שולחן ערוך, יורה דעה ל״ו: כמה מיני טריפות בריאה. ובו י"ז סעיפים: – עם 17 מפרשים

כמה מיני טריפות בריאה. ובו י"ז סעיפים:
הריאה יש לה שני קרומים ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה עד שניקבו שניהם זה כנגד זה (טור בשם רשב"א): הגה ויש מטריפים בנקבו זה שלא כנגד זה (הגהות אשיר"י פא"ט ורבינו ירוחם וא"ו הארוך וע"פ) והכי נהוג:

אפילו נגלד (פירוש נקלף) קרום העליון כולו כשרה אלא שצריכה בדיקה: הגה מיהו אם נמצא בועה על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה (בד"י) יש אומרים אם נפחו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה טריפה (בבדיקות):

ניקבה ועלה בו קרום ונסתם טריפה:

ריאה שנשמע בה הברה כשנופחין אותה אם ניכר המקום שממנו נשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו אם יתנדנד בידוע שהיא נקובה וטריפה ואם לא ניכר המקום מושיבין אותה במים פושרין ונופחין אותה אם בצבץ המים טריפה ואם לאו בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח מהלך בין שני הקרומים ומפני זה ישמע בה קול הברה בשעת נפיחה וכשרה: הגה ואם שמו אותה פעם אחת במים חמין (אליבא דכ"ע) או קרים שוב אין לה בדיקה אפי' בפושרין (ב"י בשם הר"ן):

נמצאת נקובה במקום שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה כגון שהעביר הטבח ידו בכח או שתלשה בכח או שלקחה זאב והחזירה נקובה תלינן להקל וכשרה ואפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב: הגה ולא תלינן ביד הטבח אלא אם הנקב משוך שדרכו להיות מכח הטבח אבל אם הוא עגול (בד"י בשם מהרי"ל ומהר"י מולין) לא תלינן בטבח כי אין דרכו להיות עגול וכל נקב שהוא פתוח (הגהות מרדכי פ"ק דחולין) או שהושחר או אדום סביב הנקב (ב"י בשם מ"כ) ואפילו הוא רק אדום סביב הצלעות נגד הנקב טריפה ולא תלינן בשום דבר דבודאי מחיים נעשה (שם): וכן אם נמצאו עליה תולעים שנקבוה ואין ידוע אם נקבוה קודם שחיטה או אחר שחיטה כשרה ואם אין מקום לתלות והדבר ספק אם ניקבה מחיים עושים נקב אחר ומקרבין אצלו אם הם דומים כשרה שכמו שזה נעשה אחר שחיטה כן נעשה הראשון ואם אינם דומים טריפה ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה (רי"ף ורמב"ם ורשב"א ותוספות והגה"מ בשם ר"ח): הגה וי"א דאין מקיפין מבהמה זו לבהמה אחרת (רש"י ובה"ג ורא"ש וטור (ואגודה) וסמ"ג ור"ן ור' ירוחם הביאו דעת רש"י בסוף) ואפילו בבהמה אחת אין מקיפין אלא מגסה לגסה דהיינו מאומא לאומה או מדקה לדקה דהיינו מאונה לאונה מיהו בזמן הזה אין אנו בקיאין ואין לסמוך אהקפה כלל להכשיר (כל בו בשם הגאונים) (ומהרי"ל ושאר אחרונים):

ניקב אחד מהסמפונות (פי' קנים החלולים שבתוך הריאה) שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים זה מזה ואין בשר ביניהם טריפה שחברו קשה ואינו מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשרה:

הריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו כשרה ואם נמוק אפילו סימפון אחד טריפה כיצד עושים נוקבים אותה ושופכין אותה בכלי שהוא שוע באבר אם נראה בה חוטים לבנים בידוע שנמוקו הסמפונות וטריפה ואם לאו בשר הריאה בלבד הוא שנימוק וכשרה והוא שיהא מחוי המים זך אבל אם הם עכורים או סרוחים טריפה: הגה ויש מכשירין אפילו בעכורים וסרוחים (הרא"ש והרשב"א והרז"ה והר"ן וטור וסה"ת וסמ"ג והגה"מ וכל בו סימן ק"א וע"ל ר"ס ל"ז) ומי שהוא בקי לבדוק שלא נמוחו הסמפונות יכול לסמוך עלייהו לצורך הפסד מרובה:

חסר מגוף הריאה ולא ניקבה כשירה ויש מי שאוסר: הגה והמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה אבל אם החסרון ככ"ף כפופה כזה אם יוכל להניח בגומא ההוא אצבע אגודל מקרי חסרון וטריפה ואם לאו כשרה וכל זה כשנראה החסרון מבחוץ לאחר הנפיחה אבל אם היא מבחוץ כשאר ריאה אלא שנחסר מבשרה מבפנים אפילו מחזיק החסרון עד כדי רביעית כשרה יתר מכאן טריפה (מהרי"ו ובדיקות ישנים וראה מעשה וש"ס וטור ופוסקים וב"י בשם אהל מועד):

הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא (ל' רמב"ם פ"ז ד"ו) שאין הרוח נכנס בו ואינו עולה בנפיחה מביאין סכין וקורעין (הקרום לבד) (מהרי"ו וב"י בשם מ"כ ורשב"א בת"ה) סמוך ממש למקום האטום אם נמצא בו ליחה מותרת שמחמת הליחה לא נכנס שם הרוח ואם לא נמצא בו ליחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או נוצה אם נתנדנד כשרה שהרי הרוח בא שם ואם לאו טריפה: הגה ולא מקרי אטום אלא כשמראהו דומה לשאר ריאה אלא שאינו עולה בנפיחה אבל אם מראהו דומה למוגלא אינו אלא טינרי וכשר בלא בדיקה (הגהות מיימוני וסמ"ג וב"י בשם רש"י) ואף באטום יראה תחילה ליתן הריאה במים פושרין או ליתן מים פושרין תוך הקנה ולנענע אותה (הגהות אשיר"י) או למשמש הרבה במקום האטום (רוקח) ולשפוך אחר כך מה שבתוך הקנה ואם עולה אחר כך בנפיחה כשרה ואפילו אם כבר נחתכה הריאה אם יוכל לבדוק על ידי שפופרת שיעלה מקום האטום בנפיחה יש להכשיר (מהרי"ו וערוך ערך אפי פי' כן פחיזה דש"ס):

ריאה שקשה כעץ במשמושה טריפה (וה"ה אם קלה כעץ טריפה) (מהרי"ו):

ריאה שנתמסמסה דהיינו שנמצאת שלימה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות טריפה:

ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק:

ריאה שיבשה אפילו מקצתה טריפה והוא שתהא נפרכת בצפורן: הגה ואם משרטט בציפורן על בשר הריאה ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה. (מצא כתוב וכן הוא בבדיקת האחרוני'):

צמקה כולה אם מחמת בני אדם שהפחידוה כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה טריפה ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול רעם או ראתה זיקים וכיוצא בזה או מפחד שאר בריות כגון מקול שאגת אריה וכיוצא בזה כשרה:

כיצד בודקין אותה (אם הדבר ספק מאיזה דבר בא לה) (דעת הר"ן) מושיבין את הריאה במים מעת לעת אם היה זמן הקור מושיבים אותה במים פושרים ובכלי שאין המים מתמצין מגבו ונוזלים כדי שלא יצוננו במהרה ואם היה זמן החום מושיבין אותה במים צוננים בכלי שהמים מתמצין מגבו כדי שישארו קרים אם חזרה לברייתה הרי זה בידי שמים או בידי הבריות ומותרת ואם לא חזרה בידי אדם היא וטריפה (כל הסעיף ל' הרמב"ם שם ד"י): הגה ונראה דאין לנו לסמוך על בדיקה זו כי אין אנו בקיאין בכל דבר שצריך בדיקה ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה זו ובזה יש לסמוך על בדיקתנו (כ"פ רש"ל):

ריאה שהרגיש בה במשמוש היד שמחט בתוכה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה בין אם היא דקה או עבה בין אם נכנסה דרך חודה או דרך קופה (פי' דרך צד העב) ואם היא חתוכה טריפה. יש עליה קורט דם כנגד המחט בחוץ טריפה אפילו היא שלימה: הגה ובזמן הזה יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט ואין דנין בה דין שלימה (ב"י בשם סמ"ק הגהות מיימוני פ"ז וא"ו הארוך ומהרא"י שער ל') אם לא במקום הפסד מרובה אז יש להקל ולבדוק ע"י נפיחה (ש"ד סימן צ"ב בהגהות ובית יוסף ומהרי"ל וכן משמעות כל הפוסקים):

מחט שנמצא בסמפונא רבה דריאה כשרה: הגה ואפילו בחתיכה שלא נוכל לבדוק בנפיחה יש להכשיר (ב"י בשם ר"ן וש"ד ומהרי"ו בשערים ור' ירוחם ולאפוקי כלבו ואו"ה):

נהוג. וכתב בט"ז דאף לדעה זו אינה טריפה אלא אם שניהם מרוח אחת וכמו שכתב בסימן ל"ג לענין וושט ומהרש"ל פסק לקולא כדעת המחבר וכשר כל זמן שאינו מבצבץ ונה"כ חולק על מהרש"ל וכתב שהמנהג להטריף:

בדיקה. (ר"ל נפיחה ודוקא נגלד כולה אבל ניקב אחד מהם א"צ בדיקה) ובט"ז כ' לדידן יש לאסור בזה (והש"ך ס"ק ט' כתב דבזה אנו בקיאין בבדיקה וכ"כ הפר"ח) ועיין לקמן סי' ל"ט סעיף ד':

מכה. פי' קרום התחתון הוי כקרום מחמת מכה וכ' בש"ך אפילו אותה בועה ממים זכים אפי' הכי טריפה:

טריפה. וכתב בש"ך דאיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כל כך וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקת הר"ץ כתב אם נשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יובש הוא. וא"מ ז"ל פי' דרמ"א מיירי כאן אף שאינו נשבר סביב היובש טריפה משום דאיירי כאן דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנופחה לראות אם תעלה בנפיחה ונשבר הקרום ואין כאן ריעותא טריפה ממ"נ אי דיינינן לה כקודם נפיחה טריפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום עכ"ל וכתב בט"ז שכל הבודקים מכשירים אם נשבר מחמת הנפיחה דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כ"כ בחייה כמו שמנפח הבודק:

טריפה. דכל סתימה דנקיבת הריאה לא מהני. וכתב בש"ך ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותם בסימן ל"ט סעיף י"ח צריך לומר משום דשם הסתימה היא מתחלת בריית הבהמה אבל הכא הוי סתימה דלאחר הזמן:

פושרים. פי' כחמימת הרוק והכלי בימות החמה צריך שיהיה מחופה באבר ובחורף דווקא דאינו מחופה באבר. ש"ך:

בדיקה. והטעם איתא בט"ז כי המים חמין כווצי וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראיה בסימן ע' מ"ש רמ"א כשהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סי' ע' סעיף ו'. וכתב בש"ך דמשמע מדברי רמ"א דאם לא שמוה במים חמין או בקרים יש לה בדיקה אפילו לדידן אע"ג דגבי צמקה הריאה אין אנו בקיאים בבדיקה שאני התם דצריך שיהא פושרין מעת לעת אלא שצריך עיון דגבי סירכא כסדרן למטה מחציה קיימא לן מאחר שאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה מכל שכן הכא ובדיקה זו מוזכר בש"ס וצריך לומר כיון דמשמעת קול היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאים מיהו בספר אגודה כתב דאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה דנשמעת הקול. וכן בנגלד קרום העליון משמע לדעת הרמ"א דכשר אפי' לדידן ע"י בדיקה דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאין:

בכח. פי' דווקא בכח דהיינו במקום דחוק כמו במיצר החזה ודוקא דידעינן בבירור שהטבח העביר שם ידו בכח דאל"ה לא תלינן ט"ז ועיין במהרש"ך ח"ג סי' ל"ב:

וכשרה. וכתב הש"ך וה"ה כלב וה"ה עובד כוכבים אם ידוע שנעשה בה נקבים אע"ג דלא ידעינן אי הוי נקבים מקודם. וכתב בט"ז אפילו אם נמצא הבועה במקום הנקב ג"כ כשר וכתב פר"ח ומסתברא אף אם הקיפו ולא דמו כשרה משום דבועות עשויות להשתנות כדלקמן ס"ס ל"ז: והב"ח כתב דודאי זאב וכלב שדרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים לא כי למה לעשות לו נקב וכתב בש"ך דנראה לו דאף לדעה זו דמכשיר בעובד כוכבים לא קאמר אלא כשידוע שנעשה בה נקבים וקמ"ל דאע"ג דלא ידעינן אם היו בה נקבים אם לא תלינן הכל בעובד כוכבים:

בזאב. וכתב בש"ך דכשר אפילו בלא הקפה ואפי' מקיפו ולא דמי כשר. ואמרינן אע"פ דשניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי וכן פסק מהרש"ל וכתב הפר"ח אי איתרמי דאקיף ולא דמי טרפה אבל לכתחלה לא בעי הקפה ע"ש:

עגול. וכתב בט"ז דלא תלינן בטבח אא"כ שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש שני ספיקות לחומרא שמא לא העביר ידו ואת"ל העביר שמא לא ניקב עכ"ל. ולא מהני הקפה אפילו במקום שסומכין אהקפה וה"ה להושחר ואדום. ש"ך:

נעשה. וכתב בש"ך דאפילו הקפה לא מהני וכתב בבדיקות קבלה על נקבים אם נמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש ותלינן ביד הטבח אבל אם נמצא הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי נעשה קודם שחיטה וטריפה. עוד כ' הש"ך מ"ש באדום כבר דחה זה הרמ"א בד"מ ואפשר דלא מיירי הר"ץ באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:

כשרה. והטעם משום דבחיי הבהמה א"א לתולע שינקוב מחמת טרדת הריאה. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא ממנו מזה התולעת וצריך למצוא דוקא תולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף עליו דבעינן שיהא תולע מקצתה בנקב. ומהר"ר מאיר מלובלין חולק על כל זה ומסיק להלכה בין נמצא בתוך הנקבים או בחוץ על הריאה יש להכשיר גם אין צריך לדקדק שימצא כל כך הרבה תולעים כמספר הנקבים והא ראיה מדתלינן בזאב אפילו שלא במקום שיניו וכ' עוד בשם הב"ח דדוקא בריאה אמרינן כן אבל בכרס ודקין כיון דאיתיליד בהו רעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים אבל הש"ך חולק עליו וס"ל דבכל מקום שהנקב פוסל בהם אמרינן כן חוץ מבמוח. וכחב עוד הש"ך בשם רבי' גרשון דצריך להניח הריאה בשמש עד שיתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טריפה. דמאחר שאין יוצאין א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים. דאי לאחר שחיטה פריש הוי נמי עתה חוזרת ויוצאת כך הסכמת פוסקים אחרונים ועיין ש"ך ס"ק י"ח ויש להסתפק אם נמצא סירכא בתוך הנקב אי תלינן בתולעים עיין כנה"ג דף ק"ב. וכתב בט"ז שיש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו ונראה שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמו וכתב בש"ך הא דלא כתבו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי בהדיא שנמצא תולעים על הריאה וא"כ חזינן שפירשו והלכך כיון דפירשו מקצתן לא איכפת לן באינך דלא פירשו דהרי נראה לעין דהנהו נקבים מתולעים הם כיון דפריש מקצתן וקי"ל דלאחר שחיטה פירש אבל אם יש בה תולעים ולא פירשו כלל בזה קאמר רבינו גרשון דאם לא יוצאין ע"י חום השמש טריפה דהא לא קאמרינן בגמרא אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצא בתוך הנקב ולא פרשו כלל הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאים לחוץ כשירה ובתשובת מהר"ם מלובלין פסק אפי' בנמצאים תוך הנקב ואין יוצאין כלל ג"כ כשר ותמיהני עליו דאיך ידחו דברי כל הפוסקים בלא טעם כלל:

להכשיר. וכ' בהש"ך היכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל ובכנה"ג כ' דאין לסמוך אהקפה כלל אפילו למכניף עשרה ולהקיף אין עושין וכ"כ הפר"ח:

וכשרה. וכ' בש"ך דהב"ח פוסק לאסור בזה ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת המחבר אם ניקב לבשר כשרה וכתב בט"ז אין להקשות ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה לא קשה דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריאה שיגין על נקב הסמפון עכ"ל. ואם יש קוץ בין נקב לבשר או מחט טריפה דהא המחט אין מניח לבשר שיגן עליו שהוא מפסיק וכן אם יש סמוך לנקב מוגלא טריפה שאין מגין עליו כנה"ג בשם מהרש"ק ד' ק"ב:

כקיתון. וכתב בש"ך אפילו כולה ולא דמי לנחסר דטריפה אפילו ברביעית כמ"ש הרמ"א סעיף ח' דחסר במקום א' גרע טפי מנשפכה כקיתון. רש"ל וב"ח:

נמוחו. וכ' בש"ך דלא חיישי' לנקב הסמפון דהא ליכא בשר להגן משום דאמרינן דאם איתא דניקבו היו נמוחו:

כשרה. וכתב בש"ך אפי' נראה כן לאחר הנפיחה:

כשרה. וכ' בט"ז בשם מהרש"ל שאין מחלק בין כ"ף כפופה לפשוטה וסבירא ליה כל היכא שעולה בנפיחה כשרה וכתב עוד בט"ז וזה לשונו ראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בשניהם שוין אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרי' כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא בעלמא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו להכשיר אפילו למאן דמחמיר. ומ"ש אם החסרון ככ"ף כפופה פי' בין באמצע הריאה בין בשיפולי דלא כר"ץ שכ' דוקא בשיפולי וכנה"ג הביא כמה פוסקים יש כותבים דוקא בשיפולי. ודמש"א דף ק"ט כ' דוקא באומות טריפה כמין כ"ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כיותרת העומדת בדרי דאונא דכשירה עיין כנה"ג דף ק' וק"י. ואם בועה עומדת על הקמט הוי לקותא בתר לקותא וטריפה לכ"ע:

טריפה. ובט"ז חולק ע"ז ופוסק דאף ביתר מרביעית נמי כשר וכ' שכן מצא ברשב"א מפורש ובעל נ"ה חולק ע"ז ופסק דחלילה להקל נגד האחרונים באיסור דאורייתא:

כל שהוא. פי' שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:

הרוח. וכ' בש"ך וה"ה לדם עכור או בשר נרקב נמי כשר והטעם משום דאמרי' דבחיי הבהמה אפשר דהליחה או הדם היה יוצאת. ומ"ש המחבר ואם לאו טריפה. כ' בהגהת מהרי"ו אם חוט אדום נמשך מעט במקום האטום אז ודאי אטום הוא וא"צ בדיקה אחרת וטריפה אבל אם בחוט לבן אז צריך לנקוב החוט ע"כ. ופר"ח כ' ואני אומר דליכא פסידא בדבר ולבדוק בכל גווני דאי מבצבצא כשרה. ואם נמצא סירכא במקום אטום שהי' גרוע מסירכא היוצא מן הבועה אין לה בדיקה להכשירה ממ"נ אי מבצבץ א"כ יש נקב בריאה דהא סירכא כשהיא מבצבץ טריפ' ואם אינו מבצבץ א"כ היא אטום וטריפה עכ"ל ע"י. וע' כנה"ג דק"ג שנוטה להכשיר אטום בריאה ומכה בדופן וסירכא ממקום אטום למכה תלינן שהסירכה באה מן המכה ובודקין האטום אי בצבץ כשרה ונראה שדין זה אפילו נמצא מוגלא במקום האטום. כנה"ג דף ק"ד:

להכשיר. וכ' בט"ז דגם מכאן משמע דבמקום אטום יש לחתוך במקום אטום בעצמו שהרי גם כאן נחתכה הריאה:

קלה כעץ. פי' כעץ נרקב ובט"ז כ' שאין לטריפות זו שום סמך מהש"ס. ובנ"ה חולק עליו וכ' פר"ח הא דנקט המחבר בסעיף י"א ותפול חתיכות כו' ה"ה אם לא תפול אם הגיע ללקותא שרופא גורדו ומעמידו על בשר חי הוי טריפה. מעשה שהביאו ריאה לפני ר"מ משנפחה נפלו ממנה חתיכות ולא יצא הרוח וצוה לנפוח בחוזק עד שנפל כל בשר הריאה וראה שהיה בפנים הריאה קרום חדש על הריאה ר"ל על הסמפונות והכשיר ויש לסמוך ע"ז עכ"ל הפר"ח. גם מ"ש בסעיף י"ג בהגהה ואם משרטט בצפורן כ' ה"ה דאם נשבר הקרום מחמת נפיחה במקום שהיה יבשה א"צ בדיקה אחרת וטריפה. אחרונים:

כולה. צמקה אינה נפרכת בצפורן כמו יבשה דסעיף הקודם דהתם אפי' מקצתו ובצמקה דוקא כולו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דה"ה רובה דינו ככולה אבל מקצתה כשרה אבל אם צמקה אונה שלימה טריפה דהוה נחסרה אונה אחת ולא דמי לריאה דשרי משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות אך כ' שיש להכשיר בבדיקה דמניחין אותם במים וכ' בש"ך שיש לסמוך אבדיקה אפילו בזמן הזה עכ"ל ש"ך וט"ז וכנה"ג דף קי"ב ומ"ש כאן גבי שאגת אריה דכשירה הוא דעת כנה"ג. ופר"ח כ' דבשאגת אריה טרפה:

בדיקתנו. אי חזינן שצמקה ע"י חולי כשרה ולא בעי בדיקה פר"ח וצריך לדעת היכא דבעי בדיקה הריאה לעולם טריפה באשר ששהה כ"ד שעות במים. ולענין הכלי עיין סי' ס"ט שג"כ טריפה אלא דמותר לשרות בו עוד ע"ש. ובט"ז חולק על זה ופוסק במקום שנראה שבא לה בידי אדם כגון שראינו דרדף ארי אחריה או ששמעה קול רעמים ושחטה ונמצא ריאה שלה צמוקה כשירה בלא בדיקה (אבל ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחט אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה מן השמים א"צ בדיקה. ומ"מ צ"ל דלא שחטו לשעה קלה מיד אחר שראינוה שרדפה ארי דא"א דלשעה מועטת תצמק הריאה ט"ז. וה"ה אם ראינו שנבעתה בידי אדם ושחטוה מיד דלא הוי טריפה דלשעה קלה לא צמקה רש"י וכנה"ג כ' ודאי אם רדף אחריה ארי או היכא שפחדוה בני אדם הבעתותא כ"כ חזק אפי' לשעה קלה יוכל לצמקה הריאה רק כששמעה קול אריה יוכל להיות שא"א שתצמק לשעה קלה וצ"ע ע"ש דף קי"א. ומ"ש דבזמן הקור מושיבים אותן בפושרין וכו' והמים צריכין להיות פושרין כל מע"ל) ודעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק אף בידי שמים צריך בדיקה ולעיל כתב דוקא אם הדבר ספק משמע בוודאי בידי שמים א"צ ובנ"ה מתרץ דברי רמ"א דמ"ש אם הדבר ספק להורות דאפי' בספק לא מהני בדיקה לדידן. וכ' בש"ך מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טריפה דמוכחא מילתא דמקודם לכך הפחידוה גם בידי אדם וכן היכא שאין רגלים לדבר שבא בד"א תלינן ברוב וסמכי' על בדיק' זו שהרי חזרה לברייתה וכ"ד אחרונים ש"ך ופר"ח:

שלימה. והב"ח כ' דדוקא אם נמצא קורט דם אבל בלא"ה אפי' ניקב לחוץ כשרה והש"ך חולק עליו בזה:

נפיחה. ומהרש"ל חולק על זה ופוסק כהמחבר וכ' בש"ך דנראה לו להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ בחתיכה אז יש לנהוג כדברי הרמ"א אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה. (כ' ע"י אם נמצא המחט מונחת ע"ג הריאה על אונא ארוכה ועבה יש להטריף ממ"נ אם בא מבטן נקבו בני מעיים אי בא דרך הריאה וניקבה הריאה פשיטא דטריפה):

להכשיר. וכתב בש"ך אבל אם היא שלימה צריך לנפחה כמו בסי' ל"ט דבכ"מ דאיכא ריעותא לפנינו צריך לנפחה (ופר"ח חולק ע"ז וכ' דאין צריך לנפחה אפי' כשהיא שלימה קמן. אבל בכנה"ג מסיק דריאה וסימפונא דין א' להם בשלימה כשרה בבדיקה ובחתוכה טריפה. ועכשיו בזמן הזה דלא דיינינן דין שלימה בין נמצא בריאה ובין בסמפונא רבה דריאה טריפה ע"ש דף קי"ג):

מסקנת הגמרא חולין דף מ"ה:

מימרא דרבא שם:

הרא"ש שם בשם בה"ג וכ"כ ש"פ:

מימרא דרב יוסף דף מ"ז ודיוקא דברייתא משום דסופן ליסתר וישאר הנקב כשהיה:

גם זה שם (ולשון רמב"ם פ"ז מה"ש):

מסקנת הגמרא דף מ"ט.

שם דף ט':

תוס' שם (ורא"ש ואגודה):

מסקנת הגמ' שם דף מ"ט:

מימרא דרבי יוחנן ור' אלעזר שם דף נ':

כפי' הרי"ף והרמב"ם בפ"ז מה"ש והרשב"א בת"ה ובחידושיו.

מימרא דרב נחמן כדמוקי לה בגמרא שם דף מ"ח וכפי' רש"י והרשב"א והר"ן וכ"כ הטור:

מימרא דעולא וכו' וכדמוקי לה רבא שם דף מ"ז ורמב"ם פ"ו דין ט':

מימרא דרב אשי שם:

הרי"ף והרמב"ם פ"ז מהא דפסל בגמרא סריחי ועכירי שם דף נ"ה וס"ל דקאי נמי אריאה אע"ג דריאה דמליא מוגלא כשירה כדלקמן מים עכורי' גריעי דמראים במראיתן שבאים מחולי המפסיד ועתיד' היא לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי:

מסוגיא דגמ' אהא דר' יוחנן חסרון דבפנים לא שמיה חסרון דף מח תוס' בשם ריב"א וא"ז וטור בשם בעל העיטור וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן וכ"כ המרדכי והגה"א
(°) פירוש מתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת:

הרמב"ם בפ"ח מה"ש:

מימרא דרבינא שם דף מ"ז:

הרשב"א בת"ה:

שם בגמרא:

מימרא דרפרם שם וכאיכא דאמרי כפירש"י שם:

מימרא דר' אשי שם דף נג:

לשון הרמב"ם פ"ח מה"ש דין ח' מהא דרפרם
(°) דדלמא לא בא רפרם לאסור אלא בשיעה:

מימרא דרבא שם דף נז:

משנה דף נד וברייתא שם דף נה וכת"ק:

הרא"ש והרשב"א וש"פ דאלו מקצתה אפילו יבשה אם אינה נפרכת בציפורן כשירה:

מעובדא דרבה בר בר חנה:

כפי' הרמב"ם בפ"א מה"ש אהא דמשיכלי שחימי וכו':

הסכמת הגמרא אההוא עובדא דריאה דאתיא לקמיה דרבי אמי וכו':

הרא"ש שם וש"פ משום דסמפוני הריאה רחבים:

טור מדין מחט שנמצא בבית הכוסות לקמן סימן מ"ה:

שם בגמרא דף מ"ח:

או זה כו'. כמו בקורקבן כמ"ש שם מ"ג א'. ת"ה:

ויש מטריפים כו'. כמ"ש בסוף ברכות (ס"א ב') דריאה שואבת כל משקה והרי הוא כוושט דגמדא ופשטא:

כקרום כו'. שם מ"ז ב':

י"א אם כו'. כמש"ל (בסי' ל"ה) ס"ח בהג"ה דבחיי הבהמה כו':

ואם (שמו) כו'. גמ' שם בחמימי לא כו'.

או קרים. לפי' הר"ן בשם אחרים דקרירי ג"כ סותמין הנקב:

כגון כו'. רש"י:

או שלקחה כו' ואפי' כו'. גמ' ט' א' ועתוס' שם וה"ה בריאה כמ"ש כאן דהא תלינן בזאב:

ואם אין מקום כו'. שם נ' א' וערש"י ד"ה מקיפין בריאה כו':

וי"א כו' ואפי' כו'. כלשון שני שברש"י וכן הסכים רש"י ועתוס' נ"ד א' ד"ה יביא כו' וא"ת כו' וי"ל דאין כו' וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' נ' א' ד"ה מדקה ותוס' נ"ד לפי' גירסת הספרים יביא בהמה כו' וערא"ש פ"ב ס"י וברוב ספרים כו' וכ"ה גירסת הגאונים וכ"כ הרשב"א:

והוא שיהא כו'. כגירסת הרי"ף שם נ"ה ב' ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן כו' וקאי גם אריאה:

ויש מכשירין כו'. כמ"ש הרא"ש שם דסתם מיחוי הריאה הוא עכור וכן מוגלא דכשר בריאה סתמא הוא ליחה סרוחה או עכורה וכן הני דחזו כנדי וטנרי ולא חשו לבודקן אם הם עכורים או זבים אלא לא קאי אלא אכוליא וכ"ש לפי גירסת ספרים שלנו:

חסר כו'. עתוס' מ"ז ב' ד"ה אבל.

ויש כו'. כפשטא דמתני' או שחסרה ואה"נ דמצי לשנויי הכי אלא שמתרץ לפי דברי המקשה ובזה ניחא דחשיב בר"פ י"ח טרפות במתני' וא"צ לדחוקי כמ"ש תוס' שם ד"ה אפיק כו' ועמש"ל סי' כ"ט:

והמנהג כו'. זו ודאי דלא כסוגית הגמ' דאי כפשטא דמתני' בכל ענין אסור ואי כסברת התוס' בכ"ע כשר אלא חומרא בעלמא וס"ל כתוס'. וכ"כ האחרונים:

יתר מכאן. גמ' שם אפי' רביעית וכמש"ל סי' ל"ה ס"ג (בס"ק י"ד) . אהל מועד:

הקרום לבד. כ"כ בבדיקות דאל"כ ע"י החתך יצא הרוח. והרשב"א כתב שקורעין סמוך למקום האטום וכ"כ בש"ע:

ולא מקרי כו'. ערש"י מ"ח ב' ד"ה טינרי כו':

וה"ה אם כו'. כתב ל"ח שכן פי' דפחיזא מלשון פחז כמים:

ריאה כו'. כן פי' דנפיחא:

או מפחד שאר כו'. כת"ק:

אם הדבר כו'. אבל לודאי א"צ בדיקה או לא מהני. ר"ן אבל הרשב"א נסתפק בדבר ולכן כתב בהג"ה למטה להחמיר:

ובכלי שאין כו' בכלי כו'. לשון הרמב"ם בפי' כ"ח שלהן באותו זמן היה הלבן מזיע והאדום אינו מזיע וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים כו':

בין אם כו'. מדלא מפלגינן כמו בכבד שם ועתוס' שם ד"ה אי. ונראה כו':

ואם היא כו'. גמ' שם:

יש עליה כו'. כמש"ש נ"א א':

ובזה"ז כו'. דא"א בקיאין בפניהם:

ואפי' בחתיכה כו'. דהא לרבנן מרופאי אין חילוק בין שלימה לחתוכה ואפ"ה מכשרי וכן שם בסמפונא רבא דכבדא מסקינן דכשר ולא חילקו בין קופא כו':

א) [סעיף א'] הריאה יש לה שני קרומים ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה וכו' והטעם כתב בב"י שהרי ב' העורות דבוקים הם זה עם זה ורוח לא יבא ביניהם על הרוב ואפי' את"ל שיכנס הרוח בזה ויוצא בזה כיון שאינם מכוונים זה כנגד זה לית לן בה עכ"ל וטעם האוסרים שכתב בהגה כתב ב"י בשם רי"ו מפני שהרוח נכנס בזה ויוצא בזה. והב"ד ש"ך סק"א.

ב) שם. ניקבו זה בלא זה וכו' כשרה. שחבירו מגין עליו. וצריך להוציא הריאה ולנפחה ולשום רוק או פושרין במקום הנקב לראות אם אינו מבצבץ כדי שיוודע בבירור שלא ניקב הב' דכל מה שאפשר לברורי מבררין ולא נסמוך האידנא על בקיאותינו. ומ"מ בדיעבד יש להקל אפי' בדלא נפחה כלל רק שידע במראה ובמישוש שאחת שלימה דלא מחזקינן רעותא מקרום א' לב' שמ"ח או' א' הל"פ. פת"ב או' א' בי"צ סי' ל"ו חלק א' או' א' מנ"י או' א' וה"ד כגון שהוציא הריאה לחוץ וראה היטב במראית העין ובמשמוש היד דניקב זה בלא זה יש להקל בדיעבד אבל אם לא הוציא הריאה לחוץ ולא ראה כ"א במשמוש פשיטא דיש לאסור אפי' בדיעבד דא"א להרגיש כ"כ. תב"ש או' א' לב"ש או' ג' פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ב' בי"צ שם בעמ"ז או' ב' ענ"ה סי' י"ג או' א' מנ"י שם. זב"צ או' ח'.

ג) וכל זה בניקב הקרום האחד ע"י חולי אבל אם ניקב ע"י קוץ או מחט חוששין שמא ניקב גם הקרום השני במקום זה ואין אנו בקיאין בבדיקה וטרפה. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם.

ד) ואם הוא ספק ע"י חולי או קוץ כתב הלב"ש בהגהתו לשמ"ח שם דצ"ע לדינא אי מהני בדיקה אבל המק"מ או' ד' כתב דיש להכשיר דמחט וקוץ לא שכיחי בריאה ובסתמא תלינן בחולי יעו"ש. זב"צ או' י"א.

ה) שם בהגה. ויש מטריפין בניקבו זה שלא כנגד זה וכו' וכ"כ הב"ח בשם כמה פו' וכתב דהכי נקטינן ודלא כב"י שפסק בש"ע להקל. וכ"כ הש"ך בנה"כ בשם כמה פו' דלא כרש"ל. וכ"פ הפר"ח או' א' בל"י או' או' א' שו"ג או' ב' שמ"ח או' ב' שפ"ד או' א' חכ"א כלל יו"ד או' א' פת"ב או' ב' בי"צ שם או' ב' אי"צ סי' כ"ט או' א' קומץ כלל ז' או' א' זב"ר סי' ה' או' א' מנ"י או' ג' זב"צ או' א'.

ו) ומיהו אפי' ליש מטריפין ה"ד אם שניהם מרוח א' אבל בשני רוחות כשרה. ט"ז סק"א. פר"ח שם. לה"פ או' א' אמנם הש"ך בנה"כ כתב להשיג על דברי הט"ז הנז' ודעתו דאפי' בשני רוחות דהיינו א' מגבא וא' מקמא אין להכשיר וכ"כ הבל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. פת"ב שם. בי"צ שם. זב"ר שם. אי"צ שם. מנ"י שם. ומיהו בזה שאין שני הנקבים מרוח א' או שהם בשני אונות יש להקל בהפ"מ ע"י שיבדוק בנפיחה ולשום רוק או פושרין במקום הנקב שבעליון לראות אם מבצבץ שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ב' קומץ שם או' ב' זב"ר שם במוספים או' ב' מנ"י שם.

ז) ומיהו אם ניקב זה בערוגה ימין וזה בערוגה שמאל ליכא למיחש למידי. תב"ש או' ג' שפ"ד שם. ביא"ב בשפ"ז או' ב' בי"צ שם בתה"ב או' א' ודינו כדין ניקב זה בלא זה המבואר לעיל. פת"ב שם. קומץ שם. מנ"י שם. ועיין לעיל או' ב'.

ח) ואם קורט דם בעליון או נגדה בדופן אעפ"י שלא ניקב אלא קרום התחתון טרפה דודאי ניקב קרום העליון. בדיקות כ"י למהר"י פיגון. וכתוב בהגה שם דאפי' ניקב העליון לבד היא טרפה דמהיכן בא הדם אם לא ניקב גם התחתון דבקרום העליון לבד אין שם דם. וצריך שתדע שאותו דם הוא מעופש מחמת מכה. כנה"ג בהגב"י או' י"ב. שו"ג סוף או' ב' שה"מ או' ו' זב"ת או' ו' ענ"ה סי' י"ג או' ט' זב"ר שם ובתמידים או' א' זב"צ או' י"ח.

ט) שמעתי מפי אומן בקי בשם רבני שאלוניקי דלפעמים נמצא בריאה כדמות נחש ומכנים אותו בשם וכו' על שם שהוא דומה לנחש וזה לפעמים נמצא על גוף האדם ונקרא וכו' וזה נמצא בריאה בין ב' הקרומות וראשו שקוע בריאה מבפנים וזנבו יוצא למעלה מן הריאה מבחוץ ולפעמים בהפך ובחיי הבהמה הוא דבר חי ובמיתת הבהמה הוא ג"כ מת ולפעמים נעשית מוגלא ובולט לחוץ ופסקו דבענין זה טרפה דהא ניקבו שני הקרומים א' תחת הראש השקוע בתוכו והחיצון מצד הזנב היוצא לחוץ או להפך ואעפ"י שהרשב"א ס"ל ניקב זה שלא כנגד זה כשרה משום ששני הקרומים דבוקים זה בזה ורוח לא יבא ביניהם הכא שאני שהרי במקום רביצת זה הנחש הוא חלול והרוח נכנס בזה ויוצא בזה ואינו יכול להדבק לעולם. בני חיי בסי' זה בהגה"ט או' א' שו"ג מחו' או' ד' מחב"ר או' א' ענ"ה סי' י"ג או' ב' תו"ז או' ר' סי' פ"ז או' ט' מנ"י בלק"י או' י"ט. זב"צ או' ב' ונראה מדברי הרב ז"ל שזהו נחש ממש שהוא כמו תולע ארוך ומעוקם שבחיי הבהמה הוא רוחש ועושה חלל בריאה אך מה שנמצא אצלינו כמו טינר קשה בריאה והוא מעוקם כמו נחש וגם יהיה ראשו א' שקוע וראשו א' בולט ואין מקומו חלול אין זה נחש דמיירי ביה הרב דזה הוי טינר ושרי. זב"צ שם.

י) [סעיף ב'] אפי' נגלד קרום העליון כולו וכו' כדאיתא בגמ' (חולין מ"ו ע"א) האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשרה. ופירש"י דאגליד שניטל קרום העליון והופשט. כאהינא סומקא שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה עכ"ל.

יא) שם. אפי' נגלד קרום העליון כולו וכו' וה"ה אם יש לקותא בכל עור העליון וקולפין שבתחתון אין שום לקותא דינו כנגלד ודוקא בהפ"מ. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' ג' ביא"ב בלב"ת או' ב' בי"צ ח"א לסי' ל"ו בתה"ב או' ב' קומץ כלל ז' או' ו' זב"ר שם במוספים או' ג' ומיהו לא עדיף מנגלד ובעי בדיקה ושיקלוף תחלה העור הלקוי ויבדוק אח"כ אי מבצבצא כמו בנגלד. לב"ש סוף או' יו"ד. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם.

יב) שם. אפי' נגלד קרום העליון כולו וכו' ורובו ככולו. פת"ב או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ב' אי"צ סי' כ"ט או' ב' קומץ שם או' ד'.

יג) שם. אלא שצריכה בדיקה. ובהא אנו בקיאין בבדיקה זו. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ב' וכתב ודלא כהט"ז. לה"פ או' ב' שמ"ח או' ג' מש"ז או' ב' שו"ג או' ז' לב"ש או' י"ג. חכ"א כלל יו"ד או' ב' מקום שמואל סי' ט' פ"ת או' א' ענ"ה סי' י"ג או' ג' תו"ז סי' ל"ג או' ד' זב"צ או' ד'.

יד) נולד קרום העליון ונמצאו בה תולעים או לקחה זאב והחזירה נקובה ולא נבדקה שמעתי בודקים מטריפין אמנם נראה דיש להכשיר כיון שא"צ בדיקה מדינא. כנה"ג בהגב"י או' ז' בשם מהרש"ג. שה"מ או' ו' פר"ת או' ב' זב"ת או' ד' תו"ז סי' ל"ג או' ה' אמנם הט"ז סי' ט"ל סק"א כתב דאם לא נבדקה ונתברר שאין בה נקב טרפה. וכ"כ התב"ש או' ה' דכ"מ מסתימת לשון הש"ע והפו' דהאי בדיקה לעיכובא היא ואם לא בדקוה טרפה. וכ"כ השפ"ד או' ב' חכ"א כלל יו"ד או' ב' לב"ש או' י"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ד' ענ"ה סי' י"ג או' ג' אי"צ סי' כ"ט בלק"י או' ד' זב"צ או' ה'.

טו) והבדיקה הוא כך שינפחנה תחלה כראוי לראות ששלמה היא ועולה בנפיחה בכל מקומותיה ואח"כ ישימה במים פושרים דוקא דהיינו שיהיו כחמימות הרוק בצאתו מהפה או קצת קרים יותר מזה דאם ישימה במים חמים או צוננים יסתם הנקב וינפח בה כראוי בכדי שידע שאין בה נקב משהו שאם יהיה בה נקב משהו יבצבצו המים ואם לא נבדקה כך טרפה מספק. שמ"ח שם. ענ"ה שם. פת"ב או' ג' בי"צ שם או' ג' קומץ שם או' ד' אי"צ סי' כ"ט או' ב' זב"ר סי' ה' או' ב' מנ"י או' ה' מיהו הלב"ש או' י"א כתב דא"צ בדיקה בפושרים אלא בנפיחה לחוד ומ"מ סיים שלכתחלה מצוה לשמוע דברי התב"ש ובדיעבד אם נבדק בנפיחה לחוד כשר יעו"ש. וכ"כ פת"ב שם דבמקום הפ"מ יש לסמוך להקל אם לא בדק בפושרין רק בנפיחה לבד ועלתה כראוי וא"א לבדקה עוד בפושרין שנקרעה או נאבדה וכדומה. וכ"כ ביא"ב בלב"ת או' ג' קומץ שם. מנ"י שם.

טז) ואם לא נגלד רוב הריאה רק מקצת הקרום העליון בלבד לכתחלה צריכה בדיקה כמו בנגלדה רובה ואם עבר ולא בדקה רק ע"י הראייה והמישוש נודע לו שקרום השני שלם ע"ד שנת' לעיל או' ב' כשר. פת"ב שם. זב"ר סי' ה' או' ב' ובמוספים שם או' ה' קומץ שם או' ז'.

טוב) אם הושמה ריאה זו פ"א במים חמין שוב אין מועיל בדיקת פושרין אם לא לצורך גדול. ואם לא הושמה מתחלה כ"א במים קרים יש להכשיר בהפ"מ ולבדוק שנית בפושרין אבל אם הושם עליה פ"א משקה חריף כמו יי"ש או חומץ וכדומה תו אין לה בדיקה אף לצורך גדול. קומץ שם או' ה'.

חי) שם הגה. ומיהו אם נמצא בועה על מקום שנקלף וכו' אפי' בועה של מים זכים. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ד' שמ"ח או' ד' שפ"ד או' ג' שה"מ או' ד' זב"ת או' ה' חכ"א כלל יו"ד או' ד' פת"ב או' ז' בי"צ ח"א לסי' ל"ו או' ד' גבעת שאול סי' מ"א וכתב דהו"ל תר"ל ודמי למ"ש מור"ם סי' ל"ז סעי' ב' זולת מוהר"ש גאון שהביא הכנה"ג בהגב"י או' ה' דמכשיר והמנהג להטריף כדעת רובא דרובא דהפו' המטריפים יעו"ש. תו"ז סי' ל"ג או' ז' זב"צ או' י"ג.

יט) ספק נגלד ויש עליו בועה כשר די"ל ספק תר"ל לקולא. דע"ק או' ה' זב"צ או' י"ד.

ך) אם נמצא טינר ע"ג גלודה כשר מדלא קאמר רבותא טפי. מק"מ או' י"ח. זב"צ או' ט"ו.

כא) אפי' נגלד פורתא ונמצא במקום הגלד בועה במים זכים טרפה. תב"ש או' ד' חכ"א שם או' ב' פת"ב או' ז' בי"צ שם או' ד' זב"צ או' ט"ז. וה"ה ניקב קרום א' לבד בלי חסרון דינו כנגלד פורתא ואם נמצא במקום זה בועה אפי' במים זכים טרפה משום תר"ל. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם: בי"צ שם בתה"ב או' ה' חו"ד או' א' זב"צ שם.

כב) אם נמצא קמט על מקום שנגלד הו"ל תר"ל וטרפה. שו"ת בית אפרים סי' י"א. תו"ז סי' ל"ג או' ו' וכתב והכי נקטינן. זב"צ או' י"ז.

כג) אם יש סרכה אפי' תלויה על מקום שנקלף טרפה אפי' במקומות שעושים נפיחה. כנה"ג בהגב"י או' ח' ימין משה. שה"מ או' ה' ענ"ה סי' י"ג או' ח' זב"צ או' י"ט. מיהו פת"ב או' י"ב כתב שאם הסרכה עוברת ע"י מיעוך ומשמוש בנחת ובדק ולא בצבץ יש להכשיר ואם אינה עוברת ע"י מיעוך ונראה לעין שהסרכה התלויה יוצאת מקרום התחתון יש להטריף ואם אחיזתה בקרום העליון אצל מקום הגלד יש להכשיר בהפ"מ. וכ"כ בספרו בית אפרים בתשו' סי' יו"ד. בי"צ שם בתה"ב או' ב' ודוקא נגלד פורתא אבל נגלד רובא וסרכה תלויה לא מהני מיעוך כיון דנגלד רובה צריכה בדיקה דוקא וא"כ אם סרכה תלויה הו"ל תר"ל. בית אפרים בתשו' שם. בי"צ בתה"ב שם. והיינו לנוהגין להתיר במשמוש ומיעוך כמ"ש סי' ט"ל סעי' י"ג בהגה אבל לנוהגין כדברי הש"ע שם סעי' יו"ד שאוסר במיעוך ה"ה כאן דאין להכשיר אפי' בנגלד פורתא וסרכה תלויה על מקום שנגלד. ועיין לקמן סי' ט"ל או' רט"ו.

כד) לפעמים ימצא תחת הנגלד דברים המונעים לעבור הרוח כגון דם נצרר או בועא או טינר וכיוצא ראוי להטריף מלבד הטעם דתר"ל שנת' לעיל עוד זאת מצד הנגלד עצמו דלא נבדק בנפיחה מחמת אותו דבר הנמצא שם דמעכב הרוח לעבור ואפשר דאילו לא היה שם אותו דם נצרר או טינר וכיוצא היה מבצבץ שם. תו"ז סי' ל"ג או' ט' זב"צ או' ך'.

כה) נגלד בריאה וסרכא על גבו לדופן צר (דהיינו לבשר או לבשר ועצם כמ"ש לקמן סי' ט"ל סעי' י"ח) או שהנגלד בחיתוך ומשם סרכא לחיתוך האחר כשר בלי שום בדיקה ודוקא אם מכסה הסרכא כל הנגלד ואם אינה מכסה הסרכא כל הנגלד צריך נפיחה. פרי הארץ ח"א חי"ד סי' ג' תו"ז שם או' יו"ד. זב"צ או' כ"א.

כו) נגלד בריאה וסרכא על גבו לדופן רחב עם מכה כשרה וא"צ בדיקת נפיחה. ואע"ג דהסרכא תלינן במכה והנגלד היה צריך בדיקת נפיחה כדינו מ"מ כיון דמפריקין הסרכא מן הדופן בסכין דלא חליש פומה וע"י טורח בהיות הבהמה בארץ סגורה דא"א לכוין מסתברא לתלות דמחמת הסכין ניקבה וא"צ לבדיקה וכן מנהגינו להכשיר. תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' כ"ב.

כז) אם נגלד מקצת קרום העליון ובדק בצלעות כנגד מקום הנגלד ונמצא שם מכה בדופן יש להכשיר אבל אם נמצא שנשבר הצלע אעפ"י שחזר ונקשר ואין עוקץ בשבירה אם הגלד מכוון כנגד השבר שמראין הדברים שמחמת השבר נגלד יש להטריף שאנו חוששין שניקב גם השני אלא שאינו ניכר ואצ"ל אם מאומד הדעת הגלד הזה מהשבר בא כגון שנראה לעין שנקרע בחוזק ואינו שוה הקצות שטרפה. פת"ב או' י"ג. ביא"ב בלב"ת או' ג' שבאות ד' בי"צ שם בתה"ב או' ג' שבאו' ו' קומץ כלל ז' או' ז' אי"צ סי' כ"ט בזב"ת או' נ"ג. זב"ר סי' ה' או' ב' מנ"י ענף א' או' ב' מיהו התו"ז שם או' י"ב ואו' י"ג כתב דאם אין עוקץ במכה יש להכשיר וכתב דכן מנהגם יעו"ש והב"ד זב"צ או' כ"ג. ויש להחמיר כשנמצא גלד בריאה נגד הדופן לעיין בצלעות נגדו ואם לא בדק יש להכשיר. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם. אי"צ בזב"ת שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

כח) ואם אין הנגלד מכוון כנגד השבר אלא רחוק מכנגדו טפי מד' אצבעות כשר בבדיקה והיינו שמשערין אחר נפיחה תהיה רחוק טפי מד' אצבעות. מק"מ או' ג' זב"צ או' כ"ד.

כט) קרע בבשר שבין הצלעות נגד נגלד וידוע שנעשה הקרע ע"י נגיחת קרן דחברתה אף דעור החיצון דבהמה שלם חמיר כשבר צלע נגד נגלד. מק"מ שם. זב"צ או' כ"ה.

ל) שם בהגה. כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה. כלומר שקרום התחתון הוי קרום שעלה מחמת מכה. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד'.

לא) שם בהנה. י"א אם נפשו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה טרפה. ומיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה כ"כ וכן מעשים בכל יום שמכשירים. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' פר"ת או' ג' בל"י או' ה' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' ה' פת"ב או' י"ד. בי"צ סי' ל"ו חלק ח' או' ג' קומץ כלל ח' או' א' זב"ר סי' ה' או' ג' מנ"י ענף ב' או' א' זב"צ או' כ"ו.

לב) וה"ה אם נפחוה מחמת איזה רעותא הצריך בדיקה כגון מראם וכדומה שנמצא בה קודם נפיחה ואחר שנפחוה הלכה לה הריעותא ונקרע הקרום אם במקום הריעותא או סמוך לו נקרע יש להטריף שאני אומר מחמת ריעותא וחולי שבמקום זה נקרע אבל אם נקרע במקום אחר שלא היה שם ריעותא כלל יש להכשיר כיון דנפחוה יותר מדאי. שמ"ח שם. פת"ב שם. לב"ש או' ך' וכתב דמה שגמגם בזה השפ"ד וכתב דיש לאסור יש ליישב קושייתו בקל וכדאי הם התב"ש והכו"פ לסמוך עליהם יעו"ש. וכ"פ הבי"צ שם. קומץ שם או' ב' זב"ר שם. מנ"י שם או' ב' זב"צ או' כ"ז.

לג) וה"ה אם היה שם ריעותא שאינה מטרפת ונפחיה ונקרע במקום הריעותא או סמוך לה ממש דטרפה ודוקא כשעדיין הריעותא עומדת בעת שנקרע אבל אם הריעותא עברה ונקרע כשר אבל בריעותא המטריף אף כשחלפה הריעותא בעת שנקרע טרפה כשנקרע במקום הריעותא או סמוך לה. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. בי"צ שם בתה"ב או' ב' קומץ שם. ואם נקרע רחוק כרוחב קש דק ממקום הריעותא כשר ובהפ"מ אפשר להתיר אם אין רחוק שם רק כרוחב ב' שערות. פת"ב שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

לד) וזה שהטרפנו בין בריעותא שאינו מטריף בשלא עברה ובין בריעותא המטריף כשעברה ה"ד בנקרעו שני הקרומים אבל נקרע א' מהם כשר. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם או' א' זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' ל'.

לה) אמרינן בסמוך דאם נפחוה מחמת רעותא והלכה לה הרעותא ונקרע הקרום רחוק משם דכשרה. לא בעינן דתלך הרעותא לגמרי ד"מ כגון שהיתה מראה פסולה ותחזור למראה ריאה אלא כיון דחזרה לה למראה הכשרה יש להכשיר משום דנקרע במקום אחר. הרב יד שאול הנד"מ והגם דיש לגמגם בראייתו מ"מ הדין דין אמת וכ"מ שכן דעת המק"מ או' ל"א יעו"ש. זב"צ או' כ"ח.

לו) ואם נפחוה כדרכה ועייני בה שאינה מבצבצת ולא רפתה רוח הבודק ונפח בה עוד יותר מדאי עד שנקרעה יש להתיר. פת"ב או' ט"ז.

לז) אם נמצא רעותא כגון מראה וכיוצא בו ונפחו לריאה והלכה הרעותא עי"ז ונשארה כך נפוחה לפי שקשר פי הקנה ונקרעה מעצמה יש להחמיר ולהטריף במקום שאין הפ"מ אף בנקרע שלא במקום הריעותא ובמקום הפ"מ יש להכשיר אף בנפיחה כדרכה אם לא נקרעה עד שקשר פי הקנה. ואין להחמיר כ"א כשנקרעה תיכף סמוך לנפיחה מקשירת פי הקנה אבל אם שהתה קצת אחר שנפח וקשר הקנה זמן מה ונקרעה אין לחוש. פת"ב או' י"ז.

לח) [סעיף ג'] ניקבה ועלה בו קרום ונסתם טרפה. ואפי' סתימה עבה וחזקה טרפה. רש"י חולין מ"ג ע"א. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' פר"ת או' ד' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' שמ"ח או' ו' זב"ת או' ח' פת"ב או' י"ח. ביא"ב בשפ"ז או' ו' זב"ר סי' ה' או' ד' מנ"י ענף ג' או' א' זב"צ או' ל"א.

טל) וה"ה בכל הנקובים אין הקרום סותם. רש"י שם. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. זב"ת שם. ועיין לקמן סי' מ"ו סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

מ) ואפי' נפחו הריאה ולא מבצבץ במים במקום הנקב הזה טרפה משום דהקרום שנתקרם ע"ג המכה הזאת הוא דסותם ואינה סתימה משום דסופו להתפרק. כנה"ג בהגה"ט או' ב' שו"ג או' יו"ד. שה"מ או' ז' ענ"ה סי' י"ג או' יו"ד. זב"צ או' ל"ב.

מא) [סעיף ד'] ריאה שנשמע בה הברה וכו' מושיבין אותה במים פושרין וכו' ואנן לא בקיאין בבדיקה זו של ריאה משמעת קול. אגודה פא"ט סי' מ"ו. ש"ך סוף סק"ט. פר"ח או' ח' לה"פ או' ט' בל"י או' ח' שמ"ח או' ז' שפ"ד או' ט' זר"א או' מ"ט. חכ"א כלל יו"ד או' ה' שה"מ או' ט' פת"ב או' י"ט. ביא"ב בשפ"ז או' ט' בי"צ חלק א' או' ה' מנ"י שם. זב"צ או' ל"ג.

מב) ואפי' יודעים המקום ששם הקול יוצא טרפה דאין אנו בקיאין בבדיקה האידנא. שמ"ח שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. פת"ב שם. ביא"ב שם. בי"צ שם. ומ"מ בענין זה שיודעים המקום וכו' בהפ"מ יש לסמוך על בדיקתנו. פת"ב או' ך' בי"צ שם בתה"ב או' ז' קומץ כלל ט' או' א' זב"ר סי' ה' או' ה' מנ"י שם.

מג) ואם השמיעה קול פעם א' ונפחוה אח"כ ואינה משמעת קול מ"מ טרפה דאנן לא בקיאין בנפיחה ואפשר אי הוו ידעי לנפחה ממש כדמעיקרא הוי מפקי קול. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ביא"ב שם. בי"צ שם. קומץ שם. מנ"י שם או' ד'.

מד) ומיהו במקום שנהגו לבדוק בריאה משמעת קול אין לסתור מנהגם. פת"ב או' י"ט. מנ"י שם או' ג'.

מה) ואם נפחוה הריאה בראשונה ולא השמיעה קול ואח"כ אירע שנפחוה שנית והשמיעה קול יש להתיר בכל מקום ע"י בדיקה ואצ"ל אם חזרו לנפוח אותה פעם ג' ולא יספה עוד להשמיע קול שיש להתיר ע"י בדיקה. פת"ב או' כ"ו. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ג. מנ"י שם או' ה'.

מו) שם. מושיבין אותה במים פושרין וכו' כהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר. טור. לבוש. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' והיינו אם נשאבו מן המעין אבל אם נשאבו בקיץ מן הנהר הם חמים מיד. פר"ח שם. וכ"כ ב"י בסי' קפ"ח והפרישה שם או' ט' ובשם הריטב"א כתב שם בב"י דפושרים דיו שיהיו כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול עכ"ל ופסקו מור"ם ז"ל בהגה שם סעי' ד' יעו"ש. וכ"כ חכ"א כלל יו"ד או' ה' דמים פושרים כחמימות הרוק. והכלי כתב רי"ו שיהיה מחופה באבר ומביאו ב"י וד"מ. וה"ד בימות הקיץ אבל בימות החורף צריך להיות דוקא שאינו מחופה באבר כדלקמן סעי' ט"ו יעו"ש. ש"ך שם.

מז) שם הגה. ואם שמו אותה פעם אחת במים חמין וכו' בגמ' (חולין מ"ו ע"ב) איתא בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי ופירש"י דכווצי והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה. דמטרשי מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחים אותה כשמתקשה עכ"ל ולפ"ז כל שבדק במים קרים ולא בצבץ כשרה אבל הר"ו כתב בשם אחרים דמטרשי סותמים הנקב ולפ"ז בכל גוונא תו לא מהני לה בדיקה. וע"כ פסק מור"ם ז"ל כאן בהגה להחמיר כדברי הר"ן. וכ"כ הב"ח דאפי' בדיעבד מטרפינן לה בין בדק במים חמין בין בדק במים קרים והכי נקטינן לחומרא כמ"ש הרב בהגה. וכ"כ הפר"ח או' ח' שה"מ או' ט'.

מח) [סעיף ה'] נמצאת נקובה במקום שיש לתלות וכו' כגון שהעביר הטבח ידו בכח וכו' שאם לא העביר ידו בכח או שלא היה המקום דחוק כגון מצר החזה ודאי דלא תלינן וכמ"ש בב"י. פר"ח או' ט' והיינו או שהעביר ידו בכח או שהעביר ידו במקום דחוק כגון במצר החזה אפי' אינו בכח. שמ"ח או' ט' שפ"ד או' יו"ד. ער"ה או' ה' שה"מ או' יו"ד. ענ"ה סי' י"ג או' י"ד. פת"ב או' ל"ב. בי"צ ח"ב או' ב' אי"צ סי' ל' או' א' קומץ כלל יו"ד או' ד' זב"ר סי' ה' או' ח' מנ"י ענף ה' או' א' זב"צ או' ל"ו.

מט) ומצר החזה היינו מהחוט ולמעלה. שמ"ח שם. ור"ל מן החוט שמנקרין מהחזה ולמעלה לצד השדרה. לב"ש או' ל"א. והיינו במקום שהדופן עם הריאה דוחקים אהדדי ואינם עשוין להתפרק והוא ברחבה מהשדרה עד החוט שמנקרין מהחזה ולא עד בכלל ובאורך מהתחלת הצלעות עד נגד סיום חיתוכי דאוני ששם מתחלת האומא. שמ"ח סי' ט"ל או' נ"ד. כי מקומות אלו מקרי מקום צר ומשם כנגד האומא התחיל להתרחב ואין שם דוחק. בי"צ שם בעמ"ז או' ב' ודוקא בגב שלהם הוא דמקרי דוחק ולא בצד קמא שלהם דצד קמא שלהם לא הוי דוחק זולת באונא העליונה שמונחת במצר החזה דקמא שלה כגב. קומץ שם בעשרון או' ה' זב"צ או' ל"ז.

נ) הא דאמרן דבמיצר החזה א"צ בירור שהיה בכח אלא סתמא היה בכח ה"ד בשאינו יודע אבל אם ברור לו שהעביר ידו בנחת או שלא היה המקום דחוק כלל דין מיצר כדין שטח אומות. קומץ שם או' ו' זב"צ או' ל"ח.

נא) וה"ה אם העביר הטבח ידו שם בסכין אפי' בלא כח תלינן בטבח וכשרה. שמ"ח שם. פת"ב או' ל"ב. ענ"ה שם. בי"צ שם או' ב' אי"צ שם. קומץ שם או' ד' זב"ר שם. מנ"י שם, זב"צ או' ט"ל.

בנ) הא דתלינן בידא דטבחא ה"ד היכא דנמצאת נקובה אחר שהוציאו הריאה מגוף הבהמה אבל אם בשעה שהעביר ידו על הריאה בעודה בגוף הבהמה הרגיש בה שהיא נקובה טרפה. מהרש"ך ח"ג סי' ל"ב והר"ד בן נחמיאש בשו"ת הנז'. כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. זב"ש או' י"ג. זב"צ או' מ'.

גנ) אין לתלות בידא דטבחא אלא כשהטבח מוציאה בלי כונה אבל בכניסת יד הבודק לבדוק שהוא מכניסה בנחת אין לתלות. מהר"ד בן נחמיאש בשו"ת מהרש"ך שם. כנה"ג שם או' י"ד. מחב"ר או' ד' שה"מ או' יו"ד. ענ"ה סי' י"ג או' כ"ב. זב"ש או' י"ב. זב"צ או' מ"א.

דנ) ואם נקובה בחתוכה דאוני אין לתלות ביד הטבח. מהרש"ך שם והסכים עמו מהר"ד הנז' אבל מהר"ש הלוי הזקן ומהר"א חסון בתשו' כ"י פליגי עליה ושרו והסכים עמהם הרב מהר"ש גאון בתשו' שבס' משפטים ישרים סי' ס' מחב"ר או' ה'.

הנ) ואפי' אם הצפורן הטבח גדול וראוי לקרוע אם לא העביר בכח לא תלינן. תב"ש או' י"ט. לב"ש בהגהתו לשמ"ח אי' ט' בי"צ ח"ב בעמ"ז אי' ג' זב"ר סי' ה' בתמידים או' נ"ג. זב"צ אי' מ"ג.

ונ) וכל זה מיירי כשיודע בבירור שמשמע במקום הנקב הא לאו הכי מחמרינן מספק דילמא לא משמש במקום הנקב ואת"ל משמש אימור לא נקב. ב"ח. ט"ז סק"ו. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. פר"ח או' יו"ד. מש"ז או' ו' זב"ת או' י"ג. ויש בודקים נהגי דכל היכא שנמצא הנקב במקום שהעביר ידו בכח וכדומה אעפ"י שאינו יודע בבירור שהיתה ידו במקום הנקב ממש רק שיודע שהיתה בשטח הזה תולה לומר שגם כאן היתה ידו בכח ולצורך יש לנהוג כן. שמ"ח או' ט' לב"ש או' ל"ב. פת"ב או' ל"ב. חכ"א כלל יו"ד סוף או' ו' בי"צ שם בעמ"ז או' ד' זב"ר סי' ה' במוספים או' י"א. קומץ כלל יו"ד בעשרון או' ו' ובהפ"מ או לצורך שבת או יו"ט יש להקל. אי"צ סי' ל' בלק"י או' ב' זב"צ או' מ"ד.

זנ) שם. או שלקחה זאב וכו' וה"ה כלב וכיוצא בו. הרמב"ם פ"ו מה"ש ה' י"ד. ב"י בשם רי"ו. ב"ח. ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגב"י או' כ"ז. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ב. בל"י או' יו"ד. שו"ג או' י"ח. שה"מ או' י"א. חכ"א שם. זב"ת או' י"ד. שמ"ח או' ח' וכתב כלב וכדומה מבעלי חיים ששיניהם חדים ועלולים לנקוב. וכ"כ פת"ב או' כ"ז. ביא"ב בשפ"ז או' י"א. בי"צ חלק ב' או' א' קימץ כלל יו"ד או' ב' מנ"י ענף ד' או' א' זב"צ או' מ"ה.

חנ) ואם לקחה גוי והחזירה נקובה אין לתלות בו וטרפה. אבל אם ידוע שנקבה הגוי רק דלא ידעינן במה תלינן בו כל הנקבים וכשרה. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. זב"ת סוף או' ט"ז. ענ"ה סי' י"ג או' י"ד. פת"ב או' ל' בי"צ שם. מנ"י שם או' ד' מיהו הלב"ש בהגהתו לשמ"ח שם כתב דגם בידוע שנקבה הגוי אין להתיר אלא דוקא בהפ"מ. ביא"ב בלב"ת או' ב' שבאו' י"א. זב"צ או' מ"ו.

נט) ואם הגוי מסל"ת שהוא עשה הנקבים נאמן. שה"מ או' י"א. זב"צ שם. וכן אם יש ענין ואמתלא שהדעת נותנת שהגוי עשה הנקבים בריאה תולין בו. פת"ב שם. מק"מ או' ל"ח. מנ"י שם. זב"צ או' מ"ז

ס) והא !והא דלא תלינן בגוי היינו כגון שעדיין לא נבדקה הריאה אבל אם נבדקה הריאה מבפנים ואין שם סרכה ואח"כ לקחה הגוי והחזירה נקובה יש להכשיר בכל גוונא דתלינן שהגוי עשה הנקבים. לב"ש בהגהתי לשמ"ח או' ח' ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ חלק ב' בתה"ב או' א' זב"צ או' מ"ח.

סא) שם. ואפי' יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. והטעם דאמרינן נשך וחזר ונשך. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ב. שמ"ח אי' ח' ביא"ב בשפ"ז או' י"א.

סב) שם. תלינן כלהו בזאב. ואפי' החזירה בפנינו ואין נקב במקום שאוחז בשינים ויש נקבים במקום אחר מ"מ תלינן בי הואיל ועלול לנקוב אמרינן דעתה רפויים הם בפיו ומקודם זה אחז בכח יותר במקום הנקבים עד שנקב בשיניו. שמ"ח שם. מש"ז או' ו' ענ"ה סי' י"ג או' י"ד. לב"ש או' כ"ו. פת"ב או' כ"ז. בי"צ חלק ב' בעמ"ז או' א' קומץ כלל יו"ד או' ב' זב"ר סי' ה' בתמידים או' מ"ה. מנ"י ענף ד' או' א' זב"צ או' מ"ט.

סג) ואם נתייחד אצל הריאה זאב או כלב שלא ראינו שנטלה אין תולין וטרפה מספק. שמ"ח שם. ענ"ה שם. לב"ש או' כ"ז וכתב דאע"ג דהמש"ז או' ו' הניח בצ"ע לע"ד אין להקל בזה בשום אופן. פת"ב או' כ"ט. בי"צ שם או' א' קומץ שם או' ג'. מנ"י שם או' ג' זב"צ או' ן' ואפי' אם הנקבים שבריאה הם כתבנית הנקבים הנעשים ע"י שיני הזאב או הכלב שנתייחד אין תולין בזה. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם. זב"צ או' נ"א. והקומץ שם כתב דבהפ"מ יש להקל בזה אם הנקבים הם כתבנית הנקבים של זאב או הכלב.

סד) אם לקחה זאב והחזירה נקובה כשרה אפי' לדידן דס"ל דנאבדה הריאה ולא נבדקה דאסור מ"מ הכא גבי זאב שרי אף אם לא נבדקה מסרכות מקודם ודלא כביה"ל ופר"ח בקו"א שאסרו. תב"ש או' כ"ב. וכן הסכים הלב"ש או' כ"ה וכתב דהגם דהמש"ז או' ז' כתב להחמיר כביה"ל אין לחוש לזה יעו"ש. וכ"פ פת"ב או' כ"ז. מק"מ או' ל"ד. מנ"י שם או' א' זב"צ או' נ"ב.

סה) ואם כשהוחזרה הריאה נמצא בה דלדולים וסרכות תלויות טרפה לפי שחוששין שהיו דבוקין לאיזה מקום שלא כסדרן וניתקו משם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' א' שבאו' י"א. קומץ שם או' ב' מנ"י שם. מק"מ שם אלא שכתב דבהפ"מ מותר. זב"צ או' נ"ג.

סו) וכל היכא דאיכא למתלי בטבח או בזאב א"צ להקיף ואפי' אי הקיפו ולא דמו כשרה. ש"ך ס"ק י"ב. מהרמ"ט ח"א סי' ל"ז. כנה"ג בהגה"ט או' י"ח. פר"ת או' ח' וכתב ודלא כפר"ח. שפ"ד או' י"ב וכתב דאין להחמיר כשמ"ח. ברכ"י בשיו"ב או' א' מחב"ר או' ז' וכן הסכים בסי' ן' או' ה' דלא כפר"ח יעו"ש. ער"ה או' ז' זב"ת או' ט"ז. ענ"ה סי' ל"א או' ג' זב"צ או' נ"ה.

סז) ולא מבעיא אם מעיקרא התירה בלא הקפה ואח"כ הקיפה ולא אדמו דאין לאוסרה אלא אפי' אסרה מתחלה מטעם שהקיף את הנקבים ולא אדמו כשרה ואין כאן איסור משום דשויא חתיכה דאיסורא דטועה בדבר משנה הוא. מהרימ"ט שם. כנה"ג שם. מחב"ר סי' ן' שם. זב"צ או' נ"ו.

סח) שם. תלינן כלהו בזאב. ואפי' נמצא בועה במקום הנקב. ט"ז סק"ז. פר"ח או' י"א. לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. שמ"ח או' י"א. מש"ז או' ז' זב"ת שם. ענ"ה סי' י"ג או' ט"ו. חכ"א כלל יו"ד או' ו' וכן מוכח לקמן סי' ל"ז סעי' ו' עיין בדברינו לשם. ואף אם הקיפו ולא דמי כשרה משום דבועות עשויות להשתנות. פר"ח שם. לה"פ שם. זב"ת שם. ענ"ה שם.

סט) אבל אם נמצא הנקב במקום סרכא אפי' עוברת ע"י משמוש או סמוך לו וכדומה במקום שצריך בדיקה טרפה דהא א"א לבדוק במקום הנקב אבל בסרכא כסדרה או בסרכא תלויה תלינן נקב במידי דאיכא למיתלי ובהא דוקא לצורך גדול. שמ"ח שם. ענ"ה שם. פת"ב או' ט"ל. ביא"ב בלב"ת או' ג' שבאו' י"א. בי"צ חלק ב' בתה"ב או' ב' קומץ כלל יו"ד או' י"ב.

ע) בגדי וטלה שלפעמים נמצא כמו חלוק בין הערוגות והוא מחמת שהטבחים מנתקים הכרס בכח והוושט נמשך עמו בכח וקורע קצת יש להכשיר ומ"מ יש להזהיר לבודקים שישגיחו על זה. הרד"ק בהגה כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ב' מנ"י ענף ה' בלק"י או' א' זב"צ או' נ"ז.

עא) שם הגה. ולא תלינן ביד הטבח אלא אם הנקב משוך וכו' ה"ד אי תלינן בטבח אבל זאב או כלב או חיה שנטל בני מעים (וה"ה ריאה שדינם שוה כמ"ש בב"י) והחזירן נקובים לא אמרינן דאם אין הנקבים כמין שינים טרפה דשן שלהם ג"כ עגול. דמ"א דף ק"ך ע"ג. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. שה"מ או' י"ג. פת"ב או' ל"ד. ביא"ב בלב"ת או' י"ב. קומץ שם או' יו"ד. מנ"י ענף ה' או' ו' ותולין בזאב וכלב או חיה אף אם הנקב משוך קצת. פת"ב שם. והטעם כתב ברא"פ שם או' מ"ד משום דלפעמים מהפכה ומגלגלה בפיו ושורט בשיניו עד שנעשה נקב משוך יעו"ש. ביא"ב בלב"ת שם. קומץ שם בעשרון או' י"א. מנ"י שם. זב"צ או' נ"ח.

עב) ועיגול פשוט אין מכריע כ"כ שנעשה מחיים רק ע"פ בקיאות בהעיגול ביותר כי ע"י משמוש ג"כ נעשה נקב עגול קצת אלא בעינן עיגול מדויק. דע"ק או' י"ד. מק"מ או' מ"ח. זב"צ או' נ"ט.

עג) שם בהגה. וכל נקב שהוא פתוח וכו' פי' שיש חלל בנקב כעין נקב שיש בו חסרון. שמ"ח או' יו"ד. פת"ב או' ל"ד. ביא"ב בלב"ת או' י"ב. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ו' קומץ כלל יו"ד או' יו"ד. אי"צ סי' ל' בלק"י או' ג' זב"ר סי' ה' בתמידים או' נ"ח. מנ"י שם או' ד' זב"צ או' ס' והיינו קודם נפיחה דהא ע"י נפיחה גם נקב הבא מכח הטבח נעשה פתוח. זב"ר בתמידים שם.

עד) ואפי' בנקב שהוא פתוח אם מרגיש הטבח בבירור שמידו נעשה כשר. רש"ל פא"ט סי' ן' כנה"ג בהגב"י או' ל' תב"ש או' ך' פת"ב או' מ"א. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ בעמ"ז שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם או' ח' זב"צ או' ס"א.

עה) הא דאמרינן דאם מרגיש הטבח דמידו נעשה כשר ה"ד בנקב פתוח אבל בשאר סימנים המבוארים בסי' זה טרפה אף אם יודע הטבח בבירור שמידו ניקב דהם יותר סימנים מובהקים מנקב פתוח ותלינן שמתחלה היה נקב וע"י משמושו נתרחב הנקב. לב"ש או' ל"ג. בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' ס"ב.

עו) שם בהגה. וכל נקב שהוא פתוח וכו' ולא מהני ליה הקפה אפי' במקום שסומכין אהקפה דהקפה לא מהני אלא כשיש ספק ולפ"ז ה"ה להושחר ואדום. ש"ך ס"ק י"ג. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' י"ג. זב"ת או' כ"א. פת"ב או' מ'.

עז) שם בהגה. או שהושחר או אדום סביב הנקב ואפי' הוא רק אדום סביב הצלעות וכו' ויש לעיין לכתחלה בצלעות נגד מקום הנקב שאם בצלעות אודם או שחור מוכח ג"כ שנקב זה מחיים היה ולכן לקותא נגדו. שמ"ח או' יו"ד. חכ"א כלל יו"ד או' ו' פת"ב או' ל"ז. בי"צ שם או' ג' אי"צ סי' ל' או' ב' קומץ שם או' י"א. מנ"י שם או' ה' וכן אם נשבר שם בדופן הצלע אעפ"י שחזר ונקשר ואעפ"י שאינו כנגד הנקב ממש רק סמוך לו אין תולין וטרפה. פת"ב שם. קומץ שם. מנ"י שם. רק אם לא בדק לראות בצלעות בדיעבד אין להחזיק ריעותא בדאיכא מידי למתלי. פת"ב שם. קומץ שם. זב"צ או' ס"ג.

עח) עוד יש סימנים בנקב אם סביבו לבן וקשה כעין שומן אז ודאי מחיים נעשה וטרפה. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' כ"ט. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ג. שמ"ח שם. זב"ת או' י"ט. חכ"א כלל יו"ד או' ו' שו"ג או' כ"א. ענ"ה סי' י"ג או' י"ז. תו"ז בדיני ריאה או' ח' שבאו' ן' גם אם יוצא ממנו כעין לחה לבנה ודאי מחיים נעשה וטרפה. ד"מ או' ב' שמ"ח שם. פת"ב או' ל"ו. ביא"ב בלב"ת או' י"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ח' אי"צ שם. קומץ שם או' יו"ד. זב"ר סי' ה' או' ט' מנ"י שם או' ד' זב"צ או' ס"ד.

עט) ואם היה שחור קצת או אדום סביב הנקב וע"י הנפיחה הוא מתלבן וחוזר למראה ריאה יש להכשיר שזה סי' לדבר שלא נצרר הדם מחמת מכה שבריאה ותולין בדאיכא למתלי. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. אי"צ שם בלק"י או' ח' קומץ שם. זב"ר שם בתמידים או' נ"ט. מנ"י שם. זב"צ או' ס"ה.

פ) מעשה שנמצא נקב ועור הריאה תלוי ע"ג הנקב כעין דלת והיה דעת המורה להקל באומרו שמסתמא אחר שחיטה נעשה שמחיים ראוי שתהא העור כלה לגמרי מן הנקב ואין לסמוך כלל ע"ז דפעמים אף בחיים נעשה כך. שמ"ח או' יו"ד. שפ"ד או' י"ד. ענ"ה שם או' י"ח. פת"ב או' ל"ד. ביא"ב בשפ"ז או' י"ג. בי"צ שם בעמ"ז או' ט' זב"ר סי' ה' במוספים או' יו"ד. מיהו היכא דמשמשא ידא דטבחא או לקחה זאב תלינן אף בכה"ג. כ"מ משמ"ח שם. וכ"כ פת"ב. שם. ביא"ב בשפ"ז שם. זב"ר במוספים שם. זב"צ או' ס"ח.

פא) שם. וכן אם נמצאו עליה תולעים וכו' כשרה. וטעמא דתלינן בתר שחיטה לפי שאנו אומרים שכשהרגישה שחים הטבעי אפס במות הבהמה דחקה לצאת ונקבה לבקש חמימות או אפשר לומר שבעוד הבהמה חיה א"א לתולעת לנקוב מתוך טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלא הפסק. ב"י בשם הכלבו. לבוש. ט"ז סק"ח.

פב) שם. וכן אם נמצאו עליה תולעים וכו' ודוקא כשנמצא התולעת בתוך הגקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא מתולעת שניקבה וצריך למצוא דוקא התולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב. רש"ל פא"ט סי' נ"א. והב"ח החמיר יותר דבעינן שיהא התולע מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב דנראה לעינים דהנקב בא מן התולע אבל בנמצא התולע על הריאה אין להכשיר יעו"ש. אבל מהר"ם מלובלין בתשו' סי' קכ"ז חולק אכל זה ומסיק להלכה דודאי אם נמצא נקב או נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא (פי' תולעים) אין להקל ולא להכשיר ולתלות שע"י המורנא באו ואין לסמוך על הכרת הבודקים שאומרים שהם בקיאים לידע איזה נקב בא מחמת מורנא אבל אם נמצאים התולעים בפנינו בין נמצאו בתוך הנקבים או בחוץ על הריאה יש להכשיר וא"צ לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם כזה אלא כיון שאנו מוצאים התולעים בפנינו על הריאה יש הוכחה גדולה שהנקבים באו ע"י מורנא. גם א"צ לדקדק שימצאו כ"כ הרבה תולעים כמספר הנקבים יעו"ש והב"ד ש"ך ס"ק ט"ז וכתב וכן ראיתי נוהגין. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' ך' ובספרו בע"ח יו"ד סי' ל"א. פר"ח או' י"ג. ברכ"י בשיו"ב או' ג' ער"ה או' ט' זב"ת או' כ"ב. חכ"א כלל יו"ד או' ז' לב"ש או' מ"ב וכתב וכן מנהגינו עכשיו במקומות אלו כהסכמת הש"ך יעו"ש. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. בי"צ חלק ג' בתה"ב או' ד' מנ"י ענף ו' או' ט' זב"צ או' ס"ט וכתב וכן מנהגינו פה בגדאד יע"א. ועיין לקמן או' ק"א.

פג) מיהו אם נמצא דוקא תולע א' חוץ לנקב והנקבים הם רבים מנהגינו להטריף ואין מכשירין הנקבים רבים דוקה בנמצאו ב' תולעים חוץ לנקב כהוראת הפר"ת סוף או' ט' זב"צ שם. ועיין לקמן סוף או' צ"א.

פד) מעשה היה שנמצא נקב א' בתוך הריאה מגבא וחפשו בריאה ומצאו תולעת א' הולכת על הריאה מקמא והכשירו. זב"צ או' ע'.

פה) ודוקא בשנמצאו על גוף בשר הריאה עצמה לאפוקי כבד או שומן וכדומה וכ"ש על הארץ דבכל זה אין להקל. קומץ כלל י"א או' י"ב. זב"צ שם. ואפי' נמצאו על השלחן שהיתה מונחת הריאה עליו ג"כ אסור דלא כמק"מ או' כ"ד. זב"צ או' ע"א.

פו) וכל זה ה"ד כשהתולעים על הריאה אבל אם יש נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא אף שיש תולעים תוך הנקבים מבפנים בעומק יש להטריף. שו"ת בע"ח שם. ברכ"י בשיו"ב שם. ער"ה שם. לב"ש שם. בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' ע"ב.

פז) וכתב הש"ך ס"ק י"ח דאם נמצא ריאה שהיא נקובה וניכר שהיא מנקבי המורנא שיש בתוכה תולעים דמניחים אותה בשמש ואם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה יעו"ש וכ"כ האחרונים לבדוק בקיץ בחום השמש ובחורף בחום התנור. אמנם הפר"ח או' י"ב כתב על דברי הש"ך הנז' דיש להחמיר. וכ"כ הפליתי או' ו' דאין לסמוך על זה. וכ"כ בכריתי או' ט' וכ"כ זב"צ או' ע"ט דכן מנהגם שלא לבדוק בחום השמש.

פח) אמנם יש תקנה לריאה שיש בה תולעים בתוך החור בעומק שיבדוק אותה בנפיחה דהיינו שינפח את הריאה ואם אחר הנפיחה היטב התולעים רוחשים מעצמם ויוצאים מן הנקבים ע"פ הריאה מותר אבל אם ע"י חוזק הנפיחה נופלים מן הריאה לא מהני דאולי מעצמם לא היה להם כח לרחוש. תב"ש או' כ"ז. לב"ש או' מ' פת"ב או' ן' ביא"ב בלב"ת או' ט"ו. זבחי תמים בדין מורנא או' נ"ט. בי"צ חלק ג' בתה"ב או' ד' קומץ כלל י"א או' ח' זב"ר סי' ו' בתמידים או' ו' מנ"י ענף ו' או' ד' זב"צ או' ע"ג.

פט) ונוהגים שמשימים הריאה נגד השמש אם התולעים יוצאים ואינם נכנסים בידוע שאחר השחיטה יצאו ואם יוצאים ונכנסים בידוע שגם מחיים הם נכנסים. מטה יוסף. מחב"ר או' ח' ענ"ה סי' י"ג או' כ"ה. רא"פ או' ס"ב. קומץ שם או' יו"ד. וה"ה אם ע"י הנפיחה יוצאין וחוזרין ונכנסין חוששין שנקבו הריאה בחיי הבהמה ויצאו וחזרו ונכנסו לתוכה ויש להטריף. קומץ שם. זב"צ או' ע"ד.

צ) ואם יש נקב או נקבים ותולע בתוך הנקב בין שקצתו בפנים וקצתו בחוץ בין כולו בפנים רק שאינו עמוק מהגקב כלל כ"א פיו בשוה ממש לריאה מבחוץ בין כולו בחוץ רק שוליו ע"פ הנקב הרי נראה שתולעת זו באה מן הריאה ומסתמא היא נקבה ולאחר שחיטה. שמ"ח או' י"ד. פת"ב או' מ"ה. בי"צ ח"ג או' ב' מנ"י שם או' ב' זב"צ או' ע"ה.

צא) ואם נמצאו רק קצת נקבים בענין זה וקצת נקבים בלא תולעת כלל רק שהנקבים אינם בדמיון אחר מהנקבים שנמצאו בהם תולעים יש לתלות שגם אלו נעשו ע"י תולעים ונאבדו במשמוש ידא דטבחא וכדומה. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ שה. מנ"י שם. ובזה אין להכשיר כ"א ביש תולעים לשלש נקבים שהוחזקה ריאה זו בתולעים ובהפ"מ יש להכשיר בב' נקבים עם תולעים. מנ"י שם. ועיין לעיל או' פ"ג.

צב) ואפי' אם הבודק לא ראה התולעים ואדם אחר אמר שראה ב' תולעים יוצאים מנקבי הריאה נאמן הגם שאינו שו"ב שבידו ההיתר כי אינו חזקת איסור רק ספק וכ"ש שהשו"ב מכירין נקב שע"י מורנא ואף שאין מקילין ע"י אומדנא מ"מ לא היה חזקת איסור וגם אם אמר העד יש עד אחר עמי שראה ואמר האחר שלא ראה לא איבד העד נאמנותו וכ"ש אם היה מקום טעות לסבור שפלוני ראה שעי"ז נאמן העד היטב. זב"צ או' ע"ו.

צג) ואם נמצא מין תולע שאין דרכו לגדל מגוף הריאה רק בא לשם ממקום אחר כגון שנמצא חומט קטן וכדומה אין להקל בשום מקום. זב"ת או' כ"ב. פת"ב או' נ"א. ביא"ב בלב"ת או' ט"ו. מנ"י ענף ו' או' ח'.

צד) ואם בודקים אומרים שהם מכירים שמין תולע זה אין דרכו ליגדל בתוך הריאה הולכין אחר דבריהם להחמיר. פת"ב שם. ביא"ב בנב"ת שם. מנ"י שם.

צה) הא דמכשרינן בנמצא תולעים חוץ לנקב דוקא שהנקבים דומים לנקבי מורנא והשוחטים בקיאים בזה וכל שאינו דומה לנקבי מורנא יש להטריף. לב"ש או' מ"ב. בי"צ חלק ג' בתה"ב או' ד' זב"צ או' ע"ח.

צו) ואם הושחר או האדים סביב הנקב אף אם יש תולעים מבחוץ טרפה. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ך' בשם מהרש"ג ובספרו בע"ח סי' ל"ג. שו' או' כ"ד. ברכ"י בשיו"ב או' ה' ער"ה או' ח' זב"ת סוף או' כ"ב. פת"ב או' נ"ז. בי"צ שם או' ו' אי"צ סי' ל"א או' ה' מיהו בשו"ת ב"ח החדשות סי' ט"ו וסי' מ"ב כתב שנקב המורנא אדום ורך סביבותיו כך דרכו וכשר ואדרבא אם אינו כך טרפה יעו"ש וכן הסכים הלב"ש או' מ"ג. וכתב שם הלב"ש דאם לא נכשיר אדום גבי מורנא א"כ נפל דין מורנא בבירא שלא תמצא נקב של מורנא שלא יהיה אדום וסיים וכן נוהגין להכשיר יעו"ש והב"ד הבי"צ שם בעמ"ז או' ו' וכ"פ פת"ב שם וכתב שם ברא"פ או' ס"ז דלא פליגי דמאן דאסר מיירי באדום וקשה ומאן דמכשיר מיירי באדום ורך יעו"ש.

צז) ואי איכא אודם בצלעות שאינו יוצא במשמוש היד טרפה דודאי קודם שחיטה הויא. כנה"ג שם בשם מהר"י סמוט ובספרו בע"ח שם. וכ"כ השפ"ד או' י"ח דיש לעיין בצלעות נגד הנקבים ואם יש שם אודם תולין להחמיר כמ"ש רמ"א בהגה. והב"ד הלב"ש שם וכתב אף שלא ראיתי נוהגין לעיין בצלעות כל שהנקבים באופן שנהגו להכשיר מ"מ ודאי כשרואין שם אדום טרפה דנקבי מורנא אין רגילין להאדים הצלעות גם נכון לעיין בצלעות כדברי הרב עכ"ל.

צח) פעם א' הביאו ריאה מליאה נקודות שחורות הרבה ואמר הבודק כי הם מחמת מורנא שיש תחתיה והראה בחוש כן ואפ"ה הטרפנו אותה דחזינן שניקבו מחיים וקרום מחמת מכה עלה אח"כ ואינו קרום שפ"ד שם. לב"ש שם. פת"ב או' נ"ח. ביא"ב בשפ"ז סוף או' י"ד. בי"צ שם בעמ"ז או' ז' אי"ל סי' ל"א בזב"ת או' ס' קומץ כלל י"א או' ט"ז. זב"ר סי' ו' במוספים או' ה' מנ"י ענף ו' או' י"א. זב"צ או' פ"ד.

צט) ואף אם יש נקודות אדומות ויש נקבים במקום הנקודות ובתוכם תולעים אעפ"י שהתולעים יוצאים משם ע"י שנופחים הריאה יש להטריף שנראה שהתולעים עשו כאן נקבים מחיים ועי"ז באו נקודות אלו שיש כאן קרום מחמת מכה ומה שיצאו התולעים דרך שם ע"י נפיחת הריאה לפי שהקרום שמחמת מכה נסתר מחמת הנפיחה ומצאו להם מקום לצאת. פת"ב שם. ועיין ברא"פ שם או' ס"ט מה שתמה על זבחי טוביה שהכשיר בענין זה והביאו באהל ישראל יעו"ש והמק"מ או' ע"ב כתב לדחות דברי הפת"ב הנז' והסכים להכשיר כדברי הז"ט ואהל ישראל יעו"ש. אמנם דעת האחרונים כהפת"ב. ביא"ב בלב"ת סוף או' ט"ו. אי"צ בזב"ת. עצ"ל. קומץ שם. מנ"י שם. ונראה שבענין זה יש לדון אחרי הראות דאם אנו רואים שהקרום חזק ואינו דומה לקרום שעלה מחמת מכה ואין התולעים יוצאים בנפיחה יש להכשיר ואם לאו יש להטריף כדברי הפת"ב דלא יהיה אלא ספק ואיך נכשיר מספק.

ק) אפי' נקב עגול ופתוח תולין במורנא. שמ"ח או' ט"ז. ענ"ה סי' י"ג או' כ"ז. בי"צ ח"ג או' ו' זב"צ או' פ"ו. ועיין לקמן או' ק"ו.

קא) הא דמכשרינן (לעיל או' פ"ב) בנמצא תולעים על הריאה מבחוץ צריך שיהיה התולע רוחש ממקום למקום ואם לאו כגון שנמצאו מתים טרפה. הרשד"ם בה' בדיקות סי' ל"ו. כנה"ג בהגה"ט או' ך' ובספרו בע"ח סי' ל"א. שו"ג או' כ"ד. פת"ב או' מ"ט. ביא"ב בלב"ת או' ט"ו. בי"צ שם בתה"ב או' ד' אי"צ שם בזב"ת או' נ"ט. קומץ שם או' י"ב. זב"ר שם במוספים או' ג' מנ"י שם או' ז' זב"צ או' פ"ז. ומנהג הבודקים כשבודקים תולע שאינו רוחש אז מחממין את התולע בהבל פיהם ואם יש בו רוח חיים הוא מתחיל לרחוש. פת"ב שם. ביא"ב שם. בי"צ שם. אי"צ שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

קב) ריאה נקובה ונמצאו עליה תולעים ויש סרכא בנקב אם הסרכא תלויה או כסדרן תלינן בתולעים אבל סרכא שאינה תלויה שלא כסדרן לא תלינן וטרפה. כנה"ג שם ובספרו בע"ח שם סי' ל"ב. ברכ"י בשיו"ב או' ד' זב"צ או' פ"ח.

קג) ואם יש אונא יתירה במקום שאינו מטריף או גבשושית ונמצאו שם נקבים מחמת תולעים כשר. פת"ב או' נ"ט. אי"צ שם בזב"ת או' ס' זב"צ שם.

קד) ואם נגלד קצת קרום העליון שבריאה אם התולע מקצתו בנקב ומקצתו בחוץ ויש תולעים כמספר הנקבים כשר. וכן אם יש בועה ובה נקב ותולע יוצא ממנה כשרה. אבל אם אין התולע מקצתו בנקב ומקצתו חוץ לנקב או שאין כ"כ תולעים כמספר הנקבים יש להטריף. ודוקא נגלד במקצת אבל נגלד כולו או רובו כיון דצריך בדיקה בכה"ג א"כ כל שיש נקב שם אף שידוע שנעשה אח"ש טרפה משום שא"א לבדוק. לב"ש או' מ"ד. בי"צ שם או' ג' זב"צ או' פ"ט וכתב ודלא כפת"ב שם דמטריף אפי' בנגלד קצת.

קה) ואם נמצא תולע בנקב ופיו תוך הריאה ושוליה לחוץ טרפה. תב"ש או' כ"ו. ביא"ב בלב"ת או' ט"ו. אי"צ שם בלק"י או' ב' מנ"י שם או' ח' אלא שכתב שם התב"ש שאינו מצוי. וכ"כ הלב"ש או' מ' זב"צ או' ץ'.

קו) נקבים הנעשים בריאה ע"י התולעים לעולם הם פתוחים ויש חלל בנקב קצת כעין נקב שיש בו חסרון ולכן אם נמצא נקב שאינו פתוח אעפ"י כשמניחין אותה בשמש יוצאין תולעים דרך שם או במקומות שנהגו להקל כשנמצאו תולעים על הריאה בזה שהנקב אינו פתוח אין לתלות אותו בתולעים וטרפה. וגם אם יש נקב ועור הריאה תלוי ע"ג הנקב כעין דלת אין לתלות בתולעים וטרפה. פת"ב או' נ"ה. ביא"ב שם. זב"ר שם או' ג' ובמוספים או' ד' מק"מ או' ע' מנ"י שם או' יו"ד.

קז) דרך הנקבים הבאים ע"י תולעים שיהיו עגולים ולפעמים אף אם הנקב משוך קצת יכולין לתלות בו כשנראה לעין שרגיל להיות נקב כזה ע"י תולע כשמנקר בפיו קצת לאורכה של ריאה ועי"ז נעשה הנקב משוך. אבל אם אין הנקב כתבנית הרגיל להיות ניקורי התולעים אין לתלות בו. פת"ב או' נ"ו. ביא"ב בלב"ת שם. מק"מ שם. מנ"י שם או' י"ב.

קח) במקום שמצוי שם למצוא תולעים בריאה יש להם לנהוג לבדוק תיכף סמוך לשחיטה כדי לפרוש מאיסור שאם ימצאו נקבים ובהם תולעים יש להם לאסור שהדבר מוכיח שמחיים פירשו וניקבו כיון שלא היה שהות בין שחיטה לבדיקה שינקבו הקרומים. פת"ב או' ס' ביא"ב בלב"ת שם. אי"צ שם בזב"ת או' נ"ט. זב"ר שם בתמידים או' כ"ב. מנ"י שם או' י"ג. ונראה דבזה הולכין אחר הענין והמורה לפי ראות הענין יורה.

קט) ריאה שנמצא על גבה תולע וחפשו שם בריאה ולא היה שם נקב כשרה ואפי' אם יש בריאה רושם בלי נקב אין להחזיק רעותא על הריאה דהשתא ומה אם נקב נמצא אמרינן בזה לאח"ש פירש כ"ש אם רושם בלא נקב שאין להחזיק רעותא על הריאה וא"צ בדיקה. זב"צ או' צ"ד מדברי דע"ק או' כ"ח.

קי) אם נמצאו תולעים בענין שהבהמה כשרה אין לאכול הריאה כל שנמצא בה ג' תולעים שנתקשו כיון שהוחזקה ריאה זו בתולעים ותולעים הנמצאים בריאה אסורים דבר תורה משום אבר מן החי ויש להשליך הריאה ולא ימכרנה לעכו"ם שגם הם מוזהרים על אמ"ה ואסור להושיט להם. והבדיקה אם יש עוד תולעים היא קשה בבשר הריאה שהוא תפוח ובעל נפש יש להחמיר אף בלא נמצא רק ב' תולעים ועכ"פ יש לחתוך הריאה לחתיכות דקות ולבדוק היטב. ויש מקומות נוהגין שלא לאכול שום ריאה כלל לפי שמצאו הסמפונות מלאים תולעים וא"א לבדקה ונקיי הדעת יש להם לנהוג כן במקומות שהדבר מצוי. פת"ב או' ס"א. ביא"ב בלב"ת או' ג' שבאו' ט"ו. בי"צ שם בעמ"ז או' ד' אי"צ בזב"ת שם. עצ"ל. זב"ר שם במוספים או' ב' מנ"י שם או' י"ד. מיהו בדע"ק או' כ"א מתיר למכור הריאה לעכו"ם וכתב שכן נוהגין אלא שסיים דבמקום שמצויים להיות שם בסמפון יחתכו מתוך הריאה וימכור להגוי שאר הריאה כיון שלא ראה בהריאה שם שום תולע ואף בסמפון לא ראה עדיין יעו"ש. והב"ד מק"מ או' ע"ה.

קיא) אם הוחזקו ג' תולפים בערוגה א' גם ערוגה השנית אסורה. דע"ק שם ריש או' כ"א. מק"מ שם. זב"צ או' צ"ו.

קיב) אירע מעשה פעה"ק ירושת"ו בטו"ב כסליו קי"ג שנמצאו הריאות מליאות תולעים בתוכם ר"ל בסמפונות ואחר שחיטה ובדיקה חזרו לבדוק ומצאו עוד והם ארוכים ומצאו מאד דקים ממש כעובי שער דק ולכן הסכימו שכל הקונה ריאה לא יאכל כ"א הקנה והלב בין מכבשים בין מעזים קטן וגדול עד שיבואו הכבשים הקטנים ויבדקום אם יהיו כן. והם היום טו"ב שבט קי"ג הסכמנו שלא יוכלו למכור שום ריאה זולת הקטנים יבדקום המוכר והנמצאת נקיה ימכור. פה"א ח"ג דף נ"ב ע"ד. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז סוף או' ט"י דהאידנא נהגי בא"י שלא לאכול שום ריאה כלל לפי שמצאו הסמפונות מלאים תולעים וא"א לבודקם וחיישינן דלמא מעלמא אתו אי מן המים ששיתה והויין שרץ השורץ וכן נהג בהיותו בפולין או למכור לנכרי בלא בדיקה כלל עכ"ד.

קיג) והמנהג אפי' היכא שלא הוחזקה הריאה בתולעים לפתוח כל הסמפונות והקנים מקטן ועד גדול שבריאה בסכין ולראות אם יש שם תולעים. וכן בריאות של בקר נמצא בהם תולעים וצריך ליזהר בהם בכל הנז"ל.

קיד) שם בהגה. ימיהי בזה"ז אין אנו בקיאין ואין לסמוך אהקפה כלל להכשיר. וכ"כ כנה"ג !בהגב"י או' מ"ו בשם דמ"א דכ"ד ע"ג דלא ראה שום חכם בזה"ז שיסמוך אהקפה ואפי' למכנף עשרה ולהקיף אין עושין עכ"ל וכ"כ הפר"ח אי' י"ז דהאידנא אין לסמוך כלל אהקפה להכשיר וכמ"ש בהגה. וכ"כ הפר"ת אי' י"א. בל"י או' ט"ז. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או י"ט. שה"מ או' י"ח. זר"א או' נ"ג. בי"צ חלק ב' בתה"ב או' ג' אי"צ סי' ל' או' ד' תו"ז סי' פ"ז בדיני ריאה או' ה' זב"צ או' צ"ז.

קטו) שם בהגה. ומיהו בזה"ז אין אנו בקיאיה וכו' ובס' אפי רברבי כתב דהיכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל. ש"ך ס"ק י"ט. אבל התב"ש אי' כ"ה כתב דאין כן דעת כל האחרונים ואין לסמוך האידנא על הקפה כלל יעו"ש. וכ"כ הבל"י שם. שפ"ד שם. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. בי"צ בתה"ב שם. אי"צ שם בלק"י או' י"ב. זב"צ או' צ"ח.

קטז) [סעיף ו'] ניקב א' מהסמפונות וכו' טרפה אבל ניקב לבשר הריאה וכו' וכשרה. הב"ח כתב להטריף דלא כמ"ש בש"ע אבל הש"ך סק"ך כתב דאין כתב דאין דבריו נראין כלל לפי סוגיית הש"ס וכל הפו' ושאר פו' כתבי להדיא דבניקב לבשר כשרה יעי"ש. וכ"כ הפר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' י"ז. שה"מ או' ך' שש"א או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. ענ"ה סי' י"ג אי' כ"ח זב"צ אי' צ"ט יכתב שכן הסכימו כנ האחרונים דלא כהב"ח.

קיז) שם. ניקב א' מהסמפונות שבפנים לחבירי וכו' טרפה. וכ"ש אם חבירו ניקב ג"כ כנגדו אע"ג דכל היוצא מנקב זה נכנס תיכף לנקב השני ואינו הולך בין הסמפונות כלל מ"מ טרפה דנקובה היא ואין דבר אחר שיסתום אותה. שמ"ח או' י"ז. פת"ב או' ס"ג. ביא"ב בלב"ת אי' ט"ז. בי"צ ח"ד או' א' קומץ כלל י"ב או' ב' זב"צ שם.

קיח) שם. אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשרה. ואם יש קוץ או מחט בין נקב לבשר טרפה דהא אינו מניח קוץ לבשר שיגין כיון שהוא מפסיק. מהרש"ג בבדיקות כ"י כנה"ג בהגה"ט או' כ"ו. בל"י אי' י"ז. שו"ג או' כ"ו. תו"ז סי' פ"ז או' ס' ועיין לקמן סעי' ט"ז בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

קיט) וכן אם יש סמוך לנקב מוגלא טרפה שאינו מגין עליו. כנה"ג שם. בל"י שם. שי"ג שם. ער"ה או' י"א. תו"ז שם. וכן ביעה או טינר או ליחה או שום רעיתא דאיכא סמוך לנקב הסמפון אינו מגין עליו וטרפה. שו"ג שם. תו"ז שם. קומץ שם. וכן אם אין בשר על הנקב אעפ"י שיש בצדדין כנגדו או שהבשר שעל הנקב לקוי אין זו סתימה יטרפה. שמ"ח או' י"ז. ענ"ה שם. בי"ל ח"ד בעמ"ז או' ב' קומץ שם או' א' זב"ר סי' ז' בתמידים אי' ח' זב"צ או' ק'.

קך) וה"ה אם ניקב הסמפון למעלה קודם שנתפשט בבשר הריאה ואין עליו בשר רק קרים הריאה פריש עליו טרפה דקרום הריאה אינו סותם נקב שבסמפון. ט"ז סק"ט. מש"ז או' ט' לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' י"ז וכתב שם באו' מ"ו ולפי שכל האחרונים כאן הסכימו להט"ז מי יחלוק עליהם יעו"ש. קומץ שם. זב"ר שם בתמידים או' ה' מנ"י ענף ז' או' א' זב"צ או' ק"א וכתב ודלא כפר"ת. וכ"כ השש"א או' ג'.

קכא) גם אם ניקב הסמפון וגם כל עובי הבשר עד הקרום אעפ"י שהקרום נשאר שלם ולא חסר מהבשר כלום טרפה. מק"מ או' ע"ח. זב"צ או' ק"ב.

קכב) ודע דדבר זה דנקיבת הסמפון אינו מצוי הילכך אין לבדוק אחריו אלא אחר סרכות הריאה ומראותיה שמצויות על הרוב כדלקמן רסי' ט"ל. שו"ג שם. זב"ת סוף או' כ"ז. תו"ז שם. זב"צ או' ק"ג.

קכג) [סעיף ז'] הריאה שנשפכה כקיתון וכו' משמע אפי' כולה וכ"מ בש"ס ופו' ואע"ג דבחסרה אינה כשרה אלא עד כדי רביעית וכמ"ש הרב בהגה סעי' ח' צ"ל דגרע חסרה במקום א' מנשפכה כולה כקיתון. וכ"כ רש"ל פא"ט סי' מ"א. וכ"כ ב"ח. ש"ך ס"ק כ"א. תב"ש או' ל"ז. ביא"ב בשפ"ז או' י"ז.

קכד) הריאה שנשפכה כקיתון וכו' בין שנימוח כל בשרה בין במקצת. שמ"ח או' י"ח. פת"ב או' ס"ו. ביא"ב בלב"ת או' י"ז. בי"צ ח"ד או' ב' קומץ כלל י"ג או' א' זב"ר סי' ח' או' א' מנ"י ענף ח' או' א'.

קכה) שם. וקרום העליון שלה וכו' פשוט הוא דאם ניקב הקרום טרפה וקרום העליון אצטריך לאשמיעינן דאע"ג דנשפך כמים גם קרום התחתון כשרה וה"ה נמי ניטל קרום העליון ונשאר קרום התחתון דכשרה. שו"ג או' כ"ח.

קכו) שם בהגה. ומי שהוא בקי לבדוק וכו' יכול לסמוך עלייהו לצורך הפ"מ. ולא נאריך בחילוקי בדיקה זו משום דלדידן אין לסמוך עלה וכ"נ ממ"ש ההגה ע"ז ומי שהוא בקי לבדוק וכו' אלמא לא שרינן בבדיקה זו אלא להבקי ואנן לא בקיאינן. זר"א או' נ"ה. וכ"כ הבל"י או' י"ח דאנן לא בקיאין בכל דבר הצריך בדיקה. וכ"כ חכ"א כלל יו"ד או' יו"ד. וכ"כ זב"צ או' ק"ד דאנן לא בקיאינן בבדיקה זו וכל שנימוחה ונשפכה כקיתון בין כולה בין מקצתה מערפינן. ומיהו כתב השו"ג או' כ"ט דדין זה אינו מצוי. וכ"כ זב"צ שם.

קכז) אם ריאה של עוף נשפכה כקיתון טריפה ואין לה דרך בדיקה שאין אתנו יודע אם הסמפונות של ריאת העוף תבנית שורייקי חוורי או גוון אחר ולכן אין לה דרך בדיקה וטרפה בכל ענין. פת"ב או' ף' ורא"פ שם או' צ"ב. ביא"ב בלב"ת או' י"ט. מק"מ או' פ"ב. מנ"י שם או' ח' זב"צ או' ק"ה.

קכח) אם נתרככה מבפנים כעין נימוחה אבל לא כ"כ כמים הנשפכים וא"א לשפכם ועולה בנפיחה בלא שום רעותא כשרה בלא בדיקת הסמפונות דכל שלא נימוחה כ"כ מסתמא עדיין לא הגיע הקלקול להסמפונות. שמ"ח או' י"ט. ענ"ה סי' י"ד או' ב' בי"צ ח"ד או' ד' אי"צ סי' ל"ב או' ג' מנ"י שם או' ז' זב"צ או' ק"ו. אבל אם יש איזה רעותא עליה הוי תר"ל. אי"צ שם בלק"י או' ז' זב"צ שם.

קכט) אם נמצא על הריאה מלא ליחות שקורין בל"א שליפרו"ק צריך לבדוק אחר נקבים כי מחמת הנקב שהיה בריאה בא הליחות דרך הנקבים כי הריאה מלאה ליחות וכן בא לידי שהיתה הריאה שליפרוק ובדקתי ומצאתי נקב בריאה והטרפתיו. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ט. יא"פ בסי' זה על סעי' ב' תו"ז סי' נ"ו או' ו' זב"צ או' ק"ז. ועיין לקמן סי' ט"ל או' ט"ז ואו' טו"ב.

קל) [סעיף ח'] חסר מגוף הריאה ולא ניקבה כשרה ויש מי שאוסר. והיינו שמתחלת ברייתה נבראה חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון והיש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ם וכל זה בנראית חסרה אחר הנפיחה שיש בה כמין גומא אבל אם אחר הנפיחה שוה לבשר הריאה ולא נראה כמין גומא כשרה גם לדעת הרמב"ם כמבואר בב"י יעו"ש וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק כ"ג. פר"ח או' כ"ב. כריתי או' י"ג. מש"ז או' י"ב. ענ"ה סי' י"ד או' ד' זב"צ או' ק"ח.

קלא) שם. ויש מי שאוסר. ובב"י הכריע כהמכשירים וכ"פ רש"ל פא"ט סי' מ"א וגם מ"ש האחרונים להטריף בכ"ף כפיפה אינו עולה יפה לפי סוגיית הש"ס יעו"ש גם רש"ל שם חלק ע"ז יעו"ש ש"ך ס"ק כ"ד. ועיין לקמן או' קל"ג כיצד נוהגין.

קלב) וכיון דאית בה רעותא צריך לראות אם עולה בנפיחה ולא מפקא זיקא. ש"ך ס"ק כ"ג. לה"פ או כ"ז. שמ"ח סוף או' כ"א. זב"ת או' ל"ח. ואם לא נפחוה טרפה. שמ"ח שם. ומיהו הלב"ש או' ס"ח כתב דבחסרון הניכר היטב שהוא מברייתו יש להכשיר בהפ"מ עכ"פ בדיעבד אם לא נבדק אבל בקמטים שע"י חולי ולקותא יש לאסור אפי' דיעבד כדברי השמ"ח. בי"צ חלק ה' בתה"ב או' ה' מנ"י ענף ט' או' ט' זב"צ או' קכ"ג.

קלב) ודע דהיכא דהנפיחה מעכב דיעבד אם יש שה נקב אף דתלינן ליה במשמוש ידא דטבחא או זאב או מורנא וכה"ג טרפה. ויותר מזה אפי' ידוע שנעשה נקב זה אח"ש מ"מ טרפה דהו"ל כנאבד בלי נפיחה כיון דא"א למיבדקיה עתה. לב"ש שם. בי"צ חלק ה' בעמ"ז או' י"א. זב"צ או' קכ"ה.

קלג) שם הגה. והמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה אבל אם החסרון ככ"ף כפופה אם יוכל להניח בגומא ההיא אצבע אגודל מקרי חסרון וטרפה ואם לאו כשרה. וכ"כ השמ"ח או' כ"א. חכ"א כלל יו"ד או' י"א. פת"ב או' פ"ז ואו' צ"ב. בי"צ חלק ה' או' א' אי"צ סי' ל"ג או' א' ואו' ב' זב"ר סי' ח' או' ד' מנ"י ענף ט' או' א' והשו"ג או' ל' כתב דנוהגין להכשיר בכל גוונא כסתם הש"ע ודלא כהרב בהגה דמחלק בין כ"ף כפופה לכ"ף פשיטה יעו"ש. וכ"כ התו"ז סי' פ"ז או' ח' שכן הם נוהגין אבל הרב זב"צ או' ק"ח כתב דיש להחמיר כסברת ההגה. נמצא דמנהג האשכנזים כדברי מור"ם בהגה ומנהג הספרדים בחלקות ישיתו למו יש נוהגין להקל כסתם הש"ע ויש מחמירין כדברי מור"ם בהגה ונהרא נהרא ופשטיה.

קלד) שם הגה. והמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה וכו' אבל חסר בתמורות אחרות כגון ל או כיוצא מתמונות שאין ללמדם לא מכ"ף כפופה ולא מפשוטה יש להחמיר בדליכא הפ"מ ולהכשיר בהפ"מ דהו"ל כאלו ליכא מנהגא בהא. שמ"ח שם. חכ"א שם. פת"ב או' צ"ד. בי"צ שם או' ד' אי"צ שם או' ד' זב"ר שם או' ה' ומ"מ המיקל בהפ"מ אף בכ"ף כפופה לא הפסיד. שפ"ד או' כ"ד. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. והלב"ש או' ס"ה כתב דבניכר שהוא מתחלת מברייתו יש להתיר בהפ"מ בכל אופן אף בכפיפה אבל בקמטים שנעשו ע"י חולי יש לאסור בכפופה אף בהפ"מ יעו"ש. בי"צ שם בעמ"ז או' ז' מנ"י שם או' ו' זב"צ או' קי"ו ומיהו דעת הפת"ב שם דאין להקל בכ"ף כפופה אפי' אם היה מתולדתה וכ"כ הקומץ כלל י"ד בעשרון או' ט' וחלק על דברי הלב"ש הנז' יעו"ש וע"כ נראה דאין להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק שניהם ביחד.

קלה) ואם הוא כתמונת מ"ם סתומה או סמ"ך או שהחסרון מקיף את הבשר השלם שבתוכו סביב דינו כדין כ"ף כפופה. פת"ב שם. אי"צ שם. זב"ר שם בתמידים או' ל"ד. מק"מ או' צ"ג. זב"צ או' קכ"א. וזה פשוט דלא גרע מכ"ף כפופה.

קלו) וזה שאמרנו להקל אם הוא מתחלת ברייתו אין לסמוך על הבנתו לבד רק יקבץ עמו הבקיאים בדבר להבין אם זה חסרון הוא מתחלת ברייתו או לא. פת"ב שם.

קלז) וסי' לדבר לידע איזוהי מתחלת ברייתה ואיזהו מחמת חולי אם הגומא היא חלקה מראים הדברים שזה בא מבטן ותולדה אבל אם יש כעין קיים וקמטים מזה מוכח שבא אח"כ ע"י חולי. קומץ כלל י"ד או' ג' והעיקר הוא לפי ראות עיני הבודק. זב"צ או' קי"ז.

קלח) ואם אינו מתולדה רק אח"כ ע"י חולי או סיבה נתכוויץ ונקמט הבשר ונחסר יש להחמיר אף אם החסרון ככף פשוטה ואצ"ל אם הוא כגומא או כרצועה. פת"ב שם. קומץ שם או' ו' ומ"מ ה"ד בשיעור אגידל. קומץ שם ומשמע דאינו אלא חומרא בעלמא דהא כמה פו' מכשירין אף אם נחסר ע"י חולי וכמ"ש ברא"פ שם או' קי"ז יעו"ש וכ"כ הב"ח. וע"כ בהפ"מ יש להכשיר אף אם נחסר ע"י חולי אם !הוב ככף פשוטה וכו' וכ"כ מק"מ או' ק"א.

קלט) בכל דינים אלו אין חילוק בין אומא לאונא דגם באונא אם חסר כ"ף כפופה טרפה ודלא כמקצת אחרונים שעשו חלוקים בזה. תב"ש או' מ"ו. לב"ש או' ס"ב. מזבח העולה סי' כ"ו ביסוד המזבח או' י"א. זב"צ או' ק"ט.

קמ) ואם נמצא חסרון בריאה ככ"ף כפופה ואחר שנפחוה לא הספיק לבדוק אם מחזיק כאגודל עד שנאבדה יש להכשיר בין אם החסרון בשפולי או באמצע הריאה. פת"ב הו' צ"א. מק"מ או' צ"ג. מנ"י ענף ט' או' ג' זב"צ או' קי"ב.

קמא) וכן אם נפגם שיפול הריאה מעבר לעבר עד שנראה הפגם ככ"ף כפופה אם יכולים להניח אגודל ביניני לתוך הפגם אחר הנפיחה טריפה כיון דנפגם כ"כ הרי הפגע סמוך לסמפונות וחיישינן לקלקולם. שמ"ח או' כ"א. חכ"א כלל יו"ד או' יו"ד. ענ"ה סי' י"ד או' ד' בי"צ חלק ה' או' ב' אי"צ סי' ל"ג בזב"ת או' ס"ג. קומץ כלל י"ד או' ז' זב"צ או' קי"ג.

קמב) אבל אם צדו א' ארוך מחבירו וכ"ש אם צד א' שוה עד למטה והרי היא ככף פשוטה אין זה חסרון רק כיתרת בדרא דאוני וכשר. וה"ה בכ"ף כפופה שכתבנו לעיל שע"פ שטח הריאה דוקא כשצד מעלה ומטה שוים אבל אם צד א' ארוך מהשני כזה #כ דינו ככ"ף פשוטה וכשר. שמ"ח שם. חכ"א שם. בי"צ שם או' ב' ואו' ג' זב"צ או' קי"ד.

קמג) ואם החסרון כעין גומא עגולה אי כרצועה אפי' כשיעור גדול כשר במכ"ש מכ"ף פשוטה. שמ"ח שם. חכ"א שם. פת"ב או' צ"ג. בי"צ שם או' ה' זב"צ או' קי"ט. רק שלא יהא מחזיק יותר מרביעית. פת"ב שם. בי"צ שם. ובמקום הפ"מ יש להכשיר אפי' חסר הרבה. בי"צ שם. קומץ שם או' ב'.

קמד) ואם הגומא עקימה ויש לחוש שהיא מגעת עד מקום שהסמפונות מתפשטין שם בעובי בשר האונות יש להטריף בין אם החסרון כמין גומא או ככף פשוטה שכל שהוא בעומק בתוך עובי הבשר יש לחוש שנחסר מהסמפונות וטרפה. פת"ב שם. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ג. קומץ שם. אבל בס' מזבח העולה סי' כ"ו בהעלה שלמה או' ה' דחה דברי הפת"ב הנז' וכתב דאין לחוש לסמפונות אם לא שניכר קצת שבא ע"י חולי אז יש להחמיר יעו"ש וכ"כ מק"מ או' צ"ט על דברי פת"ב הנז' דאין דבריו מוכרחים כלל כל שאפשר לבדוק שם בפושרין יסיים ואין להפסיד ממון ישראל יעו"ש. וכן הסכים זב"צ או' ק"ך.

קמה) בכל מה שכתבנו להכשיר כשאין החסרון ככ"ף כפופה או שהוא קטן משיעור אגודל וכו' בכל אלו צריך לבדוק הריאה בנפיחה לראות אם הבשר עולה שם בנפיחה והוא שיעלה ויעתק קצת ממקומו אעפ"י שאינו עולה עד שישתוה לשאר הריאה אלא עדיין מקום החסרון ניכר שאם אין יכול לעלות שם כלל ממה שהיה קודם הנפיחה יש לחוש בזה לאטום. פת"ב או' צ"ח. קומץ שם או' א' זב"צ או' קכ"ד.

קמו) לפעמים סמוך לשפולי אומא נמצא שם עפ"י הרוב כמו פגם וקמטים והם באים מחמת דחיקת הכבד כי האומא היא שם מונחת במיצר ונדחקת מהשדרה ומהכבד עד שנעשה שם כעין קמטים והבודקים קוראים אותם העקלי"ך בל"א ולפעמים נעשה שם כעין כף כפופה ורביתייהו בהכי ולא מקרי רעותא ולרוב פעמים איכא שם סרכות תלויות ולא מקרי תר"ל כי דבר זה ניכר שהקמטים אלו אינם באים מחמת חולי כ"א מחמת דחיקה כמבואר וגדילים עם הריאה ולא מקרי רעותא. בי"צ שם בתה"ב או' ג' אי"צ שם בזב"ת או' ס"ג. קומץ שם או' יו"ד. זב"צ או' קכ"ט.

קמז) וכן הדין באונא עליונה של ימין בחלק המונח במיצר הצואר ולפעמים נמצא בשפולי אותו מקום כמין חריץ וחסרון נמי הדין כן וכשרה. קומץ שם. זב"צ או' ק"ל.

קמח) שם בהגה. אם יוכל להנית בגומא ההוא אצבע אגודל וכו' של אדם בינוני. שמ"ח או' כ"א. חכ"א כלל יו"ד או' י"א. וכ"כ האחרונים. ומשמע דבכל מקומות מהכ"ף כפופה יהיה רחב ועמוק כ"כ שיוכל להניח בו אגודל אבל אם במקום א' מהכ"ף כפוכה לא יוכל להניח בו אגודל כשר אף ששאר המקומות רחבים ועמוקים הרבה. לב"ש או' ס"ג דלא כהתב"ש או' מ"ז וכתב שכ"כ בס' חגורת שמואל סקל"א והוסיף בה הטעם להקל דאם במקצת אינו מרווח עד שיוכל להניח בו גודל אחר הנפיחה אמרינן נמי כיון שהתחיל קצת להתרפות גם כולו יתרפא ומכשרינן עכ"ל מחגו"ש וסיים שם הלב"ש ובדין זה שרבו בו המכשירים וכל האחרונים ציוחי עליה בי מדרשא אף שהמנהג להחמיר מ"מ בפרטי חילוקים שבו שומעים להקל יעו"ש. בי"צ חלק ה' בתה"ב או' ב' מק"מ או' צ"ה. מזבח העולה סי' כ"ו או' ג' זב"צ או' קי"ח. ועיין לעיל או' קל"א ואו' קל' ג.

קמט) אם החסרון בשיפולי הורדא במקום הדק אצל החריץ שיש שם סמפון כמ"ש לקמן סי' ל"ז אצל בועה מעבר לעבר יש להטריף אף אם אין אורך הפגם כרוחב אגידל. פת"ב או' ץ' ירא"פ שם או' קי"א. מנ"י ענף ט' או' ד' ומיהו עיין לעיל או' קמ"ד שכתבנו די"א לאין לחוש לסמפינות אם לא שניכר קצת שבא ע"י חולי יעו"ש.

קנ) נראה לדינא דאם יש איזה קמט או קמטים בריאה שניכר קצת שנעשה כך מחמת איזה לקותא וחולי אזי כל רעותא העומדת שם טרפה משום תר"ל אבל בחסרון על הריאה שניכר שנעשה כך מתולדה אזי אינו מצטרף לתר"ל זולת אם יש שם בועה טרפה כדלקמן סי' ל"ז אבל בשאר רעותא יש להכשיר בהפ"מ עכ"פ. לב"ש או' ס' בי"צ חלק ה' בתה"ב או' ב' זב"צ או' קט"ו. ואם א"א להבחין אם הוא מתולדה אם ע"י תולי יש להחמיר. לב"ש ססי' ל"ו בדיני תר"ל או' קמ"ב.

קנא) ואם החסרון ככ"ף פשוטה ומחזיק יותר מרביעית י"א דטרפה. פת"ב או' צ"ב. וי"א דכשרה דחסרון מבחוץ אין חילוק בין רביעית או יותר. דע"ק או' צ"ב. וכן הסכים בס' מזבח העולה סי' כ"ו בהעלה שלמה או' ה' והשיג על דברי הפת"ב הנז' יעו"ש. ובהפ"מ יש להכשיר. זב"צ או' קכ"ז.

קנב) שם הגה. אבל אם היא מבחוץ כשאר ריאה וכו' אפי' מחזיק החסרון עד כדי רביעית כשרה יותר מכאן טרפה. והט"ז ס"ק י"ד חולק וכתב דלא יש חילוק בין רביעית או יותר מרביעית יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח או' כ"ד להכשיר אפי' ביותר מרביעית. וכ"ה דעת הלה"פ או' ל' שה"מ או' כ"ז. אכן הש"ך בנה"כ כתב להשיב על דברי הט"ז הנז' וסיים דחלילה לנו להקל באיסורא דאו' נגד דעת הרא"ה בבד"ה ואהל מיעד וב"י ורש"ל ורמ"א וב"ח ושאר האחרונים יעו"ש. וכ"ה דעת הבל"י או' כ"ג. שמ"ח או' ך' מש"ז או' י"ד. חכ"א כלל יו"ד או' יו"ד. לב"ש או' נ"ח. ענ"ה סי' י"ד. או' ג' פת"ב או' ק"ז. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ג. בי"צ ח"ד או' ו' מזבח העולה שם או' ב' אי"צ סי' ל"ב או' ד' קומץ כלל ט"ו או' א' זב"ר סי' ח' או' ג' מנ"י ענף יו"ד או' א' זב"צ או קל"ב. והפליתי או' י"א כתב דבמקום הפ"מ יש לסמוך אט"ז והפר"ח. וכ"כ בחגורת שמואל או' כ"ז. אבל הלב"ש שם כתב דגם בהפ"מ אין להקל אלא א"כ יש עוד איזה צד קילא יש להקל. ביא"ב בלב"ת או' כ"ג. בי"צ שם בתה"ב או' ה' זב"ר שם בתמידים או' י"ד.

קנג) ואם נתרוקן בב' מקומות או יותר ובכל מקום ליכא רביעית לא מצרפינן להו וכשר. שמ"ח שם. מש"ז שם. ענ"ה שם. פת"ב או' קי"א. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שה. מזבח העולה שם ביסוד המזבח או' ט' אי"צ שם בלק"י או' יו"ד. קומץ שם או' ב' זב"ר שם בתמידים או' י"ז. מנ"י שם או' ב' זב"צ או' קל"ח.

קנד) ואף אם שני המקומות הם סמוכים זה לזה רק הפסק בשר כל שהוא ביניהם אין מצטרפין. פת"ב שם. קומץ שם. מק"מ או' צ"א. מנ"י שם. זב"צ שם. והיינו כיסים בפני עצמן. דע"ק או' ל"ב. מק"מ שם.

קנה) שם בהגה. יותר מכאן טרפה. דחיישינן שנתקלקלו הסמפונות וא"א לבדוק. ב"ח. והש"ך בנה"כ שם כתב דכיון דנימוקה כ"כ סוף הקרום ג"כ לימק. וכ"כ השמ"ח שם. ודעת המתירין אפי' יותר מרביעית שכתבנו לעיל או' קנ"ב צ"ל דאין חוששין לזה.

קנו) שם בהגה. יותר מכאן טרפה. ואם הדבר ספק אם מחזיק יותר מרביעית לפי שאינו יכול לשער באומד דעתו זה לא נקרא ספק וטרפה. אבל אם לא הספיק לראות חלל החסרון כמה הוא מחזיק עד שנאבדה הריאה יש להקל. פת"ב או' ק"י. ביא"ב בלב"ת שם. קומץ שם. זב"ר שם במוספים או' ז' מק"מ או' פ"ח. מנ"י שם או' א' זב"צ או' קל"ד.

קנז) אם קודם הנפיחה היה נראה שחלל החסרון מחזיק יותר מרביעית וע"י שנפחוה נתמלא החסרון קצת ואינו מחזיק כ"כ כשרה שכל עניני הריאה משערין כמו שהיא נפוחה. ואפי' אם לא נתמלא החסרון כ"א ע"י שנפחוה קצת יותר מדרך שנופחין שאר ריאות אפ"ה כשרה אם לא נקרע הקרום מחמת נפיחה זו. פת"ב או' קי"ב. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ב' אי"צ שם בזב"ת או' ס"ב. מק"מ שם. זב"צ או' ק"מ.

קנח) גם אם נתרוקנה אונא שלימה כל שאינו טפי מרביעית והקרום קיים עומד כראוי כשרה. מק"מ או' פ"ה. זב"צ או' קל"ו,

קנט) ואפי' בבהמה דקה קטנה השיעור כן ואין אומרים בזה הקטון לפי קטנו. דע"ק או' ל"ב. מק"מ או' פ"ט. זב"צ או' קל"ז.

קס) אם יש חסרון מבחוץ ויש כנגדו תחת העור חסרון מבפנים פחות מרביעית יש להכשיר דחסרון מבפנים לאו רעותא הוא ועוד דאין הרעותות תכופים דהקרומים מפסיקים מיהו בקמטים שבאים ע"י חולי ויש חסרון מבפנים צ"ע לדינא. לב"ש או' ס"א. וע"כ יש להחמיר בקמטים הבאים ע"י חולי. זב"צ או' קמ"א.

קסא) אם יש חסרון מבפנים ואצל החסרון יש ביעא הבולטת בין עור לבשר מעבר השני של החסרון יש להטריף כדין בועא הבולטת מעבר לעבר שיבואר בסי' ל"ז. פת"ב או' ק"ט. ביא"ב בלב"ת או' כ"ג. זב"צ או' קמ"ב.

קסב) אם נתרוקן מבפנים אפי' הוא פחות מרביעית ונמצא ס"ת על מקום זה יש להטריף ולא מצד תר"ל שאפי' אין החלל הזה נחשב לריעותא כלל היא רעותא והטעם הואיל ועחת הבועא כלה הבשר לכך לא היה להסרכא יניקה וחיזוק מבפנים ולא היה לה כח להתאחז במקום אחר. נוב"י תניינא סי' כ"ג. והפ"ת או' יו"ד דחה דבריו וסיים דצ"ע לדינא וא"כ למעשה יש להחמיר. מיהו מ"ש שם הנו"ב והסכים עמו הפ"ת שם דאם החסרון ניכר מבחוץ ועליו ס"ת דטריפה יעו"ש כבר כתבנו לעיל או' ק"ן משם הלב"ש דה"ד בקמט הבא ע"י חולי אבל בחסרון הבא מתולדתה יש להכשיר וכן עיקר. זב"צ או' קמ"ג.

קסג) רביעית הלוג שהזכרנו משערין אותו בכלי מרובע שחללו מחזיק ב' אצבעות על ב' אצבעות ברום ב' אצבעות וחצי אצבע וחומש אצבע והוא רביעית של תורה האמור בכ"מ והאצבע שמשערין בה הוא אגודל של אדם בינוני ומודדין באגודל מרווח מעט ולא בצמצום והוא רוחב שבע שעורות בינונות זו בצד זו בדוחק ובאורך ב' שעורות באורך ונוהגין לשער כשיעור ביצה ומחצה עם הקליפה בבצים בינונים או כשיעור שמחזיק שני קליפות בצים מלאים כי הם שיעור אחד. ובהפ"מ יש להקל אם חסרה הריאה בפנים כשיעור ב' בצים בקליפתן לפי שבצים שלנו קטנים ממה שהיו בזמן התלמוד. פת"ב או' קי"ג. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ג. מזבח העולה סי' כ"ו ביסוד המזבח או' ז' זב"ר סי' ח' במוספים או' ו' מנ"י ענף יו"ד או' ג' ומיהו מ"ש הפת"ב ומודדין באגודל מרווח וכו' המק"מ או' פ"ט חלק עליו וכתב דהעיקר להחמיר ולמדוד באצבעות מצומצמות. וכן במ"ש הפת"ב דבהפ"מ יש להקל ולשער כשיעור ב' בצים בקליפתן כתב ע"ז במק"מ שם דצ"ע. וכן הבי"צ חלק ד' בעמ"ז או' י"א שהביא דברי הפת"ב הנז' לא העתיק זה. וכן האי"צ סי' ל"ב בזב"ת או' ס"ב והקומץ כלל ט"ו או' ג' לא העתיקו זה משמע דס"ל דגם בהפ"מ אין להקל בזה. ועיין בדברינו לאו"ח סי' ק"ץ או' ט"ז וסי' תע"ב או' נ"ז מ"ש שם בשיעור רביעית דברי ראשונים והאחרונים יעו"ש.

קסד) [סעיף ט'] הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו' פירש רבינו שמשון שמשמושו קשה ומראיתו כמראית הריאה. ב"י. ט"ז ס"ק ט"ו.

קסה) וטעם פיסול מקום אטום בריאה כתב הרשב"א בתה"ב לפי שהריאה רוחפת ומניפה על הלב ואם היא אטומה אינה יכולה להכניס רוח ולהניף. ב"י. ש"ך ס"ק כ"ז. והרמב"ם פ"ז כתב דהו"ל כנקובה ומשו"ה אפי' בכל שהוא טריפה ורש"י כתב דלקותא היא ומסתברא כדברי הרמב"ם. ב"ח. ור"ל להטריף בכל שהוא וכמו שפסק בש"ע.

קסו) שם. הריאה שנמצא בה !מקום אטום כל שהוא וכו' וכ"כ כנס"ג בהגה"ט או' ל"ג בשם כמה פו' דאטום כל שהוא טרפה. וכ"כ השו"ג או' ל"ב. שה"מ או' כ"ח. חכ"א כלל יו"ד או' י"ב. שמ"ח או' כ"ב. וכתב שם בתב"ש או' נ"ה דאטום כל שהוא בכ"מ שיהיה טרפה בין בסומכיה דריאה בין בקולשיה דלא כזב"ט וגם באיזה צד שיהיה אפי' בצד א' של הריאה שאינו מעבר לעבר טריפה דלא כפר"ח או' כ"ה בשם הראב"ד יעו"ש. וכ"כ השפ"ד או' כ"ז. לב"ש או' ע' וכתב וכ"מ מכל הפו' כדברי התב"ש. וכ"פ פת"ב או' קי"ד. ביא"ב בלב"ת או' כ"ד. מזבח העולה סי' כ"ז ביסוד המזבח או' א' בי"צ חלק ו' או' א' אי"צ סי' כ"ב או' א' קומץ כלל ט"ז או' א' ענ"ה סי' ט"ו או' ה' תו"ז סי' א' או' ב' ואו' ג' זב"ר סי' ט' או' א' מנ"י ענף י"א או' א' זב"צ או' קמ"ד.

קסז) שם. מביאין סכין וקורעין. הגה. הקרום לבד. ודוקא הקרום לבד ולא הבשר. ב"י. ש"ך ס"ק כ"ה. ובספרו נה"כ וכתב ודלא כרש"ל פא"ט סי' מ' כריתי או' י"ז. שמ"ח או' כ"ב ובתב"ש או' נ"ז וכתב שם בתב"ש דכן עיקר ומסתברא דלא כפירושים אחרים יעו"ש. לב"ש או' ע"ד. מהריק"ש. חכ"א שם. רא"פ או' קמ"ח. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ה. בי"צ שם או' ב' מזבח העולה שם או' א' אי"צ שם או' ג' זב"ר שם בתמידים או' י"ד. מנ"י שם או' ח' תו"ז שם או' ט' זב"צ או' קמ"ה.

קסח) שם. סמוך ממש למקום האטום. והפי' העיקר כרוב הפו' דס"ל שיחתוך הקרום שע"ג האטום. תב"ש שם. מש"ז או' ט"ז. וכ"כ הלב"ש שם לקרוע הקרום לבד וע"ג האטום ולא סמוך לאטום יעו"ש. וכ"כ פת"ב שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם. מז"ה שם. אי"צ שם. זב"ר שם או' א' מנ"י שם או' ג' תו"ז שם. וסיים והנכון לתקן גם זה לקרוע בסוף האטום לצד מטה דהשתא רואה אם יש מוגלא ואי ליכא מוגלא משום רוק אם מבצבץ שם ודאי דדרך האטום שלמעלה מהקריעה עובר הרוח ובא לשם וכשרה בלי פקפוק ואם לא בצבץ טריפה יעו"ש. זב"צ שם. וכ"כ מהריק"ש דקורעין למטה פחות משיעור האוטם.

קסט) אם מקום האטום הוא רחב צריך לחתוך בהרבה מקומות ולבדוק בכ"מ האטום ולא סגי כשיקרעו במקום א' כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה. שפ"ד או' כ"ה. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ה. אי"צ שם בלק"י או' יו"ד. מז"ה שם ביס"ה או' ד' קומץ שם בעשרון או' י"ג ועי"ש שמיישב קושיית שה"מ והלב"ש או' ע"ד שהקשו ע"ז דכיון שאין קורעין רק העור לבד ליכא חששא יעו"ש. זב"ר שם בתמידים או' ט"ז. מנ"י שם או' ו' ענ"ה סי' ט"ו או' י' זב"צ או' קמ"ו. ואם קרע רק מקצת המקום וראה שיש שם מוגלא ושוב א"א לבדוק יותר שנאבדה הריאה וכיוצא בו יש להקל. וכן במקום שנהגו לחתוך הקרום רק במקום א' לבד אין לסתור מנהגם. פת"ב שם. מז"ה ביס"ה שם. עשרון שם. זב"ר שם במוספים או' ג' מנ"י שם. זב"צ שם.

קע) שם. אם נמצא בו לחה מותרת וכו' שמחמת ליחה לא עלתה בנפיחה ובחיי הבהמה היה אפשר שהליחה יוצאת. ש"ך ס"ק כ"ו. לה"פ או' ל"ג. שמ"ח או' כ"ב.

קעא) שם. אם נמצא בו לחה מותרת וכו' וה"ה דם עכור או בשר נרקב. ב"י בשם הרוקח. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך שם. פר"ח או' כ"ו. לה"פ שם. בל"י או' כ"ו. שמ"ח שם. וכ"כ האחרונים. וכן אם נמצא בו שער וכיוצא בו כשרה. פת"ב או' קי"ז. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ו. קומץ כלל ט"ז בעשרון או' י"א. זב"ר שם בתמידים או' י"ח. מנ"י שם או' ג' זב"צ או' קמ"ז.

קעב) ואם אירע שהסירו משם מוגלא ונתנו לשם רוק או כיוצא בו ולא בצבץ יש להטריף. פת"ב או' קכ"א. מק"מ או' ק"ט. זב"צ או' קמ"ח.

קעג) ודוקא אם יש באטום גופיה לחה ולא מהני מה שנמצא לחה באמצע הריאה רחוק מן האטום. מש"ז או' י"ז. לב"ש או' ע"ה. פת"ב או' קי"ח. ענ"ה שם או' י"ג. מק"מ שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ חלק ו' בתה"ב או' ב' מז"ה שם ביס"ה או' ה' זב"ר שם בתמידים או' י"ז וכתב ודלא כהכנה"ג בהגה"ט או' ל"ז שמקיל אף בנמצא מוגלא באמצע בעומק הבשר רחוק ממקום האטום יעו"ש. מנ"י שם או' ד' זב"צ או' קמ"ט. אבל אם נראה שהמוגלא עכבה את הרוח אפי' אינה במקום האטום כגון שקצה האונא נאטמה ושם אין מוגלא אבל למעלה ממנה יש מוגלא מעבר לעבר נראה פשוט דמהני. מז"ה ביס"ה שם וכתב ואפשר דבכה"ג מיירי הכנה"ג. וכ"כ במק"מ שם דאם המוגלא עומד בסמפין באופן שסותם ודאי בפני הרוח מלהגיע במקים האטום מבואר מדברי פת"ב ורא"פ דמהני אפי' שלא במקום האטום ממש.

קעד) ודע דלענין המיגלא אין לחלק בין אם היא קשה כאבן או אם יש בה לחלוחית קצת כמ"ש ברא"פ או' קמ"ט יעו"ש. זב"ר בתמידים שם. מק"מ שם.

קעה) אם אטום אונא שלימה אפי' קרעוה ונמצא מוגלא במקום האטום טרפה אלא א"כ יוצא המוגלא ע"י מיעוך או פושרים ואם לאו ספק טרפה וכן אפי' אם מבצבץ ע"י רוק לא מהני משום דהיא אונא שלימה ואינה יכולה להניף על הלב. תב"ש או' פ"ג. לב"ש שם. ענ"ה שם או' י"ד. בי"צ שם בתה"ב או' ב' זב"צ או' ק"ן. מיהו הפת"ב או' קל"ד כתב שאם בודקים אותה בקריעת הקרום ונותנין עליו רוק או נוצה ומבצבץ יש להכשיר במקום הפ"מ. וכ"כ ביא"ב בלב"ת או' כ"ז. מזבח העולה שם או' ד' מנ"י שם או' יו"ד.

קעו) אטום בריאה לא בעינן שיהיה דוקא משמושו קשה אלא בין קשה במשמושו בין אינו קשה כיון דאינו עולה בנפיחה ומראהו כמראה ריאה מקרי אטום ומ"מ יש חילוק ביניהם דאם הוא קשה במשמושו ועדיין לא נפחו לריאה לא מתכשרה בלי נפיחה ואם נאבדה הריאה טרפה אבל אם אין משמושו קשה אפי' אם לא נפחו הריאה ונאבדה כשרה. שמ"ח או' כ"ג. מש"ז או' ט"ו. מז"ה שם או' ב' אי"צ שם או' א' זב"ר שם בתמידים או' ו' זב"צ או' קנ"א.

קעז) שם. ואם לא נמצא בו ליחה נותנין עליו מעט רוק וכו' אפי' האידנא בקיאין בבדיקה זו דרוקא או גדפא או גילא ודלא כמ"ד דלא בקיאין. כנה"ג בהגב"י או' פ"א. שפ"ד או' כ"ה. לב"ש או' ע"ג. ענ"ה שם או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' כ"ה. בי"צ שם בעמ"ז או' ה' אי"צ שם בלק"י או' יו"ד. זב"צ או' קנ"ב.

קעח) אם נמצא מראה אחרת שאינו מראה הריאה במקום האטום אעפ"י שהוא ממראות הכשרות כמ"ש בסי' ל"ח יש להטריף. פת"ב או' קל"ג. ביא"ב בלב"ת או' ב' שבאו' כ"ז. זב"צ או' קנ"ג.

קעט) ואם יש נקב במקום הקשה אף שנעשה אח"ש כל שאינו עולה בנפיחה טריפה מספק. דכיון שצריך נפיחה ולא מצי למנפחיה טריפה מספק. לב"ש או' ף' ובהגהתו לשמ"ח או' כ"ג. מנ"י שם סוף או' י"א. זב"צ או' קנ"ד.

קפ) אם יש נקב במקום האטום ע"י משמוש יד הטבח וכדומה אף שנעשה ודאי אח"ש אם הקרומים לבד ניקבו כשר אם מבצבץ אבל אם גם בשר הריאה ניקב טריפה. לב"ש בהגהתו לשמ"ח סוף או' כ"ב. בי"צ שם בתה"ב או' ב' קומץ שם או' י"ג. זב"צ או' קנ"ה.

קפא) ואם אטום מעבר לעבר אם משני עבריו יש שם מראה מוגלא כשר מיהו אם רק בצד א' מראה מוגלא ולא בצד הב' יש להטריף משום אותו צד שמראיתו כריאה. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ג. בי"צ שם בתה"ב או' ב' מז"ה שם ביס"ה או' ט' קומץ שם או' י"ב. מנ"י שם. זב"צ או' קנ"ז ומיהו מ"ש יש להטריף משום אותו צד וכו' היינו דדין אטום יש לו וצריך בדיקה. קומץ שם. ור"ל דאם לא הועיל בדיקה טריפה.

קפב) ואם יש אטום מקום רחב ומקצת מקומו מראה מוגלא והשאר מראה ריאה טריפה. לב"ש שם. מז"ה ביס"ה שם. מנ"י שם. זב"צ או' קנ"ח. והיינו נמי דהשאר דין אטום יש לו וצריך בדיקה כמ"ש באו' הקודם אלא שאם לא הועיל לו בדיקה טריפה.

קפג) אם יש סרכא תלויה במקום האטום אף שבדקו ולא בצבץ ואח"כ קרעו הקרום מע"ג האטום ובצבץ אפ"ה טרפה. תב"ש או' נ"ח. שפ"ד או' כ"ז. לב"ש או' ע"ז. !חכ"א כלל יו"ד סוף או' י"ב. פת"ב או' קכ"ח וברא"פ שם או' קס"ד. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ז. בי"צ שם בעמ"ז או' ו' זב"ש או' כ"ג. זב"צ או' קס"ד.

קפד) ואם האטום הוא בגב האונות וסרכא מע"ג האטום סרוכא לדופן צר כשרה בלא נפיחה אלא שצריך שיכסה הסרכא כל מקום האטום. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ו. שו"ג במחו' או' ו' ער"ה או' ט"ז. תו"ז סי' א' או' י"א. זב"ש או' כ"ו. זב"צ או' קס"ה.

קפה) וכן הדין אם האטום בתוך החתוכים וסרכא מע"ג האטום שבחתוך אונא א' נאחזת לחתוך האחר שכנגדו ומכסה כל האטום הנז' כשרה. כנה"ג שם. שו"ג שם. ער"ה שם. תו"ז שם או' י"ב. זב"ש שם. זב"צ או' קס"ו. ועיין לקמן סי' ט"ל או' ע"ו.

קפו) ואם האטום בגב האומא וסרכא מע"ג האטום לדופן רחב עם מכה הסרכא כשרה בלי בדיקה דתלינן במכה וקולפין הסרכא מע"ג הריאה ובודקין מקום האטום כדינו ואם בצבץ כשרה. כנה"ג שם. שו"ג במחו' או' ח' ענ"ה סי' ט"ו או' ט' תו"ז שם או' י"ג. זו"ת או' י"ט וסיים והדין דין אמת. וכ"כ זב"ת סוף או' ן' זב"ש או' כ"ה. זב"צ או' קס"ז.

קפז) אם נמצא מקום אטום בריאה נפחינן לה אם עלה בשר הריאה וכסה מקום האטום כשרה דכיון דעלה בשר וקרום על האטום לא אכפת לן אם יש אטום בתוך בשר הריאה. תו"ז שם או' י"ד. זב"צ או' קס"ט.

קפח) אם נמצא במקום אטום חוט אדום נמשך מעט במקום האטום אז ודאי אטום הוא וא"צ בדיקה אחרת. כנה"ג בהגב"י או' ע"ז בשם הגהות שו"ב מהרי"ו. מיהו דעת הפר"ח או' כ"ז להכשיר ע"י בדיקה וכ"ה דעת התב"ש או נ"ט. אבל הלב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ב כתב דלא מהני ליה בדיקה אלא א"כ בהפ"מ ושעת הדחק. וכ"כ השפ"ד סוף או' כ"ז. פת"ב או' קל"ב. ביא"ב בשפ"ז או' א' שבאו' כ"ז. בי"צ בתה"ב או' ג' מז"ה שס או' ג' קומץ שם או' י"א. זב"ר שם במוספים או' ה' מנ"י שם או' ט' והיינו שהחוט מונח לארכו ע"פ האטום ודבוק בו ג"כ לארכו ויקרע את החוט ההוא ע"פ כולו עד שיגיע לבשר ולא יגע בהבשר ואם ימצא שם מוגלא וכיוצא או שמבצבץ כשרה. ושלא במקום החוט יבדוק ג"כ כדין כל אטום ואם לא עשה כן אלא שבדק במקום החוט ובשאר מקומות האטום לא בדק כלל יש לאסור אף בנאבדה הריאה ובהפ"מ. קומץ שם. זב"צ או' קע"א.

קפט) אבל אם החוט לבן אז צריך לנקוב החוט ולבדוק אם עולה בנפיחה. כנה"ג שם בשם הגהות שו"ב מהרי"ו. פר"ח שם. לב"ש או' ע"ח. ודוקא אם נמנא שם מוגלא לבנה כשרה שמחמת זה נאטמה ומחמת זה מראה לבנה היא ואם לא נמצא שם מוגלא כלל שוב אין מועיל לה בדיקה אחרת לפי שמראה לבן מראה הפוסל בריאה הוא כמ"ש בסי' ל"ח. פת"ב שם, בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם. זב"ר במוספים שם. מנ"י שם. זב"צ או' קע"ב.

קצ) שם בהגה. ואף באטום יראה תחלה ליתן הריאה במים פושרין וכו' ואם נתנו לה קרים או חמים קצת יותר משיעורא דפושרין ועלתה בנפיחה כשרה. תב"ש או' נ"ו. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ג' קומץ שם או' ה' מז"ה שם ביס"ה או' ב' זב"ר סי' ט' בתמידים או' יו"ד. מנ"י שם או' ב' זב"צ או' קנ"ט.

קצא) צריך ליזהר שלא יהיו המים רותחים משום שטבעם לרכך אפי' יבש גמור. שמ"ח או' כ"ב. פת"ב או' קט"ו. בי"צ שם או' א' מז"ה ביס"ה שם. אי"צ סי' כ"ב בלק"י או' ח' קומץ שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. זב"צ או' ק"ס. ואם נתנו לתוכה רותחין ועלתה בנפיחה לא מהני. תב"ש שם. פת"ב שם. מז"ה ביס"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם.

קצב) גם אין להשהות הפושרין בתוכו הרבה. שמ"ח שם ותב"ש שם. והלב"ש או' ע"ג חולק וכתב דאפי' משהה הפושרין בתוכה זמן הרבה עד מעת לעת ועלתה בנפיחה כשרה. והפת"ב או' קט"ז כתב דלכתחלה יזהר שלא ישהה הפושרין שם הרבה ואם עבר ושהה הפושרין בתוכה הרבה ועלתה בנפיחה יש להכשיר. וכ"כ מז"ה ביס"ה שם. ובמנ"י שם משמע דבהפ"מ אפי' לכתחלה יש להקל בשהייה.

קצג) שם בהגה. או למשמש הרבה במקום האטום. אף לדעת מהרימ"ט חי"ד סי' י"א שערער על משמוש הבועה הכא מודה שמועיל המשמוש במקום האטום ודלא כאותו בודק שקרא תגר למשמש במקום האטום. כנה"ג בהגב"י או' ע"ט. שו"ג במחו' או' יו"ד. תו"ז סי' א' או' ה' זב"צ או' קס"ב.

קצד) שם בהגה. ואפי' אם כבר נחתכה הריאה אם יופל לבדוק ע"י שפופרת וכו' ובדיקה זאת של השפופרת אנו רגילין בה בכל ספק שיפול בריאה אחר שחתכוה לנפוח תוך הסנפון לצאת לידי ספק. תו"ז שם או' ד' זב"צ או' קס"ג.

קצה) זה לי קרוב לארבעים שנה עומד ועוסק במלאכה זאת ולא בא לידי לא אטום ולא מראות הפוסלות וגם שמעתי ממורי הרב שגם הוא שימש ששים שנה במלאכה זאת ולא בא לידו לא אטום ולא מראות הפסולות. תו"ז שם או' יו"ד. וכ"כ זב"צ או' ק"ע דשאל לכל זובחי הזבח בעיר בגדאד יע"א ואמרו שבימיהם לא מצאו מקום אטום בריאה אבל מראות הפוסלות לפעמים ימצא.

קצו) [סעיף יוד'] ריאה שקשה כעץ במשמושה טריפה. ואפי' במשהו טרפה. שו"ג או' ל"ה. זב"ת או' נ"א. שמ"ח או' כ"ד. פת"ב או' קל"ה. ביא"ב בלב"ת או' ב' שבאות כ"ז. בי"צ חלק ז' או' א' מז"ה סי' כ"ח או' א' ענ"ה סי' ט"ו או' ט"ו. קומץ כלל י"ז או' א' זב"ר סי' ט' או' ד' מנ"י ענף י"ב או' א' זב"צ או' קע"ג.

קצז) ולא דמי ליבש מקצתה המבואר לקמן סעי' י"ג דהתם אין בו לחלוחית אבל הכא לחה היא ואי מנקבי לה מוציאה דם ולחלוחית אלא שמשמושה קשה כעץ. גם לא דמי לאטום דהתם עדיין לא הגיע לקשוי כעץ רק קשה קצת. גם לא דמי לטנרי אעפ"י שקשה כאבן דהתם מראה מוגלא יש לה והמוגלא שבתוכה נתקשה והיה לאבן אבל כאן מראיה כשאר ריאה וגוף הריאה הוא שנתקשה. שמ"ח שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בעמ"ז או' א' מז"ה שם ביס"ה או' א' ענ"ה שם. קומץ שם בעשרון או' א' זב"ר שם בתמידים או' כ"ח ואו' כ"ט. זב"צ או' קע"ד.

קצח) ואם אין מישושה קשה כעץ רק כמישוש הבשר שהוא ג"כ קשה קצת אבל לא כעץ יש להכשיר רק יש לבודקה אם הרוח בא שם שכיון שיש קישוי קצת חוששין לאטום. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מז"ה שם או' א' קומץ שם או' ב' מנ"י שם. מק"מ או' קי"ב. זב"צ או' קע"ו.

קצט) ואם נתערב חתיכה א' מבהמה זו עם חתיכה מבהמה כשרה ואח"כ נפל מתערובת זה למקום אחר וכיוצא בו אעפ"י כן יש להטריף לפי שמישושה קשה כעץ טרפה ודאית ואין כאן רק ספק א' בלבד. פת"ב או' קל"ו. ביא"ב בלב"ת שם. וכ"כ הפר"ח בקו"א דהוי ודאי טרפה. תב"ש או' ס' לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ד. מק"מ שם. קומץ שם או' א' זב"ר שם בתמידים או' ל' מנ"י שם. זב"צ או' קע"ה.

ר) שם הגה. וה"ה אם קלה כעץ טרפה. היינו כעץ נרקב. ש"ך ס"ק כ"ח בשם הרבה בודקים שכך הוא מקובל בידם. והפר"ח או' כ"ט כתב היינו שהיא קלה בטבעה יותר משאר ריאות. וכ"כ השמ"ח או' כ"ה. מש"ז או' י"ח ובשפ"ד או' כ"ח. פת"ב או' קל"ז. בי"צ שם או' א' מז"ה שם או' ב' קומץ שם או' ג' זב"ר שם או' ה' מנ"י שם או' ב' זב"צ או' קע"ז.

רא) זהו שהיא קלה כעץ אינו אלא טרפה מספק. לב"ש או' פ"ו. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ב' שבאו' כ"ז. בי"צ שם בעמ"ז או' ג' מז"ה שם. קומץ שם. מק"מ או' קי"ג. זב"ר שם בתמידים או' ל"ד. מנ"י שם. ונ"מ שאם יש עוד איזה ספק על דרך שנת' לעיל או' קצ"ט וכיוצא בו יש להקל ולדון בזא דין ס"ס. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מק"מ שם. מנ"י שם. זב"צ או' קע"ח.

רב) ודוקא כולה קלה כעץ או רובה אבל לא במקצתה. קומץ שם. והטעם כתב שם בעשרון סוף או' ה' דאי במשהו פסולה היאך אפשר להבחין קלות כזה. וכ"כ מק"מ שם. זב"צ או' קע"ט.

רג) מעשה שמצאו ריאה א' שרגל חמור שלה היא קלה כעץ דהיינו שהרגישו בו שהוא קל שלא כשאר רגל חמור שבשאר ריאות גם לא כשאר אונות שבצדו באותה ריאה ולא ראו בו כובד כלל אלא הרי הוא כרוח שאין בו ממש והביאו כמה ריאות של שאר בהמות וראו שאין זה דומה לשאר רג"ח לקלותו ובכבדו והטריפו הבהמה ההיא והגם דכתב הקומץ דבמקצתה כשרה כמ"ש לעיל בסמוך מודה בזה דטרפה דהא כתב הטעם משום דא"א להבחין ובזה דהיא אונא שלימה יכולין להבחין. זב"צ או' ק"ף יעו"ש.

רד) [סעיף יא'] ריאה שנתמסמסה וכו' ואפי' לא נחתך ונפל ממנה אלא משהו טרפא דלא גרע מריאה שניקבה אפי' כל שהוא טרפה. שו"ג או' ל"ז. זב"ת או' נ"ד. קומץ שם או' ד' זב"ש או' כ"ח. זב"צ או' קפ"א.

רה) ואף אם לא תפול אם הגיעה ללקותא שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' מ' פר"ח או' ל' שה"מ או' ל"ג. זב"ת שם. ומיהו אנן לא בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל שינוי שבריאה ללקותא כגון שרכה להפסק חיישינן שנתמסמסה וטרפה. שמ"ח או' כ"ו. ענ"ה סי' ט"ו או' י"ז. פת"ב או' קל"ח. בי"צ חלק ז' בעמ"ז או' ו' קומץ שה. מנ"י שם או' ד' זב"צ או' קפ"ב.

רו) וקלקול זה שנתמסמסה היינו גם בקרומי הריאה דאי הקרומים חזקים וקלקול זה הוא בבשר הריאה לית לן בה. לב"ש או' פ"ז. ביא"ב בלב"ת או' פ"ח. בי"צ שם בעמ"ז או' ה' זב"צ או' קפ"ג.

רז) מעשה שהביאו ריאה לפני המורה ונפחוה ונפל ממנה חתיכות חתיכות ולא יצא הרוח וצוה לנפוח בחוזק עד שנפל כל בשר הריאה וראה שהיה בפנים לריאה קרום חדש על הריאה כלומר על הסמפונות והכשיר. כנה"ג בהגב"י או' פ"ג בשם הגהת שו"ב מהרי"ו. פר"ח שם. לה"פ או' ל"ו. בל"י או' ל"א. ומ"ש על הסמפונות ר"ל בשר וסמפונות ריאה כדינה דאם רק סמפונות אין לקותא יותר מזה והיאך הכשיר וכ"כ השמ"ח או' כ"ו וראו קרום חדש על הריאה והריאה שלימה כדינה והכשירו עכ"ל. וכ"כ המש"ז או' י"ט דאם הריאה אח"כ שלימה מכל מום כשרה ע"י נפיחה. לב"ש או' פ"ח. פת"ב שם וכתב שאפי' אם היה קרום חדש על הסמפונות אין זה מועיל עד שתהיה תחת החתיכות ריאה שלימה כדינה. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ח ובלב"ת שם. מק"מ או' קי"ד. בי"צ שם בעמ"ז או' ו' קומץ שם או' ה' מז"ה שם או' ג' מנ"י שם. ועיין לקמן או' רי"ח.

רח) [סעיף יב'] ריאה שנמצאת נפוחה וכו' והיינו שנתוסף בעובי של הריאה כאדם שבטנו !צבה. פת"ב או' ק"מ. ויש שפירשו שהריאה עומדת נפוחה ומליאה רוח כמו שהיתה בחיי הבהמה. פת"ב או' קמ"ב. מק"מ או' קט"ו. זב"צ או' קפ"ה.

רט) ריאה שנמצאת נפוחה וכו' שזו תוספת משונה בגופה ושמא התוספת בגוף כחסרון. הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ח. ב"י. לבוש. ועוד טעם אחר שהריאה שואפת רוח ואז הריאה נפוחה ואח"כ מוציאה רוח ומניפה על הלב אמנם כשהיא תמיד נפוחה אינה יכולה להניף וע"כ טרפה ואם נופחין אותה ומתמלאת קצת נפיחה ממה שהיתה קודם כשרה שהרי יכולה להניף. כנה"ג בהגב"י או' פ"ו בשם מהרש"ג. שו"ג או' ט"ל וכתב והכי נקטינן. שה"מ או' ל"ד. לב"ש או' פ"ט. ביא"ב בלב"ת או' כ"ט. מק"מ שם. בי"צ שם בתה"ב או' א' קומץ שם או' ז' זב"ר סי' ט' בתמידים או' ל"ז. מנ"י שם או' ג' תו"ז סי' פ"ז או' י"א שבאו' ן' זב"צ או' קפ"ו.

רי) ואנן לא ידעינן מהו חריות של דקל אבל המופת כשמוצאין ריאה שהיא נפוחה אז יחזור הטבח לנפחה נפיחה אחרת ואם בנפיחה זו תסדק הריאה זהו הוראה שאינה יכולה בהמה זו בחייה לנפוח הריאה ואינה מניפה ללב וטרפה. כנה"ג שם או' פ"ח בשם מהר"י פיגון. שו"ג שם. שה"מ שם. לב"ש שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. קומץ שם. ענ"ה סי' ט"ו או' ך' זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. זב"צ או' קפ"ז.

ריא) ועוד יש תקנה אחרת שצריך לראות שמא נסתם פי הקנה למעלה בקרישות דם השחיטה ומפני זה לא יצא הרוח ונמצאת נפוחה. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' קפ"ח.

ריב) דין זה דנפוח פוסל בין בכל הריאה או רובה ואף אונה א' או רובה פוסל. אבל במקצת יש להכשיר בהפ"מ. קומץ שם או' ח' ועי"ש בעשרון או' י"ב שכתב דמ"ש פת"ב או' ק"מ להטריף אף במקצת והיינו אפי' במשהו המ"ע שורש ו' וע"ב ביאור י"ד השיגו עליו יעו"ש. וכ"ה דעת מק"מ או' קט"ו להכשיר במקצת דלא כפת"ב. וכ"כ זב"צ או' קפ"ט.

ריג) שם. ריאה שנמצאת נפוחה וכו' ואין הפרש בין מחמת חולי בין מתולדה שאפי' אם יש בקי המכיר שהיא נפוחה כך מתולדה אין להכשיר ואינו מצטרף לספק כלל. פת"ב או' ק"מ. ביא"ב בלב"ת שם. מק"מ שם. מנ"י שם.

ריד) נפל לקדרה חתיכה שנטרפה משום ריאה נפוחה וחתיכה א' שנטרפה מחמת ריאה שהיה בה מראה לובן פחות מלובן ביצה א"צ ס' רק נגד חתיכה א' דיש מפרשים כחריות של דקל נפוחה וי"מ מראה לובן ואחד מהן ממ"נ כשר. פת"ב או' קמ"א. מק"מ שם. זב"צ או' ק"ץ. אבל אם נטרפה מחמת מראה לובן כביצה צריך שיהיה בקדרה ס' נגד שניהם פת"ב שם.

רטו) שם. אוסרים אותה מספק. ולכן אם יש שם עוד איזה ספק באופן שיש לדון בו היתר ס"ס יש לצרף ספק זה להתיר. פת"ב או' קל"ט.

רטז) שם. אוסרים אותה מספק. וה"ה בריאה של עוף אלא שא"צ לבדוק בריאה של עוף דלא שכיח אבל אם נמצא יש להטריף וכמ"ש לעיל ססי' ל"ה יעו"ש.

ריז) [סעיף יג'] ריאה שיבשה אפי' מקצתה וכו' ולאו דוקא מקצתה אלא אפי' כל שהוא טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ג בשם כמה פו' שו"ג או' מ"א. שמ"ח או' כ"ח. זב"ת או' נ"ו. פת"ב או' קמ"ג. ביא"ב בלב"ת או' ל' בי"צ חלק ח' או' א' מז"ה סי' כ"ח או' ה' קומץ כלל י"ח או' א' אי"צ סי' כ"ג או' א' זב"ר סי' ח' או' ז' תו"ז סי' פ"ז או' יו"ד. מנ"י ענף יו"ד או' ה' זב"צ או' קצ"ב.

ריח) והא דיבש טרפה דוקא מבחוץ משא"כ יבש מבפנים כל שהקרומים מבחוץ יפים כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון דלא גרע מנשפכה כקתון או נימוקה. לב"ש או' ץ' בי"צ שם בעמ"ז או' ב' והפת"ב או' קמ"ה כתב שאם מרגיש שיש יובש בבשר הריאה אעפ"י שהקרומים לחים ולא נתייבשו אז יבדוק בבשר אם נתייבש מהבשר שיעור שאם ינטל משם יהיה חלל מחזיק יותר מרביעית הלוג טרפה ואם לאו כשרה. ביא"ב בלב"ת שם. מק"מ או' קט"ז. מז"ה שם ביס"ה או' ה' קומץ שם או' ד' זב"ר שם במוספים או' ט' מנ"י או' ז' זב"צ או' קצ"ה.

ריט) וגם אם משרטט בצפורן ואינו חוזר מעצמו יש להחמיר בזה כדין יבש שנפרך בצפורן אך בזה (שהקרומים לחין ונתייכש מהבשר שיעור וכו') יש להכשיר אם נוקב ומוציא דם שזה מורא שאעפ"י שהשרטוט אינו חוזר מ"מ אין שם יובש גמור בבשר ועתיד להתרפות. פת"ב שם. מז"ה ביס"ה שם. קומץ שם. זב"ר במוספים שם. מנ"י שם. זב"צ שם. ור"ל כיון שהקרומים לחים והבשר מוציא דם אם נוקב בו עתיד להתרפות. ועיין לקמן או' רכ"ז.

רך) והא דיבש אסורה בין מראה ריאה בין מראה מוגלא. כ"מ בתב"ש או' ס"ה. וכ"כ הלב"ש או' צ"ב. ביא"ב בלב"ת או' ל'. קומץ שם או' ב' מנ"י שם או' ה' זב"צ או' קצ"ג.

רכא) ואפי' יש מוגלא או ליחה וכה"ג תחת היובש לא מהני אע"ג דבאטום מהני. לב"ש שם. ביא"ב בלב"ת שם. זב"ר שם בתמידים או' מ"ו. מנ"י שם או' ח' זב"צ או' קצ"ד.

רכב) וכן אם מבצבץ בהנחת רוק אין זה מוציא מכלל יבש. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם.

רכג) שם. והוא שתהא נפרכת בצפורן. פי' כשמשמשין בה בצפורן היא נפרכת ואף אם אינה נפרכת בין האצבעות ונעשית פתיתין מ"מ כשנפרכת בצפורן יבש מקרי וק"ו הדברים כשנפרכת בין האצבעות. רא"פ או' קפ"ו. מנ"י שם או' ה' זב"צ או' קצ"ו.

רכד) שם. והוא שתהא נפרכת בצפורן. ונקטינן בזה כסברת מרן בב"י דאפי' בזה"ז הריאה שיבשה מקצתה אם נפרכת בצפורן טרפה בהחלט ואם אינה נפרכת בצפורן כשרה בהחלק אפי' בלא בדיקה. כנה"ג בהגה"ט סוף או' ן' ובהגב"י או' פ"ט. והגם דאינו עולה בנפיחה דלא עייל בה זיקא כשרה ולא דמי לאטום. פר"ת או' כ"ה. ענ"ה סי' ט"ו או' כ"א. אבל הפר"ח או' כ"ח כתב דגם בזה צריך לראות שיהא עולה בנפיחה במקום זה כמו אטום. וכ"כ השו"ג או' מ"ב דכל שאינו עולה בנפיחה טרפה אעפ"י שאינה נפרכת בצפורן וכתב והכי נקטינן וכן המנהג יעו"ש. וכ"כ פת"ב או' קמ"ח דאם אינו עולה בנפיחה במקום זה אעפ"י שלא הגיע היבשות לגדר נפרך בצפורן טרפה ודינה כדין אטום. ביא"ב בלב"ת שם. זב"ר שם בתמידים או' מ"ד. מנ"י שם או' ח'.

רכה) ואם כשקורעין הקרום במקום הזה שאינה נפרכת בצפורן ומניחין שם רוק או נוצה או כשמניח אותה בפושרין וממשמש בה היא עולה בנפיחה כשרה ואם אעפ"י כן אינו עולה בנפיחה ונמצא שם מוגלא וליחה שמחמת זה אינו עולה בנפיחה ג"כ כשרה אם לא כשאונא שלימה או רובה אינו עולה בנפיחה שאז טרפה אפי' יש שם מוגלא. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. ובשעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה באו' הקודם דהגם דאינו עולה בנפיחה כשרה שכן סברת מרן ז"ל בב"י. זב"צ שם. ועוד כי כן דעת הכנה"ג ופר"ת וענ"ה כמ"ש באו' הקודם.

רכו) שם הגה. ואם משרטט בצפורן על בשר הריאה ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה. ואם חוזר לקדמותו מעצמו לאט לאט אע"ג דאינו חוזר לאלתר בהסרת הצפורן כ"א בהמשך קצת לא הו"ל יבש אבל אם חוזר ע"י משמוש ידים או נפיחה יתירה אפי' לאלתר הו"ל יבש. שמ"ח או' כ"ח. פת"ב או' קמ"ד. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ה' זב"ת או' נ"ז. חכ"א כלל יו"ד או' ט"ו. ענ"ה שם. אי"צ סי' כ"ג או' ב' קומץ כלל י"ח או' א' זב"ר סי' ט' או' ז' מנ"י שם או' ו' זב"צ או' קצ"ח. ועיין לקמן או' ר"ל.

רכז) ואם משרטט בצפורן ואינו חוזר אע"ג דנוקב באותו מקום ומוציא דם יש לאסור דדילמא נתייבשו הקרומים לבדם. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מז"ה שם. חכ"א שם. ענ"ה שם. אי"צ שם בלק"י או' ד' זב"ר שם בתמידים או' מ"ג. מנ"י שם או' ז' זב"צ או' קצ"ט. ועיין לעיל או' רי"ט.

רכח) ואם יש חשש יבש או קמט ונפחה ונקרע הקרום אצל המקום טרפה. שמ"ח שם. בי"צ שם. ענ"ה שם. ואעפ"י שנפחוה קצת יותר מדאי ויש לתלות בזה מ"מ טרפה. פת"ב או' קנ"א. ביא"ב בלב"ת שם. מז"ה שם או' ו' מנ"י שם או' יו"ד. ועיין לקמן בדיני תר"ל לסי' זה או' ג'.

רכט) יבש פוסל בורדא או יותרת אף שבדרי דאוני דהא יבש מטעם נקב. קומץ שם או' ג' ואם יבש כל שהוא מהורדא וכ"ש משרטט בצפורן ואינו חוזר טרפה אבל אם לא נתייבשה הורדא עצמה רק הכיס שלה אין להטריף כ"א ביבש כולו או רובו. פת"ב או' קמ"ט. ביא"ב בלב"ת שם. מז"ה שם או' ז' קומץ שם. זב"ר שם במוספים או' ט' מנ"י שם או' ט' ואם לא הגיע יבשות הכיס לשיעור נפרך בצפורן כ"א לשרטוט הנ"ל יש להכשיר בהפ"מ. קומץ שם. מנ"י שם.

רל) ואם חוזר השרטוט מעצמו לקדמותו שכתבנו לעיל או' רכ"ו דכשרה אף אם בדק ע"י נפיחה ולא יצא דם כשרה. קומץ שם או' א' וכן כשניקב באותו מקום ואינו מוציא דם כשרה. פת"ב או' קמ"ז. מנ"י שם או' ז'.

רלא) וכל שמשרטט בצפורן ונראה השרטוט בתוכו אף אם אין השרטוט ניכר רק בקרומי הריאה ולא בבשרה סי' לדבר שיבשו הקרומים וטרפה. פת"ב או' קמ"ג. ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם או' ה'.

רלב) אם יבש קצת בריאה וכשמשרטט בצפורן חוזר אלא שאם תנקוב אין מוציאה דם ונמצא שם באותו מקום סרכא תלויה או שאר רעותא כיוצא בו טרפה אבל אם מקום היבש כזה הוא בין אונא לאונא למטה מחציין ויש שם סרכא כשרה כיון שאינו יבש ממש וסרכא של מטה מחציין אין שם רעותא עליה אבל אם יבש שם עד שנפרך בצפורן אעפ"י שיש שם סרכא בזה המכסה על כל מקום היבש טרפה. פת"ב או' ק"ן. ביא"ב בלב"ש שם.

רלג) [סעיף יד'] צמקה כולה אם מחמת בני אדם וכו' טרפה ואם בידי שמים וכו' כשרה. וסי' לדבר בידי שמים כשרה יראת ה' טהורה. ובידי אדם טרפה כי רבה רעת האדם. כנה"ג בהגב"י או' ץ' בשם דמ"א. ברכ"י בשיו"ב או ז' זב"צ או' ר"ו.

רלד) שם. צמקה כולה וכו' ופי' דצמקה אינו כמו יבשה דסעי' הקודם דביבשה אפי' במקצתה טרפה אלא צמקה היינו קרוב ליבשה כמ"ש הרמב"ם ע"כ בעינן דוקא כולה. ט"ז סק"ך. וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ט דבצמקה בעינן דוקא כולה והשיג על הב"ח דמטריף אף בצמקה מקצתה יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' צ"ג. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' ל"ט. בל"י או' ל"ד. פליתי או' י"ג. שמ"ח או' ל"ג וכתב הטעם משום דאין סופה להתקלקל יותר. שה"מ או' ל"ה. חכ"א כלל יו"ד או' ט"ז. ענ"ה סי' ט"ו או' כ"ב. זב"ת או' נ"ט. פת"ב או קס"ט. ביא"ב בשפ"ז או' ל"א. בי"צ חלק ט' או' ו' מז"ה סי' כ"ט או' א' אי"צ סי' כ"ד או' ה' קומץ כלל י"ט או' א' זב"ר סי' ט' או' ח' מנ"י ענף י"ג או' י"ג. ומשמע דבצמקה קצת כשרה בלא בדיקה. מיהו השו"ג סוף או' מ"ד כתב דהמנהג אפי' צמקה כל שהוא נפחינן אותה עד שתעלה שם הקרום כשאר הריאה. וכ"כ סוף או' מ"ו דאם עולה קרום בנפיחה יצאה מכל הספיקות וכשרה ואם לאו אפי' צמקה משהו טרפה מדין מקום אטום עכ"ד. ונראה דמ"ש וכ"ה המנהג היינו מנהג מקומו דהא כל האחרונים הנז' לא ס"ל הכי וע"כ יש לחוש לדבריו היכא דאפשר אבל בשעת הדחק ובהפ"מ יש להכשיר כדברי הש"ע והאחרונים. ועיין לקמן או' רמ"ג.

רלה) שם. צמקה כולה וכו' וה"ה רובה. רש"ל פא"ט סי' ץ' ט"ז שם. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. פליתי שם. שמ"ח שם. שה"מ שם. חכ"א שם. ענ"ה שם. זב"ת שם. פת"ב שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם. מז"ה שם. אי"צ שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם.

רלו) ומיהו היכא דיבשה אונא שלימה אעפ"י שאינה נפרכת בצפורן כתב בהג"א מא"ז בשם בה"ג דטרפה אך מניחים אותה במים וממשמש בה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתה כשרה. וכ"פ רש"ל פא"ט סי' כ"ב וכתב הטעם דכיון דצמקה אונא שלימה הוי כחסרה האונא ולא דמי לצמקה ריאה מקצתה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון דלא כב"י וד"מ. ש"ך שם. וכן הסכים הט"ז שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. מש"ז או' ך' שה"מ שם. חכ"א שם. ענ"ה שם או' כ"ג. פת"ב שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם אי' ז' מז"ה שם או' ו' אי"צ שם או' י' קומץ שם אי' ח' מנ"י שם. זב"צ או' ר"ט. והכא לא מהני שתשרה מעל"ע בפושרין דכיון דעדיין לא שלט הקלקול כ"כ אי איתא דתהדר לאלתר הו"ל למהדר. שמ"ח שם. מש"ז שם. ענ"ה שם. פת"ב שם. בי"צ שם. אי"צ שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ שם. ומיהו הלב"ש או' קכ"ד כתב דאף כי לכתחלה שלא להשהות כלל מעל"ע מ"מ אי איתרמי דשהה מעל"ע וחזרה לברייתה יש להתיר בהפ"מ יעו"ש. בי"צ שם בתה"ב או' ט' זב"ר שם בתמידים או' ע"ט. זב"צ או' ר"י.

רלז) ונראה דבדיקה דהג"א נוהגת ג"כ עכשיו דהיינו כמו בדיקה שכתב הרב בהגה סעי' ט' וכ"כ רש"ל שם. ש"ך שם. ביא"ב בשפ"ז שם. וכ"נ דעת האחרונים שכתבנו באו' הקודם שהביאו בדיקת הג"א הנז' משמע דנוהגת גם עכשיו.

רלח) ובדיקה זו אין חילוק בראינו שהופחדה בידי אדם או בידי שמים. שמ"ח שם. לב"ש או' קכ"ה. ענ"ה שם. פת"ב שם. בי"צ שם. מז"ה שם ביס"ה או' ט"ז. אי"צ שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' רי"א.

רלט) ורוב האונא או רוב האומא ככולו כדק"ל בכל התורה רובו ככולו ואפי' נשאר בהאי מיעוט כטרפא דאסא לא מהני כיון דמתחלה לא נבראת כך קטנה. שמ"ח או' ל"ד. לב"ש או' קכ"ז. מש"ז או' ך' ענ"ה שם. פת"ב או' קע"ב. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ או' ו' מז"ה שם או' ו' אי"צ שם ובלק"י או' י"ד. מנ"י שם או' ט"ו. זב"צ או' רי"ד.

רמ) ולא מהני הכא שיקרע הקרום וימצא מוגלא או ישים רוק במקים הקרע כדלעיל גבי אטום דהתם בעינן רק שיהיה חיות במקום האטום ולא יובש אבל הכא אפי' לא הוה צמוקה כ"א אטומה מחמת מוגלא בעינן שתהיה המוגלא עתידה לצאת בחייה ותוכל להניף נ"ל הלב וכיון שלא יצאה ע"י הפושרין ומשמושין גם בחייה לא היתה מוכנת לצאת ובטלה ממלאכתה ואינו חוזר והו"ל כחסרה אונא. שמ"ח שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ט"ו. אי"צ שם בלק"י או' ט"ו. זב"צ אי' רי"ג. ומיהו בהפ"מ יש להקל אם קורע הקרום ומניח שם רוק או תבן ומתנדנד ע"י הנפיחה. פת"ב או' קע"א. מנ"י שם או' י"ד אלא שכתב דאין להקל בזה אפי' בהפ"מ אלא בצמקה אונא שלימה או רובה אבל לא בצמקה רוב הריאה.

רמא) מעשה שהיתה יתרת מגבה פחות מט"ד וצמקה מקצתה אי נימא כיון דאם תחזור לבריאותה שוב יהיה בה כט"ד וטרפה או לא. והשיב יד שאול הנד"מ סביב הש"ך שהיא כשרה בהפ"מ אבל הרב זב"צ או' רט"י השיג עליו וכתב לאסור אפי' בהפ"מ יעי"ש.

רמב) צמקה הורדא רובא ונשאר כט"ד בשורש שלה קיים יש להתיר בהפ"מ אף אם ראיני שאירע לה בידי אדם וכשיש ספק אם נעשה בידי אדם או בד"ש יש להתיר אף בלי הפ"מ ואם לא נשאר כט"ד אז בידוע שנעשה בידי אדם יש להטריף אף בהפ"מ ובספק יש להכשיר בהפ"מ. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' ל"ד. בי"צ שם בתה"ב או' ג' מיהו הפת"ב או' קע"ג כתב דאפי' נשתייר בה כט"ד שלא צמקה אין להקל. והקומץ שם אי' ט' כתב להכריע דאם נשאר בה כט"ד יש להכשיר בהפ"מ כדברי הלב"ש ואם לא נשאר כט"ד אין להכשיר אפי' בספיקו ואפי' בהפ"מ יעו"ש. וכ"ז לנוהגין להטריף בחסרה הורדא כדברי מור"ם סי' ל"ה סעי' ב' בהגה אבל לנוהגין להכשיר בחסרה הורדא כדברי הש"ע שם יש להתיר בפשיטות בנשאר כט"ד בשורש שלה אפי' בהפסד מועט ואפי' אם ראינו שאירע לה בידי אדם ואם לא נשאר כט"ד אף בידוע שנעשה בד"א יש להכשיר דוקא בהפ"מ ואם ספק אם נעשה בד"א או בד"ש יש להתיר אף בהפסד מועט. זב"צ או' ר"ו.

רמג) כל צמיקות הריאה שנתבארו להתירן ע"י בדיקה ואף צמיקות במקצת בכולן צריך לבדוק אח"כ בנפיחה אולי יש שם נקב כיון דמקום הוא יבש אלא שאין נפרך בצפורן ועוד דגם צמקה במקצת יש לחוש לאטום שאוסר בכ"ש. קומץ שם או' י"א מנ"י שם או' י"ג.

רמד) שם. כגון ששחטו אחרת לפניה וכו' וצריך להזהיר להשוחטים בזה ורגיל שהרבה בני אדם באים אל השוחט ואוחזים העופות בידיהם ועומדים סמוך לו ממש ובפרט בערב יוה"כ בשחיטת הכפרות שמרבים העם להביא ואין זה נכון דיש בזה משום צב"ח ויש סוברים צב"ח דאו' ואיסורא דרבנן לכ"ע. ואין לומר דעופות לאו בני הרגשה נינהו שהרי מבואר דלפעמים צמקה הריאה שלהם מחמת שחיטת אחרת לפניה. וגם י"ל שאין לעשות זה כיון שיכול לבא מחמת זה לידי צימוק ואפי' לרשב"א שכתב שאין לחוש שתצטמק לשעה קלה ומתיר לשחוט מיד יש לחוש דבידי שמים קאמר. וגם י"ל דאע"ג דאינה צומקת מיד מ"מ י"ל שעתידה שתצטמק ואין מועיל שחיטה מיד. ומכ"ש לפי מ"ש בתב"ש מדברי בה"ג דמשמע דב"ח אפשר שיתקלקל מיד עד לאין מרפא ולכן אף שאין בידי להצריך בדיקה בכה"ג בבהמה וכ"ש בעוף שהבדיקה קשה וכדיעבד דמי מ"מ יש לנהוג בעופות וכן בבהמות כשקושרין הרבה שוורים בבית המטבחיים שלא יראה האחד בשחיטת חבירו. ומה שנוהגין כשהשוחט קרוא אצל בעה"ב לשחוט לצורך סעודת מצוה ולפעמים מזדמן שקובעים מקום לשחיטתו אצל הכלוב מלא עוף ושוחטים מהם כפי הצורך ומשאירים בכלוב כמה עופות לאחר זמן וכן בדיר של טלאים נראה דיש לחוש להצריך בדיקה לכתחלה ולכן יש ליזהר בכל גווני. שו"ת בית אפרים סי' כ"ו. והביאו בספרו יא"פ אשר סביב הש"ך. פ"ת או' ט"ז. זב"צ או' רי"ז. וכן במקום שנוהגין להניח רגליהם על צואר הבהמה בשעת שחיטה וא' עומד על גבו לבדוק הסכין וליתן לו אם נתעכב הסכין ביד הבודק יסיר רגלו השוחט מעל צואר הבהמה ויעזוב אותו משום צב"ח עד שיכין הבודק הסכין ויתן לו וכן כל כיוצא בזה. זב"צ שם.

רמה) [סעיף טו'] כיצד בודקין אותה. הגה. אם הדבר ספק וכו' זהו דעת הר"ן דכל שידוע לנו שבא לה בידי שמים א"צ בדיקה וכשרה לאפוקי מדעת הרשב"א שנסתפק אפי' בבא לה בד"ש כמבואר בב"י וט"ז ס"ק כ"א וש"ך סק"ל יעו"ש.

רמו) שם. כיצד בודקין אותה וכו' הגה. ונראה דאין לנו לסמוך על בדיקה זו וכו' הנה בדין זה של צמקה הריאה יש בזה חלוקים רבים ודינים מדינים שונים וסובלים הרבה אריכות כמו שיעויין בספרי האחרונים ובפרט התב"ש והלב"ש ואנן בדידן יתמי דיתמי דאע"ג דכתב רמ"א דאם נראה שבא לה בד"ש דיש לסמוך על הבדיקה מ"מ אנן יד עניי אנן דאפי' אם נודע לנו שבא לה בד"ש אין אנו נוהגין בבדיקה זו כי אין אנו יכולין להבחין בין בד"א לבד"ש שהרבה סעיפים ופארות יש בה וע"כ אין אנו מתירין שום צמוקה כלל ועיקר וכ"כ הזר"א בדיני ריאה או' ס"ג וז"ל ולא אאריך בחילוקי בדיקה זו לפי שכתב ההגה דאין אנו בקיאין יעו"ש וא"כ כיון שצמקה טרפה עכ"ל. זב"צ או' רי"ח. מיהו בצמקה מעט דא"צ בדיקה הכתובה בש"ע כמ"ש לעיל או' רל"ד יש להכשיר גם בזה"ז.

רמז) [סעיף טז'] ריאה שהרגיש בה במשמוש היד וכו' וסמ"ק כתב כגון שבדקוה בנפיחה ואח"כ נמצאת בתוך הריאה. ב"י. פרישה או' כ"ז. אלא שדעת האחרונים להחמיר בזה אף בהפ"מ כמ"ש לקמן או' רנ"א ורנ"ב יעו"ש.

רמח) שם. אם עולה בנפיחה וכו' פי' ולא מפקא זיקא. פר"ח או' ט"ל. פת"ב או' קע"ז. זב"ת או' ס"ט. ור"ל דבודקין אותה בנפיחה לבד ואם לא יצא רוח כשרה. ומיהו עיין לקמן או' ר"ן דהיכא דאפשר יש לבדוק בפושרין יעו"ש.

רמט) שם הגה. ובזה"ז יש להטריף כל ריאה שנמצא בה מחט וכו' אם לא במקום הפ"מ אז יש להקל וכו' וכ"פ הב"ח שמ"ח או' ל"ז. פת"ב שם. בי"צ כלל יו"ד או' ג' מז"ה סי' ל' או' א' אי"צ סי' ל"ד או' א' קומץ כלל ד' או' ב' זב"ר סי' ז' או' ג' מנ"י ענף י"ד או' ג' ועיין לקמן או רנ"ג.

רנ) והיכא דאפשר יש להחמיר לבדוק הריאה בפושרין כדרך שכתוב לעיל סעי' ט"ו. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ל"ז. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם.

רנא) ואם נמצאת בחתיכה וקודם שנחתכה נפחוה אין לסמוך אנפיחה זו אפי' בהפ"מ דכיון דלא ידעו מעיקרא שמחט בתוכה חיישינן שמא לא דקדקו יפה. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ שם. מז"ה שם. ביס"ה או' ב' מנ"י שם.

רנב) ונראה שאם הבודק אומר שברי לו שבדק יפה וראה שעלתה בנפיחה ולא יצא הרוח בשום מקום ואצ"ל אם שני בודקים מעידים כן שהם בדקוה ובריא להם שהם בדקוה יפה שאין חוששין שמא לא דקדקו יפה וכשרה בהפ"מ. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ל"ז. מנ"י שם.

רנג) [סעיף יז'] מחט שנמצא בסמפונא רבה וכו' מיהו באו"ה סי' נ"א או' א' כתב דמחט שנמצא בריאה בכל מקום שהוא בן בבשר הריאה בין בסמפון הגדילים או הקטנים אפי' אם היתה כולה בפנים ולא נראת בחוץ כלל ואפי' אם בדקוה מקודם בנפיחה ולא נראה בה רעותא כלל שיש להטריפה עתה בכל ענין בין מחט שיש לה ראש כמו למסמר בין מחט שתופרין בה בגדים שהם חדין משני ראשיהן יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י סוף הסי' בשם סמ"ק דעכשיו בזה"ז אין אנו בקיאין בבדיקה ובין שנמצא בריאה בין בסמפונא רבא בריאה טריפה. וכ"כ השו"ג בסוף הסי' דנוהגין להטריף בכל ענין משום שהמחטים בזה"ז דקים הם ועבידי לינקב בכל מקום יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' רי"ט דנוהגים להטריף בכל ענין וכס' האו"ה ומחט שנמצאת בכ"מ בין בבשר הריאה בין בסמפונות הגדולים או הקטנים יש להטריפה עתה בזה"ז יעו"ש.

רנד) אם אחר שחתכו הריאה ובשלוה נמצא בה מחט תחוב באחד מן הסמפונות באופן שיש ספק אם נתחב בה המחט אחר השחיטה יש להתיר מכח ס"ס ספק קודם שחיטה היתה ספק לאח"ש נפלה ונתחבה ואת"ל קו"ש היתה שמא דרך סמפונות נקט ואתא ולא נקב. באר מים חיים או' ט"ל משם זב"ש. זר"א או' ס"ה. מיהו אם נמצא שום חלודה במחט או שום רעותא בחתיכה כגון חלודה או שינוי מראה או דם צרור יש לאסור דודאי זה היה קודם שחיטה כמ"ש התב"ש סי' מ"א סוף או' יו"ד. זב"צ או' רכ"ב.

רנה) אם נמצא מחט מונח ע"ג ריאה על אונא ארוכה ועבה יש להטריף ממ"נ אם בא מבטן ניקבו בני מעיים ואם בא דרך הריאה ניקבה הריאה ופשיטא דטרפה. עי"צ בדין נקיבת הריאה או' ט' במ"ח או' מ"א. מכ"מ בסוף הספר או' יו"ד. ואף את"ל שבא המחט מן העור ונכנס לחלל מ"מ הא ק"ל מחט שנמצא בחלל הגוף טרפה כמ"ש הלבוש סי' נ"א סעי' א' וכ"כ כנה"ג בהגב"י שם או' ה' בשם ל"ח. שו"ג שם מחו' או' א' זב"צ או' רכ"ג.

רנו) נמצא גרעין בריאה כגרעין תמרה שאינה חדודה בין בשלימה בין בחתוכה כשרה דאין דרך גרעין כזה לנקוב ובודאי דרך קנה נכנסה אבל גרעין החדוד כגרעין של זית דינא כמחט. כנה"ג בהגה"ט או' ס"ט. פר"ח או' מ' פליתי או' ט"ו. שמ"ח או' ט"ל. שה"מ או' מ"ב. חכ"א כלל כ"א או' י"א. ענ"ה סי' י"ג או' כ"ט. בי"צ חלק יו"ד או' ד' מז"ה סי' ל' או' ז' זב"ר סי' ז' בתמידים או' יו"ד. זב"צ או' רכ"ד. וה"ה כל גרעין שיש לו עוקץ דינו כמחט. ואם נמצא אבנים בתוכה הרי הוא כגרעין של תמרה וכשרה. מנ"י ענף י"ד או' ו'.

רנז) קוץ דינו כמחט. כנה"ג בהגה"ט או' ס' וכן שבולת שועל דינו כקוץ ומחק. פר"ח בקו"א סי' מ"א. חכ"א שם. מנ"י שם או' ו' זב"צ או' רכ"ה.

רנח) קטן שמצא מחט תחוב בריאה אוסרין אותה על פיו. כנה"ג שם או' ס"א. זב"צ או' רכ"ו. ובס' זו"ת חולק ומכשיר. זב"ת או' ע"ה. ומ"מ אנן ק"ל להחמיר בטרפות בדבר שיש בו פלוגתא וליכא רוב הסכמת האחרונים להכשיר. ועיין לקמן סי' מ"ח סעי' י"ב.

רנט) נמצא נקב מפולש באונא מעל"ע ולפי הנראה נדמה שהוא בתולדה יש להטריף דמאן מפיס שהוא בתולדה ואפי' אם בתולדה אין ההיתר ברור. נוב"י מה"ת חי"ד סי' י"ט. יא"פ על סעי' זה. זב"צ או' רכ"ז. והייני אף אם עור החיצון קיים דאם לא כן בלא"ה ריאה שניקבה טרפה. וכן מבואר בנוב"י מה"ק חי"ד סי' ה' וסי' י"ז יעו"ש.

רס) ואם נמצאת מחט בריאה שנימוקה או נשפכה כקיתון אעפ"י שהיא עולה בנפיחה טרפה שהרי ניקב הסמפון ואין לו דבר שיסתום. פר"ח סוף או' מ' לה"פ או' מ"ח. בל"י או' מ"ב. שמ"ח או' מ' זר"א או' ס"ו. ענ"ה סי' י"ג או' כ"ט. ובלא"ה אנן מטריפין בריאה שנימוקה וכו' אפי' בלא נמצא בה מחט משום שאין אנו בקיאין בבדיקתה כמ"ש לעיל או' קכ"ו יעו"ש.

רסא) וכן אם המחט מקצתה בסמפון ומקצתה תחוב בבשר הריאה טרפה דאין הבשר מגין כיון דהמחלו תחוב בו. במ"ח או' ט"ל. זר"א שם. וזה שכתבנו הוא לנוהגין להכשיר במחט בהפ"מ כדברי מור"ס ז"ל בהגה סעי' ט"ז אבל בלא"ה יש נוהגין להטריף בכל ענין וכמ"ש לעיל או' רנ"ג יעו"ש.

זה בלי זה עיין פלתי מ"ש בישוב דלמא לא חיישינן שמא הבריא כמו לעיל סי' ל"ג ע"ש

ויש מטריפין הש"ך נתן טעם דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה וא"כ אפי' מב' רוחות טריפה והט"ז כ' זמנין דמזדמני' להדדי ולכך מכשיר בב' רוחות ועיין פלתי שהבאתי ראיה לדברי הש"ך:

מחמת נפיחה טריפה. היינו שלא נפחוהו יותר מדאי אבל נפחוהו יותר מדאי אמרינן רבוי נפיחה גורם ש"ך. וזה להקל אבל להיפוך ג"כ אמרי' לקמן אם לא היה היקף בשר ובאו אחרים ונפחוהו בכח והיה היקף בשר דכשר דאזלינן בכל דוכתי לקולא דבהמה בחזקת היתר עומדת. ועיין פלתי שהסכמתי לדברי מהר"ץ דבלא"ה היה סביבה יבש ע"ש

עלה קרום עיין פלתי שבררתי ענין קרום מחמת מכה וסתימא מעיקרא:

פושרין עיין סקפ"ח מזה וחד דינא אית ליה:

אין לה תקנה כי המים קרים סותמים את הנקב וכן מים חמין ולכך אין תקנה:

שהעביר טבח ידו בכח היינו שידעינן שהעביר ידו ט"ז

זאב אם תלינן בעכו"ם עיין פלתי מ"ש מזה

תולעים עיין פלתי מ"ש בזה דעיקר אם נמצא תולע ע"ג ריאה אסור רק סמוך לנקב תלינן ביה וכשרה. אבל כשאין בחוץ תולע אין לסמוך להניח ריאה בשמש אם ירחשו התולעים עיין פלתי:

אבל ניקב לבשר עיין פלתי מ"ש בישוב הרמב"ם ועיקר דגם הרמב"ם מכשיר אם הנקב בסמפון לאחר שנתפצל לתוך הבשר והוא הב"ח דמחמיר.

אפילו סמפון אחד עיין פלתי מ"ש דלא תקשה מגמ':

עכורים וסרוחים עיין פלתי דלפי רמ"א לקמן בסי' ל"ז דמכשיר בעכורים אף בזה יש להכשיר:

ויש מי שאוסר הוא הרמב"ם דס"ל דאין נקרא חסרון מבפנים כיון שניכר מבחוץ ועיין פלתי דישבתי מה שטענו עליו מגמ':

כף כפופה דאז ניכר החסרון ביותר ולא הוי כחסרון מבפנים והש"ך פקפק על זה ועיין פלתי בזה כמה תי':

יתר מכאן והט"ז חולק ועיין פלתי דבמקום הפסד יש להכשיר

מקום אטום מראיתו כמראה ריאה רק משמשו קשה:

סמוך ממש למקום אטום וכן עיקר דאם יחתוך באטום לא יוכל לבדוק:

ואם לאו משום דריאה צריך לרחוף תמיד ובאותו מקום ניכר ריעות' והוי כנקב כ"כ רמב"ם ועיין פלתי מ"ש בזה

טינרי אפי' אין בו לחלוחית כלל ומ"מ לא הוי אטום דהדר בריא רמ"א בתשובה דלא כמהרש"ל:

קלה כעץ היינו עץ נרקב והפשוט עץ שנתייבש שיצאו כל לחלוחית ממנו הוא קל בטבעו:

שיבשה וכו' ולא קשה הא הוי אטום עיין פלתי:

אפי' מקצת וכ' הרמב"ם דהוי כחסורה ועיין פלתי ליישב מה שקשה בזה:

צמקה כולה דעת מהרש"ל ליישב דצמקה אונה אחת ג"כ כולה מיקרי ועיין מ"ש פלתי:

טריפה כתב הרמב"ם דהוי כחסרה ועיין פלתי מ"ש בזה:

קול ארי' רבים אוסרים ולא שכיח בגלילות ארופ"א:

כיצד כו' עיין פלתי שהארכתי בזה לדעת רשב"א ור"ן מה ביניהו וגם ע"י חולה אם הוה כבידי שמים או אדם והארכתי שם ולהיות לא שכיח לא בקשתי לכותבו שנית

בין אם היא דקה. כי מאתר שסמפון ריאה רחבי' והקרום שלם וגם עולה בנפיחה מה יש לחוש:

ואם היא חתוכה כתב פר"ח דוקא דיש לה עוקץ אבל אם הוא כמו גרעין תמרה דל"ל עוקץ לנקוב אפי' חתוכה כשרה כ"כ לעיל סוף סי' ל"ג עגולים שמלעיטין בה אוזזת אם הם כמו גרעין תמרה לית לן בה כלל:

יש עליה קורט דם ולא קשה ניחוש דאחר שחיטה ניקב כמו בבה"כ עיין פלתי מ"ש:

ניקבו זה בלא זה וכו' יש להבין להך דס"ל לעיל סי' ל"ג במחט בישב קוץ או מחט דחיישינן שמא הבריא היינו קרום מחמת מכה ונתרפא #א) א"כ למה לא חיישינן דקרום העליון נתרפא ואין לומר דבאמת כאן מיירי הכל מחמת חולי אבל במחט חיישינן באמת כמו בושט דהא לקמן סי"ד במחט שבתוך הריאה דבודקין הריאה מה יהנ' בדיקה דלמא נתרפא ודוחק לומר דהואיל ואינו תחוב בקרום ה"ל כנמצאת דלא חיישינן ליה דזה דוחק דבשלמא כל הני חיוי ברייתא אכלי אבל בריאה הלא זה רחוק במציאות שיבא לתוך הריאה מחט ומה ענין זה לנמצאת הלא בריאה חתוכה אסרינן דאמרינן בשלימה נקובה היה ואף בשלימה נימא כן דנקיבה היה ונתרפא #ב) וצ"ל א' משנים שכתבתי לעיל סי' ל"ג או דלא אמרינן קרום ונתרפא רק בקרום החיצון מן הושט כהנ"ל או דבשאר מיני טריפות דאמרי' נשחטה הותרה לא אמרינן הבריא דלא שכיח רק בושט דהוי ספיקא בשחיטה ולא שייך נשחטה הותרה ודו"ק:

ויש מטריפין זה שלא כנגד זה הש"ך בס"ק א' נתן טעם דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה וא"כ אפי' משני רוחות יש להחמיר והט"ז נתן בס"ק או הטעם זימנין דמזדמנין להדדי ולכך מכשיר בשני רוחות לכ"ע. ולא הבנתי לדבריו א"כ במחט דנמצא בריאה ס"ד דבדקינן לי' מה יהני בדיקת' דלמא המחט נקב או כשהיה נקבים זה מול זה דהזדמנו כך ועכשיו הם זה שלא כנגד זה יועיל הנפיחה והוי כחתוכה דריאה. ואם בסתם חיישי' שמא יזדמנו מכ"ש בריעותא לפניך ממחט בתוך הריאה דעל הרוב נקיב ואתא עד שבחתוכה אסרינן כן רק הואיל שלימה היא לפנינו מכשירין בכל גוונא אפילו בקופא לבר ולגו ולמה לא ניחוש דנקוב ואתא כשהי' בהזדמן. ולשיטות הש"ך לא קשיא דאע"פ שהרוח יוצא מזה לזה א"א להעביר מחט מזה לזה דרך הקרומים הדבוקים וגם א"כ אף בנפיחה יעכור הרוח ואף שהש"ך כתב לפעמים יעבור הרוח היינו הואיל קרומים דבוקים אבל אין כ"כ ריוח שעובר מחט אף שהרוח יעבור בלי ספק וא"ש ודו"ק:

ונקרע הקרום מחמת הנפיחה וכו' הש"ך בס"ק ה' דעתו דמיירי דנפחוהו כדרכו אבל אם נפחוהו יותר מדאי כשרה דאמרינן בחי' לא היו נפוחה כ"כ. והא דאמרי' לקמן סי' ל"ז בהג"ה בשלא היה בבועי' היקף בשר מראה ריאה וע"י בודקין בכחן יפה יפה שהרבו לנפוח ושבו למראה בשר דכשר והוא מדברי ר"י בהרא"ש שאומר שאותן אחרונים היה כחן יפה יותר מראשונים וכן בסימן ל"ט ס"ה נראה כשנופחין אותה הרבה וסרכ' בחתוך וצ"ל הואיל בהמה בחזקת היתר עומדת דנין בכל צד לקולא. אבל זה באמת אינו כלום בשום אופן להשוות בעלי חי למת ויצא נפשו דכל זמן שנפשו בו כח טבעו חזק כי הוא הטבע באמת ועומד בפני כל לדחות כל מקרה אבל כאשר מתה ואין בה רוח חי וטבע בקל תקבל היזק ושכר והלא אם תעשה נקב כל דהו בבשר מת אפילו באלף אספלנית ורטי' לא תרפא לשוב לקדמותו אבל בחייה בקל תרפא וא"כ איך נדמה בהמה בחיי' אשר רוח חיים בקרבה דוחה כל פגע וטבע' קשה לעמוד נגד כל נגע למותה אשר עלולה להפסד ורקבון ותולעים ימשלו בה תיכף במותה ההעדר והפסד קשור בה ולכן אין לדברים אלו ממש והעיקר כמ"ש מהר"ן שבלא"ה סביבה יבש וכדומה ואיגלי' ע"י שבירה בהיית' אבל בלא"ה אין להטריף כלל כמ"ש אחרונים:

ועלה בו קרום ונסתם וכתב הט"ז בס"ד ד' דלא דמי לריאה שנקבה ומרה שנקבה ודופן וכבד סותמו דמהני דשם תיכף בשעה שנעשה הנקב נעשית סתימה ולא הי' בכלל נקב משא"כ כאן בקרום שעלה בתר שכבר נעשה נקב ע"כ וכ"נ מדברי הש"ך ס"ק מ"ג וכתב שכ"נ מדברי רש"י פא"ט דף מ"ג ע"ש וז"ל רש"י שם ואם ניקב ונסתם אפי' עלה בה סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר לכשרותו זהו למעוטי קרום מחמת מכה בריאה אינו קרום דכל נקובי לא מהני בנ' סתימה דסלקא לאחר זמן ולא דמיא לריאה שניקבה ודופן סותמה ומרה שכבד סותמה וכו' דכל הני סתומה מעיקרא ולדבריהם לא היה לרש"י צורך לומר שבקרו' מחמת מכה אינה מתקיימת בלא"ה הא כבר הי' נקב וכן להיפוך מה צורך לסתומה מעיקרא הא דופן ודכוותיה מתקיימת ותרתי ל"ל. אמנם באמת אלו הטעם כמ"ש הט"ז וש"ך הא דקי"ל בדופן הסותם דבעינן סריך וסביך אם כן הלא קודם הסירכא היה נקב מעליא והסרכא נולד אחר הנקב ומה לי רגע אחד או יום אחד ושנה א' א"כ יש כאן נקב וכמו כן אם הטעם דאין סופו להתקיים אם כן אף סרכא הסובך הריאה לדופן אין סופו להתקיים ולמה יהיה סותמה לכן ס"ל לרש"י הטעם דאין קרום מחמת מכה סופו להתקיים הואיל ולא היה לקרום הויה בעולם רק עי"כ מכה נתהוה הקרום ומלחות המכה נתהוה ואם כן בהבל בא ובהבל ילך כי אין יסודו דבר קיום וסופו להתפרק אבל הלחות היוצא מדופן לסתום ולסרוך הריאה וכן בכבד הוא שרשו מדופן ובו נאחז שרשו כי אף שיוצא מריאה מ"מ עיקר אחיזתו בדופן הוא מעיקרא וכן יהי' תמיד ולכך סתימה ודוק כי זה ברור ברש"י ולא הטעם הואיל וקדמו הנקב שני טעמים ברש"י שייכים אהדדי:

שלקחו זאב ורי"ו כתב דה"ה עכו"ם והאחרונים חולקין ולא ידעתי א"כ בני מעים שאנו מוכרין לעכו"ם ואין צריך בדיקה א"כ למחר יבא עכו"ם ויראן נקובים יהיו אסורין מעולם לא שמענו זו כיון דיצאו מתחת ידינו לידו דלית בה הימנית ומי יודע מה עשה בי' ולאו כל כמיניה לאסור על ישראל ואנו אמרינן בכונה עשה להזיק לישראל וכדומה עי' לקמן סי' מ"ט בתשובת מהר"ם לובלין בעכו"ם שאמר שמצא מסמר וא"כ חיינו תלוים מנגד שהיום אנו מוכרין ומחר יחזירן בנקבים ונקבים והרי הכל אסורין וכמה דמותר למכור הבני מעים אף הריאה מותרת למכור דהא דבעי ריאה בדיק' משום סירכות דשכיחי אבל נקב הא לא שכיחי בריאה כלל כמו בשאר י"ח טריפות וא"כ פשיט' דא"צ בדיק' ומהכ"ת לאסור ולא משגיחין כלל בכל מעשה עכו"ם ומי יודע מה הי' לו בו והעיקר כדברי מהרי"ו ודו"ק:

וכן אם נמצא עלי' תולעי' דעת רוב מחברים דצריך להיות נמצא תולע ע"ג הריאה ואפי' אינו בתוך הנקב עכ"פ סמוך לנקב בזו תלינן דמחמת התולע נעשה הנקב אבל כשאין פה תולע רק בתוך הריאה יש תולע' לא תלינן ביה הנקב ואסור והש"ך והפר"ח ביקשו לסמוך על מ"ש בשם רגמ"ה להניח הריאה בחום השמש ואם ירחשו לחוץ זהו למופת שאחר מיתה כאסיפת חום טבעו מבהמה רחשו לחוץ והנקב נשאר. ואין לסמוך על זה להקל דהא במורנה בריאה והתולע לפניך איכא מ"ד בגמ' דלא תלינן בי' א"כ אף המכשיר היינו בתולע לפניך אבל לא באין כאן מורנה ופלוגתא דחוקה לא אמרינן דלהך מ"ד אפילו במורנ' לפניך אסור ולאידך אפילו ליכא רק פרוש אח"כ בחום השמש. והמופת שרוחשי' ע"י חום השמש הוא באמת אין ראיה כי כך נמצא ברחשי' ותולעים שאין להם כח גדול לרחוש אבל יזרח להם השמש הוא קיום לכח הרחש שבהם עד שע"י כח חום ההוא רוחשים וכן הדבר בזה שלא הי' להם כח לרחוש והי' בתוך הריאה ולא יצאו וממש כפגרים מתים כזרח עליהם השמש עזרו כח לרחוש לצאת לחוץ וזה פשוט לכל משכיל בטבעי הרחמים ואין כאן ראי' כלל וח"ו להקל בשל תורה מה שלא מצינו יתד בדברי התלמוד:

ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים וכו' עיין ט"ז שהעלה וכ"כ הש"ך דאף לרמב"ם דכתב ריאה שניקבה אפי' לחבירו טריפה אם ניקב הסימפון למטה ממקום פצולו לתוך הבשר שכשר ופי' הט"ז דהא דכתב הרמב"ם אפי' לחבירו היינו הכל למעלה במקום פצולו שאין שם בשר ריאה להגין ולא מיבעי אם ניקב נגד הקרום ואין סימפון חבירו מגין עליו דטריפה דאין כאן הגנה או סתומה אלא אפי' נקוב נגד סימפון חבירו שהוא סותם ומגין מ"מ אינו הגנה וטריפה וזהו נכון. אלא דנתקשה הט"ז וכן תמהו רבים בגמ' דפריך במחט בריאה דאמרינן אי איתא ולא אינקוב קרום כשר האר"נ האי סימפנא דריאה דאינקוב טריפה ומשני ההוא לחבירו אתמר ולרמב"ם ה"ל לגמ' לומר על קושי' סימפנא דאינקב טריפה בקצור דמיירי טרם שניקב לבשר ומה ביקש הגמ' דדייק לחבירו #א) ונראה דהרי מהרש"א הקשה למה דס"ד בגמ' דפריך דר"נ דס"ל אין הבשר מגין א"כ הא קתני במשנה ר"ש אומר עד שתינקוב לבית סימפונות דמשמע דוקא בנקבה מבחוץ לסימפון הגדול אבל בניקב מסימפון לבשר הריאה כשר ורבנן לא פליגי עלה בהא וכו' עכ"ל. וליישב קושייתו צ"ל הא דס"ד דנקב סימפון טריפה #ב) יש להבין אנה מדכר טריפות זו במשנה דצ"ל דס"ל הואיל ושלט לקותא כ"כ עד דאי נקוב הסימפון ש"מ דרבתה הלקותא ודאי ניקב הקרום או סופו לנקוב והרי טריפות מחמת נקיבות הקרום וזהו אם ניקב קרום טריפה אבל אם נקב קרום כשר אף זה פשיטא דכשר וא"כ הך דפליגי רבנן ור"ש בנקב קרום שייך בהך פלוגתא דנקב סימפון ואין כאן פלוגתא חדשה וחדא בחברתא מישך שייכי דרבנן דאוסרין בנקב הקרום אף בניקב סימפון אסרי דלקותא דסימפון מעי' על נקיבת הקרום ור"ש דמכשרי בקרום פשיטא דמכשיר בסימפון ולכך בעי עד שתנקוב לבית הסימפונות והיא היא ולק"מ וק"ל ולמהרש"א צ"ל דנקיבות סימפון טריפה בעצמותו ולא מטעם דשלטא לקותא בקרום והנ"מ אי סתימה מהני דלמהרש"א מהני סתימה אבל לפמש"ל מה בכך דיש סתימה בבשר לסתום הנקב עכ"פ חזינן דשלטא לקותא עד דנקב הסימפון וא"כ אף בקרום שלט ולכך ס"ד בגמ' דסתימת הבשר לא מהני ויש להבין וכי לא ידע דסתימה בבשר מהני רק ס"ל הטעם כמ"ש. וא"כ דבס"ד ס"ל במילתא דר"נ דאמר האי סימפנא דאינקוב טריפה סתם וה"ל חדא דמשמע תרתי סימפנא דאינקוב חבירו מגין וסותם דהוי משמע מיני' ג"כ במקום דליכא סתימה דטריפה וע"כ צ"ל דס"ל דבאמת אין סותם ומגין ולכך סתמא קתני ומשני מהדור' דכנת' וצ"ל דשאני הכא דלא יועיל סתימה כמ"ש דיפסיק קרום ולפ"ז אף סתימא בשר לא מהני ושפיר מקשה וע"ז משני הגמ' דהאי באמת אפי' לחבירו אתמר דאינו סותם ול"ק מן הדור' דכנת' דאין אומרים בטריפות וכו' וזהו קשה לסתימ' וזהו רך לסתימ' אבל לעולם הטריפות מחמת עצמי וא"כ שפיר הבשר מגין ולק"מ ודו"ק: בהכי ניחא גם כן קושית מהרש"א דלמא לא פריך הגמ' הך קושיא מר"נ מהאי סימפון דאינקוב על רבנן דמכשרי במחט נמצא בריאה דיש לומר אינהו סברי הלכה כר' שמעון דלקמן דאיכא טובי דסברי הלכה כר' שמעון אבל על הך דקאמר אלו הוי קמן הוי מינקבה שמע מיניה דסבירא ליה דלא כר' שמעון דהא הוא מכשיר נקובה שפיר פריך ודו"ק:

נימוק אפי' סימפון א' והא דלא משני בגמ' על ריאה שחסרה שחסר סימפון שהי' נימוקה כ"כ עד שחסרה סימפון א' וצ"ל דריאה שנקבה הוא בין על קרום הריאה ובין על סימפון הריאה במקום דלית לי' סתומה מבשר וא"כ בנמוח הסימפוו מקדם אנקב והבשר אין להגין ולסתום כי בלי ספק נמוח הבשר קודם סימפין ובכח טריפה מכח אינקב הריאה וא"צ תו לומר חסרה סימפון דכבר נקב ותני' לי' בכלל. ובזה מיושב נמי הך דיעה דס"ל בעכורים וסרוחים טריפה ול"ק לוקמי ריאה שחסר' היינו בנשפך כקיתון והמים עכורים וסרוחים. דהרמב"ן במלחמת נתן טעם דלכך אסורה דלמא נימוח הסמפונות וא"א למבדק ע"י כלי לעכירות הריאה שנימוח ע"ש וא"כ דטריפות מחמת סמפון הרי זה בכלל נקובה כמ"ש ואינו חסרה וגם הטריפות אינו מחמת חסרון הריאה רק מחמת עכירות ונמוקים הסמפון שהוא בכלל ניקב ולא שייך גבי הריאה שחסרה:

ואם עכורים וסרוחים טרפה קשה לשיטות הרי"ף מהא דאמרינן בסוכה דף ל"ו בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפות מהו ומפרש בהא נשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונות וכו' הכא מאי התם דלא שליט בי' אוירא הדר ברי' הכא דשליט בי' אוירא סרוח מסרח או דלמא ל"ש ופשיט לי' אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו חד מחוץ וחד מבפנים וקשה מאי פשוט פשיטא סרוח מבפנים פסול דאפי' בריאה פסול ומכ"ש באתרוג והרמב"ן במלחמת דיבר מזה הגמ' ולא כתב שיש כאן קושי' ומה שנ"ל לפי מ"ש הרמב"ן במלחמת מה שטענו הני דקיימי כנדי ולא א"ל מידי ה"ל למבדק אולי המוגלא סרוח ותי' הרמב"ן באמת הנך אמוראי מכשרי אף בעכורים רק אח"כ בא סתמא דגמ' להטריף בזה ע"ש ומבואר בגמ' דמ"ח דרבא ס"ל כנדי כשר ואם כן אף בסרוחים כשר לס"ד דגמ' ורבא הוא דאיבעי בסוכה דאזיל לשיטתו ומזה יש להבין דתמהו ולמה השמיט הרי"ף איבעי דאתרוג דהוא איבעי ולא אפשטי' וע"ש ברא"ש דדחה עצמו ברי"ף ולפי הנ"ל אתי שפיר דס"ל לרי"ף ודאי אם נימוק אתרוג ולא אסרח ולא ס"ד למפסל ולא שמיה חסרון כלל רק נימוס ואסרח ס"ל לרבא בריאה כשר ולכך שאל דלמא התם הדר ברי' אבל לא באתרוג ולכך פשוט הגמ' מן סרוח דכל איבעי הוא בסרוח וזהו הכל לרבא אבל לפי דמסקי' אף בריאה פסול ליתא לאיבעי ואין כאן מקום ספק ולכך השמיטו הרי"ף: ודע הנך רבוותא דמטרפי בעכורים וסרוחים הך מטריפי' ג"כ בועי ג"כ בעכירי וסריכי כדלקמן ריש סי' ל"ז שהוא גי' הרי"ף וסייעתו ואף דאפשר במקום דלא קיימי סמפונות יש לחלק מ"מ במקום דקיימי סמפונות ודאי ליכא לחלק וא"כ הרמ"א דהעיד לקמן בבועי סתם אפי' במקום דקיימי סמפונות דכשר בעכורים וסרוחים וכתב דכן המנהג א"כ אף בזה יש להקל וא"צ לחוש לדעת מחמירי' דמ"ש:

ויש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ם בפרק ח' הלכה ז' וז"ל וכן אם חסר מגוף הריאה אע"פ שלא נקבה הדי זה כמו שחסר מנין אונות וטרפה וכבר תמה הכ"מ קושי' התוס' דה"ל לגמ' לשנוי כך חסרה דקתני במשנה היינו שחסרה מגוף הריאה וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ד דסוגי' הש"ס כמכשירים וגם תמה הכ"מ על הגמ' דלמא לא משני שחסרה היינו חסרה מנין אונות כדאמרינן חסיר או יתיר או חליף טריפה הכל מטעם חסרון כמ"ש רש"י וברמב"ם למשנה משמע דהוא מפרש על חסרה היינו חסר מנין אונות ועיין פר"ח מ"ש בזה והכל בתכלית הדוחק. ובאמת יש בזה תי' מרווחים או כל הטעם בחסרון כעין קמט או חסרון אונות הוא הכל כמ"ש המפרשים דסופו לנקוב קרום כיון דיש כאן לקותא ולפ"ז אם נקבה הקרום כשר מכ"ש דהנך כשרי' דהא כל פסול הוא משום נקיבות הקרום. ולפ"ז במשנה קתני הריאה שנקבה או שחסר' ר"ש אומר עד שינקב לבית הסמפונות מבואר דר"ש לא פליג רק על נקבה אבל על חסרה לא פליג כלל וא"כ אי ס"ד דמשנה איירי בחסרון כהנ"ל הא אף בזה ר"ש מכשיר. דלא גרע מנקוב' וא"כ לפלוגי ר"ש אף בהא וע"כ צ"ל דמיירי מגוני חסרון דלא תליא בנקובה ולא פליג ר"ש ומזה ביקש לפשוט דחסרון מבפנים שמי' חסרון ודחי' הגמ' דר"ש בנקב שיש בו חסרון. והשתא דאתינא להכא שפיר י"ל או שחסר' איירי בחסר כהנ"ל חסר אונות וגם קמט הנ"ל הטעם דסופו לינקב וא"ק לפלוג ר"ש בהא דהא ביש בו חסרון ר"ש מודה וזהו סופו לנקוב ביש בו חסרון ולכך במסקנ' הך שחסר' לרבנן ולא בציר לי' ממנין י"ח כמ"ש התוס' בריש פ' אלו טריפות דבאמת רבנן היא ועיין כ"מ ולכך בפי' משנה העתיק כנ"ל בחסרה ממנין אונות דלמסקנא א"ש ודו"ק. יתי' שני הוא דא"כ שחסרה איירי שנחסר' מנין אונות או חסר גוף הריאה דהוי כמו שחסר מנין אונות דא"כ איך קתני כל מה שמנו חז"ל בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף וכו' הא חסר אונא ליתא בעוף כמ"ש הרמב"ם דאין להם לעוף מנין ידוע כלל ואיך קתני דהכל בעוף וע"כ צ"ל דלא מנו חכמים במשנה חסר ויתיר רק חסרון בגוף הריאה וזה פסול באמת בעוף ופשוט ולק"מ ומיושב כל הקושיות ולהיות כי שמיושב הכל ודאי יש להחמיר ככף כפופה כיון דרמב"ם מן אוסרים מי יקל נגדו בשום אופן ועיין תוס' ד"ה היינו רבית' בדף מ"ו דמשמע דאומה קרוי ריאה ולא אונא וא"כ אפשר דל"ל שחסרה מנין אונות דהא הריאה שחסרה קתני ואין זה ריאה ודו"ק:

יתר מרביעית טרפה הט"ז הקשה דאם כן לשנוי דהיינו שחסרה דנימוק יותר מרביעית ולפמש"ל תי' שונים גם זה יש לומר באנפי טובא אבל לדינא מסתברים דברי רשב"א וכן הרמב"ם השמיט הך ריאה שנימוקה וסמך עצמו על הך ריאה שנשפכה כקיתון ולא חילק בין רביעית לאינו רביעית לכן במקום הפסד מרובה יש לסמוך אט"ז ופר"ח. וכן בקצור פסקי הרא"ש העתיק הך ריאה שנימוקה דכשירה והשמיט הך עד רביעית שמע מיניה דלאו דוקא דאם לא כך הוה ליה להעתיקו לדינא מזה ביתר טריפה:

שיבשה וכו' הרמב"ם כ' דהרי זה כחסר ותמה הכ"מ דהא ה"ל נקובה והיא כעין קושי' הגמ' אלימא חסרה היינו נקוב' ואפשר דקמ"ל הרמב"ם אפי' יבשה במקום דדופן סותמה וסביך כדלקמן בסי' ל"ט וכאשר נתפרק הדיבוק מן דופן לריאה נמצא יבשה וא"כ מחמת הנקב הא הוי סתימ' משא"כ אם הטעם דהוי כנחסר מגוף הריאה מה יועיל סתימות הדופן סוף כל סוף הא חסר הריאה ודוק. אלא דיש להבין ברמב"ם פ"ז הלכה ו' כתב על אטום דהוי כנקיב' ולא כנטולה כמו גבי יבש וכדומה ואולי אפשר דס"ל לרמב"ם אטום טריפה לא מחמת הטעם שכתבו מפורשים דאם אינו רוחף הריאה בכל מקום א"א להתקיים רק ס"ל הטעם הואיל ואין כאן מוגלא ושום ריעותא דנוכל לתלות בהם סיבת האטום והוא יוצא מחק טבע הריאה ודאי דהי' נקב ועלה בו קרום מחמת מכה ולכך אותו קרום אין לו טבע הריאה ואין עולה בנפיחה להיות רק קרום שעלה מחמת מכה ואין רוח החיים נכנס בו להיות עולה בנפיחה וזה נכון ולכך אמר הרמב"ם דהוי כנקובה שזהו סיבה לטעם האטום: ובהכי ניחא דלא תקשה יבש ודאי אטום הוא דאם עולה בנפיחה הוי יבש ודוחק לומר דמיירי דקרום יבש ותחתיו דם ומוגנא ולא מפסל מחמת אטום רק מכח יבש מפסל דזה דוחק אבל לפמ"ש ניחא דכיון שיש טעם לאטימתו ואין לשפוט דהוי קרום מחמת מכה ולכך צריך למיפסל יבש ובה"ג נתן טעם דלכך אטום טריפה מחשש יבש דלמא יבש היא ולכך צריך בדיקה להוציא מספק יבש:

צמקה כולה דעת מהרש"ל ליישב הגהת הרא"ש דבאונה אחת הוי כנחסר אונא וזהו אינו דבממ"נ אם אתה עושה אותו לחסרון מבחוץ א"כ אף בצמקה מקצת ריאה טריפה דהוי חסרון מבחוץ בכל דהו ואם אתה משוה אותו לחסרון מבפנים אף באונה כשר ואונה שנשפכה כקיתון וכי לא מכשר ופשוט. אבל נ"ל דבגמ' לא נאמר צמקה כולה רק דייקינן ליה מדקאמר יבשה מקצתה ש"מ בצמקה בעינן כולו או רובו. וס"ל הטעם דבצמוק מקצת הוא מקרה בעלמא ועבידי להיות כך והדר בריא אבל בצמוק כולו אין זה שכיח ואינו מקרה וריעותא הוא ולא הדר בריא ולפ"ז ס"ל להג"א דצמוק אונא אחד ג"כ לא שכיח ואין לתלותו במקרה ולכך אסר ומצריך בדיקה וא"ש:

אם מחמת בני אדם וכו' הרמב"ם בפ"ח מהלכות שחיטה נתן טעם דהוי כחסר' וצ"ל סימן בעלמא נקט דאי הטעם דהוי כחסרה א"כ לשני בהא דפריך חסרה היינו נקבה דלמא צמק' איירי גם הא דפריך ריש פרקין למני בכלל י"ח טריפות חרותה וקשה הא היינו חסרה דקתני לי' וע"ש בתוס' ד"ה אפיק חדא וכו' וכן מ"ש דלכך לא קתני נקדר' כסלע דהוי בכלל נקובת הקרום וע"כ צ"ל דהוא טריפות בפ"ע ולא מטעם חסרה וזהו דלא כדעת מהרש"ל דהוי ליה חסרה אונה:

ואם נראה שבא לה בי"ש הנה הרשב"א והר"ן מחולקים אם שמעה קול רעם ואח"כ צמקה דהיינו שיש זמן דתיכף אחר הרעם לא יתכן הצמוק כ"כ הרשב"א דעת הרשב"א דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא אולי מ"מ היה מקדם פחד בני אדם ונצמק וצריך בדיקה והר"ן דעתו דא"צ בדיקה כיון דידענו ששמעה קול רעם וצמוק לפנינו תלינן בו וא"צ בדיקה אבל היכי דלא נודע כלל בזה יש בדיקה ונראה דכ"כ לרשב"א בידוע שפחדוהו בני אדם לא מועיל בדיקה ואפי' חזרה לבריאתה טריפה דסופו להצמק והבריאות הוא רק למקרה דאל"כ מה יש בין חרותה באדם לחרותה בי"ש אם הדר בריא בכל אופן כשרה ואם לאו בכל מקום טריפה ובדיקה צריך לעולם וע"כ צ"ל כמ"ש פר"ח דבידי אדם אפילו בדיקה לא מהני ואפילו הדר' ברי' משא"כ לשיטת הר"ן י"ל ודאי בדיקה מהני בכל מקום רק בידי שמים א"צ בדיקה אבל באדם צריך בדיקה ומשמעות רש"י דמפרש על מה דקתני במשנה חרותה בי"ש דבעי בדיקה ש"מ כרשב"א ולכך הא דקתני כשירה היינו בבדיקה וקתני כשרה לאפוקי בידי אדם לא מהני בדיקה ומיושב קושיות מהרש"ל דהא קתני כשרה דהיינו ע"י בדיקה וכ"כ הרשב"א להדי' בחידושיו בישו' קו' זו. אלא דהט"ז טען למה שאל רבב"ח אהני דכרי דמצא במדבר הא משנה חרותה בידי שמים נמי הכי מתפרש ליה ויש ליישב לשיטות הרשב"א ודאי במשנה ידע דבעי בדיקה דהא יש ספק אולי מחמת אדם ואף שראינו שנחרד' לקול רעם דלמא בלא"ה היה לה מבן אדם פחד וקרה לה מקרה זו אבל במדבר דאין בן אדם מצוים ושם צמוקה ריאה י"ל דתלינן ודאי בדבר מצוי. רעם ורעש וכדומה דבן אדם מה בעי התם במדבר מקום שאין בן אדם מצוי ולכך שאל והשיבו לו דמ"מ צריך בדיקה. ומידי ספיקא לא יצא. וא"כ אין כאן ראיה ומסתימת דברי רמב"ם משמע כרשב"א וכן רש"י דפי' במשנה על חרותה בי"ש דבודקין משמע כהרשב"א דלהר"ן במשנה איירי בשמעה קול רעם וא"צ בדיקה כלל וא"כ הדבר שקול. אלא נראה דתליא במש"ל סימן נ' דדעת הרמ"א כל היכא דאיכא ריעותא מחיים לא אמרים בחזקת היתר עומדת וזהו כטעם הרשב"א בזה הדין דכתב להדיא דלכך לא תלינן ברעש ובידי שמים דהואיל אתיליד ריעותא מחיים. אבל לפי דהעלו האחרונים דאף בריעותא מחיים תלינן ובפרט במדי דשכיח וכאן הא רעש ורעם שמים יותר שכיח מפחד בני אדם א"כ יש להקל ורמ"א לשיטתו אזיל. נשמע עכ"פ דהא דבידי אדם אסור משום דלא הדר ברי' ואפי' לדעת רשב"א כמ"ש הטעם דתלינן במקרה ולעולם תחזור לחוליה ולצמוקה ובידי שמים מותר דהדר' ברי' ואין נ"מ בעניני טריפות בידי שמים או אדם רק בזה הדרא ברי' ובזה לאו. ולפ"ז אין לדמות זה לזה דקיי"ל פצוע דכא בידי שמים כשר ובידי אדם פסול דס"ל להו א"ש דע"י חולי הוי ע"י אדם דשם תרווייהו לא הדרא ברי' רק גזירת הכתוב פצוע דכא ביד"ש דכשר וס"ל לרמב"ם דהיינו ביד"ש כי משמים נזדמן לו החולשא והרא"ש ס"ל דהיינו בידי אדם כי שם תלוי הכל בגזירת הכתוב אבל כאן תלוי הכל אי הדרא ברי' וא"כ אי ע"י חולי הדרא ברי' אף הרא"ש מודה דמותר ואי לאו אף הרמב"ם מודה דאסור ודוחק לומר כיון דמצינו בפצוע דכא להרא"ש דמיקרי ע"י אדם אלו היה כאן לענין צמוקה ביד"ש לא ה"ל לגמרא לומר בידי אדם אסור דכיון דגם זה קרוי בעלמא בידי אדם דזה דוחק. ולכן מי לנו גדול בזה מרמב"ם דבקי בטבעיות וידע דהדר ברי' ולכך כתב בפי' המשנה דע"י חולי הוי בידי שמים ולא מצינו חולק מהכ"ת לחלק השוי'. מיהו לכתחלה יש להחמיר ולהצריך בדיקה אבל אם בדקוהו ונמצא דהדר ברי' כשר אפי' לדעת הרשב"א דס"ל בידי אדם לא מהני בדיקה ובזה ודאי סמכי' אהר"ן דמכשיר בבדיקה וברור והפר"ח ביקש לדמות הכא למחלוקת הרמב"ם והרא"ש גבי פצוע דכא ולפע"ד ברור כמ"ש:

ואם היא חתוכה וכו' הפר"ח העלה דוקא שיש לה עוקץ ולכך אין הבדל בין עוקץ לבר או לגו אבל אם כמו גרעין תמרה דאין לו עוקץ כלל פשיטא דמותר דהא אין כאן מקום לנקוב כלל ונכון הוא ולכן גם עגולים שמפטים בו האווזות באם הוא עגולים ידועים שהם כגרעין תמרה ואפי' משוך קצת באורך מ"מ אין להם עוקץ והרי כגרעין של תמרה ואין לחוש לנקב והוי ע"י חולי ומותר עכ"פ:

יש עליו קורט דם עיין ש"ך דהביא בשם הב"ח דבאין ק"ד י"ל לאחר שחיטה נקב כמו גבי בה"כ. וע' רשב"א גבי וושט אין חוששין שמא הבריא דהקשה ג"כ בוושט ועמ"ש ולא שייך בזו. עכ"פ תי' הש"ך ופרישה לא ס"ל לרשב"א דאל"כ אף בוושט לא הוי מקשה מידי אבל באמת לא הבנתי הקושיא דשם בבה"כ אמרי' מחיים ניקב עד סמוך לצאתו ונשאר רק מעט מעט שלא נקב ובמותו ע"י משמש ותנועה נגמר הנקב אבל כאן הלא לדעת רש"י לא מחזקינן דבא דרך סמפון רק נקב ושט ומשם נקב ואתא לקרום של ריאה ונכנס בריאם וא"כ נקב זה מטרף בהו וא"כ וכי נימא כ"כ עשה אחר שחיטה לנקוב ושט ולעבור דרך ריאה ולנקוב לאחר שהבהמה מתה ובטלה תנועה וכן לפי' תוספת דלא סברו דנקבו הושט מודים דנקבו הסמפון ויצא וחזר ונקב הריאה ונכנס דרך שם וכי זהו טבע בהמה לאחר שחיטה וא"כ במצא נקב דחיישינן בהו כמו בחתיכה דריאה דהא ליכא מעליותא דשלימה דהא נקובה לפניך ואין כאן מקום היתר כלל ולק"מ ודו"ק:

בדיקה. עבה"ט ועיין בתשובת מקום שמואל סי' ט' שהעלה ג"כ דבזה אנו בקיאין בבדיקה דלא כט"ז ע"ש:

טריפה. עבה"ט מ"ש דהרמ"א איירי דאיכא שום ריעותא כו' ועי' בתשובת ברית אברהם חיו"ד סי' ט"ז אות א' כתב דאם הריעותא הוא מחמת סירכא דוקא אם אינה עוברת ע"י מיעוך הוי ריעותא ושייך ממ"נ של הש"ך אבל אם הסירכא עוברת ע"י מיעוך והבדיקה היא לחומרא י"ל שפיר דבנפוחה יותר מדאי אמרינן דלא היתה נפוחה כ"כ בחייה ודיינינן לה כמו קודם נפיחה אבל מה אעשה דהתב"ש בסי' ל"ט החמיר גם בסירכא העוברת ע"י מיעוך ולא נבדקה בנפיחה לאסור אף דיעבד א"כ לעולם הוי הך ממ"נ של הש"ך דאי הוי כמו נפיחה היא טריפה [ולפמ"ש לקמן ר"ס ל"ט בשם תשובת גבעת שאול להתיר דיעבד בהפ"מ וכן דעת הפמ"ג שם דלא כהתב"ש וגם בתשובת חינוך בית יהודה סימן מ"ב כתב דיש להקל הדר קם דינא:

שלקחה זאב. עיין בתשובת מהר"מ זיסקינד סימן י"ד מ"ש בזה:

בזאב. עבה"ט מ"ש דכשר אפילו בלא הקפה כו'. ועיין בדגמ"ר שכתב דמלשון רמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא סמכינן אהקפה להכשיר מדדייק לכתוב להכשיר משמע דאיכא הקפה להטריף א"כ משמע דלא כהגהת מרדכי. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ז נשאל על ד"ז והשיב ג"כ להיתר דהיכא דאיכא למיתלי תלינן אפילו בלא אידמו וכתב שם דאפי' אם מתחלה אסרוה לפי שהקיפו ולא אידמי ויצא מחזקת כשרות במה שאסרוה מכל מקום כשנודע להם אח"כ דאיכא למתלי במשמוש או בזאב מכשירים אותה ע"ש:

אדום סביב הצלעות. ונ"ל דצריך לכתחלה בדיקה בצלעות דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן וכן בסימן ל"ט בש"ך סק"ל (ובבה"ט שם ס"ק כ"ב) דבסרכא תלויה צריכה בדיקה נגדה בצלעות וכן בסי' ל"ג סק"ח ע"ש:

תולעים. עבה"ט ס"ק י"ג [ועיין בתשו' ח"ס סי' מ"ד אודות אילים דשכיח מאד במדינתו שהתליע הכבד שלהם וכמה פעמים הביאו לפניו ריאות מאותן אילים וראה בהם כתמים אדומים ונקודות אדומות הרבה ובדקו הריאה בנפיחה ומים והיה מבצבץ ונמצא על הריאות ההמה כמה וכמה תולעים הניכרים שהם מאותן תולעים שבכבד הנ"ל אם לתלות הני נקבים באותן התולעים והאריך בזה ומסקנתו דאם ימצא נקב במקום נקודה אדומה או כתם אדום אין לתלות בשום דבר וטריפה אמנם אם נמצא נקב במקום מראה ריאה ממש יש להתיר אם יש תולעים על הריאה ג"כ אע"פ שניכרים שהם מתולעי הכבד שבאו לכאן ע"ש ועיין תב"ש ופמ"ג]. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' פ"ה שנשאל על בועה בריאה ובתוך הבועה יש תולע מה דינו והשיב דהיכא דליכא נקב בבועה פשוט הוא להיתרא ואין זה תרתי לריעותא אלא אפילו נמצא נקב בבועה והתולע היא מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב ג"כ נראה להתיר אך אם התולע אינו בנקב רק על הריאה יש לפקפק בהיתרא כיון דהרש"ל והב"ח אוסרים אף בלא בועה ואף דאנו נוהגין להתיר מ"מ גבי בועה אפשר לומר דהוי תר"ל ע"ש:

להכשיר. עבה"ט ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ז אות ג' כתב בשם יש"ש פא"ט סי' נ"ח דבתערובות יש לסמוך על הקפה ע"ש:

להכשיר. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ה' באמצע התשובה שהביא ראיה לדעת הרמב"ם שמטריף בכל ענין וכתב שכן נ"ל להורות למעשה להטריף כל חסרון מבחוץ בין ככ"ף כפופה בין כ"ף פשוטה בכל אופן שיהיה יש להטריף ע"ש וצ"ע לדינא. [ובתשו' ח"ס סי' ל"ה כתב וז"ל נהי שאין הלכה בזה כהרמב"ם בחסרון מבפנים מ"מ לא תהיה סברתו קלה בעיני המורים שאם יצטרפו לזה איזה סברות יש להחמיר אמנם אותן חסרונות קטנים שבפנים הנראים על הריאה כעין נקבים שבפני אדם הרשומים מחולי בלאטרי"ן פשיטא דאין כאן בית מיחוש אפילו להרמב"ם כו' ע"ש]. ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ח סק"ב בשם תשובת ג"ש סי' פ"ו:

ככ"ף כפופה. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ט מ"ש בזה:

שנחסר מבשרה מבפנים. עי' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י כ"ג שכתב דאם נמצא סירכא על מקום זה יש להטריף אפי' לא מצד תר"ל שאפילו אין החלל הזה נחשב לריעותא כלל היא טריפה לא מיבעיא אם הסירכא היתה דבוקה למקום אחר פשיטא שטריפה שזה המיעוך שאנו נוהגין הוא משום שאם היתה סירכא גמורה לא היתה עוברת ע"י מיעוך וכל זה כשבשר הריאה שתחתיו שלם אבל אם כלה הבשר אין להסירכא במה להתחזק ואינה דבוקה רק בעור לכן היא מתנתקת ע"י מיעוך אף שהיא סירכא גמורה. אלא אפי' בסירכא תלויה ג"כ יש להטריף דומיא דסירכא תלויה יוצא מן הבועה בסי' ל"ז ס"ב שג"כ לדעתי הוא הטעם הואיל ותחת הבועה כלה הבשר לכך לא היה להסירכא יניקה וחיזוק מבפנים להתאחז במקום אחר ע"ש. ולע"ד דבריו צ"ע דהרי בסירכא תלויה מבועה של מים זכים כשר לדעת הש"ך בסי' ל"ז סק"ג וכן מבועה מליאה רוח כמבואר שם סק"ט ואפי' לדעת הט"ז שם סק"ג דאוסר במ"ז. נראה דמודה במליאה רוח וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד שם סק"ט אלמא דלא חיישינן להאי טעמא רק הא דסירכא תלויה יוצא מבועה דטריפה הוא מטעם תרתי לריעותא. וא"כ בנ"ד צ"ע לדינא אם יש להטריף בכה"ג אמנם אם היה החסרון ניכר מבחוץ ועליו סירכא תלויה פשיטא דטריפה משום תר"ל:

יתר מכאן טריפה. [עיין בה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ה מ"ש בזה ושם מסיק דאם החסרון מחזיק רביעית וגם יש קמט הרי זו טריפה אפי' בהפ"מ ע"ש היטב]:

שם הרוח. עבה"ט בשם עולת יצחק לענין אם נמצא סירכא במקום אטום ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סי' ה' שכתב דזה אינו דאי בדק ולא בצבץ אחר שעברה הסירכא ואח"כ כשקרע הקרום בצבץ ליכא ממ"נ וכשר דהא מוכח דתחלה לא היתה נקובה מדלא בצבצה דהא האטום לא עיכב הבצבוץ כשקרע העור. ע"כ תחלה היה שלם אך יש לקיים דברי הע"י באם מוגלא בתוכו דתלינן שהאטום היה מחמת מוגלא אז אין הנפיחה ראיה דמה שלא בצבץ היה אטום ע"ש עוד ודו"ק:

טריפה. עיין בתשובת בית יעקב סי' קכ"ו שצידד לומר דאינו אלא ספק טריפה דלא כדמשמע מדברי השו"ע ונפקא מיניה לכמה דברים ע"ש:

צמקה כולה. עבה"ט ומ"ש אבל אם צמקה אונא שלימה טריפה עיין בשמ"ח דאם רוב האונא צמקה רובו ככולו אפי' נשאר בהאי כט"ד לא מהני כיון דמתחלה לא נבראת כך קטנה ע"ש וכן הסכים בתשובת ח"ס סוף סי' ל"ט ועיין פמ"ג]:

מחמת ב"א. עי' ס' תפארת למשה דע"י חולי הוי כבידי אדם ע"ש:

ששחטו אחרת לפניה. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' כ"ו שכתב שלא נכון מה שהרבה בני אדם באים אל השוחט ואוחזים עופות בידיהם ועומדים סביב בכדי שמיד שיגמור שחיטת עופות של זה יתחיל בשלו ובפרט בערב יו"כ בשחיטת הכפרות ואין זה נכון כי יש בזה משום צער ב"ח וגם יש חשש צימוק הריאה ואף שאין להחמיר להצריך בדיקה מ"מ לכתחלה יש ליזהר בין בעופות בין בבהמות. וכל זה כששוחטים זה אח"ז מיד שיש קצת קולא מחמת סברת הרשב"א שלא תצמיק לשעה קלה אז א"צ בדיקה רק לכתחלה יש ליזהר אך מה שנוהגין כשהשוחט קרוא אצל ב"ב לשחוט על סעודת חתונה או מילה וקובעים מקום לשחיטתו אצל הכלוב מלא עוף ולוקחים מהם לשחוט ומשאירין בכלוב כמה עופות שאין שחיטתן אלא אחר כמה ימים בזה יש חששא ביותר ואף בדיעבד יש מקום להצריך בדיקה ע"ש:

פושרים. עיין פר"ח בא"ח סי' תנ"ט סעיף ה' ובספר בית אפרים על טריפות בקונט' התשובות סימן ך' באורך:

קורט דם. עיין בתשובת חוט השני סימן ס"ט שכתב דקורט דם המוזכר בכל מקום היינו ממשות או דם צרור בעובי הבשר אבל האדים הבשר לחוד אינו מזיק ע"ש והביאו ג"כ הפמ"ג לקמן סוף סי' מ"ו ע"ש:

(סימן ל"ו ט"ז סק"א) מרוח אחת. ולפמ"ש הש"ך סק"ח בטעמא דהאוסרים גם מב' רוחות טריפה:

(שם בנקה"כ סק"א) וכן נמצא בבדיקת האחרונים. וגם במה דהיקל הט"ז אם לא נקבו השיג בנקה"כ דבכל ענין טריפה לפי הטעם שכתב הש"ך בדעת המטריפים דהרוח נכנס בזה ויוצא בזה:

(סעיף ב' בהג"ה) אם נמצא בועה. וה"ה סירכא שלא כסדרן על מקום הגלד טריפה ולא מהני מיעוך פרמ"ג במשבצות זהב (סי' ל"ט סקי"ח) ואף סירכ' תלויי' נלע"ד דטריפה:

(שם) על מקום שנקלף. משמע דאתי לאורויי דאף אם נקלף העור העליון רק במקום א' ושם בועה דטריפה:

(ש"ך סק"ג) כתב בסמח"ב. ע' ט"ז לקמן (סי' ל"ז סק"ח):

(ש"ך סק"ה) וא"צ בדיקה. היינו דלא מהני בדיקה:

(ט"ז סק"ג) כמו שמנפח הבודק. משמע לכאורה דאפילו בנפחוה כדרכה מותר מדלא מוקי להרמ"א דמיירי בנפחוה כדרכה:

(ש"ך סק"ט) דמאחר שא"א בקיאין בבדיקה. אינו מובן. הא מה דקיי"ל שם לאסור למעלה מחציה היינו דדנין זה בכלל שיפולי ומדינא לא מהני בדיקה:

(בא"ד בסופו) בבדיקה. ומ"מ באגליד קיי"ל דבקיאים בבדיקה כמבואר בנקה"כ סק"ב:

(סעיף ה') שנעשה אחר שחיטה. ובעוף אם שמט הגף בפנינו אחר שחיטה. יש לתלות דמזה נקבה הריאה. אבל בנשבר הגף אפילו סמוך להגוף י"ל דאין להקל. תפארת למשה לקמן (סי' נ"ג):

(שם בהג"ה) סביב הצלעות. ויש לעיין לכתחלה בצלעות. תב"ש:

(סעיף ה') או אחר שחיטה כשירה. ואפילו הנקב עגול ופתוח. אבל בהושחר וכדומה מה דלא תלי' בטבח א"א לתלות ג"כ במורנא. וע' בתשו' בעי חיי להכנה"ג (סי' ל"ג):

(סעיף ז' בהג"ה) הפסד מרובה. אבל בצלולים גם שלא במקום הפ"מ סומכים על בדיקת הסמפונות. ע' ש"ך (רסי' ל"ז) (סעיף ח' בהג"ה):

ככף פשוטה. ואם מכה כנגדה בדופן טריפה תשו' ב"ח. אם החסרון מעבר לעבר ונקרם העור בתוכו ע' לקמן סי' מ"ג בט"ז סק"ב ובנקה"כ שם:

(ט"ז סקי"ד) נלע"ד דיותר מרביעית. ע' בר"ן בפרק אלמנה ניזונית (דף קכ"ג) וע' בתשו' מהרי"ט (ח"ב חיו"ד סימן ל"א):

(סעיף י"ג בהג"ה) ונראה השרטוט. מדינא לא מטריף רק בנפרך בציפורן אלא משום דאין אנו בקיאים מחמירים בנראה השרטוט בתוכה. פר"ח (סי' מ"א סק"ג):

(ש"ך סקכ"ט) הוי כחסרה האונה. ואפי' ברובא דטריפה. אף אם המיעוט הנשאר הוא כטרפא דאסא:

(שם סקל"ד) אז נראה דמהני בדיקה. במשבצות זהב לקמן (סי' נ"ג סק"ו) [כתב] דבעוף אין להקל כלל בבדיקה אף בהפ"מ:

זה שלא כנגד זה. ששני הקרומים דבוקים זה בזה והרוח לא יבא ביניהם על הרוב ואפילו את"ל שנכנס הרוח בזה ויצא בזה כיון שאינם מכוונים זה כנגד זה לית לן בה עכ"ל ב"י וטעם האוסרין משום דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה:

אלא שצריכה בדיקה. כלומר נפיחה ומשמע דוקא בכה"ג שנגלד כולו אבל ניקב אחת מהן א"צ בדיקה וכן משמע מדברי הפוסקים:

בועה כו'. כ' בסמח"ב אפילו בועה של מים זכים ע"ש:

הוי כקרום כו'. כלומר שקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה:

י"א שאם נפהו כו'. נר' דמיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כ"כ וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקות הר"ץ ושאר אחרונים כתוב וז"ל ואם נשבר הקרום מחמת הנפיחה יבשה היא וטריפה פי' שנשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יבש הוא וא"צ בדיקה לראות אם הוא יבש עכ"ל ואפשר דבכה"ג מיירי הבדיקות ישנים והרב הגאון אמ"ו ז"ל פירש דהבד"י והר"ב מיירי כגון דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנפחה לראות אם תעלה בנפיחה ואם נשבר הקרום ואין כאן ריעותא טרפה דאמרי' ממ"נ אי דיינין לה כדקודם נפיחה טרפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום ואשתמיטתיה להב"ח בסימן ל"ט סוף סעיף ט"ו דברי הר"ב בהג"ה זו ע"ש:

ונסתם טרפה. דכל נקובי דטרפות לא מהני להו אפילו סתימא מעליותא ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה בסי' ל"ט סעיף י"ח וכן מרה שניקבה וכבד סותמתה בריש סי' מ"א וכן שאר סתימות דמהני דהנהו הויין סתימא דמעיקרא (ר"ל מיד שנעשה הנקב מיד יש דבר לסתום ובדרישה סעיף ב' פירש שהסתימה היא מתחלת בריית הבהמה) אבל הכא הוי סתימא דסלקא לאחר זמן ב"י בשם מ"כ ואו"ה כלל נ"א דין כ"ד ורש"י פא"ט דף מ"ג סוף ע"א:

במים פושרין. בהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר טור ורשב"א בת"ה בשם ר"ת ועיטור ובה"ג ומביאו ב"י ג"כ בס"ס זה וע"ל סי' קפ"ח ס"ק י"ד נתבאר דפושרי' היינו כחמימות הרוק. והכלי כתב ר' ירוחם שיהיה מחופה באבר ומביאו ב"י וד"מ והיינו דוקא בימות הקיץ אבל בימות החורף צ"ל דוקא שאינו מחופה באבר כדלקמן סט"ו ע"ש ובה"ג דף קכ"ח ע"ג מצאתי בימות הקיץ יתנם במים קרירי:

פושרים כו' ואם שמוה כו'. לשון הש"ס בפושרים בחמימי לא דמכווצי (פי' רש"י דכווצי לה והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה) ובקרירי לא דמטרשי (פרש"י מקשים אותה) ואם אין נקב בעליון מותחין כשמתקשה ונעשה הנקב וכ"כ ר' ירוחם והר"ן כתב דמטרשי וסותמים הנקב ונ"ל עיקר כהר"ן וזה דעת הר"ב והעט"ז כתב וז"ל ולא יהיו המים חמים ולא קרים מפני שהחמים מכווצים והקרים מקשים הריאה ומותחין קרום העליון ויטריפנה שלא כדין והלכך אם כבר שמו הריאה בין במים חמים בין במים קרים שוב אין לה בדיקה בפושרים עכ"ל ולא דק דלפי טעם זה פשיטא דמהני בדיקת הפושרים ואדרבה אפילו בדיקת פושרים לא צריך כלל כיון דלא בצבץ בקרים כ"ש בפושרים אלא ודאי כדפי' וכן מבואר בד"מ ושאר אחרונים:

שוב אין לה כו'. משמע הא מעיקרא מהני אפילו האידנא וכן משמע בעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ואע"ג דכתב הר"ב סט"ז והב"ח והעט"ז והאחרונים גבי צמקה הריאה דמושיבין אותה בכלי במים פושרים דא"א בקיאין בבדיקה זו שאני התם דצריך שיהיו בפושרים כל מעל"ע וכן צריך הבחנה איזו קרוי חזרה לברייתא משא"כ הכא מיהו צ"ע דהא גבי סרכא בכסדרן קי"ל לקמן סי' ל"ט ס"ד דמאחר שא"א בקיאין בבדיקה טרפה והשתא הא התם לא נזכר הבדיקה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים והמחבר מכללם הסכימו דא"צ בדיקה אלא דאנן קי"ל לחומרא אפ"ה מטריפין וכן לקמן סי' זה סי"ו גבי מחט א"כ כל שכן הכא שהבדיקה הוזכרה בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים וכן קשיא לעיל גבי נגלד קרום העליון בס"ב שצריכין בדיקה דמשמע מדברי הר"ב ושאר אחרונים דכשר אפילו לדידן ואולי יש לחלק דשאני התם דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה והיה ניכר לעין כל ובזה אנו בקיאין וכמו כן י"ל כאן כיון דהיא משמעת קול מיהו מצאתי באגודה פא"ט סי' מ"ו שכתב אריאה דמשמעת קול כו' דאנן לא בקיאין בבדיקה:

שהעביר הטבח ידו בכח. ל' הטור כגון שהעביר הטבח ידו או שתלשה בכח והמחבר אזיל לטעמי' שכתב בבית יוסף תיבת בכח קאי נמי אהעביר טבח ידו שאם לא העבירה בכח או שלא היה המקום דחוק ודאי לא תלינן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים והסכמת האחרונים:

או שלקחה זאב. או כלב וכה"ג וכן הוא בפוסקים ורבינו ירוחם נט"ו ח"ג כתב דה"ה עובד כוכבים ומביאו ב"י והב"ח חלק עליו דבודאי זאב וכלב דרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים למה לו לעשות נקב ואולי זהו דעת המחבר והפוסקים וכל האחרונים שלא הזכירו עובד כוכבים ונ"ל דאף רבינו ירוחם לא קאמר אלא כשידוע שנעשו בה נקבים וקא משמע לן דאע"ג דלא ידעינן אי היו בה נקבים מקודם או לא דלא סמכינן אעדותו דעובד כוכבים מ"מ תלינן הכל בעובד כוכבים:

תלינן כולהו בזאב. כתב הב"ח הטעם דאמרינן נשך וחזר ונשך ונ"ל מוכח מן הש"ס פא"ט דף מ"ט ונ' ופוסקים דכל היכא דאיכא למתלי בזאב או בטבח כשר בלא הקפה וכן כתב בהגהת מרדכי פרק קמא דחולין בשם רבינו שמחה ומביאה מהרש"ל פא"ט סי' נ' והכי מוכח נמי להדיא מדברי הט"ו ומה שכתוב בכל בו סי' ק"א נגד זה נראה שט"ס הוא ע"ש. עוד כתוב בהגהת מרדכי שם דכל היכי דתלינן אפי') אי מקיפו ולא דמי כשר דסמכינן אחזקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת ואמרי' אע"פ ששניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי עכ"ל ומביאו מהרש"ל שם:

וכל נקב שהוא פתוח. ולא מהני ליה הקפה (אפי' במקום שסומכין אהקפה) הכי איתא בהגהת מרדכי שם וכ"פ מהרש"ל שם והכי משמע מדברי הר"ב שכ' דודאי מחיים נעשה והקפה לא מהני אלא כשיש ספק כדמשמע בש"ס שם (דף נ') ורש"י שם להדיא וכל הפוסקים ולפ"ז ה"ה להושחר ואדום:

או אדום כו'. וכתוב בהגהת בדיקות ומביאו הר"ץ קבלה על הנקבים אם תמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש הוא ותולין ביד הטבח אבל אם תמצא סביב הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי קודם השחיטה היתה וטרפה עכ"ל ומ"ש באדום כבר דחה זה הר"ב בד"מ מפני דברי המ"כ שהביא הב"י ואפשר דלא מיירי באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:

וכן אם נמצאו כו'. מלשון הט"ו משמע לכאורה דספיקא מיהא הוי אלא דתלינן להקל דלאחר שחיטה פירש אבל הרמב"ם פ"ו והכל בו ואו"ה כתבו חזקה שלאחר שחיטה פי' וכן ראב"ן כתב ודאי לאחר שחיטה פירש וכן משמע מדברי שאר פוסקים וע"ל ס"ס כ"ה:

תולעים כו'. מהרש"ל פא"ט סי' נ"א פסק דדוקא כשנמצא התולעת בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא מתולעת שניקבה וצריך למצוא דוקא התולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף דבעינן שיהא התולע מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב ואין לכל הדברים אלו עיקר והכרח בש"ס ופוסקים ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ז חולק אכל זה ומסיק להלכה דודאי אם נמצא נקב או נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא (פי' תולעים) אין להקל ולא להכשיר ולתלות שע"י המורנא באו ואין לסמוך על הכרת הבודקים שאומרים שהן בקיאין לידע איזה נקב בא מחמת מורנא ואם נמצאים התולעים בפנינו בין נמצאו בתוך הנקבים (עמ"ש ע"ז בס"ק י"ח) או בחוץ על הריאה יש להכשיר וא"צ לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם כזה אלא כיון שאנו מוצאים התולעים בפנינו על הריאה יש הוכחה גלויה שהנקבים באו ע"י מורנא גם א"צ לדקדק שימצאו כ"כ הרבה תולעים כמספר הנקבים עכ"ד וכן ראיתי נוהגין (והכי משמע נמי לכאורה ממאי דכתבו הפוסקים דבזאב אפילו שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב ודוק):

שנקבוה כו'. כתב הב"ח דוקא בריאה אמרי' הכי אבל בכרס ודקין וכה"ג אי חזינן דנקובים הן כיון דאתיליד ריעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים עכ"ד ובה"ג דף קכ"ט ע"א ובראב"ן סי' רמ"ו דבכרס ודקין נמי אמרינן הכי וכן משמע בשאר פוסקים וכ"כ באו"ה כלל נ"א דין ב' דבכל אברים שהנקב פוסל בהן אמרי' הכי לבר במוח (וכמ"ש בסי' ל"א ס"ק ז') ומביאו ד"מ לפסק הלכה וע"ל ס"ס מ"ט:

כשרה. ז"ל ד"מ ובהג"ה או"ה (כלל נ"א ד"ב) אמנם ר"ג מאור הגולה הצריך להניח הריאה בשמש עד שתתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טרפה והיינו כשחותכין אחר כך הריאה ומוצאים בה יותר תולעים שלא יצאו עכ"ל הג"ה ונראה שאין לאסור מספק (ר"ל אם לא חתכוה אין לאסור מספק שמא עדיין שם תולעים שלא יצאו) דכיון דנשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת אין להחזיק איסור ותלינן לאחר מיתה פירש כנ"ל לדעת רגמ"ה אבל דעת הפוסקים נראה להכשיר בכל ענין ולכן כתבו סתמא דכשר ואפילו בדיקת השמש לא בעי עכ"ל ד"מ ובאמת כן הוא בהגהת או"ה אבל בהלכות טרפות של רגמ"ה גופא שהובא ברוקח סי' שפ"ג איתא בזה הלשון ריאה שיש בה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה ואם לאו טרפה עכ"ל ונראה דה"פ שיש כאן ריאה שהיא נקובה וניכר שהיא מנקבי המורנא שיש בתוכה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה דאמרינן האי נקובה ממורנא באו דכי היכא דהשתא פירש לחום השמש לבקש חמימות ה"נ לאחר שחיטה כשהרגישו שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת ונקבוה לבקש חמימות וכמ"ש הכל בו דה"ט דאמרי' לאחר שחיטה פירש ואם אין יוצאין לחוץ א"כ מאן לימא לן דפירש לאחר שחיטה דהא חזינן דהשתא לא פרשי לחום השמש וא"כ ע"כ אין טבען של תולעים אלו לפרוש לאחר שחיטה ואפשר שמחיים פירשו או לא נעשו הנקבים אלו ע"י התולעים כלל וכ"כ בשלטי הגבורים על שם) ריא"ז וז"ל ונראה בעיני שאם נמצא התולעת תוך הנקב טרפה שהרי לא פירש מן הנקב ולא נעשה הנקב ע"י התולעת עכ"ל ומיהו מודה ריא"ז דהיכא דיוצא התולעת ע"י בדיקת חום השמש דכשרה אלא מיירי שנמצא בתוך הנקב התולעת ואינו יוצא כלל וכה"ג פירש הב"ח וכן הוא בה"ג ריש דקכ"ט וז"ל ריאה דאית ביה מורנא נעיין אי נפקין ורחשין כשר ואי לא ניתלה לריאה בשמש אי כי חיימא ריאה נפקא מורנא כשרה ואי לא נפקא טרפה עכ"ל והשתא א"ש הא דלא הצריכו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי להדיא בנמצאו תולעים על הריאה וא"כ חזינן דפירשו והלכך כיון דפירש מקצת לא אכפת לן תו באינך דלא פירש דהרי נראה לעין דהני ניקבי מורנא נינהו כיון דפירש מקצת וקיימא לן לאחר שחיטה פירשו (ועמ"ש בס"ק ט"ז) אבל רגמ"ה הא קאמר ריאה שיש בה תולעים ולא פירשו כלל ואי לאו דיוצאין ע"י חום השמש הוי טרפה דהא לא קאמרינן בש"ס אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצאים בתוך הנקב ולא פרשו כלל וכדכתב ה"ג וריא"ז הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאין לחוץ כשרה ובתשובת מהר"מ שם דחה דברי הרוקח וריא"ז בלא טעם ודעתו להכשיר אפי' בנמצאין תוך הנקב ואין יוצאין כלל ותמהני עליו גם מהרש"ל פא"ט סי' נ"א כתב דיש לחוש לדברי הרוקח כי מסתמא קבל כך מרבותיו ואני מוסיף דהרי הן הן דברי רגמ"ה ואיך נדחה דברי רבן של כל הגולה בלא טעם כלל ובפרט שהם דברים ראוים לאמרם וכמ"ש ועוד שבה"ג שכל דבריו דברי קבלה נמי פסק הכי וביותר שר' ישעיה אחרון ז"ל שהיה בעל הוראה ואחרון קאי בשטתיה וכמ"ש:

מיהו בזמן הזה כו'. ובס' אפי רברבי כתב דהיכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל:

אבל ניקב לבשר כו'. והב"ח פי' דברי הרמב"ם וה"ג להטריף אפי' ניקב לבשר וכתב דכך יש להורות הלכה למעשה דלא כמ"ש בש"ע להקל בזה עכ"ל ואין דבריו נראין כלל לפי סוגית הש"ס וכל הפוסקים רש"י והרשב"א והר"ן והרא"ש וטור ורבינו ירוחם ושאר פוסקים כתבו להדיא דבניקב לבשר כשרה ותו דהרי הש"ד כתב בסי' צ"ב אפילו נמצא בה המחט בסמפון או מסמפון לחבירו כשר עכ"ל ואע"ג דמהרא"י בכתביו סי' רט"ו כתב שהוא נגד הש"ס בהא דמכשיר מסמפון לחבירו וכן מהרש"ל ורנ"ש בא"ו שלהם דחיקא להו מילתא טובא ליישב דברי ש"ד בזה מ"מ ודאי דנעלם מהן דברי הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ג שהשיג על הרשב"א במה שמטריף מסמפון לחבירו והאריך להוכיח דכל שבתוך הריאה ליכא טרפות כלל בנקב אפי' מסמפון לחבירו ע"ש וזהו ברור דעת הש"ד ואע"ג דכל הנך פוסקים דלעיל לא ס"ל הכי מ"מ כ"ע מודו דניקב לבשר כשר ותו דהרי הריב"ש בסי' קפ"ט והר"מ אלשקר בתשובה סי' ו' מפרשים גם דעת הרמב"ם להכשיר בניקב לבשר ופסקו הכי וכן מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו ועוד נ"ל להוכיח שדעת הרמב"ם כן שכתב בפי' המשנה אם ניקב א' מסמפון הריאה ומגיע לחבירו טריפה אלמא דוקא במגיע לחבירו מטריף וגם בדברי בה"ג אין הכרע כלל ע"ש וק"ל וע"ל סעיף ט"ז:

הריאה שנשפכה כקיתון כו'. משמע אפי' כולה וכן משמע בש"ס ופוסקים ואע"ג דבחסרה אינה כשרה אלא עד כדי רביעית וכמ"ש הר"ב ס"ח צ"ל דגרע חסרה במקום אחד מנשפכה כולה כקיתון וכ"כ מהרש"ל שם סי' מ"א וכ"כ הב"ח:

ולא נימוח וכשרה. ולא) והובא בתשובת מהר"מ מלובלין שם בל' השואל ומהר"מ השיב לו שם לא מצאתי בפוסקים שכתבו כן על שם ריא"ז כי ספר א"ז הגדול לא נמצא בזמנינו זה עכ"ל ופשוט דמ"ש השואל בשם ריא"ז אין ר"ל ר"י אור זרוע אלא רבי ישעי' אחרון ז"ל שמכונה בכ"מ בשם ריא"ז וכדכת' בשלט"ג עיין שם: חיישינן דלמא ניקבו לחבריה או אפי' שלא לחברי' דהא ליכא בשר להגן דאם איתא דניקבו היה נימוחו. רשב"א ור"ן ושאר פוסקים:

כשרה. וכתבו הפוסקים המכשירים בעינן שתהא עולה בנפיחה ובספר ת"ח ד' קל"ד ע"א הבין דר"ל שלאחר הנפיחה יהא מקום הגומא שוה ולא דק דהמכשירין מכשרי אפילו ניכר הגומא לאחר הנפיחה והמטריפין לא טרפי אלא כשיש גומא לאחר נפיחה דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן ליה וכן מוכח בדבריהם להדיא ע"ש וכן נראה מדברי הר"ב בד"מ ומ"ש הפוסקי' דבעינן שתהא עולה בנפיחה ר"ל כיון דאית בה ריעותא צריך לראות אם עולה בנפיחה ולא מפקא זיקא וזה ברור:

ויש מי שאוסר. ובב"י הכריע כהמכשירים וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"א וגם מ"ש האחרונים להטריף בכ"ף כפופה אינו עולה יפה לפי סוגית הש"ס ע"ש גם מהרש"ל חלק ע"ז שם וע"ש:

הקרום לבד. ולא הבשר דאם לא כן יצא הרוח כשיחתוך האטום ושמא משם ולמטה נטמטם:

אם נמצא בו ליחה כו'. שמחמת ליחה לא עלתה בנפיחה ובחיי הבהמה היה אפשר שהליחה יוצאת ובב"י וד"מ בשם הרוקח דה"ה לדם עכור או בשר נרקב כשרה:

ואם לאו טריפה. שהריאה בחיי הבהמה מרחפת על הלב ואם יש בה אטום אינה יכולה להכניס רוח ולהניף. רשב"א. ועוד כתבו הפוסקים טעמים בזה ע"ש:

קלה כעץ. בסמח"ב האריך מאד בזה לפרש מאי היא קלה כעץ ע"ש והיה נראה לכאורה לפרש קלה בטבעה כעץ שדרך העץ קל הוא בטבע שצף על פני המים וכן פי' הב"ח בסי' ל"ח בפשיטות אך נתברר שהחוש מכחיש פי' זה כמ"ש הרבה בודקים שכל הריאות צפים ע"פ המים ופירשו קלה כעץ היינו כעץ נרקב ואמרו שכך הוא מקובל בידם:

צמקה כו'. שאינה נפרכת בציפורן בעינן דוקא כולה כן משמע בש"ס וכ"כ כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכתב מהרש"ל פא"ט סי' צ' דרובא ככולה ופשוט הוא והב"ח מטריף אף בצמקה מקצתה וכבר השגתי עליו בספרי ע"ש ומיהו היכא דיבשה אונה שלימה אע"פ שאינה נפרכת בצפורן כתב בהג"א מא"ז בשם בה"ג דטרפה אך מניחים אותו במים וממשמש בה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתה כשרה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' כ"ב וכתב הטעם דכיון שצמקה אונה שלימה הוי כחסרה האונה ול"ד לצמקה ריאה מקצתה דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון דלא כב"י וד"מ ונראה דבדיקה דהג"א נוהגת ג"כ עכשיו דהיינו כמו בדיקה שכתב הר"ב ס"ט וכ"כ מהרש"ל שם:

אם הדבר ספק כו'. זהו דעת הר"ן (לאפוקי הרשב"א שנסתפק בזה) דלא הוזכר בדיקה אלא בספק אבל אם ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחטו אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה בידי שמים כגון שנראה שפחדה מקול רעם או שאגת אריה וכה"ג א"צ בדיקה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' צ' דלא כהעט"ז שהשמיט הג"ה זו:
ונראה דאין כו'. ולי נראה כל היכא שאין רגלים לדבר שבא בידי אדם תלינן ברוב וסמכינן על בדיקה זו שהרי חזרה לברייתא עכ"ל אפי רברבי ודעת מהרש"ל שם כהר"ב וכן נראה דעת שאר אחרונים:

ואם נראה שבא לה בידי שמים כו'. ודעת מהרש"ל שם דאם נראה שבא לה בידי שמים אין צריך בדיקה כלל מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טרפה דמוכחא מילתא דמקודם לכן הפחידוה ג"כ בידי אדם:

כשרה בין כו'. לפי שסמפוני הריאה רחבים ואפי' דרך הקופה נכנסת לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה:

יש עליה קורט דם כו'. כתבו הב"י וב"ח שזה נלמד מדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלקמן סי' מ"ח וכתב הב"ח ומשמע דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה דודאי אחר השחיטה דחק ועבר עכ"ל ותימא דהא אדרבה משמע איפכא דאם איתא כדבריו למה כתבו כל הפוסקים והט"ו נופחין אותה נפיחה זו מה טיבה הלא אם יש קורט דם אפילו עולה בנפיחה טרפה ואם אין שם קורט דם אפילו אינו עולה בנפיחה כשרה אם כן הכל תלוי בקורט דם ולא בנפיחה כלל וכן בש"ס פא"ט (דף מ"ח ע"ב) גבי הא איתא קמן ולא מינקבא לא משמע הכי ע"ש ע"כ נראה דדוקא בבית הכוסות אמרינן הכי דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה משא"כ בריאה וכ"כ הפרישה וחילק משום דק"ד מבפנים חשיב כמו מבחוץ ובריאה לא שייך למבדקה בפנים מפני שהמשקים משפשפים תמיד כל מה שבתוכה עכ"ל ועוד נראה לחלק משום דבריאה מתוך שהמחט הולכת תמיד בדוחק בבשר הריאה ואין לה מקום מרווח א"כ אף אם ניקב מחיים לא ימצא קורט דם ועוד אפשר דאין טבעת כל האברים שוה דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל':

ואין דנין בה דין שלימה. כי א"א בקיאין בבדיקת נפיחה ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ו פסק כמהר"י והמחבר ע"ש וכתב ואיני יודע מה חומרא יש בבדיקה זו כו' ע"ש ונראה להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ מצאוה בחיתוכה אז יש לנהוג כדברי הר"ף דבהכי איירי הר"ף בהגהת סמ"ק להדיא אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה וכמ"ש כל הפוסקים ואפשר דהר"ף ואו"ה גופייהו מודים בזה והטעם ק"ל ומה גם ששאר הפוסקים כגון הסמ"ג וסמ"ק וכל בו והאגודה אע"פ שכתבו דאנן השתא לא בקיאין בבדיקה כתבו דין דשלימה בסתם וכן מהרי"ל ועוד יש צדדים בזה להתיר ודוק:

ואפילו בחתיכה כו'. בדברי הפוסקים מבואר דאפי' איתא לריאה שלימה לקמן א"צ לבודקה והר"ב שלא כתב כן היינו משום דקי"ל לקמן ר"ס ל"ט דבכל מקום דאיכא ריעותא צריך לנפחה גם במקצת מקומות נהגו לנפוח כל ריאות כדאיתא לשם ובעט"ז כתב דא"צ לנופחה:

שלא כנגד זה כשירה. כמו בקורקבן בסי' מ"ט ולא דמי לושט דסי' ל"ג סעיף ד' דהתם ע"י שהוא מתפשט מתוך האכילה מתרמי אהדדי כמ"ש שם ויש מטריפין סבירא להו דגם כאן כיון שהריאה שואבת כל מיני משקה וגמדא ופשטא ומשמעת קול אפשר דמתרמות אהדדי וע"כ הדבר פשוט דכאן לא אסור אפי' ליש מטריפין אלא אם שניהם מרוח אחת וכמ"ש בסי' ל"ג לענין ושט ק"ו כאן כנ"ל ורש"ל פסק לקולא כדעה ראשונה וכשר כל זמן שאין מבצבץ:

אפילו נגלד כו'. ל"ד לושט בסי' ל"ג כמ"ש שם סעיף ה' ונראה לחלק עוד דשאני הכא שאפשר להתברר ע"י בדיקה בנפיחה שלא ניקב גם התחתון מה שאין כן בושט שאין שייך כן ועיין מ"ש בסי' ל"ט סעיף ד' דלדידן בזה אסור:

ונקרע הקרום מחמת הנפיחה. בסי' ל"ט הביא מו"ח ז"ל דברי ד"מ שכתב דין זה וכתב עליו וז"ל ולא נהגו כן ומעשים בכל יום שנשבר מחמת חוזק הנפיחה ומכשרינן לה ולכן לא הביאו הר"ב בהגהת ש"ע עכ"ל ונעלם ממנו בההיא שעתא הג"ה זאת אבל מכל מקום כדבריו כן הוא שכל הבודקים שראינו אומרים כן ונראה שכן הוא מן הדין כיון שאין אנו יודעים היאך היתה הבהמה נפוחה בחייה כדאיתא סי' ל"ה סעיף ה' ע"כ אין לנו להטריף כאן דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כל כך כמו שמנפח הבודק:

ועלה בו קרום כו'. פירש"י פרק א"ט (דף מ"ג) אפי' סתימה עבה אינה מתקיימת דסלקא לאחר זמן ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וסתימת הכבד במרה וירכים בחלחולית דההיא סתימא דמעיקרא היא עכ"ל ור"ל בשעה שנעשה הנקב תיכף נעשה הסתימה ולא היה בכלל נקב משא"כ כאן בקרום שעלה אחר שנעשה כבר נקב:

שוב אין לה בדיקה. כי המים חמין כווצי הריאה וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראייה בסי' ע' למ"ש רמ"א בת"ח דהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סימן ע' ס"ו:

שהעביר הטבח ידו. פירש"י דהיינו במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפורנים עכ"ל ונ"ל דדוקא שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע"ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ"פ נקבים מחמת השינים משא"כ הכא שיש ב' ספקות לחומרא אימור לא העביר ידו ואת"ל העביר אימור לא נקב כנ"ל:

תלינן להקל. אפי' נמצא בועה במקום הנקב כן משמע בסי' ל"ז סעיף ו':

או אחר שחיטה כשרה. הטעם דבחיי הבהמה א"א לתולעת שינקוב מחמת טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק ועוד שדרך שכשהתולע מרגיש בקרירות הבהמה מחמת מיתתה דוחק לצאת ומבקש חמימות וכ"כ הכלבו וכתב רש"ל סי' נ"א דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב וכן מצאתי בבדיקת ישנים וכ"כ מו"ח ז"ל. וכתב עוד רש"ל והרוקח כתב ריאה שיש בה תולעים מניחין אותה בשמש אם מתחממין ויוצאין לחוץ כשרה ואם לאו טרפה ע"כ וה"ט מאחר שאינם יוצאים א"כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים דאי לאחר שחיטה פריש הוה נמי עתה חוזרת ויוצאת ויש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו עכ"ל ונרא' שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמה:

שבפנים לחבירו כו'. בטור כתב לשון הרמב"ם אפילו לחבירו טריפה ויראה מלשונו כו' רבים מקשים לתרץ דברי רמב"ם ולעד"נ בדרך זה לא מבעיא במקום שאין לו סתימה כגון באותן סמפונות שלצד חוץ שאין עליהם בשר כלל רק עור הריאה פרוש עליהם בלי סתימה פשיטא דטרפה אלא אפילו אם ניקב לחבירו וחבירו מגין עליו נמי טרפה אבל בשר פשיטא דמגין וא"ל א"כ מנליה לתלמודא למוקמי מלתא דרב נחמן בניקב לחבירו למה לא מוקי לה בניקב במקום שאין מגין לגמרי י"ל דמצד שיש ספק בדבר מאיזה ענין מדבר רב נחמן אזיל תלמודא לחומרא דאפילו בלחבירו אסור וא"ל למה לא כתב הרמב"ם דלבשר כשר י"ל דלא הוצרך לכתבו דנלמד מכלל הדברים מדלא אמר רבותא אלא בניקב לחבירו ולא אמר רבותא אפילו בבשר וכן מוכח להדיא בדברי רמב"ם דבניקב לבשר כשר מדכתב פרק ז' דה"ש מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסה ולא ניקב עכ"ל האי לא ניקב פירוש שלא נכנסה דרך הוושט לריאה ואם איתא דניקב לבשר טריפה מה מועיל שנכנסה דרך סמפון אכתי יש טרפות מכח שניקבה הסמפון לבשר הריאה דהא בבשר מצינו המחט ובפא"ט (דף מ"ח) פרש"י בהדיא וז"ל ונהי נמי דדרך סמפונות באה הרי לא נמצאת בסמפון וע"כ ניקב' הסמפון ויצאה לבשר הריאה עכ"ל ואין סברא לדחוק ולומר דהרמב"ם מיירי שנמצאת בסמפון דוקא דהא כתב מחט שנמצאת בריאה וא"כ היה לו לומר בסמפון הריאה אלא פשוט דאין טרפות כלל בניקב לבשר ותימא על הטור שהבין מדברי רמב"ס דבניקב לבשר טרפהשזה אינו כדפרישית וכן משמע לשון בה"ג שמביא ב"י וז"ל בניקב לחבירו אתמר אבל דיצא לסמפון ולא ניקב לחבירו לא עכ"ל והך דיצא מלשון דץ ביה מידי דהיינו שנתחב שם המחט בסמפון וניקב אותו לבשר הריאה ולא לחבירו כשר ע"כ אין שום טריפות לכ"ע בניקב לבשר כנ"ל וא"ל ממ"ש הרמב"ם בפי"א דהל' שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש"מ דטריפה בניקב לבשר זה ל"ק דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריא שיגין על נקב הסמפון וזה ברור ופשוט בדעתו:

שהוא שוע באבר. בטור כתוב שהיא לבנה ופי' ב"י לפי שהלבן בהיר וניכר בו שורייקי חיורי עכ"ל:

בשר הריאה בלבד כו'. וא"ל שמא ניקבו הסימפון אחד לחבירו דכיון שנתקלקל כ"כ אם אינקב הוה מימחה לגמרי כן כתב רשב"א:

חסר מגוף הריאה. פי' בתולדה והי"א היא דעת רמב"ם דס"ל אע"ג דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון מ"מ היינו דוקא כשאחר הנפיחה העור קיים ולא נראה חסרון מבחוץ משא"כ כאן דה"ל כאונה חסרה כנ"ל:

אם החסרון ככ"ף פשוטה. פי' בין באמצע הריאה בין בשיפוליה ולא כמ"ש הר"ץ בהגהת בדיקות דוקא בשיפוליה דאין חילוק בזה אבל אני תמה אם יש איסור אם הוא ככ"ף כפופה יקשה מה שהקשו התוס' פא"ט (דף מ"ז) על יש רוצים לאסור כשיש קמט בריאה כו' דא"כ ה"ל לשנויי הכא כדברי הכל אלא ודאי כל שעולה בנפיחה כשרה וא"כ עדיין קשה למה לא מוקי תלמודא כדברי הכל ומיירי שהחסרון ככ"ף כפופה אלא ע"כ שטריפות זו חומרא בעלמא הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב ולא כמ"ש בקצת בדיקות להטריף כמין כ"ף ומחלקין בין כ"ף כפופה לפשוטה כי הכל הבל ורעיון רוח כל היכא שעולה בנפיחה כשרה מה אתה בא לומר אם יש חסרון ככ"ף כפופה דמיחזי כב' אונות מה בכך הוה יתרת בדרי דאוני וכשר עכ"ל ובודאי כדאי הוא רש"ל לסמוך עליו בפרט במקום הפסד ושיטת ההלכה מוכח כן כמ"ש וראיתי כתוב למאן דמטריף בכ"ף כפופה דוקא בששניהם שוים אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרינן כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו אפי' מאן דמחמיר:

יתר מכאן טרפה. זה כתוב בב"י בשם ספר אהל מועד וז"ל נלע"ד דיותר מרביעית טרפה דהכי דייקינן גבי אפילו מיל אינו חוזר עכ"ל ומאד תמוה הוראה זאת דא"כ קשיאאמאי לא משני תלמודא הכי בא"ט (דף מ"ז) כגוונא שהקשתי בסמוך סעיף זה לענין כ"ף כפופה ה"נ קשיא כאן דלמה משני ל"צ אלא לר"ש כו' ומחלק בין ניקב לחסר לישני דמיירי בחסר מבפנים אליבא דכולי עלמא ומתני' הכי קאמר הריאה שניקבה בכל גווני אבל חסר מבפנים אינו אסור אא"כ חסרה יותר מרביעית ותו ק"ל מדאי' בגמרא אמר ר"נ ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשרה תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת כדי רביעית כשרה ואם איתא דנתכוון תנא דברייתא להשמיענו דיותר מרביעית טרפה אמאי א"ר נחמן סתם כשרה והא קי"ל אמורא צריך לפרש דבריו תנא א"צ לפרש דבריו וכאן היתה איפכא דהתנא פירש דטרפה ביותר מרביעית ור"נ אמר סתם כשרה וקושיא ראשונה אפשר לתרץ דבעל אהל מועד ס"ל כרמב"ם שהוא היש מי שאוסר שמביא הש"ע כאן ופי' בב"י דלדידיה אמרינן ה"מ לשנויי הכי אלא לפום מאי דס"ד דמקשה כו' ה"נ נתרץ על קושיא זאת אלא דלפ"ז קשה על רמ"א למה מביאו להלכה כיון דקי"ל כמכשירין והוא מכח ההוא קושיא למה לא משני אליבא דכ"ע כמ"ש התוס' א"כ לא קי"ל כאהל מועד בזה והקושיא השניה ודאי קשיא על אהל מועד גופי' ומה שמביא ראיה מדיוקא דאפילו מיל כו' אין זה דיוקא דודאי גבי ההיא דמיל שהוא בפרק היה קורא שפיר דייקינן שם מדלא אמר רבותא טפי אפילו (עד פרסה) [פחות ממיל אינו] חוזר אלא ודאי דהרבותא אינה אלא עד שיעור מיל משא"כ כאן דקים להו שהשיעור היותר גדול הוא כדי רביעית וכל ריעותא שיש ביותר מרביעית ישנו ברביעית וא"כ אין רבותא טפי מרביעית וזה מוכח מכל הפוסקים שהרי בסי' ל"ה כתב הטור וכן הרמב"ם דאם היתרת פחות מטרפא דאסא כשר והיינו מדאמרינן בגמרא אפילו כטרפא דאסא טרפה ודמו הפוסקים האי אפילו לאותו אפילו שאמרו גבי מיל כמ"ש הר"ן פא"ט מזה אלא שהביא שם יש מטריפין אפילו פחות מטרפא דאסא אלא אורחא דמלתא נקט טרפא דאסא והנה הטור והרמב"ם לא כתבו כאן דיותר מרביעית טרפה כדמשמע מלשון אפי' אלא ע"כ דשם גבי טרפא דאסא נראה להו שפיר לדקדק מלשון אפי' מטעם דהיה לו לומר רבותא טפי אפי' פחות מטרפא דאסא טרפה משא"כ כאן דאין חילוק כלל בין רביעית ליותר מרביעית ולמדו זה מדברי רב נחמן שאמר כשר סתם בכל גווני ע"כ לא מתיישבין כלל האי פסקא דבעל אהל מועד אף אם הביאוהו איזה אחרונים כי לא ירדו ודקדקו בזה כפי הראוי כנלפע"ד. אחר כתבי כן מצאתי להרשב"א במשמרת הבית בהדיא שכתב כן בדף ל"ב ע"ב וחלק על ב"ה שר"ל גם כאן דוקא ברביעית ושמחתי ע"ז שכוונתי לדעתו:

שנמצא בה מקום אטום. בטור כתב שאירע בה מקרה שנפחוה פי' ב"י לפי שא"צ נפיחה מן הדין אטום פי' רבינו שמשון שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה:

הקרום לבד. כ"כ ב"י בשם בדיקות וגם מ"ש כאן בש"ע סמוך ממש למקום האטום כ"כ ב"י בשם רשב"א ובטור לא משמע כן שכתב קורעין המקום האטום משמע קריעה גמורה וממש במקום האטום ותמוה לי דעת הרשב"א דאם יבצבץ בסמוך למקום האטום מה זו ראיה שנכנס הרוח למקום האטום שמא מן הצדדים של מקום האטום הוא בא הרוח וצ"ל דס"ל כל שיש מקום אטום א"א לרוח שיבא סמוך לו ממש וס"ל דאם יקרע באטום ממש אפשר שיבצבץ מחמת החתך שנפתח האטום ומ"ה ישאירנו שלם ויחתוך סמוך לו כנ"ל דעתו והוא דחוק וראיתי לרש"ל שכתב שהעיקר כדברי הטור שכן משמע לשון התלמוד ודלא כהב"י בשם בדיקות ולא כרשב"א שזכרנו וגם מדברי רמ"א בסמוך משמע כדעת הטור שהרי כתב ואפי' כבר נחתכה הריאה כו' וזה מבואר שנחתכה לגמרי:

אם נמצא בו ליחה. ה"ה דם עכור או בשר נרקב כ"כ רוקח:

וה"ה אם היא קלה כעץ. אמת שכן הוא במקצת נוסחאות בדיקות דמהרי"ו ואחר זה נמשך רמ"א כאן ותמוה מאד הוא דלפ"ז היה לנו לבאר מה השיעור בקלות זה להטריף דאין לך דבר קל בבהמה יותר מהריאה לאשר היא מליאה רוח ותו היאך תלה הקלות בעץ והוא פירוש כגישתא הנאמר בגמרא בזה לפי זה ובאמת עץ הוא אינו דבר קל ושום פוסק לא הזכיר זה גם בנוסח הבדיקות של רש"ל לא כתוב האי קלה כעץ ואין מציאות לטריפות זה לפע"ד:

וכשתולין אותה תחתך. כצ"ל בשם רש"ל:

צמקה כולה. ה"ה רובה כ"כ רש"ל ופי' דצמקה הוא אינו כמו יבשה דסעיף הקודם דביבשה אפילו במקצתה טרפה אלא צמקה היינו קרוב ליבשה כמ"ש רמב"ם ע"כ בעינן דוקא כולה. ובהג"ה אשיר"י בשם א"ז כתב בשם בה"ג אונא דריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה או יתן מים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה וכשרה כשתחזור עכ"ל ותמה ב"י הא אפי' בלא בדיקה כשרה כיון שאינה יבשה דהא אינה נפרכת בצפורן וא"כ לא הוי אלא צמקה ובצמקה במקצת א"צ בדיקה ותירץ רש"ל דדעת ה"ג כל שצמקה אונא שלימה הוה כחסר ומ"ה טרפה ולא דמי לריאה דהיכא שצמקה ולא צמקה כולה דכשרה משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות ומ"ה מאחר שדברי ה"ג דברי קבלה והא"ז בעל הוראה היה אין לסור מדבריהם ואע"פ שבדיקה זו אינה כבדיקה דגבי צמקה כולה ג"כ אינה דומה צמוקת אונא לצמוקת ריאה עכ"ל ודבריו נכונים:

אם הדבר ספק כו'. זה דעת הר"ן דכל שהוא ידוע לנו שבידי שמים דרדף ארי אחריה לפנינו או ששמעה קול רעמים ושחטוה ונמצא ריאה שלה צמוקה א"צ בדיקה וכשרה דלא כרשב"א דאף בזה ה"ל ספק וצריכה בדיקה ומ"מ גם לדעת הר"ן צ"ל דלא שחטוה לשעה קלה מיד אחר שראינו שרדפה ארי כדלעיל דבזה כתב הרשב"א שא"א שלשעה מועטת תצמק הריאה ובודאי גם הר"ן אינו חולק ע"ז וכן נלפע"ד להוכיח מן התלמוד כר"ן דאמאי דאמר רבה בב"ח אשכח במדבר דיכרי דצמיק ריאה דידהו שאיל בי מדרשא א"ל שיבדוק במשיכלי חיורי כו' ואילו במתני' דתנן חרותא בידי שמים כשרה לא הוצרך לשום שאלה בבי מדרשא אלא ברור דבמתני' דיש בירור דנעשה בידי שמים א"צ בדיקה רק בהנהו שנמצאים ולא נודע מה נעשה בהם ורש"ל הביא ג"כ הוכחה נכונה דאי ס"ד דצריכה בדיקה א"כ הדבר ספק ולמה שנה התנא חרותא בידי שמים בין הכשירות כיון דצריך בדיקה יש בו צד לטריפות ג"כ ואמאי לא שנאה בין הטריפות תחלה אלא דדעת רמ"א צ"ע דכאן פוסק כר"ן משמע דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ובסמוך בהג"ה כתב ואם נראה שבא לה בידי שמים אין להכשיר בלא בדיקה כיון דקי"ל כר"ן וכמו שפסק רמ"א עצמו דבודאי בידי שמים א"צ בדיקה ולמה נגרע אנחנו דבשלמא במידי דתלוי בבדיקה יש לנו להחמיר כיון שא"א בקיאין משא"כ במידי דלא תלוי בבקיאות כמונו כמוהם להכשיר וכן כתב רש"ל דבמקום שנראה שנעשה בידי שמים ושחטה לאחר זמן אין צריך בדיקה כלל:

(סימן ל"ו סעיף ה' בהגה"ה) ולא תלינן ביד הטבח אלא אם הנקב משוך כו' אבל אם הוא עגול לא תלינן בטבח כי אין דרכו וכו'. כאן דקדק לומר לא תלינן בטבח ולא כתב בשום דבר כדכתב בסיפא באם אדום סביב הנקב כו' לא תלינן בשום דבר דכאן אם הנקב עגול (עי' זבחים דף ע"ב) בידא דטבחא הוא דלא תלינן שקורע ביד בצפרניו כמ"ש רש"י ור"ן והגהת אשר"י וש"פ וסתם קריעה היינו לארכו. משא"כ תולעים תלינן אפילו אם הנקב עגול שדרכו להיות כן. או בראש האיזמל הקטן או במחט וקוץ (עי' זבחים שם) ודאי דרכו להיות עגול ותלינן שפיר משא"כ בסיפא ולשון הגה"ה מדוקדק הדק היטב:

(ש"ע ס"ו) ניקב אחד מהסמפונית לבשר מגין עליו וכשירה. ונלע"ד דזה איירי שהבשר לא ניקב ג"כ כנגדו דאי היה ניקב כנגדו אזלא לה סתימה. וכדאמרינן בש"ס פא"ט (דף מ"ח) והביאו הש"ך ר"ס מ"ב גבי סתימת דופן לאונא וסתימת כבד למרה. וצע"ג דא"כ האיך מכשרי הט"ו סעיף ט"ז מחט שנמצא בבשר הריאה הלא כשיצאה המחט מהסימפון לבשר ניקב הבשר ג"כ כנגדו ואינו מגין ובפרט מחט שדרך לחסר הבשר. כדאיתא בש"ס שם (ע"ב) דמחט בריאה אינה כשירה אלא למ"ד חסרון מבפנים לא שמי' חסרון וע"ש בפרש"י. ומצאתי בס' פמ"ג בשם תב"ש שכתב דתלינן דמיד שנקבה המחט עברה בתוך הריאה ולא שהתה ולא נחסרה דהחסרון בא ע"י שהייתה כמ"ש רש"י ע"ש. ותמיהני דאכתי אף בלא חסרון יש כאן נקב וא"א להגין. דנקיבת הסותם ה"ל נקיבת הנסתם כדמוכח בש"ס שם דפריך ליתנו נקובת הדופן והכבד. וכבר ידעת שכל נקב במשהו ואפילו אין בו חסרון כמ"ש רש"י ור"ן ורע"ב וש"פ ריש פא"ט. וכן מוכח בש"ס ורש"י (דף מ"ז ע"ב) גבי הריאה שניקבה או שחסרה דשניקבה היינו שאין בו חסרון וזה ברור. ומ"ש בפמ"ג דבשר הריאה רך והדריא בריא צ"ע הא ה"ל קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום בכל הנקבים בין בסותם ובין בנסתם וכמ"ש הפמ"ג עצמו ר"ס מ"ב לענין סתימת כבד במרה דאם ניקב כנגדו ואח"כ עלה בו קרום לא מהני דקי"ל ר"פ המקשה (דף ס"ח) דטריפה אין לה היתר. וגם צ"ע במ"ש האחרונים דאם המחט מקצת תחובה בסימפון ומקצתה בבשר טריפה. שאין הבשר מגין שהמחט מונעת. ותימא דלפ"ז אפילו נמצאת בבשר הא בודאי מתחלה כשיצאה מהסימפון לתוך הבשר היתה מקצתה תחובה בבשר וא"א להיות מותר דטריפה אין לה היתר וצ"ע. ות"ל שאח"ז מצאתי קושיא זו בפמ"ג ולא אשכח לה פירוקא. ובאמת הני קושיות עצומות הן. ולפיכך אין להכשיר מחט בריאה כלל אפילו במקום הפס"מ ודלא כהג"ה וצ"ע. ומיהו בס' תורת יקותיאל סי' מ"ד הוכיח דכל הטריפות יש להן היתר וחוזרין להכשירן ע"י עצמן רק קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דסופו לסתור. וכ"מ בחה"ר פ' המקשה שכתב דטריפה אין לה היתר ע"י אדם כגון שיחתוך למעלה וכו' אבל פסול שחוזר ע"י עצמו או ע"י סמנין חוזר להכשירן:

(שם סעיף ז') הריאה שנשפכה כקיתון כו' אם הסמפונות עומדין במקומן כו' כשרה. והוא שיהא מחוי המים זך אבל אם הם עכורים או סרוחים טריפה. כך הוא דעת הרי"ף והרמב"ם. ובאמת לא כתב הרי"ף גבי נשפכה דצריך שלא יהא בהם סירחון רק כתב שלא יהא עכירי. וגבי בועות בהיפך הזכיר סרוחין טריפה ולא הזכיר עכורין. ודע שכל המפרשים לא ירדו לסוף דעתו של הרי"ף בזה לכן הרבו להקשות עליו. לכן אאריך קצת.
דע שהב"י ר"ס ל"ז כתב בשם ס' א"ח שכתב בשם הר"ר יהונתן דכל היכא דלא אסרוח בחוץ לא חיישי' אי מסריח מבפנים. וכתב עליו הב"י שאין נראה כן מהגמ' והפוסקים. אבל לפענ"ד שדברי הא"ח בשם הר"י ברורים ומוכרחים בש"ס לפ"ד הרי"ף דגרסי' בסוכה פרק לולב הגזול (דף ל"ו) בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו כו' ומסיק כי קא מבעיא ליה כדעולא אמר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון כשירה ואמר רבא והוא דקיימא סימפונא הכא מאי דילמא התם הוא דלא שליט בה אוירא הדרא בריא. אבל הכא דקא שליט בה אוירא סרוחי מסרחא. אי דילמא ל"ש. וקאמר ת"ש אתרוג תפוח סרוח פסול. מאי לאו תפוח מבחוץ סרוח מבפנים לא אידי ואידי מבחוץ ול"ק כו'. והנה מפרש"י מוכח שהאיבעי' דרבא איירי בשנשפך כקיתון מבפנים דהיינו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכן ועדיין לא נסרח. והכי משמע לכאורה ממאי דאמר רבא אבל הכא דקא שליט בה אוירא סרוחי מסרחא. משמע שעדיין לא נסרח כלל. ויש לתמוה דא"כ היאך פושט מהך ברייתא דנקט סרוחה מבפנים דמיירי שכבר נסרח ובזה לא איבעיא לרבא כלל. ובס' כרו"פ הקשה להרי"ף דהא אם כבר סרוח אפילו בריאה פסול וכ"ש באתרוג. ולא דק דאפילו להחולקים על הרי"ף וס"ל דבריאה אפילו אסרוח כשר. מ"מ האיך רוצה למיפשט מהכא כיון דזה איירי בשנסרח והאיבעיא שלו הוא בשלא נסרח עדיין. ואין לומר דהכי פושט דאלמא דאתרוג חמור מריאה עכ"פ דבריאה אפילו אסרוח כשירה. ז"א דא"כ מאי דחייה רבא לא אידי ואידי מבחוץ דהא בריאה אפילו בכה"ג כשירה ובאתרוג טריפה. א"כ ע"כ מוכח דאתרוג חמור דאמרי' האי סברא דקא שליט בה אוירא סרוחי מסרחא. ואין להקשות דאמאי לא מבעיא ליה לרבא בשכבר נסרח כיון דבריאה אפילו בכה"ג כשירה ובאתרוג מאי. י"ל דרבא ידע מהברייתא שמביא אתרוג תפוח סרוח פסול ולא מבעיא ליה אלא בשעדיין לא נסרח. איברא דקושיא הראשונה היא עצומה דהאיך פושט מהברייתא. וגם יש להבין שהרי"ף שם בסוכה השמיט האיבעיא משמע דס"ל לקולא וקשה הא ספיקא היא בתלמודא וה"ל להחמיר. וכבר עמד שם הרא"ש בזה ומ"ש דספיקא דרבנן היא הוא דחוק דמנ"ל דהני פסולין דרבנן הן:
אבל האמת יורה דרכו שדעת הרי"ף ז"ל דאפילו בריאה שנשפכה אי לא אסרוח מבפנים ובחוץ רק מבפנים לחוד אינה טריפה. ומבעיא ליה לרבא באתרוג כה"ג שנשפך ונסרח מבפנים לבד מאי אי אמרינן כיון דקא שליט בה אוירא סרוחי מסרחי פי' לגמרי אפילו בחוץ. כיון דמבחוץ הוא דשליט בי' אוירא מיסרחא שם. והשתא א"ש דבעי למפשט מהך ברייתא דאתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו סרוח בפנים אלמא סרוח בפנים לבד נמי טריפה. ודחי לא אידי ואידי מבחוץ. דשם הוא דטריפה דשם אפילו בריאה טריפה. וכיון דלא נפשטה פסק לחומרא דסרוח פסול בין בפנים לחוד ובין בחוץ. אבל בנשפך בלא סירחון כלל לא פסק בזה לחומרא דבזה לא איבעיא ליה כלל וזה ברור:
נמצא מוכח מכל הנ"ל דבריאה בעינן שיהא נסרח בחוץ וכמ"ש הא"ח בשם הר"י אבל לא בנסרח בפנים לחוד וא"כ בנשפכה כקיתון שהמחוי הוא בפנים אף אם הוא נסרח לית לן בה אי לא אסרוח הריאה בחוץ. ואינה טריפה אלא אם המחוי עכור וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' הטעם דבעכורים א"א ליבדוק הסימפונות אי יש שורייקי חיוורי. וז"ש הג"ה ומי שהוא בקי לבדוק שלא נימוחו הסימפונות כו' ומשום עכורין נקט הכי דבזה צריך בקיאות. אבל גבי בועות שהם מבחוץ בריאה שפיר כתב הרי"ף דאם הם סרוחין טריפה ולא הזכיר עכורין כיון דא"צ בדיקת הסימפונות בבועות כמ"ש ר"ס ל"ז דלא כהרמב"ם. ובזה נסתלקו כל מ"ש עליו הרשב"א והרא"ש והר"ן והז"ה עי' בב"י שהביאם. ודוק היטב:
ואגב שהזכרתי הש"ס דסוכה אזכיר מה שיש לי תימא רבתי עלה. דהכא קא מבעי' ליה לרבא אי אמרינן כיון דשליט בה אוירא סרוחי מיסרחא או לא. ותימא דבפא"ט (דף מ"ו) אמרי' גבי ריאה שיבשה אפילו מקצתה טריפה וכמה אמר ר"פ משמיה דרבא כדי שתהא נפרכת בציפורן ופריך כמאן כר"י בן המשולם דתנן איזוהי יבישה לגבי מומי בכור כדי שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם. רי"א יבישה כדי שתהא נפרכת בציפורן. ומשני אפילו תימא ר' גבי אוזן בכור דקא שליט בה אוירא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא שליט בה אוירא הדרא בריא. אלמא דפשיטא ליה לרבא לחלק בהכי אפילו לקולא וכ"ש לחומרא כמו גבי אתרוג וצע"ג. וניחא לי דלענין יבישות האתרוג מיפסלא כשינקוב ואינו מוציא ליחה דה"ל כאוזן בכור דבפירי ליחה שלו ה"ל דם כמ"ש הרא"ש שם בסוכה וכ"פ בא"ח סי' תרמ"ו. אבל מ"ש צ"ע. וצ"ל דבתר דבעיי' הדר פשטה ועיין מ"ל פ"ד מהל' תרומות ובכה"ג איתא בכ"ד. וכ"כ תוש' בעבודת כוכבים (דף ס"ח א') ונ"ל להחמיר בדין נולדו באתרוג כו'. וביש פוסלין שהביא בא"ח סי' תרמ"ח ס"ד. וע"ש בט"ז שנראה שמסכים כן וכן עיקר:

(סעיף ח' בהג"ה) נחסר בשרה מבפנים אפילו מחזיק החסרון עד כדי רביעית כשירה יתר מכאן טריפה. מה שמחלקין הרש"ל והב"ח בין זה לנשפך כקיתון דהכא החסרון במקום א' גריעי טפי. לא משמע הכי בש"ס פא"ט (דף מ"ח) גבי מחט בריאה דאמרי' שם דלמ"ד חסרון מבפנים לא שמי' חסרון כשירה אע"ג דכשנמצאת בבשר וטבע הברזל לחסר הבשר כששוהה שם. ולא הוזכר שם כלל חילוק זה בין רביעית ליתר מכאן ושם החיסרון במקום א'. והכי משמע להדיא בש"ס שם ורש"י ותוס' שמדמין חיסרון דהתם לחיסרון דנשיכה וכמו שמותיב ממתני' גבי נשפכה ומסיק דשרי כן התם ומתרץ דלר"ש איצטריך ולא מתרץ בפשוט דמתני' איירי בחיסרון במקום א' יותר מרביעית דשמי' חסרון. אלא ש"מ שאין חילוק כלל בין זה לנשפכה. ותמהני על הגה"ה שפסק לאסור ביותר מרביעית דא"כ גבי מחט בריאה אמאי מכשר סתמא בהפס"מ בסעיף ט"ז וה"ל לומר שיש לבדוק אם יש בחיסרון יותר מרביעית כיון שדרך הברזל לחסר הבשר כששוהה שם וצ"ע. ולכך נלע"ד שיש לסמוך על משמעות הש"ס ורש"י ותוס' ורשב"א במשמרת הבית. וכ"ד הרמב"ם שהרי השמיט מימרא דרב נחמן בש"ס מהברייתא דחיסרון במקום א' אפילו מחזיק רביעית כשירה. ולא כתב אלא דין נשפכה כקיתון ואי הוה ס"ל דיש חלוק בין זה לנשפכה לא הוה משמיט. וכ"פ הט"ז ודלא כהנקה"כ:

(ש"ע סעיף ט"ז) ריאה שהרגיש בה במשמוש היד שמחט בתוכה כו' יש עליה קורט דם כנגד המחט מבחוץ טריפה אפי' היא שלימה. זה נלמד מדין מחט הנמצא בבית הכוסות מצד א' לקמן סי' מ"ח ס"ח. ולדעת הרא"ש שם דא"צ לבדוק אם ניקב משני צדדים. וכן הוא בקוץ התחוב בושט מבפנים לדעתו וכמ"ש בס"ד סי' ל"ג. א"כ כ"ש כאן א"צ לבדוק אחר קורט דם שהרי כאן עדיף מתחוב מצד א' שהרי המחט נמצא בבשר הריאה ואינו תחובה אפילו בעור הפנימי. ומיהו כתבתי שם דבושט צריך לבדוק לכתחלה. וכ"מ בהגהת אשר"י ריש א"ט דריאה שוה לושט. וטעמא דטריפה במחט עבה הנמצאת בחתיכה דריאה וקופה לגו משום שיש לחוש שמא הבריא. פי' שמא יצא המחט לחוץ ונקבה וחזרה לאחורה כדחיישינן בושט להמחבר סי' ל"ג ס"ז וכ"כ הרשב"א בתה"א (דף ל"ו). ואף שהגה"ה פסק שם להקל דלא חיישינן שמא הבריא נראה דש"ה כיון שנמצאת תחובה בתוך בשר הריאה א"כ כיון שנקבה כל כך חיישינן שמא נקבה עוד. ודברים אלו משמע בס' בד"ה לרא"ה (דף ל"ג ע"א). ולפי זה כשנמצאת בסימפונא רבא בלא תחיבה ה"ל דין נמצאת שנתבאר בושט סי' ל"ג וסימן מ"ח דכשירה. וע"ד אי איתא דכבר יצאה לתוך הבשר וחזרה מי מכוונה לאותו סימפון הילכך דברים ניכרים על כרחינו שלא ניקבה כלל. זה יש ללמוד מפרש"י פא"ט (דף מ"ח). ונ"ל דלפ"ז יש להקל בנמצאת בסימפונא רבא אפילו אם יש קורט דם או סירכא כשירה מבחוץ ודומה למחט הנמצאת בכרס. עי' בסי' מ"א ס"ח בהגה"ה ובאה"ט שם וסי' מ"ח ס"ק יו"ד ע"ש ודו"ק. ועמ"ש בענין מחט בריאה בסי' זה סעיף ו' דאין להכשיר כלל אפילו במקום הפס"מ ודלא כהג"ה כאן אם לא שנמצאת בסימפונא רבא והיא שלימה כשירה אפי' אם יש קורט דם או סירכא שהיא בלא"ה כשירה:

(שם סעיף י"ז) מחט שנמצא בסימפונא רבה דריאה כשירה ואפילו בחתוכה. משמע דגם בשלמה אפשר להרגיש ואין להקשות איך אפשר להרגיש במשמוש היד כשהיא בסימפונא רבא. דיש לומר כגון שנפלה דרך הקנה אבל היא עדיין שלימה:
כתב הש"ך בשם הב"ח דאפילו נמצא המחט תחוב בריאה מעבר לעבר אפ"ה אי ליכא קורט דם כלל אמרינן אחר שחיטה דחק ועבר כמו מחט הנמצא בביה"כ בסי' מ"ח. והש"ך הקשה עליו והמ"י מיישבו ע"ש. ומ"מ הניחו בצ"ע דשמא דמי לושט סי' ל"ג. ולפענ"ד טעם ברור דאמרינן המשקין שטפוהו דכיון שקרום התחתון של הריאה אדום כדאיתא בש"ס ופוסקים. אין טיפת דם ניכרת בו וכדאיתא גבי ושט בסי' ל"ג. והיכא שאי אפשר לבדוק טריפה כדלקמן סי' מ"ח ס"ח. וה"נ י"ל שמא עדיין יש קורט דם בפנים ואינו ניכר. ולי קשה עוד ע"ד הב"ח דנהי שאין לחוש לריאה בכה"ג דאמרי' דאחר שחיטה ניקבה מ"מ ניחוש לוושט במחט קלישתא או בקופא לבר דכיון שהריאה נקובה לא עדיף מחתוכה דכבדא דמטרפינן מה"ט. דבשלמא כשהריאה שלימה לפנינו לא מחזקינן ריעותא לומר דניקבה כבר ועלה בה קרום כדאיתא בפא"ט. אבל בנקובה לפנינו לא שייך זה:

אלא שצריכה בדיקה. עבה"ט. ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' ט"ו שהיה על הריאה נגלד מקרום העליון מעט ונמצא בדופן מכה היינו שהיה שבר בצלע ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו רק שהשבר לא מכוון נגד הגלד רק רחוק ממנו כמו ג' או ד' אצבעות וגם אחר נפיחת הריאה היה רחוק כנ"ל וכאשר בדקו בנפיחה כדינה ראה השוחט שהיה על מקום הגלד כמין קרום ואמר שזה הקרום שקורין השוחטים שלופריק שמבואר שצריך להסיר הקרום ולבדוק אח"כ בנפיחה ועשה כן וקלף מעט מעט בנחת ונמצא יפה אחר בדיקה רק במקום אחד שבנו של השוחט פרק בחזק' ועשה נקב בצפרנו. והמורה חשש שמא בחייה היה נפוחה יותר והיה הגלד מכוון נגד השבר וגם הקרום הו"ל תר"ל אך השוחט אומר שזה שקורין שלופריק והעיד שאין מחזיקין זה לריעותא ולכן בהיות שהיה הפ"מ ולכבוד יו"ט הכשיר. והשבתי דהחשש הראשון אינו חשש דלא מחזקי' ריעותא. אך מחמת הקרום יש לחוש ומה שאמר השוחט שהוא שלופריק אין לסמוך עליו בזה דשלופריק הוא ענינו כמו דבר לח ונמס כמים כמבואר בהגהת הר"ץ כאן. ועיין בספרי סעיף ק"ס: (אמת שכל השוחטי' מרגלא בפומייהו השלופריק הוא קרום הניכר וידוע להם שמכנין אותו שלופריק. אך משגה היא בידם לפי שלא עמדו על הענין ופתרו המלה כרצונם. ובאמת המלה זו אשכנזית שקורין כן לדבר המתנועע שאין לו חיזוק במקום אחד וכעין סחי וכיחה שאין מתחזק על מקום אחד ומחליק מכאן לכאן. ומזה בלשוננו במדינה זו כשרוצין לומר על איזה דבר שהוא מרופה בידינו אומרים שלאבריק בבית הדגוש' כידוע שבערבוב הלשונות משנין הברת המלה מדגש לרפה או להיפוך וכן בנקודת המלה. ולפי ששמעתי שרובם ככולם פותרין מלת שלופריק על קרום והם מטעי' את מוריהם בדבר זה שסבורים המה שכך מקובל בידם כתבתי זאת להודיע להם שורש פתרון המלה הזאת): אבל קרום הנאחז בסבך בקרום הריאה וצריך לקלפו נראה מענינו שהיא סרכא ממקום למקום ועם הנגלד הו"ל תר"ל ואף שנקלף בנחת צ"ע אם מהני לענין ממקום למקום אף שהט"ז מיקל בתלויה מבועא ואזלא ע"י מיעוך מ"מ י"ל ממקום למקום גרע. דכמה פוסקים מאחרונים אוסרים. אבל יש צדדים להקל גם בזה ומכל שכן אם הקליפה בנחת היה עד שעבר מע"פ הנגלד והפירוק היה קצת רחוק ממקום הזה והואיל שיצא בהיתר יצא ובפרט בהפ"מ ולכבוד יו"ט ע"ש. ועיין בספרי ס"ס ל"ח ס"ק מ"ט וסי' ל"ט ס"ק ק"צ שאף בשלופריק אין להקל אם לא נבדק ע"ש דמשמע קצת מלשונות של הספרי בדיקות שם דריעות' מיהא הוי ובצירוף עוד ריעותא הו"ל תרתי לריעותא. וצ"ע:

ועלה בו קרום ונסתם טריפה. עיין בה"ט ועיין בשו"ת פ"י סי' יו"ד וסי"א בענין נשבר הקרום מחמת נפיחה וביארתי היטב בספרי ב"א:

ולא ניקבה כשירה. עבה"ט ועי' בתשובות ב"ח החדשות סל"א בענין מורנא בריאה ומבואר יפה בספרי ב"א סי' ל"ו ע"ש:

צמקה כו' כגון ששחטו אחרת לפניה כו'. ועיין בספרי שו"ת בית אפרים סי' כ"ו באמצע התשוב' שצריך להזהיר להשוחטי' בדבר ההוא ורגיל שהרבה ב"א באים אל השוחט אוחזים העופות בידיהם ועומדים סמוך לו ממש טפחו של זה בצד טפחו של זה ובפרט בעי"כ בשחיטות כפרות שמרבים העם להביא. ואין זה נכון דיש בזה משום צב"ח דיש סוברים צב"ח דאורייתא ואיסורא דרבנן אליבא דכ"ע ואין לך צב"ח גדול מזה. וא"ל דעופות לאו בני הרגשה נינהו שהרי מבואר דלפעמים צמקה הריאה שלהם מחמת שחיטה אחרת בפניה כדאיתא בש"ע ובה"ג הביאו בת"ש כו' וגם י"ל שאין לעשות זה כיון שיכול לבא מחמת כן לידי צמוק ואפילו להרשב"א שכתב שאין לחוש שתצטמק לשעה קלה ומתיר בשחיטה מיד יש לחוש לפי מ"ש בספרי דהרשב"א בי"ש קאמר כו' וגם י"ל דאע"ג דאינה צומקת מיד מ"מ י"ל שעתידה שתצטמק ואין מועיל שחיטה מיד ומכ"ש לפי מ"ש בת"ש מדברי בה"ג דמשמע דבע"ח אפשר שיתקלקל מיד עד לאין מרפא ולכן אף שאין בידי להצריך בדיקה בכה"ג בבהמה וכ"ש בעוף שהבדיקה קשה וכדיעבד דמי. מ"מ יש לנהוג בעופות וכן בבהמות כשקושרין הרבה שוורים בבית המטבחיים שלא יראה האחד בשחיטת חבירו. ובפרט כי שמעתי שהם מרגישים מאד כשהם מובלין לטבח ובבואם לבית המטבחיים תפול עליהם אימתה ופחד. ובזה אין חשש כ"כ דאיהו הוא דקמבעית נפשיה אבל מ"מ צריך ליזהר שלא יראה האחד בשחיטת חבירו משום צב"ח וחשש צימוק אף ששוחטין מיד שיש בזה קצת קולא אליבא דהרשב"א מ"מ צריך ליזהר מטעמא דכתיבנא. אך מה שנוהגים כשהשוחט קרוא אצל בעה"ב לשחוט לצורך סעודת מצוה ולפעמים מזדמן שקובעים מקום לשחיטתו אצל הכלוב מלא עוף ושוחטין מהם כפי הצורך ומשאירים בכלוב המה עופות לאחר זמן וכן בדיר של טלאים נראה שיש לחוש להצריך בדיקה לכתחלה עכ"פ כמ"ש בספרי ב"א על טריפות בסי' ל"ו ולכן יש ליזהר בכל גווני וכמ"ש ע"ש:

וכיוצא בזה כשרה. עיין בה"ט ועיין בתשובת מהר"ם אלשאקר סימן וא"ו בביאור דברי הרמב"ם שכתב שניקב אפילו לחבירו ע"ש:

בסמפונא רבה דריאה כשרה. עבה"ט וכתב בנו"ב מה"ת סי' י"ט בנקב מפולש באונא מעל"ע ולפי הנראה נדמה שהוא בתולדה יש להטריף דמאן מפיס שהוא בתולדה. ואפילו אם הוא בתולדה אין ההיתר ברור ועי' בנו"ב סימן ה' וסי"ז ע"ש. וע"ש סי' כ"ג באמצע תשובה בסרכא על מקום חסרון ככ"ף כפופה שהתחיל בצד אחד להתרפאות. והחסרון עלה בנפיחה בענין שאין בו חשש אטום אבל מ"מ נראה החסרון יש להטריף אף לרש"ל דהא איכא תר"ל. ואם עלה בנפיחה היטב עד שלא נראה חסרון מקמיה כלל והיתה שוה לשאר הריאה פשיטא דכשר ואין כאן ריעותא כלל דכשהיא נפוחה משערינן אבל דוקא כשנתמלא גם מבפנים ולא היה גם מבפנים תחת העור שום חלל ומקום ריקן כלל. אבל אם נתמלא רק מבחוץ ומבפנים נשאר חלל ריקן תחת העור זה טרפה בודאי ע"י הסרכא ולא מצד תר"ל אנו צריכים להטריף שאפילו לא היה החלל הזה נחשב ריעותא היה טרפה. לא מבעיא אם הסרכא דבוקה למקום אחר שטרפה שהמיעוך ומשמוש שאנו נוהגין קולא יתירה ואף שאנו נוהגים להקל הטעם משום שאם היה סרכא גמורה היתה מחזקת יותר. וכ"ז כשהבשר תחת הסרכא שלם אבל אם כלה הבשר אין להסירכא במה להתחזק כי אין לה שום חיזוק בפנים ואינה דבוקה רק בעור לכן היא מתנתקת ע"י מיעוך אף שאינה הפשטת ליחה רק סירכא גמור' והרי היא טרפה מצד הסרכא. אלא אפילו היתה הסרכא תלויה יש להטריף כמו תלוים מבועה שג"כ לדעתי הטעם הואיל ומתחת הבועה כלה הבשר לכך לא היה להסרכא יניקה וחיזוק מבפנים ולכך לא נתאחזה במקום אחר (ר"ל דהבועא מעידה עליה בנקב ומה שלא נתאחזה מפני שאין לה מקום בשר ליניק משם) עכ"ל ועי' בתשובת ב"ח סי' ק"ל שכתב בחסרון בריאה ונשבר הצלע כנגדו ונתרפא דהוי לקותא בתר לקות' ע"ש. ובספרי ב"א בדיני תר"ל כתבתי מזה ובקונטרס התשוב' שם העתקתי מה שהשיב דודי מ"ו הגאון ז"ל לכבוד א"א הה"ג בענין נגלד וא"א הרב ז"ל הביא מתשובת הב"ח והוא ז"ל כתב שדברי הב"ח בזה תמוהים ומנהגי להכשיר:

(סימן ל"ו סעיף ב' בהג"ה) י"א שאם נפחתו כו'. ש"ך סק"ה והרב מיירי כגון דאיכא שום ריעותא כו'. דברי הש"ך אלו סובלים שני פירושים. חדא די"ל דווקא כשהלך רעותא מיד נשבר הקרום דאז טריפה אבל אם מתחלה אזיל ליה רעותא ואח"כ נפתח יותר ונשבר הקרום כשירה דאמרי' בהמה בחייה לא היתה כ"כ נפוחה או י"ל דאפילו כה"ג נמי טריפה כיון דנשבר הקרום אמרי' מהאי רעותא אתיא והריעותא לא אזלי לגמרי:

(שם סעיף ה') ואפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו. עיין ש"ך סק"א ופי' דר"ל דווקא אם נטלו בשיניו אבל אם נטל הזאב ביד או אם נטלו עובד כוכבים לא תלינן מדאצטריך תוספות והפוסקים לומר דאפילו יש נקבים שלא במקום שיניו תלינן דאמרי' נשך וחזר ונשך משמע אבל אי לא חיישינן דנשך לא תלינן ואאמ"ו נ"י דאין זה מוכרח דהא דכתב תוס' דשלא במקום שיניו פי' אפילו יש נקבים במקום הסתר עד שיש לתלות יותר שהיו מחיים אפ"ה תלינן בזאב דאמרינן כיון שנטלו וודאי גם שם נשך אבל אם היה בגלוי בלא האי טעמא דאמרי' נשך וחזר ונשך נמי כשרה דהא אפילו נטלו ביד נמי כשרה דאמרינן שהזאב נקבוה וע"כ מוכרח לפרש כך דברי תוס' דמייתי ראיה דידא תלינן בידא דטבחא ועל שלא במקום גלוי א"צ ראיה כלל דע"כ מיירי ר"ה בכה"ג דאי דווקא במקום שניו בלאו האי טעמא דנשחטה הותרה נמי מותר דחיישינן שניקוב אע"כ וודאי ר"ה אתא לאשמעינן דאפילו שלא במקום שיניו אע"כ דתוס' מיירי שלא במקום שיניו מקום הסתר וראייתו משום דכי היכי דתלינן אף דאין דרך ב"א לנקוב:

(ש"ע סעיף ו') אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשירה. והרמב"ם דס"ל דווקא בטריפה סותם אבל ניקב שנימוח בשר הריאה אינו סותם א"כ ריאה שנשפכה כקיתון אי לית בי' שורייקא חיוורתא כשירה אמאי נחיש דלמא ניקבה בסמפונות דליכא בשר דמגין עליו י"ל דע"כ צ"ל דלא שלטה לקות' בסמפונו' כלל דאי שלטה הוי נימוחה וכיון דלא נימוחה ע"כ לא שלטה בי' כלל ולא ניקבה כלל:

(סעיף ח' בהגה"ה) והמנהג להכשיר. עי' ט"ז ס"ק י"ג א"כ עדיין קשה למה לא מוקי וכו' ואמ"ו ליישב דהא י"ל דמאי מקשה הגמ' מאי חסרה וכו' דלמא חסרה היינו חסרה אונא כי הא דאמר רבא חסר או יתיר טריפה וכמו שהקשה הכ"מ ע"כ צ"ל דס"ל לגמרא הא דקתני מתני' הריאה שניקבה או שחסרה מיירי אפי' החסרון הוא באומה דהכל נכנס בלשון ריאה ואפי' אומה א"כ חסרון באומה היכי משכחת ליה לפ"ז י"ל הא דאמר ככף כפופה טריפה היינו דווקא באונה אבל לא באומה ואם כן אינו יכול לאוקמי ככ"ע בחסרון דככף כפופה דל"ש באומה כלל. [הדבר מתמיה דמאי שייך לחלק בזה בין אונא לאומ' ועיין בפלתי שתי' באופן היותר נכון ע"כ הגה"ה ממהר"ש הכהן נ"י מ"ץ דק"ק ווילנא]:

(שם בהגה"ה) יתר מכאן טריפה. עי' ט"ז ס"ק י"ד ומאד תמוה הוראה הזאת דאם כן קשה אמאי לא משני תלמודא הכי בגוונא שכתבתי לעיל ע"ש בדבריו ותי' אדמ"ו די"ל דחסרון יתר מרביעית לא הוי טריפה מחמת עצמו אלא דהוי טריפה מחמת חשש שניקבו סמפונות דבשלמא ריאה שנשפכה כקיתון הוי לקותא ביותר י"ל כמש"ל סעיף ו' דע"כ לא שלטה בו לקותא בסמפונות דאל"כ הוי נימוח משא"כ הכא דלא הוי כ"כ לקותא גדולה שפיר יש לחוש שמא ניקבו סמפונות לפ"ז לא מצי לאוקמי שחסר מיירי ברביעית דהא חסרון דריאה דמתני' קחשיב לה בהדי י"ח טריפות דמתני' קחשיב לה בהדי טריפות חסרון. וחסרון דיותר מרביעית הוי בכלל ניקוב הריאה דהא ניקוב סמפונות הוא בכלל ניקוב הריאה דכל טריפות יתר מרביעית היא בשביל ניקב הסמפונות. אם כן בצרה לי' חדא משמונה עשרה טריפות:

(שם סעיף ט"ז) יש עליו קורט דם כו' בחוץ טריפה. עי' ש"ך ס"ק ל"ג וכו'. ותימא דאדרבה משמע כו'. ואאמ"ו דוודאי היכא דלא נתחב המחט גם בעור הריאה גם הב"ח מודה בלא ק"ד נמי טריפה אם אינו עולה בנפיחה דמ"ש מכל נקובי דעלמא דליכא מידי למיסרך והב"ח לא קאמר אלא היכא שנתחב המחט גם בעור דאיכא מידי למיסרך דבכה"ג כשר בלא ק"ד:

(סימן ל"ז בהגה"ה) וכן המנהג להכשיר. ש"ך סק"א ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ד גבי ריאה שנימוקה כו' פסק כו' תי' אמ"ו דהנה החולקים על הרי"ף טעמא משום דקשה להו הא דמוקי בגמרא הא דאמר רב מתנה מים זכים כשרה מליא מוגלא טריפה ההוא בכולי' אתמר ולמה לא מוקי ההיא בריאה אתמר א"ו דבבועה ונשפכו כקיתון אפי' עכורים וסרוחים כשרים והנה על ריאה שנשפכה כקיתון יש לדחות ראייתם דודאי רב מתנה לא קאמר דבריו אליבא דחד אמורא א"כ למ"ד חסרון בפנים שמי' חסרון ריאה שנימוקה אפילו מים זכים טריפה משום חסרון דריאה וליכא לאוקמי הא דר"מ כה"ג אבל בבועה דליכא שום חסרון בבשר ריאה ואף שיש בתוכה מוגל' מ"מ לא נחסרה מבשר הריאה אלא שגדל בו העור והבשר מבפנים יש להקשות שפיר כמו שהקשה א"כ לעיל גבי ריאה שנימוקה לא רצה הרמ"א לסמוך על החולקים לגמרי משום דליכא סתירה ע"ז מהגמ' וכמש"כ משא"כ הכא סמך על יש מכשירין בכל צד מטעמא דכתיבנא. [וטעם סברת החילוק בין נימוק לבוע' ע"כ צ"ל כמו שכתב הש"ך דבנימוק איכא גם חשש דסמפונות. ולכן החמיר בה הרב בהגה"ה יותר ע"ש ע"כ הגה"ה מהרב מהר"ש הכהן נ"י מ"ץ דק"ק ווילנא]: