שולחן ערוך, יורה דעה מ״ג: דיני טריפות בטחול. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני טריפות בטחול. ובו ו' סעיפים:
ניטל הטחול כשרה:

הטחול ראשו האחד עב והשני דק כבריית הלשון אם ניקב בראש העב נקב מפולש טריפה ואם ניקב נקב שאינו מפולש אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב מותר פחות מכאן הרי הוא כמפולש וטריפה אבל אם ניקב הדק כשרה: הגה ואפילו נחתך במקום הדק כשרה (טור) נקרעה הטחול או נימוקה או לקתה בשינוי בשר דינה כניקבה (שערי' והג"א) וכן כל מקום שהבשר רע ונרקב דינו כניקב ואם מים בטחול אפילו עכורין וסרוחין אם הבשר סביביו שלם כשר (ב"י בשם מרדכי והג"א וע"ל ס"ס נ') :

יש מי שכתב שכל מה שדבוק לכרס קרוי עב ולא יותר:

עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ומכל מקום נראה שהוא פחות מחצי עביו:

נמצאו שני טחולים כשרה ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב: הגה ויש מחמירים אם נמצא כמין טחול בצד העב (הגהות ש"ד סימן פ"ט ומ"כ בשם מהרי"ל ומהר"י מולין) וטוב להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה:

טחול העוף עגול כענבה ואינו דומה לשל בהמה לפיכך אין הנקב פוסל בו:

מפולש. כ' הט"ז נראה פשוט דאף אם עור הטחול לא ניקב שם דטריפה דהא אין העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול. וכתב עוד דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב רק חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור וכן כ' בספר של"ה דף ע"ה וגם בצד הדק אין חילוק אף אם עב קצת אעפ"כ נקרא צד הדק וכ' עוד הט"ז נשאלתי על אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כך ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב העגלים והשבתי להכשיר ע"ש טעמו. ובנה"כ חולק על זה וכ' שבא מעשה כזה לידו והטריף (ובת' חב"י שאלה מ"ג ובעה"ג שאלה ק"ך ופר"ח וע"י חולקים ג"כ על הט"ז):

כעובי. כ' הט"ז דאותו עובי צריך שיהא דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל סתימת חלב או בשר. (גם הקרום שעליו אינו מצטרף דאין זה בכלל סתם טחול):

כשרה. וכתבו הט"ז וש"ך נראה ברור דהך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאם יש מחט ודאי לא עדיף מכבד וטריפה. ומ"ש רש"י ואי אשתייר ולא יצא המחט משמע דמיירי מדין מחט צ"ל דמיירי שנתחבה לפנינו ופגעה בטחול דידוע שלא נקבה א' מהאברים הפנימים. (טחול שנצלה בלי ניקור מותר דמסתמא יש ס' נגד איסור שבו פ"י. וב"ח כתב אפי' איכא ס' צריך קליפה סביב לחלל הטחול. וט"ז ס"ס ע"ד כתב דמן הדין אסורה עד שיהיו בוודאי הטחול והחלב כשר שבה ס' נגד הניקור):

ונרקב. וכתב הט"ז נ"ל דמה שאסרו בנמוק או לקוי בצד העב היינו דוקא שמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול מבחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור (דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון) דלא חמיר מריאה וכן נראה דעת רש"ל אלא דמ"מ מתיירא אני להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים עכ"ל. (אם חתך במקום העב טרפה. אחרונים. שינוי מראה אינו פוסל בטחול אלא דוקא כשנפלה לאור הוא דטריפה כשהוריקה הטחול ככרתי ועיין לקמן סי' נ"ב ש"ך):

שלם. וכ' הש"ך דצריך שישתייר כעובי דינר זהב דלא כב"ח שמכשיר אפי' פחות מעובי דינר זהב:

עביו. פי' של אותה טחול במקום העב:

מרובה. וטעם המקילין דלמאי דקי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ששניהם נטולים וניטל הטחול כשר וזה דעת רש"י ורמב"ם והרא"ש. והב"ח ומהרש"ל פסקו דיש להחמיר ולהטריף אפי' בהפסד מרובה והש"ך פסק כדעת רמ"א דס"ל דכל יתר כנטול דמי פי' ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו מקום והוי ניקב הטחול בסומכיה וזהו דעת הרמב"ם. בהמה שהיו לה ב' טחולים וא' מהם ניקב בסומכיה פסק צ"צ סימן צ"ח שאם ניכר איזו מהם עיקר ואינו נקב כשירה ואם אינו ניכר טריפה מספק ופר"ח כתב בכל גווני יש להטריף:

הנקב. ומהרש"ל אוסר בטחול של עוף בכ"מ שניקב דהכל נקרא סומכיה וכתב הט"ז דבעל נפש יחמיר בעצמו (והפר"ח כתב בכל גווני יש להטריף וכל זה בעוף אבל בבהמה וחיה בין גסה ובין דקה דינם שוה. דמש"א דף קמ"ו):

משנה חולין דף נ"ד:

מסקנת הגמ' אליבא דרב עוירא שם דף נ"ה:

לשון הרמב"ם בפ"ו מה"ש דט"ז
(°) ובתורת חטאת פסק דוקא כעובי דינר זהב:

הג"א וכן כתב ר' ירוחם (ומרדכי והגהות ש"ד סי' פ"ט ואו"ה כלל נ"ב דין י"א):

טור בשם הרשב"א בת"ה הקצר וסיים שם דהא נשתייר קאמר:

הרמב"ם בפ"ו מה"ש:

רש"י והרא"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם מדלא חילק בזה
(°) לדעת הרמב"ן שפי' כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ניטל ממקומו המחובר לו ומקומו עמו וכשמחובר בצד העב ישאר השני נקוב בסומכיה וטריפה וכן כתב הרשב"א שיש לחוש למעשה להחמיר בשל תורה:

הרמב"ם שם וכתב עליו הרשב"א שכבר הורה זקן והביאו הטור:

ואפילו נחתך כו'. מתני' ברפ"ד מן הטחול כו' ולא מיבעיא לתי' בתרא שם נ"ה א' אלא אפילו לתי' קמא היינו לס"ד דלא מפלגינן בין סומכיה לקולשיה אבל לדידן מתני' בקולשיה כמ"ש הר"ן ומשמע מדברי ההג"ה דבסומכיה נחתך פסול כנ"ל אף לתי' בתרא דלדידן א"צ לזה וכ"ש לתי' קמא וע' ר"ן:
(ליקוט) ואפי' נחתך כו'. בע"ה כתב אפי' נחתך במקום העב כשרה כלישנא בתרא אבל בת"ה חלק עליו דבש"ת הלך אחר המחמיר (ע"כ):

לקתה כו' וכן כו'. ע"ל ס"ס נ':

ואם מים כו'. עט"ז וש"ך שכ' דוקא אם נשתייר כדינר זהב אבל פר"ח כ' כיון דשלם מכל צד א"צ וכן בניקב:

ויש מחמירים. הוא הרמב"ן ועבה"ג אבל סברא ראשונה ס"ל כאלו שניהם נטולים:

(ליקוט) טחול העוף כו'. ממש"ש (נ"ו א') טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וטחול וכליות לא נמנו בבהמה לאיסורא וע' ת"ה ל"ה ב' (ע"כ).

א) [סעיף א'] ניטל הטחול כשרה. בין ע"י חולי או ביד או שנברא חסר. או"ה כלל נ"ב או' י"א. כנה"ג בהגה"ט סוף או' א'.

ב) והיינו חולי שהקטינה דטחול לא מטריף בהקטין ואין שיעור לגדלתה אבל אם ניטל בחולי שנימוקה טרפה דהא מתחלה נימוק בסומכיה והיינו נרקב בשר שהרופא גורדו ומיטרף ואיך תחזור לכשרותה בניטל ולכן באמת טרפה והש"ע סמך עצמו אכוליא (לקמן סי' מ"ד סעי' ו') פליתי סי' מ"ד סוף או' ח' מיהו הענ"ה סי' כ"ב או' ב' ובספרו שש"א סי' מ"ד או' ה' חולק ודעתו להכשיר אפי' ניטל בחולי שנימוקה יעו"ש. אבל המחב"ר בסי' זה או' יו"ד הסכים לדברי הפליתי וחלק על דברי הרב יקותיאל סי' ן' או' ב' שהכשיר. וכ"פ חכ"א כלל י"ח או' ח' כדבר הפליתי. זב"ש או' א' תו"ז סי' נ"ט או' ט"ו. ועיין לקמן סעי' ב' בהגה.

ג) [סעיף ב'] הטחול ראשו האחד עב וכו' ואם ניקב במקום העב וכו' והא דבניטל כשרה ובניקב טרפה משום דבניקב הוא מכאיבה יותר ושוב אינה חיה אבל נחתך אינה מכאיבה כ"כ וכשרה. ב"י. לבוש. זב"ת או' ב' והפרישה או' ב' כתב דליקב גרע דמחמת הנקב ירקב ג"כ הכרס שמונחת עליו משא"כ בנחתך יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י או' י"א. זב"ת שם.

ד) שם. אם ניקב בראש העב וכו' ואעפ"י שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם. ט"ז סק"א. וכ"כ השל"ה דף ע"ה ע"א. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' א' הל"פ בסעי' ג' מש"ז או' א' וכתב דכונת הט"ז הוא פשוט דבחלק העב יש בצדדיו ובראשו דקות והכל נכלל בשם עב וטרפה בכ"מ שניקב שם. מחב"ר או' ב' חכ"א כלל י"ח סוף או' א' זב"ת סוף או' ב' ענ"ה סי' כ"ב או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' א' קומץ שם. וכן בצד הדק כשרש בכל הצד ההוא. של"ה שם. כנה"ג שם. ביא"ב שם.

ה) הטחול יש לו עור דק בגופו ע"ג בשר שלו ועוד יש עליו קרום על צד העב שלו ואיני מגופו אלא הוא ככסוי עליו כמ"ש בש"ע סי' ס"ד סעי' יו"ד ואם ניקב הטחול הגם דהקרום ההוא שעליו הוא שלם ולא ניקב טרפה. ט"ז סק"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ה' פר"ח או' א' הל"פ בסעי' ב' בל"י או' ב' שה"מ או' א' זר"א או' קל"ד. מש"ז או' ב' וכתב דכונת הט"ז הוא פשוט דה"ק אם לא נשאר עובי דינר רק בצירוף עם קרום שעל הטחול שהוא חלב טמא כמבואר סי' ס"ד סעי' יו"ד שאין זה משלים. וכ"כ המחב"ר סוף או' ג' בשם כמה פו' ענ"ה שם או' ו' תו"ז סי' נ"ט או' ה' ביא"ב בשפ"ז או' ד' בי"צ בעמ"ז או' א' קומץ שם בעשרון או' ט"ו. אבל עור הדק שבגופו מצטרף לדינר זהב לכ"ע. ענ"ה שם.

ו) אם נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב עגלים יש להכשיר. ט"ז סק"ב. וכ"כ בתשו' צ"צ סי' ע"א להכשיר. וכ"כ פ"ת או' ב' בשם כמה פו' מיהו הש"ך בנה"כ כתב להשיג על דברי הט"ז הנז' וכ"כ הפר"ח או' ב' להשיג. וכ"כ הרב תורת יקותיאל סי' ן' או' ב' שה"מ או' ג' וכתב התב"ש או' א" דהשגתם אינו כ"א אם נמצא כך בעגל או מיעוט עגלים דלסברת הט"ז אפי' כך רק בא' כשר מטעמים שכתב אבל אם עמדנו על החקירה שבאותו גליל רוב העגלים כך הוא ואנו רואים שיתר העגלים שלא נשחטו רובן קיימים וגדלים כדרך כל הארץ ופרים ורבים על הארץ ונתברר בירור גמור שכך הוא ואז נראים הדברים שאין זה נקב רק דרך גידולו כך אין לאסור רוב העגלים שנשחטו ונמצאו כך מיהו צריך ליזהר שיהיה בירור גמור דרובייהי הכי איתנהו והנשארים שעומדים לגדל מתגדלים ככל שאר בהמות כבשאר גלילות להיות גסות ולא שכיחא בהו מיתה ופרים ורבים ואם א"א לעמוד על הבירור אין להקל יעו"ש. וכ"כ המש"ז סוף או' ב' מחב"ר או' ד' ענ"ה שם או' יו"ד. זב"ש או' ג' תו"ז שם או' ז' קומץ שם או' י"ב. זב"צ או' ה' ומיהו בהפ"מ כל שיש צד והוכחה קצת דהיינו רביתייהו אף אם יש צד להפך יש להקל ועל המורה מוטל לחקור לברר הדבר והיה ה' עם השופט. מחב"ר שם. ענ"ה שם. זב"צ שם.

ז) ואם נמצא על הטחול במקום העב בשר יותרת כמו יד עיין לקמן בהגה לסעי' ה' ובדברינו לשם.

ח) שם. אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב מותר. ואותו עובי שנשאר צריך שיהיה דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל בסתימת חלב או בשר אחר. או"ה כלל נ"ב או' ד' ט"ז סק"ג. ש"ך סי' מ"ו סק"ג. כנה"ג בהגה"ט סוף או' יו"ד. לה"פ או' ד' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ב' מש"ז או' ג' זב"ת או' ג' חכ"א כלל י"ח או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ד' בי"צ בעמ"ז או' א' קומץ שם או' י"א. זב"צ או' ו'.

ט) שם. אבל אם ניקב הדק כשרה. ומיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאי יש מחט ודאי לא עדיף מכבד או טרפשא דכבדא דיש חשש שמא נכנס מבחוץ אחר שנקבה הושט וטרפה. ומיהו אם נתחב לפנינו מבחוץ ופגע !בטחול דידוע שלא ניקבו א' מהאברים הפנימיים יש להכשיר. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' ב' שו"ג או' ג' תו"ז שם או' ג' זב"צ או' ז'.

י) שם הגה. ואפי' נחתך במקום הדק כשרה. ואם נחתך במקום עוביו יש מי שמתיר ויראה לי שהוא אסור מספק. טור. והוא מדברי הרשב"א כמ"ש ב"י. ומיהו עיין במחב"ר או' ו' מה שהאריך בזה וכתב זאת עולה מן המדב"ר דהגאון בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרוקח ורב שמואל בן חפני גאון בשערים וא"ז לא גרסי בגמ' אלא שינויא קמא ונחתך היינו ניקב וא"כ נחתך בסומכיה טרפה מן הדין ולא מספק כמ"ש הרשב"א ולא דרך חומרא כמ"ש רי"ו וזהו דעת מרן ב"י וכו' יעו"ש.

יא) ואם נחתך כל מקום העב ונשאר מקום הדק לבד מחובר בצד השני כדרכו טרפה. תב"ש או' ג' שפ"ד או' ב' מחב"ר או' ז' ענ"ה שם או' י"ד. תו"ז שם אי' י"א. זב"צ או' ט'.

יב) ואם נחתך כל הטחול ולא נשתייר ממנו אלא משהו הפר"ת או' א' כתב להכשיר מכח ס"ס והענ"ה שם או' י"ג פקפק בהיתר זה יעו"ש ונראה דאם ניטל כל הטחול הקולשיה והסומכיה ולא נשתייר אלא משהו מסומכיה זהו ודאי יש להטריף דלא כפר"ת אבל אם ניטל כל הטחול הקולשיה והסומכיה ולא נשתייר כ"א משהו מן הקולשיה יש להכשיר. זב"צ או' יו"ד.

יג) שם בהגה. נקרעה הטחול או נימוקה וכו' כל זה מיירי בראשה העב. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' שפ"ד או' ג' זב"ת או' ז' ופשוט הוא דכל הלקותא אינו פוסל כ"א בראש העב ולא במקום הדק ואפי' נימוקה שם לא אמרינן דיתקלקל יותר. שפ"ד שם. זב"צ או' י"א.

יד) שם בהגה. או לקתה בשינוי בשר וכו' ודוקא כשהבשר לקוי מחמת השינוי אבל מחמת השינוי לחוד אין טרפה דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול אם לא בנפלה לאור כמ"ש לקמן סי' נ"ב. רש"ל פא"ט סי' פ"ה. ט"ז סק"ה בשם רש"ל וב"ח. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט' פר"ח או' ו' לה"פ או' ז' הל"פ בסעי' ב' בל"י או' ז' כריתי או' ה' מש"ז או' ה' שו"ג או' ה' נוב"י חי"ד סי' י"ג. מחב"ר או' ח' וכתב דלא כתב"ש. חכ"א כלל י"ח או' ד' זב"ת או' ו' זב"ש או' ב' או"ז שם או' ט"ז. קומץ שם בעשרון או' י"ח. זב"צ או' י"ב.

טו) מיהו אם נתמסמס הבשר במקצת עובי ותחתיו שלם כעובי דינר זהב ויש על מקום השלם מבחוץ שינוי מראה וכשגוררין המוגלא והבשר בלוי עדיין נשאר שינוי מראה שם יש להטריף. שפ"ד או' ד' נוב"י שם סוף הסי' זב"צ או' י"ג. ועיין לקמן סי' ן' או' י"ג.

טז) שם בהגה. ונרקב דינו כניקב. והגם שכל הטחול לקוי אפי' רקבון או ממוסמס ממש אין אומרים דהוי כניטל הטחול כולה וכשרה די"ל דוקא ניטל ממש לא כאיב לה טפי כניקב ונרקב ותו כיון דאנן לא בקיאי בבשר שהרופא גורדו יש לחוש דקצתו הוי בשר שהרופא גורדו וקצתו לא ולא הוי ניטל כל הטחול וטרפה. תב"ש או' ה' שפ"ד סוף או' ג' מחב"ר או' ט' ענ"ה שם או' ט"ז. תו"ז שם או' י"ב. בי"צ בעמ"ז או' ב' זב"צ או' י"ד.

טוב) ואם חסר קצת מסומכיה מבפנים שלא ע"י חולי ונימוק אלא בידי שמים ומבחוץ הבשר שלם ובריא מכל צד לא הוי כניקב וכשרה. מחב"ר או' י"א בשם תורת יקותיאל. ענ"ה סי' כ"ב או' י"ט. ור"ל אף כשלא נשאר כעובי דינר זהב כשרה. זב"צ או' ט"ו.

חי) שם בהגה. ואם מים בטחול אפי' עכורין וסרוחין אם הבשר סביביו שלם כשר. ואם נמצא בטחול בועא מלאה מוגלא או מים עכורין וסרוחין או שאר לקותא דינם כנקב ואם מתחיל הלקיתא מבחוץ אם נשתייר כעובי דינר זהב כשרה ולא אמרינן שסופו לירקב הכל אבל אם הבשר שמבחוץ שלם מכל צד בלי שום רעותא אף שמבפנים כולו לקוי בלי שיור עובי דינר זהב כשרה. פר"ח סוף או' ז' לה"פ או' ח' מיהו המנ"י על התו"ח כלל פ"ט או' ד' כתב דאין להקל אלא בהפ"מ וכ"כ חכ"א כלל י"ח או' ד' אבל הפר"ת או' ב' כתב כדברי הפר"ת וכ"כ כריתי או' ז' שו"ת בית יהודה ח"א בסופו דף קי"ד ע"ב ס"ב. זר"א או' קל"ז. מחב"ר או' י"ג בשם כמה פו' והשיגו על דברי המנ"י הנז' שהחמיר היכא דליכא הפ"מ יעו"ש. ענ"ה שם או' ה' זב"ש או' ו' זב"צ או' ט"ז.

יט) י"א דאם העור של הטחול עצמו הוא שלם מכל צד אפי' אם בשר הטחול הלך ג"כ כשרה. זר"א בשו"ת ח"ב סוף סי' ז' חכ"א שם. וי"א דעור הטחול עצמו לבדו אינו מועיל אלא בעינן שיהיה עמו בשר הטחול. בית יהודה שם. זב"ש שם וכתב שכ"ה מנהגם. והב"ד זב"צ או' י"ז וכתב שכן נראה להחמיר כיון דכל הפו' לא אמרו אלא בשר משמע דבעינן בשר ג"כ עכ"ל ובפרט שיש מחמירין אפי' מכוסה בבשר כמ"ש באו' הקודם ובדברי הפו' הנז'.

ך) טחול שיש בו בועא גדולה מלאה אבק וחיל דק ומגולה למעלה ואין שם למטה עובי דינר הורה הרב מהר"ש צרור ז"ל להכשיר דכיון דלא נזכר טינרי בטחול סתמו כפירושו להכשיר. שו"ת בית יהודה שם דף קי"ד ע"ג סוף ס"ה. והב"ד מחב"ר או' ל"ו. ואינו נראה דהא מוגלא בטחול טרפה וטינרי נתהוה מן המוגלא דתחלתו מוגלא ונתקשה כסלע וא"כ בריאה דוקא דמוגלא כשרה טינרי נמי כשרה אבל בטחול דמוגלא טרפה ה"נ טינרי. ער"ה או' ג' זב"ש או' ז' תו"ז שם או' י"ח. זב"צ או' י"ח.

כא) אם נבראת כך דאינה עבה בסומכיה כדינר כשר דלא גרע מנבראת חסרה בלא טחול כלל ומה"ט אמרו בכוליא (לקמן סי' מ"ד) דהקטינה בתולדתה כשרה. תפארת למשה סוף סי' זה. מחב"ר או' י"ד. ענ"ה שם או' ך' זב"ש שם או' יו"ד. תו"ז שם או' ט' זב"צ או' י"ט.

כב) אם הטחול נפרך בצפורן הוי כניקב וטרפה. או"ה כלל נ"ב או' י"ב. כנה"ג בהגב"י או' י"ז. תב"ש סוף או' ו' וכתב דה"ה אם משרטט ונשאר כך הו"ל כנפרך בצפורן כמו בריאה לעיל סי' ל"ו. ענ"ה שם או' כ"ד. זב"צ או' ך'.

כג) בועא שנמצאת תחת הטחול בסומכיה בין הטחול והכרס והיתה דבוקה בטחול וקלפו הבועה ונשאר הטחול שלם בלתי שום מגרעת וגם הכרס היה שלם מכל צדדיו והכשרתיו ובפרט שהיה הפ"מ. זכ"ל ח"ג או' ק"א שבאו' ט' זב"צ או' כ"א.

כד) [סעיף ג'] יש מי שכתב שכל מה שדבוק לכרס קרוי עב ולא יותר. משמע אבל בשאינו דבוק לכרס אף שהוא עב אם ניקב שם אין להטריף אמנם יש חולקים בזה ומטריפין אם ניקב העב אפי' שאינו דבוק בכרס וע"כ כתב הפר"ח או' ח' דאין להכשיר בניקב צד העב שאינו דבוק בכרס אלא בהפ"מ. וכן הסכים התב"ש או' ז' שפ"ד או' ו' שה"מ או' ז' זר"א או' קל"ח. מחב"ר סוף או' ט"ו. זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' כ"ה. תו"ז שם או' י"ד וכתב דכן ראוי לנהוג להכשיר דבהמה אחת אם נטרפה הוי הפ"מ בערך מכירתה לגוי ומה גם מצד הגאביל"ה ושכר השוחט וכן הסכים השו"ג במחו' או' ג' אפי' נסרך אותו מקום שאינו דבוק לכרס בסרכא לכרס ושם נמצא נקב וליכא עובי דינר זהב יש להכשיר יעו"ש. ועיין בדיני הפ"מ שכתבנו לעיל בהקדמת סי' ל"א או' ב'.

כה) ואם במקום העב שאינו דבוק לכרס נמצא נקב שהעור סביבו שניכר שנברא כך יש להכשיר אף כשאין הפ"מ. חגורת שמואל או' ח' מחב"ר או' ט"ז. ענ"ה שם או' כ"ח. זב"ש או' ה' תו"ז שם או' ח' זב"צ או' כ"ג.

כו) אם בנקב זה במקום העב שאינו דבוק לכרס יש שיור מעט דיש ספק אם יש בו כעובי דינר זהב ולא יש הפ"מ יש להחמיר. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' כ"ד.

כז) אם נחתך במקום העב באינו דבוק לכרס יש להכשיר. פר"ת או' ד' מחב"ר או' י"ח. ענ"ה שם או' כ"ו. תו"ז שם או' י"ג. זב"צ או' כ"ה.

כח) [סעיף ד'] עובי דינר זהב וכו' ומ"מ נראה שהוא פחות מחצי עוביו. הטעם דבגמ' אמרו ע"ז אי אשתייר כעובי דינר וכל שיור הוא פחות מחציו ט"ז סק"ז.

כט) שם. ומ"מ נראה שהוא פחות מחצי עביו. ואף שנראה לעין פחות מעט מחציו כשרה והמורה עיניו בראשו ידקדק שיהיה הפחות דבר מועט מזער. מחב"ר או' ך' ענ"ה סי' כ"ב או' כ"ט. תו"ז סי' נ"ט או' י"ט. זב"צ או' כ"ו.

ל) י"א ששיעור עובי דינר זהב הוא שליש אצבע שהוא ב' שעירים ומחצה. כריתי או' ט' ואין לסמוך ע"ז בין לקולא בין לחומרא. מחב"ר שם. תו"ז שם. זב"צ או' כ"ז.

לא) שם. שהוא פחות מחצי עביו. של אותו טחול במקום שהוא עב. ש"ך סק"ז. וכ"כ התב"ש או' ט' דבכל טחול בעינן שישאר פחות מחציו בין דשור בין דעגל ודלא כפר"ח בקי"א. וכ"כ המש"ז או' א' ובשפ"ד או' ז' שה"מ או' ח' מחב"ר או' כ"א. ענ"ה שם או' ל' זב"ש או' י"א. תו"ז שם או' ך' בי"צ או' ד' זב"צ או' כ"ח.

לב) ובחלק העב גיפיה מקומות מקומות יש ואם ניקב במקום עוביו ממש בעינן שישאר שם חצי עוביו ד"מ אם עב שם טפח בעינן בשיור חצי טפח ובצדדיו דאין בעביו אלא חצי טפח אם נשאר רביע טפח די והכל לפי המקום. מש"ז שם ובשפ"ד שם. מחב"ר או' כ"ב. ענ"ה שם או' ל"א. בי"צ שם בעמ"ז או' ט' זב"צ או' כ"ט.

לג) ודע דתחתיו דקאמר לאו תחתיו של טחול קאמר דהיינו במקים הסמוך לכרס אלא ר"ל תחתיו של נקב יהיה במקום שיהיה הן למעלה הן למטה דהכל תלוי במפולש. דבר משה יו"ד סי' ה' מחב"ר או' ל"ה. זב"ת או' ג' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ל'.

לד) א"צ עובי דינר זהב כ"א תחת הנקב ולא בצדדין ואף אם נחתך קולשיה וניקב בסימכיה ואין בין הנקב לחתך כלום כל שיש תחתיו כעובי דינר זהב כשר. תב"ש או' ב' מחב"ר או' כ"ג. זב"ת שם. זב"ש או' ח' ענ"ה שם או' ז' בי"צ שם בתה"ב או' ד' שבאו' ב' זב"צ או' ל"א.

לה) אם ניקבו שני צדדיו זה כנגד זה וביניהם נשאר כעובי דינר זהב מבשר הטחול כשרה. תב"ש שם. פר"ת או' ב' שפ"ד סוף או' ב' מחב"ר או' כ"ד. זב"ת שם. ענ"ה שם או' ח' זב"ש או' ט' תו"ז שם או' כ"א. בי"צ בתה"ב שם. וצריך לשער היטב דבשר שבנתיים הוא פחות מעט מחצי טחול. מחב"ר שם. זב"ש שם. תו"ז שם. זב"צ או' ל"ב.

לו) אם ניקב בסומכיה זה שלא כנגד זה ובכל נקב יש תחתיו כעובי דינר זהב ואלו היה זה כנגד זה היש מפולש אם יש בין נקב לנקב רוחב עובי דינר זהב כשר. תב"ש שם. שפ"ד שם. מחב"ר או' כ"ה. זב"ת שם. ענ"ה שם או' ט' בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' ל"ג.

לז) ואם בשור גדול נעשה כך א"צ רוחב פחות מחצי עביו בין הנקבים ויספיק שיעור קצת כל שנראה דהבשר שבין שני הנקבים בריא וכשרה. מחב"ר או' כ"ו. ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ד.

לח) נסרך הטחול למקום אחר אפי' בסומכיה כשרה דאין סרכא פוסלת כ"א בריאה. רש"ל פא"ט סי' מ"ח. ב"י ססי' ל"ז בשם אי"ח. כנה"ג בהג"ט או' ב' שו"ג מחו' או' א' וכתב ודלא כס' יאיר נתיב שהביא שם כנה"ג שהטריף. תו"ז שם או' כ"ג. זב"צ או' ל"ה.

טל) אם אחר שהסירו הטחול מן הכרס נמצא נקב או בועא או רקבון בטחול במקום העב לצד הסמוך למקום הדק וליכא שיעור עוד"ז ואין ידוע אם מקום הנקב היה דבוק בכרס או לא כתב השו"ג במחו' או' ד' לבדוק בטחול ע"י אפר כירה דהיינו להטיל ע"ג מקום הבועא או הנקב אפר ואח"כ רוחצין אותו במים אם לא נשאר אחר הרחיצה עפר כלל שם נותנים ג"כ ע"ג הדבוק בכרס ורוחצים אותה דבודאי לא יצא העפר ממקום הדבוק והויא הוכחה דלא היתה מקום הבועא דבוק בכרם דאלו היה דבוק גם שם היה נשאר העפר והוא נסיון אמיתי דהכי נהגינן בנסתפק במקום הסרכא בריאה. תו"ז שם או' כ"ד. זב"צ או' ל"ו.

מ) [סעיף ה'] נמצאו שני טחולים כשרה ואפי' דבוקים וכו' דס"ל דמאי דק"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאלו שניהם נטולים ממקומם וניטל הטחול כשר. ש"ך סק"ח. זב"ת או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"א.

מא) שם הגה. ויש מחמירין אם נמצא כמין טחול וכו' ודוקא אם היתר הוא כעין טחול ומעשה דמהרי"ל שהיה בטחול כמין יד היינו נמי שהיה בו צורת טחול אבל אם אין לו צורת טחול לא מקרי יתרת. מור"ם ז"ל בתו"ח כלל פ"ט סוף או' ג' וד"מ בסי' זה. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' ט' מחב"ר או' כ"ח. ענ"ה שם או' ל"ב. מק"מ או' י"ז. ביא"ב שם או' י"ב. בי"צ בעמ"ז או' יו"ד. וכתב שם המחב"ר שזהו שדקדק כאן רמ"א בלשונו וכתב כמין טחול. זב"צ או' ט"ל.

מב) שם בהגה. וטוב להחמיר אם לא במקום הפ"מ. ודעת רש"ל פא"ט סי' י"ח להטריף אפי' במקום הפ"מ וכ"ה דעת הב"ח וט"ז סק"ח. אבל הש"ך סק"ט כתב דכדאי הם רש"י והרא"ש והרמב"ם והטור ורי"ו וב"י לסמוך עליהם בהפ"מ. וכן הסכים שה"מ או' ט' מחב"ר או' כ"ט וכתב אבל בלי הפ"מ אין להקל ודלא כהפר"ח דפסק להקל לגמרי. חכ"א כלל י"ח או' ה' ענ"ה שם. תו"ז שם או' כ"ו. ביא"ב בשפ"ז שם. זב"צ או' ל"ז.

מג) בהפ"מ יש להכשיר אף אם השני טחולין נכנס אחד בחבירו שאם ינטל האחד לא נשאר בשני כעובי דינר זהב. מחב"ר או' ל' ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ח.

מד) בהמה שנמצאו לה ב' טחולים שאין נוגעין זה בזה ואין היכר איזהו היתירה כי שניהם שוים ואחת מהם ניקב בסומכיה הרי זה ודאי טרפה. לב"ש בחי' דינים לי"ד או' י"ג. וכ"כ המש"ז בסי' נ"ה או' ד' חכ"א כלל י"ח או' ז' בי"צ או' י"ג זב"צ או' מ'.

מה) בהמה שנמצאו בה ב' טחולים וא' נקיבה בסומכה כתב בצ"צ סי' צ"ח שאם ניכר איזה מהם עיקר ואינו נקוב כשרה ואם אינו ניכר טרפה מספק. אבל הפר"ח או' יו"ד חלק עליו וכתב דבכל גוונא יש להטריף. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל סי' ש"מ. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"א. מחב"ר או' ל"א. שו"ג מחו' או' ה' זב"ת או' י"ב. חכ"א שם. ענ"ה שם או' ל"ג. זב"ש או' ט"ו. תו"ז שם או' כ"ז. ואפי' השני טחולין א' גדולה וא' קטנה והקטנה נקובה בסומכיה הרי זה ג"כ ודאי טרפה. לב"ש שם ודחה דברי הצ"צ שם שהכשיר בזה יעו"ש. וכ"מ מדברי הפו' הנז' שכתבו דבכל גוונא יש להטריף.

מו) אכן אם יש איזה סי' מובהק וניכר איזהו היתירה וניקבה אותה היתירה כשר ודוקא שאינם דבוקים זה בזה אבל אם הם דבוקים אפי' בקולשיה אף שניכר איזהו היתירה וניקבה אותה היתירה טרפה לכ"ע. לב"ש שם. בי"צ שם.

מז) [סעיף ו'] טחול העוף וכו' לפיכך אין הנקב פוסל בו. כ"כ הרמב"ם פ"י מה"ש הלכה יו"ד. והסכים לדבריו הרשב"א בתה"ב והטור. מיהו דעת הרא"ה בס' ב"ה להחמיר וכ"כ רש"ל בפא"ט סי' פ"ה דלכתחלה יש להחמיר וכ"כ הב"ח דיש להחמיר לעצמו. והפר"ח או' י"א כתב דאין לחוש לדעת הרמב"ם ויש להטריף. אבל הפר"ת או' ו' כתב לדחות דברי הפר"ח הנז' וכתב דהעיקר כדברי הרמב"ם. וכן הסכים הכריתי או' י"ג לדברי הרמב"ם. שו"ג בסוף הסי' מחב"ר סוף או' ל"ב בשם כמה ראשונים וכתב דהכי נקטינן. וכ"כ בספרו ברכ"י בשיו"ב או' א' זר"א או' קמ"א. תו"ז שם או' כ"ח. זב"צ או' מ"ד.

מח) שני טחולים בעוף כשר. מחב"ר או' ל"ג וכתב דגם לרש"ל וסיעתו יש להכשיר מכח ס"ס דלא כלה"פ שכתב דלדעת רש"ל ודעמיה יש להחמיר יעו"ש. ענ"ה שם או' ל"ו. יא"פ תו"ז שם או' כ"ט. זב"צ או' מ"ה.

מט) ואם היה כל הטחול של עוף לקוי כשר לדידן דנקטינן כהרמב"ם. מחב"ר או' ל"ד. זר"א שם. תו"ז שם או' ל'. זב"צ שם.

נ) ודוקא בטחול עוף אין נקב פוסל בו אבל בבהמה וחיה בין גסה בין דקה דינם שוה. דמ"א דף קמ"ז ע"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ד וכתב והוא פשוט. זב"צ או' מ"ו.

נא) טחול של בהמה דרכו הוא להיות דבוק על הכרס ואם ראינו בטחול א' שאינו דבוק על הכרס כלל יש להכשיר דאין להוסיף על הטרפיות שמנו חכמים. זב"צ או' מ"ז בשם ח"ר נסים הלוי ז"ל. ומ"ש דאין להוסיף וכו' הוא מגמ' חולין נ"ד ע"א.

נקב מפולש עגלים שבראש עב נקב מפולש והעור מקיפו והוא במקום אחד וניכר שנברא כך דעת הט"ז והצ"צ להתירו ורבים חולקים ובראשם הש"ך בנה"כ ופר"ח ומיין פלתי שהארכתי בזה ואם אינו תמיד על מקום א' ודאי טרפה אבל אם הם על מקום א' מעולם לא התרתי בזה רק מניח להורות איש אשר אין לבו נוקפו ובמקום שאין איש יוכל לסמוך בהפסד מרובה אט"ז וסייעתו

כעובי דינר זהב מגוף טחול ולא מחלב טהור הסותם וכדומה ט"ז

טריפה עיין פלתי שכתבתי בשם אחרונים דאם נקב מכרס לטחול אין טחול סותם הכרם כי חלב טמא וקרומים אסורים מבדילין והם אינם סותמים עיין פלתי בישוב דברי רש"י שכתב שניקב ע"י מחט דאף דפירש הדברים תחבו לפנינו מ"מ מה ביקש רש"י בזה:

ואפי' נחתך עיין פלתי שהארכתי בפלפול במילת אפילו דהא דעת בעל עיטור להכשיר בנחתך אפילו בסומכיה עיין שם ובישוב דברי בה"ע:

בשינוי בשר אבל שינוי מראה אין פוסל אם לא נפלה לאור ופשוט:

אפי' עכורים וסרוחים אפי' נקט אבל חד דינא אי' למים זכים עם עכורים ועי' פלתי מ"ש

והבשר סביבו שלם עיין פלתי שכתבתי שנתכוון לדברי הט"ז אם טחול שלם מכל צד מבחוץ רק מבפנים לקותא אפי' ליכא דינר זהב משום צד דהואיל דשלם לא חל עליו שם נקב ואנן נקב תנן ואם הבשר רע רק קרום שעליו שלם ז"א מועיל דצריך אף בשר הטחול שיהי' שלם מכל צד ועיין פלתי:

ולא יותר בלח"מ נסתפק א"כ מה שדבוק לכרס דוקא וזולתו בכלל קולשא או העיקר מחציתו ואם תחלק טחול לשנים יהיה מקום עב יותר מן מה שדבוק לכרס. ועי' פלתי מ"ש בזה להכריע דאם ברור לנו שאין שיור דינר זהב טרפה אבל אם גם בזה אנו מסופקי' יש להתי' ע"ש

עובי דינר זהב עיין פלתי שמצאתי שיעו' לא יותר משליש אצבע שהוא ב' שעורי' ומחצה ע"ש.

פחות מחצי עובי עיין פלתי דלא כפר"ת בק"א דדעתו דתצי עובי של טחול מהעגל מספי' אפי' בשור הגדול ח"ו להקל קולא כזו ועמ"ש בפלתי בזה וצ"ע:

שני טחולים עיין בצ"צ דאם נמצא שני טחולים וידוע איזה טחול הנכונה ואיזה יותרת ונקב בסומכי' כשר ולמד זה מן כליות וגם שם השיג מהרש"ל ועי' פלתי שהארכתי בזה

בצד העב וכו' הוא דעת הרמב"ן דס"ל יתר כנטל כנקב באותו מקום ונקב בסומכי' טרפה.

העוף עיין פלתי שבררתי דיש לסמוך ע"ז בלי פקפוק וכמ"ש רשב"א דכבר הורה זקן:

אם ניקב בראש עב וכו' הט"ז כתב בעגלים שבראש העב נקב מפולש והעור מקופ' ובכל עגלים שנמצא הכל במקום אחד עד שנראה שנברא כך חסר ואנשים אומרים שכך בנמצא שם והורה הט"ז להתיר דאין זה נקב רק חסר וכשר ובשו"ת צ"ל ביאר דבריו דבשלמא בדברים חלולים שייך נקב אף שנברא אבל בדבר שטחי כמו דף אין שייך נקב אם נברא כך ומה לי דנברא בקצה הטחול חסר או באמציעיתו. והסכים הצ"צ ג"כ להתיר אמנם הש"ך בנה"כ וכן פר"ח הורו לאסור וטענה א' כי מי יאמר שהיה בעת בריאה רק לאח"כ מחמת החולשא והבריא כ"כ עד שהוא נראה כמו שנברא וזו טענה יש ליישב כיון שרואין שכולן במקום א' מכוון וזהו מופת שכך נעשה במציאות הטבע ובריאה ואילו ע"י חולה ומקרה לא היה מזדמן תמיד במקום א' במקום מכוון ובתשובת רשב"א סי' שפ"ג לא היה נקבי בני מעיים מכוונים בכל בהמות על מקום אחד. ולכן אין ראי' שהיה נקב בדקין שהיה הרשב"א מסופק אלו נעשה אח"כ ע"י חולי או מקודם כי שם לא היה מכוין במ"א אלא בגוף הדין של היתר דאין זה קרוי נקב בזו אני מסופק מתרי ראי' חדא מהא דכתב רשב"א אם יש שני טחלים וחד מדובק בחבירתה בסומכי' למ"ד כנוטל דמיא עם מקום חיברו הרי טריפה דה"ל נטל מן סומכי' וה"ל נקב וטריפה עכ"ל ואע"פ שהרי היא מתחילת הבריאה דכנטל דמי הוי כניטל מתחילת הבריאה ומ"מ טריפה אך זה יש לדחות דיש לומר דזה יתר כנטל דמי מסורת ביד חז"ל וכך הי' מסורת דלרבי הטחלים גורמת חולשא לבהמה כאלו באותו מקום שהיה דבוקה נחסר ונוטל קצת ביד דטרפה מחמת חולשה בשני טחולי' ודבוקי' במקום שעושי' טריפה לבהמה כאלו נקרא לו עכשיו וטרפה ודייקו ליה מדקאמר כנטל דמים ולא קאמר כחסר דמי וקצת משמע כן בתה"א דף ל"ט וראיה שניי' ממה שנתחבטו התוס' ורא"ש ומחברים דדייקו הא דלא מנה במשנה ניטל לב קיבה וכו' דהו' כ"ש מניקב וכן משמע במשנה ניקב הזפק רבי אומר אפי' ניטל ש"מ דיותר יש להכשיר בניקב מניטל והקשו מא"ל ונכנסו בדחוקים. #א) ולכאורה התי' בפשוט כי ודאי זהו שהחליטו אם ניקב טריפה מכ"ש ניטל אין מוכרח דהא כ' רש"י דף כ"ה ד"ה ה"ה וכו' שחמיר ניקב מניטל שע"י נקב הוא הולך ומוסיף מכאוב וחולי רב בגופי' רק ה"מ בנקב ביד וחולי אבל נברא בנקב לא שייך דברי רש"י דאין כאן מכאוב וחולי ופשיטא דשפיר י"ל אם ניקב טריפה מכ"ש ניטל לגמרי וא"כ בלב וקיבה וכדומה דהם אברים חלולי' דשייך בהו לקב אפי' בתחלת בריאה כמ"ש הצ"צ שייך שפיר כ"ש של הפוסקים דל"ל מחמת כאב דהא ניקב למשמע אפי' בתולדה ובריאה אבל בטחול דלא בטחול דלא שייך נקב בבריאה כמ"ש הצ"צ רק בכלל ניטל הוא דאי אתה מוצא נקב בטחול רק ע"י חולי וקוץ בזה אין כ"ש לניטל כמ"ש רש"י ולק"מ. מיהו י"ל לאידך גיסא אדדייק מתוס' דייק מרש"י הנ"ל דכתב דלכך ניקב טריפה וניטל טחול כשר דמוסיף לה חולי ומכאוב נברא בנקב מא"ל דכ"מ שנאמר נוקב אפי' נברא כך דהא אין כאן כאב וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דלא שייך בטחול נברא נקב כדעת בעל צ"צ וצ"ע. והאמת אגיד כי אני הייתי תמיד חוכך להחמיר בספיקא דדינא רק את זה נתתי אל לבי כי כפי מ"ש הט"ז והצ"צ וכן כולם הי' הכל בעגלים וכן לידי בא שאלות רבות כאלה הכל בעגלים אבל בשורים ופרות לא נדכר שאלה כזו ולא בא לידי מעולם שאלה בשור או פרה רק פ"א. והדבר מתמו' אם שכיחי בעגלים כמוהו יהי' שכיח בשורים ופרה כי עגל נעשה שור כשיגדל. ומזה שפטתי כאשר יגדל הבהמה יתרפא הנקב ויהיה החסרון נתמלא וישיב לבשרו כמקדם ולכך אינו מורגש בבהמה גדולה ומזהו לאות כי אינו נקב מוחלט כי איך יחזור ויתרפא אם הוא טריפה ואיך יהי' תמיד קרום מחמת מכה אלא הטבע לא שלמה הבריאה ונמצא חסר וברוב ימים מלאה חסרון וזהו מושג מאוד לחקרי הטבע ולכן דעתי נוטה להתיר רק מ"מ לא התרתי כל ימי רק מניח לאחרים להתיר אשר אין לבם נוקפם ובמקום שאין איש אין להתיר רק להפסד מרובה וצריך עויין גדול:

נקב מפולש. #ב) רש"י פי' אי אשתייר כעובי דינר זהב ולא יצא מחט לחוץ. והב"ח להציל מקושי' דהא הוי מחט בחלל הגוף פירש דנקב דרך הכרס והטחול דבוקה בו סותמו. ואמת כי רש"י לא ס"ל הך דלקמן סי' מ"ו ס"א בהג"ה דאבר אחר אינו סותם כנראה מדברי רש"י בדף מ"ט ע"ב ד"ה טרפשא וכו' אבל מ"מ הא חלב טמא מפסיק בין טחול לכרס וזהו הוא ככובע ואינו סותם כי יש חלל על הנקב ואין מיהדק בתוך הנקב וא"כ מה יוסיף שהטחול דבק עליו וסותם. ולכן כולם הסכימו דאיירי במחט לחלל גוף ותחבו בפנינו דליכא תו חשש לשארי אברים פנימים. וזה אמת לדינא אבל מ"מ אין פותר לי דמי הכריח לרש"י בכל זה דאיירי במחט ותחבו בפנינו ולא פי' כפשוטו דניקב ע"י חולי ומוגל' כמו מעשי' בכל יום. ואמרתי בזה דברים רבים ולא הנין לי' שיהי' קרובים בכוונת רש"י ומה שנ"ל ביותר כי קשי' לי' לרש"י לישנא דגמ' דקאמר כי אשתייר ביה כדינר זהב כשרה ומשמע מלשון דלהתירה בא בשיור דינר כשרה ובאמת נהפך הוא דסתם נקב הוא נקב מפולש בכל דוכתי' ובכל טריפות וא"כ לולי דברי הגמ' אפי' בשיור כל דהוא כקרום ביצה הי' כשר רק הגמ' החמיר להצריך עובי דינר א"כ מה זה דקמ"ל דכשר כאלו בא להורות לנו היתרא אסורא קמ"ל וכך ה"ל לומר ואי לא אשתייר דינ' זהב טריפה דלא תימא בענין מפולש. ולכך ס"ל לרש"י דאיירי במחט ורש"י ס"ל בהמסס הואיל לית לי' רק קרום א' חיישינן שמא הבריא ולא בעינין מפולש וא"כ אף בטחול בנקב במחט ה"א א"צ מפולש כלל דחיישינן שמא הבריא ולכך קאמר הגמ' בטחול רק באשתייר עובי דינר כשר וטובא קמ"ל להתירא דלא אסרינן בנקב שאינו מפולש כמו ודוק ודברי רש"י ברורים:

ואפילו נחתך וכו' רבים תמהו מאי אפילו וכו' הא לחד תי' ניקב טריפה ונחתך כשר וכ"כ בעל העיטור. #ג) ונראה כי דעת בע"ה לפסק בנחתך אפילו בסומכי' כשר כחד שינו' בגמ' דמשני על הא דפריך ממשנה פרק בהמה המקשה חותך מן עובר מותר מן טחול וכליות אסור הא בהמה מותר ומשני אף בהמה אסור ואיידי וכו' א"כ ניקב לחוד נחתך לחוד וזהו התי' תפס בע"ע ותמה הרשב"א למה פסק להקל כתי' שני. #ד) וכמו כן כתב רשב"א לרש"י ריש פ' בהמה המקשה (וכ"כ ר"ע ברטנורה) דלכך נקט במשלה טחול וכליות מידי דלא מיטרפא בהו וכתב דרש"י ס"ל כב"ע דהלכתא כלשנא בתרא אבל הר"ן כתב דלפי דקיי"ל לחלק בין סומכי' לקולשא לא צריכין לכל זה וליכא לחלק בין ניקב לנחתך. וכ"כ הפר"ח והשיג חתי"ט שהקשה ג"כ קושי' רשב"א ובאמת דברי הרשב"א והר"ן הי' בהעלם עין מתיו"ט שלא זכרם כלל. ואח"כ הביאם במ"מ. #ה) ונראה דב"ע ורשב"א לא נעלם ממנם סברות הר"ן שהוא פשוט די"ל דנחתך בקולשא רק קשיא לרש"י למה קחני טחול ואי דלא מטרף בהו לתני כבד דג"כ לא מיטרף בהו אלו חתכו ושייר זית לכל חד כדאית לי' ול"ל דמשנה ביקש להודיענו בחותך כל האבר משא"כ בכבד בעי שיור לכ"ע וא"א לחתוך כל הכבד אבל בטחול איירי דחותך כל טחול לגמרי בלי שיור וזהו כשר לכ"ע דה"ל ניטל טחול ז"א דא"כ אין מקום לקו' הגמ' דבניטל כל טחול לכ"ע כשר מבלי חולק וצ"ל לישנא חותך מן הטחול משמע לא כל טחול וכ"כ פר"ח סק"ד והא דלא נקט המשנה כל טחול היינו דקמ"ל דאין שחיטת בהמה מתרת דבעינין תמימה דוקא ולא חסרה כמ"ש רש"י וה"א בחסר כל אבר אבל בחס' מקצת ובהמה עכ"פ יש לה כל אברי' ומכ"ש בחותך מקצת ה"א רובא ככולה ושלימה איקרי קמ"ל דלא וזה פשוט וצ"ל דלא ביקש המשנה לנחות בדינים כי כבד צריך להיות שלא יחתוך במקום מרה וחיותא וכדומה. וסתמא קתני נחתך יהי' באיזה מקום שיהי' וקשה הא גם בטחול צריך תנאי שלא יהי' החתך בסומכיה וע"כ צ"ל דלא ס"ל למשנה לחלק. ושפיר צ"ל דנחתך כשר אף בסומכי' ולכך לא הקשה רשב"א רק מכח תירץ ראשון בגמ': ובאמת בתי' ראשון יותר קשה דמשני הא דקתני אסור באכילה ה"ה בהמה רק איידי ל"ל זאת במה דמיטרוף בהמה למה לא קתני כבד ג"כ או כליות לבד וצ"ל דלריש לקיש טובא קמ"ל דקתני אסור באכילה שאין שחיטת בהמה מתרת אבר מן החי דאף דודאי אם בהמה נטרפה פשיטא דאסורה וכי יועיל שחיטה להתיר טרפה רק קמ"ל דאין שחיטה מועיל להתיר משום אבר מן החי אך זהו תליא בפלוגתא לרבא איהו בעל הך שמעתתה דניטל הטחול וכו' וס"ל לקמן בסוף כ"ג דאם תלש ממנו אבר וטריפה לר"ל מחייב משום אבר מן החי ולר"י חייב שתים משום טרפה ומשום אבר מן החי וא"כ י"ל דמשנה אגב אורחיה קמ"ל דאסור משום אבר מן החי לבד דומיא דכליות דאין בו איסור רק משום אבר מן החי והיינו כר"ל דסב"ל רק אבר מהחי לבד חל. ויותר נראה דטוביה קמ"ל דחייב משום אמ"ה פי' בשר מן החי ולר"י בחולין דף ק"ב ע"ב אינו חיוב רק משום בשר בשדה טרפה ואם אכלו עם בשר טריפה אינו לוקה רק א' כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מ"א וא"כ קשה מאי קמ"ל דאסורא דפשיטא דאסור דהא כל כל בהמה אסורה ואי משום בשר מהחי היינו בשר טרפה והכל לאו אחד ועי' בפ"ה מהל' מ"א ונראה דרמב"ם ביקש ליישב קושי' זו ולכך ס"ל אבר שאין בו עצם כמו טחול לוקה משום אבר מן החי וא"כ הרי כאן תרי לאוין אבל להראב"ד דס"ל דגם זה רק בכלל בשר בשדה וכו' א"כ קושי' הנ"ל במקומו וצ"ל דבאמת הך שנוי' בגמ' אתיא לר"ל דס"ל דהכל לקי משום אבר מן החי וזהו סברת ב"ע וא"כ כיון דהלכתא כרבי יוחנן ליתא תי' ראשון וכיון דקיי"ל כר"י וקיי"ל כתי' שני צדקו דברי ב"ע. והנה עוד מקום לומר בדברי רש"י דכתב דטחול לא מיטריף וקשה דהא בס"ד דאמרינן דמטריף ומ"מ קחשיב טחול וגם למה לא קתני כבד דהא הם הקשו על האי כללא דכ"מ דניקב טרפה אף ניטל טרפה מהך דטחול ותי' שאני טחול דלא מיטריף בנקב רק בסומכי' וקשה בס"ד דפריך מן בהמה המקשה ש"מ דס"ל דכ"מ פוסל הנקב איך הבין קושית הפוסקים. ונראה דבלא"ה צריך להבין תי' שלהם דמה בכך רק בסומכיה מ"מ סומכי' גופי' קשיא הנקב פוסל ואם ניטל כל הטחול עם סומכי' כשר. אלא ודאי הא דבסומכי' טריפה דמגיע לקותא לכרס שדבוקה בו וע"י לקותא שבו מגיע רקבון ולקוי לכרס ומטריף ולכך באינו דבוק כשר ולפ"ז פשיטא דלא שייך הך כללא אם ניקב פוסל מכ"ש ניטל דזהו אם מצד עצמו ש"מ דאית בי' חיותא ואיך יכשר בניטל דבר שחיות תלוי בו משא"כ בטחול שהנקב הוא מחמת הכרס ולכך כשר בניטל כשאינו דבוק לכרס אף לכרס אינו מזיק וא"כ י"ל אף בס"ד ידע דכל טריפות דנקב מ' כרס רק חשב אפילו למטה ממקום שדבק בכרס כיון שאבד אחד הוא ומחציתו דבק בכרס אף אם לקותא למטה הימנו החולשא מתפשט ועולה עד שמגיע למקום כרס ושם מטריף ומכלה לכרס וא"כ ל"ק כלל מניקב וניטל וא"ש: ובזה יובנו דברי רש"י ומשנה דלא נקט כבד כי המשנה קמ"ל דאין שחיטות בהמה מועיל לאברים שלה דבעינן בהמה שלימה ויש מקום לטעות ה"מ אברים שחיי בהמה תלוי בהם א"כ הם שייכים נבהמה כי זולתן אינה בהמה וטרפה היא אבל אבר שאין חיי בהמה תלוים בהם וזולתם ג"כ חיה ה"א דאינן בכלל בהמה ואף כי ינטלו מ"מ שלימה מיקרי ועי' בעירוכין האומר ערך כבד הואיל וחיי' תלויה בו הוי ערך כולו משא"כ שארי אברים קמ"ל דמ"מ אין שחיטתו מתירתו וזהו כוונת רש"י דנקט וטחול וכליות דלא מיטריף בהו דאף דניקב טחול בסומכיה טריפה הוא מחמת הכרס אבל בעצמה לית בהו חיותא וה"א דלא שייך גבי בהמה #א) ולכך לא קתני כבד דניטלה לגמרי טרפה ותלי' בי' חיותא וא"ש ולכך הס"ד בגמ' דס"ל בכ"מ פוסל נקב מ"מ לא קשי' לי' לתני כבד דידע כמ"ש דבזה תליא חיות ולא בזה ודו"ק: או בדרך קצרה #ב) דלכך ס"ל לעיטור כשינוי בתרא משום דסתם קתני חותך מן טחול הן בסומכי' והן בקולשא ובחותך מן סומכי' פי' המשנה אסור באכילה וגם הבהמה ובחותך מן קולשה פי' המשנה הנחתך אסור באכילה ולא הבהמה וא"כ בהך מילתא אסור יהי' שני פי' וזהו דוחק ולכך ס"ל כשינוי בתרא והכל מותר בנחתך. ואף אנן דלא ס"ל כעיטור ובסומכי' באמת הבהמה אסורה ועדיין קשה הא יש שני פי' במשנה בבבא אחת וא"כ יש מקום לטעות ולומר דנחתך בב"א טרפה וא"כ אתיא המשנה בפשוט האבר הנחתך מבהמה אסורה ולכך קמ"ל כשרה ושפי' יתכן מילת אפי' גבי נחתך. גם י"ל כיון דחתך גורם כאב במקום חתך כמ"ש רש"י דה"ל ניקב והנה מחצית הטחול עב ומחציתו קלש ואם הוא חותך באמצע בין עב לקלוש הא צד עב ג"כ מקבל כאב כי הוא מכאיב משני צדדי החתיכה וה"א דטריפה כי מכאיב לצד העב ג"כ קמ"ל דכשר דמ"מ גוף החתך היה בצד קלוש וא"ש אפי' ודו"ק: ומה #ג) שטען הפר"ח על בה"ע מהא דפרכינן בריאה שנקבה או שחסרה מאי או שחסרה היינו נקבה דמה קושי' הא יש הבדל בין ניקב לנחתך. ולא על הב"ע תלונתו כי אם על הגמ' דכל אמוראי דפרכי זאת הל"ל הניחא לחד שינוי דהא איכא בגמ' תרי שינוי אלא דאין כאן קושי' ריאה שנטלה טרפה פשיטא דאין לחלק בין ניקב לנחתך אבל בטחול דניטל כשר א"כ י"ל דנחתך היינו ניטל ולא דמי' לנקב דכאיב לי' ביותר ולק"מ:

אם הבשר סביבו שלם. הט"ז והש"ך והפר"ח כולם הסכימו דמים הן זכים ומכ"ש עכורים הוי כנקב וכ"כ הרב רמ"א בד"מ ודלא כב"ח דהפריז על המדה להקל אלא דקשה להבין במ"ש הבשר שלם ויהי הכוונה כעובי דינר מה קמ"ל ומה כל העדות הזה שהעידו הזה שהעידו שראו אצל ראבי"ה שהכשיר בנשאר יפה ושלם דינר זהב פשיטא והם ז"ל פירשו דל"ת הואיל יש שם מי' שדי תכלה בכלהו ואפילו נשאר כדינר מ"מ טרפה דבר זה דוחק מהכ"ת נימא כן בריאה דאיכא סמפונות ונשפך כקיתון מ"מ לא חיישינן דירקבו א' מסמפונות או הקרום למה נימא כן בטחול. ומה נשתנה זה מכל אברים. וגם שלם מכל צד לא הבנתי וגם למה לא הזכיר שהבשר הי' שלם כעובי דינר דזהו עיקר היתרא. #ד) לכן ברור דנתכווין למ"ש הט"ז בסוף סימן אשר הסכים עמו גם הפר"ח דאם מכל צד לא ניכר בטחול רק בפנים באמצע טחול לקות' במי זכים. עכורים מוגלא. וכדומה ומכל צד אין שיור עובי דינר דמ"מ כשר ואמת כי ראיי' הט"ז מחסרון בפנים בריאה אין ראיה כי בריאה עיקר פסול בקרום וסמפונות ובבשר הריאה אין נ"מ ולכך חסרון מבפנים כשר כי מה נ"מ כיון דקרומים וסמפונות קיימים אבל בטחול אין הפסול בקרום הטחול רק בגוף הטחול שלא יהי' נקב א"כ י"ל בפנים ג"כ פסול מיהו באתרוג אמרינן ג"כ בגמ' דתלי' בחסרון מבפנים ושם ג"כ אין טריפות בקרום אלא דא"צ לראי' בגוף התי' דניקב הטחול תנן ומה נקב יש בו הלא מכל צד שלם וסתום ואיך שייך בו נקב רק שלא תאמר היינו נקב כיון דמבפנים נלקה סופו להיות שולט בחוץ ויתגלה הנקב ולזה שפיר מביא ראיה מריאה דאי איתא להך חששא גם שם ישלוט בקרום וינקוב א"ו דלא חיישינן לכך וא"כ אין כאן נקב כלל וזהו היה העובדא אשר בא לפני ראבי"ה כי היה נפוח אבל הבשר היה יפה ולא הי' בו ריעותא רק נפוח וצוה לחתכו ויזו בו המים וגרר מכל צד ומצא שלם סביבו מכל צד רק באמצע היה נפוח והכשיר ולא דקד' כלל לדעת אם הוא עובי דינר כיון דהוא רק מבפנים ומכל צד שלם וזהו פשוט וברור ומ"ש עד סומכי' היינו עד בכלל שהנפוח התחיל במקום קולשא למראית עיין מבחוץ אבל כשחתכו הי' בתוכו החלל מתפשט אילך ואילך כסדר הבועות שראשן קשה ומתפשטין אילך ואילך עד שהגיע לתוך הסומכה ג"כ. ולכך בדק ומכל צד הי' שלם והכשיר ובאגודה נאמר כי הך מעשה ונפוח היה בסומכי' ולא בקולשי' ע"ש וט"ס נזדמן בשאר ספרים שנאמר בו בקולשי'. ודברים אלו ברורי' ותו אין לפקפ' על דינו של ט"ז כי כן דברי ראבי"ה:

שכל #ה) מה שדבק לכרס קרוי עב ולא יותר ובלח"מ כ' שאח"כ לאחר דביקות הכרס ג"כ עב ומונח על הכרס אבל לא דבוק והסכים הגאון בעל כלי יקר וחכמי עיר פראג ואף הוא במנין לאסור ואח"כ חזר בו דרוב מחברים זולתו מהר"ן וש"ד כתבו מה שדבק בכרס קרוי עב ולא יותר ובאמת לפי מש"ל וכן מצאתי בפריש' דטעם דטריפה לא מחמת טחול רק מחמת דיקרה לקותא בכרס הדבר מבואר דתלי' הכל בדביקת בכרס. ומ"מ אני חוכך להקל הואיל יצא הדבר מפי גדולי הדור להחמיר והלח"מ ג"כ אמר להלכה ולא למעשה וגם אדרבה כיון שאחרי מקום דבוק ג"כ עב אלו העיקר מה שדבו' בכרס איך אמר גמ' סתם בסומכה הא איכא סומכי' מ"מ כשר ואיך אמרינן סתם בסומכה ופירש"י בעוביו מלמעלה ולכן אם בא לפני טחול ולא ניקב מעבר לעבר רק הי' שיור והשיור למטה בתכלית הדקות וקלישות עד שאין בו ספק שאין שיור עובי דינר זהב אני מטריף דהא קרוי העב. אבל אם יש בו שיור רק אנן לא בקיאין שיעור עובי דינר ובעינן דוקא עד חצי ובזו פשטה לקותא יותר מחצי ובזה אם הוא בצד עב כזה שאינו דבוק אני מכשיר דהוי כס"ס ספ' יש בו עובי דינר ספק אין בו עובי דינר ואת"ל אין בו ספק אי זה הוי מקום עב דאולי הוא קולשא ואין נקב פוסל בו כלל וכן להיפוך ולכן יש להכשיר:

עובי דינר זהב וכו'. #ו) ואני בעניי אמרתי למצוא שיעור במקצת כי ידוע בתורה במלאכת המשכן נאמר בכלי קודש ארון שלחן מזבח הזהב וצפית זהב. ומסתמא הי' צפוי' שווים כשיעור שניתן למשה מסיני כמה יהי' עביו אם מעט אם הרבה דמהכ"ת לשנות ואלו הן שינוי הי' מתפרש ועי' תוס' סוף חגיגה ומנחות דף צ"ו ע"ב דס"ל דצפוי דשלחן היה כעין צפוי דארון והי' ב' שלחנות כמו ג' ארונות ע"ש ולא מצינו דהי' ג' שולחנות רק ג' ארונות עשה משה אלא דס"ל צפוני' כהדדי נינהו ולא יש הבדל בין שולחן לארון וכן בתנחומא פ' תצוה נותן שיעור ציפוי מזבח נחושת שהי' נחושת כעובי ציפוי זהב למזבח זהב והטעם כי הכל אחד וכל הציפוי' הנכתבים סתם שוים הם בלי פקפוק ובב"ב די"ב מבואר לר' יהודא הי' דופנו של ארון עוביו אצבע מארבע אצבעות בטפח ע"ש רש"י ותוס' ד"ה אצבע ושלשה ארונות הי' זה בתוך זה וא"כ הי' ארון של זהב שהי' מחוץ לצפות ארון עץ שליש אצבע. ובסוף חגיגה אמרינן שהי' בעובי דינר זהב הרי דעובי דינר הוא שליש אצבע וכן בתנחומא צפוי נחושת למזבח נחושת הוא עובי דינר זהב והיינו דכל צפוי' הם שוים. ולתנא דס"ל בב"ב דעובי דופן הם שני אצבעות לא יחליק אמציאות דדינר זהב רק ס"ל ארון עץ דהי' עיקר היה עב ביותר ועי' תוס' חגיגה ד"ה דכתבו דצפוי של משה היה דק וקלוש למאוד וא"ש והרי מבואר השיעור דעל כל פנים לא יותר משליש אצבע. ואני בעו"ה לרב חולשת גופי וחסרון דעתי וחשכת שכלי א"א להעמיק בו ביותר להעמידו על תלו ומי שחננו ה' בדעת רחבה ובקיא בתורה ישמע ויוסף לקח לברר הדבר כשמלה ושכר הרבה משמים יקבל לברר הספק בתורה ולהזכיר הנשכחות. ומדי דברי בזה אמרתי להעלות מילי מעליותא על הספק מרגנית' קטנה לבל ישכח כי סוף חגיגה אמרינן פושעי ישראל אין אור של גיהנם וכו' ק"ו ממזבח הזהב שהי' עליו רק כעובי דינר זהב אין האש מכלה אותו מכ"ש לפושעים שמלאים מצות כרמון. וכתבו התוס' במדרש יש שהי' משה מתמיה ע"ז א"א שלא ישרוף העץ וא"ל קב"ה כך דרכו אש של מעלה אש אכלה אש ואינו מכלה עכ"ל ותמהו מה ביקש התוס' בזה והוא דבר שיש בו סתיר' לכאורה כי מה דאין אש מכלה צפוי מזבח לא הי' מחמת חיבת הקודש ומצוה רק טבע של מעלה ואפי' הסנה לא אוכל וא"כ מה ענין זה דמצוה יגן על מדורת אש. #ז) אמנם הדברים כפשוטים כי ידוע על מזבח הזהב לא היה אש מעלה כלל רק הכהן הכניס בבקר ובערב מחתה גחלים והקטיר הקטורת וא"כ אייך שייך דרכו אש של מעלה מה בעי תמן אש מעלה אבל באמת מקום המדרש הוא תנחומא שנאמר כנ"ל כי הי' רק על מזבח נחושת צפוי נחושת כעובי דינר זהב והי' האש בו תמיד יומם ולילה והי' משה מתמי' שלא ישרוף העץ ואמר לו הקב"ה כך דרך באש של מעלה אש אוכלה אש וכו' וא"ש כי במזבח נחושת היא מזבח העולה הי' אש של מעלה. והן הן דברי תוס' כי קשיא לתוס' למה יליף ק"ו ממזבח הזהב שלא הי' גחלים רק מחתה אחד בבוקר ובערב ולא יליף ק"ו ממזבח נחושת שהי' ג"כ רק ציפוי כדינר זהב נחושת והי' האש מתמיד יום ולילה כדכתיב אש תוקד על המזבח והמזבח נחושת התמיד תת"פ שנים עד בנין שלמה ולכך כתבו התוס' דממזבח נחושת אי אפשר להביא ראיה דבמדרש יש שהיה משה מתמיה ע"ז והשיב לו כך דרכו באש וכו' ואין כאן ראיה ולא ק"ו ולכך יליף ק"ו ממזבח הזהב שהיה ג"כ כעובי דינר ולא היה שם אש של מעלה כלל וליכא למפרך ולק"מ וא"ש ודו"ק:

ויש מחמירין עיין בשו"ת צ"צ נ"ח כ' דאם יש כאן ב' טחלים וידענו איזה נכונה ואיזה יתרת ונקבים בסומכי' דכשר. #ח) ויש להקשות דאם הן מה פריך הגמ' לרבא דאמר ניקב טריפה מן משנה חתך מן טחול וכליות אסורה הא בהמה שרי' מה קושיא דלמא איירי בכה"ג דחתך מן יתרת וקמ"ל דמ"מ שחיטת אמו מתרת כנ"ל ובאמת בהמה גופי' שרי' כיון דנחתך יתרת כמ"ש הצ"צ ויש ליישב. ודע במ"ש הריב"ם וכן הרא"ש גבי בטדי בתורא דשיעור שנתנו חז"ל הכל בשור וראמים הגדולים ולפי ערכן נלמד לשער בשאר בהמות וכ"כ הרא"ש להדיא בכל שיעורי' כמש"ל גבי כבד כן שיעור עובי דינר וא"כ הרשב"א למד דבשור הגדול שעור דינר הוא פחות מחצי עובי טחול בשאר בהמות ג"כ פחות דמ"ש דאם חצי עובי טחול בשאר בהמות קטן מעובי טחול בשור אף עובי דינר בשאר בהמות פחות והכל לפי ערך ולק"מ מה שהקשה הב"ח דאם עובי חצי טחול בבהמה קטנה כעובי דינר א"כ אותו עובי נקח ונשער בו בשור הגדול והפר"ח סק"א הסכים לדינא וח"ו להקל בו רק לק"מ דהשיעור דינר בשור הגדול ומכאן והלאה הכל לפי ערך שאם בשאר בהמה א"צ לדינר אף חצי עובי טחול אין כ"כ גדול אך קושיא ב"ה ופר"ח לרשב"א ורמב"ם דס"ל דכל שעורי' תנן בבהמות גדולים וקטנים וא"כ אף עובי דינר בכל בהמות שור ועגל והקושיא במקימו אם כן על כרחך חצי עובי טחול דעגל כעובי א"כ יספיק עובי חצי טחול דעגל לשור. #ט) וצ"ל דרמב"ם ורשב"א לא אמרו אלא להחמיר אולי הך שיעור ד"מ בטדי או ב' זתים בכבד אמרו חז"ל אף בקטנה. אבל להקל ולומר דשיעור חצי עובי טחול בעגל כשיעור דינר לא אמרינן וחוששין להחמיר דלא נתנו חז"ל שיעור רק בשור הגדול כריב"ם. ובאמת אין חצי עובי טחול בעגל כעובי דינר רק לפי ערך ודו"ק:

לפיכך אין הנקב פוסל בו הן דברי רמב"ם וכתב רשב"א אע"פ שיש לפקפק כבר הורה זקן והר"ן ואח"כ האחרונים לרב יראתם פני זקן לא נהדרו ופקפק בו דהא הגמ' מדמה עוף לבהמה ואי דלית לי' סומכה אדרבה לית לי' קולשא וכולו טריפה ולפמש"ל דטעמא דנקב בסומכא טריפה דיגרם רקב לכרס. #י) וא"כ צדקו דברי רמב"ם דעוף אינו דבק לכרס ואין לו חיבר בו פשיטא דכשר דהכל כקולש' יחשב. והבאתי קצת ראי' לרמב"ם דקתני נקב הקרקבן נקבו דקין גבי אלו טריפות בעוף וקשה למה לא קתני נטל קורקבן נטלו דקין דטריפה דזהו ודאי טריפה כקושית התוספת בבהמה דקיבה וצ"ל תי' התוספת ומחברים כיון דנקב פוסל בו מכ"ש ניטל וקשה מן טחול ניטל כשר נקב טריפה ול"ל תי' דלא מטרף אלא בסומכה דהא בעוף קיימין ובכל גוונא טריפה ואין בו הבדל כלל. וע"כ צ"ל דבעוף כשר בכל גוונא ולכך ת"ח יחמיר לעצמו אבל ח"ו להחמיר לאחרים נגד פי' הרמב"ם ז"ל. שאל זקנך ויאמרו לך: והנה מה שבררנו לעיל דטריפות דניקב הטחול הוא דיגיע לקותא לכרס אין להקשות אם כן ריש פרקין דאלו טריפות מנה ח"י טריפות ובתוכם ניקב הטחול הא הוי בכלל נקבה הכרס כמ"ש התוס' דלכך לא מנה חסרון בגלגלת הואיל טעם דטריפה מחמת הקרום והא תנא לי' י"ל דמכאן יש ראיה להנ"ל דהא התוס' כתבו בד"ה הנך דלכך לא מנה חסרה הריאה וחסרון בשדרה לא' משום דמשונה בשעורו. זה במשהו וזה בחסרון תוליות וכו' וקשה א"כ איך כללהו לנקוב טחול בהדי שאר נקבים ולא חשבינן לי' רק בחד הא כל נקובים צריך להיות מפולשים וניקב טחול גם לא נשתייר עובי דינר טריפה וצ"ע דר' עוירא לא ס"ל לחלק בין עובי דינר זהב כיון דס"ל בכל טחול פוסל נקב א"כ אין הטעם משום לקותא דכרס ואף שיעור דינר ליכא רק נקב בעינן בכל נקובים ושפיר חשבינן כחדא ולמסקנא דקי"ל עובי דינר זהב ובסומכי' דוקא א"כ אמרינן דטריפות בשביל הכרס באמת בלא"ה אין לחשוב אותו וא"ש ודו"ק: ובאמת קשי' לי' לס"ד דאמר ר"ע נקבה טריפה יהי' הפי' נקב מפולש או בלי שיור עובי דינר מ"מ אם קלף וחלק הטחול שיש לו עובי דינרים חולק אותו בעוביו לשנים עד שכל א' אינו עב רק דינר וחתך אחד הלא כשר דלא יהי' נקב כשר וא"כ מה פריך הגמ' מן משנה חותך מן טחול דלמא חתך בכה"ג וא"כ הטחול אסור ובהמה שרי וצ"ל דכיון דכאיב לי' ביותר בחתך ס"ל לס"ד אף דחתך בזה אופן מ"מ הוי כנקב עד דאין שיור דינר מועיל דכאב לי' ביותר ולפ"ז י"ל הא דמשני הגמ' ניקב לחוד וכו' דקשה כמ"ש רש"י גופי' הא כל חתך וחתך היינו נקב וצ"ל דמשנה דאיירי דחתך בעובי ומשנינן דלא דמי לניקב דזה יורד וניקב עד בלי שיור עובי דינר זהב וזה יש לו שיור אבל בנחתך לגמרי פשיטא דגרע מניקב וכל חתך וחתך אי' בו נקב ויפה כתב הטור אפי' ודו"ק:

בראש העב. עבה"ט סק"א בשם ט"ז דאף במקום הדק שיש בתחלת ראש העב טריפה. וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נ"ה וכ"כ הפר"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קכ"א שהורה דהיכא שסביב הנקב הוא עור שניכר שהוא כך מתולדתו וכה"ג במקום העב הסכימו כל האחרונים דטריפה דלא כט"ז ס"ק ב' אבל בזה דאינו בעב ממש כשירה ע"ש. [ועיין בתשובת נו"ב סימן ט"ז מבואר שפשוט בעיניו דגם בכה"ג יש להטריף רק חקר שם על התערובת ע"ש ואף עפ"כ כל המיקל וסומך בזה על אא"ז ז"ל אין מזחיחים אותו שכל דברי הנו"ב שם סובב הולך על מה שהחליט בתחלת התשובה שם דעל היתר הט"ז שמכשיר נקב זה לגמרי אין לסמוך כלל כי החולקים הם רבים ואחרונים וגדולי ישראל. אמנם הוא ז"ל עצמו בתשובה שאחר זה החזיק מאד בהיתר הט"ז וגם לקמן סק"ב הבאתי ג"כ בשם רבים מגדולי ישראל שמסכימים עם הט"ז להתיר אף בעב ממש. פשיטא דהמיקל בכה"ג שאינו בעב ממש לא הפסיד]:

מפולש. עבה"ט מ"ש ע"ד הנקבים המצויים להיות בטחולי העגלים ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' י"ז שדעתו להתיר כדעת הט"ז ע"ש. [וכן הורה בתשובת צ"צ סימן ע"א ע"ש] וכן פסק בתשובת פני יהושע סי' ט"ו וכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ה דעתו כן וכתב דאף שיש ג"כ דעות המחמירין מ"מ הסומך על המקילין לא הפסיד ע"ש ועיין בשל"ה ד' ע"ד ע"א ד"ה טחול ובתשו' נו"ב חיו"ד סי' י"ז ובתשובת פרי תבואה סי' ב' ג' וסי' מ' ועיין בתשובת תפארת צבי סי' ו' אות ב' ובתשובת אבן שוהם סי' מ"ז ומ"ח ומ"ט מענין זה. ועיין בספר תפארת למשה לענין אם נמצא נקב כה"ג בריאה וכתב דמדברי הנה"כ משמע דכשר כמו ככ"ף פשוטה והוא ז"ל חולק ע"ז ודעתו דאפי' נבראת כן בנקב טריפה אם לא שרוב הבהמות היו כן דאז היינו רביתייהו ע"ש היטב. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' י"ט:

דינר זהב. עיין בתפארת למשה שהוכיח דהיינו בבהמה גדולה אבל בקטנה הוא לפי ערך גדלו וקטנו ע"ש:

כשירה. עבה"ט. ומ"ש לענין טחול שנצלה בלי ניקור עי' בזה בתשובת הלכות קטנות ח"א סימן רצ"א שעשה סמוכים להיתר דלא כהט"ז אכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ט דעתו לאיסור וכתב שכן ראוי להורות אלא דמ"מ אם נמלח עם בשר ויש הפ"מ אפשר דהמקיל לא הפסיד ע"ש ועיין בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן ל"ד:

בשינוי בשר. עבה"ט סק"ד בשם ש"ך דשינוי מראה וכו' וכ"ד הט"ז ופר"ח דשינוי מראה לחוד כשר. אכן בתב"ש סק"ד האריך להחמיר שבכ"מ שנמצא שינוי מראה זהו לקותא ולדידן שא"א בקיאין חיישינן שמא הוי כבשר שהרופא גורדו ע"ש ועיין בתשו' נו"ב חלק יו"ד סי' י"ג שחולק עליו והעלה כהפוסקים הנ"ל דשינוי מראה לחוד לא הוי ריעותא כלל והמחמיר יחמיר לעצמו ותע"ב אבל לאחרים ובפרט במקום הפסד כדאי לסמוך על המקילין. אך בכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר. ואם נמצא על הבשר אבעבוע ויש לה שינוי מראה ובפרט מראה שחור הוי לקותא וטרפה רק שיש לחתוך אם שלט המראה מעבר לעבר ועיין שם בסימן י"ד שכתב דכ"ז באבעבועות אבל אם הוא רק גבוה מעט אם לא היה הבשר משונה במשמוש להיות רך או נמוח קצת לא הוי לקותא ואין להחמיר כלל ע"ש ועיין פמ"ג:

ונרקב. עבה"ט לענין ליקוי מבפנים והנה הפר"ח והכו"פ החזיקו בפשיטות להקל ועיין תב"ש סק"ו דעתו דטרפה וכן נראה להפמ"ג אמנם בהפ"מ אינו אומר לא איסור ולא היתר ע"ש ועיין במ"י כלל פ"ט סק"ד הקיל בהפ"מ וכן דעת החכמת אדם כלל י"ח דין ד' ע"ש ועיין בחידושי מהר"ם שיף בחולין דף נ"ה ע"ב כתב להתיר בפשיטות בזה וסיים כמדומה ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי ד"ז מצד א' או סגי במשני צדדים ולדעתי אף בצירוף יחד אין צריך ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף נ"ה שכתב דכל זה אם גם הבשר שסביבו שלם אבל עור הטחול לבד אינו מציל ופירש כן דברי הט"ז שהביא הבה"ט סק"א וכתב שלא הבין השגת הנה"כ עליו ע"ש. והמעיין בנה"כ יראה שגם ממנו לא נעלם שיש לפרש כן דברי הט"ז אלא שכ' דקשה מנא ליה הא ע"ש:

במקום הפ"מ. (עבה"ט ומ"ש בשם צ"צ בהמה שהיו לה ב' טחולים ואחד מהם נקב בסומכיה כו' עיין מזה בפמ"ג סי' נ"ה במ"ז סק"ד ועיין בספר לבושי שרד סי' י"ג שהאריך ומבואר שם כמה חלוקי דינים בזה וגם בדין כוליא יתירה שהקטינה דלקמן סי' מ"ד ס"ז ע"ש):

אין הנקב פוסל. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן למ"ד שכתב דכ"ש אם נמצא בועות בריאה של אווזות והם בודאי ניכרים מעבר לעבר כי הריאה מן האווזות הם דקים מאד שהן אסורות ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ט"ו:

ואם ניקב נקב שאינו מפולש כו'. לשון רש"י ואי אשתייר בעובי דפנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה עכ"ל וכן הוא בהגהת ש"ד סי' פ"ט ופשוט הוא דלא מיירי השתא מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אלא לדוגמא נקט מחט ומשכחת לה כשתחבו לפנינו ופגע בטחול דידוע שלא ניקבו א' מהאברים הפנימים כדלקמן סי' נ"א והב"ח נדחק בזה ופירש פירוש זר ורחוק ע"ש:

ואפילו נחתך כו'. פי' דבמקום הדק יותר מסתבר להטריף נחתך מניקב קמ"ל דאפ"ה כשרה אבל במקום העב איכא פלוגתא בין הפוסקים אי נחתך טרפה ודעת המחבר והרב נראה דטרפה וכמ"ש בב"י וד"מ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה והאחרונים:

נקרעה כו'. כל זה מיירי בראשה העב וק"ל:

בשינוי בשר. משום דחשבינן ליה כאלו נתמסמס דאין אנו בקיאין בגרירה שהרופאים גוררים כדלקמן ס"ס נ' אבל שינוי מראה לחוד כשרה דדוקא כשנפלה לאור הוא דטרפה כשהוריקה הטחול ככרתי בסומכיה לקמן סי' נ"ב וכן דעת מהרש"ל והב"ח:

אם הבשר סביביו שלם כו'. משמע דהיינו כשנשתייר בו כעובי דינר זהב דהא אלעיל קאי וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין א' בהדיא וכ"כ העט"ז דלא כהב"ח שכתב דהרב בהג"ה חזר ממ"ש בת"ח ואפילו לא נשתייר כעובי דינר זהב כשר דהמים דיינינן להו כטחול גם מה שהקשה אח"כ אמאי מכשרינן טפי בעכורים וסרוחים מבמוגלא ונכנס בדוחקי' הוא הכל לשטתו אבל באמת לא קשה מידי דגם בעכורים וסרוחים בעינן שישתייר כעובי דינר זהב:

שכל מה שדבוק כו'. עיין בס' ל"ח דף קס"ח ע"ב במעשה שאירע בק"ק פראג בזה:

פחות מחצי עביו. של אותו טחול במקום שהוא עב וע"ל סי' מ"ו ס"ק ג':

ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב. דס"ל דמאי דקיי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו שניהם נטולים ממקומן וניטל הטחול כשר:

ויש מחמירין כו'. בד"מ ובת"ח כלל פ"ט דין ג' כתב דהיינו משום דס"ל כסברת הרמב"ן (ובהגהה שבסוף או"ה לא כ"כ ועמ"ש בהגהת ד"מ) שהביא הרשב"א ושאר פוסקים דכל יתר כנטול דמי היינו כאילו היתר לחוד ניטל ממקומו הדבוק והוי כניקב הטחול בסומכיה ובב"ח פסק דיש להטריף אפילו בהפסד מרובה כהרשב"א ולפע"ד ודאי כדאי הם רש"י והרא"ש והרמב"ם וטור ורבינו ירוחם והב"י לסמוך עליהם בהפסד מרובה:

לפיכך אין הנקב פוסל בו. והרא"ה בס' ב"ה דף נ' אוסר וכן נראה דעת הר"ן וכן מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה מחמיר וכן כתב הב"ח דראוי להחמיר לעצמו וע"ל סוף סימן מ"ד:

בראש העב. נראה דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב אלא חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור:

נקב מפולש טרפה. נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם טרפה דהא אין אותו העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול שהזכיר בסי' ס"ד סעיף י' וכמו שאמרו ניקב הלב טרפה פשיטא שלא נתכוונו שיהיה גם הקרום שעליו ניקב ה"ה נמי בטחול דודאי אין מועיל להכשיר מה שהקרום שעליה נשאר קיים ועוד ראיה מדברי א"ו הארוך הבאתיו בסי' מ"ו סעיף א' ע"ש. נשאלתי אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן ובכל פעם נמצא הנקב במקום אחד ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב עגלים שם והשבתי להיתר דלא מיבעיא לאותן פוסקים שס"ל חסר מגוף הריאה כשר כמ"ש בסי' ל"ו סעיף ח' דהיינו כשיש חסרון וסדק בריאה והעור והבשר קיים דה"ה הכא דכשר דהא התם אסור בנקב אפי' אינו מפולש ואפ"ה אמרינן כיון שהעור תחתיו קיים אין שם נקב עליה ה"ה נמי הכא במפולש דכך לי בריאה באין מפולש כמו בטחול במפולש וכשם שבריאה לא קרוי נקב כל שהקרום קיים ה"נ בטחול במפולש ותו דגם שם מצינו מפולש ואפ"ה כשר כגון שיש חסרון בשפולי הריאה והעור שלם סביבו אמרינן שם דכשר אלא דבמקצת מקומות נוהגין להטריף אם הוא ככ"ף כפופה ובהרבה מקומות מכשירין בכל ענין וכמ"ש שם בשם רש"ל ואפי' להרמב"ם דאוסר בריאה וכתבו בש"ע שם בשם יש מי שאוסר לא הוה האיסור משום נקב אלא משום חסרון כמו שזכרו שם בלשון חסרון וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם העתיקו הש"ע סי' נ' סעיף ב' כל אבר שאמרנו אם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי בין שנברא חסר כו' עכ"ל הרי שלא זכר הך בין אם נברא חסר אלא לענין ניטל ולא זכרו לענין ניקב דפתח ביה) אלא ע"כ דאין שייך שם נקב אם נברא כך אלא שם חסרון יש עליו מ"ה אסרו הרמב"ם בריאה דריאה שחסרה טרפה וגם זה בכלל משא"כ בטחול שאם חסרה כשרה כמבואר כאן מה לי חסרה כולה מה לי חסרה מקצתה א"כ האי נקב עגול שנבראת כן דהוה בכלל חסרון כשר בטחול ואין בה איסור אלא בנקובה אח"כ דאמרינן שמכת הנקב יגרום לקלקל שאר הגוף כמ"ש רש"י בגמרא משא"כ כאן שאין שום מכה אלא חסרון לחוד וכשר כנלע"ד:

כעובי דינר. נראה דאותו עובי צריך שיהיה דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל בסתימת הלב או בשר וכמ"ש בסי' מ"ה בשם או"ה:

אבל אם ניקב הדק כשרה. נראה ברור דהנך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאי יש מחט ודאי לא עדיף מכבד או טרפשא דכבדא דיש חשש שמא נכנס מבחוץ אחר שנקבה הושט וכמו דחיישינן בכבד בסימן מ"א סעיף ו' דדוקא גבי ריאה היה מותר לפי דין התלמוד כיון שקרובה לקנה ומשם בה אליה המחט וכן בבית הכוסות כדאיתא סימן מ"ח דשם אמרינן דדרך הושט בא אליה ואפילו בקופא לבר דאוכלין ומשקין דחקוה כדאיתא בגמרא בהדיא וכן בקורקבן כמ"ש לעיל סי' מ"א סעיף ו' דכבד ל"ד לכל הני וא"כ טחול ודאי לכבד דמיא בזה דכל ריעותא דאמרו לענין מחט בכבד הם שייכים בטחול שהיא רחוקה מן הקנה אפילו יותר מהכבד וראיתי למו"ח ז"ל שהביא דברי רש"י פא"ט (דף נ"ה) וז"ל ואי אשתייר בעובי דופנו כעובי דינר ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה ומכח זה חילק דאם נמצא המחט בעובי הטחול הפנימי הדבוק לכרס תלינן דדרך הושט נכנס לכרס ואוכלין ומשקין דחקוה ונכנס לטחול ולפיכך אם נשתייר כעובי הדינר בעובי הטחול לצד חוץ כשרה דלא גרע מניקבה המרה וכבד סותמתה דכשרה וה"נ הטחול הדבוק לכרס הטחול סותמו לנקב אבל אם משתכח מחטא בקולשיה לצד חוץ אפילו נשתייר כעובי דינר במקום הדבוק לכרס טרפה כמו מחט שנמצא בחלל הבהמה עכ"ל ולעד"נ ברור דאין הטחול סותם נקב הכרס כמו שהוכחתי בסימן מ"ח סעיף ב' ורש"י דנקט כאן מחט שנמצא בטחול מיירי באופן שאין חשש לניקב שאר איברים כמ"ש בשם המרדכי בסי' נ' ונ"א דהיינו שראינו שבא מצד חוץ להטחול אבל בסתם שנמצא מחט בטחול בכל גווני טרפה דלא חילקו חכמים להתיר במחט רק בריאה וכבד וקורקבן והמסס ובית הכוסות ולא זכרו שום דבר מטחול אם היה בו חילוק ודאי לא הי' שתקו מיני' אלא ודאי בכל גווני טרפה נ"ל פשוט מילתא בטעמא דאין הטחול מועיל לסתימת נקב הכרס כלל וכלל:

לקתה בשינוי בשר. כתב רש"ל דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול דזה לא נמצא כלל בתלמוד ונראה דאף רמ"א כאן לא אסר אלא כשהבשר לקוי מחמת השינוי אבל מחמת השינוי לחוד אין טרפה וכ"כ מו"ח ז"ל:

ואם מים בטחול כו'. מקור דין זה ממרדכי פא"ט וז"ל כ' ה"ר יצחק מוינ"א ראיתי לפני מורנו ראבי"ה שהביאו לפניו טחול של פרה נפוח באמציעתו מאד עד סומכיה וצוה וחתכו לפניו את הנפוח וכשחתכו קפצו מים זכים מהטחול ממקום הנפוח ויצאו מים כלי גדול והיה מראהו מבפנים כמראה שעוה וצוה וגררו בסכין מבפנים וגררו הרבה ובדקו בפנים והיה שלם מכל צד שלא ניקב ואמר לנו ראבי"ה שאמ' לו ר"ת לרא"ם פה אל פה בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טרפה ע"י נקב שאפילו אם לא ניקב והבשר רע סביביו שהוא טרפה והכא הואיל וגררוהו מבפנים ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ואמר שאם היו מים סרוחים היה ג"כ מתיר עכ"ל ויש לתמוה למה הוצרך ה"ר יצחק לכתוב מעשה זה דהא אפילו בנחתך לגמרי צד הדק כשר ולמה יהיה כאן טרפה הלא לא היה הניפוח רק עד סומכיה ונראה דכתבו להשמיענו ב' דברים האחד שבאותו פעם א"ל ראבי"ה מה ששמע מן ר"ת דאם הבשר רע הוה כניקב מזה נלמד שאם יהיה כן בצד העב ולא ישתייר כדינר שלם יהיה טרפה והב' דל"ת כיון שנרקב כ"כ עד שנהיה למים וכ"ש אם הם סרוחים דאפשר דסופו ללקות בכולו גם בסומכיה קמ"ל כיון שלא הלך רק עד סומכיה ומשם ואילך אין לקותא כלל כשר מזה שמעינן דאם היה לקותא בטחול בצד העב דהיינו סומכיה ודאי טרפה אם לא נשאר למעלה או למטה כעובי דינר דלקותא זאת הוה כמו ניקב או נחתך כמ"ש ר"ת אל רא"ם ואפילו היו המים זכים דמ"מ לקותא היא ונחשב עכ"פ לחסרון במקום ההוא ומה שהכשיר כאן ראבי"ה אם הבשר שלם פירושו שנשאר שלם בסומכיה כשיעורו וכן כתוב בת"ח בהדיא וכן כונת רמ"א כאן במ"ש אם הבשר שלם ר"ל כדינו בסומכי' וקמ"ל דכל שיש בטחול מים אינם אוסרים אפילו הם סרוחים לא אמרינן שסופו להרקיב הכל אבל עכ"פ בעינן שהבשר השלם יהיה כשיעורו דהיינו סומכיה יהיה כדינר והנה מו"ח ז"ל כתב שמדברי רמ"א כאן משמע שאפילו לא נשאר בסומכי' כשיעורו דהיינו כעובי דינר אפ"ה כשר וחוזר בו ממ"ש בספר ת"ח ולא ידעתי מי הכניסו לכך להפריד בין הדבקים דבאמת דברי רמ"א כאן ובת"ח הם לאחדים וכן עיקר דבכ"מ שנחסר מהבשר במקום העב שאפילו ע"י מים זכים אין היתר אא"כ נשתייר כדינר ממנו כנ"ל:

שהוא פחות מחצי עביו. הטעם דבגמרא אמרו ע"ז אי אשתייר כעובי דינר וכל שיור הוא פחות מחציו:

בצד העב כו'. דס"ל מה שאמרו כל יתר כנטול דמי פירושו ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו המקום ההוא והוא דעת רמב"ן שזכרתיו סימן נ"ה סעיף ד' ופסק רש"ל כן בפא"ט סימן י"ח וכן מו"ח ז"ל ואפילו בהפסד מרובה יש לפסוק כן:

לפיכך אין הנקב פוסל בו. וכתב רש"ל פא"ט סימן פ"ה שקולא גדולה היא לסתור הכלל שאמרו כל מה שטרפה בבהמה כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דהכל נקרא בעוף סומכיה ובמהרי"ל לא הכשיר לקותא בכוליא של עוף אע"פ שאין צורתו דומה כלל לשל בהמה אלא משום שהם סגורים בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם א"כ טחול של עוף שהוא במקום בני מעיים טרפה כמו בבהמה ומ"מ מאחר שכתב הרשב"א כבר הורה זקן להיתר אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחלה עכ"ל ומו"ח ז"ל תיקן דברי רמב"ם כיון שאמרו בגמרא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף והיינו מה שמנו במתניתין וטחול וכוליא לא נמנו במתניתין וקשה דהא מצינו לשון זה עוד בגמרא (דף נ"ד) דבי רב פפא מחו בכולייתא קטלוה אתא לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא"כ מנ"ל לחלק לפרש שם בענין אחר גם הרא"ה בס' ב"ה כתב לאסור בשל עוף ע"כ כל בעל נפש יחמיר לעצמו בזה. נראה לי דמה שאסרו בנימוק או ליקוי בצד העב היינו דוקא כשמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול בחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור דלא חמיר מריאה דאמרינן בה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ותדע מדאמרו בגמ' כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ולא אמרו כן בטחול דפסול בו מה דכשר בריאה דהיינו לענין חסרון מבפנים וכן נראה דעת רש"ל במה שנעתיק בשמו בסי' מ"ד סעיף ב' אלא דמ"מ מסתפינא להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים:

(סימן מ"ג סעיף ב') הטחול כו' נקב מפולש טריפה. עי' בט"ז נשאלתי שנמצא באיזה גליל עגלים כו' והשבתי להיתר כו'. וכן במ"י כלל פ"ט כתב להתיר נקב נברא באיברים שאין להם חלל וכ"כ הצ"צ סי' ע"א. והנ"ב סי' י"ז מיקל בנקב נברא בטחול משום דהוא חידוש כמ"ש הב"י ואין לך בו אלא חידושו דוקא ניקב בקוץ או בחולי. ועכ"פ בהפס"מ יש לסמוך על הט"ז בנידון שלו אבל בשור הגדול משמע בכרו"פ שאין להקל. עוד כתב המ"י להתיר בהפס"מ חסרון מבפנים בטחול וכמ"ש הט"ז ס"ס זה והכרו"פ:

(ש"ע סעיף ה') נמצאו שני טחולין. בס' צ"צ סי' צ"ח הכשיר בב' טחולין וא' קטן וניקב בסומכיה כמו בורדא סי' ל"ה. וכ"מ דעת הש"ע בסי' ל"ה וסי' מ"ד. וקשה מהא דאיתא בחולין (דף נ"ה) אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנא אלא ניטל הטחול כשירה אבל ניקב טריפה. מתיב ר' יוסי בר אבין חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. והשתא מאי מותיב לרב עוירא דילמא איירי מתניתין שנמצא בהב' טחולין והיתר ניכר כגון שהוא קטן מהשני וחתך מן טחול היתר. ולדעת הצ"צ אין טריפות פוסל באבר היתר. וי"ל דע"כ לא איירי מתני' בכה"ג שחתך מן הטחול של יתר. דא"כ אמאי קתני דהחתיכה אסורה באכילה וטעמא משום שנאמר בבהמה אותה תאכלו ודרשי' אותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חסרה. עיי"ש ברש"י. דז"א אלא כשחותך מאבר הצריך להיות בבהמה שלימה והוא מחסרה בחתיכה. אבל כשחותך מאבר שהוא יתר בה לא שייך לאסרה דהרי שלמה היא. וכה"ג כתבו התוס' לקמן שם (דף ס"ז) גבי דרנים שבבהמה דלא הוו אסירי משום דכתיב אותה שלימה ולא חסירה דלא נחסר בה דבר ע"כ. וא"כ ע"כ בדליכא אלא חד טחול איירי:

(שם סעיף ו') טחול העוף כו'. לפיכך אין הנקב פוסל בו. עיין ט"ז שהקשה על הרמב"ם שפי' דהא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי ולא אטריפות שאמרו האמוראים. וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותו בבהמה במשנה. והקשה הט"ז דמצינו לשון זה בגמרא (דף נ"ד) דבי ר"פ מחו בכולייתא וקטלי אתו לקמי' דר' אבא א"ל וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא"כ מנ"ל לחלק ולפרש שם בענין אחר. ולי נראה דפירושו של הרמב"ם מוכרח הוא מהסוגיא דפא"ט (דף נז) גבי הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה. ונדחקו התוס' שם דמשמע דדוקא בעוף מכשר ולא בבהמה ותקשי לי' ברייתא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ע"ש. ולפ"ד רבינו הוא מרווח דלוי לא קאי אלא על טריפות שמנו חכמים במשנה ושמוטת ירך לא מנו במשנה. ואח"כ ראיתי שכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רצ"ד והת"ח כ"כ מעצמו. ועוד נראה דל"ד ההיא דתני לוי דהוי ברייתא שסידר מדברי התנאים שלפניו (עיין רש"י ספ"ג דביצה). וא"כ ע"כ שמנו חכמים במשנה וברייתא דוקא קאמר. ולא דמי להך דאמר ר' אבא שמנו חכמים דהוא הוה אמורא משא"כ חכמים דתני בברייתא ע"כ אינן אלא תנאים שהוזכרו במשנה וברייתא. ועוד מצינו בנדה (דף י"ח) דאף בלשון אמוראים קרו חכמים רק למשנה וברייתא ולא לשמעתתא דאמוראי. וכ"כ בס' באר שבע ובתו"ח ס"פ ג"ה:
ובזה תתיישב גם קושיית הפר"ח על הרמב"ם מהא דקאמר בפא"ט (דף נ"ו) דמדמה ריאה דעוף לבהמה לענין טריפות אע"פ שאין דומין לענין חיתוך אונות וא"כ נדמה נמי טחול דעוף לבהמה לענין טריפות לחומרא. ולפמ"ש לק"מ דל"ד טריפות דטחול שלא הוזכר במשנה וברייתא משא"כ טריפות דריאה שהוזכר כבר במשנה:

בראש העב נקב מפולש. עי' בה"ט ועי' בנו"ב סי' ט"ז שנפל טריפות במקולין ע"י טחול אחד שנמצא נקב בסומכיה דהיינו במקום הדק שבצד העב שגם צד העב מן הצד הולך ודק והנקב מקופל עור מכל צד מבפנים כאלו נעשה בתולד' וטחול זה לקח מתערובות ארבעים או חמשים טחולים מבהמות שנשחטו בימים אלו והנה אותן שכבר פירשו מהמקולין ויצאו חוץ לבית המטבחים שייך בהו כל דפריש וכו' רק כמו שמונה או עשרה בהמות שנשארו במקולין דהיינו חלקי האחוריים וגם חלק צד פנים של בהמה אותן שנלקחו משם באחרונה לא שייך בהו רובא דפריש. ואם היינו מכירין הבהמה שהטחול ממנה אין לסמוך על הט"ז והצ"צ כי רבים חולקים והיינו מטריפים בהחלט. והיינו בשור שגם בדברי המקילין לא נזכר רק בעגלים ואולי מודים בשור דלאו היינו רביתייהו (אפשר דהיינו בשור הוא ט"ס וצ"ל ק"ו בשור כו') אך מחמת התערובו' י"ל דחלק אחוריים שאסור בלא ניקור והניקור טורח גדול הוי כמו כבש בעורו דלא מיקרי ראוי להתכבד שהרי כ' הר"ן שצריך שיהיה ר"ל לכל אדם ובזה דלישראל אסור לא הוי ר"ל. וגם יש לצרף סברת הט"ז דמכשיר דטעמי ההיתר שייך אף בשור וגם שהנה"כ לא אסר רק מספק ויש לסמוך על דעת הפוסקים דחתיכה גדולה או חיה לא מיקרי ראוי להתכבד וגם יש לסמוך על דעת הגאון מוהר"ר העשיל שהביא בבה"ז סי' ק"י בפירש מקצתו הותר כולו וכאן שהותרו חלקי הפנים גם חלקי האחוריים מותרים כיון שיש הפ"מ שהוא ימי עינוים ושעת הדחק שהוא עיו"ט ויש להתיר רק שיש למכור א' לעובד כוכבים כדין יבש ביבש וגם יש לצרף לקולא דעה שהביא הפר"ח שאפילו בצד העב מ"מ בצד הדק שבאותו צד כשר אף שהוא דעה דחויה מ"מ צירוף יש כאן וחלקי צד פנים שלקחו אתמול באחרונה דלא שייך בהו מרובא פריש יש להטריף ע"ש ועיין בפמ"א ח"ב סי' ק"א בנקב בסומכיה ובפנים מקיף עור הטחול ובכל פעם נמצא הנקב בצד הדק של סומכיה וניכר שסביב הנקב הוא עור שהוא מתולדתו יש לסמוך להכשיר כיון דרבים מכשירים אף במקום העב ובנ"ד הרבה פעמים כשאירע לא נמצא רק במקום הדק סביב ש"מ דהכי רביתייהו וכן הכשרתי הלכה למעשה ע"ש. ועיין בנו"ב סי' י"ז בניקב בטחול בעגלים כעובדא דט"ז בגליל דשכיח ונהגו מקדם להקל והוא הפ"מ כי שכיח הרבה אין למורה לשנות ויתיר להם כפי מנהגם ע"ש ועיין בפמ"א שם ובנוב"י שם שכתבו לצרף הסברא דבצד עובי במקום הדק אין לו דין מקום העב לסניף. וכתב בפמ"א שכן משמע מרש"י ובמח"ב דחה זה וכתב דאינו כדאי לסמוך אף לסניף לכתחלה וחלילה ליחס לרש"י דעת זה כו' ובנידון הנו"ב בסי' ט"ז יש שם הרבה סניפין אך מ"ש לצירוף זה אין דעתי נוחה ע"ש. ועיין במח"ב בניקב בטחול בעגלים אם ניכר שמרביתן של העגלים כך הוא ועין רואה שהם גדילים ופרים ורבים ומוכח דהיינו רביתייהו יש להתיר כי רבו המתירין ובהפ"מ כל שיש צד הוכחה קצת דהיינו רביתייהו אף אם יש צד להיפוך יש להקל. וכ' בכו"פ אם ניטל הטחול ע"י שנימוק וכלה לגמרי טריפה עיין בדבריו סי' מ"ד ובתורת יקותיאל כ' להכשיר ובמח"ב הסכים להפלתי ע"ש ועיין בתפארת למשה שכתב אם נבראת כך שאינ' עבה בסומכיה כדינר כשר דלא גרע מנבראת חסירה בלא טחול כלל ומה"ט אמרו בכוליא שהקטינ' בתולדה כשרה ע"ש ומח"ב כ' שנראין דבריו ועיין בת"ו ס"מ מ"ק מ"ה בשם הת"ש ופר"ח להקל בהפ"מ והמח"ב הביא מסולת למנחה שכ' בשם תורת האשם להתיר בלי פקפוק אף שבל"ח כ' שאמר רק להלכה ולכן התיר בהפ"מ עכ"פ דלא כפלתי שצידד להחמיר וע"ש במח"ב בשם חגורת שמואל שאם במקום שאינו דבוק נמצא נקב שהעור סביבו שניכר שנברא כך יש להכשיר אף שאינו הפ"מ והסכים עמו ע"ש. ואם בניקב הזה במקום העב שלא במקום הדבוק יש שיעור מעט וספק אם הוא כדינר זהב עובי ואין הפ"מ יש להחמיר ואם נחתך במקום הזה דעת הפרי תואר להכשיר דזה פלוגתא דרבוותא והוי ס"ס דלא כמ"ש בפ"מ דהוי ספק חסרון ידיעה מהו סומכיה דז"א ע"ש. ועיין בפלתי שהוכיח מב"ב וסוף חגיגה שעובי דינר זהב הוא שליש אצבע ומח"ב כ' שאין זה הוכחה ע"ש. ועיין במח"ב דהא דנשתייר פחות מחציו כשר המורה ידקדק שיהיה הפחות מעט מזער ובכל טחול בעינן שישאר פחות מחציו בין דשור בין דעגל כמ"ש בת"ש ובפלתי דלא כפר"ח בק"א ואם ניקב במקום הדק שבעב ונשאר חצי או פחות מעט מאותו מקום הדק כשרה עי' במשבצות זהב וכ"כ מח"ב ואם ניקב שני צדדין זה כנגד זה וביניהם נשאר כעובי דינר זהב מבשר הטחול כשרה כמ"ש הת"ש וצריך לשער היטב דבשר שבינתיים הוא פחות מעט מחצי טחול וכן בנקבים זה שלא כנגד זה כו' ע"ש בת"ש. וכ' במח"ב דאם אירע כן זה שלא כנגד זה בשור הגדול דמשערין בפחות מחצי עובי בזה א"צ שיהיה בין הנקבים שיעור הזה ויספיק שיעור קצת כל שנראה דבשר שבין שני הנקבים בריא וכשרה ואם יש בועא בסומכיה במקו' שדבוק לכרם ואין שם בשר כ"א עור הבועא לבד אם יש עובי ד"ז תחת הבועא מצד אחר אף שאינו מצד הכרם כשר וכ"כ מח"ב בשם דבר משה ועיין בספר בית יהודה דף קי"ד טחול שיש בו בועא גדולה מלאה אבק וחול דק ומגולה למעלה ואין שם למטה עובי דינר הורה הרב מוהר"י צרור דכיון שלא נזכר טינרי סתמא כפירושו וכשר והביאו במח"ב. ולדידי צ"ע דבזה שחסרון הבשר פוסל י"ל דגם טינרי פסול שאין סופו לחזור להיות בשר וגם אפשר דחול ואבק דק גרע מטינרי דהטינרי הווייתו ממים והרי זה כנימוס ונימוק לגמרי וצ"ע וע' בשבו"י ח"ב סי' ס"ה בנקב העגול שנמצא בעגלים בטחול ובלה"פ הביא דעת המחמירין והסומך על דברי המקילין לא הפסיד כמ"ש ראיות בשם מ"י וגם כיון שלא נמצא רק בעגלים הרי כשהם גדולים נסתמו הנקבים ונעשין כשאר כל הטחולים וכן הוא ברייתו אך שבחסר מקצת מן הוורד כתב הש"ך לפקפק על קולת הרמ"א בגדיים וטלאים מ"מ נ"ל דאין להחמיר בזה וע' באבן השוהם סי' מ"ז בענין הנקבי' הנמצאי' בטחול:

אם נשאר תחתיו כעובי. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"ג סימן מ"ג טחול שנפוח באמצעותה ובחוץ משני צדדי' אין ריעות' ויש להכשיר ומכ"ש אם בצירוף שני הצדדי' כעובי דינרי זהב כשר וכתב בשו"ת פרי תבואה סי' ב' בדין נקב מפולש בטחול בצד העב:

לפיכך אין הנקב. עבה"ט ועי' מח"ב שהביא דעות הרבה ראשונים ואחרוני' והכי נקטינן דנקב טחול של עוף מותר והב"ח כתב דהשומע להרא"ה דמחמיר קדוש יאמר לו וכ' מח"ב שכוונתו שמקדש עצמו במותר לו. ואם נמצא שני טחולים בעוף יש להכשיר אף להרש"ל ודלא כהלה"פ:

(סימן מ"ג סעיף ב') ואם ניקב נקב שאינו מפולש. ש"ך סק"א לשון רש"י ואי אשתייר בעובי דפנו כו' ע"ש דבריו והב"ח רוצה להוכיח מדברי רש"י אלו דכרס שניקב וטחול סותמו כשרה דאל"כ הוי מחט שנמצא בחלל הגוף א"ו דאמרי' מן הכרס בא לטחול ולכן אינה טריפה משום דטחול סתמו ע"כ אמנם י"ל דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דבפ' א"ט דף מ"ה בד"ה טרפשא דלבא משמע דס"ל דמהני סתימת חלב טהור אפילו אינה דבוקה בתולדתה דפירש שם אם טרפשא דלבא נסרך לריאה אינה סותם משום דהוי חלב העשוי ככובע ות"ל שאינה דבוק בתולדתה אע"כ צ"ל דס"ל לרש"י אפילו אינה בתולדתה נמי סותם אם כן לדידן דקיי"ל אם אינה דבוק בתולדתה אינה סותם י"ל דטחול נמי אינה סותם:

(שם ט"ז ס"ק ב') נשאלתי באיזה גליל אשר נמצא עגלי' שיש להם נקב מפולש כו'. והנה מ"ש להתיר משום כיון דמצוי באיזה גליל י"ל היינו רביתי' כבר כתבנו כמה פעמים בשם תשובת הרשב"א שאין אנו בקיאין בהיינו רביתי' רק אם יש בכל אותו מין האי ריעותא משא"כ אם נמצא במקצת מהם שאין להם האי ריעותא לא אמרי' היינו רביתייהו ומה שרוצה להתיר משום דהאי נקב עגול שנברא כך הוי בכלל חסרון דכשר בטחול דאין בה איסור אלא נקובה ואאמ"ו אמר דמד' הרמב"ן מוכח איפכ' דהרמב"ן כתב נמצא ב' טחולים דבוק בצד העב טריפה וכ"כ הרמ"א לקמן בהגה"ה סעיף ה' והיינו משום דס"ל כל היתר כנטול דמי היינו אותו היתר ומקומו עמו והוי ניקב הטחול בסומכיה כמ"ש בב"י בסימן מ"א. א"כ לפ"ז אם נימא בטחול כיון דנברא כך לא הוי כניקב הטחול רק נברא חסר וכשר א"כ אמאי כתב הרמב"ן אם נמצאו כמין טחול בצד העב דטריפה דהא אף אי אמרינן דהוי כניטל ממש מ"מ לא הוי רק חסר דלא מטריף כלל בטחול אע"כ צ"ל דלא כהט"ז דמקרי שפיר נקב הטחול אם נברא כך נטרפה וכן כשבא מעשה לפני אאמ"ו נר"ו לא מלאו לבו להקל בנידון זה כלל:

(בהג"ה) ואפילו נחתך במקום הדק כשירה. לשון אפילו אינו מדוקדק ע' ש"ך סק"כ ואאמ"ו כי הפוסקים מחולקים אם נחתך במקום עב טרפה או לא ופלוגתייהו בהא דאמר רב עוירא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טריפה ופריך מחותך מעובר שבמעיה מותר מן הטחול ומן הכליות אסור ומשני ניקב לחוד נחתך לחוד ובתר הכי קאמר לית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשים אבל לא בסומכי' וכתבו המפרשי' השתא דמחלק בין קולשא לסומכיה לא מחלקינן כלל בין נקב לנחתך וי"ל דגם נחתך טריפה והא דקתני חותך מן הטחול דאסור אבל בבהמה עצמה מותרת מיירי בנחתך בקולשיה לפ"ז יש לומר דהטור והרמ"א סוברים גם כן דהשתא לפי המסקנא לא מחלקינן בין ניקוב לנחתך דגם נחתך טריפ' כמו ניקב רק דס"ל דוקא אם נחתך במקום עב אם כן בא הלקותא במקום העב הוא דטריפה אבל אם נחתך בצד הדק דהיינו שנחתך כל מקום העב רק החתך היה במקום הדק וניטל גם העב זה ודאי כשרה כיון שהלקותא הוא בצד הדק כשר לפ"ז הא דנקיט לשון אפי' קאי אנחתך כלומר אע"פ שנחתך יש לנו לומר דטריפה כיון דאם היה נחתך במקום עב טריפה א"כ הכא ניטל גם במקום העב ע"י החתך קמ"ל דאפ"ה כשרה כיון דנחתך הוא בצד הדק ליכא לקותא בצד העב כלל ועי' פ"ח דמק' לפי מאי דמשני הכא ניקב לחוד ונחתך לחוד א"כ מאי מקשה לעיל דף מ"ז ע"ב הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא חסרה מבחוץ היינו נקבה אלא חסרה מבפני' וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון דילמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון והא דקתני שחסרה היינו נחתך דל"ל היינו ניקב דניקבה לחוד ונחתך לחוד ולק"מ הא דאמר ניקב לחוד כו' היינו גבי טחול דחסר כשר משא"כ אי חסר טריפה ודאי ליכא לחלק בין ניקב לנחתך וזה הכלל כל היכא שניקב טריפה גם נברא חסר טריפה ממילא גם נחתך טריפה רק בטחול דאף דניקב טריפה מ"מ דוקא בסומכיה אבל בקולשא כשרה והילכך ליכא האי כללא בטחול ושפיר יש חילוק בין ניקוב לנחתך משא"כ גבי ריאה ופריך שפיר:

(בהגה"ה) ואם מים בטחול. עי' ט"ז סק"ח וסק"ט ומה שר"ל ולדמות כדין זה לחסרון מבפנים דריאה ולכאורה אינו דומה כלל דבשלמא התם גבי ריאה חסרון הבשר אינו מגרע כלום דכל טריפות הריאה תלוי בקרום וכשהקרום שלם הבשר לא מעלה ולא מוריד משא"כ בטחול דהטריפות תלוי בבשר א"כ יש לומר דחסרון מבפנים שמיה חסרון וצ"ל פי' דברי הט"ז דזה ודאי דליכא טריפות בטחול רק אם ניקבה וכיון שהטחול שלם מכל צדדיו מבלי שום חסרון מבחוץ ליכא שם נקב עליו רק י"ל דמ"מ יהיה טריפה משום דסופו לינקב חוצה לז"א כיון דריא' שנשפכ' כקיתון כשר ולא חיישי' דסוף הקרום לינקב א"כ ה"ה הכא אף שבפנים ניקב ונתמסמס לא חיישינן שמא נתמסמס כולא ועי' בשו"ת צ"צ שכתב דאם נמצאו ב' טחולים ואחד מהן ניקב נקב מפולש כשרה כיון דשניהם הוי כניטל שוב אין שום טריפות שייך בהו ומש"ס מוכח דלא כוותיה מהא דמקשינן אדרב עוירא דאמר ניקב הטחול טריפה דתנן החותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה אבל היא עצמה כשרה ולפי דברי הצ"צ הוי מצי לאוקמא דמיירי שנמצא אחר שחיטה שהו"ל ב' טחולים דאז אין נקב פוסל בו והילכך היא עצמה כשרה אע"כ צ"ל דאפילו יש לה ב' טחולים נמי נקב פוסל דאף דהוי כניטלו מ"מ כ"ז שלא נטלו הוי טריפה מחמת לקותא של נקב וטריפ':