שולחן ערוך, יורה דעה ס״ג: דין בשר הנמצא ולא נודע מהו. ובו ב' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין בשר הנמצא ולא נודע מהו. ובו ב' סעיפים:
בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש אם היו רוב המוכרים עובדי כוכבים אסור ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר וכן בשר הנמצא ביד עובד כוכבים ולא נודע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר זהו דין תורה וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עובד כוכבים אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהיה צרור וחתום:

תלה כלי מלא חתיכות בשר ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא ואם תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו: הגה והמנהג להקל כסברא האחרונה ואפילו אם היה ביד עובד כוכבים במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר. ועיין לקמן סימן קי"ח:

המוכרים. כתב הש"ך דבש"ס פג"ה איתא דבבשר מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר אם הם עובדי כוכבים אסור ואם הם ישראלים מותר ובנמצא ביד עובד כוכבים אסור דמסתמא הוא בשלו וביד ישראל שרי וע"ל סימן ק"י ס"ג:

לקח. כתב הרב סי' ק"י דוקא שלא ראה שהעובד כוכבים לקחו אבל אם ראה אותו הוי כאילו לקחו משם בידו ע"ש:

ישראל. כתב הש"ך ואפי' אם ידוע בודאי שלקח העובד כוכבים מישראל בשר כשר אסור מטעם בשר שנתעלם:

ונעלם. דחיישינן שמא שרצים ועופות החליפוהו וכתב הרא"ש דאפי' בבהמה שלימה חיישינן שמא עורבים החליפוה כדמוכח בש"ס וחומרא יתירה היא עכ"ל אבל הש"ך כתב דוקא אי איכא למיחש לעובדי כוכבים חיישינן אפילו בבהמה שלימה אבל לשרצים לא. (בבי"ע סי' קל"ח אוסר אפילו בהמה שלימה אחר שנשחטה אם נתעלמה מן העין ומשיג על הש"ך ע"ש). וכל היכא דלא חזינן דנטלו עורב סגי ברוב טבחי ישראל או ברוב ישראל ובזה מתורץ דלא תקשי מסימן א' דכתב המוצא בהמה שחוטה בשוק מותרת דשם מיירי ברוב ישראל:

עין. כ' הט"ז בשם הרמב"ן דאפילו כל אדם נאמן בזה ול"ד למציאה דלא מהדרינן בט"ע אלא לת"ח שאני הכא דאיסור מדרבנן בעלמא הוא. (מיהו דוקא שראה אותו מתחלה היטב. ש"ך וט"ז. כת' בת' ח"צ סי' ל"ט שור שחוט מסומן בצד א' והקצב עובד כוכבים חתך השור לשנים והשוחט אמר שמכיר בט"ע שהשני חתיכות שור א' הם ועוד שהם מתאימות והכשיר ע"ש. כ' בת' נ"ש סי' ע"ה חבית של שומן אווזא שלקח השר מבית יהודי ועמד שם בחדר משכבו ב' או ג' ימים והכיר שהיה החבית מלא כבתחלה והתיר שהיה לו ט"ע. וכ' דע"ה אינו נאמן בט"ע קל אלא צריך שידקדק יפה. ובת"ח אף בט"ע קל מהני. כ' בה"י להזהיר על השוחטים אצל עובדי כוכבים לרשום על הבשר דוקא הפרשה וגם תיבת כשר ע"ש. ומה שאנו נוהגין ששולחין ע"י עובד כוכבים לשוחט לשחוט ע"ל סי' א' והע"י כ' כששולחין עופות לשחוט ע"י עובד כוכבים צריך השוחט לכתוב כמה עופות ששחט. וגם היום ע"ש):

שהניחו. כ' הט"ז אע"פ שלא נתן דעתו אם הוא במקום שהניחו או לא אין נוהגין לאסרו אפי' ברוב טבחים עובדי כוכבים והש"ך השיג עליו ומסיק דוקא באותו מקום עצמו הא לאו הכי אסור. ואם הניח עשר ומצא תשע מסקנת הש"ך דאם אינם קשורים מותר ואם הם קשורים אסור ועי' בא"ח סימן תל"ט בט"ז כ' בשם המרדכי מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ושלחוה ביד עובד כוכבים בלי שומר ונסתפק לומר שמא אחרת היתה ושאלו להשוחט אם שחט זאת התרנגולת ואמר אין לי בה ט"ע אמנם עתה שחטתי תרנגולת א' ובעל התרנגולת היה מכיר אותה ואמר שזאת היא והתרתי כיון שהבעל מכירה כר"ת דאמר לית הלכתא כרב דאמר בשר שנתעלם אסור והקשה הב"י דהא רב נמי מכשיר בט"ע דעדיף מסי' והט"ז תירץ דס"ל להמרדכי דלרב לא מהני ט"ע אלא במקום שאין ריעותא כגון שנמצא בשר ביד עובד כוכבים שלקח לעצמו ורוב המוכרים ישראל למה לנו לומר שהחליפו והחמירו מכח חומרא שצריך ט"ע משא"כ אם ישראל שולח ע"י עובד כוכבים בשר או עוף שחוט שיש חשש שמא החליפו עובד כוכבים להנאתו שנתן גרוע ממנו בזה י"ל דלרב לא מהני ט"ע לכן כ' המרדכי דקי"ל כלוי ואף בנדון זה מהני ט"ע וק"ל:

לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות מסוגי' דגמ' חולין דף צ"ה:

מהירושלמי דשקלים:

מימרא דרב בבבלי שם דף צ"ה:

לשון הרמב"ם שם:

טור בשם יש מחלקין וכ"כ הרמב"ן והרשב"א:

שם בשם רשב"ם וה"ה בשם יש מן האחרונים ושכן כתב הרשב"א:

בשר כו'. לשון הרמב"ם עד סוף הסימן והוא ברייתא בכמה מקומות תשע חנויות כו' ובנמצא כו' ובירושלמי דשקלים פ"ז הלכה ד' תשע חנויות כו' ובנמצא הלך אחר הרוב א"ר יוחנן הנמצא ביד עובד כוכבים כנמצא בפלטיא א"ל כן א"ר יוסי והוא שראה אותו יוצא ממקולין של ישראל כו' רב נחת לתמן חמתין מקילין וחמר עליהן. ומשמע דאף בנמצא ביד עובדי כוכבים דהא שם אחמירו ביד עובדי כוכבים יותר מנמצא דהא אצריכו שראה אותו כו' וז"ש בשר כו' אם כו' וכן בשר כו' אם היו כו' ול"ק כאן רוב כמ"ש בירושלמי הנ"ל והוא שראה כו' ואע"ג דסוגיא דחולין צ"ה א' אינו כן סמך על הירושלמי כדרכו ברוב מקומות:

ולא עוד כו'. פסק כרב וכ"מ בפ"ב דב"מ (כ"ד ב') דהלכה כרב דסוגיא רגמ' פריך והאמר רב בשר כו' וכ"מ בסוף י"ט בעובדא דרב חנא כו' ועהג"מ פ"ח שם:

אלא כו' או כו' או כו'. חולין שם:

תלה כו' ואם תלאו כו'. מפרש ההיא דשילהי י"ט בנפלו החתיכות לארץ:

ויש מתירין כו'. שפ' דלא כרב דכל הני מתני' דמייתי שם תשע חנויות ומצא בה בשר ונמצא בגבולין דלא כרב ואע"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו וקאמר שם ורב היכי אכיל כו' ול"ק היכא אכלינן בישרא ועובדא דרב כהנא שם דלא כרב וכן בפ"ב דב"מ עובדא דר"ה ועובדא דר' אמי וההיא דשלהי י"מ תלמידי דרב הוי וההיא דפ"ב דב"מ שנטלו העורב בההיא מודינן דע"כ לא קי"ל כרב אלא שמצאו במקום שהניחו [וז"ש אם מצאו כו' וע' סה"ת סי' מ"ז] והנהו עובדי דשם דא"ל אית לך סימנא בגווה כו' מיירי בעיר שרובה עובדי כוכבים וז"ש בהג"ה

ואפי' אם כו' וכמ"ש בנמצא ביד עובד כוכבים אע"ג דאליבא דרב הוא כ"ש לדידן וכ"ש בנמצא בשוק:
(ליקוט) וי"מ כו' במקום שהניחו. עתוס' דב"מ כ"ג ב' ד"ה מחרוזות כו' כ"ד ב' ד"ה אתא כו' וכ"כ בסה"ת ובת"ה וברא"ש וש"פ (ע"כ):

א) [סעיף א'] בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב וכו' זהו דין תורה. דק"ל בכל דוכתי דאזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים להטות. לבוש. ש"ך סק"ד. והוא מגמ' חולין י"א ע"א.

ב) שם. וכבר אסרו חכמים כל הבשר וכו' והוא מגמ' חולין צ"ה ע"א אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ופירש"י אסור שמא נתחלף בנבלה. והגם שיש חולקין כתב ב"י לענין הלכה כיון שהרי"פ והרמב"ם מסכימים לפסוק כרב יש לאסור בשר שנתעלם מן העין ואין לו בו סימן ולא טביעות עין אלא א"כ תלאו במסמר וכיוצא בו שא"א לשרץ ליטול ולהניח עכ"ל וע"כ פסק כן בש"ע.

ג) שם. וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכו"ם וכו' ואפי' ידוע בודאי שלקח העכו"ם מישראל בשר כשר אסור מטעם בשר שנתעלם מן העין. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. חכ"א כלל כ"ז או' י"ב. ביא"ב בשפ"ז או' ד' בי"צ ח"א או' ג' זב"צ או' א' ועיין בשו"ג או' ו' ואו' ז' מה שהביא מעשיות ע"ז בבשר שנתעלם מן העיין יעו"ש.

ד) ואפי' בבהמה שלימה חיישינן לבשר שנתעלם מן העין דלא פלוג רבנן. ב"ח. פר"ח או' ג' בית יעקב סי' קל"ח והשיג על הש"ך סק"ו שהכשיר. לה"פ או' ב' בל"י או' א' בשם כמה פו' וכתב ודלא כהש"ך. כריתי או' ח' שפ"ד או' ו' ער"ה או' א' ערוך השלחן או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' ה' זב"צ או' ב'.

ה) שם. אלא א"כ היה לו בו סימן. וסימן שחיטה לא הוי סימן כמ"ש לקמן בש"ע סי' קי"ח סעי' ו' ש"ך סק"ו. שמ"ח או' ד' ובתב"ש או' ט' ערוך השלחן או' ט"ז. זב"צ או' ג'.

ו) ניקור הוי סי' כמ"ש לקמן בש"ע סי' קי"ח סעי' ה' כריתי או' ט' ביא"ב בשפ"ז או' ו' זב"צ או' ד' וכן אם מצא רגל חתוך בפרסותיו כנהוג בין בלי ישראל למליחה פשוט דהו"ל סי' מובהק שהוא כשר. דע"ק בחי' לסי' זה. דר"ת או' ל"א.

ז) במקומות שנהגו לחתוך חתיכות איברי הבהמה הכשרה בענין אחר מן הטרפה וניכר חיתוך הכשרות הוי סי' גבי בשר שנתעלם מ"ה. שמ"ח או' ח' זב"צ או' ה' ועיין לקמן או' כ"ה.

ח) שם. או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה. וכל אדם אפי' ע"ה נאמן לומר יש לו טביעות עין מיהו דוקא חתיכות שראה אותן מתחלה היטב. ט"ז סק"א. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. פר"ח או' ד' שמ"ח או' ט"ז. מש"ז או' א' חכ"א כלל כ"ז או' י"ב. ביא"ב בשפ"ז או' ו' בי"צ ח"א או' ט' זב"צ או' ו'.

ט) וה"ה אשה נמי מהימנא אבל קטן אין להאמינו בט"ע. שמ"ח שם. ביא"ב שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ט"ו. זב"צ או' ט'.

י) אין חילוק בט"ע בין ת"ח לע"ה אלא בעינן שבעתן עין. שפ"ד סוף או' י"א. מחב"ר או' ח' בי"צ שם בתה"ב או' ב' זב"צ או' יו"ד. והיינו ששבעתן העין היטב מעיקרו ודקדק בראייתו דאל"כ לפעמים העין משקר וסבור שהוא זה ואינו. בי"צ שם או' ט'.

יא) שם. או שהיה צרור וחתום. והיכא דליכא חשש חילוף עכו"ם שרי בצייר לחודיה ומכ"ש בקשור. תב"ש סוף או' י"ב.

יב) סכין שנמצא ברחוב היהודים ורוב עוברים עכו"ם צריכה הגעלה. חו"י סי' רכ"ח. לה"פ סוף או' ב' בל"י או' ב' מש"ז או' ב' מחב"ר או' ד' בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' י"א.

יג) גם בבתי שתיה של ישראל דרוב עכו"ם מצויים שם אם נמצא סכין יש להחמיר. מש"ז שם. מחב"ר או' ה' זב"צ או' י"ב.

יד) שור מסומן והקצב נכרי חתך השור לשנים והשוחט אומר שיש לו ט"ע שהוא חלק מאותו שור והיו תאומים אותם החלקים יש להכשיר. שו"ת ח"צ סי' ט"ל. לה"פ או' ד' בל"י או' ג' שפ"ד או' י"א. מחב"ר או' ז' בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' י"ג.

טו) המנהג הקדום במקומות הללו לרשום על הבשר תיבת כשר ורבים מהקצבים היו מזייפים לכתוב תיבת כשר בבשר טרפה והזהרתי לשוחטים שלא ירשמו עוד מילת כשר לבד אלא יכתבו גם פ' השבוע ועכ"ז נמצא טבח נכרי א' שהיה קולף הכתב קליפה דקה מן הדקה והיה מדביקה במקום אחר ויודע הדבר והכרזתי ששום יהודי לא יקנה בשר ממקולין של עכו"ם אפי' אם יש עליה כתב אם לא ימשמש יפה על הכתב לראות אם נקלפה ממקום אחר והושמה במקום הזה. כנה"ג בהגב"י או' ל"ה. בל"י שם. שפ"ד שם. שו"ג או' ב' מחב"ר או' ט' זב"צ או' י"ד ואו' ט"ו. ועי"ש בשו"ג שהביא כמה מעשיות בעניין בשר שנתעלם מ"ה וכתב שדבר זה תלוי בצוארי גאוני עולם האיתנים מוסדי ארץ שיגזרו על השוחט או על הקהל שיתנו עם שומר ישראל בחנות העכו"ם שלא יתעלם ממנו בשר הכשרה עד אשר יקחו כל הקהל ולא יסמכו על הכתב ועל הסי' דבנקל יכול הקצב העכו"ם לזייפו ולהכשיל לישראל וכ"ש בראשים ורגלים ובני מעיים והריאות שדומות זו לזו דבנקל יכול להחליפו מכשרה לטרפה יעו"ש.

טז) יש מנהג איזה בעלי בתים לשלוח עופות שחוטים ובשר ותבשיל ע"י קטן בן ו' ובן ז' ועכו"ם מלווהו שכיון שהגיע לגדר לשמור מה שבידו שאם בא אדם ללקחו מידו צועק ובוכה או מונע או מספר לאמו פלוני לקח מה שבידי אין משגיחין בשנים וסומכין עליו. וכן מותר לשלוח ע"י קטן כזה עופות אצל הטבח אעפ"י שעובר דרך מבואות העכו"ם. הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תק"ח. עיקרי הד"ט סי' ט"ז או' ח' זב"צ או' ט"ז. ועיין לעיל סי' א' או' קנ"א. ועוד עיין משם ואילך מזה העניינים של שליחות יעו"ש.

טוב) עוף א' שנפל מבין העופות השחוטות ואח"כ נמצא במבוי של השוחט אסור אם אין לו בו טביעת עין. הלק"ט ח"א סי' רצ"ב. ביא"ב בשפ"ז או' ה' זב"צ או' י"ז. והגם שדעת הדר"ת או' ל"א להקל היינו לדעת המתירין בסעי' ב' אבל לסתם הש"ע אסור מפני שנתעלם מ"ה.

חי) [סעיף ב'] תלה כלי וכו' ואם תלאו במסמר וכו' מותר. וסי' זה דתליא במסמר לא מהני אלא היכא דהחשש הוא שמא החליפו שרץ או עורב אבל היכא שיש חשש שמא החליפו עכו"ם חיישינן אפי' תלוי באויר. כנה"ג בהגב"י או' ב' דר"ת או' ל"ז.

יט) שם. ויש מתירין וכו' היינו כלוי דפליג על רב. ט"ז סק"ב. ולפי שהרמב"ם והגאונים קיימי בשיטה א' דפסקין כרב וכן דעת הרי"פ כמ"ש בב"י סתם לן תחלה כוותייהו ונקט דעת הרשב"א ורשב"ם ושאר פו' בשם מחלוקת להודיע דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם כנודע. שו"ג או' ח'.

ך) שם. אם מצאו במקום שהניחו. כתב הלבוש אעפ"י שלא נתן דעתו אם הוא במקום שהניחו או לא אין נוהגין לאסרו אפי' ברוב טבחים עכו"ם אבל הש"ך סק"ט השיג עליו ומסיק דוקא באותו מקום עצמו הא לא"ה אסור. ועיין לקמן או' כ"ב ואו' כ"ד.

כא) ודע דהרשב"א מן המתירין בשמ"ה אם מצאו במקום שהניחו בביתו כמבואר בארוך קכ"ב ובקצר כ"ד סוף שער ב' ואפ"ה החמיר אם הניח יו"ד ומצא ט' דמה שהחמירו בבשר שמ"ה היינו לרב וא"כ אנו מחמירין להניח יו"ד ומצא ט' או דמצאו במקום אחר עכ"פ אנו מחמירין אף בבית ה"ה בזה. ומיהו הש"ך סק"ח סובר דרשב"א נמי בקשורים מיירי הא לא"ה שרי וכ"כ בנה"כ דוקא קשורים. ועיין בתו"ח כלל נ"ב דין י"ט שכתב דהמנהג להתיר בהניח יו"ד ומצא ט' וכתב המנ"י שם אף בקשורים דכ"מ מסתימת לשונו ומוקי לה ברוב טבחי ישראל. מש"ז או' ב' וכ"ז בדלא אית ליה ביה סי' או ט"ע דאי אית ליה בכל גוונא שרי.

כב) ודע דמצא בשוק ברוב טבחי ישראל מותר מה"ת וברוב טבחי עכו"ם אסור מה"ת ובהניח בביתו ומצאו במקום שהניחו אף ברוב עכו"ם מותר מה"ת ומדרבנן לרב אסור וללוי שרי ואנן פסקינן כלוי (היינו לפי מ"ש הרב בהגה) בביתו מצאו במקום שהניחו שרי אף ברוב עכו"ם ומצאו במקום אחר אי מצא בשוק ברוב עכו"ם אסור מה"ת ובביתו כה"ג אם רוב טבחי ישראל שרי אם הוא במקום שאין שרצים ועופות מצויין שם ובמקום שמצויין עופות אסור אף ברוב טבחי ישראל דשמא עופות הביאו ממקום אחר. מש"ז שם. ביא"ב בשפ"ז או' ט' בי"צ בתה"ב או' ב' דר"ת או' מ"א.

כג) שם. הגה. והמנהג להקל כסברא האחרונה. והטעם שנשתרבב המנהג להקל משום דחומרא יתירא היא שבא השרץ ולקח הבשר הכשר ונתן בשר טרפה במקומו דכן מנהגינו להקל כסברת המתירין. שו"ג או' ט' והשש"א סוף הסי' כתב אנן ק"ל בשמ"ה בכל גוונא אסור כפסק הש"ע. וכ"כ זב"צ או' ח' וכבר כתבנו על ש"ע או"ח סי' תס"ח או' נ"ו ונ"ח דהספרדים קבלו עליהם חומרות הש"ע ואסור לשנות רק במקום שכבר נהגו להקל אין למחות יעו"ש.

כד) שם הגה. והמנהג להקל וכו' היינו בזמן שמוצאו במקום שהניחו אבל מצאו במקום אחר אפי' אם הוא בביתו אסור אם אין לו בו סי' או ט"ע. ט"ז סק"ג. ביא"ב בשפ"ז או' ח' דר"ת או' מ' ואם יש לתלות בבני הבית ישאל אותם אם הם הסירו והניחו אותו במקום הזה יש להכשיר.

כה) שם הגה. והמנהג להקל וכו' ומ"מ בעל נפש יחוש לטריפות דשכיח טובא ולא יאכל שום בשר הנמצא כ"א במקומות שנהגו לחתוך הכשירים בענין אחר מהטריפות וניכר חיתוך הכשירות ואז אין לחוש שמא נודע הטריפות אחר החיתוך דמילתא דלא שכיחא הוא ושרי אלא א"כ נמצא באשפה שבשוק וכדומה שאז חיישינן מחמת רעותא והמחמיר גם בלא רעותא תע"ב. שמ"ח או' ח' דר"ת או' מ"ד. ועיין לעיל סי' א' סעי' ד' ובדברינו לשם דיני בשר שנמצא באשפה יעו"ש.

כו) שם בהגה. במקום שכל המוכרים הם ישראל וכו' כל לאו דוקא דרובו ככולו. ש"ך ס"ק י"א. והפר"ח או' ה' כתב דאפשר שלא נהגו להקל אלא כשכל המוכרים מוכרים בשר כשר ולא רובם.

כז) שם בהגה. ועיין לקמן סי' קי"ח. ובדברינו לשם בס"ד.

דכל דפריש כו' ע"ל סי' ק"י מ"ש בזה באריכות.

מרובה ואפי' נמצא קרוב לחניות מוכר בשר טריפה דרוב וקרוב הולכין רוב ועמ"ש בפלתי:

ישראל מותר וה"מ בשר חי אבל בשר מבושל אע"ג דרוב מוכרים ישראל אם רוב או כלי בשר עכו"ם אסור דמיד עכו"ם נפל דבשל להו ואסור ומכ"ש אם נמצא מבושל ביד עכו"ם דודאי עכו"ם בשל לי' גמ' ופר"ח:

ביד עכו"ם והיינו במקום שמכריזין דאל"כ בלא"ה אסור ליקח מעכו"ם

ממי לקח ע"ל סימן ק"י דלא לקח בפנינו אבל לקח בפנינו ה"ל פרוש מקביעות וה"ל קבוע ש"ך:

מוכרי בשר ישראל פי' רוב מוכרים דאזלינן הכל בתר רובא דמרובא קפריש:

כל בשר מפני בשר שנתעלם מ"ה דאסרו חז"ל דחיישינן דעורב החליפו והביא ממקום אחר בשר טריפה תמור זה ועיין פלתי מ"ש באריכות דבגמ' דידן משמע בנמצא ביד א"י לית בהן משום בשר שנתעלם מ"ה ובררתי בכמה אופנים וע"ל סי' ק"י:

מהעין אסור ואפי' בהמה שלימה כ"כ פר"ח דלא כש"ך

סימן עיין פלתי שהעלתי דגם בית שחיטה או ניקור מגיד הנשה סימן לענין זה אף דלענין טריפה אין סימן לזה לחוש לעורב הוי סימן:

טביעת עין אפילו לא ראה אותו קודם אבידה להדיא וא"כ מה שמכירו עכשיו בטב"ע הוא אין ט"ע גמור ובאופן זה לא מהדרינן אבידה מ"מ סמכינן באיסורא אט"ע ואפילו כל אדם דליכא צורבא מדרבנן דלגבי איסור כל אדם נאמן ועיין פלתי מ"ש בזה

ויש מתירין כו' היינו אם הניחה במקום שמצאה מבלי שינוי כשר אפילו רוב טבחי גוים דאמרינן היא היא החתיכה שלקח אבל אם לא מצאוה במקום שהניחה דיש ריעותא חיישינן לעורב דהחליפו היינו לא ממקום רחוק רק ממקום קרוב מאותו עיר ואם בעיר רוב טבחי ישראל מותר ואם לאו אסור אם לא בסימן וט"ע כהנ"ל כן משמע מדברי בעה"ת עיין ש"ך סק"ח:

במקום שהניחה ואם הניח יו"ד ומצא ט' דעת הש"ך ואחרונים דאם הם בלתי מקושרין ודאי לא חיישינן אבל אם הם מקושרים (וצ"ל קשר הרגיל דאל"ה הוי קשר סימן) והניח תשע ומצא ח' יש לחוש להחמיר בעיר שרובו טבחי נכרים:

שהניחה וכו' ואם מסופק אם הוא במקום שהניח אסור ש"ך

שכל המוכרים ה"ה רובו ככולו:

בשר כשר אבל אם לפעמים מוכרין טריפה אסור דה"ל כמקום שאין מכריזין דאסור ליקח:

וכבר אסרו חכמים וכו' אלה הן דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות בשר שמ"ע דפסק כרב דבשר שנתעלם מן עין אסור וכן דעת הרי"ף והרבה מחברים. אלא דהרמב"ם מוסיף אפי' נמצא ביד נכרי וזהו לכאורר נגד הגמרא דבגמרא פריך על רב דאוסר בשר שנעלם מעין מהא דתנן ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני הגמרא נמצא ביד נכרי שאני ולכ"ע מותר וכבר עמד בזה הרב מ"מ וכתב דהרמב"ם נמשך אחרי דברי ירושל' דבהדי' אמרינן אף ביד נכרי כיון שנעלם מעין אסור ותפס הרמב"ם דברי ירושלמי והניח סוגי' הגמרא דידן וזהו מהתימא דהוא נגד סוגיא דעלמא ועמוד הוראה לילך אחר דברי גמ' דידן ומבלי לחוש לדברי ירושלמי. #א) והנה באמת אני אומר לולי דברי המ"מ והבאים אחריו הייתי אומר בכונת הרמב"ם לא דחולק על גמרא דידן רק הא אמרו בגמ' דצריך להכריז בטבחי ישראל אם היא טריפ' ונתנו המחברים הטעם דשורת הדין בטבחי ישראל דרשאין ליקח מן הנכרי דודאי רבו כשרים הן ומרובא פריש רק דא"כ בהזדמן טריפות לטבח ישראל לא הי' רשאין למכור לגוי שמא ימכרנו לישראל ולכך תקנו הכרזה. ואלו במקום שאין מכריזין אסור ליקח מנכרי וס"ל לרמב"ם דודאי מהדין אין לאסור בנמצא ביד נכרי משום בשר שנתעלם מעין דהא לא מעלים עין אבל חכמים ראו לאסור משום הא כל בשר שאינו מושגח מישראל מה עשו חשבו לבטל הכרזה שלא יכריזו כדי שממילא לא יהי' היתר ליקח מגוי ולכך הגמ' קאמר לדינא דהי' מכריזין נמצא ביד גוי מותר ולית בי' משום בשר שנתעלם מעין אבל בירושלמי קאמר דרב אסור היינו עילה מצא ושלא יכריזו נפל בשרא לבני חילא וא"כ ממילא נאסר מהדין וז"ש הרמב"ם דחכמים אסרו כל בשר משום דאין לו הכרזה כלל כמו שלא זכר הכרז' כלל בכל הרמב"ם וצ"ל כיון דנאסר משום שנתעלם מהעין בטלה הכרזה זהו משנ"ל: אבל המ"מ לא נראה מדבריו רק ס"ל בפשוט הואיל בשר שנתעלם מהעין אסור איך שייך הכזרה לכך השמיט הרמב"ם הכרזה כי אינו במציא' ובכה"ג דעומד ורואה לוקח ממקולין ולא מעלים עין זהו לא שכי' שיתקן בשבילו הכרזה וא"כ הדרא קו' לדוכתי' דבגמ' אמרינן דביד נכרי לא שייך בשר שנתעלם מהעין וכן בגמ' בדוכת' טובא אמרי' הוכרז ולא הוכרז הא אינו במציאות וע' לקמן סק"י מ"ש שם: ומה #ב) שנ"ל בזה בקצרה הוא שני אופנים בד"א דודאי כפי' רש"י בנמצא ביד גוי לא שייך העלמת עין דמסתמא הגוי לא עלי' עין אמנם כפי מה שכתב המ"מ בפי' הירושלמי יותר יש לחוש לעורב בנמצא ביד גוי מאחר דאל"ה יש צד ספק אולי ממקולין טרפה לקח ע"ש ואעפ"י שכתב הרמב"ם אפי כל המוכרין ישראל מכל מקום איירי במקום שאין מכריזין כמ"ש ואם כן מה בכך שהטבח ישראל אולי טריפה שחט ומכרו לנכרי דהא מותר למכור מזה יש לומר אם אין טריפה כלל במקולי' והכל ישראל דתו ליכא למיחש אף הרמב"ם מודה דמותר כנראה מדברי המ"מ ודעל חששא דעורב לבד לא אסרו ובזה יובנו דברי רמב"ם במשנה דשקלים דפי' חתיכות מותר היינו בעיר שכולה ישראל אבל יש בו נכרי אסור מבשר שנתעלם מעין ותמה התי"ט בעיר ישראל נמי ולפמ"ש ניחא דביש נכרי חיישינן דישראל מכר לו טרפות משא"כ בכולו ישראל לית חשש ולא חששו לבשר שנעלם מן עין וצ"ע כי נראה שבחיבורו חזר בו הרמב"ם ודו"ק: ונראה דזה תלי' בשני סברות הנצמאים במחברים בהא דאמרינן דכל דפריש מרובא קפריש אם זהו ודאי ומחלט ואין בו שיעור ספק כלל ואנן סהדי שמרובה קפריש וכן משמע בתו' בפ"ק דכתובות ובדוכתא טובא ולפ"ז ליתא לסברת המ"מ במ"ש דלספק עורב מצטרף נמי ספק אולי מחניות טרפ' לקח דהא רוב חנות המה כשרין ומרובא קפריש וא"כ הרי זה ודאי מחניות הכשרים ואין כאן ספק כלל: אמנם לפמ"ש באסיפת זקנים דפ"ק דב"מ גבי קפץ א' מן המנויין לתוכו וכו' וכ' בשם הרא"ש אע"ג דאמרינן דמרובה קפריש מ"מ ספק הוי רק התור' התירה ספק זה ע"ש. ולפ"ז דברי המ"מ ברורים דאף דרוב חנות כשרים מ"מ יש ספק אולי טרפה קפריש. ונראה דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל בהא דסוף פ"ק דכתובות ופ' ט' דיומא אי הולכין בפקוח נפש אחר הרוב או לא דלרב פי' מהרוב עע"ז ואין מחללין עליו את השבת דמרובה קפריש ועובד עכו"ם ודאי הוי והיינו דס"ל כסברות התו' הנ"ל דאין כאן שום ספק כלל אבל שמואל ס"ל אין הולכין וכו' ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספיקא הוי וספק פקוח נפש דוחה שבת דאלו אין כאן ספק מהכ"ת לחלל עליו את השבת וא"ש דסוגי' דגמ' דידן אזל לרב דס"ל דאין כאן שיור מקום ספק כלל כנ"ל שפיר משני בנמצא ביד נכרי לא חיישינן לעורב דהא לא העלים עין כפירש"י וסברת המ"מ דיש כאן עוד ספק אולי מחמת טרפה בא ליתא דהא דרב אין כאן ספק כלל אבל הירושלמי אזל מסקנות שמואל הנ"ל דמוכח דס"ל דמ"מ יש בו ספק וא"כ סברת המ"מ נכונה מהכ"ת להקל בשל נכרי דיש בו ג"כ ספק אולי מחנות טרפ' ואנן דקי"ל כשמואל קי"ל כהך ירושלמי ודברי הרמב"ם ברורים ודו"ק: בד"א #ג) נ"ל משנקדים מה דקשו לי' טובא מהא דאמרינן שם בגמ' והאי דרב דאמר בשר שנתעלם מהעין אסו' לא בפי' אתמר אלא מכלל' דהאי גברא הוי תרי' לרישא שדא חדא ואסיק תרין אמר ליה רב עבידי הכא ואסרינן אמרי' בגמ' אי מכללו מאי ומשני התם פרוות' דנכרי תדע דאמר לי' דאיסורי' שכיח טפי עכ"ל יהי' איך שיהי' עכ"פ רב לא אמר בפירוש בשר שנתעלם מהעין אסור רק יליף מכללא דעובדא הנ"ל והגמ' דחי ליה דליכא למילף מיני' ועיין תוס' דהקשה דלמא לא ילפינן מהך דלא עלי' ורב ודח' אותו וא"כ כפי סוגי' ש"ס בכל דוכתי' אין לפסו' כרב כיון דלא מצינו לי' בפירוש רק בכלל וק' על הרי"ף והרמב"ם ויתר מחברים דפסקו בשר שנתעלם מהעין אסו' מנ"ל זה כיון דרב לא אמרה כלל וצ"ע לכאורה כי לא מצאתי בשום מחבר שעמד בזה ומה שנ"ל צ"ל כך דודאי בגוף הדין דבשר שנתעלם מהעין אסור משמע מרב להדיא דאמר אברים שנמצא בגבולים מותרים ומפרש ליה רב משום נבילות אבל באסורי קיימי' והיינו דרב וצ"ל א"כ מאי קמהדר אי אמר מכללא או בפירוש ונראה דבזה קמהדר אי בשר שנתעלם מעין איסו' ודאי ומוחלט או רק חשש איסו' וספק ועיין לקמן בכללי ס"ס דדעת או"ה דבשר שנתעלם מעין אינו ודאי איסו' כמו גבינות של נכרים רק ספק איסו' דרבנן וא"כ דמהך נמצא בגבולים וכו' מוכח דיש בו חשש איסו' אבל איסו' ודאי לא שמענו ורב אמ' בשר שנתעלם מהעין אסור משמע איסו' ברור ומוחלט וע"ז קאמ' הגמ' דרב לא אמ' בפירוש רק מכללא בהך עובד' הנ"ל דאסו' רב כל שני ראשים ועיין בתוספת דאיירי במקום שרוב טבחי ישראל ואסרי מחשש עורבי' וקשה וא"כ חתיכה אחד תהי' מותרת מכח ס"ס ספק דלמא זהו שנפלה ואת"ל לא הוא שנפל דלמא לא בא מעורבי' רק נפל שם מטבחי ישראל. (ובפרט הרמב"ם בהלכות י"ט משמע ספק אחד בגופו וספק א' בתערובת הוי ס"ס ועיין סימן כ"ט במ"ש בהגהת הרא"ש בתערובת חד בחד) ועיין בכללי ס"ס דמשמע דלא סגי חד בחד אבל ע"ש מ"ש בזה שם דלא בריר' לן הך דינא וע"כ צ"ל דרב משוויי' ליה לודאי ואסור ואין כאן ספק ולכך אסרינן וע"ז דחה הגמ' דמזה ליכא למילף דשם רוב נכרים היה וא"כ אין כאן ספק דודאי נתערב טרפה בכשר חד בחד וא"כ כך הוא באמת המסקנא דרב לא משווי' ליה לאיסור ודאי רק לאיסור ספק וא"כ א"ש דודאי לכאורה קשה מאי פריך הגמ' נמצא וכו' כשרה מאי קושיא דלמא זהו לדין תורה אבל אח"כ אסרוהו חכמים משום שנתעלם מהעין וזהו ממש לשון הרמב"ם דזהו דין תורה אבל חכמים אסרוהו וכ' וצ"ל מה נ"מ עכ"פ אסור רק הא יש נ"מ טובא אם נתערב חתיכ' כשר עם חתיכ' זו אם טריפה מחמת דרובא חניות טריפ' פשיטא דאסור אבל מחמת זה כשר רק מחמת שנתעלם מהעין אסור הוי לי' ס"ס כנ"ל וכשר רק סוגי' הגמ' אזלי בס"ד דהוי לודאי אסור וגם בזה חד בחד טרפה וא"כ שפיר קשה מה נ"מ אם אסור מטעם זה או מטעם זה ולכך הוצרך הגמרא לדחוק לומר בנמצא ביד נכרי לית בי' כלל בשר שנתעלם מהעין אבל במסקנא קאמר הגמרא דמכללא ליכא למשמע כלל ורב לא אמרה מעולם ובאמת בתערובות חד בחד מותר ואם כן שפיר יש לומר הא דקתני בנמצ' הלך אחר הרוב היינו בד"ת ומכל מקום עכשיו אסרוהו חז"ל כנ"ל ול"ק מה נ"מ הא יש נ"מ אי חד בחד אסור או לא כמש"ל וא"ש ולכך העתיק הרמב"ם זה לדין תורה אבל חכמים אסרוהו וכו' ודוק ועיין לקמן סי' ק"י:

ונעלם מהעין אסור ודעת הש"ך בבהמה שלימה לכ"ע לא חיישינן לעורבים והא דלא עלים רב עין מבהמת' דהוי בחנוותא ורץ טבח לקראתו משום דשם רוב טבחי נכרים ואיכא למיחש לאחלופי והפר"ח כתב דגם בבהמ' שלימ' שייך והנכון עמו דכן משמעות התוס' ורש"י ובפרט התוספת דכתב דהך עובדא דרב י"ל איירי בטבחי גוי דחוק לאמרן דכוונת התוס' דגוים החליפו דזה רחוק מכמה טעמים רק חושבין באותו עיר לעורבים כמ"ש בעה"ת להדי' עיין ש"ך ס"ק ח' וא"כ ע"כ מוכח דגם בהמה שלימה עורבים מחליפים ומה לי מקום רחוק לקרוב ודו"ק: ועפ"ז קשה איך אמרינן ב"מ ר"ח מצא גדי שחוט והתירו הא ה"ל בשר שנתעלם מהעין והש"ך ס"ק וי"ו תי' דהטור לשיטתו דלא ס"ל בשר שנעלם מהעין להלכה וכו' ואין זה מספיק לשיטת רמב"ם וסייעתו בגמ' דר"ח מצא גדי שחוט ומעשה רב והא ה"ל בשר שנתעלם מהעין והש"ך לשיטתו דבהמ' שלימה לא חיישינן ולכך לא תי' רק להרא"ש דס"ל דחיישינן בשלימ' מיהו גם לרא"ש לא תי' דאף דרא"ש ס"ל לא חיישינן ברוב טבחי ישראל משום דפסק כלוי אבל מ"מ לרב קשה מהך עובדא דר"ח ומעשה רב וגם קשה מן דמצא פרגיות' שחוטין וג"כ התירו והא ה"ל נתעלם מהעין ובזו ודאי חיישינן לעורב לכן העיקר כתי' הדרישה שחיטה הוי סימן והש"ך טען דשחיטה אינו סימן אמת היא לענין איסו' של תורה דשחיטה אין סימן מובהק רק סימן אמצעי וסימנים לאו דאוריית' אבל בהך איסור שנתעלם מהעין שהוא רק אסורא דרבנן בהא סימן דרבנן מועיל ושחיט' סימן וא"ש ואמת דהרא"ש כדמשמע מדבריו פ' א"מ דמביא ראיה מהך עובדא דבשר שנעלם מותר לא משמע כן אבל בדברי הרמב"ם וסייעתו יש ליישבו (וצ"ל האי חיותא דתלי' נחתך בית השחיטה). וכן מוכח מהא דהשולח אדם ירך לעכו"ם וכו' מפני שמקומו ניכר ופריך הגמ' אי במקום שאין מכריזין חתיכה נמי לשדר דהא לא מזבינינן מיני' ואם במקום שמכריזין שלימה נמי דלמא מחתך ליה ומשני הגמ' לחד שינוי במקום שמכריזין וחתיכה דישראל מידע ידע וע"ש בתוס' דדייקי מזה דאין לסמוך על סימן שחוטה וסימן ניקור להחזיקו בכשרות ע"כ וקשה לשיטת הרמב"ם דרב אוסר בשר שנעלם מהעין אפילו ביד עכו"ם והכי קיי"ל הך משנה שולח אדם ירך לנכרי איך מתוקמא דחתוכה נמי לשדר דהא לא אתא למזבן מניה דאסור ודוחק לומר דהך תי' באמת לא קאי לרב רק אידך תי' דמה דוחקי' דגמ' לומר תי' מה דלא קאי לרב דהכי הלכתא ועוד לשיטת הפוסקים כרב ודאי אביי ס"ל כרב ועיין שם דף כ"ד ע"ב ד"ה אמר אביי דכתבו התוס' דאביי לא מצי סבר שום תי' רק הך תירץ חתיכ' וכו' וקשה כנ"ל וע"כ צ"ל דלענין בשר שנתעלם מהעין הוי חתיכה דישראל סי' ומותר ליקח מנכרי במקום שמכריזין והדברים מוכרחים וברורים. ובזה אפשר לשיטות הרמב"ם לומר דקשי' לרב מה כל הכרזה דמצינו בש"ס נפל בשרא לבני חילא מה תועלת יש בו הא אין לקח משום עילום עין ולפמ"ש גם בזה ניחא ליקח הימנו ירך מנוקר מגיד ושארי דברים המנוקרים ומכ"ש צואר מבית השחיט' וורידן משום דם דכולם הוי סימן לענין זה ומותר ליקח במקום שמכריזין ודוק: והנה #ד) בזה הסברא ישבתי דברי תוס' חולין דצ"א טבוח טבח והכן טבוח טבח פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד ב"נ נאסר בגיד הנשה והקש' תוספת דלמא לא נאסר ואפ"ה היה מקיימין כמו שחיט' דאמר פרע בית השחיטה ולפי הנ"ל ניח' דכבר כתב היפ"ת ועיין פרשת דרכים להרב בעל משנה למלך שהאריך בזה דאבות קיימו את התורה טרם שנצטוו עליה היה אצלם רק כמצות רבנן דקיימו כל מה שאמר אברהם לקיימו כדאמרי' קיים אברהם כל התורה וא"כ בשחוטה קאמר הגמ' פרע להם בית השחיטה ולא קאמר שישחוט בפניהם כי לא נצטוו על שחיטה והי' רק מצוה דרבנן וסמכינן אשחיטה סימן ולכך דייק פרע להם בית שחיטה שיהיה ניכר היטב ויהיה להם לסימן וא"צ לראות משא"כ בגיד הנשה אף דניכר סימן ניקור ונטילת הגיד כיון דהמה מצווים על גיד בשל תורה לא סמכינן אסימן ולא יועיל מה שיהי' ניכר נטילתו ולכך צוה שיטול בפניהם מבלי ספק ושפיר דייק ומצא ב"נ מצווה על גיד הנשה דאל"כ אף חתיכה דגיד היה מועיל לסימן ולא צריך בפניהם ואתא שפיר ודו"ק:

מב"ע כתב הש"ך ס"ק ז' בשם פוסקים ות"ח דכל אדם אפילו אינו צורבא מרבנן נאמן והוא דוקא חתיכות שראה אותן מתחלה היטיב עכ"ל והנה לא משמע כן בגמ' ותוס' דשם חולין דף ק"ה אמרינן אמר רבא מריש ה"א סימנ' עדיף מטב"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנ' ולא מהדרינן בטב"ע השתא דשמענהו להני שמעת' אמרי מ"מ עדיפא וכו' והקשו תוס' בד"ה ולא וכו' דמה דלא מהדרינן אבידה בט"ע התם טעמא דמשקר ולת"ח באמת מהדרינן ותי' הא דמהדרינן לת"ח היינו טב"ע גמור ולא טב"ע כל דהו והנך דעובדא בגמ' לא היה טב"ע גמור דאי בטב"ע גמור פשיטא מה צורך שאלה ומ"מ התירו בי' עכ"ל הרי דדעת התוס' להתיר בנדון הבשר שנתעלם מהעין אפי' בט"ע גרוע והיינו שלא ראה אותו היטב (כהנך אמוראי אין דרכם לראותו מתחלה ולדקדק בשימת עין עליו) וכ"כ הפוסקים ויש"ש דזהו קרוי ט"ע כל דהו דלא דקדק תחלה ומ"מ הכשירו וזהו ברור דלא כש"ך. והנה עדיין לא פירשו התוס' בתי' כל צורך ליישב הקושי' אם ט"ע עדיף מסימן דהא שרי' להך בשרא בט"ע כל דהו למה לא מחזירין אבידה בט"ע כל דהו לת"ח דלית בי' חששא דמשקר ת"ו ונראה דהרב הט"ז לזה נתכוין דאל"כ אין מקום לקו' שלו דלמא לא מהדרינן אבידה בט"ע דהא ס"ל דחיישינן במשקר אלא נראה דכוונתו להנ"ל בט"ע גרוע ותי' לחלק באיסור בשר שנעלם מן עין הקלו. אך א"כ איך אמרינן דטב"ע עדיפי מסימנים הא נהפך הוא דזה לא סמכינן רק באיסור ובסימן בכ"מ סמכינן ודברי ט"ז בלא"ה סתומים שלא הביא דברי תוס' כלל. ומה שנראה הוא טב"ע הגרוע דהיינו דיש עוד חפץ דבו ג"כ טב"ע כעין זה ומיעוט הבדל בינותם ולכך מי שראהו מתחילה וירד לדקדק עד תכליתו מרגישו ומבחין הבדל שיש בין שניהם אף שלכאורה טב"ע שלהם שוה אבל מי שלא ראה מתחלה אינו יכול להבין ההבדל וטועה בקל בין חפץ לחפץ וא"כ י"ל בנאבד בשר דניחוש דעורב החליף ונזדמן לה חתיכה אחרת עד שג"כ בו קרוב לטב"ע הראשון זהו לא חיישינן שיהי' בהזדמן שקרה לחילוף העורב שיזדמן דוקא חתיכה ושוה בט"ע משא"כ חפץ ובו טב"ע שפיר י"ל אולי הזדמן איזה חפץ הדומה לשלו ואיך ניתן לו בספק. בדברים #א) הללו יובן דברי המרדכי בפשוט דכתב עובדא דמסר לנכרי תרנגולת והוא בעל תרנגולת לבדו היה לו טביעת עיין ואין זולתו והכשירו דלא קי"ל כרב בשר שנעלם מעין אסור ותמה הב"י מה נ"מ לו אי הי' דהלכה כרב או לא הא כיון דמכירו בט"ע לכ"ע מותר ונתחבטו בו אחרונים לפרשו ונ"ל בפשוט דודאי זהו ט"ע שהיה לבעל תרנגולת היה ט"ע כל דהו דטב"ע גמור אינו בגדר השאלה כמ"ש התוס'. והנה בגמ' מצינו כמ"ש התוס' דהתירו אף בטב"ע כל דהו אך י"ל ה"מ ברוב טבחי ישראל דליכא חשש איסור גמור רק לחשש עורב החליפו בזו י"ל הקלו אף בטב"ע כל דהו וכמש"ל אבל אם יש חשש חילוף בשר בטריפה במקום שרוב טבחי נכרים דנמצא ביד נכרים מדינא אסור בזו י"ל לא סמכינן אטב"ע כל דהוא אך זהו אם קיי"ל כרב בשר שנעלם מעין אסור א"כ י"ל כל הני עובדא דאמוראי היה בכה"ג והתירו משום טב"ע אבל בנמצא ביד נכרי ורוב טבחי ככריס לא סמכינן אטב"ע גרוע אבל אי לא קיי"ל כרב וא"כ הנך דאבדו בשר ע"כ הי' ברוב טבחי נכרים וא"כ הרי זה ספק אסור ומ"מ התירו בטב"ע גרוע כמ"ש התוס' ש"מ דאף בהו מועיל: והנה התרגולת שהי' ביד נכרי ולגבי עופות הוי רוב טבחים נכרים דכל אחד שוחט לעצמו בביתו ויש לחוש החליפו טוב ברע והוא ספק גמור כמ"ש אחרונים וא"כ י"ל טב"ע שהי' לבעל התרנגולת בזה לא מהני באיסור ברור ולכך קאמר המרדכי כיון דלא קיי"ל כרב לאסור בשר שנתעלם מהעין וע"כ הנך עובדא הי' ברוב טבחי עכו"ם דהיה חשש איסור גמור ומ"מ התירו בטב"ע א"כ אף תרנגולת אף דבהו חשש איסור גמור מ"מ סמכינן אטב"ע וא"ש ודברי מרדכי ברורים: הנה בסיום זה הסימן אמרתי לכתוב מה שהרב פר"ח נתקשה ברמב"ם ואני יעדתי לכתוב בזה בסימן א' במה דקי"ל דברי ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודעת תוס' כדמשמע מדברי גמ' אפי' בקורבא דמוכח ועמדו בזה לרמב"ם דלפ"ז צ"ל בקושלא הגמ' בע"ע והי' הקרובה וכו' וניזול בתר רובא דעלמא וצריכין לשנוי ביושבת בין הרים ואולם הרמב"ם בה"ל ע"ע השמיטו וכן ניפול הנמצא וכו' דפריך הגמ' ג"כ וליזול בתר רובא דעלמא ומשני בשביל כרמים וכו' והרמב"ם בהל' גזילה ואבידה השמיט הך דשביל של כרמים וכן בהא חצבא דאשתכח בפרדסא דערלה ושרי' וקאמר הגמ' אפילו למ"ד אזלינן בתר קרוב מ"מ הך שרי' דבאותו גינה לא מוצנע וכתב הרמב"ם זה הטעם אף דלר"ח א"צ לזה דאזלי' בתר רוב אפי' במקום קורבא כל אלה טען הרב פר"ח: ואני מוסיף לשאול בביצה גבי יוני שובך בזימן ב' ומצא שלשה קאמר הגמ' לימא מסייע לר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודחי הגמ' בדף וזהו אי ליתא לדר"ח אבל לר"ח א"צ לאוקמי בדף והרמב"ם בהל' יו"ט העתק בדף והעיקר דכתב זימן שנים ומצא שלשה הרי זה ספק מוכן ואלו הולכין אחר הרוב אף במקום קרוב אין כאן ספק כי ודאי מעלמא אתא והם ודאי שלא מהמוכן וע"כ צ"ל דלא ס"ל לרמב"ם הך דר"ח להלכה ול"ע. והרבה דברים שנאמרו בפירוק הקושי' האלה. #ב) ודרך היותר ברור וקצר הוא מה דאמרינן בפ"ב דנדה נמצא בפרזדור חזקתן טמא שבא מן מקור וקאמר רב הונא נמצא מן לול ולפנים ודאי טמא מן לול וחוץ ספיקא טמא ופריך אביי בממ"נ אי בתר חששא אזלינן ולכך מלול וחוץ ספק דלמא מן החדר ואזדרקה מן לול ולפני' ג"כ ספיקא דמן עלי' ואולי שחתה ואי בתר חזקה כאן ודאי טמא וכאן ודאי טהור ומשני אביי באמת אי בתר חששא כאן וכאן ספיקא ואי בתר חזקה כאן ודאי טמא וכאן ודאי טהור וס"ל לרמב"ם ליישב הקושי. לרב הונא כי קושיא חזקה היא והוא דס"ל לר"ה הא דאמר ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו דליכא קורבא דמוכח אבל במקום דאיכא קורבא דמוכח הוי רק ספק אי ליזול בתר קורבא או בתר רובא ועיין תוס' ב"ב בשמעתין דניפול ע"ש ולכך ס"ל לר"ה מן לול ולפנים אף דעלי' קרוב החדר הרוב וקורבא דמוכת ליכא דהא אי אמרינן דאתיא מעליה צ"ל דשחתה חוץ לחדר ומה קורבא דמוכח יש וע"ש תוס' נדה דכתבו להדיא כן דלא מיקרא קורבא דמוכח אבל מן לול ולחוץ איכא רוב דחדר וקורבא דעלי' וקורבא דמוכח דאי מן חדר קאתיא צ"ל דאזדרקא חוץ לחדר ואינו שכיח כמ"ש התוס' וא"כ הוי ספיקא ולכך ס"ל לר"ה דהוי ספק אבל אביי ס"ל כסוגי' דב"ב אפי' קורבא דמוכח אזלינן בתר רובא שפיר פריך מ"מ ניזול בתר רובא וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' איסורי ביאה פ"ח כר"ע ע"ש ובמ"מ וא"כ קיימ"ל בקורבא דמוכח הדבר ספק וכל הך סוגיא דב"ב וביצה הכל לאביי כנראה שם מגמ' אבל לפי דקיי"ל כר"ה אף כאן הדין בקורבא דמוכח הוי ספק וא"כ צדקו דברי רמב"ם בכל מקומות בע"ע נגד רובא דעלמא הוי העיר הקרובה קורבא דמוכח כמ"ש התוס' והוי ספיקא ועל ספק בא ג"כ וכן בחצבא דערלה הוי קורבא דמוכח כמ"ש התוס' והיה אסור מספק ולכך נתן טעם דלא הוי מצנע בי' וכן ביוני שובך דהוי קורבא דמוכח כתב בפי' דהאי ספיקא והדברים נכונים ודו"ק: הנה #ג) יש לרמב"ם ראי' מהא דתנן בשקלים בהמה שנמצא חוץ לירושלים ממגדל עדר וכו' זכרים עולות נקבות שלמים וקשה ניזול בתר רובא דעלמא דמן א"י וסביבות באו והם חולין גמורים ומה לן ליזול בתר ירושלים שהוא קרוב וע"כ צ"ל הואיל ושכיח בסביבות ירושלים הנ"ל כעין קורבא דמוכח ולא אזלינן בתר רוב: אך אם כל זה רבו רוב מחברים הרשב"א ורא"ש וטור דפסקו אפי' קורבא דמוכח רוב עדיף וצ"ל כהך דלעיל ודאי בהמה שנמצאת בירושלים ודאי דחוששין לקרבן ואף דאיכא למימר לחוש לרובא דעלמא דבהמות בירושלים קדשים קביעים וכמחצה על מחצה דמי ועירושלים לא שייך פריש עד דנימא מרובא קפריש וא"כ מן ירושלים עד מגדל עדר שייך הכל לירושלים הואיל הבהמות ירושלים רועים שם וא"כ כל בהמות הנמצאים אינם בגדר פרוש רק בגדר קבועה וכמחצה על מחצה דמי ודוק וצ"ע: הנה #ד) מדברי הרי"ף דהעתיק משנה דניפול הנמצא וכו' ועלה דברי ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכן הלכתא ולכן העתק קושית הגמ' בסיפא וניזול בתר רובא דעלמא והתי' בשביל של כרמים דוקא וכן הרא"ש העתק המשנה בצורתה דמלתא דר"ח דהלכתא כוותי' אפילו בקורבה דמוכח (וא"כ ל"ל דס"ל כהרמב"ם כמש"ל אבל לרי"ף י"ל דס"ל כהרמב"ם ולא פי' דהך משכה איירי בשביל של כרמים וזולתו אזלינן בתר רובא דעלמא): ומה #ה) שנראה בישובו הוא דרשב"א פי' וניזול בתר רובא דעלמא היינו עוברי דרכים ולכך משני בשביל של כרמים דלא שכיחי ע"ד וכן כתב הסמ"ע ח"מ סי' ר"פ דפירש רובא דעלמא היינו עוברי דרכים והנה התוס' כתבו בשמעת' דלא חיישינן לעוברי דרכים דמשגיחים לבל יפול הנופל אם אין ברור הנפילה ע"ש. ונראה ודאי אם הניפל מפריח שפיר י"ל מהכ"ת לומר דנפל מעוברי דרכים אשר בטבען משגיחים ולא נימא בפשוט' דהניפול פרח ואתא מהשובך וזה מצוי ביותר אבל אי איירי במדדה וא"כ בנמצאת חוץ לחמשים מה טיבו של יונה פה הא אין מדדה כ"כ וע"כ אתה צ"ל דנשתנו בה סדרי עולם וחוץ לטבע הלא יותר טוב לומר מעוברי דרכים נפל ולא מדדה יותר מנו"ן רק עוברי דרכים הפילו וכמנהגו נוהג ולא שינוי הטבע וזה פשוט. והנה הרמב"ן כתב בשם ירושלמי בנמצא בין שלשה שובכים הרי הוא של מוצאו דבעל היונה מייאש הימנו דאמר שנתערבו עם יונים משובכים אחרים אבל בב' לא וכ' הרמב"ן דדמי' להא דאמרינן בפ' אלו מציאות ראה סלע שנפל משנים לא הוי יאוש מג' הוי יאוש. לפמ"ש תוס' והרא"ש שהטעם דבשנים לא מייאש דסבר תבענהו לדינא ויתחייב שבועת היסת ולא ישבע לשקר וישלם דעליו טענת ברי אבל בשלשה כיון דאין לו על שום אחד טענת ברי לא מצי משביע ליה והוי יאוש ולפ"ז ה"מ בתר דתקון ר"נ היסת אבל קודם ר"נ אף בשנים מייאש דהא אי תבעי לי' בב"ד אין לו עליו כלום כופר הכל פטור והוי כמו שלשה לדידן ומייאש. ולפ"ז ק' במשנה דקתני שנמצא בין נ' קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו אמאי הא הוי יאוש כמו בג' שובכי' ויהי' של מוצאו דבזמן המשנה לא היה עדיין היסת וצ"ל דמשנה איירי במדדה וא"כ לא שייך מייאש דהא מתחלה לא מייאש כלל דנימא הוא גופי' מייאש מתחלה דחושש שיתערבו יונים שלו עם יונים אחרים ועיין ש"ך סי' ר"ס דהא לא אסיק אדעתי' שתהי' מדדה יותר מכפי סדר המדדים נ' אמה ולא תבא לכלל עירוב שאר יונים ולא מייאש כלל ואם היא עברה הגדר וטבעה ומדדה ביותר על זה לא אסיק אדעתה והוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ולק"מ. ולפ"ז דע"כ איירי במדדה שפיר קשה וליחוש לעוברי דרכים וא"כ א"ש במשנה דהיה קודם תקנת ר"נ בהיסת קשה כהנ"ל בשנים למה לא הוי של מוצאו הא הוי יאוש וע"כ צ"ל במדדה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת וא"כ דאיירי במדדה שפיר פריך וניחוש לעוברי דרכים דהיינו רובא דעלמא והוצרך לשנויי בשביל כרמים וכו' אבל הרי"ף והרא"ש שהעתיקו המשנה לדידן לדינא דתיקון ר"נ היסת א"צ לאוקמי במדדה והא דלא הוי יאוש דמשביע לי' ול"ק וניחוש לעוברי דרכים ולכך השמיטו הקושיא והתי' ודו"ק: ובזה #ו) מיושב ברמב"ם דפסק כר' הונא נגד אביי אף דגם רבא ס"ל כאביי כדאמרינן הדר בי' רבא וכו' די"ל דכל דאלו דנין דלא יהי' בקורבא דמוכח רוב עדיף מקושי' במשנה של בעל שובך אע"ג דאיכא אחריתי דנפישי ואי דליכא מה טעם חוץ לחמשים של בעל המוצאו ותי' הגמ' דחיקי ליה רק י"ל חוץ לחמשים מתורת יאוש נגע בי' ובפרט די"ל דאיכא ב' שובכים חוץ לחמשים רק הם בכלל אינו מחזיקים כ"כ יונים כמו הראשונה שאנו דנין עלי' וא"כ ה"ל יאוש כמ"ש בירושלמי ומ"מ אינה נפישי וצ"ל כמש"ל דהוי יאוש שלא מדעת דלא אסיק אדעתי' דתעבור חוץ לחמשים דעד חמשים מלי כריס' זהו לפי דקיי"ל אבל רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואם כן שפיר יש לומר בדליכא ומ"מ של מוצאו מתורת יאוש ולכך ס"ל דלא משגחינן בקורבא דמוכח אבל אנן דלא קי"ל כרבא ולא הוי יאוש דחוק לפרש במשנה כנ"ל ופסקינן כר' הונא דס"ל קורבא מוכח שקול עם רוב ודו"ק: ואמת כי דברי הרא"ש קשי' קצת להולמן במ"ש הלכה כר"ח ואפי' בקורבא דמוכח דאל"כ מה קמ"ל משנה היא ט' חניות ואע"ג דמותיב ר"ז לא פליג רק לברר הענין וליישב שמעת' ותדע דהא אמרינן ש"מ תלת ש"מ הלכה כר"ח וש"מ כר"ז אע"פ שדלתות המדינה נעולות עכ"ל: ויש להבין מהכ"ת נימא אין הלכה כר"ח בשביל דר"ז מקשה ובכל הש"ס דגמ' נושא ונותן אליבא דאמוראי מותיב ומפרק לא יהי' הלכה כוותי' ועוד לו דר"ז פליג כיון דאביי ורבא מסכימים הלכה כוותיה וגם תדע דקאמר הרא"ש אינו מובן דבממ"נ אי מהך דאע"פ דאין דלתות מדינות נעולות מוכח דרוב עדיף אפילו מקורבא דמוכח לא היה צריך להביא הש"מ וכו' רק איך אפשר דר"ז פליג הא ס"ל אע"פ שאין דלתות וכו' ואז אין הכרח די"ל דמיירי בשאין קורבא דמוכח א"כ עדיין אין ראיה מהך ש"מ תלת ש"מ איתא לדר"ז גוף הדין דלא בעינן תרי רובא וצ"ע לכאורה: וליישב #א) נראה כי התוס' דייקי מהך מה קמ"ל ר"ח הא משנה דט' חניות היא ותי' או דה"א לחלק בין קורבא דמוכח וכו' או דה"א בעינן תרי רובא או דלא הוי ידעינן ממשנה מידי דה"א דנמצא באמצעי והנה הרא"ש החליט הך תי' דקמ"ל אפילו בקורבא דמוכח דאל"כ מתניתין היא ולומר דמשנה איירי בנמצא ס"ל לרא"ש לדוחק וכתב הרא"ש אע"ג דר"ז מותיב וקשה ליתבי' ממתני' דט' חניות ולומר דכוונתו רק על קושיא שניי' וליזול בתר רובא דעלמא דחיק ליה לרא"ש דה"ל לר"ז אם כוונתו על קושיח שנייה להקשות תיכף קושיא שניי' וא"כ מוכח לכאורה ר"ז ס"ל למשנה בנמצא באמצע וא"כ ש"מ דיש מהסברא לומר כן כיון דר"ז ס"ל וע"ז דחי רא"ש ר"ז לא אתא אלא לברר וא"כ באמת י"ל דעל משנה היה פריך רק המסדר הגמ' העמיד קושייתו על מילתא דר"ח כדי להקשות קושיא שניי' דהוי קורבא דמוכח וזהו לא שייך אמשנה רק י"ל מנלן קורבא דמוכח דלמא ממשנה ה"א תרי רובא וקמ"ל ר"ח אפי' חד רובא וקאמר הרא"ש תדע דא"כ אתה צריך לפרש במילתא דר"ח רוב וקרוב היינו חד רוב דתרי רובא נפקא ממשנה דט' חנוות וא"כ קשה הא דקאמר לקמן ש"מ תלת ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו חד רובא דתרי רובא נפקא ממשנה וא"כ איך קאמר עוד ש"מ איתא לר"ז אע"פ שאין דלתות מדינות וכו' והיינו חד רובא וקשה הא דיינו הך מילתא דר"ח ותרתי ש"מ בחדא עולים וע"כ צ"ל דליתא ודברי הרא"ש מדויקים וברורים: ואמת #ב) לדעת ריב"ם בתוס' דתי' דקמ"ל ר"ח דלא בעינן תרי רובא קשה א"כ איך קאמר ש"מ תלת הא הך דר"ח היינו הך דר"ז דבחד רובא צ"ל לר"ח דממשנה דט' חניזת נפקא ודוחק ליישב אף דלא ס"ל לריב"ם דר"ח קמ"ל דלא משגיחין בקורבא דמוכח מ"מ מקום טעות יש ולולי ש"מ לדר"ז ה"א דר"ח מצריך ב' רובי וקמ"ל קורבא דמוכח אבל השתא דאיתא לדר"ז אמרינן דגם ר"א נתכווין לזה דזה דוחק וצ"ע: ויותר #ג) י"ל דהא דלא ביקש ריב"ם לומר תי' התוס' והרא"ש דממשנה ה"א בקורבא דלא מוכח ול"ל דלא ס"ל סברא לחלק בכך דהא הך סברא לחלק צ"ל לקמן בגמ' גבי ניפול לחלק בס"ד בין תוך חמשים לאחר חמשים ע"ש בתוס' וי"ל דדייק במשנה ט' חניות מוכרות שחוטה ואחת נבלה כו' בנמצא הלך אחר הרוב מה זה הלך אחר הרוב הא ידעינן דרובא שחיטות ל"ל בנמצא מותר וצ"ל דמשום הך ט' חניות השחוטות מ"מ אין הבשר מותר דאיירי אף בשאין דלתות מדינה נעולות. וא"כ אם בסביבת וחוצה לה רוב טבחי נכרים הרי החתיכה הנמצאת אסור דאזלינן בתר רובא דעלמא ואין להתיר רק בשגם סביבת רוב טבחי ישראל וזהו הלך אחר רוב מדינה ג"כ וזהו ברור ונכון לדינא. וקשה הא לגבי רוב דעלמא הוי הנך ט' חניות קורבא דמוכח וא"כ בתרייהו ניזול ואצלם דפריש מרובא פירש וע"כ צריך לומר דלא אזלינן בתר קורבא אף דמוכח ועדיין קשה מה קמ"ל ר"ח הא גם קורבא דמוכח נלמוד ממשנה והוצרך הריב"ם לומר דה"א תרי רובא בעינן וכו' אך זהו אי לא בעינן תרי רובא אבל אי בעינן תרי רובא פשיטא דלק"מ דליתני מותר הא לא ע"ז רוב לבד סמכינן וצריך עוד רוב ושפיר קאמר הלך אחר הרוב ואין כאן הוכחה ממשנה דלא מהני קורבא דמוכח דאף דנגד רוב דעלמא הוי קורבא דמוכח מ"מ הא נגד רוב חניות ליכא קורבא דמוכח וכיון דבעינן תרי רובא מה בכך דנגד רוב ח' איכא קורבא דמוכח ופשוט וא"כ אתא שפיר דקאמר תרתי ש"מ זולת ר"ז דלא בעינן דלתות מדינה נעולות היינו אומרים לכ"ע בעי תרי רוב ור"ח קמ"ל דלא מיני קורבא דמוכח ולח קשה הא מתנית' היא כמ"ש דהא נגד רוב מדינה הוי קורבא דמוכח דהשתא דס"ל דבעינן תרי רובא אין לדייק ממשנה דלא מהני קורבא דמוכח כמ"ש התוס' וקמ"ל ר"ח דאף קורבא דמוכח לא מהני ולכך קאמר עוד ש"מ לדר"ז דסגי בחד רובא וא"כ קשה למה לא קתני מותר וצ"ל כהנ"ל דרוב מדינה מצטרף וא"כ מוכח ממשנה דקורבא דמוכח לא מהני וצ"ל דקמ"ל דלא בעינן תרי רובא ודו"ק: והנה זה הדין דהא דקתני בט' חניות בנמצא הלך אחר הרוב אם בעינן דיהי' דלתות מדינה נעולות או גם במדינה וסביבות רוב טבחי ישראל אבל נכרים אסור או לא ראיתי כי הרשב"א בת"ה דף קמ"ז כ' אם שכונה בעיר בפ"ע ורובה ישראל מותרין ולא אזלינן בתר רוב העיר הנכרים ומביא ראיה מהא בנמצא הלך אחר הרוב והיינו רוב חניות אע"פ שאין דלתות מדינה נעולות והרא"ה השיג וכי תחלק העיר למבואות וקי"ל כר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והרשב"א במשמרת הבית חילק דאם שכונה מובדלת ואין דרך נכרים מפסקת לא על זה אמר ר"ח רוב וקרוב רק במקום שאין שכונה מיוחדת וצ"ע: והנה #ד) מצאתי לרשב"א ראי' מן משנה שקליה פ"ב משנה ב' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעונם מעשר בהר הבית וכן בירושלים בשאר ימות השנה חולין וקשה למה לפני סוחרי בהמה מעשר ואי דלוקחים הם רובא והמוכרים מיעוט כמ"ש ברטנורא ורוב לוקחין במעות מעשר ניזול בתר רובא דעלמא היינו רוב העיר מאנשי ירושלים וכל מעות שלהם חולין והלא הכל בעיר אחת ומה בכך שנמצא לפני סוחרי בהמות רוב וקרוב כו' ועכצ"ל דעת רשב"א כיון דבאותו שוק אין רגל אנשי ירושלים מצויות רק סוחרי בהמות ובהם רוב המעות מעשר לא אזלינן בתר רוב ודברי הרשב"א מוכיחי': מיהו #ה) לפמ"ש בישוב הקו' מה שהקשו האחרונים על הטור ומחברים שכ' הטעם בחצבא דערלה וקנקנים יין דמותר משום דאלו מגנב בהאי גוונא לא הוי מצנע דל"ל זה הא בלא"ה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והניחו בצ"ע וחשבתי לתרץ דכאן אנו דנין על היין אם י"נ או ערלה או יין כשר וכ"כ על החצבא וקנקן אם בולע אסורה או לאו וכלים הללו מהני בהו ישן יב"ח וכדומה הכשר וא"כ הוי דבר שיל"מ ובפרט בישן יב"ח ועיין סי' ק"ב בי"ד וכבר כתבנו לעיל סי' א' בשם הר"ן דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא וא"כ אף בזה הכלים צריכין הכשר ולא שייך הולכין אחר הרוב ומכ"ש דקרוב מסייע ולכך צריכין ליתן טעם אחר דבגוים הוי מצנע ואף הכלים מותרין וא"צ הכשר ולפ"ז גם לעיל במעשר שני ה"ל דישל"מ (ואף בירושלים עשהו כדשיל"מ כדלקמן) ולא אזלינן בתר רובא ודו"ק: ודע הא דאמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אף דחזקה מסייע לקרוב דהא גבי חשה שחזקתו מהמקור אף דאיכא עלי' מקרבה והאשה בחזקת היתר עומדת וגם תני ר"ח שורפין תרומה קדשים ויש להם חזקת טהרה ש"מ דרוב דוחה חזקה נמי והח דלא תי' התוס' דר"ח קמ"ל דאפי' נגד חזקה דזה לא מוכח מט' חניות דלא מסיימו בדברי ר"ח דלא הזכיר חזקה כלל ואלו עיקר כונתו על חזקה ה"ל להזכירו רוב וקרוב וחזקה: ובחדושי הארכתי בהא דדרשינן מקרא זקני עיר דמניחין עיר שאין בה ב"ד ומודדין לעיר שיש בה ב"ד דעיר שאין בה ב"ד איך במציאות הא חובא על העיר לקבוע ב"ד כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות סנהדרין וצ"ל דלית בעיר מנין שמחויבי' להקים ב"ד היינו מאה ועשרים ועיר שיש בה ב"ד אית בי' המנין ואם כן הא היא דנפישי ובלא"ה היא מחייבת לע"ע וצריך לומר דהך מנין מאה ועשרים צ"ל אנשים בני עשרים לצבוא צבא אבל פה לחשש דהי' רצחנים הכל בכלל נערים וכודמה ודו"ק. וצ"ע כי ברמב"ם הלכות סנהדרין לא ביאר:

והוא מכירו ודאי. עיין פר"ח ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן ס"ב מ"ש בזה. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"ה]:

והמנהג להקל. עיין מ"ש ט"ז בפירוש דברי המרדכי ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ט. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סימן ז':

(סי' ס"ג ט"ז סק"א) דאיסור מדרבנן בעלמא הוא. בנקה"כ ופר"ח ותב"ש כתבו דאף באיסור דאורייתא כגון מצא בשוק ברוב טבחי עובדי כוכבים ע"ה נאמן אולם בתב"ש כתב באשה דנאמנת רק באיסור דרבנן וקטן לא מהימן אף בדרבנן עיי"ש:

דכל דפריש כו'. ע"ל סי' ק"י סעיף ג' ובמ"ש שם:

אם היו רוב המוכרים כו'. איתא בש"ס פג"ה (דף צ"ג ע"א) דבבשר מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר אם הם עובדי כוכבים אסור ואם הם ישראלים מותר ואם נמצא ביד עובד כוכבים אסור דמסתמא הוא בשלו וכן ביד ישראל שרי:

ולא נודע ממי לקח כו'. וכ' הר"ב לקמן סי' ק"י סעיף ג' דדוקא שלא ראה שהעובד כוכבים לקחו אבל אם ראה שהעובד כוכבים לקחו הוי כאלו לקחו משם ואסור וע"ש:

זהו דין תורה. דקי"ל בכל דוכתי דאזלי' בתר רובא דכתיב אחרי רבים להטות:

וכבר אסרו חכמים כל הבשר כו') . משמע דבין בנמצא בין ביד עובד כוכבים אסרו משום בשר שנתעלם מן העין וכן משמע דברי הרב המגיד ולפ"ז אפי' ידוע בודאי שלקח העובד כוכבים מישראל בשר כשר בודאי אסור מטעם בשר שנתעלם מן העין דלא כדמשמע לכאורה בעט"ז דבכה"ג כשר דכתב וז"ל אבל כבר אסרו חכמים כו' אפי' ראו שהעובד כוכבים לקחו מישראל דשמא נבלה או טרפה מכרו לו ויש מתירין בראה וכן נוהגין עכ"ל משמע אבל אם ידוע בודאי דכשרה מכר לו מותר וליתא אלא כדפי' ועוד תימא דאי איכא למיחש דהישראל מכר לו טריפות א"כ היאך אפשר דיש מתירין בראה מה בכך שהמוכרים ישראלים סוף סוף הישראלים נמי מוכרים טריפות אלא ודאי אנן ישראלים דמוכרין כשר ולא טריפות כלל בעינן וכמו שיתבאר בס"ק י' ונראה דגם העט"ז ס"ל דבעינן דוקא שהישראל מוכר בשר כשר אלא דלחומרא קאמר דאע"ג דודאי מוכר בשר כשר אמרי' שמא נזדמן ומכר לו טריפות ויש מתירין בראה כיון דלעולם מוכרין בשר כשר ומ"מ לא היה צריך להאי טעמא אלא עיקר הטעם כמ"ש הר"ב המגיד משום בשר שנתעלם מן העין וגם היכא שרוב המוכרים מוכרים בשר כשר בודאי א"צ ראה דאזלינן בתר רובא והכי מוכח ממאי דקי"ל דהא דנמצא ביד עובד כוכבים מותר היינו דוקא שלא ראה שהעובד כוכבים לקחו וכמ"ש בס"ק ג':

אסור. הטעם כתבו הפוסקים דחיישינן שמא שרצים ועופות החליפוהו וכתב הרא"ש דאפילו בבהמה שלמה חיישינן שמא עורבים החליפוהו כדמוכח בשמעתא וחומרא יתירה היא עכ"ל ור"ל בעובדא דאיתא התם דרב אזיל לבי רב חנן חתניה חזא חיותא דתליא (פי' בהמה תלויה) ולא איעלם עיניה מינה) אבל לפי מ"ש התוס' שם דהאי עובדא רוב עובדי כוכבים הוי לא מוכח מידי דודאי כל היכא דאיכא למיחש לעובדי כוכבים אסור אבל לשרצים בבהמה שלמה לא חיישינן וכן פסק בספר ת"ח ועוד דנראה דבתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים כ"ש בבהמה שלמה דלא כהב"ח סעיף א' שכ' בשם התוס' כהרא"ש ולא נמצא כן בתוס' ואגב חורפיה הוסיף דברי הרא"ש בדברי התוס'. והקשה בהגהות דרישה דהרי לעיל סי' א' כתב הטור דהמוצא בהמה שחוטה בשוק מותרת ותירץ דהכא מיירי שהיא שלימה בלא ראש ולעיל היא עם הראש ולכן הוי שחיטה סימן עכ"ל ולא דק דהרי הטור כתב לקמן סי' קי"ח סתם בשם הרשב"א דשחיטה אינה סימן והכי מוכח להדיא מדברי הרא"ש פ' אלו מציאות ע"ש ועיין במרדכי פג"ה גבי מ"ש ומראייתו של ר"ת נ"ל דשחיטה אינה סימן אבל בלא"ה לק"מ דהא ס"ל להרא"ש והטור דברוב טבחים ישראל או ברוב ישראל סגי כל היכא דלא חזינן דנטלו עורב וכמ"ש בס"ק ח' וכן תירץ בדרישה גופי' סי' א' סעיף כ"ב ונעלם מהגהת דרישה דברי אביו:

או שהי' לו בו טביעת עין. וכתבו הפוסקים דכל אדם אפי' ע"ה נאמן לומר יש לו טביעת עין מיהו דוקא חתיכות שראה אותן מתחלה היטב וכ"פ בת"ח סוף כלל ל"ב:

ויש מתירין. ז"ל הר"ן בשם ספר התרומה דע"כ לא שרי אלא בבשר הנמצא בעיר שטבחיה ישראל דלעורבים דעלמא לא חיישינן וא"נ בעיר שטבחיה עובדי כוכבים כגון שהניחה בביתו ומצאו במקום שהניחה דכל כה"ג לא חיישינן לעורב אבל בעיר שטבחים עובדי כוכבים ומצאו במקום שלא הניחה חיישינן דלמא אחלפו' עורבים דמדוכתייהו שקלי והני עובדי דבעי סימנא או טביעות עין לא מצאה במקום שהניחה עכ"ל ור"ל ועיר שרוב טבחים עובדי כוכבים הוה וכ"כ הרשב"א בחדושיו בשם ספר התרומה ופסק כן ומבואר ברשב"א דה"ה אם נמצא בדרך חתיכות בשר וכה"ג אם רוב עוברי דרכים ישראל מותר ולא חיישי' לעורב כל כמה דלא חזינן שנטל העורב וכ"ש אם מצא בשר בשוק במקום שרוב טבחים ישראל דמותר כל זה הוא דעת הפוסקיס הנ"ל (וכ"פ הרוקח סימן ת"ז דהמוצא בהמה וכה"ג במקום שרוב ישראל מותר ולא חיישינן לבשר שנתעלם מן העין וכ"פ האו"ה כלל כ"ב דין ז' דהיכא שהניח בשר ברחוב במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים והלך וחזר ומצאו במקום שהניחו מותר עכ"ל) ונ"ל שכן הוא דעת הרא"ש בשם רשב"ם בכל זה שהרי בא ליישב מה שפסק רש"י כפשטא דמתניתין דמיירי בנמצא בשר בשוק במקום שרוב ישראל ועוד שכתב (ליישב הך עובדא דדיו דפ' אלו מציאות דמיירי ברוב ישראל) אבל היכא שנטלו העורב והחזירו חיישינן שמא החליפו משמע הא מסתמא כשלא ראינו שנטלה לא חיישינן ברוב ישראל ועוד שכתב דהני עובדא דאיתנהו בש"ס שהצריכו סימנים או טביעות עין איכא למימר דהוה בעיר שרובה עובדי כוכבי' וכיון שנאבד איכא למיחש טפי והני עובדי משמע דלא מצאה במקום שהניחה כמ"ש הפוסקים הנ"ל וגם מדברי הרא"ש שכתב וכיון שנאבד כו' משמע הכי וכ"כ הב"ח דהרא"ש סובר דהנך עובדי לא מצאה במקום שהניחה הוה ואפ"ה לא אסרי אלא ברוב עובדי כוכבים ועוד דע"כ הא דכתב הרא"ש וכיון שנאבד איכא למיחש טפי בא לומר דנאבד והוה מצאה שלא במקום שהניחה דאל"כ ל"ל לומר כלל וכיון שנאבד כו' לא הל"ל אלא דמיירי ברוב עובדי כוכבים אלא ודאי ס"ל דברוב עובדי כוכבים לחוד לא אסר אלא בדאיכא ג"כ ריעותא דנאבד ומ"ש הרא"ש בריש דבריו דהא דלא חיישינן לבשר שנתעלם מן העין היינו היכא שמצא הבשר במקום שהניחו דלא חיישינן שמא עורבים החליפוה והביאו באותו מקום עצמו ר"ל דלא חיישינן כלל לבשר שנתעלם מן העין אפילו ברוב עובדי כוכבים כל זה הוא ברור לדעת הרא"ש ורשב"ם וכן מוכח להדיא באשר"י פרק אלו מציאות ע"ש וכ"כ בד"מ שדעת הרא"ש כסה"ת וכן משמע במהרש"ל פג"ה סימן כ"ב וכ"כ בדרישה ופרישה בסי' זה ובסי' א' דלא כהב"ח בסימן זה סעיף ד' שיצא חוץ לשיט' ולא הבין כן דברי הרא"ש וע"כ נכנס בדוחקים גדולים והשיג על הדרישה ופרישה בקונט' אחרון שלא כדת והדברים ברורים כמ"ש גם מ"ש הב"ח שכן דעת הטור ורבינו ירוחם כדבריו ליתא ע"ש (ופי' דהאי עובדא דרב כהנא דאתי עורבי שדי כבדי וכולייתא מצאו במקום שהניחה הוי וזהו דבר שאין לו שחר ובפ' אלו מציאות פי' הרא"ש בהדיא כהתוס' דפג"ה דהך עובדא דרב כהנא היה בכל המקומות שסביבה רוב ישראל ע"ש גם נדחק לפרש דרשב"ם לא הוצרך לומר אליבא דידיה דהנך עובדא רוב עובדי כוכבים הוי כו' וכל זה הם דברים דחוקים ורחוקים) . כתב הטור בשם הרשב"א דאפי' הניח עשר ומצא תשעה אסורים דחיישינן שמא ניטלו ואלו אחרים הן ובתה"א למדו מחמץ וכתב הר"ב בת"ח סוף כלל ל"ב דאין המנהג כהרשב"א בהניח י' ומצא ט' אלא מתירין בכל ענין וכן באו"ה כלל כ"ב דין י' כתב דמותר בהניח י' ומצא ט' דאמרי' חתול או עכבר גררתו ואפי' חצי צלע שלימה דשמא נגנב עכ"ל מיהו י"ל דהרב בת"ח לא קאמר דנוהגין להקל אלא באינן קשורים דכן הוא המנהג להניח כמה חתיכות ביחד בלתי מקושרים ובכה"ג אפשר דס"ל כסברת התוספות והטור בא"ח ס"ס תל"ט דאף גבי חמץ לא אסור אלא בקשורים והביאו המחבר בא"ח שם אבל בקשורים אין להקל כיון דבכה"ג גבי חמץ לכ"ע אסור והרשב"א והרא"ה דף קכ"ב אסרי הכא היכא דליכא רובא דהיתירא וכן בעט"ז כתב סתם דבהניח י' ומצא ט' אסור וכ"כ מהרש"ל פג"ה סי' כ"ב דבקשורים פשיטא דאסור אבל באינן קשורים נראה להתיר כיון דהר"ב אסהיד שכן המנהג וגם האו"ה מתיר לגמרי וכן מהרש"ל שם מתיר באינן קשורים ואפשר דגם הרשב"א והרא"ה גופייהו לא אסרי אלא בקשורים כדעת התוס' וסייעתם גבי חמץ וכ"כ בפרישה בשם מורו דהרשב"א מיירי בכה"ג דלא כהב"ח בקונ' אחרון סעיף ה' שהשיג על הדרישה וכתב וז"ל ובחבורי הבאתי דהרשב"א גופיה כתב דהכא אפי' אינן קשורים עכ"ל וטעה בדברי עצמו שבחבורו כתב כן מדברי עצמו אחר דברי הרשב"א והבין שהוא סיום דברי הרשב"א וליתא דלא נמצא כן כלל בדברי הרשב"א ע"ש:

אם מצאו במקום כו'. וכתב העט"ז דאם חזר ומצאו אע"פ שלא נתן דעתו אם הוא במקום שהניחו או לא אין נוהגין לאסרו אפי' במקום שרוב טבחים עובדי כוכבים כו' עכ"ל וצ"ע מנ"ל הא דמדברי הרא"ש שכתב טעמא דלא חיישינן לעורב החליפו והביאו באותו מקום עצמו משמע הא לא"ה אסור וכן משמעות הפוסקים דכתבו דעורבים מדוכתייהו שקלי:

במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר. פי' שידוע שאין מוכרים לעולם רק בשר כשר הא לא"ה כגון שמוכרין לפעמי' בשר טרפה במקו' שמכריזין שיש טרפה והכריזו אז אפילו משום טרפה א' אוסרים כל המקולים וכשנמצא שם בשר אסור משום דהוי ליה קבוע וכן אם נמצא בשר ביד עובד כוכבים אסור ואע"ג דרוב בהמות בחזקת כשרות הן מ"מ תקנתא דרבנן הוא שלא לקנות מן העובד כוכבים לכתחלה במקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והכריזו כן כתבו התוס' פג"ה (דצ"ה ע"א) בד"ה ובנמצא כו' ועיי"ש:

שכל המוכרים כו'. כל לאו דוקא דרובו ככולו. (תשלום דינים אלו עבס"א סעי' ד' ובסי' ק"י וקי"ח ובמ"ש שם):

טביעות עין. היינו כרב דס"ל בשר שנתעלם מן העין אסור בלא סי' וטביעות עין ומבואר בב"י בשם הרמב"ן דאפי' כל אדם נאמן בזה וא"ל מאי שנא ממציאה דלא מהדרינן בטביעו' עין אלא לת"ח שאני הכא דאיסור מדרבנן בעלמא הוא ע"כ מהני טביעות עין לכל אדם כנ"ל:

ויש מתירין כו'. היינו כלוי דפליג על רב בטור הביא דעת הרשב"א שסובר אפילו הניח י' ומצא ט' אסור דחיישינן שמא ניטלו ואלו אחרים הם וא"ל מ"ש מחמץ בפסח בא"ח סי' תל"ט בסעיף ג' די"א ה"מ בקשורים יחד דוקא הכא שאני שכיון שראו חכמים לגזור בבשר שנתעלם מן העין גזרו בכ"מ שאנו רואין שנעשה בבשר זה שום שינוי בעולם חיישינן אח"כ לכל מה דאפשר לחוש דעשו חיזוק לדבריהם כנ"ל:

והמנהג להקל כו'. היינו בזמן שמוצאו במקום שהניחו אבל מצאו במקום אחר אפילו אם הוא בביתו אסור אם אין לו בו סימן או טביעות עין. כ' המרדכי פ' ג"ה וז"ל מעשה בא לידי בתרנגולת שחוט' ושלחוה ביד עובד כוכבים בלא שומר ונסתפקו לומר שמא אחרת היתה ונתחלפה והלכו לשוחט ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת ואמר אין לי בה טביעות עין אמנם עתה שחטתי תרנגולת אחת אבל בעל התרנגולת היה מכיר אותה ואמר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת מכירה כר"ת דאמר לית הלכתא כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור כו' עכ"ל והקשה ב"י דהא רב נמי מכשיר ביש טביעות עין דט"ע עדיף מסימן כדאיתא בגמרא עכ"ל וכתב עליו רש"ל חוץ מכבודו לא הבין כי לרב לא מהני ט"ע דתרנגולת דשמא לא שחטה הישראל אלא עובד כוכבים שחטה דהא שחיטה לאו סימן וא"כ לרב דחייש לשמא החליפו ה"נ דחיישינן לכה"ג אבל מאחר דקי"ל כלוי דס"ל לא חיישינן שמא הוחלפו ה"נ לא חיישינן לכה"ג מאחר דלא חזינן ריעותא ואמרינן בודאי היא התרנגולת ששחטה ישראל מאחר שהוא אומר עתה שחטתי תרנגולת א' עכ"ל משמע שפירש דברי המרדכי ששלחו הישראל לעובד כוכבים עם התרנגולת שיוליכנה לישראל לשחוט ואמר שמא העובד כוכבים שחטה לזאת ואין פירושו נראה כלל דהרי המרדכי כ' בתרנגולת שחוטה ושלחוה ביד עובד כוכבים כו' משמע דכבר היתה שחוטה ותו דלמה אמר שנסתפקו אם נחלפה למה להם חשש החילוף היה להם לחוש שמא זאת היא אלא שהעובד כוכבים שחטה ותו למה כתב דללוי כשר דודאי לוי מודה דחיישינן שמא העובד כוכבים שחטה כל שלא נתברר שישראל שחטה אם העובד כוכבים מביא תרנגולת ישראל שחוטה אע"פ שידוע לנו שישראל שחט אחת מ"מ מאן יימר דזו היא דהא אין כאן רוב טבחי ישראל וע"כ לומר דהשוחט אומר בפירוש ששחט אחת לעובד כוכבים זה וכיון שהבעל מכירה לזאת ודאי היא דודאי לא נימא דהעובד כוכבי' נתן אחרת לישראל לשחוט ולזו שחט בעצמו להכשיל לישראל הא לא חיישינן דהלכתא רווחת בסי' קי"ח דלא חיישינן לחליפות עובד כוכבים אלא במקום שיש לו הנאה ממנה וזה מותר אפי' לרב דכ"ע ס"ל לההוא דסימן קי"ח אפי' הרי"ף והרמב"ם והש"ע שפסקו כאן כרב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על המרדכי ותו דהא המרדכי לא כתב שהשוחט אומר עתה לעובד כוכבים זה ומו"ח ז"ל הלך ג"כ בעקבי רש"ל בפירוש דברי המרדכי ופי' שאסור לרב לפי שא"א להכירה בטביעות עין שהרי כשהוליכה לשחוט היתה חיה ועכשיו היא שחוטה כו' וגם על זה קשה דא"כ ללוי נמי ניחוש בהא מחמת חשש שחיטה ותו דהא אמרי' בהדיא בגמ' פ' אלו מציאות בכמה אמוראי שמצאו עופות שלהם שחוטים ברוב טבחי ישראל וכן בברייתא הרי שנגנבו גדייו ומצאן שחוטין כו' ומשמע דמהני בהם טביעות עין וזה פשוט וא"כ יפה תמה מאור עינינו הב"י ויפה הבין אלא שנלע"ד לתרץ דברי המרדכי בענין זה דודאי מיירי כפשוטן של דברים שכבר נשחטה התרנגולת זאת בהיתר אלא שאחד שלח לחבירו התרנגולת השחוט' ע"י עובד כוכבים בלא שומר והמרדכי ס"ל דלא מהני סימן או טביעות עין לרב אלא במקום שאין ריעותא וסברא לחילוף אלא מצד חומרא בעלמא כגון שנמצא איזה בשר ביד עובד כוכבים שלקח לעצמו ורוב המוכרים ישראל למה לנו לומר שהחליפה אלא חומרא החמירו בזה שצריך סימן לדעת הרמב"ם שפוסק כותי' בסעיף א' אבל אם ישראל שולח ביד עובד כוכבים בשר או עוף שחוט שיש חשש שהעובד כוכבים החליף להנאתו שהניח אחרת גרועה הימנה בזה נחית דרגא לרב דלא מהני סימן כל דהו או ט"ע דשמא העובד כוכבים זייף ועשה ג"כ סימן זה כגון ההיא סימן שסמך עליה רב שחתך הבשר בתלת קרנתא ודאי אם רוצה העובד כוכבים לזייף להנאתו יטריח עצמו גם בזה דמה אומנות יש בחתוך זה וכן טביעות עין לא מהני דשמא טרח עצמו והביא אחרת שדומה לזו במראה דזה הוא דבר מצוי אבל [לוי] לא חש כ"כ ולדידיה גם בשולח ע"י עובד כוכבים סגי בטביעות עין וכן משמע מדברי המרדכי שכתב קודם למעשה זה ופר"ת דלית הלכתא כרב כו' הלכך אם הניח חתיכת בשר כו' אבל אם מצאה במקום אחר חיישינן עד שיהיה לו בה סימנים ויכירנה בטביעות עין (פי' או יכירנה) וכן אם שלחה ביד עובד כוכבים הדין כן דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט) חבי"ת אסורים בחותם א' עכ"ל דלכאורה קשה למה כתב האי וכן כו' ומה חידש בו כאן ולפי מ"ש ניחא דלרב לא הוי מותר כאן בטביעות עין וכיון דקי"ל כלוי מותר בטביעות עין. וא"כ יפה כתב המרדכי כאן בשולח תרנגולת שחוטה ע"י עובד כוכבים דתחלה רצו לבקש היתר מחמת השוחט אם יכירנה ולא עלתה בידם והתירו מחמת הכרת בעל התרנגולת בטביעות עין והיינו כלוי כמ"ש כנ"ל:

(סימן ס"ג סעיף א') בשר הנמצא ביד עובד כוכבים כו' אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר כו'. עיין במ"י סוף כנל ל"ב שהביא בשם כמה פוסקים דהיכא דהמוכרים והטבחים הם ישראלים דמכשירים בנמצא ביד עובד כוכבים וה"ה בשולח או מפקיד ביד עובד כוכבים בלא חותם שרי דלא כהש"ך. ושם ס"ק מ' גבי שולח עוף ע"י עובד כוכבים לשחוט כתב דכל היכא שאין לוהנאה בדבר לא חיישי' לאחלופי. ושם ס"ק ד' כתב דכל היכי שנתפס כגנב ולזייפן הדין כן. עוד כתב שם סוף כלל הנ"ל ובסולת למנחה דאם היו קשורים כמה חתיכות ביחד ונגנבו מהם דהנשארים מותרים במקום שרוב המוכרים והטבחים הם ישראלים: