שולחן ערוך, יורה דעה ע״ב: דין מליחת הלב והריאה. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין מליחת הלב והריאה. ובו ד' סעיפים:
הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו ולמלחו אחר כך: ואז מותר אפילו לבשלו (ארוך כלל ט"ו) (ויש מחמירין לבשלו רק צולין אותו) ואחר כך מבשלו (ש"ד):

מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו דכבולעו כך פולטו והוא הדין אם צלאו ולא קרעו שקורעו לאחר צלייתו ומותר אבל אם בשלו בלי קריעה אסור עד שיהא ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה: הגה ואפילו בדאיכא ס' הלב עצמו אסור (ארוך וש"ד מהרא"י ורי"ו) ויקלוף מעט סביב הלב ויש מחמירין בו אפילו במליחה לאסור שאר בשר שנמלח עמו ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה (הגהת ש"ד בשם ר' מתתיה וכ"מ במרדכי בשם ר"י) והמנהג להקל וכן עיקר דגם זה מקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו מידי דהוי אדם שבחוטין כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב (וכ"ד האו"ה ומהר"א כ"ץ) ויש מחמירין לקלוף קצת במקום שהיה הלב דבוק (בארוך ומרדכי שם) . וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת סביב הלב ואז הכל מותר ואין חלוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה (ד"ע ולא כאו"ה) ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים (ארוך) ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא:

אין עוף שלא יהא בו ששים כנגד לבו ומותר אפילו הוא דבוק בעוף: הגה וכל עוף יש בו ס' אפי' אין בו הראש והרגלים התחתונים (פסקי מהרא"י סימן צ"א ור"י מינץ ובארוך) כדרך שנוהגים להסירן דהיינו עד הארכובה התחתונה ולכן אם העוף שלם הכל מותר ואם אין שלם וליכא בו ס' נגד הלב הדבוק בעוף י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' בקדירה נגד כל העוף (טור בשם י"א וכ"ה בפוסקים) וכן נוהגין ואפילו איכא ס' בקדירה העוף אסור הואיל ואין בו ס' נגד הלב הדבוק בו ואם אין הלב דבוק בעוף מצטרף כל הקדירה לבטל הלב בס' ועיין לקמן סימן צ"ב בדין חתיכה נעשית נבילה ואין לך בהמה שהיא ס' נגד לבה:

הריאה אינה צריכה חיתוך אבל נהגו לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שלה ומנהג יפה הוא:

לבשלו. אפי' עם שאר בשר וכתב הט"ז בשם הד"מ שמעתי מרבים שמקילין ונוהגים לבשלו אחר המליחה וכ"כ מהרש"ל להקל בזה שאין גזירה זו לא בש"ס ולא בגאונים וכתב בתשב"ץ ואיני אוכל לב עוף אע"פ שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע נמי לב עוף עכ"ל וסיים הש"ך וכן ראיתי נזהרין בזה. (ובה"י כתב המנהג הפשוט לב העוף זורקין ולב בהמה חותכין ומולחין ומבשלין כשאר בשר ע"ש איתא בגמרא דהוריות ה' דברים שמשכחין את הלימוד וחד מינייהו האוכל לב בהמה ע"כ אין לאכול בין של עוף ובין של בהמה):

פולטו. כתב הש"ך ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרי' כבכ"פ כדלעיל ר"ס ס"ט ובס"ס ע' שאני גבי לב דשיע ולזה מהני עכ"פ שיעתו דמקרי דם פליטה ואם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע ולא בלע ובהגהת ש"ד כתב הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו וע"י מליחה וצליה מתיבש הדם בתוכו נקרא שוב דם פליטה:

נפק. כתב הש"ך דלדעת המחבר מיירי דוקא דלא נמלח קודם אבל אי נמלח א"צ אלא ס' כנגד הדם שבלב דס"ל דדם הכנוס במקום א' נוכל לשער כמ"ש גבי דם הוורידין וצ"ע לדינא עכ"ל והט"ז פסק דלמעשה יש להחמיר דאפילו בנמלח צריך ס' נגד כל הלב והביא ראיה ממהרי"ל שפסק כן ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים ע"ש:

עצמו. משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו בחלל (*) הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב נעשה נבלה מהדם שבתוכו שדבוק בו כבר כתב מהרא"י דלענין זה מהני שיעתו דלא אמרינן דממהר לבלוע טפי משאר בשר:

הלב. פי' אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כ"ק ולפ"ז מוכח דעת הר"ב ג"כ דאפילו נמלח הלב תחלה צריך לשער נגד כל הלב תחלה ודוק עכ"ל הש"ך:

להקל. כתב הש"ך ודעת מהרש"ל כהיש מחמירין והעיקר כדעת הר"ב וכ"כ הב"ח דהכי נוהגין מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה וכתב עוד להמחמירין אם נצלה צריך נטילה:

ולקלוף. (ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב פוסקים הסכימו שלא להצריך במליחה רק קליפה אלא שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח). כתב הש"ך משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר צריך קליפה ול"ד לכבד בסימן ע"ג דא"צ קליפה דשאני הכא כיון דקצת פוסקים ס"ל דדם הלב הוא בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ומכ"ש דגבי צלי יש להחמיר להצריך קליפה ולא כב"ח שמקיל בזה:

עצמו. פי' כי היכא דאמרינן בלב עצמו כבכ"פ ה"נ בבשר שעמו:

למעלה. פי' דאפילו סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור עכ"ל הש"ך וט"ז כתב ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמקרי קרוע:

וזהירות. וברקנ"ט פ' לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזה ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש:

הראש. ובט"ז כתב בשם תשובת ר"י מינץ להתיר בעוף גם כשהוא בלא כנפיים ורגלים דאפ"ה מקרי עוף שלם (וכ' פר"ח דיש לסמוך עליו) וכן דעת הדרישה להקל בזה עכ"פ היכא שיש עוד איזה צד לקולא דהיינו שאנו משערין ס' בכל החתיכה היכא שיש איסור דבוק שהוא עצמו חומרא ונ"ל עוד דגם אם הופשט עור האווז יש להקל שהרי גם בתרנגולת אמרו כן ושם העור דבר מועט ממילא ה"ה נמי בעור האווזא שהופשטה וכ"פ פר"ח אבל מהרש"ל כתב דאווזא שהופשט עורה אין בה ס' נגד לבה (ובתשובת עה"ג שאלה כ"ט כ' וקרוב בעיני שגם הט"ז מסכים עם מהרש"ל ומ"ש ס"ק ט' ונ"ל עוד דגם בלא עור. היינו אם יש עוד איזה צד היתר. ודבר זה נלמד מענינו שבסמוך לו הביא דברי הפרישה שכתב שיש להקל אם יש עוד איזה צד להקל וע"ז כתב נ"ל עוד כו'. עוד כתב בתשובה הנ"ל אם יבא עוף לפני עם הלב ואוכל לשפוט למראה עיני שהוא ס' נגד הלב אע"פ שחסר מן העוף חלק גדול אני מכשירו ולכן דקדק הרמ"א בלשונו ואם אין שלם וליכא ס' כו' משמע שאינו מוכח שאם אין העוף שלם דליכא ס' כי יוכל להיות שאין העוף שלם ואפ"ה יש בו ס' אבל אם אין העוף והלב לפני אין אני מכשירו אם לא שהעוף שלם ולא חסר כ"א הראש והרגלים כפסק הרמ"א ומסיק והמיקל כר"י מינץ לא הפסיד במקום הפ"מ או בע"ש ע"ש בתשובת ש"א סימן נ"ט הטריף עוף שצלו עם הלב בבעקי"ן אף שיש ס' נגד הלב מאחר ששופכין מעט מים בבעקי"ן הוי מקצת חתיכה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב ע"ש):

נבלה. כ' הש"ך הטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית מיד נבלה ומן הרש"ל נראה דאם בתוך הרוטב דרך בישול נצטמק הלב בחתיכה מקרי איסור דבוק וצריך בחתיכה עצמו ס' לבטל הלב וכתב עליו הש"ך דאין דבריו מוכרחים. וכתב בט"ז והטור כ' בשם י"א דחיישינן בכאן שמא אותה חתיכה לבדה נשארה ברוטב ונאסרה וחזרה ואוסרת האחרת ולא נהירא דלמה נחוש לזה עכ"ל הטור וטעמו דהא דם שבשלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ואין זה דומה למ"ש הטור בסי' ק"ו גבי דגים דחיישינן לזה דשם יש איסור דאורייתא וה"ה כאן בחתיכת בשר הנדבק בה חלב שנתבשל עם שאר חתיכות ויש מקום לחוש שמא וכו' כנ"ל ודאי חיישינן כמו בדגים דלקמן:

הדבוק. כתב הש"ך דכל זה לענין שאר הדברים שבקדרה אבל הלב עצמו אסור לעולם אפילו יש בעוף עצמו ס' נגדו משום דלפעמים הדם מתייבש בתוכו ואינו יוצא לחוץ:

לבה. כיון דדרך להסיר בבהמה הראש וכרעיו וקרבו גם צריך לנקרה מן החלב וגיד הנשה גם מפשיטין עורה ע"כ מסתמא אין בה ששים נגד הלב עכ"ל הש"ך וע"ל סימן ע"ג מדין מילוי בלב או בכבד:

לקרעה. כ' הש"ך אבל אם בשלוהו בלא קריעה מותר בדיעבד (קיצור דינים אם נמלח לב עוף עם בשר או בלא בשר אפי' ליכא ס' מותר הכל רק שיקרעו הלב אחר מליחה אבל מצד המנהג נוהגין לזרוק לב העוף והשאר מותר רק שקולפין מעט במקום שמונח הלב ובבישול אם העוף שלם מותר העוף והבשר שעמו רק הלב אסור ואם אין העוף שלם אזי אם דבוק בחתיכה א' מעוף צריך ס' נגד החתיכה שהלב דבוק בו דחנ"נ ואם אין דבוק בחתיכה מצטרף כל הקדרה לבטל הלב בס'):

מימרא דרבי זירא כריתות דף כ' והביאו הרי"ף והרא"ש בפ"ז דחולין:

משנה חולין דף ק"ט:

טור:

שם במשנה תנן בשלו וכו' וכתב הראב"ד בהשגתו דבצלי איירי וכ"כ המרדכי שכן דעת רש"י ומד' הר"ן שכן דעת הרמב"ן (ודעת ר"ת וסיעתו לאפוקי רש"י וסיעתו):

טור בשם אביו הרא"ש.
(°) (העט"ו גמגם בדבר אך הש"ך השיג עליו והמליץ בעד הרמ"א עיין שם):

ריב"ש:

קודם מליחה. כמ"ש בגמ' שם הלב קורעו כו' לא כו' ובצלי איירי כמ"ש ברפ"ז דפסחים וה"ה למליחה שהוא כצלי כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב'):

ויש כו'. גזירה שמא יבשל בלא קריעה וגזירה חדשה היא דא"כ בכל הא דאמרינן דצריך חתיכה ומליחה נימא הכי. פר"ח:

מלחו כו'. נלמד מצליה כמש"ו:

דכבולעו כו'. כמסקנא דגמ' דרפ"ז דפסחים כמ"ש למטה:

וה"ה אם כו'. גמ' דחולין שם:

אבל אם כו'. עתוס' שם ד"ה הלב כו':
(ליקוט) אבל אם בשלו כו'. עתוס' שם ד"ה הלב כו' אבל בת"ה ע"ו ב' הסכים לדברי רש"י וכתב שכן דעת הרז"ה וכ' שלכן כללינהו במתני' בהדי כחל ובכחל אפי' בשלינהו בקדירה וה"ה בלב ועסי' צ' ס"א (ע"כ):

דלא ידעינן כו'. גמ' שם צ"ז ב':

ואפילו בדאיכא כו'. שהקשו היאך אמרינן כבכ"פ והא לענין דם בעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל ס"ס ע' ובלב הוא דם בעין כמ"ש בר"ס זה ותי' בהגש"ד דדם הלב מתוך שהוא כנוס תוך חללו מתיבש בצליה ומליחה [ועתוס' קי"א א' ד"ה דמא כו' אע"פ כו'] וחשיב דם פליטה ולפ"ז הלב אסור בבישול שאינו יוצא כולו ופורש ממקום למקום כמש"ל בסי' ס"ט סי"א בהג"ה. ובש"ע שפסק דהלב מותר ג"כ י"ל כתי' שאף לסברא משום כבכ"פ מ"מ צריך לתי' שאני לב דשיע לענין זה דלגבי דידיה הוי כמו דם פליטה:

ויקלוף כו'. משום מליחה דמעיקרא דאוסר כדי קליפה:

ויש מחמירין כו'. ס"ל כתי' השני הנ"ל דוקא לב משום דשיע:

והמנהג כו'. כתי' הראשון הנ"ל:

ויש מחמירין כו'. דמליחה אוסר כ"ק:

וטוב כו'. דאז יוצאין מב' צדדים א' שהוא ג"כ דם פליטה ואף לסברא הראשונה הא מדינא מליחה אינו אוסר רק כ"ק:

ואז כו' ואין כו'. ר"ל לענין מליחה:

ואין חילוק כו'. ר"ל דאפילו פתוח למעלה צריך קריעה דזה לא נקרא קריעה שאמרו קורעו כו' וכן אם סגור מהני קריעה וז"ש ונוהגין כו' ואינו כו'.

אפילו הוא כו'. ר"ל ולא אמרינן דהעוף נ"נ:

י"א כו'. דהחתיכה הדבוקה ממהר לבלוע ונעשית מיד נבילה (וע"ל סי' ע"ג ס"ק כ"ו):

ואפילו איכא כו'. כמש"ל סי' ק"ו ס' א' ב' בהג"ה:

הריאה כו'. דלא אמרו אלא בלב שמתקבץ הדם בתוכו וכמ"ש בריש סי' זה:

א) [סעיף א'] הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה וכו' ודע דבכריתות כ"ב א' יש חילוף גירסאות הביאם כנה"ג בהגה"ט או' א' לרש"י ורשב"א בארוך דף ע"ו ע"ב אין ללב אלא ב' מיני דמים א' המובלע בבשרו והוה כשאר דם האיברים. וא' המתכנס ללב בשעת שחיטה ועליו חייב כרת. וגי' הרי"ף והרא"ש פכ"ה איפכא הוא דם הבא מעלמא הוי דם האיברים ובל"ת. ודם שעומד תמיד כנוס בחללו דם הנפש וחייב כרת. ולפ"ז ג' מיני דמים יש ללב. א' המובלע בבשרו וא' דם הכנוס בתוך לבו והוא בכרת ודם הנמשך אליו בשעת שחיטה מעלמא בל"ת. וכתב הכנה"ג דניכר הוא שדם הלב הוא צלול ומעלמא קרוש. מש"ז או' א'.

ב) שם. לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו וכו' וכן בשליל שנמצא בבהמה בין חי או מת דניתר בשחיטת אמו דצריך לקרוע הלב שבתוכו. מנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' א' מש"ז שם. ער"ה או' א' חו"ד או' א'.

ג) שם הגה. ואז מותר אפי' לבשלו. כלומר ואז הוי כשאר בשר ומותר לבשלו אפי' עם בשר וכמ"ש בד"מ או' א' בשם או"ה ש"ך סר"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' הל"פ. בסעי' א' שפ"ד או' א' חו"ד שם. חכ"א כלל ל"ד או' א' בי"צ או' א' זב"צ או' ב'.

ד) שם בהגה ויש מחמירין לבשלו וכו' והטעם שמא יבשלו בלא קריעה. וכתוב ע"ז בד"מ אך שמעתי מרבים שמקילין ונוהגין לבשלו אחר המליחה. וכ"כ רש"ל להקל בזו שאין גזירה זו בתלמוד ולא בגאונים. ט"ז סק"א. כנה"ג בהגב"י סוף או' ב' וכתב וכן המנהג פשוט במקומות הללו. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' מש"ז או' א' שו"ג או' ב' חו"ד או' ב' זכ"ל על סעי' זה. מק"מ או' א' זב"צ או' ג' ועיין לקמן סוף או' כ"ז.

ה) במקומות שנוהגין היתר בבישול אחר קריעה ומליחה יש לחתוך ערלת הלב כדי שיצא הדם דרך החתך. תו"ח כלל כ"ז או' א' כנה"ג שם או' ג' וכ"ה לקמן בהגה סוף סעי' ב' יעו"ש.

ו) ואיתא בסוף מס' הוריות ה' דברים משכחים את הלימוד וא' מהם האוכל לב בהמה יעו"ש וכ"כ בשה"מ סוף פ' וילך צריך ליזהר במאד מאד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית ואם יאכלהו האדם מתקשרת בו נפש הבהמית ההוא לגמרי והיצה"ר מתקשר בו ומטעם זה ג"כ ארז"ל שהאוכל לב בהמה גורם לו שכחה וטפשות הלב עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ סי' תקס"א דאינו אוכל אפי' לב עוף והב"ד הש"ך סק"ב וכתב וכן ראיתי נזהרין בזה. פר"ח סוף או' ב' לה"פ או' ג' שפ"ד או' ב' וכתב וכן נוהגין. שו"ג מחו' או' א' תכ"א כלל ל"ד או' א' מזמור לדוד דף קי"ב ע"א. יפ"ל ח"ג סי' מ' והבל"י או' ג' כתב דאין לאכול נשים מעוברות וזכריה בפרט לבני תורה לב אפי' של עוף שקשה לשכחה ושאר נשים ובתולות אוכלות הלב אפי' של בהמה עכ"ל והב"ד זב"צ או' ד' וכתב דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א כס' הבל"י ואין אוכלין אותו הזכרים רק הנקבות עכ"ל וזהו לפי פשט הגמ' שהוא משום שכחה אבל לפי דברי שה"מ שהוא משום יצה"ר משמע דאין חילוק בין איש לאשה. ועיין בדברינו לאו"ח סי' קנ"ז או' כ"ח שכתבנו דגם במוח וכבר יש ליזהר מלאוכלם יעו"ש. ועוד עיין לקמן סימן קט"ז או' קמ"ו.

ז) [סעיף ב'] מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו וכו' דכבולעו כך פולטו וכו' ואם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע (חלק) ולא בלע אע"ג דאסור בשאר בשר כדלעיל ססי' ע' ש"ך סוף סק"ג. ולפ"ז ה"ה אם נפל דם בעין על הלב בעודו במליחה או בצלי בעודו על האש או בנמלח הלב בלי הדחה ראשונה דאסור בשאר בשר מותר בלב מטעם דשיע ולא בלע. אבל כמה פו' כתבו דהא דאמרינן שאני לב דשיע דחיה בעלמא ועיקר הטעם הוא משום דכבולעו כך פולטו וא"כ אין להקל בלב יותר משאר בשר. מנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' ג' ועיין שפ"ד או' ג' מה שהאריך קצת בזה וסיים ויש להחמיר ככל הפירושים. וכתב וכל זה באיסור דם הא בשאר איסורים ודאי אף לב בולע.

ח) מיהו אם נמלח הלב בלי הדחה ראשונה יראה להתיר. שפ"ד או' ד' מחב"ר או' ב' זב"צ או' ו' והיינו שלא הודח בפנים דבחוץ בלא"ה אין עליו דם בעין וכן תרנגולת בחוץ אין בו דם בעין. שפ"ד שם.

ט) שם. אבל אם בשלו בלא קריעה אסור. דע"י בישול בולע ולא אמרינן דשיע ולא שייך למימר כבכ"פ בקדרה דהא כל מה שנפלט ממנו הוא בקדרה. ש"ך סק"ד. לה"פ או' ד' כריתי או' ב' שפ"ד או' ד' חו"ד או' ד'.

י) שם. עד שיהא ס' כנגד הלב וכו' ואפי' נמלח תחלה דיצא כבר כל הדם שבבשר הלב אפ"ה בעינן ס' נגד הלב ולא סגי כנגד דם שהיה בחללו. ש"ך סק"ה בשם כמה פו' אלא שכתב אבל דעת הש"ע צריך לפרש בלא נמלח תחלה אבל אם נמלח תחלה א"צ לשער אלא רק כנגד הדם שבתוכו יעו"ש וכ"כ רש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט. וכ"פ הפר"ח או' ה' שו"ג סוף או' ו' מיהו הט"ז סק"ד כתב דלמעשה יש להחמיר להצריך ס' נגד כל הלב בכל גווני. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ט' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ג' חו"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ד או' ג' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ג' חו"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ד או' ג' בי"צ או' ד' והמנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' י"ב לחלק יצא דהיכא דאין הלב דבוק בחתיכה שיש ס' נגד דמו (אלא נפרד בפ"ע) דאין להקל כלל לפי מה דק"ל חנ"נ באיסור דבוק וצריך ס' נגד כל הלב ואם דבוק בחתיכה שאין בה ס' כנגד דמו בעינן ס' כנגד כל החתיכה והלב והיכא דלב דבוק בחתיכה ונמלח ואיכא בה ס' נגד דמו הסמוך על דעת המקילין בהפ"מ או בע"ש לא הפסיד יעו"ש. וכ"פ השפ"ד סוף או' ו' והב"ד מק"מ או' ו' ונראה דזהו לדעת מור"ם ז"ל דאית ליה חנ"נ בכל האיסורים ואיסור דבוק כמ"ש לקמן סי' צ"ב סעי' ד' אבל לדעת הש"ע שם דלית ליה חנ"נ ואיסור דבוק בשאר האיסורים יש להקל בנמלח לשער כנגד דם שבתוכו בכל גוונא לכבוד שבת או בהפ"מ. וכ"פ זב"צ או' ז'.

יא) שם. עד שיהא ס' כנגד הלב וכו' משמע דאם יש ס' גם הלב עצמו מותר כמבואר בב"י. וכ"כ הש"ך סק"ו לדעת הש"ע. פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' כריתי או' ד' מהריק"ש בהגהו' על הש"ע שו"ג או' ז' חכ"א כלל ל"ד או' ג' מיהו כנה"ג בהגב"י או' ט"ז כתב דהגם בב"י כתב בשם המרדכי דגם הלב מותר הרמ"א מספקא ליה בדברי הש"ע וע"כ לא כתב בהגה וי"א דהלב אסור וכו' וע"כ מסיק לענין הלכה כדברי האוסרים יעו"ש. וכ"ה דעת הער"ה או' ו' וע"כ יש לחוש לדבריהם בהפסד מועט אבל בהפ"מ או לכבוד שבת יש להקל כדברי המתירין לספרדים ההולכים ע"פ פסק דברי הש"ע אבל ההולכים ע"פ פסק מור"ם ז"ל יש להחמיר ואין לשנות.

יב) לב מבושל שבא לפנינו קרוע ספק נקרע קודם התבשיל או אח"כ מותר משום ס"ס. שו"ג או' ג' זכ"ל על סי' זה. והיינו משום דאיכא ס' הרמב"ם ורבים אשר עמו דס"ל דגם אחר בשול קורעו ומוציא דמו ומותר כדאיתא בב"י. ואיכא ס"ס ספק אם ה' כהרמב"ם ודעמיה דאחר הבישול מהני קריעה ואת"ל דה' כר"ת דלא מהני קריעה אחר בשול דילמא זה נקרע קודם בישול והוא מתהפך. שו"ג שם. זב"צ או' ט' והיינו כגון שמלחו אותו ובשלו אותו ושכחו אם קרעו אותו מקודם וכגון דאיכא ס' נגד דם שבתוך הלב דהא דגם להרמב"ם צריך להוציא את דמו ואי ליכא ס' היאך אתה יכול לומר שמא ה' כהרמב"ם דהא גם להרמב"ם צריך להוציא את דמו והכא שמא נתערב בתבשיל ואינו נראה דאי נראה עדיין הדם בתוכו הא ודאי דלא קרעוהו קודם תבשיל והוציאו דמו ודוק.

יג) אווזות שצולין באגנים וקצתה תוך הרוטב וקצתה לחוץ ונשכח הלב בתוכו יש לפקפק קצת לאסור בזה מטעם שיש לחוש לדעת רש"י שהובא ביו"ד סי' צ"ב לעניין טיפת חלב שנפל על החתיכה שמקצתה תוך הרוטב ומקצתה לחוץ דלא מצטרפין הכל לבטל בס' א"כ ה"ה הכא באווזות שאין מצטרף כל העוף לבטל הלב אך אין להחמיר בזה חדא דמבואר בש"ך סי' צ"ב סק"ד וי"ב שדעת כל האחרונים כדעת ר"י שאם מקצתה תוך הרוטב מפעפע בכולו ואף שהט"ז שם סק"ב כתב שמשמעות הפו' כרש"י מ"מ כבר השיג עליו הש"ך שם בנה"כ. מנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' י"ז בשם מהר"ש שפירא והסכים לדבריו להתיר יעו"ש. מיהו בשו"ת שער אפרים סי' נ"ט כתב ששמע בשם מוהר"ש הנז' לאסור בזה וצ"ע לדינא והב"ד המש"ז או' ט' וכתב ולפ"ז יש להחמיר גם בחלק שחוץ לרוטב שאסור ולא הוי ממ"נ. וכ"ה דעת הבל"י בסי' ע"ג או' י"ב לאסור. מחב"ר בסי' זה או' ה'.

יד) ומיהו אם הניחו בכלי ויודעין בודאי שהלב היה חוץ לרוטב ממ"נ הכל מותר ואי ספק אסור כי דרך להתהפך. מש"ז שם. זב"צ או' י"א.

טו) ואם העוף היה שלם בשעת בשול והוציאוהו מהקדרה ועדיין רותח שהיס"ב וחתכוהו ונשאר הלב דבוק בחצי עוף שאין בו ס' כנגד הלב נאסר כיון דשוב ליכא ס' ודבר גוש דינו ככ"ר. חו"ד או' י"ג ובביאו' או' ב' והב"ד היא"פ בסעי' ד' וכתב דבהפסד קצת יש להקל. והרב זב"צ או' י"ב כתב דבהפ"מ יש לסמוך איא"פ.

טז) ומ"מ צריך המורה ליזהר אף בנמצא הלב אצל העוף ואינו דבוק בו ויש בכל הקדרה ס' לחקור לדעת אם עירו הקדרה בבת אחת לתוך הקערה או מתחלה שפכו המרק ואח"כ שאר התבשיל שאז יש להטריף דמיד שהתחיל לשפוך המרק ולא נשאר ס' בקדרה נאסר. יא"פ שם. זב"צ או' י"ג. והוא ממ"ש לקמן סי' ק"ז יעו"ש.

טוב) ולענין הקערה אם נאסרת ששפכו בה המרק ואח"כ שאר התבשיל עיין ביא"פ שם שמצדד להקל אבל הרב זב"צ או' י"ד כתב לאסור יעו"ש. ועיין גם בזה לקמן סי' ק"ז.

חי) מעשה שמלחו הרבה עופות ושתים מהם היו סגורים עם הלב והכבד בתוכן הבני מעיים והכבד ישליכום החוצה והב' עופות יאכלו אותם צלי ולא מבושל ושאר העופות מותרות בבישול. מהר"ש הלוי סי' כ"ד. ואין זו הוראה מכוונת אלא עיקר הדין הוא שהעופות כולם מותרות בבישול והלב יקרענו וימלחנו וכן הכבד יצלנו כל חד וחד כדיניה וא"צ להשליכם חוצה. פר"ח או' י"א. שו"ת דבר משה חי"ד סי' ז' שו"ג סי' ע"ג מחו' או' ג' שפ"ד בסי' זה או' ך' אלא שכתב דהבני מעיים ישליך יעו"ש והב"ד המחב"ר או' ו' והער"ה או' ז' כתב דלפי מ"ש בסי' ס"ט סעי' ד' בענין בשר שלא נמלח אלא מצד א' להחמיר כפסק רמ"א דאם נתבשל בלא מליחה אסור אבל אם חזר ומלח צד הב' בכל ענין מותר לבשלו ה"נ צריך לחזור ולמלוח העוף מבפנים יעו"ש. ומיהו מ"ש דאם נתבשל בלא מליחה אסור ה"ד בהפסד מועט אבל בהפ"מ או לכבוד שבת בדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין אף לפסק הרמ"א כמ"ש בדברינו לשם או' ע"ו יעו"ש.

יט) וגם למהר"ש הלוי שאסר היינו כששהו העופות סגורות במליחה שיעור מליחה אבל אם נזכר תוך שיעור מליחה והדיחם ופתחם והוציא הבני מעיים והלב והכבד וחזר ומלחם כהלכתן אף למהר"ש הלוי מותרות. שו"ג שם.

ך) שם הגה. ואפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור. והטעם כתב בתו"ח כלל כ"ז דין ו' בשם מהרא"י בהגהת שע"ד משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו בחלל הלב ואינו יוצא לחוץ. ש"ך סק"ז. לה"פ או' ו' בל"י או' ה' חו"ד או' ו' מק"מ או' ז'.

כא) שם בהגה. ויקלוף מעט סביב הלב. פי' אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה וכן מבואר בתו"ח שם. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ח' לה"פ או' ח' בל"י או' ו' כריתי או' ה' חו"ד או' ז' מק"מ או' ח' ולפ"ז בצלי צריך כדי נטילה ש"ך סק"ט פר"ח שם. לה"פ שם. חו"ד שם. מק"מ שם. ואנן (ר"ל ההולכין על פסק הש"ע) בכל גוונא מקלינן בין במליחה בין בצלייה משום דמחשבינן דם הלב דם פליטה וכבכ"פ א"נ דשיע ולא בלע מידי. פר"ח שם. לה"פ שם. ועיין לקמן או' מ"ב.

כב) שם בהגה. ויקלוף מעט סביב הלב. ואם לא קלף אין הקליפה אוסרת שאר בשר (ר"ל דא"צ ס' נגד הקליפה) דאינו אלא חומרא בעלמא. תו"ח כלל כ"ז דין ו' שפ"ד או' ח' מק"מ שם. ולפ"ז אם לא נמלח כלל הלב עם העוף קיל טפי שאם נתבשל עמו א"צ קליפה דבבישול הרוטב חולק הטעם בשוה ול"ש קליפה ובנמלח תחלה אז צריך קליפה מטעם מליחה. שפ"ד שם.

כג) שם בהגה. ויש מחמירין בו אפי' במליח לאסור שאר בשר וכו' ר"ל אי ליכא ס' שו"ג או' ח' ועיין לקמן או' כ"ו.

כד) שם בהגה. ויש מחמירין בו וכו' לאסור שאר בשר וכו' אבל הלב עצמו מותר דלכך מהני שיטתו דלא בלע רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה המעט שבולע אבל גבי שאר בשר מיחשב דם ממש. תו"ח כלל כ"ז דין ב' ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט' חו"ד או' ח'.

כה) שם בהגה. והמנהג להקל. פי' במליחה מקילין בין הבשר שנמלח עמו בין הלב עצמו וכמו שמסיק אח"כ בהגה שאין חילוק בין בשר וכו' רק בבישול ק"ל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור. ט"ז סק"ז לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ז' ומיהו מ"ש רק בבישול ק"ל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור היינו כמ"ש הרמ"א בתחלת ההגה ולדעת הש"ע כבר כתבנו לעיל או' י"א יעו"ש.

כו) שם בהגה. והמנהג להקל. ודעת רש"ל באו"ש (על שע"ד) ובספרו פכ"ה סי' מ"ח כדעת היש מחמירים אבל העיקר כדעת הרב בהגה וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן. ש"ך סק"י. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ל"ז בשם כמה פו' דפסקו להיתר אפי' אם אין ס' כנגד הלב אלא שסיים ולענין הלכה אעפ"י שרבו המתירין על האוסרין והם רובא דרובא במקום שאין הפ"מ ראוי לחוש לדברי האוסרים יעו"ש.

כז) ומיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה. ש"ך שם. ור"ל בלא קריעה והוצאת דמו. ומיהו עיין שפ"ד או' יו"ד מה שכתב לתמוה על דברי הש"ך הנז' דמאי איריא משום קליפה בלא"ה לכתחלה אין למלוח אפי' בפ"ע ולסמוך אקריעה שלאחר מליחה ועוד שמא ישכח ויבשלנו כך וכן תמה עליו בס' בית מאיר ותפארת למשה יעו"ש. ומ"מ לאחר קריעה ומליחה מותר לבשלו עם שאר בשר כמ"ש לעיל או' ג' ואו' ד' וכ"ש דמותר למולחו עם שאר בשר אחר קריעה וכ"כ בס' בית מאיר. וכ"כ בתפארת למשה. וכן הסכים דר"ת או' י"ח דלא כחגורת שמואל או' י"ב יעו"ש ולע"ד פשוט ממ"ש לעיל או' ד' בשם כמה פו' דנהגו לבשלו אם שאר בשר ולא חיישינן שמא יבשלו בלא קריעה א"כ כ"ש דמותר למולחו עם שאר בשר אחר קריעה ולא חיישינן שמא ימלחנו בלא קריעה.

כח) שם בהגה. ויש מחמירין לקלוף קצת וכו' עיין בדג"מ ובחי' רע"ק שהקשו דלמה צריך קליפה ולא נחשוב הלב במקום קליפה שהרי אין האיסור אלא משום דם הכנוס בתוכו מיהו ביא"פ תירץ זה דכיון דלגבי לב עצמו אמרינן דשיע ולא בלע רק שפולט לחוץ א"כ אין זה מועיל כלל מה שהלב כדי קליפה שהרי אנו חוששין שהדם יצא לחוץ יעו"ש. ועוד י"ל כיון דבשר הלב עצמו יש בו דם לא הוי במקום קליפה דיוצא הדם ממנו ומן הדם הכנוס בתוכו וכ"ז לדעת המחמירין.

כט) שם בהגה. במקום שהיה הלב דבוק. משמע דוקא במקום דבוק צריך קליפה אבל שלא במקום דבוק אפי' קליפה א"צ וכ"כ הב"ח מנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' ו'. מיהו הש"ך ס"ק י"א כתב דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר שאינו דבוק בו צריך קליפה ומ"ש הרב בהגה במקום שהיה הלב דבוק לא דוקא וכ"כ הפר"ח או' יו"ד. כריתי או' ו' וכ"כ יד יהודה בפיה"ק או' י"ג דהעיקר לדינא כהש"ך דגם באינו דבוק צריך קליפה יעו"ש והב"ד דר"ת או' ך' וגם לדברי הש"ך אין לחוש אלא בחתיכה שהיתה נוגעת בו בשעת מליחה ואם לא ידענו באיזה חתיכה נגע או שא"א לקלוף או אם כבר נתבשל אחר המליחה והוציאו את דמו יש להקל וא"צ ס' כנגד הקליפה כיון שאינו אלא לחומרא בעלמא וגם יש מתירין כנז' ועיין לעיל או' כ"ב.

ל) שם בהגה. ואין חילוק בין בשר שעם הלב וכו' אדסמיך ליה קאי ור"ל דבמליחה אין חילוק דכי היכי דאמרינן בלב עצמו כבכ"פ ה"נ בבשר שעמו ודלא כהב"ח. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. כריתי או' ז'.

לא) ועוף שמלחו אותו עם לבו והדיחו ואח"כ מלחו אותו שנית בכלי שאינו מנוקב ולא היה ציר כלל הוי כטהור מליח וטמא תפל דמותר. חמודי דניאל ה' מליחה או' ל"ב דר"ת או' כ"א.

לב) שם בהגה. ואין חילוק בין אם הלב סגור וכו' כלומר דאפי' סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מיקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור וכן עיקר כאשר הוכיח התו"ח כלל כ"ז דין ג' בראיות ברורות עי"ש וכ"מ מדברי כל הפו' שלא חילקו בכך דלא כהב"ח. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ע"ל. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ד. שו"ג או' י"א. חכ"א כלל ל"ד או' ח' ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא לדם מקום לזוב איכא למימר דמיקרי קרוע כדאמרינן לענין רישא בכבשא. תו"ח שם. ע"ז סק"ח. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. שו"ג שם. חו"ד או' י"א. זב"צ או' י"ז.

לג) שם בהגה. ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב וכו' ר"ל לחתוך ערלת הלב קודם מליחה שעי"ז יפתחו החללים ויצא הדם דרך החתך. מק"מ או' י"ג. ועיין לעיל או' ה'.

לד) שם בהגה. ואינו אלא חומרא בעלמא וכו' וברקנ"ט פ' לך לך כתב ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכין גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כוחות הטומאה וזהו ומלתם את ערלת לבבכם. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' מ' פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ו. כריתי או' ח' חו"ד שם. שו"ג או' י"ב ולזה הטעם אם לא חתכה קודם בישול יחתכנה אח"כ להעביר כוחות הטומאה. מזמור לדוד בסי' זה. אבל אם נזכר אחר מליחה קודם בישול יחתכנה קודם בישול. ומנהג בגדאד יע"א לחתוך ערלת הלב רק של בהמה. זב"צ או' י"ח.

לה) [סעיף ג'] אין עוף שלא יהא בו ששים כנגד לבו וכו' אין ר"ל דאילו לא היה בעוף ס' כנגד לבו היה העוף אסור אפי' אם יש בו עם הקדרה לבעל הלב בס' וכדכתב הרב בהגה דהא ס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב סעי' ד' דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב אלא מילי מילי קאמר וה"ק אין עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו ולא בעינן לצירוף שאר דברים שבקדרה כשהעוף שלם ומותר אפי' הוא דבוק בעוף ואפי' אין בחתיכה הדבוקה בו ס' אלא ע"י צירוף הקדרה מטעם דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ועוד דלא נאסרה החתיכה קודם לכן ועתה אינה ממהרת יותר לבלוע משאר דברים שבקדרה זאת היא דעת המחבר וכ"ה דעת הרשב"א והטור. ש"ך ס"ק ט"ו. לה"פ או' ע"ז. שו"ג או' י"ד וכתב והכי נקטינן. והיינו למנהג הספרדים ההולכים על פסק הש"ע. ועיין עוד לקמן או' מ"ד.

לו) שם. אין עוף שלא יהא בו ס' כנגד לבו וכו' כלומר כל לבו לא כנגד דם שבחללו לבד והלכך אפי' לב שלם שלא נמלח או לב שנאסר ונתבשל עם עוף שלו וכיוצא בו מותר דהעוף הוא ס' נגד כל לבו. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' י"ז. כריתי או' יו"ד. שפ"ד או' ע"ז חו"ד או' י"ב. זב"צ או' י"ט. ומיהו מ"ש שם השפ"ד או לב ערפה כתב עליו המק"מ או' י"ד דאינו מדויק דלא אמרו אלא בלב של אותו העוף ולב טרפה אפשר שבא מעוף היותר גדול יעו"ש ואין זו השגה דאפשר דגם השפ"ד מיירי כגון שידענו שזה הלב הבא מטרפה הוא מהעוף כמדת זה העוף שנתבשל עמו.

לז) שם. אפי' הוא דבוק בעוף. ר"ל ולא אמרינן דהעוף נ"נ. ביאור הגר"א או' ע"ז. וכ"כ לעיל או' לה.

לח) שם הגה. וכל עוף יש בו ס' אפי' אין בו הראש והרגלים וכו' ואווזא שהופשט עורה אין בה ס' נגד לבה. רש"ל פכ"ה סי' מ"ח. ש"ך ס"ק ט"ז. ודעת הט"ז סוף סק"ט להקל וכ"ה דעת הפר"ח או' י"ד. אבל בתשו' עה"ג סי' כ"ט כתב להחמיר. וכ"ה דעת הבל"י או' י"א וכתב ודלא כהט"ז ופר"ח שמקילין. וכ"ה דעת הכריתי או' יו"ד. שפ"ד או' ט"ז ער"ה או' יו"ד. מיהו אם יש עוד איזה צד היתר יש להקל. עה"ג שם. בל"י שם. ער"ה שם. וכן בהפ"מ או לכבוד שבת המקיל לא הפסיד.

טל) ובתשו' מהר"י מינץ סי' ט"ו היקל עוד דאם העוף שלם אעפ"י שנחתך ממנה הראש והרגלים והצואר והכנפים שרי והב"ד הדרישה או' ב' וכתב דאין להקל בזה בנחתך גם הכנפים אלא א"כ יש עוד צד היתר ט"ז סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' ל"ה. וכ"כ בתשו' עה"ג שם דאין להקל בזה רק אם יש עוד צד היתר. וכ"כ המנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' ט"ו. חו"ד או' י"ג. ובמקום הפ"מ או לכבוד שבת הסומך על דברי מהר"י מינץ לא הפסיד. עה"ג שם. מק"מ סוף או' י"ד.

מ) ואף שחסר מן העוף חלק גדול אם הוא לפנינו ונוכל לשער שהנשאר הוא ס' כנגד הלב שרי. עה"ג שם. בל"י שם. הל"פ בסעי' ג' זב"צ או' כ"ב. ועיין לקמן או' מ"ה.

מא) ואף שאין בני מעיים בתוך התרנגולת יש ס' כנגד הלב. מש"ז או' ט' וכ"כ המחב"ר או' ג' בשם הרדב"ז דכששיערו רז"ל לא שיערו אלא העוף כמו שרגילין לבשלו בלא ראש ורגלים וכבד ודקין וקרקבן יעו"ש.

מב) ובצלי אפי' חצי עוף ונמצא בו הלב מותר דממ"נ אם אין הדם יוצא מתוך חללו אלא נקרש במקומו משליך הלב ואוכל השאר ואם הדם יוצא ממקומו כמו שהאש שואבת הדם אשר בורידין ובמזרקין שואב דם הלב. מחב"ר שם בשם הנז' והיינו לפי פסק הש"ע דלית ליה איסור דבוק וחנ"נ בשאר איסורים כמ"ש לקמן סי' צ"ב סעי' ד' אבל לפי פסק מור"ם שם בהגה כל החתיכה אסורה אם אין בה ס' כנגד הלב דנעשית נבילה ואם יש בה ס' הלב אסור וגם צריך כדי נטילה במקום הדבוק כמ"ש לעיל או' כ"א יעו"ש.

מג) שם בהגה. י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' וכו' והטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית מיד נבילה. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ך' ביאור הגר"א או' י"ז. וכ"ז לא מיירי אלא לענין שאר דברים שבקדרה אבל הלב אסור לעולם אפי' יש בעוף עצמו ס' כנגדו משום דלפעמים הדם מתיבש בחוך חללו ואינו יוצא לחוץ. ש"ך שם.

מד) שם בהגה. י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' וכו' ואנן (ר"ל הנוהגין כפסק הש"ע) לית לן הני חילוקי דינים אלא בכל גוונא משערין כנגד הלב דוקא ואם יש ס' הכל מותר. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י או' י"ג. שו"ת ב"ד סי' ך' מחב"ר או' ד' זב"צ או' כ"ד. ועיין לעיל או' ל"ה.

מה) שם בהגה. ואין לך בהמה שהיא ס' נגד לבה. עיין ש"ך ס"ק י"ט מ"ש בזה והמנ"י על התו"ח כלל כ"ז או' ט"ז כתב דה"ק אין לך בהמה שיהא ודאי ס' נגד לבה הא אם יוכל לשער שיש ס' נגד לבה ודאי שרי וכן בחתיכת עוף אם יכולין לשער שיש ס' נגד הלב שרי. שפ"ד או' י"ט. מק"מ או' י"ז. ועיין לעיל או' מ'.

מו) [סעיף ד'] הריאה א"צ חיתוך. דדוקא בלב אמרו קורעו ומוציא את דמו דמתקבץ הדם בתוכו ולא בריאה. ב"י בשם הריב"ש סי' קס"ד. ביאור הגר"א או' י"ט. והלבוש כתב הטעם מפני שהקרום שעליה הוא דק ובקל נכנס המלח לתוכה ומוציא דמה.

מז) שם. אבל נהגו לקרעה וכו' ואם בשלוה בלא קריעה מותר בדיעבד. ש"ך ס"ק ך' כנה"ג בהגב"י או' מ"ב. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' ט"ו. הל"פ בסעי' ד' שו"ג או' י"ט. שפ"ד או' ך' חו"ד או' ט"ז. חכ"א כלל ל"ד או' יו"ד וכתב וכן ראוי לעשות ואפי' בדיעבד כ"ז שלא בשלה. בי"צ או' ו' מק"מ או' י"ח. זב"צ או' כ"ה. ועיין לעיל סי' ס"ט או' ס"ח.

מח) ואפי' לכתחלה לא נהגו כן אלא בריאה של בהמה אבל לא בריאה של עוף דהיינו הפקח שקורין חריף אין מדקדקין בה לקורעו מהצלעות בין במליחה בין בבישול. דמש"א דש"ט ע"ד. כנה"ג שם או' מ"ג. בל"י שם. שו"ג או' י"ח. ומנהג בגדאד יע"א להוציא הריאה מן התרנגולת וזורקין אותם ואפשר שהוא משום מיאוס. זב"צ או' כ"ו. ועיין לעיל סי' ס"ט או' ע"א. ועוד עיין לעיל סי' ל"ו מאו' ק"י עד או' קי"ד מדין ריאה שנמצא בה תולעים יעו"ש.

דבולעו וכו' אע"ג דבדם בעין אינו שייך כבכ"פ מ"מ מהני לב שיע שיהי' כדין דם פליטה ככב"פ או דהדם מתייבש בתוך הלב ועי' פלתי נ"מ אם נפל על הלב בחוץ דלב שיע מהני לצד החיצון ועי' פלתי דהוכחתי עיקר משום שיע' ע"ש

בלי קריעה אסור דבבישול לא שייך שיע

עד שיהי' ס' אפי' נמלח והודח צריך ס' נגד הלב הואיל נמלח רק מצד א' וגם נגד חללו כי לא ידעי' כמה מחזיק חללו וע"פ דהעלתי בעוף משערין בשביל חללו כזית שהוא שליש ביצה:

וכו' ואינו מפורש דעת המחבר כשיש ס' אי אף הלב מותר דלא כתבו הרמ"א בלשון וי"א אבל באמת דעת מחבר ביש ס' להתיר גם הלב ודעת רמ"א דאסור. והטעם דאסור לא מחמת איסור דבוק רק דדם נתייבש בקרבו ואין יוצא חוצה כלל.

ויקלוף פי' אף שנתבשל עם הלב והחתיכה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו צריך קליפה:

וטוב לחוש אפי' אין דבוק מ"מ צריך קליפה והא דבכבד א"צ קליפה משום דלב הוי דם בעין וגם כבד הוי כולו דם ורחמנא שריא

ואין חילוק בין בשר וכו' פי' דבמליחה אין חילוק היכי דאמרינן בלב עצמו כבכ"פ ה"ה בבשר שעמו פר"ח

ואינו וכו' וברקנטי נתן טעם על פי סוד

אין עוף וכו' דאם אין בו ס' צריך צירוף לעוף לבטל הלב כי אף דל"ל להמחבר איסור דבוק מ"מ צירוף בעי לבטלו בס' אך הואיל דבעוף ודאי ס' א"כ א"צ עוד צירוף והלב בטל במיעוטו

כנגד וכו' אפי' אינו נמלח מ"מ הוי ס' ואווזא כשהופש' עורו אינו בחזקת ס'

וליכא ס' ודעת מהרש"ל דאם אין הלב דבוק בתולדה רק ע"י בישול נצטמק באיזה אבר ונדבק דעת מהרש"ל דהוי איסור דבוק והאחרונים אינם מסכימים וכן עיקר:

י"א דחנ"נ הטעם מפני שדבוק ממהרת לבלוע מאינך כך כתבו אחרונים אבל בראשונים דגזרינן דפעמי' אותה חתיכה לבדה בתוך הרוטב ויטריף לכן בעינן ס' באותו חתיכה לבד:

דכבולעו כך פלטו ועיין אחרונים שהביאו אע"ג דלגבי דם לא שייך ככ"פ מ"מ סברת לב. שיע מסייע דדינו כדם פליטה ועוד תי' דע"י מליחה מתייבש דם ונעשה דם פליטה והאחרונים כתבו דנ"מ לענין שאר בשר שנמלח וא"צ לזה רק יש נ"מ אם נפלה דם בעין מבחוץ על הלב שהוא צלי אש ואסור ולא שייך ככ"פ רק מחמת שיע מהני דכל לב אפי' מבחוץ שיע כמ"ש התוס'. ובאמת עיקר כהך תי'. ובזה מיושב קו' רשב"א והיש"ש בחולין דטען אלו תי' לב שיע לא קאי מהכ"ת לגמ' לחדשו ולדחות מה דקיימ"ל להלכה ככ"פ דבר שאינו ע"ש שהאריך ולפמ"ש ניחא דודאי שיע ידעו דאל"כ לא שייך כבב"פ דהוי דם בעין רק הגמ' סבר דלא מהני לב שיע רק למשוי דם פליטה אבל לא למנוע לגמרי הבליעה והגמ' דחה כיון דאתינא להך סברא נוכל לומר דמעכב הבליעה לגמרי וא"ש:

עד שיהי' ס' נגד הלב האחרונים העלו בכלל דאף שנמלח הלב לפלוט דמו מ"מ בעינן ס' נגד כל הלב משום דנמלח מצד א' דלא ידעינן כמה דם הי' בחללו ע"ש. ואני תמה בעוף למה יצטרך לשער נגד דם חללו יותר מכזית שהוא במילתא דרבנן רק שליש ביצה דגמ' ערוכה היא ל"ש אלא בלב עוף שאין בדמו יותר מכזית לכך אינו עובר עליו. ובאמת הייתי מסתפק דודאי לאו כל עופות שווין יש עופות גדולים דדמו יותר מכזית ויש עופות קטנים דאין בדמן כזית והגמ' מחלק בין עוף לבהמה דבהמה עובר דאיכא כזית בדם הלב ולא מחלק בין עוף לעוף הוא משום מילתא פסיקא נקט דעוף איכא במציאות דליכא כזית משא"כ בבהמה דליכ' במציאו' דיתמעט מכזית דמלבד דזה דוחק אף גם לא הכנתי מה קמ"ל המשנה דאינו עובר והטעם דליכא כזית פשיטא וכי עוד לא שמעינן דבפחות מכזית ליכא כרת ומלקות והייתי חושב דקמ"ל סתם עוף ליכא בלב כזית וסתם האוכלו אינו עובר אבל לפי מ"ש דיש הבדל בין עוף א"כ תו א"א לסמוך אסתמא וצריך חקירה אם יש בו כזית או לאו כי הלא לא נתפרש במשנה לאיזה מין ד"מ תורים או תרנגולים שנתכוונו וא"כ עדיין קשה מה קמ"ל ואפשר לפיר"ת דס"ל טעם כעיקר עד שהיתר נהפך לאיסור גמור והאוכל ממנו כזית לוקה א"כ ה"א אף דאין בדם כזית מ"מ בשר הלב מקבל טעם ומצטרף לכזית קמ"ל דלא דשיע וכו' אבל לפי רוב הפוסקים דלא ס"ל כר"ת רק כר"ח כהן דליכא מלקות קשיא וע"כ צ"ל כללא הוא וקים לי' לחז"ל דאין בעוף בלב יותר מכזית יהי' איזה מין שיהי' מגדול ועד קטן טובא קמ"ל לכן נראה דאין צריך לשער בעוף יותר רק ס' פעמים נגד כזית שהוא שליש ביצה ודו"ק:

אפילו אין בו הראש והרגלים ומהר"י מינץ מקיל אפי' נטלו כנפים והרבה אחרונים סמכו עליו להקל וכן יש להורות ונראה דאם אין עוף שלם לפנינו כגון שנאבד הימנו או נאכל הימנו יש להקל דאלו הי' לפנינו הי' אפשר לשער למראית עין אם יש בו ס' או לא כמ"ש מהרי"מ ואחרונים וא"כ כשאין לפנינו ה"ל כנשפך כדלקמן סי' צ"ח ומקילין להקל דהוי ס' ואי הדם בבשר הוי מבשא"מ הא העלה תשובת אמונת שמואל במילתא דרבנן אף בא"מ תלינן להקל בנשפך ודם שבשלו ומלחו דרבנן על כרחך יש להקל בשלמא בעוף לפנינו ואין אנו יכולים לשער לא מקלינן כמו בקדרה דאינו יודע אם יש בו ס' אבל בנאכל או נאבד הוי ליה כנשפך ולהניח לעכו"ם לטעום עיין מש"ל סימן ס"ט מה שיש לפקפק:

שיהא ס' כנגד הלב. עי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ה ע"ד עוף שצלאו תוך בעקי"ן ונמצא בו לב אם יש להחמיר ולומר שהרוטב לא הגיע למעלה ובעינן ששים באותו חלק שבתוך הרוטב וכתב שהוא מורה להקל ולא מטעם זה לחוד דקיי"ל כר"י בחתיכה שמקצתה תוך הרוטב אלא גם מטעם אחר דאולי לא הגיע הרוטב אפילו לכסות עובי אותו צד העוף שלמעלה ונשאר הלב כולו למעלה מהרוטב ואז ממ"נ אם אתה רוצה לאסור העוף מחמת הלב ולומר שאף בלא רוטב כו' ולכל היותר אין להחמיר יותר מכדי נטילה ולומר שהרוטב לא עלה למעלה מעובי הצלע והיה הלב דבוק בלא רוטב ואסור רק כדי נטילה וגם בזה יש מקום להקל דהא כתב הש"ך בסימן צ"ב סק"ג בשם הר"ן דחתיכה שבקדרה מתפשט בכולה אף בלא רוטב ואף דהש"ך כתב שם דדוקא בדבר צלול היינו כשאין האיסור דבוק ממש עכ"ד ועי' בשו"ת פני אריה סי' צ"ט שנשאל על ענין כזה רק בעובדא דידיה היה ידוע שמקצת העוף תוך הרוטב והלב מונח באותו מקצת ומקצת העוף היה חוץ לאבן וכתב מתחלה דאע"ג דכחוש הוא. הרוטב מפעפעתו ומבליעתו בכל העוף בשוה אף במה שחוץ לקדירה ומצטרף כל העוף לבטל הלב ושוב חזר בו מהוראה זו והעלה דאין המקצת שחוץ לקדרה מצטרף לבטל וכתב שגם על המקצת שבתוך הקדרה אלא שהוא חוץ לרוטב יש ג"כ לדון הרבה אם מצטרף לבטל האיסור המונח בתוך הרוטב ע"ש ולדברי הנו"ב הנ"ל גם בזה יש להקל מטעם דקיי"ל כר"י וגם מטעם האחרון ואף דכאן היה מקצת חוץ לאגן נראה דלא שנא (וכעת אין הספר פני אריה לפני) ועי' עוד בתשובת שער אפרים סי' נ"ט הביאו הבאר היטב בסימן זה ס"ק י"א:

(סי' ע"ב ס"ב בהג"ה) כבולעו כך פולטו. קשה לי הא במליחה גם בדם פליטה ל"א כבכ"פ כדקיי"ל לעיל (סי' ע' ס"ו) והו"ל למנקט דל"א איידי דיפלוט דם דידיה אלא ודאי דטרוד לפלוט לא בלע:

(שם) במקום שהיה הלב דבוק. וקשה לי כיון דהלב לא נאסר וקורעו אחר מליחתו ומותר א"כ לגבי שאר החתיכות בשר הלב עצמו כדי קליפה וצע"ג וכן קשה על תחילת דברי הרמ"א ויקלוף מעט סביב הלב והטעם דבמליחה נאסר כדי קליפה ואמאי לא נחשב בשר הלב עצמו בתורת קליפה:

(ש"ך סק"ג) ונ"ל דנ"מ וכו'. בלא"ה נ"מ אם אחר שנמלח הלב ושהה כדי שיפלוט דמו וצירו [או בהודח לאחר ששהה במלחו שיעור מליחה להסוברים דהודח נסתמו נקבי הפליטה] חזר ומלח הלב דלטעמי' הראשונים דדם הלב כדם פליטה אסור כיון דאין לבשר הלב דם של עצמו לומר איידי דפליט ולטעם דשיע לא בלע מותר:

(ש"ך ססק"ט) ה"ה בלב ע"ש. היינו מטעם דורידין והלב בשעה שנוטלים מהאש נבלע בו כדי נטילה דכיון שאינו על האש ל"א בי' כבולעו כך פולטו עיי"ש וע' בש"ך (סכ"ב סק"ו) והא דברישא בכבשא ולא אותבי' אנחירי הקרום והמוח אסורי' והבשר מות' כדלעיל (סי' ס"ח) כ' הרשב"א בחידושיו פג"ה דשאני התם דעצמו' מבדילים בין מוח לבשר ונהי דע"י האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם אבל אחר שנסתלק אינו פולט כלל וע' בש"ך (סי' ע"ה סק"ח) ובש"ך (סי' ס"ה סק"ז) ומ"ש שם על הגליון:

ואז מותר אפילו לבשלו. ק"ק דמאי קמ"ל הא גם המחבר כתב ואח"כ מבשלין ונראה דה"ק ואז הוי כשאר בשר ומותר לבשלו אפי' עם בשר כדכתב בד"מ בשם או"ה:

ויש מחמירין כו'. פי' אפילו ע"י קריעה ומליחה מחמירין לבשלו גזרה שמא יבשלוהו בלא קריעה אבל צולין אותו ע"י קריעה ומליחה קצת כשאר בשר לקמן סי' ע"ו ואח"כ מבשלין וכתוב בת"ח ריש כלל כ"ז ואין לשנות במקום שנהגו להחמיר מיהו בדיעבד אם בשלוהו אחר קריעה ומליחה פשיטא דשרי אף להיש מחמירין וכתוב בתשב"ץ סי' תקס"א ואיני אוכל לב עוף אע"פ שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע אני מלב עוף עכ"ל וכן ראיתי נזהרין בזה:

דכבכ"פ. ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרינן כבכ"פ וכדלעיל ר"ס ס"ט וס"ס ע' שאני גבי לב דשיע (פי' חלק) ולענין זה מהני עכ"פ שיעתו דלא בולע הרבה רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה כ"כ בת"ח שם דין ב' (וכ"כ רנ"ש במ"ש טעם זה) והוצרך לטעם זה לסברת היש מחמירין שכתב בהג"ה לאסור בשר שנמלח עמו ע"ש ומהרא"י כתב בהגהת ש"ד הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו א"כ ע"י מליחה וצלייה מתייבש הדם תוך חללו וחשיב תו דם פליטה ולפ"ז פשיטא דשאר בשר שנמלח עמו שרי ועיין בס"ק ז' מיהו הרשב"א בת"ה ובחדושיו והר"ן פכ"ה כתבו בשם הרמב"ן דלצלי בלא"ה שרי דבצלי אמרי' דשיע ואינו בולע כלום ונראה שם שכן דעת הר"ן וה"נ במליחה אמרי' דשיע ובספרי כתבתי שהיא השטה המחוורת בש"ס וכן הסכים מהרש"ל פכ"ה סי' מ"ח ונ"ל דנ"מ אם אחר שנמלח הלב נפל לציר דשרי מטעם דשיע ולא בלע אע"ג דאסור בשאר בשר וכדלעיל ס"ס ע':

אבל אם בישלו בלא קריעה אסור. דע"י בישול בולע ולא אמרי' דשיע ולא שייך למימר כבכ"פ בקדרה דהא כל מה שנפלה ממנו הוא בקדרה:

עד שיהא ס' כו'. לכאורה משמע מדברי הט"ו דאפי' נמלח תחלה דיצא כבר כל הדם שבבשר הלב דמה"ט קורעו לאחר מליחתו ומותר אפ"ה בעינן ס' נגד הלב ולא סגי כנגד דם שהיה בחללו דאף זה אין אנו יכולין לעמוד עליו ולשערו שהרי כתבו אבל אם בישלו בלא קריעה כו' דמשמע דנמלח מיהא אלא דנתבשל בלא קריעה ועוד דאי לא נמלח תיפוק ליה דאפי' נקרע צריך ס' נגד כל הלב וכן מוכח מדברי הרשב"א בת"ה להדיא ע"ש וגם דברי שאר פוסקים לכאורה נראין כן וכן נראה מדברי מהרא"י שכתב בהגהת ש"ד על מ"ש הש"ד הלב אסור שנתבשל בדם חללו והעוף מותר שיש ס' כנגד דם הלב וז"ל הא דלא קאמר ס' נגד הלב דהיאך ידעינן כמה דמא נפיק מיניה פי' בתשובת מיימונ"י משום דדם הלב כנוס במקום אחד ונוכל לשער ודם שבבשר הלב יראה כיון דלקדרה איירי ע"כ נמלח תחלה (ובלא"ה מוכח מדברי הש"ד דמיירי בנמלח תחלה שכתב משום שנתבשל בדם חללו והיינו דנמלח תחלה דלא נאסר אח"כ אלא משום דם חללו) עכ"ל וא"כ הט"ו וסייעתו דמיירי נמי לקדרה ע"כ נמלח תחלה כן היה נראה לכאורה אבל מהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט (וגם מלשון תשובת מיימוני' גופיה סי' י' משמע דלא בריר ליה הך סברא דנוכל לעמוד על דם שבחללו ע"ש) דמוכרחים אנו ליישב שהטור מיירי קודם מליחה עכ"ל וגם הב"ח כתב שי"מ כן (וכן פירש רנ"ש במ"ש) ובעיני דוחק לפרש כן וכמ"ש וגם בת"ח כלל נ"ז ד"ה משמע דס"ל דהטור פליג אש"ד וס"ל דאפילו נמלח צריך ס' נגד כל הלב ופסק כהטור ע"ש ודוק גם באו"ה כלל ט"ו ד"ד כתב בשם הסמ"ק דאפי' נמלח צריך ס' נגד כל הלב ולא סגי בס' נגד הדם שבתוכו אלא שכתב שם הטעם בשמו משום דאנו צריכין מליחה משני צדדין וא"כ לא נמלח מבפנים ומבחוץ ואין נראה כן דעת מהרא"י ודעת הר"ב שהרי גם הם פסקו לעיל סי' ס"ט ס"ד דאף בדיעבד צריך מליחה משני צדדים ואפי' הכי פסקו כאן דקורעו אחר מליחתו ומותר אלא ע"כ כיון שהלב אינו קרוע הוי כחתיכה א' עבה כמו גבי ראש בר"ס ע"א ובאמת לא מצאתי מזה שום דבר בסמ"ק מיהו ע"כ דברי המחבר צריך לפרש בלא נמלח תחלה שבסי' כ"ב על מ"ש הטור דצריך ס' כנגד כל החוטין כתב וז"ל וא"ת למה צריך ששים נגד כל החוטין בדם שבהן ליסגי (ועיין בסי' כ"ב ס"ק ט') כבר נתן הרשב"א ז"ל טעם לדבר דלא ידעי' כמה נפק מנייהו אבל הר"ן כתב דמשערין בדם שבחוטין ונראין דבריו עכ"ל וכ"פ בשו"ע שם א"כ משמע להדיא דס"ל דבדם שהוא כנוס במקום א' נוכל לשערו מיהו כתבתי שם בשם ד"מ שגם הר"ן סובר דלא ידעי' לשער ע"ש וצ"ע לדינא:

ואפי' בדאיכא ס' כו'. צ"ע קצת כיון דהמחבר כתב אסור עד שיהא בו ס' דמשמע דאם יש בו ס' גם הלב מותר וכמבואר ג"כ בב"י א"כ הוה ליה להר"ב לכתוב וי"א דאפי' איכא ס' כו':

הלב עצמו אסור. הטעם כתב בת"ח שם ד"ו בשם מהרא"י בהגהת ש"ד משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו () בחלל הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב עצמו נעשה נבלה מהדם שבתוכו שהוא דבוק בו כבר כתב מהרא"י שם דלענין זה מהני שיעתו דלב דלא אמרי' דממהר לבלוע טפי משאר בשר ע"ש והוכיח כן מדברי הש"ד וכן מבואר דעת מהרש"ל שם וכ"כ הד"מ בהדיא ע"ש דלא כהעט"ז שאסר ליה מטעם דנ"נ:

ויקלוף מעט סביב. פירוש אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה וכן מבואר בת"ח שם (ולפ"ז מוכח ג"כ דעת הר"ב דאפילו נמלח הלב תחילה צריך לשער נגד כל הלב ודוק ועיין בס"ק ה'):

לאסור שאר בשר שנמלח עמו. אבל הלב עצמו מותר דלכך מהני שיעתו דלא בולע רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה המעט שבולע אבל גבי שאר בשר מיחשב דם ממש עכ"ל ת"ח שם ד"ב ומבואר בהגהת ש"ד שם דהאוסרים בשר שנמלח עמו אוסרים נמי בשר שנצלה עמו מה"ט דהוי דם בעין ע"ש ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ח לא עיין שפיר אגב חורפיה והבין דהגהת ש"ד אוסרת במליחה דוקא ולא בצלייה ולפ"ז הר"ב שחשש לדברי הגהת ש"ד להחמיר כדי קליפה במליחה אה"נ דבצלי מחמיר כדי נטילה כיון דבלא"ה קי"ל בצלי בכדי נטילה רק שאנו מחמירין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ס"ה וכן גבי ורידין בסי' כ"ב ס"א סתם הרב כדברי המחב' דאם צלאו שלם יחתוך סביבם כדי נטילה וכ"כ הרשב"א בתה"א דף כ"ח ע"ב דכי היכי דגבי ורידין צריך נטיל' ה"ה בלב ע"ש:

והמנהג להקל כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם כדעת היש מחמירים והעיקר כדעת הר"ב כמ"ש בספרי ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה:

וטוב לחוש לדבריהם כו'. ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב הפוסקים הסכימו) שלא להצריך במליחה רק קליפה רק שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח שם ולפ"ז משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר שאינו דבוק בו צריך קליפה וכן מוכח עוד בת"ח שם ע"ש ודוק וכן בדין דהא מהרש"ל אוסר כולו ונהי דלא נהגינן הכי מ"מ יש להחמיר ולהצריך קליפה והב"ח כ' ואם נמצא הלב מונח תוך העוף במליחה או בצליה א"צ אפילו קליפה כמו לגבי כבד בסי' ע"ג עכ"ל וליתא דשאני הכא כיון דקצת פוסקים חשבי דם לב בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ול"ד לכבד כמ"ש בהגהת ש"ד עצמו לחלק דשאני כבד דכולי דם הוא ואפ"ה שרי רחמנא ומ"ש הר"ב במקום שהיה הלב דבוק לאו דוקא קאמר גם מ"ש הב"ח או בצלייה ודאי ליתא דהא אפילו בכבד נוהגים להצריך קליפה בצלי אפי' אינו דבוק וכמ"ש בסימן ע"ג ס"ק י"ז וכמ"ש הב"ח עצמו שם:

ואין חילוק בין בשר שעם הלב כו'. אדסמיך ליה קאי ור"ל דבמליחה אין חילוק דכי היכי דאמרי' בלב עצמו כבולעו כך פולטו ה"נ בבשר שעמו וכמו שנתבאר וק"ל דלא כהב"ח שהבין דמ"ש הר"ב לעיל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור קאי נמי אמליחה וכאן מיירי לפי הש"ס ע"ש:

ואין חילוק בין אם הלב סגור כו'. כלומר דאפי' סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מיקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור וכן עיקר כאשר הוכיח הרב בת"ח שם ד"ג בראיות ברורות ע"ש וכן משמע מדברי כל הפוסקים שלא חילקו בכך דלא כהב"ח:

ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא. וברקנ"ט פרשת לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש:

אין עוף כו'. אין ר"ל דאילו לא היה בעוף ס' כנגד לבו היה העוף אסור אפי' אם יש בו עם הקדרה לבטל הלב בששים וכדכתב הר"ב דהא ס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב ס"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב אלא מילי מילי קאמר וה"ק אין עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו ולא בעינן לצירוף שאר דברים בקדרה כשהעוף שלם ומותר אפי' הוא דבוק בעוף ואפי' אין בחתיכה הדבוקה בו ס' אלא ע"י צירוף הקדרה מטעם דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ועוד דלא נאסרה החתיכה קודם לכן ועתה אינה ממהרת יותר לבלוע משאר דברים שבקדרה זאת היא דעת המחבר וכך היא דעת הרשב"א והטור:

ששים כננד לבו. כלומר כנגד כל לבו לא כנגד דם שבחללו לבד וכן הוכחתי בספרי מדברי הרבה פוסקים ע"ש והלכך אפי' לב שלם שלא נמלח או לב שנאסר ונתבשל עם עוף שלו וכיוצא בו מותר דהעוף הוא ששים נגד כל לבו וכתב מהרש"ל שם דאווזא שהופשטה עורה אין בה ששים נגד לבה וע"ש בפרישה ס"ד:

וליכא בו ששים נגד הלב בו'. מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט מתוך מה שפירש דברי המרדכי וסמ"ג דלקמן ס"ק י"ט נראה דאם בתוך הרוטב דרך בישול נצטמק הלב בחתיכה מיקרי איסור דבוק וצריך בחתיכה עצמה ששים לבטל הלב ואין דבריו מוכרחים גם א"צ לפרש כלל דברי המרדכי וסמ"ג כן כמ"ש בספרי ע"ש:

י"א דהחתיכה נעשית נבילה כו'. הטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית מיד נבלה וכל זה לא מיירי אלא לענין שאר דברים שבקדרה אבל הלב אסור לעולם אפי' יש בעוף עצמו ששים כנגדו משום דלפעמים הדם מתיבש בתוך חללו ואינו יוצא לחוץ וכמ"ש בס"ק ז'. דין עוף שמלאוהו בלב או כבד ע"ל ס"ס ע"ג.

ואין לך בהמה שהיא ששים נגד לבה. ז"ל העט"ז וביש ספרים מצאתי מסיימים אבל אין לך בהמה שהיא ששים נגד לבה כך מצאתי ואינו נ"ל ובודאי טעות גמור הוא דהא לפי אומדנא קלה עינינו רואות שיש בבהמה ג"כ ששים ויותר עכ"ל ומה אעשה שלא עיין בד"מ ובת"ח כלל כ"ז דין ו' שכתב שם הרב כן בשם או"ה וכן הוא באו"ה כלל ט"ו ד"ד והכי משמע (בסה"ת ותשוב' מהר"מ סי' תרי"ו ותשו' מיי' ואגור) בסמ"ג ובמרדכי גבי מעשה בטלה א' שנמלח ונתבשל עם הלב והשיב ר"י דאם יש ששים במים ובטלה נגד הלב מותר אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שרש"י היה משער בכל החתיכה שדבוק בה ע"כ ולענין מ"ש דהא לפי אומדנא קלה כו' נראה דכיון דבבהמה הדרך להסיר הראש וכרעיו וקרבו גם צריך לנקרה מן החלב וגיד הנשה גם מפשיטות עורה (דהעוף דוקא עם עור שלו הוא ששים נגד לבו וכמ"ש בס"ק ט"ו) א"כ אדרבה לפי האומדנא אין כאן ס' וכ"כ רנ"ש במ"ש:

אבל נהגו כו'. אבל פשיט' דאם בשלוה בלא קריעה דמותר בדיעבד:

ויש מחמירין לבשלו. הטעם שמא יבשלו בלא קריעה וכתוב ע"ז בד"מ אך שמעתי מרבים שמקילין ונוהגים לבשלו אחר המליחה ע"כ וכ"כ רש"ל להקל בזו שאין גזירה זו בתלמוד ולא בגאונים:

קורעו אחר מליחתו. בהג"ה ש"ד בשם מהרא"י שמעתי להקשות הא לא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם פליטה ולא גבי דם בעין ודם הלב הוי כדם צלול ויש ליישב קצת דכיון דדרך הדם של הלב להתיבש תוך חללו מה שזב הוי כדם פליטה ולפ"ז צ"ל דגם במליחה מתיבש ודוחק קצת עכ"ל:

אבל אם בישלו בלא קריעה כו'. דלא כרמב"ם דפסק להתיר מכח התירוץ בגמ' שאני לב דשיע ולא בלע:

כנגד הלב. וכתוב בת"ח כלל נ"ז ודלא כש"ד שכתב נגד דם הלב לחוד ורש"ל עשה פשרה ביניהם דהטור מיירי שלא נמלח הלב עדיין ע"כ צריך ס' נגד כל הלב אבל פ"ד מיירי שנמלח ואין שם רק דם הכנוס ובזה אין שייך לא ידעינן כמה נפק מיניה ודבריו נראין עיקר בפי' דברי הטור דאי מיירי הטור בנמלח אין שייך לומר לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכתב עוד רש"ל דאם הופשט האווז ונמלח עם הלב ונתבשל כך לא אמרינן דהוי ס' נגד דם הלב דאפשר שאין בה ס' אפילו נגד דם הלב ונראה דלמעשה יש להחמיר כדעת רמ"א להצריך ס' נגד כל הלב בכל גווני וראייה ממ"ש מהרי"ל העתקתיו בסוף סי' זה דהיה נמלח ונתבשל ואפ"ה הצריך ס' נגד כל הלב ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים:

הלב עצמו אסור. דדם שבלב מתיבש בתוכו כ"כ הג"ה ש"ד:

דהוה דם ממש. וא"ל לפי זה למה אמרינן בתחלת הסעיף קורעו אחר מליחתו ומותר תירץ בד"מ דס"ל דמהני סברא דהלב שיע לענין הלב עצמו דליהוי דם פליטה אבל לענין הבשר שעמו מקרי דם בעין.

והמנהג להקל. פי' במליחה מקילין בין הבשר שנמלח עמו בין הלב עצמו וכמו שמסיק אח"כ שאין חילוק בין בשר כו' רק בבישול קי"ל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור ומ"ש רמ"א אח"כ ולכן אם העוף שלם הכל מותר לא נתכוין אהלב עצמו דמ"מ אסור בבישול ומו"ח ז"ל הקשה כאן דברי רמ"א אהדדי ולא קשה דאהכל קאי אמה שבקדרה ועל העוף:

בין אם הלב סגור כו'. דלא כאו"ה שסובר בסגור למעלה אסור אפי' במליחה וצלייה ובפתוח למעלה סגי כמו קרוע ואם בישלו אח"כ מותר דקשה עליו היכן מצינו מה שאמרו וקורעו לאחר מליחתו אי בסתום למעלה הא כבר נאסר ואי בפתוח למעלה הא א"צ קריעה אח"כ אלא ודאי אין חילוק דכל שלא קרעו ממש אין שום היתר במקום שצריך קריעה ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמיקרי קרוע כל זה כתוב בת"ח ודבריו נכונים:

אפי' אין בו הראש והרגלים. בתשו' ר"י מינץ סי' ס"ו מיקל יותר להתיר העוף גם כשהוא בלא כנפים ורגלים דאפי' הכי מיקרי עוף שלם וראיה מדכתב המרדכי ואם העוף מנותח לנתחים והלב דבוק בחתיכה ואין בחתיכה ס' לבטל דם הלב כו' אלמא דנמצא חתיכה אחת שיש בה ס' נגד דם הלב הרי שבשופי יש הרבה יותר בעוף שלם מן דם הלב כו' וכתב שם אם היה העוף לפניו היה משער במראית העין ומש"ה לא נקיט רמ"א כאן רק ראש ורגלים שזה א"צ לעיין בו אפי' העוף לפנינו וכן דעת בעל דרישה להקל בזה עכ"פ היכא שיש עוד איזה צד לקולא דהיינו שאנו משערים ס' בכל החתיכה היכא שיש איסור דבוק שהוא עצמו חומר' ונ"ל עוד דגם בלא העור עליה יש להקל שהרי גם בתרנגולת אמרו כן ושם העור דבר מועט ממילא ה"ה נמי בעור אווז שהופשטה:

י"א דהחתיכה נעשית נבילה. זה דעת המרדכי שמביא בד"מ דס"ל בכל איסור דבוק דנ"נ כמ"ש סי' צ"ב אבל בטור כתוב בשם י"א דחיישינן שמא אותה חתיכה לבדה נשארה ברוטב ונאסרה וחזרה ואוסרת האחרת ולא נהירא דלמה נחוש לזה עכ"ל והטור לטעמיה דפסק בסי' צ"ב דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב אלא דכאן טעם י"א לאסור דשמא החתיכה נאסרה ואסרה האחרות ולא היה שם ששים ודחה הטור את זה דאמאי נחזיק ריעותא לומר כן והטעם שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ואין זה דומה למ"ש הטור סימן ק"ו גבי דגים דחיישינן שמא נשארו כו' דשם יש איסור דאורייתא וה"ה כאן בחתיכ' בשר שנדבק בה חלב שנתבשל עם שאר חתיכות ויש מקום לחוש שמא היתה עם החתיכה אחרת אחת לבד בלי תערובת אחרים ודאי חיישינן כמו בדגים דלקמן ובחנם האריך בעל הדרישה בחילוקים דחוקים בזה. כתוב בספר מהרי"ל בהלכות א"ו לב שלם נמצא בתרנגול שלם ונמלח ונתבשל עמו ומלאו התרנגולת בביצים ואסר מהרי"ל את הכל משום דאין בעוף ס' נגד לבו אלא כשהוא שלם עם רגליו והראש כו' והביצים שמלאו בו אינם מצטרפין לבטל בס' דהוי כתבשיל אחר עכ"ל וכבר כתבו האחרונים דלא קי"ל כמהרי"ל במה שהחמיר להצריך כל העוף שלם אלא כמבואר בסמוך אפי' בלא הראש ורגלים וכתב רש"ל פכ"ה סימן נ' דמ"מ איכא נפקותא לדידן היכא שאין בעוף ס' כנגד הלב שאין הביצים מועילים לבטל ואפי' היה הלב מונח לבדו ואינו מחובר אל החתיכה כיון שהביצים נקרשים וכן מצאתי בחידושים ואם מלאו בשר הוי המילוי כשאר בשר המונח עם הלב בקדרה ואם המילוי מבשר וביצים ביחד אז אם לא נמלח הבשר מועיל לבטל כמו שהיה הכל בשר ואם נמלח אז המלח גורם שיקרש והוי כנמלאו כולם ביצים ומ"ש הכל בו שאם מלאו בבשר או ביצים דיש לחוש שנבלע כל הדם במילוי ואף אם יש בתבשיל הקדירה ס' כנגד הלב אסור המילוי והשאר מותר לא נהירא כלל אלא כמ"ש וכל שנאסר המילוי צריך שיהיה בגוף העוף ס' נגד המילוי ואם לאו נאסר כל הקדירה עד שיהיה ס' נגד כל העוף. והא דמשמע מדברי מהרי"ל שאין הביצים מועילים לבטל אבל מ"מ אין המילוי נעשה נבילה ולא נאסר היינו שמלאו בין עור לבשר אבל מילאו בתוכו בביצים ידוע שהלב נחבא וכנוס בתוך המילוי והוי כחתיכ' שהלב דבוק בה. ובאגודה כתוב דאם מלאוהו בביצים הוי כביכול ואסור אפי' דיעבד לא נתכוין דהוי כבישול ממש אפילו לקולא דהיינו אם יש שם ס' בין הכל דמותר אלא לאיסור קאמר דלא אמרי' מישרק שריק ע"כ דברי רש"ל בקיצור ורמ"א ס"ס ע"ג כתב דמילוי ביצים הוי ממש כבישול לכל דבר והוה כתבשיל אחר עם העוף אם (אין) הלב דבוק בו וכ"כ באו"ה שהם פירשו דברי האגודה כפשוטן ולא כמו שדחק רש"ל בפירושן גם בפירוש דברי מהרי"ל נדחק רש"ל לחלק בין מילוי בין עור ובשר למילוי בתוכו ואינו במשמע הלשון לחלק בין מילוי למילוי גם מ"ש דכיון שהלב נחבא בתוכן מיקרי איסור הדבוק לא מסתבר לומר כן ע"כ נראה דהעיקר כדברי רמ"א דכל מילוי ביצים נחשב כבישול ממש ומהני במקום ששאר בשר מהני לבטל אם אין דבוק בעוף אלא מונח בתוכו ואם היה דבוק צריך בעוף עצמו ס' ואז הכל שרי ומי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי ביצים בתוך החלל לאסור אותם לחוד אף בדאיכא ס' אבל לא העוף כי די לנו בחומרא זו כנלע"ד:

(סימן ע"ב סעיף ב' בהג"ה) ויש מחמירין בו אפילו במליחה ואסור שאר בשר שנמלח עמו. ולפענ"ד שאין להחמיר בזה דהכי מוכח להדיא בש"ס דפסחים (דף ע"ד) גבי הא דמשני שאני לב דשיע. פי' ולא בלע כלל אפי' מצד פנים דאל"כ אלא דמבחוץ הוא שיע. אבל מבפנים אינו שיע אלא דנבלע בו שפיר. וא"כ אפי' לפ"ז ע"כ צ"ל כבולעו כך פולטו ולא משני מידי. אלא מוכרח דשיע מבפנים קאמר ולא נבלע הדם כלל בלב. וא"כ גם שאר בשר שעמו י"ל כשפי קנה למעלה [עיין מרדכי פ' כל הבשר] דבמליחה וצלייה אמרי' שיע אפי' לדידן וכמ"ש הש"ך וש"פ. וכן מצאתי בתוספות ומרדכי שכתבו נראה דה"ה מבחוץ הוא שיע מוכח בהדי' שר"ל דשיע דש"ס קאי אמצד פנים ומש"ה כתבו דה"ה מבחוץ וכו'. ועיין במלחמות פ"ק דשבת והר"ן כתב שי"א דאף נחתך קאמרינן דשיע. ע"ש ומביאו ב"י. וכ"כ המרדכי בשם תשובת רש"י דלב שנצלה או שנמלח או שנתבשל זורקו והשאר מותר דלב שיע ולא בלע ולא פלט ע"כ. ומביאו ב"י ע"ש. ואף דבהא לא קיי"ל כוותי' דבבישול לא אמרינן דשיע. מ"מ בהא קיי"ל כוותיה דבמליחה וצלייה אמרי' שיע ולא בלע ולא פלט וא"כ אפי' שאר בשר יש להתיר ודו"ק: וכתב עוד הר"ן דדוקא בדם אמרי' דשיע ולא בלע אבל לא בשמנונית דאיסורא דשפיר בלע. ואם נתבשל הלב עם בשר בענין שאין ס' נגדו דנאסר הבשר גם הלב נאסר דשמנונית הבשר נעשה נבילה ואוסר הלב. עכ"ד ומביאו ב"י ותימא עליו איך הביאו בסתם שהרי הר"ן יחיד הוא בזה שהרי קיי"ל ס"ס ק"ה וסימן ס"ט דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם. והר"ן לטעמי' דלא ס"ל כן בס"פ כל הבשר. וכ"מ מדברי הר"ן שכתבתי בסי' ק"ב. ומיהו בזה קיי"ל כהר"ן דבשמנונית לא אמרינן דשיע. ונ"מ לדידן במליחה או בצלייה אם נמלח או נצלה הלב עם בשר נבילה נאסר:

(שם) ויש מחמירין לקלוף קצת במקום שהיה הלב דבוק. ומטעם זה מצריך הרב רמ"א קליפה בבישול אפילו בדאיכא ס' לפי שכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה. עכ"ל ש"ך ס"ק ה'. וצ"ע לפ"ז נצטרך ס' גם נגד הקליפה שנאסרה במליחה. וכמ"ש התוס' בפג"ה (דף צ"ו) ד"ה אם יש כו' והג"א שם וש"פ. וכ"פ הג"ה סי' צ"א ס"ד דכל מקום הצריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך צריך ס' נגדה. וכאן כתבו לשער ס' נגד הלב ולא הזכירו לשער גם נגד הקליפה. וצ"ל דכאן אינו אלא חומרא בעלמא לא בעינן ס' נגדה. ותירוץ זה כתב הש"ך ר"ס כ"ב גבי חוטים. ותיפוק לי' לפי מ"ש הש"ך דאפי' אינו דבוק הלב לבשר צריך ס' ואם אינו ידוע היכן נגע צריך לקלפו כולו. כדמוכח בסי' ק"ה סעיף ט' ע"ש ודו"ק. ואם נשאר ס' נגד לבו וגם נגד קליפתו הרי לא יהיה מסתמא ס' אפילו בעוף שלם. שהרי כתבו דדוקא עם העור הוא ס' כמ"ש הש"ך והאיך כתבו דמסתמא יש ס'. אלא מוכרח דלא משערינן נגד הקליפה. וכ"ש שכבר כתבתי לעיל בסמוך דחומרא בעלמא הוא: ועיין במ"י שהחמיר באם הלב דבוק בחתיכה אע"פ שנמלח מקודם אם אין בחתיכה עצמה ס' נגד דם הלב. וכן אם הלב אינו דבוק נעשה כולו נבילה וצריך לשער נגד כולו אע"פ שנמלח. וכן נראה דק"ו הוא מדין מוח שבראש סי' ס"ח דאם יש ס' בכל המחובר אף הראש שרי. ואפ"ה לענין זה הוי דבוק דצריך לשער נגד כולו אם אינו מחובר וכ"ש בלב:

והמנהג להקל. עבה"ט וכ' בשו"ת פ"י סי' ק' עוף שמלחוהו עם לבו והדיחוהו כראוי ואח"כ חזרו ומלחוהו בכשא"מ ולבו בתוכו ונכבש בציר ואח"כ נמצא הלב בתוכו והעוף שלם יש לאסור מה שבתוך הציר שא"ל מה שיצא יצא במליחה ראשונה דפשיטא דז"א וגם אין לצרף מה שחוץ לציר לבטל כמבואר בסימן ק"ה דיש מקילין מה שחוץ לציר וא"כ אינו מפעפע למעלה כמ"ש הרא"ש ואין מצטרף לבטל אבל מה שחוץ לציר מותר ממ"נ דאם נאמר דמפעפע למעלה הרי יש ס' ע"ש:

וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף. עבה"ט ועיין מנ"י כלל ט"ו ס"ק ו' שכ' שא"צ קליפה דמיקרי דם פליטה וכבכ"פ ע"ש ולפענ"ד ז"א שהרי בת"ח שם כ' לצאת אליבא דכ"ע והיינו לצאת ידי הסוברים דהוה דם בעין מ"מ יש לסמוך על דעת האומרים דכל מליחה בקליפה ובדגול מרבבה כתב דהלב עצמו כ"ק ולפענ"ד דעת הרמ"א והש"ך כיון דלגבי הלב עצמו אמרינן דשיע ולא בלע רק שפולט לחוץ ואוסר כולו המחמירים שחשבו גם לגבי אחרות כדם פליטה ואם רוצים לצאת גם ידי המחמירין יש לקלוף ולסמוך על דעת האומרין דמליחה די בקליפה וא"כ אין זה מועיל כלל מה שהלב כדי קליפה שהרי אנו חוששין שהדם יצא לחוץ:

אפילו אין בו הראש. עבה"ט ועי' בתשובת ב"ח החדשות סימן כ"ב בנמלח עוף שלם עם לבו ונחתך כנף ממנו ונתרשל כך אפשר להקל דראש ורגלים לאו דווקא אלא שלשער באומד הדעת ובחצי עוף ודאי אין להקל ומ"ש הבה"ט בשם תשובת שער אפרים בעוף שצלאו בבעקין כו' בשער אפרים שם הניח בצ"ע ובמ"י הביא הוראה זו של ח"ז מוהר"ש שפירא ז"ל וכתב שהוא עצמו אמר שאין להחמיר דקי"ל כר"י כו' ע"ש כלל כ"ו ובמשבצות כאן כתב דלפי מ"ש הט"ז סי' צ"ב להחמיר כרש"י יש להחמיר בזה ועפ"ז פ' איזה חילוקי דינים אך בנ"ב סי' כ"ה כתב ג"כ להקל מלבד הטעם דקי"ל כר"י אלא גם מטעם אחר דאולי לא הגיע הרוטב אפי' לכסות אותו עובי צד העוף שלמט' ונשאר הלב כולו למעל' מהרוטב ואף דנימא שעלה והגיע קצת רוטב לחללו מ"מ דלמא לא עלה נגד חלק מהלב ונגד חלק זה יש ששים כיון שלא נודע בשעת השאלה איך הי' זאת לעמוד ע"ז עד היכן הגיע הרוטב והוה דומיא דנשפך ויש להקל באיסור דרבנן דדם שבישלו דרבנן ולכל היותר אין להחמיר יותר מכ"נ לומר שהרוטב לא עלה מעובי הצלע והיה הלב דבוק בלי רוטב ואסור כ"נ ושוב צידד לומר דאפילו כ"נ לא צריך דהבל הקדירה מתפשט בכולו אף שהוא בדבר גוש כיון שמתייבש דמו בתוכו והש"ך בסימן צ"ב כ' דבגוש אפילו בקדירה אין מתפשט מ"מ חומרא בעלמא הוא וכיון שהרוב הפוסקים מסכימים להר"י אין לחוש כלל ועוד י"ל דכשדבוק בתולדה אבל הקדירה גורם שיתפשט אף בגוש כו' וכדמוכח בתוספות חולין דף צ"ו במשנה דירך כו' ועפ"ז כתב ליישב לשון הש"ע בסימן ק"ה ובספרי שו"ת ב"א סי' כ"א ותמהתי על הגאון ז"ל בראייתו מהתוס' דהר"י מוקי לה בכולה חוץ לרוטב דליתא דגם להר"י צריך לאוקמי בתוך הרוטב וכדמסיימי התוס' דהא דקתני אם יש בה היינו בצירוף הרוטב ג"כ וא"כ מוכח מהתו' איפכא ונראה במקום שיש לחוש שהיה כולו חוץ לרוטב יש להחמיר ולהצריך נטילה ובפרט דזה לא מיחשב הפסד כלל כיון דבלא"ה צריך קליפה כמבואר בהג"ה וכן דעת המנ"י להצריך נטילה ע"ש:

אבל נהגו לקרעה. עבה"ט וכתב בח"ד אם העוף בעודו רותח שהיס"ב חתך ממנו קצת נאסר השאר דהא ליכא ס' ודבר גוש דינו ככ"ר וא"ל דבלוע אינו יוצא בלי רוטב דהא הלב דבוק ונתייבש דמו בתוכו וגם דבשעת נגיעה באיסור לא בקיאים בין כחוש כו' ע"ש ונראה דבהפסד קצת יש להקל כיון שלדעת הב"י כל שהיה ס' אף הלב עצמו מותר כמ"ש הש"ך סק"ו אלא שאנו חוששים שנתייבש בתוכו בשעת מליחה ובישול ולא יצא משם א"כ פשיטא שגם עתה לא יצא בלא רוטב והלב לא נ"נ כמ"ש הש"ך בשם מוהרא"י דלענין זה מהני שיעתו כו' ופשיטא שאע"פ שנתייבש הדם בתוך הלב אינו גוש אחד עם חתיכה מהעוף שנאמר שהוא נבלע באברים של העוף בכולו בלא רוטב ומכ"ש אם לפי אומד הדעת גם בחתיכה שהלב בו יש ס' נגד הדם שבחללו דלהרבה פוסקים די בזה וכן דעת הפר"ח ואף דנקטינן לחומרא מ"מ בזה שבשעת הדחק הי' ס' ואינו רק חששא בעלמא שמא נתייבש ולא נפלט לחוץ ועתה אין כאן רוטב שיפליט טעמו שפיר יש לסמוך בפשיטו' על הך דעה שבאומד הדעת שיש ס' סגי וקצרתי. ומ"מ צריך המורה ליזהר אף בנמצא הלב על הטעליר אצל העוף ואין דבוק בו ויש בכל הקדירה ס' לחקור לדעת אם עירו הקדירה בבת אחת לתוך הקערה או מתחלה שפכו המרק שאז יש להטריף דמיד שהתחיל לשפוך המרק ולא נשאר ס' בקדירה נאסר ועי' סי' ק"ז. ומ"מ נראה לצדד להתיר הקערה שהי' בה הרוטב כיון שבתחילת העירוי הי' שם רוטב שוב הרוטב שבא אחריה שנאסרה אינה אוסרת את הקערה כיון שאין עירוי אוסר רק כ"ק וכאן שהרוטב שבקערה מפסקת ביניהם ואף שלפעמים ע"י קילוח העירוי הרוטב אשר שם מקודם מתפשט לצדדין מחמת הקילוח שלמעלה והקילוח נוגע לצדדין בשולי הקערה וכה"ג כ' בסי' ק"ד בענין עכבר שנמצא בשומן אפשר שבשומן שמחמת הקילוח החם היא נתך ונמס מפניו שפיר י"ל שנוגע בעכבר ממש עי"ז משא"כ כאן אפשר דאינו יכול ליגע בשולי קערה וגם אין להחמיר כולי האי בדם שמלחו ודם שבישלו דרבנן וקצרתי:

(סימן ע"ב ש"ך ס"ק ג') ונ"ל דנ"מ אם לאחר שנמלח הלב נפל לציר דשרי כו'. ע"ש. דברי הש"ך אלו סתומים דהא יסודו על שיטת דמפרש כל הסוגי' דכל הבשר הלב קורעו הכל בצלי אבל בבישול אסור והחילוק שיש בין בישול לצלי היינו משום הא דקאמר דלב שיע הוא לצד פנימי שבתוך חלל הוא שיע ואינו בלע משא"כ לצד חיצון דבלע דאינו שיע ובולע כמו שאר בשר א"כ בצלי מותר כיון דצד פנימי אינו בולע ומה שיצא לחוץ נורא משאב שאיב משא"כ בבישול אף שמצד פנימי אינו בולע מ"מ כיון שדם הוא בתוך הקדירה בולע מצד החיצון לפ"ז צ"ל הא דכ' הש"ך אם נפל לציר מותר היינו אם נפל לצד פנימי לציר וגם מקום החתוך שחתוך בו אינו בציר אבל אם נפל לצד החיצון לציר או אם מקום החתך הוא בציר אסור:

(שם בהג"ה) אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור. עיין ש"ך סק"ז הטעם משום שמתבשל ומתייבש בתוכו כו'. לאדמ"ו נראה הטעם משום דהרב לשיטתו אזיל דס"ל לעיל סי' ס"ט ס"ז דאף דיעבד צריך מליחה מב' צדדים א"כ הכא בלב הוי נמלח בצד א' ואסור אפי' בדיעבד וק"ל: