שולחן ערוך, יורה דעה ס״א: דיני מתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן. ובו ל"ג סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני מתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן. ובו ל"ג סעיפים:
חייב ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה של שור ושה:

הזרוע דוקא של ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישפאלד"ה והם שני פרקים:

הלחיים הם מפרק של לחי עד פיק"א של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים שאינו רשאי למלגם (פי' להרתיחם בחמין להעביר השיער) ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן:

הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון אלא אם כן נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים:

אף ע"ג שמותר לאכול מבשר הבהמה קודם שיפריש המתנות מצוה להפרישם מיד:

אפילו אינו שוחט לצורך אכילה אלא לכלבים או לרפואה חייב במתנות אבל שחט ומצא טריפה פטור:

יתנם לכהן חבר ואם אין שם חבר יתנם לעם הארץ (וכן אם החבר אינו רוצה לקבלן נותנן לעם הארץ) (ב"י בשם תוספות):

נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות:

לא יחלקם להרבה כהנים שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה אלא נותן זרוע לא' וקיבה לאחד ולחיים לשנים ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל אחד פרק אחד:

אם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן:

אין לו לכהן לחטוף המתנות ואפילו לשאול אותם בפה אלא אם יתנם לו דרך כבוד יטלם ובזמן שהם כהנים רבים במטבחיים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלים ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן:

הכהן יכול לאכלם בכל ענין שערב עליו יותר ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל:

יכול להאכילם לכלבים ולמכרם וליתנם לעובד כוכבים:

כהן שיש לו מכירין שרגילים ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו ודוקא שהזוכה תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות שמא יזכה בעל כרחו (רמב"ם בפ"ט מהל' בכורים) והוא הדין אם הכהן משרת בבית בעל הבית ומזכה לאורח ת"ח שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו אסור (רש"י וטור):

לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם:

ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בו מותר לאכלן:

מתנות אינם נוהגות אלא בשור ושה ולא בחיה ועוף ונוהגות בכלאים הבא מן עז ורחל וכן בכוי:

צבי הבא על עז וילדה הולד חייב בחצי המתנות אבל תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות:

אין נוהגות בקדשים ולא בבכור:

בכור קודם שבא ליד כהן שנתערב בבהמות אחרות חייב ליתן מהם המתנות שיאמר הכהן על כל אחת תן לי מתנותיה ואם אתה אומר שהוא בכור תן לי כולה אבל בכור שניתן לכהן במומו ומכרו לישראל ונתערב בבהמות אחרות אם רבים שוחטים אותם כולם פטורים שכל אחד יאמר שלי הוא הבכור ואם אחד שוחט את כולם אין פוטרים לו אלא אחד מהם:

מתנות נוהגות בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית (פי' בזמן שבית המקדש קיים) בין שלא בפני הבית ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ וכן נהגו (ועיין בספר החנוך להרא"ה מצוה תק"ו):

כהנים פטורים ממתנות:

לוים ספק אם הם חייבים במתנות הילכך פטורים ואם נטלן הכהן מידו אין צריך להחזירם לו. (ויש חולקין דאפי' נטלן הכהן מוציאין מידו) (ב"י בשם הר"ן):

במה דברים אמורים שכהן פטור כששוחט לעצמו אבל אם שוחט למכור אם הוא קבוע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד ואם אינו קבוע למכור בבית המטבחיים שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב והיו מנדין אותו אם לא יתן:

השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום ובעובד כוכבים אם יושב עמו במטבחיים אין צריך לרשום: הגה במקום שנוהגין לשחוט אצל עובד כוכבים אם נמצא טריפה נשאר לעובד כוכבים ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל פטור מן המתנות (מרדכי בשם ראבי"ה):

במה דברים אמורים ששותפות הכהן והעובד כוכבים פוטר בשותף בכולה אפילו בכל שהוא אבל אם אין הכהן והעובד כוכבי' שותף עמו אלא בראש אינו פוטר אלא מהלחיים ואם הוא שותף עמו ביד אינו פוטר אלא מהזרוע ואם הוא שותף עמו בבני מעים אינו פוטר אלא מהקיבה:

אם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל ושייר כל הגוף לעצמו חייב בלחיים:

השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן ואם שחט בהמת כהן או עובד כוכבים פטור: הגה מיהו טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה (ב"י בשם הר"ן) ואסו' לבעלי' ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנו' וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן (ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה):

כהן שמכר פרה לישראל ואמר לו אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר ליה על מנת שהמתנות שלי אינו תנאי והמקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה:

ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות חייב הלוקח ליתנם אע"פ שנשארו למוכר מכ"מ החובה על הטבח שהוא הלוקח:

המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובעי' ידועי' והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות:

אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו נותנם לכהן ואין מנכה לו מן הדמים לקחו ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים:

גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב אם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה:

מפרק. פי' מסוף הפרק. אישפלד"ה ובל"א קורין ריע"ר:

נהגו. כתב הט"ז והוא הדין אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן:

שיפריש. ואי אתא ליד כהן בהמה שלימה זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה אבל בחייה לא. ש"ך בשם הר"ן:

טריפה. כתב הש"ך דמשמע בפוסקים דה"ה ספק טריפה פטור דהמע"ה:

בדמים. שאין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן. ט"ז:

צלי. דרך גדולה דכתיב למשח' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:

לכלבים. כתב מהרש"ל דוקא היכא שאין ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר (אבל בלא"ה לא):

אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכהן אחר הייתי נותנם:

לאכלן. בטור כתב ואינו חושש שמא גזלן המשלח ופי' הש"ך דר"ל אפילו לכתחילה יכול לקבלן אבל ודאי אפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח:

בחצי. דשה אפילו מקצת שה דחוששין בודאי לזרע האם אבל תייש הבא על הצביה פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והמע"ה וע"ל סימן ט"ז ס"ח:

פטורים. כתב הש"ך דמוכח מש"ס ופוסקים דדוקא מליתן פטורים אבל אם תפס לוי מתנות מישראל מוציאין מידו דלא כהב"ח:

חולקים. כתב הש"ך ול"ד לסעיף שט"ו גבי ספק בכור דפסק רמ"א בפשיטות דמוציאין מיד כהן וסיים וכן הילכתא וכאן לא כתב רק ויש חולקים דשאני התם שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו בו הלכך מספק אין לכהן שייכות בו דכל כמה דלא מייתי ראיה אוקמי' אחזקת מרא קמא וחזקת רוב בהמות דאינן בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לוים חייבים מצי הכהן לומר כל כמה דלא אייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי:

והמשתתף. כתב הט"ז וא"ל מ"ש מצבי הבא על התיישה דחייב בחצי מתנות ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכה"ג מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא הר"ן ותוס':

ובעובד כוכבים. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף:

פטור. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן לא אזלינן בממון אחר הרוב גם טריפות הריאה שכיח. ט"ז:

שהוא. אפילו חלק א' מאלף:

דינר. ע"ל סימן של"א:

ע"מ. כ' הט"ז דצ"ע דבח"מ סי' רי"ב פסק המחבר דאם אמר על מנת הוי שיור והש"ך מחלק דשאני התם שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עדיין ע"ש:

לשלם. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סט"ו:

במשקל. כתב הט"ז פי' הלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה אם ליקח מהמוכר או מהלוקח:

ספק. אבל לענין איסור חלה בסימן ש"ל חייב מספק:

משנ' חולין דף ק"ל:

משנ' וברייתא שם דף קל"ד:

בפי' רש"י שם:

שם במשנה:

כפירש"י שם:

שם בגמ':

שם בגמ':

מימרא דרבי יהושע בן לוי שם.

מסקנת הגמרא שם דף קל"ב ופירש הרמב"ם הטעם בפ"ט מהלכות בכורים שאינו דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלי':

טור:

רמב"ם שם מהתוספתא פ"ט דחולין:

טור מהספרי.

מימרא דרבי שמואל בר נחמני וכו' שם דף ק"ל:

שם בתוס':

מהא דעולא שם דף קל"א:

רש"י שם כיון דלית להו קדושה דמותרין לזרים ונתן אפי' כהנת במשמע:

מהא דרב כהנא ושאר אמוראי שם דף קל"ב וכפירוש הר"ן.

ל' הרשב"א:

מימרא דרב חסדא שם:

שם בגמרא:

ברייתא שם דף קל"ד:

ברייתא שם דף קל"ג:

מהא דתני ר"מ בני שמואל וכו':

מהא דתניא הצנועים מושכין ידיהם:

מהא דאביי שם:

מימרא דרב חסדא שם וכפי' התוספות והרא"ש שם.

רמב"ם שם וכן כ' הטור:

מימר' דרב יוסף:

מעובדא דרב ספרא ורבא שם.

מימרא דרב חסדא דף ק"ל:

הרא"ש שם אליבא דלישנא בתרא ולחומרא וכ"כ התוס' שם:

טור והרמב"ם שם מהתוספתא דחולין פ' ט':

פשוט דאם שור ואם שה כתיב:

ברייתא שם דף קל"ב:

טור בשם הרמב"ם בפ"ט מהלכות בכורים כפי גירסתו שם בגמרא:

משנה שם דף ק"ל:

שם בגמרא דף קל"ב:

משנה שם וכדמפרש רב אושעיא:

משנה שם דף ק"ל וכ"כ הרמב"ם וכ"נ מדברי הרי"ף:

טור בשם רש"י והר"מ מרוטנבורג מהא דרב נחמן בר יצחק וכו' דף קל"ו וכמ"ש רש"י שם:

מהא דדרש רבא שם:

שם מעובדא דההיא ליואה וכו' שם:

מעובדא דאושפזיכניה דרבי טבלא וכו' דף קל"ב:

שם
(°) פירוש מפני מראית העין:

משנה שם.

ברייתא שם וכדמוקי לה שם בגמרא דף קל"ג:

כרב הונא שם דתניא בברייתא כוותיה:

בעיא שם ונפשטא ואיירי במוכר ראשה קודם שחיטה דאי לאחר שחיטה של כהן היתה ואין בה דין מתנות:

מימרא דרבא מדיוקא דמתניתין שם דף קל"ב.

משנה שם ומפרש בגמרא דף קל"ד כיון דאמר חוץ שיורי שייר לעצמו מתנות:

בריית' שם דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאה והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

הרא"ש שם מדברי רש"י:

לשון הרמב"ם בפרק ט' מהלכות בכורים:

שם ממשנה דף קל"ב ומפרש הר"ן דבריו דאיירי בששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן וכאוקימתא דרב שם דף קל"ד:

משנה שם:

חייב כו'. מפורש בתורה ועבמתני' ק"ל א' קל"ה א':

והם כו'. שם ד"ה וכנגדן כו':

שהיא כו'. ע' גמ' שם והתניא נוטלה כו':

עם כו'. קל"ג א' א"ל רבא לשמעיה כו':

שאינו רשאי כו'. שם וכגי' הרי"ף מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט כו' וכן הגי' בתוספתא:

מצוה כו'. כמ"ש בפ"ב (ל"ז ב') ובפ"ג שם ובפ"ד דמגילה:

אבל שחט כו'. קל"ו ב' ועבה"ג:

ואם אין כו' וכן כו'. ממ"ש בסוף הלה ואלו ניתנין כו' ואמרו בירושלמי דיש מהן לאנשי משמר ויש לכל כהן וע"כ לכל כהן דמתני' אף לע"ה והיינו בכה"ג. תוס':

אפילו היא כו'. כמש"ו והנותנם כו' ועבה"ג:

וכ"ש כו'. קל"א א':

ובזמן כו'. כמ"ש ביומא ל"ט א' בלחם הפנים נשתלחה כו':

הכהן כו'. מהא דזבחים ובכולן רשאים הכהנים כו' מ"ט למשחה כו'. תוס' ד"ה אין:

יכול כו'. תוספתא פ"ט מתנות אין בהן משום קדושה אפי' מוכרן לעובד כוכבים אפי' נותנן לפני כלבו אין בהן אלא מצות כהונת בלבד:

ושלא יהא כו'. כפי' הרמב"ם:

וה"ח כו'. כפי' רש"י וכ"כ הטור.

מתנות כו'. קל"ב א':

וכן בכוי. כר' יוחנן שם דחייב בכל המתנות מריבוייא דקרא ופוסק הרמב"ם כר' יוסי שם פ' א' דכוי בריה בפ"ע הוא דכן ס"ל ר' יוחנן ע"כ דאל"כ קשה אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכמ"ש ביומא ע"ד אבל הבא מן התייש והצבייה דלא נפיק מקרא מודה ר' יוחנן להסוגיא שם וז"ש בסי"ח צבי כו' אבל כו' (ע"כ):

צבי כו'. שם ובפ"ה פ' א':

ולא בבכור. כמ"ש בש"ך:

ויש מי כו'. רש"י ותוס' קל"ו ב' ורש"י בפ"א דשבת (יו"ד ב') דחד טעמא לראשית הגז ומתנות דיליף נתינה מתרומה כמ"ש קל"ו א'. וסברא ראשונה ס"ל דהא מנהגא הוא ובהא נהגו ובהא לא וע' הטעם בר"ן וראי' דרנב"י עצמו קניס גלימא וכן כלהו אמוראי נהגו במתנות כמש"ש ועתוס' הנ"ל וערש"י ותוס' קל"ח ב' ד"ה לבד כו' אבל הר"מ הקשה ל"ל בראשית הגז ת"ל ממתנות אלא דע"כ לא דמי למתנות וס"ד דכאן הלכה כר' אלעאי וכן עיקר:
(ליקוט) ע' במרדכי פ' הזרוע והג"א שם ס"ו ד"ה שאלו לרש"י כו' והשיב כו' וכל הנותן תבא עליו ברכה כו' (ע"כ):

נטלן כו'. רמב"ם וכשיטתו כמ"ש בריש סי' שט"ו. והרשב"א כ' דאף לדעת דתקפו מוציאין מידו שם הספק בגוף הענין כו' עש"ך:

ויש חולקין כו'. כשיטתם בסי' שט"ו ועוד כתב הר"ן כיון דטובת הנאה לבעלים וכמ"ש בסכ"ה א"כ מוציאין מידו ועתוס' קל"א א' ד"ה יש כו'. ומיהו כתב הר"ן דוקא למ"ד טובת הנאה ממון. אבל הרמב"ם הולך לשיטתו שפסק בפ"ה מה' אישות ובפ"ב מה' גניבה דטובת הנאה אינה ממון וכ"פ בח"מ בסי' ר"ג ס"א בהג"ה ע"ש:

והיו מנדין כו'. שם:

אם יושב כו'. כאב"א שם:

במקום כו'. דחיובא בשעת זביחה כמ"ש במתני' קל"ד א' וההיא שעתא לא הוברר דדידיה הוא והממע"ה כמש"ש וא"ל דרוב כשרות נינהו כמ"ש ברפ"ו דב"ב ושמואל א"ל כי אזלינן כו':

מיהו כו' ואסור כו' וכן כו'. בכורות כ"ז א' ובכולן יש כו' ותנא מ"ט כו':

והוא יכול כו'. חולין ק"ל ב'. וצ"ע דזה אינה תולה בטובת הנאה דהא פריך שם ת"ש בע"ה העובר כו' והא לקט שכחה ופאה אין בהן טובת הנאה כמש"ש קל"א א' ועבר"ן ובתוס' שם ד"ה יש כו' ומיהו כו':

כהן כו' אבל כו'. עמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ה:

ישראל כו'. ערש"י קל"ד א' ד"ה חוץ כו':

המתנות כו'. משום גזל כמש"ו:

והקונה כו'. לשון רמב"ם ומפרש מ"ש קל"ד א' א"ר ל"ש אלא כו' דאז חייב הלוקח ליתנן לכהן ואסור לאכלן אבל כו' מותר לאכלן וז"ש לעיל המתנות עצמם כו'. ר"ן:

א) [סעיף א'] חייב אדם ליתן לכהן הזרוע וכו' של שור ושה. וה"ה של כל בהמות טהורות לאפוקי חיה כדלקמן סעי' י"ז. ש"ך ס"ק א' פר"ח או' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' ביא"ב בשפ"ז או' א' בי"צ או' א' זב"צ או' א' בין זכר בין נקבה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ו. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. שו"ג או' ג'.

ב) ומיהו ליכא כ"א ג' מיני בהמות וז' מיני חיות המבואר בקרא. בכלל שה תרי הוו שה כשבים ושה עזים ושם הכולל צאן. ושור הבר מין בהמה. ועיזי דבאלא וכו' שהוא בריה בפ"ע להמחבר מתנות נוהגין בו מה"ת מריבויא. שפ"ד שם. ביא"ב שם. ועיין לקמן סעי' י"ז ולעיל סי' כ"ח סעי' ד' ובדברינו לשם או' כ"ב ואו' כ"ג.

ג) שם. חייב אדם ליתן לכהן הזרוע וכו' אין מברכין על מצוה זו משום דאין ישראל נותן משלו אלא כהנים משלחן גבוה קא זכו. הרשב"א בתשו' ח"א סי' י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ב' פר"ח שם. פר"ת או' א' כריתי או' ב' שו"ג מחו' או' א' מש"ז או' ז' מחב"ר או' א' ביא"ב באד"ז או' א' בי"צ בעמ"ז או' ב' זב"צ או' ב'.

ד) וגם הכהן אין מברך שהחיינו כשלוקח המתנות. הרשב"א בתשו' סי' של"ח. כנה"ג שם או' ג' פר"ת שם. שו"ג מחו' או' ב' זב"צ או' ג' ומיהו יש לברך בלא שם ומלכות. רו"ח או' ב' וכן יש לומר אחר הפרשה קודם שיתן לכהן לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות נתינת הזרוע והלחיים והקבה לכהן כמש"ה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה לתקן את שורש מצוה זו היא וכל מצות הכלולות בה במקום עליון ויהי נועם וכו'.

ה) ואם בעה"ב יברך שהחיינו בנתינה ראשונה כשמקיים המצוה עיין דר"ת או' א' שהביא פלוגתא בזה יעו"ש והמנהג שאין לברך משום דק"ל סב"ל ומ"מ יש לברך בלא שם ומלכות כנז'.

ו) [סעיף ב'] הזרוע דוקא של ימין וכו' ילפינן לה מדכתיב הזרוע בה"א משמע המיומן שבזרוע. חולין קל"ד ע"ב. ט"ז סק"א. שו"ג או' ה'.

ז) שם. והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד וכו' והם ביד ימין שני פרקים הזרוע כנגדו ברגל שוק ופרק השני המחובר לגוף ועד בכלל עם הרוחב צריך ליתן לכהן אבל רכובה גופא הנקרא טשי"ך אין לכהן כ"א ב' פרקים בלבד. מש"ז או' ב' ביא"ב בשפ"ז או' ג' זב"צ או' ד' דר"ת או' ח'.

ח) שם. והם שני פרקים. היינו פרק הב' והג' שהם מעורים זה בזה. פר"ח או' ג' דר"ת או' יו"ד.

ט) [סעיף ג'] הלחיים הם מפרק של לחי וכו' והלחיים זה לחי התחתון וקרי ליה קרא לחיים בלשון רבים מפני שיש בו ב' פרקים ימני ושמאלי. הכי איתא בפסיקתא ובספרי ודלא כתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב שהוא לחי העליון והתחתון. פרישה או' א' פר"ח או' ד' מחב"ר או' ג' וכתב שזה התרגום אינו מיונתן בן עוזיאל. שש"א או' א' וכתב שכ"מ מגמ' זב"צ או' ה'.

י) שם. עד פיק"א של גרגרת. היינו שפוד כובע ועד בכלל אבל טבעת הגדולה אינה בכלל. פר"ח או' ה' כריתי או' ג' זב"צ או' ו'.

יא) שם. עם הלשון שביניהם. והלשון שביניהם לכהן כמבואר בגמ' (חולין קל"ג ע"א) אמר רבא לשמעיה זכה לי מתנות דבעינן למיכל לישנא בחרדלא. פר"ח או' ו' מש"ז או' ד' ביאור הגר"א או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ה'.

יב) שם. וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראשי כבשים וכו' דזה מרבינן מה"א דהלחיים. חולין קל"ד ע"ב. ט"ז סק"ה. שו"ג או' ז'.

יג) שם. וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר וכו' משמע אבל הזרוע א"צ ליתנו עם העור ועיין ב"ח שהביא פלוגתא בזה וסיים דמה שפסקו הטור והש"ע דא"צ ליתן העור עם הזרוע משום דספיקה דדינא המע"ה. והפר"ח או' ז' כתב דבמקום שנהגו למלוג העור צריך לתת העור עם הזרוע בלי הפשט זולתי במקום שלא נהגו למלוג הזרוע שאז יכול ליתן לו העור מופשט מהזרוע יעו"ש. אמנם השו"ג אד' ח' כתב להשיג על דברי הפר"ח הנז' והעלה דלענין מעשה כיון שדבר שבממון הוא יכול הישראל לומר קים לי כרש"י ודעמיה דאינו חייב ליתן העור של הזרוע הלכך במקום שלא נהגו למלוג עור הזרוע יתנם בלא העור אך אם תפס הכהן העור לא מפקינן מניה כיון שיכול לומר קים לי כמ"ד דגם בזרוע חייב ליתן העור בכל מקום. וכתב וכן עיקר וכן ראה נוהגין בירושת"ו כשמקיימים מצות מתנות כהונה שנותנים הזרוע בלא עורו וכן הוא נהג ותמה על הפר"ח שהוא היה רב בעה"ק ירושת"ו ופסק להיפך מהמנהג יעו"ש והב"ד דר"ת או' י"ז.

יד) ולכ"ע מוכח דאין החוב של המליגה או ההפשטה מוטל על הטבח או על הבעה"ב רק על הכהן. דמש"א דף תכ"א ע"ב. כנה"ג כהגב"י סוף או' א' דר"ת או' י"ח.

טו) שם. שאינו רשאי למלגם ולא להפשיט העור וכו' ר"ל אפי' רוצה למלוג וליתן לכהן הצמר בפ"ע או להפשיט העור וליתן לו העור בפ"ע אינו רשאי כיון שאינו יודע במה ניחא ליה לכהן דשמא ניחא ליה לכהן למלוג או שניחא ליה טפי להפשיט העור. מש"ז או' ה' דר"ת או' ט"ז. ועיין לקמן או' ח"י.

טז) [סעיף ד'] הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון. זה מרבינן מה"א דהקיבה. ופנימי וחיצון היינו אקשתא ואיתרא. ט"ז סק"ו. פרישה או' ו' כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ח' מש"ז או' ו' ור"ל דאקשתא מקרי חיצון ודאייתרא מקרי פנימי. ביא"ב בשפ"ז או' ו' ועיין לקמן סי' ס"ד סעי' י"ד.

טוב) שם. אלא א"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים. פי' דכיון דנהגו הכהנים לחזור וליתנו לבעה"ב א"צ ליתנו כלל אלא מעכבו לעצמו. פרישה או' ז' כנה"ג שם או' ט"ז זב"צ או' ח'.

חי) וה"ה אם נהגו הכהנים עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן. ט"ז סק"ז. כנה"ג שם סוף או' ט"ו. פר"ח או' ט' כריתי או' ד' מש"ז או' ז' שו"ג או' י"א ביא"ב באד"ז או' ו' ערוך השלחן או' י"ד. זב"צ או' ט' דר"ת או' כ"ב.

יט) נראה דאם בא כהן א' ואמר איני רוצה לוותר אין שומעין לו כיון שנהגו בו עין יפה. מהר"י קורקוס בפ"ט מה' ביכורים דין י"ד. ער"ה או' א' ערוך השלחן שם. זב"צ או' יו"ד דר"ת או' ך'.

ך) ובמקום שהמנהג ידוע שלא להניח אסור לכהן א' להניח דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכמ"ש הפר"ח או' מ"ג. דר"ת או' כ"א. ונראה דה"ד אם הוא דבר חשוב אבל אם אינו דבר חשוב לית לן בה.

כא) [סעיף ה'] אע"ג שמותר לאכול מבשר הבהמה וכו' ואפי' איסור דרבנן ליכא. פר"ח או' יו"ד. פר"ת סוף או' ב' זב"צ או' י"א.

כב) שם. אע"ג שמותר לאכול וכו' ויש להחמיר לכתחלה דיחזקאל התפאר בעצמו שלא אכל טרם שהורמו מתנות. כריתי או' ה' ביא"ב באד"ז או' ז'.

כג) שם. מצוה להפרישם מיד. וליתנם לכהן דזריזים מקדימים למצות. לבוש. והפר"ת או' ג' כתב הטעם משום דכיון דנתחייב במצוה עובר משום בל תאחר. ומ"מ אין לאסור כלל לאכול מבית השחיטה או מדקים של הבהמה כל עוד שלא הורמו המתנות. פר"ת שם. ומיהו לפי מ"ש באו' הקודם יש להחמיר.

כד) ואם בא ליד כהן בהמה שחוטה זכה במתנותיה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ואם אכלם אחר אח"כ חייב לשלם דממונא דכהן הוא. ש"ך סק"ב. שפ"ד או' ב' ביא"ב בשפ"ז או' ז' זב"צ או' י"ב. ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן אבל בחייה לא דאכתי לא חל חיובא עליה דהו"ל כמפריש חלתו קמח דאינו חלה וגזל ביד כהן. ש"ך שם. ביא"ב שם.

כה) [סעיף ו'] אבל אם שחט ומצא טרפה פטור. דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה. ט"ז סק"ח. והוא מספרי ור"ל זבח הראוי לאכילה. מש"ז או' ח'.

כו) שם. אבל אם שחט ומצא טרפה פטור. ואפי' ספק טריפה פטור. ש"ך סק"ג. מש"ז שם. ולא מבעיא ספק טרפה אלא אפי' בהמה שמטריפין אותה מחמת חומרת האחרונים ומדאו' כשרה אעפ"י כן פטור ממתנות משום דבעינן זבח הראוי לאכילה לכהן ולא לכלבו. פר"ח או' י"א כריתי או' ו' מחב"ר או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' ח' וי"א דמה שאנחנו אוסרים מחמת חומרת האחרונים חייב. פר"ת או' ד' מש"ז שם. ער"ה או' ג' שש"א או' ג' ולפ"ז כ"ש אם בעה"ב אינו אוכל מיעוך ומשמוש והכהן אוכל דחייב לתת לו אבל אם הוא להיפך לסברא זו חייב ולסברא קמייתא יש להסתפק והמוציא מע"ה ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו.

כז) בן ט' שהפריס ע"ג קרקע כיון דטעון שחיטה כמ"ש בסי' י"ג חייב במתנות לכ"ע ומיהו נראה כיון דהפריס ע"ג קרקע אינו טעון שחיטה מה"ת אלא מדרבנן משום מראית העין אם לא רצה בעה"ב לתת המתנות אין מוציאין מידו ואם תפס הכהן ג"כ אין מוציאין מידו. כנה"ג בהגה"ט או' ה' מיהו הפר"ח שם כתב דהניתר בשחיטת אמו אעפ"י שהפריס ע"ג קרקע דבעי שחיטה מד"ס פטור מן המתנות וכ"כ הכריתי או' ז' יא"פ על סעי' זה. ערוך השלחן או' יו"ד.

כח) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי חייב במתנות. כנה"ג שם או' ו' ולאו דוקא טרפה אלא אפי' שחטה ונתנבלה בידו וה"ה לנוחר ומעקר כיון דצריך שחיטת עצמו חייב במתנות. כנה"ג שם או' ז' שו"ג או' ט"ז זב"צ או' ט"ז.

כט) [סעיף ז'] יתנם לכהן חבר ואם אין שם חבר יתנם לע"ה. ואם לקח כהן ע"ה מסתברא דאין מוציאין מידו דכבר זכה בהם והא דאמרינן דאין נותנין לע"ה אם יש כהן חבר ה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם נתנו לו או לקח הוא זכה בהם. הרדב"ז על הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות. ער"ה או' ה' זב"צ או' י"ז דר"ת או' ל"ב.

ל) שם. אין שם חבר יתנם לע"ה. ובזמן שאין שם כהן חבר א"צ לעכבם עד שימצא חבר או ישכור וישלח למקום אחר. וא"פ על סעי' זה בשם חי' הרשב"א והר"ן. שו"ג או' כ"ח זב"צ או' י"ח דר"ת או' ל"ד.

לא) ואפי' אם הכהן חבר הוא במקום קרוב אין להמתין עד שיבא. תשו' בית יעקב ססי' קמ"ב. פ"ת או' ב' זב"צ או' י"ט.

לב) שם הגה. וכן אם החבר אינו רוצה לקבלן נותנן לע"ה. ואם החבר עשיר אף שהוא רוצה לקבל כיון שא"צ ואיכא כהן עני ואנו מצווין להחיותו יתן לע"ה עני. תו' חולין ק"ד ע"ב רש"ל פ' הזרוע סי' ב' ל"ח או' ג' כנה"ג בהגב"י או' ה' שו"ג או' כ"ב. מחב"ר או' ח' ער"ה או' ו' מזמור לדוד על סעי' זה. זב"צ או' ך' דר"ת או' ל"ח.

לג) כהן הנושא נשים בעבירה או מיטמא למתים במזיד אין נותנים לו המתנות אפי' אין שם כהן אחר אלא שם אותם בדמים ונותן לכהן שיזדמן אח"כ. כנה"ג בהגה"ט או' ך' מש"ז או' ט' שו"ג מחו' או' ג' ער"ה או' ז' זב"צ או' כ"א דר"ת או' ל"ג.

לד) שם הגה. נותנם לע"ה. וה"ד אם הוא יר"ש והולך ע"פ חוקי התורה אבל אם אינו מאמין או בעל עבירות פשוט הוא דאין נותנין לו אפי' אין כהן אחר אלא שם אותם בדמים ויעכב הדמים אצלו עד שיזדמן כהן ונותן לו כנז"ל.

לה) וכל מה דאמרינן דכהן ת"ח הוא קודם לכהן ע"ה ה"ד אם אין כהן ע"ה קרוב לזה בעה"ב אבל אם ע"ה קרובו של בעה"ב פשוט הוא דאפי' אם הכהן הוא ת"ח ונצרך קרובו קודם. תשו' ח"צ סי' ע' דר"ת או' י"ט וה"ד אם הוא יר"ש כנז'.

לו) [סעיף ח'] נותנים אותם לכהנת. דונתן לכהן היינו אפי' כהנת: רש"י חולין קל"א סוף ע"ב ט"ז סק"ט פר"ח או' י"ב מש"ז או' ט' שו"ג או' כ"ג ביא"ב בשפ"ז או' ט'.

לז) שם. נותנים אותם לכהנת. אבל חללה אינה אוכלת שאין חללים בכלל כהנים. הרמב"ם פ"ט מה' ביכורים. וכן כהן חלל אינו אוכל. כנה"ג בהגה"ט או' כ"א מש"ז שם שו"ג או' כ"ד מחב"ר או' י"א ביא"ב בשפ"ז או' ט' זב"צ או' כ"ה. ולא מיירי כשנולדה מפסולי כהונה דפשיטא דכל שנולד מפסולי כהונה אין לו דין כהן כלל אלא מיירי בכהנת שנבעלה בעילת איסור ונקראת חללה לפי שנתחללה מן הכהונה אבל כהן שעבר עבירה אינו מתחלל כמ"ש הרמב"ם ריש פי"ט מאיסורי ביאה מחב"ר שם. ועיין לקמן או' ק"א.

לח) ולא מבעיא דחללה אינה אוכלת אלא דמשקל נמי שקלינן מינה דכיון שנבעלה לפסול לה פקעה מינה קדושתה. הרב משנה למלך סוף פ"ט דבכורים מחב"ר או' י"ב זב"צ או' כ"ו.

טל) שם. נותנים אותה לכהנת וכו' הגם דאיכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת. רש"ל ביש"ש פ' הזרוע סי' ו' מחב"ר או' ט' פ"ת או' ג' זב"צ או' כ"ב:

מ) ואם יש כהן ע"ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר דהיא כחבר ואם יש כהן חבר שקולים הם רש"ל ביש"ש שם כנה"ג שם או' כ"ב. שו"ג או' ך' מחב"ר או' יו"ד ער"ה או' ח' יא"פ בסעי' זה פ"ת שם זב"צ או' כ"ג.

מא) וכן כהנת אשת ע"ה וכהן ע"ה שקולים הם. רש"ל שם ער"ה שם יא"פ שם פ"ת שם זב"צ או' כ"ד.

מב) שם. והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה. והבעל של כהנת יכול לקבל המתנות בלי ידיעתה והנותן מקיים שפיר מצות נתינה. רש"ל שם. כנה"ג שם או' כ"ד. פר"ח סוף או' י"ג. זב"צ או' כ"ז. ודוקא כשהבעל הוא ישראל והאשה כהנת הוא דמהני אם נתנם לבעלה הישראל אבל בהיפך שהאשה ישראלית והבעל כהן אם נתן לאשתו בלא דעת הבעל לא קיים מצות נתינה. ערוך השלחן או' ל"ו דר"ת או' מ"ז וע"כ כששולחין מתנות לכהן לביתו ואינו שם צ"ל לאשתו זה המתנות תתנו לבעליך הכהן וכשיבוא הבעל יאמר קבלתי המתנות. או יצוה את אשתו לאמר כשיביאו מתנות תקבלם בעדי.

מג) ואם אשתו גלתה דעתה דלא ניחא לה בהכי שימסרו המתנות ליד בעלה אלא שיתנו לידה לא קיים מצות נתינה אם נתנם לבעלה. פר"ח שם כריתי או' ט' שפ"ד סוף או' יו"ד מחב"ר או' י"ג. ביא"ב בשפ"ז או' יו"ד זב"צ או' כ"ח וכתב ודלא כפר"ת או' ו'.

מד) ואף אם האשה ממכירי כהונה וגלתה דעתה דלא ניחא לה בהכי פקפק בזה היא"פ שם והניח בצ"ע וא"כ יש להחמיר דלא קיים מצות נתינה. זב"צ שם ועיין לקמן סעי' י"ד.

מה) ואם נתנם לבעל חובו של כהן כתב הפר"ת או' ו' דקיים מצות נתינה אבל היא"פ שם פקפק בזה ואף אם הוא ממכירי כהונה הניח בצ"ע והב"ד זב"צ או' כ"ט וכתב וע"כ אין לסמוך על הפר"ת בזה.

מו) ואם הכהן שלח שלוחו ליטול המתנות אינו מקיים מצות נתינה עד שיגיעו לידו של כהן. מחב"ר או' י"ד משם מחנה אפרים ה' זכייה ססי' ט' יא"פ שם אבל לכתחלה לא יתנם לשליח דשמא לא יגיעו לידו של כהן פר"ת שם. יא"פ שם. זב"צ או' ל'.

מז) שם. וכ"ש שבעלה ישראל פטור מן המתנות. בעל כהנת שנפשו אוותה להפריש מתנות וליתנם לכהן כדי לקיים המצוה רשאי ויקיים המצוה ותע"ב ואין זה בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דהכא הוא ישראל והוא חייב במצוה אלא דמפטר משום דהוי בעל כהנת וחשוב כמפריש ונותן לאשתו ומאחר שכן יכול להפרישם בפועל וליתן לכהן אחר. מחב"ר סוף או' ט"ז. יא"פ שם זב"צ או' ל"א.

מח) שם. וכ"ש שבעלה פטור וכו' וה"ד כשישראל שוחט לעצמו אבל כששוחט למכור חייב להפריש המתנות מכ"ש דכהן לקמן סעי' כ"ד. שו"ג או' כ"ו ביא"ב בשפ"ז או' י'.

מט) ודין זה אינו אלא במתנות דזרוע ולחיים וקיבה אבל בשארי מתנות כהונה ולוייה כתרומות ומעשרות ופדיון הבן וחרמי כהנים אין יוצאים ידי נתינה בשנתנו לכהנות ולויות. ערוך השלחן או' ל"ג דר"ת או' מ'.

נ) [סעיף ט'] לא יחלקם להרבה כהנים שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה וכו' והטעם דבעינן כדי נתינה לכל א' וא"כ אם היה גדי קטן נותן הכל לא' הרדב"ז על הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות. ער"ה או' ט' זב"צ או' ל"ב.

נא) שם. ולחיים לשנים וכו' והלשון צריך לחלקו חציו לכל א' כדי שכל אחד יהיה אצלו חצי לשון. פר"ח או' י"ד. זב"צ או' ל"ג.

בנ) שם. ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים וכו' ויכול לחלק אפי' לג' וד' כל שיש בחתיכה כדי מתנה הראויה להתכבד. וה"נ הלחיים יכול לחלק. כ"כ הער"ה או' יו"ד לדקדק מדברי התו' אבל הפר"ח או' ט"ו הסכים לדברי הש"ע דאין לחלק רק לשנים וכן הסכים השו"ג סוף או' כ"ח.

גנ) [סעיף יוד'] אם אין שם כהן ישום המתנות בדמים וכו' ודוקא אם אין שם כהן משו"ה מעלה אותם בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן. ודוקא מעלה אותם בדמים כלומר לשום אותם בשוויים דלשון מעלה בכל דוכתא הכי הוא אבל פחות מכאן איכא גזל השבט. ודוקא נמי לשום אותם תחלה ואח"כ לאוכלם אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא. הרדב"ז ח"א בתשו' סי' ש"מ בשם מהר"י קורקוס. והב"ד פ"ת או' ד' וכ"כ הפר"ח או' ט"ז דאם יש שם כהן מילתא דפשיטא שצריך ליתן לו המתנות בעצמם ולא דמיהם ומה שנוהגים לשום אותם בדמים ונותנים הדמים לכהנים מנהג משובש הוא וראוי לבטלו יעו"ש והב"ד המחב"ר או' י"ט וכתב וכ"ש אם נותנים פרוטה לכהן ולפעמים הכהן מוחלם בלא דמים קודם שבאו ליד כהן דודאי לא שפיר עבדי עכ"ל ומ"ש שם הרדב"ז להליץ בעד המנהג עיין מחב"ר שם שדחה דבריו וכתב שגם הרדב"ז חזר בו וסיים והן היום בעה"ק ירושת"ו ובעה"ק חברון ת"ו נתבטל המנהג הזה ואדרבא משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים המצוה לא זולת וכן ראוי לעשות לחזר לקיים מצותו ית' כהלכתה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רבה עכ"ל והב"ד זב"צ או' ל"ה. ועיין לקמן או' קכ"ט.

דנ) ודע כי בהיותו מחפש ומקיים המצות שאינם נוהגות תדיר כמו מצות זרוע ולחיים וכו' גורם אל השראת רוה"ק אל האדם להשיג ידיעה וחכמה ובפרט ביום ההוא עצמו שקיים איזו מצוה מהם. שער המצות בהק' לפ' בראשית.

הנ) שם. ישום המתנות בדמים ואוכלם וכו' כי אין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן. ט"ז ס"ק י"א. וחללה שאינה אוכלת היינו שאינה נוטלת ואין יוצא י"ח אבל אין בהם קדושה. מש"ז או' י"א ועיין לקמן סעי' י"ג.

ונ) שם. ונותן הדמים לכהן. ואם ירצה יחלק הדמים לד' כהנים כדלעיל סעי' ט' דמה לי הם ומה לי דמיהן. פר"ח או' י"ז כריתי או' יו"ד שו"ג או' כ"ט זב"צ או' ל"ו וזהו לפי סברתו שכתבנו לעיל או' נ"ב שמסכים לדברי הש"ע דאין לחלק רק הזרוע לב' והלחיים לשנים סך הכל ארבעה כהנים ולכן כתב גם בדמים ד' כהנים ולא יותר.

זנ) ואם הוא במקום שהבשר בזול ואין בדמיהם כדי לחלק לד' כהנים נותן לג' או לב' או לא' דנתינה מעליא בעינן ובכה"ג לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן דבהן איכא נתינה מעליא לד' כהנים ובדמיהן ליכא. שו"ג שם. זב"צ שם.

חנ) [סעיף יא'] אין לו לכהן לחטוף המתנות וכו' דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו. ואפי' לשאול אותם בפה. דכתיב אצל בני שמואל ויטו אחרי הבצע פי' חלקם שאלו בפיהם. חולין קל"ג ע"א. ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ב.

טנ) שם. אלא א"כ יתנם לו דרך כבוד יטלם. דהיינו ששולחן לביתו דרך כבוד או במטבחיים והכהנים מועטים או אף שהכהנים מרובים המתנות ג"כ מרובים בחדא מהנך גווני מצי למשקל לדעת המחבר. פר"ח או' י"ט.

ס) שם. ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירים שהוא כהן יטול וכו' ואפי' לתבוע חלקו בפה יכול מטעם הלזה. כריתי או' י"ב. ביא"ב באד"ז או' ג' זב"צ א' ל"ח.

סא) [סעיף יב'] ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל. דרך גדולה משום דכתיב למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים. חולין קל"ב ע"ב. ט"ז ס"ק ט"ו. ש"ך סק"ד פר"ח או' כ"א כריתי או' י"ד שפ"ד או' ד' שו"ג או' ל"א.

סב) שם. יאכלם צלי ובחרדל. ואם מוכרם לישראל אינו מחוייב הישראל לאכלם צלי דלא כתיב למשחה אלא גבי כהנים. פר"ח שם. כריתי או' י"ד. ער"ה או' י"ג שו"ג שם. זב"צ או' ט"ל. ולאו דוקא אם מכרם לישראל הדין כן אלא אפי' מכרם לכהן אחר שא"צ לאכלם צלי דהא לאו בתורת כהן קאכיל להו. דר"ת או' ע"ו. אבל אם מכבד בהם כהן אחר יש לדקדק לאכלן צלי. ערוך השלחן או' כ"ז.

סג) שם. יאכלם צלי ובחרדל. ולא דוקא צלי על הגחלים דה"ה נמי צלי קדירה דצלי קדירה נמי נקרא צלי לענין זה. שו"ת מעשה אברהם חי"ד סי' י"ט. דר"ת או' ע"ח.

סד) [סעיף יג'] יכול להאכילם לכלבים וכו' שאין בהם קדושה. טור. לבוש. ש"ך סק"ה. פר"ח או' כ"ב. פר"ת או' ח' ועיין לעיל או' נ"ה.

סה) שם. יכול להאכילם לכלבים וכו' ודוקא היכא שאינם ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר יכול להאכילם לכלבים או למכרן לעכו"ם. רש"ל ביש"ש פ' יו"ד דחולין סי' י"א. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. פר"ח שם פר"ת שם. כריתי או' י"ד שפ"ד או' ה' שו"ג או' ל"ג ביא"ב באד"ז או' ד' זב"צ או' מ'.

סו) ומסתברא דהיכא דמה שמאכיל לכלב או לעכו"ם הוא ביוקר יותר מהמתנות דיכול להאכיל לכלב או לעכו"ם אפי' בשר חשוב של המתנות דהא בזה מתהני ישראל יותר. פר"ת שם זב"צ או' מ"א.

סז) [סעיף יד'] כהן שיש לו מכירין שרגילים ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל וכו' ודוקא שהזוכה ת"ח וכו' ודוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו לצורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז הישראל במקום כהן עומד וקרינן ביה ונתן לכהן כיון שהטבח נתן וצורבא מרבנן מכח !הכרן הוא זוכה אבל ישאר ביד הטבח אם הוא צורבא מרבנן ודחיקא ליה אפי' אם הכהן מתרצה בכך אין לנו. הרדב"ז ח"א סי' ש"מ. פ"ת או' ה' זב"צ או' מ"ב.

סח) שם. ושלא יהא כהן המזכה משרת וכו' לאו דוקא משרת אלא ה"ה אדם כפוף לאחר אסור. כנה"ג בהגה"ט או' ל"א בשם רי"ו נתיב ך' ח"ג זב"צ או' מ"ג.

סט) ונראה דאם לקחם בדמים אעפ"י שהוא משרתו שרי דאגב הדמים גמר ומקנה. שו"ג או' ל"ה זב"צ או' מ"ד.

ע) ואם חזר בו כהן המזכה בכל גוונא לא זכה הת"ח שהרי בטלו השליחות וגם אם מת המזכה ממילא בטלה השליחות אף שלא ביטלו היורש להדיא. כריתי או' ט"ז ביא"ב באד"ז או' ה' זב"צ או' מ"ה.

עא) ואפי' אם עדיין לא באו ליד הת"ח יכול למכרם מאחר דעשוהו כזוכה. כריתי או' ט"ו ביא"ב שם. זב"צ או' מ"ו וה"ד לאחר שנשחטה ונבדקה הריאה ונמצאת כשרה דחייב לתת המתנות אבל קודם לכן לא זכה דשמא תמצא טרפה ואז הוא פטור מלתת כמ"ש לעיל סעי' ו' יעו"ש והיאך יכול לזכות קודם שיתחייב בעה"ב.

עב) שם. וה"ה אם הכהן משרת לבעה"ב וכו' מיהו אם כבר באו לידי משרת יכול ליתן לאורח ת"ח או לרבו מאחר דכבר יצא ידי נתינה. דרישה או' ד' פר"ח או' כ"ד מש"ז או' ט"ז ביא"ב בשפ"ז או' י"א זב"צ או' מ"ז.

עג) [סעיף טו'] לא נתן המתנות לכהן וכו' פטור מדיני אדם. משום דהו"ל ממון שאין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנו ולא לך. חולין ק"ל ע"ב ופירש"י שם. ב"י. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך סק"ו. ואף אם אין אלא כהן א' בעיר לא הוי תובעין דאומר אמתין עד שיבוא אחר וכדומה. מש"ז או' י"ז. ואפי' אין שם כהן אלא הוא או ע"ה וחבר יאמר אשום דמיהן ואתן לכהן הבא אח"כ. שפ"ד או' ו' ומ"מ אם הם עדיין בעין ב"ד כופין אותו משום מצות הפרשה. ט"ז שם. פר"ח סוף או' כ"ו. זב"צ או' מ"ח.

עד) שם. אלא אכלן או הפסידן פטור וכו' ואם בעה"ב יש לו בהמה ובה מתנות ובא א' ולקחן ואכלן ג"כ פטור. כריתי או' י"ז. זב"צ או' ן'.

עה) [סעיף טז'] ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בו מותר לאכלן. והטעם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ותלינן דמכהן קנאם. ב"ח. פר"ח או' כ"ז. ומיהו לאו דוקא לאכלן אלא היינו לומר לקבלן שאלו היה יודע שהמשלח גזלם לא היה רשאי לקבלם כי היכי שאינו רשאי לקנותם ממנו כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה. ב"ח. פר"ח שם. אבל ודאי דאפי' גזלן המשלח ועבר זה וקבלן מותר לאכלם דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעי' ל"א. ב"ח. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ל"א. פר"ח שם. מש"ז או' י"ח ובשפ"ד או' ז' זב"צ או' נ"א.

עו) שם. ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בו וכו' וה"ה נמי אם שלח לו מתנות גרידא דמה לי הם גרידא מה לי בטבלייהו. שו"ג סוף או' ל"ז. זב"צ או' נ"ב.

עז) [סעיף יז'] מתנות אינם נוהגות אלא בשור ושה וכו' דהכי קרא כתיב אם שור אם שה ולא כתיב שור ושה מרבינן מרבוייה דאם שנוהגין ג"כ בכלאים הבא מן העז ורחל שהם שניהם מין שה. לבוש.

עח) שם. אינם נוהגות אלא בשור ושה. לאו דוקא אלא גם העז בכלל ולישנא דקרא נקט דכתיב אם שור אם שה. שו"ג או' ל"ח. ועיין לעיל או' א' ואו' ב'.

עט) שם. ונוהגות בכלאים הבא מן עז ורחל. ואצטריך לאשמעינן דאע"ג דבא בעבירה של כלאים ואסור להקריב ע"ג המזבח אפ"ה חייב במתנות. שו"ג או' ט"ל.

פ) שם. וכן בכוי. הוא בריה בפני עצמו. ב"י. ב"ח. לבוש. ט"ז ס"ק י"ט. אלא שמדברי ב"י ולבוש משמע דחייב מה"ת שכתבו דמרבינן ליה מאם דאם שור אם שה אבל הב"ח כתב דאינו חייב אלא משום שהוא ספק כדי לצאת ידי שמים. ועיין לעיל סי' כ"ח סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

פא) [סעיף יח'] צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות. ממ"נ שאם אין חוששין לזרע האב הרי כולו שה ואם חוששין לזרע האב מ"מ הרי הוא חצי שה שהרי לזרע האם ליכא מ"ד דלא חוששין וק"ל דשה ואפי' מקצת שה ולכך ממ"נ צריך ליתן ממנה חצי מתנות ואידך חצי יכול לומר לכהן אייתי לי ראיה דאין חוששין לזרע האב ואתן לך כולם. לבוש. ולפ"ז הרוצה לצאת אליבא דכ"ע יתן לו את כולם.

פב) שם. אבל תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות. דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב והלכך מצי האיך למימר זיל אייתי ראיה דחוששין ואתן לך. ש"ך סק"י. שו"ג או' מ"ב.

פג) צבי הבא על העז שאינו חייב אלא חצי מתנות וכן תיש הבא על הצבייה אע"ג דמחמת ספק הוא דפטור אם תפס הכהן מוציא מידו פר"ח או' ל"ד וזהו כדעת הרא"ש והרא"ה והר"ן והטור בספק בכור (לקמן רסי' שט"ו) דאם תפס אותו הכהן מוציאין מידו וכ"פ רמ"א שם סי' שט"ו אבל מרן שם פסק כהרמב"ם דאם תפס הכהן אין מוציאין מידו יעו"ש וכ"ה דעת הרשב"א במה"ב גם בספק בכור יעו"ש וא"כ ה"נ אם תפס אין מוציאין מידו כמו בספק בכור. ער"ה או' י"ז. וכ"פ הש"ע לקמן סעי' כ"ג לענין לויים.

פד) [סעיף יט'] אין נוהגות בקדשים וכו' שהם כבר כולם מתנות כהונה ואין קדושת המצוה חלה על קדושה. לבוש.

פה) שם. אין נוהגות בקדשים ולא בבכור. והגם דאין נוהגות הקדשים בזה"ז נקט אותם אגב בכור. ועוד י"ל ע"פ מ"ש שם במשנה (חולין ק"ל ע"א) כל שקדם הקדשן את מומם וכו' ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות. נמצא דגם בזה"ז שייך אכילת קדשים אם נעשו בכה"ג ופטורין מן המתנות.

פו) שם. אין נוהגות בקדשים וכו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית חייב במתנות הרמב"ם פ"ט מה' בכורים ה"ח וכ"כ דר"ת או' קי"ט בשם מנחת חינוך.

פז) [סעיף ך'] אם רבים שוחטים אותם כולם פטורים וכו' ר"ל דכל א' שוחט בהמה א' דאם א' שוחט שני בהמות אינו יכול לדחות את הכהן בטענת בכור רק באחד מהנה. שו"ג או' מ"ו. זב"צ או' נ"ד.

חפ) שם. כולם פטורים וכו' ע"כ כשכולם בעלי מומים איירי דאין שוחטין בכור אלא א"כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירים בו א"כ גם האחרים בעלי מומין הם. שו"ג או' מ"ז. דר"ת או' קכ"ז.

טפ) שם. ואם אחד שוחט את כולם אין פוטרים לו אלא א' מהם. לאו דוקא שוחט את כולם אלא אפי' שחט שנים אין פוטרין לו אלא א' שו"ג או' מ"ח. זב"צ שם.

צ) ואם נתערב הבכור באחרים ולקח הכהן א' מהם האחרים פטורים מן המתנות משום דעשאום כאלו זכה בהם הכהן וחזר ונתנם לבעלים. פר"ח או' ל"א. וזהו כשלקחו בתורת כהונה ברצון הבעלים אבל אם נטל בחזקה הרי הוא כגזלן ואינו פוטר בזה את התערובות. ערוך השלחץ או' ז' דר"ת או' קכ"א.

צא) [סעיף כא'] מתנות כהונה נוהגות בכל מקום וכו' וכן נוהגות בכל אדם מישראל בין איש ובין אשה חוץ מכהנים ולוים וחוץ מחש"ו. דר"ת או' ק"ל בשם מנחת חנוך.

צב) שם. בין בפני הבית וכו' וכתב דר"ת או' קל"א בשם ס' מנחת חנוך דהאידנא דלית לן רק כהנא חזקה אפשר דאין יכולין לכוף ליתן המתנות כיון דאינו כהן ודאי יעו"ש וכ"כ רש"ל ביש"ש פ' ראשית הגז סי' ה' דהאידנא נהגו להקל בזה משום דאין לנו כעת כהן מבורר לסמוך עליו שהוא כהן ודאי וכ"כ בפ' כל הבשר סי' ד' לענין חלה יעו"ש. והב"ד הט"ז לקמן סי' שכ"ב סק"ה והש"ך שם סק"ט. אמנם הכנה"ג בהגב"י סי' זה או' מ"א הביא דברי רש"ל הנז' וכתב שהדבר ברור דדוקא בחו"ל כיון שהדבר מפוקפק מפני מחלוקת הפו' אי מתנות כהונה נוהג בחו"ל מהני לן האי טענה דאין לנו כעת כהן מבורר משא"כ בא"י אין ממש בטענה זו דלכ"ע דינם כודאי כהנים יעו"ש והב"ד דר"ת שם. ועיין לקמן סי' של"א סעי' י"ט בהגה.

צג) שם. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ממשמעות הש"ס והאלפסי והרמב"ן ז"ל דמצוה זו נוהגת בארץ בזה"ז מה"ת אפ' שאין בהמ"ק קיים אך לשיטת הרמב"ם ושאר פו' אינו נוהג האידנא בארץ אלא מדרבנן. כ"כ בס' החנוך להרא"ה סס"י תק"ו. דר"ת או' קל"ב.

צד) וכתב ביה"ל או' ג' דעכשיו לא נהגו במתנות בא"י יעו"ש. אבל הפר"ח בקו"א כתב על דברי ביה"ל הנז' שהעדים שהעידו לפניו טעו בזה ששם בא"י הבהמות של עכו"ם ושוחט הישראל לצורך הגוי ואם נמצאת הבהמה כשרה מוכרה לישראל ואם נמצאת טרפה נשארת לגוי ובכה"ג פטירי ממתנות וכמ"ש בהגה סעי' כ"ה אבל כשהישראל קונה בהמות ושוחטן לצרכו מעשים בכל יום שנותנים המתנות יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' כ"ב. ועיין לעיל סוף או' נ"ג ואו' נ"ד.

צה) שם. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחו"ל וכו' ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרנ"ט מה שהאריך בזה וסיים ומ"מ אם יבא א' לשאול הדין אומרים לו פלוגתא דרבוותא הוא והרי"ף והרמב"ם מן המחמירים ואם תרצה לעשות כדבריהם תבא עליך ברכה ואם תרצה לסמוך על המנהג תסמוך יעו"ש.

צו) ומי שרוצה להפריש מתנות בחו"ל הרשות בידו ולא הוי יוהרא. כנה"ג בהגב"י סוף או' מ"א. פר"ח או' ל"ב. לה"פ או' א' בל"י או' א' מחב"ר או' כ"ד. פ"ת או' ח' בי"צ או' ב' זב"צ או' נ"ה. ומיהו מ"ש שם הבל"י דדוקא בצנעא ולא בפרהסיא !מסחמיות דברי הפו' הנז' משמע דאין חילוק. ועיין בתשו' חת"ס סי' ש"א שהוא היה רגיל ליתן והיה דרכו בכל יו"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפליתי יעו"ש. פ"ת שם.

צז) שם. ויש מי שאומר שאינם נוהגות בחו"ל וכו' מן השמים השיבו לרבינו יעקב ממרויש כשאין מפרישין המתנות דחטאת הקהל הוא ובס' כריתי ופליתי תמה אמאי אנשי מעשה המתקדשים והמטהרים לא נהגו מצוה זו כיון שרוב המחברים סברי דנוהגות אף בחו"ל יעו"ש וביותר צריך לחוש לפי האמור ממה שהורו מן השמים לר' יעקב הנז' מחב"ר או' כ"ג.

צח) יש אנשי מעשה שנתנו מעות לשלוחי א"י שיהיו שלוחם לקנות בהמה במעות לשמם ויפריש המתנות בעדם דהוי כמו שלוחו ואני הייתי מסופק בזה כיון דאיהו לא מצי עביד כי רחוק ממנו הדרך אי מצי שווי שליחה וכן דייקי התו' בנזיר די"ב ע"א על הפרשת חלה. פליתי או' ו' מחב"ר או' כ"ה.

צח) אמנם בס' רב ברכות (להרב בן א"ח ורב פעלים וכו') מע' הכף או' א' האריך הרחיב בענין זה ופסק. דשפיר עבדי יעו"ש. וכ"כ הבי"צ בתה"ב או' ב' זב"צ או' נ"ו

צט) שם. וכן נהגו. ואם בא כהן וחטף המתנות מן הטבח יש לפייסו בדבר מועט ואם לא נתרצה בדבר מועט אז הכח ביד ב"ד להוציא מידו כדי שלא לשנות המנהג. שו"ת אבן השהם סי' כ"ט. דר"ת או' קל"ג.

ק) [סעיף כב'] כהנים פטורים ממתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. חולין קל"ב ע"ב. ט"ז ס"ק כ"ו. שו"ג או' נ"ב.

קא) ועיין שפ"ד או' י"ב שנסתפק בחלל כהן אי חייב במתנות אי לאו וסיים הלכך מספיקא אין לו ליתן מתנות אבל בעל מום פטור ממתנות ומשקל נמי שקיל יעו"ש. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. זב"צ או' ס' ואו' ס"א. ועיין לעיל או' ל"ז ואו' ל"ח.

קב) [סעיף כג'] לוים ספק אם הם חייבים וכו' דמספקא לן משום דכתיב מאת העם אי לוים אקרו עם או לא. חולין קל"א ע"א. ט"ז שם. ש"ך ס"ק י"ב. שו"ג או' נ"ג.

קג) שם. לוים ספק אם הם חייבים במתנות הלכך פטורים. ודוקא מליתן פטורים אבל אם תפס לוי מתנות מישראל מוציאין מידו. ש"ך שם. פר"ח או' ל"ג והשיג על הב"ח דכתב דאין מוציאין יעו"ש שפ"ד או' י"ב. ביא"ב שם וכן הסכים ערוך השלחן או' י"ז דמוציאין ואפי' אם הישראל נתנם ללוי דנתינה בטעות היא וכתב ואף שיש מי שמסתפק בזה כך הוא העיקר לדינא.

קד) ואם הכהן נטל מתנות מבהמות לוי וחזר הלוי וחטפן מיד הכהן אין מוציאין מידו. דמש"א דף תט"ו ע"ב. כנה"ג בהגב"י בו מ"ז. שו"ג או' נ"ג. זב"צ או' נ"ח.

קה) לויה נשואה לישראל מסתברא שבעלה חייב במתנות ול"ד לכוהנת נשואה לישראל שבעלה פטור בשבילה דהתם כתיב ונתן לכהן ואף כוהנת במשמע והו"ל כאלו נותן המתנות לאשתו ומשו"ה מפטר. ומיהו בהמות דידה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכיוצא פשיטא דמיפטרא דומיא לשאר לוים. פר"ח סוף או' ל"ג. שו"ג מחו' או' ו' וכתב וכ"ש לויה פנויה דפטורה. זב"צ או' נ"ט.

קו) לויה אף שנתחללה בבעילת זנות אכתי לויה היא ופטורה ממתנות ולא דמי לכהנת שנתחללה. הרב משנה למלך סוף פ"ט דבכורים. דר"ת או' קל"ח. ועיין לעיל או' ל"ז.

קז) שם. לוים ספק אם הם חייבים וכו' ומ"מ אם רוצה הלוי לקיים המצוה דשמא הוא חייב תע"ב.

קח) כהן שחטף מתנות מישראל שלא מדעתו אם ישראל בעל הבהמה תובע ממנו לכהן החוטף מוציאין ממנו דטובת הנאה שלו אבל אם אין הבעלים תובעים אותו אין מוציאין מכהן זה לכהן אחר. דמש"א דתט"ו ע"ד. ויראה דאפי' תפשם כהן אחר והם בעין מוציאין מידו. כנה"ג בהגב"י או' מ"ו. ואם הוא בחו"ל עיין לעיל או' צ"ט.

קט) [סעיף כד'] במה דברים אמורים וכו' אבל אם שוחט למכור וכו' חייב. מפירש"י משמע דחייב מה"ת ולדברי התו' מדרבנן. ב"ח. וכ"כ ב"י בשם הר"ן דיותר מב' וג' שבתות מפני מראית העין הוא חייב אבל מה"ת לעולם הוא פטור הואיל ושלו הוא מוכר יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ל"ז. כריתי או' כ"ז. ולכן בכוי וכיוצא בו פטור בספק דרבנן. כריתי שם.

קי) שם. אם הוא קבוע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד. ודוקא שיש לו חנות ועלי קבוע לקצב עליו בשר אבל חנות לחודיה בלי עלי קבוע לא קבע. פר"ח או' ל"ה. ובמקום שאין מנהג הטבחים ליתן עלי לקצב עליו בשר אלא דוקא מניחים כלונסאות ארוכים שיש בהם אונקליות לתלות בהם הבהמה כיון שהניח אלו האנקליות הוי קבע מסתמא וחייב מיד. זב"צ או' ס"ב.

קיא) [סעיף כה'] השוחט לכהן וכו' וה"ה ללוי. ערוך השלחן או' י"ט. דר"ת או' קמ"ז. וה"ה לקטן. ערוך השלחן שם. אבל הדר"ת שם כתב בשם מנחת חינוך דהשוחט לקטן צריך ליתן ואפי' לא הגיע לעונת הפעוטות.

קיב) שם. והמשתתף עמהם וכו' אבל שני ישראלים שותפים בבהמה א' חייבים במתנות. טור. לבוש פר"ח או' ל"ח. כריתי או' כ"ח. זב"צ או' ס"ג. ואפי' שהבהמה היא של כמה אנשים חייבים. ערוך השלחן או' מ"ב.

קיג) שותפות גוי פוטר אפי' יש להם שתי בהמות בשותפות. דמש"א דף תכ"ה ע"ב. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ט. זב"צ או' ס"ד.

קיד) דע שבכל מלכות תוגרמה יש חק מלכות ליקח מכל משקל ליטרא פרוטה א' לא מקרי שותפות גוי דאין שותפות פוטר אלא דוקא מחיים אבל שותפות דלאח"ש אינו כלום דהא משעת שחיטה חייב במתנות. פר"ח או' מ"א כריתי או' ל"ב. מש"ז או' כ"ז. ביא"ב בשפ"ז או' י"ט.

קיד) וכן המנהג בכפרים שלוקחין מן הבהמות אחר שחיטתן סך ידוע כ"ז לא מקרי שותפות גוי. זב"צ או' ס"ה.

קטו) שם. והמשתתף עמהם וכו' וכן בהיה ישראל שותפות עם לוי פוטר ממתנות בספק ואין מוציאין מספק אך אם תפס הכהן אין מוציאין מידו. ערוגת הבושם סוף או' ח' דר"ת או' קנ"ג. וכ"ז בדלא קבע אבל בקבע לא עדיף מכהן עצמו דחייב כמ"ש בסעי' הקודם.

קטז) שם. צריך שירשום. שיעשה בו סי' שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל. רש"י חולין קל"ב ע"א. והרמב"ם מפרש (בפי' המשנה) שרושם בשר לישראל ומתנות לכהן וע"י רשימה מפורסם הענין שהוא שייך בהחלט לכהן וליכא חשדא. כריתי או' ל' ביא"ב בשפ"ז או' י"ז.

קיז) שם. ובעכו"ם אם יושב עמו בבית המטבחיים א"צ לרשום. דסתם כותי מפעא פעי. תמיד הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה. חולין קל"ג ע"ב ופירש"י שם. ומיירי נמי ביודעים בו ומכירים אותו שהוא עכו"ם דאל"כ לא מהני. ביא"ב בשפ"ז או' י"ח. דר"ת או' קנ"ה.

קיח) שם. ובעכו"ם אם יושב עמו במטבחיים וכו' ודוקא בעכו"ם מהני זאת אבל בכהן לא מהני יושב במטבחיים אלא צריך שירשום דוקא. פר"ח או' מ' דלא כהרמב"ם פ"ט דבכורים ה' יו"ד. כריתי או' ל"א. דר"ת או' קנ"ז.

קיט) שם. הגה. במקום שנוהגין לשחוט אצל העכו"ם אם נמצא טרפה וכו' ואי הוי אפכא ששוחט אצל ישראל ואם נמצאת כשרה נשארת לו והטרפה לוקחה הגוי חייבת במתנות. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. פר"ח או' מ"א. כריתי או' ל"ד. מש"ז או' כ"ז. שו"ג או' נ"ח זב"צ או' ס"ו.

קך) [סעיף כו'] בד"א ששותפות הכהן וכו' אפי' בכל שהוא. פי' אפי' בחלק אחד מאלף יש לו בבהמה. ט"ז ס"ק כ"ח. ור"ל בכל הבהמה משא"כ באבר א' כמבואר בש"ע.

קכא) שם. אבל אם אין העכו"ם שותף עמו אלא בראש אינו פוטר אלא מהלחיים וכו' ואם הוא שותף דוקא בג' אברים אלו בראש וביד ובני מעיים אפי' דמן הדין פטור מ"מ אין לעשות כן משום דמחזי כערמה כדי להפקיע המתנות. פרישה או' ל"ה. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ז. זב"צ או' ס"ז.

קכב) שם. אבל אם אין העכו"ם שותף עמו אלא בראש וכו' ודוקא כשהוא שותף בכל הראש דהלחיים בכלל או בכל היד דהזרוע בכלל אבל אם היה שותף בראש חוץ מהלחיים וביד חוץ מהזרוע בודאי חייב בלחיים ובזרוע וכן בקיבה. דר"ת או' קס"ד בשם מנחת חינוך.

קכב) [סעיף כז'] אם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל וכו' במוכר קודם שחיטה מיירי דלאחר שחיטה כבר נפטרה ממתנות. ב"י. פר"ח או' מ"ב. כריתי או' ל"ג. שו"ג או' ס' ביא"ב באד"ז או' י"א. זב"צ או' ס"ח.

קכג) שם. ומוכר ראשה לישראל וכו' וה"ה בזרוע וקיבה כל שמקום החיוב אצל הישראל חייב ליתנם לכהן. דר"ת או' קס"ז בשם מנחת חינוך.

קכד) שם. ומוכר ראשה לישראל וכו' לאו דוקא כל הראש דה"ה אם מכר הלחיים בעצמם או הזרוע והקיבה לבד צריך הקונה ליתנם לכהן. דר"ת או' קס"ח בשם מנחת חינוך.

קכה) [סעיף כח'] השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט וכו' דכתיב מאת זובחי הזבח. חולין קל"ב ע"א. ואינו יכול לומר הבעל יתן לך. ט"ז ס"ק כ"ט. ור"ל דאין השוחט יכול לדחות הכהן שילך לבעה"ב ולאו בעל דברים דידי את אלא השוחט מחוייב ליטפל בעצמו לילך לבעלים לישראל אם רוצה ליתן לכהן זה או לאחר. מש"ז או' כ"ט. ביא"ב בשפ"ז או' כ"א. זב"צ או' ס"ט.

קכו) ואם בא הכהן אל הטבח וא"ל שבעל הפרה אמר לי ליתן המתנות לי הטבח מחויב ליטפל ולשאול לבעל הפרה אם כן הוא ואינו יכול לדחות ולומר לו לאו בעל דברים דידי את שהחובה עליו ליתן מתנות כהונה. פרישה או ל"ז. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. זב"צ שם.

קכז) והא דאמרינן דחובה על השוחט ה"ד אם עדיין הוא ברשותו אבל אם כבר נתנן טבח לבעלים או שמכרם אין לכהן על הטבח כלום. הריטב"א בחי' ער"ה או' כ"ג. זב"צ או' ע'.

קכח) שם הגה. מיהו טובת הנאה לבעלים וכו' ואסור לבעלים ליקח דינר וכו' וכן אסור לכהן לסייע   בבית בהפשטת העור וכדומה. שפ"ד או' ט"ז. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. זב"צ או' ע"א. דר"ת או' קע"ג.

קכט) ודע שאעפ"י שהכהן אם מחלם לבעלים או אם בעלים נתנו לו ע"מ להחזיר בדיעבד הויא מחילה ויצאו ידי נתינה מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן ואף למכרם בפחות מכדי שווים לבעלים אסור אם הדבר ידוע שנמכרים יותר מזה לאחרים משום דכל זה מקרי מסייע בבית הגרנות. פר"ח או' מ"ג. זב"צ או' ע"ב. דר"ת או' קע"ד. ועיין לעיל או' נ"ג.

קל) [סעיף כט'] כהן שמכר פרה לישראל וכו' הוי תנאי וכו' וכהן שאמר לישראל אני מוכר לך פרה זו אלא שמתנותיה שלי הוי כאלו אמר חוץ ממתנותיה דהוי שיור דאלא הוי כאומר חוץ ופטור מן המתנות. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ה. שו"ג מחו' או' ז' דר"ת או' קע"ו. ור"ל וכיון שהוא פטור מכח המוכר צריך לתת אותם דוקא לכהן המוכר וכדין הכתוב בש"ע.

קלא) שם. חוץ ממתנותיה הוי תנאי וכו' פי' בזה מועיל התנאי כיון דהוי חוץ לשון שיור ששייר לעצמו המתנות משא"כ בסופה שאומר ע"מ לא הוי לשון שיור אלא תנאי בעלמא ואינו מועיל דמתנה על מה שכתוב בתורה הוי והוי כאלו לא התנה כלל. ט"ז סק"ל. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ג.

קלב) [סעיף ל'] ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות חייב הלוקח ליתנם וכו' מיהו טובת הנאה למוכר. פרישה או' מ"א. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ו. פר"ח או' מ"ה. כריתי או' ל"ו. שו"ג או' ס"ו. זב"צ או' ע"ד.

קלג) [סעיף לא'] המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם וכו' משום גזל. ביאור הגר"א או' ל'. דר"ת או' קפ"א. ועיין לעיל או' נ"ה.

קלד) שם. אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובעים ידועים. ומ"מ כדי לצאת ודי שמים חייב כדלעיל סעי' ט"ו. ש"ך ס"ק י"ט. כריתי או' ל"ז. שפ"ד או' י"ט. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ד. זב"צ או' ע"ה.

קלה) שם. והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלם וכו' והא דמותר לאכלם דוקא שכבר אכלם הלוקח או שאין המוכר יכול להשיגו כגון שהרחיק נדוד שאז פטור המוכר לגמרי דבדיינים אינו יכול לתובעו דהוי ממון שאין לו תובעים ומצד המצוה אין כופין אותו לחייבו משום דאין המתנות בעין אבל אם המתנות עדין הם בעין ביד הלוקח כופין את המוכר לשוב לקחתם מיד הקונה ולתת לכהן לקיים המצוה. שו"ת זכרון יוסף יו"ד סי' ח' זב"נ או' ע"ו.

קלו) [סעיף לב'] אמר לטבח וכו' לקחה במשקל נותנם לכהן וכו' פי' והלוקח שקלם והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה או ליקח מן המוכר או מן הלוקח. טור. ט"ז ס"ק ל"א. והא דיכול הכהן לתבוע היינו בשאין שם כהן אלא הוא. מש"ז או' ל"א.

קלז) [סעיף לג'] גר שנתגייר וכו' אם ספק פטור וכו' דספק ממון לקולא. כריתי או' ט"ל. ומ"מ מצוה להפרישם ומוכר לכהן בזול. ביא"כ בשפ"ז או' כ"ו.

קלח) שם. אם ספק פטור וכו' ואם תפס הכהן א"צ להחזירם לו. שו"ג או' ע"ג. והיינו בספק זמן השחיטה אם תפס הכהן אין מוציאין מידו אבל אם זמן השחיטה ידוע אך זמן הגרות לא נודע בזה אף אם תפס הכהן מוציאין מידו. ישועות יעקב או' ג' דר"ת או' קצ"ב.

קלט) שם. אם ספק פטור וכו' וה"ד במתנות שהוא ספק ממון אבל בחלה שהוא ספק איסורא חייב להפריש מספק כמ"ש לקמן סי' ש"ל סעי' ד' יעו"ש.

של שור ה"ה לכל בהמה טהורה לאפוקי חיה

ושה ואין מברכין על נתינת מ"כ לכהן כי משלחן גבוה קזכו רשב"א בתשובה

עד פיקה היינו שיפוי כובע ועד בכלל אבל טבעת גדולה אינה בכלל:

אא"כ נהגו וה"ה אם נהגו בשאר דברים לכל מה שנהגו יש לאשר ולקיים

מותר לאכול ויש להחמיר לכתחילה דיחזקאל התפאר עצמו שלא אכל טרם שהורמו מתנות ועיין פלתי:

טריפה אפי' הוא רק טריפה מחמת חומרא שהחמירו מ"מ כיון דגם כהן נוהג חומרא זו א"כ לאיזה צורך יקחו המתנו' לתתן לכלבו בזו לא חייבה תורה וכ"כ פר"ח

פטור ובן פקועה אפי' הפריס ע"ג קרקע דמחמירין להצריך שחיטה מ"מ מן מתנות פטור כעבואר בתוספתא מאת זובחי זבח דבר שנתחייב בשחיטה

לכהנת אבל לא חללה רמב"ם

לבעלה ואם אשתו גלתה דעתה שאין רצונה ליתן לבעלה אין ליתן דעיקר נתינה שתהנה אשתו פר"ח וליתן מתנה לשלוחו של כהן צ"ע דכתיב בספרי לו לעצמו משמע לא לשלוחו והא דבעל לוקח בשביל אשתו יד בעל כיד אשה ועדיף משליח כדמצינו לכמה דברים לכן אין ללמוד מאשתו ולא כפר"ת

ונותן הדמים וכמו דרשאי לחלק המתנות גופי' כן יכול לחלק הדמים:

דרך כבוד שהמתנה דרך כבוד או ששולחן לביתו דרך כבוד:

יטול ואפילו לתבוע חלקו בפה יכול מטעם הלזה:

שהוא כהן עיין פלתי ע"ש למה אין סומכין על נשיאת כפים:

צלי דכתיב למשחה ולגדולה כדרך שמלכים אוכלים אותו וא"כ צ"ל איך ינהוג בהם בזיון לתת לכלבים וצ"ל כדעת מהרש"ל דלא הותר לכלבים רק היכי דהיה מוסרח וגם מכר המתנות לישר' אין מצוה עליו לאוכלן צלי פר"ת. לכאורה י"ל דזהו למשתה ולגדולה הוא רק מדרבנן ואסמכת' למשתה דזה לא כתיב במתנות זרוע ולחיים שנאמר בפ' שופטים ועיין רמב"ם כי הוא מצוה חדשה אבל התוס' בבכורות פר' עד כמה דף כ"ו ד"ה ואתא כתבו ובכל מתנות כתיב למשתה אפי' בזרוע לחיים כדמשמע הכא וכו' ולכאורה צ"ע מה קמ"ל הלא גמרא היא על הך מתנות דאין נאכלין אלא צלי דכתיב למשחה וכו' אלא קמ"ל דד"ת היא והראיה מדגזרינן לנהוג בו חול ואלו גופי' דרבנן לא גזרינן:

כהן שיש לו מכירין עיין פלתי דבררתי ודאי אם באו מתנות ליד ת"ח הלזה פשיטא דזכה בו דה"ל שלוחו של כהן ושלוחו של אדם כמותו אלא אפי' מכרן טרם שבא לידו לאחר דתו לא שייך שלוחות מ"מ עשהו חז"ל כזוכה הואיל ומכירו כ"ע אסח דעת וזוכה מהפקר כ"כ רש"י:

יכול לזכותם לישראל ואם חזר בו בכל גוונא לא זכה הת"ח דהרי ביטל השליחות וגם אם מת ממילא אף דלא ביטלו היורש להדיא:

או הפסידן ואם בע"ב יש לו בהמה ובה מתנות ובא אחד ולוקחן ואוכלו ג"כ פטור דהזיק מתנות כהונה וכתב הפר"ח למ"ד טובת הנאה ממון צריך לשלם לבעל בהמה ממון שהי' לו בו טובת הנאה והוא יתנה לכהן ועיין פלתי דהעלתי דלא זו דאם משלם לבעה"ב דא"צ ליתן לכהן אף גם י"ל דגם לשלם לבעה"ב פטור מיהו בלא"ה רוב פוסקים ס"ל טובת הנאה אינו ממון:

לצאת ודעת הר"ן רק מדת חסידות ולזה הסכים הפר"ח ועיין פלתי שהארכתי בזה כי העיקר כפסק הש"ע ועיין ח"מ סי' כ"ח בספרי אורים ותומים שפלפלתי במקום שחייב לצאת י"ש אם תפס שכנגדו אי מוציאין מידו ע"ש:

לאוכלן וה"ה לקבלן דמסתמא כשורה באו לידו ולית ביה חשש גזל:

וכן בכוי היינו בריה בפ"ע שלא הכריעו בו חכמים אם בהמה או חיה ועיין לעיל דין אוא"ב מ"ש בזה:

בחצי מתנות דלמא חוששין לזרע אב והולד חצי בהמ' וחצי חיה:

פטור דלמא אין חוששין והרי הוא חיה גמורה והממע"ה:

אבל בכור וכו' ובכור שנתערב בבהמה כגון שנולדו תאומים ולא נודע מי הבכור ולקח כהן בהמה אחת והישראל אחת אותו אחת פטור מן מתנו' דה"ל כאלו בא ליד כהן ומכרו וא"כ פטור ממתנות כ"כ הרמב"ם ורוב מחברים:

וכן נהגו דנהגו עלמא כר"א דסובר דמתנות וראשית הגז נוהג רק בא"י

לוים היינו דכתיב וזה יהי' משפט כהנים מאת העם הספק אם לוים אקרו עם וחייבים במתנות או לאו אבל הם אין יכולים ליקח מתנות בלי ספק דזה יהי' משפט כהנים כתיב ואין לוים בכלל כהנים ש"ך ופר"ח ועי' פלתי מ"ש בזה בישוב דברי תוס' בפ"ר ב"מ:

ויש חולקין דס"ל תקפו כהן מוציאין מידו ובכ"מ תפיסה לאחר שנולד הספק לא מהני זולת הרמב"ם דס"ל תקפו כהן אין מוציאין מידו ועיין פלתי מ"ש שנראה דעת הטור מיירי כאן שתפס ברשות שנתן לו בעל בהמה לכ"ע אין מוציאין מידו:

מכאן ואילך חייב מדרבנן מפני מראית עין ולכן בכוי וכיוצא בו פטור בספק דרבנן:

השוחט לכהן היינו ג' שבועות ולא יותר דאז כהן בעצמו חייב ואין מועיל שותפות:

והמשתתף עמה' וכו' אבל ישראלים שותפים חייבי' דכתיב זובחי זבח לשון רבים עיין פלתי:

צריך שירשום פירש"י סימן ידוע שזה בשר הוא בשר דאין חייב במתנות דאל"כ יחשדוהו ואף דנפל חלק מהמתנות לחלקו של ישראל מ"מ פטור ולא שייך שה אפי' מקצה שה דזה בטיב בהמה וזה בטיב בשר והרמב"ם מפרש שרושם בשר לישראל ומתנות לכהן וע"י רשימה מפורסם הענין שהוא שייך בהחלט נכהן וליכא חשדא

יושב בבית מטבחיים ומפעי פעי ונודע דשייך לעכו"ם ובכהן לא מהני לפי סעיף שמקודם דהי' התקנה שאם קובע מטבחיים חייב במתנו' כן העלה הפ"ח ונכון הוא להנצל מדוחקים

שנהגו וכו' העיקר כך אם בהמה עכשיו קודם שנתבררה כשרותו שייך לעכו"ם רק אם יתברר אז יקחנה ישראל ופטור ממתנות אבל אם עיקר בהמה לישראל רק אם כשתהי' טריפה מחויב העכו"ם ליקח אותה מישראל חייב במתנות ועיין פר"ח שמצ' פתח להקל אם מס המלך ליקח מכל ליטרא פרוטה או ב' דהוי כשותף עכו"ם. והפר"ח החמיר בזה והנכון אתו

ומכר ראשה היינו קודם שחיטה דלאחר שחיט' כבר נפטר ממתנו' ופשוט

ואסור דוקא במתנות דכתיב בי' ולמשח' ולגדולה ואם ימכרנו באופן זה ינהגו בם קלות ראש ולכך בתרומה מותר בכה"ג כי הכל יודעים דתרומה יש בה קדושה

הוי תנאי באומר חוץ הוי שיור ושייר לעצמו המתנות ולא לקחן ישראל כלל אבל באומר ע"מ א"כ לקחן ישראל רק הוא יחזירן לכהן הוי מתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל עיין פלתי מ"ש לחלק מ"ש הרמב"ם המוכר שדה והתנה ע"מ שהמעשר שלו חייב ליתן לו המעשר ולכאורה סותרין הדברים כמ"ש הט"ז וכתבתי כמה חופנים דלק"מ:

חייב הלוקח מ"מ טובת הנאה לבעלים פר"ח:

או מכרן עיין פלתי שהארכתי דאין חייב לשלם בב"ד אבל לצאת י"ש כשהדמים בידו והרוויח על ידי המכירה פשיטא דחייב:

לקחה הימנו במשקל כיון דמרוויחי' חייב לצאת י"ש לשלם וא"כ אף הלוקח הדין עמו לשלם לכהן וליתן לו ואין לו להשמיט עצמו כיון דהם בעין ועדיין לא אכלם ודע דכתב הפר"ח בשם הר"ן דקיי"ל מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין ואם לאחר מיתת הבהמה תפס הכהן הבהמה לרשותו בלי ידיעת בעל בהמה למ"ד טובת הנאה אין ממון וכן ס"ל לרוב פוסקי' והארכתי בזה בח"מ בספרי אורים ותומים א"כ הוי הכהן זוכה מהפקר והמתנות שלו דה"ל כמופרשין והם שלו והנוטלן גזלן הוא אבל למ"ד טובת הנאה ממון א"כ יד בעלים גבי' ולא זכה לי' רשותו כי אם שהפקיד בעל בהמה בהמתו לכהן ועיין ח"מ אי מהני בי' מטלטלין אגב קרקע דמתנות כהונה נתינה כתיב בי' ועיין פלתי:

ספק פטור דספק ממון לקולא עיין פלתי:

שמותר לאכול דעת התוס' שאסור לכתחילה וכתב הפר"ח לדעת התוס' מה רבותא דיחזקאל דשיבח עצמו שלא אכל מבשר שלא הורמה מתנותי' ותי' דיחזקאל גופי' הי' כהן והתו' בדף ל"ו דחה להך תי' דכהן גופי' אסור לאכול טבל ונראה דיחזקאל הנביא בח"ל היה בבבל ובבבל אין מתנות כהונה נוהג כדקיי"ל להלכה ומ"מ החמיר על עצמו מבלי לאכול בלי הפרשת מתנות ומיני' יש אפשר ללמוד דיש להחמיר בח"ל ג"כ לאיש חסיד ופרוש כמו יחזקאל:

במקום שאין מכירין בגמ' דף קל"ג פריך ולפרוס ידי' ומשני' עדנה אנס לי' וא"כ לא ה"ל לש"ע לסתו' רק לכתוב במקום דיכול לישא את כפיו א"צ ופר"ח דחק עצמו בזה ונראה דס"ל מה קושיא יפרוס ידו לדוכן כל השנה כן כתב רש"י פשיטא דזה טורח גדול וגם איכא דידעי מזה ולא ידעי מזה אלא ס"ל הא דבעינן נ"כ לא לסימן שהוא כהן דגם לקיחת מתנות אינו סימן דלמא אשתו כהנית כהנ"ל דא"נ לסימן רק להיפוך כאשר יראו כמו ערב יוה"כ דנפישי מתנות והכל לוקחים והוא אין נוטל ישפטו דלא כהן הוא וחלל כהונתו ולכך לצאת מחשד נוטל ופריך הגמ' א"כ איך הניח אביי כל שנה ולא נשא את כפו ואיך ינצל מהחשד דיאמרו בשביל דלא נשא כפו והוא מצות עשה מברכין עליו ודאי חילול הוא ומשני הגמ' זה אין תימא לגבי ת"ח דיודעים דעידנא מאנס להם ומונע מזה וליכא חשדא משא"כ במניעות מתנות דיש חשדא דמתקיים ע"י שליח אבל לא שתהא נשיאות כפיו לסימן ודברי הש"ע נכונים:

שיקבלנו מיד מכיריו הפר"ח הביא דברי רש"י בפ' כל הגט הואיל ומכיריו הוא אסחו כל הכהנים דעתו מיני' ע"ש וכפי הענין פה שמזכה לת"ח שהוא יטול עבורו כל מתנות מזובחי זבח א"צ לכל זה דכי לא יכול לעשות שליח לקבל בשבילו מתנות וא"כ ת"ח המקבל מתנות זוכה בשליחות הכהן שלוחו של אדם כמותו בכל תורה רק רש"י כ' שם דלא הגיע ליד כהן מעולם וא"כ לא שייך שליחות וכן בסעיף זה אם זה ישראל הזוכה בשביל כהן מכר המתנות טרם שהגיע לידו ליד אחר וא"כ לא שייך שלוחות ומ"מ זוכה מטעם שליחות ופשוט:

אי הפסידן וכו' וכתב הפר"ח דלפי דעת רשב"א בחידושיו דאם נטל מבעל בהמה שיש בו מתנות והפסידן פטור וכתב דלמ"ד טובת הנאה ממון א"כ בעל בהמה הי' לו טובת הנאה לתתן למי שירצה וא"כ הוא התובע מן המזיק טובת הנאה וחייב לשלם והוא יתנם לכהן וקשה א"כ מאי פריך הגמ' בעה"ב שהי' עובר וכו' א"א עני היה באותו שעה הא עשיר חייב והא מזיק מתנות כהונה וקשה מאי קושי' הא בעה"ב נטל ממי שיש לו מעשר עני לחלקן וא"כ אלו עשיר הוא הי' חייב לשלם לו טובת הנאה משא"כ דעני הי' ובדין הי' נטל לפטור וי"ל כיון דהוא לקח המעשר מיד מי שיש לו מעשר הי' לו לבעל מעשר טובת הנאה שנתן לו המעשר ואי עשיר הי' יותר טובת הנאה שהי' מהנה לעשיר וא"כ תו לא מצי לתבוע טובת הנאה כי מרצונו נתן והוי טובת הנאה והפר"ח איירי שנטלו בלי רצונו ולא דק. איברא #א) מה שסיים הפר"ח שיתן דמי טובת הנאה לבעלים והבעלים יתנו לכהן לא הבנתי למה הלא טובת הנאה לבעלים והתורה זכהו בו שיכול ליתן למי שירצה וזהו שלקח ואפסיד לטובת הנאה דצריך לשלם כהן מה עבידתי' בי' ומה לו בשל בעלים ולכן אגב שיטפ' כתב כן. מיהו אף בגוף הדין אני מסופק דוודאי להך לישנא דלכך המזיק מתנות פטור משום דה"ל ממון שאין לו תובעי' יפה כתב פר"ח בזה הבעל תובע אפסדתין טובת הנאה שלי אבל לאידך טעמא דהתורה פטרה מתשלומין משום דכתי' זה וא"כ י"ל אם גוף מתנות פטרן התורה איך יצטרך לשלם טובת הנאה וכי יהי' כח הבעל עדיף מיד כהן והך דתרי לישנא ספיקא הוא והממע"ה ופטור ולכן צ"ע:

חייב לפרוע לצאת וכו' כ"כ הרא"ש והתוס' להך לישנא דהוי ממון שאין לו תובע והפר"ח הסכים להר"ן דאינו חייב לצאת י"ש רק מכח מדת חסידות ועיקר ראיתו מהא דאמרינן בגמ' לרבנן טעמ' דעני הא עשיר משלם אמאי להוי כמזיק מתנות כהונה וקשה הא לצאת ידי שמים חייב: והנה באמת יש לעיין בתוספת ד"ה תנא דהקשו מה פריך הגמ' תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות הא ישלם פי' לצאת ידי שמים כדאמרינן בב"מ ותי' דאפי' להך טעמא דאין לו תובעין דחייב י"ש ה"מ שלוקחן באיסור אבל בעה"ב העובר שלקחן ברשות אפי' לצאת י"ש פטור ולכך אמר ר"א מדת חסידות בעלמא וכתבו א"כ הא דקאמר טעמא דעני הא עשיר חייב וכו' ומאי קשי' עשיר חייב י"ש (והוא קושי' פר"ח). ומפר"ח דה"ק תנא תני ישלם לר"א ורבנן פליגי עלי' ואת אמרת מדת חסידו' כו' ועל מדת חסידו' לא יפלגו רבנן עכ"ל. ויש להבין מ"מ לפי ר"ת איך מיושב מה פריך הא עשיר וכו' דלמא עשיר חייב לצאת ידי שמים ויש לומר דוודאי אי מדת חסידות ולצאת י"ש חד בבא או תרי נינהו בזה יש פנים לכאן וכאן ואי חד בבא א"כ ר"ח דמשני מדת חסידות בס"ד דחייב בב"ד לפרוע: וא"כ יפה מקשה עשיר נמי בב"ד פטור דהוי מזיק מתנות אבל אי אמרינן תרי בבא ור"ח אמר דאין צריך רק מדת חסידות וזולת ר"ח ה"א לצאת ידי שמים לכ"ע חייב א"כ לא פה"ג מהא עשיר דעשיר חייב לצאת י"ש: והנה בס"ד בתוס' דס"ל הקושי' תנא תנא ישלם משמע לצאת י"ש ואת אמרת מדת חסידות וכך שורת הדין דאין בזה לצאת י"ש כמ"ש התוס' כיון דברשות אכיל שפיר פריך התוס' מוכח בזה דלצאת י"ש ומדת חסידות תרי בבא א"כ מה פריך הא עשיר וכו' בעשיר חייב לצאת י"ש אבל השתא דחדית לן ר"ת דהקושי' תנא תני ישלם לא מן ישלם קאי רק איך יחלקו חכמים עם ר"א בזה א"כ אמרינן לצאת ידי שמים ומדת חסידות הכל חד והמקשן לא הקשה מן ישלם וכו' כמ"ש התוס' רק מן רבנן: ולפ"ז שפיר פריך הגמ' הא עשיר חייב ול"ל לצאת י"ש דזה מדת חסידות דשני באמת ר"ח ובס"ד ס"ל תשלומין לגמרי וא"ש: ועיין תשובת רמ"א סי' ק"ז ותראה דנתכוון ג"כ למ"ש וא"כ למסקנא מדת חסידות היינו לצאת י"ש דהיינו מדת חסידות ולא קשי' מהך מהא עשיר וכו' וכ"כ התוס' דלצאת י"ש חייב. מיהו הא דכתבו בפסקי תוס' דבעה"ב העובר ונצרך ליטול חייב לשלם לצאת י"ש קשה בגמ' לא נאמר רק מדת חסידות בעשיר דאל"כ מה בין עני הי' באותו שעה לעשיר וצ"ע. והרמב"ם בפי' משניות גבי בעה"ב פי' וכו' דחייב לשלם ממדת חסידות ומוכח עכ"פ דעשיר חייב לצאת י"ש עכ"פ דאל"כ מה אריא עני כנ"ל: ובאמת #ב) הך קושי' לתי' ר"ת מה פריך הא עשיר דלמא לצאת י"ש לא ידעתי מה קו' בשלמא לר"א שפיר הקשו התוס' מה פריך דלמא משלם לצאת י"ש ולא קשה להך לישנא דמפיק ליה מזה אם כן אף י"ש פטור דמנ"ל להקשות דלמא רבי אליעזר לא דרש זה רק מכח שאין לו תובעין דהא דחינן ליה לגמרי דרבי אליעזר ל"ל כלל הא דר"ח אבל לחכמים שפיר פריך הגמ' הא עשיר חייב ול"ל לצאת ידי שמים היינו לאידך לישנא להך לישנא מא"ל דאליבא דרבנן צריכין להיות כל הלשונות אתיא על נכון ויש ליישב בדוחק ועכ"פ אין כאן כ"כ קושי' מהך אם עשיר: והנה #ג) יש להבין איך ס"ד בגמ' דר"א ל"ל הא דר"ח המזיק מתנות וכו' הא ר"א ס"ל מי שנטל פאה ואמר הרי זה לפלוני עני רא"ח זכה לו וקאמרינן אפי' בעשיר לעני מגו דמפסיד נכסי' והוי עני וחזי לי' ואיך יפקיר נכסיו הא יחזור ויזכה בו שנית דכי ישליך הונו בחוץ א"כ יצטרך לשלם מה שנטל מפאה ומה זכות אית לי' אם יצטרך לשלם במלואו בשלמא א"א אין מן הדין חייב לשלם רק מדת חסידות א"כ שפיר אית ליה בגווי' וקרוי מגו לנפשי' כו' אבל א"א דחייב לשלם א"כ מה זכי' לנפשי' יש כאן כיון דצריך לשלם תמורתו ואולי אפשר לומר. #ד) דהא דצריך ליתן לעני היינו למי שירצה אם כן באומר זה לפלוני עני שפיר יכול להפקיר נכסי' ואח"כ לזכות שנית בנכסיו ואי דיצטרך לשלם לאותו עני שחופץ בטובתו וזהו שמבקש ודו"ק:

וכן נהגו היינו דקיי"ל כר"א בראשית הגז כדאמרינן נהוג עלמא בראשית הגז כר"א ומהרש"א הקשה על רש"י דפי' במשנה זרוע ולחים בארץ ובחוץ לארץ איידי דחולין ומוקדשים נקט לי' והקשה הא הך גופא קמ"ל בח"ל דלא כדקיימ"ל #א) ויש לומר דס"ל לרש"י כיון דקתני בראשית הגז בארץ ובח"ל א"כ מכ"ש מתנות וא"כ במשנה דזרוע מיותר ולכך פי' רש"י איידי דמקודשין וכו' א"ש: והנה כתבו אם ירצה א' להחמיר וליתן לכהן לקיים מצות עשה לית ביה משום יוהרא ובאמת לא ידעתי אנשי מעשה המחמירין בכמה דקדוקי מצות וחומרות למה אינם מהדרים לקיים מ"ע של תורה אשר לדעת רוב מחברים נוהג בח"ל ורוב חז"ל בש"ס שנהגו בו ואפשר הואיל אין לנו בעו"ה כהן ידוע מיוחס רק כהני חזקות (ועיין תשובת ח"י ומ"ש במ"א בגין זה) ובאמת חתני הרב החסיר המפורסם לרבים מהורר בנימין וואלף פרענקיל ז"ל כשעשה פדיון הבן לבנו הילד ה' יאריך ימיו הב"ח המופלא ומעולה כהרר זעליג יצ"ו לקח אז בהמ' משלו ימסרו לטבת ליקח הימנו בשר לסעודה והוא ירצה לתתם לכהן שפודה ממנו ילד הנ"ל ואמר מה איחוש הוא רק כהן חזקה הלא אני פודה בני ממנו ונתחרט אולי הוא בכלל דאין ליתן כל מתנותיו לכהן א' פדיון והנ"ל ולכך נתן המתנות לחמי הגאון המפורסם מהור"ר יצחק שפירא ז"ל שאכלן בשביל אשתו חמותי הרבנית מרת מאטי בת חמי זקני הנגיד כהרר מרדכי כהן ז"ל ואני מסופק אם נהוג ליתן לכהן אם לא הוה קבלה דיקבל לנהג מצוה זו אף בח"ל וצריך לקיים תמיד מצו' זו כמ"ש בכמ' דוכתי' גבי תפלת ערבית רשות ודכוותי' וצ"ע כי לא שכיח דרוב ב"ב אין להם בהמו' לטבוח וכמה אנשי מעשה שנתנו להני חכמים שלימים דאזלו לא"י מעות ומינהו לשלוחים לקנות בשבילן בהמות ולהפריש מתנות כהונה בעבורן זרוע לחיים ראשית הגז ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר ואני הייתי מסופק כיון דאיהו לא מצי עביד כי רחוק ממנו הדרך איך מצי שוי' שליחא וכ"כ דייקו התוס' בנזיר על הפרשת חלה והארכתי בזה במקום אחר וכל לבבות דורש ה':

לוים ספק וכו' כבר העלה הש"ך בפשיטות דספק הוא אם הלוים מחוייבים ליתן מבהמתם מתנות דכתיב וזה משפט כהנים מאת העם אם גם לוים בכלל או לא חייבה תורה לוים אבל שיהי' הלוים נוטלים מנות מישראל הטבח זהו לא ס"ד כלל דכהנים כתיב וכי לוים כהנים מקרי ור"י ס"ל דזהו היה קלקול בני שמואל שלקחו מתנות ולא הי' כהנים רק לוים ולכך נאמר בהו ויטו אחר בצע ומכח זה עמד הרב פר"ח בתוס' ב"מ דף ו' ד"ה וכו' דכתבו וז"ל ובפרק הזרוע דאמר בן לוי דחטף מתנות פריצתא הוא משמע דאין חייב לשלם אין ראי' דשמא מיירי כשאכלן כדאמרינן התם המזיק מתנות כהונה וכו' עכ"ל מזה משמע דס"ל לתוס' דלוי הנוטל מתנות ויש לו בו צד זכות ותפיסה ולכך הקש' הא תקפו כהן מוציאין מידו ודבר זה צ"ע כי אין כאן נדנוד ספק כלל ומה לו ללוי לתפוס מתנות של ישראל ומעולם לא ס"ד בזה ואין כאן מקום תפיסה והרב בעל פ"ח ביקש לשלוח יד בתוס' להגיה ובכל זה לא תי' כלום לכן נראה דקשי' לי' לתוס' למה שתק רב במה דקאמר לא די דמיהב לא יהיב אלא משקל שקיל ולא כף כאגמון ראש הלוי החוטף להחזיר הגזל גמור כי מה לו במתנות כהונה והוא לוי ומה שייכים יש זה לזה לא די דלא יהיב משקל שקיל מה שייכים זה לזה ליתן פטור אבל לו אין זכי' ליטול לכן ס"ל לתו' דהאי לוי דחטיף מתנות' לא של ישראל חטיף רק לוים אחרים שלא ידעו הדין ושלחו המנות ע"י תנוקות ובא הלוי הזה וחטפן כי אמר שלא כדין נותנים הלוים מתנות והם אתיאשו מיני' ובא הוא כזוכה מן הפקר ולזה אמר רב לא זו שהוא מקיל לעצמו מבלי ליתן ולא מחינין בידים משקל איך שקיל מה שלוי' אחרים החמירו ליתן וע"ז שפיר הקשו התוס' איך יכול לתפוס מספק אולי לוי חייב והרי הוא לכהן איך נתפס מה שאין לו בו זכות והרי זה גרע מתקפו כהן ושפיר הקשו וע"ז תי' דכבר אכלן ולא הי' אפשר להוציא ממנו אבל אלו הי' קיים היה מוציאין כי מה לו בשל אחר הא אין לו זכות בו והם שייכים לכהן הנשלח לו ודוק כי לדעתי כוונו התוס' לכך ועיין בכה"ג שהאריך בזה למה שתק רב ולפמ"ש הדברים ברורים:

וי"א שצריך להחזירן הוא דעת הר"ן דקיי"ל תקפו כהן מוציאין מידו ובחבורי על ח"מ ספר אורים ותומים אשר שם מחברתי על ספר תקפו כהן קראתי אותו קונטרס התפיסו' שמה הארכתי דהר"ן טעין על הרמב"ם מתקפו כהן מוציאין מידו ולכאורה תמו' הא הרמב"ם פסק תקפו כהן א"מ מידו ושם בררתי דס"ל להר"ן דלא אמרה הרמב"ם רק בבכור דאין בה קדושה וחלק גבוה מעורב בו ולא זולתו וע"ש. והנה טענו על הטור קושי' הר"ן דהוא גופי' פסק תקפו כהן מוציאין וכאן פסק בזה הלשון אם נטלה הכהן מידו א"צ להחזירן לו ותי' הש"ך אשר באמת הן הן הדברים הנאמרים במשמרת הבית כי בזה אין ספק בעצם המתנות רק במקבלין אם רשאי לזכות בהן או לאו ולכך זכה זהו תורף דבריו והם דחוקים לדינא כאשר בררתי בקונטרס התפיסות הנ"ל: ובאמת #ב) אם נדייק בלשון הטור דכתב ואם נטלן הכהן מידו א"צ להחזירן ולא קתני אם חטפן וגם כתב מידו דווקא ולא ממנו או מרשותו רק מידו היינו שנתנו לו מיד ליד ואז א"צ להחזירן וא"כ הוי תפיסה ברשות דהא נתנם לו ובתפיסה ברשות לכ"ע אפי' תפיסה לאחר שנולד הספק מהני ועיין בהרא"ש בכורות מ"ש שם ועיין תרומת הדשן ותמצא הכל ולק"מ וברור בכוונת הטור:

והמשתתף עמהם הא ישראל שותפים חיבים ובגמ' דחולין דף קל"ז ע"א אמרינן מתנות אע"ג דכתיב ונתן וה"א נילף נתינה מראשית הגז ושותפים פטורים כתיב מאת זובחי הזבח ופריך אדרבה נילף מתרומה ופירש"י לקולא וחומרא לחומרא מקשינן ומשני אין ה"נ וזובחי זבח אתי' שהדין עם טבח והרמב"ם כתב שותפים חייבים במתנות דכתיב זובחי זבח ותמהו הא לא קאי בגמ' #ג) ונראה דס"ל לרמב"ם הא דקאמר רבא הכי הכל לר"א דאיירי בי' ושפיר י"ל לילף מתרומה ול"ל אי מה תרומ' ח"ל פטור אף זה בח"ל פטור דלר"א באמת ח"ל פטור אבל לדידן דקימ"ל בח"ל חייב ליכא למילף מתרומה דאדרב' שם פטור וחומרא ילפינן מראשית הגז ושפיר איצטריך זובחי זבח ואדרב' בזה י"ל דרש"י פי' אדרב' נילף מתרומה דקולא וחומרא לחומרא ילפינן וקשה ה"מ באיסור אבל בממון קי"ל לעולם קולא לנתבע המוציא מחבירו ע"ה ואף בזה קולא מבלי ליתן המוציא מחבירו ע"ה ולכן ודאי תוס' כתבו בדף קל"ב ע"ב ד"ה כאלו אוכל טבלים משום דילפינן מתנות מתרומה וא"כ י"ל הא דס"ל לר"י אוכל בלי מתנות אוכל טבלים והיינו לר"א אבל אנן דס"ל דלא ילפינן נתינה מתרומה דהא בח"ל חייב אינו כאוכל טבלים ולכך בס"ד כר"א הוי בלי מתנות כאוכל טבלים וא"כ הוי חומרא וקולא לחומרא מקשינן דהא הוא מלתא דאיסורא אבל לדידן דלא קיי"ל כר"א לית הלכתא כר"י ולא הוי מלתא דאיסורא ולא שייך קולא וחומרא ולכך כתב הרמב"ם הקר' זובחי זבח וק"ל:

הוי תנאי זהו בגמ' דחולין באומר חוץ מתנות המקח קיים וחייב ליתן לכהן המתנות אבל אמר ע"מ המקח קיים והתנאי בטל ויכול ליתן מתנות לכל מי שירצה וכן כתב הרמב"ם ואלו האומר שדה זו מכור לך ע"מ שהמעשר שלי פסק הרמב"ם דמקח קיים וחייב ליתן המעשר והדברים סותרים כאשר האריכו האחרונים. ומה שיש ליישב או דזהו אי תנאי הוי או שיורי שייר ספיקא הוא ועיין פ"ב מסכת נזיר ולכך הלוקח מוחזק בבהמה וטעון אני אומר תנאי היה ותנאי בטל דה"ל מתנה על מה שכתב בתורה והמקח קיים והממע"ה אבל קרקע אין הלוקח קרוי מוחזק אדרבה מוכר קרוי מוחזק דקרקע בחזקת בעלים קיימי וא"כ המוכר טוען שיורא הוי ולא מתנה על מה שכתב בתורה ולכך אם רוצה הלוקח להחזיק מקחו יקיים תנאו והש"ך אפשר ג"כ כוון לתי' זה רק לשונו מגומגם ובחנם כתב פר"ח עליו שלא דיבר נכונה ועי"ל לפי דאמרינן בפ' הזהב כי אמרינן מתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל ה"מ היכי דוודאי עקר אבל בספק עקר לכ"ע תנאו קיים והנה במתנות ודאי עקר דמתנה ליתן לו מתנות והרי עקר דאין באים לידי נתינה כלל משא"כ במוכר שדהו כמה הרפתקאות דעדו טרם שיגיע לכך אולי לא יצמיח ולא יעשו פרי בכרי או אולי יפטרם מן מעשר דרך גגין וכו' וא"כ לא ודאי עקר. וגם לא ידעתי עיקר מצוה מהמעשר בתורה להפריש מעשר וליתן ללוי וכהן אבל אם בעל השדה נותן או אחר בשבילו אין זה עקירה ממ"ש בתורה וא"כ בשלמא מתנות דרצון התורה שיהי' בעל בהמה נותן מתנות לכהן וזה אם הכהן שייר לעצמו את המתנות אינו מחמת נתינת המתנות רק שלו הם ויזכו בו כי הוא פטור מן מתנות א"כ פשיטא דמבטל ממה שכתב בתורה אבל במתנה על שדה שיהי' לוהמעשר אמרינן שיורי שייר בקרקע וא"כ הוא מקבל המעשר מיד הלוקח וא"י להחזיק לעצמו רק צריך לחלקן ללוי וכהן דכיון שהוא שלו אף הוא צריך להפרי' משלו ואפי' נאמר דיכול להחזיק לעצמו ליתנם דווקא ללוי מ"ש לוי אחר מ"ש לו על כל פנים נתקיים המצוה בפרשת מעשר ונתינה לנוי מה לי זה ומה לי אחר ואין כאן בטול מה שכתב בתורה וברור: ועי"ל בשלמא מתנות ע"כ לתנאי נתכוון דאי לשיור הל"ל בקצרה אני משייר לי מתנות וש"מ לתנאי נתכוון משא"כ בשדה הא צריך לומר כיצד ואיך יהיה שיור אם יאמר אני משייר חלק ט' בשדה זה אינו מוחלט אם צד אחד מרבה מצד אחד ממעט ואנה יהי' השיור וגם בשנה שאין בו מעשר כגון ז' לעשות בו שאר צרכיו בזה לא שייר ואיך יאמר סתם שמשייר וצריך לפרש שמשייר בשביל שיזכה רק במעשרות וזולתו וזהו שצריך לומר וזהו דבריו ע"מ שהמעשר שלי כי ע"י כוונת בשיור כדי שאזכה במעשרות אבל מ"מ שיור הוי ולא קשה הנ"ל כי הוצרך לפרש כוונתו ודו"ק:

מכרן הפר"ח עמד במה דקאמרי בגמ' על המזיק מתנות כהונה דפטור מהא דתנן הרי שאנס המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור ופירש"י אלמא דינא הוא ויש לו תובעין דאי חיוב מצוה הוא הא לא פש גבי' ומשני הגמ' שאני התם דמשתרשי לי' בגווי' ופירש"י התם לאו להוציא בדיינים אלא לחיובא בעלמא וחיובא ודאי איכא דהרי מרווח מעות ומשתכר שהי' מוכן להרוויח מעות עכ"ל וכתב הפר"ח א"כ במכרן והדמים פה הוא מרווח מעותו וא"כ יהי' חייב לפרוע וע"ש דביקש לומר בדעת הר"ן נגד דעת התוס' דהקשו באוכל מתנות כהונה ג"כ מרוויח שא"צ לאכול דבר אחר ותי' דיכול להתענות וזה לא שייך במכרן והדמים צבורים. #א) ולכן נראה דיש להבין במה דפריך בגמ' לקח הימנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מדמים ואמאי להוי כמזיק מתנות כהונה וקשה הא המוכר מתנות כהונה משתרשי לי' דהא שקלן ולפי משקלן קיבל הדמים מן הלוקח וא"כ צריך לשלם לכהן וא"כ למה לא יתנם לכהן הא חייב תמורתן לכהן וגם יש להבין במה דפריך הגמ' על הך דבעה"ב העובר ואין לו נוטל לקט וכו' מעשר עני וכו' וחד אמר עני הי' באותו שעה טעמא דעני הא עשיר חייב ואמאי להוי כמזיק וכו' וקשה הא בכל גוונא איירי דזה העובר הי' חייב לאחרים אשר לקח לצורכו והיא לקט ומעשר עני לפרוע חובתו וא"כ אם ישיג ידו הרי חייב לשלם דהא משתרשי' לי' ופרע חובתו רק ח"א עני הי' באותו שעה וצריך ישוב. ולכן #ב) נראה דהא התוס' והרא"ש ס"ל דהנך תי' טעמא דמזיק מתנות פטור או דכתי' זה או ממון שאין לו תובעים נ"מ אי חייב לצאת ידי שמים ללישנא קמא פטור ובזה י"ל הא דפטור אף לצאת י"ש היינו בדלא משתרשי' לי' אבל בדאשתרשי' לו' ודאי דחייב לכ"ע לצאת י"ש דכיון מרויח בהן אמנם בב"ד ודאי דפטור אף דמרויח בהו דמ"מ אין כאן דין ממון ועיין ודוק ברש"י ותמצא כדברי. ובזה יובן מה שעמדנו לעיל בתוס' דהקשו מה פריך הגמ' הא עשיר הא חייב לצאת ידי שמים והקשינו לעיל דלמא קו' הגמ' לתי' ראשון דכתיב זה וא"כ אף לצאת י"ש פטור ועמש"ל ולפ"ז ניחא דהא כאן משתרשי לי' ולכ"ע חייב לצאת י"ש וא"ש ועכ"פ הגמ' דס"ל ישנם מדינא בב"ד שפיר הקשה הא עשיר דמדינא אין מועיל משתרשי לי' והא דפריך הגמ' הרי שאנס המלך גורנו ודאי להך לישנא דס"ל חייב לצאת י"ש לא מקשה הגמ' דחייב דקתני היינו חייב מצוה לצאת י"ש ועיין רש"י רק קושי' הגמ' ללישנא קמא דאף לצאת י"ש פטור וע"ז משני הגמ' שאני הכא דמשתרשי' לי' ומרויח וזהו ודאי לצאת י"ש חייב ולכך פריך הגמ' לקחן המינו במשקל דנותן לכהן וכו' דמשמע בדין ולא לצאת י"ש דמה לו לצאת י"ש בלי רצון חבירו כיון דדינא הוא שפיר פריך ולא מועיל משתרשי ליה וזה פשוט ונכון. ואמת כי הר"ן לא ס"ל כן בדעת רש"י ותוס' מ"מ האמת יורה דרכו ולכך סתם הש"ע בכאן אף דמרויח הדמים דמה בכך לצאת י"ש בלא"ה אמורה לעיל בכל מקום חייב ולדין פטור אפי' מרוויח וק"ל:

נותנן לכהן ואע"פ שנאמר לעיל דהלוקח מותר לאכלן ולמה צריך ליתן לכהן נראה דכיון דיכול לנכות מהדמים לא מפסיק מידי והוי כאלו לא לקחן וצריך ליתן לכהן והא דמוכר חייב ולא הוי בגדר מזיק מתנות תירץ בגמ' שאני הכא דאיתנהו בעיני' ופשוט ופר"ח דחק עצמו:

במשקל הפר"ח הביא דלפי דקיימ"ל מתנות שלא הורמו כהורמו אם הפקיד בהמה שחוטה שלימה ביד כהן זוכה בהן במתנות הן למ"ד טובת הנאה ממון איכא דעת א' מקנה ואי אין ממון זוכה מהפקר והביא בשם הר"ן דכתב ג"כ כנ"ל למ"ד כמי שהורמו דמי זוכה הכהן במתנות וכתב והכי קיי"ל דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר"ח ז"ל עכ"ל וכתב הפר"ח דאין לשונו מדוקדק דאי לאו ממון פשיטא דיכול הכהן לזכות ואין זה דהוי כמו שהורמה ענין כלל להך טובת הנאה ממון וכתב דצ"ל ט"ס ע"ש. ולי נראה בפשו' דעל הך ברייתא הגונב טבלו של חבירו דרבי ס"ל משלם דמי כולו וריב"א ס"ל דמי חולין שבו מוקמינן דפליגי או בטובת הנאה ממון או אי מתנות כמי שהורמו דמי ע"ש סוף נדרים והנה א"א טובת הנאה אין ממון א"כ נאמר דרבי וריב"י פליגי אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמי ועדיין לא מוכרע לן אי הלכה כר' או כריב"י אבל א"א טובת הנאה ממון ס"ל לרבי לכך חייב לשלם דמי כולה וריב"י דלא ס"ל טובת הנאה עדיין קשה למה לא ישלם דמי תרומה הא עדיין לא הופרש וצ"ל דס"ל כמה שהופרש והורם דמי וא"כ אף בזה י"ל רבי מודה דרבי ס"ל טובת הנאה ממון וא"כ מהכ"ת לחדש פלוגתא אחריני בין רבי לריב"י ואמרינן לכ"ע כמי שהורמה דמי והן הן דברי הר"ן כיון דקיי"ל טובת הנאה ממון א"כ י"ל ברבי הך טעמא ממון טובת הנאה ממון דכי נימא רבי וריב"י תרווייהו ס"ל אינוז ממון ואתי' דלא כהלכתא וא"כ צ"ל דרבי ס"ל כמו שהורמה דמי וזה לא מצינן לרבי חולק דהא צ"ל דס"ל טובת הנאה ממון הלכתא וריב"י ס"ל אינו ממון כהורמה דמי וע"ז לא יחלוק רבי דמהכ"ת לומר בתרתי פליגי והלכה כך דכמו שהורמה דמי ודברי הר"ן מדוקדקים היטיב:

ספק ולא דמי לחלה דכאן ממון ויש לי' ספק בידוע שנתגייר חצות היום רק הספק אי קודם חצות נשחטה או אח"כ למה לא מוקמינן פרה אחזקת חיים והשתא דנשחטן והלא אמרינן בגבינות השתא נטרפה ולמה לא נימא כן בפרה השתא נשחטה ואף דיש להגר חזקת ממון דמי מתנות הא גבי הנושא אשה בריש פ"ק דכתובת מוקמינן אחזקת הגוף השתא נבעלה והבעל חייב וכו' ולכן צ"ע כי אין כאן מקומו והארכתי בזה במ"א:

ליתן לכהן. עי' בשער המלך פ"ג מהלכות אישות הלכה ה' שהביא דהרב בעל פר"ח בספרו מים חיים סימן ד' נסתפק אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהישראל נתן לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה או לא ופשיט ליה דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פה"ב ושאר מתנות כהונה ובספר קול יעקב בלשונות הרמב"ם ד' נ"ז הקשה עליו והוא ז"ל כתב לתרץ קושייתו עיין שם:

שם חבר. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' קמ"ב דאפילו אם הכהן חבר הוא במקום קרוב אין להמתין עד שיבא ע"ש:

לכהנת. עי' במהרש"ל ביש"ש פרק הזרוע סימן ו' שכתב דאפילו איכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן ע"ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר ואם יש כהן חבר שקולים הם וה"ה כהן ע"ה כה"ג עכ"ד ע"ש:

אם אין שם כהן. עי' בתשובות רדב"ז החדשות סימן ש"מ שכתב דדוקא אם אין שם כהן מש"ה מעלה אותן בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן. ודוקא מעלה אותן בדמים כלומר לשום אותם בשוויים דלשון מעלה בכל דוכתא הכי הוא אבל פחות מכאן איכא גזל השבט. ודוקא נמי לשום אותם תחלה ואח"כ לאוכלם אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא. ע"ש באריכות:

שיקבלם מיד מכיריו. עי' בתשובת רדב"ז החדשות שם שכתב אפשר דדוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו לצורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז ישראל במקום כהן עומד. וקרינן ביה ונתן לכהן כיון שהטבח נתן וצורבא מרבנן מכח הכהן הוא זוכה אבל נשאר ביד הטבח אם הוא צורבא מרבנן ודחיקא ליה ואפילו אם הכהן מתרצה בכך אין לנו ע"ש:

בקדשים. עט"ז מה שהקשה על רש"י ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף ק"ל שתמה עליו בזה:

שאינן נוהגות בח"ל. עי' בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרנ"ט מה שכתב בזה באורך:

וכן נהגו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל. ועיין בספר לחם הפנים שכתב בשם מהר"ם בתשובה דמאן דבעי למיהב מצי יהיב ולא מחזי כיהורא ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' ש"א שהוא ז"ל היה רגיל ליתן והיה דרכו בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות. וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפלתי ע"ש]:

ויש חולקין. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתפל"מ שכתב דהכא מיירי שנטלם לדעת הלוי והלוי לא ידע שהוא פטור לכך א"צ להחזיר דהמע"ה אבל בסימן שט"ו דאיירי בתקפו כהן צריך להחזיר להטור משום דטובת הנאה לבעלים ליתן למי שירצה כו' ע"ש היטב:

על מנת. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמב"ם ועי' מה שתירץ ע"ז בתשובת מקום שמואל סי' פ"ח. [ובתשובת משכנות יעקב סימן כ"ה] ועי' בספר מרכבת המשנה פרק ו' מהלכות מעשר דין י"ט מ"ש בזה:

שהמתנות שלי אינו תנאי. עי' בספר פתח הבית מהגאון מהרר"א טיקטין ז"ל סימן ב' בסוף ענף י"ד בשם בנו הרב מהר"ז נר"ו שנסתפק באומר אני מוכר לך פרה זו ע"מ שאם תרצה לקיים מצות נתינה במתנות תתנם לי אם התנאי קיים ע"ש טעם הספק:

או מכרן. עי' בספר פתח הבית הנ"ל סימן י"ט בד"ה היוצא:

אינו חייב לשלם. עי' ש"ך לעיל סק"ב בשם הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן כו'. אכן הרב כנה"ג בהגהת ב"י אות י"ט כתב דכיון שהשמיטוהו הטור וש"ע מבואר דסבירא להו דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמי ע"ש ועי' בשער המלך פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ו' שכתב דאישתמיט מיניה דברי הטור וש"ע בהלכות נחלות שפסקו בהדיא דכמו שהורמו דמיין ולעיקר קושייתו אפשר שסמכו על מ"ש בהלכות נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם ע"ש:

והקונה אותם. עי' בתשובת זכרון יוסף חלק יו"ד סי' ח':

אם ספק. [עי' בספר כו"פ ועי' בתשובת ח"ס סימן ש"א מ"ש בזה]:

(סימן ס"א סעיף ח') נותנים אותם לכהנת. הנה בשארי מתנות כהונה כגון פדיון הבן וכדומה לא נתפרש דינו להדיא ונראה דתליא בזה דלעולא דאמר כהן ואפילו כהנת במשמע אלא דבמנחה יש מיעוט דאהרן ובניו כתיבי. א"כ פדיון הבן וכדומה דמי למתנות ונותנים לכהנת אבל לראב"י דאמר דהוי מיעוט אחר מיעוט א"כ י"ל דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא וא"כ לפ"מ דאמרינן שם והלכתא כעולא ממילא דגם בשאר מתנות כהונה הכי הוא זולת דנדחק דהלכה כעולא ולא מטעמיה ובתוספות קידושין כתבו בחד תירוצא דרב כהנא שקיל פדיון הבן בשביל אשתו ואפשר דמה"ט נקט רש"י בחולין בההיא דרב כהנא דאכיל בשביל אשתו דכהן אפילו כהנת משמע דמהיכן פסיקא לרש"י זה דלמא טעמיה כדראב"י דהוי מיעוט אחר מיעוט אלא דמההיא דקידושין דשקל סודרא לפדיון הבן מוכח דרב כהנא ס"ל דגם בשאר מתנות כן והיינו דסבר כעולא וכנ"ל וראיתי בפ"י קידושין דתמה על תוספות הנ"ל דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא ונפלאתי דנהי דלראב"י הכי הוא אבל לעולא הא ליכא לימוד במתנות אלא מסברא דכהן אפילו כהנת משמע א"כ י"ל דר"כ ס"ל כעולא ולדינא צ"ע שוב ראיתי שהרא"ש סוף בכורות ובת' הרשב"א סימן תתל"ז כתבו בפדיון הבן דוקא לזכרים דכמו דאמרינן במנחה לאהרן ובניו כתיב ה"נ בפדיון הבן כתיב ונתת הכסף לאהרן ובניו וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בכורים ה"י) וכן העלה בת' הרדב"ז (סי' קצ"ו):

(ט"ז סקי"ז) אם הם עדיין בעין. ע' ת' חכם צבי (סימן ע'):

(סעיף כ"ה בהג"ה) פטור מן המתנות. ואם הוא איפכא ששוחט אצל ישראל ואם נמצאת כשירה נשארה לו ואם נמצא טריפה לוקחה עובד כוכבים חייב במתנות הריק"ש:

(סעיף כ"ט) חוץ ממתנותיה. ואם אמר אלא ממתנותיה תליא בפלוגתא דר"א וחכמים ר"פ המגרש אם אלא כחוץ או כע"מ וע' אה"ע (רס"י קל"ז):

של שור ושה. וכל בהמות טהורות לאפוקי חיה כדלקמן סעי' י"ז:

קודם שיפריש כו'. כתב הר"ן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואי אתייא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן אבל בחייה לא דאכתי לא חל חיובא עליה דה"ל כמפריש חלתו קמח דאינו חלה וגזל ביד כהן וכ"פ מהרש"ל פרק הזרוע סי' ד':

ומצא טרפה פטור. ומשמע בפוסקים דאפילו ספק טרפה פטור מטעם דמצי אמר לכהן זיל אייתי ראיה דלאו טריפה היא ואתן לך והמוציא מחבירו עליו הראי' כדלקמן סעיף קטן ט' וס"ק י"א:

יאכלם צלי ובחרדל. דרך גדולה משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ש"ס:

יכול כו'. שאין בהם שום קדושה וכתב מהרש"ל שם ס"ס י"א נראה דוקא היכא שאינם ראוים לאכילה כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר יכול להאכילם לכלבים או למכרן לעובד כוכבים כו':

פטור מדיני אדם. דממון שאין לו תובעים הוא דיכול לומר לכל כהן לא לך הייתי נותנם אלא לאחר:

מותר לאכלן. ואינו חושש שמא גזלה המשלח. טור. כלומר ומש"ה מותר לקבלן אפילו לכתחלה אבל ודאי דאפילו גזלן מותר לאכלן דמתנות כהונה נגזלות כדלקמן סעיף ל"א וכן פי' הב"ח:

וכן בכוי. עיין בב"י:

בחצי המתנות. דודאי חוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה עכ"פ ודרשינן שה אפי' מקצת שה:

פטור מן המתנות. דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב והלכך מצי האיך למימר זיל אייתי ראיה דחוששין ואתן לך ומה שקשה ע"ז מסי' ט"ז סעיף ח' כבר התבאר שם ע"ש:

אבל בכור כו'. וכן אם נסתפק בשנים ולקח הכהן אחד הרי השני פטור מן המתנות שעשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו עכ"ל הרמב"ם והוא מש"ס דבכורות כמ"ש ב"י וכ"פ הברטנורה פרק ב' דבכורות וכ"פ מהרש"ל שם סי' ט':

ספק אם הם חייבים. דמספקא לן משום דכתיב מאת העם אי לוים איקרי עם או לא ונ"ל מוכח מהש"ס ומשמעות הפוסקים דדוקא מליתן פטורין מה"ט דשמא לא איקרי עם אבל פשיטא דאם תפס לוי מתנו' מישראל דמוציאין מידו דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהני' וגו' ולוי' לאו כהני' איקרו והב"ח סעיף י"ז פסק דאין מוציאין מידו וכן העט"ז נסתפק בזה ולפענ"ד ברור כמ"ש:

א"צ להחזירם לו כו'. כ"כ הטור והרמב"ם וכן בספק בכור כתב ג"כ הרמב"ם פ"ה מהל' בכורות ומביאו הטור לקמן סי' שט"ו דאין מוציאין מידו ולא אוכל לירד לסוף דעת הב"ח שהקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך אכן הטור איכא לאקשויי אהדדי דבסי' שט"ו פסק דמוציאין מידו ואין לתרץ כמ"ש הב"ח להרמב"ם דהתם הספק הוא לכל העולם משא"כ הכא דהספק הוא אי קיימא לן כהך תנא דאיקרי עם או לא דבפרק בית כור ובפרק השואל גבי מרחץ ששכרו בדינר זהב לחודש כו' מוכח דא"א לחלק בהכי ע"ש וכן משמע בהדיא באשר"י פ"ק דמציעא גבי הא דמדמה התם דין מרחץ לתקפו כהן דבתרווייהו לא מהני תפיס' ע"ש ונ"ל לחלק דדוקא בספק בכור שהספק הוא בגוף הענין שנחלקו עליו והלכך מספק אין לכהן שייכות בו דאמרינן ליה אייתי ראי' דבכור הוא ושקיל וכל כמה דלא מייתי ראיה מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא ואחזקת דרוב בהמות אינם בכורים משא"כ כאן שהספק הוא אם לויים חייבים או לאו ובגוף הענין אין כאן ספק אלא שהספק הוא מצד אחר מצי הכהן לומר להלוי כל כמה דלא מייתית ראיה דלא איקרי עם המתנות שלי וחילוק זה מבואר במשמרת הבית להרשב"א דף ס"ו ע"א אלא שביארתיו יותר וכן נראה דעת הר"ב לחלק בין הך דהכא לבכור דכאן כתב רק ויש חולקי' ובסי' שט"ו סיים וכן הלכתא וזהו דעת העט"ז שכאן לא הביא אלא סברת המחבר ובסי' שט"ו כתב דהלכתא דמוציאין מידו ובספר ל"ח דף רמ"א סוף ע"א השיג עליו והנלפע"ד כתבתי ועי' בים של שלמה פ' הזרוע סי' ה' ופרק כיצד הרגל סי' ה':

א"צ לרשום. דסתם עובד כוכבי' מרבה דברים ומודיע לכל:

פטור מן המתנות. דכיון דאינו מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ליה ברירה דתיהוי דידי' הגהת מרדכי שם ועיין בים של שלמה פ' ה' דב"ק סי' ל"ב ובדיני ברירה פ' שני:

ואסור לבעלים ליקח. עי' סי' של"א:

הוי תנאי. כלומר תנאי גמור דחוץ שיורא הוי:

ע"מ שהמתנות שלי כו'. וכ' הרא"ש דה"ה במוכר שדה ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי דינא הכי דקי"ל ע"מ תנאי הוי ולא שיורא וא"כ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה ותנאו בטל אבל הרמב"ם אע"פ שבהלכות בכורים פ"ט דין י"א פסק דבעל מנת נותנם לכל כהן שירצה מ"מ בהלכות מעשר דין י"ט כתב הרי הן שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמו ששייר מקום המעשר עכ"ל נראה דס"ל דכיון דסתמא דש"ס קאמר בריש פ' המוכר את הבית גבי מוכר שדה כיון דאמר ע"מ שיורא שייריה למקום מעשר אלמא הכי הלכתא ודוקא גבי מתנות כיון דנתן כל הבהמה ליד ישראל לא אמרינן שיורא שיירי משא"כ בשדה דקרקע בחזקת בעליה עדיין עומדת ועיין בחדושי הרמב"ן פרק המוכר את הבית דף נ"ד ריש ע"ג:

מפני שאין לו תובעים כו'. ומ"מ לצאת ידי שמים חייב כדלעיל סעיף ט"ו:

של ימין. ילפינן לה מדכתיב הזרוע בה"א משמע המיומן שבזרוע:

מפרק ארכובה. פי' מסוף פרק:

שקורין אישפלד"א. ובל"א קורין ריע"ר. עד כף היד פי' הרוחב של כתף. רש"י:

מפרק של לחי. פירש רש"י אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד שיפוי כובע כו':

שאינו רשאי למלגם. דזה מרבינן מה"א דהלחיים:

עם כל חלבה. זה מרבינן מה"א דהקיבה ופנימי וחיצון היינו אקשתא ואיתרא:

אלא א"כ נהגו כו'. הא דכתבו בזה דתלוי במנהג לפי שאמרו בגמ' דהכי הוה כבר שהכהנים נהגו בזה עין יפה ולפי זה אם נהגו עין יפה בצמר ועור בלחיים הוה נמי כן:

טריפה פטור. דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה:

לכהנת כו'. דונתן לכהן היינו אפילו כהנת:

והנותנם לבעלה ישראל כו'. זהו תלמוד ערוך וילפו הפוסקים האי כ"ש שבעלה פטור דכיון דיהבי ליה אחריני כ"ש שהוא פטור מליתי ותימה על הטור שכתב ולא עוד אלא שבעלה פטור בשבילה ולא כתב עיקר הרבותא דהוא מקבל מאחריני בשבילה ורבים דוחקים לתרץ זה ולא נייח לי ונראה דהאי פטור דנקט הטור צ"ל פוטר והשתא ניחא דקמ"ל דיכול לפטור אחרים כשמקבל מהם בשבילה:

ישום המתנות בדמים. כי אין שום קדושה במתנות רק שהם ממון כהן:

לחטוף המתנות. דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו. ואפילו לשאול בפה דכתיב אצל בני שמואל ויטו אחרי הבצע פירוש חלקם שאלו בפיהם:

שהם כהנים רבים. פי' שעד הנה דבר שיש די מתנות לכהנים דלשם וע"כ ימתינו עד שיתן אותם הטבח וכאן מיירי שיש רוב כהנים ולא סגי להם מתנות וה"א כיון דלא די לכל אחד אם ימתין טפי עדיף שימציא עצמו ליטול משום חבובא מצוה קמ"ל דהצנועין מושכין ידיהם ולמדו זה מלחם הפנים שקודם הקללה היה די לכל אחד בשיעור כפול ואחר הקללה הצנועין מושכין ידיהם ליטול כיון שאין מגיע לכל אחד דיו ה"נ במתנות כהונה מועטים ורבים כהנים:

במקום שאין מכירין אותו. זה נלמד ממ"ש בגמ' על אביי שאמר שעכ"פ בכל עי"כ שכהנים רבים מתאספים יחד בא גם הוא ליטול שלא ישתכח ממנו שם כהונה ופרכינן והא יהיה מוחזק ע"י הדוכן לכהן ומשנינן אנסי ליה עידני' ופירשו הרי"ף והרא"ש חולי מעיים הוה ולא היה יכול להשהות נקביו לפיכך לא עלה לדוכן ורש"י פי' שקבע עתים לתלמידיו והיו טורדים אותו מלישא כפיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת והטור כלל כל זה במ"ש במקום שאין מכירין אותו פי' בכל ענין שיהיה שאין חזקת כהונתו נכרת לכל אז יטול המתנות ובזה נתיישב מה שהוקשה לקצת מדברי הטור נגד הגמרא ונכנסו לדחוקים:

צלי ובחרדל. שהוא דרך גדולה שנאמר למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:

משרת בבית זה שמזכה כו'. מבואר דתרתי איסורי יש בזה דבגמרא איתא רק חדא מילתא דהיינו שאין לשמש לזכות לאורח חשוב של הבעל הבית שלו דאינו עוש' בלב שלם ולמדו מזה כל שכן אם המזכה מזכה לבעל הבית עצמו שהוא משרת אצלו ונמצאו דברי הש"ע כאן דרך לאזו אף זו ובטור כתוב ולא יהיה כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו מתנות והוא תמוה דמה יזיק זה שהוא משרת אצל מי שרגיל ליתן לו והא עיקר האיסור משום שהוא משרת אצל אותו שהוא מזכה לו. ותו דהטור מסיים אבל אם אין כו' או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח כו' הרי לא רישיה סיפיה דברישא לא הזכיר כלל אורח. וראיתי בזה רבים פירושים לא מצאתי נייח בהם ויש עוד גירסא שכתוב בדרישה שראה בנוסח ישן של קלף בלשון זה אבל אם אין הזוכה ת"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת"ח כו' אסורים עכ"ל וגירסא זו ג"כ היא אינה נכונה וגם אינה מכוונת ממש עם דברי הש"ע ע"כ נראה דמה שכתב הטור ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שהאי תיבת בבית הוא מיותר והיה לו לומר משרת לישראל אלא האי בבית קאי על מזכה ר"ל שלא יהיה המזכה מזכה למי שהוא בביתו של אותו הישראל וא"כ הוה שפיר סיפא היפוך דרישא:

פטור מדיני אדם. משום שהוא ממון שאין לו תובעין שהרי יכול ליתן לכל מי שירצה אבל מ"מ אם הם עדיין בעין ב"ד כופין אותו משום מצות הפרשה. ב"י:

מותר לאכלן. שבודאי לקחן ממנו:

וכן בכוי. הוא בריה בפני עצמו ועיין בב"י לדבריהרמב"ם:

בחצי המתנות. דכתיב אם שה ודרשינן אפי' מקצת שה ומצד אביו פטור דצבי הוא ושמא חוששין לזרע האב ע"כ חייב במחצה ופטור ממחצה אבל הטור הבין מדעת הרא"ש בזה דחייב בכל המתנות מטעם זה דלחצי פשיטא דחייב דהא בהמה היא ולמה לי קרא אלא ודאי דמרבה כל המתנות וחלק הטור על הרמב"ם שכתב כוי הבא מבהמה כו' מפרישין ממנו כל המתנות בכל גווני היינו מדנקט לשון מפרישין רצה לומר הפרשה בעלמא עושין בכל גווני ובזה השיג עליו דהבא מבהמה וחיה אפי' הפרשה אין צריך והב"י כתב דרמב"ם סובר דכוי בריה בפני עצמו הוא ובזה מודי כולי עלמא. ורש"ל כתב שהגירסא הנכונה בטור בלשון זה ובענין מתנות כוי או הבא מבהמה וחיה כו' נמצא דכוי שנקט הרמב"ם הוא בריה בפני עצמו ואפילו הכי השיג הטור עליו דל"ל ההפרשה כיון שאין נותנין:

בקדשים ולא בבכור. במתני' פרש"י לפי שאין קדושה חלה על קדושה וקשה לי הא אמרינן יכול להאכילם לכלבים מטעם שאין בהם קדושה וכן איתא בסעיף י' וצ"ל דקדושת המצוה קאמר שאינה כאן אבל לא קדושת מתנות שהרי אין בהם קדושה:

בכור קודם שבא כו'. כדי להבין סעיף זה נעתיק הגמ' והתוס' והנמשך מהם בפ' הזרוע (חולין דף קל"ב) שנינו בכור שנתערב במאה בזמן שמאה בני אדם שוחטין הבהמות כולן פוטרין את כולן ממתנות דיכול כל אחד לומר לכהן הבכור שלי ואם אחד שוחט את כולן אין פוטרין לו אלא אחד ופרכינן ארישא אמאי פוטרין את כולן יבא עליו משני צדדין ולימא ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לאו בכור הוא הב לי מתנות אמר רב אושעיא בבא ליד כהן במומו ומכרו לישראל וא"א לומר אי בכור הוא כולו שלי ובפרק שני דבכורות (דף י"ח) איתא במשנה רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת אחד לו ואחד לכהן כו' והשני פירוש מה שהוא שלו ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו וחייב במתנות וסתם משנה היא זו ורבי מאיר היא כ"כ התוספות פרק הזרוע ורבי יוסי פוטר ואמרינן בגמרא מאי טעמא דרבי מאיר דקתני חייב במתנות אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא הב לי כולו ופירש רש"י והא דשקל אנא הוה חולין ומהדרנא לך ניהליה ושקילנא מתנות מיניה ואי לא תן לי מתנות ורבי יוסי מאי טעמא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטיא לידיה וזבני לישראל במומיה פירש"י דהוי לי' כאילו מטא לידיה דכהן לשם בכורה והדר זבין לישראל במומיה ושקיל לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור ממתנות נראה כוונתו כיון שעכ"פ צריך הישראל ליתן לכהן בהמה אחת כמו שאמרו במשנה א' לכהן. וז"ל התוספות שם בפ' הזרוע דהא דפרכינן שם יבא עליו הכהן מב' צדדין לא מיבעיא לר"מ פשיטא דפריך שפיר שהרי אפילו במקום שלוקח הכהן אחד מהם ס"ל דבא הכהן משני צדדים אלא אפילו לר' יוסי דפליג התם בבכורות היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כולו דידי שכבר לקח אחד אבל הכא מודה כו' עכ"ל. מבואר כוונתם דודאי לר' יוסי כל היכא שהכהן נוטל אחד מהם אין לו זכות על השאר מחמת מתנות וזהו עיקר טעם דר' יוסי אלא דהכא ברישא שכל אחד שוחט בפני עצמו ממילא אין לכהן שום אחד מחמת בכורה כי כל אחד דוחיהו אצל חבירו אצלו הבכור וע"כ פרכינן שפיר אפילו לר' יוסי יאמר אי בכור הוא כולו שלי ומוכרח לתרץ דאיירי במכרו לישראל במומו אבל באמת אם לא בא ליד ישראל מכהן במומו אלא נתערב אצל ישראל בתמותו או שנעשה בו מום ולא מכרו לו ונתערב בין בהמות ישראל אפי' כולם ביד א' ממילא צריך עכ"פ ליתן א' לכהן ופטור אחד מן השאר ממתנות לר' יוסי מכח שיכול לומר עליו זהו הבכור והתם במתניתין דאין שם אלא שנים ולקח הכהן אחד בשביל בכורה ונשאר א' הוא פטור ממתנות אבל באמת אם היו שנים עוד בידו לא היה פטור רק ממתנות של אחד והא דמשני רב אושעיא בבא ליד כהן ומכרו לישראל זה א"צ אלא לר' מאיר אבל לרבי יוסי דס"ל כל שחייב ליתן אחד לכהן מחמת הבכורה עשאוהו כזוכה וכאילו מכרו במומו דמי א"צ כאן לומר שמכרו לישראל אלא תיכף שנעשה בו מום ונתערב בין בהמות של ישראלים הרבה חייבים בין הכל ליתן לו אחד מהם מחמת שיש לו עכ"פ ממונו ביניהם והנשאר להם פטור כל אחד ממתנות שיאמר שלי הבכור וכבר נפטרנו מחמת חיוב הבכורה ואם הכל של ישראל אחד מועיל לו לפטור אחד מהנשארים לו. והרמב"ם כתב בזה בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות כו' כמו שהעתיק ב"י לשונו ולא זכר הרמב"ם כלל ממכירה לישראל הוא מטעם שהוא פסק כר' יוסי והורה בזה שכאן א"צ מכירה באמת אליבא דהלכתא וזהו כוונת הר"ן שכתב מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש דכיון שבכור זה נתערב בבהמות של ישראל ולקח הכהן האחד מן הספק הרי הוא כמו שזכה בו הכהן ונתנו לבעליו במומו עכ"ל הורו בזה שהרמב"ם לא הביא להך אוקימתא דרב אושעיא כלל שהרי לא הזכיר מכירה אלא זכר טעמו של ר' יוסי כמו שזכרנו. והב"י הבין שהר"ן בא לפרש דברי רבי אושעיא אליבא דהרמב"ם ומכח זה תמה עליו ולפום חורפיה לא עיין יפה דמבואר הוא כמ"ש. אבל הטור אזיל לשיטתו שפסק בסימן שי"ח כר"מ ע"כ הוצרך להזכיר שמכרו לישראל במומו וכאוקימתא דרב אושעיא והב"י לא נחית כאן לזה שיש חילוק בין הטור להרמב"ם בפסק הלכה כר"מ או כר' יוסי ומשום הכי לא כתב כאן רק לשון הטור ולא הביא דעת רמב"ם כלל מה שאין דרכו בזה בכל המקומות ובפרישה כתב על מ"ש הטור תן לי כולה ואין הישראל יכול לומר הלא נתתי אחת מהן בשביל הבכור דמסתבר לומר דצריך לסלק הכהן ליתן לו ממונו בעד הבכור דלא גרע מתרומה שנתבטלה בק"א של חולין ואפ"ה צריך ליתן אחד לכהן משום גזל הכהן מכל מקום יאמר לו הכהן אין לזה דין בכור כיון שסילקת ממנו דין בכורה וצריך אתה ליתן מתנות א"נ יאמר תן לי כולה ואחזיר אותה שנתת לי וצריך אתה ליתן מתנות ממנה ע"כ הנה מ"ש תחילה להוכיח מסברא דצריך ליתן לכהן אחת אשתמיטתיה מתני' דבכורות שכתוב בה בהדיא דצריך ליתן אחד לכהן והיינו רישא דכאן ומ"ש בתירוצו הראשון שכבר סילק ממנה דין בכור תמוה הוא דא"כ יאמר לכהן תחזיר מה שלקחת בעד הבכורה ומ"ש א"נ כו' הוא מפרש"י והוא עיקר:

כהנים פטורים. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים ולויים מספקא לן בגמרא אי הוויין בכלל עם:

אין צריך להחזירם. דסבירא ליה בספיקא דדינא אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו שכתבתי בשמו בח"מ סי' ר"ב ושס"ב ומה שהקשה הר"ן מתקפו כהן מוציאין מידו מבואר בסי' שט"ו לקמן דהרמב"ם לא סבירא ליה כן גם שם:

צריך שירשום. א"ל מ"ש מחייב בחצי מתנות בצבי הבא על התיישה ה"נ חציו של ישראל לחייב י"ל דהתם כל שיות שבו חייב דבכהאי גוונא מיקרי כל שה אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא כן כ' הר"ן והתוס':

אין צריך לרשום. דסתם עובד כוכבים מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף:

נשאר לעובד כוכבים. דהא עיקר החיוב הוא בשעת זביחה ובההיא שעתא לית לי' ברירה דתיהוי דידיה אע"ג דרוב כשרים הם הא קיי"ל כשמואל דבממונא לא אזלינן בתר רובא. ועוד דטריפת הריאה שכיח כו':

בכל שהוא. פירוש אפי' בחלק אחד מאלף יש בו בבהמה:

חובה על השוחט. דכתיב מאת זובחי הזבח שהזובח אינו יכול לומ' הבעל יתן לך:

הוי תנאי. פי' בזה מועיל התנאי כיון דהוה חוץ לשון שיור ששייר לעצמו המתנות משא"כ בסיפא שאומר ע"מ לא הוי לשון שיור אלא תנאי בעלמא ואינו מועיל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוי והוה כאלו לא הי' תנאי כלל ועיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ב' והקשיתי דברי הטור והש"ע אהדדי והיותר תימא על הרמב"ם שכ' כאן ג"כ בהדיא בלשון זה שהאומר ע"מ לא שייר לו במתנות כלום כו' ובפ"ז דהלכות מעשר כ' בהדיא כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם הרי היא שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר כו' עכ"ל והוא מסוגיא דהמוכר את הבית ובהדיא כתבו התוס' והרא"ש דהסוגיא דהזרוע ודהמוכר את הבית פליגי בזה אי הוה ע"מ לשון שיור או לא ותימא על הרמב"ם שפסק כשתיהן והקשיתי תמיה זאת לפני רבים וגדולים ולא היה סיפוק בידם לתרצה:

לקחו ממנו במשקל. פירוש והלוקח שקלן והרי הגזלה אצלו אבל שקלן המוכר יש לכהן הברירה או ליקח מן המוכר או מן הלוקח וכ"כ הטור:

ספק פטור. אבל לענין איסור חלה כתב בסי' ש"ל דחייב מספק:

(סימן ס"א סעיף ו') אבל שחט ומצא טריפה פטור. הרמב"ם השמיט הך ברייתא דספרי דטריפה פטור ממתנות דאמעיט מדכתיב מאת זובחי הזבח. וכתב בס' תורת יקותיאל דס"ל להרמב"ם דז"א רק לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא קרינן בה זבח אבל לרבנן דשמה שחיטה לא ממעטי טריפה מזבח. ולא ס"ל להרמב"ם מ"ש רש"י בחולין (דף קל"ו ע"ב) דממעטינן טריפה מדכתיב תתן לו ומשמע לא לכלבו. ויש להביא ראי' לדעת הרמב"ם מהסוגיא דחולין (דף קט"ו) דבעי התם כלאי בהמה דשרו להדיוט מנ"ל. והקשה בס' שער המלך הל' כלאים דאמאי לא יליף דכלאים שרו להדיוט מדילפינן מקרא דכלאים חייבים במתנות ואי אסירי באכילה אמאי חייבים וקושיא זו אינה רק להפוסקים דטריפה לכ"ע פטורה ממתנות משום דאסורה באכילה ולא מקרי זבח. אבל לדעת הרמב"ם לק"מ דלרבנן דקיי"ל כוותייהו טריפה חייבת במתנות ולדידהו ליכא לאוכוחי דכלאים שרו באכילה מהא דחייבינן במתנות כהונה:
ועיין בפר"ח שכתב דמסתבר דאף טריפה שמטריפין אותה מחמת חומרות אחרונים ומדאורייתא כשרה יפטר ממתנות משום דבעינן זבח הראוי לאכילה לכהן ולא לכלבו דמפיק לה בספרי מקרא דזובחי הזבח והאי הא לא חזי לי'. וצ"ע בסוכה (דף כ"ג ושבועות (דף ל"א) דאיכא למ"ד דלא ממעטינן דרבנן מחמת קרא דאורייתא וכן גבי כסוי דם בחולין (דף פ"ו) וכ"כ בעצמו סי' כ"ח וסי' ט"ז גבי או"ב. וכ"מ בפמ"ג ע"ש:

(סעיף ט') לא יחלקם להרבה כהנים כו'. משמע דאם רוצה ליתן כל המתנות לכהן אחד רשאי. וכ"כ הרמב"ם פ"ט מהל' בכורים הלכה י"ז בהדיא. ומשמע אף בכל ימיו. וקשה מהא דאי' בעירובין (דף ס"ג) הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם. וכ"ת דהיינו דוקא כל המתנות שבביתו דא"כ ה"ל לומר כל מתנותיו. הגירסא ברי"ף. אבל סתם מתנות בכל מקום הוא זרוע ולחיים וקיבה כמ"ש הרמב"ם שם בר"פ. ונראה שיצא להרמב"ם מהא דב"ב (דף קכ"ג) ועי' בחי' ע"א. ועיין תוס' קדושין (דף כ"ז) דמוכח דס"ל דמדבר א' יכול ליתן כלו לכהן א' אבל משני מתנות אסור ואף בשנה א' ע"ש. ובחבורי להרמב"ם הארכתי:

(סעיף י"א) במקום שאין מכירין שהוא כהן כו'. כתב הפר"ח דבמקום שאין מכירין שהוא כהן לא מהני נשיאת כפים ובגמ' פ' הזרוע איירי שכבר היה מוחזק בכהן וסגי לי' בנשיאת כפים כדי שלא ישתכח הדבר וכפרש"י שם. וכ"כ הפמ"ג בשם ב"ח. וצ"ע דמדברי הרמב"ם פ"ך דא"ב וא"ע סי' ו' מוכח נשיאת כפים מהני למתנות כהונה אף אם לא היה מוחזק. ומיהו י"ל דלא מהני רק לדבר דרבנן ולא לדאורייתא ומתנות כהונה הוי דאורייתא גם בזה"ז ויבוא לידי ביטול מצות נתינה. אך לשון הש"ע שם דמהני להיות ככהני זמן זה משמע דמהני גם למ"כ שאוכלין בזה"ז דלא כהפר"ח והב"ח. ואפשר דה"ט דהט"ז שפירש אין מכירים בע"א כמ"ש הפמ"ג. ומפרש"י אין ראיה כ"כ למבין ודו"ק:

(סעיף טו) לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן כו' פטור כו'. עי' בס' בה"י שכתב דמשמע בגמ' דלאו דוקא מתנות כהונה דה"ה תרומות ומעשרות כשעדיין ביד ישראל ולא בא ליד כהן פטור אם אכלן. והקשה דלא משמע הכי ברמב"ם פ"א דמעשר דין ה' אלא דמיד כשהרים חייב בתשלומין אף שלא בא עדיין ליד כהן וכבר הקשה כן בגמ' ותירצו ע"ש:

(סעיף כ"ב) כהנים פטורים ממתנות. ועי' בפמ"ג שנסתפק בחלל אי חייב ליתן מתנות כהונה דאפשר דמ"מ הוי כלוי דלא אקרי עם. ומאי דמספקא ליה פשיטא ליה להמשנה למלך דחייב כיון דפקע קדושתיה מיניה. ואף אם האב כהן הבן חלל חייב בפדיון. ומ"מ צ"ע דאפשר דלא הוי חלל בכלל עם שהרי עבודתו רצויה לדעת הרמב"ם אף משנודע. ובזה יש לדחות מ"ש בס' שושנת העמקים כלל י"ד דמנחת חלל נקמצת כיון שהוא כזר. ואין מוכרח שהרי עבודתו רצויה:

חייב ליתן לכהן. ואין מברכין על נתינה זו כ"כ הפר"ח בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן בהשגות לספר המצות וכ"כ בכה"ג והשיג על אא"ז דמש"א שכתב שמברך להפריש מתנות וע"ש שהביא מדבר אברהם בשם תשובת ראב"י אב"ד וכ"כ בתמים דעים סי' קע"ט ובמח"ב הביא מהרוקח סימן שס"ו שדעתו כהדמש"א ומ"מ כתב דיחידאה הוא ועיין בפרי תואר שכתב בשם תשובת הרשב"א סי' של"ח שאין הכהן מברך שהחיינו:

הלחיים. הוא לחי התחתון הימיני והשמאלי ודלא כתרגום יונתן בן עוזיאל שהוא הלחי התחתון והעליון וליתא ובשו"ת הל' קטנות ח"ב סי' ק"ע הניח הדבר בספק וכתב שלא ראה מעשה במקומו (בירושלים) כי הכל פודין במה שנותנין פרוטות לכהן וכתב במח"ב שבזמנו בארץ ישראל מקיימין המצוה שבמתנות עצמם ונותנים הלחי התחתון והלשון:

אע"ג שמותר לאכול. הפר"ח הביא דברי התוס' בחולין שכתב דאיסורא איכא ומ"מ מסיק לדינא דמותר וכ"כ בפר"ת שם ע"ש והב"ח כתב בדוחק לפרש דברי התוס' דאיסורא איכא אם אינו מפריש מיד ובטורי אבן במגילה דף כ"ח ומח"ב האריכו בזה:

ומצא טריפה פטור. עבה"ט ס"ק ה' ועיין פר"ח ופלתי ואפי' טריפה מחמת חומרת האחרונים פטור כיון שגם הכהן נוהג חומרא זו א"כ לוקח לכלבו וכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו וכדאיתא בחולין ובמשבצות זהב כ' דבטרפה דרבנן חייבת ובמח"ב הכריע כהפר"ח ופלתי וגם הביא דברי התורת יקותיאל שנטה לומר דלהרמב"ם וסמ"ג טריפה חייבת וכתב דז"א כיון דבפרק ראשית הגז ובנדה דף נ"א מבואר דפטורה וכן דחולין השוחט הפרה ומצא בה בן ט' חי חייב בשחיטה וחייב בזרוע כו' משמע דטריפה פטורה ומדברי התוס' בפסחים דף ל"ג איכא למידחי כמ"ש איהו גופיה שם אך בפרי תואר כתב דמה שהוא מחומרת אחרונים חייב דרבנן לא גזור לאפקועי זכותא דכהן ע"ש וכבר כתבתי שהפלתי נותן טעם דכיון דהכהן ג"כ צריך לנהוג החומרא א"כ ליתן לכלבו פטור וצ"ע ועיין בפר"ח בשוחט הכשרה ומצא בה בן ט' חי אע"פ שהפריס על גבי קרקע שטעון שחיטה מדבריהם מ"מ פטור ממתנות וכ"כ בכרתי ע"ש:

ואם אין שם חבר. וכתבו הרשב"א והר"ן בחידושיו בתירוץ הב' דקמ"ל דבזמן שאין שם כהן חבר א"צ לעכבם עד שימצא חבר אם ישכור וישלח למקום אחר ע"ש:

וכן אם החבר כו'. וכתבו התוס' בחולין דף ק"ד ע"ב באפי' רוצה לקבל כיון שהוא עשיר ואינו צריך וזה ע"ה עני וצריך שמצוים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין וקמ"ל דיכול ליתן כו' ע"ש והביא דבריהם ביש"ש. ועיין שם בפסקי תוספות שכתב או שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל וזה עני הוא ומצוים להחיותו כו'. ונראה חיסור לשון וצריך להיות כמו שהוא בתוספות דאפילו רוצה לקבל כו':

נותנים אותם לכהנת. וכתב ביש"ש דאפילו איכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן ע"ה והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר דאשת חבר כחבר ואם יש כהן חבר שקולים הם וה"ה כהן ע"ה כה"ג ע"ש ועיין מח"ב שהביא דברי הרמב"ם וסמ"ג דחללה אינה אוכלת והכנה"ג הקשה ע"ז דגם כהן חלל אינו אוכל והביא מהפ"ד דרך מצותיך שכתב דמיירי בכהנת שנבעלה בעילת איסור שנקראת חללה לפי שנתחללה מן הכהונה דזה לא שייך בכהן שאינו מתחלל בשביל זה אבל אם נולד מפסולי כהונה שהוא חלל אינו אוכל וכ"כ בקרית ספר להמבי"ט ועיין במל"מ פ"ט מהלכות בכורים דחללה לא מבעיא שאינה נוטלת אלא אפילו שקלינן מינה דכיון שנבעלה לפסול לה פקעוה קדושתה ע"ש והביאו מח"ב:
וכתב הרב פר"ח בקונטרס התשובות שבסוף ספרו מים חיים בסימן ד' במזכה לכהן קטן אחד מכ"ד מתנות כהונה יצא ידי נתינה לפי דעת רוב הפוסקים דקטן אית ליה זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה וע"ש שהביא ראיה מיבמות ח"פ נושאין דחרש שוטה וקטן דוקא בגורן אין חולקין להם תרומה אבל בבית חולקין והתוס' כתבו דיודע לישא כפיו חולקין ע"ש וצ"ע דאיך תתיישב הראיה להנך פוסקים דאפילו דעת אחרת מקנה אינו אלא מדרבנן ואף להסוברים דכיון דקנה מדרבנן מהני אף מן התורה משום הפקר ב"ד הפקר כמ"ש באה"ע סימן כ"ח לענין קדושין במע"ש ועיין מ"ש בספרי שו"ת ב"א חלק ח"מ באורך מ"מ נראה דזה אתי שפיר לענין דמיקרי לכם אבל מ"מ לענין מצות נתינה י"ל דאין כאן מצות נתינה כיון שזה לא זכה מחמת נתינתו רק כזוכה מן ההפקר וראיתי במח"ב שהביא דברי הפר"ח בזה ותמה דלפ"ז קשה על חרש שוטה דחשיב התם ג"כ דמשגרין לבתיהון והתוס' ושאר מפרשים קשיא להו דליחוש שיטמאוהו ותירצו שיש להם אפוטרופוס ולא הרגישו בזה דהא לא מקיים מצות נתינה בזה שנותן לחרש ושוטה דלאו בני זכייה נינהו והוא תימא באמת ועוד הקשה לדעת מהר"מ שהביא המרדכי פ"ק דמציעא דבמתנות כהונה כיון דטובת הנאה אינה ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה ולא זכה הקטן א"כ גם בקטן קשה דאיך משגרין לביתו דאין כאן קיום מצות נתינה ע"ש ואין לחלק בין תרומה לשאר מתנות כהונה דהא בחולין דף קל"ד בהא דלוי זרע בכישור כו' מסקינן טעמא דתרומה שוכר פרה ומביאה לעיר משום דתרומה נמי נתינה כתיב בה וצ"ע לענ"ד על הרמב"ם פרק י"ב מהל' תרומות הלכה י"ז שכתב שהתקינו בה חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם ע"ש והוא תמוה שזה נגד מסקנת הש"ס בחולין דתרומה נמי נתינה כתיב בה ופרש"י וצריך ליתנם לכהן ומשמע דהוי מדאורייתא והנה בבכורות דף כ"ג גבי חלה נמי אמרינן דיהיב לה לכהן קטן ובחלה נתינה כתיב ביה ואע"ג דהתם בחלה דרבנן אייריה מ"מ אם איתא דבחלה דאורייתא אין ליתן לקטן דלאו בר זכיה גם בדרבנן היה לנו לכתחילה ליתנה לגדול והוא יאכילנה לקטן וסתמא משמע שנותנה מיד לקטן ואפשר כיון דהחלה מדרבנן וקטן אית ליה זכיה מדרבנן סגי בהכי ולא מטרחינן ליתנה לגדול שיתננה לקטן ואמנם פשיטות הענין משמע דאפילו חלה דאורייתא הוי מצי למיהב לקטן אי לאו משום שהיא טמאה ולא חזיה לאכילה ולכן נראה דמתנות כהונה אע"ג דכתב בהו נתינה מ"מ אם הוא נתן ולא עיכב רק שהעיכוב מצד המקבל שאין לו יד לזכות שיהיה שלו לית לן בה דהשתא מיהא עכ"פ דידיה הוא ומצי למיכלה כדבעי ואף שאין לו זכיה גמורה שאם בא אחר וחטף מידו זכה בו מן התורה מ"מ השתא מיהא ברשות הכהן קיימא ונתינה קרינן ביה וכה"ג אשכחן לענין מכירי כהונה דאף דדינא הוא דמצי למיהדר ביה מ"מ כל דלא הדר דידיה היא משעתא דאישתחיט ובכור נוטל פי שנים וה"נ דכוותיה לענין שיהיה קרוי נתינה ולא איכפת לן בזכות המקבל שיהיה לו לגמרי אלא כל שזה נתן וזה קיבל לידו יצא ידי נתינה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין דף כ' בגט שכתבו על איסורי הנאה כשר וכתבו התוס' שם אע"ג דכתיב ונתן מ"מ נתינת הגט קרוי נתינה כמו דקי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דאין שוה פרוטה ע"ש שהאריכו בזה ופשיטא דכל שאינו שוה פרוטה אין שייכות זכיה ע"ז ואם היה נוטלה אחר היה שלו ואין ב"ד נזקקין להוציא ממנו ואפ"ה שפיר קרוי נתינה:
והנה במתנות עניים כגון לקט שכחה ופאה פשוט דהקטן יכול ללקט אף דלאו בר זכיה הוא כמבואר בב"מ דף י"ב דקאמר דאי קטן לית ליה זכיה לאביו קא מלקט ואביו עשיר הוא ומשמע דאי לית ליה אב לנפשיה קא מלקט ואע"ג דאינו זוכה בה ולא מיסתבר לומר דאי לית ליה אב לא ילקט כלל כיון שאין לו זכיה ולא מוכח בהא דשלשה איבעיות שבחצות היום קבעו עת ללקט מפני התינוקות הקטנים שישנים בבוקר ומבואר דאף קטנים מלקטים ונראה דהתם היינו טעמא דלא כתיב ביה נתינה רק תעזוב אותם דהיינו שהיה הפקר לכל אבל אין חיוב מוטל עליו ליתן ומה"ט א"צ להצניע בשביל עניים כהא דמבואר לעיל בחולין דף קל"ד משא"כ בתרומה ושאר מתנות כהונה דכתיב בהו ונתן אפשר שצריך ליתן ליד שהוא בר זכיה דאל"כ לא מיקרי נתינה אך כבר כתבתי דמוכח מהא דיכול ליתן אפילו פחות מש"פ דאין קפידא בדין זכיה נתינה זו ועיין במ"ל פ"ו מהל' מתנות עניים שהאריך בענין נתינה דסגי בכ"ש:
ואמנם העיקר בזה לענ"ד בעיקר הדין לענין תרומה ומתנות דמותר לתת לקטן ויוצא בו ידי נתינה דבתרומה שנתמרח הכרי וחל עליו חיוב תרומה אית להו לכהנים חולקא בגויה והרי הכהנים כשותפים באותו הכרי כמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה באתרוג של טבל שהוא כמו אתרוג השותפים וכן במתנות שמיד ששוחט הפרה זכי ליה רחמנא בגוה דמתנות א"צ להקנאת הבעלים כלל דממילא אית להו לכל הכהנים זכיה בגויה אלא שהבעה"ב יש לו טובת הנאה אבל הקנאה דידיה לא צריך כלל וכיון דכהן דכתיב בקרא גם קטן בכלל כמ"ש הפר"ח ואע"פ שאין ראייתו מסנהדרין דף נ"ד ראיה דהתם שני קרא בדבורי' דבשוכב כתיב איש ובנשכב כתיב זכר משא"כ כאן אע"ג דלא כתיב איש י"ל דכהן היינו שראוי לעבודה ולא קטן שאינו ראוי לעבודה אך מכל מקום דינו אמת כיון דלא כתיב איש אין למעט קטן וכמבואר בקידושין נ"ג דלענין שיהיה קטן חולק בקדשים ממעט ליה מדכתיב איש מבואר דאל"ה אפילו קטן במשמע (וקצת יש לומר דהתם איתא בקרא לכל בני אהרן אי לא דכתיב איש כאחיו הוי אמרי' אפילו קטנים במשמע ז"א דהא קאי אקרא דלקמי' דלכהן המקריב לו תהיה וכתב רש"י יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן נותנה לבית אב והוא מהת"כ וע"ש מבואר דמלכהן לחודיה לא הוי ממעטינן קטן דגם קטן כהן מיקרי וכל מ"כ זכו להו רחמנא חולקי' בגויה) והכי אמרינן ביומא דף נ' גבי פר של אהרן רחמנא אפקריה לגבי אחיו הכהנים והוי כשותפים בו וכן מבואר בב"ק דף י"ב מתנות כהונה קאמרת כהנים משולחן גבוה קא זכו ע"ש גבי בכור וכ"ה בכל מ"כ וכן מבואר בב"ק פרק הגוזל גבי גזל הגר דקנאו השם ונתנו לכהן וכן מבואר בקידושין דף נ"ח גבי גונב טבלו של חבירו דאי טובת הנאה אינה ממון א"צ לשלם לו רק כפי דמי חולין שבו והשאר הוא של הכהנים שחלקם מעורבים בהם ורבי דסבר משלם דמי טבלו משום דסבר טובת הנאה ממון או טעמא אחרינא דאמרינן התם וכיון שכן זכיה זו שזיכה הקב"ה לכהנים הוא שוה ומשוה קטן וגדול וא"צ הקנאת בעלים כלל ולפ"ז י"ל דאין ראיה מתרומ' ושאר מתנות כהונה לחמש סלעים של פדיון הבן די"ל דאינו פדוי אם לא שיזכה הכהן בקבלת המעות וקטן לאו בר זכיה הוא ומכל מקום י"ל דכיון דמלוה הכתובה בתורה הוא ונשתעבדו הנכסים מדאורייתא ויש בה להקטן חלק בשיעבוד נכסים אלו א"צ לדון בזה דין זכיה דדידיה קא שקיל מה שזיכתה לו תורה בנכסים אלו ומכ"ש דלא קשה מידי שהוקשה אליבא דמהר"מ שבמרדכי שכ' כיון דטוה"נ אינה ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה שהרי הממון אינו של בעלים ולכן אין הקטן זוכה דז"א דהיא הנותנת כיון שאין הממון של בעלים משום דרחמנא זכי להו א"כ אין לך דעת אחרת מקנה יותר מזה ונראה דודאי זכו זכיה גמורה וה"ז כאילו לו נפל בירושה מאביו שהגוזל ממנו חייב ובזה יש ליישב מה שהקשו תוס' בסנהדרין בר"פ בן סורר דאמרינן לענין גזל הגר קטן אי אתה צריך לחזור דהא לא משכחת בגר קטן דמנא ליה ממונא להאי קטן דהא אין לו זכיה וגם ליתא בירושה ומזה רצו להוכיח דדעת אחר מקנה קונה מה"ת א"נ שירש את אביו קודם שנתגייר א"נ שלקח שכר מלאכה ע"ש ולפמ"ש משכחת לה נמי שנתנו לו מעשר עני וזוכה בו מן התורה דכתיב ונתת לגר וליתום ולאלמנה וגו' והגוזל ממנו חייב לשלם מה"ת ושפיר שייך גזל הגר בקטן כה"ג:
והנה הא דאמרינן בעובדא דר"ג וזקנים דעת אחרת מקנה אותם שאני אע"ג דאין לבעלים בהם רק טובת הנאה כ' המרדכי בשם מוהר"מ שם שהקנה להם חצירו כמו כן כו' ואין החילוק מובן כלל דמ"מ במה שהקנה להם לא היה לר"ג רק טובת הנאה לבד ואכתי קשה איך קנו ע"י החצר שהקנה להם בשכירות כיון שלא היו עומדים בצידו אך נראה דר"פ שם ס"ל דלענין שיזכו בגוף התבואה לא היו צריכים להקנאת ר"ג דרחמנא זכי להו אך דעכ"פ צריך היה שיהיה שם נתינה ע"ז דהיינו שיבא לרשותם והרי לא בא לרשותם כלל כיון שלא היו עומדים בצידם לא חשיב רשות שלהם ורוצה להוכיח מזה דאף שאין עומד בצד שדהו הוי כבא לרשותו וממילא דמציאה בה זוכה משום חצירו וע"ז תירץ ר"פ דהתם שדעת אחרת מקנה שאני ר"ל כיון דר"ג רוצה להוציאו מרשותו ולהכניס אותו לרשותם מהני למיחשב רשות שלהם אף שאינם עומדים בצידו דמחשבת המקנה מחשבי ליה כרשותם והא דנקט דעת אחרת מקנה לאו דוקא הקנאה דבאמת א"צ לזה להקנאת הבעה"ב דממילא קא זכי רק ר"ל דעת אחרת מקנה מהני אפילו במקום שצריך להקנאה קונה בחצר כזה אף שאינו עומד בצידו דמחשבתו משוי ליה מקום המשתמר בשביל הקונה וממילא דכ"ש כאן שא"צ הקנאה רק כניסת רשות מהני ע"י מחשבת של הבעה"ב שמוציאו מרשותו ומכניסו לרשותם ומיקרי רשות שלהם אף שאינם עומדין בצידו אבל לענין ההקנאה עצמה שיהיו זוכין בו אין כאן דעת ר"ג מקנה דממילא קא זכי מדעתיה דרחמנא וכבר כתבתי דמתנות כהונה אינו דומה למתנות עניים לענין זה דבמתנות עניים א"צ נתינה דתעזוב אותם כתיב שהם מופקרים לעניים והמה זוכים בהם בלקיטתם ולכן בקטן ואביו עשיר תליא מלתא שאם נאמר שקטן בר זכיה הוא מה"ת הרי הקטן זוכה לנפשיה והוא יכול ללקוט שהוא עני ואבוה מיניה קא זכי משא"כ אם אינו בר זכיה רק מחמת אביו ואביו עשיר אינו יכול ללקט דידו כיד אביו ואמנם מעשר עני לא דמי בזה לשאר מתנות עניים דמעשר עני נתינה כתי' ביה ומ"מ אינו רק טובת הנאה לבעלים אבל גוף הזכות הוא בשעת גמרו למעשרות זכי רחמנא לכהנים ולוים ולעניים חולקא בגויה וע"י הבעלים שהוא הנותן מיתברר מי הוא הזוכה וא"כ בקטן אם קטן אין לו אב שנאמר שידו כיד אביו הוא רשאי ליתן את המעשר עני לקטן דאפילו תימא קטן ל"ל זכיה לנפשיה מ"מ התורה זיכתה לעניים חלק בכרי הזה וגם הקטן בכלל עניים הוא וע"י שנותן לו מתברר שזה חלקו שזיכתה לו תורה אבל אם הקטן יש לו אב ונאמר דל"ל זכיה לנפשיה רק מחמת שידו כיד אביו או אפילו בגדול הסמוך על שלחן אביו שלענין זכיה ידו כיד אביו א"כ מעיקרא לא זיכתה לו תורה ליטול חלקי במעשר הזה כיון שהזכות הוא לעניים וזה שידו כיד אביו ואביו עשיר הוא ולא שייך בזה איהו קא זכי לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי דהא הזכיה ויד אביו באים כאחד וכיון דאבוה עשיר הוא לא זכי כלל והוה כהא דאמרינן דאי אין הקטן זוכה לנפשיה אבוה הוא דקא זכי ואבוה עשיר הוא וה"נ אין כאן זכיה מה"ת כלל כיון שהוא יד אביו וע"כ נבא מצד שדעת אחרת מקנה והיינו הבעה"ב והוא דעתו להקנות לקטן עצמו שהוא עני ואבוה מניה קא זכי ז"א דדעת הבעלים לא מהני בזה דלאו דידיה הוא ואין לו רק טובת הנאה ליתן לעני ולא לעשיר ולכן אפילו התנה ע"מ שאין לאביו רשות בו לא מהני כיון דבשעת שזכו בו עניים מחמת מימרא דרחמנא לא היה זה בכלל הזכייה רק לשאר עניים ואין נתינתו של זה מועיל כלל ולכן רבינו שמשון שסובר גבי עירוב שמועיל מה שמקנה רק להבן בלבד דשם בדעתו תליא מלתא משא"כ בזה שבדעת תורה תליא והתורה לא זיכתה כלל לזה ולכן גבי מעשר עני של כספים כיון שזכו בו עניים מיד שהפריש לאו כל כמיניה לקחת חלקם וליתן לזה שאין ע"ז שם עני באותה שעה ולא מהני רצון ודעת בעה"ב כלל:
ומצאתי בשו"ת הרשב"א ס"ס י"ח שכ' דמתנות כהונה אין מברכין עליהם דמשלחן גבוה קא זכו וגבי גזל הגר דהוא ממתנות כהונה אמרינן קנאו השם ונתנו לכהן וכדאיתא בב"ק (וכבר הזכרתי ראיה זו לעיל מדעתא דנפשאי דשמעינן מיניה דמאן דיהיב מתנות כהונה לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני נתתי לכם את משמרת תרומתי) וכך השיב ר' יוסף בן פלט להראב"ד ז"ל והובאה גם כן בספר תמים דעים עד כאן לשונו. ואם כן קטן שהוא בכלל כהנים זוכים בהם במימרא דרחמנא וכמ"ש: והלום ראיתי בספר קצות החושן סימן רמ"ג שהביא ג"כ דברי הפר"ח בזה והקשה גם כן מתשובת המור"מ שבמרדכי וגם מהא דמשגרין לבתיהם אפילו לשוטים וכמ"ש המח"ב והאריך בענין זה וכתב קצת על דרך שכתבתי. אבל מה שהוסיף לומר דמתנות כהונה הוא כעין שכירות חלף עבודה ואפילו כהנים פסולים לעבודה נמי יש להם זכיה וכבר כתבו התוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות וה"נ זוכים חש"ו במתנות כהונה שלהם כו' ע"ש. ודבריו תמוהים דהתם שמגיע לו מבעה"ב זה שכר מלאכתו לאו ממונא של בעה"ב הוא ודידיה קא שקיל. משא"כ בזה דל"ל לקטן אצל בעה"ב מידי רק דשקליה מבעה"ב וזכו ליה לכהן ומה איכפת לן אם הוא חלף עבודה של הקב"ה או טעמא אחרינא שרצה הקב"ה לזכות להם. ואדרבה אם הטעם משום חלף עבודה לא היה להם להקטנים ליקח מתנות כהונה. ומ"ש דהא גם הכהנים פסולים לעבודה יש להם זכיה. אדרבה זה ראיה דלאו משום חלף עבודתם הוא וכן הוא באמת דמתנה קריא רחמנא. ומה שנזכר בפסוק חלף עבודתם פשיטא דאין זה דמיון לשכירות דעלמא דודאי לא היה עבודת הכהנים לקבל פרס רק שבחייהו הוא דקא מדכר שבשביל שחביבים עליו שהטיל עליהם עבודתו נתן להם מתנות אלו. ויותר היה מקום לומר לפי שלא נטלו חלק בארץ ונשאר נחלתם לישראל ואשי ה' יאכלון הו"ל כחוב גמור לגבייהו. אבל באמת גם זה אינו רק מרצון הקב"ה שזיכה אותם במתנות אלו וכן מבואר גבי זרוע לחיים וקיבה דאמר התם דורשי רשומות אמרו זרוע כנגד ויקח רומח בידו כו' ע"ש. וא"כ אינו רק דרך שכר מצוה לבד והפשוט כמה שכתבתי דכיון שקטן בכלל כהנים הוא הוא זוכה ומצד ציוי התורה כאחר שפיר מקוים מצות נתינה גם בקטן. וראיתי לשארי הגאון בס' נתיבות משפט שכתב דכיון שהבעה"ב יכול להפקיר טובת הנאה שלו יכול ליתן אף לקטן ע"ש. ואישתמיטתיה במחכ"ת הא דחולין דף קל"ד דלא מהני מה שמפקיר טובת הנאה שלו וצריך לקיים מצות נתינה:
מ"ש תדע דיכול לקדש אשה בטובת הנאה של תרומה הוא תמוה. דודאי אם טובת הנאה הוי ממון שפיר מקדש האשה בטובת הנאה שבתרומה שיכולה לקבל פרוטה מכהן ותתן לו את התרומה. אבל על כל פנים צריך שיתקיים בתרומה מצות נתינה. ואפילו אם הגיע לכהן שהוא בן זכיה או על ידי האשה או על ידי אחר קיים הוא מצות נתינה כדינו. אבל אם נותן לקטן שאינו זוכה בה אפשר דהוי כמניח להפקר ולא קיים מצות נתינה כמש"ל מש"ס דחולין דאמרינן שוכר פרה ומביאה משום דתרומה נתינה כתיב בה וקצרתי: וע"ש בקצה"ח שכ' דלפמ"ש הפר"ח עוד שם בתשובה דאם נתן לכהן בע"כ אע"פ שהוא אינו רוצה לקבל שמיה נתינה א"כ גם בנותן לחש"ו נפטר כדאמרינן ביבמות ד"ת שוטה מתגרשת דלא בעי בגט דעת האשה. וגם לפי הטעם שאין לה יד דוקא התם דכתיב ונתן בידה ע"ש. לענ"ד ז"א דגם היכא דכתיב ונתן לחוד ג"כ צריך לבא לרשותו בענין שיהיה זוכה בו במכר ובמתנה. ופשיטא שמי שהוא מחייב עצמו לתת לחבירו מן חפץ פ' שאינו יוצא י"ח אם יתן לו בענין שלא יזכה בו. וה"נ ונתן לכהן כתיב צריך ליתן בענין שיהיה הכהן זוכה בו. ובגט נמי אי הוה כתיב ונתן לאשה היה צריך לבא לרשותה והא דכתיב בידה היינו לומר מה יד דסמוכה לה דהיינו עומדת בצד חצירה כיון שהוא חוב לה או לחד מ"ד דומיא דידה שהוא משתמר לדעתה. ועיין בגיטין דף ט"ז שכתב רש"י דמונתן הוי משמע נתינה כל דהו והא דכתיב בידה לאשמועינן דבעי משתמר לדעתה דומיא דידה כו' (וצ"ע דלמה נקט רש"י משתמר לדעתה שהוא מלתא דר' אושעיא טפי הו"ל למינקט מילתא דעולא דקאמר דומיא דידה דסמוכה לה דהיינו עומדת בצד ביתה דכעולא קי"ל כמ"ש הפוסקים דהכי אסק' רק אשי בב"מ ע"ש. ואפשר שבעי לומר דאפי' מאן דלא בעי עומדת בצד ביתה צריך דומיא דידה דצריך משתמר לדעתה כמבואר בש"ס שם וצ"ע) וא"כ אע"ג דנימא דמהני נמי בע"כ היינו משום שהוא קיים בעצמו ונתן שנתן בענין שיזכה הכהן ואם זה אין רצונו לקבל זו עכבה שאינה ממנו ובשביל זה לא נתבטל מצות נתינה זו אבל אם נותן שלא בענין שיזכה הכהן או שזה אינו בר זכיה א"כ לא זה דרך נתינה שאמרה תורה כלל והרי זה כמניח במקום הפקר דלא מהני כמש"ל מש"ס דחולין דאמרינן נתינה כתיב ביה ועמ"ש בקצה"ח לענין הך דינא כשנותן ואינו רוצה לקבל ובנה"מ שם ובמקום אחר הארכתי בענין נתינה בע"כ וכאן קצרתי ובמח"ב בשם ס' קול יעקב ולקוטים שחולק על הפר"ח דס"ל דבמתנות כהונה נתינה בע"כ לא שמיה נתינה מ"מ כבר כתבתי לעיל דאמרי' חטה אחת פוטרת את כל הכרי ומפרשינן ונתן אפילו פחות מש"פ ובפחות מש"פ לא שייך זכיה כלל וא"כ י"ל דה"ה אם לא זכה זה המקבל מ"מ קיים הנותן מצות נתינה ויש לדחות דפחות מש"פ אע"ג דלא חשיב ממון משום דמחיל ליה מ"מ שפיר שייכא ביה זכיה כדאמרינן בב"מ שאם הוזקקו לפרוטה גומרין הדין אפילו בפחות מש"פ וכן בב"נ שמוזהרים אפילו בפחות מש"פ משום דלאו בני מחילה נינהו ומ"ה שפיר קרינן בהו ונתן אע"פ שהוא פחות מש"פ משא"כ בנותן למי שאינו בר זכיה כלל לא מיקרי נתינה כלל דאכתי ברשותיה קאי לכל מילי י"ל דלא מהני לכן נראה כמ"ש כיון דהתורה לא מיעטה קטנים מכלל מתנות שפיר הם זוכים במתנות מן התורה ואינו בדין שאם יבא אחר ויחטוף מידו שיהיה האחר זוכה ואפילו אם תמצא לומר דאחריני לא זכי וצריך להחזיר לבעלים דאדעתא דאחר לא נתן לו ואף אם האחר הוא כהן מכל מקום טוה"נ לבעלים וצריך להחזיר זה לבעלים כמ"ש הר"ן בכהן שנטל המתנות ואין הבעלים רוצים מוציאין מידו ועיין פר"ח והבעלים יחזרו ויתנו לקטן מ"מ אין זה דרכי נועם שיטול חלק ולא יזכה שיהיה שלו ויכול האחר לחטוף מידו ואף בלקט שכחה פאה צ"ע הא דמוכח בב"מ דאי קטן לא זכי לנפשיה אף בלקט שלקט בשדה לא זכה וכל הרוצה חוטף מידו ולקתה מדת הדין של הדין של הקטנים עניים ולמה יעשו שלש איבעיות ביום בחצות מפני התינוקות דמה בצע שלוקטין בעמרים מאחר שאפשר וקרוב שיחטפו מידם ועמלם ויגיעם לריק הוא וצ"ע בזה:

והנותנם לבעלה ישראל. וכתב הפר"ח דאם האשה גילתה דעתה דלא ניחא לה שיתנו לבעלה רק לידה לא קיים מצות נתינה ממה שנתנם לבעלה אך הפרי תואר כ' דאפילו צווחת שאינה רוצה שיתנו לבעלה ונתנם קיים מצות נתינה וטעמא דמלתא כיון דזכאי במציאתה בעת שזכתה זכה בהם בעלה והרי הוא לוקחם בעד מה שנתחייב לעשות לה עכ"ל אך נראה שצריך שהבעל יתנם לה ואז שוב הוא חוזר ולוקח אותם ממנה בכח הזכות שיש לו עליה דמה שקנתה אשה קנה בעלה אבל אם לא הגיע לידה כלל אין כאן זכות לאשה כלל ולא קיים מצות נתינה ואם האשה ממכירי כהונה שהוא זוכה מיד כשנשחט והבכור נוטל בהם פי שנים כמבואר בב"ב דף קכ"ג אפשר דלאו כל כמינה לומר אי אפשי דקודם שאמרה אי אפשי זכתה וזכה הבעל ואע"ג שהבעלים יכולים לחזור וליתן לאחר אף במכירי כהונה מ"מ כל כמה דלא אהדרי בהו כמאן דמטי לידייהו דמי ועיין לקמן סעיף י"ד וצ"ע בזה וכתב עוד בפרי תואר דמסתברא אם נתנם לבע"ח של הכהן קיים מצות נתינה ע"ש ואפשר דמיירי במכירי כהונה וצ"ע ועיין בש"ך ח"מ סימן פ"ו ס"ק ג' דמפרש אליבא דהרמב"ם מה דקאמר בש"ס דת"ק בעלמא לא ס"ל כר"נ דהיינו בכל מילי דצדקה כדאיתא בתוספתא ע"ש ובחולין דף כ"ד דפיאה ומעשר עני אין משלמין בו את החוב ופסקה הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מתנות עניים וכ"כ המרדכי בב"ב באחד שלוה ונתנו לו מעות לצדקה דפטור מלשלם מהך תוספתא ע"ש ובחולין דף קל"ד מבואר דמדמה הש"ס מתנות כהונה למתנות עניים לענין ספק ע"ש מיהו למאי דאמר התם בתר הכי דעולא אמר קמה אקמה קא רמי ליה י"ל דיש חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים וכתבתי בזה בתשובה וקצרתי כאן ועיין בפר"ח שהבעל יכול למכור או ליתן לאחרים בלי ידיעת אשתו שאין הנשים מקפידין בכך ע"ש ונראה שאם כבר בא לידה או לידו ברצונה תו לא איכפת ליה בקפידה דידה כלל. וכתב בפר"ח מ"ש בספרי ובפסיקתא ליתן לכהן ולא לשלוחו היינו בסתמא דלמא לא ניחא ליה שיתנו ביד השליח אבל אם מדעתו שלח שליח ליטלם שפיר דמי דשלוחו של אדם כמותו ובמחנה אפרים הל' זכיה ס"ס כ"ו כ' דמשמע מהפר"ח דאף שלא הגיע ליד הכהן יצא כשנותן לשלוחו והשיג עליו דודאי כל שלא בא לידו לא קיים מצות נתינה כשאינו מכירי כהונה וכן נראה מהפר"ת ועוד כתב די"ל שהקפיד הכתוב שהכהן עצמו ילך בעצמו אצל בעה"ב לקחת מתנותיו לא שישלח שלוחו ע"ש וצ"ע ולפענ"ד יש לומר דהוי דומיא דפיאה שאין השליח זוכה בשבילו כיון שאינו מכירי כהונה הו"ל חב לאחרים ועיין בספרי שו"ת בית אפרים שהבאתי מדברי הירושלמי דגיטין שאין אדם עושה שליח לקבל מתנה שהוא דבר שאינו שלו וכן הבאתי בכ"מ וא"כ אם נאבד ביד השליח ולא הגיע לידו לא יצא ובכרתי כ' דבספרי איתא לעצמו משמע ולא לשלוחו והא דבעל לוקח בשביל אשתו יד בעל כיד אשה דמי ועדיף משליח כדמצינו לכמה דברים ודלא כפר"ח עכ"ל ובאמת שהפר"ח לא הביא כלל ראיה מבעל רק מסברא כתב דאם מדעתו שלח שלוחו כמותו ומ"ש זכיה מכהן המזכה לאחר אע"ג דהתם במכירי כהונה מ"מ הוי שפיר כ"ש היכא דהשליח מביא ומוסר לידו וכתב במח"ב שבעל כהנת שרוצה להחמיר על עצמו להפריש מתנות וליתן לכהן אחר רשאי ואין זה בכלל כל הפטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט דבאמת חיובא רמי עליה כיון שהוא ישראל דחייב אלא דהוי כאלו מפריש ונותן לאשתו כמ"ש פר"ח סי' ל"ג ובפטר חמור בעל כהנת חייב ליתן כמ"ש לקמן סימן שכ"א בשם תשובת הרשב"א והכא פטור דהוי כנתן לאשתו ולכן אם רצה ליתן לאחר רשאי וע"ש שהאריך בענין כל הפטור מהדבר כו' ע"ש:

אם אין שם כהן. יש נוהגין ליתן לכהן דבר מה חילוף המתנות והכהן מתרצה בשביל שיהיו רגילים ליתן לו ולא לאחר וראוי לבטל המנהג ומכ"ש אם אין נותנין כפי שווי המתנות ועיין פר"ח ומחנה אפרים וכן בשו"ת מוהר"י קורקס הביאה בשו"ת הרדב"ז והרדב"ז הביא ראיות שם לקיים ומח"ב גימגם עליו וכ' בסוף שבירושלים ובחברון נתבטל המנהג הזה ואדרבה משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים מצוה זו ולא זולת וכן ראוי לעשות לחזור לקיים המצוה כהלכתא ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רב' עכ"ל וע"ש שבתשובת רדב"ז מביא מבה"ג שכ' ואי ניחא לכהן למישקל בישרא חילופי מתנות הרשות בידו ומח"ב כ' דאפשר ר"ל דאחר שזכה במתנות מחליפם בבשר ובהא דוקא שפיר דמי עכ"ל ולענ"ד אין לשונו משמע כן וגם דמאי קמ"ל דהא רשאי למוכרם גם כן:

אכלן או הפסידן. עיין ספר בית הלל ס"ק ב' שכ' דגם בתרומות ומעשרות אם אכלן או הפסידן פטור והקשה על הרמב"ם ובפר"ח בק"א השיג עליו ועיין ס' בני חיי בסי' זה ובספרי שו"ת ב"א חלק ח"מ מ"ש בענין זה ועיין לקמן סי' ל"א ובפר"ח שם:

וכן בכוי. עיין כה"ג ופר"ח ושו"ת פנים מאירות ח"א סי' נ"ב לתמוה על הב"י בפירוש דברי הרמב"ם וגם במ"ש הרא"ש דכוי חייב בכל המתנות וכתב הא דהדין עם הטבח ע"ש שכתב ליישב זה:

ודין נהגו. ועיין בכו"פ שתמה על אנשי מעשה שאין מהדרין לקיים מצוה זו וחתנו לקח לפדיון הבן בהמה שלו ומכרה לטבח ליתן לכהן שפודה הילד ממנו ושוב נתחרט דאולי הוא בכלל נותן מתנותיו לכהן אחד ונתן המתנות לחמי הגאון מוהר"י שפירא שאכלן בשביל אשתו וכמה אנשי מעשה שנתנו לחכמים שלימים דאזלי לא"י לקנות בשבילם בהמות ולהפריש מתנות כהונה עבורם זרוע לחיים ראשית הגז ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר ואני הייתי מסופק כיון דאיהו לא מצי עביד כי ירחק ממנו הדרך איך מצי שוויה שליח וכמ"ש התוס' בנזיר גבי הפרשת חלה ע"ש: ועיין פר"ח בק"א שהשיג על הבית הלל שכ' שהעידו לפניו שהיום אין נוהגים במתנות אפילו בא"י דליתא והעדים טעו בדמיונם שהם ראו בהמות של עובדי כוכבים ואם נמצא כשירה מוכרה לישראל אבל ישראל הקונה בהמה ושוחט לצרכו מעשים בכל יום שנותנים המתנות וכ"כ המח"ב שנוהגים לקיים המצוה בבהמות עצמן אך בח"ל לא נהגו בזה ועיין בפלתי שכ' שחתנו החסיד ז"ל עשה סעודת פדיון הבן ולקח בהמה והפריש מתנות ורצה ליתן לכהן שפודה אצלו ואמר למאי ניחוש אי משום כהני חזקה הרי אני פודה בני אצלו ושוב חזר בו משום נותן מתנותיו לכהן אחד ונתן המתנות לבעל אשה כהנת ע"ש ועיין פר"ח שכ' על הרמב"ם בפי' המשנה שנתן טעם למה שאמרו הזרוע לאחד כו' משום שאין ליתן מתנותיו לכהן אחד וכוונתו למ"ש בעירובין פרק הדר וליתא דהתם בשנותן לאחד לעולם מתנותיו (ע"ש דיליף מדכתיב ועירא היאירי היה כהן לדוד ויהי רעב כו') אבל לכהן אחד באקראי בעלמ' יכול ליתן לו כל המתנות והרמב"ם בחיבורו חזר בו כו' ע"ש וא"כ בחנם הפסיד הרב ז"ל את הכהן הפודה אצלו והנה מ"ש משום כהני חזקה יפה אמר שהרי מחזיקו לכהן בפדיון זה אך בל"ה נראה דמה בכך שהם כהני חזקה כיון דלחומרא הוא דעביד א"כ טפי ליתנו לכהן חזקה מלעכב לעצמו וע"ש בפלתי שתמה למה המתקדשים והמטהרים לא נהגו חומרא זו ונראה שלפי שעל הרוב אין הבהמה רק של הטבח וגם אפשר דאפילו הבהמה שלו כיון שהוא בח"ל וגם הכהנים הם כהני חזקה לא החמירו בזה ובענין כהני חזקה הארכתי בספרי שו"ת ב"א חלק א"ח סימן ו' ושם הבאתי דברי היש"ש ב"ק פ' הפר' ורמז לו הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ושם מבואר דכהני זמנינו שאחר הגירושין והטילטולים גריעי טפי וכהני חזקה שבזמן הבית שאני דעסוק בהו הש"ס וכתבתי שם דמה"ט בא"י נושאים כפיהם בכל יום ובארצותינו אין נושאים כפיהם רק ביו"ט ע"ש: