שולחן ערוך, יורה דעה כ״א: שיעור השחיטה בכמותה. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

שיעור השחיטה בכמותה. ובו ה' סעיפים:
כמה הוא שיעור השחיטה (של) הקנה והוושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכוין השוחט ואם שחט רוב אחד מהם בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה ובלבד כשימדדו אותו ימצאו שהנשחט הוא רוב וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי אפילו כחוט השערה דיו:

אם שחט בבהמה האחד כלו וחצי השני ובעוף שני חצאי סימנים פסולה:

לא שחט רוב הסימן במקום אחד כגון שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם ובין שניהם רוב כשרה בין בקנה בין בוושט לא מיבעיא אם שני החתכים שוים בהיקף אחד אלא אפילו האחד לצד הראש והשני לצד מטה כשר בין אם אדם אחד שחט כך בשנים או בג' מקומות בין ששחטו שנים בשני סכינים אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהא הרוב במקום אחד וכשיש רוב אפילו במקום השני כשר ואעפ"י שאין השחיטה מפורעת (פי' גלויה ונכרת) :

שחיטה העשהיה כקולמוס או כשיני המסרק כשר:

היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב (ויודע שלא ניקב הוושט) (ב"י) כשר וכן אם התחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך והחתוך משלימו לרוב כשר :

השוחט. והקשה בדרישה א"כ לפ"ז למה מתירין לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כדלעיל סי' י"ח. ותירץ דלעיל מיירי ששוחט שני סימנים כאחד. וכתב ע"ש להתיר אף בבהמה אם שוחט שני סימנים כאחד ובט"ז חולק ע"ז ואינו מתיר רק בעוף ולא בבהמה משום דבעוף אף אם יקדים באחד יותר מ"מ בדיעבד שנחתך רובו של אחד אין איסור בדבר:

בעוף. ופי' הש"ך הקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום למטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות ועיין לקמן סי' כ"ד וסי' ל"ד:

בבהמה. וכ' מהרש"ל נשחט הקנה כולו והוושט נשחט עור החיצון כולה ועור הפנימי לא נשחט רובה נ"ל לאוסרה. וכן כתב הב"ח:

דיו. וכ' בט"ז מאחר דהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מדידה רק רוב הנראה לעינים יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ועיין פר"ח ובה"י שהחמירו אפי' בה"מ:

בוושט. וכ' בש"ך דמיירי בדלא שהה אפילו כל שהוא. וכתב בה"י דבזמה"ז נוהגים להטריף אם שחט ב' וג' מקומות אפילו לא הגביה ידו ואפילו דיעבד טריפה ופר"ח חולק עליו בק"א ובעבודת הגרשוני סימן ט"ז הורה אם אמר ברי לי שלא נגעתי בסימנים גם לא יצא דם כשרה אפילו שחט ב' וג' מקומות אף ששהה בין ראשונה לשניה עיין בש"ך ובי"ע סי' כ"ג:

כשר. ופי' הש"ך כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ומשמע דזהו אפילו לדידן כשר דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום שלא בקיאינן בבדיקת הושט וחיישינן לנקיבת הוושט מה שאין כן הכא דידע שלא ניקב הוושט לא שייך תו שהייה. והט"ז כ' נראה דלדידן בכל גווני טרפה אם יש ריעותא בסימנים וכתב ע"ז תיפח רוחם של השוחטים תחלה בעור ומעקם החתך כדי שיהיו הסימנין נראין ואח"כ שוחטים לא יפה הם עושים כ' הב"ח בסימן כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט כשר אבל בט"ז כ' דלדידן בכל גווני טרפה כמו בר אווזא שהובא לקמן סימן ל"ג סעיף ח' ובס' נ"ה חולק על הט"ז:

משנה חולין דף כ"ז

שם בגמ' כשינויא בתרא ולחומרא

טור בשם הרמב"ם (פ"א מה"ש דין ט') והרא"ש

שם במשנה

מסקנת הגמרא שם דף כ"ט

טור והרשב"א בת"ה ושכן הוא בת"כ

שם במשנה

ברייתא שם דף כ"ח

מימרא דר' יהודה וכו' דף ל'

הרא"ש בשם רב אחאי

הרא"ש כפי' השני של רב אחא

מהא דרבי אבא בעובדא דההוא תורא וכו' שם

שם בתוס' והרא"ש
(°) ועיין בסי' כ"ג סעיף ב' בהגה המנהג בשהייה

שם בגמ' אפי' לשמואל

פשיטותא דגמרא שם דף י"ט

מסקנת הגמרא שם

וסיים דאם אינו יודע דינו כדין שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב שיתבאר לקמן סי' כ"ג
(°) וכבר כתב הרב רמ"א שם בסוף הסי' דאנן לא בקיאין בבדיקת הוושט ולא מהני בדיקה וע"ש:

המעולה כו'. כתרי דתירוצים לחומרא:

(ליקוט) ובין בעוף כו'. כתירוץ הראשון אבל ר"ב פסק דא"צ וכ"פ במרדכי ממש"ש כ"א ב' אי מה כו' וערש"י שם ד"ה ואינו כו' אבל כו' (ע"כ):
(ליקוט) ובין בעוף. וכ"ד תוס' שם כ"א ב' ד"ה ואינו כו' אבל רש"י שם ס"ל דליתא לתי' קמא וכ"פ רי"ף וכ"פ בסה"ת ממש"ש כ"ח ב' א"ל ר"י בריה כו' וליתא דכל היכא דא"א כדיעבד דמי וכ"כ שם הרא"ש (ע"כ):

ולזה כו'. כמ"ש במר':

אפי' כחוט כו'. בת"כ ס"פ שמיני להבדיל כו' אצ"ל בין פרה לחמור והלא מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו כמלא השערה:
(ליקוט) אפי' כו'. עתוס' קכ"ג ב' ד"ה עולת כו' וכ"ש בחולין כמש"ש כ"ט א' וצריכא כו' וראב"ש היא כמש"ש אלא מאי סיפא כו' מאי רוב כו' (ע"כ):
(ליקוט) אפי' כחוט כו'. דמ"ש רוב הנראה לעינים ר"ל לאפוקי מחצה אע"ג שהוא כרוב מ"מ לעינים כו' אלא ללב ול"ק רובא דמינכר ובת"כ ס"פ שמיני והביאו רש"י שם כו'. ת"ה. ולפי מש"ש קכ"ג ב' עולת העוף כו' ועתוס' שם ד"ה עולת כו' ומשני שם כהנים כו' ליתא לדבריו (עתוס' כ"א ב' ד"ה ואינו כו' והשתא בשלמא א"א כו' אלא אי שרי לחתוך כו'. ועברשב"א בחידושיו שם קכ"ג ב'. וד"ר צ"ע) וגם מת"כ אין ראיה דשם דאורייתא קאמר אלא שי"ל דלא קי"ל כההיא סוגיא דשינוייא דשם בטומאה דרבנן כו' בטרפה כו' שינוייא דחיקא נינהו וגם שי"ל דהלכה כרבה וכן הרמב"ם סתם כדברי מתני' בפ"א מה' אבות הטומאה אלא שבפכ"ג מה' כלים כתב הא דר"ג ועי"ל דכ"ז לכתחלה וכאן לכתחלה בלא"ה צריך כל ב' סימנין ודוחק דשם מטמאינן אפי' בדיעבד ומלשון תוס' הנ"ל משמע דרוב הנראה לעינים אינו רוב מצומצם ומלשון הטור בא"ח סי' תרמ"ה בשם הראב"ד משמע כדברי הרשב"א וע"ש בש"ע סי"א (ע"כ):
(ליקוט) ובלבד כו'. דמ"ש רוב הנראה כו' ר"ל כה"ג דא"א לומר דבטרפות יהיה ברוב כ"ד כשר. ר"נ וכמ"ש בת"כ כו' (ע"כ):

לא שחט כו'. עתוס' שם ד"ה השוחט כו':
(ליקוט) לא כו'. כרב דשם עבד ר"י עובדא כוותיה ור"ז קיבלה (ע"כ):

א) [סעיף א'] כמה הוא שיעור השחיטה וכו' אם שחט רוב אחד מהם וכו' קנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראים גרגרת ורובו של אחד כמוהו ה"ד רוב מתחלת הקרום ולמטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי !הטבעות. שחיטות מהרי"ו. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' והקנה עב מלפניו מצד העור דשם יש טבעות וקרום אבל לצד המפרקת הוא דק דשם אין טבעות כ"א קרום וא"כ לענין שחיטה בעינן רוב עביו ורוב חללו (ר"ל בעינן שישחט רוב החלל מצד מקום העב ולא מצד מקום הדק) ואפי' שחט רוב הקנה בעביו ולא בחללו דהיינו ששחט רוב העב ולא רוב החלל א"נ שחט רוב חללו ולא רוב עביו כגון שנתהפך הסי' ושחט מצד המפרקת לצד העור ג"כ לא מקרי רוב ושחיטתו פסולה עד שישחוט רוב העב ורוב החלל. שמ"ח או' ב' ותב"ש או' ג' שפ"ד או' ב' מנ"י או' ב' זב"צ או' א'.

ב) וה"ה בושט אי ליכא רוב חללו אפי' שחט עור החיצון דושט כולו וחצי חלל הפנימי לא מקרי רובא ופסולה. ש"ך סק"ב. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' קומץ או' ד' מנ"י או' ד' ואפי' אם חתך בעור הפנימי סביב בעיגול מצד חוץ רק שהוא בעובי עור הפנימי ולא הגיע לחלל הושט ברוב חללו בכ"ז לא מקרי רוב ופסולה. קומץ שם. מנ"י שם.

ג) שם. ואם שחט רוב א' מהם בעוף וכו' בר אוזות הזכרים ברוב מהם יש כמו ב' קנים דהיינו שלפעמים הקנה שלו באמצע יוצא כעין קנה אחר אלא שאין עשוי חליות חליות כדרך הקנה וחוזר ומתחבר בקנה וכתבנו לקמן סי' ל"ג או' מ' דכשרים הם דהיינו רביתייהו יעו"ש ומיהו לענין שחיטה אם שחט הבר אווזא למעלה בקנה קודם שמתפצל ושחט הקנה לבדו פשוט הוא דכשרה אלא דאם אירע ששחט למטה במקום שמתפצל ולא שחט רק קנה א' הדע"ק סוף או' ב' נסתפק בזה והניח בצ"ע אבל הרב זבח שמואל בחלק השו"ת סי' יו"ד פסק דטרפה. וכ"פ מקדש מעט סי' ל"ג או' כ"א. ומשמע מדבריו דבעינן רוב שניהם ואם שחט כל הקנה הא' וחצי קנה השני לא מהני יעו"ש. וכ"מ בקומץ כלל י"ח או' ב' וכ"כ זב"צ או' ג'.

ד) שם. וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי אפי' כחוט השערה דיו. כ"כ ב"י בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ הב"ח. פר"ת או' ב' מחב"ר או' א' ובספרו ברכ"י בשיו"ב או' א' תו"ז סי' פ"ט או' ל"ד. אמנם שאר רבני אחרונים החמירו ובעו רוב הניכר לעינים ולא במדידה כל שהוא. פר"ת או' ג' לה"פ או' א' וכתב וכן נוהגין כל השוחטים דטרפה אף בהפ"מ בזה"ז ודלא כהט"ז וש"ע שכתבו אף חוט השערה הוי רוב. וכ"כ הבל"י או' כ' ביה"ל או' א' שמ"ח או' א' ער"ה או' ה' שש"א או' ד' קומץ או' ג' מנ"י או' ג' אך במקום שאין מנהג כתב שם השמ"ח דבהפ"מ יש להכשיר ע"י מדידה בכל שהוא. וכ"כ הקומץ שם. מנ"י שם. ונראה אף להנך דסברי דסגי ברוב כל דהו אם לא בדק הסימנים תכף בלי הפסק זמן אחר שחיטה רק המתין רגע רגעים ומצא רק כדי חוט שער ודאי טרפה דכל שהוא כי האי יכול לבוא בקל ע"י פרכוס והוא שכיח ותלינן בדבר המצוי. כריתי או' ד' חכ"א כלל ו' או' ו'. מנ"י שם.

ה) וכתב שם הקומץ דבושט ודאי אין לסמוך על המדידה מחמת שהוא נמתח וברצותו מרחיב וברצותו מקצר רק בקנה יעו"ש אך בסביבותינו השו"ב בקיאים למדוד על ב' קנים שתוחבים על אורך הושט כידוע ואין שום חשש דנמתח ב' החתוכים בשוה ואדרבא יש להעמיד עליו יותר מהקנה. והמדידה בקנה לדחוק ב' צדיו זע"ז ויוכל להכיר בטוב אך שיהיה רוב חללו והקיפו. ויזהר במדידת הושט שלא ישאר מאומה אף מעט מקרומי הושט שנשארים לפעמים מסבוב דלא כמו שמורגל בפומייהו דהשו"ב דזהו מהקרומים המחברים הקנה לושט דליתא דהכל נכלל בכלל סימנים. מנ"י בלק"י סוף או' יו"ד. זב"צ או' ה'.

ו) [סעיף ב'] אם שחט בבהמה האחד כולו וכו' גם בדין לכתחלה לא סגי באחד ורוב שני בבהמה וגם בעוף בעי שנים שלמים לכתחלה ולא סגי בא' ורוב ב' דכל לכתחלה צריך לשחוט שניהם לגמרי. פר"ת או' ג' ואותם השוחטים המראים חריפות בעצמן ששוחט מהיר הוא וגורם שאין בידו כ"א הדיעבד עתידים לתת דין וחשבון ע"ז לכן מי שנגע יראת ה' בלבו ימשיך ידו מזה. קומץ או' א' מנ"י או' א' זב"צ או' ו'.

ז) שם. ובעוף שני חצאי סימנים פסולה. דכמו דלא עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. רש"י חולין כ"א ע"א.

ח) [סעיף ג'] לא שחט הסימן במקום אחד וכו' בכל הסעי' מיירי בלא שהה ולדידן צריך שלא ישהה אפי' כל שהוא. ש"ך סק"ג. וכ"כ הכריתי או' ה' דהך דהכא וכן בסעי' שאח"ז כקולמוס הכל באופן שלא ישהה כלל אפי' שהייה כל שהוא דשהה מטריפין בכל דהוא עכ"ל. וכ"כ זב"צ או' ז' ועיין לקמן סי' כ"ג סעי' ב' בהגה.

ט) שם. לא מיבעיא אם שני החתכים שוים בהיקף אחד אלא אפי' האחד לצד הראש והשני לצד מטה כשר. פי' כגון שאינם בצד א' אלא כגון ששחט מיעוט הקנה במזרחו ואח"כ שחט לצד מטה בצפונו של קנה ולא בצד חתך הראשון. זב"צ או' ח'.

י) וגם בכאן בשחט לצד הראש והב' לצד מטה כגון דלא שהה כלל ולא העמיד הסכין ולא הגביהה אלא כגון שנדחפה ידו לצד מטה ושחט. זב"צ או' ט'.

יא) וה"ה אם שחט את הקנה למעלה ואת הושט למטה או איפכא שחיטתו כשרה. כנה"ג בהגב"י או' ט' משם כמה רבוותא. זב"צ או' יו"ד.

יב) והא דשוחט בב' וג' מקומות דכשר ה"ד בדיעבד שכבר שחט אבל לכתחלה אסור לשחוט בב' וג' מקומות אפי' בבת אחת ובטבעת אחת. כנה"ג שם או' י"ב בשם דמש"א. שמ"ח או' ג' אלא שכתב דאפי' בדיעבד המחמיר תע"ב. ועיין באו' שאח"ז.

יג) וכתב ביה"ל או' ב' דעכשיו בזה"ז נוהגין כל השו"ב להטריף אם שחט בב' או בג' מקומות אף שיודע בודאי שלא הגביה ידו ואפי' בדיעבד טרפה עכ"ל אמנם הפר"ח בקו"א דחה דבריו וכתב דדין זה הויא מילתא דלא שכיחא ובדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג אלא דהעיקר בדיעבד כשר יעו"ש. וכ"כ הלה"פ או' ב' בל"י או' ג' והתב"ש סוף או' ו' כתב דיש להחמיר שלא להכשיר שום שחיטה ע"י צירוף אפי' בהיקף א' כ"א לצורך גדול והפ"מ וכל בעל נפש ראוי לו להחמיר טפי דלא עדיף מבהמה שהורה בה חכם מסברא יעו"ש. וכ"כ זב"ר סי' ג' או' ב' וכ"כ זב"צ או' י"ב דאין להתיר כ"א בהפ"מ.

יד) ומשמע מסתמיות דברי הפו' דגם בעוף אם שחט בב' או בג' מקומות בדיעבד כשר אבל השמ"ח או' ג' כתב דבעוף יש להטריף בכל גוונא. וכ"כ זב"ר סי' ג' בתמידים או' י"א. יד אליהו או' ה' קול שמחה בסי' זה סעי' ג' או' א' ועיי' עוד לקמן סי' כ"ג או' ט"ו.

טו) [סעיף ד'] שחיטה העשויה כקולמוס. פי' כמו שחותכין הקולמוס באלכסון במדרון כשמתקנין אותו לכתוב. הר"ד עראמה ופו' זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' י"ד. והשמ"ח או' ה' כתב דהיינו שהניח הסכין על הצואר מעוקם קצה אחד לצד הראש והקצה הב' לצד הגוף ושחט כך או שהניח הסכין ישר רק שעיקם וירד למטה או למעלה כשרה. וכ"כ חכ"א כלל ו' או' יו"ד.

טז) ואפי' לכתחלה יכול לשחוט כקולמוס. שמ"ח שם. חכ"א שם. תו"ז סי' פ"ט או' ל"ח. זב"צ או' ט"ו וכתב דכך הם נוהגין גם בעוף. ויש נוהגין שאין שוחטין כקולמוס ורק אם נעשה מאליו.

טוב) שם. או כשיני המסרק. דהיינו שאינו חותך חתוך ישר רק חותך ומעקם וחוזר כנגד המקום שהתחיל וחוזר ומעקם וזה כמו המסרק. ב"י בשם מהר"י בן חביב. פרישה או' ה' ופשוט דצריך שיהיה רוב הסי' שחוט לפי היושר אלו לא היה אלכסון. שמ"ח או' ו' ומיהו לא יעשה כן לכתחלה שאפשר לבא לידי מכשול. שמ"ח שם. וכ"כ המש"ז או' ד' ועכשיו ראוי ונכון שלא לשחוט כשיני המסרק כלל והשוחטים בקיאים הם לשחוט שחיטה הגונה עכ"ד. זב"צ או' ט"ז.

חי) [סעיף ה'] היה חצי קנה חתוך ושחט בו והשלימו וכו' ולדידן בכל גווני טרפה כל שיש רעותא בסימנים. ט"ז סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט"ו. בל"י או' ד' וכתב וכן נוהגין ודלא כהש"כ שכתב בשם הב"ח. וכ"כ השו"ג בסוף הסי' דהכי נקטינן דאין אנחנו בקיאין בבדיקות הללו. וכ"כ התו"ז סי' פ"ט או' ט"ל. זב"צ או' י"ז וכתב וכן נוהגין.

שניהם וכו' ואם יש צורך כגון אוזא דמסמס קועי' דמא לכ"ע מותר לשחוט הקנה ולהניח הושט שלם לבודקו אח"כ ועיין לקמן סי' ל"ג שכתבתי אווזת שמלעיטין ושכיח שחין בושט שיכול בעל נפש להחמיר לשחוט קנה לבד כדי שיכול לבדוק אח"כ ושט ולא יהי' שחוט במקום השחין

רוב אחד היינו רוב של כל חלל הקנה כי הטבעתי' בקנה זולת טבעת גדול' אין מקיפין כל קנה ולכן צריך רוב קנה ועיין ריש סי' ך' מ"ש בזה פלתי.

ורוב שני' וכו' ואם נשחט רוב קנה ובושט כל עור החיצון וקצת מפנימי לא הוי רוב וטריפה ועיין פלתי שהבאתי ראי' ע"כ:

אפי' כחוט השערה והט"ז והפר"ח הן החמירו ודאי לדינא חוט השערה סגי אבל להחמיר כי בקל יפול בו הטעות לא סגי בזה במדידה רק בעינן רוב הנראה לעיני'. ונראה אף להנך דסברי דסגי ברוב כל דהו אם לא בדק הסימני' תיכף בלי הפסק זמן אחר שחיטה רק המתין רגע רגעים ומצ' רק כדי חוט שער ודאי טריפ' דכל שהוא כי האי יכול לבא בקל ע"י פרכוס והיא שכיח ותלינן בדבר המצוי.

כגון שהתחיל וכו' הך דהכא וכן בסעיף אחר זה כקולמס הכל באופן דלא ישהה כלל אפילו שהי' כל שהוא דשהיה מטריפין בכל דהוא ש"ך וט"ז.

וידוע שלא ניקב ושט. ודעת הש"ך אפי' לדידן והט"ז דעתו דלדידן לא שייך דאין אנו בקיאין בבדיקה ונראה דאם עשה קנה פגום ביד יש לחוש אבל אם חצי קנה פגום ע"י חולי מהכ"ת להחזיק ריעות' לושט וכשר:

שיחתכו שניהם עיין ב"י כי יש מחלוקת בין פוסקים אי בעוף יש לכתחל' לשחוט שניהם או בחד סימן סגי וזהו הכל מחמת חומר' אבל שורת הדין פשיט' דהכל בכך מן א' סגי. ולכן לא הבנתי דברי רבינו ב"י דכתב בשם רש"י דכתב בפ"ק דחולין דכל מצות שחיטה בעוף בסי' אחד ויותר מכאן אפי' מצוה ליכא. וכתב וכ"כ רבינו ברוך דהא רש"י בפ' השוחט דף כ"ז ד"ה אחד בעוף דלכתחל' אצריכו רבנן תרווייהו משום הרחק' לעביר' דלמא לא אתא למעבד רובא דחד עכ"ל הרי פשיט' דמצוה של תור' הוא רק חד רק בדרבנן החמירו לשני' ואין זה ענין כלל למ"ש רש"י פ"ק דשם דברי תורה איירי:

ולזה יתכוון הב"י העתיק בשם הכלבו דאיכא רבוותא ס"ל דוקא ושט ותמה הב"י מי הוא זה שיאמר כן הא בגמרא דחי' ליה מהך אווזא דהוי מסמוס דמא וצוו לשחוט הקנה להניח ושט שלם לבודקו ותירץ הב"ח דס"ל דגמרא דחיה ליה לר"א בר אהבה מה דס"ל בדעבד פוסל קנה לבד אבל לכתחל' אי ראוי לשחוט ושט ולא קנה לא אדחי'. ואני אמרתי דס"ל להנך רבוות' דע"כ הגמר' לא נחית לדעת ר"א ב"א רק בס"ד דמעכב #א) אבל באמת הנכון כמ"ש הב"ח לכתחל' אסור דקשי' לי' ר"א בר אהבה ס"ל בע"ז דף נ"ד אף דאין אוסר בהמת חבירו בניסוך לה יין בין קרנים הוה מעשה ואוסר' ומייתי ליה הך דעולא ודר"נ עשה בה מעשה ואסרה. והך דניסוך בין קרנים ודאי מעשה זוטא היא דלא עדיף משימש בכלים לע"ז דפתת' בשמוש מ"מ כתבו התוס' קרוי מעשה זוטא מכ"ש דכאן לא אתעבד מעשה בגוף כלל וזה פשוט ועיין לעיל סי' ר' מ"ש בזה באריכות וקש' לר"א ב"א קשיא הך קושיא בחולין דף מ' חייב שלש' חטאות מכי עביד בה מעשה פורתא אוסר' וכו' וצ"ל תי' הגמ' בחטא' עוף והי' חצי קנה פגום וקשה לר"א בר אהב' א"א לומר כן דהא ס"ל דבעי בעוף דוקא ושט בשחיט' ולא קנה (אף דבמליק' אפשר כשר מ"מ בשחיט' פסול) וקושי' במקומו וצ"ע לכאור'. ולכן ס"ל להנך רבוות' דקושט' דמלת' דאף הוא לא אמר רק לחומרא אבל בדעבד אף בקנ' סגי וא"כ שפיר יתכן פי' ב"ח: א"כ גם מהך אווזא דהוי ביה ספק נקב לית ראי' דשם אין ברירה וא"א באופן אחר כשר וא"ש ודוק כי קושי' גדול' היא לר"א ב"א וצ"ע:

ורוב שנים עיין בש"ך שכתב בשם מהרש"ל אם רוב קנה נשחט ועור החיצון של הושט כולו נשחט והוא שחט אף קצת מעור הפנים של הושט מ"מ לא הוי רוב. #ב) ויש לדבריהם ראי' מהא דפריך כנ"ל שלש' חטאות היכי משכחת לי' כיון דשחט בי' פורת' איתס' ומשני בחטאת עוף בחצי קנ' פגו' וע"ש בגמ' דטרח למצוא דרך אף בבהמ' משכחת כגון שחצי קנה ורוב עור מן עור החיצון של ושט פגו' וכש' דבעינן עד שינקבו שניהם והוא תפס בקנ' ובושט כא' וחתך חתך כל דהו עד שע"י החתך ההוא נשלם רוב מקנ' ורוב מושט והרי מעש' דע"ז וש"ח באים כאחד כי בפגימת הקנה וקרום עליון דושט לא נעשה טריפה כלל ולא נעבד בהו מעשה וע"כ צ"ל כדעת מהרש"ל דכה"ג לא הוי רובא עד דשחט כולו ואין באים כאחד ודוק:

(סימן כ"א סעיף א') ואפילו כחוט השערה. עי' בט"ז. והפר"ח הסכים כן דלרש"י בעי' רוב הניכר ואף דיסוד דברי רבא נאמרו על חצי קנה פגום דלא מטרפי בהכי והרי לא אשתמיט חד פוסק לומר דברוב מצומצם לא הוי טריפה. נדחק הפר"ח דהוא לשון מושאל וכבר השיגו התב"ש. ואולם גם מ"ש התב"ש ליישב דמספקא לן למסקנא אם רבא דאמר הכי משום דהוי גמור לי' כן וא"כ קיימא כן במסקנא דבעי' רוב הנראה לעינים או דמסברא אמר כדי לדחות הקושיא ממחצה ע"מ. ולמסקנא דאמרינן דלכ"ע מחצה ע"מ אינו כרוב תו ל"צ לשינויא דרבא ולהכי פסקו הכא והכא לחומרא עיי"ש. הוא תמוה דאלו לא גמירא כן לרבא ובא רק לדחות הקושיא דהא דבטריפות לא מטריף במחצה ע"מ אף דבעלמא הוי כרוב דבטריפות גמירי רוב אחר דהיינו רוב הנראה וניכר מ"מ בשביל קושיא זו ל"צ להמציא דגמירי דבעי' רוב הניכר הא די לומר דגמירי דבעינן רוב ממש ולא ע"י מחצה דהוי כרוב אבל מ"מ רוב במדידה י"ל דמהני אע"כ נידוק דרבא אמר כן משום דהכא גמירא לי' והו"ל לפסוק כן גם למסקנא. ואולי י"ל דמסתמא לא יפלגו רב ורב כהנא אם גמירא אם לא. ואם נתרץ דהי' גמירא דבעינן רוב ממש יקשה בהיפוך לר"כ דמדאצטריך לגמורי בטריפות דבעינן רוב ממש מוכח דבעלמא מחצה הוי כרוב. ולזה אמר רבא דגמירי דבעינן רוב הניכר וא"כ י"ל דבעלמא בעי' רוב הנמדד או דמהני אפי' מחצה דהוי כרוב ועדיין צ"ע: מה דתמה בפליתי לר"א בר אהבה דס"ל בע"ז דעשה מעשה כל דהו אוסר יקשה פירכת הש"ס מההיא דהשוחט חטאת העוף ולדידי' ל"ש לתרוצי בח"ק פגום דהא איהו ס"ל דושט ולא קנה. וגם לשנוי באומר בגמר זביח' הא פרכי' עלה דא"כ מאי איריא חטאת ליתני זבח. לענ"ד יש ליישב ועי' בתוס' ד"ה א"ה וכו' ותמצית דבריהם מאי דפרכינן על ר"ג דליתני זבח זהו ליכא קושיא כ"כ די"ל דקדשים קלים הוי ממון בעלים. אלא דעיקר הקושיא דליתני עולה ולס"ד דמעיקרא לא הי' חושב זה לקושיא אלא דנקט חטאת לאפוקי זבח אבל לבתר דמסקי' אוקימת' דחצי קנה פגום מסתבר לי' שינויא דחטאת נקט לאפוקי עולה. ביאור דבריהם דלאחר דחדית לן מציאות זה דח"ק פגום ממילא הו"ל למנקט יותר עולה דלא נטעי דנקט חטאת בדיוק דמשכחת בח"ק פגום. אבל לס"ד אין חילוק אי נקט חטאת או עולה. ולפ"ז י"ל דר"א בר אהבה לא מוקי באומר בגמר זביחה עובד' אלא כיון דמסקי' כתנאי נכרי שניסך וכו' ומוקי להברייתא כריב"ב דא"א אוסר דש"ש ולא מצי למינקט זבח דקדשים קלים ממון בעלים אלא דהו"מ למנקט עולה ולראב"א דליכא מציאות דח"ק פגום וליכא למטעי ואין חילוק בין חטאת לעולה ליכא דקדוק אי נקט חטאת או עולה: ובעיקר קושית תוספות הנ"ל שהוצרכו לדחוק דמעיקרא לא היינו חוששי' לקושי' דמאי אירי' חטאת ליתני עולה. תמוה לי דלמאי הוצרכו לזה הא בפשוטו ניחא דהא בעולת העוף אינו חייב על חוץ אא"כ שחט ב' סימנים כמ"ש רש"י וכדמוכח נמי מדברי תוס' הנ"ל. דאל"כ גם לפי אוקימתא דחצי קנה פגום יקשה עולת עוף נמי. וכיון שכן בפשוטו דמעיקרא דהיינו סוברים דר"י דאמר עשה בה מעשה אסרה היינו במעשה רבה ליכא קושיא דליתני עולה דהא נכלל ג"כ בלשון זה עולת עוף. ובאמת בעולת עוף לא משכחת לה דבזה דודאי בסימן א' אסרה דהא בעוף סימן א' הוי מעשה רבה דהכשירו בכך בשחיטה אלא לענין חוץ הוא דלא מחייבא כיון דבפנים בעי' ב' סימנים. אבל עכ"פ מקרי מעשה גמורה ונאסר משום ע"ז. והוא ברור ולית בי' ספיקא. וא"כ כיון דשחט סימן א' אסרה ואידך מחתך בעפר. לזה נקט חטאת דמשכחת גם בעוף. אבל לר"נ דס"ל דאא"א אפי' במעשה רבה שפיר פרכי' דליתני עולה. והוא נכון לולי שרבותינו בעלי תוספות נטו מזה:

רוב אחד כו'. כתב מהרי"ו קנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום ולמטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות עכ"ל וע"ל סימן כ"ד וע"כ צ"ל כן להרא"ש שהרי פירש הרישא בידע דוקא וע"כ בלא החזיר דומיא דסיפא ואם כן הא דקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה היינו משום דבעורף לא שייך ידע ולעולם פסולה: ס"ק י"ד ור"ס ל"ד:

ורוב שנים כו'. כתב מהרש"ל בהגהותיו לטור נשחט הקנה כולו והושט נשחט עור החיצון כולו ועור הפנימי לא נשחט רובו נ"ל לאוסרה ע"כ מתשובת מהר"ם מי"ץ סי' כ"ז וכ"כ הב"ח שמצא כך כתוב:

כגון שהתחיל כו'. בכל הסעיף מיירי בדלא שהה ולדידן צריך שלא ישהה אפילו כל שהוא:

או בשיני המסרק כו'. עיין פירושו בב"י ובפרישה:

ויודע שלא ניקב הושט. כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ב"י וד"מ ומשמע מדברי הרב דזהו אפילו לדידן כשר וכ"כ העט"ז בהדיא דקי"ל הכי וה"ט דכיון דידוע שלא ניקב הושט לא שייך תו שהייה דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום דלא בקיאינן בבדיקת הוושט וחיישינן לנקובת הוושט כדלקמן ס"ס כ"ג בהג"ה משא"כ הכא וכ"כ הב"ח בס"ס כ"ג דהיכא דתפס הקנה לבדו בידו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט קי"ל דכשר ע"ש:

ובין בעוף. בדרישה הקשה כיון שצריך גם בעוף ב' סימנים לכתחלה למה נתיר לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כמ"ש בסי' כ"ד לפי' ה"ר אושעיה והטור כתב בסי' י"ח שוחטין בו דמשמע אפילו לכתחלה. ותירץ דבסי' י"ח מיירי ששוחט ב' סימנים כאחד ומיירי אפילו בבהמה ולא כמ"ש ב"י דבעוף מיירי עכ"ל אומר אני הא דנמשך מתירוץ שלו דאפילו בבהמה יוכל לשחוט בסכין שאינו חד כששוחט ב' הסימנים כאחד לא נהירא כלל להקל בזה שיסמוך ע"ז שיחתוך ממש בשוה בכל אחד ולא יקדים באחד יותר קצת מחבירו דשמא יקדים באחד יותר ויבוא לידי איסור גמור. וקושייתו נראה לתרץ כיון שבעוף כשר עכ"פ דיעבד כשנחתך רובו של א' בזה שפיר יוכל לסמוך שישחוט שניהם כיון דאפילו אם לא יהיה כן אין איסור בדבר כנ"ל:

אפילו כחוט השערה. כן הוא דעת הרשב"א והר"ן ומ"ש בגמרא דבעינן רוב הנראה לעינים לא רובא דמינכר קאמר כעין שאמרו בברכות רובא דמינכר דהכא לא אמר מידי מהיכר' אלא לפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב אע"פ שאין כרוב אלא רואין אותו במראית הלב כאלו הוא רוב מ"ה אמר רוב הנראה לעינים דוקא בעינן ולא רוב הנראה ללב ע"כ אלא דמפרש"י לא משמע כן דפי' בגמרא (דף כ"ח) הנראה לעינים רוב גמור הניכר עכ"ל וא"כ שנזכר כאן היכירא ה"ל כההיא דברכות רובא דמינכר שזכרוה רשב"א והר"ן דהא הם תלו הדבר במה שלא נזכר כאן היכר ורש"י כתב בהדיא היכירא וא"כ משמע רוב גדול וכן איתא לשון זה בש"ע בא"ח סי' י' סעיף ח' רוב הנראה לעינים והתם רוב הניכר קאמר וכן במרדכי בפ"ק דחולין משמע כן שכתב יש רוצים לבדוק ע"י נוצה שתוחבים בסימנים דרך הפה לראות אם נשחט רוב וטעות הוא דשמא אין כאן רוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים עכ"ל משמע דרוב גדול בעינן דאי לאפוקי ממחצה מה שייך זה לבדיקת הנוצה דאפילו למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב לא סגי בבדיקת הנוצה ובאגודה מבואר יותר שכתב דבעינן רוב הנראה לעינים וכיון שהוא מצומצם אין להתיר עכ"ל משמע דבעינן רוב גדול וכן הוא בשחיטות שלנו של מהרי"ו שכתוב בהם ולא רוב במדידה. ונראה להביא ראיה לדעת הר"ן והרשב"א דהא אמרי' בגמ' (דף כ"ח) לשון זה דרוב הנראה לעינים בעינן לענין טריפות דפריך התם על מ"ד דמחצה על מחצה כרוב מהא דמצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשירה ואי אמרת מחצה כרוב הא טריפה הוי אמר רבא שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים ואם כן אם תאמר דרוב הניכר קאמר כדעת המרדכי והאגודה ע"כ דנקיבת הקנה דפוסל ברובו דוקא ברוב גדול וא"כ מ"ט אמרו חצי קנה פגום כשר היה להם לומר אפי' רוב פגום כשר כל שאינו רוב גדול הנראה לעינים אלא ע"כ דכל שהוא רוב אפילו כחוט השערה מיקרי רוב הנראה לעינים ממילא ה"ה נמי לענין שחיטה לקולא ע"כ ודאי יפה פסק בש"ע כהרשב"א והר"ן והטור אלא דמ"מ כיון שמלשון רש"י במרדכי ואגודה משמע להחמיר יש להחמיר במקום שאין הפסד בפרט שמהרי"ו שהוא אחרון כתב דבעינן שיהא רוב מונכר לכל ולא ע"י מדידה כנ"ל:

כקולמוס. פי' באלכסון. כשיני המסרק פי' מהר"י חביב מעקם וחוזר ומתחיל וכתב עליו בפרישה שכשמעקם הסכין בתוך הסי' לכאן ולכאן א"א שלא יעשה עיקור שמעקר הסימנים בעיקום הסכין ולמה שחיטתו כשרה ונ"ל שמבחוץ הוא חותך הסימנים סביבם ומעקם באותו חיתוך עכ"ל. ונראה לדידן אין היתר בהאי כשיני המסרק דאפילו למה שמפרש דחותך מבחוץ וחתיכות עקומות אסור לדידן דהא צריך להוציא הסכין ולחתוך במקום אחר סמוך לו ואנן קי"ל כל שהגביה הסכין אפילו כל שהוא אסור משום שהייה וכן במ"ש הניח זה המקום כו' היינו בלא הגביה כלל הסכין בשעת שחיטה אלא נדחף ממקום למקום בשעת שחיטה ועיין מ"ש בסי' כ':

ויודע שלא ניקב הוושט. נראה דלדידן בכל גווני טריפה כל שיש ריעותא בסימנים כמו בר אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא מובא לקמן סי' ל"ג סעיף ח' בהג"ה דלדידן אסור ה"נ בזה:

(סי' כ"א סעי' א') השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכוין השוחט. ובס' כרו"פ כתב בשם רש"י דאינו אלא מדרבנן דאצרכו תרווייהו גם בעוף משום הרחקה כו' ומזה למד דמה"ת הוא רק חד בעוף והנה בהדיא כ"כ בחה"ר ר"פ השוחט דמדאורייתא בסי' א' סגי בעוף דהא אמרי' דהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה ובהמה נמי ברוב שנים כדאמרי' לק' דאף בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק:

(שם) ואם שחט רוב א' מהם בעוף כו' שחיטתו כשירה ובלבד כשימדדו אותו ימצאו שהנשחט הוא רוב כו' אפי' כחוט השערה דיו. כן פירשו הרשב"א והר"ן הא דאמרינן בש"ס פ' השוחט (דף כ"ט) דבעינן רוב הנראה לעינים דהיינו ע"י מדידה וכ"כ הט"ו אכן מדברי רש"י שם נראה דרוב הנראה לעינים היינו רובא דמינכר ור"ל בלא מדידה ודלא כהב"י שכתב דמדברי רש"י יש לדקדק כהרשב"א והר"ן וז"א וכמ"ש הט"ז. ויש לה"ר לזה מפי' רש"י פ"ק דחולין (דף כא עא) בד"ה שדומין לשנים שמבואר דרוב הנראה לעינים הוא רוב שדומה לשניים וסתם רוב הוא מצומצם. וזה מצאתי בפר"ח. ועי' בתב"ש. ובס' ראש יוסף מיישב דברי הפר"ח. ומצאתי עוד ראיה גמורה לזה ממ"ש רש"י פ' אין מעמידין (דף ל"ז ע"ב) להדיא דרובא דמינכר היינו רוב הנראה לעינים ורוב ע"י מדידה הוא רוב כל דהו וזה ראיה ברורה לפי' הפר"ח בדעת רש"י. וכ"מ מהא דברכות (דף מח) ואו"ח סי' קצ"ז ועי' במשנה בכורות מ"ד. וכ"כ הט"ז והאחרונים דבעי' רוב גמור הניכר לעינים בלא מדידה. ועיין מ"ש סי' ט'. וזה דלא כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' י"ב דרוב הנראה לעינים היינו ע"י מדידה:

(סעיף ג') לא שחט רוב הסימן במקום א' כו' ששחטו ב' בב' סכינים כו' וכשיש רוב אפי' במקום השני כשר אעפ"י שאין השחיטה מפורעת. אע"ג דבית השחיטה מירווח רווח מיהו כשנחתך למעלה או למטה אינו מרווח ואינו מפורעת עכ"ל התוס' והרא"ש ומביאם הב"י. ונראה ללמוד מזה דאם שחט הב' בסכין מלובנת דטריפה לכ"ע אפי' לדעת היש מכשירין שהביא הש"ע סי' ט'. שהרי כיון דשחט הא' תחילה למעלה או למטה. תו לא מרווח רווח כששחט השני ונכוויץ הצדדין מחום הסכין. ונ"מ לדידן בעוף לפמ"ש הפר"ח להכשיר אליבא דכ"ע. ובכה"ג ודאי פסולה: