שולחן ערוך, חושן משפט תכ״ה: חייבי מיתת ב"ד היאך דנים אותן בזמן הזה ובו ה' סעיפים: – עם 18 מפרשים

חייבי מיתת ב"ד היאך דנים אותן בזמן הזה ובו ה' סעיפים:
הגה כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין בידינו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן אלא מנדין אותן ומבדילין אותן מן הקהל (טור ס"א בשם רב נטרונאי גאון) וכל זה מצד הדין אבל אם רואין ב"ד שהוא צורך שעה ומגדר מילתא יכולין לענוש במה שירצו (שם ובשם תשו' הגאון) כמו שנתבאר לעיל סי' ב': ודוקא בדיני נפשות הצריכין ב"ד אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה כמו שיתבאר (טור שם) : הרודף אחר חבירו להרגו והזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצויים להצילו באבר מאברי הרודף ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף הרי אלו הורגים אותו אע"פ שעדיין לא הרג: הגה (טור ס"ז) הבא במחתרת לגנוב ג"כ דינו כרודף ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגהו אסור להרגו ועיין בדברי הטור בסי' זה מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות דינו כרודף ומותר למסרו למלכות (נימוקי מהר"ם מריזבורק] כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב:

לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם:

וכן הרודף אחר הזכר או אחר אחת מכל העריות (לאנסה) חוץ מהבהמה מצילין אותו אפילו בנפש הרודף ואם רדף אחר ערוה ותפס ושכב עמה כיון שהערה בה אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין:

רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפים אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו: הגה הבא על העכו"ם בפרהסיא לעיני י' ישראלים קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אסור להרגו ודווקא שהתרו בו ולא פירש ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך:

אפיקורס מישראל והם עובדי עכו"ם או עושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס [ הרי זה] אפיקורס והכופרים בתורה ובנבואה מישראל מצוה להעבירן אם יש בידו להעבירן בפרהסיא מעבירן ואם לאו יסבב בסיבת העברתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסול' בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברי' אלו אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה ורועה בהמה דקה מישראל במקו' שהשדו' הם של ישראל וכיוצ' בהם אין מסבבין להם המית' ואסור להצילן (שם די"א ע"ל סל"ד סי"ג ובסימן ת"ט) בד"א בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו (שם) (די"ג) (עיין ביורה דעה סי' קנ"ח):

והזהירוהו. פירוש א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם וגו' ובדיעבד אפילו אם גם זה לא אמרו לו אפילו הכי מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאינו בר הבחנת אזהרה וקאמר גם כן דהורגין אותו להציל ממנו. סמ"ע:

בזיופים. כגון שמגזמין בדליקה או שעוסקים בחתיכת המטבעות ואם אין המלכיות מקפידות אין דינו כרודף כן כת' בנימוקי מהר"ם שם להדיא. שם:

עולם. הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ומכל מקום בעודו במעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והראיה מנגף אשה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמו שכתוב בסי' תכ"ג. שם:

מהבהמה. דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בה קלון ופגם לנרדף כן הוא בש"ס ס"פ בן סורר. שם:

יהרגני. פירוש קודם שתשיגוהו ימית אותי כשיראה שאתם רוצים להמית אותו בשבילי ומשמע דדוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחוששת לנפשה שמא יהרגנה ולכך אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו דנראה מדבריה דאינה חוששת אפגמה בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר אבל בטור כת' דאפילו בכה"ג אין שומעין לה וכת' הב"י דסבירא ליה דאפי' בכה"ג יש לו' דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה. שם:

כך. עיין בטור שביאר עוד דינים בזה ע"ש:

דקה. ע"ל סי' ל"ד סי"ג ובסי' ת"ט:

לתאבון. דהוא אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל. סמ"ע:

להצילו. ומכל מקום אינו מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר. ב"י והרמ"א בי"ד סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב ס"ו וב"ח שם. ש"ך:

א) מהא דא"ר אלעזר בן יעקב שמעתי מכין ועונשין וכו' פרק נגמר הדין דמ"ז ע"א

ב) רמב"ם פ"א מהלכות רוצח דין ו' וטור ס"ג משנה וגמרא בסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה דף פ"ב וע"ג:

ג) מימרא דרב הונא שם

ד) ברייתא משמיה דר' יונתן בן שאול שם ריש דף עד ובכמה דוכתי:

ה) כ' ה"ה צ"ל דהכי קאמר כיון שלא הרג לא היה ראוי להרגו ואעפ"כ הורגין אותו כדי להציל את הנרדף דאלו כבר הרגו אינם רשאין להרגו

ו) משנה וגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"א) וע"ב:

ז) שם ד"ט משנה ספ"ז דאהלות:

ח) כ' ה"ה שזהו מ"ש שם בסנה' דף עב ע"ב הא דמקשי אמימרא דרב הונא קטן וכו' ממשנה דאהלות הנזכר ומשני שאני התם דמשמיא קא רדפי לה

ט) שם משנה שם סוף דף ע"ב

י) שם די"ב בברייתא שם דף ע"ג ע"א וכ' ה"ה זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתים אותן עד שיגמור דינם בב"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה

כ) שם דף י"ג שם בברייתא פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן:

ל) טור ס"ט ורמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"א ע"ב)

מ) ע"א דף ל"ו ע"ב:

נ) מימרא דר' יוחנן סנהדרין דף פ"ב ע"א

ס) הראב"ד בהשגות

ע) שם במימרא דר"י

פ) ל' הרמב"ם שם פרק ד' דין י' מברייתא פ"ב דע"א דף כ"ו ע"ב וסוגיא דגמרא שם ויש נוסחא אחרת בב"י והעתיק' בי"ד סי' קנ"ח סי"א וע"ש

צ) הן הוא ברמב"ם שם וכ' הכ"מ בפלוגתא דרב אחא ורבינא וכו' שם פסק כמ"ד מותר להכעיס אפיקורס הוא ועוד דר' אבהו ור' יוחנן סברי הכי שם:

ק) שם בברייתא וכדמפרשי לה האמוראי שם:

ר) כלומר דהא דתני' בסוף קידושין ובמ"ש טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ"ש התוספת בשם הירושלמי:

ש) לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלים חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים והביאו רמ"א בא"ח סי' קכ"ו בהגה לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה' בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שדוד המע"ה התפלל לשפוך על העכו"ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי"ת לנו במצרים ובמתן תורה אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסי' תחת כנפיהם הם מאמיני' בכל אלה כמ"ש ועל משמרתינו אנחנו עומדי' להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים להצלחתם ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם וכ' הרמב"ם דהלכה כר' יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ה ע"א) דאפילו חסידי עכו"ם יש להם חלק לעוה"ב

ת) כ' הכ"מ פי' ואינו עומד ברשעו תמיד לאפוקי רועה בהמה דקה אף על פי שעושים להנאת עצמן בשביל חמדת ממון מ"מ הוא עומד ברשעו תמיד

לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעו הרי הוא בכלל האפיקורסי' כמה שקדם בתחלת הסעיף

להלקותן. דבעינן מומחין כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין הלכה ב' ג' מלקין בזה"ז בכ"מ מן התורה בפני שלשה סמוכין אבל לא בפני הדיוטות וכל מלקות שמלקין דייני ח"ל בכ"מ אינה אלא מכות מרדות וכמ"ש בפ"ח דב"ק דלא עבדינן שליחותייהו אלא בהודאות והלוואות דחסרון כיס כו':

או להגלותן. שאין לנו ערי מקלט. טור. ובספרי והקריתם לכם ערים אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת"ל כי יכרית ד' אלקיך את הגוים כו':

או להרגן. סנהדרין נב ב' ואפילו מ' שנה קודם חורבן בטלו כמש"ש מ"א א':

או לחבטן. הב"ח הגיה לחבשן ר"ל כמש"ש פ"א בי ההורג נפש שלא בעדים כו' והיינו מיתה אבל מכות מרדות מכין אותו כמ"ש הטור שם אלא מנדין אותו ומכין אותו מ"מ ומבדילין כו' וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל וכמו שמצינו בגמ' בכמה מקומות נגדוהו והרב השמיט מכות מרדות משום גי' בטור לחבטן כמ"ש כאן וליתא כנ"ל:
(ליקוט) או לחבטן. צ"ל לחבשן וכ"ה בהגמ"ר סוף סנהדרין (ע"כ):

אלא כו'. כמ"ש בכמה מקומות שאפי' על עבירה קלה מדרבנן משמתינן וכמ"ש בסי' שלד בי"ד וכן מנגדינן וכמ"ש בפ"ד דפסחים וכן מ"ש רב מנגיד כו':

וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ג דסנהדרין דאמר ר"ג ליכהוייה כו' ועסי' ב':

ודוקא כו'. בסוף ב"ק שמטיה ר"כ כו' וכן ברודף בסוף ברכות ברב שילא וכן במחתרת בסנהדרין ע"ב ב' א"ר כל דאתי עלאי במחתרתא כו' וז"ש הרודף כו' הבא כו':

והזהירוהו. ע"ב ב' נימא מסייעא ליה א"ל ראה כו' ועסי' שפח ס"י בש"ע והג"ה:

אע"פ כו'. כמו בעובדא דרב שילא ועבה"ג ועסי' שפח שם:

ואם ידוע כו'. ע"ב א"ב:

מי שמסכן כו'. אע"פ שאין כוונתו לסכן כמו בעובדא דחמרא בסוף ב"ק:

לפיכך כו'. ל' מתני' מפני שחייה קודמין לחייו:

וזהו כו'. גמ' שם ועבה"ג וערש"י שם ד"ה יצא כו:

או אחר כו'. ברייתא שם:

כיון שהערה כו'. כמ"ש ברפ"ו דיבמות:

לעיני י' ישרא' כו'. כמ"ש בסנהדרין ע"ד ב' אין כו' פשיטא כו':

ודוקא שהתרו כו'. על מ"ש הרמב"ם אם פגעו בו קנאין הרי אלו משובחין וזריזין כ' הראב"ד בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין ולמד בס"א והזהירוהו כו':

אפיקורוס כו'. ט"ס הוא וצ"ל כמ"ש בש"ע י"ד סי' קנח ס"ב מיני ישראל כו' ופ' כמ"ד מין דר"י ס"ל כוותיה מפ' ברייתא בהוריות י"א א' ועתוס' שם ד"ה וח"א כו' ע"ש:

(ליקוט) אם יש בידו כו'. ר"ל דמ"ש מורידין היינו אם אין בידו כח להורגן דלא כר"ח והג"ה בסי' שפח סט"ו (ע"כ):

(ליקוט) שאין כו'. תוס' שם ד"ה ולא כו' ע"ש (ע"כ):

בהמה דקה מישראל במקום כו'. עסמ"ע:

כגון כו'. שם וגטין מז א':
(ליקוט) כגון אוכל כו'. גמ' שם אני שונה כו' (ע"כ):

(מחבר סי' ב') שאין דוחין נפש מפני נפש. נ"ב יעוין שו"ת גאוני בתראי:

כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין בידינו להלקותו כו' כל' זה כ' ג"כ הטור בשם רב נטרונאי גאון והא דכ' בחייבי מיתות וכ' עליהן להלקותן ולחבטן כתבתי בפרישה דנראה דה"ק ל"מ דאין דנין הד' מיתות עצמן כל א' כפי מה שצותה התורה אלא אפי' לעשות במקומו עונש אחר לדונו אין בידינו מצד הדין כ"א מצד מגדר מילתא ע"ש:

ומגדר מילתא כו' פי' לעשות דין לזה שכבר נרצח או מוכה אין לנו לעשותו אבל למגדר מילתא אם יש לחוש שיעשהו ג"כ אחרים להבא יגדרוהו כדי שלא יעשוהו עוד ועפ"ר:

והזהירוהו כו'. פי' א"צ לעשות בו התראה ממש ושיקבל ההתראה אלא אמרינן לו זה שאתה רודף אחריו ישראל הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך ובדיעבד אפי' לא אמרו לו אפי' זה אפ"ה מצילין הנרדף בנפשו של רודף וראיה מקטן שרודף דאיני בר הבחנת האזהרה הוא וקאמר גם כן הורגין אתו להציל ממנו ועפ"ר:

הרי כל ישראל מצווי' להצילו. למדו זה מדכתיב [בפרשת כי תצא] ולנערה לא תעשה דבר צעקה (בשדה) ואין מושיע לה משמע הא אם יש לה מושיע להצילה מזה הבא לאונסה היינו מצווין להושיע אותה מידו במאי דאפשר וממנו למדנו דין רודף להרוג לחבירו כי בתר קרא הנ"ל מיד כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו כו' ודרשו ואמרו ה"ז בא ללמד ונמצא למד רוצח מנערה המאורס' מה נער' המאורס' ניתן להציל' בנפש זה הבא לאונסה וכמ"ש כן דינו של הרודף אחר חבירו להרגו וגם למדנו נערה המאורס' מרוצח ואין כאן מקומו לכתבו:

אע"פ שעדיין לא הרג לאו למימרא דמכ"ש אם כבר הרגו דחוזרים והורגים להרוצח דז"א בזמנינו דאין דנין מיתת ב"ד אלא ל' הרמב"ם תפס והוא כ"כ אמ"ש שם לפני זה דין רוצח שאין הורגין אותו עד שיגמור דינו למיתה אחר שהרג אזה כתב דברודף אין הדין כן אלא ממיתין אותו אע"פ שלא הרג ולא נגמר דינו בשום דבר:

הבא במחתרת כו'. דין למדו מדכתיב בפ' משפטים] אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים [פי' כאלו אין לו דם לזה הנרצח והוא מת מעיקרא] אם זרחה השמש עליו דמים לו והטעם דאין לו דמים מפני שכל גנב יודע שאין אדם עומד ורואה שגונבים ממנו ממונו ושותק ומתחלה בא אדעתא דהכי שבאם יעמוד בע"ה לנגדו למחות בידו אזי יעמוד עליו להרגו וה"ז כרודף ומותר להציל עצמו בנפשו ומ"ש אם זרחה עליו השמש פשוטו של מקרא הוא דאם נמצא הגנב במחתרת ביום בעת זריחת השמש אז אמרינן דודאי לא בא הגנב על עסקי מיתה כי יודע שביום יהיו עוזרים הרבה לזה הנגנב כשיעמוד עליו להרגו ובודאי לא בא אלא אם יראה שיהיה הב"ה במקום שגונב שישמיט ויצא אלא דא"כ לא הל"ל אלא ואם זרחה השמש "עליו למה לי מ"ה דרשו דבא ללמדינו שאם הוא ברור לנו כשמש שלא בא להרוג לב"ה שבא לגנוב ממנו כגון שידוע הוא שאוהב נאמן הוא לו או שחתר האב לבנו דאז אפי' אין ידוע לנו אלא מסתמא אמרי' דהאב לבנו אינו בא להרוג אלא לגנוב יש לו דמים לאביו או לאוהב הנאמן בהריגתן כשבאו במחתרת אבל בן הבא על אביו לא אמרי' מסתמא שלא בא להרוג כן הוא בגמ' ועיין בטור מ"ש עוד מזה פלוגתות ודעות:

שעוסק בזיופי' כתב שם כגון מגזמי' בדליק' או שעוסקי' בחתיכות המטבעות ומ"ש שהמלכיות מקפידות דקדק לכתוב שהמלכיות מקפידות דאל"כ אין דינו כרודף וכ"כ בהדיא שם בנימוקי מהר"ם מרוזב"ורק.

וזה טבעו של עולם הוצרך לכתוב זה של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך אין דין רודף עליו ואעפ"כ בעודו במיעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והא ראייה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו וכמ"ש לעיל סי' תכ"ג:

חוץ מהבהמה בגמ' ס"פ בן סורר ומורה ילפי' דאין ניתן להצילו בנפשו של רודף אלא ערוה שיש בו קלון ופגם לנרדף כגון נערה המאורסה שנפגמה וזכר שאינו עומד להשתמש בו ויש בו קלון טובא וילפינין להו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' עד ואין מושיע לה וכנ"ל וכתיב נער וקרינן נערה ודרשינן הקרי והכתיב דנער ר"ל הזכר ומיתורא דהמקרא דרשי' אפי' שאר עריות ויש בו גם כן מיעוט וממעטינן מיניה הרודף אחר הבהמה או לחלל שבת כו' דלית בהו קלון ופגם כלל:

כיון שהערה בה דאין הורגין אותו אלא קודם שנפגמה ועפ"ר:

כדי שלא יהרגני פי' קודם שתשיגהו ימית אותי כשיראה שאת' רוצים להמית אותו בשבילי:

אין שומעין לה משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפיד' אפגם כזה שלא יעשה אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגהו דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמ' בזה שומעין לה וכן משמע לשון הברייתא והרמב"ם שכתבו שלא יהרגיני כמ"ש המחבר אבל בטור כתב דאפי' בכה"ג אין שומעין לה וכתב הב"י דס"ל דאפי' בכה"ג י"ל דמקפד' שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה:

קנאין פוגעין בו. ל' הטורמי שמקנה לשם יכול להורגו עכ"ל והוא נלמד ממעשה דפנחס עם זמרי והוא הלכה למשה מסיני:

אין מורין לו בטור מסיים וכ' ז"ל ואפי' אם לא פירש והרג הבועל להמקנא אינו נהרג עליו עכ"ל והוא מימר' בגמ' והתימא שהשמיטו מור"ם ז"ל ואפשר דמשום דהטור סיים וכ' אחר זה עוד ז"ל הרג אדם אחר להמקנא נהרג עליו עכ"ל וכ' ב"י עליו דהוא פשוט ולא ניתן להכתב מרוב פשיטות ואגב שיטפא שהשמיט מור"ם לאותו דין מרוב פשיטתו השמיט עמו ג"כ זה דבחדא בבא כתבינהו הטור ע"ש והיותר נרא' דמ"ה השמיטו משום דלא כ' המחבר אלא הני עניני מיתה דיש בהן מגדר מילת' משא"כ בזה דהבועל יכול לפרוש ולהרוג להמקנא דאין בו מגדר מילתא ואדרבה הטור אגב שיטפא לרבותא כתבו וק"ל:

אפיקורס מישראל והם כו' המחבר נמשך אחר נוסחת הרמב"ם שבדפוס כסף משנה דספ"ד דהל' רוצח ושמירת נפש אלא ששם לא כתב אחר זה כמ"ש המחבר ז"ל והאפיקורסי' והם שכופרי' בתורה כו' דלפ"ז היא לשון שאינו מדוקדק דהרי כבר כ' דהאפיקורס הוא עכו"ם כו' אלא כ' שם ז"ל האפיקורסי' הן שעובדי' עכו"ם כו' עד שעטנז להכעיס ה"ז אפיקורס ושכופרין בתורה כו' ע"ש אבל נוסח זה אינו עולה יפה דלפ"ז הא שכ' ושכופרין בתורה אמאי קאי לכך נראה יותר מדוקדק נוסח ל' הרמב"ם דדפוס גדול דכתב בו ז"ל המינים מישראל והן ע"א כו' עד ה"ז אפיקורס והן שכופרים כו' וכן מצאתי בדפוס ישן נושן של הרמב"ם וכן הוא לשון הטור ע"ש:

להעבירן בע"ש כתב דנראה לו הטעם דמצוה להעבירן לכתחלה דומי' דעיר הנידחת וזה אינו נרא' לי דדוק' ביושבי עיר כולה או רובה הנידחת מצות' בסייף אבל ביחידי' בעובדי כו"ם דינם בסקילה אלא שאין אנו לע"ע דנין דין ד' מיתות האמורים בתורה מ"ה קאמר מעבירין ונראה דל"ד קאמר אלא כאלו אמר אם יש בידינו כח להעבירן הרי מצוה עלינו להעבירן לעין כל והנשארי' ישמעו וייראו ואם לאו לפחות יסבבו להן וכדמסיק:

קודם ומסלקו כל' זה כ"כ במיימוני ולפי הנראה היה נ"ל למחוק הוי"ו ומסלקו וה"ק אם הסולם בבור קודם בואו אזי מסלקו משם ואומר הריני טרוד כו' ולפי הנוסח שלפנינו צריכין לפרש קודם ל' מקדים דמקדים נפשו ומסלקו:

שאין בינם ובינינו מלחמה דאלו יש מלחמה ע"ז אמרו טוב שבעכו"ם הרוג והיינו מצו' להורידן ולסבב עליהן המיתה וכ"כ התו' ועיין בספר שבט יהודה כ' בזה תשובה למינים והוא שטוב שבמדות העכו"ם הוא זה שדנין דין הריגה ומיתה לחוטאין ואין מחפשין זכות לעושי עולה ועיין בי"ד סי' קנ"ח מדינים אלו:

במקום שהשדות הן של ישראל פי' ל"ד ארץ ישראל אלא בכ"מ שיש לישראל שדות וכ"כ לעיל סי' ל"ד סי"ג ואע"ג דהמחבר כ' לעיל סי' ת"ט דמותר לגדל בסוריא ומדברות בהמה דקה ומשמע לכאורה דאפי' דיש להישראל הדרים שם שדות דאל"כ אפי' בא"י נמי שרי וכדמסיק שם הרי לפנינו דדוקא בא"י אסור היינו לענין איסור גידול בהמה דקה ומשום גזירה שמא יבא לרעות בשדות ישראל דלא גזרו כולי האי אלא בא"י ומשום פסידא דא"י אבל ודאי דאסור לרעותן בשדות של ישראל אפילו בשאר ארצות ובבהמה דקה החמירו ארועה שלהן דמסתמא אפי' אין רואה אותו שמרעה אותן בשדות ישראל כיון דהן קופצין ואזלי מעצמן ה"ל לסלק מרעייתן ואף דלעיל סימן ל"ד סי"ג כ' הטור והמחבר שם הרועים בהמה גסה נמי פסולים הא כ' שם בצדו דהיינו דוקא בהמות של עצמן ומשום דחשדינן ליה שיניחם לרעות בשדות ישראל להנאתו משא"כ כאן דמיירי גם ברועה בהמות של אחרים א"נ לענין דאסור להצילם לא אמרו כי אם בהמה דקה ועמ"ש עוד שם בסי' ל"ד:

כגון אוכל נבילות לתיאבון. פי' כשאינו מוצא בשר כשר כזה אוכל נבילות למלאות תאותו ולהכעיס מקרי שיש בנמצא בשר כזה ואוכל נבילה להכעיס מצות בוראו ית':

מצוה להצילו. הב"י כתב החילוק שיש בין מומר אוכל נבילות לתיאבון ובין רועה בהמה דקה (דאף שגם רועה לתאבון ולהנאת עצמו מניחו לרעות בשדות ישראל) דהרועה עושה עבירה מידי יום ביום וכל היום משא"כ אוכל נבילות לתאבון ובפריש' כתבתי עוד חילוק והוא דהאוכל נבילות לתאבון אינו חוטא אלא להש"י משא"כ רועה דגוזל וחוטא לחבירו ישראל ע"ש:

מפני שהוא כרודף. לכאורה הוא תמוה עיין בה"ט סק"ג עד שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו כו' ועי' בתשובת חו"י סי' ל"א שכתב ליישב זה.

ואם הוציא ראשו כו'. ע' בתשובת אא"ז פמ"א מ"ג סי' ח' שכתב דאם יצא דרך מרגלותיו משיצא רובו. וכ' עוד וצריך להתיישב אם ידוע כשיצא דרך מרגלותיו ששניהם ימותו אם מותר להציל האשה כמעשה דשבע בן בכרי שכ' רש"י בסנהדרין דדחו נפש מפני נפש משום דאפילו לא מסרו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנו יואב והן נהרגים עמו משמע היכי דשניהם ימותו מצילין דדוחין נפש מפני נפש כו' וצ"ע להתיישב בדין זה עכ"ל ועמ"ש ביו"ד סימן קנ"ז ס"א בהגה. ועיין בתשובת כו"ב תניינא סי' ניט דהגאון השואל ה"ה מהר"ר ישעיה ברלין ז"ל רצה לחדש דהא דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו היינו דוקא בדקים לן ביה שכלו חדשיו שאז ההורגו נהרג עליו אבל בלא קים לן שכלו חדשיו אף שהוציא ראשו מותר לחתוך אבר אבר להצלת אמו והוא ז"ל האריך לחלוק עליו ע"ש:

[שו"ע] לחתוך העובר. נ"ב ואם נכרי מותר לעשות כן. ע' סנהדרין נט תוס' ד"ה מידעם:

[שו"ע] כיון שהערה בה. נ"ב ע' ת' הרדב"ז ח"א סי' שפח:

מצוה להצילו כו'. ומ"מ אין מחויב לפדותו אם נשבע אלא דאם רוצה לפדותו אין איסור בדבר ב"י ומור"ם בי"ד סי' רנ"א ס"ב ובסי' רנ"ב שם סעיף ו' וב"ח שם:

(ס' ה') שאין בינינו ובינם מלחמה כ' בסמ"ע היינו מצוה להורידן ולסבב להם המיתה וכ"כ התוס' כמדומה שיש כאן ט"ס ובספרי טורי זהב בי"ד סימן קנ"ח כתבתי שהב"י פי' בשם התוס' הא דאמרינן לא מעלין ולא מורידין פירושו שאין מצוה להורידן וכתבתי שם דבזה אשתמיטתיה תלמוד ערוך דמבואר דאיסור יש בדבר: [בסמ"ע] כתב עיין בשבט יהודה שכתב בזה תשובה למינים עד כאן לשונו. רצה לומר שכתב שם מה שאמרו טוב שבעכו"ם הרוג פירושו שמדה טובה יש בעכו"ם שהורגין החייב ואין בהם הצלה כל כך כמו בדיני ישראל שאומרים שמא טרפה הרג כן השיב חכם אחד לאפיפיור: