שולחן ערוך, יורה דעה ס״ז: כמה דברים האסורים משום דם. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

כמה דברים האסורים משום דם. ובו ו' סעיפים:
בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמ' יוצאת בו אבל דם האברים אינו אלא בלא תעשה והני מילי כשפירש מן האבר ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אבל אם לא פירש ולא נצרר מותר:

לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי (וע"ל סי' ע"ו):

השובר מפרקתה של בהמה אסו' לאכול מבשרה חי אא"כ מולחו יפה וע"י מליחה מותר אפי' לקדרה ולצלי מותר אפי' בלא מליחה: הגה ונהגו להחמיר לחתכו ולמולחו אף בצלי וה"ה אם חותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה (ר"ן) י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים (בנימין זאב וב"י בשם שבולי לקט):

נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה אבל מותר לצלותו בין בשפוד בין על גבי גחלים אפילו בלא חיתוך ומליחה: הגה וי"א דמשום זה יש להחמיר לקלף בית השחיטה או לחתוך באותו בשר קודם מליחה הואיל ונצרר שם הדם בשעת שחיטה (ארוך כלל א' וכל בו):

בשר שלא נמלח ונתנוהו בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אם נתאדם הבשר זהו סימן שנעקר הדם ממקומו והחומץ אסור וגם הבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר אלא בצלי ואם לקדרה צריך חתיכה ומליחה ואם לא נתאדם הבשר החומץ מותר וגם הבשר מותר לאכלו חי:

חומץ שנתנו בו בשר פעם אחת להצמיתו לא יצמית בו בשר פעם אחרת מפני שכבר תשש כחו אבל כל שלא חלטו בו כלל מותר לחלוט בו אף על פי שאינו חזק: הגה יש אומרים בזמן הזה אין בקיאין בחליטה ואסור לצמת בחומץ (רבינו ירוחם כ"כ בית יוסף בשמו) וכן נוהגין במדינות אלו שאין מצמיתין בשר בחומץ קודם מליחה ואין לשנות ומ"מ בדיעבד מותר. ועיין לקמן סימן ע"ג:

בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י:

מפרקת'. פי' קודם שתצא נפשה והטעם לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באיברים:

ולצלי. כ' הש"ך בשם הר"ן דוקא שנצלה כל צרכו דאל"כ ה"ל כבשר חי וע"ל ס"ס ע"ו:

ונהגו. כתב הט"ז דהג"ה זו שייך לקמן בסעיף ד' גבי נצרר הדם (שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר כו' וע"ז כ' שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוי ג"כ טעמא משום נצרר הדם כי עד שלא תצא נפשה הדם נעקר ממקומה. וע"ז כ' שפיר אח"כ וי"א דמשום זה ר"ל משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפילו בחותך מבית השחיטה אחר שתצא נפשה ועש"ך) דכאן לא שייך ונהגו בדבר שאינו מצוי:

שמבליע. כתב הש"ך אע"ג דבסימן כ"ג פסק דמותר להכות על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש ובט"ז תירץ דשם מיירי שכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק וכאן מיירי שרוצה למהר מיתתה תיכף אחר השחיטה ולזה יבליע הדם באברים (ועיין ט"ז):

ומליחה. כתב הש"ך למאי דקיי"ל ר"ס ע"ו דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר:

לקלף. כ' הש"ך דאבישול קאי אבל לצלי דינו כשאר בשר:

חי. בפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה:

בדיעבד. ודלא כב"ח שאוסר אף בדיעבד. ש"ך:

ברייתא בכריתות דף כ"א:

טור ונלמד מדין אומצא דאסמיק לקמן סעיף ה':

שם ונלמד מדין השובר מפרקת וכו' לקמן:

תוס' והרא"ש והר"ן וש"פ אמתני' דהשוחט בשבת וביה"כ וכו' חולין דף י"ד:

אמימרא דשמואל א"ר חייא השובר וכו' בעיא שם ולא נפשטו ולחומרא שם דף קי"ג וכגירסת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור בשמו:

שם דף נ"ג האי אומצא דאסמיק וכו' וכדעת רוב המפרשים:

שם בגמ' וכמאן דשרי:

פסחים דף ע"ד:

שם וכמאן דשרי:

מימרא דמר בר אמימר לרב אשי שם:

שם בגמרא:

אלא בדם כו'. מתני' רפ"ה דכריתות:

וה"מ כו' אבל כו'. כמ"ש בס"ב לפיכך כו' וכמ"ש תוס' דחולין י"ד א' ד"ה ונסבין. א"נ בלא כו' ואמרינן לקמן קי"ג א' דשובר מפרקת אסור חי בלא מליחה כמ"ש בס"ג מכלל דבלא"ה מותר אף בלא מליחה:

לפיכך כו'. כנ"ל:

ובלבד כו'. כמ"ש שם צ"ג ב' אגומרי כו' למ"ד מצמת צמית אסור:

השובר כו'. כגי' רי"ף ורא"ש איבעיא להו הואיל ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו ולחומרא משמע אבל לצלי או לקדירה דינו כשאר בשר דלא איבעיא ליה אלא בחי וז"ש וע"י כו':

ונהגו כו'. כגי' רש"י שם וע"ש ד"ה הא כו' ויוצא ע"י מלח א"ד כו' ור"ל שצריך חתיכה דע"י חתיכה לא גרע מאומצא דאסמיק לקדירה:

וה"ה אם כו'. ר"ל דאסור חי וצלי בלא מליחה כמ"ש שם ל"ג א'. ומולחו יפה כו' ופי' הר"ן דלצלי או חי קאמר דאי לקדירה מאי וממתין כו' דקאמר הא בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נפשה ועתוס' שם ד"ה מולחו. א"נ מיירי לצלי כו':

נצרר כו'. כן פי' הרא"ש שם ע"ש:

אפילו כו'. כנ"ל סי' ס"ה ס"א:

בשר כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אסמיק. ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א כו':

א) [סעיף א'] בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת אלא בדם הנפש וכו' ודם שחיטה שנקרש ומתמציתו מתמצים מים צלולים שאין בהם אדמימות ודאי אסורים ואם נפלו לקדירה פשיטא דאוסרים. תשו' חת"ס סי' ע' פ"ת או' א'.

ב) [סעיף ב'] לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה וכו' והיינו משום דם שעל פני הבשר. ב"י בשם הר"ן. ש"ך סק"א. פר"ח או' ג' לה"פ או' א' שפ"ד או' א' וכתב דכ"ע מודים כאן ודלא ככריתי שכתב דזהו למ"ד הדחה א' להעביר הלכלוך אבל למ"ד לרכך א"צ כאן הדחה דליתא יעו"ש. זב"צ או' א'.

ג) [סעיף ג'] השובר מפרקתה של בהמה וכו' קודם שתצא נפשה דוקא כדאיתא בש"ס ופו' ש"ך סק"ב. פר"ח או' ד' לה"פ או' ב' כריתי או' ד' חכ"א כלל כ"ט או' י"ח. זב"צ או' ג' הא לאחר שתצא נפשה אף שעדיין מפרכסת קצת וזינקה לית בה חיותא ושרי. שפ"ד או' ב' ביא"ב בשפ"ז או' ד' זב"צ שם.

ד) שם. השובר מפרקתה של בהמה וכו' וה"ה בעוף. וע"כ לא יפה עושים בקצת מקומות ששוברים מפרקת האווז קודם שיפרכס כדי שתצא נפשו. כנה"ג בהגה"ט או' ד' בשם מהרימ"ט חי"ד סי' נ"ג. פר"ח או' ט' כריתי או' ט' מחב"ר או' ב' חכ"א שם. זב"צ או' ב'.

ה) שם. אסור לאכול מבשרה חי. וכו' לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק להוציאו וחוזר ונבלע באיברים. טור. לבוש. ט"ז סק"א. ש"ך סק"ג. חכ"א שם.

ו) שם. וע"י מליחה מותר וכו' דע"י מליחה יוצא ב"י בשם הר"ן. ש"ך סק"ד. חכ"א שם.

ז) שם. ולצלי מותר אפי' בלא מליחה. דנורא משאב שאיב. ב"י בשם הר"ן. לבוש. שו"ג או' ח'.

ח) שם. ולצלי מותר וכו' והיינו עד שנצלה כל צרכו. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ו' כריתי או' ה' זב"צ או' ד' והיינו חצי צלייתו כדלקמן סי' רע"ו סעי' ב' בהגה. פר"ח שם. חכ"א שם. זב"צ שם. והגם דהכריתי שם כתב שליש צלייתו מ"מ יש להחמיר כדברי הפו' הנז'.

ט) שם. ולצלי מותר אף בלי מליחה. נ"ל דעוף אסור לצלותו שלם כאלו לא נשחטו הוורידין. מהרימ"ט סי' כ"ג וכ"כ בהדיא הרא"ה בבד"ה דף כ"ח עי"ש. ער"ה או' ה' ומיהו לדעת הש"ע שלא כתב לחלק משמע דמותר לצלותו שלם דלא דמי ללא נשחט הוורידין וע"כ בדיעבד אין לאסור. ועיין לקמן או' י"ד.

י) שם הגה. ונהגו להחמיר לחותכו וכו' והיינו לחתוך כל אבר ואבר אבל אבר א' א"צ לחתוך יותר. כריתי או' ז'.

יא) שם הגה. ונהגו להחמיר לחתכו ולמולחו אף בצלי. ונראה דבדיעבד מותר כיון דלפסק הש"ע מותר אפי' לכתחלה בצלי בלי חתיכה ומליחה. וכ"מ מדברי הש"ך והאחרונים שנכתוב באו' שאח"ז ואו' י"ד.

יב) שם בהגה. וה"ה אם חותך בשר מבית השחיטה וכו' ונראה מדברי הר"ן פ' השוחט ופ' גיד הנשה דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף בדיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקת דלא נזכר המליחה בש"ס ואדרבה רוב הפו' לא מצרכי מליחה לצלי. ש"ך סק"ח. כריתי או' ח' שפ"ד או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' ח'.

יג) שם בהגה. י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת בבהמה וכו' כדי לקרב מיתתה וכו' ואע"ג דלעיל סי' כ"ג סעי' ה' בהגה כתב דמותר להכותה על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כ"כ אחר הראש. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' וכתב דבהכאה על הראש ליכא הבלעה באיברים ושריא. וכ"כ הכריתי או' יו"ד. שפ"ד או' ט' וכתב וכן נוהגין העולם דעוף שוהה למות מכין על ראשו. וכ"כ חכ"א כלל כ"ט או' י"ח דמותר להכות על ראשה. וכ"כ לעיל סי' כ"ג או' מ"ז.

יד) ומה שנוהגין בעוף אינדיק ששוברין מפרקת בקרדום אף שלא כדרך שחיטה אסור דצריך עכ"פ חתיכה ומליחה לצלי לכתחלה והעולם אין נזהרין בזה וא"כ אין לעשות כן. שפ"ד שם. ומיהו מ"ש דצריך עכ"פ חתיכה ומליחה לצלי לכתחלה הוא ע"פ מ"ש בהגה דנהגו להחמיר וכו' אבל לפי פסק הש"ע אפי' לכתחלה א"צ לצלי חתיכה ומליחה.

טו) [סעיף ד'] נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וכו' אינו ר"ל שיחתוך את הנצרר ויעקרנו משאר הבשר ואח"כ ימלחנו אלא בעודו מחובר עם שאר הבשר יחתכנו ויעשה בו קרע ולא ימלחנו בלא קריעה כמו שאר הבשר וא"כ גם בריאה הוי שפיר מה שנהגו לבשל ריאה שנצרר בה דם בלא חיתוך רק שחותכין בריאה במקום שנצרר ואין חותכין כל הנצרר ומוציאין לחוץ בפ"ע. בית דוד חי"ד סי' י"א דף ו' ע"א. שו"ג או' י"ב. מחב"ר או' ד' זב"צ או' ז'.

טז) שם. אבל מותר לצלותו וכו' וכל שצלאו או חתכו ומלחו לקדרה כדינו אפי' לא הלך מראה האדמימות שבו שרי. הרשב"א בתה"ב דף ע"ג ע"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ח' פר"ח או' יו"ד. ב"ד שם. שו"ג שם. זב"צ או' ח'.

טוב) ואם נמצא בחתיכה א' בקדרה כשמבשלין בה בשר שנצרר הדם בין העור ובשר או בין הבשר והעצמות צריך שיהיה ס' באותה חתיכה עצמה נגד הדם ובאם לאו אזי צריך ס' נגד כל החתיכה והחתיכה עצמה אסורה כמו בלב לקמן סי' ע"ב משום שהדם שבתוכו הוא דבוק ונצרר בתוך הבשר ואינו יוצא ע"י מליחה בלא חתיכה ודבר זה מצוי לפעמים בבשר בהמה שאינו ניכר מבחוץ רק אחר הבישול כשחותכין הבשר נמצא לפעמים כן וצריך ליזהר בזה. ביה"ל או' ב' בל"י או' ב' וגם מצוי בעוף בירכים בין הרגל מה שדבק בגוף ודבר זה מצוי. בל"י שם. ומיהו מ"ש צריך שיהיה ס' באותה חתיכה עצמה וכו' היינו לנוהגין כדברי מור"ם ז"ל לקמן סי' צ"ב סעי' ד' דבכל האיסורים אמרינן חנ"נ אבל לנוהגין כדברי הש"ע שם דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב אין צריך ס' רק כנגד הדם ואפי' אין בחתיכה עצמה ס' כנגד הדם וכמבואר שם בש"ע ומיהו בענין החתיכה עצמה אם אין בה ס' נגד הדם אם מותרת לדברי הש"ע ית' לקמן סי' ע"ב לגבי לב וה"ה לכאן.

חי) שם. אפי' בלא חיתוך ומליחה. המחבר לטעמיה אזיל דס"ל לקמן רסי' ע"ו דלצלי א"צ מליחה אבל לפי מה דק"ל התם דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר. ש"ך סק"י. שפ"ד או' יו"ד. ועיין לקמן סי' ע"ו סעי' א' בהגה.

יט) שם הגה. וי"א דמשום זה יש להחמיר לקלף בית השחיטה וכו' אלבשלו קאי אבל בצלי דינו כשאר בשר שנצרר בו הדם דשרי בכל גוונא. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' יו"ד. כריתי או' י"א. זב"צ או' יו"ד.

ך) שם בהגה. וי"א דמשום זה יש להחמיר לקלף בית השחיטה או לחתוך וכו' והיינו כל מקום שהאדים יותר משאר בשר צריך לחתוך שם קודם מליחה דידוע שבלע בשעת השחיטה. ואם יש דם עין דבוק על הבשר פשיטא דצריך להסירו קודם מליחה.

כא) [סעיף ה'] בשר שלא נמלח ונתנוהו בחומץ וכו' וכ"ז בבשר שלא נמלח אבל בשר שנמלח אע"ג דבתר הכי אסמיק מותר לאכלו חי בין הוא בין החומץ. ב"י. פרישה או' יו"ד. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו וכתב וכן המנהג פשוט בכל ישראל. שו"ג או' י"ד. זב"צ או' י"א.

כב) שם. ואם לא נתאדם הבשר החומץ מותר וגם הבשר מותר לאכלו חי. וכן לבשלו ע"י מליחה. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. כריתי או' י"ב. שפ"ד או' י"ב ומשמע דדי במליחה וא"צ חתיכה וכ"כ המש"ז או' ד' לדעת הש"ע אבל הכנה"ג בהגה"ט או' י"א כתב ע"י חתיכה ומליחה וכ"כ המש"ז שם לדברי הט"ז וע"כ יש להחמיר.

כג) [סעיף ו'] חומץ שנתנו בו בשר וכו' הגה. י"א בזה"ז אין בקיאין בחליטה וכו' ומ"מ בדיעבד מותר. וכ"כ הש"ך ס"ק י"ג דבדיעבד מותר דלא כהב"ח שאוסר אף דיעבד. וכ"כ הפר"ח או' י"ב דבדיעבד מותר דלא כהב"ח. כריתי או' י"ג. שפ"ד או' י"ג. זב"צ או' י"ג.

כד) שם בהגה. ומ"מ בדיעבד מותר. דוקא בשוגג אבל במזיד אסור. הריטב"א בחי' דף קי"ג יעו"ש. ער"ה או' יו"ד. זב"צ או' י"ד.

בדם הנפש ושחיטה דעת הרמב"ם הכל קרוי שהנפש יוצא בו והתוס' חולקים עי' תיו"ט וב"ז

ונבלע במ"א ודעת הטור דלוקה ועי' פלתי מ"ש ליישב דברי הטור מה שטען עליו הפר"ח ולדעת הר"ן וסייעתו הוא רק ספק איסורא ע"ש

בהדחה היינו להך דיעה דהדחה קמייתא להעביר הלכלוך דם אבל למ"ד שהוא לרכך הבשר א"צ הדחה

מפרקת' היינו קודם שתצא נפשה

ולצלי מותר היינו שנצלה כל צרכו שהוא שליש צלייתו רשב"א

ונהגו להחמיר עמ"ש בזה פלתי כי מנהג זה עפ"י הרמב"ם וכאן חמיר מאומצא דאסמיק דאף לצלי בעי חתיכה כמ"ש בפלתי וכן משמע ברמב"ם דלא כפר"ח אבל מליחה א"צ לצלי וכ"מ ברמב"ם

לחותכו עיין פלתי מ"ש שהעיקר לחתוך כל אבר ואבר אבל אבר א' א"צ לחתוך יותר.

וה"ה אם חותך עיין פלתי מ"ש דבזה יש להחמיר ולהצריך אף לצלי מליחה

כדי לקרב וה"ה בעוף מהרי"ט

שמבליע דם דוקא עצם מפרקתו וכדומה אבל מותר להכות על ראשה פר"ח

וי"א דמשום זה היינו לבשלו אבל צלי א"צ לכ"ז ש"ך

לאכלו חי וה"ה לקדירה במליחה

בדעבד מותר כן הסכמו אחרונים דאף דאסמיק מ"מ חתכה ומלחה ש"ד:

ונבלע במקום אחר ובטור מסיים דלוקין עליו ותמה הפר"ח הא בהך דשובר מפרקתו של בהמה דאמרינן מבליע דם באברים איבעי' לן אי נדידי' שרי או לאו א"כ הך דנבלע דם איבעי' דלא איפשט' וספיקא לחומרא אבל מה טיבו של מלקות לספיקא ועיקר קושי' שלו לשיטות הטור דפי' כרי"ף ורא"ש דהשאלה הוא למיכל באומצא דלשיטת רש"י השאלה אי מהני מליח' לק"מ רק לשיטתם דהשאלה הי' אי למיכל באומצא יפה תמה אי דם שנבלע ממקום למקום בלאו פשיטא דאסור למיכל באומצא. ונראה דהטור לא מפרש כר"ן דהספק אי לאסור דם הנבלע ממקום למקום או לאו רק הספק דדם שבבית השחיטה ע"י שבירת מפרקת נבלע בכל אברי בהמה וא"כ ברור שמעט הוא הדם נגד הבהמה ובכל אבר ואבר שבו דמו דם אבר אם נבלע דם שחיטה ומתחלק לאברים הלא מצער היא ובטל חד בתרי ולכך שרי' או מ"מ אסור דהוי כמבטל איסור וגם אפשר שאינו מתחלק לאברים בשוה אולי לזה מועט ולזה הרבה עד שאין רוב וא"ש:

אף לצלי הפר"ח כתב דלא כש"ך דנתן טעם לחתיכה לחוש לדעת רש"י דס"ל דאי מליחה מהני מספקא לן אבל בחתיכה ודאי מהני והפר"ח השיגו דלרש"י למאן דאוסר לית ליה תקנתא כלל והוא כתב דחוששין לדברי רמב"ם דכתב בפרק ו' מהלכות מ"א כיצד יעשה חותך החתיכה ומלחו או צלהו והיינו דמדמהו לאומצא דאסמיק ויפה כתב אלא כתב דלצלי א"צ חתיכה כמו באומצא דאסמיק ולשון רמב"ם דכתב או צלהו לבסוף משמע דהך חתכו גם על צלי קאי ולא דמי לאומצא דאסמיק שם הדם עומד בפתח החתוכה כאשר ניכר ובקל יחול בו החום מאש וישליטו אבל בזה דאין רושם ניכר כלל והדם טמון בבשר יש לחוש דלא יחול בו חום האש וצריך חתיכה וזה פשוט. אלא דלא הבנתי הן במליחה הן בצלי הדם נבלע בכל אברים וא"כ כל אברים בכלל בלועים מדם והוי כל בהמה חתיכה אחת וא"כ כשמחתך הבהמה לנתחים היינו חתוך והגע עצמך כמה חתכים צריך לעשות בחתיכה וכמה יהי' כמות החתיכה הלא די כשחתכו ומקום הדם לזוב וכאן שכל אברים קבלו כולם כחתיכה א' יחשבו ובנתוח אברים היינו חתוך וצ"ל הוא הדבר אשר כתבתי בס"ק א' כי לא ברירי לן שנבלע בכל אברים ואפשר דאיכא אברים דלא בלעו לכך לא מהני נתוח אברים דאלו אפשר לא בלעו ולא יזוב הדם ע"ש וא"ש לפ"ז אם נתח אבר א' א"צ לחתיכה עוד ופשוט וברור:

בשר מבית שחיטתה הפר"ח תמה דבזה באשר הוכיח הר"ן מגמ' בעי אף לצלי מליחה וגבי שובר מפרקת הסכימו דא"צ מליחה ע"ש ונראה דהא בית שחיטה רותח קצת לכ"ע וא"כ יש לחוש דחום מבליע הדם ולא שייך איידי דטרידי דסימני' טרידי ולא בשר ולכך מחמירין להצריך ג"כ מליחה כיון דבלעו ע"י קצת חמין:

אלא בדם הנפש כו'. [עיין בתשובת ח"ס סימן ע' שנשאל אודות דם שחיטה שנקרש ומתמציתו מתמצים מים צלולים מה דינם של אותם המים ובחולין פ"ז ע"ב מבואר כשאין בהם מראה אדמימות אי חייבים עליו כרת מ"מ יש לשאול אי אסורים מדאוריי' או מדרבנן או אינם אסורים כלל והאריך בזה ומסיק דהני מיא ודאי אסורים ואם נפלו לקדירה פשיטא שאוסרים אך אם אסורים מדאורייתא תליא בפלוגתת הפוסקים אי איכא לאו בדם שבשלו ושמלחו ע"ש]:

(סי' ס"ז ש"ך סק"ו) דלא גרע מנצרר הדם. הוא תמוה דודאי גרע דבנצרר הדם לצלי לא בעי חתיכה והכא גם לצלי בעי חתיכה ומליחה:

(סעיף ו') לא יצמית בו בשר. דאין בו כח להצמית אבל יש בו כח לעקור הדם והוי דם אברים שפירש פרישה וב"ח:

בהדחה. משום דם שעל פני הבשר. ב"י:

השובר מפרקתה של בהמה. קודם שתצא נפשה דוקא כדאית' בש"ס ופוסקים:

אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששבר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באבריה. טור:

וע"י מליחה מותר. דע"י מליחה יוצא ולא דמי לנמלח בכלי שא"מ דלא מהני ליה מליחה אח"כ כמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס"ח ע"ש:

ולצלי מותר כו'. כתב הר"ן ובצלי נמי עד שנצלה כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל כבשר חי עכ"ל וע"ל ס"ס ע"ו ומ"ש שם:

ונהגו להחמיר כו'. הוא ע"פ גירסת רש"י ובעל העיטור דמליחה לא מהני לא לקדרה ולא לצלי כמ"ש הר"ן וכתב ר' ירוחם נט"ו אות ד' שכן כתב רב אחא ושנכון להחמיר וס"ל להר"ב דחתיכה ומליחה מהני מיהא לכ"ע אפי' לקדרה דלא גרע מנצרר הדם מחמת מכה דבסעיף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהמ"א דין ט' השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול מבשרה חי אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה עכ"ל וכתב הב"ח דהכי נקטינן ולא כהעט"ז שהבין דלחומרא בעלמא נהגו כן:

וה"ה אם חותך כו'. העט"ז השמיט זה ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהיינו הך דבסעיף ד' בהג"ה ובאמת אינו ענין לכאן דהכא קאמר דבחותך כזית בשר קודם שתצא נפשה שצריך חתיכה ומליחה אף לצלי ויצא לו להרב כן מדברי הר"ן פרק השוחט ופג"ה דכתב דאע"ג דבצלי דעלמא לא בעי מליחה בחותך כזית בשר מבית השחיטה צריך מליחה דע"י שחיטה מתעורר הדם ופורש ממקום למקום עכ"ל ומשמע ליה להרב דמדתלה טעמא בפורש ממקום למקום א"כ דמי לשובר מפרקתה דאיסורו משום דפורש ממקום למקום דקי"ל דצריך חתיכה ומליחה אף לצלי אבל בחותך אחר יציאת נפשה א"צ חתיכה ומליחה לצלי כלל אלא דינו כשאר בשר לצלי לקמן סי' ע"ו אלא לקדרה צריך חתיכה קודם מליחה והיינו הך דסעיף ד' בהג"ה:

אם חותך כו'. ונראה מדברי הר"ן פ' השוחט ופ' גיד הנשה דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף דיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקת דלא נזכר המליחה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים לא מצרכי מליחה לצלי וכן נראה מדברי התוס' פ' השוחט ריש (חולין דף ל"ג) דבחותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה אסור מדינא לצלי אף דיעבד בלא מליחה:

כדי לקרב מיתתה כו'. ואע"ג דלעיל סי' כ"ג ס"ה בהג"ה כתב דמותר להכותה על ראשה לקרב מיתתה אפשר דאין הדמים נגררין כל כך אחר הראש ועיין בדרישה בסי' זה סעיף ד':

ומליחה. המחבר לטעמי' אזיל דס"ל לקמן ר"ס ע"ו דלצלי א"צ מליחה אבל לפי מאי דקי"ל התם דכל צלי צריך מליחה קצת פשיטא דהכא לא עדיף משאר בשר וק"ל:

וי"א דמשום זה כו'. אלבשלו קאי אבל בצלי דינו כשאר בשר דהא בנצרר הדם גופיה דינו כשאר בשר וק"ל וכ"כ בעט"ז:

וגם הבשר מותר לאוכלו חי. וכן לבשלו ע"י מליחה ועד"ר:

ומ"מ בדיעבד מותר. והב"ח אוסר אף דיעבד וראייתו מהרמב"ם ולא נהירא ואדרבה דעת הרמב"ם להתיר כמו שהבינו הרב המגיד והראב"ד והמגדול עוז מדבריו והוא העיקר (וכן דעת בה"ג והרא"ש והטור והמחבר והרבה פוסקים דאפילו בנתאדם שרי ע"י חתיכה ומליחה) ועמ"ש בסי' פ"ג ס"ק י':

אסור לאכול מבשרה חי. לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקת' אינ' יכולה לזנק ולהוציאו וחוזר ונבלע באיברים:

כדי לקרב מיתתה כו'. קשה מזה על מ"ש הטור סימן כ"ג כששוהה העוף למות אחר השחיטה מוטב שיכנו על ראשו להמיתו כו' ורבים מתרצים דשם לא בא אלא להשמיענו שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנו ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום מבליע הדם ואין זה נכון כלל. ונראה דרש"י ס"ל דדוקא בשובר מפרקת' חשו כן כמ"ש בהגה' אשיר"י בשם רבינו יהודא דוקא שובר שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר עכ"ל. ומשום הכי אין לאסור גם כאן שאר קירובי מיתה כגון להכות על ראשה ולא ס"ל כמ"ש רמ"א כאן והוא מדברי שבולי לקט שאסור לתחוב סכין בלבה וא"כ לא היה לרמ"א לפסוק בסימן כ"ג דיכנ' על ראשו וכאן אוסר כל קירובי מיתה ונראה דס"ל דלעיל מיירי ששהה זמן רב ועדיין חי וכבר יצא הדם מה שיש לצאת בזינוק ומה שנשאר קצת יהיה נבלע באיברים וכאן מיירי שרוצה למהר המיתה תיכף אחר השחיטה בעודו זונק ובזה יבליע הדם באיברים: בב"י דבור המתחיל נצרר הדם כו' כתב בשם הרשב"א ירא' לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר כו' נ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל שהן יוצאין מתוך הבשר וכן מצאתי בתה"א דף ס"ט וז"ל מסתבר לי משום דהם מופשטים ועומדים פניהם אצל האש כו' פירוש שכך הם בתולדה: בהג"ה ונהגו להחמיר כו' תיוהא חזינא הכא חדא מצד לשון ונהגו דמשמע דקאי על שובר מפרקתה והוא דבר שאינו מצוי לגמרי והיאך יכתוב על זה לשון ונהגו ותו דחתיכה מאן דכר שמיה בדין שובר מפרקתה ואם בא לחדש דבר זה מצד המנהג היה לו לכתוב ונהגו להחמיר ואף בצלי בוי"ו כיון שבא להורות שני חומרות חדשות מצד המנהג. ותו מה שייכות יש לדין חותך מבית השחיטה לדין שובר מפרקתה ולמה כ' על זה וה"ה כו' ותו דלמטה בסמוך כתוב בהג"ה ויש אומרים דמשום זה כו' דמשמע שחולק על מה שכתב לפני זה ובאמת לא הוזכר מזה שם ולכל הפחות לא היה לו לכתוב ויש אומרים אלא יש אומרים בלא וי"ו כדרכו מלבד מה שקשה מה שנזכיר בסמוך ונראה ליברור דהך ונהגו להחמיר עד נפשה מקומה בסעיף ד' אחר דין נצרר הדם שפסק הש"ע דלצלי א"צ חתיכה ומליחה ע"ז כתב ונהגו להחמיר בחתיכה ומליחה אפי' בצלי והוא באמת מנהג בכל יום בינינו בנצרר הדם וע"ז כתב שפיר וה"ה בחותך בשר כו' דהוה ג"כ טעמו משום נצרר הדם כמ"ש הר"ן בהדיא בפרק השוחט שהטעם כיון דמבית השחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומה מתמצה דרך שם. ועל זה כתב שפיר אח"כ וי"א דמשום זה כו' רצונו לומר משום חומרא זו דבית השחיטה יש להחמיר אפי' בחותך בבית השחיטה אחר שתצא נפשה והשתא ניחא עוד מה דקשה כיון שכתב רמ"א כאן דבכל מקום יש להחמיר בבית השחיטה ולמה כתב לעיל דדוקא בחותך קודם שתצא נפשה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן כותב דברים אלו באמת דרך פלוגתא כנלע"ד ברור ואמת:

להצמית דמו בתוכו. דרכן היה לתת בשר חי בחומץ ואוכלין אותו. ר"ן. ולפי פירושו היו מולחין אותו אחר כך לקדירה ולא קמ"ל בסוגיא זאת אלא שאין מזיק נתינה בחומץ ע"ש אבל מדברי הטור מוכח שלא היו מולחין אותו כלל כי החומץ מצמית הדם ולא יצא אפי' בקדירה וכן משמע מפירוש רש"י גבי כבד הביאו ב"י ריש סימן ע"ג דאין מפליט עולמית:

וגם הבשר מותר לאכלו חי. לכאורה משמע אבל לקדירה אסור בלא חתיכה ומליחה כשאר בשר דעלמא וקשה דהא כתב ב"י בשם התוס' והרא"ש אם נתנו בשר חי לחומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר ע"כ מבואר דמותר לקדירה בלא חתיכה ומליחה. ונראה דהטור וש"ע לא נתכוונו כאן למעוטי לקדירה דאסור בלא מליחה אלא לאפוקי מרישא שכתב דאם נתאדם כו' דהבשר אסור לאכלו חי ואין לו היתר לקדירה בלא חתיכה ומליחה וממילא כשכתב כאן דמותר לאכלו חי נדע דלקדירה יש היתר בלא חתיכה ומליחה דכבר השוה אותם בזה. ועי"ל דשלשה חילוקים יש בזה חם שהה עד דאסמיק הכל אסור ואם לא שהה כלל הוה כלא ניתן כלל בחומץ וצריך חתיכה ומליחה לקדירה ומותר לאכלו חי ואם שהה קצת מותר אפי' לקדירה בלא מליחה ורבינו לא פסיק ליה שיעור השהיי' ע"כ לא כתב רק היתר הבשר חי ובפרישה הביא בשם רש"ל דאסור לקדירה בלא חתיכה ומליחה וכתב עליו דהיינו לפי מנהגינו דאין בקיאין בחליטה אבל בזמניהם מותר אפי' לקדירה:

(סימן ס"ז הג"ה סעיף ג') הט"ז כתב הג"ה זו שייך לס"ד ע"ש ולפ"ד הגאמוז"ל בסק"ו יש לתמוה על המנהג שנוהגין העולם כששוחטין תרנגולים שקורין אינדיק חותכין הראש תיכף ומיד אחר השחיטה בקורדם ולא נהגו לחתוך ונהגו ג"כ לבשלו שלם ואף לדברי הט"ז קשה הלא י"א ליזהר וכו' והעולם אינם נזהרין ולא ראיתי שום מוחה ואפשר דוקא לשבור אסור משא"כ כשחותכין בקורדם דמי' לחותך ובחותך כ' הט"ז בשם הג"א דמותר וע"ל סי' ס"ה ובש"ך סק"ה ובט"ז ומה שכתבתי לעיל בשם הרשב"א