שולחן ערוך, חושן משפט צ״ח: סדר גביית החוב והמבקש זמן לפסול שטרו אם לא בא בזמנו ובו י"א סעיפים: – עם 18 מפרשים

סדר גביית החוב והמבקש זמן לפסול שטרו אם לא בא בזמנו ובו י"א סעיפים:
סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא שטר חוב מקוים אומרים ללוה שלם אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו ואפי' שמענו שנתייאש (פי' תרגום ונואש ממני שאול וזה כי מי שלבו הומה על דבר מה ואח"כ נח ואינו חושב עוד בדבר ההוא יאמר עליו ל' יאוש) מהחוב לגמרי ואמר וי לחסרון כיס אינו יאוש (ואפילו ראה המלוה שכתב כל נכסיו לבניו ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא ושתק אפ"ה לא אמרי' דמחל) (טור) ואפי' אין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה:

צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם למה לא תבעו עד עתה אם יראה לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמיתו:

אין יורדים לנכסיו עד שיודיעוהו תחלה אם הוא כאן או במקום קרוב ואם טעה הדיין והוריד לנכסיו קודם שיודיעוהו מסלקים אותו:

טען הלוה ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזויף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו ועדים במקום פלו' והם פלו' ופלו' אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעים לו זמן להביא עידיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לו ראיה יחזיר ואם היה המלוה אלם (פי' תקיף תרגום חזקו ואמצו תקיפו ואלימו) ושמא אינו יכול להוציא מידו מניחים ע"י שליש (ומן הסתם נותנין לו זמן שלשים יום) (טור):

קבעו לו זמן להביא ראייה לבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני לא בא כותבין עליו פתיחה ומשמתין אותו והוא בנידויו צ' יום שלמו צ' יום ולא בא בית דין כותבים לו אדרכתא (פי' שטר שב"ד כותבים למלוה ומדריכין אותו שיפרע מחובו על נכסי הלוה) על נכסיו ומתירין לו נידויו ואין כותבים אדרכתא עד ששולחים ומודיעים לו והוא שיהא קרוב לב"ד יום אחד ויש מי שאומר שני ימים ואם היה רחוק יתר על זה אין צריכין להודיעו.

במה דברים אמורים כשהיה כל תשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראייה ואבטל השטר אבל אם אמר איני בא לב"ד מיד כותבין אדרכתא בין על הקרקעות (טור סעיף י"ב בשם הרמב"ם) בין על המטלטלין וכן אם השטר על פקדון אין ממתינין לו תשעים יום אלא כותבים אדרכתא על נכסיו מיד:

זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כותבין אדרכתא על הקרקעות אבל על המטלטלים אפי' אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אין מורידין המלוה למטלטלים שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ואם לא ימצא (המטלטלין) מה יטול ואפי' היה למלוה קרקע שמא תכסיף או תשתדף (פירש"י תבור ותפחת מדמי') ואע"ג דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי יהבינן להו ביד שליש ויהבינן זמן הראוי לב"ד אי מרע לשטרא בגו ההוא זמנא איתרע ואי לא יהבינן להו ביד המלוה.

אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא הקרקעות מידו אחר שנפסל שטרו מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפי' אם הוא במקום רחוק שצריך לשהות י"ב חדש לילך ולבא שיירא משם:

כיצד כותבים האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו כותבים איש פלו' נתחייב לפלו' בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו ואח"כ שמין לו שלשה באותו שדה כנגד חובו ומכריזין עליהם כפי מה שיראה (ובטור סי' ק"ב ס"ב הביא זה ג"כ) עד שיפסקו המוסיפין ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין האדרכתא כך איש פלו' נתחייב לפלו' כך בשטר חוב שבידו ולא נתן לו חובו ולא מצינו לו נכסים בני חורין וכבר קרענו לשטר שיש לו עליו ונתננו לפלו' רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו לו וכל הקרקעות שמכר מזמן פלו' והלאה יש לו רשות לגבות חובו מהכל ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם מצא לו נכסים משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהם וקורעים שטר האדרכתא וכותבין לו שטר הטרפא כיצד כותבין איש פלו' בן פלו' זכה בדין לטרוף בדין בחוב שפלו' חייב לו שהוא כו"כ בשדה פלונית שלקחה פלו' בכך וכך מזמן פלו' וכבר קרענו האדרכתא שהיתה בידו והרשינוהו לטרוף מזה בכך וכך ואחר שכותבים הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאים לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו מהקרן וחצי השבח ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ואח"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום אם היה הלוה עמנו במדינה משביעין את הטורף בנק"ח שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר ואח"כ מורידים אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו וכותבין הורדה וכיצד כותבין אחר ששמנו לפלו' בשומא שהיתה בידו והכרזנו ל' יום כראוי והשבענו את זה הטורף ואת הבעל חוב הורדנוהו לשדה פלונית להיות משתמש בה כדרך שאדם משתמש בקניינו ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זו משיפסקו ימי ההכרזה (שם בפ' הנושא) ואם יש טעות באדרכתא אינו אוכל פירות אפי' מיום ששלמו ימי ההכרזה:

כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל טירפא שאין כתוב בה קרענו לאדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענו לטירפא אינה שומא:

כיצד כותבין אדרכתא על נכסי יתומים יתבאר בסי' ק"ט:

לבניו. אפי' כשהי' שכ"מ וכן מבואר שם בבעה"ת שממנו מקור הדין וכן מוכח בש"ס ופוסקים בא"ע סי' ק"ו ע"ש ודלא כב"י וע"ל סי' פ"א ס"ב בהג"ה. ש"ך:

דמחל. דאע"ג דבכתובת אשה מהני כה"ג כמ"ש הט"ו בא"ע סי' ק"ו הא אמרי' בש"ס דדוקא בכתוב' הקילו כיון דחלק לה כבוד לחלק עם הבנים אף דלא ניתן לה חלק כ"כ כמו הבנים אמרינן כיון דשתק' מחלה אבל בשאר ב"ח לא הקילו מן הסתם לומר כן. סמ"ע:

מודה. שעדיין לא פרעו אלא שטוען דמחל לו כ"כ הסמ"ע ור"ל הואיל ולא תבעו כמה שנים מחל לו אבל אם טען דמחל לו בפירוש פשיטא דנאמן במגו דפרעתיך דאמרינן כיון דמחל לו תו לא איכפת ליה בשטר וכמ"ש סי' פ"א וע' בב"ח מ"ש בזה ודבריו תמוהין עכ"ל הש"ך *ע"ל סי' רמ"א ס"ב בהג"ה ולעיל סי' י"ב ס"ח ע"ש בסמ"ע וש"ך וצ"ע שלא הביאו כאן שום דבר מזה:

קרוב. בסי' ק"ו יתבאר דהיינו כשיעור שיוכל השליח לילך אליו ולחזור בשלשים יום ומ"ש בסמוך ס"ה דאין נותנין לו זמן רק יום או יומים שאני התם שכבר הודיעוהו ונתנו לו זמן מוקדם. סמ"ע:

זמן. לפי ראות עיני הב"ד כמה צריך לו והטור שכת' ל' יום היינו מן הסתם כשאין הב"ד יכולין לשער הזמן וז"ש הרמ"א ומן הסתם כו'. שם:

שליש. אבל אם יש ממש בדברי הלו' והמלו' אלם אזי נותנין לו מתחל' צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן וכ"כ ב"י בשם בעה"ת עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך משמע מדבריו דהני צ' יום נותנין לו מיד כשטוען מזויף ולא נהירא דפשוט דצ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם כתיבת האדרכתא כדאיתא בש"ס ואם כדבריו יהי' הבעה"ת נגד הש"ס עכ"ל:

פתיחה. פי' כתב נידוי ובש"ס אמרי' דל' יום הראשונים לא נחתינן לנכסיה דאמרי' דלמא קטרח בזוזי דניזף ליה מצעאי לא נחתינן לנכסי דאמרי' דלמא לא אשכח למיזף וקטרח למזבן בתראי נמי לא דאמרי' הלוקח שרוצ' לקנות נכסיו קטרח בזוזי ומה"ט לחוד לא הו' ממתינין ליה צ' יום דהא בסי' ק' יתבאר דאין נותנין זמן כדי לטרוח ולפרוע רק ל' יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד אלא שאני הכא דטוען שאינו חייב ושיש לו עדים שהשטר מזוייף ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה מ"מ מועיל טענתו להא דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום דהיינו אחר ס' יום מחרימין ליה. ובסוף צ' כותבין אדרכתא. סמ"ע:

מיד. ואפי' ל' יום הראשונים דלפני צ"י אין נותנין לו מאחר שמסרב מלבוא לב"ד. שם:

אין ממתינין. ומ"מ נותנין לו ל' יום הראשונים מאחר דטוען יש לי ראי' לבטל שטר הפקדון ולשון וכן לאו דוקא שדומ' בכל ענין לדין הקודם אלא דר"ל שגם בפקדון אין ממתינין ליה צ' יום. שם:

שמא. אבל אקרקע כותבין אדרכתא וליכא למימנע מהני חששות דהא גם בנשאר' בידו נלקה במכה זו שבאה משמיא. שם:

הראוי. (כל מקום שהב"ד קובעין זמן הוי שבת וי"ט בכלל הזמן אע"פ שא"י לעשות בשבת וי"ט אותו הדבר שקבעו עליו כ"כ ש"ג. ולי נרא' שהכל לפי ראות הדיין שאם קבעו לו זמן ג' ימים והוא עי"ט הדבר ברור שבאותן ג' ימים אינו יכול לעשות כלום ובודאי דג"י אחר י"ט קאמרי וע' בדינים אלו בתשובת הראנ"ח ח"א סימן כ"ח ובהרשד"ם חח"מ סי' פ"ו ושצ"ו ובמהרש"ך ח"ב סי' קנ"ו ובתשובת מהר"ש הלוי חלק א"ע סימן י"ד ובמהר"ם אלשיך סי' י"ז. כנה"ג):

לילך. ואם בעי טפי מי"ב חדש נותנין לו זמן יותר ארוך וגם לא תלוי הדבר בדשכיחי שיירות ודלא כב"י ע"ש. סמ"ע:

שיראה. ובעה"ת כת' בשם כמה גדולים דצריך שומא והכרז' כמו בשל יתומים כיון שנמכר שלא מדעתו ע"פ בית דין והבית יוסף הביאו בסימן ק"ג ומהתימא שהמחבר והרמ"א סתמו כאן כדעת הרמב"ם ולא הזכירו כלל דעת החולקים. שם:

במדינה. ע' בסי' קי"ד שם נתבאר דין זה:

קרענו. בסימן ק"ג כתבתי הטעם דשמא ישכחו הב"ד בידו השט"ח והמלו' ילך לב"ד אחר ויבקש מהן אדרכתא על שדה אחר משא"כ כשכותבין קרענוהו לשטר דאז ודאי לא יכתבו כן עד שכבר קרעוהו גם בסי' מ"א כתבתי מעין זה עיין שם עד כאן לשון הסמ"ע:

לשון הטור

כ' הב"י זה פשוט שאומרים לו קיים שטרך וחות לדינא כתובות דף י"ט ע"א

מפורש בבריית' ובגמ' שם דף ק"ד ע"א

מהרי"ק בשורש ג'

מאוקימתא דגמ' מקולי כתובתה שנו כאן ב"ב דף קל"ב ע"ב וכמ"ש הרשב"ם שם

טור

שם בשם תשו' אביו הרא"ש כלל פ"ה סי' י' וכדלעיל סי' ס"א ס"ט

שם ממ"ש ב"ב דף קע"א ע"א נכסיה' דבר אינש אינון מערבין יתיה ותנן לא יפרע מן הערב תחלה

ממ"ש בב"ק דף קי"ב ע"ב אבל מירחקא לא

עובדא דההיא דיינא קמיה דרב חנין בריה דרב ייבא שם בב"ב

ל' הרמב"ם בפי"ג ד"ב מה' מהלוה והביאו הטור ס"ו וכ' ה"ה מימרא דרבא הלכת' מקיימין את השטר אפי' שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח וכו' (שם בב"ק וצ"ל שרבינו מפרש כך מקיימין את השטר וגובין בו ואפי' עומד וצווח ולפעמים ממתינים כששואל זמן וכו'

ממ"ש שם בגמ' ואי גברא אלמא הוא

בשם הרא"ש וכ"כ בה"ת בשער

שם דין ג' מימרא דרבא שם

שם ומבואר טעמו שם

שם ברמב"ם וכ"כ בה"ת שם

שם בגמ' ב"ק דף קי"ט ע"ב

טור ס"ט כפי נוסח גי' הגמ' שלפנינו

רמב"ם שם וכ' ה"ה שרבינו גורס דאזיל בב' וג' בשבת ואתי בד' וה' וכו'

שם ושם ממימרא דרבא שם

שם ושם במימרא דרבא וכתב ה"ה נ"ל הטעם מפני שלא ניתן להוצאה אבל המלוה נתנה להוצאה ועלה על דעת המלוה שלא ישיב אליו כל מה שירצה

שם ושם במימרא דרבא

טור סי"א בשם הגאונים כן כתב בה"ת בשער ג'

שם מהא דרבינא שהייה למר בר אחא וכו'

ב"י ממשמעות הגמרא דטפי לא משהינן ליה

ל' הרמב"ם שם בפכ"ב דין ו' וכתב הרב המגי' באמת האדרכת' היא על בני חורין והטירפא היא על משועבדי' וכן כ' הראב"ד ז"ל

שם וכ' ה"ה דעת רבינו שהכרזה הנעשית על בני חורין אין לה זמן קצוב אלא כפי שייראו הדיינין ממה ששנינו שום היתומים ל' יום משמע דוקא יתומים וכן הדין בטורף מן הלקוחות שאף הם שוים ליתומים שאין נפרעין מהם אלא בשבועה

מהא דאמר ר"נ כל אדרכתא דלא כתיב ביה וקרענא וכו' (ב"ב דף קס"ט ע"א):

שם ב"ב במימרא דרב נתמן דף קס"ט ע"א

שם פ' כ"ב דין ח' עמ"ש בכתובות דף ל"א ע"ב טרפא במאי כתבינן ה"ה

שם דין ט' וכתב ה"ה זהו שטר שומא הנזכר למעלה במימרא הנזכרת:

מבואר בסי' קט"ו

כמבואר במ"ש ל' ס"ה

שם דין י' וכ' ה"ה שבועה זו שנשבע הטורף היא במשנה פ' הכותב (כתובות דף פ"ז ע"א) ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה ע"א) ושבועת הלוה היא מתקנת הגאונים ודעת רבינו שהשבועות האלו אין נשבעין אותו אלא בסוף ימי הכרזה שמא לא יצא הדבר לגמר ונמצא השבועות לבטלה

ונוסח שטר כשמחליטין אותה ללוקח אחר שנותן הדמים למלוה עיין במ"ש ה"ה שם

פי' הלוה כדלקמן סימן קי"ד

שם דין י"ב וכ' ה"ה מחלוקת אמוראים פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה ע"ב) ופסק כרבא דהוא בתרא

מימרא שציינתי לעיל סק"ו

ואפי' שמענו. ע"ל סי' רס"ב ס"ה בהג"ה וכמ"ש בפ"י דפסחים כל אשראי כו':

ואפי' אין. כתובות שם ק"ד א':

צריך הדיין. סנה' ל"ב וכנ"ל סי' ס"א ס"ט:

אם נראה. ואם נראה. מדאמרי' קבעו לי זימנא קבעינן ולא אמרו כמה ש"מ שהכל לפי ראות עיניהם:

ומן. ב"מ קי"ח א':

ומתירין לו. מדאמרי' כתבינן כו' תשעין יומין וא"ל דקאי אלא נחתינן כו' דא"כ הל"ל ולא נחתי לנכסיה תשעין יומין כו':

בין על המטלטלין. אע"ג שאמר בס"ז זה שאמרנו כו' שם משום שאומר שיביא ראיה לבטל השטר כמ"ש שם כ"ז שהוא אומר כו' שמא וכמ"ש בגמ' שם משא"כ כאן:

(ליקוט) זה שאמרנו כו'. אבל הרא"ש שם כ' דמש"ש דוקא אמקרקעי הוא אם כותבין לאלתר (ע"כ):

אם לנכסים ב"ח. ר"ל דא"צ לשטר טירפא ושטר שומא כמש"ל:

שמין לו שלשה. כן מ' בפ"ה דע"ז ע"ב א':

ומכריזין עליהם. ב"מ ל"ה ב':

כפי מה. בא לתרץ קו' תוס' בערכין כ"א ב' ד"ה שום:
(ליקוט) כפי מה שיראה. וכ"כ בר"ס ק"ג ואין דעת רש"י כן שכ' בב"מ ל"ה ב' בד"ה מכי. ובמס' ערכין כו' ועד כו' (ע"כ):

ומורידין. ב"מ שם:

וכבר קרענו. ה"ה מבנ"ח שקורעין כנ"ל אבל אין כותבין באדרכתא וכן אין קורעין עד לאחר השומא דשם אין כותבין לשומא כלל כמו במשועבדים שכ' לקמן וכותבין הורדה כו' וכן לא כ' שקורעין האדרכתא בבנ"ח לפי שאין שטר אחר אחריה ועדיין צ"ע וכתיבת אדרכתא על בנ"ח ושאין קורעין אותה אפי' לאחר הכרזה הוא בכתובות ק"ד ב' ושם מ' ג"כ שאפי' בלא שטר כותבין אדרכתא דע"כ לא היה ביד הכתובה וז"ש לעיל אם היה שם שטר:

וכותבין לו שטר הטרפא. כגי' אדרכתא קודם לטרפא:

כדרך שמכריזין. דחד דינא אית להו בשבועה ובפיטור מן השבועה סתם ובמלוה ע"פ לר' יוחנן:

ואם יש טעות. כתובות קד ב':

שנתייאש מחובו. עמ"ש באורך בסי' קס"ג מדין יאוש בחוב:

השטר על פקדון. והטעם כיון דפקדון הדרא בעיני' א"צ זמן דיחזור הפקדון כמות שהוא וכת' הר"ן בפ' הגוזל ומאכיל הני מילי דכפר ביה אבל אם מוד' בי' שפשע והרי הוא חייב עליו דינו כדין מלו' בעלמא ע"כ וראיתי בש"ג שכת' על זה וז"ל וצ"ע דהא קי"ל דלא נשתנה המעש' חילופי דברים כדאית' במרדכי פ' החובל ע"כ. והיינו דשם במרדכי כת' ראובן שהלו' יוד לטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר הזמן אמר ראובן כשמעון אותם י' לטרין שאתה חייב לי יהי' למחצית שכר וכבר נתעסק בהם שמעון ונאנסו נראה דשמעון חייב באונסין כאשר בתחל' כי אין המעש' נשתנה בחלופי דבריו וראי' מפ' החובל האומר קרע כסותי חייב ורמינהי לשמור ולא לקרוע ואמר רבא לא קשיא הא דאתי לידי' בתורת שמיר' וכו' ה"נ בתורת מלו' קאי ולא משתנ' לעיסקא ע"ש אמנם לא ידענ' מאי קושיא דהכא כיון דפשע ע"כ משתנ' דינו מפקדון למלו' כיון דליתי' בעינ' וצריך מעות לשלם בודאי בעי זמן שנותנין להלוא':

אוכל הטורף פירות ע' בשטה מקובצת פ' המפקיד מכי מטא אדרכתא לידי' פי' אדרכתא דחליט' דאלו באדרכת' קמיית' לא זכיה בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכ' לא שומא ולא שום זכי' ע"כ וע' בש"ע סי' ק"ג סעיף ו' ואם נשתהה זמן שלא הורידהו דאי אייקר או זילי ברשות' דלוה קאי וזה משמע כדברי ש"מ דאינו זוכה המלו' אלא אחר הורד' והחלט':

ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא כו'. דאף ע"ג דמהני כה"ג בכתובת אשה כמ"ש הטור והמחבר בא"ע סימן ק"ו הא אמרינן בגמרא דוקא בכתובה הקילו לומר כן כיון דחלק לה כבוד לחלק לה עם הבנים ואע"ג דלא ניתן לה חלק גדול כל כך כמו לבנים אמרינן דמחלה אכתובת' כיון דשתקה אבל בשאר בע"ח לא הקילו מן הסתם לומר כן:

אם החייב מודה. וכ"כ ג"כ הטור ור"ל שמוד' שעדיין לא פרע לו אלא שטוען דמחל לו וע"ל סי' מ"א דכ' הטור והמחבר דאם השטר יוצא מתחת יד אחר וטוען פרעתיהו וממני נפל דנאמן כו' ומה"נ כתב כאן והחייב מודה לאפוקי אם אינו מודה וק"ל:

דרישה וחקיר' בשטרות ישנים. עמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"א וס"ט מזה:

עד שיודיעוהו תחלה. הטעם משום דנכסי דאינש המה ערבים שלו ואין נפרעין מערב עד שיתבעו להלוה תחלה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קכ"ט:

או במקום קרוב. בסימן ק"ו יתבאר דהיינו כשיעור שיוכל השליח לילך אליו ולחזור בשלשים יום ומ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ה דאין נותנין לו זמן אלא יום או יומים שאני התם דמיירי שכבר הודיעוהו וגם נתנו לו כבר זמן וכמ"ש שם:

ועדים במקום פלוני פי' כך טוען שיש לו עדים כו':

קובעים לו זמן להביא עידיו סתם ולא כתב כמה זמן נותנים משום שהוא לפי ראות הב"ד כמה צריך לו והטור שכתב ל' יום היינו מן הסתם כשאין הב"ד יכולין לשער הזמן וז"ש מור"ם לבסוף ז"ל ומן הסתם נותנים לו ל' יום ועפ"ר:

מניחין ע"י שליש. פי' כשאינו ממש בדברי הלוה אלא שבא בעלילות דבאדם אחר צריך לשלם מיד אבל באלם מניחין ביד שליש ונותנים לו זמן ל' יום עד שיביא ראיה כדסיים בהג"ה דקאי גם אזה ואם לא יביא ראיה אזי יתן השליש ליד המלוה משא"כ אם יש ממש בדברי הלוה והמלוה אלם אזי נותנין לו מתחלה זמן צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן וכ"כ ב"י ס"ו בשם בע"ת והד"מ בסימן ט"ו בשם הרשב"א:

ממתינין לו שני וחמישי ושני. ומתרין לו בכל פעם בב' ובה' ובב' עפ"ר:

כותבין עליו פתיחה. פי' כתב נידוי נקרא פתיחה וי"מ דנקרא כן על שהוא כתב הראשון שאחר כתב זה אם לא יפרע כותבין אדרכתא ושומא ואחלטתא וכמ"ש בטור בסימנים שיבואו והמחבר כתבו בסמוך סעיף ט':

והוא בנידויו תשעים יום לשון הגמרא שלשים יום הראשונים מן התשעים לא נחתינן לנכסי' דאמרי' דילמא קטרח בזוזי דניזף לי' מצעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי' דילמא לא אשכח למיזף וקטרח ומזבין בתראי נמי לא נחתי' לנכסיה דאמרי' לוקח שרוצה לקנות נכסיו קטרח בזוזי ועפ"ר ושם כתבתי דמהאי טעמא לחוד לא הוה ממתינין לו צ' יום שהרי בסימן ק' יתבאר דהמבקש זמן כדי לטרוח ולפרוע אין נותנין לו זמן יותר מל' יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ושאני הכא דטוען ואומר שאינו חייב ושיש לו עדים ששטר זה מזוייף הוא וכ"כ ב"י ה"ט ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה מ"מ מועיל טענתיה להאי דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום ע"ש. גם כתבתי שם דמיד אחר ס' יום מהנידוי מן הצ' יום "מחרימין ליה ובסוף צ' כותבין אדרכתא ע"ש:

יום אחד כו'. היינו טעמא כיון דהיה תחילה לפני הב"ד וגם נתנו לו זמן ל' יום להביא ראיותיו מש"ה אין נותנין לו לבסוף אלא יום א':

ויש מי שאומר ב' ימים. טעם פלוגתתן תלויה בגירסת הגמרא דהב"ד יושבין ביום ב' וביום ה' מ"ד יום א' גרסי' בגמרא דכשלא יבא לב"ד ביום ב' שבסוף צ' "שולחין אליו ביום "ג' והוא "יבא ביום ד' וביום ה' עומד לפני ב"ד ומ"ד ב' ימים גרסי' דשולחין אחריו ביום ב' וביום ג' ואתא "ביום ד' וביום ה' "ועומד באותו יום ה' לערב בב"ד וכ"כ המ"מ וב"י:

בד"א כשהיה כו'. אדלעיל קאי אמ"ש ממתינין לו צ' יום:

מיד כותבין אדרכתא עפ"ר שם כתבתי דהאי מיד מיד ממש הוא ואפי' ל' יום הראשונים דלפני צ' יום אין נותנין לו מאחר שמסרב מלבא לב"ד וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק' אבל מ"ש המחבר אחר זה ז"ל וכן אם השטר על פקדון כו' "עד כותבין על נכסיו "מיד האי מיד ל"ד הוא אלא ממתינין לו ג"כ ל' יום הראשונים מאחר דאמר יש לי ראיה לבטל השטר של פקדון זה ומ"ש הטור והמחבר ל' "וכן היינו שגם בפקדון אין ממתינין לו צ' יום ומטעם שאכתו' בסמוך ע"ש ודו"ק:

וכן אם השטר על פקדון כו'. דפקדון לא שייך להני טעמי הנ"ל שממתינין עבורן צ' יום שהרי ניתן בידו להדרא בעינא:

שמא תכסיף או תשתדף נקט הני שני חששות שהן בידי שמים שיש לחוש להן וא"כ ממאי יגבה דמי המטלטלין אבל אקרקע כותבין לו אדרכתא וליכא למימנעי מהני שני חששות דהא גם בנשארה בידו היתה נלקה במכה זו שבא משמיא וליכא למיחש שימנע ויפשע בעבודת הקרקע ויקולקל ע"י זה דלא יעשה זה בשביל אכילת פירותיו שסבור שתשאר בידו ועפ"ר:

שצריך לשהות שנים עשר חדש. כן היה המעשה בגמרא ועד"ר שם כתבתי מדסתם הטור מוכח דלפי המסקנא דקאמר שם הגמרא ולא "היא כו' חזר ממאי דס"ד שם מעיקרא ואי בעי' טפי מי"ב חדש נותנין לו זמן יותר ארוך וגם לא תלה הדבר בדשכיח שיירות ודלא כב"י ע"ש:

עד שיפסקו המוסיפין כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ם בסימן ק"ג ס"ח וכ' עליו ז"ל יראה מל' שא"צ להכריז ל' יום כ"א בשל יתומים ונראה שאין לחלק כיון שנמכר שלא מדעתו ע"פ ב"ד צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים עכ"ל גם הבע"ת כ' כן בשם כמה גדולים וב"י הביאו שם ומן התימא שסתם כאן המחבר ומור"ם בדברי הרמב"ם ולא הזכירו כלל דעת החולקים:

וקורעין שטר חוב. וכותבין בשטר שקרעוהו וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז שכל אדרכתא שאין כתוב בה כו' וקאי נמי אכשגובין מבנ"ח ומן התימא על הרמב"ם והמחבר שכתבו בסעיף זה כן אמשועבדים ולא כתבו כן כאן בגביית מבנ"ח:

וחצי השבח. טעמו יתבאר בר"ס קט"ו ע"ש. גם כתבתי מזה לעיל ר"ס ס' ע"ש:

אם היה הלוה עמנו במדינה כו'. עיין בסי' קי"ד שם נתבאר דין זה:

את זה הטורף ואת הב"ח. ר"ל המלוה הבא לטרוף את הלוה ששדה הי' שלו וכמ"ש לפני זה שגם להלו' משביעין ליה כשהוא במדינ' וכמ"ש הטור והמחבר ג"כ לקמן סי' קי"ד:

שאין כתו' בה קרענו כו'. בסי' ק"ג כתבתי הטעם דשמא ישכחו הב"ד בידו השט"ח והמלוה ילך לבית דין אחר ויבקש מהם אדרכתא על שדה אחר משא"כ כשכותבין קרענוהו לשטר דאז ודאי לא יכתבו כן עד שכבר קרעוהו גם בסי' מ"א כתבתי מעין זה ע"ש:

במקום קרוב. היינו ל' יום עסי' ק"ו:

קובעים לו זמן. כפי ראות עיני ב"ד אם העדים במקום קרוב או רחוק ואם שכיחי שיירתא או לאו ודעת הסמ"ע דאם המלוה אלם וכשיגבה לא יהי' אפשר להוציא מידו נותנין ללוה זמן צ' יום וע' תומים שטעות סופר הוא והעיקר דהזמן הוא כפי ראות עיני ב"ד:

צ' יום. דוקא כאן שטען שהשטר מזוייף אבל בחוב ברור מבואר בסי' ק' דאין נותנין רק זמן ל' יום:

שלמו צ' יום. דעת הסמ"ע לאחר ל' יום שונין הנידוי ולאחר ס' יום מחרימין:

על פקדון. כיון דהדרא בעיניה אבל כשאומר שפשע בו נותנין זמן כשאר חוב:

על נכסיו מיד. היינו לאחר ל' יום:

יב"ח. ל"ד רק לפי הזמן הנראה לב"ד ואם צריך יותר יתנו יותר:

שיפסקו המוסיפין. כך דעת הרמב"ם לחלק דבשל יתומים ומשועבדים בעינן ל' יום אבל בשל בע"ח גופיה א"צ רק לפי ראות עיני ב"ד והרבה (מחברים) חולקים וס"ל דאין חילוק ונתבאר בסי' ק"ג:

וקורעין השטר (אדרכתא) דאל"כ אולי ילך לב"ד אחר בשטר ויקח אדרכתא על שדה אחרת:

שאין כתוב בה דחיישי' שיטעו הב"ד וישכחו לקרוע השטר וילך המלוה בשטרו שנית לב"ד אחר ויקח אדרכתא על שדה אחר:

אין אומרים מחל לו. עיין בספר שער משפט שכתב דהמלו' נוטל בלא שבועה ואף חרם סתם אינו צריך משום דאף אם מחל לו בלב יכול לחזור בו כיון דליכא אומדנא דמוכח שמחל לו וכמ"ש בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' מ"ה דמחילה בלב לא הוי מחילה אם לא היכי דאיכא אומדנא דמוכח כו' ואף שמדברי הב"ח סימן קמ"ו לא נראה כן העיקר כמהרי"ט והאריך בזה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ח סקי"ד:

אינו יאוש. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' לקמן סי' רס"ב ס"ה בהגה וע' בט"ז סימן קס"ג בהגהותיו ובספר קצות החושן שם:

ואח"כ אם יש לו ראיה יחזיר. כתב בספר שער משפט קשיה כיון דמיירי הכא שנתקיים השטר בב"ד אם כן אף אם אחר שיגבה בב"ד יביא עדים לא יכול הלוה להוציא ממנו דהו"ל תרי ותרי כמבואר בסי' מ"ו סל"ז בהגה כו' וע"כ צ"ל דהרמב"ם והמחבר מיירי הכא שנתקיים השטר על פי עדי' אחרים שמעולם לא חתמו על שטר וזה מזוייף הוא דבכה"ג האחרוני' מהימני או שהלוה יביא עדים שהמלוה הי' מהדר אזיוף דבכי האי גוונא לא מהני קיום השטר כמבואר בסי' ס"ג ס"א ואף תפיסת המלוה לא מהני כמ"ש הסמ"ע שם אבל אם נתקיים ע"י עדים שאמרו כתב ידינו הוא והלוה טוען שיביא עדי' שאין זה כתב ידם ומזויף הוא אף שנרא' שאינו אלא עלילות דברים מניחין המעות ביד שליש כמו באלם עכ"ד ע"ש:

[שו"ע] לחסרון כיס. נ"ב עי' לקמן סי' רס"ב ס"ה בהג"ה ועיין ט"ז לקמן סי' קס"ג בהגהותיו ובס' קצות החושן:

[שו"ע] משיפסקו ימי הכרזה. נ"ב עיין במהרש"ל ס"פ הנושא את האשה דדוקא אם אין לו מעות לפרוע או בבא לטרוף מלוקח אבל אם סירב מלפרוע וירדו הב"ד לנכסיו אוכל פירות מכי מטי אדרכתא לידי'. אבל בתוס' ופוסקי' שם מבואר דלס"ל לחלק ע"ש:

שכ' כל נכסיו לבניו. אפי' כשהיה ש"מ (וע' מ"ש לעיל סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה) וכן מבואר שם בבעה"ת שער נ"ט שממנו מקור דין וכן מוכח בש"ס ופוסקים בא"ע סי' ק"ו ע"ש ודלא כב"י וע' שם בב"י בסוף הסי':

אם החייב מודה וכ' הסמ"ע ור"ל שמודה שעדיין לא פרע לו אלא שטוען דמחל לו עכ"ל נ"ל רצונו לומר הואיל ולא תבע כמה שנים מחל לו אבל אם טען דמחל בפירוש פשיטא דנאמן במיגו דפרעתיך דאמרי' כיון דמחל לו תו לא איכפת ליה בשטר וכמ"ש סי' פ"א [פ"ב] וע' בב"ח מ"ש בזה ודבריו תמוהין וק"ל:

מניחין ע"י שליש. עיין בסמ"ע שכ' אזי נותנים לו מתחלה צ' יום כו' משמע מדבריו דהני צ' יום נותני' לו מיד כשטוען מזויף ולא נהירא דפשוט דהני צ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם כתיבת האדרכת' כדאית' בש"ס ואם כדבריו יהי' הבעה"ת נגד הש"ס:

(סעיף ז') בש"ע שמא תכסיף י"ל כי יגבה המלוה קרקע נמי ליחוש שמא לא ישביח השד' שגבה ויתקלקל כי הוא יודע בעצמו ששטרו מזויף ולא השאר השדה בידו ודכוותי' מצינו בסי' ק"ט שצריך לכתוב באדרכתא והכרנו ששדה זו היתה מנכסי המת דאל"כ פסול דחיישי' היורש בטוח שיחזיר ויקח את שלו מתחת ידו ולא ישביח שדה זו וה"נ אמרינן לענין חזקה בסי' קמ"ה דכי אכלי רצופים לא הוי חזקה דלא אכלי כדאכלי אינשי ולא חש בהפסדא דארעא שאינו שלו וי"ל דלא חיישינן כאן להפסד דלא שכיח כאן כיון שאנו רואין שטר ברור בידו אלא בגביית מטלטלין דודאי יוציאה כמו שהוא דרך העולם במטלטלים אלא שיש לך לומר שיחזיר ויגבה ממנו אמרי' בודאי צריך שתהא אותו הגבייה בלי הפסד בעולם כיון שהמטלטלין לא ישארו בודאי בידו השתא נמי ניחא גבי קרקע אמאי מניחים לו לאכול הפירות שמא לא יהיה לו ממה לשלם אחר שיברר הלוה שהשטר מזוייף דיש לומר כיון שהשטר ברור בידו לא חשו חכמים אלא להפסד דוקא כליא קרנא דלוה היינו במטלטלין משא"כ בפירות:

ושתק וכו' ואם זה הב"ח קבל עליו שמרוצה לזה החלוקה דעת הבעה"ת בשער נ"ט ת"א דין ב' דגם כן לא מהני מיהו אין הקבלה פי' דאמר דמחל כאשר חשב הג"ת שם דבזה לכ"ע מהני ומחילה א"צ קנין רק קבל שמרוצה לחלוקה ההוא בזו י"ל כמ"ש הרז"ה דאני מרוצה שתתן המתנה לבניך אבל מ"מ חובי לא פקע ושעבודי נשאר על הנכסים. אך גם בזה צ"ע כי אמת הרז"ה כ' כן אבל נראה כי התוס' שם בב"ב דף קל"ב ד"ה מכלל וכו' כתבו להדיא הטעם דלא מהני קבלה משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכ"כ הרשב"ם ולא נתנו הטעם כמ"ש הרז"ה דבקבלה יכולה לומר מה איכפת לי שעבודי קיים רק נתנו הטעם משום דיכולה לומר נחת רוח כו' וזהו לא שייך בשאר ב"ח. ואם כן יש לומר הא דאמרינן מקולי כתוב' היינו אי אמרינן שתקה לחוד אבדה כתובה אבל באמת לת"ק דבעי כתיבה וקבלה אינו מקולי כתובה וכן משמע ברמב"ם בפי' משניות פ"ג דפיאה משנה ז' דסבירא ליה דהך הכותב לאשתו איירי בש"מ ולא בברי' והיינו דסבירא ליה כמ"ש הרי"ף הואיל והוא איבעיא דלא אפשטא היא גובתה כתובה אף דבספרו חזר בו ע"ש. ומ"מ כתב אם יוציא שטר שהיא קבלה הפסידה כתובה וה"ה לב"ח דהא לדעתו בברי' שוות' כתובה לב"ח דעלמא. ועיין לקמן בסי' קי"א סי"ד גם כן משמע בכהאי גונא דרואה דמחלק כל נכסיו בלי שיור והוא עושה מעשה נראה דהפסיד דשם קאמר הטעם דס"ל לגבות מהנשאר ולכן דין זה צ"ע כמ"ש הג"ת גם כן:

קובעים לו זמן וכו' פי' כפי הנראה לבית דין שצריך זמן אם העדים שאומר הם קרובים או רחוקים ושכיחי או לא שכיחי שיירא. וכ"כ הסמ"ע ס"ק ז' אלא בס"ק ח' כתב דאם המלוה אלים אז נותנים לו מתחילה זמן צ' יום כשיש ממש בדבריו ודבריו דחוקים דאם יש ממש בדבריו הלא נותנים כפי זמן הנראה לב"ד וגם הש"ך נראה דגמגם בזה בס"ק ג' והסמ"ע כתב זה להבין דברי תשובת הרי"ף בבעה"ת שער ג' חלק ז' ד"ב דכתב באלם שמניחין ביד שליש אומרים לנתבע אם לא תביא ראיה מכאן ועד זמן פלוני ינתן המעות למלוה ואם נראה להם שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן עכ"ל. ובאמת כבר תמהו על זה דצ' יום מה עבידת' דאם נראה לב"ד שיש ממש אפילו י"ב חודש נותנים כמבואר בגמ' ולכן מה שנראה כי ט"ס הוא וכך צ"ל ימי צורכו דהיינו כמ"ש כפי שנראה לב"ד שיש בו צורך והיה נדפס בר"ת וטעה המדפיס וכתב צ' יום וזה שכיח בספרי':

בנדוי צ' יום כ' הסמ"ע דהיינו לאחר שלשים שונין הנדוי ולאחר ס' ימים מחרימין אותו כמש"ל בסי' ק'. ונמשך אחר דברי בעה"ת שער ג' ח"ח דכתב כן והוא דברי הגמ' במ"ק אבל נראה הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ' כ"ה העתיק הך דמ"ק ואולם בפכ"ב מהל' מלוה כתב סתם דהוא בנדוי צ' יום ולא הזכיר מחרם כלל וכן הטור ומחבר כתבו סתם בנדוי וגם כן מתירין לו נידוי ולא הזכיר שמתא וחרם כלל נראה ברור דס"ל הואיל בגמרא דב"ק נאמר סתם מנדין ויהבין ליה עידנ' תשעים יום ש"מ דיש לחלק בין מסרב ולית ליה נכסי' אז מחרימין לו כדי לכוף זרוע רמה אבל כאן דאין לגמרי מסרב דהא טוען מזויף הוא ואף ע"ג דלא מהימן מ"מ הוא בנפשו ידע דמזויף וגם אית ליה נכסי' וסופו לכתוב עליו אדרכת' ואם כן למה לנו בחנם להחרימו וכעין חילוק זה כתב הר"ן בפ' אלו מגלחין בהא דאמרינן לאחר ס' מחרימין די"מ דאמרו ה"מ למאן דלא אתא לדינא כלל אבל למאן דלא ציית דינא כלל אין מחרימין אותו וכו' אלא לבתר צ' יום כתבינו אדרכת' עכ"ל והמחברים הנ"ל סבירא להו מאן דבא לב"ד ואמר איני פורע בלי טעם דהוא מזויף וגם לא ידעינן ליה נכסי' הרי זה גרע מאלו לא בא לב"ד והרי זו אפקורת' ביותר לומר להדיא בלי טעם אין אני שומע בקולכם ולכך מנדין ומחרימין וא"ש וזה נראה ברור:

על פקדון וכו' דעת הסמ"ע בס"ק ט"ו דהך מיד הנאמר גבי פקדון אין פי' כמילת מיד האמור מקדם דבפקדון על כל פנים ממתינים שלשים יום אולי יברר ששטר פקדון זיוף. והנה הסמ"ע לא חילק השוי' לבד בטור ובמחבר אף גם בגמרא דקאמר על שניהם לאלתר כתבינן דיהי' מילת לאלתר שני פירושים ותאומים במובנו וכן מילת וכן דכתב הטור לאו דוקא. וכל זה דוחק וסותרים דעת הנ"י דכתב הא דבפקדון לאלתר כתבינן הינו דכפר ביה אבל אי מודה ביה אלא שפשע בו והרי הוא חייב באחריותו כדין מלוה בעלמא דינו עכ"ל. ואלו בהך דקמודה ואין טוען מזויף רק טוען ליתן לו זמן או שמסרב לשלם לית ליה זמן רק שלשים יום כמ"ש בסימן ק' ע"ש ואלו הדבר כסמ"ע אם כן אף בטוען מזויף גם כן פי' לאלתר במשלם שלשים יום ואם כן מה בין לטוען מזויף למודה הא לשיטת הסמ"ע זמן שניהם שוה. ועוד לפי הסמ"ע במלוה דאמרינן בגמרא דאית ליה רק צ' יום למה ק"כ יום יהיה לו שלשים יום ראשונים אולי ימצא עדים לברר דשטרו מזויף כמ"ש הסמ"ע שני' למצוא מלוה הואיל לא מצא עדים לפסול השטר שלישית למכור קרקע רביעית דלוקח טורח בתר זוזי. א"ו בממ"נ אם רואים הב"ד שיש ממש בדבריו לעולם הן במלוה והן בפקדון נותנים זמן כפי נראה לב"ד שצריך ואם איירי שאין נראה לב"ד אם כן אחזוקי שטרא בזיופ' לא מחזיקינן ואין נותנים לזה לברר זיוף זמן כלל וכלל ולכך לא יהבינן במלוה רק צ' יום וגבי פקדון דכפר דהרי מודה דלא פשע דהוה ליה כל האומר לא לויתי כו' אין לו שום זמן ומילת לאלתר ומיד מכוון ופשוט. והנך הך דינו של הנ"י נראה לכאורה כי אין דעת המ"מ שוה לו דנתן טעם לחלק בין מלוה לפקדון דמלוה להוצא' ומתחילה דעת המלוה היה שלא יושג כספו אליו כ"ז שירצה עכ"ל ולכאורה א"צ לזה דהא כל הטעם משום דיטרח לזוזי ולכך נותנים זמן וזהו לא שייך בפקדון דהא הפקדון בעין וטרח' זו מה צורך והא מודה שלא פשע בו כמש"ל א"ו דסבירא ליה למ"מ דפקדון מיירי אפילו טוען שפשע ואם כן צריך ליטרח בתר זוזי מ"מ מאחר דמתחילה לא נחית המלוה אדעת' דהכי להמתין כי גניבה ואבידה ומכ"ש פשיעה בש"ח לא שכיח לא נטריק ליה כ"כ ולכן דין זה דהנ"י צ"ע.

וקורעין כו' תמה הסמ"ע על הרמב"ם ומחבר למה לא כתבו גם בזו דצריך לכתוב באדרכת' ששט"ח נקרע כמ"ש אחר כך על אדרכתא בנכסי' משעובדים. וכן תמה הלח"מ. ונראה דלק"מ דבדין זה מבואר דידוע לב"ד שיש ב"ח ומורידין את המלוה לתוכו לגוביינא כמבואר בש"ע ואם כן א"צ לכתוב בתוכו דאין לחוש לב"ד טועין שישכחו לקרוע שטר דמהכ"ת ישכחו כיון דנותנים לו קרקע לפרעון החוב מהכ"ת לא יקרעו השט"ח בתשלומיו משא"כ באדרכת' במשעבדי דלא נודע עדיין טיב נכסי' איך ומה רק נותנים לו לחפש אולי ימצא מקום לגבות בזו ודאי יש לומר אולי טעו הב"ד ולא קרעו השטר דאיך יקרעהו ועדיין לא בא לכלל גבי' כלל והתשלומין בספק וצריך חיפוש וגוביינא ולכך צריך לכתוב להדיא דקרעהו וא"ש ופשוט דכל מה דנוכל למעט שלא לחוש לב"ד טועין עושי' וחזקה על ב"ד שכל מעשיהם כהוגן:

ואפילו שמענו שנתייאש וכו' ואם אמר להדיא דהוא מייאש מחובו עיין לקמן סימן קס"ג מ"ש שם ועיין מש"ל סימן ס"ה:

שכתב אפילו בש"מ מ"מ בשאר ב"ח זולת כתובת אשה לא הפסיד ועיין א"ע סימן ק"ו:

אפ"ה לא אמרינן דמחל ואי קבל הב"ח שמרוצה לחלוקה ההוא ולא אמר בפי' דמחל חובו עיין תומים כי ספיקא דדינא הוא וצ"ע ע"ש:

עד שיודיעו וכו' דנכסי בר נש ערבין ואין נפרעים מן ערב עד שיתבע ללוה תחלה:

במקום קרוב בסי' ק"ו נתבאר דשיערו כדי שילך השליח ויבא תוך שלשים יום ע"ש:

קובעים לו זמן והיינו כפי ראות עיני ב"ד כמה צריך לזמן אם העדים במקום קרוב או רחוק אם שכיחי או לא שכיחי שיירא ודעת הסמ"ע בס"ק ח' דאם הוא אלם נותנים לו זמן צ' יום אם יש ממש בדבריו וכבר כתבתי בתומים דלא נרא' רק לעולם נותנים כפי הנראה לבית דין:

ומן הסתם וכו' פי' הסמ"ע דאין ב"ד יכולים לשער כמה זמן הנצרך לו לברר דבריו וזה דחוק וכי לא יהיה כח ב"ד יפה לשער זמן הראוי אלא נראה פי' מן הסתם שאין ב"ד יודעים אם יש ממש בדבריו וכוונתו באמת להביא ראיה או רק דעתו לערמה ולהרוויח הזמן ולכך נותנים לו זמן שלשים וכ"כ הג"ת:

ממתינים וכו' ותמיד בב' ה' ב' מתרין לו לפרוע:

פתיחה לשון נידוי והואיל והוא תחלה למעשה ב"ד נקרא פתיחה סמ"ע:

צ' יום לכך נותנים לו תשעים יום דשלשים יום ראשונים אמרינן טרח למצוא מעות בהקפה שלשים יום שנים אמרי' מאחר דלא מצא מלוה טרח למכור נכסיו שלשים יום אחרונים אמרינן הלוקח טורח להדר בתר זוזי ולכך יהיבנן תשעים יום גמ'. וכתב הסמ"ע אע"ג דלקמן סימן ק' במי שבא לב"ד ואמר תן לי זמן שאטרח ואפרע נותנים רק זמן ל' יום מ"מ הכא דכופר ואומר דהחוב מזויף אע"ג דלא מהימן מ"מ מועיל כ"כ דנותנים לו זמן צ' יום עכ"ל. וא"צ לזה דהא שם אפילו נידוי לא מנדין לכך לא נותנים רק ל' יום אבל כאן דמנדין תיכף אמרינן מסתמא מהדר בתר זוזי דאין אדם ברצון בנדוי ולכך ממתינים תשעים יום טרם דכותבין אדרכתא ופשוט:

צ' יום דעת הסמ"ע לאחר שלשים יום שונין הנדוי ולאחר ס' יום מחרימין ועיין תומים דכתבתי דנראה דלא ס"ל כן לרמב"ם וטור ומחבר רק ס"ל הואיל וטוען מזויף וגם יש לו נכסים מנדין כל צ' יום ואי לא יפרע הרי כותבין אדרכתא ע"ש:

יום א' כו' דב"ד יושבים בב' וה' וקובל בב"ד בב' ושולחין הב"ד ביום ג' והולך שליח כל היום והלוה בא סוף יום ד' וביום ה' משכים לב"ד ומ"ד שני ימים ס"ל דתיכף ביום ב' שולח ן ב"ד והולך השליח יום ב' ויום ג' והוא בא יום ד' ויום ה' בסופו בא לב"ד:

על פקדון וכו' דפקדון הדרא בעיניה וא"כ מה זמן צורך לו וכתב הנ"י ה"מ בכופר אבל במודה דקבלו רק אמר דפשע בו והרי חייב באחריותו נותנים לו זמן. ועיין תומים דהפירוש לא צ' יום רק שלשים יום כדלקמן סימן ק' דהא אינו טוען מזויף ועיין תומים דנראה דהמ"מ חולק בזה אנ"י ולכן דין זה צל"ע:

על נכסיו מיד כתב הסמ"ע היינו לאחר שלשים יום ועיין תומים דכתבתי דלא נראה כן אלא פי' תיכף כמו כשמסרב דלא חיישינן שימצא עדים לפסול שטר דלא חיישינן לזיופא:

שמא תכסף וכו' הן חששות הבאים בידי שמים ולכך חוששין אם תתקלקל הקרקע מאין יגבה מטלטלין אבל קרקע מגבינן דאם יקרה להם אסון הנ"ל אף אם נשארים ביד לוה הנך חששות יקרה לה ומה לנו הכא ומה לנו התם ולחוש דהואיל דיודע דסופו לצאת מתחת ידו יקלקל הקרקע במזיד זהו לא חיישינן:

שצריך לשהות י"ב חודש כתב הסמ"ע לאו דוקא רק הכל כפי הנראה לב"ד ואם רואין שצריך זמן יותר נותנים זמן יותר. ובחדושי לרשב"א לב"ק לא משמע כן ע"ש. אבל העיקר כסמ"ע דהא הרי"ף והרא"ש ורמב"ם לא הביאו כלל הך דינא דבאלם נטרינן יב"ח ש"מ דסבירא להו דלאו דוקא וא"כ זהו פשוט דברואה הב"ד דיכול לבוא הלוה לידי הפסד דמשהינן דמ"ש ממטלטלין ועיין מ"ש ב"ק דכ"כ ג"כ והדבר ברור כסמ"ע וכ"כ הג"ת:

עד שיפסקו המוסיפין כן דעת הרמב"ם דדיקא בשל יתומי' ושל משועבדים בעינן שלשים יום אבל ב"ח בשל המלוה א"צ אלא לפי ראות ב"ד שפסקו המוסיפים. והרבה מחברים חולקים וס"ל משפט אחד לב"ח ולמשעובדים לעולם שום שלשים יום ועיין לקמן סי' ק"ג:

וקורעין השט"ח. נראה דעושין בו קרע ב"ד ומ"מ מניחו שלם וחובה על המלוה לשומרו כמקדם דהא לכך לא מגבינן מטלטלין דלמא ימצא עדים לפסול השטר רק קרקע מגבינן דלא מפסדי ואם יבא הלוה לפסול השטר ואינו איך יוכל לפוסלו כיון דשטר נאבד מעולם ועדים דיעידו מעולם לא חתמנו על שטר כזה וכהנה דברים המבטלים השטר לזו צריך הכרת שטר ולכן ברור דפי' קרעינן ומ"מ השטר בשלימתו ביד המלוה לענין פיסול בעדים ופשוט:

שטר החוב דאל"כ אולי ילך לב"ד אחר בשטר ויקח אדרכתא על שדה אחרת. ודעת הסמ"ע דצריך לכתוב אף באדרכתא זו שקרעהו לשטרא ואם לאו פסול כמו בסעיף שאח"ז ועיין תומים שכתבתי במקום דנודע שדה של הלוה וכותבין עליו אדרכתא לתשלומין תו לא חיישינן לבית דין טועים וא"צ לכתוב בו ע"ש:

ואת הב"ח ר"ל הלוה כשהוא במדינה שאין לו נכסים בני חורין שמוכרח המלוה לטרוף משעבדי:

שאין כתוב בו וכו' דחיישינן שב"ד יטעו וישכחו לקרוע השטר והמלוה ילך בשטרו שנית לב"ד אחר ויקח אדרכתא על שדה אחרת משא"כ כשנכתב בתוכו שקרעהו תו לא שייך טעות ושכחה ודאי קרעהו: