שולחן ערוך, יורה דעה ג׳: שחיטה אינה צריכה כוונה. ובו סעיף אחד: – עם 17 מפרשים

שחיטה אינה צריכה כוונה. ובו סעיף אחד:
שחיטת חולין אינה צריכה כוונה. אפילו מתעסק בעלמא לחתוך או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחט כהלכתה (ס"א בהליכתה ועיקר) כשרה והוא שראה שלא החליד (פי' ענין נעיצה ותחיבה מלשון חולדה שנכנסת בחורין ובסדקין) הסכין בין סימן לסימן. או תחת העור. ואם מצא הנוצה או השער חתוכים ודאי לא החליד ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל ושחט שחיטתו כשרה. אבל אם נפלה מעצמה פסולה דבעינן כח גברא (ע"ל סי' ז') וכן אם היה הסכין מונח בחיקו או בידו ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה כנפלה מעצמה דמי ופסולה:

כוונה. מדגלי רחמנא גבי קדשים ש"מ בחולין כשר:

החליד. כתב בש"ך ולא חיישינן שמא לא שחט רוב וע"י פירכוס ונפילת העוף נתרחב החתיכה ונעשה רוב וע"ל סי' כ"ד סעיף ה' ולקמן סי' כ"ה:

מסקנת הגמ' חולין ד' י"ב מדיוקא דמתניתין וכרבי נתן בברייתא שם

שם דף ל"א אהא דרב' הוה בדיק ליה גירא לרבי יונה וכו'

שם בגמרא מדיוקא דמתני'

שם במשנה

הרשב"א בת"ה והרא"ש שם

אפילו מתעסק כו'. שם ל"א ב' מדגלי רחמנא מתעסק כו':

או שזרק כו'. ברייתא שם ושם ובדרך לא זו אף זו דבמתעסק אפילו רבנן מודו כמ"ש שם ורבנן נהי דלא כו':

בין כו' או כו'. ע"ש ל' ב':

(ליקוט) ואפי' כו'. שזהו רבותא יותר כמש"ש וצריכא דאי כו' ועתוס' י"ב ב' ד"ה זרק כו' ובבא ראשונה אפילו לרבנן כמש"ש ב' ורבנן נהי כו' (ע"כ):

וכן כו'. ג"כ מטעם הנ"ל דבעינן כח גברא וכמ"ש בתוספתא ולא כו' כנ"ל (ס"ס ב'):
(ליקוט) וכן אם כו'. ול"ד למש"ש ב' לר"ג שנפלה מן הגשר וכן בספ"ב דב"ק בנזקין היתה אבן מנחת כו' ונפלה בנזקין חייב דכאן בעינן כח גברא כנ"ל וכמ"ש בסי' ז'. הרא"ה דלא כת"ה (ע"כ):

א) [סעיף א'] שחיטת חולין א"צ כונה. וטעמא מדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר מכלל דחולין שרי ולא בעי כונה. חולין ל"א ע"ב. ב"י. לבוש. ט"ז סק"א. אבל כח גברא מיהו בעינן דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר שתהא הזביחה באה מכחך. לבוש.

ב) שם. שחיטת חולין א"צ כונה. ומיהו אע"ג דלא בעינן כונה לשחיטה מ"מ לא מצי ברוכי ואפי' תכ"ד דהא לא נתכוון לשחוט. זב"ת או' א' ועיין לקמן או' ך'.

ג) שם. או שזרק סכין וכו' ואפי' היה הזורק חש"ו ששחיטתו כשרה בעומד ע"ג כדלעיל סי' א' כשרה דהא נשחטה מכח אדם. שמ"ח או' א' מש"ז בסוף הסי' מחב"ר או' ד' זב"ש או' א' זב"צ או' א'.

ד) שם. או שזרק סכין וכו' ל"ש שחט בהליכה ל"ש שחט בחזרה שחזר הסכין לאחוריו מחמת המכה. הרשד"ם בראש חי"ד בסי' ג' מקיצור ה"ש שחיבר. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח או' א' פר"ת או' א' שמ"ח או' ג' מחב"ר או' ה' זב"ת או' ב' זב"ש או' ב' זב"צ או' ב'.

ה) שם. או שזרק סכין וכו' ומתוקמא בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלוא צואר דסגי בהליכה. ורש"י שכתב שחתכה בהליכתה והכתה בכותל וחזרה וחתכה מתוקמא בסכין שיש בו כמלוא צואר לבד דבעינן הולכה והובאה. זב"ת שם. ועיין לקמן סי' כ"ד סעי' ב'.

ו) זרק אבן והכה בסכין והלכה הסכין ושחטה נ"ל דפסולה מספק דכח כחו הוא ודילמא דלאו ככחו דמיא. שמ"ח או' ב' מחב"ר או' ו' זב"ש שם. זב"צ או' ג'.

ז) ואם זרק סכין למעלה והלכה לצדדין ושחטה נ"ל דכשר דמכחו הלכה דאי לאו כחו הוא היתה יורדת למטה כנגדו ולכן אם זרקה למעלה ואחר שעלתה למעלה ירדה למטה כנגדה ושחטה בירידתה פסול. וכל הפסול משום דלאו כחו הוא אפי' נתכוין לשחוט לא מהני. שמ"ח או' ג' זב"צ או' ה' ואו' ו'.

ח) ואם !ואם זרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהמה שנשחטה אמה או בנה היום שחיטתה כשרה. וה"ה אם זרק סכין בשבת והלכה ושחטה כשרה. ודלא כזכרון יצחק סי' צ"ו. פ"ת או' א' זב"צ או' י"ד.

ט) שם. ואם מצא הנוצה או השער וכו' נוצה שייך למימר בעוף ושיער שייך למימר בבהמה ולכך נקט תרווייהו. זב"ת או' ג'.

י) שם. ואם מצא הנוצה או השיער חתוכים וכו' ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב בעוף וע"י פרכוס ונפילת העוף נתרחב השחיטה ונעשה רוב כמ"ש הרב בסי' כ"ה סעי' א' ש"ך סק"א. כריתי או' א' זב"ת או' ד'.

יא) שם. אבל אם נפלה מעצמה פסולה וכו' ואפי' תפס סכין בידו ופתח ידו ונפלה הסכין ושחטה ה"ז פסולה ואפי' פתח ידו בכונה שתלך ותשחוט לא מהני כיון דליכא כח אדם. שמ"ח או' א' מש"ז או' א' קומץ כלל ב' זב"צ או' ד'.

יב) ואם נכשלה רגלו בסכין ונתזה הסכין ושחטה פסולה. פר"ת או' א' שמ"ח או' ד' מחב"ר או' ז' וכתב ודלא כהפר"ח. זב"ש או' ב' זב"צ או' ז'.

יג) וה"ה אם בשינה דחף הסכין והלכה ושחטה או בהקיץ בלא כונה כלל נמי פסולה וכ"ש אם דחפו גוי וכיוצא בו על הסכין והלכה ושחטה דפסולה ואפי' אם ישראל דחפו לחבירו על הסכין והלכה ושחטה יש להחמיר ג"כ דהראשון לא קעביד מעשה דכח כחו הוא והשני לא כיון לשום מעשה. שמ"ח שם. ואפי' נתכוון להפיל חבירו על הסכין שתשחוט יש להחמיר. תב"ש או' ח' זב"צ או' ח' ואו' ט'.

יד) שם. אבל אם נפלה מעצמה פסולה וכו' ודוקא שנפלה סכין מאליה שלא עשה אדם מעשה כל עיקר אבל אם עשה אפי' סיוע קצת בנפילתה כגון שהתחיל להפילה ונפלה מעצמה א"נ שנפלה מעצמה אלא שהוא סיוע קצת הגם דגם זולת סיוע דידיה נופלת היתה אעפ"י כן קרינן ביה וזבחת. פר"ת או' א' זב"צ או' יו"ד.

טו) ואפי' בעת שזרק סכין לא היתה שם בהמה ואחר זריקה נזדמנה שם ונשחטה נמי שרי דהא מעשה עביד. פר"ת שם. זב"צ או' י"א.

טז) ואם נפלה מעצמה וראה הסכין בנפילתה ונתכוון שתלך ותשחוט בנפילתה הא נמי פסולה דהא איהו לא עביד מעשה. פר"ת שם. זב"צ או' י"ב.

טוב) ואם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה וכיוצא שחיטתו פסולה. רש"ל ביש"ש פ' השוחט סי' י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ה' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' א' מחב"ר או' ב' קומץ כלל ב' שש"א או' ב' יא"פ. זב"ש או' א' ולא סגי מה שמחשב בלבו לנחור וכו' אלא בעינן שמוציא בשפתיו. שפ"ד שם. זב"צ או' י"ג.

חי) מעשה שהיה שהשוחט היה בידו תרנגול לשחוט והניח הסכין על צואר התרנגול לשחוט ובא א' ודחף אותו בהליכתו בלא כונה ונשחט התרנגול בדחיפה זו בנידון זה יש להסתפק ואסרנו העוף מן הספק. זב"צ או' ט"ו.

יט) וכל זה הספק היינו משום דחבירו לא נתכוון לשחיטה אבל אם חבירו נתכוון נדחפו כדי לשחוט התרנגול אין ספק דזה מותר דזה הוי כאלו אחד תפס הסכין לשחוט ובא חבירו והוליך יד השוחט כדי לשחוט ושחט וזהו ודאי דהשחיטה כשרה. זב"צ או' ט"ז.

ך) וי"א דלכתחלה בעינן כונה מעלייתא דהא בעי למיברך. קומץ כלל ב' ועוד כדי לכוין לקיים מ"ע של השחיטה וגם לתקן הנשחט אולי יש בו איזה מגולגל. ועיין לעיל או' ב' ובסי' א' או' א'.

כא) שם. כנפלה מעצמה דמי ופסולה. והיינו להחמיר בשל תורה. ב"י בשם הרשב"א. ולפ"ז לחומרא הוי שחוטה ואסור לשחוט אחר שחיטה כזה את בנה מטעם איסור אותו ואת בנו. חי' רע"ק.

ואם מצא נוצה ולא חיישינן דלמא לא שחט הרוב רק ע"י פרכוס נתרחב לרוב ש"ך:

כח גברא ואם הוצרך להפיל באונס הסכין דעת הפר"ח מכל מקום להכשיר דעכ"פ אתא מכח גברא ובכוונה ע"ש. ועיין פלתי מ"ש בכאן בישוב דברי רמב"ם ודברי התוס':

א"צ כוונה אמרינן בגמ' דחולין דף ל"ב אמר רבא שחט פרה ונשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן (פירש"י דמכשיר שחיטת חולין בלי כוונה) פרה פסול בהמה כשרה דשלא במתכון מכשיר אבל הפרה פסול אע"ג דהוא שלא בכוונה ולא מיפסלו מחמת מלאכה מ"מ מיפסלי משום ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה עכ"ל והרמב"ם פסק פ"ד מהל' פרה הלכה י"ח נשחטה אחרת עמה גם הפרה כשרה שהרי לא נתכוון למלאכה ותמה הכ"מ דהוא נגד גמרא ערוכה הנ"ל ובפרט דרמב"ם פסק בהל' שחיטה כר' נתן דחולין לא בעי כוונה והכ"מ כתב אולי גי' אחרת הי' לרמב"ם בזה וצ"ע #א): ומה שנ"ל ליישב דס"ל להרמב"ם הא דאמרינן בשחט אחרת שלא בכוונה דמ"מ שפסול משום אותה ולא חברתה אף דלא נתכוון לשחוט חברתה כלל וממילא נשחטה משום דאל"כ קשה ל"ל כלל הך קרא אותה ולא את חברתה בכוונה הא בלא"ה פסול משום מלאכה והיסח הדעת כמו דלעת. אך י"ל בכה"ג כי ודאי לא התיז ראש שני בהמות כאחד רק הוליך או הביא בסכין לשחוט שני בהמות פרה וחולין כאחד וא"כ דרך משל אם הביא סכין באורך הצוואר החולין ואח"כ הפרה טרם שהגיע הסכין לשחוט צוואר פרה כבר נשחט עכ"פ רובו של צוואר החולין כטיב וסדר השחיטה א"כ כשהתחיל לשחוט הפרה וכבר נשחט רוב החולין אזלא ליה המלאכה ואין דומה לדלעת שקוצצה בעת השחיטה וא"כ מחמת מלאכה כשר וקמ"ל התורה דמ"מ פסול משום אותה ולא חברתה אבל לעולם י"ל דמיירי בכוונה רק יש להבין בממ"נ אם אתה אומר בשחיטת פרה כבר נגמר שחיטת חולין ותו לא מפסל משום מלאכה רק משום אותה וכו' גם משום אותה וכו' לא תפסול דכבר כלתה שחיטה ואין זו בבת אחת. ואם נאמר מ"מ הוי אותה וכו' אף משום מלאכה שייך בי'. אך יש לחלק ודאי אם רוב חולין נשחט אף דנשחט אח"כ המיעוט כבר כלתה מלאכה דהא נשחט רובא דבי' תלי' חיותא וטריפות וכשרות אבל לענין שם שחיטה כ"כ דשחוט אף דכבר שחט רובא מ"מ שחיטה מיקרי וכ"כ רש"י להדיא גבי איבע' שהה והחליד במיעוט סימנים שפיר י"ל אף דכבר שחט רוב מחולין מ"מ כיון דטרם דגמר השחיטה התחיל לשחוט הפרה כחד שחיטה יחשב ופוסל מחמת אותה וכו' ולא דמי אלו שחט א' בבוקר ושני בערב דחד שחיטה איהו. אך זהו אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף אבל אם אין לשחיטה אלא לבסוף ותחילת שחיטה אין קרוי שחיטה ואם שחט קדשים מבחוץ לא מפסל ואם פשט בפרה בגדיו קודם ששחט רוב לא מטמא בגדים כמבואר שם חולין דף כ"ט ע"ש: א"כ אם הרוב נשחט מחולין קודם שהחל לשחוט הפרה לא ימלט שטרם ששחט רוב מפרה שכבר נגמר כל שחיטת חולין ובזה ודאי דלא שייך אותה דהוי כמו א' בבקר וא' בערב וא"כ א"ש רבא ס"ל זבחים ד"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף א"כ ל"ל דקרא אותה אתיא באותן דשחט חולין ופרה בהבאה אחת זא"ז וא"כ טרם דהקל לשחוט פרה כבר נשחט רוב חולין דא"כ טרם נשחט הרוב מפרה כבר נגמר שחיטת חולין ולא שייך אותה וכו' דזה בבקר וזה בערב דקיי"ל אין שחיטה אלא לבסוף. וכמ"ש וע"כ אותה בא למעט דנשחטה חולין שלא במכווין ולא שייך ביה מלאכה ומ"מ מיעטה התורה אותה אבל אנן לא קיי"ל כרבא כ"א כרבי יוחנן דס"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה א"כ שפיר י"ל כמ"ש דיש הבדל בין אותה וכו' ובין מלאכה ואין צריך לדחוק לומר דקרא ושחט דאיירי בכוונה ימעיט שחיטת חולין שלא בכוונה ולכך מכשיר הרמב"ם ודו"ק:

כח גברא וא"צ דעת גברא דאפי' חש"ו שחיטתן כשירה מידי דברי בו אזכרנו דלא הבנתי לכאורה דברי התוס' דהקשו חולין דף י"ב ד"ה מאן תנא דמשמע דאף באחרים עומדים על גבם לאו בני דיעה ובגמ' דגיטין אמרינן כשאחרים עע"ג ה"ל בעלי דעה והאריכו ולא ידעתי מנלן זה דלמא הגמ' באמת לא דייק מהך באחרים עע"ג רק מרישא דקתני לא ישחטו שמא יקלקלו ואיירי באין אחרים עע"ג וקשה מה שמא יקלקלו הא מקלקל ועומד ואין כאן שחיטה כלל דלית כאן כוונה כלל ולרבנן הא בעי' כוונה וזולת זה אין כאן שחיטה ואפי' נימא לרש"י דדייק מיניה דאין שוחטין לכתחילה אפי' באחרים עע"ג א"כ י"ל גם חוץ מחש"ו איירי בעע"ג ומ"מ לכתחילה פסול דזה אינו המשך וקישור המשנה דקתני ואם שחטו שחיטתן כשירה חוץ מחש"ו מורה בבירור דאפילו בדיעבד נמי פסול וע"כ איירי באין עע"ג ומשמע דחיישינן רק דיקלקלו ולא בשחיטה בעצמתו ודוחק לומר די"ל משנה קתני לכ"ע הן לרבנן והן לר"נ ולכך קתני שמא יקלקלו משום ר"נ דלדידי' בעצם שחיטה כשירה מ"מ משום שמא יקלקלו פסול' משא"כ לרבנן באמת בלא"ה פסול משום דאין כאן כוונה לשחיטה ולכך דייק הגמ' מסיפא דר"נ היא ולא רבנן דלרבנן לא מועיל עע"ג להכשיר דלית כאן כוונה ובזה שפיר דייק התוס' אך זה דוחק מנ"ל לתוס' לומר כן ולהקשות קושיא ולא פי' כפשוטה דעיקר דיוקא מרישא. ואולי י"ל דהא דמועיל לענין כוונה אחרים עע"ג משום דאמרינן אדעת' דהו קעביד וקשחט וא"כ אם רק בתחילה שהחל לשחוט היה הגדול עומד ואח"כ הלך לו כשר מחמת כוונה דעל דעתו שחט אבל בשביל שמא יקלקל בעי שיעמוד מתחילה ועד סוף וא"כ י"ל הא דתנן חש"ו שמא יקלקלו דהיינו דעמד בתחלת שחיטה והלך לו אבל כולם ששחטו ואחרים רואין מתחלה ועד סוף כשר וא"ש וצ"ע:

שזרק סכין. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ו שכתב דאם זרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהמה שנשחט אמה או בנה היום יש לאסור השחיטה משום דכתב התב"ש בסק"ט דחולין סתמא כשר משום דסתמייהו לשחיטה עומד וא"כ כיון שהבהמה שנשחטה בלא כוונה אסור משום או"ב לאו לשחיטה עומד ביום ההוא ואסור משום שהיה בלא כוונה עכ"ד ע"ש. ולפ"ז ה"ה אם זרק סכין בשבת ג"כ השחיטה פסולה דהא לאו לשחיטה עומד ביום ההוא משום איסור שבת מיהו באמת נראה דבתרווייהו השחיטה כשירה דאין ענין זה כלל לדברי התב"ש דהכא אע"ג דלאו לשחיטה עומד ביום ההוא משום אסור שבת או או"ב עכ"פ עומד לשחיטה למחר. וגם היום אף דלאו לשחיטה עומד מ"מ הא אינו עומד לשחיטה פסולה וא"כ יותר עומד לשחיטה כשירה משחיטה פסולה דלשחיטה פסולה אינו עומד כלל אבל לשחיטה כשירה עכ"פ עומד למחר. ותדע דהא ודאי יש הרבה בהמות שאינם עומדי' לשחיטה ביום ההוא רק לחלבה או לגדל ולדות כמבואר בא"ח סי' תק"ה לענין חליבה בי"ט ואם כדבריו דבעינן שיהא עומד לשחיטה ביום ההוא א"כ מוכרח לומר דגם בהנך בהמות אסור שחיטה בלא כוונה וא"כ הו"ל להפוסקים לפלוגי גם כאן דדוקא בעומדת לאכילה. אלא ודאי דלא בעינן שיהא עומד לשחיטה ביום ההוא רק כיון דסוף בהמה לשחיטה כשר בלא כוונה:

ושחט. עיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט:

כשירה. עיין במג "א סי' קנ"ח ס"ק י"ב שכתב דבזה לא שייך לברך ע"ש:

ואם מצא הנוצה כו'. ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב בעוף וע"י פרכוס ונפילת העוף נתרחב השחיטה ונעשה רוב כמ"ש הר"ב בסימן כ"ד ס"ה וע"ל סימן כ"ה ס"ק ד':

אינה צריכה כוונה. מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שפסול דהיינו שוחט שלא בכוונה לשוחטה דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא השחיטה לשם בן בקר ש"מ בחולין כשר ומ"מ אם נפלה בלא כח גברא אמרינן בסמוך דפסול משום דזבחת הוי לכל הפחות כמו ועשית שצריך להתכוין לשום מעשה דבעינן כח גברא ובפרישה בהג"ה כן הקשה במה דאמרינן כאן מדגלי רחמנא כו' אמאי לא נימא כן גבי ושחט דדרשינן מיניה ריש השוחט דלא לשוויה גיסטרא ה"נ נימא מדגלי בקדשים כן ש"מ דבחולין שרי בגיסטרא ונכנס שם לדחוקים ולק"מ דהא פירש"י על גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים והיינו שא"צ לחתוך כל המפרקת כמו שיתבאר בסימן כ"ד וא"כ קולא הוא דקמ"ל קרא בקדשים ק"ו בחולין ואעפ"י שראבי"ה פירש שאסור לחתוך כל המפרקת לשנים וכבר כתב רמ"א שהמנהג כך להחמיר יתבאר שם דאינו אלא חומרא בעלמא ואין האמת כן וגם לראבי"ה אין כאן קושיא כלל דזה פשוט דבעינן בחולין שחיטה כמו בקדשים וכל שנתמעט בקדשים מן ושחט ממילא לא הוה שחיטה כלל ע"כ פוסל גם בחולין דהא עכ"פ שחיטה בעינן משא"כ מידי דאימעט מן בן הבקר או שאר לישני דקרא נימא דדוקא בקדשים אמעוט דבחולין לא כתיבי הנך לישני ולא בעינן להו כלל דלא בעינן בחולין רק מה שבכלל ושחט וזה פשוט לכל מבין:

(סימן ג סעיף א) או דזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה כהלכתו כשירה. והוא הדין אם חזרה לאחוריה מהכותל מחמת ההכאה ושחטה כהלכתה כשירה דהא נמי ה"ל מכח גברא כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ז) גבי רוצח. ובפ"ק דחולין מדמה שחיטה לרוצח. ושוב מצאתי שכ"כ בשו"ת זכרון יוסף בחי"ד והוכיח כן מחולין (דף יב ב):

א"צ כוונה. עיין בה"ט וכתב יש"ש פרק השוחט סי' י"ג אם השוחט כיון להדיא שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה לא נקראת שחיטה ואינו בכלל וזבחת ע"ש והביאו המחב"ר: