שולחן ערוך, יורה דעה פ״א: שכל היוצא מן הטמא טמא (ודברים היוצאים מן החי והם מותרים) ובו ט' סעיפים: – עם 17 מפרשים

שכל היוצא מן הטמא טמא (ודברים היוצאים מן החי והם מותרים) ובו ט' סעיפים:
חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה ויש מי שמתיר במי רגליה (רמב"ם פ"ד ד"כ) אבל מי רגלים דאדם לדברי הכל מותרים:

גבינות שנעשו מחלב בהמה ונמצא טריפה אם הוא טרפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה (ס"א שאירע לה עתה ועיקר) כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בו מותרת דאמרינן השתא הוא דנטרפה אבל אם ידוע שקודם שחלבה נטרפה כגון יתרת אבר שנטרפת בו או הוגלד פי המכה שבידוע ששלשה ימים קודם השחיטה היה כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות: הגה מיהו בהוגלד פי המכה אין לאסור רק הנעשה ממנה תוך ג' ימים אבל מה שנעשה מחלבה קודם לזה שרי (סמ"ק והגהות מיימוני ומהרא"י בהגהת ש"ד ואו"ה כלל מ"ט ואגור) אבל ביתרת או שאר טריפות הבא מן הבטן מה שנעשה ממנה מעולם אסור (או"ה שם) ואם היתה בעדר עם בהמות אחרות ונתערב חלבה עם חלב האחרות הולכים בו אחר שיעור ששים: הגה ואם יש ס' בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה היא יותר מחלב אחת האחרות אמרינן מסתמא דאיכא ששים ומותר (סברת עצמו) ודוקא בשנתערב החלב אבל אם נתערבו הגבינות אינן בטילות דהוי חתיכה הראויה להתכבד ואפילו באלף לא בטיל (תה"ד ובארוך כלל מ"ט ותשו' רשב"א סי' תקי"ז): ואם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות שנעשו מחלבה משום דהוי ספק ספיקא: הגה ויש אוסרין אפילו בסירכא מה שנחלב תוך שלשה ימים (רשב"א ור"ן) וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה:

יאלי דיחמורתא (פי' כעין ביצי זכר שיחמורת משלכת מרחמה) מותרים:

שליא שהחמור נוצר בו מותר דפירשא בעלמא הוא:

מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב ומי חלב שלהן מותר וה"ה למימי חלב שלהן ויש מי שאוסר בזה (הר' אליעזר) . (והמנהג כסברא הראשונה) (טור):

כשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה מותר וכ"ש טריפה שינקה מן הכשירה משום דחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא ויש אוסרים בחלב צלול הנמצא בקיבת כשרה שינקה מהטריפה: הגה והכי נהוג ומיהו אין חוששין שמא ינקה מן הטריפה או מן הטמאה והכל מותר כל זמן שלא ידענו בודאי שינקה מהם (מרדכי פכ"ה) ויש אוסרים לכתחילה להעמיד בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה אפילו בקרוש משום מראית העין דנראה כאוכלין טריפות (הגהת מהרא"י וש"ד והגהת מיימוני) וכן נוהגין לכתחילה אבל בדיעבד או שנתערבה באחרות הכל מותר (שם):

חלב אשה מותר והוא שפירש כגון שחלבתו לתוך כלי (או לתוך היד) (ב"י) אבל גדול היונק משדי אשה כיונק שרץ (אפילו חולבת לתוך פיו) (ב"י) והיו מכין אותו מכת מרדות (פי' על שמרד בדברי סופרים) ותינוק יונק עד סוף ד' שנים לבריא וה' לחולה אם לא פירש אבל אם פירש שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ"ד חדש לא יחזירוהו והוא שפירש מתוך בוריו אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופירש יכולים להחזירו ואם יש סכנה מחזירים אפילו אחר כמה ימים ובתוך כ"ד חדש אפי' פירש מתוך בוריו חדש או יותר מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש: הגה ועיין באבן העזר סימן י"ג אם חדש העיבור עולה למנין. חלב מצרית כחלב ישראלית ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א) וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים (הגהות אשי"רי) וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו:

דבש דבורים מותר ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהן מותר משום דהוי נותן טעם לפגם:

דבש צרעין וגיזין (פי' מיני דבורים וצרעין הם) מותר ויש מי שאוסר (רא"ש ורמב"ן): הגה ואין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל (הגהות ש"ד וכן מ"כ ב"י על שמו):

רגליה. כתב הש"ך אבל מי רגלים דחמור אסור לכ"ע אפי' לחולה שאין בו סכנה ודלא כב"ח שמתיר בזה (ובהלק"ט סימן ר"ן הורה להתיר שתיית החלב של האתון לחולי האומה שמעורב עמו ג"כ חולי צרות הלב לפי שהוא חולי מסוכן ע"ש):

מותרים. ואע"ג דקי"ל דבשרו אסור וכל היוצא וכו' היינו בדבר שהוא בלאו ובשר אדם אינו אלא בעשה וכתב הש"ך מיהו לכתחילה יש להחמיר אף במי רגלים דאדם משום בל תשקצו וגם המחבר לא קאמר אלא שמותר מצד הדין עכ"ל:

עתה. פי' סמוך לשחיטתה:

הוגלד. כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דבהוגלד פי המכה לעולם אסור למפרע עד י"ב חודש דטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש וצ"ע על רמ"א שכתב בהג"ה מיהו בהוגלד וכו' והיה לו לכתוב בלשון יש אומרים אלא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ כתב בסתם מיהו כו' וכן דרכו בכ"מ:

מעולם. כ' הש"ך משמע אפילו קודם י"ב חדש ואע"ג דטריפה אינה חיה י"ב חדש ה"מ בספק טריפות אבל ודאי טריפה לא ואף שכתבתי לעיל בהוגלד פי המכה דאפילו מאן דאוסר הכל למפרע אינו אוסר אלא עד י"ב חדש אעפ"י שהוא ג"כ ודאי טריפה ל"ד דהתם כיון דלא ידעינן בודאי שנעשה קודם השחיטה דומה ממש לספק טריפה:

מסתמא. דמאחר דשיעור ס' הוא מדרבנן דמדאוריי' חד בתרי בטל לכך אזלינן לקולא דמסתמא וכו' וכתב הט"ז וכ"ה באין שם ס' רק שאנו יודעים שיש שם בהמות אחרות משובחות הרבה מזו ואפשר שהיה ס' בתערובות אזלינן לקולא וכמ"ש בסי' צ"ח ס"ב במין במינו שנשפך:

הגבינות. פי' שלא ערבו החלב יחד אלא עשו מכ"א בפ"ע גבינה ואח"כ נתערבו אבל אם כבר נתערבה החלב ואח"כ עשו מהכל גבינות בטיל דכבר נתבטלה החלב (ואם הוא ספק אם עשה ממנה לבדה אזלינן לקולא דחתיכה הראויה להתכבד היא מדרבנן. ט"ז). וא"ל מסי' פ"ו ס"ה דביצה טריפה צריך ס"א לבטלה מטעם שיש ביצים גדולים וקטנים ולמה סגי כאן בס' תירץ הט"ז דבביצים קים להו לרבנן דבא' יותר סגי ואפשר לעשות תקנה משא"כ גבי חלב הניחו להקל מן הסתם שכולם שוים והש"ך תירץ עוד דגבי ביצים מפני שהיא בריה הוסיפו א' בשיעורה. וכ' בת"ח דאם יש ס' בהמות בעדר אע"ג דלא בדקנו האחרות עדיין מ"מ אמרינן דרוב בהמות בחזקת כשרות הן. ועי' בסי' ק"א שמביא הט"ז בשם מהרש"ל דגבינה לא מקרי חה"ל והוא השיג עליו ע"ש:

ספיקא. כ' הש"ך היינו דוקא בסתם סירכות שאנו אוסרים מספק מכח שא"א בקיאין בבדיקה אבל ודאי איכא סירכות טובא דטריפות בודאי מיהו אנן קי"ל דאפילו בודאי סירכא יש להתיר הגבינות קודם ג"י דומי' דהוגלד פי המכה:

מרובה. ובש"ך פסק דתוך ג"י אפילו בהפסד מרובה יש לאסור דסתם סירכא אינה פחות מג' ימים וגם המחבר לא ס"ל להקל תוך ג' אלא דוקא לפני ג' מיהו בשאר טריפות כגון ניקב קרום של מוח או לא הוגלד פי המכה וכיוצא בו אפילו תוך ג' הכל שרי כדעת המחבר דלא כמהרש"ל דאוסר בכל טריפות מה שבתוך ג"י. ומה שמתירין בודאי סירכא קודם ג"י ולא אמרינן שיהא אסור למפרע כמו גבי כתם בסימן ק"ץ דמטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא דרוב בהמות בחזקת כשרות הן וי"ל דעד השתא היה מן הרוב והשתא נעשית מן המיעוט:

שהחמור. כתב הש"ך וכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות:

בזה. פי' במימי חלב אבל לא במי חלב ומי רגלים. ומי חלב היינו נסיובא דחלבא ומימי חלב הוא לאחר שעושין הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף למעלה והמים שנשארו לבדן זהו מימי חלב וס"ל לדעה זו דאסור משום אמ"ה ואע"ג כשהוא עם האוכל מותר מ"מ דמי לדם איברים שלא פירש שג"כ דינא הכי. והט"ז כתב דהיש מי שאוסר קאי על מי חלב וא"ל מסי' רי"ז גבי הנודר מחלב מותר בקום דהיינו מי חלב ש"מ דאין בו איסור התם להנאה איתמר אבל לא לאכילה עכ"ל וכתב הש"ך אע"ג דקיי"ל בסי' פ"ז דהמבשל בשר במי חלב פטור וא"כ לאו כחלב דמי וא"כ מנלן למשרי משום אמ"ה דהא לא גלי לן קרא דשרי אלא חלב י"ל דדוקא לענין בשר בחלב לא חשיב חלב דכתיב בחלב אמו דהיינו כמו שיוצא מהאם אבל לשאר מילי הוי בכלל חלב:

נהוג. וכתב בת"ח דכשרה שינקה כל ימיה מן הטריפה אסורה היא עצמה ע"ש וע"ל סימן ס':

בדיעבד. שכבר העמיד בה (או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה לכתחילה אפילו בצלול. ש"ך) ועיין מדינים אלו בסימן פ"ז ס"ט וס"י ושם יתבאר בס"ד:

היד. כ' הש"ך לאפוקי פי' ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו אפילו אינו נוגע בה וע"ל סי' ס"ו דגבי דם אדם הוא להיפך:

לחולה. כתב הש"ך דחולה לאו דוקא אלא כל שאינו בריא אלא כחוש:

סכנה. ונראה דאם שוב אין בו סכנה צריך לפרוש אותו מיד ואינו רשאי לינק ד' וה' שנים דלא הותר להחזירו אלא משום סכנה משא"כ אם פי' מחמת חולי שלא היה יכול להניק והחזירו אח"כ יכול להניק ד' או ה' שנים עכ"ל הש"ך:

העיבור. ובס' אפי רברבי כ' בפשיטות דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק (וכ"כ ת"ח ופר"ח כ' כבר כתבתי סי' נ"ז שדוקא כ"ד חודש ע"ש):

האסורים. פי' אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורים לא יתן האב את התינוק לינק ממנה אלא ישכיר לו מינקת אחרת ישראלית:

בעצמו. כלומר אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו כמ"ש בא"ח סימן שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל הש"ך:

לפגם. כלומר שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש ונטל"פ מותר (ומכל מקום יש ליזהר שלא לאכול דבש בלא סינון תחילה וכן היה נוהג פר"ח):

פשוט בבכורות דף ו':

פשוט בחולין דף ק"ו:

בעיא שם בבכורות דף ז' וכלישנא בתרא ולחומרא טור וכ"נ מדברי הרא"ש שם:

מרדכי פי"ד דשבת והרשב"א בשם בעל העיטור:

טור וכתירוץ השני שכתב אביו הרא"ש אמה שכתבו התוספות בחולין דף י"א שכתב שם למאי דמסקינן דאזלינן בתר רוב כל הבהמות בחזקת כשרות וכו' וכ"כ ש"פ:

ל' הטור כדברי ה"ר יונה והרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים מחזקת הרוב ואין אתה יודע כמה אזלינן בה לחומרא:

שם בשם הרשב"א:

טור בשם אביו הרא"ש שם בחולין וכ"כ התוספות שם דאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהיה לו היתר וה"ל ספק טריפה ואם תמצא לומר טריפה אומר אח"כ נטרפה:

בכורות דף ז':

גם זו שם:

טור ושם יליף בגמרא לחלב מקראי דשרי:

הרא"ש בשם רבי שמחה ועיין פי' בסי' פ"ז סעיף ח':

שם בשם הרמב"ם:

חולין דף קי"ו:

שם בגמרא לגירסת הרי"ף ומשנה קודם חזרה נשנית:

תוספות והרא"ש בשם ר"ת דמחלק בזה ובצלול מיירי מתניתין:

ברייתא כתובות דף ס' וכדמפרש רב ששת שם:

אוקימתא דגמרא שם:

הרא"ש שם:

ברייתא שם:
(°) (פירש הרא"ש הטעם משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה כיון שאין דרך לאכול בשר אדם):

רמב"ם בפ"ג מהמ"א וכתב הרב ב"י ופשוט שכן משפט העובר ע"ד חכמים:

שם בברייתא וכרבי יהושע:

שם בתוס':

ברייתא שם וכדפירש שמואל:

הרא"ש שם בשם הירושלמי:

רמב"ם שם בפ"ו ד"ה וכתב הב"י וסברא הוא אבל איני יודע מהיכן למד הרב כן
(°) הצריכה לכך מחמת חולי ש"ך:

גמרא בכורות דף ו':

טור בשם סמ"ג
(°) אע"ג דהשרץ עצמו דאיפגם אסור לכ"ע שאני רגלי דבורים דעצמות בעלמא נינהו תוספות בעבודת כוכבים דף ס"ט:

רמב"ם כסתם מתני' פ"ו דמכשירין משנה ד' וכברייתא דבכורות דף ז' דפליגא על רבי יעקב דסתם משנה ומחלוקת בבריית' הלכה כסתם משנה (ור"ת):

הרא"ש וכר' יעקב כיון דרב ששת שם סבר כוותיה:

(ליקוט) או טריפה. מתני' קס"ז ב' ואע"ג דאין הלכה כן מ"מ למדנו לחלב שאינה בקיבה. הרי"ף והרא"ש פ"ג סנ"ב (ע"כ):

וצירה. בכורות שם וחולין קי"ב ב' ק"כ א':

ומי כו'. בכורות ז' ב' כלישנא בתרא:

ויש כו'. שסובר דהא דרב ששת לאו הלכתא הוא כיון דפירשא הוא מותר כמו פרש שור הנסקל בפ"ב דע"ז (ל"ד ג') וכמו חלב הקיבה של נבילה בספ"ה דחולין כמ"ש הרי"ף שם ועור החמור בבכורות שם:
(ליקוט) ומ"ר כו'. פסק כלישנא בתרא דרב ששת שם דהגאונים פסקו בכ"מ כלישנא בתרא ובשל תורה הלך אחר המחמיר הרא"ש שם: ויש מי שמתיר. הוא הרמב"ם וס"ל ג"כ דהסוגיא והלכתא בכ"מ כלישנא בתרא ומדחזינן סתמא דמתני' דבש צרעין טהור במס' מכשירין דלא כר' יעקב ורב ששת ס"ל כר' יעקב ע"כ אין הלכה כר"ש וע"ל ס"ט ואע"ג דללישנא קמא דר"ש אתי אפי' כמתני' דלא כר' יעקב מ"מ אזיל לשיטתיה כנ"ל דלישנא בתרא בכ"מ עיקר והמרדכי כתב דמ"ר חמור אסורין ושל שאר מותרין אפי' ללישנא בתרא וה"פ של סוסים וגמלים כיון דלא שתו אינשי ודאי פירשא בעלמא הוא ומותרין כי תבעי כו' (ע"כ):

אבל מי כו'. דהא אפי' חלב ודם שלו מותר כמ"ש בפ' אע"פ ס' א' ואמרינן בפי"ד דשבת (ק"י א') מהו לשתות כו' מכלל דבחול שרי:
(ליקוט) אבל מ"ר דאדם כו'. מחד הוכחה דמרדכי שם שהוכיח מדמותר משאר בהמה טמאה כנ"ל ה"ה דאדם וא"כ לדברי הרא"ש הנ"ל ס' ראשונה היה אסור אבל משאר הוכחות שם שהוכיח מדמיבעיא להו בשבת מכלל דבחול מותר ועוד מדל"ק וכי בחול מי התיר לך ועוד מדקאמר בכתובות ס' א' דאף חלב מהלכי שתים מותר וזה לא גרע מחלב וזו ראיה ברורה שאין להשיב דהא לא איבעיא להו בגמ' שם אלא אי דמי לחלב אי לא (ע"כ):

אם הוא כו'. עתוס' דחולין י"א א' ד"ה אתיא. ויש ללמוד כו'. אבל הרא"ש כ' דלמסקנא דאזלינן בתר רובא רוב בהמות כשרות הן והוי חזקה מכח רובא והשתא הוא דאיתרע וכמ"ש בכתובות י"ב ב' וע"ה ב' ועתוס' דנדה ב' ב' ד"ה דאיכא כו' אבל אי לאו כו' וכ"כ הרר"י ממ"ש (חולין ט' ה' ופ"ג די"ט) נשחטה בחזקת היתר כו' אלמא בהמה בחייה בחזקת שאינה טרפה:

אבל אם כו'. כיון דע"כ יצתה מחזקתה שעה אחת וכמ"ש בנדה נ"ו א' וכן הכתם כו' אלמא כיון דיבש הוא וא"א לומר עכשיו ראתה לא אמרינן העמד על חזקתה ומטמאינן עד הכיבוס. ר"ן. ואע"ג שאמרו שם ומטמא בין לח בין יבש משום לתא דיבש כמ"ש תוס' שם נ' א' ד"ה ושרצים כו' וי"ל כו':

שבידוע כו'. כמ"ש בפ' א"מ (נ"א א') ובפ' המדיר:

מיהו כו'. חולק על הש"ע וכדעת סמ"ק דאף בכה"ג אמרינן דאז נטרפה ומעמידין על חזקתה:

אבל ביתרת כו'. דלא כהגש"ד שמתיר מקודם יב"ח דטרפה אינה חיה יב"ח וע"ל סי' נ"ז סי"ח בהג"ה:

ואם היתה כו'. דמחזקינן לכולהו בכשרות דרוב כו' כנ"ל:

ואם יש כו'. כיון דמן התורה בטל ברוב וע"ל סי' צ"ח ס"ב:

דהוי כו'. כמ"ש בהג"ה (ק' א'):

ואם נטרפה כו'. כמ"ש בפ"א דכתובות (ט' א') ועבה"ג:

ויש אוסרין כו'. או"ה. וס"ל דאין סירכא בפחות מג"י כמו בהוגלד פי המכה ואין בו אלא חד ספיקא אבל קודם לכן מותר כשיטתו בהג"ה לעיל בהוגלד פי המכה. ודעת ש"ע כמ"ש במשמרת הבית די"ל דרגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא הלא"ה היה אסור לעולם כשיטתו לעיל (צ"ע דמ"מ הוי ס"ס):

מי דגלי כו'. נלמד מחלב ואף ליש מי שאוסר מודה כאן דפירשא בעלמא מדקא מיבעיא להו בחמור ש"מ בטהורה ודאי מותר ב"י:

ומי כו'. דהא עבדי כותח ממנו כמ"ש ברפ"ג דפסחים:

ויש מי כו'. דאמרינן קי"ד א' אבל לענין בשר בחלב כו' והיינו מימי חלב דמי חלב אמרינן שם קי"א ב' אסור לאכול בכותח וכן בפ"ג (מ"ג ה') ופ"ז (ע"ו) דפסחים והוצרך ללמוד בבכורות שם על חלב דמותר אבל מימי חלב דאינו בכלל חלב ליכא קרא להתיר וסברא ראשונה ס"ל דדוקא לענין בשר בחלב אינו כחלב אבל לכ"ד הוי כחלב וכמ"ש שם לזרעים:

כשרה כו'. כגי' ספרים שלנו דלא כגי' רש"י:

ויש כו'. עתוס' שם ד"ה ה"נ ולכאורה כו' ואור"ת כו'. וסברא ראשונה ס"ל דכ"ז קודם חזרה נשנית אבל קשה לפי' דא"כ כשרה שינקה כו' קודם חזרה וטרפה כו' לאחר חזרה וה"ל למיתני כולה להיפך לרבותא אבל לפי' ר"ת הכל לאחר חזרה ועוד מ"ש רי"ף דפירשא הא במתני' אמרו מפני שכנוס כו' ועוד דהא מי רגלי חמור אסורים בשלמא להרמב"ם ניחא כנ"ל ובירושלמי פ"ב דע"ז קבת העובד כוכבים ושל נבילה אסורה כמשנה ראשונה טריפה שינקה מן הכשירה קבתה מותרת כמשנה אחרונה כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה כמשנה אחרונה ומייתי שם עובדא שבקעו זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קבותיהן אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת ור"ל כמ"ש במתני' שכנוס במעיה כנ"ל. והרמב"ן כתב דבנוסחות הישנות הוא כגי' רש"י דל"ג וכ"ש בקיבת כו' ומדברי ב"ח פסוקות הוא וכ"כ הר"ן:

ומיהו כו'. גמ' שם:

או כו'. תוס' שם ד"ה חיישינן כו':

ויש כו' אבל כו'. עתוס' שם ד"ה כאן כו':

כגון שחלבתו כו'. רש"י שם:

או כו'. דלא נקט רש"י כלי אלא לאפוקי ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו. ב"י:

והיו מכין כו'. דאינו אסור אלא מדרבנן מדהוצרך להקשות מדברי רב ששת דאפילו מצות כו' וע"ש סוף מ"ה ב' ארנב"י כו' ושבת מ' ב' ושאר מקומות:

לבריא כו'. תוס' שם ד"ה רי"א כו' וכמ"ש ביומא פ"ב א' ועתוס' דשבת ס' ב' ד"ה השתא כו':

מעת לעת כו' והוא כו' ואם כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש:

ובתוך כו'. גמ' שם פירש לאחר כו':

עד סוף כו'. רמב"ם ואינו כן דעת ש"פ:

חלב העובדת כוכבים כו'. ע"ז כ"ו א':
(ליקוט) חלב עובדת כוכבים כו'. מתני' וגמ' ע"ז כ"ו א' וירושלמי שם אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושדותיהם מיניקותיך אלא שר"ח כתב דוקא במקום סכנה דבירושלמי מסיים שם תני יונק תינוק מן העובדת כוכבים ומבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום יונק שקץ ולא משום טומאה אלמא דומיא דבהמה טמאה הוא וכן בגמ' דידן בס"פ חרש קי"ד א' וקאמר שם התם משום סכנה א"ה כו' וכ"מ בתוספתא דשבת דתנא שם אין יונקין מן העובדת כוכבים ומן בהמה טמאה אבל רשב"א כתב דממדות חסידות הוא לפי שחלב מגדל טבע כיוצא בו לכן עריבו בהדי בהמה טמאה ובמ"ר פ' שמות וקראתי לך אשה מינקת כו' וכי אסור היה למשה לינוק מחלב עובדת כוכבים לא כן תנינא אבל עובדת כוכבים מניקה כו' פה שעתיד לדבר כו' וז"ש ומ"מ כו' דחלב כו'. ר"ג רפ"ב דע"ז ועתוס' שם י' ב' ד"ה א"ל כו' (ע"כ):

ומ"מ כו'. כמ"ש תוס' בע"ז י' ב' ד"ה א"ל בשם מדרש חלב מטמא כו':

וכן לא כו'. דבשביל כה"ג יצא אחד כמ"ש בירושלמי פ"ב דחגיגה והביאו תוס' שם ט"ו א' ד"ה שובו כו'. הג"א פ"ב דע"ז ס"ו ד"ה להזהיר:

ואע"פ כו'. עתוס' דע"ז ס"ט א' ד"ה ההוא כו' ור"ל דהוא נטל"פ וכ"ה במרדכי:

דבש כו' ויש כו'. עבה"ג וכשיטתם דהרמב"ם פסק דלא כרב ששת והרא"ש פסק כלישנא בתרא דרב ששת:
(ליקוט) דבש כו' ויש כו'. תליא בפלוגתא הנ"ל דס"א ור"ת פסק ג"כ דמותר וס"ל כהרמב"ם או שפ' כלישנא קמא דר"ש והוא להחמיר דללישנא בתרא ע"כ לא קי"ל כר"ש כיון דסתם מתני' דלא כוותיה כנ"ל (עברא"ש שם ובא"ז הלכות בכורות ס"ס תפ"א. והעיקר בדעת הרמב"ם כמש"ל ס"ק ד' במקומו):

א) [סעיף א'] חלב בהמה וחיה טמאה וכו' ואסורים מה"ת אלא שאין לוקין עליו. הרמב"ם פ"ג מהמ"א ה"א וה"ו יעו"ש.

ב) שם. חלב בהמה וחיה טמאה וכו' מי שיש לו חולי האזמ"ה מעורב בחולי צרות החזה ורפואתו לשתות ימים מספר חלב אתון מותר לשתותו שהחולי מסוכן והרפואה אמיתית. הלק"ט ח"א סי' ר"ץ. והן עתה הורגלו הרופאים לתתו גם לשאר חולאים כי כן יסדו חכמי הרפואה חדשים מקרוב על פי מבחן והנסיון. אמנם רופא ישראל יש לו ליזהר שיהיה חולי שיש בו סכנה דוקא ולא יתנהו לישראל אלא בחולי מסוכן ויודע דהרפואה הזו אתמחית לחולי זה. מחב"ר או' א' זב"צ או' א' אבל נשים שעושין עצמן לרופאין ואומרים לבעל החולי לשתות חלב אתון ויתרפא אסור לסמוך על דבריהן אלא צריך שיאמר כן רופא מומחה. בן א"ח פ' אמור או' א'.

ג) שם. וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה. שהיוצא מן הטמא טמא. ויש מי שמתיר ס"ל כיון שאינן באים מגופה רק ממה שהכניסה לגופה ע"כ מותר. ט"ז סק"א. מש"ז או' א'.

ד) וציר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוי מה"ת ואסור בהנאה. שפ"ד או א'. אבל בתשו' חת"ס חי"ד סי' פ"א כתב דאינו אלא מדרבנן יעו"ש והב"ד פ"ת בסי' זה או' א' ובסי' פ"ז או' י"ט ולפ"ז מותר בהנאה.

ה) שם. ומי רגליה אסורים כבשרה. ואם נפל לתבשיל ויש רוב נגדה י"ל דשרי כמו זבובים דססי' ק"ד. שפ"ד סי' ק"ג או' ב' חי' רע"ק. זב"צ או' ב'.

ו) שם. ומי רגליה אסורים כבשרה. ויש מי שמתיר במי רגליה. משמע דמתיר בכל מי רגלים דבהמה אפי' של חמור והוא דעת הרמב"ם אבל אין כן דעת כל הפו' דמי רגלים דחמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפי' לחולה אם אין בו סכנה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' א' בל"י או' א' שפ"ד או' ב' ומ"מ אין למחות במי שמורה היתר לחולה שאין בו סכנה לשתות מי רגלים של שאר בהמה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם.

ז) שם. אבל מי רגלים דאדם לד"ה מותרים. ומ"מ יש להחמיר משום בל תשקצו אבל לחולה אפי' שאין בו סכנה שרי. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שפ"ד או' ג' וכתב וכל שעושה לרפואה לא שייך בל תשקצו. מחב"ר או' ד' זב"צ או' ד' ולאיזה סיבה כל דהו שרי והכי נהוג. פר"ח שם. לה"פ או' ג' בל"י שם. מחב"ר שם.

ח) וכן אם נפל לקדרה מותר. ש"ך שם. ודוקא בהשתין לקדרה שאין ניכר הא בפ"ע אסור. שפ"ד שם.

ט) ואם נתנו לו לאכול בלי דעת שהוא מ"ר לית ביה שיקוץ. כריתי או' ב' זב"צ או' ה'.

י) [סעיף ב'] גבינות שנעשו מחלב בהמה וכו' הגה. מיהו בהוגלד פי המכה אין לאסור רק הנעשה ממנה תוך ג' ימים אבל מה שנעשה מחלבה קודם לזה שרי. הנה מה שכתב בהגה קודם ג' ימים שרי חולק על הש"ע אבל לדעת הש"ע בהוגלד פי המכה אפי' מה שנעשה מחלבה קודם ג' ימים אסור. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' פר"ת או' ג' שפ"ד או' ד' זב"צ או' ו' וכתב וא"כ לדידן שקבלנו הוראת מרן בהוגלד פי המכה אפי' מה שנעשה מחלבה קודם ג' ימים אסור. ועיין בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ו.

יא) ומ"מ גם לדעת המחבר בהוגלד פי המכה אינו אסור אלא עד י"ב חודש דטרפה אינה חיה יותר מי"ב חודש אבל קודם י"ב חודש מותר. ש"ך שם. פר"ח שם. פר"ת שם. שפ"ד שם.

יב) והוגלד פי המכה היינו כגון מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכה"ג והוגלד פי המכה דאז ודאי נעשה קודם ג' ימים וכמ"ש בח"מ סי' רל"ב סעי' י"א. ש"ך שם. לה"פ או' ד' בל"י או' ב' והני הג' ימים הם מעל"ע ע"ב שעות ותוך ע"ב שעות אסור אף שיש ג' ימים כשתחשוב מקצת היום ככולו. תשו' בית אפרים סי' ט"ז. פ"ת או' ז' מק"מ או' י"א. וגם מה שהתיר כאן הרמ"א קודם ג' ימים ה"ד בהפ"מ. תולדות יצחק סי' י"ח פ"ת או' ח' מיהו המק"מ או' י"ב חולק יעו"ש.

יג) שם הגה. אבל ביתרת או שאר טריפות הבא מן הבטן מה שנעשה ממנה לעולם אסור. משמע אפי' קודם י"ב חודש. והטעם אע"ג דטרפה אינה חיה י"ב חודש הנ"מ ספק טרפה אבל ודאי טרפה לא מהני י"ב חודש וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' צ"ח. תו"ח כלל ע"ב דין ג' ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' והיינו בברור שהיא טרפה אבל אם יש לתלות דהיא כשרה ויש מחלוקת ביתרת גופיה אם מטריף או לאו אחר י"ב חודש כשר דאמרינן מדחיה י"ב חו' ש"מ דיותרת כשר הוא. כריתי או ד'.

יד) שם בהגה. אבל יתרת או שאר טרפות הבא מן הבטן וכו' או אופתא או חסיר וחליף הנז' בגמ' לה"פ או' ה' בל"י או' ג' בי"צ ח"ב או' ה'.

טו) וה"ה אם נטרפה ודאי ואח"כ שהה וילדה אח"כ גם הולד טרפה ואע"ג דטרפה אינה יולדת אמרינן מעשה נסים הוא. והא דפסק בש"ע ססי' ע"ט דנולד מן הטרפה מותר מיירי כשנתעברה ואח"כ נטרפה אבל נטרפה ודאי כגון יתרת אבר וכיוצא בו אף שנתעברה אח"כ. גם הולד טרפה. כ"כ ביה"ל סוף סי' ע"ט ובסי' נז' ובסי' זה או' ב' מיהו בס' ברית מטה משה בהקדמה דף ד' ע"ב הקשה על דברי ביה"ל הנז' יעו"ש. לה"פ או' ו' וכן הר' עצ"ל בסי' נז' ובסי' ע"ט כתב להשיג על דברי ביה"ל הנז' והניח בצ"ע. גם הר' זב"צ בסי' זה או' ח' כתב להשיב על דברי ביה"ל הנז' וסיים דבהפ"מ מותר הולד.

טז) שם הגה. ואם יש ס' בהמות בעדר וכו' דאם יש ס' בהמות בעדר הטרפה בטילה בהם אע"ג דלא בדקנו עדיין האחרות לפי שרוב בהמות כשרות ולא מחזקינן ריעותא. תו"ח כלל ע"ב דין ד' ד"מ או' ד' ש"ך סק"ו כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' שפ"ד או' ו' ור"ל שיש ס' בהמות חוץ אותה שנמצאת טרפה. מק"מ או' י"ג. וה"ד שפרות אחרות עדיין חיות הם אבל אם שחטו קצת מהם או כולם ועדיין לא בדקו הריאה אסור לאכול מן החלב עד שיבדקו הריאה. שפ"ד שם. זב"צ או' ט'.

טוב) שם בהגה. ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטרפה הוא יותר מחלב אחת וכו' פי' דאם ידעינן בודאי שחלב הטרפה הוא יותר מחלב א' מאחרות אעפ"י שאין אנו יודעין בודאי שהוא יותר מחלק ס' נגד הבהמות ואפשר שיש בשאר הבהמות הרבה יותר כדי שיהא ס' בין כולם נגד חלב הטרפה מ"מ כיון שראינו שהיא יותר מא' מהכשרות אמרינן מסתמא אין האחרות נותנים יותר חלב מזאת הא' הכשרה ומסתמא כולן שוין והכל אסור. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' שפ"ד או' ז' וכתב ובנו בנה"כ האריך ללא צורך חכ"א כלל ל"ז או' ז' ונראה דהגם דידעינן דחלב הטרפה הוא יותר מחלב א' מהכשרות אם ידענו ג"כ שחלב א' מהכשרות וותר מחלב הטרפה כשיעור מה שהוא יותר חלב הטרפה מאותה כשרה דשרי. פר"ת או' ה' זב"צ או' יו"ד.

חי) ודע שאף שחלב הוא מודאי טרפה ג"כ משערינן בס' בהמות דלא כהגהת דרישה. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. פר"ח שם. פר"ת שם. לה"פ או' ז' בל"י או' ד' הל"פ בסעי' ב' שפ"ד שם. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ז' זב"צ או' י"א.

יט) שם בהגה. אמרינן מסתמא דאיכא ס' ומותר. דמאחר דשיעור ס' הוא מדרבנן ומדאו' חד בתרי בטיל אזלינן לקולא ואמרינן מסתמא דהוי ס' תו"ח כלל ע"ב דין ד' ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ח. כנה"ג שם. פר"ח או' ח'.

ך) וה"ה באין שם ס' רק שאנו יודעים שיש שם בהמות אחרות משובחות הרבה מזו ואפשר שהיה ס' בתערובות אזלינן לקולא כיון דרבנן הוא דאצרכי ס' וכעין שאמרו בסי' צ"ח סעי' ב' במין במינו שנשפך. ט"ז שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ או' ז' בל"י או' ד' הל"פ שם. מש"ז או' ד' חכ"א כלל ל"ז או' ז' בי"צ בעמ"ז שם. מיהו הפר"ת או' ה' כתב דאי ליכא אלא פחות מס' יותר יש מקום לומר דאין שם ס' מלומר דיש שם ס' דמסתמא כיון דלא ידעינן להו אמרינן דשקולין הם ואי איכא דחלבי טובא איכא נמי דלא וא' משלמת לחברתה והא ליכא ס' ולא דמי למין במינו שנשפך דאין צד נוטה לאיסור לזה הצריכוהו ס' עכ"ל. וכ"כ המש"ז או' ד' ד"ה עוד דבאין ס' בהמות יש להחמיר רק בעת הצורך יש להקל כדברי הט"ז. וכ"פ זב"צ או' י"ב.

כא) שם בהגה. ודוקא בשנתערב החלב אבל אם נתערבו הגבינות אינן בטילות וכו' פי' דדוקא אם נתערב החלב ואח"כ עשו גבינות מותר אבל אם עשו גבינה מכל אחת ואחת לבדה ואח"כ נתערבו הגבינות אינם בטילות. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' לה"פ או' ח' בל"י או' ה' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ו' שפ"ד או' ט' חכ"א שם. בי"צ ח"ב או' ז' מק"מ או' ט"ז. זב"צ או' י"ג.

כב) ואם הוא ספק אם עשו ממנה לבדה אזלינן לקולא דהא חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה הוא מדרבנן. ט"ז שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. הל"פ שם. שפ"ד שם ובמש"ז או' ד' חכ"א שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ח' זב"צ או' י"ד.

כג) ואם לא נתערב ונתבלבל החלב יחד רק כל אחד עומד בקדרה שלו ולא נעשה מהם גבינות אלא שלא נודע איזהו של טרפה ואיזהו של כשרה נמי דינו אם אינו חתיכה הראויה להתכבד מקרי יבש ביבש וחד בתרי בטיל דהא איננו דבר שבמנין. דמש"א דף קכ"ט ע"ד. כנה"ג בהגב"י סוף או' כ"ג. אבל אם חזר ועשה גבינות מכל כלי בפ"ע אסור. זב"צ או' ט"ו.

כד) ואף אם עשו גבינות מכל א' בפ"ע ובשעה שעשו לא נודע מטריפות ולאחר שחיטה נמצא א' טריפה אפ"ה אינה בטילה. או"ה כלל מ"ט או' א' מש"ז שם. זב"צ או' ט"ז. ועיין לקמן סי' ק"א או' יו"ד.

כה) וה"ה אם נעשה מכל בהמה כלי מלא חמאה או חתיכה גדולה שראויה כל א' להתכבד לפני האורחים ונתערבו כולם אסורות. או"ה שם. מש"ז שם. מק"מ שם. ועיין לקמן סי' ק"א או' י"א.

כו) ואם ידוע שיש שם טרפה באותן ס' וחלבן הגוי ועירב החלב מותר לקנותו לכתחלה מן הגוי ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה כיון שהגוי מערב החלב בלא צווי הישראל שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ק"ד. ער"ה או' ד' ואם עשה הגוי בשביל ישראל אפי' לא צווהו אסור אבל כל שלא נעשה בשבילו הקנייה חשוב דיעבד אפי' בטלו ישראל. ער"ה שם. זב"צ או' י"ז.

כז) שם. ואם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות וכו' משום דהוי ס"ס. הגה. ויש אוסרים אפי' בסירכא מה שנחלב תוך ג"י וכן יש לנהוג אם אין הפ"מ. י"א הא דמתיר בש"ע בסירכא מכח ס"ס ה"ד קודם ג"י אבל מה שנחלב בתוך ג"י אסור אפי' בהפ"מ ודלא כמשמע בהגה מדכתב ויש אוסרים וכו' דהש"ע מתיר אפי' תוך ג"י. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' כ"ח. פר"ח או' יו"ד. וכ"פ חכ"א כלל ל"ז או' ו' וי"א דדעת הש"ע להתיר לגמרי אפי' תוך ג"י בסירכא. מנ"י על התו"ח כלל ע"ב או' י"ט. מקום שמואל בסופו בחי' דינים ליו"ד סי' פ"א דף י"ב ע"א וע"ב. כריתי או' ח' והב"ד זב"צ או' י"ח וכתב דלענין הלכה כיון דבדברי הש"ע איכא פלוגתא יש לסמוך על דברי רמ"א בהגה וסיעתו ולהתיר מה שנחלב תוך ג"י בהפ"מ.

כח) נראה פשוט דטרפות מסירכא שיש ספק אם נתערב בגבינות או לא נתערבו אפי' מה שתוך ג"י מותר מטעם ס"ס אם נתערב או לא ואת"ל נתערב שמא אין טרפה והוא ס"ס המתהפך ס' טרפה ס' אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא לא נתערב. כנה"ג שם או' כ"ט. ור"ל דבכה"ג יש להתיר לגמרי אפי' באין הפ"מ וכ"כ זב"צ או' י"ט וכתב והגם דהוי ספק בגופו וספק בתערובת בכה"ג יש להתיר משום דהוי מידי דרבנן יעו"ש.

כט) ומיהו אם נחלב תוך ג"י ונתערב ברוב דמה"ת מין במינו ברובא בטיל ומדרבנן בעינן ס' ולא נודע הספק עד אח"כ יש להתיר בהפ"מ. מש"ז או' ה' ומיהו החכ"א כלל ל"ז או' ו' כתב להתיר בזה אף בלא הפ"מ וכן הסכים זב"צ או' ך'.

ל) יש מקומות דרוב הבהמות הם טריפות והבודק לא יכשיר א' מעשרה ואפ"ה מגבנין גבינות מחלבן ולא היה אדם שערער. ונראה דסמכו דרוב הטריפות אינן מעיקר התלמוד ואיכא נמי כמה טריפות דבעו בדיקה ולא בקיאינן וכמ"ש הפר"ח סי' ט"ל או' ג' כס"א או' א' ברכ"י בשיו"ב או' ו' פ"ת או' ד' זב"צ או' כ"א.

לא) [סעיף ד'] שליא שהחמור נוצר בו מותר וכו' וכ"פ מור"ם ז"ל בתו"ח כלל ס"ה דין ז' והוא ממ"ש במס' בכורות דף ז' ע"ב עור הבא כנגד פניו של חמור מותר ופי' הטור דהיינו שליא שהחמור נוצר בו ונמשכו אחריו הש"ע והרמ"א בתו"ח כנז' והפר"ח או' י"ב חולק ופי' דעור הבא כנגד פניו של חמור היינו כשנולד החמור נוצר על פניו כעין מסוה אבל השליא אסורה וכ"כ הפר"ת או' ח' אמנם דעת הש"ך ס"ק י"א נראה שמסכים לדברי הש"ע. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. וכ"כ המנ"י על התו"ח שם או' י"ד. פליתי או' ו' הל"פ בסעי' ד' ערוך השלחן או' י"א. וכן הסכים זב"צ או' כ"ב. ונראה ה"ד נפש היפה תאכלנה אבל למי שמתמאס ממנה יש לאסור משום בל תשקצו.

לב) שם. שליא שהחמור נוצר בו מותר וכו' וכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות. ש"ך שם. הל"פ שם. פליתי שם. אבל דעת הפר"ח שם לאסור. וכ"ה דעת הפר"ת שם. מנ"י שם. שפ"ד או' י"א. ערוך השלחן שם. מק"מ או' ח"י. זב"צ או' כ"ג.

לג) וה"ה שליא של אדם מותרת כדמוכח שם בגמ' כנה"ג שם או' ט"ו. שו"ג או' י"ג. זב"צ או' ל"א.

לד) שליא של בהמה טהורה אם ילדתה אסורה אבל השוחט בהמה ומצא בה שליא מותרת באכילה. חולין ע"ז ע"א. הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"ג. פר"ח שם. פר"ת שם. פליתי שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' כ"ד.

לה) שליא של נבלה וטרפה אינה אוסרת תערובתה. הג"א סוף פ' בהמה פי' דאם נתבשלה בתבשיל התבשיל מותר אפי' דליכא רוב דטעמא אינו אוסר. פר"ת שם ודלא כפר"ח דבעי רוב. פליתי שם וכתב דאינו נותן טעם כלל דהוי בזה כפירשא. שפ"ד שם. וכן שליא של בהמה טמאה אינה אוסרת תערובתה. פר"ת שם. זב"צ או' כ"ה.

לו) חולה שאב"ס ורפואתו שישתה מרה מבהמה מותר לשתות מנבילות ומבהמה טמאה דפירשא בעלמא הוא. זרע אברהם חי"ד סי' כ"ו. מחב"ר או' ו' זב"צ או' כ"ו

לז) [סעיף ה'] מי רגלי בהמה וכו' מותר. ואין בו משום אבר מן החי. טור. לבוש. ש"ך ס"ק י"ב. ועיין לקמן או' מ'.

לח) שם. ומי חלב שלהן מותר וה"ה למימי חלב שלהן. ויש מי שאוסר בזה. היינו במימי חלב כמ"ש הט"ז סק"ז והש"ך ס"ק י"ג. ומי חלב היינו נסיובי דחלב והיינו המים הראשונים הנשארים אחר שהעמידו את החלב והוציאו המאכל ממנה וזה מותר לכ"ע כמו החלב עצמו. ואותם הנסיובי מבשלים אותם אח"כ ואז מתקבץ יתר המאכל וצף למעלה ולמטה נשארים כמו מים צלולים והם הנקראים מימי חלב ויש מתירין אותם המים ג"כ כמו חלב עצמו ויש אוסרין דמשום שהם צלולים אינם כחלב עצמו והואיל ובאין ממצוי גוף הבהמה הה גרועין יותר ממ"ר ואסורין. לבוש. ולענין דינא כבר כתבנו באו"ח סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דכל היכא שסותם הש"ע להכשיר ואח"כ כותב ויש אוסרים או יש מי שאוסר דדעתו לפסוק כסתם אלא שחושש לדעת היש אוסרים לכתחלה ובשעת הדחק או הפ"מ יש להקל כסתם הש"ע יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן בשעת הדחק או הפ"מ יש להכשיר במימי חלב כסתם הש"ע. והיינו למנהג הספרדים שקבלו חומרות הש"ע אבל למנהג האשכנזים שקבלו פסק מור"ם ז"ל וכתב הכא והמנהג כס' הראשונה יש להכשיר לגמרי אף בלא דחק והפ"מ.

לט) מה שרגילים הרופאים לתת רפואה לשתות מי חלב בבקר בבקר דבר זה מותר דאם מי חלב הללו הם נסיובי דחלבא הא ודאי לכ"ע שרו ואם הם מימי חלב שהוציאו ממנו כל האוכל אחר שעשו את הגבינה גם בזה מותר ואפי' לדעת הש"ע שחשש לדברי האוסרים במימי חלב מ"מ לרפואה מודה דמותר אף בחולי שאב"ס מידי דהוה אמי רגלים של אדם. כנה"ג בהגב"י או' מ' זב"צ או' כ"ח.

מ) שם. ויש מי שאוסר בזה. אבל במי רגלים (של בהמה וחיה הטהורים) מודה דמותר אף היש מי שאוסר דפירשא בעלמא הוא. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ל"ה. פר"ח או' י"ג. פר"ת או' ט' זב"צ או' כ"ט. ואע"ג דהם מותרים אסורים משום בל תשקצו. כמו במי רגלים של אדם. בן א"ח פ' אמור או' ח' ועיין לעיל או' ז'.

מא) וה"ה זיעת בהמה טהורה נפש היפה גומעתה. פר"ת או' יו"ד. זב"צ או' ל'.

מב) [סעיף ו'] כשרה שינקה מן הטרפה וכו' ויש אוסרים בחלב צלול וכו' כבר כתבנו לעיל או' ל"ח דכל היכא שסותם הש"ע להכשיר ואח"כ כותב ויש אוסרים דחושש להם לכתחלה יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן.

מג) שם. כשרה שינקה מן הטרפה וכו' וה"ה טרפה שינקה מטרפה קיבתה מותרת וכן קיבת נבלה וקיבת טמאה מותר לסברא זו. פ"ת או' י"ד בשם תפארת למשה. ועיין באו' שאח"ז.

מד) שם. ויש אוסרים וכו' בקיבת כשרה שינקה מהטרפה. אבל קיבת טרפה שינקה מכשרה וכן חלב קיבת נבילה מותר לכ"ע אבל חלב טמאה אף שינקה מטהורה אסור לסברא זו. פ"ת או' ט"ו בשם תפארת למשה. ומיהו עיין בשפ"ד או' ט"ז שנסתפק בקיבת בהמה טמאה לדעת הש"ע אם מותרת ומדאסר בסעי' א' מ"ר של בהמה טמאה נראה דה"ה קיבת בהמה טמאה יעו"ש והב"ד זב"צ או' ל"ה וכתב וע"כ יש להחמיר וכן המנהג דלא מצינו מעולם מי שגיבן חלב בחלב בהמה טמאה עכ"ל וגם אנן לא שמענו ולא ראינו מי שגיבן בקיבת בהמה טמאה ונראה שנהגו כדברי האוסרים ואסור לשנות.

מה) שם הגה. והכי נהוג. וכתב בתו"ח כלל ס"ה דין יו"ד דכשרה שינקה כל ימיה מן הטרפה אסורה היא עצמה וכ"כ לעיל סי' ס' סעי' א' בהגה יעו"ש. ש"ך ס"ק ט"ו. ועיין בדברינו לשם או' י"א שכתבנו דהסכמת הפו' להכשיר רק המחמיר תע"ב יעו"ש.

מו) שם בהגה. אבל בדיעבד או שנתערבה וכו' כלומר שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה לכתחלה אפי' בצלול. ש"ך ס"ק ט"ז. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ב. ועיין לקמן סי' פ"ז סעי' ט' וסעי' יו"ד ששם יתבאר כל פרטי דינים אלו יעו"ש.

מז) [סעיף ז'] חלב אשה מותר ואפי' לכתחלה מותר. ש"ך ס"ק י"ז. כנה"ג בהגה"ט או' י"ח. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ך' בל"י או' י"ב. זב"צ או' ל"ז. ור"ל אפי' לחולה שאין בו סכנה שפ"ד או' י"ז.

מח) שם הגה. או לתוך היד. אפי' לתוך היד של האשה. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגב"י או' נ"ג. בל"י או' י"ג. בי"צ ח"ד בעמ"ז או' ה' זב"צ או' ל"ח.

מט) ואם הולכת וחולבת לתוך היד או לתוך הכלי והגדול יונק מהיד או מהכלי בעוד שהאשה חולבת יש להחמיר. פר"ח או' י"ח. זב"צ או' ט"ל.

נ) שם. אבל גדול היונק משדי אשה כיונק שרץ. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה כיון שאין דרך לאכול בשר אדם אבל כשפירש מן האשה הרואה סבור שהוא חלב דעלמא וע"כ לא גזרו עליו. ט"ז סק"ט. ועיין לקמן סי' פ"ז סעי' ד' ובדברינו לשם סוף או' כ"ט.

נא) שם. כיונק שרץ ואפי' לחולה כל שאין בו סכנה אסור ולכן לפעמים הדד של האשה יש בו איזה מכה ואינה מניקה את בנה ממנו ומביאין אשה אחרת שתינק החלב מדדיה ותפלוט דאסור משום מראית העין דרואין אותה יונקת וגם א"א שלא יכנס לתוך פיה. בן א"ח פ' אמור או' ט' והיינו אם אפשר בענין אחר אבל אם א"א בענין אחר יש להקל כיון שאין אסור אלא מפני מראית העין וי"ל במקום חולי לא גזור רבנן. ועוד י"ל כיון שמוצצת ופולטת הכל רואין שאינה בולעת וליכא חשש כ"כ מפני מראית העין וע"כ היכא דלא אפשר בענין אחר ויש לה צער גדול יש להקל.

בנ) שם. כיונק שרץ. חולה בחולי הדקה שרפואתו לינק מדדי אשה ולא נמצא מינקת אלא אשת איש יש להתיר ע"י שיעשו מחיצה בסדין וראש הדד תכניס דרך נקב בסדין ומשם יינק החולה. שו"ת זרע אברהם חי"ד סי' ד' וסי' ה' בתי כהונה ח"ב סי' י"ד. מחב"ר או' ח' זב"צ או' מ'.

גנ) שם. ותינוק יונק עד סוף ד' שנים וכו' ומה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה טעות הוא בידם ואף איסור יש לגמול קודם כ"ד חו' אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר. שו"ת אדני פז סי' י"ז. פ"ת או' ט"ז. זב"צ או' ן' בן א"ח שם או' י"ג.

דנ) שם. וה' לחולה וכו' לאו דוקא אלא כלומר שאינו בריא אלא כחוש. ש"ך ס"ק י"ט. כנה"ג בהגה"ט או' ך' פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ד. הל"פ בסעי' ז' שפ"ד או' י"ט. בי"צ ח"ד בעמ"ז או' ז' ערוך השלחן או' ל"ג. זב"צ או' מ"א. בן א"ח שם או' יו"ד.

הנ) שם. אבל אם פירש שגמלוהו ג"י מעת לעת אחר כ"ד שעות וכו' אבל אם לא גמלתו רק שפירש הימנה וינק מאשה אחרת אעפ"י שפירש כמה ימים לא מיקרי פירש. מנ"י על התו"ח כלל ס"ה או' ט' זב"צ או' מ"ב. בן א"ח שה או' יו"ד.

ונ) שם. אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק וכו' משמע דוקא שפירש מתוך חליו אבל אם הילד הוא בריא רק האשה היתה חולה ומתוך כך פירש הולד אסור להחזירו משום דהולד בריא. מנ"י שם או' יו"ד. זב"צ או' מ"ג.

זנ) שם. יכולין להחזירו. ויכול לינק עד ד' וה' שנים משום דכיון דפירש מחמת חולי הוי כלא פירש כלל. ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ג. בל"י או' ט"ו. הל"פ בסעי' ז' כריתי או' י"ג. שפ"ד או' ך' בי"צ ח"ד בעמ"ז או' ח' זב"צ או' מ"ד.

חנ) שם. ואם יש סכנה מחזירין וכו' אבל אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אעפ"י שאין בו אלא איסור דרבנן. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ד. כריתי או' י"ד. בי"צ שם או' ט' אמנם הכנה"ג בהגב"י או' נ"ה כתב בשם כמה פו' דאפי' בחולי שאין בו סכנה מותר להחזירו כל זמן שהוא חולה. בל"י או' ט"ז. וא"כ לצורך גדול יש לסמוך על המתירים. ואם הנכרית מניקתו לחולה שאב"ס מותר להחזירו אף לדעת האוסרים. כריתי שם. זב"צ או' מ"ה

טנ) שם. ואם יש סכנה מחזירין אפי' אחר כמה ימים. פי' אפי' פירש מתוך בוריו כמה ימים מחזירין אותו כשיש סכנה בדבר. ש"ך ס"ק כ"ב. לה"פ או' כ"ה. הל"פ שם. זב"צ או' מ"ו.

ס) מיהו אם שוב אין בו סכנה צריך לפרוש אותו מיד ואינו רשאי לינק ד' וה' שנים דלא הותר להחזירו אלא משום סכנה. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"ה. פר"ח או' כ"א. לה"פ שם. מנ"י שם או' י"ב. שפ"ד או' כ"ב. בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' מ"ז.

סא) שם. ובתוך כ"ד חודש אפי' פירש מתוך בוריו וכו' מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חודש. אבל לאחר כ"ד חודש אסור לינק משום דפירש מתוך בוריו בתוך כ"ד חודש ודלא כהפר"ח או' כ"ב שכתב דאם חזר לינק בתוך כ"ד חודש מותר לינק עד ד' וה' שנים. פר"ת או' י"ג. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' א' בשם כמה פו' וכתב וחלילה להקל נגד דבריהם יעו"ש. זב"צ או' מ"ח.

סב) שם הגה. ועיין באה"ע סי' י"ג אם חודש העיבור עולה למנין. ובתו"ח כלל ס"ה דין ו' כתב בשם המרדכי ריש החולץ דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק וכתב שכן הסכים מהרא"י בפסקיו ומהרי"ל והב"ד הט"ז ס"ק י"א. וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף נ"ז בפשיטות דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק. ש"כ ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגב"י או' נ"ו. בל"י או' י"ז וכתב ודלא כפר"ח שכתב שדוקא כ"ד חו' שנינו ואף בנתעברה השנה. הל"פ בסעי' ז' בי"צ ח"ד או' ד' מק"מ או' כ"א. ערוך השלחן או' ל"ג. והיינו אם פירש בתוך כ"ד חו' ונתעברה השנה יכול לינק עד סוף כ"ה חודש. מש"ז או' י"א. אבל אם פירש בחו' העיבור עצמו ג"י מעל"ע יש להחמיר והוי כפירש לאחר כ"ד חו' ואין לינק עוד. מנ"י על התו"ח שם או' י"ג. בל"י שם. מש"ז שם. בי"צ שם בעמ"ז או' י"א זב"צ או' מ"ט.

סג) שם בהגה. ומ"מ לא יניקו תינוק מן העכו"ם אם אפשר בישראלית דחלב עכו"ם מטמטם הלב וכו' וע"כ שומר נפשו לא יתן בנו למינקת עכו"ם אם לא שא"א דהוי סכנה אז שרי ולא בענין אחר. מש"ז סוף או' י"ב. זב"צ או' נ"א.

סד) שם בהגה. דחלב עכו"ם מטמטם הלב וכו' כ"כ רש"ל סוף פ' חרש סי' ז' דכתבו המקובלים שאכילת שקצים ודומיהן מטמטמים הלב והשכל יעו"ש ורבינו בחיי פ' משפטים כתב דבשר מטמטם הלב ונותן טעם ע"פ הטבע יעו"ש. ברכ"י בשיו"ב או' ג'.

סה) והרשב"א בחי' סוף פ' חרש והביאו הר"ן פ' אין מעמידין כתב דישראל הם ביישנים ורחמנים וכשיונק מן העכו"ם מוליד לו אכזריות ועזות כמותן אך הריטב"א בחי' ס"פ חרש ופ' אין מעמידין כתב דחלבן מאכילת שקצים וכיוצא ומוליד טבע רע ואכזריות. ברכ"י שם או' ד' זב"צ שם.

סו) שם בהגה. וכן לא תאכל המינקת אפי' ישראלית דברים האסורים. פי' אפי' אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח נפש מ"מ לא תניק את התינוק אלא ישכרו לו מינקת אחרת ישראלית. ט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק כ"ה. כנה"ג בהגב"י או' נ"ז. פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' י"ט. כריתי או' ט"ו. הל"פ בסעי' ז' מג"י על התו"ח שם או' ך' מש"ז או' י"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ג. ערוך השלחן או' ל"ד. זב"צ או' נ"ב.

סז) שם בהגה. וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק בזקנותו. כלומר אעפ"י דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמ"ש באו"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' כ"ו. מש"ז או' י"ב. ובאיזה קטן אין אביו מצווה להפרישו עיין באו"ח סי' שמ"ג ובדברינו לשם בס"ד.

סח) שם בהגה. כי כל זה מזיק בזקנותו. שגורם לו טבע רע וסופו לצאת לתרבות רעה ולפי שבזמנינו זה אין נזהרים מעניינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור וכו' ומי לנו בתורה גדול מאלישע אחר שלא בא לאותו מעשה אלא מפני כשאמו היתה מעוברת ממנו עברה על בתי עכו"ם והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה כמבואר בירושלמי דחגיגה יעו"ש ולפיכך צריך ליזהר הרבה בדבר. פר"ח שם. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ח. מחב"ר או' יו"ד. זב"צ או' נ"ג.

סט) [סעיף ח'] דבש דבורים מותר וכו' משום דהוי נותן טעם לפגם. כלומר שגופי הדבורים עצמם פוגמין הדבש ונותן טעם לפגם מותר כדלקמן סי' ק"ג יעו"ש. ש"ך ס"ק כ"ז פר"ח או' כ"ז. לה"פ או' ל'. ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.

ע) שם. ואעפ"י שגופי הדבורים וכו' ומרתיחין אותו עמהן מותר וכו' מיהו יזהר לכתחלה אם אפשר שלא לחממו כדי שהיד סולדת בו ובדיעבד שרי. בל"י או' ך' שפ"ד או' כ"ז. בי"צ ח"ד בעמ"ז או' י"ח. זב"צ או' נ"ד. לסעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

עא) שם. משום דהוי נותן טעם לפגם. ומ"מ יש להזהיר לבני הבית שלא לאכול דבש בלא סינון תחלה או מפני הדבורים שנמצאים בתוכו או מפני הנמלים דשכיחי טובא בדבש וכן אני נזהר שלא לאכול דבש אלא א"כ מסננין אותו תחלה סמוך לאכילה וכן ראוי לעשות. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד סי' ק"ג או' י"א. מחב"ר או' י"א. זב"צ שם. וכ"ה לקמן סי' ק"ד ססעי' ג' דלכתחלה צריך לבדוק ולסנן. יעו"ש.

עב) [סעיף ט'] דבש צרעין וגיזין מותר ויש מי שאוסר. וכן עיקר כדברי היש מי שאוסר וכן דעת הרא"ש והרמב"ן ועיקר. פר"ח או' כ"ח. לה"פ או' ל"א. ודעת הש"ע כבר כתבנו כמה פעמים דהיכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב ויש מי שאוסר דחושש להם לכתחלה ואין להתיר אלא בהפ"מ ושעת הדחק. ובלא"ה דבש זה אינו מצוי אצלנו וכמ"ש בהגה.

עג) שם הגה. ואין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל. ולתערובת לכ"ע לא חיישינן. ב"י סוף הסי' בשם מהרי"א. ור"ל כיון שאינו מצוי לא חיישינן לתערובת. כנה"ג בהגב"י סוף הסי' וכ"כ הלבוש. שו"ג או' ל"ב. ויש ללמוד מכאן דבדבר המנוי ומתערב יחד חיישינן וע"כ בעיירות שדבש של ישמעאלים הוא נעשה מתירוש אין לאכול דבש מן הישמעאלים וערלים אלא דוקא הבא מן הכוורת דחיישינן שמא עירבו בו דבש של תירוש ויש מקומות שאין חוששין להכי וקונים מן הגוים סתם דבש. כנה"ג שם. זב"צ או' נ"ס. ופה עיה"ק ירושת"ו עושים דבש מתירוש וע"כ אין קונים דבש מן הנויה אלא דוקא דבש דבורים הבא מן הכוורת.

ויש מי שמתיר מי רגלים הוא דעת הרמב"ם ועי' פלתי מה שהמלצתי בעדו:

לד"ה מותרים דהיינו באופן דלית ביה משום שיקוץ כגון שנתנו לו לאכול בלי דעת שהוא מי רגלים:

אירע לה אלא עתה דעת הט"ז אם ודאי נטרפה קודם שחיטה רק שנוכל לומר סמוך לשחיטה ג"כ ספיקא מותרת ואמרינן עכשיו אחר שנחלבה נטרפה והחלב מותר אם לא דיצאה מחזקתה זה זמן טובא. ולא כן דעת. הרשב"א במשמרת הבית דכל שאינו נוכל לומר שקרה לה אחר שחיטה הרי החלב טריפה ואין כשר רק במקום שנוכל לתלות לאחר שחיטה קרה והסכים עמו הרב פר"ח ועיין פלתי דהסכמתי לדעת הט"ז ע"ש והוא הנכון:

עולם אפילו קודם י"ב חודש כיון דהוא ודאי טריפה אין היב"ח סימן והיינו בברור שהיא טריפה אבל אם יש לתלות דהיא כשירה ויש מחלוקת ביותרת גופי' אם הטריף או לאו לאחר י"ב חודש כשר דאמרינן מדחי' יב"ח ש"מ דיותרת כשר היא כמ"ש לעיל דוכתי':

ואם יש ס' בהמות והא דגבי ביצה בעינן ס"ל דיש במינה קטנים וגדולים ואף כאן נימא דיש בהמות קטנים וגדולים תי' הט"ז והש"ך דבביצים ניכר הקטנות והגדולות משא"כ בבהמה ועיין פלתי שתרצתי תי' אחר משובח וע"ש מ"ש דלא אמרינן גבי' ראשון ראשון בטל ע"ש הן להקל והן להחמיר:

אם נתערבו היינו דהחלב הי' נפרד וניכר איזה יכשר ואיזה יפסול ועשו מכל אחד גבינות ונתערבו אז לא בטלים אבל אם נתערבו בעוד החלב ונעשה גבינות הכל בטל וזהוא פשו"ט:

ואם נטרפה ע"י סרכה וכו' דהוי ס"ס ספק לא נטרפה ואת"ל נטרפה דלמא לאח"כ לאחר החליב' והא דמטמא בכתם למפרע דיש ג"כ ס"ס ספק מעלמא אתי כו' ואת"ל מגופא דלמא השתא דחזיא עיין פלתי מ"ש דהך ספק בכתמים דלמא מעלמא לאו ספק מעליא כדאמרינן בגמ' ועיין פלתי שהארכתי למה לא נימא כאן נמצא וכאן היו:

אפילו בסרכה מזה משמע דס"ל לרמ"א דעת המתירין הוא אפי' תוך ג' ימים והש"ך חולק תוך ג' ימים ליכא כאן ספק דלמא אח"כ נטרפה והאריך. ועיין פלתי שבררתי דעת הרבה מתברים דס"ל דגם בתוך ג' ימים י"ל מאוחר לחליבה נטרפה ונתהווה הטריפות אבל בו ביום תו ליכא לספוקי דסרכה בת יומא לאו שמי' סרכה:

שליא וכו' ועיין מש"ל בפלתי בבהמה טמאה דליכא איסור אמ"ה מותר ד"ת אבל בטהורה דאיכא אמ"ה אסור אם לא דשחיטת האם מתיר ועי' פלתי:

ויש מי שאוסר דכל זמן שהם מחוברים מותרים ואח"כ כשנפרד מהאוכל אסור. ועי' פלתי מ"ש בזה דהך דעה דס"ל כדעת מרדכי דדבר שלא הי' עומד בפ"ע לא שייך ביטול ומ"ס דלמאן דאוסר אפי' לב"נ אסור דהוי איסור אמ"ה וצ"ע בזה:

ויש אוסרין עיין לקמן סי' פ"ז מ"ש בזה:

והכי נהוג וכ' הרמ"א בת"ח דאם ינקה כל ימיה אסורה דנתפטמה באיסור עיין לעיל סי' ס':

יכול' להחזירו כיון דפירש מתוך חולי' לא קרוי חזרה:

ואם הוא חולה שיש בו סכנה אבל אם אין בו סכנה אסור דגם איסור דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה ואי דהוא קטן אוכל נבילות דה"ל לספי בידים ובידים אפי'במילתא דרבנן אסור. ולכן אם הא"י מניקו לא ידעתי מה איסור' אית בי' התינוק אוכל נבילות ואין מצווין להפרישו ולספי בידים לא שייך דא"י ספי לי' ולא ישראל: ואי דישראל מצוה ליתנו בידים שבות כזה במקום חולה אף שאין בו סכנה מותר:

וכן לא תאכל פי' אם היא מחמת חולשא צריכה לאכול ומותר לה מ"מ לא תניק לבן בימים ההם:

ויש מי שמתיר במי רגלים הוא דעת הרמב"ם ותמהו כל המפרשים דהא אפי' נימא דפסק כאיכא דאמרי בריש פ"ק דבכורות הא אמרינן שם דסוסי' וגמלים לא קמבעי דלא שתו אינש רק בחמור קמיבעי דמעלי לירונקא ופשטינן לאיסורא מלישנ' דמשנה דכל היוצא מטמא טמא ומה שנ"ל ליישב דס"ל לרמב"ם מה בכך דהוא תמצית הגוף אפי' בשר חמור גופי' אם אינו חזי לגר אינו אסור דקי"ל נבלה חזי' לגר בעינן וא"כ המתמצה מבשר החמור יהי' אסור הא לא חזי לגר ואם כי שתה אינש לרפואה בשביל כך לא חזי לגר מיקרי ולרפואה אוכל כל מידי דמסרח ובשביל כך לא קרינן בי' חזי' לגר והחוש מעיד דמי רגלי חמור הם מאוסין בתכלית המיאוס ואם כי שקצים רמשים המאוסין מ"מ אסורין הוא דהוי גזירת הכתוב אבל כאן לא מצינו דאוסרן התורה רק אנן בעינן לאוסרן דהוי תמצית הגוף מה בכך הא לא חזי'. ולכך ס"ל לרמב"ם דר' ששת קמבעי להבין לישאל דמשנה דקתני היוצא מהטמא טמא אי דוקא ואפי' מי רגלים בכלל או לאו דוקא ופשטילן לי' דאף מי רגלים בכלל איסור ומעתה לא קשה הנ"ל דסתם משנה ר"מ היא ור"מ ס"ל בע"ז דנבלה אף דלא חזי' לגר כיון דחזי לכלב אסור ואף מי רגלים חזי' לכלב ואסור ושפיר קתני כל היוצא וכו' אבל לדידן דלא קיימא לן כר' מאיר ובעינן חזי' לגר מי רגלים דלא חזי לגר שריא וא"ש ודו"ק:

שלא אירע לה עתה דעת הט"ז דאף דבאמת קודם שחיטה קרה רק די"ל סמוך לשחיטה נעשה מכשירין למפרע והפר"ח הסכים לדעת רשב"א במשמרת הבית דפי' סמוך לשחיטה היינו לאחר שחיטה אבל קודם שחיטה מה לי רגע א' או זמנים טובא ובאמת יפה דייק הט"ז מתוך לשון רשב"א והמעיין יראה בכמה דוכתי בדבריו דכונתו סמוך לשחיטה נטרפה ואי כוונתו לאחר שחיטה אין שייך לשון טרפות וגם הביא ראיה מכתם יבש וכתב להדיא דהוא ודאי מזמן טובא ולא כתב בפשוט דודאי דראתה כתם דאי חוששין מעלמא אף בלח נמי וכהנה דיוקים הרבה ברשב"א בחידושיו ובספרו ת"ה מורים ע"ז אשה דלחולין אינו מטמא למפרע לכ"ע ואמרינן אוקי אשה אחזקתה אף דודאי ראתה עכשיו וממנו יליף התו' להתיר הגבינות לדעת ר"ש וכל הספק רק אם עכשיו או זמן ארוך וכן בגמ' דאמרי' על חביות דלכך טבלה למפרע דאיכא תרתי לריעותא וכן במקוה והרי חומץ לפניך וחסר לפניך מ"מ לולא תרתי לריעותא היינו מכשירין ומ"ש זה מטריפה: ובאמת משמרת הבית דחה להרא"ה בקש לומר לשיטתו דיש קו' מן סרכה הלא יוכל לפרש דסמוך פי' לאחר שחיטה מיירי ואין כאן מקום להשיג אבל באמת בלא"ה לק"מ מן סרכה דאוסרה הרשב"א למפרע דהרשב"א ס"ל כהנך פוסקים סרכה בת יומא לא שמי' סרכה והיא ריר בעלמא וא"כ אם חזינן סרכה גמורה ודאי דהוא מאתמול וא"כ יצאה בהמה יום א' מחזקתה ולק"מ ומכ"ש להאומרים אין סרכה פחות מג' ימים דבלא"ה לק"מ:

ואם יש ס' בהמות הא דבעינן בבצים ס"א ע' כרתי מ"ש בשם ט"ז וש"ך ובאמת עיקר גזרה בביצה הי' ביצה שיש בו אפרוח או דם וה"ל מין בשא"מ ופשיטא מהתורה צריך ס' ולכך חששו אולי ביצים אחרים הם קטנים וליכא ס' אבל כאן הוי מין במינו ודמי לנשפך: והנה הטור כתב דאם נתערב כתב רשב"א דבטל בששים ותמה הב"י מה קמ"ל ומה צריך לרשב"א ואפשר דמיירי כסדר החולבים שחולבים מן בהמות לתוך כלי אחד ואם כן אם ראשון חלבו מן בהמה טריפה ואח"כ חלבו לתוך הכלי מן בהמות אחרות ה"א ראשון ראשון בטל להחמיר וכן להיפוך וקמ"ל דלא לענין איסור דתלי' בנ"ט לא אמרינן ראשון ראשון בטל הן להקל והן להחמיר:

דהוי ס"ס כ"כ הרא"ש והטור ולפי מ"ש הטור בא"ע סי' ל"ט דאם נמצא בה מומין והיא ארוסה הקדושין בטלים ודאי וא"צ גט כך היח דעת הטור ע"ש בבית שמואל דס"ל חזקה כאן נמצא וכאן הי' הוא ודאי וע"ש שהאריך. וקשה א"כ למה כאן ספק הא הוא משום כאן נמצא וכאן הי' לודאי עד שא"צ גט אפי' בטענת ברי מכ"ש כאן הכל שמא ושמא וצ"ל דבשלמא כאן אף כאן נמצא הוי חזקה אך יש חזקת כשרות דבהמה כנגדה ואמרינן השתא דאתרע ולכך ה"ל ספק משא"כ התם אף דחזקת הגוף ממדתו לעומת זה יש חזקת פנוי' וה"ל תרתי במקום חדא ולכך ודאי הוא אבל כאן איכא חדא כנגד חדא ולפי זה דהעלתי כאן נמצא הוי חזקה א"כ י"ל דלכך אנו מחמירין בגבינות אם אין נוכל לתלות שקרה תיכף ולדעת משמרת הבית אחר שחיטה אף דאיכא חזקת הגוף משום דאיכא כאן נמצא והוי חזקה ולפ"ז ה"מ אם באין לדון על החלב גרידא אבל אם נתערב החלב בשאר חלב המותר א"כ לחלב זו יש חזקת היתר ולבהמה יש חזקת הגוף הרי כאן תרתי חזקות ואלים מחזקה כאן נמצא ואמרינן העמד חלב על חזקתה ובהמה על חזקתה ועכשיו נטרפה והחלב מותר וכן משמע בריש נדה. דדייק התוספת להכשיר גבינות מן ב"ה דאמר כיון דאיכא ריעותא מגופיה לא אמרינן העמד אשה ודייק התוספת טעמא דאיכא ריעותא אבל בלא"ה אוקמינן אחזקת כשרות וקשה לכאורה טפי ה"ל לתוספת להוכיח דהא ב"ה מודה לחולין דיה שעתה היינו דאוקמינן אחזקה אע"ג דחזאי מגופה א"כ מכ"ש גבינות. וצ"ל דבל"ה הקשה מהר"ם לובלין ל"ל קאמרינן דהעמד טהרות על חזקתן ולכך דיו שעתן וצ"ל בקדשים החמירו דלא משגיחין בחזקת טהרות ולכך נתן גמרא טעם חזקת אשה וא"כ א"ש דברי התוס' דמחולין אין ראיה דיש כאן שני חזקות חזקת גוף וחזקת טהרות ולכך מביא תוס' ראי' מקדשי' דלא משגיחין בחזקת טהרות ומ"מ לולי דמגופו חזאי אזלינן בתר חזקת גוף וה"ה לגבינות ולפ"ז שפיר י"ל במקום דאיכא תרי חזקות לא אמרינן לאסור למפרע דתרי חזקות אלים מחזקת כאן נמצא וכו' ואל תשיבנו כתם יבש דמחזקינן למפרע והוי ג"כ תרי חזקות חזקת הגוף וחזקת טהרות דבלא"ה צ"ל דהרא"ש והטור דמכשירין בסרכה מכח ס"ס קשי' לי' כתם דאיכא נמי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופא דלמא אח"כ אחר שהתעסק' ראתה והש"ך בס"ק ט' ביקש לחלק בין טריפה לכתם דכאן איכא רוב בהמות וז"א באשה רוב נשים טהורות מדם אלא דבגמ' פ"ק דף ג' דנדה אמרינן דכתמים לא נכנס בכלל ספק אולי מעלמא אתא דבצפור לא נתעסקה ובשוק טבחי' לא עברה וכו' ויש לכוין שם ברש"י דפי' על קו' הגמ' והרי כתמים דתנן מטמאה למפרע ובמה דקאמר הגמ' לימא דלא כב"ש פירש"י דיש לטהר דלמא מעלמא אתא ויש להבין א"כ מה דוחקא לרש"י דפי' הקו' על כתמים למפרע ולא פשוט בגוף כתמים למה יטמאה א"ו דס"ל לרש"י זה אין קו' דחז"ל אסרו כך והחמירו רק הקו' דאין לטמא למפרע דה"ל ס"ס וע"ז משני הגמ' בשוק של טבחים וכו' ואינו נכנס בגדר הספק ועכ"פ אין ראי' מכתם וא"כ י"ל דמהני ולכך כתב הטור דאם נתערב בחלב אחרים אוסר ואפי' ס' בעי לדעת רשב"א ולא אמרינן דעכ"פ יתבטל ברוב והטעם דאפי' נגד תרי חזקות אלים חזקת כאן הי' א"ש ובזה מיושב שכ' הטור דאסור ותמהו וכן פ"ח מה קמ"ל ולפמ"ש טובא קמ"ל דה"א דלא ליתסר דאיכא כאן ב' חזקות ודו"ק:

ויש אוסרין אפי' בסרכה הוא דעת רשב"א וכבר כתבתי דבסרכה א"א לומר סמוך לשחיטה נסרכה וא"כ אזלינן בתר רובא דבת יומא לא שמי' סרכה והש"ך הוסיף להאריך דכ"ע מודים דאין סרכה פחות מג' ימים והרא"ה בהשגתו על רשב"א ורשב"א במשמרת הבית ס"ל אפי' ביום א' יכול לסרוך ע"ש ומה שמביא הש"ך ראיה מטור ח"מ סי' רל"ב אין ראיי' דשם לא נזכר זמן רק סתם בלקח בהמה ומצא סרכה וכו' הא כבר כתב הסמ"ע דמיירי בסרכה עבה שוודאי לא הי' תיכף ברגע ולפמ"ש איירי שבו ביום שלקח שחטה א"כ הי' ודאי מקודם דסרכם בת יומא לאו סרכה ומהך שכתב המחבר לעיל סי' ל"ט סעיף י"א דסרכה בת יומא משמע דיותר מיום א' קרוי סרכה אפי' בתוך ג' ימים אם עבר יומו דביומו הוא ריר בעלמא: ולענ"ד נראה דתלי' במחלוקת אי אין סרכה בלי נקב או יש בלי נקב רק סופו לנקוב דאם צריך להיות נקב וזהו העלה הסרכה א"כ היינו הוגלד פי המכה ואין לך הוגלד יותר מזה דהעלה סרכה והעל' קרום לסותמו כמ"ש רש"י דעלה בו קרום מחמת מכה ונסרכה ע"י כך למקום אחר פשיטא דבעי ג' ימים יותר מהוגלד פי המכה אבל לדעת הרמב"ם רשב"א ותוס' ור"ן דיש סרכה בלי נקב רק סופו לנקוב אבל עכשיו מחמת ריבוי לחלוחית העלתה סרכה זה יכול להיות תוך ג' ימים וא"צ לזה ג' ימים ומי הוא הנביא שאמר כן שצריך ג' ימים לסרכה ובגמ' אתמר ג' ימים גבי נקב אבל גבי סרכה מנ"ל ולכן ברור דתליא במחלוקת הנ"ל וע"ז סמך רמ"א כיון דרוב גדולים מחברים ס"ל יש סרכה בלי נקב ודו"ק:

שליא שהחמור נוצר בו מותר דפירשא בעלמא הוא כ"כ הטור וכתב הש"ך בס"ק י"א וכ"ש בשליא של שאר בהמות טמאות והרמב"ם פסק האוכל מנבילה וטריפה ומן בהמה וחיות טמאות מן השליא שלהם אע"פ שהוא אסור הרי הוא פטור שאין ראוי לאכילה עכ"ל משמע בראוי לאכילה אסור וחולק על הטור והפר"ח סייע לזה ממשנה דקתני השוחט בהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה והיינו דשחיטת אמו מתירתו וכן קתני בברייתא כל בבהמה תאכלנו לרבות השליא ופירש"י דשחיטת אמו מתרת ש"מ דלולי כן הי' אסורה ש"מ דלאו פירשא בעלמא היא דאל"כ למה לי קרא ויפה דייק ומכח זה ביקש לומר דהטור רק בשלית חמור התיר דהוא מאיס ולא בשאר שליא של שאר מיני טמאים והשיג על הש"ך דמשוי' לי' אהדדי ובאמת לומר בטור דוקא חמור דחוק דהא בגמ' ביקש לסייע לזה דחמור שיליא מן דאדם דשילי' שלו מותר הואיל מותר אצל אדם וש"מ דלאו תלי' בחמור דמאוס דא"כ איך מביא ראי' מאדם והך סייעתא קאי למסקנא דאמרינן אי תניא תניא ומה ענין לענין טומאה דשליא אין טמאה לענין להך טעמא דמאוס סוף כל סוף לאו פירשא הוא אלא ש"מ דכל שליא פירשא היא מבלי הבדל וא"כ קושית פר"ח מהך מתני' ובריית' קושיא אלימתא היא. ומה שנראה ליישב הוא דרש"י פירש וכ"כ הר"ן בהא דתניא דשליא אינו מטמא טומאת נבילות דלא בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא עכ"ל הרי דמשוה ליה אוכל רק לאו בשר וא"כ ודאי אם באנו לאוסרה מחמת נבלה או טמאה התורה אוסרה בשר נבילות ובשר טמאות והך לאו בשר היא ואין כאן ענין לאוסרה וא"א יכול לומר דעובר על אכילת בשר נבילות או בשר טמאות אבל אם באנו לדון מאיסור אבר מהחי זה אינו תלוי בבשר כלל הא אילו לא ילפינן מקרא הוי אסרינן חלב וביצה ואלו ודאי לאו בשר מיקרי והם חלב וביצים רק מה בכך כללא הוא כל היוצא מן החי יהיה בשר או שאר מאכל אסור ולכך איצטריך קרא להתיר חלב וביצים ולפ"ז הך שיליא אמת לאו בשר הוא מ"מ אוכל הוא והוא יוצא מהחי פשיטא דאסור משום אבר מהחי ולכך בשוחט בהמה כשרה ומצא בה שלי' הרי הוא אסור משום אמ"ה דהא אוכל הוא אף שאינו בשר ולכך איצטרך קרא כל בהמה להורות שחיטת האם מתרת וכן המשנה קמ"ל השוחט בהמה ומצא בה שליא דמותרת דקמ"ל כמ"ש רש"י דשחיטת האם מתרת משום אמ"ה דזולת זה אסור משום אמ"ה אבל בטמאה דליכא איסור אמ"ה רק איסור טומא' וזהו הואיל לאו בשר הוא ואם הוא כמאכל אחר אינו בכלל איסור טומא' וא"ש דלכך שלית חמור וכל טמאים מותרים וסייע להו הגמ' משלית אדם דטהורה דלא שייך באדם וה"ה בטומאה נמי איסור אמ"ה משא"כ בטהור' דאיסור אמ"ה בי' פשיטא דאסור משום אמ"ה ואפי' במי חלב איכא מ"ד דאסור ומכ"ש שליא. ולכן צדקו דברי הטור ברמזים שכתוב שליא בבהמה טהורה שאינו מותר רק מה שלא יצא אבל מה שיצא אסור ול"ק מהנ"ל דהא שליא חמור מותר דבבהמה טהורה דאיכא איסור אמ"ה שני ושני. ואמת על הראב"ד דהשיג על הרמב"ם וס"ל שליא של בהמה טהורה ג"כ מותר קשי' לי' הך דפר"ח דהא איצטריך קרא להתיר ויש ליישב בדוחק דמודה ראב"ד מדרבנן אסור ולכך לא השיג על הרמב"ם במה שכתב דאסור שליא של נבלות וטמאות וא"כ הך ברייתא מכל בהמה תאכל הוא רק אסמכתא כדמשני הגמ' באמת על סיפא דברייתא רק השגת הראב"ד על הרמב"ם דהוסיף להחמיר בשליא שיצאה רק מקצתה לאסור אפי' מקצתה בזו טען כיון דשורת הדין אפי' יצא כולו מותר דהוי פירשא רק מדרבנן אסור אין לנו לאסור יצאה מקצת ורוב שליא בפנינו דשדי' מיעוטא בתר רובא והוי כלא ילוד ואם אנו מחמירין באבר שיצא דהוא של תורה אבל במה דמחמירין איסור של דרבנן אין לנו לאסור המיעוט וא"ש. כלל של דבר בשליא דבהמה טמאה הן חמור והן שאר בהמות דעת הטור להתיר אבל שליא דטהורה אסור' לכ"ע משום אמ"ה אבל אין אוסר תערובתו כמ"ש הגהת הרא"ש דאין נ"ט כלל דהוי בזה כפירשא ודו"ק:

ויש מי שאוסר בזה דס"ל נסיובי דחלבא התירה התורה אבל מי נסובי באיסורא קיימי וכתבו והא דשרינן חלב אף שמי חלב מעורב מידי דהוי דם שלא פירש מותר ולאחר שפי' אסור כ"כ הרא"ש. ומחברים ואני לא הבנתי הא גופי' קשי' מנ"ל דחלב עצמו כל זמן שלא פי' הנסובי מותר הא לחד לישנא בגמ' נפקא לן שירותא דחלב מהך קרא חריצי חלב הנאמר בישי אבי דוד א"כ מנלן למשרי חלב אם מעורב בו מי חלב דאסור ולדמותו לדם שלא פירש דלמא הוא ככל אסורים שנתערבו בהיתר דאסורין עד שיפרוד איסור מהיתר והא דמצינו היתר בחריצי חלב הוא שכבר נתבשל ונפרד המי חלב מגוף גבינות וזהו מותר ובהך איכא שריותא אבל כל זמן שהאיסור מעורב מנלן דמותר הא לא מצינו בקרא היתר להך לישנא (ואפשר דלאידך לישנא ג"כ דיליף מזבת חלב ודבש דמה בכך דשבח א"י בזבת חלב דעכ"פ שבח איכא לאחר שבישלו ויוציאו מי החלב מחלב יהי' מותר ויאכלו ויתענגו על רב טוב) אבל כל זמן שלא נפרדו מנלן דשריא ולכן נראה דס"ל דאי אסור א"כ החלב לעולם אסור דאף דבישל ודכותי' נפרד א"א שלא ישאר בו איזה טיפת ממי חלב וא"כ אוסרין וכי תימא הא בטל ברוב ובפרט הוא מין במינו י"ל הך רבוותא ס"ל כדעת מרדכי בסוף פרק הזרוע בחולין בקושי' על יבמה שרקקה וכו' דתבטל ברובא ותירץ כל דבר שלא היה מעולם עומד וניכר בפני עצמו רק תיכף נתערב לא שייך בי' ביטול ברוב ואוסרת לעולם ע"ש שהאריך ועיין לעיל סי' י"ד מה שכתבתי בזה וא"כ זה הטיפת מתחלת ברייתה הא אסור ומעורב עם נסיובא ודאי דאין הטיפות בטילים ואי אפשר לאוכלן וע"כ צריך לומר דלא אסירי רק כשהם נפרדים אבל בעודן מעורב אינו אסורים כמו דם שלא פירש לכך אין איסור בתערובתן מתחלה ודו"ק: והנה יש לברר להנך רבותא דאוסרים מי חלב משום איסור אמ"ה רביע עליה אם מותר למוכרן לנכרי דאם הוא משום אמ"ה אף לנכרי אסור דב"נ נצטווה על אמ"ה והיינו באופן דאינו מצוי לנכרי במקום אחר כמו בתרי עברי דנהרי דאף דודאי אין אסור רק משום בשר מהחי מ"מ גם בזה דעת רמב"ם לאסור לב"נ עיין לעיל סי' ס"ב לכאורה הייתי אומר הא דיליף הגמ' בבכורות היתר מן חריצי חלב ואידך לישנא מן זבת חלב ודבש משתבח קרא במידי דאסורי ויש להבין לישנא קמא איך שביק ד"ת ויליף מדברי קבלה והרא"ש בפסקא הביא כלישנא בתרא מן זבת חלב ודבש והשמיט לישנא קמא והרב בעל מעדני מלך למד בזה למה השמיט הרא"ש לישנא קמא בגמ'. ונראה דמקדם מביא הגמ' ראי' ממשלי דכתב חלב עזים ודחי דלמא לסחורה וכן בהך דחריצי חלב קאמר הגמ' וכ"ת לסחורה אורחא דמלחמה בסחורה ויש להבין הך סחורה מה טיבו הא אסור באכילה ואי למוכרו לא"י הא אמ"ה אף לא"י אסור כנ"ל ודוחק לומר למוכרו לא"י דמצוי לו חלב כזה ולא הוא כב' עברי דנהר כיון דיש לו בלא"ה דלמא יקנה אותו ואי דלהוי לו בהרווח' עדיין אסיר משום לפני עור לא תתן מכשול ועי' לקמן סי' קנ"א רק שם בגמ' דקא' חלב חידוש הוא וקא' הגמ' לר"מ דס"ל דם נעכר ונעשה חלב חידושו הוא דהא גופו דם ולרבנן דס"ל אין דם נעכר רק אברי' מתפרקין וכו' חידושא הוא משום אמ"ה וע"ז שאל הגמ' דלמא באמת אסור ומנלן חידושיו א"כ הקושיא בין לרבנן דלמא אסור משום אבר מהחי ולר"ח ג"כ איסור מוסיף משום דם וא"כ ודאי הא דדח' הגמ' דלמא לסחורה לרבנן לא דחי דאי ס"ד דאסור משום אבר מהחי באמת מותר רק איסורא משום דם ושפיר י"ל לסחור' דאין ב"נ מצוה על דם (והא לא קשיא א"כ דחזינן דהתורה התירה משום איסור אמ"ה למה יאסרו משום דם הא לא קשי' דאמרינן בגמ' דחולין דף ס"ט דאין לדמות הבא מכח שארי אסורים להבא מן אמ"ה דקיל דאית ליה היתר בשחיטה ע"ש) ועל הך דחריצי חלב י"ל דלמא היה נעשים מחלב שחוטה ומותרת דלית ביה משום איסור אמ"ה דשחיטת פרה מתרת אך זהו לאיסור אמ"ה אבל לאיסור דם אינו מועיל שחיטה וא"כ א"ש דתרווייהו צריכי דהך זבת חלב דבש ל"ל משתבח קרא במילתא דאיסורא דמה בכך הא ראוי לסחורה ולהתעשר וכהנה שבחה התורה ארץ אשר אבניה ברזל וכו' וכן זה דעומד להתעשר ע"י סחורה רק הוא אסור למכור לנכרי רק תינח לרבנן לר"מ מה איכא למימר דלמא אסיר' משום דם ומותר לסחור' ולכך מביא מהך דחריצי חלב ול"ל לסחור' דלאו אורחא במלחמה ולחלב שחוטה ל"ל דהא אסורה משום דם וא"כ במ"נ מותר לכל מ"ד ולכך הואיל דלא קיימ"ל כר"מ דדם נעכר ונעשה חלב רק כרבנן דאיברי' מתפרקין וליכא חשש רק משום אמ"ה ובזו לא שייך סחורה ושפיר ילפינן מהך דכתיב זבת חלב ודבש ולכך הביא הרא"ה הך קראי וא"ש: אך עם כל זה נחמתי ואין דעתי נוחה דמה בכך דאסור לבני נח משום אמ"ה מ"מ יתכן בו סחורה אם יש לעכו"ם כאשר שכיח לרוב בהמות בעדר החולבים א"כ מותר למכור כדאמרינן באמ"ה דלא אסור רק בתרי עברי דנהרא ומ"ש דלא שכיח כמדומה לי לדוחק וא"כ שפיר יתכן לסחורה ועוד נראה דאם חשש איסור חלב משום דם נעכר ונעשה חלב לא יהי' טפל חמור מן עיקר דקיימ"ל לדעת רוב פוסקים דם שבשלו אינו עובר עליו ומכ"ש חלב שנתהפך מדם לחלב דבבישלו מותר ד"ת וא"כ מה מייתי ראי' מן חריצי חלב הא גבינות מבושלי' מחלב ומן תמצית עושי' גבינות כמ"ש המחברי' ונודע לכל א"כ אין כאן חשש איסור משום דם ועדיין לא נפשט והוא רק פלפולא בעלמא לחדד תלמידים וקב"ה חדאי. ולדינא נראה דלכ"ע מותר לנכרי דקשיא ליה איך ס"ד בגמ' לאסור חלב משום אמ"ה וא"כ אף לב"נ אסור א"כ מראש צורים נרא' אברהם אבינו ז"ל דנתן לג' אנשים שנדמה לו כערביים חמאה וחלב הא יהבי' ליה איסור' ושם לא שייך תרי עברא דנהר' דמאין היה להם הם באו כחום היום ומאין היה להם חמאה וחלב זולת מבית אברהם ואיך ספקי להו אסורא וא"צ לכל ראי' בגמ' לכן נראה דמתחילה כאשר קאמר הגמ' ריבוי לאסור חלב גמלים ופריך הגמ' ל"ל קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' הרי לולי הך דרשא אף דחלב מגמל מ"מ לא הי' אסרינן ליה רק אסרינן דהוא כרוטב דבר אסור וא"כ אף דס"ד לאסור חלב משום אמ"ה היינו משום דכתיב הטמאים לאסור רוטבן ואף זהו רוטב אמ"ה אבל אלו לא נאסר רוטבן אף חלב לא ס"ד למיסר דלא גרע מגמל ולפ"ז הך קרא הטמאין לאחר מתן תורה לישראל נאמר ולא לב"נ ואין איסור בב"נ ברוטבן וא"כ אף חלב אמ"ה מותר דלית ליה איסור' דרוטבן וא"ש ולק"מ ודוק הטיב:

והמנהג כסברא ראשונה והוא דעת הרא"ש דמתיר דס"ל דוקא לענין בשר בחלב לא מיקרי מי חלב אבל בעלמא חלב מיקרי והרי הוא בכלל היתרא והש"ך כתב בס"ק י"ב דא"צ לכל זה דמותר דחזינן מקרא דשרא לן חלב א"כ הא דכתב קרא לא תאכל נפש עם בשר אזהרה לאמ"ה דוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי וכו' ודבריו נגד גמ' בחולין דף ס"ע דמסתפקא לן בהמ' שיצא אבר לחוץ דאסור משום אמ"ה מה לחוש לחלבו וקאמר הגמ' כל חלב אמ"ה ושריא רחמנא ודחי הגמ' התם יש היתר לאיסורו בשחיטה ולפי דברי הש"ך הא השתא דשרי חלב אמרינן דוקא בשר בעצמו אסור אמ"ה ולא הנסתעף ממנו א"כ גם המסתעף מאבר זה יהי' מותר ומה מספקא ליה וקיימ"ל לחומרא כדלעיל סי' י"ד ס"ה וע"כ צ"ל דליתא דבאמת אף המסתעף אסור רק רחמנא שרי' והיינו חדושי' ופשוט:

אסורים כבשרה. עפמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דציר מבשר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוי מה"ת ואסור בהנאה ע"ש [ועי' בתשובת ח"ס סי' פ"א ויובא קצת לקמן סי' פ"ז ס"ק י"ח שדעתו אינו כן]:

במי רגליה. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ט שחולק עליו ופסק להתיר מ"ר של חמור לחולי שאב"ס וע"ש עוד:

מותרים. עבה"ט בשם ש"ך וכי כתב בתשובת הרדב"ז ח"ב סוף סי' תשל"ט ע"ש:

ונמצא טריפה. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי"ג ע"ד שפקפק רב אחד דבמקומו שכיחי טריפות כמו כשירות איך נאכל חמאה וחלב דליכא רובן דכשירות במקום זה והוא ז"ל השיב וכתב לו היתר לזה מתרי טעמי ע"ש. וכעין סברתו כתב ג"כ בתשובת שאגת ארי' סי' ס"ד לענין אם מותר לשחוט בהמה בי"ט במקומות אלו שמצויין טריפות כמו כשירות ע"ש:

אלא עתה. עי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' כ"ו באמצע התשובה שכתב דצ"ע בצמקה הריאה לענין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה כמ"ש לעיל סי' ל"ו בט"ז ס"ק כ' ע"ש:

דנטרפה. [ עי' בספר לבושי שרד סי' ו' וז' שביאר שם דלפעמים גס החלב מבהמה כשירה אסור למפרע כגון שנמצא נקב בחצר ונסרכה בסירכא ועדיין ניכר שהיה נקב רק שרואין אנו שהסירכא סותם דהבהמה כשירה כדלעיל סי' מ"א ס"ח באחרונים שם. מ"מ החלב שנחלב ממנו ג' ימים (לדידן דקיי"ל כדעה ב') קודם שחיטתה אסור מספיקא דפלוגתא וכתב דאף דמילתא דא חדתא היא לא ראיתי בספרים לדבר מזה לאסור חלב מן בהמה כשירה מ"מ נראה דכן יש להורות (עמש"ל סי' מ"ט סק"ג) וכן בהמה שנשחטה ומצאו שניטל ממנה כוליא מחמת חולי אפילו לדעת מהרש"ל שהובא בט"ז שי' מ"ד סק"ג דמתיר הבהמה מ"מ החלב אסור ובזה יש לאסור החלב יב"ח קודם שחיטתה ע"ש בטעם הרב"י:

תוך ג' ימים. ע' בתשובת בית אפרים סימן ט"ז שכתב דהני ג' ימים הם מעל"ע ע"ב שעות ותוך ע"ב שעות אשור אף שיש ג' ימים כשתחשוב מקצת היום ככולו ע"ש ונראה לי ראיה לזה מהא דכתב בתשובת הרשב"ש סוף סי' תקס"א בענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסרו הגאונים לאוכלו מבושל דמספר זה שלשלשה ימים יצא להגאונים מדאמרינן דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם השחיטה אלמא בשלשה ימים הדם נקרש ומעלה גלד על פי המכה וכ"ש שהוא נקרש בבשר שנשחט דשליט ביה אוירא כו' ע"ש וא"כ הרי בבשר ששהה ג"י מבואר לעיל סי' ס"ט סי"ב דחשבינן מעל"ע וע"כ גם לענין הוגלד פי המכה הוא כן:

אבל מה שנעשה מחלבה. עי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ח מה שכתב ליישב דלא תיקשי ממ"ש הרמ"א לעיל סי' נ' דלא אזלינן בתר חזקה היכא שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה. וע"ש עוד שכתב דלא התיר הרמ"א כאן מה שקודם ג' ימים רק בהפסד מרובה ומה שלא כתבו בפירוש היינו לפי שסמך עצמו אמ"ש לקמן בהגה ג' גבי סירכא שדעת הב"י דאין אוסרין הגבינות אף שבתוך ג' ימים משום דהוי ס"ס ואפ"ה כתב הרמ"א שם דיש לאסור באין הפ"מ מכ"ש הכא בהוגלד פי המכה דאוסר הב"י ושאר פוסקים הגבינות שנעשו מעולם. בודאי לא שרי רק בהפ"מ ע"ש.

או שאר טריפות כו'. [ע' בספר לבושי שרד סי' ח' שכתב פרה שנשחטה ונמצאת חסרה מרה ונטרפה. נלע"ד לענין החלב להורות שהחלב מן קודם יב"ח מותר אף דחסרת אבר דינו כיתרת דדרכו לבוא מהבטן מ"מ הרי כתב הב"י בסימן מ"ב דיש פוסקים מכשירים בחסרה מרה וכו' והחלב מן תוך יב"ח עד ג' ימים קודם שחיטה אסור מספק ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותה החלב אם בעת שנמצאת חסירה מרה עדיין הכלים בני יומן אסורים לעולם אבל אם אז כבר אינם ב"י מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל אבל החלב מן תוך ג' ימים אסור בתורת ודאי ולכן הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' אם הם אינן בני יומן בעת שנמצאת חסירה מרה. וכן הדין בביצים מתרנגולת שאין לה מרה. רק מה שמותר בבהמה קודם יב"ח מותר בעוף לפעמים גם תוך יב"ח כגון אם הדרא וטענה אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרים ומטעינה שנייה עד ג"י אסורים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים מתורת ודאי. וכתב עוד אבל אם נמצאת יתר מרה אזי החלב אפי' מקודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג"י ומן תוך ג"י אסורין ודאי ע"ש עוד].

וחלב ומי חלב. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' כ' בענין פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב החלב אסור והכלים שעמדו בו החלב מעל"ע אסורין ע"ש וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח פסק לאסור בזה משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש והחמאה שנעשה מזה החלב ימכור לנכרי באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל (אבל החלב מותר למכור לנכרי בכ"ע שאין לחוש שימכור לישראל דהא חלב של עובד כוכבים אסור אבל בחמאה יש מקומות שנוהגין היתר כדלקמן סי' קט"ו) וכן הכלי חרס ימכר ע"ש ועי' בנ"ץ מ"ש בזה. [שוב נדפס תשוב' בנין עולם וראיתי בסי' ל' שם שהשיג על תשובת חב"י הנ"ל ומסיק לדינא להתיר החלב בששים נגד הדם עש"ה. ועכ"פ נ"ל דאף החב"י לא קאמר אלא היכא שלא יצא הדם בפ"ע מדד הבהמה רק שכל החלב יש בו שורייקי סומקי ואדמימות ואף כשמסננין החלב כשעומד זמן מה חוזר לאדמימות כמו שראיתי כמה פעמים שניכר הדבר שלא נשתנה לגמרי לחלב אבל היכא שהחלב בפ"ע הוא נקי וצלול רק שאח"כ נחלב בו קצת דם בפ"ע מדד הבהמה כמו בעובדא דבנין עולם שם גם החב"י מודה דיש להתיר ע"י ששים ותולין במצוי שהוא דם מכה שנתהוה בכחל אלא דאם אפשר יש לסנן]:

ומי חלב שלהן. עש"ך ס"ק י"ב ועי' בתשובת ח"ס סי' ע' מה שתמה עליו]:

למימי חלב. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רפ"ה ובהגהת כסא דהרסנא שם:

ויש מי שאוסר בזה. עש"ך ס"ק י"ג ועי' בספר לוית חן פ' משפטים מ"ש בזה. ועי' בנ"צ מ"ש בענין מימי חלב של בת פקועה:

כשירה שינקה כו'. עי' בס' תפארת למשה שכתב דה"ה טרפה שינקה מטריפה קיבתה מותר וכן קיבת נבילה וקיבת טמאה מותר לסברא זו ע"ש:

כשירה שינקה מהטרפה. עי' בס' תפל"מ שכתב אבל קיבת טריפה שינקה מכשירה וכן חלב קיבת נבלה מותר לכ"ע אבל חלב טמאה אף שינקה מטהורה אסור לסברא זו ע"ש:

ותינוק יונק. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"ז שכתב דמה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה טעות הוא בידם ומביא ראיה מהגמרא וסיים דאף איסור יש לגמול קודם כ"ד חדש אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר ע"ש:

עד סוף כ"ד חדש. עי' בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ב"ט ובתשובת יד אליהו סי' נ"ב:

(סימן פ"א סעיף א') חלב בהמה. וחלב נבילה ע' בב"י לקמן סי' פ"ז דמבואר דס"ל דהיו לוקי' עליו משום נבילה וע' בכו"פ שם ובב"ח בקונטרס אחרון שם:

(שם) ומי רגליה אסורים כבשרה. ואם נפל לתבשיל ויש רוב נגדה י"ל דשרי כמו בזבובים סס"י ק"ד פרמ"ג בש"ך סי' ק"ג סק"ב:

חלב בהמה וחיה טמאה או טרפה. וצירן אסור ודאי מדאורייתא כדאיתא בש"ס ופוסקים ומי רגליה יתבאר בס"ק שאח"ז:

ויש מי שמתיר. משמע דמתיר בכל מי רגלים דבהמה אפילו של חמור והוא דעת הרמב"ם אבל אין כן דעת כל הפוסקים גם הב"י תמה עליו בזה וכן נלפע"ד דמי רגלים דחמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפי' לחולה אם אין בו סכנה דהא בש"ס פשוט דאסור לשתות מי רגלים של חמור לירקונא וכן דעת מהרש"ל באו"ש סי' ס"ה דלא כמ"ש הב"ח בס"ד דבמרדכי כתוב דאף של חמור מותר לכתחלה אפי' לחולה שאין בו סכנה עכ"ל ופסק כן דליתא אלא אדרבא משמע להדיא במרדכי פ' ח' שרצים להפך ע"ש ואולי טעות סופר הוא בדבריו וצ"ל וברמב"ם כתוב כו':

אבל מי רגלים דאדם כו'. כלומר דאע"ג דבשרו אסור (וכדלעיל סי' ע"ט בהג"ה) אפי' הכי מי רגלים דידיה מותר ומשמע מדברי המחבר דמי רגלים דאדם אפי' לכתחלה מותר אבל במרדכי שם כתב דוקא בדיעבד אם נפל לקדרה או לחולה שאין בו סכנה מותר הא לאו הכי לא ע"ש וכן משמע דעת הר"ב בת"ח כלל ס"ה ד"ה ונראה למצוא סעד לדברי המחבר ממה שיתבאר לקמן סעיף ז' דחלב אשה אפי' לכתחלה מותר א"כ כ"ש מי רגלים מיהו נראה דלכתחלה יש להחמיר במי רגלים משום בל תשקצו ואולי גם המחבר לא קאמר אלא שמותר מצד הדין:

גבינות שנעשו כו'. עד סוף הסעיף צריך ביאור ודע כי לשון המחבר בכל סעיף זה הוא מדברי הטור וכב"י דמדכתב כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות משמע שהוא אוסר אף הגבינות שנעשו קודם ג' ימים וכדברי הרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים זמן מה מחזקת הרוב וא"א לומר סמוך לשחיטה ממש נטרפה הכל אסור למפרע עכ"ד (וכן פי' האחרונים דברי הטור מיהו נ"ל שאין כן דעת הרא"ש ע"ש ודוק) וכ"נ מסקנתו בב"י לפסוק הלכה וכן צריך לפרש דבריו כאן בש"ע ומ"ש קודם שחלבההוא לאו דוקא וביש ספרים בטור כתוב קודם שנשחטה תדע דבנטרפה ע"י סירכא התירו מטעם ס"ס משמע דבודאי טרפה אסור דדוקא בניקב קרום של מוח ודכותיה דאיכ' למימר סמוך לשחיטה ממש נעשה הוא דאזלינן בתר רובא ואמרינן עד השתא אוקמא אחזקתה דכשרה היא אפילו תוך שנתה (ועיין בס"ק ט') דרוב בהמות כשרות הן מה שאין כן בהוגלד פי המכה ודכותיה (והוגלד פי המכה היינו כגון מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכה"ג והוגלד פי המכה דאז ודאי נעשה קודם ג' ימים וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ב סי"א) ואם כן מ"ש הר"ב מיהו בהוגלד פי המכה כו' לא דק בלשונו דהל"ל בלשון וי"א אלא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ כתב בסתם מיהו כו' וכן דרכו בכמה מקומות ומ"מ גם לדעת המחבר בהוגלד פי המכה אינו אסור אלא עד י"ב חודש דטרפה אינה חיה יותר מי"ב חודש וכ"כ בספרי בשם ש"ד סימן פ"ד ומרדכי פא"ט ורוקח סימן שפ"ו והרא"ה בס' ב"ה דף פ"ז ע"ב ושאר פוסקים ע"ש אבל ביתר יתבאר דינו בסמוך:

מה שנעשה ממנה מעולם אסור. משמע אפילו קודם י"ב חודש וכ"כ בת"ח כלל ע"ב ד"ג בשם או"ה בהדיא והטעם דאע"ג דטרפה אינה חיה י"ב חודש ה"מ בספק טרפות (ר"ל כגון ספק דרוסה לעיל סי' נ"ז וכה"ג וע"ל סימן פ"ו) אבל לא ודאי טרפה כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ש"ח (צ"ל צ"ח) עכ"ל וכן נ"ל שהוא דעת הסמ"ג סוף לאוין קמ"א והסמ"ק והגהמי"י ודלא כמהרש"ל באו"ש שהבין דברי הסמ"ג בדרך אחר שנ"ל שמתוך כך פסק שם ובפרק קמא דחולין סימן כ' דאף ביתרת שלא בדרי דאוני ושאר טרפות הבא מן הבטן אינו אסור אלא עד י"ב חדש ואף שמדברי מהרא"י בהגהת ש"ד משמע נמי הכי אין לסמוך עליו בזה וכ"פ הב"ח ודוק ואף שכתבתי בס"ק הקודם דאפי' מאן דאוסר בהוגלד פי המכה הכל למפרע אינו אוסר אלא עד י"ב חדש אע"ג שהוגלד פי המכה נמי ודאי טרפה היא ל"ד דהתם כיון דלא ידעי' בודאי שנעשה קודם שחיטה דומה ממש לספק טרפה אבל ביתרת הרגילות להיות כן שהיא נולדה כך מבטן אמה וא"כ אין אנו מוציאין אותה מרגילותא' מטעם דטריפה אינה חיה דזה לא שייך כי אם בספק טרפה ודוק:

ואם יש ס' בהמות כו'. וכתב בת"ח שם בשם או"ה אע"ג דלא בדקנו האחרות עדיין דרוב בהמות בחזקת כשרות הן ע"כ:

ולא ידעינן בודאי שחלב הטרפה היא יותר מחלב כו'. פי' דאם ידעינן בודאי שחלב הטרפה היא יותר מחלב א' מהאחרות אע"פ שאין אנו יודעים בודאי שהיא יותר מחלק ס' נגד הבהמות ואפשר שיש בשאר הבהמות הרבה יותר כדי שיהא ס' בין כולם נגד חלב הטרפה מ"מ כיון שראינו שהיא יותר מאחד מהכשרות אמרי' מסתמא אין האחרות נותנין יותר חלב מזאת האחת הכשרה ומסתמא כולן שוין והכל אסור ודעת הר"ב דאע"פ שהחלב היא ודאי טרפה מ"מ משערים בס' בהמות וכן משמע להדיא באו"ה שם ובתשובת הרשב"א סימן תקי"ח ע"ש דלא כהגהת דרישה ול"ד לסי' פ"ו ס"ה דביצת טריפה צריך ס"א לבטלה ולא סגי בס' דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוין ממש א"נ מפני שהיא בריה הוסיפו אחד בשעורה וכמו שנתבאר שם אבל הכא לא ידעינן כמה חלב יש מן הטרפה וכמה יש מן הכשרות והלכך אמרינן מן הסתם כולן שוות וזה ברור דלא כהדרישה וס' אפי רברבי דף ע"ז ע"ב שדימו דין זה לסי' פ"ו:

אמרינן מסתמא כו'. דמאחר דשיעור ס' הוא מדרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטיל אזלינן לקולא ואמרינן מסתמא דהוה ס' כו' ת"ח שם והכי אמרינן לקמן סי' צ"ח ס"ב גבי מין במינו שהוא מדרבנן ולא ידענו אם יש ס' מותר:

אבל אם נתערבו הגבינות כו'. כלומר שלא עירבו החלב יחד אלא עשו מכל אחד בפני עצמה גבינה ואח"כ נתערבו אבל וודאי אם כבר נתערבה החלב ואח"כ עשו מן הכל גבינות דבטיל כיון שכבר נתבטלה החלב וכן מבואר בת"ח שם. ומ"ש המחבר ואם נטרפה ע"י סירכא כו' הנה דעת כל הפוסקים שוים בזה דאין סירכא פחותה מג' ימים והרבה פוסקים כתבו כן בפירוש וכמו שיתבאר בסמוך וכן משמע דעת המחבר בב"י אלא דהמתירין מטעם ס"ס אינן מתירין אלא מה שנחלב קודם ג' ימים דהוה ס"ס ספק טרפה או לא משום דבהרבה סירכות אנו מטריפין מספיקא שא"א בקיאין לבדוק כדלעיל סי' ל"ט ואת"ל טרפה שמא לא נטרפה אלא קודם ג' ימים אבל מה שנחלב תוך ג' ימים אין כאן אלא ספק א' והרשב"א והר"ן דאוסרין בסירכא אוסרין אפילו קודם ג' ימים כל זה הוכחתי בספרי וכן הוא דעת הב"י בהדיא ע"ש אבל הר"ב נראה שהבין דהמתירין מטעם ס"ס מתירין אפילו תוך ג' ימים והבין שכן דעת הב"י וכ"נ להדיא מדבריו בת"ח סוף כלל ע"ב ולכן התיר ג"כ במקום הפסד מרובה אף מה שבתוך ג' ימים ולא ירדתי לסוף דעתו ועוד שהרי הרא"ש והטור הם מהמתירין מטעם ס"ס ומשמע מדברי הרא"ש פא"ט והטור ח"מ סימן רל"ב סעיף י' דאין סירכא פחות מג' ימים עיין שם וכן הגהת אשיר"י פ"ק דחולין והאו"ה שם כתבו בשם המרדכי דבסירכא כל מה שנחלב תוך ג' ימים אסור דאין סירכא פחות מג' ימים עכ"ל והמרדכי כתב בפרק א"ט דיש להתיר מטעם ס"ס כהרא"ש אלא ודאי כדפי' והא דלא הזכירו המתירים מטעם ס"ס דמה שבתוך שלשה ימים אסור משום דזה פשוט וכן ברוקח סימן שפ"ו כתב על שם ר"ת וכן כתבו השערים והסמ"ק והגה"מ וכן כתב האו"ה שם בשם א"ז ומרדכי ור"ת וכן הוא בא"ו של מהרי"ל דף צ"ט ע"ב וכן הוא בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ובאגור סימן אלף רמ"ז דאין סירכא פחות מג' ימים וכל מה שבתוך שלשה ימים אסור הלכך אין להתיר כלל אפילו במקום הפסד מרובה מה שבתוך ג' ימים סירכא וכ"נ דעת מהרש"ל באו"ש ובפ"ק דחולין סי' כ' ודעת האחרונים וגם הרב בת"ח שם לא כתב דיש להתיר במקום הפסד מרובה. ומיהו מ"ש הטור והמחבר להתיר בסירכא מטעם ס"ס היינו בסתם סירכות שאנו אוסרים מספק מכח שא"א בקיאין בבדיקה אבל ודאי איכא סירכות טובא דטריפות בודאי וכמו שנתבאר בסי' ל"ט ע"ש ובהכי נ"ל ליישב דהרשב"א והר"ן לא פליגי אהרא"ש ותוספות וסייעתייהו דלא כטור וב"י ע"ש. מיהו אנן קי"ל דאפי' בודאי סירכא יש להתיר הגבינות קודם ג' ימים דומיא דהוגלד פי המכה ולא אמרינן כיון שע"כ קודם לזמן שחיטתה יצאה מחזקתה א"כ הכל יהא אסור למפרע כדלקמן סימן ק"ץ גבי כתם יבש בחלוק דאמרינן מטמא למפרע עד שעת כיבוס דשאני הכא דרוב בהמות בחזקת כשרות הן ויש לנו לומר דעד השתא היתה מן הרוב והשתא היא דנעשית מן המועט ואפילו נמצא הבהמה טרפה תוך שנתה כ' הרא"ש דהכל מותר מטעם זה וכן נ"ל מדברי הרבה פוסקים וע"ל סי' א' ס"ק ח'. מיהו בשאר טריפות כגון ניקב קרום של מוח או לא הוגלד פי המכה וכיוצא בו אפי' תוך ג' הכל שרי כדעת המחבר וכ"נ דעת הר"ב בהגהה וכ"כ בת"ח שם בהדיא וכ"כ באו"ה וכן נ"ל שהוא דעת כל הפוסקים דלא כמהרא"י ומהרש"ל שם דאסרו בכל טריפות מה שבתוך ג' ימים ע"ש:

יאלי דיחמורתא. עיין פירושו בב"י:

שליא שהחמור נוצר בו מותר. וכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות ועיין בס"ק ב':

ומי חלב כו'. בש"ס יליף מקרא דחלב שרי ולא מיתסר משום אבר מן החי ודעת הסברא הראשונה דה"ה למי חלב דהיינו נסיובי דחלב וה"ה למימי חלב דהיינו לאחר שעושין הגבינה מבשלין הנסיובי והאוכל צף למעלה והמים שנשארו לבדן זהו מימי חלב וכדלקמן סי' פ"ז ואע"ג דלקמן סי' פ"ז כתבו הטור והמחבר דהמבשל במי חלב פטור ואם כן לאו כחלב דמי ואם כן מנ"ל למשרי משום אבר מן החי דהא לא גלי לן קרא דשרי אלא חלב י"ל דדוקא לענין בשר בחלב לא חשיב כחלב דקרא קאמר לא תבשל גדי בחלב אמו דהיינו כמו שיוצא מהאם מעורב עם האוכל אבל לשאר מילי הוי בכלל חלב לכל מילי כן כ' הרא"ש ולי נראה דאפי' לא הוי בכלל חלב לכל מילי לק"מ דע"כ לא בעי לאשכוחי בש"ס היתר לחלב אלא כי היכי דלא נימא דהוי כמו אבר מן החי כמו בשר מן החי אבל לבתר דגלי לן קרא דחלב מותר א"כ ש"מ הא דכ' קרא ולא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרה לאבר מן החי דוקא בשר מן החי שהוא גופו של חי אסור א"כ כ"ש דמי חלב שרי כנ"ל:

ויש מי שאוסר בזה. פי' במימי חלב אבל לא במי חלב ומי רגלים וכן פי' ב"י במסקנתו וכתב הרא"ש ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל אסור דהכי אשכחן (לעיל סי' ס"ז) בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור עכ"ל ומ"מ נראה לחלק דהתם אינו נאסר עד שפירש אבל הכא שנאסר משום אבר מן החי אם נאמר שמימי חלב בפני עצמן אסור משום אמ"ה א"כ גם כשהן עם האוכל יאסר שפירש מן החי ומדהתירה תורה חלב אע"פ שמימי חלב מעורב בו א"כ ה"ה מימי חלב בפני עצמה דמותר:

ויש אוסרים. ובב"י פסק כסברא הראשונה וכתב שכן נהגו:

והכי נהוג. וכתב בת"ח כלל ס"ה ד"י דכשירה שינקה כל ימיה מן הטרפה אסורה היא עצמה ע"ש וכ"כ לעיל סי' ס' בהגה"ה ועמ"ש שם:

אבל בדיעבד כו'. כלומר שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות מותר להעמיד בה לכתחלה אפילו בצלול ועיין מדינים אלו בסי' פ"ז ס"ט וס"י ושם יתבאר הכל בס"ד:

חלב אשה מותר. משמע בש"ס ופוסקים דאפילו לכתחלה מותר וע"ל סי' פ"ז ס"ד:

או לתוך היד דאשה. לאפוקי פירש ע"ג הדד או חולבת לתוך פיו אפילו אינו נוגע בה ב"י. ולעיל ס"ס ס"ו גבי דם אדם הוא להיפך דאם פירש אסור ואם הוא בין השינים מוצצו ואוכלו וה"ט דהתם כשפירש אתי לאחלופי בשאר דם שאסור ושלא פירש הותר דהא ליכא מאן דחזי ליה אבל חלב שפירש ליכא לאחלופי שהרי אוכלים חלב דבהמה טהורה אבל כשלא פירש אסור דהוי כיונק שקץ ועיין באשר"י פ' אע"פ:

וה' לחולה. לאו דוקא אלא כלומר שאינו בריא אלא כחוש וכן הוא בתוס' והרא"ש:

יכולים להחזירו. ויכול לינק עד ד' וה' שנים משום כיון דפירש מחמת חולי הוי כלא פירש כלל:

ואם יש סכנה כו'. אבל אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אע"פ שאין בו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ס קנ"ד דגם איסורי דרבנן אסורים לחולה שאין בו סכנה כדרך הנאתן ועמ"ש שם ולענין להחזירו קטן שוה לגדול וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפי' דברים האסורים מדרבנן ע"ש:

מחזירים אפי' אחר כמה ימים. פירוש אפילו פירש מתוך בוריו כמה ימים מחזירין אותו כשיש סכנה בדבר ונראה דאם שוב אין בו סכנה צריך לפרוש אותו מיד ואינו רשאי לינק ד' וה' שנים דלא הותר להחזירו אלא משום סכנה:

ועיין באבן העזר כו'. ובספר אפי רברבי ריש דף נ"ז כתב בפשיטות ואם נתעברה השנה נתעברה לתינוק:

ומ"מ לא יניקו כו'. ע"ל סי' קנ"ד:

וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית כו'. כלומר אע"פ שאסור לה בלא"ה לאכול דברים האסורים מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורי' לא יתן האב לתינוק לינק ממנה אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית:

וכן התינוק בעצמו כו'. כלומר אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע:

משום דהוי נותן טעם לפגם. כלומר שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש ונותן טעם לפגם מותר וכדלקמן סי' ק"ג וע"ש:

ומי רגליה אסורים. שהיוצא מן הטמא טמא ויש מי שמתיר ס"ל כיון שאינן באין מגופה רק ממה שהכניסה לגופה ע"כ מותר:

שלא אירע לה אלא עתה. פי' סמוך לשחיטתה:

כל הגבינות שנעשו מחלבה אסורות. הטעם דלא שייך כאן חזקה דהיתה כשירה עד השתא דכיון דעכ"פ תוך ג' ימים סמוך לשחיטתה היתה טרפה יצאת מן החזקה ואסרינן למפרע עד עולם. ורמ"א שכ' בהג"ה מיהו בהוגלד פי המכה כו' חולק על המחבר וס"ל כרשב"ם והגה שבש"ד וסמ"ג ונראה לי טעם שלהם דכל שאפשר לנו להעמיד על החזקה אנו מעמידים והלכך בהוגלד אין לאסור רק תוך ג' ימי' שאז א"א להעמיד על החזקה אבל קודם לזה מותר מטעם חזק' ומזה הטעם יש באמת קושיא חזקה על הרשב"א שמביא הטור לחלק בין טרפות דסירכא שא"א לומר השתא סמוך לשחיטה נטרפה ובין שאר טריפות דבסירכא נמי למה אין אנו תולין עד הזמן שאפשר שלא הית' קודם לכן דזהו ממש כשאר טריפות סמוך לשחיטה ממש שוב מצאתי שהרא"ה בבדק הבית הקשה כן עליו בתה"ה דף פ"ז. והרשב"א במשמרת הבית השיב ע"ז וז"ל דהחילוק שחלקו בין הטריפות בזה הוא כן דמה שמתירין הגבינות למפרע כשנמצאת טרפה בטרפות שהיה אפשר שנעשה סמוך לשחיטה ממש לא קודם שחיטה סמוך לשחיטה קאמרי רבנן קשישי אלא החילוק הוא דכל שיצאה מחזקתם מחיים ואין אתה יכול לקבוע לה זמן ולברר כבר יצאה מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה והיינו סירכא דאפשר דסמוך לשחיטה ממש וקודם שחיטה רגע אחד נגמרה הסירכא אלא כשאפשר שנגמר הטריפות סמוך לשחיטה בתר שחיטה ממש קאמר כגון שנמצאת מחט בא' מהמקומות שניקבה טורפת ולא נודע אם נגמרה הנקב משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד עם נדנודה וכיוצא בזה אבל סירכא א"א שתסרך אלא מחיים וכן בכל טרפות שידוע שנעשה מחיים כגון שנמצא עליו קורט דם עכ"ל. ונפלאתי מאד ע"ז דהא כתב בפנים תחלה דעת רבותינו הצרפתים דהיינו התוס' שלנו דלא אזלינן כאן בתר חזקה כיון שלא היה מבוררת שעה אחת ואח"כ כתב בשם רבינו שמשון להתיר מכח רוב בהמות כשרות וזו עכשיו נטרפה כו' וכיוצא בה שא"א לתלותם בשעת שחיטה ומביא ראיה מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' ואמרינן עלה קמ"ל אע"ג דאתיליד בה ריעותא ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד וגוף הבהמה לא איתרע בודאי אבל כאן דודאי איתרע בהמה דהשתא מיהא טריפ' ודאית היא אפ"ה איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבא מכח הרוב דרוב בהמות כשרות כו' ומיהו ה"מ בטרפות שאפשר לומר דנעשה השתא סמוך לשחיטה ממש אבל בודאי בטרפות סירכות או בטרפות אחרות שא"א לתלות בשעת שחיטה אסורים דא"ל כאן העמידנה על חזקתה כו' עכ"ל) הרי שלשיטת הר"ש שזכר יש כאן היתר בחלב אפי' במידי שיש טרפות בבהמה בודאי מטעם חזקה דאתיא מכח רוב ולאו דוקא במידי שאפשר שנעשה אחר שחיטה דהא בהדיא כתב שיש כאן טרפות ודאי ולא כמו ההיא דאתיליד בה ריעותא דאינו אלא ספק דזהו עיקר החילוק ביניהם וא"כ ודאי דברי הרא"ש לא מתפרשים כמו שפירשם בעל משמרת הבית. ותו קשה דאם היה מיירי דוקא ביש ספק שמא נעשה לאחר מיתה בזה לא היה צריך לטרוח ולבקש היתר מכח חזקה דאתיא מכח רובא תיפוק ליה דהוה ס"ס ספק שמא גם הבהמה כשרה ואת"ל טרפה שמא נעשה אחר שחלבוה ואף על גב דלהרשב"א לית ליה ספק ספיקא גבי סירכות כמ"ש הטור והב"י שאני התם דאין שייך ספק ספיקא כמו שכתב ב"י משא"כ בהאי ס"ס דודאי אין חולק עליו ואפילו דעה ראשונה שהיא רבותינו הצרפתים דהיינו תוס' שלנו מתירין בזה וכמ"ש התוס' בהדיא פ"ק דחולין (דף י"א) שמביא בסמוך שמתירין אפילו בסירכות מחמת ס"ס ואמאי כתב שם בתה"ה דיש מחלוקת בין תוספות לרבינו שמשון אלא ודאי ברור הוא דשם מיירי דנעשה בודאי הטריפות מחיים ובזה דוקא אוסרים התוספות והר"ש מתיר מכח חזקה דאתיא מכח רוב. וכל כך גדלה התימה בעיני על משמרת הבית עד שלא אאמין שיצאו דברים אלה מפיו ובאמת יש לי להקשות גם אדברי הטור בסגנון זה שהרי דבריו ע"פ התוס' והרא"ש פ"ק דחולין והנה התוספות שם דף י"א כתבו תחלה שאין היתר לגבינות שנעשו מבהמה שנטרפה וכמו שזכר בתה"ה לעיל ואח"כ כתבו מיהו בסירכא יש היתר מכח ס"ס כו' הרי לפניך דמה שאסרו ברישא היינו בענין שאין שם ס"ס והיינו בודאי נעשה הטרפות מחיים וכן מוכח בדברי הרא"ש שכתב ג"כ דברי התוספות האלו ממש אלא שסיים ועי"ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כו' והיינו דברי רבינו שמשון שמביא תה"ה לעיל להתיר מכח חזקה דאתיא מרובא. והנה הטור פסק כהך ועי"ל וכמ"ש הב"י דמ"ה כתב הטור להתיר באפשר שנעשה סמוך לשחיטה ואפי' באין שם ס"ס דאילו ביש ס"ס אפילו דעה ראשונה מתרת אלא ע"כ מיירי אפילו בודאי נעשה הטרפות מחיים מותר ומ"ה כתב הטור בריש הסימן דמותרין הגבינות מחמת הרוב. וא"כ הדרן קושיין דלעיל אדוכתא דאמאי כתב אח"כ בהוגלד פי המכה דכל הגבינות אסורות משמע אפי' קודם ג' ימים ואמאי לא נימא דיהיו מותרין עד ג' ימים קודם השחיטה מכח חזקה. וצ"ל דהם ס"ל דלא מועיל החזקה אלא באין צורך לתת שום זמן לבטל החזקה בעת ההיא והיינו אם יש לומר שנעשה ממש רגע כמימרא קודם השחיטה משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה בזמן מיוחד אפילו אם הוא זמן מועט אז בטלה החזקה לגמרי. אבל לענין ספק ספיקא ודאי מהני להתיר עד אותו זמן סמוך לשחיטה שא"א לומר שנעשה באותו זמן וכמו שנזכר בסמוך וכתבו ש"ד ומהר"י ואו"ה דכן נוהגין:

מסתמא דאיכא ס'. הטעם מאחר דשיעור ס' הוא דרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטל אזלינן לקולא ונ"ל דלפ"ז ה"ה באין שם ס' רק שאנו יודעים שיש שם בהמות אחרות משובחות הרבה מזו ואפשר שהיה ס' בתערובות אזלינן לקולא כיון דרבנן הוא דאצרכי ס' וכעין שאמרו בסימן צ"ח סעיף ב' במין במינו שנשפך. ומ"ש ודוקא כשנתערבה החלב פי' ואפילו אם עשו גבינות אח"כ מן התערובות לית לן בה אבל אם נתערבו הגבינות פירוש שממנה לבדה עשו גבינה ונתערבה הגבינה אח"כ אז הכל אסור ונראה דאם הוא ספק אם עשו ממנה לבדה אזלינן לקולא דהא דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטילה הוא מדרבנן. ועיין סי' ק"א בשם רש"ל דגבינה לא מקרי חתיכה ראויה להתכבד ומ"ש שם לע"ד להלכה. ויש להקשות למה נקיל כאן יותר מביצה האסורה שנתערבה דאיתא בסימן פ"ו שצריך ס"א בביטולה מטעם שיש ביצים גדולים וקטנים והא גם כאן יש איסור ודאי ביתרת ולמה די בס' בהמות בעדר. ונ"ל דבבצים ידוע לחכמים שיעור שהוא ברור שיש ששים דהיינו אם יש עוד ביצה אחת יתירה על ששים אז ודאי הוה ששים נגד ביצה האסורה אע"פ שהיא גדולה מביצים של היתר ע"כ תקנו חכמים שבכל פעם לא נבטל האיסור רק בס"א אע"פ שגם בס' היה ראוי להתיר מצד שהוא ספיקא דרבנן דהא מדאורייתא חד בתרי בטיל מ"מ כיון דאפשר להו לעשות תקנה עשו וכן משמעות דברי הר"ן בשם הרמב"ן בזה שכתב בפרק ג"ה וז"ל לפי שיש ביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה אם זו וכולן שוות ממש הוסיפו אחת בשיעורה ולא הוצרכו לשער בכל אחת עכ"ל משמע דהחמירו משום דאין בני אדם משגיחים בזה ובמזיד לא ישערו לפי גודל הביצים וקוטנן רק יאמרו שכל הביצים שווים על כן החמירו לשער בכל פעם בס"א ואפילו הם שוות באמת משום דלא אתי לידי מכשול בשום פעם ומש"ה ניחא גבי בהמות כאן שאין בני אדם נכשלי' בזה לומר שכל הבהמות חולבות בשוה שזה פשוט לכל אדם שיש חילוק גדול בין הבהמות בענין חלבם ע"כ לא הוצרכו לשום תקנה בזה דודאי כל אחד ישער לפי הבהמות ובאם אין ידוע כמה היא חלב הבהמו' הניחו הדבר על עיקר הדבר דספיקא דרבנן היא דשמא היו ס' נגדה ולקולא כיון דאין כאן חשש מכשול כנ"ל נכון ועיין מה שכתבתי בסי' י"ד סעיף ה'. ועוד יש לומר בקיצור דגבי ביצים יש אפשרות להוציא מידי ספק דהא קים להו דבס"א הוה ס' עכ"פ ע"כ עשו תקנה וקצבה בזה דבעינן ס"א משא"כ כאן בחלב דא"א לעשות תקנה דאין שייך לומר אם היו ס"א בהמות דאפשר דלא סגי בכך לפי החילוק מה שהבהמות אינן חולבות בשוה חילוק גדול ע"כ שבקוהו להקל כיון דספיקא דרבנן היא דהא מדאורייתא חד בתרי בטיל וכיוצא בזה מוכרחים אנו לתרץ בטור סי' צ"ח סעיף ג' כמו שכתבתי שם דכל היכא שיש אפשרות לתקן להוציא מידי ספק החמירו בו אפי' באיסור דרבנן דמ"ה שיערו שם בכולו גבי כחל ע"ש דתלוי ג"כ בחסרון ידיעה אם יש שם ששים במאי דנפיק מיניה שם אבל הכא דהוי ס"ס שאם היינו בקיאין לברר אפשר שהיה לה היתר ע"י בדיקה אם כן יש ספק שמא אינה טרפה ואת"ל טריפה אימור אח"כ נטרפה ואע"ג דאמרינן בסי' צ"ח במידי דתלוי בחסרון בקיאות לא שמיה ספק ומ"ה לא חשיב רשב"א כאן ס"ס מ"מ הרא"ש ס"ל דשאני הכא שאין שום אדם בזמן הזה יוכל לסמוך עצמו על הבירור להתיר סירכא וכן משמע מדברי רשב"א שהבאתי סי' ק"ץ סעיף מ"ו ונראה פשוט שאע"פ שדעה זאת דהיינו הרא"ש מתרת מכח ס"ס בסירכא מ"מ אינה מתרת עד סמוך לשחיטה דודאי גם הרא"ש מודה דאין הסירכא נעשית סמוך ממש וכן מוכח מדבריו פא"ט בפשט הוגלד פי המכה דלא הפסיד הלוקח אלא מטעם דה"ל להתנות וכן לא מתיר הרא"ש אלא קודם שיעור זה ודלא כרשב"א:

מה שנחלב תוך ג' ימים. דס"ל דודאי אין נעשית סירכא פחות מג' ימים כמו בהוגלד פי המכה ודעה זאת היא בהגהת ש"ד בשם מהרא"י ואע"ג שכתבתי בסמוך דגם הרא"ש אינו מתיר סמוך לשחיטה ממש מ"מ כתב כאן לשון יש אוסרין משום שיעור ג' ימים דלא נתפרש בדברי הרא"ש:

יאלי דיחמורתא. מה שנקרש מזרע האיל ונעשה כמין ביצה והוא פירשא בעלמא:

ויש מי שאוסר בזה. פירוש במי חלב דהיינו לאחר שבשלו הנסיובי להוציא ממנו האוכל הצף למעלה דחלב דוקא התיר הכתוב והטעם דכל שפירש האוכל ממנו הוי אבר מן החי כמו בדם שג"כ האיסור אחר שפירש מהבשר וא"ל ממה דתנן בנדרים (דף נ"א) ולקמן סי' רי"ז הנודר מחלב מותר בקום והיינו מי חלב ש"מ דאין בו איסור י"ל ההוא להנאה אתמר אבל לא לאכילה אבל במי רגלים מודה דמותר דפירשא בעלמא הוא:

משום מראית העין כו'. כ' באו"ה בהמה שינקה מטמאה פשיטא דבהמה מותרת כמו תרנגולת שנתפטמה בשרצים אבל מ"מ לכתחל' אסור לקנותה משו' מראי' עין עכ"ל וכ' ת"ח סי' ס"ה ע"ז דהך דתרנגול' כן הוא במרדכי פרק אלמנה לכהן גדול אבל בתוספות דתמורה פרק כל האסורים כתבו דאם לא נתפטמה כל ימיה רק באיסור אסורה והוא הדין לכשירה שינקה מטרפה עכ"ל:

כיונק שרץ. דאתי לאיחלופי בבהמה טמאה כיון שאין דרך לאכול בשר אדם אבל כשפירש מהאשה הרואה סבור שהוא חלב דעלמא ע"כ לא גזרו עליו:

עד סוף כ"ד חודש. הטעם הואיל ופי' פעם א' תוך כ"ד חודש:

אם חודש העיבור כו'. שם בא"ע כ' לענין הזמן שתוכל האלמנה להינשא כשהיא מניקה ובת"ח סי' ס"ה דין ו' כתב בשם המרדכי ריש החולץ דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק וכן הסכים מהרא"י בפסקיו ומהרי"ל עכ"ל.

וכן לא תאכל המינקת כו'. נ"ל לפרש דזה מיירי אפי' אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח הנפש מ"מ לא תניק את התינוק:

(סימן פ"א סעיף ב') הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם שחיטה היה כו'. בזה אמרתי ליישב פרש"י בקידושין (דף נ"ז) גבי ציפורי מצורע דסבר ר"ל דמשע' לקיח' נאסר' בהנאה. ופריך הש"ס עליה מהא דתניא שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשנייה והראשונה מותרת בהנאה. ואי ס"ד מחיים נאסרה אמאי מותרת דילמא בשעת לקיחה לאו טריפה הואי ונאסרה. ומשני כגון שנמצאת טריפה בבני מעיה. והקשו התוס' ד"ה שחטה וז"ל וקשה כי נמי נמצאת טריפה כגון שניקבו הדקין שמא הטריפות בא אחר הלקיחה וא"כ אמאי מותרת תיאסר מספק עכ"ל. ולאו קושיא היא דאיירי שהוגלד פי המכה שבודאי ג' ימים קודם שחיטה הוה כדאיתא בש"ס פא"ט (דף נ"א) וס"פ המדיר (דף ע"ג) ובשעת לקיחה שהיא תוך ג' ימים לא היתה ראויה ולא נאסרה. ומ"ש התוס' תיאסר מספק לשיטתם אזלי כמ"ש פ"ק דחולין (דף י"א) דלא אמרינן השתא הוא דנטרפה ע"ש. אבל לפי מ"ש הרא"ש שם והטוש"ע סי' זה דאם נמצא נקב בקרום של מוח וכהאי גוונא לאתויי מאי כגון נקב הנמצא בדקין תלינן לקולא ואמרינן השתא הוא דנטרפה. וא"כ כ"ש לחומרא כגון גבי ציפורי מצורע תלינן השתא נטרפה ובשעת לקיחה כשירה היתה וא"כ בוודאי נאסרה ולא ספק ואזלא קושיית התוס' בפשיטו' דתהוי אסור בודאי: ומ"ש התוס' עוד שם בתירוצם דמיירי שנמצאת טריפה כגון שנטלה הכבד (עיין מ"ש סי' מ"א) שודאי היה משנולד עכ"ל. אינו עולה יפה לפי מ"ש התוס' בחולין פא"ט (דף נ"ד) והרא"ש שם בשם ר"י והט"ו ר"ס נ' דכבד אינו בכלל בני מעין בלשון הגמרא ולפיכך מחוורתא כמ"ש מעיקרא לפרש"י ז"ל דנמצאת טריפה בבני מעיה היינו כגון ניקבו הדקין והוגלד פי המכה ולפמ"ש בס' פני יהושע ס"פ המדיר דאף מאן דמטריף בגבינות אינו אלא בטריפות דאתא מגופה כגון ניקב קרום של מוח ע"י חולי דאפשר שנולדה כך. משא"כ בטריפות דאתא מעלמא כגון ע"י מחט או קוץ דל"ש לומר שנולד עמו. כ"ע מודו דהגבינות כשירות. דהוי חזקה מבוררת בשעתה ע"כ. ולפ"ד י"ל דבקידושין איירי שנמצאו מעי' נקובים במחט:

(שם) ואם נטרפ' ע"י סירכא כו' משום דהוי ספק ספיקא. המ"י כתב דבהפס"מ אף בודאי סירכא אמרי' השתא הוא דנטרפה דרוב בהמות כשרות אף לענין סירכא בהפ"מ כמו בנאבדה סי' ל"ט:

(שם סעיף ד') שליא שהחמור נוצר בו מותר. וכת' הש"ך וכש"כ שליא של שאר בהמות טמאות והוא נגד דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח שכתב מפורש דהאוכל משליא של בהמות טמאות אף על פי שאסור ה"ז פטור. ומצאתי שהשיג עליו כן במנחת יעקב. וראיתי בס' כרתי ופלתי שמיישב דברי הש"ך עפ"ד הטור דס"ל להתיר מכל בהמה טמאה דלאו בשר היא רק דטהורה אסור משום אבר מ"ה דמ"מ אוכל הוא. וכל מאכל היוצא מחי אסור אע"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים. ואכתי אני תמה דהש"ך סותר את עצמו שכתב בסי' פ"ז סעיף ז' על מ"ש המחבר שם לשון הרמב"ם בפרק ט' המבשל שליא או עור בחלב פטור אבל איסורא מיהא איכא. הרי דלא אמר פירשא בעלמא הוא לגבי איסורא אלא דחשבינן לה כבשר גבי בב"ח וא"כ ה"ה דיש לחשוב בשר גבי איסור נבילה וטריפה או טמאה. ועוד דמשמע דאף אוסרת תערובת' בטעמא ודלא כמ"ש הכרו"פ עיי"ש. וגדול' מזו כתב הרמב"ם בס"פ י"ח מהל' פסוה"מ דאוכל מן השליא חייב משום פיגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח. ונהי דגבי בב"ח לא מחייב ה"ט משום דכתיב קרא גדי ודרשי' להוצי' את השלי' כמ"ש בס' מ"כ. וא"כ לענין איסורא איכ' ק"ו דאם גבי בב"ח אסו' ק"ו גבי שאר איסורין:

(שם סעיף ה') מי רגלי בהמה וחיה הטהורים וחלב שלהן כו' מותר. ויש מי שאוסר בזה. פי' במימי חלב משום אבר מן החי. וכתב הב"י דלפ"ז אף מי רגלים אסירי משום אבר מ"ה. והקשה על זה דא"כ מאי איבעי' לי' לרב ששת בפ"ק דבכורו' (ד"ו) במי רגלים דחמור אי אסירי כיון דאפי' דטהורה אסירי. ע"ש. ודבריו תמוהין דהא קיי"ל ר"ס ס"ב דאבר מ"ה אינו נוהג בטמאים. וא"כ שפיר מיבעי' לי לרב ששת במי רגלים דחמור אי אסירי משום טומאה וצ"ע. ומיהו מסיק הב"י דמי רגלים דטהורה שרי לכ"ע דאינו אלא פירשא בעלמא. אלא דחמור מיבעי' לן כיון דעכירי ודמו לחלב. ועיין ר"ס זה בב"י. ועיין בס' צה"ח ספ"ג מהל' מא"ס. ובשו"ת ז"א חי"ד סי' כ"ו:

(שם סעיף ז') ובתוך כ"ד חודש אפי' פירש כו'. הכי מוכחין דברי ר"א בכתובות (דף ס') דכי היכא דסיפא דמילתי' דר"א התם דאמר מכאן ואילך כיונק שקץ ע"כ בשלא פירש נמי איירי מדפליג ר' יהושע ואמר אפי' ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חודש וחזר כיונק שקץ. ה"נ רישא דמילתא ע"כ אפי' בפירש איירי. וכן יש לה"ר מיבמות (דף ל"ד) דאמר ר"א כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ:

(שם סעיף ח') דבש דבורים מותר. בס' בי"ה כתב אותן הנוהגין שאין אוכלין דבר מן החי רשאין לאכול דבש דבורים שהרי אינו מתמצה מגופו ול"ד לחלב כדאית' בגמ':