שולחן ערוך, יורה דעה כ״ג: דיני שהייה בשחיטה. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני שהייה בשחיטה. ובו ו' סעיפים:
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

שהייה כיצד (ל' רמב"ם פ"ג מה"ש דין ב') הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ובא הוא או אחר וגמר השחיטה אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט.) ושיעור שהייה בעוף ובבהמה דקה כדי שיגביה בהמ' דקה וירביצנה וישחוט (עד) רוב הסימנים שהוא הכשר שחיט' שחיטתו פסולה (עיין ס"ק ג') . היתה בהמה דקה שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירבצנה וישחוט ואם היתה גסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ויש אומרים דשיעור שהיית עוף כדי שחיטת רוב סימן א' בעוף בלי הגבהה והרבצה ולפי דבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה סכינו מהצואר שלא יגמור השחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד דכדי שחיטת רוב סימן א' בעוף הוא נעשה מהר ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו כיצד יעשה אומרים לו שישחוט הקנה לבדו במקום אחר ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק אותו ולענין מעשה יש להחמיר בסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא ראשונה: הגה והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה (מרדכי ומהרי"ו בהל' שחיטה) ואין לשנות ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טריפה דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו וטרפה (תה"ד סימן קפ"ה):

שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם כשתצטרף כל השהיות יש שיעור שהיי' שחיטתו פסולה (ולפי המנהג בכל ענין טריפה):

השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט אחרון של סימן ראשון הרי זו פסולה:

אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהייה פוסלת ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו: הגה ואפילו בדיעבד המנהג להטריף ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחוט (תה"ד לדעת רש"י וסמ"ק ומהרי"ו וע"פ):

שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות והופך הוושט ובודקו מבפנים אם לא נמצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה: הגה והמנהג להטריף הכל אפילו לא שהה רק במיעוט קמא דקנה (מהרי"ו ומרדכי) ואסור למוכרו לעובד כוכבים כך אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים (הגהות סמ"ק ומרדכי) משום דאנן לא בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן לנקיבת הוושט (באגור) ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם או חתך העור בבהמה ויצא דם ממנה יש להטריף דחיישינן לנקיבת הוושט (מהרי"ו ומהר"ם פדו"ה סימן ס"ג וכ"ה בשחיטת האחרונים) אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור יש להכשיר ע"י שישחוט למעלה או למטה ולבדוק נגד מקום החתך (ב"י דלא כמהרי"ק שורש ל"ד) ולכן יש ליזהר שלא למרוט הנוצות אם יוכל לשחוט בלא זה (א"ז):

ברצון. וכתב בש"ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט:

יוצא. וכ' בש"ך דה"ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש"ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם:

אותו. וכ' בש"ך בשם מהרש"ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה:

משהו. וכ' בש"ך ואפי' בהפסד מרובה וכ' בט"ז דמ"מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ"א וכ"כ מהרש"ל וז"ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ"ל:

טריפה. וכ' בש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע"י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה"ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה"ג סי' פ"ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח"כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע"י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע"ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב"י שאלה כ"ד עכ"ל. ול"ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע"י. כתב לה"ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע"ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג סי' זה:

פסולה. פי' הש"ך דהוי ספק נבלה:

פסולה. וכתב בש"ך ודוקא בבהמה לפי שצריך לחתוך בבהמה שני הסימנים א"כ כששחט רוב סימן כאחד מה שמוליך ומביא במיעוט האחרון של הראשון כאלו מוליך ברגל או ביד והוי שהייה משא"כ בעוף כשנשחט הרוב של סימן אחד הוא תיכף כשר ומדלא כתב כאן רמ"א דלפי המנהג יש להטריף בכל ענין משמע דסבירא ליה דהכא בעינן דוקא שיעור שהייה אפילו לדידן והטעם כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ומיהו ודאי לכתחלה אפילו עוף אין לשחוט בו כיון דצריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה מהרי"ט:

להמיתו. וכ' בש"ך בשם ספר התרומה בלבד שלא ישבר מפרקתו ועיין בסי' ס"ז דאסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנו באומצא ועיין בסי' ס"ז בהג"ה סעיף ג' מה שיש להקשות על זה ומה שמתרצי' שם הש"ך והט"ז. עיין בע"י סימן קל"ח עוף שקורין אינדיק (ובל"א ענגלישער האן) שרוב עולם מכין את ראשו בקרדום כשמפרכס יש לגעור בהם שלא יעשו כך עד לאחר יציאת הדם וה"ה לשאר ב"ח כל זמן שהדמים מקלחין ובדיעבד מותר לאכול מבשרה ע"י חתיכה ומליחה. ד"ש סימן ל"ז:

וישחוט. וכתב בש"ך אפילו לא בסכין פגום משום עיקור במיעוט בתרא:

וכשרה. וכתב בש"ך משמע אם יודע בבירור שלא ניקב כגון שתפס הקנה לבדו בידו כשר אף בלא בדיקה ולא דמי לסעיף א' דאם אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם לא כוון מתחלה לכך והוה מילתא דלא רמיא אאינשי משא"כ בכאן אם כוון להתפיס הקנה לבד כשר אף בלא בדיקה:

דקנה. וכתב בש"ך שיש להתיר אפילו לדידן היכא ששחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט אם לא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת מאחר שעוסק בשחיטה כשרה וכ"כ בספר אהל מועד בשם הרז"ה שבהמה שיש גרעין בוושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר קודם שישהה למעלה מן הגרעין או למטה ממנו. וכ"כ הפר"ח ועיין בש"ך. ובס' זבחי ריב השיג ע"ז שלא כדת עכ"ל:

כך. וכתב בש"ך אין להקשות הא קיי"ל בסי' נ"ז בטריפה שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההיא דמותר למכרה לעובד כוכבים מטעם ס"ס וכאן ג"כ הוא ס"ס דשמא אלו היינו בקיאים בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל ותירץ מהרא"י דאינו דומה ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וצריך עיון בהרבה מקומות בש"ס בענין זה והש"ך תירץ דלא קשה מידי דכיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו דאין בקיאים בבדיקה לא מקרי ספק כלל כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי. וכתב בה"י ומ"ש ימיתנו כו' ל"ד אלא קודם מיתה ימכרנו לעובד כוכבים. ואח"כ ימיתנו העובד כוכבים בפנינו. דאסור לגרום טרפות בדבר שמותר מן התורה באכילה. ופר"ח בק"א חולק עליו:

הושט. וכ' בש"ך בשם המרדכי דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סימן נ"ז סעיף י"ח וסימן פ"ו סעיף ט':

הושט. וכתב בש"ך בשם ד"מ דאע"ג דידעינן שע"י תלישת הנוצות לא ניקב הושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזירה והוא חומרא גדולה בעיני גם מהרש"ל הכשיר בזה וכתב שהיא חומרא בלא טעם ולכן נראה כמו שכ' הב"ח דבהפסד מרובה יש להקל ובט"ז כתב הטעם לחומרא זו שלא יבא להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סימן ל"ג ולכן אין לאסור אלא דוקא שיצא דם דכיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בושט ואין נראה לנו אז שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם (ואשתמיטתיה סוגיא דיומא דף מ"ח ולא מדם העור הרי יש דם בעור תשו' ש"י שאלה כ"ח) ע"כ אין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם. ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם עכ"ל אבל אם לא יצא אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל וכתב שהצעתי לפני מהר"ם יפה והסכים לדבריו:

החתך. וכ' בט"ז דנראה פשוט אם יש בעור של עוף גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות. ואם נפשט קרום עליון שעל הסימנים אפילו משהו טרפה ולא מהני בדיקה שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. מיהו בנפוח בעלמא סביב הסימנים וליכא שום ריעותא אחרת לא חיישינן לנקיבת הושט אלא תולין מחמת חולי עיין כה"ג:

מימרא דרב יהודה אמר שמואל חולין דף ט'

משנה שם דף ל"ב

הרא"ש וש"פ

כרבי יוסי בר חנינא שם וכפי' הר"ן לדעת הרי"ף דר' יוסי לא פליג אדרבי יוחנן ושמואל וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ש

רש"י שם וכרב וכתב דקים ליה ר"י בר חנינא בשיטתיה דרב וכ"פ הסמ"ג ושכן נתפרש בה"ג הלכה למעשה וכ"פ הסמ"ק והמרדכי (ואגודה וכל בו)

שם במרדכי (ואגודה וכל בו בשם הרי"ף והג"א)

ב"י

בעיא דרבא ולא נפשטה ולחומרא שם דף ל"ב

בעיא דר' הונא בר נתן ולא נפשט' שם וכפי' ה"ר אושעיא שהביאו התוס' דף ל' וכן הסכמת הפוסקים

הרמב"ם שם מהתוס' (וע"פ)

טור בשם רש"י בפי' הבעיא דרב הונא (וע"פ)

לשון הרמב"ם שם מהא דרב יוסף בריה דרבא בחולין ד' כח

ושהה בין כו' ובא כו'. ע"ש במתני' ותוספתא שם:

(ליקוט) כדי שיגביה כו'. כריב"ח ודלא כגירסת רש"י דגריס איכא בינייהו אלא בעומדת להטיל לבד ופירושו הוא ול"פ אבל לגירסת רש"י דר"י ושמואל פליגא וא"צ הגבהה והרבצה וז"ש וי"א כו' בלא הגבהה והרבצה (והא דנקט עוף משום דבזה מחולק הי"א בתרתי וגם משום שר"ל ולפי דבריהם כו'. אבל בליקוט דלקמן מפרש כפשטות הש"ע דל"פ כלל הי"א אלא בעוף) ובת"ה כתב שיש לחוש לדברי רש"י בשניהם וכ"כ בעל המאור (ע"כ):

עד רוב הסימנים. שהוא שיעור שחיטה מדאורייתא אף לכתחלה [ודלא כרמב"ם הביאו בת"ה (שמפרש) מש"ש שהה במיעוט סימנים מאי ר"ל אם שהה כשיעור מיעוט סימנים וכן בת"ה סתרו דהל"ל כמיעוט]:

וי"א כו'. דס"ל דריב"ח ס"ל כרב כיון דס"ל דקה לדקה כ"ש עוף לעוף ועבה"ג וסברא ראשונה ס"ל דריב"ח לא איירי בעוף כלל וס"ל כר' יוחנן:
(ליקוט) וי"א דשיעור כו'. הוא שיטת רש"י שפסק כרב כדי עוף לעוף דקאי ריב"ח כוותיה דקאמר דקה לדקה וא"כ ה"ה עוף לעוף וס"ל ג"כ בלי הגבהה והרבצה ואף בבהמה גסה ודקה וכגי' אר"פ עומדת להטיל א"ב ופסק כשמואל ור' יוחנן בזה דלא כריב"ח ור"ח וכ"כ בסמ"ג ומרדכי דלא משערינן כלל בהגבהה והרבצה אפי' לבהמה אבל הרא"ש כתב דל"ג האי גי' דגריס א"ב וכ"ע מודי לריב"ח אלא שכתב דריב"ח מדלא קאמר ועוף לעוף ש"מ דבעוף לא בעי הגבהה והרבצה וזהו מ"ש וי"א כו' אבל לדעת רש"י וש"פ אפי' בבהמה לא בעינן כנ"ל והרא"ש פירש דברי רי"ף שפסק כר' יוחנן אפי' בהמה ר"ל אפי' גסה לעוף וכ"ש גסה לדקה אלא דבהגבהה והרבצה משערינן גסה לגסה ודקה לדקה ובעוף בלא הגבהה והרבצה כלל ועט"ז ודלא כב"ה דעייל פילא בקופא דמחטא אבל הר"ג מפרש דברי רי"ף כדברי הרמב"ם והוא סברא ראשונה (ע"כ):

(ליקוט) שמא שחט משהו כו'. דשהייה פוסלת במיעוט קמא דוושט כמ"ש בתוספתא והביאו תוס' שם ל' ב' ד"ה החליד כו' דתניא שחט מיעוט וושט כו' ובגמ' שם ק"מ ב' בעי רב הושעיא כו' (ע"כ):

ואם בא כו'. כמש"ש כ"ח א' דההוא כו':

והמנהג כו'. משום דא"א בקיאין בשיעורין הסכימו לאסור בכ"ע:

ואם נמצא כו'. דהסימנין מתוחין ונשחטין מהר משא"כ בדבר המונח ואע"ג דעסוק בשחיטה נקרא שהייה וכמ"ש בס"ד. תה"ד:

אחר כו' ולפ"ז כו'. תוספתא שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהוא לזמן מרובה שחיטתו כשרה ועבגמ' כ"ט א' מי סברת בבהמה כו':

ולכן כו'. רש"י שם:

והמנהג כו'. משום שא"א בבדיקה כמש"ו ושהייה פוסל במיעוט קמא דוושט שהוא במשהו וכמ"ש בתוספתא שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה:

ואסור למכרו כו'. כמש"ש נ"ג ב' וע"ל סי' נ"ז סי"ח וס"כ בהגה:
(ליקוט) ואסור למכרו כו'. כמ"ש (נ"ג ב') בספק דרוסה ובפ"ה דע"ז (ס"ה ב') ביין שנפל ע"ג חטים. הר"נ ומרדכי שם (ע"כ).

א) [סעיף א'] כל טבח שאינו יודע ה' שחיטה וכו' ואלו הן שהייה וכו' ועוד יש ב' דינים אחרים שצריך לידע והם בדיקת הסכין ובדיקת הסימנים אחר השחיטה כמ"ש לעיל סי' א' סעי' ב' בהגה יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.

ב) שם. אסור לאכול משחיטתו. ואפי' אם שואלין אותו אח"כ אם עשית כך וכך ואמר ברי לי ששחטתי יפה שחיטתו פסולה כיון שאינו יודע הלכות שחיטה ושמא שהה ודרס ואינו מרגיש כמ"ש לעיל סי' א' סעי' ג' יעו"ש. פר"ת או' א' זב"ת או' א' זב"צ או' ב'.

ג) ואם השוחט לפנינו באופן שיכולין לבדוק במקום שחיטה וראינו שלא הגרים גם בדקנו וראינו שלא נעקרו הסימנים גם שלא החליד כגון שראינו שהנוצה או השער חתוכים כדאיתא בסי' ג' סעי' א' הגם שמצאנוהו לשוחט שאינו יודע אלא דין שהייה ודרסה מותר לאכול משחיטתו כי ג' הלכות ישנם בבדיקה ואם בדקום ומצאום כהוגן כשרה וגם בדקנו סכין והיא יפה אבל אם חסרה לו דין דרסה או שהייה עכ"פ אסורה. פר"ת או' ב' זב"ת או' ב' אבל השפ"ד או' א' חלק על דברי הפר"ת הנז' וכתב דצריך לידע גם החלדה יעו"ש. וכ"כ מנה"ז כלל ט"ו בעשרון או' ב' וכן הסכים זב"צ או' ג' אלא מ"ש בעשרון דצריך לידע גם הגרמה וחלק על השפ"ד כתב עליו זב"צ שם דזה אינו דהגרמה יש לידע בטוב כגון שרואין ששחט באמצע הצואר וראשי הסימנים עדיין הם לפנינו באיכותם ולא נגע בהם כלל יעו"ש.

ד) שם. ואלו הם שהייה וכו' ואין לשאול טעם על הלכות אלו דכולם הלכה למשה מסיני הם. שמ"ח או' א' והמתחכם לתת טעם על הלכות אלו לאו שפיר עביד דיש דליפוק מניה חורבא כי מדמה מלתא למלתא ועי"ז מכשיל את הרבים. תב"ש או' א' שפ"ד או' ב' עשרון או' ו' חכ"א כלל ז' או' א' זב"צ או' ד'.

ה) [סעיף ב'] שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו וכו' וה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' כריתי או' ב' שמ"ח או' ב' שפ"ד או' ב' זב"ת או' ג' חכ"א שם או' ב' זב"צ או' ה'.

ו) שם. שהייה כיצד וכו' ופי' שהייה לשון עיכוב מלשון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו' ולשון קודש הוא. רשב"ץ. זב"ת שם.

ז) שם. שהייה כיצד וכו' ויש בשהיות ה' מדרגות. א' הגבהת הסכין לגמרי באמצע וזה שהייה לכ"ע. ב' לא הגביה רק שהייה בלי הולכה והובאה ג"כ שהייה גמורה לכ"ע. ג' הוליך והביא בלי חיתוך כל דהו פלוגתא ומחמרינן בזה. ד' חתך במפרקת ולא נגע אז בסי' באמצע ע"י הטיית הסכין גם זה הו"ל שהייה גמורה לכ"ע. ה' החתוך שבמיעוט בתרא דקמא ששהה בו ומחמרינן מספק. דע"ק או' א' זב"צ או' ו'.

ח) ותלישת שערות אינו הכרח לשחיטה שאפשר שיפנה אחד את השערות בב' ידיו לצדדין והשוחט ישחוט בלי חשש וכ"כ מ"א בסי' תצ"ח שאין תלישת השערות הכרח יעו"ש. דע"ק או' ג' וכ"כ השמ"ח או' ב' מנ"י בלק"י או' י"ז. זב"צ או' ז' ועיין באו"ח סי' תצ"ח סעי' י"ב ובדברינו לשם או' ק"ב.

ט) אך עכ"ז לא שייך בזה חשש צער ב"ח אם תולש לצורך שחיטה כי בשביל הצטרכות כל דהו של אדם להצילו מטרחא כל דהו הותר. דע"ק שם. לק"י שם. ועיין לקמן סי' כ"ד סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

י) שם. ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק אותו. ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג סעי' ח' בהגה סוף הסי' וכ"ה בשחיטת האחרונים. ש"ך סק"ו. אלא שדעת רש"ל להקל בהפ"מ או לצורך מצוה והב"ד הש"ך שם. אמנם התב"ש או' כ"ב כתב דאין כן דעת הרמ"א אלא דאפי' בהפ"מ ולצורך מצוה אין להקל ודלא כרש"ל יעו"ש. וכן הסכים הרב זב"צ או' ח' דאין להקל אפי' בהפ"מ.

יא) שם הגה. והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו וכו' לפי שדעת הרא"ש ושאר מפרשים משערינן בשחיטת הרוב בלבד א"כ שיעור מועט הוא אפי' בגסה !ודקה ואצ"ל בעוף וע"כ נתפשט המנהג לפסול כל שהייה מועטת בין בעוף בין בבהמה ואף בהפ"מ דאין אנחנו בקיאין לכוין השיעור בצמצום. ב"ח.

יב) שם הגה. והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה וכו' ואפי' בהפ"מ וכה"ג המנהג להטריף. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' שפ"ד או' ז' חכ"א כלל ז' או' ב' קומץ או' ב' זב"ר סי' ד' בתמידים או' ט' והיינו בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט. שפ"ד שם. חכ"א שם או' ג' קומץ שם. זב"ר שם או' ב'.

יג) שם הגה. והמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי' משהו בין בעוף בין בבהמה וכו' וכ"ה המנהג פה עה"ק ירושת"ו כמ"ש השו"ג סוף או' א' וכ"כ התו"ז סי' ץ' או' ו' דהכי נקטינן גם אנחנו בעירנו לפי שא"א לצמצם השיעורין הנז' ואין למסור איסור תורה ביד כל אדם שהוא ישער ויכשיר דלא כל הדיעות שוות אלא ראוי למינקט להחמיר בכל שהוא וכן המנהג עכ"נ וכ"כ הרב זב"צ או' ט' דגם אנחנו בעירנו פה בגדאד יע"א כן מנהגינו לפסול כל שהייה אפי' משהו בכל המינים ואין להשיב עכ"ל וכן ראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל. מנ"י או' ג' וכמדומה שרוב העולם ככולו בין האשכנזים בין הספרדים נהגו עתה בזה כדברי מור"ס ז"ל ואסור לפרוץ גדר. ועיין עוד לקמן סי' כ"ד או' נ"ט.

יד) ואם נדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות בסי' כ"א סעי' ג' ט"ז סק"ב. פר"ח או' ח' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' כריתי או' י"א. מש"ז או' ב' חכ"א כלל ז' או' ב' זב"ת או' יו"ד. ומיהו עיין לעיל סי' כ"א או' י"ג בענין שוחט בב' או בג' מקומות שכתבנו דאין להתיר אלא דוקא בהפ"מ או לצורך גדול יעו"ש ומשמע דה"ה לכאן וכ"כ זב"צ או' יו"ד.

טו) ומשמע מסתמיות דברי הפו' הנז' דגם בעוף יש להתיר בכה"ג אכן דעת התב"ש או' ב' להחמיר בעוף וכן בשוחט בב' וג' מקומות בעוף דעתו להחמיר יעו"ש והב"ד המש"ז סוף או' ב' וכ"ה דעת הרב נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי להחמיר כדברי התב"ש. וכ"ה דעת קצת האחרונים כמ"ש לעיל סי' כ"א או' י"ד יעו"ש.

טז) שם בהגה. ואם נמצא לאחר שחיטה גמי או כיוצא בו וכו' לאו דוקא גמי אלא ה"ה עשב ארוך ודק שנמצא בקנה או בושט טרפה. ש"ך סק"ח וכתב ודלא כהב"ח שהכשיר בזה. פר"ח או' ט' לה"פ או' ד' בל"י או' ג' כריתי או' י"ב. שמ"ח או' ו' שפ"ד או' ח' תו"ז סי' ץ' או' ט' קומץ או' ג' זב"צ או' י"א וכתב וכן המנהג.

טוב) ואף חוט השערה כשנמצא הן בושט הן בקנה אסור עולת יצחק. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ר סי' ד' בתמידים או' י"א. וכ"מ בשבו"י ח"ב חי"ד סי' ס"א. ומיהו דעת הקומץ בעשרון או' ח' להכשיר אבל הרב זב"צ או' י"ב כתב דמנהג בגדאד יע"א כשנמצא חוט של משי או של צמר גפן או חוט השערה בתוך הסימנים של העוף להטריף עכ"ל. ומשמע דוקא בעוף אבל בבהמה יש להכשיר ונראה דוקא בהפ"מ. ועיין באו' שאח"ז שאפי' בגמי יש מכשירין בבהמה בהפ"מ וא"כ בחוט י"ל לכ"ע.

חי) שם בהגה. ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכו' לאו דוקא בעוף אם נמצא גמי אלא ה"ה בבהמה יש להטריף. ב"ח. והשמ"ח או' ו' כתב דבבהמה יש להכשיר בהפ"מ. וכ"כ השפ"ד או' ח' קומץ או' ג' מנ"י או' ט' חכ"א כלל ז' או' ב' אבל הער"ה או' ה' כתב כדברי הב"ח דדעת הרמ"א בגמי בבהמה נמי טרפה כמו בעוף יעו"ש.

יט) שם בהגה. מונח בושט או בקנה וכו' וה"ה אם נמצא מונח בין הושט והקנה מבחוץ טרפה. שבו"י ח"ב סי' נ"ד. ער"ה או' ו' פ"ת או' ז' תו"ז סי' ץ' או' ח' זב"צ או' י"ג.

ך) ואם הוא ספק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה"ג בהגב"י סוף או' ל"ב. בל"י או' ג' שפ"ד או' ח' תו"ז סי' ץ' או' ט' זב"צ או' ט"ו ומשמע אף בעוף יש להתיר. שפ"ד שם.

כא) וכשנמצא גמי בתוך הקנה או הושט וקצה הגמי הוא במקום השחיטה מנהגינו לחפש ולראות בצד השני של מקום השוחט דרך משל אם קצה הגמי הוא בצד העליון של הנשחט מצד ראשו נחפש ונראה בצד השני של הנשחט אם ראינו שם עוד חתיכת גמי זהו בודאי שהיה הגמי שלם ונחתך בשעת שחיטה וזהו קצהו השני ואסור ואם לא נמצא עוד חתיכת גמי בצד הב' אז הוא כשר. דודאי לא היה עוד גמי ולא נחרך אלא השחי' היתה אחר מקום הגמי. וכן בהפך אם נמצא ראש הגמי בצד הב' של הנשחט מצד הגוף אזי נחפש בצד העליון אם נמצא שם חתיכת גמי אסור ואם לא נמצא שם חתיכת גמי מותר. וכ"כ הרב מנחת יוסף בלק"י או' נ"ו בשם הרב ערוגת הבושם שאם רואה קש בצד א' צריך לראות בצד הב' דודאי בכ"מ דאיכא לברור בלא טורח צריך לברורי ואם לאו הוי כמעלים עין ואסור. זב"צ או' ט"ז.

כב) וכל זה היינו דראה החתך בסמוך למקום השחיטה אבל אם מצא מקצת קש למעלה ממקום השחי' וקצת למטה ממקום שחיטה אם הם מתאימות החתוכים מהגמי ודאי נחתך ואסור ואם אינם מתאימות הו"ל ספק חתוך ויש להקל. לק"י שם. זב"צ או' י"ז.

כג) ודוקא אם נמצא הגמי חתוך אבל אם לא נחתך הגמי כשר וכן אם הושט מלא שעורין או סובין וכדומה כשר. שמ"ח או' ו' והטעם כתב בתב"ש או' י"ג כיון דהשוחט לא הרגיש עיכוב בחתיכתו אמרינן שהסכין עשה מקום לעצמו ועבר ודלא כהרב לקט הקמח שאסר בושט שיש בו סובין יעו"ש. וכ"כ השפ"ד או' ח' חכ"א כלל ז' או' ב' קומץ או' ג' זב"ר בתמידים או' י"ב. מנ"י אז ו' ט' זב"צ או' י"ח. והיינו אפי' בעוף. שפ"ד שם. חכ"א שם. מנ"י שם.

כד) וכן אף אם מצא כמה גרעינין קשין כגון שעורין או חטין רק שראה שהם שלמים שלא נחתך אחד מהם ולא הרגיש שום עיכוב דכשר אם לא שהושע מלא מהם דודאי חתך א' מהן ולאו אדעתיה. קומץ שם. והיינו אם נמצא בשני הצדדין כמ"ש לעיל או' כ"א. ועיין לקמן או' כ"ו.

כה) פעם א' שחטו עוף ונמצא אח"כ תבן בושט ולא נחתך כלל והכשירו כל בני הישיבה. הרב גור אריה ז"ל. זב"צ או' י"ט. ומ"ש הזב"ת או' י"א להקשות על דברי גור אריה הנז' כתב עליו זב"צ שם דליכא קושיא כלל ושגיאה היא על הזב"ת יעו"ש. וכ"כ לעיל או' כ"ג דאם לא נחתך כשר.

כו) אם נמצא דוחן וכדומה שהוא דבר קשה מונח בושט רצה הרב בתי כהונה ח"א סי' יו"ד להכשיר ומ"מ למעשה לא מלאו לבו להתיר אבל בספק נחתך הדוחן או הדבר הקשה התיר בפומבי. מחב"ר או' ז' זב"צ או' ך' ועיין לעיל או' כ"ד.

כז) אחד ששחט אווז ולא הרגיש בה דבר רק שאח"כ נפל מהצואר חתיכת עץ ולא נודע אם בא מהושט והתיר דתולין במצוי ומתוך הושט נפל וכל שלא ראינו תחוב בו אין לחוש ואפי' בדיקה לא בעי ולא נקרא ספק בשחיטה כלל כיון דאין כאן רעותא וגם כיון שיצא בהיתר לא מקרי ספק בשחיטה. טוטו"ד סי' ס"ה. מנ"י בלק"י או' נ"ט. זב"צ או' כ"א.

כח) אם נמצאת נמלה חתוכה בושט הסכמת האחרונים להטריף מחב"ר או' ה' זב"צ או' כ"ב. ועיין לקמן סי' ל"ג או' ע'.

כט) כששוחטין עופות פטומין לפעמים נשאר עדיין בושט שלהם האוכל של הפטימה ואסור לשחוט אז דהו"ל שהייה גמורה לכן צריך להעתיקן בידו לצד מטה ולהשקות אח"כ את העוף מים כדי להוריד האוכל שבושט למטה שלא יזיקו להסכין. קומץ או' ד' ומנהגינו שאם בשעה שמזמין הסימנין לשחיטה מצא אוכל בושט מורידין אותו בידם לצד מטה או לפעמים דוחף אותו למעלה לצד הראש כדי שלא יעכב בשחיטה ויהיה שהייה. זב"צ או' כ"ג.

ל) ואם בשעת שחיטה נדחה ידו אל הקיר וכדומה או שהסכין נגע בכותל או בקרקע בכל אלו נוהגין במדינות אלו להטריף משום שהייה בין בבהמה בין בעוף. שמ"ח או' ו' זכרון יוסף יו"ד סי' א' מחב"ר או' ג' קומץ או' ה' מנ"י או' י"ב. אמנם בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ט כתב להכשיר בפומבי ובלבד שיבדוק סכינו אחר השחיטה ותימצא יפה יעו"ש והב"ד זב"צ או' כ"ח וכתב דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א להכשיר כסברת מקום שמואל הנז'.

לא) אך זה נראה פשוט דאם היתה הנגיעה בסוף שחיטת הסימנים ותיכף אחר הנגיעה פסק מלשחוט וברי לו שלא השיב לו עם סכינו אפי' מעט בהולכה או בהובאה דיש להכשיר אף בעוף. ובבהמה אם יודע בבירור שהיה הנגיעה אחר שחיטת כל הסימנים אפי' השיב ידו בחזרה ממקום הנגיעה אין כאן בית מיחוש כלל אבל בעוף א"א לידע זה כי הסימנים מכוסים בשעת שחיטה בעורן. קומץ שם. והיינו אף לנוהגין להטריף הנז' באו' הקודם.

לב) העביר השוחט חודו של סכין על הסימנים ועל העץ ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא חתכתי בעץ כלל רק נגיעה בעלמא יש להכשיר. זכרון יוסף שם. מחב"ר או' ד' זב"צ או' כ"ט.

לג) ואם בשעת שחיטה חתך באצבעו ונבהל יש לחוש ששהה קצת מחמח ביעתותא וטרפה. עולת יצחק. לה"פ או' א' בל"י או' א' שמ"ח או' ו' ודוקא בעוף אבל בבהמה אין להחמיר מספק משהו. שמ"ק שם. חכ"א !כלל ז' או' ב' קומץ או' ו' מנ"י או' י"א. זב"צ או' כ"ד.

לד) ואם לא ראה החתך ולא הרגיש כ"א אחר שחיטה ראה שחתך אף באצבעו אין לחוש כל שלא הסיר הסכין מהסימנים בין בעוף בין בבהמה. שמ"ח שם. חכ"א שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' כ"ז.

לה) ואם חבירו היה מחזיק בעוף ובשעת שחיטה חתך גם באצבע חבירו מותר. שו"ת עבודת הגרשני סי' צ"ו. פמ"א ח"ב סי' מ"ב. חנוך בית יהודה סי' כ"ד. בל"י שם. מחב"ר או' ו' ער"ה או' ז' חכ"א שם. מנ"י שם. זב"צ או' כ"ה.

לו) אבל אם חתך באצבע שלא בשעת חתיכת הסימנים כגון לאחר שהעביר הסכין בהולכה או בהובאה חוץ לצואר ואז חתך באצבע ואח"כ חזר והוליך הסכין וגמר השחיטה ודאי דשהייה היא והשחיטה אסורה. עבודת הגרשני שם. בל"י שם. ער"ה שם. תו"ז סי' ץ' או' יו"ד. זב"צ או' כ"ו.

לז) תרנגולת א' שהיה חוט יוצא מפיה ומשכו בו וראו שהוא בתוך הושט ולא יכלו להוציאו לחוץ כיצד שוחטין אותה יש להנהיג בזה שישחטו הקנה לבדו ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט אף בעוף ב' סימ' מ"מ כאן הוי כדיעבד דחיישינן דאתי לידי שהייה אם יחתוך הושט ואחר שחי' יראו מהיכן חוט זה בא ואם נמצא שהוא עיקרו בזפק או בקרקבן ולא נמצא בה רעותא אחרת מכשירין אותה. שבו"י ח"ב סי' ס"א. פ"ת או' ד' יא"פ. מנ"י בלק"י או' נ"ז ועי"ש מ"ש להשיג על הבל"י שכתב לחלוק על דברי השבו"י הנז' וכן הרב זב"צ או' ל' כתב להשיג על דברי הבל"י והסכים לדברי השבו"י הנז' יעו"ש. והיינו שתופש העור עם הקנה לבד ושוחט.

לח) לפעמים נמצא בעוף בין סימן לסי' בועות קשים אם נחתך אחד מהם עם הסימנים יש להטריף מחמת שהייה אבל בדברים רכים סביב הסימנים אין לחוש. פ"ת או' ו' בשם חמודי דניאל. זב"צ או' ל"א.

טל) [סעיף ג'] שחט מעט ושהה מעט וכו' לדידן שנוהגין לפסול שהייה במשהו בכל ענין טרפה וכמ"ש בהגה. וכ"כ זב"צ או' ל"ב. ועיין לעיל או' י"ג.

מ) [סעיף ד'] השוחט בהמה בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהייה וכו' ה"ז פסולה. פי' הגם דשוחט בהולכה והובאה אלא דלצד דהסכין רעה חותך פורתא פורתא ה"ז פסולה. ודוקא במיעוט בתרא הוא דמפסיל אבל בשחיטת הרוב לא מפסיל הגם ששהה בכל מיעוט ומיעוט מהסי' שיעור שהייה. פר"ת או' ז' זב"ת או' י"ג.

מא) שם ה"ז פסולה. והטעם דכיון שנחתך רוב הסי' הוי כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במיעוט האחרון הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתעכב שיעור שהייה במיעוט אחרון של סי' ראשון טרפה בבהמה משא"כ בעוף דהכשרו ברוב א' כ"כ הפו' ש"ך סק"י. זב"ת שם. וכ"כ הלה"פ או' ה' דדוקא בבהמה משא"כ בעוף דהכשירו בסי' א' וכ"כ הכריתי או' י"ד. שמ"ח או' ט' קומץ או' ח' זב"ר או' ו' ומיהו אם כיון והניח ב' הסימנים ביחד זה אצל זה אף בבהמה כשרה שמ"ח שם. זב"ת שם. זב"ר שם. מנ"י או' י"ד.

מב) שם. ה"ז פסולה ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג שאוסרין שהייה במשהו בכל ענין טרפה אפי' לא נתעכב שיעור שהייה משמע דס"ל דהכא דוקא בעינן שיעור שהייה (דהיינו כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט רוב ב' סימנים. קומץ שם) אפי' לדידן שאוסרין שהייה במשהו וכ"מ בלבוש והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' י"א. לה"פ שם. שפ"ד או' יו"ד. קומץ שם. ומ"ש הב"ח דלפי המנהג דפסלי בשהייה מועטת כל השוחט בסכין רעה פסולה השחיטה בכל ענין כתב עליו הפר"ח שם דליתא שאין כאן שהייה כלל אפי' פורתא לפי שלעולם חותך מיעוט בשר דאל"כ אפי' בסכין יפה הרי שוהה מעט בשחיטת מיעוט בתרא דסי' קמא דהו"ל כמחתך בשר בעלמא והו"ל שהייה אלא ע"כ לומר דמתעסק בשחי' לא פסלינן בשהייה מועטת יעו"ש וכן הסכים הרב זב"צ או' ל"ג. אבל השמ"ח או' ט' ובתב"ש או' ט"ז הסכים לדברי הב"ח. וכ"ה דעת הרב נחפה בכסף ח"ב בקו' ערי מפרי יעו"ש. וכ"פ זב"ר סי' ד' או' ו' ובתמידים או' י"ט. אהל יצחק סי' ה' או' ה' מנ"י או' י"ד. אלא שכתב שם המנ"י דבהפ"מ יש לסמוך על דברי הש"ך ודעמיה.

מג) והיינו דוקא אם הוא חותך תמיד מעט מעט אבל אם לפעמים חותך ופעמים אינו חותך אעפ"י שתמיד הוא מוליך ומביא לחתוך הו"ל מה שאינו חותך שיהוי ואסור אפי' בעוף. שמ"ח או' ח' קומץ שם. זב"ר שם. אהל יצחק שם. זב"צ שם.

מד) ומיהו לכתחלה אין לשחוט בו אפי' עוף כיון דצריך לכתחלה לשחוט ב' סימנים בעוף כמו בבהמה. לה"פ או' ה' שמ"ח או' ט' קומץ שם. אהל יצחק שם בלקיטת יצחק או' ט' מנ"י או' ט"ו. זב"צ שם. וכ"כ לעיל סי' י"ח או' ל"א יעו"ש.

מה) ואפי' שוחט בסתם סכין יזהר בבהמה להזמין הסימנים ולחתכם יחד דדלמא הסכין אינו חד ואתי לידי שיעור שהייה במיעוט בתרא לסי' ראשון כנז' מנ"י שם.

מו) [סעיף ה'] אחר ששחט רוב א' בעוף וכו' הגה. ואפי' בדיעבד המנהג להטריף ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו וכו' מנהגינו כשישאר מיעוט מן הסימנים שלא נשחט בושט או בקנה בבהמה או בעוף מושיט אצבעו בין הסי' לצואר ופוסק אותו המיעוט באצבעו תכף ומיד בשעת שחיטה. כן המנהג פשוט אצלינו מן השוחטים הקדמונים. ונהגו כן משום דאפי' לס' ההגה שפוסל שהייה במיעוט בתרא אפי' בדיעבד ה"ד אם עשה כן דרך שחיטה משא"כ בעוקר ביד לאו דרך שחיטה כלל והרי הוא כמכה על ראשה כדי שתמות וכמ"ש הפר"ח או' ט"ו משם הרשב"א סי' תס"ז שהכשיר בכה"ג אפי' לדעת רש"י יעו"ש. זב"צ או' ל"ד.

מז) שם בהגה. יכנו על ראשו להמיתו. ובלבד שלא ישבר מפרקתו משום דאמרינן בפ' כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור משום מבליע דם באברים. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' ז' בל"י או' ה' זב"ת או' ט"ז. זב"צ או' ל"ו. ועיין לקמן סי' ס"ז סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

מח) שם בהגה. ולא יחזור וישחוט. ואפי' בסכין פגום ואם שחט פסלה ולא כשחיטת הר"ץ שהתיר. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' ח' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' י"ג. קומץ או' יו"ד. זב"ת או' י"ז. זב"ר סי' ד' או' ז' מנ"י או' ו' זב"צ או' ל"ה.

מט) וגם לחתוך בקרדום אסור. שמ"ח שם. שפ"ד שם. חכ"א כלל ז' או' י"ד. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם.

נ) ועל ידי עכו"ם שרי דחתיכת העכו"ם לא מקרי דרך שחיטה רק דיש למנוע אפי' ע"י עכו"ם משום דאין הכל בקיאים ויבואו לעשות ע"י ישראל. שמ"ח שם. קומץ שם. זב"ר שם בתמידים או' כ"ב. מנ"י שם. זב"צ או' ל"ז.

נא) ועוף שקורין אנדיק נוהגין להתיז את ראשו בקרדום מיד אחר שחיטה ויש למחות בידם דאיסורא קעבדי אפי' דיעבד אם אין יודעים בבירור שכבר יצא נפשו שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. ואם חתך בקרדום קודם שתצא נפשו אם נשאר עוד בסימנים שלא נשחטו אסור משום שהייה ואם נשחטו כולם אז אינו אסור אלא משום שנבלע הדם באיברים וזה מותר בדיעבד משום דיוצא ע"י מליחה כמ"ש לקמן סי' ס"ז סעי' ג' יעו"ש.

בנ) שם בהגה. ולא יחזור וישחוט. ואם מותר אחר לגמור השחיטה מצדד בזה התב"ש או' י"א וסיים דאין להקל יעו"ש. וכ"כ זב"ר בתמידים שם דאין חילוק בין הוא עצמו לאחר. וכ"כ מנ"י שם. וכ"כ יד אליהו או' י"ט דאפי' אדם אחר גמר השחיטה אסור אף דיעבד משום שהייה. וכ"כ הש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז יעו"ש.

גנ) שוחט אחד ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא אל הבית היה עדיין חי והחזירו העוף לבית השוחט ושחט את הושט השחי' כשרה כיון שכבר יצא מתחת יד השוחט בהכשר שחיטה. שבו"י ח"ב סי' נ"ד. ער"ה או' ח' שש"א או' א' לב אריה שטה על חולין דף ל' ע"ב על התו' ד"ה החליד במיעוט וכו' יעו"ש אמנם הנוב"י מה"ת חי"ד סי' ב' דחה דברי השבו"י הנז' והטריף יעו"ש. פ"ת או' יו"ד. קומץ בעשרון או' ט"ז. זב"צ או' ל"ח. יד אליהו שם.

דנ) מעשה בשוחט א' ששחט בהמה א' ונשתייר מיעוט מן הושט שלא נשחט ואחר שסילק ידו מן השחיטה שחט אחרי זאת ג' בהמות אחרות ואח"כ חשב שמתה אותה הבהמה הראשונה שנשאר בה המיעוט וחתך ממנה בסכין פגומה משני צדדי הושט והביא אותו בידו לראות אם נשחט רוב הסי' אם לאו ואחר שחתך פרכסה הבהמה ונסתפקו בזה שנמצא שחתך את הושט והיתה הבהמה עדיין בחיים ונעשה שהייה במיעוט בתרא. עיין זב"צ או' ט"ל שמצדד בזה והעלה להכשיר יעו"ש.

הנ) [סעיף ו'] שחט עוף ושהה בו וכו' ודוקא בעוף שהכשרו בסי' א' אית ליה האי תקנתא אבל לא בבהמה. ב"י. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ט' שמ"ח או' י"ב. זב"ת או' י"ח. זב"צ או' מ'.

ונ) שם. ואינו יודע אם ניקב הושט וכו' ואם תפש הקנה לבדו בידו ונתכוין שלא יגע בושט ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט מותר ולא בעי בדיקה. ב"ח. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ז. זב"ת או' י"ט. ולדעת הש"ך סוף סי' כ"א דאף לדידן דנוהגין לאסור שהייה במשהו מותר יעו"ש אבל אין כן דעת האחרונים כמ"ש שם או' י"ח יעו"ש.

זנ) שם הגה. והמנהג להטריף הכל וכו' גם אנחנו מנהגינו כך כמ"ש רמ"א ז"ל דאין אנחנו בקיאין בבדיקת הושט. זב"צ או' מ"ג.

חנ) שחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הושט מאחר שעסוק בשחיטה כשרה. רוקח סי' שפ"א. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ך' לה"פ או' י"א. זב"ת או' כ"ג. וה"ה לדידן היכא דלא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת. ש"ך שם. לה"פ שם. ויצויר זה באם לא הגביה הסכין כלל (אלא נדחפה ידו וחתך הקנה ואח"כ גמר הושט ולא שהה כלל) ומאחר שעוסק בשחיטה אין לחוש במה שהפסיק בין קנה לושט. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' מ"ד. וה"ה בעוף הדין כן. שפ"ד שם.

טנ) שם בהגה. ואסור למוכרו לעכו"ם כך אלא ימיתנו וכו' וה"ה דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה. מרדכי בשם הרי"ף. אבל אם א"צ להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סי' נ"ז סעי' י"ח וסי' פ"ו סעי' ט' יעו"ש. ש"ך ס"ק י"ט. לה"פ או' י"ג. שפ"ד או' י"ט. זב"ת או' כ"ד. מנ"י או' כ"א. זב"צ או' מ"ה.

ס) שם בהגה. אלא ימיתנו וכו' או ימכרנו לעכו"ם והעכו"ם ימיתנו מיד לפניו ועדיף טפי להמיתו ע"י עכו"ם אם אפשר בנקל משימיתנו ישראל. שמ"ח או' י"ד. שפ"ד שם. מנ"י שם. זב"ר סי' ד' בתמידים או' ל'. ועיין לקמן סי' נ"ז או' קכ"ז.

סא) שם בהגה. ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף וכו' ואין חילוק בזה בין יונה לשאר עופות. ד"מ או' ז' בשם מהר"ם פדווה סי' פ"ג. כנה"ג בהגב"י או' מ"ב. פ"ת או' י"ב.

סב) שם בהגה. ומטעם זה אם תלש הנוצות מן העוף ויצא דם וכו' אבל היש"ש פ' השוחט סי' י"ד דחה חומרא זו בב' ידים וע"כ נראה דבהפ"מ יש להקל וכן לכבוד שבת או לעני. ב"ח. ש"ך סק"ך. כנה"ג בהגב"י או' מ"ב. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' יו"ד. כריתי או' י"ח. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או' ך' שו"ג או' י"ז. חכ"א כלל ז' או' ה'. קומץ או' י"ח. מנ"י או' י"ט. זב"צ או' מ"ו.

סג) שמעתי מגדולי הדור דאין להחמיר בתולש נוצות ויצא דם אלא א"כ קינח אותה טיפת דם ויצא אחרת במקומה ואז היא טרפה מטעם הנז' אבל אם לא בא שום טיפת דם אחר שהסיר הטיפה הראשונה אינה אלא ממקום חתיכת הנוצה והעור אינו ניקב ויש להכשיר בכה"ג מטעם דמוכח מכל הפו' בתולש ויצא דם הוא חומרא גדולה להטריף והבו דלא להוסיף עלה כ"א שראינו שבא טיפת דם אחר שקינח. אהל יצחק סי' ג' בזב"ת או' ד' קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' מ"ז.

סד) ודוקא כשיצא טיפת דם אבל כי יתאדם הצואר וליכא דם כשר. ט"ז סק"ז. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. חכ"א שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' מ"ט.

סה) וכן אם אינו אלא נפוח סביב הסימנים לא חיישינן שמא ניקב הושט אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפי' אם נצרר שם דם לית לן בה. ב"ח סי' ל"ג. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. חכ"א שם. זב"ר סי' ד' בתמידים או' ל"ג. ומ"מ יש לראות אותו מקום אחר השחיטה מבפנים שמא יש שם חתיכת מחט או קוץ וניקב הושט.

סו) והא דאסרינן בנתלש נוצות ויצא דם ה"ד בעוף אבל במריטת שערות בהמה בין גסה בין דקה אין חשש. דע"ק או' כ"ז. מנ"י או' י"ט. זב"צ או' מ"ח.

סז) ואם יש על העור של עוף איזו גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור אין להחמיר בזה לכל הדיעות. ט"ז סק"ח. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. שמ"ח או' י"ג. מש"ז או' ח' זב"ת או' כ"ה. מנ"י או' ך' תו"ז סי' ב"ן או' כ"ט. וכ"ש כשנמצא כן בבהמה. זב"צ או' ן' והיינו שיבדוק העור בפנים במקום השחין אם לא ניקב מעבר לעבר כשר אבל אם לא ניקב מעבר לעבר טרפה. מש"ז שם. מנ"י שש.

סח) וכן אם נקרע מקצת העור בידי אדם בעוף טרפה דלא שייך בעוף דנקרע קצת. מש"ז שם. מנ"י שם. זב"צ או' נ"א. ועיין לקמן סי' ל"ג או' נ"ב.

סט) וכן כשהתרנגולים נושכים זה את זה ויצא טיפת דם כנגד מקום הושט יש להורות כדין תלישת הנוצות ויצא דם דבמקום הפ"מ או לכבוד שבת או לעני יש להקל. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. מיהו הקומץ או' י"ט כתב דתרנגולים המנגחים זע"ז וע"פ הרוב צוארם מלוכלך בדם וקרוב שאחד נקב את חבירו בחרטומו עד הסימנים צריך בדיקה דהו"ל כבר אווזא דממסמסא קועיה דמא ולדידן אין בקיאין לכן מאד צריך להשגיח ע"ז ועכ"פ זה ודאי דצריך לשחוט במקום נקי מדם שבצוארו ולבדוק בעור מבפנים ואם ימצא איזה טופה או צרורת דם אין לו היתר עכ"ל ואפשר דהכנה"ג מיירי בנשיכה בעלמא ולא יצא טיפת דם אלא משהו כמו תלישת הנוצות ולזה התיר בהפ"מ וכו' ועיין לקמן סי' ל"ג סעי' א' ובדברינו שם בס"ד.

ע) ואם נפשט קרום העליון מעל הסימנים אפי' משהו טרפה ולא מהני בדיקה. לה"פ או' י"ז. בל"י או' ב'.

עא) שם בהגה. או חתך העור בבהמה ויצא דם וכו' ובענין הקזה שעושין לבהמות מצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפואת הבהמות אם מותרים המה או לא דשמא הקיז במקום הסימנים עיין בתשו' ברית אברהם חי"ד מסי' ך' עד סי' כ"ג שהעלה להתיר מכמה טעמים וסיים דמ"מ אם אפשר להזהיר לבעל הבהמה שיראה שהמקיז יאחז בסי' לצד השני ראוי ונכון אך גם באותם הבהמות שהעכו"ם מניחים להקיז ואין ישראל רואהו ג"כ אין להחמיר יעו"ש. וכן העלה בתשו' חת"ס חי"ד סי' כ"א להתיר יעו"ש. פ"ת או' י"ג. ועיין לקמן סי' נ"א או' כ"ד.

עב) שם בהגה. אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור וכו' זה קאי אבהמה דוקא אבל בעוף אין שייך לומר כן. ט"ז סק"ח. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. ור"ל מפני שעורו דק ואם חתך מקצת העור ודאי עבר כולו. שמ"ח או' יו"ד. חכ"א כלל ז' או' ד' זב"ר סי' ד' בתמידים או' כ"ה.

עג) שם בהגה. אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור וכו' הא אם יצא דם אף שלא חתך כל העור אפי' לא יצא דם טרפה. ומ"ש ברישא או חתך העור ויצא דם היינו מקצת העור וכ"כ בד"מ בהדיא. אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין בחתך כולו ולא יצא דם ואינו מטריף אלא בחתך כולו ויצא דם ומיהו במה שמתיר נחתך כולו ולא יצא דם לא ק"ל הכי אבל במה שמכשיר נחתך מקצתו אפי' יצא דם נראה דיש להקל בהפ"ע וכה"ג. ש"ך ס"ק כ"א. שמ"ח או' יוד. שפ"ד או' כ"א קומץ או' י"ב. חכ"א שם. מנ"י או' ט"ז. אבל הט"ז סק"ז כתב דאין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם יעו"ש וכ"כ הבל"י להלכה אף מקצת העור ויצא דם יש להחמיר כמ"ש מהרי"ו ומהר"ם מפדווה ומור"ם וב"ח וט"ז ולבוש יעד"ש. וכ"פ אהל יצחק סי' ג' או' ג'.

עד) שם בהגה. ולכן יש ליזהר שלא למרוט הנוצות וכו' משום צער ב"ח. ד"מ או' ז' בשם או"ז. ועיין לעיל סי' ך' או' כ"ז ולקמן סי' כ"ד סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

שאינו יודע אבל מסתם רוב מצוין אצל שחיטה מומחי'

והגביה לאו דוקא רק אורחא דמילתא נקט:

עד רוב פי' הש"ך אפי' לא שהה כדי לשחוט רוב סימנים רק חסר כל שהוא מן רוב מ"מ זהו איבעי בגמרא לשיטת הרמב"ם שחט במיעוט סימנים והם מפרשין כמיעוט בכ"ף רק שכמעט הי' רוב ועכשיו מיעוט והוא עלתה בתיקו לכך הרי זה ספק נבילה והמחבר ה"ל להזכיר שהוא ספק ונ"מ טובי רק לא דקדק כ"כ ש"ך ועיין פלתי שכתבתי פי' אחר

שהו' הכשר שחיטה עיין פלתי שהולכין אחר שיעו' שוחט בסכין יפה ואף שהוא שחט בסכין רעה ומשהה בשחיטת' אין הולכין אחר שחיטתו רק כפי שחוטת איש מהיר וסכין יפה בידו

שחיט' וי"ל לחומרא שיעור ששוחט שני סימנים קנה ושט כאחד ולא ששוחט זא"ז דנפיש לי' זמן. לכך העלתי בפלתי יש להחמיר רק אם יש זמן לשחוט הושט וקצת קנה דחצי קנה פגום דבאופן זה שחיט' כשרה היא וזמן לשחיטה הוא הוי שהיי' ע"ש

ובעוף עיין פלתי מ"ש בזה לישוב קושי' הב"י על הרא"ש ע"ש

עד שהדם יוצא. ודאי אפי' אין דם חיישינן לשמא נגע בושט רק באומר ברי לי שלא נגעתי בושט בזה יש הבדל אם יוצא דם הרי ריעותא לפנינו משא"כ בשלא יצא דם ליכא ריעותא נאמן באומ' ברי שלא נגעתי כ"כ הש"ך ויתר אחרונים. והפר"ח כתב זהו הכל אם נחתך העור אבל אם לא נחתך העור מעבר לעבר אפי' יצא דם כשר דדם עור הוא דהא לא חתך מעבר לעבר

יוצא והנה דעת הר"ן וכ"נ מרשב"א דשיעור שחיטה הוא זמן לחתוך העור והסימנים אבל לא נוצות. אבל בפלתי כתבתי דלא נראה כן מדברי רמב"ם ות"ה ע"ש ויש להחמיר

במקום אחר ולמ"ד במקום ידוע שיש לוושט בדיקה מבחוץ אף בבהמה יש לשחוט במ"א עיין לקמן סי' ל"ד.

ואח"כ וכו' ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אין לאותה עוף תקנה עיין ש"ך מהרש"ל דעתו להקל בהפס' מרובה. ואין להקל בקל.

כל שהי' אבל אם נדחף בידו בעת שחיטה ממקו' למקום לא קרוי שהייה ט"ז

גמי וה"ה עשב ארוך דא"א שיה' הסי' והגמי נחתך בזמן א' בשוה והמציאו' מכחישו ולא ימלט ששהה קצת ש"ך ופר"ח.

פסול' הוא איבעי דלא איפשט' וספק נבלה

בהמ' דוקא בהמ' אבל בעוף כיון ששחט חד סי' כבר נגמר' שחיט' ותו לא שייך שהייה אבל בהמה כיון ששחט רוב סי' הרי הוא כשחט ומה ששוחט עוד בסי' ההוא הוי המחתך בבשר והרי זה הפסק לסי' השני

ויש מי שיאמר הוא דעת רש"י דס"ל ודאי אחר שנשחטה רובו אין מחויב לשחוט עוד אבל אי שחט ה"ל כחדא שחיט' וכל ד' הלכות פוסלת בו. לעיין פלתי שהעלתי לדעת זו פסול תורה ולא דרבנן:

יכנו על ראשו עיין לקמן סי' ע"ד

ואסור למוכרו עיין לקמן סי' נ"ז וכאן דהוי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא יש להחמיר ביותר.

וחיישינן לנקיבת ושט הוא חומרא בלי טעם ולכך במקום הפסד יש להתיר:

אם שהה וכו' דין זה היא הכל לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות שחיטה ומקורו מן הגמ' דס"ל לרב כדי שחיטת בהמ' לבהמ' ועוף לעוף ושמואל ור' יוחנן אמרו אפי' בהמ' לעוף. במערבא משום דריב"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ופירש"י לדעת הרי"ף ורמב"ם דריב"ח לא אמר אלא בבהמה דקה לדקה אבל בעוף מודה דהקלו בו כדי שחיטת דקה אבל בבהמ' דקה לא הקילו לשער יותר מדקה לדקה. ומדלא אדכר ריב"ח עוף משמע דליכא אלא הנהו תרי שעורא דקה וגסה ועוף ג"כ בכללן. והן הן דברי רמב"ם הנ"ל והרא"ש תמה וכתב דמקילין לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת גסה לעוף. ועוד שכתב דמשערין מדק' לדק' ולא מגסה לדקה א"כ למה נקל בעוף לשער בהמ' דקה. #א) וכתב הכ"מ מה שהקש' הרא"ש כאן דמקילין לשער בהרבצת בהמ' לעוף למה לא נשער בגסה לעוף דברים תמוהים הן דאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שהוא בכלל שעורין הלמ"מ ומה שהקש' למה הקילו בעוף יותר מבהמ' י"ל דהכי גמירי הלמ"מ וכמ"ש רשב"א עכ"ל ובאמת לכאור' דברי הרא"ש תמוהים דמה קולא וחומרא יש כאן וכי מקילין באיסורים וספק נבלות ופשיטא דהוי הלמ"מ ומה יש להקשו' מזה לזה. #ב) לכן נ"ל דכן כונת הרא"ש דהא דפסקינן בעוף כדי שחיטת בהמה נלמוד מדברי ריב"ח דקאמר גסה ודקה והשמיט עוף ש"מ דס"ל דעוף בכלל הנך שעורא דקה וכו'. וע"ז יפה טען הרא"ש לריב"ח אם אתה באתה למדה זו להקל בעוף לשער בהרבצת בהמ' אף בגסה לעוף נקל ולמה מקילן בעוף מבהמ' ולא בעוף מעוף ול"ל דכך הלכה לריב"ח א"א לומר כן דאיהו ס"ל בנזיר דף כ"ט איש מדיר בנו בנזיר לחנכו במצוה והא דמולק דס"ל אין שחיט' לעוף מהתור' וא"כ כל ה' הלכ' ליתנהו בעוף מהתור' רק רבנן אסרי משום לתא דבהמ' וא"כ הא דשהיי' מרובה משל בהמ' לאו הלכ' כלל רק דרבנן ראו להחמיר ולהקל בזו ושפיר פריך א"כ דלריב"ח רק גזרת דרבנן מה ראו חז"ל להחמיר ולהקל כקושי' הרא"ש: ועכצ"ל דאין זו כוונ' ריב"ח כלל ור"י לא איירי בעוף כלל וא"ש. וזהו שיעור דברי הרא"ש וברור ודוק:

עד רוב וכו' בכרתי כתבתי פי' הש"ך ברמב"ם דהוא כתב אם שהה כדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיט' גמור' הרי זה ספק נביל' עכ"כ וכתבו המפרשים דכך מפרש הרמב"ם איבעי שהה במיעוט סימנים והוא אפשר הי' לי' גירס' כמיעוט סימני' בכ"ף. ופי' הם כמ"ש בכרתי וזהו דוחק גדול בממ"נ כמה יחסר מן הרוב רב או מעט התכלית צמצום: ולכן #ג) נראה לומר דהא הלמ"מ היה אם שהה זמן שיכול לשחוט שחיט' המועיל הוי שהיי' וא"כ בפשוט אמרינן זמן לשחוט קנה ושט כל אחד. ועיין כרתי שכתבתי רק זמן לשחוט קנה ושט כאחד ולא זא"ז. וא"כ יש זמן הכשר שחיט' בפחות ג"כ אם יש חצי קנה פגום הרי זמן שחיטת ושט רוב ומשהו מקנה הוא שחיטה כשרה ואם שהה זמן כזה ג"כ י"ל דהוי שהה כדי הכשר שחיטה דהא בזמן כזה יש מציאות שיוכשר השחיטה ויש לנו להחמיר וזה שאלת הגמרא שהה במיעוט סימנים דבאמתלא שחט רק מיעוט סימנים רוב ושט ומשהו מקנ' אבל מכל מקום יש מציאות שהשחיט' כשרה הוי שהיה ויפה נסתפק וזהו שכתב הרמב"ם כדי שישחוט מיעוט סימנים והיינו באופן הנ"ל ואתי שפיר ודוק. כי לדינא ודאי נכון: ואמת #ד) כי דברי הר"ן שכ' שמשערין זמן לחתוך העור ג"כ דשחיט' כסדרן ילפינן סותר זה דהא אם אמרינן דמחמירין דיש במציאות חצי קנה פגום מכ"ש דיש במציאות דעור נקרע מקדם. וברשב"א ג"כ דכ' בתשוב' דנוצת לחותכן אינו מצטרף משמע דבעור מודה להר"ן איברא אין מזה ראי' דרמב"ם לא יסבור כמ"ש דאיהו מפרש פי' אחר על שהה במיעוט סימנים. והת"ה בסי' קפ"ה כ' לרש"י דשהי' לעוף כדי שחיטת עוף בציר לי' שיעור' למאוד בחצי קנה פגום סגי במשהו. הרי ברור דדעתו כמ"ש והוא הנכון וברור כדברי רמב"ם. יש להחמיר דלא כר"ן:

כשיעור ואם אינו שוחט מהר או שסכינו אין כ"כ יפה ולכך שוהה בשחיט' אם משערין כדי הכשר שחיט' היינו כדי שהוא ישחוט לפי ענינו וענין סכינו בהמ' אחרת או לא משגיחין בי' רק זמן כדי שאומן בסכין יפה ישחוט אחרת. לכאור' הדבר בספק. #ה) אמנם התוס' דפי' הא דשאל שהיי' במיעוט סימנים היינו ששחט בסכין רע ושחט כל הסי' וכששחט רוב כבר אזדא שחיטת הסי' ההוא וה"ל כמחתך בבשר בעלמא וא"כ זה שגמר מיעוט בתרא טרם ששחט סי' השני הרי זו שהיי' ועלתה בתיקו וצ"ל למה נקט ששחט בסכין רע דאם בסכין יפה שחט מה בכך שאותו מיעוט היא שהיי' הא אינו שיעור כדי הכשר שחיטת רוב ולכך קאמר בסכין רע ושוהה ביותר וא"כ אי ס"ד בשוחט בסכין רע גם הכש' שחיט' שעורו בכה"ג עדיין לא הוי שיעור שהיי' דהא לא שחט רק מיעוט ובעינן רוב סימן בסכין רע אלא ש"מ דלא אזלינן שיעור שהיי' בסכין יפה אף דהוא שוחט בסכין רע וא"כ בלא"ה אף לדיעה זו כמעט נפל שיעור שהיי' בבירא כי אפשר אומן וזרוז גדול וסכין חרי' למאוד בציר לי שיעורא למאוד: ואמת כי עדיין קשה בתו' למה לי סכין רע הלא אפי' סכין יפה יפול בו הספ' שהה במיעוט סימן והיינו דשהה זמן מה רק לא כ"כ כדי הכשר שחיט' אמנ' נצרף דשהה בשחיטתו מיעוט סימן הנשאר שהוא ללא צורך כמ"ש התו' הרי זה שהיי' גמור' והוא כדי הכשר שחיט' וזהו הספק בגמ' אלא דהתו' חדא מנייהו נקטי וק"ל:

שכל שלא נגמר' שחיט' וכו' והוא דעת התו' ונרא' דס"ל לרש"י דפסול תור' הוא דמהכ"ת לעשות איבעי על דרבנן וגם לא ה"ל לעשות ספיק' לחומר' מיהו זהו י"ל דספק תיקו הוא ודוחק ועיקר דהתו' הקשו על רש"י דמשמע מן תוספת' דכשר' ומה קוש' דלמא כשר דאוריית' קתני:

עד רוב סימנים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל דלא סגי כשיעור שחיטת רוב סימנים לחוד בלי עור שע"ג הסימנים לזה כתב תיבת עד דבעינן שישחוט העור ובשר עד רוב סימנים ע"ש:

ובעוף כדי שיגביה. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י' מ"ש בזה]:

אפי' משהו. עבה"ט. ועיין בספר בית לחם יהודה שכתב דאם שחט ובשעת שחיטה נגע בראש הסכין בכותל או בקרקע כתוב בשחיטות אחרונים שהוא שהייה גמורה ע"ש וכן העיד התב"ש שכן מנהג השוחטים ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט שהעלה שאין להחמיר בזה כלל ופשיטא היכא שאינו יודע אימת נגע הסכין בכותל או בקרקע אם קודם גמר השחיטה או לאחר גמר השחיטה דודאי כשירה ואף הבית לחם יהודה יודה לזה ע"ש אכן בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' א' מחמיר בזה וכתב דאם נדחף ראש הסכין בשעת שחיטה ונגע בעץ כסא המיוחד לשחיטה שקורין שראגי"ן השחיטה פסולה ואפי' אם אינו יודע אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחר גמר השחיטה כבר נתפשט המנהג בין השוחטים להטריף אם לא נתברר בבירור גמור שלא שחט אחרי הדחיפה ולא מחלקים בין דחיפה חזקה ובין דחיפה ונגיעה קלה ולא יהא אלא כדברים המותרים כו' (מיהו לפ"ז דוקא אם מנהג השוחטים הוא מחמת סייג וגדר אבל אם נוהגים איסור מחמת שסוברים שהדין כן לא שייך בזה דברים המותרים כו' כמש"ל סי' רי"ד ס"א ע"ש גם קשה דהלא בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש הש"ך לקמן סימן ק"צ סק"ג) וכתב עוד דאם לא נדחף ראש הסכין רק שהעביר הטבח חודו של סכין בהולכה או בהבאה על צואר הבהמה ועל העץ של שראגי"ן בפעם אחת אף דאיכא למיחש דלמא שהה בחתיכת העץ מעט יותר מבחתיכת הסימנים מ"מ יש להכשיר הואיל וליכא בשהייה משהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן רק מצד המנהג לכן אמרינן ספיקא לקולא (וצריך לחלק בין זה להא דנמצא גמי דהתם ליכא ספיקא כלל וכמ"ש הרמ"א דודאי הוצרך וכו') ומכ"ש כשיש ספק אימת נגע אם קודם גמר השחיטה או אחריו ובפרט אם השוחט אומר ברי לי שלא שהיתי כלל ע"ש באריכות:

ואם נמצא לאח"ש גמי. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שנשאל בתרנגולת שחוט יוצא מפיה ומשכו בה וראו שהוא תוך הושט ולא יצא לחוץ כיצד ישחוט אותה והשיב דיש לנהוג בו כהא דממסמס קועיה דמא לשחוט הקנה לבדו דאע"ג דלכתחלה צריכין לשחוט אף בעוף שני סימנים מ"מ כאן הוי כדיעבד דאי ישחוט הושט אתי לידי שהייה כשיחחוך החוט ואחר שחיטה יראו מהיכן חוט זה בא. וכן עשו ונמצא שחוט היה משוך דרך הושט להזפק ומשם לקורקבן ושם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא אחרת והכשיר ע"ש באריכות:

גמי. עבה"ט סק"ה [מ"ש בשם ש"ך ולא ידעתי למה הקיל הב"ח כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ב שמיישב דברי הב"ח בזה ע"ש]. ומ"ש בשם לה"ק בושט שיש בו סובין עיין בשו"ת בתי כהונה סימן יו"ד שנשאל על כיוצא בזה בתרנגול שנמצא לאחר שחיטה דוחן בושט והאריך לבאר דדוקא בנמצא דבר רך כגמי וכיוצא בו יש לאסור אבל אם נמצא דבר קשה כגון קוץ או חטה או שעורה או דוחן מונח בושט ונחתך כשירה זהו טעם הב"ח שהתיר בעשב ואף הש"ך שחלק עליו היינו דוקא בעשב דאף דאינו רך כמו הסימן מ"מ אינו דומה בקשיותו וחיזוקו כמו הסימן לאחר מיתוח אבל בשאר דברים קשים שהם כמתוחים ועומדים עד שהם מכריעים למיתוח הסימן ויותר גם הש"ך מודה דאין לאסור ומ"מ מסתפי לסמוך ע"ז למעשה אחרי שלא נזכר חילוק זה בשום אחרון אלא דבספק אם נחתך פשיטא דודאי יש להתיר ולסמוך על הכנה"ג דמתיר אף בגמי כהאי גוונא ע"ש שהאריך מאד בזה ומ"ש בשם עה"ג לענין אם חתך באצבעו עיין בזה בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ב:

או כיוצא בו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לפעמים נמצא בעוף בין סימן לסימן בועות קשים אם נחתך א' מהם עם הסימנים יש להטריף מחמת שהייה אבל בדברים רכים סביב הסימנים אין לחוש. וכתב עוד נראה היכא שמתיירא בעוף שמא ימצא בושט דבר מה כגון שאכל עכשיו וכדומה מותר לשחוט סימן אחד לכתחלה דשעת הדחק כדיעבד דמי ע"כ דבריו וע"ל סק"ג.

ונשחט עמו טריפה. אבל לא נשחט עמו כשר ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן כ"ז. ועיין בתשובת שבו"י סימן נ"ה דה"ה אם לא נמצא הגמי מונח בושט אלא בין הקנה והושט ונחתך טרפה ע"ש:

שאינו חד. עיין בתשובת בית יעקב סימן כ"א כמה יהא שיעור חידודו של הסכין וגם אם מותר לשחוט בסכין שמקצתו חד ומקצתו אינו חד ע"ש:

שכל שלא נגמרה. עיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ז שהאריך לחלוק על רב אחד שהורה שאם ברור להשוחט שכבר שחט סימן אחד לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה אף שעדיין לא התחיל לשחוט הסימן השני מותר לו לגמור אחר שנעשה שהייה גמורה ואין לאסור משום האיבעיא שהה במיעוט סימנים ע"ש סברתו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו דגם אם שחט כל הסימן לגמרי בעוף פוסל שהייה ע"ש:

ואפילו בדיעבד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן ב' שנשאל בשוחט ששחט רק הקנה בעוף וכאשר הובא העוף לבית היה עדיין חי והחזירו העוף לבית השוחט ושחט את הושט מה דינו אם לסמוך על תשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ד שמכשיר בדיעבד והשיב דאין לסמוך עליו בזה וגם בנד"ז גם השבו"י מודה דדוקא במיעוט הסימנים הקיל בדיעבד משא"כ כאן שכל הושט נשאר ולכן יש לאסור גם הכלים אפי' אחר מעל"ע והשוחט יש לדונו לכף זכות ואעפ"כ טוב להעבירו על חודש או ב' חדשים כפי ראות עיני המורה ולפי חזקת השוחט ביראת שמים ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב דמורה אחד התיר באחד שחתך במספרים הסימן שלא נשחט וכתב דלא טוב הורה כי באמת אין חילוק בין השוחט לאחר וכהכרעת הש"ך סימן ב' ס"ק כ"ז ואף דאיכא למימר הואיל וגזז במספרים אין שם שחיטה עליו רק גוזז מקרי ולא דמי לקרדום כו' אך לדינא חלילה לסמוך גם ע"ז ע"ש]:

להמיתו. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"ח מ"ש בזה:

מן העוף. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו דזה דוקא ביונה ולא בשאר עופות [והיינו כדעת הגאון השואל בתשובת מהר"מ פדוואה סימן פ"ג אך דעת מהרמ"פ שם אינו כן אלא דה"ה שאר עופות וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל וכמ"ש בד"מ אות ז']. וכתב עוד פעם אחת מרט השוחט את הנוצות וקרע קצת מן העור אך לא מפולש נראה דכשירה ע"כ. ולפ"ז יש להתיר מכ"ש מה שנמצא לפעמים בעוף אינדיק שנתלש קארעל אחד וזה בא מחמת שחברותיה נושכים אותה אם אין הנקב מפולש דכאן יש עוד סניף דבזה לא שייך טעם הט"ז כיון דבעור אין דם ע"כ ניקב מושט הוא כו' דהא בקארעלין יש דם כ"נ לכאורה:

חתך העור בבהמה. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' ך' עד סי' כ"ג בנדון ההקזה שעושים לבהמות מצוארם ע"י אומן בקי בכך לרפואת הבהמות אם מותרים המה או לא דשמא הקיז במקום הסימנים וגם אם יש להתיר החלב והגבינות שהוא הפסד רב והעלה דאם היינו מטריפים הבהמה היה גם החלב אסור דלא כדעת השואל אלא דיש להתיר גם גוף הבהמה מכמה טעמים והאריך לחלק בטעמים נכונים דלא דמי זה להא דחתך העור וסיים דמ"מ אם אפשר להזהיר לבעל הבהמה שיראה שהמקיז יאחז בסימנים לצד השני ראוי ונכון אך גם באותן הבהמות שהעובדי כוכבים מניחים להקיז ואין ישראל רואהו ג"כ אין להחמיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סימן כ"א האריך בזה והעלה להתיר ע"ש]:

אבל אם לא יצא. עש"ך לענין אם לא חתך כל העור ויצא דם ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' ס"א שכתב שנ"ל עיקר כדעת מהרש"ל בזה וכהפר"ח להתיר בפשיטות היכא שרחץ העור היטב וראה היטב שלא חתך כל העור ולא דמי למריטת הנוצות שעור עוף הוא דק וניקבת ע"י מריטת הנוצות כולו משא"כ בעור הבהמה ע"ש:

כל טבח שאינו יודע כו'. ע"ל סי' א' ס"ב מה שצריך לידע:

והגביה ידו וכו'. ה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט ופשוט הוא:

וישחוט עד רוב כו'. נ"ל דלכך הוסיף הר"ב תיבת עד מפני שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ד' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ופירש בב"י וכ"מ דהיינו ששהה כדי שחיטה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה ולכך כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שישחוט מיעוט סימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב סימנים עכ"ל לכך הגיה הר"ב תיבת עד לומר דהיינו ששהה כדי שחיטה עד שהיה מגיע לרוב הסימנים שבחוט השערה היה רוב (ואחריו נמשך העט"ז) ואע"ג דבכה"ג הוי ספק נבלה לא דקדק הר"ב בזה וכן בכמה) אכן מדברי התו' שם ד"ה אם יש בה בנ"ט כו' והג"ה אשר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם נראה מבואר דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בכה"ג וכ"נ דעת ר' ירוחם שם ונראה שם מדברי הפוסקי' הנ"ל דאף במליחה אמרי' חתיכה נעשה נבילה ע"ש: דוכתי לא דקדקו המחבר והר"ב ושאר פוסקים בזה:

עד שהדם יוצא כו'. ז"ל ב"י וכתב מהרי"ק שורש ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא דם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל דאע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בוושט ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט ומיהו היכא דאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור דלא סמכינן עליה היינו ביצא הדם וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא הדם עכ"ל אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד כתב וז"ל ואע"פ שהב"י פקפק על מהרי"ק מ"מ אני אומר שיפה כתב כו' ודעת הרב בד"מ ובהג"ה סוף הסימן כהב"י וכמו שיתבאר שם וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם:

ואפילו אמר ברי כו'. עיין ס"ק ט"ו:

ואח"כ יהפוך הוושט ויבדוק כו'. ולדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג ס"ח טרפה וכ"כ הר"ב סוף הסי' וכן הוא בשחיטת האחרונים ומהרש"ל שם כתב דבהפסד מרובה או לצורך מצוה יראה להקל ולסמוך על הגדולי' האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובה סי' ל"ד כו' ע"ש:

והמנהג פשוט כו'. פשוט הוא דקאי אדסמיך ליה דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הב"ח בהדיא וכן נוהגין ודלא כהעט"ז:

ואם נמצא לאחר שחיטה גמי כו'. בת"ה דימה דין זה לדין דסעיף ד' דכששהה בדבר שאין בו ותורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש הכא ואח"כ כתב וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם חתך הוושט והגמי בבת א' שוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפילו רגע א' מן הסי' נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסי' הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה ממש עכ"ל ומביאו ד"מ ומהרש"ל פ' השוחט סי' י' ומה"ט נראה דלא שנא גמי או עשב ארוך ודק ולא ידעתי למה הקיל בב"ח ולהתיר בעשב ארוך ודק מונח לאורך הוושט בלי טעם וראיה וגם מדברי הר"ב שכתב גמי או כיוצא בו משמע כמ"ש וכן משמע בעט"ז ע"ש:

שחיטתו פסולה. פי' ספק נבלה דבעיא ולא איפשטא היא:

ה"ז פסולה. ה"נ ספק נבלה דבעיא בש"ס היא שהה במעוט סימנים מהו תיקו וקיימא לן לחומרא והטעם דכיון שנחתך רוב הסימן הוי כאלו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט האחרון הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתעכב שעור שהייה במעוט אחרון של סימן ראשון טרפה בבהמה משא"כ בעוף דהכשרו ברוב א' כ"כ הפוסקים ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג בכל ענין טריפה אפילו לא נתעכב שעור שהייה משמע דס"ל דהכא דוקא בעינן שעור שהייה אפילו לדידן וכן משמע בעט"ז והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ועיין בסי' י"ח ס"ק י"א י"ב מ"ש בזה:

ולפ"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל. דבמעוט קמא דקנה לא שייך שהייה כדלעיל מידי דהוה אחצי קנה פגום ס"ס כ"א משא"כ בוושט דהוי שהייה במעוט קמא דנקובתו במשהו כדלקמן סי' ל"ג אבל קנה פסוקתו ברובו כדלקמן ריש סימן ל"ד:

יכנו על ראשו כו'. ובספר התרומות מסיים ובלבד שלא ישבר מפרקתה וכתב עליו מהרש"ל שם וחומרא יתירא היא דפשיטא אם שובר המפרקת בסכין דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי עכ"ל הבין דאסור מטעם שהייה וליתא אלא טעמו כדגרסינן בפ' כ"ה השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור משום מבליע דם באברים ויתבאר לקמן סי' ס"ז דלכתחלה אסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנה באומצא כמ"ש ב"י שם בשם שבולי הלקט ופסקו מהרש"ל גופיה פ' כ"ה סי' צ"ט וכ"כ העט"ז כדפרי' ע"ש:

ולא יחזור וישחוט. כתב הר"ץ בשחיטות דמותר לשחוט בסכין פגום אח"כ ולא נהירא וכן משמע מלשון הסמ"ק שכתב לא יחזור וישחוט בסכין או בקורדם לפי ששהה וסתם קורדם פגום הוא ועוד דמ"מ אסור משום עיקור במעוט בתרא וכ"כ הב"ח בסי' כ"ד ס"ס י"ב בדיני עיקור וז"ל אם שחט בסכין פגומה אפילו לאחר שכבר שחט רובו בסכין כשר אסור ועמ"ש בסי' ב' ס"ק כ"ט מדיני שהייה במעוט בתרא:

שחט עוף כו'. משמע דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל לא בבהמה וכן פשוט בפוסקים:

ואינו יודע כו'. משמע אם יודע בבירור שלא ניקב הוושט שחיטתו כשרה אף בלא בדיקה כגון שתפס הקנה לבדו בידו כמ"ש הב"י בסי' זה ובס"ס כ"א והר"ב שם ועמ"ש שם ול"ד למ"ש בסעיף א' דאפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם כיון דלא כוון מתחלה לכך ה"ל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתיה ודמי לדלעיל סי' י"ח סס"ד דהיכא דידע שיש מסוכסכת נאמן לומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד וכשלא ידע קודם שחיטה אינו נאמן מטעם דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ע"ש:

במקום אחר כו'. הטעם משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה הוא שנשחט ומקודם לכן לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין ומיירי ששחט קנה לבד א"נ שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו נמצא שפוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל עכ"ל בית יוסף ופרישה:

אפילו לא שהה כו'. וכתב הרוקח סימן שפ"א שחט הוושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט מאחר שעסוק בשחיטה כשירה עכ"ל ולפע"ד ה"ה לדידן היכא דלא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת וכן הוא בשחיטות הר"ץ ובזבחי ריב השיג עליו שלא כדת:

ואסור למוכרו לעובד כוכבים כו'. אין להקשות דהא כתב הרב ס"ס כ"ז בטרפות שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההוא אע"ג דקי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים מטעם ס"ס והכא נמי אע"ג דקי"ל להטריף מ"מ כיון דאינו אלא חששא דשמא ימכרנו ה"ל ס"ס שמא לא ניקב הוושט ואילו היינו בקיאין בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכרנו העובד כוכבים לישראל דהנהו תרי שמא א' דהכא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים (לקמן סימן קי"ב סי"א) שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותא לעולם אמרינן לענין מכירת עובד כוכבים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דל"ד ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל מהרא"י בת"ה ס"ס קע"ח ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי דהכא כיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו שאין אנו בקיאין בבדיקה לא מיקרי ספק כלל כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ד וסי' צ"ח ס"ק ט' וכ"כ מהרא"י גופיה בהג"ה ש"ד סי' פ"ז גבי נשבר העצם ע"ש ואפילו ס"ס לא מהני בכה"ג כמ"ש בסי' נ"ה ס"ק ד':

אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו כו'. וכתב המרדכי בשם הר"ף דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה ע"כ ומביאו ד"מ אבל אם א"צ להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סי' נ"ז סעיף י"ח וסי' פ"ו ס"ט:

אם תלש הנוצות כו'. בד"מ כתב בשם מהר"מ פדואה הטעם בזה דאע"ג דידעינן שע"י מריטת הנוצות לא ניקב הוושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר וכתב ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזרה והוא חומרא גדולה בעיני עכ"ל גם מהרש"ל פרק השוחט סי' י"ד הכשיר בזה וכתב שהוא חומרא בלא טעם וכ"כ הא"ח בשם הרשב"א שהביא ב"י והאחרונים דאין לחוש בזה לנקיבת הוושט ולכן נראה כמ"ש הב"ח דבהפסד מרובה וכה"ג יש להקל:

אבל אם לא יצא דם כו'. הא אם יצא דם אף שלא חתך כל העור. או שחתך כל העור אפילו לא יצא דם טרפה ומ"ש ברישא או חתך העור ויצא דם היינו מקצת העור וכ"פ בד"מ בהדיא אבל מהרש"ל שם הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין בחתך כולו ולא יצא דם ואינו מטריף אלא בחתך כולו ויצא דם ובמה שמתיר נחתך כולו ולא יצא דם כבר כתבתי בס"ק ד' דלא קי"ל הכי אבל במה שמכשיר נחתך מקצתו אפילו יצא דם נראה לכאורה כן דמאי חששא איכא כיון שלא חתך כל העור וכן בעט"ז הביא ב' דעות בזה ע"כ נראה להקל בהפסד מרובה וכה"ג אבל בלא"ה אין להקל דלא יהא אלא תלישת הנוצה דנוהגים להטריף ביצא דם וכן הב"ח מטריף בחתך מקצת העור ויצא דם מיהו כל זה בשלא אמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט אבל כשאומר ברי לי אפילו חתך כל העור כשר כשלא יצא דם וכדמשמע בדברי הפוסקים והמחבר בס"א וכמ"ש בס"ק ד' והיכא שנתכוין מתחלה שלא ליגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו אפילו חתך כל העור וגם יצא דם כשר וכמ"ש בס"ק ט"ו ודו"ק:

כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה. זה דעת רמב"ם ובטור כתוב כן גם בשם רי"ף והרא"ש וכבר תמה עליו בעל הדרישה תמיה מקוימת דבאשי"רי מבואר שאינו כן אלא הגבהה והרבצה משערינן דקה לדקה וגסה לגסה רק בשחיטה משערינן אפילו לדקה בשל גסה ותירץ בדוחק דה"ק הטור משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עצמה ואין הלשון משמע כן דהא הגבהתה קאי על מה שזכר תחלה ונלע"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שכתב אע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והגבהתה כו' וכוונת רבינו דהרא"ש הסכים לרי"ף בזה דלענין שחיטה משערינן אפילו מגסה לעוף דלא כמו שזכר קודה לזה אלא לענין הגבהה והרבצה הוא חולק וע"כ אמר אלא שכתב דאע"ג דמשערינן כדי שחיטת בהמה והרבצה כל אחת לדין שלה מ"מ היינו דוקא לבהמה אבל לעוף אין שיעור הרבצה כלל:

להטריף כל שהייה. מ"מ אין בכלל זה רק אם הגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אף לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות בסי' כ"א וכן מצאתי לרש"ל וז"ל ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידו למטה אין שם שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפילו ניקב הוושט חדא שחיטה היא עכ"ל:

השוחט בהמה כו'. דוקא בבהמה דכיון שצריך שחיטת שני סימנים ואם עיכב זה כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט האחרון של סימן הראשון אע"פ שהוליך והביא דרך שחיטה פסול כיון ששחט רוב הסימן מיעוט הנשאר חשוב כשחוט ומה שנתעכב בשחיטתו אינו נחשב מן השחיטה והוה כחותך בידה או ברגלה משא"כ בעוף שהכשירו בסימן אחד ועיין מ"ש מזה ריש סי' כ"א:

אין שהייה בקנה. דכל כמה שלא שחט הרוב יכול אחר כך לחזור ולשחוט מידי דהוי אחצי קנה פגום דחותך כל שהוא ומתירו:

יכנו על ראשו. עיין מ"ש ע"ז סי' ס"ז:

ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. הא דצריך מקום אחר פי' ב"י דשמא כיון שכבר התחיל לשחוט שם יותר נקל לפגוע בוושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ויכשיר האיסור ע"כ ולא דק דודאי כל שימצא טיפת דם לא יתלה לקולא ויאסור מספק דהא פסקינן כל שימצא טיפת דם בפנים יהיה אסור בכל מקום שיהיה וא"כ אין כאן מכשול ונ"ל הטעם דכשרוצה להחזיק בקנה לבד צריך שיאחזנו בכח ואם יעשה כן במקום שחתך כבר יש לחוש שמתוך כך יתנתק ויתרחב החתך עד שיהיה פסול ע"כ יאחזנו במקום שהוא שלם ועוד נ"ל דאם ישחוט במקום הראשון יש לחוש שמא יקלקל לעצמו דשמא שחט כבר הרוב בקנה ונמצא שאז אין פסול במה שניקב הוושט וא"א לראות היטב בשעת שחיטה אם נשחט הרוב כיון שהוא מלוכלך בדם ע"כ ישחוט במקום אחר ויוכל אח"כ לראות במקום הראשון שאם נשחט הרוב לא יזיק לו נקיבת הוושט:

וחיישינן לנקיבת הוושט. זה דבר שא"א לאומרו שע"י תלישת הנוצה ינקוב הוושט ובנוסח ההג"ה שהביא מהר"ם פדואה סי' פ"ג כתוב הטעם בזה דמאן דחזי סבר להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סי' ל"ג. ואפשר שגם רמ"א כאן שכתב הטעם משום נקיבת וושט כתב על חלוקה השניה שחתך בעור כו' אבל בחלוקה הראשונה הטעם משום גזירה כדפרי' וכיון שעיקר הטעם משום גזירה הוא דבר קשה להוסיף גזירה מה שלא נזכר בתלמוד ומ"מ כיון דנהוג בחומרא זאת נהוג אלא דאין להחמיר רק באם יצאו קצת טפות דם בענין שיש לו דמיון לממסמס קועיה דמא אבל לא יצאו אלא שנראה האדמומית אין להחמיר כלל. והצעתי הדבר לפני מהור"מ יפה ז"ל והסכים לדברי שוב ראיתי לרש"ל שכתב בשם א"ח בשם רשב"א בתלישת נוצה שהביא ב"י שאין לחוש לנקיבת וושט וכתב הוא ע"ז וז"ל ולא עוד אלא נראה בעיני אפילו בסכין דמחמרינן וחיישינן לנקיבת הוושט בין בעוף בין בבהמה נראה דוקא שנחתכה העור כולה אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כי אם במקצת עובייה ולא כולה אין לחוש ואפילו יצא דם אין כאן בית מיחוש עכ"ל וזה שלא כדברי רמ"א כאן שכתב אבל אם לא יצא דם ולא חתך כל העור דמשמע אם יצא דם אע"ג דלא חתך כל העור אסור. אבל נראה עיקר כדברי רמ"א כיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בוושט ואינו נראה לנו או שהדם סותמו דאל"כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם ע"כ אין להקל בחתך אפילו מקצת עור ונראה הדם ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם כמו שזכרנו כנ"ל:

ולא חתך כל העור. זה קאי אבהמה דוקא אבל בעוף אין שייך לומר כן וכ"כ בהדיא בתשובת מהרי"ק שם אבל מ"מ נראה פשוט באם יש על העור של העוף איזו גרד יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות:

(סימן כ"ג) הפמ"ג ס"ק ח' הקיל בבהמה בה"מ בנמצא גמי או חתך באצבע דהוי רק ס' שהיי' משהו רק בעוף יש להחמיר אם לא שבשעת שחיט' לא הרגיש שחתך באצבעו יש להתיר אף בעוף דהוי ס"ס וס' דפלוגתא מהני אף במקום חזקה ועוד דהוי ג' ספיקות. ואם הושט מלא סובין וכדומה התיר אף בעוף ועמ"ש ס"ס ל"ד. ובשו"ת פנים מאירות ח"ב מתיר שחט באצבע שהרי הוא מתוח בחוזק כמו הסימן ועיין שו"ת ז"י חי"ד בזה:

והוי שהייה במשהו וטרפה. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סי' נ"ד בנמצא קש תחוב בין הוושט והקנה מבחוץ יש להטריף דהא דנקט הרמ"א גבי מונח בוושט דיבר בהוה שכן הדרך להמצא ע"י אכילה וע"ש שכתב בתרנגולת שהיה חוט יוצא מפיו ומשכו בחוט והרגישו שהוא יוצא לחוץ כיצד ישחוט אותה והשיב שיש לשחוט לקנה לבדו אף דלכתחל' יש לשחוט שני הסימנים כאן הוא כדיעבד דאם ישחוט הוושט אתי לידי שיהוי כשיחתוך החוט ואחר שחיטה יראה מהיכן זה בא ויבוקש הדבר ונמצא שחוט זה הוא משוך דרך הוושט להזפק ומשם להקורקבן ושם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא והכשירה. וכ' בדב"ש סי' רל"ו השוחט עוף ונמצא בוושט עלה של עשב רך ודק נחתך לשנים יש להחמיר בו משום שהייה כו' וכמ"ש הש"ך ע"ש. ועבבה"ט מ"ש בשם הבעה"ג סי' פ"ו ט"ס וצ"ל צ"ו ומ"ש כי בהכשר כלים צידד להקל ליתא שכ' שאותן כלים יש להכשירם אבל אם נעשה תערובות יותר שבאותן כלים חזרו ונשתמשו כלים אחרים א"צ הכשר ע"ש וע' מ"ש בשם הב"י בחתך באצבע האוחז וכ"כ בפמ"א ח"ב בסי' מ"ב באחד ששחט עוף וחבירו היה מחזיק עוף בשעת שחיט' וחתך גם באצבע יש להכשיר כדאמרי' בחולין דף ל"ב בשחט פרה וחתך דלעת עמה כשרה ואף שי"ל דוקא לדידהו דבעי שיעור שהייה משא"כ לדידן אסור כמו בנמצא גמי דלא דמי לגמי שנמצא באורך הצואר ואינו מתוח וחידוד הסכין שוהה לחתכו יותר מחתיכת הסימן משא"כ באצבע של יד אדם המחזיק בכח די"ל שחתך בוושט ובאצבע בפעם א' וחתך שניהם בשוה ולכך התרתי ע"ש וכ' בזכרון יוסף סי' א' בשוחט ששחט עגל על כסא המיוחד לשחיט' שקורין שראגין והרגיש בשעת שחיטה שנגע בעץ השראגין עם הסכין בתוך השחיטה אבל אמר ברי לי שלא שהיתי כלל וגם לא נזדעזעתי בנגיעתו וגם לא חתכתי בעץ כ"א נגיעה בעלמא וליתר שאת בדקתי בעץ ולא היה שום חתך ומתוך מהירות השחיטה לא ידע אם הוא קודם גמר השחיטה או לאחריו והשיב דאע"ג דבעה"ג סי' ס"ו כ' דלא דיינינן ספק שהייה כשאר ספיקות השחיטה כו' וגם לפמ"ש בחינוך ב"י סי' כ"ד הדין דנדחף ראש הסכין בכותל או קרקע קשה השחיטה פסולה וא"כ י"ל הבו דלא לוסיף עלה דדוקא נדחף בשעת השחיטה ולא בספק מ"מ המנהג בין השוחטים להטריף אם לא נתברר בבירור גמור שלא שחט אחרי הדחיפה ואין מחלקין בין נגיעה קלה ועוד כיון שלא כוון לגמור השחיטה רגילות הוא מכח מהירות שלא להפסיק השחיט' רק לבצע מעשהו ולא מיקרי ספק אם שחט אחרי הדחיפה ומ"מ העלה דכשר כיון שספק אם חחך או לא חתך רק נגע בלי חיתוך ושהייה וספיקא לקולא. ומכ"ש בנ"ד דאיכא ס"ס וגם יש היתר לפי שאומר ברי ואף על גב דבנמצא גמי מטריפין משום דשם טועה וסבר ששהה בחתיכת הסימן ואינו כן רק ששוהה בחתיכת הגמי וכן בחותך אצבע שמחמת בהילתו טועה והחוש מעיד שבודאי הגביה הסכין קצת וכן נוכל לומר בנגעו בראש הסכין בכותל או בקרקע קשה משא"כ בנידון זה נוכל לומר כיון שיודע הלכות שחיטה ואומר ברי לי שלא שהיתי אמרי' ודאי לא חתך בעץ והשחיטה כשרה ע"ש:

יכנו על ראשו להמיתו. עבה"ט וע' בתו"מ בשם שמ"ח ומ"ש בבה"ט בשם דבר שמואל סי' ל"ז ט"ס וצ"ל רל"ז והביאו בלה"ק ועיין בבית יעקב סי' קל"ח וכ' בשבו"י ח"ב סימן נ"ד בשוחט ששחט תרנגול ושחט כל הקנה ונתן העוף מידו בחזקת כשר וכשהביאו לביתו היה חי עדיין ורץ כדרכו וצוה לאחד מבני ביתו לחתוך הוושט לשנים כדי שתמות וחתך בסכין פגום אם יש לאסור משום שהיי' ועיקור במיעוט בתרא או לא. והש"ך בסי' כ"ג ס"ק י"ג משיג על הר"ץ בזה ונ"ל להכריע דודאי לכתחלה אסור לעשות כן ובדיעבד אע"ג דמדברי הש"ך משמע לאסור בדיעבד לא נ"ל כלל דכל שסילק השוחט ידו מן השחיטה לגמרי אחר ששחט הרוב ונקרא עליו שם הכשר שחיטה אם אח"כ העוף שוהה למות אין לפסול בדיעבד אם גמר מיתתה בסכין פגום כיון שכבר יצאה מיד השוחט בהכשר שחיטה אין להטריף תו משום שהייה ובא מעשה כזה לידי בחולה אחד ששחטו לו עוף ושחטו הוושט והקנה הי' שלם והי' חי כבראשונה וצויתי שיניחה לילך עד שתמות מעצמה אולי תהיה כופר נפש של החולה וכל זמן שחיה התרנגולת גם החולה הי' חי עד שבא אחד וקצץ ראשו מיד נעשה החולה גוסס וכל זמן שפרכס התרנגולת לא יצאה נשמתו ע"ש. וכ' במאיר נתיבים סי' י"ז בענין עוף אינדיק שהרוצה להקל שאם ברור להשוחט שכבר נשחט סימן אחד לגמרי ולא התחיל השני מותר להתיז ראשו בקרדום ואין חשש שהייה מיעוט בתרא כ"א בנשחט רוב סימנים טעות הוא בידו וכמפורש להדיא בסמ"ק סימן קצ"ו ולכן חלילה להקל בכך:

וא"י אם ניקב הוושט. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"ב סי' ס"ה בשוחט שהתחיל לשחוט בהמה ושחט מקצת העור ושהה ושחט אח"כ במקום אחר והמקום שחתך בו מתחלה כבסו אותו היטב ובדקו וראה שלא נחתך כל העור אם לא יצא דם יש להקל בפשיטות אלא אפילו יצא דם יש להקל כמ"ש בפר"ח ס"ס כ"ג דלא דמי למריטת הנוצות שעור של עוף הוא דק משא"כ בעור הבהמה אפשר לעמוד על הבדיקה ומ"מ אין ראוי לכל שוחט לעשות כן רק ישאל למורה או בצירוף שאר שוחטים מומחים: