכא בס' הל"ל שיטעום קפילא דהא הוי מבשא"מ אע"כ צ"ל דלא אסרו חז"ל כל החלב הכנוס בכחל אלא או מה שיוצא ממנו ולא מה שנשאר בו כנוס או איפכא וא"כ א"א למיקם עלה בטעימת קפילא דאף דאי טעם חלב מ"מ מותר דאין כל החלב אסור לכך מספקא לי' אי' בדידיה משערין והיינו מה שנשאר בתוכו הוא דאסרו חכמים משום דחלב היוצא נתבטל במים ותו לא מיקרי חלב ואינו בכלל חלב דמיד שיצא לחוץ נתבטל ברוב מים משא"כ חלב הנשאר בתוכו שהיא עומדת בעין בפ"ע שפיר איכא למימר דאסור וגם א"ל איפכא דבשלמא מה שיצא לחוץ שהיא עצמה נתערב צריך לשער בס' משא"כ חלב הנשאר כנוס בתוכו שאינה נותנת לחוץ רק טעמא בעלמא י"ל דכיוצא בזה לא אסרו חכמים חלב שחוטה כלל וע"ז קאמר פשיט' דבדידי' משערין היינו דלא אסרו רק חלב הכנוס דאל"כ האיך נתנו שיעור בס' נגד החלב שיצא לחוץ מנא ידעינן כמה נפיק וא"ל דנחזי במה שנשאר בתוכו א"כ הנותר יצאו לחוץ ז"א דלמא נפיק יותר ומרוטב נבלע בכחל וא"כ ליכא כאן כשיעור מוגבל לשער בס' נגד חלב היוצא ח"ו דלא אסרו רק חלב הנשאר בתוכה ושפיר יוכל לשער נגד מה שנשאר בתוכה דהוי שיעור מוגבל וידוע ובזה עולה שפיר דברי הרב המגיד בלי גמגום:

(שם בהג"ה) וי"א דאם נפל תחלה לקדירה כו'. עיין באחרונים שתמהו על דברי המחבר שלא הביא דעה זו שהביא הטור בשם הרשב"א ולק"מ דהנה א"א דבשר בחלב שנאסר כבר שנבלע בחתיכה הוי כמו שאר אסורין ולא"א ביה חענ"נ לשיטת הסוברי' כרבינו אפרים אם כן הכא בכחל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין טעם בשר של הכחל נאסר כלל מחמת בו"ח ואינו אסור רק אם בשלו בהדי בשר וא"כ אינו נאסר הכחל רק משום שנבלע בו בב"ח וכה"ג ל"א חענ"נ א"כ הרמב"ם והמחבר דס"ל כר"א א"כ ל"ש הך דינא דבשלמא הטור שהעתיק האי דינא אע"פ שהוא נמי סובר כשיטת ר' אפרים היינו משום שהוא העתיק נמי שיטת רש"י בשם ר"א דכחל אסור גם אם בשלו בלא בשר א"כ הוי היא עצמה אסורה מחמת בב"ח ושפיר שייך לומר חענ"נ משא"כ המחבר שלא העתיק רק לשון הרמב"ם א"כ ל"ש האי דינא אבל הרמ"א לשיטתו דפסק לקמן בסי' צ"ב כשיטת ר"ת דכל אסורים שבתורה אמרינן חענ"נ א"כ שפיר העתיק האי וי"א [הג"ה ועי' בפלתי שכ' דבלא"ה לדעת הרמב"ם לא שייך זה דהא ס"ל דהטעם דמצטרף הכחל לס' משום שהכא דרבנן וא"כ ה"ה בטעם שניה]: