שולחן ערוך, חושן משפט צ״ז: להלוות לעני ושלא לנגשו ושלא לחבול כלי אוכל נפש ואלמנה והשבת העבוט ודין הסידור ובו ל סעיפים: – עם 18 מפרשים

להלוות לעני ושלא לנגשו ושלא לחבול כלי אוכל נפש ואלמנה והשבת העבוט ודין הסידור ובו ל סעיפים:
מצות עשה להלוות לעניי ישראל והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה וקרובו עני קודם לעניים אחרים ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו:

אסור לנגוש את הלוה לפרוע כשיודע שאין לו ואפי' להראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע:

אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתו:

אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו ואם עושה כן נקרא רשע וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא ללותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה:

אם בא המלוה לב"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר ואין צריך לו אלא אין מרחמים בדין:

אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו (וע"ל סי' ד') אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו: הגה ואפי' אם ביקש המלוה להכנס לבית הלוה ולכתוב כל מה שבביתו אין ב"ד נזקקין לו ליכנס לביתו כלל (ב"י סי' צ"ט בשם הרשב"א) אלא אם ימצא לו דבר בחוץ יקחנו ויש לשליח ב"ד ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה ואפי' בחוץ לא ימשכננו שלא בשעת הלואה דבר שעושים בו אוכל נפש כמו רחים ורכב של יד שהם מטלטלים אבל בתי רחים של מים הרי הם כקרקע ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות שאין ב"ד ממשכנין ליקח קרקע למשכון ומ"מ אם המלוה עצמו נכנס לבית הרחים ונטל רחים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלים ויש להם דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה:

אם ראו ב"ד שתולש רחים התחתונה וכיוצא בה ממקום חיבורם להבריח מבעל חוב וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריח מבעל חוב ב"ד מגבין לו מהם לשעתו:

כלים שעושים בהם אוכל נפש שאמרו היינו שעושים בו אוכל נפש ממש כגון הרחים והעריבות ויורות שמבשלים בהן וסכין של שחיטה וכיוצא בהם ואם חבל מחזיר על כרחו: הגה אבל שאר כלי אומנות כגון זוג של ספרים ופרות החורשות מותר למשכנם (טור בשם ר"י והרא"ש):

היו לו חמשה רחים אינו רשאי למשכן אפילו אחת מהן ואם אינו עושה מלאכה אלא באחת מהן מותר למשכן השאר.

חבל כלים הרבה של אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי ואפילו שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכה אחת כמו המספרים שגוזזים בהם (ירק) (הרי) זה עובר בשני לאוין:

אוכל נפש מותר למשכנו ובלבד שישאיר לו הסדור שמסדרין לו:

אם הוא בעצמו משכנו חייב להחזיר לו אלא א"כ הממשכן גזבר הקדש או גזבר עניים: הגה והיינו דוקא כלי אוכל נפש (דהוי) כמו השליח ב"ד אבל אם משכנו המלוה שאר דברים אע"ג דעובר בלאו מ"מ מה שעשה עשוי וא"צ להחזיר לו עד שישלם לו (ב"י בשם הרשב"א):

אם מדעתו מסר למלוה או לשליח בית דין כלים שעושין בהן אוכל נפש מותר לקחתם:

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה ואפי' שליח ב"ד ואם עבר וחבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה בד"א שאסור למשכנו הוא בעצמו ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח ב"ד ללוה אבל לערב מותר למשכן בזרוע שלא על פי ב"ד וליכנס לביתו ליטול המשכון (וי"א מכל מקום לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש אין חילוק בין ערב ללוה) (טור בשם הרמ"ה) אא"כ הוא ערב קבלן שאז דינו כלוה וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד וליכנס לביתו למשכנו ואם זקף עליו השכר בהלואה אסור:

יש מי שאומר שאין שליח ב"ד אסור ליכנס לביתו למשכנו אלא במשכנו להיות בטוח ממעותיו ולא הגיע זמן הפרעון אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו וזה אינו רוצה לפורעו והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו שפריעת ב"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו: הגה ודוקא שאין לו לשלם אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם ב"ד חובשין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם (ד"ע באגודה פ' כל כתבי וריב"ש סי' תפ"ד וכמ"ש הטור) וי"א דאפי' אם אין לו לשלם אם ישבע להיות חבוש עד שישלם צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סי' תפ"ד) ועיין לקמן סוף הסימן:

אחד הממשכן את חבירו בב"ד וא' שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו ה"ז מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו א"כ מה מועיל לו המשכון כדי שלא ישמיט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלי' אצל בניו אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה בד"א כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו: הגה מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה ולכן אין ב"ד של מטה מחוייבין לכוף עליה אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם (תשובת הרמב"ן סי' פ"ה) וע' בי"ד ריש סי' ר"מ:

שליח ב"ד שבא למשכן לא ימשכן דברים שאי אפשר ליתן אותם משכון כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו ומניח מטה לישב עליה ומטה ומצע הראויים לו לישן עליהם ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה וכן מחזיר לו כלי אומנות ביום:

היו לו שני כלים נוטל א' ומחזיר א' עד מתי הוא חייב להחזיר וליקח עד לעולם ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם ואין מניחים אותם ללוה ה"ז מניחו אצלו עד ל' יום ומשלשים יום ואילך מוכרו בב"ד:

אם מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון שומטו מעל בניו ואינו מחזיר:

אפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלים אלא אלו שמשכן צריך להחזירם לו אבל אם יש לו מטלטלים אחרים שא"צ לאלו א"צ להחזיר לו:

כשמחזיר המשכון צריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בפני עדים: הגה שאם לא כן היה נאמן לומר החזרתי או פרעתי במגו דהחזרתי (טור בשם ר"י ברצלוני) ובלבד שלא יהיה תוך זמנו (ב"י בשם התרומות כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ח):

אינו יכול למכרו לעולם כיון שלקחו בתורת משכון אם (לא) שיחזירנו לו ע"מ שלא לחזור לקחתו בתורת משכון ומחזיר לו הכר אפי' ביום ומחרישה אפי' בלילה ובא לב"ד ומגבין לו חובו:

(כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו) (טור) מסדרין לבעל חוב כיצד אומרי' ללוה הבא כל המטלטלי' שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת (ואפילו כלי אוכל נפש) (נ"י ס"פ המקבל) ונותנין לו מהכל מזון ל' יום (כבינוני שבעיר אע"פ שאכל תחילה כעני) (נ"י פרק הנ"ל) וכסות שנים עשר חדש ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש ומטה ליישב עליה ומטה ומצע ושאר צרכי המטה (טור) הראוים לו לישן עליהם ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו ואין נותנים כלום באלו לאשתו ובניו אע"פ שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם ונותנין לו סנדלו ותפיליו היה אומן נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין (פירש"י דילדייר בלעז קטנה ומחלק בה את הנסרים) ושתי מגרות הי' לו מין א' מרובה ומין א' מועט נותנים לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מהמועט ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה היה איכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות (אלא) מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלים בב"ד וינתנו לבעל חובו ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו אין מניחים לו ספריו ואפילו ספר תורה לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם וה"ה למקומות בית הכנסת כשהם בכלל נכסים ובעל חוב גובה מהם חובו:

אין צריך לומר שלא תטול אשתו ממזונותיה להבא אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסיו שתזון מהם מוציאין מידה ונותנים למלוה שאין לאשה מזונו' לא מקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפי' הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונו' נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה ואם המלוה שעל הבעל היתה על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחלה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקים. הגה מיהו אם מעות נדוניתה עדיין בידה או ברשות אביה יכולה לתפסם למזונותיה (מרדכי ס"פ אע"פ) היה חייב לעובדי כוכבים ותבעוהו בדיני עכו"ם ובאתה האשה עם כתובתה וסלקוה העכו"ם בעלי חובות כי כן הוא בדיניהם להגבות לאשה נדוניתה תחילה ובא אח"כ מלוה ישראל לתבוע חובו ולהוציא מיד האשה מה שגבתה בדיני עכו"ם הדין עם המלוה דהרי הכתובה והנדונינא לא נתנה לגבות מחיים (ר"י נכ"ג ח"י) (כמו שנתבאר באה"ע סי' נ"ג):

אין בעל חוב גובה מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבעם לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותם ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן ולא מספרים שקנה לבניו ללמוד בהם אלא הרי אלו שלהם:

בד"א בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד גובה אותם בעל חוב (ויש חולקים) וא"צ לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף שהכל לבע"ח והוא שקנה לה הבעל אבל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב אין בע"ח גובה ממנה אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או ממה שפסק הבעל לה בשעת נישואין ואם אינו ידוע היא נאמנת בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה אם הכניסה לו מעות בנדונייא בע"ח גובה מהם: הגה וי"א דמ"מ אם עדיין הנידונייא ברשותה או ברשות אביה אין בעל חוב גובה מהן ואפילו נשבה בעלה ופדאוהו אין חוזרין וגובין מאלו הנכסים (מרדכי סוף פרק אף על פי):

אין חילוק בענין סידור בין מקרקעי למטלטלי שאפילו אין לו אלא קרקעות מניחים לו לצורך כל הדברים האמורים:

התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה תנאו קיים אבל במה ששעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידור שלא היה בדעתו אלא על הנכסים הראויים לו ע"פ התורה עד שיזכור בהדיא תנאי הסידור ואפילו כתב מגלימא דאכתפאי לא אמר אלא על איצטלא (פי' תרגום אדרת שנער אצטלא בבלאה) בת מאה זוז שאינה כסות הראוייה לו שמוכרו ויתנו לו כסות הראוייה לו ואם אמר על מנת שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דהוה ליה מתנה על מ"ש בתורה כמו ע"מ שלא תהא שביעית משמטתו:

יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן אם לא זקפן עליו במלוה וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן וי"א שגם באלו מסדרין:

הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפי' חלוק ומכנסים ואבנט לפרוע לבעל חובו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו (וע"ל סי' זה סעיף ט"ו וע"ל סי' ע"ג בדין מי שנשבע לשלם לחבירו):

יותר. כ"כ הרמב"ן והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פירוש ואף אם לא ילו' לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל הסמ"ע (והט"ז פי' אם יש לפניו ב' מצות הא' לתת לעני מתנה והב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלוואה לעני דאותו הנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא"כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות):

לצורך. פירש הסמ"ע אפי' אין כוונת הלוה לאבד בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מקרי לאבדה שאבדה מהמלו' (והט"ז פירש דמוציא' לאותו ענין ששאלה מהשואל אפי' הוא מאבדה אין כאן איסור כי ע"ד כן הלוהו ואם מוציא' שלא על אותו ענין שהלוהו ואינו נאבד ג"כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה וכל שיש קיום להמעות לא איכפת למלו' אף אם ישנה ממה שאמר בפניו ואין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו העסק עכ"ל):

בעצמו. ואם משכנו המלוה שלא מרצונו אפילו בחוץ עובר בלאו דלא תבא אל ביתו וגו' דביתו ל"ד אלא ה"ה או כ"ש שלא ישמט בחזקה ממה שעליו או שבידו בפגעו בחוץ אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת בנימין זאב סימן רמ"א:

למלוה. וי"מ שאם לאחר שתפס המלו' בא הלוה להחזיק ולהוציא מידו יכול המלו' להציל עצמו אף על ידי הכאה ע"ש ד"מ. סמ"ע:

בשעת. אבל אם מתחל' מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאילו מכרו לו לדעתו ומותר כ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי הרמב"ם. שם:

כמו. ר"ל דשאר כלי אוכל נפש אסורים כמו רחים ורכב דנלמד מנתינת טעם דכי נפש הוא חובל גם נלמד מזה דאין בכלל איסור אלא כלים הקרובין לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחים לאפוקי רחת ומזרה כמ"ש הט"ו בס"ח. שם:

גוביינא. פי' אם תבעו בב"ד לפרוע לו אז פוסקים הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. שם:

ומחזיר. כ' הסמ"ע דמזה מוכח דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ואחר שעשה הלו' מלאכתו בהן צריך להחזירם להמלו' וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמ"ש הט"ו בסט"ז וגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עבד א"צ חזרה אם לא בעת צרכה עכ"ל (והט"ז פירש דמיד שסלקה מהמחובר הוי ליה מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר' בשעת מלאכה וזה אף בכלי שאינו אוכל נפש ע"כ):

על כרחו. פי' הסמ"ע דהיינו לצורך עשיי' מלאכתו ולא קודם לכן וגם א"צ להניחו בידו אח"כ כו' ע"ש באורך:

ופרות. פירוש אפילו צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפ' דאסור וכמ"ש הטור ודלא כדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק הטור דלא כוותיה ע"ש. סמ"ע:

להחזיר. פירוש בשעת עשיית מלאכ' הכלי אוכל נפש וכמ"ש הרמ"א ע"ז בהג"ה. שם:

דברים. היינו שאינם צריכים להלוה לגמרי. שם:

עשוי. (ואף ע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הכא דכתיב השב תשיב רבת' התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום כו' ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו' עכ"ל הט"ז):

עשירה. כתב הסמ"ע משמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה אפי' עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה ע"כ והש"ך כתב דצריך עיון דהא מכריחים האלמנה לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער' שלבה שבור ודאוג וה"ט לא שייך בגרושה עד כאן לשונו (אבל דעת הט"ז דאין חילוק כלל בין אלמנה וגרושה ואפי' בתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת מו"מ ואין זה מדרכן של בתולו' והשיג על הסמ"ע במה שכתב שאין איסור בבתול' שיש לה אב והיא ברשותו וכתב שאין יסוד לדברי' אלו ומוכיח כן בראיה ע"ש):

ממנו. כתב הסמ"ע דגם האי בעל כרחו אינו רצה לומר מיד אלא בעת צרכה (ועיין בט"ז שהאריך בדין זה):

תשבע. נ"ל דמיירי דמשכנה בעדים וגם ראוהו בידו דאז לית ליה מגו דלקוח והחזרתיו דאל"כ היה נאמן במגו דאף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוה מודה שחבל ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה אבל קשה פשיטא דאם תכפור תשבע כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלא ידע מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמועינן אע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן הוא בריב"ש סי' תפ"ח כו' ע"ש:

לוקה. וכ"כ הרמב"ם גם בחבל כלי אוכל נפש ובבעה"ב שעבר ונכנס לבית הלו' ומשכנו אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוק' משום דהוי לאו הניתק לעשה ובדרישה כתבתי טעם למה לוקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דלאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העש' אין לוקין עליו עכ"ל הסמ"ע ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסין אין לוק' ומשלם. ש"ך:

שכר. וכן אם גזל וגזלתו בעין או אפי' הוציא' הגזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סימן רע"ג. שם:

להשכיר. נראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ט סי"ח וי"ט. סמ"ע:

ודוקא. עיין בתשובת ראנ"ח סי' נ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"צ:

הכר. כ' הסמ"ע דלרבותא נקט כר בלילה דאע"פ שאינו צורך כ"כ שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילין בכר צריך להחזיר לו וכתב הש"ך דאין המלוה רשאי להשתמש בו בשעה שהוא בידו וכ"מ מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם עכ"ל:

בניו. דמטלטלי דיתמי אינן משועבדים להמלוה מן הדין וזה שסיים אלא יפרע כו' דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הט"ו בסכ"ג וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש. סמ"ע:

אינו. וכתב בד"מ סי' ע"ג סי"ט דמשמע מדברי המרדכי דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש שא"צ להחזיר ר"ל ומ"מ אינו יכול למכור שם:

רוצים. התוס' והרא"ש חולקין ע"ז עכ"ל סמ"ע עמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינם חולקין. ש"ך:

פרעתי. אבל בלא מגו אינו נאמן לו' פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד כיון דהחזירו לו בעדים ה"ל כאילו עדיין המשכון ביד המלוה ונאמן לטעון עליו כדי דמיו. סמ"ע:

זמנו. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דה"ל כמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסי' ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן נאמן לומר פרעתיך אפי' תוך הזמן במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא היא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזקה ומשום דהמע"ה אמרי' מגו זו בתוך זמנו ובהאי דה"ל משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בעדים לפחות לא מקרי הלוה מוחזק דיהא נאמן לו' פרעתי ואע"פ שכתבתי לעיל דכשלא בשעת הלואתו אינו ממשכנו אלא לאחר שעבר זמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלואה א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהלוה מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם תוך הזמן עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך תוך זמנו אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נ"ל כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נראה דלעולם היכא דאית ליה מגו המע"ה וכמ"ש ר"ס ע"ח וע"ש ונ"ל שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה עכ"ל:

כעני. וה"ה איפכא אם אכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ומ"ש הט"ו בר"ס צ"ט מזון הראוי לו צ"ל פירושו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כבינוני שהוא דרך המיצוע ראוי לבני אדם לנהוג בו ע"פ דרכם והנהגתם. סמ"ע:

קודמת. ע' בסמ"ע ביאור דין זה והב"ח כת' דאם תפסה מהני אפי' למזונות להבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד הבע"ח ע"ש ולא נהגו כוותיה בזה. ש"ך:

בשטר. ע' בתשו' מהר"א ששון סי' ק"י ורט"ז ובתשובת מהראנ"ח סי' מ"ח וק"י ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' קע"ג ובמבי"ט ח"ג סי' ר"ב ובמהרי"ט סי' קט"ו ובמהרש"ך ח"ב סי' ר"י:

חולקים. כת' הש"ך דהיינו דוקא להרי"ף אבל למ"ש המחבר בסי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמ' קודמת למלו' בשטר צ"ע וע"ש בסמ"ע וצ"ע להפוסקים שפסקו דשעבודא דרבנן וכמ"ש ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור אה"ע ר"ס ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם רפי"ב מה' אישות והה"מ האריך שם בזה וע' בתשו' מהר"א ששון סי' מ"ח עכ"ל. ואפשר ליישב דמ"ש המחבר כאן דאם חוב המלו' הוא בע"פ כו' לא נחית לענין קדימ' דסמך עצמו על מ"ש בסי' ק"ד רק דביאר פה הפוכו דרישא דהדין הוא במלו' בשטר אע"פ שהיא מוקדמת אין לה מזונות לזה כת' דאם החוב בע"פ הוא חוזר הדין כמו שאר שני בע"ח שבאו לגבות וק"ל:

לתפסן. במהרי"ו מפרש דאפי' למזונות דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ע"ש. סמ"ע:

ובניו. הטעם דכל מה שהקנ' להם הוי כאילו מכר לאחרים וממטלטלים שמכר אין בע"ח גובה מהן ואפי' הקנ' לו אג"ק ועשה או קנה להן אחר ההלוא' ה"ל כקנה ומכר דאין ב"ח גובה מהן והטור כת' בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלו' מטלטלי אג"ק וכת' לו דאקני גובה מאשתו ובניו והמחבר השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תקנו דאף בדאקני אינו גובה מטלטלים שמכר מפני תקנת השוק וכמ"ש הט"ו בריש סי' ס' וסי' (קי"ב) [קי"ג] ואף במלו' ולו' לא תקנו תקנת השוק ואפי' קדם המאוחר וגבה מוציא המוקדם מידו כשכת' לו דאקני כמ"ש בסי' קי"ג מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו רק שבזמנינו תקנו לגבות מזה משום הרמאים. שם:

מספרים. טעם הנ"ל דכאילו מכרן לאחרים דמי ול"ד לספרים שהן בידו דנחשבין כנכסיו וגובין מהן (ובדין לגבות מס"ת שביד הלו' ע' בכנה"ג להגהת הטור מסעיף כ"ה עד סכ"ח ע"ש):

טבעות. כת' הסמ"ע דבזה לכ"ע גובין מהן ואפי' היש חולקים מודים ביה ע"ש ובתשו' מהר"א ששון סי' קי"א ובתשו' הרמ"א ס"ס צ"ד ובתשו' רש"ך ספר ב' סי' ר"י ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' קי"ד ובמהרי"ט ח"א סי' מ"ה (וע' בכנה"ג להגהת הטור סעיף ל"א ול"ב):

נאמנת. בשבוע' כ"כ הטור. ש"ך:

מעות. דלהוצא' נתנו ובאין מיד לרשותו. סמ"ע:

ברשותה. כת' בתשו' הרא"ש שמעון שהי' חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשהגיע שמעון למות צוה להחזיר השטר של אשתו ופסקו דאין ראובן גוב' מאותה משכונה ואע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשבהו לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונה הרי צוה להחזיר השטר וע"ש שהאריך. ד"מ סי' ק"ד סל"א. שם:

לשון הטור ורוב דברים אלו מדברי הרמב"ם פ"א ממלוה

כתב ה"ה מכילתא אם כסף תלוה שהיה רבי יישמעאל דורש שאם זה חובה ומבואר בב"מ דף ע"א ע"א

כך אחז"ל גדול המלוה וכו' שבת דף ס"ג ע"א

שם בב"מ

מברייתא סוכה דף מ"ט ע"ב

מפורש בתורה לא תהי' לו כנושה

מימרא דרב דימי ב"מ דף ע"ה ע"ב

שם דין ב' וכתב ה"ה איסור הלוה פשוט הוא ממ"ש בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י ע"ב) עובר משום בל תשהא ומשום שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב

גם זה שם

ומייתי לה אקרא לוה רשע ולא ישלם

שם דין ד' וכ' ה"ה זה פשוט

לשון הטור סעיף י' ממשנה ב"מ דף קי"ג ע"א

וכתב בספר בד"ה שאם עבר ומשכנו לוק'

מימרא דשמואל שם

וביאר שם דמחרימין על הלוה עד שיוצא כל אשר לו או יביא כל אשר לו בכתב בב"ד והם מסדרין לו סמ"ע וע' בסימן צ"ט ס' א'

לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה דין ד' ומבואר ממשנה וממימרא דלעיל:

כ' ר' ירוחם נל"א ח"ב ☜דיכול השליח ב"ד להכותו אם יסרב בו בשוק סמ"ע

לשון הטור סי"ג מפורש בתורה לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל

כך כתוב גם בסה"ת בשער א' בשם הרמב"ן

פי' אין הב"ד שולחים שלוחם לסגור בתי הריחיים שטוחנין בו עד שיפדנו מטעם שכתב המחבר ואם הוא בעצמו סוגר הרחיים למשכנו אינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט שאין זה בכלל עבוט וגם אינו מחויב להחזירו סמ"ע

כ"כ בסה"ת שם

לשון הרמב"ם שם דין ב'

כך כתוב בפסקיו מברייתא חבל זוג ספרים דף קי"א ע"א וכ"כ ה"ה שם שכן כתבו ז"ל ושזה דעת רבינו

תוספת הביאה ה"ה שם:

כפי' הרשב"א שם

ל' הטור סי' י"ט וכ' ממשנה שם ב"מ דף קט"ז ע"א

כרבי יהודה שם דתניא כותי' שם דף קכ"ו ע"א

שם סכ"א כ"כ התוס' שם

ל' רמב"ם שם דין ה'

בה"ת סוף שער א' מהא דאיתא בהמקבל (דף קי"ד ע"א) יצא הקדש דאין צריך צדקה

טור סי' י"ז בשם הרמ"ה

ממשנה שם דף ק"ט ע"א

כן כתב הטור בסכ"ג וכן מצא המחבר בתשובת הגאונים וכ"כ הרא"ש שם והוכיח כן וכ"כ הראב"ד שם בהשגתו ולזה הסכים ה"ה שם

שם ברמב"ם פ"ג דין א'

פי' וב"ד מגבין מנכסים שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל לא אמרו שלא להגבות וכן כתבו ז"ל ה"ה

כשאין שם שטר ה"ה

כדין כל לאו הניתק לעשה אם אינו יכול לחזור ולקיים העשה ונתבאר בסוגי' דאלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב ה"ה

שם דין ז' מברייתא ב"מ דף קט"ו ע"א

טור סכ"ד כ"כ בה"ת שער א'

כן הוא בטור

ל' הרמב"ם שם כ"כ הטור שם ברייתא שם

שם ושם בברייתא ויליף לה ממשאת מאומה

טור סכ"ח בשם ר"ח כן כתב הרא"ש אהא דאמר שמואל שליח בית דין מנתח נתוחי וכו' כתב תימה ואם לא ימצאנו בידו היאך יכפיהו לפרוע מצותו ואנן קיימא לן פריעת ב"ח מצוה וכו' ולפי' ר"ת ניחא וכו'

פי' לאפוקי כשאינו רוצה לגבות חובות עתה מאיזה טעם שיש לו ורוצה למשכנו הכל ולהחזיר לו קצת לעת צרכה ויהיה הכל משועבד לחובו דאז אפילו כבר הגיע הזמן אסור לשליח בית דין ליכנס לביתו סמ"ע

שם ס"ל כ"כ הרא"ש בתשובות כלל ע"ט שכ"כ ר"ת בתשובה:

שם בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ס"ח סי' ז' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף וס"ט וכן כתב הריב"ש ומ"ש בשם ספר אגודה דחובשין אותו והביא ראיה מדאמרינן דאבא בר מרתא הוא מסקי ביה זוזי בי ר"ג וכו' שבת דף קכ"א ע"ב איכא למימר דהוי עבדי דר"ג דהוי פריצי כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ס"ז ע"ב) ובשאר דוכתי

לשון הרמב"ם פ"ג ממלוה דין ה' ממשנה ב"מ דף קי"א ע"א

מברייתא דר"מ שם ריש דף קט"ו

בברייתא מפורשת שם

שם דין ו'

ב"י ה"ה פי' שהלוה מוציא העבוט או שהוא מנתח וסובר רבינו שאפילו כלי אומנות יכול לנתח ואף על שמסדרין בהם כמו שנתבאר בפ"א (בטור סימן צ"ח) זהו בשעת גבייה אבל לא בשעת משכונא:

וכ' ה"ה בשם הרמב"ן ☜בלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היה לו כר וכסת ורגיל לישן בהם מניח לו וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת

שם וכתב ה"ה משנה כלשונה כפירש"י שם שחובו נגד שניהם ומשכנו בשניהם

פי' בשעה שהוא צריך ללוה יחזירנו לו משום השבת העבוט וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזור את השני רש"י

כשבא לידו בתורת משכון דסתם הלואה ל' יום וכו' אבל כל שבא לידו בתורת גבייה אין נותנים לו זמן ללוה ה"ה שם

שם וכתב ה"ה מימרא בגמרא ב"מ סוף דף קי"ד

טור סל"ג

שם סל"ד בשם ה"ר יהודה ברצלוני כ"כ בה"ת בשער א'

שם סל"ה כ"כ הרא"ש בסוף המקבל וכן כתב הרמב"ם שם דין ו'

טור שם וכ"כ ה"ה שם

לשון הרמב"ם בפ"א מה' מלוה וכ"כ הטור בס"מ ממסקנת הגמ' ב"מ דף קי"ד ע"א דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו וכו' וא"ל דמסדרין וכו' וכן דעת הגאונים והרי"ף וכ"כ הטור בשם הרא"ש

משכה ערכין סוף דף כ"ג

מברייתא ב"מ סוף דף רי"ג ואף על גב דפליגי עליה רבי ישמעאל ור"ע הא אוקימנא להו בשיטה ולא קי"ל כוותייהו (שבת דף כ"ח ע"א)

שם בברייתא וכדמפרש שם משמיה דשמואל דסכנה הוא לו אם לא ילך ד' גרמידי אחר הסעודה ופירש"י הילכך יתבינן מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו וע"כ ירגיל לעמוד ללכת למשכב ולא ישן על מטה שאכל

שם במשנה דערכין:

ופירש שם בגמרא דף כ"ד ע"א דלא אמרינן כיון דלית ליה השתא לאשולי לאחרינא אינהו נמי לא מושלי ליה וכתב הנ"י סוף פרק המקבל ה"ה ☜שאם לא היה לו כלים מאותו המין אין לוקחין לו

שם במשנה וכת"ק וכ"כ ש"פ

טור בשם ה"ר יהודה ברצלוני וכן כ' הנ"י בשמו ולזה הסכים וכ"כ בה"ת בשער א' כיון דלא תנן אלא שמניחין לו תפליו מפני שהיא מצוה מיוחדת לגופו ודרך מלבוש הן

גם בזה הביא ראיה ממשנה סוף ביכורים וב"ח נוטלם וכו' כספר תורה וקבלנו פי' דבר זה שר"ל שגובה אותו ב"ח בחובו והאשה בכתובתה

כ"כ רבי ירוחם נ"ז ח"ב ושכ"כ ה"ר דוד כהן

לשון הטור סמ"ב וכן כתב הרמב"ם ספ"א מה' מלוה וכתב ה"ה זה לא מצאתי מבואר אבל הדין נראה פשוט

וכך כתב בה"ת שער א' בשם תשו' הרי"ף ממשנה דלעיל בערכין אבל לא לאשתו ולבניו וה"ה נמי לב"ח ונתן טעם מפני ששיעבודא של מלוה הוא דאוריי' וכדעולא (ב"ב דף קע"ה ע"ב) ומזונות האשה ובנים מדרבנן וכ' הב"ח הלכה למעשה כיון דאיכא פלוגת' דרבוות' ואנן דקי"ל דמזונותיה של האשה דאורייתא כמ"ש בא"ה סי' ס"ט (וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות וה"ה בשם קצת מפרשי' והרשב"א) אם קדמה היא למלוה ותפסה מטלטלין אין להוציא מידה דלא אתא ב"ח שבשטר ומבטל לשעבוד' דאשה דהוי נמי דאוריית' עכ"ל אבל דעת הסמ"ג ג"כ כדעת הרי"ף והרמב"ם ובה"ת דלא מהני לה תפיסה ונלע"ד שאף על פי שהרמב"ם והסמ"ג ס"ל שהמזונות הם דאוריית' טעמא בזה כטעם הראשון שכ' בה"ת והרי"ף דומיא דערכין שאין לה מזונות דהא גמר מיכה מיכה מערכין ב"מ דף קי"ד ע"א

שם מבואר שם דאיהי במזונותיה ב"ח היא שכבר נתחייב לה או מתנאי ב"ד או מן הכתוב בכתובתה ומזונייכי וכו' הב"י והא דמלוה בשטר קודמת למלוה על פה היינו בקרקעות אבל במטלטלין אין להם דין קדימה כמ"ש רבי' בסימן ק"ד וע"ש

ל' הרמב"ם בפ"א מהל' טוען וכתב ה"ה זה מתבאר מאותה ששנינו אחד המקדיש וכו' ערכין (דף כד ע"א) והובאה בהלכות פרק המקבל וכ"כ הרי"ף בתשו':

טור ס"א בשם הר"י יהודה ברצלוני וכתב הב"י ותנן כסות וה"ה לספרים דתנא לא כרוכלא ליזיל וליתני

שם בשם הרמב"ם שם כ' ה"ה נראה לי שיצא לו ז"ל ממ"ש בפ"ק דב"ק האחים שחלקו וכו' וכמ"ש בירושלמי הביאו בהל'

כ"כ ה"ה שם בשם י"מ מפני שהבעל מקנה לאשתו בין של חול בין של שבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו אפי' של שבת כלום והביא ה"ה סעד לזה ושכ"נ לו וכתב המרדכי שם לכ"ע אם הקנה לה בפי' התכשיטין שלה אין הב"ח גובה ממנה

טור סמ"ו ובה"ת בשער א' וכ"כ ר' ירוחם בשם הרמ"ה

בה"ת שם

טור שם

הרשב"א בת' ב"י סימן צ"ט מחס"א

טור סמ"ז כן כתב בה"ת בשער א'

שם בשם בה"ת בש"ת וכ' הב"י דברים ברורים הם נכונים בטעמא לאפוקי ממ"ש הרשב"א בתשו'

שם סמ"ע בשם בה"ת כשם שמותר למשכנו בזרוע ליכנס לביתו כל זמן שלא זקפן עליו כך נקל בחובו שאין מסדרין עמהם כיון דלא כתיב בהו מיכה דנימא בהו דין סידור

שם סכ"ה בשם הרמ"ה

בת' שבסוף. חזה התנופה

וסיים שם ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפי' עד שוה פרוטה ותקיעת כף הוי כשבועה וכמ"ש. ל' סימן פ"א סי' כ"ח בהגה:

(ליקוט) מ"ע כו'. מכילתא סוף פ' יתרו ואם מזבח כו' (ע"כ):

ואפי' עשיר. ב"מ שם עני ועשיר כו'. מדאמר קודם. וסוכות מ"ט ב':

ולההנותו. סוכות שם:

וליעצו. יבמות פ' החולץ ופ' מצות חליצה דודאי לא קפיד קרא דוקא ביבם:

אסור לנגוש. ב"מ ע"ה ב' במתני' וערש"י שם ד"ה מלוה. והוא כו':

אסור ללוה כו' ואם כו'. ב"ב מ"ה א' ואבות פ"ב:

וכשהמלוה מכיר. אבות שם איזו דרך ישרה כו' וכ"א אמר היפוכו של המדה רעה ור"ש אמר הרואה את הנולד וז"ש שם לוה רשע כו' וצדיק חונן ונותן ר"ל אעפ"כ נותן לו ול"ק מלוה:

אם בא. ת"כ פ' קדושים וע"ל סי' י"ז ס"י:

שלא בשעת. מדמיירי בשליח ב"ד וזה לא שייך בשעת הלואתו:

ואפי' אם. כמ"ש שם שנא' בחוץ תעמוד והאיש אלמא שצריך שליח ב"ד לעמוד בחוץ ואפי' שאינו ממשכנו שהרי הלוה מושיט לו את העבוט כמ"ש יוציא כו':

ויש לשליח. כמ"ש שם מנתח נתוחי. דמ' בזרוע ואל"כ אין חילוק בין מלוה לשליח ב"ד. רמב"ם:

ואפי' בחוץ לא. ע"ש בתוס' קט"ו א' ד"ה אלמנה. ועוד נראה לפרש כו' ופי' זה נראה עיקר כו':

שלא בשעת. מדפריך שם קי"ג א' לא יחבול רחיים כו' ואם איתא לוקים בשעת הלואה כנ"ל:

אבל בתי כו' אלא גוביינא. ועמ"מ פ"ג הל' א' ד"ה ואם כו' ועסט"ו וסכ"ג. כמ"ש שם ל"ה א' וב"ק כ"א א' אגביה ר"ן לאפדנא כו' וכן בכמה מקומות ובמשכון אסור אף לב"ד כנ"ל:

ומחזיר. כ"כ בסה"ת ש"א בשם הרמב"ן ואזיל לשיטתו דס"ל דאפי' כלים של אוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה כמ"ש בס' המלחמות ובנ"י בשם הרנב"ר וע' סי"ב וס"ח:

אם ראו ב"ד. דכל שרואין ב"ד הפסד שגורם הלוה למלוה גובין לשעתו בלא זמנו כמש"ל סי' ע"ג ס"י וסי"א ודבר זה נלמד מכתובית פ' הכותב דמגבין לב"ח שלא בפניו אע"ג דמן הדין אינו גובה כמ"ש שם ובירושלמי ע"ש:

היינו שעושין כו' אבל שאר כו' תוס' שם ד"ה ואת. המחרישה כו' עד תספורת של ירק:

כגון הרחיים. שם החובל כו':

והעריבות. שם ולא רחיים כו':

וסכין. שם ההוא גברא דחביל:

ואם חבל. שם וע"ל סי"ב:

היו לו. תוספתא הובאה ברא"ש ופי' ה"ה אינו חייב דמותר:

המספרים שגוזזין. גמ' שם ותוס' ד"ה הנ"ל ואת כו' וכנ"ל:

אוכל נפש. תוס' שם ד"ה כלים וראייתם מדקאמרינן בערכין ומזון שלשים יום אבל השאר ממשכנין וז"ש ובלבד שישאיר כו' וס"ל דמה שמסדרין ג"כ אין ממשכנין וברייתא רישא דסדור נקט וה"ה לכולהו וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן ורשב"א וע"ל סי"ז ומפ' דבעת משכון מיירי:

אם הוא בעצמו כו'. שם קי"ד ב' ת"ר המלוה כו':
(ליקוט) ואף שי"ל דקאי אכלי א"נ דהא סדרה בין הדינים דכלי א"נ וכמ"ש הרב בהג"ה וצ"ל דסתם כדעת הרמב"ם דמחזיר מיד ודלא כהרמב"ן והרשב"א דאם בשעת מלאכה מ"ש כלי א"נ דה"ה כ"ד שצריך כמ"ש בסט"ז ועוד דאין עניינו לכאן אבל אכתי אינו מתוקן מאי הוא בעצמו ועוד מאי אא"כ הממשכן כו' דלא מצינו חילוק זה אלא בהשבת עבוט בעת שצריך כמש"ש א"ק ושכב כו' א"ק ולך כו' והדברים תמוהים מאוד וא"י להולמו (ע"כ):

או גזבר. דעניים משלחן גבוה קא זכו. סה"ת סוף ש"א:

והיינו דוקא. שם תא אהדריה כו' וכ' ה"ה בשם רמב"ן ורשב"א דאף באוכל נפש א"צ להחזיר אלא בשעת מלאכה וז"ש במתני' ואת המחרישה ביום דלא כתוס' וכ"ה בירושלמי קרדום ומחרישה שדרך לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום וכ"כ במלחמות דבנ"י כנ"ל וזהו מ"ש בסוף ס"ו ומחזיר כו' כנ"ל וז"ש תא אהדריה שהיה צריך לשעתו אבל אף לכתחלה מותר למשכן שלא בשעת מלאכה כנ"ל וז"ש בש"ע אא"כ הממשכן כו' דזהו קאי אבשעת מלאכה כמ"ש בגמ' ושכב בשלמתו כו' יצא הקדש כו':

כמו השליח ב"ד. בא להורות דכן בשליח ב"ד א"צ אלא בשעת מלאכה דלא כמו שסתם בש"ע ס"ח:

אבל אם. ב"מ ל"א ב' תמורה ו' א'ב"מ קי"ד ב':

אם מדעתו. דלא יחבול כתיב דוקא וכן במתני' החובל כו' ואף ניתוח הוי שרי אי לאו ייתורא דקרא כמ"ש תוס' שם ד"ה אלמנה:
(ליקוט) אם מדעתו כו'. כן תי' הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):

שלא בשעת הלואה. כנ"ל מדפריך שם לא תחבול בגד כו' ועוד מדקא' כ"ש שאתה חייב להחזיר לה ובשעת הלואה א"צ כמש"ל סי"ו:
(ליקוט) שלא בשעת הלואה. דלא כרמב"ם כנ"ל (ע"כ):

ואפי' שליח ב"ד. דאל"כ לא הוצרך למתני' לאסור באלמנה ור"ש ל"פ בעשירה ועתוס' הנ"ל ועוד כו':

ואם עבר כו'. כרבא בתמורה ד' ב' וס"ל דהא דקאמרינן שם והרי השבת העבוט לא קאי רק על לאו זה בלבד ולא אאוכל נפש ואלמנה דלא כרמב"ן:

(ליקוט) מחזירין ממנו כו'. מ' מיד אבל הרמב"ן והרשב"א חולקין כנ"ל (ע"כ):

ואם תודה. עמ"מ וריב"ש סי' תפ"ח ודבריהם תמוהין ל"ל להודאתה ועוד אם תכפור תשבע ישבע הוא ויטול והמשנה למלך וסמ"ע תי' דאיירי שחבל בעדים מדקא' לוקה ע"ש:

אבד כו'. צ"ע ועראב"ד ומ"מ וגי' אחרת היתה לו בסוגיא דמכות כמ"ש בס' המצות שלו ע"ש:
(ליקוט) אבד המשכון כו'. עתוס' דמכות ט"ז ד"ה התם אבל קשה לר"ל כו' והרמב"ם ס"ל כגי' הרי"ף שם דגריס בר"י קיימו ולא קיימו וכמ"ש בספי"ג מה' שחיטה ובפט"ז מה' סנה' הל' ד' ועכ"מ שם ושם וכ"כ הר"ן בסוף חולין שדעת הרמב"ם כגי' הרי"ף ועבפ"א מה' נערה הל' ז' מתה כו' ועתוס' דמכות שם ד"ה אי כו' וכן מפרש הרמב"ם מש"ש (וגם הרמב"ן מפ' בס"פ הדיינים ע"ש במלחמות) התם כיון דחייב בתשלומין היינו למ"ד ביטלו ולא ביטלו דלא משכחת לה דאם נשרף או אבד מאליו א"כ איהו לא ביטלה ואם שרף בידים חייב בתשלומין אבל למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת שנשרף ואבד מאליו דאינו חייב בתשלומין של המשכון דקי"ל דאינו חייב באונסין של המשכון וז"ש כאן נשרף או אבד ור"ל באונס כמ"ש ספ"ג דב"מ ולכן בה' סנה' פי"ח כ' רק גזילה משום דשם חייב אף באונסין אבל מ"מ שם בה' מלוה פ"ג הל' ד' צ"ע. אלא דגי' הרי"ף צ"ע דא"כ מאי משני התם כו' אכתי לדידיה קשה וכן מש"ש אלא זאת ועוד אחרת אהא כו' לר"י ל"ל וצ"ל דר"י דקא' זאת ועוד אחרת קאמר לכ"ע אף למ"ד בטלו משכחת אלו שתים לבד (ע"כ):
(ליקוט) אבד כו'. אבל הראב"ד ורש"י ותוס' וש"פ חולקין ע"ז (ע"כ):

וי"א מ"מ. כן מ' במתני' המלוה את חבירו כו' וברחיים סתמו החובל כו' וכ' בגמ' דילפי' מקרא לביתו אי כו' דכתיבכי תשה ברעך כו' אבל אצל אוכל נפש לא כתיב כי תשה:

אא"כ הוא. כמו זקפן במלוה:

שכר עצמו. שם שכר כתף:

שכר בהמתו או. שם שכר חמר. משכיר חמורו וכליו:

שכר ביתו. שכר פונדק:

יש מי. עבה"ג. דע"כ מתני' לא איירי בשעת פרעון דאל"כ מה חזרה שייך כיון דמסדרין וכמ"ש תוס' שם קי"ד א' ד"ה מה ערכין שאין כו':

שפריעת כו'. כתובות פ' הכותב (כתובות פ"ו א)':

אבל אין. כמ"ש בקדושין י"ח א' בגניבתו ולא כו' ועבכתובות ס"ג א' בתוס' ד"ה באומר כו' וכאן אפי' ר' אליהו מודה הרא"ש בת' ועסמ"ע וכ"ש לפיר"ת וראיה לדבריו ממ"ש שם באומר איני כו' ול"ק באין לו לזון:

ואפי' התנה. שם נ"ו א' ושאר מקורות בש"ס האומר לאשה כו' ואף לר' יהודה בדבר שבגוף מודה:

ב"ד חובשין. מ"ק פ"ג ומנלן דכפתינן כו'. ובפ' כל כתבי (שבת קכ"א ב)' שחשדוהו דה"ל במה לפרעו א"ל צורבא מרבנן כו' ולא משקר:

ומכין. כנ"ל:

וי"א דאפי'. שבועות כ"ז א' אביא נשבע להרע כו' ואמרי' בב"ק צ"א ב' דמ"ד אין רשאי לחבול כר"א הקפר כו' ומ"מ חייב לקיים נזירותו:

אחד כו' ואחד כו'. ב"מ ל"א ב':

(ליקוט) או מדעת הלוה. דכן אוקים הרז"ה למתני' כנ"ל (ע"כ):

אם איש. שם קי"ד ב':

מחזיר לו. שם קי"ג א':

שמתן שכרה. חולין ק"י ב':

אבל אם. מדאמרי' ב"ב ח' ב' וכתובות מ"ט ב' וע"ש בתוס' דב"ב ד"ה אכפייה. ולרשב"א נראה כו' וע' במרדכי ובהג"א פ"ד דכתובות שם וע' בירו' שמביא התוס' שם ואמרי' בב"ב פ"ט א' מעמידין אגרדמין כו' אע"פ שכ' למען כו' ובקדושין ל"ב א' תוס' ד"ה אורו. ועוד דאמרי' כו':

(ליקוט) שליח ב"ד שבא כו'. לשון הרמב"ם וסובר דוקא אלו בלבד כמ"ש בברייתא אבל השאר שמסדרין א"צ להניח לו אבל המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א כ' דכל מה שמסדרין בשעת גבייה מניחין לו בשעת המשכון ג"כ וז"ש בברייתא ונותן כו' כדרך שמסדרין כו' וכן בערכין כ"ג ב' אע"פ שאמרו ח"ע ממשכנין אותן נותנין לו כו' אלמא בשעת משכונא ג"כ מניחין לו הסידור ודלא כדברי הרמב"ם שכ' כאן וכל הנמצא כו' וכן מחזיר לו כו' ואינו כן דליתא אא"כ הלוה נתן לו מדעתו אזו אשכחן חזרה או אם עבר כנ"ל אבל ב"ד אינו נוטלו כלל אלא היותר על הסידור ועבסה"ת ש"א ח"ו וע"ק לדברי הרמב"ם דהאי כדרך שמסדרין כו' לא קאי בשעת המשכון מאי פריך ומי מזבנין ליה והתנן מחזיר כו' אבל הרא"ש והטור כ' ג"כ דאין מסדרין בשעת המשכון וכ' דגם רישא דברייתא ונותנין מטה ומטה כו' לא קאי אלא בשעת גביה ואסידור דהוקשה להם מתני' דמחזיר את הכר כו' והלא אינו נוטלו כלל וזה ק' ג"כ על הרמב"ם שכ' ומניח מטה ומצע כמו שהקשה הטור עליו וכ"מ תי' דמתני' עבר ומשכנו או מדעת הלוה כנ"ל אבל דברי הרמב"ן א"א לאוקמיה כה"ג דהא לא אוקים למתני' בהכי כנ"ל אלא שדעתו דכל שצריך לו כל היום מניח לו תמיד ומה שא"צ אלא ביום או בלילה נוטלו בעת שא"צ וכמ"ש בירו' הנ"ל תני חובל כסות יום בלילה וכסות לילה ביום מחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כר וסדין שדרכן לכסות בלילה חובלן ביום ומחזירן בלילה קורדום ומחרישה שדרכן כו' ודברי הרמב"ם י"ל דס"ל דמצע לאו היינו כר וכסת וכמ"ש כ"מ בתי' האחרון אבל הראב"ד כ' דבכלל מצע היינו כר וכסת וכמ"ש מטה מוצעת לת"ח דהיינו כ"ד ועתוס' קי"ג ב' ד"ה מטה כו' ורש"י שם ד"ה מצע כ' במקום שאין כסתות וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן דמיירי שלא הורגל בכר כו' ועבסה"ת שם (ע"כ):

לא ימשכן מק"ו ממטה ומטה כמש"ו:

וכל הנמצא. מדלא חשיב בברייתא מה דחשיב בערכין:

ויחזיר לו. שם קי"ד ב' ל"א ב':

וכן מחזיר. שם קי"ג א' מתני' ואת המחרישה וכנ"ל סט"ז:

עד מתי. כת"ק שם:

ואם היה. דטעמי' דרשב"ג דס"ל דאין מחייבין להחזיר רק עד זמן שאין יכול למכור ות"ק פליג עליו בזה אבל בא"צ מודה לרשב"ג:

אפי' הוא. כמ"ש כי היא כסותה לבדה כו' ואע"ג שאמרו שם קי"ד ב' ת"ר ואם איש עני כו' הא עשיר כו' ל"ד אלא שאינו צריך וכן במתני' לא פליג בין עני לעשיר רק היו לו שתים כו' וז"ש אבל כו':

כשמחזיר. עתוס' שם קט"ו א' ד"ה למה עד שלא יוכל לכפור. וע"כ מחזיר בעדים כו' דאל"כ הדק"ל:

שאל"כ. ע"ל סי' ע' ס"ג וסי' ע"ב:

ובלבד. כנ"ל סי' ע"ח:

אינו יכול. כת"ק כנ"ל סי"ח:

אם לא. דאל"כ כדק"ל למה חוזרין וממשכנין שלא יוכל ליפרע מאי אהני ליה כיון שא"י למכרו:

כשיגיע זמן כו'. כמ"ש ר"ת והרא"ש שם דסדור הוא בגבייה ואז אין מחזירין השאר אבל בתורת משכון אין מסדרין ומחזירין ואף לרמב"ם וש"ע לעיל סי"ז אין מסדרין רק מה שחשיב בברייתא וכמש"ל מדתני מחזיר את הכר ומחרישה והלא אלו צריך להניח לו וע"ש ברא"ש לכאורה כו' ובתוס' קי"ד א' ד"ה מה כו'.

אומרים ללוה הבא כו' ולא כו'. מדקא' נותנין לו שב"ד נותנין לו:

ואפי' כלי. מדאמרי' בערכין שם כ"ד א' ורבנן הנהו לאו כו' ותנן ב"מ קט"ז א' וצמד של כו' וכמ"ש בנ"י וטור ב' הרמ"ה דכלים שעושין אוכל נפש ל"ד אלא כלי אומנתו שהוא מרויח בהם ה"ה כלי של אוכל נפש דלא כפר"ת וכ"כ במ"מ וע"ש ושם:
(ליקוט) ואפי' כא"נ. ממה דפליגי רבנן בצמדו והוא כא"נ כמ"ש בב"מ קט"ז א' וכפירש"י ורמב"ם ורמב"ן וש"פ כנ"ל (ע"כ):

כבינוני שבעיר. כמו במשרה אשתו שלא יפחות כל שהוא שיעור בינוני כמ"ש שם בגמ' ושם בד"א בעני כו':

ושאר. ע' בב"מ קי"ג ב' תוס' ד"ה מטה:
(ליקוט) ושאר כו'. במתני' מטה מוצעת והיינו כמ"ש בפ"ב דשבת מטה מוצעת ובפ"ד דמנחות הציעה לו כו'. סה"ת שם ח"א בשם הראב"ד (ע"כ):

אע"פ שהם קטנים. דומיא דאשתו שחייב במזונותיה:

וכן אם היה. נלמד מהנ"ל:
(ליקוט) וכן אם היה ספק כו'. ג"כ לשון הרמב"ם והוא לאפוקי מהמתני' דשם י"ז ב' וכמש"ש י"ח א' הא מני ר"א היא כו' וכ' כ"מ אע"ג דסתם מתני' כר"א מ"מ סתם ואח"כ מחלוקת ואין ה' כסתם כמ"ש בפ"ד דיבמות (ע"כ):

אע"פ שאין לו. דכל אלו שמניחין בשביל החייהו כמ"ש שם בגמ':

אין אלו. גמ' שם:

ואפי' הוא ת"ח. וה"ה למקומות. כ"ז נלמד מס"ת:

אצ"ל שלא. כנ"ל בס' שקדם:

אלא אפי' כו' שאין לאשה כו' אפי'. דזיל בתר טעמא מ"ט אין נותנין לאשה משום דשעבוד שלה מדרבנן כמ"ש בכתובות מ"ז ב' תקנו מזונותיה כו' ושעבוד ב"ח דאוריית' ואמרי' בקדושין למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא אין גובה מלקוחות וה"ה ממשועבד לב"ח כמ"ש הרשב"א בת' סי' אלף קכ"ב דנל חוב ה"ה כמשועבדים כדמוכח בב"ק מ' ב' בשמעתא דשאלו בחזקת תם כו' ע"ש בת' ולקמן סי' ק"א ס"ד בהג"ה:

ואפי' הלך כו' אע"פ. אע"פ שמחוייב לשלם כמ"ש בכתובות ק"ז ב' מ"מ אין הבעל מחוייב לבע"ח כלום רק לאשתו והיא משלמת לבע"ח ומוציאין ממנו מדר"ן כמ"ש הרא"ש שם ס"ה וכן מוכח בגמ'שם ממאנת אין לה כו' ועמדה ומיאנה ואם איתא הרי כבר נתחייב לבע"ח וא"כ הדרא לדינא קמייתא דשעבוד שלה לאו דאורייתא:

ואם המלוה כו' ואם באו. דגם המלוה לאו דאורייתא כסוגיא דב"ב קע"ו א' ועסי' ק"ד סי"ג וצ"ע ועתוס' שם ובקדושין ועש"ך:

מיהו אם. שעדיין לא זכה הבעל בהם כמ"ש בכתובות מ"ז לפי פי' ר"ת שם בד"ה כתב ע"ש וברא"ש ומרדכי:

היה חייב כו'. כמ"ש בכתובות צ"ה א"ב השניה מהלוקח והראשונה מהשניה אע"ג דאין הראשונה יכולה לגבות מראשונה:

דהרי הכתובה והנדוניא. שם פ"א א' ולימא אח כו' ואי משום כתובה. ר"ל נדוניא כמ"ש שם מ"ז ב' וע"ש תוס' ד"ה וקבורתה כו' ע"ש:

(ליקוט) אין בע"ח כו'. עבה"ג ואע"ג דבב"ק ק"ב ב' אמרינן טעמא משום דכל המקדיש כו' ההוא דחויא בעלמא הוא ואליבא דבני מערבא ולא קי"ל כבני מערבא ועהג"א שם ד"ה ומהרי"ח כו' והרשב"א כ' דאף לבני מערבא ל"ד בהקדש דה"ה לכ"ד וטעמם ממ"ש בכתובות נ"ד א' אע"ג דתנן במתני' אלמא ל"ד בהקדש (ע"כ):

ולא מספרים. דחד טעמא אית להו כמ"ש בב"ק ק"ב ב' כמי שהקנה כו':

בד"א כו'. ירושלמי פ"א דקדושין אצל האחין שחלקו:
(ליקוט) בד"א כו'. לפי פי' הנ"י שם דעל בניהן אין שמין דלא מצי למימר כי שתקי אדעתא למתפס בשעת חלוקה דהא איהו גופיה ל"ל זכותא בגווייהו כדתנן המקדיש אין לו כו' וכ' הרי"ף ה"מ בגדי חול כו' ועסי' רפ"ז סס"א בהג"ה אבל רש"י והרא"ש שם כ' משום שמתבייש להביא לב"ד ולכן דוקא בגדי חול וז"ש וי"ח (ע"כ):

ויש חולקין. דל"ד לאחין דשם אף בשלהן שמין כ"ש מה שעל בניהן ולא אמרו רק משום בזיון להביאן לב"ד משא"כ בבגדי שבת ורגל משא"כ כאן דהטעם דנעשה כמי שהקנה מעיקרא כנ"ל אין חילוק וראיה מדאמרי' בס"פ נערה נ"ד א' כלתא דבי כו' ומ' אפי' בגדי שבת ורגל ומ' דלשמואל אין שמין ומדמי התם למעריך וב"ח ועא"ה סי' צ' סט"ו ועי' סי' רפ"ז ורפ"ח:

ואצ"ל אם. ירושלמי שם:

והוא כו' אבל. דמה שקנה אמרי' דשל שבת ויו"ט לא הקנה לה משא"כ שלה דאמרי' ביבמות ס"ו אם רצה הבעל כו' וכ"ש שאין בע"ח גובה ועבסה"ת ש"ו:
(ליקוט) אבל מה כו'. עהג"א פ"ו דכתובות ס"ד ד"ה פי' ר"מ כו' וכ"כ במרדכי שם וע"ש ושם ספ (ע"כ):

או ממה. דשוה למה שהכניסה לו כמ"ש בב"ב נ' א' וערשב"ם שם:

היא נאמנת כו'. כמ"ש בב"ב נ"ב א' אי אמידא לך כו':

אם הכניסה לו. דמעות להוצאה ניתנו וה"ה ברשות בעלה וכמ"ש בקדושין מ"ז א' ב' ע"ש:

וי"א דמ"מ. כנ"ל בסכ"ד:

ואפי'. ג"כ כנ"ל:

אין חילוק. נדרים ס"ו ב' מטלטלי כו' ש"מ אין מסדרין כו':

התנה. כמו ע"מ שלא תשמטני כמש"ל סי' ס"ז ס"ט:

אבל במה. נדרי' שם וכתובות פ"ב ב' שבא שמעון בן שטח כו':

ואפי' כתב. ב"ק י"א ב' מיניה כו' תוס' שם ד"ה אפי' א"נ כו'. מ' שזה הלשון איני משמע רק על אצטלא כו':

ואם אמר. כנ"ל:

וי"א שגם. מדמסדרין בכתובה כנ"ל וכתובה אינה כמלוה אם לא זקפן עליו כמ"ש לענין שביעית. גטין י"ח א':

(ש"ך סק"ה) שלא בשעת הלואתו חייב אף באונסין. נ"ב יעויין בחדושי הריטב"א למכות דף ט"ז ד"ה כיון שרוצה להוכיח שם לשיטת הרמ"ה דבחבל משכון שלא ברשותו משלם כשעת החבלה היכא דאיתבר ממילא:

סעיף ב' (אסור לנגוש את הלוה) אודות לא תהי' לו כנושה. גם שהוא דררא דספק דאורייתא מכל מקום יש בזה קולא נכונה. כי באי' כנושה היינו בעל חוב דוחק הרבה. כעין מה שאמר הכתוב והנושה בא לקחת את שבי כו' או מש"ה איש אשר לו נושה וכדומה. ועצמיות האיסור הוא רק אמה דמפורש בסיפא דקרא שם שלא יבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אך חז"ל הזהירו בזה גם מלתבוע כשיודע שאין לו לשלם והוא רק כעין מ"ש במק"א גבי בל תשקצו שהיא כעין דרשה דטעמא דקרא במה שהפסוק השמיענו כנטי' לפרש מהות טעם דמצוה אפס קצתה. וכן הוא בזה. שכיון שהשמיענו השי"ת שנכון שלא להתאכזר על הלוה לכנוס לביתו לעבוט עבוטו ממילא נכון לעשות משמרת מדרבנן שלא לתובעו ביותר בזמן שהוא יודע ודאי שאין לקברו לשלם. וגם שבספק יש לו נכון לו ודאי לתובעו ודאי ולזרזו לקיים מצוות פרעון חוב ולתובעו גם בב"ד בחזקה. על כל זה כל שלפי אומדנא שלו יודע שאין לו קבעו חז"ל שלא יתבענו ואמרו חז"ל שנכון גם כן שלא יתראה לפניו. בדרך שיצטער חברו בזה לפי אומדנא שלו. והטעם הוא מצד שכיון דקיימא לן שכשדעתו לפרוע אחר כך לא שייך בזה לא תעשוק וכמ"ש בסמ"ע ז"ל סי' של"ט וכמ"ש בזה במק"א שאין סתירה על זה מדברי מוהרימ"ט ז"ל הנדפסין ביו"ד ד"א וד"ו אודות מעות הקדש לת"ת. ואם כן ממילא לא שייך בזה משום לוה רשע ולא ישלם שהכוונה גם כן שכל שאין לו לשלם יש בזה הוראה שהי' תחלת הלוייתו בדרך רשעות שלא ישלם ולזה פותחין לו שיה' כדרך שבחר מה שאין כן הבא לטהר מסייעין לי' ודאי והלוה על מנת לשלם בודאי יהי' סיפק בידו לשלם אך בעיכוב כיון שלא קבעתה התוה"ק איסור עיכוב הפרעון כל שדעתו לשלם אחר כך וכנ"ל אם כן כל שאין לחברו עכשיו אין לגרום לו שום צער בזה כי אין מזה שום הכרע שיהי' בו כל שהו מעין שבט הרשע ח"ו ולזה אסור לצערו. וממה שלא מנה גם אחד איסור זה במנין תרי"ג לגבי להתראות בפני הבעל חוב יש גם כן משמעות שאין בזה איסור מהתוה"ק. אך כל הנ"ל ליתא שהרי כ"ע מודו שלאו זה הוא ממנין תרי"ג והוא בפני עצמו חוץ נשך דכתיב שם בסיפא דקרא וחוץ העבוט דכתיב שם אחר כך בפ' משפטים. ולאו דכניסה למשכן שבפ' תצא ואם כן ודאי כשיודע על פי אומד שלו שאין להלוה אסור מהתוה"ק לתובעו. אך מה שאין לעבור לפניו בדרך שמצטער הוא באולי מדרבנן. ואולי הרי זה ג"כ מהתוה"ק שכיון שבזה הוא עליו כנושה. ולפי כוונת הלב הם הם הדברים במילי דאורייתא. ומכל מקום אין קפידא כי אם כשיודע ודאי שאין לו. והוא מרומז בפסוק העני עמך לא תהי' לו כנושה. דהיינו שהוא עמך בגדר עני ודאי. ואתה יודע ומכיר בי שאין לו על זה הוא האזהרה שלא להיות לו כנושה. ולזה לא שייך בזה ספק דאורייתא לחומרא. שיחשוש אולי אין לו כיון שכ' בתוה"ק מפורש שכשהוא עמך בגדר עני ודאי אז לבד הוא האיסור ותיבת עני לבד הי' די אלו הי' בזה מקום לחשוש לספק מדכתיב עמך מבואר שלא תחשוש כי אם אחר שידוע לך ודאי היותו עני. גם נראה ששייך בזה חזקה שיש לו שהרי הלוה אסור לו לאבד הממון באופן שעל ידי זה לא יהי' לו במה לפרוע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בספה"ק מצוות השם בשמו (צ"ע שהרי איתא בש"ע ס"ד בשמו). ולזה יש להעמידו על חזקת כשרותו. וחזקת הממון שבא לידו שעדיין ישנו או שוויו בידו. ואיסור זה לא שייך כי אם כשתובע גם שיודע שאין לו מאומה לא שום מקרקעי ולא שום מטלטלין בשום מקום והיינו כפי ההלכות דסדר בעל חוב. שכל שלפי סדר זה אין בידו לפרוע כלל אז אסור לתובעו מה שאין כן לעשות סדר בעל חוב יש לו לתובעו. וכשתובעו והוא נשבע שאין לו וכבש"ע. אז מגלגל עליו שבועה אעתיד לשלם כשיהיה לו ואין זה בכלל נושה. כיון שאינו לוחצו בזמן. שאין לו כדי לשלם אז על ידי שיעבוד עבודה קשה. או שהתביעה היא רק קנטור בעלמא מה שאין כן בזה שתובעו שכשיהי' לו ישלם לו שאין זה גדר נושה כלל. וכן בחובות שאינם על ידי מלוה רק על ידי שכירות וכדומה לא שייך איסור זה. ואולי מכל מקום נכון ליזהר:

סעי' ו (לא ימשכננו) אודות איסור לעבוט שבחו"מ סי' צ"ז. כשבא לידו ברשות משל הלוה. פשיטא שי"ל שאין איסור כל דהו להחזיקו למשכון ובפרט לדקיימא לן שבמשכנו בשעת הלואתו ברשותו ורצונו אין איסור גם בבגד אלמנה ולהחזיר הכר בלילה כל שלא תפס מידו. רק בא לידו ברשות הלוה אחר הלוואתו שלא בתורת משכון. הי' גם כן מקום לומר שאינו צריך. והרי זה כמשכנו בשעת הלואתו ברצונו. אך מכל מקום נראה ברור דליתא שהרי פקדון כשתובעים להחזירו ואינו מחזיר' תיכוף. עוברים בלא תעשוק. ואין זה כהלואה שכתב הסמ"ע ז"ל בסי' של"ט. שכשבדעתו להחזיר היטב אין איסור בעיכוב הפרעון. וכמ"ש במק"א בכל זה אמרו חז"ל שכופר בפקדון לא שייך אשתמוטי ונעשה כפרן וחשוד ע"י עכוב ההחזרה. ואם כן ממילא לא שייך להחזיק למשכון משל חברו שלא על פי שליח בד"צ כי אם בהלואה שאינה בעין שבאה לידי ברשות מה שאין כן בפקדון שתיכוף שתובעו ואינו מחזיר אי אפשר להנצל בזה או מאיסור עושק. או מאיסור עובט שלא על פי שליח בד"צ. ממילא גם כשהבד"צ הרשוהו לעכב בידו עד למשפט כמו שיש לפעמים תקנת עיקל כבש"ע ה"ק (וכנראה שתקנה זו יש בה כח גם במקום שאין שום שליח בד"צ שם. ולא נעשה על פי שליח בד"צ ולא בידיעת בד"צ. רק הדיוט מנהיג במקומו שולח לעקל עד למשפט שעל פי בד"צ אין בזה איסור לעבוט. כיון שיש בתקנה במדינה או בעירה לבד כח לגרוע שוא"ת מ"ע והרי זה המעכב מלהשיב על פי העיקול עושה רק בחי' שוא"ת מהשבה המוטלת עליו. אך צל"ע בזה כי אולי רק במ"ע יש כח לעשות שוא"ת מה שאין כן במל"ת כגון לא תעשוק גם שהפעולה הוא בחי' שא"ת וצל"ע ג"כ כי אולי לא הי' תקנת העיקול רק שיהי' נעשה עפ"י בד"צ או על כל פנים על פי ג' הדיוטות מה שאין כן על ידי שני יחידים הדיוטים שלא שייך בעשייתן גדר שליח בד"צ מנ"ל שהפקיעו בתקנת עיקול מצוה. והמטים עקלקלותם לומר שהי' תקנת עיקול גם בשוא"ת מצוה עליהם הראי') מכל מקום מחויב להשיב הכר בלילה כו' ושלא ליטול אוכל נפש ולא בגד אלמנה כפי המצוה. וממילא כ"ה גם כשבא לידי המלוה ברשות הלוה. כיון שכשתובע הלוה להשיב אי אפשר שיהי' בזה היתר רק על ידי רשות בד"צ והם אינם עושים רק כפי הנכון במצוותינו ובס' קת"כ ז"ל הובא בשם הריב"ש ז"ל שיכול לעכב פקדון שבידו עבור חוב אך פשיטא שאין זה רק בדיעבד שמועיל כמ"ש שם בקת"כ או על פי רשות בד"צ היטב או שמעכב בידו הפקדון עבור שכר שכיר. או ערבות בלי קבלנות או עבור גזילה בעינה באופנים המותרים כמבואר בסי' צ"ז. וגם להטעם שכתב הסמ"ע שביתו היינו רשותו ולכך מש"ה ולא תבא אל ביתו היינו גם בשוק. מכל מקום בפקדון שבידו שייך גם כן כן. מצד מ"ש רבינו יונה ז"ל לגבי בל יראה שכיון שהורשה להניח שם פקדונו הרי זה כרשותו. ולטעם התיו"ט ז"ל פשוט שאין חילוק בין בשוק לפקדון המעוכב. ולהסמ"ע ז"ל הרי זה כפי הסברות שם גבי בל יראה וצל"ע. ועל ידי זה מוכרע ממילא לגבי חיוב אונסין במשכון כזה. שאם עיכבו שלא ברשות נתחייב באונסין ואם בהיתר הוא רק כשומר שכר. וגם אם לולי מה שאין רוצה שיעכב שלו בשביל התביעה לא הי' תובע ולא הי' מקפיד כלל על העיכוב כל שתבעו להשיב חל חיוב באונס בקצת אופנים המפורטים לעיל היטב: למשכן על ידי נכרי עבור מלוה שייך אין שליחות לנכרי. ועל ידי ישראל הי' שייך גם כן אין שליח לדבר עבירה אך על השליח יש איסור גם כן להכנס ליטול משכון כבש"ע. משא"כ בנכרי. ומכל מקום מדרבנן יש שליחות לנכרי אך באמירה דנכרי לנכרי מיקל החו"י ז"ל לגבי שבות וכ"ש בשארי איסורים שהוא איבעיא בש"ס אם גזרו חז"ל: למשכן עבור הקפת סחורה. ואולי קיל גם כן מצד שעל ידי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לפעמים:

סעי' כ"ג (ותפיליו) גם שאין בע"ח גובה מתפילין. ובסרר בע"ח מניחין לו תפילין. מ"מ כשתופס תפילין כדי שיתן לו משכון אחר. י"ל שיכול לתפוס אם אומר שבודאי יש לו משכון אחר ליתן. וגם אם אינו אומר ודאי. י"ל שיכול לתפוס עד שישבע שאין לו משכון אחר או קב"ח על כך. והו"ל מעין א"י אם נתחייב להחזיר. ואם התפילין בידו מקודם החוב. י"ל דהו"ל א"י אם פרעתי וגם בתפס אח"כ י"ל דשייך מעין משאחז"ל אילנא למיקץ קאי. והו"ל עי"ז א"י אם פרעתי:

סעי' כ"ד (אלא אפי' תפסה) גם שמוסכם שבעל חוב קודם למזון אשה לעתיד גם בתפסה. י"ל דעיקר הטעם שמה שקנתה אשה קנה בעלה על ידי זה לא מהני תפיסתה מה שאין כן אם אומרת שבעלה נתן או שלח לה למזונות וזכתה פירוש כיון דהבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה כו' איך יוכל לגבות משלה אם אין לו שיעבוד בפירוש מטלטלי אגב מקרקעי וגם שבמטלטלין על פי תקנה בטל השיעבוד י"ל שבכך לא שייך כל כך תקנת השוק וגובה גם בנתן במתנה בפירוש בפני עדים וזכתה בפניהם בידה וגם אם לא הי' צד טמירתא בכך. וגם אם ודאי אינו מאתיא מחמת החוב. וביתה אינו קונה לה נגד הבעל חוב כי לא עדיף משותפים דלא נפיק מרשות המקנה. ואם תפס הבע"ח הממון י"ל שאין צריך לחשוש למה שאומרה שקנתה והו"ל איני יודע אם חייב. וקצת חזקת מרא קמא. וגם באין לו בירור כל כך ולא הי' רשאי לתפוס מכל מקום אחר תפיסה אי אפשר להוציא מידו. ואם לא תפס יכול להטיל עליו קבלה. ואולי גם היסת כי קצת כרגליים שאין נוהגת לקנות ואם אומרת שממעשה ידי' הוא הממון. לפי מ"ש הצ"צ ע"ה שרק על פי תקנה בע"ח קודם במה שמחמתי' י"ל שבכך לא תיקנו וספק בתקנה יד ההלכה על העליונה (חסר הסיום):

(עסמ"ע ס"ק נ"ט) גם לפי התקנה שכתב הסמ"ע ע"ה בצ"ז משום רמאים לגבות מכסות אשתו (כעת התקנות מפוקפקות) י"ל שגם כסות שבת ויו"ט כיון דא"י למכור וי"א שהמכר בטל כבאה"ע צ' גם כפי התקנה הו"ל רק גדר ערבות. כמו נכסי עצמו שהערבות עליהם שעל סמך שלהם הלוה. וכמ"ש אודות מטלטלין דיתמי בזמן הזה. ולפי זה כל שיכול לגבות מבגדי האיש אינו גובה משלה גם אם תופס: מ"ש בבאר הגולה ע"ה בשם המרדכי ע"ה שאם הקנה לה לכ"ע אינו גובה מתכשיטים צריך להיות בירור עלכך ועלי' להביא הראי' גם שהקנין תתילתו לה ולא שייך חזקת מרא קמא ולא נעשו שלו מכל מקום כיון דגובים ורק אם הקנה לה בפירוש אינו גובה צריך להיות בירור וגם שייך קצת מרא קמא כי מתחילה קונה סתם ואחר כך מקנה למי שרוצה: כסתות הבגד צבע או קנהאו תפס בשביל בניו ואחר כך שם לתוכו הנוצות י"ל כלי קונה. ובכך הרי שנוי קונה על ידי צביעה לשמן ותפירה הו"ל שנוי שאינו חוזר לברייתו: מלוה על בגד אשה על מנת שתלבש אשתו על פי היתר אין בעל חוב גובה דהו"ל כבגדים שקנה לשמה:

סעי' כ"ו (מעות בנדוניא) השלשה לזוג גובה בעל חובו ולא שייך תם לריק בכך כי על ידי זה רווח ביתא. ואם שטר חוב על שם אביו ולא הי' לשון זכי' י"ל שאינו גובה. לשון שייך אולי אינו לשון זכי' ולשון יהי' שייך אולי ג"כ אינו דרך זכי':

מצות עשה בתשו' הרשב"א סי' י"ח הביא בשם תשו' הרב ר' יוסף ן' פלט ששאל להראב"ד ז"ל מפני מה אין מברכין על כמה מצות כגון מתנות עניים והלואה וצדקה והענקה וכיוצא בהם מפני שאין המצוה תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למיעקרי' אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי מדאמרינן באלו נערות כו' עד אי אמר' לא בעינא מי איתיה לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקרה לה כמאן דליתיה דהא לא קביעא וכו' וגמרי מיניה למורא וכיבוד אב ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקר שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וזה הטעם בהלואה וצדקה ע"כ. ויש להקשות בהא דתניא פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזור יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי כו' כולכם חייבין בכבודי ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכיבוד אב דחו ל"ת כיון דמצי מעיקרא וכמו דאמרינן באלו נערות דף מ' דהתם תנן גבי אונס שותה בעציצו נמצא בה דבר ערוה אסור לקיימה ופריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני הכא אי אמרה לא בעינא מי אית לעשה ולפי פי' הרשב"א היינו כיון דמצי מעיקרא לא חשיב לעשה לדחות לא תעשה וא"כ כיבוד אב נמי לא דחי ואפשר לומר דשאני כיבוד אב דהוקש כבודם לכבוד מקום ומה"ט כתבו תוספות ביבמות בהא דס"ד דדחי עשה דכיבוד אב ל"ת דטומא' והשבת אבידה ואף ע"ג דטומאה והשבת אבידה הוה עשה ול"ת אלא מפני שהוקש' כבודם לכבוד המקום חמירא ומה"ט נמי ס"ד דדחי אע"ג דאפשר למיעקרא ואין להקשות דכיון דעשה דכיבוד אב אע"ג דמיעקרא לא חשיבא כמאן דמיעקרא ומשום דהוקש לכבוד המקום חשיבא עשה א"כ ליברך עליה כיון דהוי כמאן דאיתיה משום חומר המצוה דהוקש לכבוד המקום וכבר כתבו תו' ביבמות דף ו' דכיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם דלידחי א"כ אפי' לאו גרידא נמי לא דחי' דמכלאים לא מצי גמר דכיבוד הוי הכשר מצוה וע"ש וא"כ ניחא דאי לאו קרא את שבתותי תשמורו הוי ס"ד דעשה דכיבוד אב לידחי ל"ת דטומאה והשבת אבידה אע"ג דהוי עשה ול"ת וכן אע"ג דמעיקרא משום חומר המצוה דהוקש לכבוד המקום הוי ס"ד כמאן דאיתי' דמי ולבתר דגלי לן קרא דלא אלים טעמא דהוקש' כבודם למקום מדלא דחי ל"ת דאבידה וטומאה הוי כמו שאר מצות עשה ותו לא חשיבא עשה כלל כיון דכמאן דמיעקרא:

לא ימשכננו. עמ"ש בסי' ד' דלאו שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה וקודם בואם לדין ותופסין מיד הבע"ד איזה חפץ בכדי שיהיה לו מגו להאמינו והוא לאו דלא תבא אל ביתו ואפי' ניתוח בשוק משמע מדברי הרמב"ם פ"ג ממלו' דהוא מן התור' ע"ש בלחם משנה) (מיהו היכא דנקטו לגוביינא נראה דליכא איסור וכמבואר בש"ע וכ"כ בנימוקי ס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכנו הוא בעצמו וא"ת והא אמרינן בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ז) דעביד אינש דינא לנפשי' ותי' דהיינו בכלי של עצמו א"כ כשבא בתורת גבי' אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון ע"ש ומשמע דבתורת גבי' שרי אמנם לענ"ד לא יכולתי להבין דהיכי שייך תורת גבי' בלא ב"ד ומאן שם ליה וא"כ אינו אלא למשכון וצ"ע. וע' בטור שכתב וז"ל כי אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא לכנס לביתו היכא דאפשר ליה לבע"ח לאשתלומי מיני' באנפי אחריני וכו' ע"ש וכן הוא בתשו' הרי"ף שאם הלו' אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו ולדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח גוי ע"ש וא"כ לפי זה אפשר דה"ה ה"נ היכא דמתייר' שלא יכפור הלו' הוי כמו דלא אפשר לאשתלומי מיניה באנפי אחריני דשרי למשכונו אך קשה לסמוך ע"ז דכבר כתב הטור בשם בעה"ת דחולק ע"ז וכתב שאין אנו עושין זה אלא בדוחק גדול כו' ואין בנו כח לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהיה כוונת ב"ד לשמים וכדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור על דבר תורה אלא לעשות סייג לתורה ע"ש וא"כ לדבריו אין אנו סומכין ע"ז ואפי' לדעת הרי"ף והרמ"ה שמתירין היינו דוקא לב"ד ושיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דבר תורה והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דבר תורה

ואם חבל מחזיר. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה המלוה את חבירו א' עני וא' עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד ואפי' שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכנו אלא יעמוד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמר בחוץ תעמוד כו' עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף בזרוע המשכון מידו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. וקשה נהי דבעני איכא עשה אבל בעשיר דליכא עשה וכמבואר בסעיף י"ב והלאו כולל גם לעשיר וא"כ למה סתם הרמב"ם דאינו לוקה הא בעשיר אינו ניתק לעשה ובט"ז כתב כיון דהלאו כולל בין עני בין עשיר וגבי עני ניתק לעשה גם בעשיר ליכא מלקות ע"ש והנה מצינו סברא כזו בתוס' פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) ד"ה הזורע כלאים לוקה וז"ל ותימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תשיג גבול רעיך דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת פ' ר"ע דף פ"ה וי"ל כיון דאתא נמי באזהר' דמשיג גבול אין לוקין כמו שאין לוקין על השגת גבול רעיך דניתן להישבון עכ"ל: אמנם נראה דהכא לא שייך סברא זו דכיון דכתב הרמב"ם דבעני גופי' לקי היכא דלא ניתן להישבון כגון שאבד או נשרף הרי דלאו זה ניתן למלקות וא"כ בעשיר דלא מצי קיים לעשה לילקי דלא גרע עני מעשיר דהיכא דלא קיים העשה שבו לקי. מיהו גם בלאו דלא תסיג תיקשי כזו דהא גזל קרקע ושטפה נהר אינו חייב תשלומי קרקע דקרקע אינה נגזלת וכמבואר בפרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ח) וא"כ על לאו דלא תשיג נמי איכא מלקות היכא דלא מקיים העשה שבה וממילא בכלים דליכא עשה לילקי וצ"ע:

מה שעש' עשוי. בפ"ק דתמורה פריך לרבא דאמר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי משכון וכו' ומשני שא"ה דכתיב תשב תשיב ועשה זו דהשב ששיב קאי נמי על בגד אלמנה וכלי אוכל נפש וכמ"ש סמ"ע ולכן בהו נמי אמרי' אי עביד מהני אלא בעשיר כיון דעליה לא כתיב השב תשיב נימא אי עביד לא מהני ואפשר דנהי דאי עביד לא מהני היינו דלא קנה המשכון לענין שמיט' והש"ך פריך והרי משכון היינו מדתנן במשכנו שלא ברשות דקנה משכון וכמ"ש תוס' שם דתני אם מחזיר למה ממשכנין כדי שלא ישמיטנו שביעית וע"ש אבל להחזיר מה שתפס א"צ אפי' נימא אי עביד לא מהני כיון דאינו אלא לתפיס' עד שיפרע חובו ואולי לזה כוון הרשב"א במ"ש מ"מ מה שעשוי עשוי וא"צ להחזיר דהיינו נהי דלא כתיב עלה השב תשיב והיה ראוי לו' אי עביד לא מהני עכ"פ נהי דלא קנה המשכון א"צ להחזיר מיהו מתוס' פרק המקבל ד"ה וחייב משום שני כלים משמע דהיכא דאי עביד לא מהני אפילו לתפיסה לחובו לא מהני אלא צריך להחזיר מיד ונראה דכיון דכבר ריבתה התורה בלאו דלא תבא אל ביתו דאי עביד מהני וקונה למשכון גבי עני דכתיב השב תשיב א"כ ממילא גם גבי עשיר קונה משכון ואי עביד מהני:

נשרף לוקה וכתב הרמב"ם לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין ובראב"ד השיג משום דאינו לוקה ומשלם והרב המגיד כתב ז"ל והר"א מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב ביה והשיב את הגזיל' אשר גזל ואפי' אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין הרי זה לאו שניתן לתשלומין כו' ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין כו' וא"ת והאיך לוקה ומשלם וכו' נ"ל שדעתו ז"ל שהלאו בשעת נטילת המשכון ובאותו שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוין שהרי לכך נטלו ע"ש. ומבואר מדבריו דמשכנו שלא ברשות אינו לא גנב ולא גזלן והא דחייב באונסין היינו משום דמסתמא לכך נטלו בכדי שיאבד מעותיו אם יאנס המשכון וא"כ ממילא נשמע דהיתר מכדי חובו אינו חייב לשלם וזה דלא כש"ך שכתב בסי' ע"ב דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין ומשום דהוי גזלן וליתיה וכמ"ש שם בסק"ב ע"ש ותדע דהא משכן שלא ברשות קונה משכון ורבינן לה מקרא דכתיב השב תשיב וכדאי' בפ"ק דתמורה וקונה משכון לשמיטה ואינו מחזיר אלא כסות יום ביום ואם היה עליו דין גזלן מאי בעי גביה הרי צריך להחזיר ולקיים והשיב את הגזילה וכיון דרבי קרא שיהא קונה משכון אפי' שלא ברשות ממילא תו ליכא עלה תורת גזילה והא דאבד מעותיו היינו כמ"ש הרב המגיד דסתמא לכך נטלו וז"ב:

לוקה עסמ"ע ז"ל גם שם כתבתי בדרישה טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה ואין דריש' לפנינו וקושייתו איני מכיר דהא אדרבה כתב הרמב"ם להדיא בפ' י"ח מסנהדרין ז"ל וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על בנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבהם ע"כ והוא כמ"ד קיימו ולא קיימו ואפילו באונס לא נתקיים העשה נמי לוקין והוא כגירסת הרי"ף והרמב"ן והריטב"א בפרק אלו הן הלוקין ע"ש וכ"כ הב"י באה"ע סי' קע"ז דגירסת הרמב"ם כר' יוחנן קיימו ולא קיימו:

מדעת הלוה ע' מ"ש בסי' ע"ב סק"ב:

הכר בלילה. עש"ך סי' ע"ב ושם האריך בישוב השגת הרמב"ן על דעת רש"י ובעה"מ דס"ל דבע"ח קונה משכון להתחייב באונסין והקשה הא שואל כל הנאה שלו וזה המלו' אסור להשתמש ואם נשתמש מעלה שכר ללוה וכתב שם וז"ל ולפענ"ד אין מכל זה ראיה חדא מאן לימא לן שאין המלו' יכול להשתמש בשעה שהוא בידו כגון בכר ביום ובמחרישה בלילה כיון שהוא שלו לפרעון חובו אלא דרחמנא חייבי' לאהדורי ליה משום צדקה אבל כשהוא בידו יכול להשתמש וכו' א"כ אפי' תימא דאינו רשאי להשתמש אפ"ה חייב באונסין כיון דבע"ח קונה משכון הרי היא שלו לגמרי והא דאינו רשאי להשתמש בו היינו משום דכיון דרחמנא חייביה לעשות צדקה ולהחזירו בשעת תשמישו א"כ כשזה ישתמש יפחות מצדקה המוטלת עליו שיתקלקל ולא יוכל העני להשתמש בו זמן שהיה משתמש בו מקודם אבל מ"מ גוף המשכון שלו עכ"ל ע"ש וקשה בהא דאמרינן ס"פ המקבל תנו רבנן ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכיב ופריך מאי קאמר רב ששת הכי קאמר ואם איש עני לא תשכב ועבוטו אצלך ופירש"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכוב על טליתו והרי הוא כרבית אצלו שישתמש במשכנו חנם ע"כ ולפמ"ש הש"ך לא הוי פריך מידי דכיון דקונה משכון ושלו הוא והא דאינו רשאי להשתמש רק לקיים מצות צדק' להשיב אל העני בשלימות בלי קילקול וכיון דלעשיר ליכא מצות השבת העבוט ממילא יכול לשכוב על עבוטו א"ו כיון דגם בעשיר אינו רשאי להשתמש ע"כ מוכח דלא קנה כלל להשתמש בו:

שמתן שכר' בצדה והוא מתשובת הרמב"ן וק"ל דהא התוס' כתבו בפ"ק דבתרא דף ח' הא דכופין על מצות צדקה אע"פ שמתן שכר' בצדה משום דכתיב ביה נמי לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ וע' ב"י בי"ד סי' רמ"ח שכתב כן בשם פוסקים ומכללם הרמב"ן וא"כ ה"נ איכא לאו דכתיב לא תשכב ועבוטו אצלך וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממלוה עבר ולא השיב עובר בל"ת שנאמר לא תשכב בעבוטו ע"ש ואע"ג דאין לוקין על לאו זה דה"ל לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הה"מ שם הא בצדקה נמי הוי לאו שאין בו מעשה ואפשר דהך תשוב' דהרשב"א הוא והרשב"א אפשר דס"ל דבצדקה נמי אין כופין אע"ג דאית ביה לאו וכנראה מדברי הב"י סי' רמ"ח שכתב בשם הרשב"א להקל בצדקה בכפי' וא"כ לדידן דכופין בצדקה כמבואר בש"ע סי' רמ"ח א"כ ה"ה בהשבת העבוט ונראה לענ"ד דהיכא דעבר ומשכנו שלא ברשות דאם לא קיים העשה שבה הרי הוא לוק' בזה ודאי ראוי לכל ב"ד מישראל אם יש לאל ידם לכוף כאגמון ראשו להחזיר ולקיים העשה שבה ואף ע"ג דמדברי הסמ"ע סקט"ו משמע דאפי' בכה"ג אין כופין מ"מ העיקר כמ"ש ורבים המתפרצים בזה מתקיפים לשלוח שלוחא בלי רשות ב"ד למשכן עבור חוב ואין מחזירין את הכר בלילה ולפמ"ש ראוי לכל ב"ד להשגיח על זה:

פרעתי במגו והא דצריך מגו לפרעתי אע"ג דבמלוה ע"פ פרעתי הוי טענה מחמת עצמה וכבר הרגישו בזה בסמ"ע ובט"ז נראה משום דכיון דבע"ח קונה משכון הוי המשכון בחזקת המלו' וקנוי הוא לו וכן כתב הרמב"ן באם הדבר ידוע שבא לידו בתורת משכון ואינו ידוע במה דהוי בע"ח מוחזק דקונה משכון ועיין בש"ע סי' ע"ב סכ"ג ואפי' לדעת הרשב"א החולק שם נרא' דהיינו משום דכיון דאינו קונה אלא בכדי מעותיו וכיון דאינו ידוע כמה קנה מוקי לה בחזקת מרא קמא והוא הלוה ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ד וכיון דהוי בכדי מעותיו קנוי למלוה א"כ כי חזר ופרעו הלוה הוי לי' כחוזר וקונהו מאתו ומהאי טעמא עלה על דעתי לומר בישראל שהשכין אצל עכו"ם וחזר ופדאו דצריך טבילה אלא משום דלא קנה משכון מישראל וע' בי"ד סי' ק"ך וכיון דטענת הלוה ה"ל טענה לקוח מהמלו' אינו נאמן אלא במגו דהחזרתי וכשמתרה אותו וא"ל אל תחזור אלא בעדים דאז ליכא מגו דהחזרתי אינו נאמן לומר פרעתי ואולי גם בסמ"ע כוון לזה והוא נכון:

תוך זמנו והקשו בזה דהא מבואר בסי' ע"ח דאפי' תוך זמנו נאמן היכא דאית ליה מגו ובכה"ג כתב וז"ל שוב דקדקתי בדבר וראיתי במחילה מכ"ת איני רואה דיש קושיא דכשאנו מאמיני' אותו במגו היינו היכא דאם הי' אומר טענותו המגו הי' נפטר מהתביע' בפרעתיך תוך זמנו אבל הכא היאך נאמנין לזה שפרע במגו דהחזרתי כיון שאף אם הי' טוען החזרתי לא הי' נפטר מהתביע' שעדיין הוא חייב לפרוע חובו דמסתמא הכא מיירי שידוע החוב והוא תוך זמנו דאי לאו הכי נאמן לומר שהחוב הי' אחר זמן ופרעו בלי שום טענ' וכיון דהכא מיירי בידוע שהי' חייב לו והוא תוך זמנו אף אם הי' טוען החזרתי לא הי' נפטר מחובו וצריך לפרוע למלו' ואין לו טענ' כ"א לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי משכוני וכיון שכן הוא תרי המלו' כמוחזק בהלואתו ונאמן לומר שלא החזיר לו משכונו עכ"ל וביאור דבריו דאפי' אם החזיר לו המשכון עדיין לא נפטר מחובו והלו' חייב לפרוע ואינו אלא כמו טענת יש לי בידך כנגדו והיינו המשכון ומבואר לעיל סי' כ"ד דאינו נאמן לומר יש לי בידך כנגדו אלא במגו ובתוך זמנו נאמן המלו' לומר אין לך בידי כנגדו אמנם בעיקר הסברא לבי לא כן ידמה והוא דזה אינו טענת יש לי בידך כנגדו דכיון דבע"ח קונה משכון א"כ כל שעבודו הכל מתצמצם על המשכון ואין הלו' חייב כלל עד שיחזיר לו משכונו וא"כ אין זה דומה לטענת יש לי בידך דהתם זה גובה וזה גובה ומש"ה אינו נאמן אלא במגו אבל הכא אין הלו' חייב כלום עד שיחזיר לו משכונו ומה"ט אפי' נאנס המשכון דעת רש"י ובעה"מ שאין המלו' גובה ואפי' לדידן דגובה כשנאנס היינו משום דמלו' לא קבל עליו שמירת אונסין אבל כל זמן דאיתי' תחות יד המלו' אין הלו' חייב לפרוע משאר נכסיו וא"כ הכא שידוע שיש לו משכון א"כ ודאי ראוי לומר שנאמן הלו' לומר אותו המשכון שקנוי לך בעד חובך החזרתי לך ואיני חייב לפרוע לך עד שתחזיר לי משכוני ותדע דהא כ' בעה"ת פרעתי במגו דהחזרתי ומשמע דפרעתי אינה טענה מחמת עצמה אלא במגו דהחזרתי ואי נימ' דהחזרתי אינו נאמן אלא במגו דפרעתי אם כן לא משכחת פתרי לפרעתי במגו דהחזרתי ובעיקר קושי' מסי' ע"ה נרא' דהחילוק הוא בין הפה שאסר הוא הפה שהתיר למגו דמגו לא אמרינן והפה שאסר כו' אמרינן במקום חזק' וכן מוכרח מש"ע סי' ק"ח ס"ד שכ' דגובין בעיסקא תוך זמנו ואע"ג דאית ליה מגו דנאנסו אלא ודאי דלא מהני מגו אלא בעומד לאחר זמנו ואומר פרעתי תוך זמנו דאינו ידוע החזק' כי אם ע"פ הודאתו והפה שאסר הפה שהתיר מהני אפי' במקום חזק' אבל בההיא דסי' ק"ח דעומד תוך זמנו דהחזק' ידוע אלא דאית ליה מגו בזה לא מהני מגו כיון דהוא נגד חזק' וכה"ג כת' הרמב"ן בפ' המוכר הבית במאי דסליק אדעתין מעיקרא למימר דאינו נאמן בשטר פקדון לטעון החזרתי במגו דנאנסו וז"ל ואע"ג דלמ"ד מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי לא מקיים ליה מהימן לומר פרעתי במגו דמזויף ולא אמרי' ליה שטרא בידך מאי בעי דשאני התם דכל אימת דלא מקיים ליה לאו שטרא הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר הוא ע"כ ודלמ' לא מהני מגו לבטולי דא"ל שטרא בידי' מה בעי עכ"ל וכבר הית' סברא זו לפני הש"ך ושלחה ומשום דס"ל דאין לחלק בין הפה שאסר למגו אבל כבר כתבו הרמב"ן ודעת הטור וש"ע נמי קאי בשט' זו וא"כ ה"ה הכא כיון דהחזק' דתוך זמנו ידוע לא אמרי' מגו במקום חזק' דתוך זמנו אלא דוקא הפה שאסר ועמ"ש בסי' ע"ח סק"ה והא דנתנו המשכון בתוך זמנו מפרש לה בסמ"ע שרואין שמבזבז נכסיו ומצינו לומר דמיירי מדעת הלו' דנמי קונ' המשכון וצריך להחזיר כסות יום ביום כל שהי' שלא בשעת הלוא' וכמבואר בסעיף ט"ז:

הלואת המזונות. הטעם כתבו משום דמזונות דרבנן ושעבודו דמלו' מן התור' ועש"ך שכת' וצ"ע מפוסקים שפסקו שעבודא דרבנן וכמ"ש לעיל דיש סי' ל"ט ע"ש ולק"מ דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו לגבי לקוחות ויתומים אבל מיניה דאורייתא ומחויב לשלם מן התור' וכתוב' דרבנן אפי' מיניה:

מכסות אשתו. ויען כי דאינו בזה שיטות חלוקות בין הפוסקים צריך אני להאריך קצת דיש שמחלקים דוקא לענין מקדיש ומעריך אמרו דאין לו ממנעלים חדשים ולא מבגדים שצבען לשמן אבל בע"ח שפיר גובה וכת' בענין בגדי שבת בסעיף שאח"ז וכן לענין מוכר כסות אשתו וצרך לברר השיטות בזה צריכין אנו להעתיק לפנינו לשון הש"ס פ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ב) ויבואר שורש הדברים מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליביה דר' יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטין שיקנה חטין לבעל המעות וכו' אמר ר' אבהו שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עבידי וכבעה"ב דמי תדע דתנן א' המקדיש וא' המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחתן ואמאי נימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנ' צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן שליחותיה קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותי' קא עביד וכבעה"ב דמי א"ר אבא לא כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ופריך עלה וכו' אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נעשה כמי שהקנ' להם כסות אשתו ובניו מעיקרא וכת' בהגהת אשר"י וז"ל וכדמסיק נעש' כמי שהקנ' לאשתו ובניו כסותו מכאן נרא' לי שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה ואפי' לא בא לידה ק"ו מהקדש ואפי' אין לו במה להתפרנס א"י למוכרם מא"ז ומוהרי"ח אומר דהאי דמסיק דכל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנ' דמשמע דוקא מקדיש ומעריך א"ל הכי אבל גבי בע"ח לא ונרא' דדיחוי בעלמ' הוא אלא ה"ה דב"ח נמי לא גבי מכסות אשתו ובניו ומכל הני דחשב במתני' וטעמא משום דבלקיחתן לשמן זכו בהו דשליחותיה קא עביד כדמשני מעיקרא וה"ה מכר נכסיו לא מכר כסותו עכ"ל וביאור הדברים דר"א דאמר נעשה כמי שהקנ' א"כ קנין ממש ליכא אצל האשה כיון דבלקיחתן לשמן לא זכה לאשתו ובניו ומשום דמי הודיעו לצבע שיקנ' צבעו לאשה וא"כ ע"כ הבעל זכה תחל' לעצמו ומדידה לדידיה קא אתי במה זכתה האשה כיון שלא משכה בהן ואינו אלא נעשה והיינו שעשו שאינו זוכה כזוכה ונעשה כמי שהקנ' להן בקנין גמור וא"כ ראוי לומר דלא אמרו נעשה אלא במקדיש ומעריך אבל גבי בע"ח לא כיון דלא זכתה בהן ומאן דסובר אפי' גבי בע"ח היינו משום דסובר דתי' דר"א אינו אלא דיחוי אבל קושטא דמלתא משום דהבעל זכה לצורך אשתו ומשום דלא הודיע לצבע לא איכפת לן וכיון דזכה בלקיחתן לשמן א"כ הבעל מעולם לא זכה אין בע"ח יכול לגבות ושורש הדבר אי קי"ל כתירוצא דרבי אבא ומשום דנעשה או משום דשליחותיה עביד יבואר לפנינו אי"ה בסי' קפ"ח באורך ומדברי הרמב"ן שהובא בב"י בסי' זה נרא' דסובר כתירוצ' דר' אבא מדכת' שם דאם כת' לו דאקנ' והקנ' מטלטלי אג"ק גובה מכסות אשתו ובניו וע"ש ואי נימא דטעמא משום דשליחותי' קא עביד א"כ מעולם לא זכה הבעל בכסות אשתו רק האשה זכת' בהם וא"כ ודאי בע"ח לא גבה מהם כמו שאין בע"ח של המצרן גובה מהלוקח משום דשליחותיה קא עביד וכן בנימוקי פרק המקבל משמע משום דס"ל דקי"ל כתירוצא דר' אבא ולכן כשהקנ' אג"ק ודאקנ' הרי זה גובה מכסות אשתו ובניו כיון דהם מבעל קא אתי וז"ב ומזה יראה לי דמה"ט השמיט בש"ע האי דינא דרמב"ן דאם כת' לו דאקנ' ואגב בע"ח גוב' והרגיש בזה הסמ"ע ס"ק נ"ט משום דלא ברירא ליה האי מלתא אי נימא כתירוצא דר' אבא ואי נימא דשליחותיה קא עביד לא גבי אפי' בדאקנה ואגב כמ"ש) (וברא"ש פ' הגוזל מבואר דקי"ל כר' אבא ואע"ג דלא קי"ל כבני מערבא וכן מבואר מדברי הרמב"ן שכת' בעה"ת בשמו והובא לשונו בב"י אלא שדבריו תמוהין מאד שכת' כיון דקי"ל כר' יוחנן א"כ קי"ל כר' אבא והוא כלפי לייא דהא כיון דקי"ל כר' יוחנן וליתיה לחוכא דבני מערבא וא"כ אפי' לא הודיעו למוכר קנה הלוקח בשביל משלח א"כ אין אנו צריכין לדברי רבי אבא ויבואר דברי הרמב"ן לקמן סי' קפ"ג ע"ש ואין כאן מקומו והנה מדברי מוהרי"ח שכת' דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא נרא' דאם מוכר כסותו פשיט' שהלוקח זכה בכסות אשתו ובניו כיון דמכר בפי' כסות אשתו ובניו ומכ"ש דבע"ח כיון דנעשה אינו אלא למקדיש ומעריך וקשה לכאור' הא דאמרי' ס"פ נערה דף נ"א אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין מה שעליה ואמרינן שם אע"ג דמתני' כוותיה דשמואל מסתברא דתנן המקדיש והמעריך אין לו בכסות אשתו ובניו כו' הלכתא כוותי' דרב ופריך עלה דרב ממתני' ומשני כי אקני לה מעיקר' אדעתא למיקם קמי' אבל למישקל ולאפוקי לא ע"ש ואי נימא דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא וה"ה מוכר כסות אשתו מצי למכור א"כ ודאי ה"ה הורישן לבניו דזוכין בניו בכסות אשתו וא"כ מאי פריך לרב ממתני' כיון דאינו אלא למקדיש ומעריך ולכן נרא' דגם מהרי"ח לא קאמר דבע"ח גובה מכסות אשתו ובניו אלא היכי שעדיין לא עשו בהם משיכ' אלא שקנ' בשבילן וכיון דס"ל כתירוצא דרבי אבא ולא אמרינן דזכה הבעל לצורכן ומשום דמי הודיעו א"כ נעשה לא אמרי' אלא במקדיש אבל אם כבר לבשו בהם וזכו במשיכ' ודאי אין אחר מתנה כלום דהא הבעל רוצ' להקנותן דאלו לא רצה להקנותן גם גבי מקדיש ומעריך לא הוי אמרינן נעשה דהיינו שאינו זוכה כזוכה כיון דאינו רוצה לזכותן כלל אלא ודאי דרוצ' לזכותן אלא הם מחוסרין זכי' ואמרינן נעשה וגבי בע"ח לא אמרינן נעשה אבל אם כבר זכו בהן גם בע"ח לא גבי וכן אפי' מוכרן והורישן לא מהני ולהכי פריך שפיר ממתניתין דמקדיש ומעריך מוכח דהבעל רוצ' להקנותן וכמ"ש וא"כ היאך שמין מה שעליה הא כבר זכת' בהן במשיכ' והגבהה ואיצטריך לשנויי כי אקני לה כו' ודו"ק. ונרא' דברי מוהרי"ח לפי מה דאמר רבי אבא נעשה מכאן נרא' כו' לא אמרינן אלא גבי מקדיש ומעריך אבל מדברי הרמב"ן והרא"ש מבואר דפסקו כתירוצא דר' אבא ואמרינן נעשה אלא דאפ"ה גם בע"ח לא גבי מכסות אשתו ובניו היינו משום דהך נעשה גם לענין בע"ח אמרינן כיון דמעריך נמי בע"ח הוא: אמנם לענין מוכר כסות אשתו שלקח (לשון) נרא' דלפי מאי דא"ר אבא כל המקדיש ומעריך נעשה כמי שהקנ' להם כסות אשתו ובניו מעיקרא א"כ דוקא מקדיש ומעריך בע"ח נעשה כמי שהקנ' להן מעיקרא ומשמע דוקא למקדיש ומעריך וכיוצא דהיינו לבע"ח אבל לגבי דידיה לא אמרינן נעשה וא"כ שפיר יש לו רשות למכור כסות אשתו דאי נימא דאפי' לגבי דידיה נמי אמרינן נעשה כמי שהקנ' להם מעיקרא א"כ מאי האי דאר"א כל המקדיש ומעריך נעשה וכו' הא אפי' לא הי' מקדיש ומעריך נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא וע"כ דקודם שהקדיש והעריך דידיה הוא אלא דלענין מקדיש ומעריך ובע"ח דהוי לאחריני נעש' כמי שהקנ' אבל לגבי דידי' לא וא"כ יכול למכור כסות אשתו אבל לפי מה דאמרינן שליחותי' קא עביד אפי' למכור אינו יכול דהא לא זכה בהם מעולם וכבר כתבנו דהרא"ש והרמב"ן העלו כרבי אבא וא"כ יכול למכור כסות אשתו מיהו אם כבר זכו בהן כגון שלבש' אפי' למכור אינו יכול וכמ"ש לעיל בשיטת מוהרי"ח וזה ברור. וכך נרא' לפענ"ד מתוך מה שאמרו בפ' נערה דף כ"א כי אקני ליה אדעתי' למיקם קמי' אבל למישקל ולמיפק לא דקי"ל כרבי אבא דאי נימא דטעמא דמקדיש ומעריך משום דשליחותיה קעביד א"כ כיון שכבר זכו בהן לצורך אשתו ובניו ולא זכה בהן הבעל מעולם א"כ איך יזכה בהן אח"כ אחר מותו ואם משום דבשעת משיכ' שמשך בהן הבעל לצורך אשתו ובניו לא משך בהן לצורך אשתו אלא כל זמן דתיקום קמיה ואח"כ יהי' שלו א"כ כבר כלתה משיכ' קמי' והרי זו דומה למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אלא משמע דהקנין בא לה מיד הבעל ומעיקרא זכה בהן הבעל ואח"כ חוזר ומקנה לאשתו ולא הקנ' לאשתו אלא אדעתא למיקם קמיה וא"כ כיון דקי"ל כר' אבא א"כ נרא' דלגבי דידיה לא אמרינן נעשה וכמ"ש ושפיר יכול למכור כסות אשתו שעדיין לא לבשו אלא שלקח לשמן. ובזה ניחא הא דאמר שמואל אלמנה אין שמין מה שעליה ומשמע דוקא מה שעליה אין שמין אבל בגדים שלקח לשמה שמין וכמו שמדייק הרב המגיד בפ"א מהל' מלוה לענין אחים ממה שאמרו שעל בנותיהן ובניהן אין שמין משמע אבל מה שצבע לשמן שמין וא"כ קשה הא דפריך הש"ס ממתני' דמקדיש ומעריך דתנא ולא ממנעלים שלקחן לשמן א"כ קשיא לרב דהא לשמואל נמי תיקשי דס"ל דוקא מה שעליה אין שמין אבל מבגדים שלקח לשמה שמין ואלו במתני' אפי' מבגדים שלקח לשמן נמי לא גבי וקושיא זו הקש' בלחם משנה פ"א מה' מלוה גם בספר נתיבות משפט נתיב ב' ח"ט להקש' בזה ולפי מ"ש ניחא דאלו מבגדים שלקח לשמה לאו קושיא דהא נעשה כמי שהקנ' ולא אמרינן אלא דוקא גבי מקדיש ומעריך ובע"ח אבל אם רוצ' למכור יכול וא"כ ה"ה להוריש ודאי יכול אלא לדרב קשה דס"ל אפי' מה שעליה שמין ואמאי הא כיון דהבעל רוצ' להקנות לאשתו מדאמרינן נעשה א"כ נהי דלגבי דידיה לא אמרינן נעשה כמי שהקנה במקום שאינו זוכה אבל אם כבר זכתה בהן ודאי תו לא יכול לחזור בו וכמ"ש בשיטת מוהרי"ח והוא נכון ודו"ק. וע' בתשו' צמח צדק סי' ג' באשה שיש לה שטר כתוב' ומבואר בתוכה שתקח כל מלבושים השייך לגופה יתר על סך כתובתה וכשמת בעלה נמצא בעזבון עשרה אמות משי שקנה מתחל' כדי לעשות לאשתו מלבוש והוא ידוע בעדים ודעת השואל דאין לאשה זכות בזה דהזמנ' לאו מילתא הוא וזכות שיש לה בשטר ליקח מלבושין היינו דוקא אותן המלבושין שהי' לה בעת כתיבת השטר אבל לא באלו שנעשו אח"כ דאין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ דעת השואל ובעל צמח צדק השיב שזכת' האשה והביא ראי' מהא דבע"ח והקדש אין נוטלין ממה שקנה לאשתו וכיון שכת' לה בכתובתה שתטול כל מלבושין נוטלת אלו עשרה אמות משי אע"פ דלא נעשה עדיין המלבוש כיון שקנה לשמה ומה שכתבת היאך יכול בעלה להקנות לה דשלב"ל הא לאו מילתא הוא דכל אשה ראוי' ליקח כל המלבושים כיון שעשה לה הבעל קנתה אלא שאמרו חז"ל דאומד דעתו הוא דאדעת' למישקל ולמפיק לא אקני לה וזה שכת' לה שתיקח לה כל מלבושי' הרי גילה דעתו דאקני לה אפי' למישקל ולמיפק וע"ש וזה שכתבנו הוא תורף דבריו ע"ש: ולפי דרכינו הא דצריכין לומר האומדנ' דמשקל ולמיפק לא אקני לה היינו דוק' היכ' דכבר לבשה וזכתה בהן אבל אם עדיין לא לבשה אלא שקנה לשמה בלא"ה לא שקלה וכדמוכח מש"ס דלא פריך אלא לרב אבל לשמואל אע"ג דס"ל דדוק' מה שעלי' אין שמין אבל בגדים שנעש' לשמה שמין ובמתני' דמקדיש ומעריך קנתה בגדים שקנה לשמה והוא משום דלא אהני בגדים שקנה לשמן אלא משום דר' אבא דאמר נעשה כו' ונעשה לא מהני אלא למקדיש ומעריך ובע"ח אבל לא למוכר ולא לענין ירושה אלא אדרב' יכול להוריש ולמכור משום דדידיה הוה וכמ"ש ולגבי דידיה לא אמרינן נעשה אלא היכא דכבר לבשה ודאי מהני דהא זכתה בהן וכמ"ש ובזה נכון סברת צ"צ דלא הוי דשלב"ל כיון דכ' לה בכתוב'. מוכח מלתא דהך הקנא' רוצ' להקנות לה קנין עולמית אפי' למישקל ולמיפק אבל היכא דעדיין לא לבשה א"כ לא התחיל שום קנין לאשה כיון דקי"ל כרבי אבא לא אמרינן שליחותיה קא עביד ולגבי דידי' לא אמרינן נעשה) (וזה ברור ואע"ג דאמרינן פ"ק דמציעא גבי חזר ולקח' מבעלים הראשונים דניחא ליה דליקו בהימנותי' וכ"כ הרמ"א בסי' ר"ט לענין דשלב"ל היינו דוקא אם חזר ולקח אותו דבר שמכר לו תחל' אמרינן דקנה אותו אדעתא דלוקח כי היכא דליקו בהימנותא אבל זה שנתן לה בגדים השייכים לגופה וקנה עשרה אמות דמשי א"כ אין זה אותו דבר שנתן לה דכל זמן שלא לבשה אין זה בגד דשייך לגופה ולא שייך בזה ניחא דליקו בהימנותא ולכן נרא' העיקר דלא זכתה האשה באותן עשרה אמות דמשי ודו"ק:

שצבען לשמן. כ' הסמ"ע ז"ל פי' אפי' לא קנאן לשמן אלא ארגן או קנאן' לעצמן ואח"כ נמלך לייחדן לאשתו וצבען לשמן זכו בהן בהשינוי ואין גובין מהם ע"ש וכן משמע ל' רש"י בפ' נערה לא בצבע שצבען לשמן ומהבגדים צבועין בצבען לשמן ואפי' לא לבשה בהן ע"ש. ונפלאתי בזה דהא במשנ' דתני אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן לא תני מבגדים צבועין ומשמע דהבגדים כבר הי' שלה אלא שהוא צבען לשמן זכו בצבע אבל אם הבגדים היו שלו והלך וצבען לשמן שיזכו בשינוי זה לא שמענו וע' בתוספות ד"ה מי הודיעו לצבע תימא מאי פריך תינח אם יש שבח סימנין ע"ג צמר אבל אם אין שבח סימנין ע"ג צמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנ' צבעו לאשה וי"ל דהכי פריך כיון דאין הצבע מקנ' צבעו לאשה כו' א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש וע"ש ומקושיות תוס' ותירוצם מבואר דלא מיירי אלא מצבע והיינו שהבגדים כבר היו שלה אלא שזכו בצבע שצבען לשמן ועוד דהא בפ' הגוזל שם אמרו חטין וחטין שליחותי' קא עביד תדע דתנן א' המקדיש וא' המעריך כו' וכי מי הודיע לצבע שיקנ' צבעו לאשה אלא שליחותיה קא עביד כו' וא"כ אם הבגדים של הבעל והאשה בעצמה הלכה וצבען וכי קנת' בזה הבגדים הא שינוי אינו קונ' אלא בגנב וגזלן. וממילא דאפי' לתירוצא דר' אבא דנעש' כאלו הקנ' נמי לא מיירי מבגדים של הבעל דכי היכא דלטעמ' דמשום שליחותה ודאי לא שייך שינוי דלא עדיף מה ששליח עושה מיד המשלח גופה ואשה גופה לא קנה בשינוי בגדים אחרים וכמ"ש וע"כ מיירי מבגדים שלה אלא שהצבע דבעל וכמ"ש וה"נ לטעמא דר' אבא דלא אשכחן דפליגי בזה ר' אבא ור' אבהו. וכן נרא' מוכח מלשון הטור וז"ל בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם הי' להם בגדים שעשה להם אין בע"ח גוב' חובו מהם אפי' אם הם חדשים שלא לבשו מעולם כיון שקנאן לשמן אין בע"ח גובה מהם מכסות אשתו ובניו ומדהשמיט הך דינא דצבע שצבען מוכח דהיינו כמ"ש דמיירי מבגדים של האשה אלא דצבע דבעל וא"כ הוא בכלל בגדים שקנאן לשמן אבל אי מיירי שהבגדים של הבעל והלך וצבען דקנאתן בשינוי של מחשבתו לשמן א"כ שינוי זו ודאי הי' לו לבעל הטורים להשמיענו אלא ודאי דלא קנה כלל בשינוי וכמ"ש דשינוי לא שייך אלא בגנב וגזלן ואי נימא אין שבח סימנין ע"ג צמר אפי' גנב וגזלן לא קנה בשינוי צבע וכמבואר פ' הגוזל וע' בש"ע סי' ש"ס וגם בלשון רש"י והרמב"ם שכתבו בגדים צבועין שצבען לשמן ירא' דבגדים צבועין קרויין צבע ומכי צוה לאומן שיעש' בגדים צבועין לשמן זכתה בהם ולפי זה לא תיקשי קושיות תוס' הא אין שבח סימנים ע"ג צמר ובתשובת צ"צ סי' ג' כת' ג"כ בפשיטות צבע שצבען לשמן היינו בגדים של הבעל אלא שצבע לשמן זכו בשינוי וע"ש ולענ"ד מוכרח מלשון הטור דלא זכו בשינוי וכמ"ש) (ולפ"ז נרא' דאם הי' הבגד של הבעל וחתכו ותפרו לשום האשה או לשום בניו לא זכו בשינוי דלא שייך שינוי אלא בגנב וגזלן וכמו שכת' וזה נרא' לי ברור:

נשבע לפרוע והא דמצינו לעיל בסי' ע"ג סעיף ז' גבי שמיטה דפטור מחויב השבוע' דכיון שפטור מדין פטור נמי מחויב שבועתו משום דהתם לא נשבע אלא לפרוע חוב ולא ליתן מתנ' ואחר שהגיע שמיט' הרי נמחל חובו ומתנ' אין צריך ליתן לו אבל בזה שאין לו חובו לא נמחל ואם יתעשר יצטרך לפרוע וכיון דאכתי חובו עליו צריך לקיים שבועתו שנשבע לפרוע חובו ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ה:

מצות עשה להלוות לעניי כו'. דכתי' בפרשת משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה ופירש"י שם והוא מהגמ' דאם זה הוא מל' "אשר וחובה הוא וכן משמעו כאשר תלוה כספך את עמי תלוהו ולא לעכו"ם ולאיזה מעמי את העני ולאיז' עני את שעמך ולכולם לא תהיה לו כנושה שאחר שלוית לאחד מהן לא תתבוע ממנו בחזק' אם אתה יודע שאין לו ומדכתב סתם את עמי ולא מיעט אלא לעכו"ם שמע מיניה דמצות עשה היא אפי' להלוות לעשיר הצריך לפי שעה אלא שעני קודם לו ובפרשת ראה כתיב וכי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ודרשו רז"ל ג"כ ממנו עניי עירך קודמין וממה שכתוב מאחד אחיך דרשו דאח מאב קודם לאח מאם ומינה דקרוביו קודמין לאחרים ולא כמ"ש בע"ש דלמדו ממ"ש שכתוב בישעיה (נ"ח) ומבשרך לא תתעלם שהרי הרמב"ם והטור והמחבר ממצו' עשה שבתור' איירי וק"ל:

ומ"ש והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה כ"כ הרמב"ם והטור ז"ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פי' ואף אם לא ילוה לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ"ל ועפ"ר:

אסור לנגוש את הלוה כו'. כבר כתבתי דזה למדו ממ"ש בתורה לא תהיה לו כנושה:

אסור ללוה כו'. עד ולומר לו לך כו' פסוק הוא במשלי וע"ל סי' של"ט:

ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כו' פי' אפי' אין כוונתו דהלוה לאבדה בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מיקרי לאבדה שאבדה מהמלוה וק"ל:

ולא יאמרו פלוני עני הוא כו'. כן דרשו ממ"ש בפרשת דברים כקטן כגדול תשמעון וכדפירש"י ע"ש וכעין זה כתב הטור והמחבר לעיל סי' י"ז סעיף י':

לא ימשכננו הוא בעצמו. עפ"ר שם כתבתי דמלשון הרמב"ם והטור והמחבר מדוקדק דאפי' משכנו המלוה שלא מרצונו "בחוץ עובר בלאו דכי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו "דביתו ל"ד הוא אלא ה"ה או כ"ש דלא ישמט בחזקה מה שעליו או ממה שבידו בפגעו בחוץ ומ"ה כתבו סתם דאם משכנו המלוה בעצמו עובר בלאו אלא דלשליח ב"ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו וזה למדו מיתור' דוהאיש דוהאיש "אבחוץ "תעמוד קאי ע"ש בפרי':

לכנס לבית הלוה ולכתוב כו' דמדהקפידה התורה וכ' בחוץ תעמוד משמע דכניסה לצורך העבוט אפי' לא יעבוט אותו אסור ושם ברשב"א: בסי' צ"ט יתבאר דמחרימין על הלוה עד שיוציא כל אשר לו או שיביא כל אשר לו בכתב לב"ד והם מסדרין לו:

מיד הלוה בזרוע. כתב רי"ו נתיב ל"ב ח"ב דשליח ב"ד יכול להכותו אם יסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק משא"כ בע"ה אם הזיק בין בגופו בין בממונו. וי"מ אם לאחר שתפס המלוה בא הלוה להחזיק ולהוציא מיד המלוה יכול המלו' להציל את עצמו אף ע"י הכאה ע"ש ד"מ י' וע"ל סי' ד' מזה:

שלא בשעת הלואתו. פי' שהגיע זמן הפרעון והוא דוחה אותו ואז ממשכנו כדי שיהא בטוח במעותיו ועמ"ש בסמוך בסעיף ט"ו ודוקא שלא בשעת הלואתו הוא דאסור דאז ממשכן להלוה שלא מדעתו אבל אם מתחלה מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה"ל כאלו מכרו לו לדעתו ומותר טור סכ"ג בשם הרא"ש ולאפוקי רמב"ם:

כמו רחיים ורכב של יד. הטור והמחבר דקדקו וכתבו כמו רחיים כו' ור"ל דשאר כלים דאוכל נפש אסורים כמו רחיים ורכב דאסרה התורה בפי' דכתיב לא תחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל ולמדו מנתינת הטעם דכי נפש הוא חובל דהוא הדין לשאר כלי אוכל נפש דאסור למשכנו גם למדו מזה דאין בכלל איסור חבילות כלי אוכל נפש עד שיהא כלים הקרובים לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחיים לאפוקי רחת ומזרה וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ח:

אבל בתי רחיים של מים כו'. ר"ל אין הבית דין שולחין שלוחם לסגור בתי הרחיים שטוחנין בו עד שיפדנו שאין ממשכנין קרקע אלא אם תבעו לבית דין לפרוע לו אז פוסקין הב"ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. ואם הוא בעצמו סוגר הרחיים למשכנו אינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט שאין זה בכלל עבוט וגם אינו מחויב להחזירו בשעת מלאכה וזה שמסיק וכתב דמ"מ אם נכנס "ונטל כו' כבר נעשו כו' משמע דוקא נטל:

ומ"מ אם המלוה כו'. כן הוא לשון הטור ג"כ אבל הנימוקי יוסף כתב אם עבר ונכנס דאיסור יש בדבר לכתחלה לעשות כן אף בהני דהן מחוברים ועפ"ר:

ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה כן הוא ג"כ לשון הטור ומוכח מזה דס"ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו דלא תחבול רחיים ורכב כו' מ"מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ושצריך להחזירן הלוה לידו אחר שעשה בהן מלאכתו וכן לעולם ונ"מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמו שכ' הטור והמחבר בסמוך סי"ו ועד"ר שהארכתי בטעמו ובהבאת ראיה לדין זה מהמ"מ פרק ג' דמלוה ומנימוקי יוסף וממה שפי' במשנה דסוף פרק דמקבל ובעה"ת שער א' דין כ"ה ומסוגיא דגמרא דתמורה (דף י') שכולם כתבו בהדיא דאם עבר וחבל כלי אוכל נפש אין צריך להחזירו אלא בעת צרכו וגם הוכחתי שם שגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ"מ אי עביד אין צריך חזרה אם לא בעת צרכה דמ"ש השב תשיב דלמדנו ממנו השבות הרבה והיינו ליקחנו בכל יום אחר שהחזירו לו בכל לילה וכן איפכא קאי אפי' חבלו באיסור בין שהמלוה נכנס לבית הלוה בין שהשליח ב"ד חבלו כלי אוכל נפש או בגד אלמנה ונתנו למלוה בכל ענין אין על המלוה להחזירה להן כ"א בעת צרכן ולחזור וליקחן מידן ועמ"ש בסמוך סעיף ח' אמה שכ' המחבר ומחזיר בע"כ:

ואם חבל מחזיר על כרחו כן הוא ג"כ ל' רמב"ם בפרק ג' דמלוה שכ"כ אחבלות כלי אוכל נפש ואחבלות בגד אלמנה דמחזירין בע"כ וכמה שכ' המחבר ג"כ בסמוך בסי"ג וכבר כתבתי בסמוך והוכחתי דמהני לקיחתו אף דעביד איסורא דאין צריך להחזיר כ"א לצורך עשיית מלאכתו ולא קודם לכן ולא להניח בידו אח"כ וא"כ צריך עיון למה שינה הרמב"ם וכ' בהני תרתי "בעל "כרחו ולא כ"כ בעבר בעל הבית ונכנס לבית הלוה שכ' הרמב"ם אחר שני דינים הנ"ל דין ד' וכבר הוכחתי מסוגיא דגמרא דתמורה וממ"מ ומבעה"ת שגם אחבלת בגד אלמנה קאי מ"ש השב תשיב דמינה נלמד דקנה לה המלוה שלא בעת צרכן ומש"ה כתב הרמב"ם עצמו שאינו נלקה גם אלאווין הללו דאוכל נפש ובגד אלמנה משום דנתקו לעשה כמ"ש שהשב תשיב קאי אכל מי שחבל באיסור וכנ"ל ומה"ט ג"כ אין לו' שכ' הרמב"ם בהן שמחזיר בע"כ דר"ל שהב"ד יכופו על חזרתן בעת צרכן משא"כ באינך דזה אינו דזיל בתר טעמא דאינך הוא משום דמתן שכרן כתוב בצידו וכמ"ש מור"ם סי"ו וה"ה בהני תרתי לפמ"ש שהשב תשיב כו' קאי ג"כ עליהן וצריכין לומר שהרמב"ם לא כ' בהני תרתי ומחזיר "בעל "כרחו אלא ללמדינו שאף בהני תרתי שלא כתיב בהו בפירוש בתורה שאם עבר השליח ב"ד ועבט דצריך להחזירו וה"א דא"צ להחזירו ואפילו בעת צרכן וכסברת אביי דאמר בתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולא הצריך הכתוב להחזיר אלא כשעבר ב"ה ונכנס ותפס ולא כשעבר השליח ב"ד ותפס מ"ה כתב דז"א דקי"ל כרבא דאמר אי עביד ל"מ והוא עומד בחיוב מלקות אם אינו מחזירן אם נאבד באופן דא"א בחזרה וכמ"ש בסמוך ועד"ר שם הארכתי אבל מזמן החזרה לא איירי דפשוט ליה דא"צ להחזיר להן כ"א בעת צרכם וקיצר כאן וסמך נפשו אמ"ש אחר זה שם בדין ד' בדין עבר ב"ה ונכנס לבית הלוה ומשכן משם דממ"ש גבי השב תשיב נלמדו ג"כ הנך תרתי הנ"ל וכמו שאנו צריכים לומר דמ"ה קיצר ולא כתב בהני תרתי דאינו נלקה עליה' כל זמן שלא נאבד מידו ואפשר בחזרתו דה"ל לאו הניתק לעשה כמ"ש אח"כ בדין ד' בעבר ב"ה ונכנס וכו' וכבר כתבתי בדריש' מוכח מהמ"מ ומהשג' הראב"ד דס"ל להרמב"ם דדינייהו שוים בזה גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בתחלת הני דינים שכתב דאם נאבד המשכון נלקה לא כתב השגתו כ"א בבבא השלישית וששם הוא המקור וגם בהמ"מ רימז בב' בבות הראשונות למ"ש בהשלישית ע"ש. ואף שב"ת שער א' דין ד' הביא ל' הרמב"ם וכ' בשמו דאם חבל בגד אלמנה מחזיר לה מיד צריכין לומר ג"כ דל"ד קאמר "מיד תדע דהא אח"כ בדין ה' כ' הב"ת בהדיא אחבלת כלי אוכל נפש דאי"צ להחזירן אלא בעת צרכן ומאן פלג ליה הלא הרמב"ם שניהם בל' אחד כתבן "ומחזירן בע"כ אלא צ"ל דכוונתו דב"ת במ"ש מחזירן "מיד ר"ל דל"מ ליה בהו תפיסה לענין חובו והא ראיה שכתב שם בעה"ת ע"ז ז"ל "מחזירין לה מיד אם תודה חובה תשלם ואם תכפר חובה תשבע וגם מחזיר בעל "כרחו דהרמב"ם יש לתרץ כן וכן נראה עיקר שהרי גם הוא כתב עליו שם כן ז"ל מחזיר בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע ותפס ל' גמרא דס"פ המקבל דאיתא שם בההוא דחבל סכינא דשחיטה וא"ל אביי זיל מהדר ליה דה"ל דברים שעושין בהן אוכל נפש כו' ופירשו הבעה"ת עצמו שם דין ה' דלעת צרכו א"ל שיהדרנו ודוק כי זה נרא' ברור. והא דכ' הריב"ש בסי' תפ"ח והביאו הכ"מ אהא דכ' הרמב"ם ברפ"ג דמלוה בבגד אלמנה דמחזיר לה בע"כ ז"ל דאתיא כמ"ד דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' ושבתי בדרישה דלק"מ ע"ש דג"כ כוונתו למ"ש ועבד"ר מ"ש ע"ז עוד בטוב טעם ודוק:

ופרות החורשות. פי' אפי' צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפה דאסור וכמ"ש הטור בסי"ח ע"ש וכ"כ מור"ם לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור משמו שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס בדמיהן ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק דלא כוותי' ע"ש:

ואפי' ב' כלים המחוברים יחד כו'. זה נלמד מדכתיב לא יחבול רחיים ורכב שהם מיוחדים למלאכה אח' ועובר על שניהן בפעם א' דאל"כ ורכב ל"ל:

אוכל נפש מותר למשכנו כו'. דדוקא אכלי אוכל נפש הקפידה התורה שבו משתדל לנפשו אוכל נפש או אוכל מתוכו וממנו לעולם משא"כ אוכל נפש כגון לחם ובשר ושכר שהוא בידו בעין מאחר שסדרו והניחו לו ל' יום כמ"ש בסמוך סכ"ג לוקחים מידו המותר דבתוך ל' יום הללו יעשה מלאכה וישתדלו לו מזונות אלאחר זמן:

חייב להחזיר לו. פי' בשעת עשיית מלאכה בכלי אוכל נפש וכמ"ש מור"ם ע"ז בהג"ה דדיני בע"ה הוא כמו שליח ב"ד דקאי נמי אזה וז"ש דהיינו כלי אוכל נפש ל"ד כלי אוכל נפש אלא ר"ל כל הצריך לו מחזיר לו בעת צרכו וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם דין ד' ע"ש וכתבו המחבר בסמוך סי"ו ולא אתי מור"ם למעט אלא דברים שאינם צריכים להלוה לגמרי וז"ש אבל "אם "משכנו המלוה בשאר דברים כו' ודו"ק:

גזבר הקדש דהגזבר אפי' בשעת מלאכה א"צ להחזיר והיינו אם הקדיש מנה לבדק הבית או לעניים ומשכנו הגזבר דגם העניים משלחן גבוה קזכו ולא שייך בהו מה שנאמר בהשבת העבוט ולו תהיה צדקה שלגבי גבוה לא שייך לו תהיה צדקה שכל הצדקה שלו היא כ"כ בבעה"ת שם:

אם מדעתו מסר למלוה כו'. כבר כתבתי טעמו בס"ו:

אלמנה בין שהיא ענייה כו'. שנאמר לא תחבול בגד אלמנה כו' ומשמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע"י שליח ב"ד אסור גבי אלמנה ואפי' היא עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצתה מרשותו. וה"ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה נ"ל:

מחזירין ממנו בעל כרחו. כבר כתבתי בס"ס דגם האי בעל כרחו אינו ר"ל מיד אלא בעת צרכו ע"ש מילתא בטעמא והוכחתו בצידו:

ואם תכפור תשבע. עיין בהגד"מ שכתבתי דנראה לי שזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו דלקוח הוא בידו וגם ראוהו בידו אח"כ דלית ליה מגו דהחזרתיו לך דבכה"ג אף בשאר כל אדם אינו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' בעודו בידו (אבל קשה אם כן פשיטא דאם תכפור תשבע ואפילו בעודו בידו נמי) דאל"כ היה נאמן במיגו ואף שמוטל עליו להחזירו מ"מ אי בעי לא הוי מודה שחבלה ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה וכ"כ הטור בהדיא בסימן ע"ב סי"ח בחבל כלי אוכל נפש ובגד אלמנה ע"ש וכן הוא בגמ' בס"פ המקבל בחובל כלי אוכל נפש ועמ"ש עוד מזה בהגד"מ:

אבד המשכון או נשרף לוקה. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחבל כלי אוכל נפש ובבע"ה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכן. והמחבר שכתבו כאן ולא באינך משום דהרמב"ם כתב בבא זו ראשונה בפ"ג דמלוה ע"ש אבל אם הם עדיין בעין ס"ל דאינו לוקה משום דהוא לאו הניתק לעשה שכתו' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש תשיבנו לו וכבר כתבתי דגם חבלת כלי אוכל נפש ובגד אלמנה בכלל אותו ההשבון וכמ"ש בדרישה ע"ש גם שם כתבתי טעם למה נלקה כשנאבד או נשרף הא קי"ל דכל לאו הניתק לעשה אפילו לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו:

אבל לערב מותר. בגמ' יליף לה מדכתי' לא תבא אל "ביתו אל ביתו דלוה דוקא אזהריה רחמנא אבל לבית הערב לא אזהר:

ואם זקף עליו השכר במלוה כו'. דאז נעשה ממנו הלואה:

אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא הגיע הזמן וה"ה אע"פ שהגיע כבר זמן הפרעון כשאינו רוצה לגבות חובו ממנו עתה משום דא"כ צריך לסדר לו ואין בידו דהלוה כדי הסידור וכדי חובו ומ"ה רצה למשכנו הכל ולהחזיר לו קצת לעת צרכו ויהי' הכל משועבד לחובו וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ו (וטעם זה כתבו המפרשים כמ"ש בפרישה סכ"א) או משאר טעם שיש לו ולא כמשמעות ע"ש דס"ל דדוקא בתוך הזמן איירי עיש:

אבל אין כופין אותו להשכיר כו'. נראה דהוא מטעם דכתי' כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש"י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתי' ונמכר בגניבתו ולא בהלואתו שלהוצאה ניתנה ועמ"ש הטור בסי' צ"ח סי"ח וי"ט:

את הכר בלילה כו'. הוא ל' המשנ' דתרי קראי כתיבי לא תשכב בעבוטו (פי' לא תשכב נפשך ועבוטו עדיין בידך) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש והיינו כסות לילה וכתי' עד בוא השמש תשיבנו לו והיינו כסות יום שמחזירו לידו כל היום עד שקיעת החמה דאז חוזר ונוטלו מידו ונקט כר בלילה לרבותא דאף על פי דאינו צורך כל כך שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ"מ במקום שרגילים בכר צריך להחזיר לו הכר:

ואת המחרישה ביום אע"פ שאינו כלי אוכל נפש דאזהר עליה התורה וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה בס"ח מ"מ כיון שצריך לעשות בו מלאכ' להחיות נפשו והמחריש' הוא הכלי שע"י בא האוכל נפש צריך להחזירו לו וע' בסמוך סכ"ג:

ולא יעשה מטלטלין אצל בניו דמטלטלי דיתמי אינן משועבדין למלוה מן הדין וזה שסיים וכ' אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה דאל"כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע"ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסכ"ב וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ"מ בזה וכמ"ש בסי' ק"ז ע"ש:

אלא יפרע מהמשכון כו'. בטור מסיים בזה וכתב ז"ל וא"צ להחזירו לבניו ע"ש והמחבר כתבו בסמוך סעיף י"ט:

אינו חייב להחזיר. וכת' בד"מ סימן ע"ג סי"ט ומשמע מדברי המרדכי סוף המקבל דלכ"ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחריש' צריך להמתין עד שפדאו עכ"ל וצ"ל לפי זה דמ"ש א"צ להחזיר ר"ל אבל מ"מ אינו יכול למכור:

שמתן שכרה בצדה. דכתי' וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך:

אבל אם רוצים לכוף כו'. התוס' והרא"ש חולקים ע"ז והארכתי מזה בדרישה בדרישה בר"ס ק"ז ועמ"ש שם בסמ"ע ועיין בי"ד ר"ס ר"מ:

דברים שא"א ליתן אותם כו'. ס"ל להרמב"ם דאע"פ שאין מסדרין לו כשבאין למשכנו כ"א כשבא להפרע מחובו וכמ"ש בסעיף כ"ג מ"מ דברים שא"א לו להיות זולתן מניחין לו אף כשבא למשכן וז"ש דמניחין לו מטה ומפץ או מצע ולא כתב דמניחין בידו כר אלא הכר נוטל כיון דאפשר להיות זולתו אבל מחזירו בלילה וכמ"ש לפני זה ומ"ש מטה לישב עליה אין זה ברמב"ם והמחבר לטעמי' אזל שהקשה בב"י על הרמב"ם למה לא כתבו ליה אבל כתבתי בדרישה דמש"ה השמיטו כיון דאפשר להיות זולתו וכמ"ש אחר זה ע"ש ועמ"ש בדריש' סי"ב ובפרישה סכ"א דסימן זה:

מטה לישב עליה כו'. בזמניהן היו רגילין לישב ע"ג מטות בפרט בשעת האכילה ודרך הבריאות הוא שלא לישן אחר האכילה מיד באותו מקום אלא יהלך קודם השינה ד' אמות וכדי שלא ישכח מלהלוך היו דרכם להיות מטה מיוחדת לישן עליה והיה מרוחק ממטה זו שישב עליה ואכל לפחות ד' אמות מש"ה כתב שמניחין לו שני מטות:

ומטה ומצע הראויים לו פי' הראוים לאיש שאינו עני שאין מדרכו לישן בלא מצע אף אם אינו ישן אכרים אבל עני סגי ליה במפץ שהוא דבר קשה ממצע:

היו לו שני כלים כו' נוטל אחד ומחזיר אחד. לשון משנה הוא בס"פ המקבל ופירש"י שם דכשיש ללוה כלי אחד של יום וכלי אחד של לילה וחובו נגד שניהן ממשכנין אותו בשניהן וכשנוטל אח' דהיינו כלי לילה ביום מחזיר לו באותו פעם כלי היום וההיפך לעת הערב וכן לעולם כל שאינו מחזירו כדי שלא למשכנו וכמו שיתבאר בסמוך סכ"ב:

מדברים שאין צריך להן ואין מניחין כו'. חדא באידך תליא וכאלו אמר אם הוא מדברים שא"צ לו דאז אין מניחין ביד הלוה מ"מ אינו מוכרו מיד אלא המלוה ממתין לו במכירתו ל' יום וכמ"ש בסימן ע"ג במשכון שממושכן בידו בשעת הלואתו ע"ש:

שומטו מעל בניו ואינו מחזיר כבר נתבאר בסי"ז:

או פרעתי במגו דהחזרתי אבל בלא מיגו אינו נאמן לומר פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד דאי לא הוה נאמן לומר החזרתיהו לך לא הי' נאמן לומר פרעתי דכיון דהחזירו לו בעדים הוי ליה כאלו עדיין המשכון ביד המלו' והי' נאמן לטעון עליו כדי דמיו ועפ"ר:

ובלבד שלא יהא תוך זמנו כו'. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דהוי ליה כמיגו במקום חזקה דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו ואע"ג דנתבאר בסימן ע"ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן שקבע לו נאמן לומר פרעתיך אפי' בתוך זמנו במיגו דלהד"ם או במיגו דכלה הזמן מ"מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומשום דהממע"ה אמרינן מיגו הנ"ל בתוך זמנו ובהאי דהוי ליה משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בפני עדים לפחות לא מיקרי הלוה שהחזירו לו לפני עדים מוחזק למימר דיהא נאמן לומר פרעתי מכח הממע"ה ואף על פי שכתבתי לעיל דאינו ממשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר שעבר הזמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלוא' א"צ להחזירו כלל מ"מ לפעמים כשרואין שהוא מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם בתוך זמנו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ומחזיר לו הכר אפי' ביום. זהו פי' למ"ש לפני זה וכאלו כתב שמחזיר ע"ד שלא לחזור לקחתו בתורת משכון דהיינו שמניח לו הכר בידו אפי' ביום כו' ובו מגלה דעתו שאינו חפץ ליטלו עוד מידו בתורת משכון להיות עליו דין השבת העבוט:

מסדרין לב"ח כו'. ילפינן מיכה מיכה מערכין ועפ"ר:

ונותנין לו מהכל מזון כו'. פי' כשיש לו מזונות בביתו נותנין לו ממנו על ל' יום והמותר למלו' ואם אין לו מזונות בביתו מוכרים קצת מטלטלים כדי שיתנו לו דמי מזונות על ל' יום וכמ"ש המחבר בסכ"ז:

אע"פ שאכל תחלה כעני. שמתחל' צמצם נפשו כדי לפרנס מהמותר לבני ביתו משא"כ עתה שאין נותנין להן כלום א"צ להרעיב נפשו בשביל המלו' וה"ה איפכא אם הי' אוכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ועפ"ר שם כתבתי דמשמעות ל' הרמב"ם והביאו הטור והמחבר בר"ס צ"ט שכ' שנותנין מזון כדרכו כו' לא משמע קצת הכי וצריכין לדחוק ולפרש כדרכו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כמו בינוני שהוא דרך המיצוע וראוי לבני אדם לנהג בו ע"פ דרכם והנהגת':

אלא מעבירין אותו ממנו. פי' ל"מ שאין נותנין לו מעות להלביש נפשו בבגדים הללו אלא אפי' היו עליו בגדים הללו לוקחין אותן מידו:

ושאר צרכי המט'. פי' כרים וכסתות וסדינין ובשע' שהי' ממשכן אותו לא הניח בידו אלא מפץ ומצע וכרים היו נוטלים מידו ביום ומחזירים לו בלילה וכמ"ש המחבר בסי"ז אבל עתה שבא לסדר לו ולמכור המותר מסדרים לו גם כרים וסדינים ומניחין אותן בידו:

לאשתו ולבניו כו'. דכתיב ואם מך הוא מערכך ע"פ אשר תשיג יד הנודר ודרשינן על פי זה שיש לו מסדרין לו ומדכ' הוא דרשינן תחייהו מערכך לו ולא לאשתו ובניו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה. פי' למין המועט שבידו אין מוכרין מהמרובה למלאות המועט דה"א דיכול לומר עד השתא דהיה בידי ממין אחד הרבה כלים והייתי משאיל לשכיני מאותו מין והן השאילו לי מהמין השני שאין בידי ממני כדי צרכי משא"כ עתה שלוקחין מידי ממין המרובה היתר מכדי צרכי קמ"ל ועפ"ר:

לא צמדו ולא חמורו. צמדו פי' הבקרים שהוא חורש בהן דומיא דחמורו ועפ"ר:

אין מניחין לו ספריו. והא דמניחין לו תפילין לפי שהוא דרך מלבוש ומצוה שבגופו טור:

ומ"ש ואפי' ספר תורה. אף דכתב הרא"ש דבזמן הזה המצוה טפי בקניית ספרים מבספר תורה כמו שכ' הטור יורה דעה בשמו בריש הלכות ספר תורה הטעם שבזמנינו מעמידין הספר תורה בהיכל ואין למדין מתוכו ע"ש י"ל דלשון בע"ת בשם ר"י מברצלוני נקט ואזיל הטור והמחבר וגם המחבר לטעמיה אזיל שכתב שם בי"ד שלא בא הרא"ש אלא ללמדינו שגם קניית שאר ספרים מצווים אנו בה ושעכ"פ בקניית ס"ת מצות עשה במקומה עומדת ע"ש:

אצ"ל שלא תטול מזונותיה להבא כו' עד שתזון מהן הל' משמע שבא לומר ל"מ להבא אלא אפי' לשעבר ועפ"ז נ"ל דמ"ש שתזון מהן ה"ק בשעה שתפס' תפסה כדי שתזון ממנו להבא והשתא כשבא הב"ח לגבות כבר ניזונית ממנו וק"ל:

עד שיפרע המלוה כו'. עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאפי' למ"ד שארה דכתיב בתור' פירושו מזונותי' (לאפוקי מר"ש בן אלעזר שפי' שארה כסותה שניהן אכסות דלפי שאר והזמן יתן לה כסותה כפי מה שהיא ילדה או זקנה או ימי הקיץ והחורף עד"ר) נמצא שגם הן דאורייתא אפ"ה המלוה המאוחר לנשואי' הוא קודם לה מפני שהתורה לא חייבו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו משא"כ זה שאין לו. ואף המזונות ל' יום שנותנין לו הוא משל המלוה ומשל המלוה צותה התורה לפרנסו ל' יום לו ולא לה אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו וכמ"ש בכתובה אנא אפלח ואזון כו' מ"מ אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה מ"מ לא עדיף שטר' כשטר שביד המלוה שהמלוה לוה לו וחייב לשלם לו מן התורה כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט משא"כ אשה שלא לותה לו שיעור חיוב מזונותיה אלא שחז"ל תקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה ואין זה הלואה שחייבתו עליה התורה ואף שלותה גם היא בשטר על מזונותיה ואותו שטר הוא מוקדם לשטר שלוה בו בעלה מ"מ המלוה שלוה לה אין לו שום בעבוד על הבעל כ"א עליה ואף שהיא באתה עתה לגבות מהבעל והבעל חייב ליתן לה מזונות מדרבנן (ולא מדאורייתא כיון שלא אכלה עמו) ממה שיש בידו מ"מ כיון דבשעה שבאתה לגבות כבר לוה בעל מבעל חובו ונתחייב לו בשטר מ"ה הוא מוקדם והיינו דוקא מה שלוה הבעל בשטר דסמכא דעת המלוה על שיעבודו אפי' על מטלטלין כשכתב לו דאקני (או דאקני אחריות וט"ס הוא כמ"ש בסי' קי"ב) אבל כשלוה בע"פ דאז אין סמיכת מלוה דהבעל אפי' על קרקעות דהא אם מכרם אינו יכול לטרוח מלקוחות מ"ה אין לו קדימה בהן מהאשה במזונותיה והרי ב"ח והיא באין כאחד לתובעו לשלם להן מ"ה שניהן שווין ועפ"ר מ"ש עוד מזה ובע"ש קיצר ונקט ל' הרי"ף דכ' הטעם דמלוה שלו קודם משום דמזונותיה הן דרבנן והדבר צריך ביאור וכמ"ש ודוק:

מיהו אם מעות נדונית' עדיין בידה יכולה לתופס' למזונותי' ע"ש במהרי"ו דמפרש דאפי' למזונותיה דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ובזה מיושב דכאן כתב "למזונותיה דמשמע דוקא למזונותיה והמותר יתן לב"ח ובסעיף כ"ו כתב מור"ם בהג"ה ז"ל וי"א דמ"מ אם עדיין הנדוניא ברשות' אין ב"ח גובה מהן וכמ"ש דמהני תפיסת' למזונותיה דלהבא א"ש דלמזונותיה דלהבא אין להן קצבה ואפי' תפסה ככר זהב וכמ"ש הטור והמחבר בא"ע סי' צ"ג:

מכסות אשתו ובניו של לוה. פי' ממה שעשה או צבע או קנה להן משלו והטעם דכל מה שהקנה לכן הרי הוא כאלו מכרן לאחרים ומטלטלים שמכר אין בעל חוב גובה מהן אפי' הקנה לו מטלטלי אגב קרקע ועשה או קנה להן אחר ההלואה אינו גובה מהן דה"ל כאלו לוה וקנה ומכר דאין בע"ח גובה מהם ומש"ה כ' הטור בשם הרמב"ם דאם שיעבד למלוה מטלטלי אג"ק וגם כתב לו דאקני דגובה אותו מיד אשתו והמחבר השמיטו ובפרישה כתבתי דנראה לי דמשום הכי השמיטו משום דהאחרונים ז"ל תיקנו שאף מי שכותב לבע"ח דאקני דלא יקנה (יגבה) מטלטלים שמכר משום תקנת השוק וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל ריש סי' ס' וקי"ב ואף שבלוה ולוה לא תיקנו תקנת השוק ואף שקדם המאוחר וגבה אפי' מטלטלים המוקדם חוזר וגובה מידו כשכתב לו דאקני כמו שכתב המחבר בסי' קי"ג והב"י בסי' ס' מ"מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו ובכולם תיקנו משום תקנת השוק רק שבזמנינו תיקנו לגבות מזה משום הרמאים:

שצבען לשמן. פי' אפי' לא קנו לשמן אלא ארגן או קנאן לעצמו ואח"כ נמלך ליחדם לאשתו וצבען לשמן זכו בהן בהשינוי ואין גובין מהן. ואפי' מספרים שקנה להם אינו גובה שכבר קנאו אותן והרי הם כאלו מכרם לאחרים וכמו שכתבתי ולא דמי לספרים שהם בידו דמחשבין כנכסיו וגובין מהן:

אבל בגדי שבת כו'. דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחם מידן וימכרם ומש"ה בע"ח גובה מהן ועפ"ר מ"ש ליישב דעת הטור החולק בזה:

ומ"ש ויש חולקין נראה דר"ל שחולקין אמ"ש שגובין מבגדים של שבת וי"ט אבל במאי דמסיק שגובין מטבעות וכלי זהב ל"פ ומטעם הנ"ל ומש"ה סידר מור"ם וב"ת דעת החולקים ביני ביני והפסיק. דברי הרמב"ם שמ"ש לפניו ולאחריו דברי הרמב"ם הוא וכ"כ הריב"ש בסימן קכ"ח ואף שבד"מ משמע דפסק כהמרדכי בפ' נערה שנתפתתה דאפי' מתכשיטים אין גובין מ"מ נראה דכאן בש"ע הכריע כהריב"ש הביאו הב"י על דברי הרמב"ם הללו ע"ש ומשמע דס"ל כוותיה ע"ש ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:

אם היו בהם טבעות כו'. וע' במרדכי שם דפסק לכ"ע אם הקנה לה בפירוש התכשיטים שלה אין הב"ח גובה ממנו:

ממה שהכניסה היא כו'. וכ' בתשו' הרא"ש כלל ל"פ סי"ב שמעון שהיה חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשרצה שמעון למות ציוה להחזיר השטר של אשתו ופסק דאין ראובן גובה מאותה משכונה אע"פ שהוא מוקדם וממ"נ אם תחשוב אותו בית לנדוניא הרי אין הב"ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונא הרי ציוה להחזיר שטר משכונא וע"ש שהאריך ד"מ סי' ק"ד סל"א:

מעות בנדוניא כו'. הטעם דמעות להוצאה נתנו ובאין מיד לרשותו:

שלא יסדרו לו בחוב כו'. דתנאי זה הוא כאומר ע"מ שלא תשמטני בשביעית דהתנאי קאי אהלוה ומהני כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ס"ו וה"נ התנאי קאי אהלוה שלא יבקש דין סידור:

אצטלא בת מאה זוז כו'. ל"ד קאמר אלא כל שהוא בגד חשוב יותר ממה שלובשין הבינונים נפרעים ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בסכ"ג:

שאינו דרך הלואה כו'. עמ"ש בסי"ד:

עובר בלאו. ונראה דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד פקדון ודאי דמותר לתפוס דהא החוב לא בא מחמת הלואה דכשנשתמש או הוציאו לצרכו גזל הוא בידו וכחוב הבא מחמת גזיל' דמי רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוס אמנם כשתופס חפץ אחר ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה הוא משום פלגא פקדון אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פקדון ותופס בכוון חפץ גדול כדי שיהי' בידו גם נגד הפלגא מלוה וראי' לזה מב"מ דף ל' בהא דבעי התם שוטחה לצורכו ולצורכה מאי ופשיט מהא דכנסה לרבקה ודשה כשיר' בשביל שתינוק ותדוש פסולה ומשני ש"ה דכתיב אשר לא עבד בה מ"מ ע"ש הרי מוכח דבמקום דליכא גזירת הכתוב מותר כשמכוין בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור וכן נראה דבהקפת החנות ובכל דבר המבואר בסי' ס"ז לענין שמיט' דלא נקרא הלוא' ואינו משמט ה"נ אינו בכלל האיסור דלא תבוא אל ביתו ואף דשם כתב הסמ"ע טעם אחר בהקפת חנות דלא שייך טעם זה כאן מ"מ הא מסיק התומים שם דעיקר הטעם כמ"ש התוס' בכתובות פ' אע"פ משום דאינו בהלואת מעות וטעם זה שייך גם בכאן רק משום חומר האיסור אינני כותב זה למעשה:

עובר בלאו. דכתיב לא תבא אל ביתו לאו דוקא רק ברשותו דאין לו ליקח בחזקה מיד הלוה) (וע"ב בשטר עיסקא אי מותר לתפוס:

להכנס לבית הלוה. דעל הכניסה הקפידה תורה דכתיב לא תכנוס:

ליקח בזרוע. ואם א"ר להניח לשליח ב"ד ליקחו מידו רשות ביד שליח ב"ד להכותו ואם חבל בו שליח ב"ד פטור אבל בעה"ב אסור ואם כבר המשכון ביד המלוה והלוה רוצה לחטפו ממנו ע"ל סימן ד' דעביד אינש דינא כו':

שלא בש"ה. אבל בש"ה וה"ה לאח"כ כל שנותן לו הלוה המשכון לרצונו אפי' כלי אוכל נפש מותר:

הרי הם כקרקע. ולמאן דאמר לעיל תלוש ולבסוף חברו דינו כמטלטלין צ"ל בזה טעם אחר דהא אין לוקחים רק סוגרים הדלת לבל יוכל לטחון בו וז"א בכלל לא יחבול דחבלה הוא שנוטלים ולכך באמת אם תלשן ונטלן חייב:

שאין ב"ד ממשכנין. פי' שישלחו ב"ד לסגור הדלת בעד ריחיים שלא יטחון עד שיפרע זה אין על הב"ד לעשות כמו שאין להם לעכב הלוה שלא יחרוש בשדיהו עד שיפרע ואף זהו כמוהו:

אם נכנס היינו דעבר דאסור לעשות כן:

רחיים עליונה. ה"ה תחתונה רק דא"א לעשות כן דמחובר לקרקע וקשה להפרידו אבל אם אפשר הדין שוה כמו בעליונה:

ואם חבל. העלה הסמ"ע דאין מחויב להחזיר רק בצורך מלאכה ואח"כ מקבל הימנו וכן מחזירו תמיד:

ופרות החורשות. ומכל שכן המחרישה אין לו דין כלי אוכל נפש:

חייב להחזיר היינו בעת הצורך להחזיר דלעולם אין חיוב עליו להחזיר רק בעת הצורך דבזה אף דעבר אמילתא דרחמנא אי עביד מהני:

ואם עבר וחבל מחזיר בע"כ. היינו בעת הצורך להחזיר ולא תיכף:

אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע והקשה הסמ"ע בממ"נ אי לית ליה עדים דלקחו ועידי ראה למה נאמנת בשבועה הלא יש לו מגו דלהד"ם כדאמרינן בגמ' גבי כלי אוכל נפש דאף דמחויב להחזיר מ"מ יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי ואי מיירי דאיכא עידי ראה ג"כ פשיטא דהיא נאמנת והש"ך תי' דה"א אלמנה הואיל וחס עליה רחמנא מבלי למשכנה ג"כ אין לכופה לתשלומין ומכ"ש שלא להטיל שבועה בכפירתה קמ"ל דלא:

לוקה. ומיחשב דמי משכון בתוכו אפי' נאבד באונס הואיל וחבל שלא ברשות קנאו ונתחייב בו באונסין כן הדין בחבל כלי אוכל נפש או כלי אלמנה לדידן דאין אסור אלא שלא בש"ה:

אבל לעכב. דכתיב לביתו ולא לבית ערב:

וי"א מ"מ. וזהו לאו בפ"ע ואין בו מיעוט מערב וה"ה בחובל כלי אלמנה אם היא נעשית ערב:

שלא למשכן כלי. וה"ה גזבר להקדש ולעניים אף דליתא בחזרה מ"מ א"י למשכון כלי אוכל נפש או כלי אלמנה רק דאם חבל א"צ להחזיר ולכן יש להתבונן במה שנהגו כמה קהילות ליטול משכונות בגין המס ונכנסים לביתם וזהו אפשר דמותר דה"ל כמו גזבר או לביתו של ערב אבל במה שחובלים כלי אוכל נפש וכלי אלמנה יש לשים על לב מי התיר להם זאת דאסור לכל ודוחק לומר דהוי כשלוחו של מלך לגבות מס המלך ודינו של מלכות לחבל הכל וצ"ע דלאו כל המסים לצורך המלך וגם אין לדמות האסורים זה לזה דמי התיר זה בלי ראיה מוכרחת מש"ס או"ת.

מותר למשכנו. וכן אם גזילה שלו ביד חבירו אפי' אין הגזילה בעין רק (שלא) זקפו בהלואה מותר לכנוס לבית חבירו למשכנו דהוי כמו שכר שכיר:

ואם זקף עליו השכר. דאז נעשה מלוה:

להיות בטוח. דהיינו בתו"ז כשרואין שמבזבז שלו או כשהגיע הזמן וא"ר להתפרע רק שרוצה למשכנו סמ"ע:

פרעתי במגו. והא דבעינן מגו במלוה על פה דהואיל וכבר משכנו והחזיר לו המשכון בעדים ה"ל המשכון כאלו הוא ברשות המלוה לכך צריך מגו:

תו"ז. הש"ך השיג דהא קיימא לן בסימן ע"ח דאמרי מגו במקום חזקה:

יכולה לתפוס. אפי' ככר זהב על מזונות דלהבא:

היא נאמנת בשבועה:

לא ימשכננו. עיין בתשו' בית אפרים חח"מ סימן ע"ו שכתב נראה דהא דעובר בלאו היינו כשתופס בחזקה מיד חבירו אבל דרך הערמה שרי דאל"כ קשה היאך משכחת דינא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' ויש סוברים דע"י שליח עדיף ולכאורה הי' מקום לומר בזה אין שליח לד"ע כו' עיין שם וע' בקצה"ח לעיל סי' ד' ובסימן זה סק"ב ובספר נה"מ מ"ש בדין זה:

שהיא עשירה. עבה"ט וע' בתוספות רע"ק בגליון המשניות פ"ט דב"מ אות ע"ז שכתב מסתימת כל הפוסקים משמע דכל מילי אין ממשכנים אלמנה ובגד דקרא לאו דוקא אולם בש"ג כתב בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה אבל שארי כלים כגון כוסות של כסף וכיוצא ראוי למשכן הימנה שאין זה בכלל בגד עכ"ל. וע' בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס קל"ו שכתב להשואל וז"ל והמלבושים של הא למנה הסגורים בחותמה אם אין טענה על המלבושים עצמם רק שהם חבולים על תביעה אחרת קרוב הדבר ליגע בלאו דלא תחבול אע"ג שאפשר שלא הוצאת אותם מביתה רק סגורים בדרך עיקול ויש לדון בזה ולדינא צ"ע מ"מ לאו משנת חסידים היא עכ"ל:

מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד. ע' לעיל סימן ד' בהגה ובסמ"ע שם וע' בתשובת כנסת יחזקאל סימן צ"ז מ"ש בזה:

שפריעת ב"ח מצוה. עיין בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות קע"ז שכתב לפי דברי הרא"ש בתשובה שהביא מרן הב"י ביו"ד סימן רל"ח על מי שנשבע שלא למכור משלו לפרוע נראה דס"ל דהוא מצוה מדאורייתא ולא חלה עליה שבועה וכ"כ המבי"ט ח"א סימן נ"א ע"פ מ"ש רש"י בפרק הכותב דנפקא לן מדכתיב הן צדק ודרז"ל שיהא הן שלך צדק ואיכא למידק דלכאורה נראה דאינו אלא אסמכתא דפשטיה דקרא במדות הוא דכתיב וכ"כ מדברי רש"י בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא דיתמי ושמא התם שאני דאיירי ביתמי שאינו אלא מפני כבוד אביהם אבל הלוה גופיה מצוה דאורייתא הוי והמבי"ט שם הביא בשם הרשב"ץ דנפיק מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וכ"כ הרמב"ן בשלהי בתרא עכ"ל:

אין כופין אותו להשכיר. עבה"ט ועי' בס' שער משפט לענין אם החיוב מוטל עליו בעצמו להשכיר את עצמו והאריך בזה ומסיק וכתב וז"ל זאת תורת העולה מדברינו דנלע"ד דאף שלכ"ע אין ב"ד כופין אותו להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו מ"מ לענין אם החיוב מוטל עליו בעצמו להשכיר עצמו לפרוע חובו תליא בפלוגתא דרבוותא דלשיטת התוספת אינו חייב כלל להשכיר א"ע לפרוע חובו אבל לשיטת הגמ"ר בשם מוהר"ם שהיא ג"כ שיטת הרמ"א ז"ל בסימן של"ג אף דאין כופין אותו מ"מ חייב בעצמו להשכיר א"ע בכדי לפרוע חובו עכ"ל.

ואינו יכול לא לאסרו כו'. ע' בפלפולא חריפתא פ' איזהו נשך סימן ל"ח בהא דאיתא התם והאידנא דנקט כתבי הכי קנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול כו' כתב וז"ל מכאן נ"ל ראיה שראוי לתקן תקנות לפריעת בעל חוב מה שהוא שלא מן הדין כמו לתפוס גופו בתפיסה וכיוצא בזה ואע"פ שהוא חוב דעיסקא וכיוצא בזה שיש למלוה בזה ריוח אפ"ה שייך טעמא כדי שלא תנעול דלת כדאשכחן הכא כו' כנ"ל ע"ש. ובתומים סקי"ג כ' וז"ל ובזמננו פשט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם ואין מוחה ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מה שיסמוכו עכ"ל ועי' בעט"צ מענין תקנות בורח:

אבל אם רוצים. עבה"ט ועיין בקצה"ח סק"ט וגם לקמן ר"ס ק"ז מ"ש בזה וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קע"ז שהאריך בענין זה:

סנדלו ותפיליו ע' בתשובת רשמי שאלה סימן נ"ג שכתב דטלית אין נותנין לו דשאני תפילין דהוא חובת גברא משא"כ טלית ובפרט אם יש לו טלית קטן ע"ש:

ואפי' ספר תורה. עש"ך עד ולא נהגו כהב"ח כאן. ובש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בתשו' המהרי"ט חלק ב' חיו"ד סימן ה'. וע' בתשובת ח"מ חח"מ סי' קמ"ג מ"ש בזה:

למקומות בית הכנסת. עש"ך דה"ה שמוציאין אותו מביתו. וכתב בספר שער משפט בשם הבית הלל באה"ע סימן נ' ס"ו דה"ה מי שנתחייב לחתנו נדוניא הדין כן שמוכרין ביתו וכלי תשמישו והעיר שנוהגין כן בכל ב"ד שבישראל ע"ש:

עד שיפרע בעל השטר תחלה. ובגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב והיינו ממקרקעי אבל במטלטלים חולקים. ב"י:

מכסות אשתו. כתב בספר שער משפט ונראה הא דאינו גובה מכסות אשתו היינו דוקא כשהלוה בחיים אבל אם מת גובה מכסות האלמנה אף שמגיע לב כתובתה הבע"ח קודם כו' ע"ש:

שצבען לשמן. ע' בת' צ"צ סי' ג' דזה מיירי בנקנו שלא לשמן אבל בנקנו לשמן א"צ שיהיו צבועין לשמן אף שעדיין מחוסר תיקון וחפירה ע"ש (וע' בקצה"ח מ"ש בזה) ומה שלמד מזה בת' שם לענין שטר כתובה שכתיב בו שתקח אשתו כל מלבושי' כבר השיגו בת' שבו"י ח"א סי' קע"א ויובא לקמן סימן רמ"ח סי':

תנאו קיים. כתב בספר שער משפט ונראה דבכה"ג אם חייב עוד חוב אחר בלא תנאי וכן בכל הני שמבואר בסעיף שאח"ז שאין מסדרין לו וחייב עוד לאחר מחמת הלואה בכה"ג נוטל החוב שבתנאו או מחמת שכירות רק חצי הסידור והלוה יש לו חצי הסידור מחמת בעל חוב האחר כו' ע"ש:

אבל אם נשבע כו'. ע' במל"מ פ"ה מהל' שבועות דין כ' מבואר דהכא מיירי אפי' אם ליכא כדי לפרוע כל החוב אף אם לא יסדרו לו מ"מ חיוב השבועה חלה על כל פרוטה ופרוטה וכן מבואר בתשובת הרדב"ז סי' ס' בשם הרא"ש ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ח סק"ג:

ויתפלש באפר. עיין בנה"מ לעיל סי' ל"ד סק"ג שכתב דדוקא שלא נשתנה מבראשונה ע"י אונס דשכיח ולא שכיח מחוייב להתפלש באפר כיון דלא אתני אבל אם נשבע כשהי' עשיר והעני מחמת אונס ודאי דפטור משבועתו דאונסא דלא אסיק אדעתיה הוא וכן הוא בהדיא ביורה דעה סימן רל"ב סעיף ט"ז ע"ש:

[סמ"ע אות יח] או אוכל מתוכו וממנו לעולם. נ"ב משמע דדעת הסמ"ע בפשיטות דכלים שאוכלים מתוכו היא בכלל רחיים ורכב וכן משמע בטור דכולל קערות. אבל מדברי הת"מ הל' ה' ד"ה הא מבואר דצליחות וכוסות לא מקרי כלים שעושים בו אוכל נפש:

[שו"ע] אינו חייב להחזיר לו. נ"ב ואם החזיר לו ומת הלוה בנתיים או שעבר שמיטה בנתיים עיין במ"ש הב"י לעיל סי' ס"ז ס"ד בשם ס' הגהות מיימונית ד"ס משפטים ומרדכי פרק המקבל ועיין באו"ת שם סק"ו:

[הגה] אין ב"ד ש"מ חייבין לכוף. נ"ב ואף דיש בו ג"כ לאו דלא תשכב בעבוטו. מ"מ כיון דהלאו ניתק לעשה אין כופין עליו מ"ל פ"ז מהל' מתנת עניים ה"י ועיין במ"ל פ"ג הי"ד מה' עבדים:

[שו"ע] וכסות י"ב חודש. נ"ב וא"י להוציאו מבית דירה שלו שדר בה עד י"ב חודש ת' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג:

[שו"ע] ואפי' ספר תורה. עיין שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ה':

[שו"ע] עד שיפרע בעה"ש תחלה. נ"ב והיינו ממקרקע אבל ממטלטלין חולקים ב"י:

[הגה] הדין עם המלוה שהרי. נ"ב ע"ל סי' ק"ה ס"ב בהג"ה:

[סמ"ע אות נז] לפרנסו ל' יום לו ולא לה. נ"ב וכיון דמן הדין הי' הבע"ח נוטל הכל אלא דהתורה נטלה מהבע"ח ונתנה לו וילפי' דלו ולא לה אין החיוב עליו ליתן לה מזה מיהו י"ל דצריך לחלוק עמה אלו מזונות עכ"ל הפרישה:

[שו"ע] אע"פ שעדיין לא לבשו. נ"ב עיין שו"ת צ"צ סי' ג':

[שו"ע] או ממה שפסק הבעל לה. נ"ב ועיין שו"ת מהרי"ט חח"מ ססי' קט"ו:

אלמנה בין שהיא עניה כו'. וכ' הסמ"ע וה"ה גרושה וצ"ע דהא מכריחים האלמנ' לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע"כ הטעם שלא לצער האלמנ' שלבה שבור ודואג והאי טעמא לא שייך בגרוש' והרי ר"ש פליג וס"ל דעשירה אפי' אלמנה ממשכנין א"כ י"ל דבגרוש' אפי' ת"ק מודה ליה ודוק:

אין ממשכנין. וכן פסק הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא ורש"י ועוד פוסקים:

ואם תכפור תשבע. כתב הסמ"ע עיין בהגהת ד"מ שכתבתי דנ"ל דזה מיירי דוקא היכא דמשכנה בעדים דלית ליה מיגו כו' עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן תפ"ח לדעת הרמב"ם ע"ש ומביאו הכ"מ רפ"ג ממלוה על דברי הרמב"ם אלו ודלא כבעה"ת לדעת הרמב"ם מביאו ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח ע"ש. ומ"ש ע"ש בסמ"ע אבל קשה א"כ פשיטא דאם תכפור תשבע ואפי' בעודו בידו נמי כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמעינן דלא נימא כיון דאין ממשכנין אותה אפילו ע"פ ב"ד א"כ אפילו תודה לא תשלם וכ"ש שאם תכפור שא"צ לישבע לכך אשמועינן דאע"ג דאין ממשכנין אותה מ"מ ב"ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן משמע בה' המגיד וכך הוא בריב"ש סי' תפ"ח וז"ל ושאלת' אם תודה היאך תשלם אם אין ממשכנין אותה ע"פ ב"ד תשובה כו' עד ומ"ש הר"ב ז"ל ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לא בא לומר שלא יוכל לטעון על המשכון עד כדי דמיו במגו דלקוח כו' אבל דעת הרב ז"ל בזה לומר אף ע"פ שאין ממשכנין אותה אם היא מודה שחייבת תשלם כלומר ב"ד כופין אותה לפרוע ומגבין למלוה מנכסי' שלא אמרה תורה שלא למשכן אלא בתורת משכון לבד אבל להגבות ללוה את חובו מגבין וכן כתבו האחרונים ז"ל וכן אם תכפור חייבת היא לישבע אע"פ שהיא אלמנ' כדרך שאר האנשים עכ"ל ובזה שכתבתי ניחא נמי דלק"מ מה שהניח בספר ג"ת דף רפ"ו ע"ג בקושיא על הריב"ש דהיאך הכניס הרמב"ם ז"ל האי דינא בכאן דהוא הדין הוא ענין בפני עצמו ולא איירי כלל להיכא דמשכן את האלמנ' ע"ש ולפע"ד לק"מ דכיון דקאמר הכא דאין ממשכנין אותה הוי ס"ד דאינה חייבת לשלם דהא אין ב"ד ממשכנין אותה קמ"ל (כלל) לכך קאמר נהי דאין ממשכנין אותה היינו בתורת משכון אבל מ"מ חייבת לשלם וק"ל:

אבד המשכון עיין בסמ"ע ס"ק כ"ה עד דכל לאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העשה אינו לוקה עליו ועיין בהה"מ וצ"ע ועוד השיג הראב"ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסים אין לוקה ומשלם וכן השיג עליו הרא"ה בספר החינוך פ' כי תצא:

לוקה. ומחשב המשכון ותובע השאר בדין עע"ל רמב"ם הרי דבמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשעת הלואתו חייב אף באונסין ועמ"ש לעיל סימן ע"ב:

מותר למשכנו. וכן אם גזל וגזילתו בעין או אפילו הוציאה גזלן ולא נזקף דמי גזילתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ"כ בס' יראים סי' רע"ג והובא במרדכי פרק המניח ובתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' י"ד בהג"ה:

יש מי שאומר כו'. וכן פסק בספר ב"ה ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן נ"ח:

ודוקא שאין לו לשלם כו'. עיין בא"א דף פ"ד ע"ב שהגיה וי"א דוקא שאין כו' וליתא ועבד"מ ובספרי ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' נ"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ש"ץ:

את הכר בלילה. בשעה שהוא ביד המלו' אינו רשאי המלו' להשתמש בו. וכן מוכח מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ שבועת הדיינים ובחידושי הר"ן שם:

אבל אם רוצים לכוף התוס' והרא"ש חולקין עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס ק"ז דאינן חולקין:

שלא יהיה תוך זמנו. אמת שכן הוא בבעה"ת אבל לא נהירא לי כלל אף דהסמ"ע והב"ח דחקו ליישב דבריו אלא נלפע"ד דלעולם היכי דאי לית ליה מיגו המע"ה וכדלעיל ר"ס ע"א וע"ש ונראה שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה"ת בזה:

ונותנין לו מהכל מזון כו'. עיין בספר החינוך להרא"ה מצוה ש"ן:

ואפי' ספר תורה. עיין בב"ח וע' מ"ש בי"ד בש"ך סי' רנ"ט ס"ק ז' ולא נהגו כהב"ח כאן:

שהם בכלל כו'. וה"ה שמוציאין אותו מביתו כן הוא בתשובת מהרא"ן ששון סי' רי"ו עיין שם: '

אלא אפי' תפסה. והב"ח פסק דמהני אם תפסה אפי' אמזונות דלהבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד ב"ח ע"ש וגם בזה לא נהגו כותיה:

עד שיפרע המלו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז ובס' גידולי תרומה:

ואם באו שניהם כאחד חולקין. צ"ע דהיינו דוקא להרי"ף אבל לא למ"ש המחבר לקמן סי' ק"ד סי"ג דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת למלו' בשטר וצ"ע וע' בס' גי"ת דף ב' ריש ע"ג וע' בתשוב' מהרא"ן ששון סי' מ"ח עיין שם בסמ"ע עד דמזונותיה דרבנן וצ"ע להפוסקים שפסקו שעבודא דרבנן וכמ"ש לעיל ר"ס ל"ט ועוד צ"ע דבטור א"ע ריש סי' ס"ט פסק דמזונות דאורייתא וכ"פ הרמב"ם ריש פ' י"ב מה' אישות וה' המ' האריך שם בזה ומביאו ב"י שם מיהו ק' על הט"ו מהרא"ש פ' שני דייני גזירות וכמ"ש בב"ח בא"ע שם ומה שהקשה הכ"מ רפי"ב מה' אישות על המ"מ לק"מ כשתעיין במזרחי פרשת שופטים:

ואין צ"ל אם היו בהם טבעות. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"א וע' בתשובת רמ"א סוף סי' צ"ד וע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' ר"י:

היא נאמנת. בשבועה כן כ' הטור:

אם הכניסה לו מעות. כן כ' ב"י בשם תשובת רשב"א סימן צ"ט:

(סעיף ו) ויש להם דין כו' פי' מיד שסלקם מהמחובר ה"ל מטלטלין ואפי' שליח ב"ד אסור למשכנם. כדין כלי אוכל נפש ועוד ה"ל מטלטלין דצריך להחזיר בשעת מלאכ' וזה אף בכלי שאין אוכל נפש כמבואר בסעיף שאח"ז:

(סעיף י"ב בהגה) וא"צ להחזיר ואע"ג דקי"ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שאני הכא דאמר רחמנא השב תשיב רבתה התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו':

(סעיף י"ד) אלמנה בין שהיא צ"ל דה"ה כל פנויי' גרושה ובתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת משא ומתן ואין זה מדרכן של בתולות ויש לו הוכחה ממתני' דהמקבל אלמנ' בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה ר"ש אומר עשירה ממשכני' אותה עניה אין ממשכנין אותה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותי' פי' של זנות וא"כ כל פנוי' בכלל. רש"א אומר אין ממשכנין אותה וא"כ כשתאמר לת"ק דוקא אלמנה לחוד יש איסור יש כאן ב' פלוגתא וסברות הפוכות דלת"ק שהוא מחמיר בעשירות מקיל בגרושה ובתולה ולא מחייב רק באלמנה ור"ש דמקיל בעשירה יחמיר בגרושה ובתולה ובמתני' לא שנינו רק פלוגתא אחת והוכחה כזו מצינו בדברי המ"מ בפ"ג דמלוה אמ"ש הרמב"ם דאיסור חובל הוא באלמנה אפי' בשעת הלואה והקשה הוא עליו דא"כ לר"ש אמאי אוסר בענייה משום שם רע הא חובל בשעת הלואה א"צ להחזיר וכ"ת דבהא נמי פליגי דלר"ש חייב להחזיר אפי' בחובל בשעת הלואה ולת"ק א"צ להחזיר בחובל בשעת הלואה א"כ קשה היה להם לחלוק בתרתי ולא מצינו מחלוקת אלא בעשירה לבד עכ"ל וא"כ קשה מק"ו היכא דהוה סברות הפוכות בפלוגתייהו היה להם לחלוק בפירוש בתרתי אלא העיקר דלת"ק נמי אין חילוק בין אלמנה ושאר

(סעיף כ"ד אצ"ל שלא תטול) פי' שאין פוסקין לה ליטול אלא אפי' תפיסתה לא מהני להבא ולא מיירי לשעבר והסמ"ע ס"ק נ"ו דחק עצמו בחנם:

(ע"ש מיהו אם מעות נדונייתה) לפי מ"ש הסמ"ע סקנ"ח דלהבא משמע ומש"ה ניחא כו' תמהני דלא תיקן כלום דעכ"פ מה שמותר על המזונות יגבה הב"ח כמ"ש בא"ע סימן נ"ג והמותר ליורשים ודכוותה כאן לב"ח וזה סותר מ"ש אח"כ דאינו גובה כלל מהנדוניא ונראה לפע"ד דכוונת רמ"א דאף לדעה דס"ל דב"ח גובה ממעות נדוניא שכ' המחבר בסעיף כ"ו ומ"מ מודה לענין מזונות שתוכל לתפוס ממעות נדוניא שברשותה רק המותר לב"ח ואח"כ בסעיף כ"ו הביא דעת י"א דאינו גובה כלל מעות נדוניא כנ"ל שהכריע רמ"א בפי' הדיעות האלו ומש"ה לא כתב כאן הי"א כמ"ש בסוף אלא דכאן הוא אליבא דכ"ע ואם הכניסה לו בית בנדונייתא לכ"ע אין ב"ח שלו גובה מבית זה דהא בא"ע סימן כ"א בסי"ד יש דעות במכירת צ"ב במטלטלין משמע דבקרקע כ"ע מודים דמכרו בטל וכ"כ בא"ע סימן קי"ח בשם תשובת הרא"ש ונ"ל דאי חשבינן להך קרקע שהיה ממושכן לשמעון כו' כאלו הכניסה לבעלה בנדונייתה הרי לא חל שעבוד עליו כדרך שלא יוכל למכרו עכ"ל:

מצות עשה להלות וכו' הרשב"א בתשובה נתן טעם למה אין מברכין על מתנות לאביונים והלוואת לאחרים כמו על שארי מצות. ותי' דאין תלוי בידו לבדו דאולי לא ירצה העני ליקח או ללות הימנו ע"כ ודברים אלו סותרים למ"ש הרא"ש בפ"ק דכתובות למה אין מברכין אשר קדשנו וכו' ליקח אשה ותי' דאפשר לקיים פ"ו ע"י פלגש ע"ש דזהו תלי' במחלוקת אי פלגש מותר ולא תי' בפשיטות דאין זה תלוי בבעל לבד דאולי לא תאבה האשה לקחתו. ש"מ דלא ס"ל סברא זו. וצריך לומר לדעת הרא"ש תירוץ אחר כיון שהוא קללה ופורעניות דבברכה נאמר ואתה לא תלוה ואפס לא יהיה בך אביון ועונותיו הטו את אלה אין לברך עליו:

שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו מזה משמע דסבירא ליה אפילו לנתח שלא ע"י שליח ב"ד ובחוץ יש לאו וכתב הסמ"ע אע"ג דכתיב לא תבא אל ביתו הרצון רשותו. ובתוס' שם ב"מ דף קי"ג ד"ה אימא כו' משמע דניתח בשוק מהלוה הוא רק מדרבנן וכ"כ הנ"י. וסמ"ע כתב בפרישה דמצא סעד לרבינו הטור מדברי הרמב"ם דכתב עבר ונכנס לביתו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה דניתק לעשה ומשמע דעל כל הנך בבי קאמר דניתק לעשה הא לולי כן היה לוקה. ודיוק יש לדחות וכמ"ש הפרישה וכן דעת גי"ת דסבירא ליה לרמב"ם כתוס'. אבל נראה דהא שם בב"מ דף קי"ד ע"ב אמרינן שם לאוקמתא דר"ש כך הברייתא המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר ואם לא החזיר חייב בכל השמות הללו. ופירש"י כל השמות הללו השיב תשיבם. ולא תשכב בעבוטו ועד בוא השמש תשיבנו לו ולפי' זה אין ראיה לסתור דברי התוס' אמנם הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה דין ה' מונה שלשה שמות לא תבוא אל ביתו. השב תשיבנו ולא תשכב בעבוטו הרי דמפרש כל שמות אף הך לאו לא תבוא אל ביתו נכלל בו וקאמר אין רשאי למשכנו וע"כ בניתוח דלביתו מה איריא דהוא אין רשאי אפילו בב"ד אסור ומ"מ קאמר דאי לא החזיר דעובר בלאו לא תבוא אל ביתו והדין מוכרח. ונראה הא דרמב"ם מפרש דלא כפירש"י משום דהתום' הקשו בד"ה מחזיר וכו' מהך דתמורה לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך הגמ' מהא דתנן מחזיר הכר בלילה והקשו התו' דלמא איירי דמשכנו בהיתר ע"י שליח ב"ד ותי' דסמיך על ברייתא דלקמן דמתרץ תי' לא ימשכנוואם משכנו מחזיר וכו' וקשיא לרמב"ם דלמא איירי בניתוח מבחוץ וא"כ אין איסור רק מדרבנן לא ימשכנו הא במשכנו מחזיר דבמילתא דרבנן לכ"ע אי עביד מהני. ולכך ס"ל דעובר בכל שמות הללו היינו לא תבוא אל ביתו בכלל כמ"ש וש"מ דאורייתא וא"ש. אך במ"ש הסמ"ע לביתו לאו דוקא טען עליו התי"ט דהא בגמ' אמרינן אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו משמע דהוא רק גזרה בעלמא ומכ"ש לגי' התוס' שם ד"ה אימא דאמרינן ב"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו. ונראה לישבו דודאי אם אמרי' דלא כשמואל ושליח ב"ד מותר לכנס לבית. א"כ הא דכתיב יוציא אליך העבוט על מלוה קאי דשליח ב"ד הא מותר אפילו לכנס. וא"כ דבמלוה קאי ע"כ דלביתו פי' בית ממש ולא רשותו כמ"ש הסמ"ע דהא כתיב יוציא אליך עבוט דהיינו ניתוח ולפי' הסמ"ע מה יוציא הא בכ"מ ביתו הוא דביתו היינו רשותו ועכצ"ל דבר תורה מותר לנתח רק מדרבנן אסרו שלא יכנס לבית משא"כ לשמואל דס"ל אפילו שליח ב"ד אסור לכנס לבית והך והאיש וכו' יוציא אליך וכו' קאי על שליח ב"ד דהותר לו לנתח א"כ במלוה שוה לאו בין בחוץ ובין בפנים מלא תבוא אל ביתו דלאו דוקא לגבי מלוה ולגבי מלוה אין הבדל בין בית לשוק דנתוח אצלו אסור. וא"כ לק"מ מגמר' דגמ' קאמר זה בס"ד לדחויי מלתא דשמואל ודלא תסייען ליה א"כ שפיר קאמר דנתוח למלוה רק דרבנן ומשום גזירה אבל לפי דקי"ל כשמואל ד"ת אסור ואין לנו לבדות איסורא דרבנן וא"ש. ואדרבא לשיטת התי"ט דהשיג אסמ"ע ומפרש דאף דאמרינן נתוחי נמי שלא יכנס לביתו זהו טעמו של התורה וירדה התורה לסוף דעתו דאם אתה מתיר לו ניתוח סופו לכנוס לביתו וזה פי' קרא ולא תעשה מעשה שיגרום לך שעי"כ אבוא לביתו וכו' ולא היה להם הגי' גזרה כמ"ש התוס' ולשיטתו קשה דהא בגמ' אמרינן כן לס"ד דליתא לשמואל וא"כ שליח ב"ד אף לביתו נכנס ואם מלוה אף מבחוץ אסור הך קרא והאיש יוציא אליך במה מוקי' בשליח ב"ד מה יוציא הא מותר לכנס ומלוה אפילו בחוץ ד"ת אסור. ודוחק לומר דמיירי קרא כשהלוה נתרצה לו ליתן דאז מותר לו ליקח בחוץ אבל לא לביתו דזה דוחק דאף דצ"ל כן בברייתא השנויא שם ב"ח שבא למשכנו לא ימשכנו בביתו וכו' דאיירי דנתרצה דבנתוח לכ"ע למלוה אסור או ד"ת או דרבנן. מ"מ בתורה זה דוחק ולכן היותר נכון כמ"ש הסמ"ע:

ואפילו בחוץ וכו' ודעת הרמב"ם דכלי שיש בו אוכל נפש אפילו בשעת הלואה אסור והראב"ד השיגו ועיין במ"מ ובאמת דבריו צ"ע דלדבריו דקרא לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל אפילו בשעת הלואה נאמר הא דפריך הגמ' לשמואל דס"ל דמלוה אפילו לנתח נתוח אסור ושליח ב"ד אסור לכנס לביתו הא כתב לא יחבול רחים ורכב הא מידי אחרינא חבול ומשני לעבור עליו בשני לאוין וקשה מה קושיא הא איצטרך לבשעת הלואה דמותר למלוה ולשליח לכנוס לביתו וכלי אוכל נפש אסרתו התורה ולכך איצטריך קרא לאוסרו אפילו בשעת הלואה וצ"ע. ומה שנראה או דודאי מטעמא דקרא כי נפש הוא חובל משמע ליה להרמב"ם דמסתברא דאין לחלק בין שעת הלוואה לאחר הלואה וגם כללא הוא כל כמה דנוכל לדרוש קרא ולא נצרך לומר בב' לאוין אמרינן א"כ יותר טוב לומר דקרא אתיא לאסור אף בשעת הלואה משנימא לאחר הלואה לעבור בב' לאוין רק הראב ד כתב דבשעת הלואה הוי כמכרו לו וזהו מסתבר אם במשכן בעת הלואה נקטי' לגוביינא אבל אם לקחו רק לזכרון בעלמא א"כ ליתא לסברת הראב"ד דהא לא נחית לגוביינא כלל. וידוע בב"מ בשמעתא דמלוה על משכון ושבועו' ס"פ שבועת הדיינים דשמואל ס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי משום דס"ל משכון דנקט לגוביינא לקחו וכמ"ש התוס' שבועות דף מ"ד ומאן דלא ס"ל כשמואל משום דלזכרון דברים בעלמא נקטו וא"כ לשמואל מסתבר דברי הראב"ד וא"ש דגמ' פריך כן לשמואל דשמואל ס"ל בעת הלואה לגוביינא נקטו עד דקיי"ל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי א"כ ברור דהוי כמוכרו לו ואין זה למשכון בעלמא ול"ל על בשעת הלואה והוצרך הגמ' לדחוק לעבור בב' לאוין אבל לפי דקי"ל דלא כשמואל כמו שפסק הרמב"ם ופסק ש"ש מטעם פרוטה דר"י אבל לזכרון דברים בעלמא נקטי' א"כ אין כאן מקום לחלק ויותר מסתבר לומר דמיירי בעת הלואה משנימא לעבור בב' לאוין וא"ש ולק"מ. או די"ל דודאי כבר כתבנו דמסברא אין לחלק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה דהא נפש חובל ומ"ש הראב"ד דהוי כמוכרו לו הא אין קונה אותו והגוף שייך ללוה בכל אופן רק משועבד לו וצריך לומר מ"ש מכיר' ומ"ש שעבוד' כיון דגוף המשכון משועבד לו אין הבדל בינו לבין מכירה וכן נראה מתו' בכמה דוכתי דשוה שעבוד למכירה. אך אם אמרינן שעבודא דאורייתא וכשמלוה לו מעות כל נכסיו בין מקרקע ובין מטלטלין משועבדים לו בשעבוד גמור וכדעת הרמב"ן לקמן בתשובה הובא בב"י סימן ק"ד דד"ת שעבודא דאורייתא שוה מטלטלין לקרקע ועיקר ש"ד ילפינן דכתיב יוציא אליך העבוט והאי במטלטלין כתיב וא"כ אף בשלא שעת הלואתו הא לוקח שעבודו דמשתעבד לו תיכף בעת הלואה ולא ידעתי הבדל בין שעת הלואה לאחר הלואה הא ג"כ לוקח שעבודו דשעבד לו הלוה מתמול שלשם. ואין כאן חילוק כלל אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וא"כ לא נשתעבדו כלל נכסי לוה משא"כ משכון דמסר לו בעת הלואה ודאי חל שעבודו עליו ופשיטא דיש הבדל כטענת הראב"ד וא"כ א"ש דכל הקושיא בגמרא לשמואל ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכך לדידיה לא איירי קרא רק שלא בשעת הלואתו דאין לדמותו זה לזה כלל וא"כ שפיר קשה מהך דלא יחבול וכו' אבל לפי' דקיי"ל שעבודא דאורייתא אין הבדל דהיינו משכן בשעת הלואתו דהא בשעת הלואה נשתעבדו לו וכל היכי דאיתא ממושכן לו דמ"ש. ואם אסרה התורה בזה אף בזה אסרה וא"ש ודוק. ובהך ניחא מ"ש הג"ת ברמב"ם דכתב בחובל כלי אלמנה או כלי אוכל נפש דאם נשרף ולא החזירו דלוקה ולא כתב דלוקה שמונים כתי' הגמרא לעבור עליו בשני לאוין דלפי מ"ש א"צ לתרי לאוין רק קרא אתא לאסור אפילו בשעת הלואה אבל לא להרבות במלקות שלא בשעת הלואה וא"ש ודוק. ויש קצת און לדברי הרמב"ם הא דקאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי פי' רש"י קתא בית יד של מגל ויש להבין למה לא אמר שמואל בפשוט אבד מגלא אבד אלפא זוזי ולמה אמר בית יד של מגל והלא דבר הוא אבל לרמב"ם ניחא דמגל עשוי לאוכל נפש כמו מספריים שגוזזים בו הירק ואם כן אסור למשכנו ולכך נקט שמואל בלשונו קתא דמגלא דהוא רק משמש לכלי אוכל נפש ומותר ואגב אורחיה דינא קמשמע לן וכל דבריהם צריכין לימוד ומדוקדק לדינא וק"ל. אמנם רוב מחברים ובכללן הטור ונמשך אחריהם רבינו המחבר לא הסכימו בזה להרמב"ם ודעתם בשעת הלואה ואפילו אחר כך כל שהלוה נותן ברצון ואין נתוח בזרוע הכל מותר. איברא דליקח בזרוע ע"י שליח בית דין אפי' בחוץ דברים שעושים בו אוכל נפש אסור. כמ"ש הטור והש"ע להדיא ולכאורה גם זה נגד הגמרא הנ"ל דפריך לשמואל לא יחבול רחי' ורכב הא אחריניחובל ולדבריהם מה קושי' הא בא לאסור אפילו על ידי שליח ב"ד לנתח בחוץ מה שמותר בשארי דברים ורש"י כתב להדיא דהני משמע בתוך הבית ואם כן אין כאן ראיה ומשמעות לאסור בחוץ. ואמת לפי דברי הטור וכמ"ש הסמ"ע דסבירא ליה לביתו לאו דוקא ופי' לרשותו ואפילו בחוץ אסור ד"ת שפיר פריך הגמ' ול"ל דקאי על שליח ב"ד דשליח ב"ד בהך קרא לא יחבול רכב ורחים מאן דכר שמי' הא לאו בהאי עני' והאיש אשר אתה נושה בו כתיב. ואם כן לא יתכן דשם מיירי בשליח בית דין ואמת דיש אפשרות לומר דלשליח בית דין מותר רק כיון דלא מפרש ביה היתר גם כן מהכ"ת נתיר וזה דוחק. ואפשר דנמשך אחרי דברי תוס' שם דף קט"ו דבור המתחיל אלמנה וכו' דכתבו דודאי נראה דעיקר קרא לא אתא בשביל לחייב שני לאוין רק לאסור הניתוח מה דשרי בשאר כלים רק דקשי' למה הוציאו התורה בלשון חבלה דמשמע בבית וע"ז קאמר לעבור בשני לאוין. וא"ש דאף שליח ב"ד אסור בבית ואם כן אלו לאסור שליח ב"ד קאתא לא הוה ליה לומר בלשון חבלה אלא לעבור בב' לאוין. והנ"י כתב בשם תוס' והרא"ש דאם אין ענין לחבלה האסור תנהו לחבלה המותר במקום אחר ע"ש וכבר הקשה הג"ת בדף ה' ע"ז מגמ' הנ"ל דמוקי ליה בתרי לאוין ואמת כי באסיפת זקנים משמע דהני תרי לישנא אם אין וכו' ודברי התוס' מדאפקא בלשון חבלה הכל חד הוא אם כי הלשונות מתחלפים. דפתח שם בלשון הנ"י אם אין וכו' וסיים בלשון התוס' מדאפק' בלשון חבלה
ויותר נראה דסבירא ליה להנ"י ודאי אם אפשר לומר לעבור בשני לאוין לא אמרינן אם אין ענין דזה דוחק וזהו סוגי' בכל הש"ס רק הא כתבו התוס' להדיא בריש פ' א"נ גבי ל"ל לאו דגזל ודרבי' ע"ש דהיכי דניתק לעשה ולא שייך ביה מלקות לא שייך לעבור בשני לאוין דמה נ"מ כיון דל"ל דלוקה שמונים. ואם כן אף בזה לפי הסוגי' דגמ' דמכות דף ט"ו למ"ד קיימו ולא קיימו יש אפשרות למצוא בזה דחובל מלקות אף דניתק לעשה כגון שנשרף באונס אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"א דאם שרפו במזיד תשלומין בעי ואם כן סבירא ליה דהא דמשני הגמרא לעבור בב' לאוין היינו למ"ד קיימו ולא קיימו דיש מקום דחייב מלקות בנשרף אם כן חייבה תורה שני לאוין להלקותו שמונים. אבל לפי דקיימא לן כי כן דעת הרבה מחברים כמ"ש בטלו ולא בטלו אם כן ליכא כאן מלקות ול"ל לעבור בשני לאוין וצ"ל אם אין ענין ודוק ועיין מש"ל בזה:

ואם חבל מחזיר בע"כ האריך בסמ"ע ובדרישה דפי' בעת הצורך דכיון דסבירא ליה דאין לוקה דהואיל וניתק לעשה ש"מ דהשב תשיבם קאי גם כן עלה כדדרשינן אין לי חבול ברשות שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ ואף אלו בכלל אם כן אין להחזיר רק בעת הצורך דהא כתיב בבוא השמש. וכן מוכח מדברי בעה"ת דהקשה ברמב"ם דס"ל דמחרישה ה"ל כלי אוכל נפש אם כן איך קתני מחרישה כלל ותי' דמיירי בעבר ונטלו הרי להדיא אף דחבל כלי אוכל נפש מ"מ אינו מחזירו אלא ביום ולא בלילה וכיון דדברים מבוארים בבעה"ת א"צ להסמ"ע להאריך בזה כלל ודברי ריב"ש סי' תפ"ח דמשמע תיכף צריך להחזיר ומ"מ כתב דהוה ליה ניתק לעשה צ"ע. אך זהו לדעת הרמב"ם אבל מ"מ לדינא צ"ע כי זהו דעת הרמב"ם דנמשך לשיטתו דס"ל דאם נאבד או נשרף המשכון לוקה אם כן י"ל הא דתנן לוקה ב' וכן דפליגי בו אמוראי לענין מלקות הוא הכל באם נשרף המשכון. אבל לפי דעת הראב"ד ויתר מחברים דסבירא ליה הואיל וחייב בתשלומין במ"ש הראב"ד וכמ"ש הש"ך לעיל סימן ע"ב דבכהאי גוונא דחבל שלא ברשות לכ"ע חייב בתשלומי משכון אם כן אין כאן קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו כלל ואם כן קשה איך אמרינן בגמרא דלוקה ועכצ"ל כדעת התוס' בד"ה וחייב משום וכו' דהעלו דהאי לאו דלא יחבול רחים וכו' אינו ניתק לעשה כלל והא דא"ל אביי זיל אהדר' משום דה"ל בטעות. ואם כן לדינא יש להחמיר בספק איסור של תורה כזה ולהחזיר תיכף לפי דקיימא לן כרבא דאמר אי עבד לא מהני. ותמהני מסמ"ע איך לא שם זכרון בספר לדעת המחברים והתוס' הנ"ל. וכן המהרש"א בתוס' ד"ה ואת המחרישה כתב דרוב מחברי' ס"ל דלא כתוס' דאף על כלי אוכל נפש נאמר השב תשיבם ולא ידעתי הא לפי סתמא דגמרא דמכות דלא משכחת ליה קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו אם כן מוכח להדיא דלא נאמר עליו השב תשיבם. וכמעט דברי תו' מוכרחים. וכמ"ש התוס' להדיא בדבור וחייב וכו' דלא קאי עליו ואם כן לדינא ודאי יש להחמיר. ומדברי הש"ע והטור בסעיף ו' דכתב ומחזיר אותם בעת מלאכה אין ראייה דיש לומר דמיירי דנטלם ברשות כגון בשעה שאין עסוק במלאכה ולא מיירי כלל מנטלם באיסורא וזהו דעת הרבה מחברים דיכול ליטול שלא בשעת מלאכה וכן משמע בירושלמי. ואם כי גם זה לדינא צ"ע דאף דכתב כן המ"מ וכן דעת הרבה מחברים מ"מ התוס' בד"ה ואת המחריש' דהקשו איך אפשר דנטלו הא הוה ליה כלי אוכל נפש והבעה"ת דתי' דמיירי דעבר ש"מ דלא סבירא ליה הך דינא דאל"כ אין מקום לקושיתם כמ"ש המ"מ באמת דמיירי דנטלו בלילה וכדומה מ"מ י"ל דהטור פסק כזה הואיל בירושלמי מבואר דנוטל המחרישה בלילה ומחזירה ביום אבל אין הכרח דפוסק כרמב"ם דהשב תשיבם קאי על כלי אוכל נפש נמי. ואמת כי יש קושי' בתוס' דס"ל דלא ניתק לעשה אם כן בחובל כלי אוכל נפש. וידע בהו לאביי דאמר אי עבד מהני א"צ להחזיר כלל כמ"ש התוס' להדיא ולרבא צריך להחזיר תיכף דהא לא מהני כלל ואם כן הא דפריך בריש תמורה מה איכא בין אביי ולרבא נימא הך א"ב במה דעסק בו באותו ענין בחבל כלי אוכל נפש או כלי אלמנה לרבא צריך להחזיר תיכף ולאביי אין צריך להחזיר כלל ואין לומר דכי אמרינן דהך השב תשיבם לא קאי לחובל כלי אוכל נפש וכלי אלמנה היינו לפי דקיימא לן כשמואל וקשה קושי' הגמ' מלא יחבול וכו' וצ"ל כתי' הגמ' לעבור בשני לאוין וע"כ צ"ל דלאו ניתק לעשה דאל"כ מה טיבו של שני לאוין כיון דלית ביה מלקות כלל אבל הך סוגי' דתמורה אתי' דלא כשמוא' כמ"ש התוס' בד"ה מחזיר הכר וכו' ואם כן שפיר יש לומר דהשב תשיבם קאי על כל הני ולאו דלא תחבול איצטרך לאסור חבלה בבית המותרת בעלמא לשליח ב"ד וא"כ ליכא למימר שם הך איכא בינייהו. דהא התוס' דייקו כן מהמשנה דקתני עובר בשני שמות דיש בהו מלקות. אם לא שנאמר דהא מילתא דשמואל תנאי היא ואם כן סוגי' דשם אליבא דהך תנא דפליג אדשמואל ופריך שם איך אתי' אליבי' מעשי' בכל יום כמ"ש התוס' אבל משנה דהכא דקתני ב' שמות אתיא כהך תנא דסבירא ליה כשמואל והכי הלכתא ולק"מ ודוחק דהתוס' כתבו להדיא דלא מסתבר כלל דיהיו לאוי' אלו נתיקו לעשה. ואולי יש לומר לגמרא דהא דטרחינן למצוא איכא בינייהו בין רבא לאביי לא ברשיעי עסקינן דעברו במזיד אדברי תורה ולא בזו יחלקו רק מיירי בשוגג או טועה ולכך אמרינן שם נ"מ טובי ברבי' וגזל דטועה דחושב דמותר אבל כאן בטועה אף לאביי צריך למהדר כמו דאמרינן זיל הדרי' ועכצ"ל במזיד ונתכוון לעבור על ד"ת בזה לא רצה הגמרא לומר פלוגתא דאטו ברשיעי. עסקינן. אך לפ"ז גם קושי' רבינו ברוך שם בתמורה לק"מ דהקשה דנימא א"ב אם פדה בכור או מעשר דהא אם פדה בשוגג אף אביי מודה דלא מהני דאלו ידע דהוא אסור לא היה פודה וצ"ל במזיד וברשיעי לא מיירי ולכן קושי' צל"ע. אבל מ"מ לדינא יש להחמיר בכל זה:

ופרות החורשות וכו' גם זה צ"ע לדינא להקל כיון דרש"י ורמב"ם וראב"ד סבירא להו דהוי כלי אוכל נפש ור"ת דחולק נראה דעיקר ראיתו כמ"ש התוס' דא"כ למה מחזיר מחרישה ביום כמש"ל אבל לפי מש"ל דס"ל אף בכלי אוכל נפש ניתק לעשה א"כ יש לומר כמ"ש בעה"ת דעבר וחבל ובפרט לפמ"ש דבלילה מותר לחבול כלי מחרישה אם כן ג"כ לק"מ ובירושלמי מבואר להדיא אם כן צ"ע להקל באיסור תורה:

והיינו דוקא כלי וכו' עיין מש"ל בזה בסעיף י"ד ע"ש בס"ק י"ב:

אבל אם משכנו המלוה שאר דברים וכו' יש להבין מאין הוציא רמ"א דין זה כי מה שנרשם תשובת רשב"א מה שכתב ב"י דכ' דקיימא לן בתמורה לכ"ע אי עבד מהני היינו היכי דהתורה נתקו לעשה השב תשיבם וכן ברי"ו לא כתב רק אי תפס תפס אבל בדברים שאין בהם החזרה אם כן לא קאי עלה השב תשיבם ואם כן הדרן לכללא אי עביד לא מהני. דהא לא שייך עלי' השב תשיבם. ואולי סברת הרשב"א דאם כן לימא איכא בינייהו בדברים שאין צורך להחזירם לרבא צריך להחזיר ולאביי א"צ להחזיר ומדלא משני הכי ש"מ דהכל בכלל אי עביד מהני והיינו כיון דחזינן דהתורה אמרה בדברים שיש בו צורך להחזיר דמהני מעשיו וא"צ להחזיר רק בעת הצורך ש"מ דדעת התורה דבזה יהיו מעשיו קיימים ואם כן מיני' במקום שא"צ להחזיר דגם כן מעשיו קיימים דהא חזינן דגילוי דעת התורה דבזה הלאו מה דעביד יהי' מהני ואם כן בכל דבר בזה הלאו אפילו בדבר שאין בהם צורך החזרה אהני מעשיו:
והנה ברמב"ם מבואר ג"כ דאין לוקה וע"ז תמה המשנה למלך למה הלא בחבל עשיר למה לא ילקה הא לא ניתק לעשה דאין בו מצות החזרה ול"ל הואיל ולאו ניתק לעשה במצוה שיש בו החזרה אם כן תו ליכא בי' מלקות כלל דנהפוך הוא דרמב"ם כתב יחיד שעושה תמורה לוקה ולא ניתק לעשה דכתיב והי' הוא ותמורתו קודש הואיל וציבור לא ניתק לעשה דציבור הממירים אין תמורת' קודש והרי להיפוך דאם בצד א' לאו לא ניתק לעשה אף בדבר דניתק לעשה לוקה. ובאמת מה שהקשה מעשיר היה מקום ליישב דנראה אם בשעה שחבל היה עשיר ואח"כ נעשה הלוה עני חייב להחזיר סוף כל סוף עכשיו הרי נצרך למשכון והיא שמלתו לעורו במה יכסה וכן לפי דברי ר"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אבל לא עני' דמשיאה שם רע בשכוני' אם היתה בשעת משכון עשירה ואחר כך עני' אין חייב להחזיר דעדיין יש הוצא' שם רע בשכוני' וזהו דברי תוספתא והוא בירושלמי ג"כ רש"א אלמנה עני' אין ממשכנין אבל עשירה ממשכנין ואין מחזירין לה מפני שמשיאה שם רע בשכנותה והדבר תמוה לכאורה בעשירה בלא"ה אין מחזירין כדכתיב ואם עני הוא וכו' ומה צורך טעם שמשיא' שם רע וכו' אבל לפמ"ש ניחא דמיירי אם אחר כך ירדה מנכסים מ"מ אין מחזירין דא"כ חזר הדבר להשיאה שם רע בשכנותיה וזהו כוונתו עשירה ממשכנין ואין מחזירין ר"ל אם העני אחר כך. ולפ"ז לק"מ דאף בעשיר הרי בגדר ניתק לעשה דכל שעה הרי עומד להחזיר קאי אם יעני ואם כן הרי עליו חיוב השבה והרי בכלל ניתק לעשה משא"כ בתמורה בציבור שהמירו שא"א לעול' לבוא לכלל ניתק לעשה דבציבור לעולם אין תמורתו קודש שפיר אמרינן דלא הוי ניתק לעשה ולק"מ. אך אין זה מספיק בחובל דברים שאין בהם תורת תזרה כגון חבל אוכל נפש גופי' ואם כן בהו לא שיך ניתק לעשה ואם כן הקושי' במקומו הוה ליה לרמב"ם לפרש דלוקה בהו עכ"פ. ולכן צריך לומר בקושי' משנה למלך דיש לחלק בין ניתק לעשה לניתק לעשה דודאי ניתק לעשה דהוא ממילא שפיר אמרינן כמו בתמורה לחומרא דהואיל דבציבור ליתא אף ביחיד לוקה ולא קשה איך יתכן לומר לו קום ועשה וילקה דהא אין אנו צריכין למעשהו דממילא הוא ותמורתו קודש וקדשהו שמים. אבל במקום דצריך לומר קום ועשה אם כן א"א לומר דילקה דלא יתכן לומר לו קום ועשה ולהלקותו וע"כ דאין בלאו זה מלקות ואם כן אמרינן להיפוך אף גבי מקום דאין בו קום עשה אין בו מלקות דאין לחלק הלאו לחצאין או כולו מלקות או כולו פטור ולכן כאן היכא דאמרינן קום החזיר אי אפשר להלקותו ואם כן בכל דבריהם אין כאן מלקות אף במקום דלא שייך קום עשה וסברא הלזו לחלק בין ניתק לעשה דתמורה לשאר ניתק לעשה כתבו תוס' חולין דף פ"א ד"ה הנח וכו' דכתבו דהך דתמורה לא הוי ניתק גמור דבלאו מעשיו יהי' הוא ותמורתו קודש ע"ש והדברים נכונים כמ"ש אבל עכ"פ מ"ש דאם העשיר והעני דמחויב להחזיר אמת כמ"ש בירושלמי:

אלמנה וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז הוסיף ה"ה פנויה. ואני אומר אם יוסיפו נחנו להוסיף על מה שכתוב בתורה אין קץ ואף אני אומר באשה שהלך בעלה למד"ה והיא גלמודה אין למשכנה דכ"ש דאתה משיאה שם רע בשכנות' והיא בעולת בעל. אבל ח"ו לשנות קיצו של יו"ד ממה שנאמר בתורה כי העיקר הוא כי אלמנה דמעת' על לחי' בוכה על שברה עד בעו"ה חרבן בית תפארתינו נדמה לה. ועיין ברמב"ן פ' משפטים ואלמנה לא תענון דכתיב דחס התורה על אלמנה וקרוב ה' לנשברי לב ולכך סבירא ליה ת"ק בכל אלמנה אין ממשכנין ור"ש סבירא ליה אם כן אף לא נוריד לנכסים אלא בממון אין לנו לחוס רק שעי"כ משיאה שם רע בשכנות' ובזה תבכה ואל תתן פוגת לדמעי' כי באתה לש"ר ח"ו ובזה מאוד היה התורה חס על צער ויגון אלמנה אבל ח"ו להוסיף ולשנות ומכ"ש בגרושה שהתורה אמרה זה הוציא רשעה מתוך ביתו איך נחוס ור"ש לא הוציא הפסוק ממשמעות רק כתוב בגד אלמנה דמשמע עני' שאין לה כי אם שמלתה לעורה ובאמת דעת ריא"ז דוקא בגדים אין ממשכנין ועכ"פ אין לזוז ממשמעות הפסוק וח"ו להוסיף דבר שלא קבלו חז"ל ודרשו בי"ג מדות המקובלת להם ורוח ה' נוססה בקרבם ועיין ש"ך סק"א:

שלא בשעת הלואה והרמב"ם כתב אף בשעת הלוואה אסור ורבו החולקים עליו והביא המ"מ ראיה לדברי החולקים דהא ר"ש סבירא ליה הטעם מפני שמשיאה שם רע וכו' וזה לא יתכן בעת הלואה דליכא גבי' דין חזרה ואם כן מדר"ש נשמע לת"ק דבהא לא יחלקו. וצריך לומר לדבריו דמה דהחליט דבעת הלואה לא שייך החזרה הא כתב להדיא ואם חבל מחזיר בע"כ והיינו בעת הצורך כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל וגם כיון דליכא מלקות רק בשנאבד או נשרף ש"מ דניתק לעשה דהשב תשיבם. וצריך לומר היינו הואיל ואסרה התורה מבלי לחבול והוא עבר אמימרא דרחמנא והיה שורת הדין דלא יהני כלל וחס התורה להחזיר בעת צורך להשבה אבל אלו לא אסרה התורה מהכ"ת לומר בו דין השבה וא"כ היא גופיה קשיא לא יאסור התורה ואף השבה לא תצטרך ולא יהיה הוצאת ש"ר בשכנות' זהו כוונת המ"מ. אבל עם כל זה לא בריר לי דבריו דלדעת הרמ"ה והביאו רמ"א סעיף זה דבערב אסור לחבול כלי נפש שמע מינה דסבירא ליה הא דממעטינן מלביתו דאתה נכנס לביתו של ערב רק בהך לאו דלא תבוא וכו' אבל הך לאו לא תחבול רחים וכו' אינו ממוע' וחל על ערב ואם כן ה"ה לאו דלא תחבול בגד אלמנה דמ"ש כיון דלביתו אין ממעט כל הלואות ואם כן עדיין הקושי'. לר"ש דסבירא ליה משום הוצאת ש"ר אם אלמנה ערב מותר לדעת הטור אות נו"ן דלית ביה השבת עבוט דהא ליכא בה חזרה ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. ועוד אשה החייבת לחברתה לר"ש מותר וכן בן החובל באמה לר"ש מותר דבכל אלה לא שייך הוצאת ש"ר ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. אלא ברור דכל זה הכל חד פלוגת' דרמב"ם בפי' המשנה נתן טעם לת"ק דמ"מ לא יתכן שיש בו איזה קטט ועסק בענין משכון ויש הוצאת ש"ר או שאר טעמים ואם כן זהו שאמרו עשירה הרצון שאין צריך להחזיר והכל בכלל יהיה ערב יהי' בשע' הלואה הכל נכלל בכלל עשירה כיון שאין בו דין החזרה היינו עשירה ור"ש אמר דווקא עני' היינו שיש בה דין חזרה וממנו תקיש לכל שאין בו דין חזרה מותר וה"ל כאלו אמר להדיא דת"ק סבירא ליה כל שאין בו דין חזרה ג"כ אין ממשכנין ור"ש פליג דוקא יש בו דין חזרה והכל חד וזה ברור ודברי המ"מ אינו ברורים לי כי הנ"ל קשיא ליה אמנם גם בדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל דכתב הטעם מפני שלא ימלט שיקרה בו קטט ועסק ויש בו הוצאת ש"ר יש ג"כ להבין הא אמרו בגמ' דר"ש הוא דריש טעמא דקרא דמשמע דלת"ק ליכא טעם. וכבר עמד בזה הלח"מ והקשה דבגמ' מדמה אותו להך דלא ירבה לו נשים וכו'. ונראה דסבירא ליה לרמב"ם דפי' הפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא ודאי אין דבר בלי טעם רק זה הכלל כתב הרמב"ם בספרו המורה כי הטעמים ברוב מצות יתכן שיש דברים שלא יחול עליהם הטעם רק הכל הולך אחר הרוב ואם שייך הטעם ברוב אין להשגיח במעוטו אך זהו למאן דלא דריש אבל מאן דדריש טעמא דייק ביה ואם יש דבר שלא חל בו הטעם אף הוא יוצא מהכלל ולא יתכן עליו לגזור: ולכך זה הטעם שנתן הרמב"ם דלא ימלט שיפול בו הקטט זה אינו בכל הנשים ומשכנות כי אם יקח מאשה צנועה משכון מסוי' וכת"י בעדים כך וכך חייבת מה קטט וסכסוך יקרה בו אמנם כיון דלא דרשינן טעמא דקרא לא חיישינן למעוט' ואם על הרוב יתכן חל גזרת המקום ב"ה על הכל וכן הדבר ברבוי נשים למלך לא ימלט שנשים צדקני' כאביגיל לא יסירו לבב אבל רוב נשים המסיר' ואשת חיל מי ימצא ונאסר בכלל הרבוי אבל ר"ש דריש טעמא דקרא ואם כן איך אסרה תורה בכלל חבלה אלמנה ויש שלא שייך בו קטט וע"כ בגד אלמנה היינו עני' ודייק בגד כמ"ש שמלתה לעורה ובזה בכל הנשים יש הוצא' ש"ר כיון דיש בו דין חזרה. וכן במלך בצדקנית מותר ודוק:

ואם תכפור וכו' עיי' מ"ש באורי' פי' דברי ריב"ש והן דחוקים ולא כן דעת בעה"ת בשער מ"ט חי"ד דין כ"ו דאחר שבירר מדברי הגמ' בהאי גברא דחבל סכינא דהוא דבר וכלי אוכל נפש דסבירא ליה דמ"מ אית ליה מגו דלהד"ם או החזיר כתב ויש לברר לנו דין דחובל כלי אלמנה וכתב דנראה דשוה לדין כלי אוכל נפש דמ"ש אמנם הרמב"ם כתב בכלי אלמנה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע הרי דדעתו ברמב"ם דלא כריב"ש ודוקא באלמנה אמרו הרמב"ם ולכך קשה כי באמת תי' הריב"ש דחוק בתכליתו ומה שנראה לדעתו ברמב"ם יש לומר על אלמנה עשירה קאי דאין מחויב להחזיר ומ"ש מחזיר. בע"כ היינו לעת הצורך כשתעני וכמש"ל אבל מקודם לכן לא וכמ"ש הסמ"ע אם כן מיירי דחבלו בעדים אבל ליכא עדי ראה דבעלמא מ"מ נאמן במגו דהחזרתי אבל כאן ליכא מגו דהוי כמו תוך זמנו כיון דאין כלל חיוב להחזיר ולא ניתק בזה לעשה מהכ"ת יחזיר הא חזינן דתקע עצמו למען יהי' לו משכון לבטחון ועבר על לאו וחבל משכון אלמנה מהכ"ת יחזיר לה וליכא מגו ואפילו למ"ד מגו במקום חזקה אמרינן והוא איבעיא דלא אפשטא מ"מ זהו אפשר חזקה אלימת' או דהא המשכון בחזקת אלמנה קיימי ולכך צריך שבועה דהוי נוטל ואם כן ודאי לא אמרינן מגו וא"ש דלכך אמרו הרמב"ם באלמנה אבל בכלי נפש הא לחזרה קאי כן יש לומר לדעת הבע"ת אבל באמת כבר כתבו כולם כי הרמב"ם באמת העמיד דבריו באלמנה הואיל ופתח בה תחילה אבל דבריו הם לכל האמור בענין אח"כ וגם מ"ש דוחק דיאמר סתם ויהי' כוונתו על אלמנה עשירה ובאמת לפי מה שכתוב ברמב"ם דס"ל הגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים וכפי מ"ש המ"מ לדעתו ונתנו המבי"ט ובנו מהרי"ט הטעם דהואיל דעבר איסור גזל בעדים והוחזק לרשע אף הוא כשמחזירו אינו מחזיר אלא בעדים לברר כשרותו ולפ"ז לא מבעיא בחובל כלי אוכל נפש וכדומה בזרוע ונתח נתוחי דהא גזלן גמור הוא וכמ"ש הש"ך דבזהו לכ"ע חייב באונסין ואם כן הוה ליה גוזל בעדים צריך להחזיר בעדים והלא זה הדין נאמר על נסכא דר"א דהנך רבוותא סבירא להו דלא היה שם עדים דראהו מ"מ אין לו מגו דהחזרה הואיל וחטף בעדים ואם כן אף כאן לית ליה מגו כלל אלא אם משכן בעת הלואה דלדעת הרמב"ם גם כן בלאו ומ"מ לא מיקרי גזלן מ"מ הטעם דאיתא בגוזל בעדים דמחזיר בעדים לברר כשרותו אף בחובל בגד אלמנה דקעביד איסור כשמחזיר וניתק להשבה אין משיב אלא בעדים לברר כשרותו ולכך אין לו מגו והך דרבא דחבל סכינא צריך לומר דלא היה עדים כלל ואם כן יש לו מגו דלהד"ם. אבל הרמב"ם מיירי בחבלו בעדים כמ"ש הג"ת וא"צ עדי ראיה בזה. אך לפ"ז לא היה לו לש"ע להעתיקו כיון דדעתו כמ"ש לעיל סי' צ' ולקמן בהל' גזילה דא"צ להחזיר בעדים:
ולכן צריך לומר אחד משני פנים דלא מיירי הרמב"ם כלל מהודאה וכפירה בחוב דזה אין ענין כלל והוא דבר בפ"ע ופשיטא דאין לו לגבות אלא בראיה רק מיירי דחוב הוא ברור בעדים ובשטר רק דכתב דמחזיר לה ואם חלוקים בחזרה שהוא אומר החזיר לה והוא כופרת ואמרה לא החזיר אף שיש בידו שטר כיון שנודע שחבל משכן והם מחולקים בהחזרה הלוה נאמן בשבועה שלא החזיר ויוצא המלוה נקי וזהו הפי' אם תודה שהחזיר לה המשכן תשלם ואם תכפור בהחזרת המשכן תשבע ויפסיד אף ששטר בידו והוא כפמ"ש לקמן בסעיף כ"א בטור בשם ר"י אברצולני ע"ש ועיי' מ"ש שם. או י"ל דס"ל לרמב"ם כדעת הגאונים דהא דנאמן על המשכן כך חייב לי במגו הוא מנשבעים ונוטלים וצריך שבועת המשנה כנודע דהוא בכלל השכיר כלים וכו' ישבע וזהו פשוט והרמב"ם ס"ל לעיל סי' פ"ד וסימן צ"ב כל הנשבעים ונוטלים אם הם חשודים כשכנגדו נשבע ונפטר וא"כ זה שעבר על לאו דחבלה יהיה איזה לאו שיהיה נעשה חשוד וא"כ א"י לישבע שבועת המשנה ולית ליה מגו ושכנגדו נשבע ונפטר ולכך טובא קמ"ל דאעפ"י דיש לו מגו מ"מ אם תכפור היא נשבעת ונפטרת דהא הוא חשוד. ובעובדא דרבא או דלא חבלו בעדים ואין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו ולמ"ד לעיל דמ"מ יכול לומר אתה הודית דאתה חשוד א"כ י"ל שכנגדו אני נשבע י"ל דעובדא דרבא היה בשוגג וכמ"ש התוס' דכל הך עובדא היה בטעות ובשוגג דלא ידע דחבלה אסור בכלי אוכל נפש וא"כ ליכא כאן חשוד ושגיאות מי יבין וא"ש וזה נראה נכון לדינא ודוק:

אבד המשכן או נשרף לוקה הרמב"ם כתב זה גבי חובל כלי אלמנה וחובל כלי אוכל נפש וגבי נכנס לביתו למשכנו אלא גבי תרתי קמייתא לא כתב ומחשב דמי המשכן ותובע השאר משא"כ בהך דנכנס לביתו כתב ומחשב דמי משכן וזה ראיה גמורה לדברי הש"ך דלכך מחייב באונסי המשכן דנשרף משום דנכנס לביתו למשכן בזרוע והרי זה גזלן וקנאו ונתחייב באונסיו ולכך בהנך תרי בבי קמייתא דכתב אפילו במשכנו בשעת הלואה ומדעת הלוה ואין כאן גזלן ולא נתחייב כלל באחריות אונסים כלל. (ואפשר למ"ד לעיל בסי' ע"ב דפרוטה דר"י לאו הוא מכח שיטוח וניעור רק בשעת הלואה אז בהלוהו ולוקח משכן. דקעביד מצוה פטור מרפתא לעניים וזה לא שייך בזה דקעבר אלאו דאורייתא ויצא שכרו בהפסדו וגם פרוטה דר"י ליכא) ולכך לא כתב מחשב וא"ש. אבל בהך בבא דנתחייב באונסיו במ"ש ומחשב דמי המשכן הקשו עליו מסוגיא דגמרא דמכות דאמרינן בהשבת עבוט כיון דמחייב בתשלומיו ניתק לעשה הוי עדיין או דאין לוקה ומשלם. ונראה ליישבו לפי' גי' דידן וכמ"ש התוס' דהואיל דחייב בתשלומין ה"ל עדיין ניתק לעשה דהא באמת באסיפת זקנים הביא בשם תוס' שאנץ דתירץ בקושית התוס' בחובל רחים ורכב דאמרינן לוקה שתים הא ניתק לעשה דהא חייב בתשלומין ותי' דמה בכך דחייב בתשלומין הרי מנכה לו בחובו ואין חיוב עליו להחזיר לו הדמים ולקנות בו רחים ורכב לעשות בו מלאכת אוכל נפש רק תופס הדמים לפרעון ומה לי דתפוס המשכן או הדמים סוף כל סוף נלקח מזה חיותו ונפשו חובל ואינו בהחזרה ותו לא ניתק לעשה. ויפה דיבר בסברא אלא דהקשו עליו מהך גמ' דמכות דאמרי' דהואיל דחייב בתשלומין ה"ל ניתק לעשה. וצריך לומר דודאי לרבא דס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ בהשבת עבוט דהתורה אמרה להחזיר ונתקו לעשה השב תשיבם והוא עבר אמימרא ואבדו או שרפו בידים דא"א תו לקיים מימרא דרחמנא להשיב רק להחזיק הדמים בפרעון פשיטא דלא מהני וצריך ליתן דמים לקנות כלי אוכל נפש ההוא כדי לקיים מצות השבה דכל מה שמתחבל להפיר פקודי ה' עצתו לא תקום ונראה דלא זול רבא דפשיטא אלא אפשר לאביי דס"ל מהני מודה כי א"כ מה הואיל ניתק לעשה כל א' ימכור המשכן או ישברו וכדומה. אך זהו י"ל דלא אבל לרבא דס"ל אם עביד לא מהני ודאי דלא מהני וצריך ליקח כלי אחר אך זהו אם נעשה ממנו במזיד אבל אם קרהו אסון ונתחייב באונסים לשלם הדמים א"כ לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא ואין זה בגדר אם עביד לא מהני ודי דדמי המשכן נפסד בחובו ומנכה אותו. וכבר כתב הרמב"ן במלחמות ה' בפ' שבועת הדיינים דסוגיא דגמ' דמכות אתיא למ"ד ביטלו ולא ביטלו ע"ש. ואף דלפי מ"ש הש"ך בדעת הרמב"ם דאף למ"ד קיימו ולא קיימו מחייב בתשלומין דקני' לאונסין מ"מ בלא"ה צ"ל להרמב"ם דס"ל דאף בעת הלואה יש לאו בחבלות כלי אלמנה או כלי אוכל נפש ונתקו לעשה כנ"ל ועדיין קשה למה אי אתה מוצא הא איכא הנך לאוין ונאבד המשכן באונס דודאי אין חייב באונס דהא מדעתו מסרו ליה כמש"ל. ועכצ"ל דקאי למ"ד ביטלו ולא ביטלו דבזהו כמאבדו בידים בכל גוונא חייב בתשלומיו. ולפ"ז א"ש דהרמב"ם ס"ל כתו' שאנץ כיון דאין חייב ליקח אחר בדמיו א"כ בנאבד או נשרף מעצמו כיון דקי"ל קיימו ולא קיימו כמ"ש בהל' שלוח הקן א"כ כאן חייב מלקות דהא מה בכך דמנכה בתשלומין מ"מ אין כאן השבת העבוט כהנ"ל משא"כ סוגיא דגמרא אזלא למ"ד בטלו ולא בטלו והקושיא הוא דאבדו ושרפו בידים בזה שפיר משני דאיתא בתשלומין דחייב ליקח אחר תמורתו ולקיים מצות השבה כרבא דאמר אי עביד לא מהני ודוק. וארווח לן כל קו' התוס' מה דאמרי' לוקה שתים ושלש דהא ניתק לעשה דל"ל דלא ניתק לעשה א"כ קשה כנ"ל לימא איכא בינייהו בתמורה ואי ניתק לעשה מה מלקות יש ולפי הרמב"ם ניחא דאתיא כמ"ד קיימו ולא קיימו ודעת הרמב"ם בקיימוולא קיימו לא כדעת התוס' שם במכות דאם התרו בו ב"ד להחזיר ולא החזיר יש מלקות רק הרמב"ם ס"ל דצריך להיות באופן שא"א לקיים כגון שנשרף באונס אבל כל כמה דאפשר לכ"ע לא לקי אף דהתרו בו בית דין ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשה הכ"מ בפי"ג מהלכות שחיטה למה פסק הרמב"ם כמ"ד קיימו ולא קיימו דהא ר"י ס"ל בטלו ולא בטלו דהא כל מחלוקת אביי ורבא הוא למ"ד קיימו ולא קיימו והלכה כוותייהו דהכריעו כר"ל וא"ש. ויותר נראה דהיה להרמב"ם הגי' ישינה בגמ' דמכות וכמ"ש הריב"ש ויתר מחברים דכך משני הגמרא הואיל ואיתא בתשלומין לא אמרי' לוקה ומשלם כי הך גי' דידן דהוי ליה ניתק לעשה קשה כמ"ש בשם תוספות משאנץ דהא אין מחויב ליקח כלי אחר תמורתו ואם כן עדיין ביטל השבה רק הגי' דלא אמרי' לוקה ומשלם וכן היה גי' הראב"ד כנראה מהשגתו ומה שהקשו התוס' א"כ איך אמרינן דלשלם הא קי"ל ממון לא משלם מלקי לקי ז"א ה"מ היכי דלא גילה התורה דעת דחפץ בתשלומין אמרינן דמלקי לקי אבל כי חזינן דהתורה גילה דעת דרוצה בתשלומין דהא ניתקו לעשה השב תשיבם א"כ בביטלו יותר נח לשלם מללקות. וה"ל כאותו שאמרו בפי' רבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואף בזה רבתה לתשלומין דהא אמרה לקיים השבה ובפרט לפי מ"ש דה"ל כגזלן דחבל שלא ברשות איך יתכן ללקות בגזלן אמרי' משלם ולא לקי וזה נכון. וגם לא מסתבר שיפסיד הלוה משכונו בשביל מלקות שלו:
והנה בהך דקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו פי' רש"י דלמ"ד קיימו ולא קיימו א"כ תיכף עובר בלאו ולכך שייך ביה התראה ולא הוי התראת ספק ואע"פ שאפשר דיקיים העשה שניתק הלאו מ"מ כ"כ דלא קיימו הלאו במקומו וחל בו התראה אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"כ תלוי במעשה וכ"כ דלא מבטל הלאו מעקר א"כ חיובו בביטול ע"י מעשה וה"ל התראת ספק ע"ש ולפ"ז יש כאן עוד נ"מ דודאי חיוב תשלומין על המשכן אינו חל רק בעת שנאבד ונשרף כמ"ש התוס' ומחברים בשמעתא דשאלה ושכורה דלכך הוי כא"י אם הלויתני דאז נתחייב וא"י אם שאולה או שכורה ולפ"ז אם אמרי' קיימו ולא קיימו אימת חל הלאו דמלקות מתחילה משעת חבלה ואימת חל חיוב דתשלומין בעת שנאבד ונשרף המשכן א"כ אין חיוב מלקות ותשלומין באים כאחד ולא שייך כל המשלם אינו לוקה או להפך וכ"כ המ"מ דאין באים כאחד משא"כ למ"ד בטלו ולא בטלו תלוי עיקר חיוב הלאו ומלקות בעת שמבטל העשה היינו ששרפו למשכן ואז חל חיוב תשלומין ג"כ. וא"כ שניהם באים כאחד וכל הלוקה אינו משלם וכל המשלם אינו לוקה ולכך שם במכות דכל סוגיא למ"ד בטלו ולא בטלו שפיר משני דכל משלם אינו לוקה משא"כ לפי דקי"ל קיימו ולא קיימו א"ש דאין שניהם באים כאחד ולוקה ומשלם. וא"ש ומחלוקת אביי ורבא א"ש דהכל למ"ד קיימו ולא קיימו. ומעתה לא קשה למ"ד ביטלו ולא ביטלו איך יתכן משנה דקתני החובל רחים וכו' משום שני שמות כיון דליכא מלקות דלפמ"ש כל הטעם משום דכל משלם אינו לוקה א"כ י"ל משנה ר"מ היא דסתם משנה בלא"ה ר"מ ולר"מ משלם ולוקה ולק"מ ודוק. כי זה ברור ואצ"ל דהיה לרמב"ם גי' אחרת כמחשבת המ"מ:

וי"א דמ"מ לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש וכו' קצת קשה א"כ מה פריך הגמ' לשמואל דאסור לשליח ב"ד לכנס לבית הא כתיב לא יחבול רחים ולא יחבול בגד אלמנה הא אחרים חבול דלמא איצטרך הנך לאוין במקום דשרי לאחריני כגון ערב וכדומה ואם היה מקום לדברי מהרש"ל דפי' דברייתא כך נשנית הא אחרים חבול ומברייתא קשיא היה ניחא אבל כבר דחהו מהרש"א בב' ידים והנכון עמו ע"ש. ואלו היה ס"ל להרמ"ה דבערב וכדומה לית ביה מצות השבה דהשבת עבוט נאמר על לא אל ביתו וכו' אבל לא בערב וכמ"ש הטור אות נו"ן וא"כ קשה בערב לרבא יהיה מוכרח להחזיר תיכף דאי עביד לא מהני ול"ל דנתקו לעשה הא לא קאי עלה וגם ל"ל דבאמת הדין כן דא"כ לימא א"ב בין רבא לאביי בתמורה. רק צ"ל הואיל הך לאו יחבול קאי גם על הלוה ובו ניתק לעשה וא"כ גלי' רחמנא דיהיה מהני מעשיו וא"כ אף גבי ערב אמרינן כן דגלי התורה דיהיה בזה מעשיו קיימים וכמש"ל בס"ק ז' ע"ש אך זהו אם הך לאו משוחף גם גבי לוה וערב אבל אי אמרינן דקאי על ערב לבד הקושיא במקומו וא"כ י"ל כמ"ש התו' בד"ה נוטל וכו' דהקושי' בגמ' דתמורה ממעשים בכל יום אף כאן הקושיא ממעשים בכל יום דחזינן דגבי ערב ג"כ א"צ להחזיר תיכף כדמוכח ג"כ מתמורה וקשה למה וע"כ דקאי גם על לוה וקשה מה צורך הא בלא"ה אסור לחבול וקושי' הגמרא שפיר הא אחריני חבול וא"ש אך הרמ"ה ס"ל להדיא דיש בו השבת העבוט ולכן צל"ע. ועכ"פ קשה לפי דעת הרמ"ה דאף דממעט ערב דמותר לכנוס לחבול בבית מ"מ מהך לאו דאוכל נפש לא אתמעט דהוא לאו בפ"ע א"כ אף בהקדש וצדקה לעניים דאמרי' דלית ביה מצות החזרה דכתיב ולך תהיה צדקה מ"מ ודאי הך לאו לא יחבול רחים קאי עליה דהא לא אתמעט רק מהחזרה ולך תהיה צדקה אבל אינך לאוין מיושרים. ובפרט דלולי דכתיב ולך תהיה צדקה ה"א אפילו בחייבי ערוכין מחזירים והיינו דילפינן זה מזה בג"ש דמיכה מיכה א"כ מנלן לענין לאו זה דלא חל שם ג"כ ומהכ"ת להקל ומ"ש מערב ולעיל בסעיף י"ב בהג"ה דכתב והיינו דוקא כלי אוכל נפש לכאורה לא משמע כן דמשמע לגזברים הותר למשכן כלי אוכל נפש. וזה אינו וצ"ל דס"ל לרמ"א כמ"ש דאף דאסור ואינו בכלל החזרה דעלה לא קאי השב תשיבם מ"מ אי עביד מהני אמרינן גביה כמ"ש לדעת הרמ"ה בערב וכל כוונתו לעיל אלא דא"צ להחזיר אבל באמת מתחילה אסור לחבול:

ב"ד חובשין אותו ובתשובת רשב"א חולק ועיין בחדושי גרשוני שמביא ראיה מרש"י פסחים דף צ"א ד"ה בית אסורין של ישראל דפי' שם כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון וכו' הרי דאף בזמן הבית היו חובשין אנשים אלמים לחבוש אותן עד שישלמו וכן כתב הרא"ש ורי"ף במ"ק מניין דעבדינן הרדפה היינו מקום צר שא"י לברוח. והרי הכל לפי עיני ב"ד ובזמננו פשוט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם ואין מוחה ואולי הכל בחזקת שמבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מי שיסמכו:

ולא יעשה מטלטלין אצל בניו ואם מכרו הלוה כשהיה בידו בעת החזרה לאחר אי המלוה טורפו מלקוחות יש לי ספק דאפשר דהוי נעשה שורו אפותקי דדעת הרשב"א מיתומים גובה דלא נעשה מטלטלי היותו אפותקי ומ"מ מלקוחות לא גבי דלית לי קלא וא"כ ה"ה זה דמי יימר דאית ליה קלא ואם נאמר כל דבר הנעשה בשליח ב"ד אית ליה קלא במשכנו בעצמו ועבר ועשה מהו. ואם אמרינן דאף מלקוחות טורף הל"ל הברייתא דאין להם תורת מטלטלין כלל ולמה נקט לבניו ואמת כי רש"י כתב מדמשכני' קניא וכי אהדר ליה ס"ל פקדון גבי' וא"כ דהוי שלו אף מלקוחות נראה דמוציא רק רש"י לטעמיה דס"ל שלא בשעת הלואתו קונה משכון לגמרי דחייב אפילו באונסין דהוי שלו אבל לפי דקי"ל לעיל סימן ע"ב דלא כרש"י דפטור מאונסין א"כ הרי הוא של לוה ואין לו רק שעבוד עליו א"כ נראה דא"י להוציא מלקוחו' דהוי כמו שורו אפותקי וצ"ע כי לא מצאתי במחברים ז"ל שדברו מזה:

אינו חייב להחזיר לו וכתב הסמ"ע בס"ק ל"ד בשם הד"מ דכתב הערדכי בפ' המקבל. דמ"מ דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאהו וא"כ צ"ל דמ"ש א"צ להחזיר לו אבל מכל מקום אינו יכול למכור עכ"ל. ודבריהם בלתי ברורים כי לא נאמר כך במרדכי כי ר' קלונמוס פי' במשנה דנחלקו ת"ק ורשב"ג אי מוכרה לאחר שלשים יום או לא דפליגי אפילו בכלים שאין בהם דין חזרה כלל ומזה שפט דלדעת ת"ק אפילו במשכנו בעת הלואה א"י למכור כלל המשכון דמ"ש שעת הלואה או לאחר הלואה כיון שאין בכלים דין חזרה אבל המרדכי חולק ופי' דבדברים שאין בהם דין חזרה לא נחלקו ת"ק ורשב"ג דפשיטא דמוכרן דמה נ"מ כיון דאין מחזירן לו רק כי פליגי בדברים שיש בהם החזרה ולכך ס"ל לת"ק דאין מוכרם לעולם כדי לקיים בהו מצות החזרה וא"כ בשעת הלואה כל כלים דינס כמו שאין בם דין החזרה דהא אינו מחויב להחזיר לעולם וא"כ אף אלו יכול למכור לאחר שלשים יום. וא"כ כיון דקי"ל כן דאין הדין דת"ק ורשב"ג נאמר אלא בכלים שיש בו דין החזרה כמבואר בסימן זה. וכמו שמבואר לעיל להדיא בסימן ע"ג א"כ ליתא לדין זה דבשעת הלואה לכ"ע אין הבדל בין דברים שיש בהן או אין בהן דין החזרה דהא אין מחזיר כלל. וכ"כ הבעה"ת שער מ"ט ח"ה ה"מ דלית הלכתא כרשב"ג בדברים שיש בהם דין חזרה דצדקה דרמיא עליה רחמנא לעולם אבל בדברים שאין בהם דין חזרה מוכרן לאחר שלשים כרשב"ג עכ"ל הרי דלא כר"ק הנ"ל ובשעת הלואה דלא רמיא רחמנא עליה צדקה להחזיר פשיטא דמוכרן לאחר שלשים יום בב"ד וכל דברי סמ"ע תמוהים:

מחויב לכוף. נראה מלשון הרמב"ם שכתב בחובל כלי אלמנה וכלי אוכל נפש אם חבל מחזיר בע"כ דבזה כופין הב"ד לקיים עשה דהא הוא בלאו ומלקות רק התורה נתקה לעשה א"כ על הב"ד לכופו לקיים עשה דכל כמה דלא קיים הרי איסור לאו במקומו ובפרט לפי דקיי"ל קיימו ולא קיימו ופירש"י דתיכף חל הלאו ולכך לית ביה התראת ספק רק אי קיימו לעשה בטל הלאו א"כ פשיטא דיש לב"ד לכופו לקיים העשה לבל יהיה באיסור לאו כל ימיו וכן מוכח מתוס' שם מכות דכתבו להדיא דלמ"ד קיימו ולא קיימו אם התרו ב"ד להשיב העבוט ולא השיב חייב מלקות וא"כ הרי דב"ד מתרים ואי לא משגיח לוקה ארבעים וא"כ פשיטא דב"ד כופין. ואי אין כופין איך יתרו וגם הא חייב מלקות כשאין שומע בקולם. ואמת כי בתשובה לרמב"ן סי' פ"ח משמע אפילו בחבל באיסור דכתב ב"ח שנכנס לבית הלוה ויש בו מצות השבת עבוט אין כופין משמע אפילו נכנס לבית לוה דחבל באיסור איברא מלבד די"ל לאו דוקא שנכנס באיסור די"ל ע"י שליח ב"ד וכדומה שמותר ליכנס אף גם י"ל הרמב"ן ס"ל אפשר כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וא"כ כ"ז שאין מבטל איסור בידים אין כאן לאו כל ימיו כמ"ש רש"י דלכך הוי התראת ספק א"כ שפיר י"ל דאין כופין כי לא איסור לאו עליו ואיסור לאו פרח מיניה כ"ז שלא ביטלו להדיא בידים אבל לפי דקי"ל קיימו לא קיימו וכמש"ל דכך פסק הרמב"ם א"כ תיכף איסור לאו עליו ולכך כופין ב"ד וזה המכוון בדברי הרמב"ם דכתב כופין בע"כ ומדברי סמ"ע לעי' ס"ק ט"ו משמע דלא כזה ולעולם אין כופין ולא נראה כלל.

ואינו מחזיר יש להקשות להנך רבוותא דהוכיחו דב"ח קונה משכן אפילו לאונסים מדפרכינן השבת עבוט משכחת ליה הן בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו ומשני הגמ' כיון דאיתא בתשלומין כו' והוכיחו מכאן דחייב באונסין והש"ך לעיל תי' דבחבל באיסור לכ"ע חייב באונסין ועדיין קשה דהא משכחת ליה דמת לוה ותו א"א לקיים מצות השבת עבוט והלאו במקומו ולא שייך לזה תי' הגמ' גבי גר דכאן הא עכ"פ לא קיים העשה והמשכן קיים ואינו חייב בתשלומין כלל ול"ל הואיל והמניעה ליכא מצדו לא שייך קיימו ולא קיימו דמ"ש ממשכן שנאבד או אונס באנוסה שמתה דאמרי' ג"כ דה"ל קיימו ולא קיימו אף דהמניעה מצד אחר ולא מצד העובר בלאו וצ"ע וי"ל ודוק.

או פרעתי במגו דהחזרתי כתב הסמ"ע בלי מגו אינו נאמן אף דהוא מלוה ע"פ משום דכיון דמשכן היה בידו והוא החזירו בעדים ה"ל כמו פקדונו ביד הלוה ולכך אינו נאמן אלא במגו ונכון הוא וכן משמע להדיא שם בבעה"ת בדברי הר"י ברצלוני ע"ש אך בפרישה דעתו אף במלוה בשטר והלוה טוען פרעתי ויש לו מגו דטוען לא החזרת לי המשכן או חזרתי ומסרתי לך נאמן לענ"ד לא נראה דהא המלוה דטוען החזרתי לך המשכון ולא פרעתני נאמן במגו דהיה טוען לא החזרתי לך המשכן רק נאנס דהא קיי"ל אף שלא בעת הלואה אינו חייב באונסין ואם כן כשישבע שנאנס גובה חובו כדלעיל סי' ע"ב וא"כ י"ל מגו דהיה טוען אמת דלא החזרתי ונאנס דהיה גובה חובו בשבועה עכשיו דטוען החזרתי לך ולא פרעתני גובה בשבועה ואי דה"ל מגו להוציא במקום שטר אמרינן מגו להוציא וכאן שטרח עליא ולכן דינו צל"ע.

ובלבד שלא יהיה תוך זמנו הקשו הא קי"ל לעיל סימן ע"ח דמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אמרי' ועיין סמ"ע דדחיק ובאמת לפי לישנא דרמ"א י"ל כך פי' לא דהוא תוך זמנו של הלואה רק תוך זמנו של החזרה דרך משל החזיר לו כסות לילה ללילה והוא תבעו ברגע כהאיר היום ואמר לו כבר החזרתי לך בעודנו לילה ובזו אין נאמן דכמו דאין נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו דחזקה דאין אדם פורע ת"ז כך אין אדם מחזיר המשכן כל זמן שהוא צריך לו ועל הראשונים הוא מצער שהשכין לו ומהכ"ת יחזירו למלוה כ"ז שצריך לו ובלא"ה דעת הר"י ברצלוני אם מסר המלוה ללוה המשכן בעדים דתו אינו נאמן כלל לומר הלוה דהחזירו למלוה רק הבעה"ת וטור הכריעו דלא כוותיה אבל בתוך זמן שצריך למשכן ודאי ה"ל תוך זמנו ואין נאמן שהחזיר ובזה יובנו דברי התוס' שס ב"מ דף קט"ו ד"ה למה ממשכנים וכו' דהקשו רבינו אלחנן כיון שמשכן פ"א ותו אין שביעית משמטתו ואין נעשה עוד מטלטלין דיתמי כשמחזירו לו למה חוזר וממשכנו ותי' כדי שלא יוכל הלוה לכפור וכו' ע"ש והדבר צריך ביאור מה בכך שחוזר וממשכנו אם ירצה הלוה יכפור באותו עת שהחזיר לומר החזרתי לך או להד"מ ואי ליכא למיחש א"כ אם לעולם לא יחזור למשכנו ג"כ לא יכפור והדבר צריך ביאור. אמנם לפי הנ"ל ניחא בשלמא כשמחזיר לו כסות יום ביום א"כ תיכף בפנות היום הוא בא ותובע הכסות ואם יטעון בעודנו היום גדול החזרתי אין נאמן דכל זמן דצריך לו הוי תוך זמנו ואינו מחזיר כלל ומהכ"ת וכאן אפילו אביי ורבא מודים דלא שייך כאן כי היכי דלא לטרדן. אבל אם יחזיר לו כסות יום לעולם א"כ יטעון הלוה בלילה שלא הייתי צריך לו החזרתי לך למוכרו או לבקשתך ושארי דברים כדומה דודאי אף בס"ד שלא יחזרו וימשכנו מ"מ אם המלוה רוצה פ"א ליקחו כשאין הלוה צריך לו ודאי דא"י הלוה לעכב בידו דהא פקדונו שלו הוא וא"כ היה הלוה נאמן ולא הוי תוך זמנו כיון שאין צריך לו ועבד לוה לאיש מלוה וזה ברור בכוונת דברי התוס'. אך אף שדין זה נראה נכון ומכוון בכוונת התוס' כמ"ש כי בלא"ה דעת ר"י ברצלוני דלעולם אין הלוה נאמן החזרתי ואם כן די דנימא דנאמן כשאומר שהחזיר בעת שלא היה צריך והיה חל עליו החזרה מ"מ לומר שלזה כיון הרמ"א קשה לומר כי הרמ"א גריר בתר הב"י והב"י נמשך אחר דברי ר"י ברצלוני ושם מיירי הכל מזמן פרעון של גוף הלואה. ולכן נראה בגוף הקושיא כך דהנה הק' הש"ך לקמן סימן ק"ח על הטור ומחבר במפקיד בשטר דנאמן החזרתי במגו דנאנסה דאם הוא ת"ז אינו נאמן והקשה הש"ך הא מגו במקום חזקה כי האי אמרינן והניח בצ"ע. ונראה דס"ל לטור דהא דבמקום שיש מגו לא אמרינן חזקה אין אדם פורע ת"ז משום דהך מגו עדיף כמו הך חזקה דאין אדם וכו' דלאו חזקה אלימתא היא ובמקום חזקה אלימתא לא מהני מגו משום דעדיף ממגו אבל הך חזקה שוה למגו ואין כח זה עדיף יותר מחבירו. וא"כ בשלמא כשהוא לאחר זמן נאמן לומר פרעתי בעצם הדבר וא"צ למגו רק תוך זמנו אינו נאמן משום חזקה וכו' א"כ כשיש מגו למול חזק' אמרינן אוקי מגו נגד החזק' והוי כאלו ליתא לא מגו ולא חזקה והרי נאמן בעצם לומר פרעתי ולכך מהני משא"כ במפקיד בשטר דלולי מגו בעצם אינו נאמן לומר פרעתי בשטר רק מכח מגו נאמן וכשהחזקה אין אדם פורע למולו אמרינן אוקי חזקה נגד מגו והוי שניהם כמאן דליתא וא"כ דליכא כאן מגו אינו נאמן בעצם לומר פרעתי נגד השטר ומגו ליכא וא"ש וכן הדבר בזה דהא בעצם אפילו במלוה ע"פ בזה דמשכנו אין נאמן לומר פרעתי דהמשכון ברשותו כמ"ש בס"ק הקודם וכמ"ש הסמ"ע. רק מכח מגו דהחזרה נאמן וא"כ כשיש כאן חזקה למול המגו ה"ל שניהם כמאן דליתא וא"כ דגם מגו ליכא תו אין נאמן לומר פרעתי. דבזולת מגו א"נ פרעתי ולק"מ ודבריו פשוטים ולכך כתב רבינו ב"י כי הוא פשוט אף כי לא היה נעלם מעין קדשו דברים האמורים בסימן ע"ח:

אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה מדברי הסמ"ע בס"ק נ"ו משמע דאפילו תפסם ומבקש להחזיקן עבור מזונת שעברו כי לותה וכדומה מ"מ מוציאין מידה ונותנים לב"ח. ודבריו בלתי ברורים דמהכ"ת מה שכבר אכלה והיא יש לה בידה משל בעלה איך נוציא ממנה ואלו היה הבעל נותן לה מידי יום ויום איסר לפרנסה ואח"כ באו ב"ח שהבעל חייב להם מקדם היה עולה על דעת שנכריח לאשה להוציא מכיסה מה שכבר קיבלה מבעל ונשתקע הדבר ולא נאמר וא"כ מ"ש דלקחה מהבעל או ממעות שלו שהוא בידה סוף כל סוף כבר קבלה פרעון בזה ממה שתחת ידה ומי יכול להוציא ממנה. וכ"כ הב"ח להדיא דעל עבר מהני תפיסה לכ"ע וכ"כ הגי"ת וסייעו מלישנא דרמב"ם וכן פשוט ונכון. והטעם דאין נוטלת ממזונת דלהבא דהתורה מיעטה דאין לאשתו מזונת ולא קבעה התורה מזונת לאשה כשמסדרין לב"ח וזה פשוט וא"צ לטעם של סמ"ע כלל בדוחק:

ואפילו הלך בעלה וכו' גם בזה דברי סמ"ע בס"ק נ"ז מעורבים והאריכות מבלבל הבנת המעיין והעיקר דדברי הרי"ף הם פשוטים דמיירי דהבעל חייב לה ממזונת ניסן אייר סיון והיא שלא היה לה כ"א היתה ניזון בלי הלואה א"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה בכל אופן רק דהיא לותה מאחר. וא"כ הבעל משועבד להם מדר"ן והבעל לוה מאחרים אח"כ דעת הרי"ף דאשה אין לה על בעלה רק מלוה ע"פ וא"כ מה בכך שלותה מאחרים בשטר לא עדיפי הם על הבעל מאשה עצמה והם אינם על הבעל רק מלוה ע"פ והרי"ף ס"ל בעלמא מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה בשטר קודם למלוה ע"פ ומלוה ע"פ אין בהם קדימה ואיחור כ"א יחלוקו וא"כ א"ש דאם הבעל לוה מאחרים בתמוז בשטר הם קודמים לגבות כי מלוה בשטר מאוחר קודם אבל אם לוה מאחרים בע"פ הרי כאן שניהם בע"פ ויחלוקו וזה פשוט ונכון בסברתו. אלא דעדיין יש להבין למה ליה הטעם דמזונת דרבנן לו יהיה דאורייתא הא מ"מ מלוה בשטר מוקדם וגם למה במלוה ע"פ חולקים הא זהו שעבודא דאורייתא וזה שעבוד דרבנן. וכה"ג תי' דכי אמרינן דמזונת לאו דאוריי' היינו לגבות מזונת דלהבא דבזה אפילו מלוה ע"פ מאוחר קודם ולכך נתן הטעם דהוי דרבנן אבל במזונת דעבר כיון דכבר עברו ה"ל כמו מלוה ע"פ גמור ולכך יחלוקו. וצריך לומר לדבריו אם מיירי מן מזונת דלהבא ל"ל כל הטעם משום דהוא דרבנן תיפוק ליה מכאן ולהבא אין קצוב וה"ל תיקון עולם די"ל כי הוא תקון עולם נגד מלוה בשטר אבל נגד מלוה ע"פ ליכא ת"ה כלל דהא אי בעי מכר נכסים ואיהו אפסיד אנפשי' דיזפי בע"פ ולכך נתן הטעם משום דה"ל דרבנן כך צ"ל לדעתו אלא שאין נח לי חדא דמה צריך טעם על הני מזונת דלהבא הא כבר הביא ראיה ונתן טעם דכתב בעירוכין מיעוט דאין נותנים לו מזונת אשתו וה"ה לב"ח דילפינן ואינו הדין שיזון את אשתו ויעשוק אחרים ועוד גוף הענין לא הבנתי אם הוא דרבנן מ"ש הבא מעבר ולמה במזונות מהעבר הוא דאורייתא סוף כל סוף חיובא דרבנן. ואינו דומה שעבודו לשעבוד מלוה דהוא דאורייתא. ויותר נראה דביקש ליתן טעם למה לא יהיה למזונות דין מלוה בשטר דכל הבדל בין ע"פ לבשטר דל"ל קלא וזהו הא איכא קלא דנשאת לבעל ולכך הוצרך ליתן טעם אחר דזהו אי הכל שעבודא דאוריי' אז צריכין לטעם משום קלא אבל הא דשיעבודא לאו דאוריי' וזהו דאוריי' א"צ לקלא רק בלא"ה מלוה בשטר דהוא דאוריי' קודם אבל במלוה ע"פ ס"ל לרי"ף כמ"ש הרמב"ן והר"ן דלכך איכא במוד' במקצת ש"ד אף דיש לו קרקע ולא מיקרי ש"ק משום דבתר דתקנו חז"ל דאין טורף מן לקוחות א"כ תו פקע שעבודו דהא יכול כל שעה למכור נכסי' ואין בידו לטרוף כלל א"כ ה"ל כמחל השעבוד ולא הוי ש"ק א"כ לפ"ז אף מלוה ע"פ ליכא שעבודא דאוריי' כלל דמחל לו שעבוד ושוית לשעבוד אשה במזונת דשניהם אין להם שעבוד קרקע וחיוב אקרקפתא דגברא בשניהם שוה דמה בכך דהוא דרבנן מ"מ השתא אלמהו לחיובו כמו דאורייתא וזה פשוט ונכון ואין לדקדק א"כ כתובה דרבנן אף השעבוד דרבנן א"כ כתובה מוקדם לא יהיה קודם למלוה בשטר מאוחר דזה שעבודא דאורייתא וזה דרבנן וזהו סותר לכל הכללים בדין. די"ל ודאי היכי דאמרו רבנן דלשתעבדו נכסי פשיטא דאלמהו רבנן לתקנתם כמו בשל תורה ומ"ש רק בזה במזונות לא מצינו לחז"ל דאמרו דישתעבדו נכסים רק מצינו דתקנו דחייב הבעל לזון אבל לא תקנו שישתעבדו נכסים ולכך אין כאן שעבוד משא"כ אלו היה מזונת מהתורה ממילא נשתעבדו נכסים דמלוה הכתוב בתורה ככתוב בשטר דמי לשעבודא דאורייתא ובהכי ניחא מה שהקשה בדרישה למה ליה לגמרא הטעם דאין מוציאין למזון האשה ממשעבדי משום תקון עולם תיפוק ליה דהלוקח יש לו שעבוד דאורייתא והיא דרבנן דלולי היה תקון היו חז"ל מתקנים לאשה שתגבה ממשעבדי כגוף הכתובה כי תנאי כתובה ככתובה דמי והי' טורפת דאלמהו רבנן אבל מפני תקון עולם בטלהו ואפילו שעבד לו נכסים בפי' אינו מועיל כי כך תקנו כתובים אצל ב"ח ולא אצל משעבדי ולק"מ. ובהכי יובנו דברי רבינו ב"י דהקשה הא כותב בכתובה מזוניכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא ולכאורה אין מובן לדבריו בכל דוכתא דאמרינן בש"ס כתובה דרבנן אפילו בכתב לה כתובה נימא דכיון דכתב לה הוי שעבודא תורה כמו שאר שטרי התחייבו' ולמה אמרו כתובה דרבנן אלא צריך לומר דמה בכך דכותב לא מלבו כותב רק מתקנתא דרבנן ולולי תקנתא דרבנן לא היה כותב א"כ אין כתובתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן ולכך תוס' כתובה שמוסיף מדעתו באמת הוא דאורייתא ולפמ"ש ניחא דהא דכיון דתקנו לכתוב כך בכתובה ולשעבד אח"כ כל נכסיו לכך הא ראינו שתקנו להיות שעבוד נכסים וא"כ אלמהו כמו דאורייתא. והוי כמו כתובה דג"כ דרבנן מ"מ לו משפט קדימה. וע"ש שתי' בדוחק אבל בלא"ה הקשו כל מחברים והש"ך דהא קיי"ל לרמב"ם וטור מזונות דאורייתא וא"כ ליתא לטעמו של הרי"ף. ונראה דס"ל כמש"ל דבתר דתקנו חז"ל דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי תו ליכא שעבודא דאורייתא דפקע שעבודו ובזמן התורה היה שעבודא דאורייתא דאלו מכר היה מלוה ע"פ טורף הימנו אבל עכשיו אינו כאן שעבוד רק חיוב אקרקפתא דגברא מונח כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וא"כ זהו דכתבה התורה שארה וכו' לחייב הבעל במזונות היינו שיהיה אקרקפתא דגברא אבל לא שישתעבד נכסים דהא מזונות דלהבא ודאי דא"י לטרוף דהא בע"ח אין מניח מזונות לאשתו כדילפינן מעירוכין ומהכ"ת יניח בע"ח מזונות לאשתו יאמר לו גרש אשתך ופרע לי חובי וקרא וסברא מחייבתו דאין לה במזונות להבא נגד ב"ח וא"כ הרי יכול להפקיע שעבודה ע"י ב"ח ולקוח' וא"כ דיכול להפקיע הרי מחלה שעבודה וליכא שעבוד נכסים כלל וכלל כמו במלוה ע"פ וכמו שכתבתי דפקע ומחל שעבודו ולק"מ ולפ"ז גם קושי' הב"י ל"ק דכמו שכתב בתורה כן הוא בכתובה דודאי הואיל מזונות דלהבא א"א לעכב א"כ הרי מחלה שעבודה וכל השעבוד הנאמר בכתובה לא נאמר על זה ולאו אכוליה מילתא קאי רק אגוף מנה ומאתים ולא על מזוניכי וכדומה:
אך כבר הקשו כל המחברים דזהו לשיטת הרי"ף דס"ל מלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה בשטר קודם בגביה ומלוה ע"פ מוקדם ומלוה ע"פ מאוחר יחלוקו אך לפי מ"ש המחבר לקמן וכן דעת הרמב"ם דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ומכ"ש למלוה ע"פ מאוחר א"כ בממ"נ הך מזונות העוברים מה טיבן אם הם במלוה ע"פ גמור א"כ למה יחלוקו ולמה יפסיד נגד מלוה בשטר כולו ה"ל לגבות ואם אין דינם כמלוה ע"פ א"כ מלוה ע"פ מאוחר ג"כ יגבה הכל כבשטר וצ"ע. ומה שצריך לומר בישובו הוא דמספקא לן לדידן דקי"ל אף במלוה ע"פ שעבודא דאורייתא ולכך מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בע"פ מאוחר אי אף גבי מזונות הוי כמלוה ע"פ ושעבודה על נכסים או לא שעבדה התורה נכסים רק אקרקפתא דבעל הטילה התורה החיוב לזון אשתו אבל לא שעבדה נכסים דהא חזינן בדין סידור פטרה התורה להניח נכסים לפרנס אשתו ומסתבר דלא שעבדו נכסים דאל"כ היא תעכב וכנ"ל ולכך במלוה בע"פ מאוחרת הוא הדבר בספק דאם מזונות יש להם שעבוד נכסים להם משפט קדימה ואם לאו למלוה ע"פ מאוחר משפט קדימה ולכך הואיל ואין אחד מוחזק והוא דבר בספק יחלוקו כנודע בכמה דינים המסופקים והא דמלוה בשטר מאוחר גובה כל נכסים הוא מטעם אחר דה"ל אין מוציאין למזון אשה מנכסים משועבדים מפני תקון עולם ועיין דרישה דביקש לחלק בדוחק בין מזון אלמנה למזון אשה היושבת תחת בעלה ודבריו דחוקים כנראה שם: ואפשר למ"ד הטעם שאין כתובים יש לחלק בין זה לזה דמזון בחייו אפשר דהוי כתובים בכתובה כקושי' הב"י הנ"ל אבל למ"ד הטעם משום קצובים מ"ש זה מזה ולכך הרי"ף בתשובה אפשר דס"ל הטעם משום כתובים ולכך לא נתן זה הטעם אבל הרמב"ם דפסק קצובים ואף זה אינו קצובים וא"כ אין לטרוף מן מלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא שייך מפני תקון עולם כלל כמ"ש הר"ן בריש פרק מי שהיה נשוי דהא דאין גובין מנכסים משעובדים למזון אשה היינו במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא ולכך במלוה ע"פ יחלוקו ובמלוה בשטר אין גובה כלום. וכל זה בקרקע או במטלטלין וכתב ליה מא"ק ובסמ"ע כתב דאקני ולא ידעתי מה מהני דאקני למטלטלין אם אין כתוב בו ג"כ מא"ק אבל לולי כן אין בהם דין קדימה ויחלוקו. אך זהו מזונות שעברו אבל מזונות להבא כיון דהתורה מיעטה מן קרא גבי סידור עירוכין וה"ה לב"ח וסידור במטלטלין אין לה אפילו במטלטלין נמי וע"ז כתב הטור שאין לה לא במקרקע ולא במטלטלין וכמ"ש אפילו תפסה וזה פשוט ואין קושיא בטור כלל. ואין לדקדק הא ב"ח הלוה להבעל אחר ניסן אייר סיון כנ"ל וכבר היה מזונות קצובים עיין לקמן סימן קט"ו דמשמע לפי דעת רוב מחברים הואיל מתחילה לא היו קצובים אף שאח"כ בשעת הלואה שניהם היו קצובים אין טורף ע"ש.

יכולה לתופסו למזונות הקשה הסמ"ע דמשמע דמה שיש יותר למזונת יגבו ב"ח ואלו בסעיף כ"ו מבואר דיכולה לתופסו לכתובה. ותי' הסמ"ע דאינה במציאות שיש עודף דאין קץ למזונות ואפילו תפסה ככר זהב. והט"ז הקשה עליו מא"ע סימן צ"ג סכ"ג דמשמע במציאות שיש עודף ואין כאן קושיא דשם באלמנה ואם כן פשיטא דיש מציאות כשיסלקו אותה מכתובה אין לה מזונות משא"כ כאן כל זמן שבעלה חי ואינו מגרשה הרי יש לה מזונות ואח"כ היא תופסה לכתובה. אבל בעצם קשה אם כן למה צריך לומר למטה שתוכל לתפוס דמשמע לכתובה כמבואר שם במהרי"ו ומה צורך הא יש לה לתפוס למזונות. אבל אמת שניהם באמת דאם יש לבעל קרקעות משועבדים לאחר כתובה אם כן מה צורך לתפוס לכתובה הרי היא בטוח' בגביית כתוב' ולכך יכולה לתפוס למזונות ולהיפוך אם יש לה נ"מ הרבה שהפירות מספיקין לזונה ואיך תתפס למזונות הרי יכולה לתפוס בכתובה ואם יש לה קרקע לגבות וגם פירות נ"מ באמת אין לה לתפוס כלל ופשוט:

הדין עם המלוה ויש לדקדק תטעון האשה אי שתקת שתק' ואם לאו אהדר שטרי' למרא לב"ח גוים ודנין בזה כאלו מהודר כמ"ש התוס' והרא"ש וכן הביא בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ט בשם מהרדב"ז דאם ראובן מכר קרקע לגוי ובדיניהם אין דין טרפא נוהג ולכך לא היה אשת ראובן יכולה לגבות בכתוב' ועכשיו דמכר הגוי הקרקע לשמעון בא' אשת ראובן לגבות בכח כתובה ופסק דיכול לומר אי שתקת ואין לה לטרוף משמעון כלו' ואם כן מכ"ש הכא וע"ש דנראה דמהרי"ט ז"ל הסכים לדינא עם הרדב"ז ע"ש ולכן היה נראה לחלק דאם דרך משל מלוה של גוי קוד' למלוה. ישראל רק האשה קודמת לכל וגבתה בדיניהם ואחר כך תובע מלוה ישראל להאשה דשפיר תוכל לומר אי שתקת וכו' דהא אלו היה הגוי בא לדין ישראל היה קודם בגבי' לך ואני שהצלתי מידו מה נ"מ לך ושפיר תוכל לטעון אי שתקת וכו' דדינא הוא שאין לו לגבות קוד' גוי אבל אם מלוה של ישראל מוקדם בזמן לגוי רק שאין יכול לגבות בנימוסם כי השטר לא נעשה כפי דתם ונימוסם ואם כן אלו היה הגוי וישראל באים לב"ד ישראל היה לישראל משפט קדימה אם כן בדין חוזר מלוה של ישראל על האשה ולא מצית למימר אי שתקת דאסור לך למהדר דהא שעבודי על הקרקע בדין רק בבוא ליד גוי יקלקל הדין ויגבה שלא כדת ויזקוני בשעבודי ע"פ ד"ת אם כן אסור לך לעשות כן והרי זה בכלל מזיק שעבודו של חבירו ומסור. ובזה אופן איירי אפשר הרי"ו. ואף בתשובת מהרי"ט הנ"ל בעובדא דשם היה בדין תורה האשה יוכל לגבות מגוי ומ"מ פסקו דאין לאשה תביעה כנ"ל יש לומר דסמכו כמ"ש בתשוב' דהבא מכח גוי הרי הוא כגוי אף למעליותא ע"ש וזהו לא שייך בנדון הזה כי הגוי לא נתן לה להאשה כחו כי לא עשה רק הניחה לגבות כי כך הנימוס אבל לא באה בכחו משא"כ בעובדא דהרדב"ז ומהרי"ט מכר הגוי ונתן לישראל כחו. ולכן נראה לחלק כמ"ש לכאורה ואין לומר הא בכ"מ אין לגוי שעבוד אף דהוא מוקדם דהפקעת הלואתו מותר דלא כן משמע מתשובת הרא"ש כלל י"ח ועיי' לעיל סי' כ"ת דבזה לא מיקרי מזיק:
אך מסתימת הרמ"א ורי"ו לא משמע כן ודוחק לחלק כי בזה הדין אף שתסלק עצמה מ"מ מקדם לא היה הגוי זוכה בהם רק לולי היה שעבודה של האשה היה ב"ח של גוים זוכים בו אבל לא זכו בו כבר ואם כן לא שייך אי שתקת וכו' דזה דוחק אדרבא תוכל לומר אסלק שעבודי אבל נראה דתלי' במה שנחלקו לקמן בסי' קי"ח ס"ב בסמ"ע ובש"ך ועיין מ"ש שם ומזה יתברר הדין הזה על בוריו ע"ש:

הנדוניא ברשות' כו' משמע אפילו לכתובה יכולה לתפוס והדין זה צ"ע כי מהרי"ו תשו' ע"ח לא הביא ראיה כלל לדבריו ולא הבנתי הא היא מחויב' כל רגע ליתנ' לבעל דהא הם של בעל דנצ"ב הוא ובמעות לא שייך שבח בית אביה ואם כן הבעל שחייב לאחרים הא מוציאין מדר"נ ובתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ב' דכתב באשה שהכניסה לבעלה תמור נדן שטר משכון על הקרקע והיה שטר ביד סופר וצוה הבעל קודם מותו להחזיר השטר לאשתו ובא ב"ח מוקדם שהיה על הבעל לגבות ממשכנת' וכתב הרא"ש דאין לו זכות בממ"נ דאם אמרינן דהוי כהכניס' לו קרקע הרי אין ב"ח גובה ואי הוא רק חוב בעלמא הרי הבעל יכול למחול ועוד כיון שהיא חייבת לבעל והבעל חייב לה כשימות ואם כן כשמת הרי מחזקת לפרעון ממה שתחת ידה וכו' עכ"ל הרי דוקא במת שהגיע זמן פרעון אבל בחיי' שאין כאן זמן פרעון ב"ח דבעל גובה כנראה להדיא מדברי הרא"ש בתשובה דאל"כ מה צורך לכל אריכות הלא לא הגיע מעולם ליד הבעל והרי היא מוחזק בהם ומה איריא דמת הבעל ובאמת מהרי"ו עשה שם בתשובה סניף דא"י לזונה וה"ל כמורד' ולא הפסידה נדן אבל באם יכול לפרנסה דיש לה נ"מ דפירי הם מספיקים או מעשה ידיה דין זה צל"ע שתהיה יכול לתפוס בכתוב' דלא ניתן לגבות מחיים ואין למהרי"ו ראיה כלל ותשוב' הרא"ש הנ"ל תיובתא:

ואפילו נשבה וכו' משמע הא כשנדוניא בידו דיכול לפדות עצמו ומזה הוכיח הרמ"א בתשובה סי' צ"ג דאין רשות ביד אשה לומר העמד ערב על נדוניא ויפה דייק אלא שיש להבין הא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיי' הוא משום דה"ל תוך זמנו והא פסק לעיל בסי' ע"ג במבזבז נכסיו דיכול לעקלם אפילו תוך זמן ולדברי מהרש"ל כמש"ל דוקא מבזבז במרד ומעל והוא עושה שלא כהוגן אף אנו עושין עמו חוץ לדין לעקל תוך זמן אבל ביורד מטה מטה מבלי פשע אין לעקל לק"מ דהא אין לך אונס יותר מזה אבל להחולקים על מהרש"ל צ"ל דוקא בחוב דברור שיגיע זמן לפרעון אבל באשה יכול להיות שלא תבא לידי גבי' לעולם גם לא בריר ליה זמנו אימת יהי' וכי לעולם יעקלו לא שייך עיקול משא"כ לעיל דזמן קבוע וידוע וברור חיובו:

ולא יעבור על שבועתו דין זה אינו מוסכם דהא כ' הריב"ש הנשבע לפרוע ואין לו אין לך אונס גדול מזה ומה יעשה יגזול או יגנוב כדי לקיים שבועתו וסיים אבל עושין לו כפי הסדר שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה במי שטען שאין לו במה יפרע חובו עכ"ל הרי דכתב להדיא דמסדרין לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב כי שם מקומו נזכר כל אופן דין סידור על בורי' והרי כאן מחלוקת הפוסקים ולכאורה ראיה ברורה לדברי הריב"ש דמ"ש שבוע' מנדר ואם אמרי' דמחויב להתפלש בעפר לקיים שבועתו אף לקיים נדרו צריך לעשות כן ואם כן הנודר ואמר עלי ליתן מנה להקדש לבדק הבית הרי מחויב להתפלש בעפר כדי לקיים נדרו ולמה קי"ל חייבי ערוכין והאומר הרי עלי מנה לבדק הבית מסדרין לו כמ"ש בגמר' ועיי' רמב"ם הל' עירוכין פ"ג. ולא אמרינן יתפלש בעפר לקיים נדרו וכי יהי' דין הדיוט חמור מדין גבוה. ודוחק לחלק ולומר באמת הנשבע לפרוע סתם ולא גבל זמן יש לומר באמת דיש לסדר לו דעוד חזון לקיים שבועתו אבל הקובע זמן אם כן שיהיה עובר זמן הרי מחלל שבועתו ולכך יתפלש בעפר וכו' ואם כן תו לא קשה מעירוכין וחייבי דמי' וכדומה דשם ליכא זמן. אך זהו דחוק דמלבד דבש"ע ובתשובה חזה התנופה אשר ממנו מקור דין זה לא נזכר כלל לחלק בין קביעת זמן לאין קביעת זמן וגם אדרבא אם לא נקבע זמן כל רגע זימנא. ולכן נראה דודאי לדינא צדקו דברי הריב"ש דכיון דשורת הדין מסדרין והתורה אמרה דברים אלו לא יהיה בכלל פרעון אף שבועתו לא חלה עליו כי לא נתכוון זה בשבועה אלא מה שהוא בכלל פרעון אבל בדבר שאינו בכלל פרעון לא על זה נדר או נשבע כלל ועיי' תשובת הרא"ש כלל ח' דין ד' דכתב דסתמא דמילתא דאין אדם נשבע למכור כל חפצו וללון ברחוב ולמות ברעב וזהו הסידור הנרצה דלא על זה חל שבועתו רק זהו אם זה ברור דמסדרין לב"ח אבל למ"ד דאין מסדרין לב"ח וכל אלו בכלל פרעון פשיטא דחל שבועה עליהם. וידוע דר"ת פסק דהלכה כמ"ד אין מסדרין ורשב"א כתב דאף דמסדרין היינו בממשכן ולא בפרעון והובא דברי רשב"א בס' אסיפת זקנים לב"מ וכתב וכדברי ר"ת היה נראה אלא שדברי גאונים דברי קבלה הן ולהם שומעין וכ"ש שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה עכ"ל הרי דהדבר ספק ואם כן י"ל אף בעל חזה תנופ' מספקא לי' ונוטים הדברים לדעת ר"ת רק דאין להוציא ממון וה"מ לממון אבל לשבוע' ספקא דאסורא לחומרא ואם כן אולי הדין דאין מסדרין ואם כן שבועתו חל על חפצי' הללו גם כן וחייב להתפלש בעפר כי יש כאן ספק איסור של תורה ולחומרא ומעתה לא קשה מעירוכין דשם ודאי דמסדרין בלי ספק רק כל ספיקא אי ילפינן מעירוכין והקדש אבל שם שורת הדין דמסדרין בלי פקפוק פשיטא דלא חל שבועה ונדר עלי'. וגם ריב"ש דדעתו ברור לפסוק כהרמב"ם וסייעתו דמסדרין אם כן פשיטא דאין שבועה חל עליו כמו בנדר הקדש הנ"ל ונכונים דברים בלי פקפוק. ואמת שכפי מ"ש שתשובת חזה התנופה חיב' הרא"ש ז"ל ובנדרים פ"ט פסק הרא"ש להדיא דמסדרין רק מ"מ י"ל בתשובה מספקא ליה כמ"ש הב"י דבב"מ כתב דעת ר"ת לבסוף וכן הטור בב"מ ברמזים כ' הדבר בספק אף דבנדרים כתב להדיא דמסדרין א"כ א"ש אך לפ"ז מוכח מזה כמש"ל בשבועה לא מ"ל קים ליה וספק שבועה לחומרא ועיין לעיל בכללי קים לי':

מצות עשה עיין תומים מ"ש טעם למה אין מברכין על מצות מתנות לאביונים והלוואת דלים ע"ש:

והוא מצוה גדולה וכו' כי צדקה כבר נצטרך לשאול ולא מתבייש כלל אבל זה שעדיין לא הגיע לידי כך יותר מצוה בו:

וקרובו עני דכתיב מאחד אחיך משמע מי שהוא יותר קרוב באחוה וכן עשיר מדממעט גוי משמע בישראל אין הבדל סמ"ע:

אסור לנגוש וכו' דכתיב לא תהיה לו כנושה וכו':

ולאבדה פי' הוצאה שלא לצורך הוי כמאבד ממון חבירו בידים סמ"ע:

ולא יאמרו פלוני עני דכתיב כקטן כגדול תשמעון וקטן היינו עני:

עובר בלאו דכתיב לא תבוא אל ביתו דביתו לאו דוקא רק רשותו דאין לו ליקח בחזקה מיד הלוה והתי"ט פי' דלא תעשה דבר שיגרום שתכנס לתוך ביתו דאם תקח בשוק סוף לבוא לתוך ביתו ועיין תומים דכתבתי דנראים דברי הסמ"ע וישבתי דברי הגמ' לשיטתו וזהו דעת הטור ורמב"ם אבל התוס' ונ"י וכן נר' דעת רש"י חולקים וס"ל דאין אסור אלא מדרבנן גזרה שמא יכנס לבית עיין תומים:

להכנס לבית הלוה דעל הכניסה הקפידה התורה דכתב לא תבוא וכו' רשב"א:

ליקח וכו' בזרוע ואם אין רוצה להניח לשליח ב"ד ליקחו מידו רשות ביד שליח ב"ד להכותו ואי חבל בו שליח ב"ד פטור אבל בעה"ב אסור ואם כבר המשכון ביד המלוה והלה רוצה לחטפו ממנו עיין לעיל סימן ד' בעביד אינש דינא כו':

שלא בשעת הלואה פי' שהגיע זמן פרעון והלה דוחה אורו לפורעו ולכך ממשכנו בב"ד אבל בזמן הלואה שנותן לו הלוה המשכון מרצונו וה"ה לאח"כ כל שנותן לו הלוה המשכון לרצונו אפי' כלי אוכל נפש מותר ולאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דכלי אוכל נפש אפילו בעת הלואה ומרצון הלוה אסור ועיין תומים מ"ש בישוב דברי הרמב"ם:

דבר שעושים וכו' עיין תומים הארכתי מנליה לטור דין זה דלשליח בית דין אסור בחוץ כלים שעושים בו אוכל נפש דהא לא תחבול על מלוה קאי ולעבור בשני לאוין:

כמו רחים וכו' דכתיב כי נפש הוא חובל וכל כלים שעושים בו אוכל נפש בכלל ולא נאמר רחים ורכב אלא לדוגמא בעלמא כמו כלים הללו שהם מטלטלין ונעשה בהם אוכל נפש גופיה:

הרי הם כקרקע ולמ"ד לעיל תלוש ולבסוף חברו דינו כמטלטלין צריך לומר בזה טעם אחר כמ"ש הרמב"ן שם בבעה"ת דהם אין לוקחם רק סוגר הדלת לבל יוכל לטחון בו וזה אינו בכלל לא יחבול דחבלה הוא שנוטלם. ולכך באמת אם תלשן ונטלם חייב. והטור דס"ל דהוי כמחובר נקט הך לישנא דהוי כמחובר אבל כאן באמת א"צ לזה:

שאין ב"ד ממשכנים פי' שישלחו ב"ד לסגור הדלת בעד רחי' שלא יטחון עד שיפרע זה אין על הב"ד לעשות כמו שאין להם לעכב הלוה שלא יחרוש בשדהו עד שיפרע ואף זהו כמוהו כ"כ הרמב"ן בבעה"ת שער א' ע"ש:

אם המלוה נכנס היינו דעבר דאסור לעשות כן נ"י:

רחי' עליונה ה"ה תחתונה רק דא"א לעשות כן דמחובר לקרקע וקשה להפרידו אבל אם אפשר הדין שוה כמו בעליונה ובחנם דחק הגי"ת ע"ש:

ומחזיר אותן בעת מלאכה עיין מ"ש בס"ק שאח"ז:

כלים וכו' עיין תומים אם מותר ליקח כלי אוכל נפש שלא בשעת הצורך מלאכה ורחי' בשעה שאין טוחנים בזו נחלקו רבוותא ודעת המ"מ והרבה מחברים וכן משמע ממ"ש המחבר וטור בסעיף הקודם ומחזיר אותן בעת מלאכה דמותר לחבול ודעת התו' ובעה"ת נראה דאסור ויש להחמיר בשל תורה. אף דמירושלמי נראה להתיר:

ואם חבל וכו' העלה הסמ"ע דאין מחויב להחזיר רק בצורך מלאכה ואח"כ נוטלו הימנו וכן מחזירו תמיד ועיין תומים כי האמת אתו בפי' דברי הרמב"ם אמנם לדינא מידי ספיקא איסורא דאורייתא לא נפקא וחייב להחזירו תיכף ואין לו ליקח הימנו עוד כי כך דעת תוספות:

פרות החורשות ומכ"ש מחרישה אין לו דין כלי אוכל נפש ועיין תומים דיש להחמיר באיסור של תורה ואף לזה דין כלי אוכל נפש ופרות המרפסת בתבואה לכ"ע דין כלי אוכל נפש ואסור:

ואפילו ב' כלים וכו' כעין רחי' ורכב דכתיב בקרא דג"כ הם מחוברים ומכל מקום משמע מקרא מדכתיב רחי' ורכב ולא כתי' רחי' לחודא דחייב על שניהם:

חייב להחזיר היינו בעת הצורך דלעולם אין חיוב עליו להחזיר רק בעת הצורך דבזה אף דעבר אמילתא דרחמנא אי עביד מהני:

גזבר דכתיב ולך תהיה צדקה ואלו א"צ צדקה גמ':

שאר דברים וכו' עיין תומים מ"ש בזה ואם בשעה שהיה ממשכן היה עשיר ואח"כ נעשה עני מחויב להחזיר דעל כל פנים עכשיו צריך למשכון ועיין תומים:

אם מדעתו וכו' זהו לאפוקי הרמב"ם דס"ל כלי אוכל נפש אפילו בשעת הלואה אסור וקמ"ל דלא דכתיב יחבול ואין חבלה אלא נתוח שלא בשעת הלואה ועיין תומים:

אלמנה וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז כתב ה"ה פנויה ועיין תומים כי ח"ו להוסיף ולשנות קוצו של יו"ד מהתורה דוקא אלמנה ולא אחרת זולתה:

שלא בשעת הלואה לאפוקי מדעת הרמב"ם דסבירא ליה דאף בעת הלואה אין ליקח ממנה משכון קמ"ל דלא דכל חבלה הכתוב בקרא היינו שלא בשעת הלואה ועיין תומים מ"ש בדברי הרמב"ם:

ואם וכו' בע"כ היינו בעת הצורך להחזיר ולא תיכף כמש"ל:

אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע הקשה סמ"ע בממ"נ אם לית ליה עדים דלקחו ועדי ראה למה נאמנת בשבועה הא יש לו מגו דלהד"ם כדאמרי' להדיא בגמרא גבי חובל כלי אוכל נפש דאף דמחויב להחזיר מ"מ יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי ואי איירי דאיכא עדי ראה ג"כ פשיטא דהיא נאמנת והש"ך הביא בשם ריב"ש תי' דה"א אלמנה הואיל וחס רחמנא עליה מבלי למשכנה א"כ ה"ה לכופה לתשלומין לא ומכ"ש שלא להטיל עליה שבועה בכפירתה קמ"ל דשוה דינה בשאר דברים לשאר בני אדם וצריכה לשלם וכופים אותה וכן אם נתחייבה שבועה אין הבדל והבעה"ת וגי"ת לא ס"ל פי' זה ברמב"ם ועיין תומים דכתבתי פי' רבים. ולדינא כולם אפשר ישרים וברורים ובפרט במ"ש בחובל אלמנה עשירה דאינו מחויב להחזיר לה דאינו נאמן דהחזיר דמהכי תיתי יחזיר כיון שאין עליו חיוב החזרה. וגם כתבתי דהוי ליה חשוד ואינו יכול לטעון טענת כך חייב לי במגו דהא צריך לישבע שבועת המשנה עיין שם כי הכל ברור לדינא ולא רציתי להעתיקו פעמיים:

אבד המשכון או נשרף וכו' לוקה ומחשב דמי משכון ששוה בחובו אפילו נאבד באונס הואיל וחבל שלא ברשות קנאו ונתחייב בו באונסין וכן הדין בחבל כלי אוכל נפש או כל אלמנה לדידן דאין אסור אלא שלא בעת הלואה ועיין תומים דכתבתי דאם אבדו או שרפו בידים נראה לומר דחייב ליקח כלי בדמיו וליתן למלוה לקיים העשה דהשבה ועיין שם מ"ש בישוב דברי הרמב"ם כי רבים חולקים וס"ל דאין כאן מלקות ולא נ"מ לדידן דלית לן מלקות בעו"ה וחשוד נעשה אפילו לית ביה מלקות דהא לאו דחמס הוא ופסול כנ"ל בסימן ל"ד ע"ש:

אבל לערב דכתיב לביתו ולא לבית ערב גמ' וברמב"ם נתן טעם דכתיב לקח בגדיו כי ערב זר והיינו משום דבקרא יש לומר לביתו למעט שכר שכיר וכדומה שלא היה הלואה מעולם אבל בערב דיש כאן הלואה אסור לכך עשו לו סמך מדברי קבלה לקח בגדיו וכו' וכיון דמוכח דקרא איירי בערב א"כ כ"ש בשכר שכיר כמ"ש דליכא כאן שום הלואה בעולם. והג"ת הניח הרמב"ם בצ"ע:

וי"א מ"מ וכו' דזהו לאו בפ"ע ואין בו מיעוט לערב ולפי דבריו ה"ה בחובל כלי אלמנה אם היא נעשית ערב דמ"ש דגם הוא לאו בפ"ע ועיין תומים שכתבתי דנראה דס"ל דבערב לית ביה מצות השבת עבוט דקרא השב תשיבם לא קאי עליה ומ"מ א"צ להחזיר תיכף אם חבל כלי אוכל נפש ולא אמרינן גביה אם עבד לא מהני ע"ש:

שלא למשכן כלי וכו' ועיין תומים דכתבתי דה"ה גזבר להקדש ולעניים הנזכר לעיל סעיף י"ב אף דליתא בהחזרה מ"מ א"י למשכן כלי אוכל נפש או כלי אלמנה רק אם חבלו אין צריך להחזיר כלל. ולכן יש להתבונן במה שנהגו בכמה קהלות ליטול משכנות בגין המס ונכנסים לבתי' וזהו אפשר דמותר דה"ל כמו גזבר או לביתו של ערב אבל במה דחובלים כלי אוכל נפש וכלי אלמנה יש לשים אל לב מי התיר להם זאת דאסור לכל. ודוחק דהם באין בשליחות של מלך לגבות מס המלך ודינו של מלכו חבול הכל וכמו שכתב הרא"ש בתשובה דנהיגי לתפוס גוף הלוה בשביל מס וג"כ הטעם משום דינא דמלכותא כו' צ"ע דלאו כל המסים לצורך המלך וגם אין לדמות האיסורים זה לזה דמי התיר זה בלי ראיה מוכרחת מש"ס ופוסקים. ובעו"ה הדבר נמסר לפרנסי הדור שהם על הרוב בני בלי בעלי תורה שאינם שואלים עצת בעלי הוראה וע"כ תצא בעו"ה משפט מעוקל וה' ירחם עמו להשיב שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחלה:

מותר למשכנו וכן אם גזלה שלו ביד חבירו אפילו אין הגזלה בעין רק שלא זקפו בהלואה מותר לכנס לבית חבירו למשכנו דהוי כמו שכר שכיר:

ואם זקף עליו השכר דאז נעשית מלוה ועיין לעיל סימן ס"ז מהו נקרא זקיפה ע"ש סעיף י"ד ומ"ש שם:

במשכנו להיות בטוח דאיירי בתוך זמנו ורואים שמבזבז שלו או בהגיע זמן ואין רוצה להתפרע מטעם שיש לו רק רוצה למשכנו לבטחון סמ"ע:

אבל אין כופין אותו להשכיר דדוקא בנמכר בגניבתו שריא התורה למוכרו כעבד אבל לא בהלואה דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ואם כתוב בשטר חוב ששעבד עצמו להשכיר ולשלם עיין בא"ע סימן ס"ג אם מחויב להשכיר עצמו לזון אשתי דלמ"ד דחייב הואיל וכתב אנא אפלח וכו' ה"ה הכא ועיין ברא"ש הביאו הטור ס"ס צ"ט דמדמי להדדי ע"ש:

את הכר וכו' אבל המלוה אין רשאי להשתמש בו כלל כל זמן שהוא בידו רמב"ן ור"ן:

ואת המחרישה אע"פ שלפי דמבואר לעיל ס"ח אין מחרישה כלי אוכל נפש מ"מ הואיל והלוה צריך לו חייב בהשבתו:

ולא יעשה מטלטלין דבעלמא מדינא דגמרא אין מטלטלין דיתמי משתעבדי לב"ח אבל אלו הם משועבדים לו ועיין תומים דנסתפקתי אם הלוה מכרן אלו משכנות שהחזירן לו אי המלוה מוציא מיד לקוחות ע"ש:

אלא יפרע וכו' רצה לומר אפילו לאחר מותו דבעלמא לא משתעבד והכא משתעבד ומכ"ש בחיי הלוה דבלא"ה יש לו לגבות מכל מטלטלין:

אינו חייב להחזיר וכתב הסמ"ע דאם יש בידו דבר הצורך ללוה כגון כר וכסת אסור למוכרו ועיין תומים ס"ק ט"ו דלא נראה כן ואין צריך להמתין רק שלשים יום כמו בכל משכון:

שמתן שכרה כתוב בצדה דכתיב למען יברכך כו' עיין תומים דנראה דאם חבל בזרוע או כלי אוכל נפש או כלי אלמנה וא"כ כל כמה דלא מחיים עשה עובר בלאו נראה דב"ד כופין ודלא כסמ"ע וע"ש:

אבל אם רוצים עיין מש"ל בסימן ק"ז מזה ע"ש:

דברים שא"א זהו דעת הרמב"ם דאע"פ שאין מסדרן כשלוקח שליח ב"ד למשכון מ"מ דברים שכמעט א"א ללוה להיות זולתם כמו מטה לישב עליו בעת אכילה כפי שהיה מנהג בימים ההם ובמדינות ההם אין שליח ב"ד נוטל כלל אבל כר אף שיש בו מהחזרה מ"מ כיון שאפשר להיות זולתו נוטל השליח ב"ד ע"ש:

היה לו ב' כלים פי' כסות יום וכסות לילה נוטל של יום בלילה ושל לילה ביום גמ':

שומטו וכו' דלא נעשה אצלם מטלטלין דיתמי וגם אינו מחויב בהחזרה ליתומים:

ואינו מחזיר ואם מת המלוה ודאי דעל בניו היורשים ג"כ מוטל מצות השבת העבוט כמו על מורישם דצדקה דרמיא רחמנא עליה ופשוט:

או פרעתי במגו דהחזרתי במלוה ע"פ איירי והא דבעינן מגו לטעון פרעתי דהואיל דכבר משכנו והחזיר לו את המשכון בעדים הוי ליה כאלו משכון ברשות המלוה ולכך אין נאמן לומר פרעתי רק במגו דהחזרתי סמ"ע וכ"כ בבעה"ת ודעת הפרישה אפילו במלוה בשטר נאמן פרעתי במגו זו דהחזיר ועיין תומים דכתבתי דלא נראה כן לדינא ע"ש:

ובלבד שלא יהיה וכו' עיין תומים דהעליתי אם החזיר כסות יום ביום ובפנות היום תבעו המלוה והוא אומר שהיה מחזירו לו בעוד היום דאינו נאמן דה"ל תוך זמנו ג"כ וע"ש דהבאתי ראיה מדברי תוס' ע"ש:

תוך זמנו פי' המפורשים תוך זמן של הלואה והש"ך השיג וכתב כיון דקי"ל לעיל סימן ע"ח דאמרינן מגו במקום חזקה זו דאין אדם פורע ת"ז אף כאן הלוה נאמן במגו והסמ"ע דחק דכאן הוי מלוה במקצת מוחזק וזהו אי נימא מגו במקום חזקה איבעיא דלא אפשטא. וזהו דוחק ולא ה"ל רבינו ב"י לחשבהו לדבר פשוט אבל עיין תומים שכתבתי תי' הגון דכל היכי דאין נאמן פרעתי רק במגו וחזקה יש נגדו אינו נאמן ע"ש והדין אמת וצדק:

ומחזיר לו הכר וכו' פי' א"צ לומר בפי' שמחזירו שאין רוצה למשכנו עוד רק כשמחזיר הכר ומשכון ראוי היה לו להחזיקו בזה ניכרים הדברים שאין רוצה להחזיקו עוד בתורת משכון ולכך באי' הדברים לידי גוביינא סמ"ע ונראה אם בתוך כך מת הלוה הרי נעשים מטלטלין אצל בניו דהא בטלו תורת משכון דכל זמן שהוא בתורת משכון אין בו גוביינא וכשמחזירו שלא למשכן תו לאו ברשותו קאי ואין נעשה עוד פקדון שלו:

מהכל מזון ל' יום פי' בנמצא מזון נותן לו מזונות ואם לא נמצא מוכרים מטלטלין כדי מזון ל' יום:

אע"פ שאכל תחלה כעני כי מתחלה צמצם עצמו שיהיה המותר לבני ביתו משא"כ עכשיו דאין לב"ב כלום וגם י"ל אין דומה מי שיש לו פת בסלו דהיה יכול לאכול ביותר משא"כ בזה דאין לו כלום. ואם אכל מתחלה כעשיר מ"מ אין לו רק כבינוני ומש"כ הרמב"ם נותנים לו מזון כדרכו היינו דרך הראוי לתפוס מדה ממוצעת סמ"ע:

ואין לוקחים וכו' פי' למלאת שני מינים מכל מין דיש לו פתחון פה לומר עד עכשיו אף שלא היה לי רק מגרה אחת לעומת זה היה לי ג' מצעדים והשאלתי אחד לאחר והוא השאיל לי למולו מגרה אחת. אבל עכשיו שלא נשאר לי רק ב' מצעדים מאין אקח עוד מגרה קמ"ל דלא דא"צ למלאות לו החסרון כיון שאין נמצא בידו שנים:

אין מניחין לו ספריו והא דמניחין לו תפלין שהוא מצוה חובת גברא והוא דרך מלבוש והוא בכלל מלבושיו:

ואפילו ס"ת וכתב הב"ח בזה"ז שמי שיש לו ס"ת מניחו בבה"כ לזכרון בהיכל ה' ידי כל אדם מסולק הימנו ואין ב"ח גובים הימנו והש"ך כתב דלא נהוג כן. אם לא שהקדישו לצדקה דאז לכ"ע אין ב"ח גובה אפילו כת' מא"ק לב"ח שלו לא ראיתי מגבים אף דקשה לומר תקנת שוק בהקדש:

וה"ה למקומות בה"כ ומכ"ש שמוציאין אותו מביתו למכור:

אלא אפי' תפסה וכו' פי' לא מבעיא שלא תטול מן נכסי בעלה אם אין לה בידה אלא אפילו שכבר תפס' כזה מ"מ אין לה ליטול מנכסים על מזונות דלהבא ואפילו שהם מטלטלין ולב"ח לא נשתעבד מטלטלין א"ק מ"מ ב"ח קודם למזונות דלהבא. אבל במזונות דשלעבר אם תפסה אין מוציאין מידה כן העליתי בתומים. ואפשר אם יש לב"ח שעבוד מא"ק אף מה שתפסה מוציא דאין זה בכלל תקנת שוק האמור בסימן ס' ע"ש ואין צריך להיות מוקדם לה אם הב"ח בשטר. ועל זה אולי נתכוון הסמ"ע דפי' על מזונות לעבר לא מהני ג"כ תפיסה:

עד שיפרע המלוה הסמ"ע האריך בדברים שאינן מובנים ועיין תומים דכתבתי לדידן דקי"ל מזונות דאורייתא וגם קי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר בגביות בני חורין ומכ"ש למלוה ע"פ מאוחר צריך לומר דמספקא לן אי הך מזונות יש בו מהתורה שעבוד נכסים וא"כ לה משפט קדימה או אין למזונת שעבוד נכסים דאקרקפתא לבד מונח החיוב משא"כ מלוה ע"פ דיש לו שעבוד ויש למלוה קדימה ולכך הדבר מוטל בספק חולקין וכל זה נגד מלוה ע"פ אבל מלוה בשטר בלא"ה אין נגבים מזונ' דה"ל תקון עולם שלא להוציא מזונת מנכסים משעובדים ושטר ה"ל משועבדים ע"ש וכל זה בקרקע אבל במטלטלין כיון דהיא בא לגבות מזונות העבר דהיא לותה על אכילת ניסן אייר סיון ובתמוז לוה מאחרים ובזה מיירי כל הסעיף הזה דחיוב מזונות מעבר קודמים למלוה ובמטלטלין אין דין קדימה ולא שייך בהו תקון עולם א"כ אף בשטר יחלוקו אם לא שיש לבעל שטר מא"ק ובסמ"ע כתב דאקני והשמיט מא"ק וז"א דמה מועיל דאקני ואולי הוא השמטה בעלמא עכ"פ לדינא כמ"ש:

עד שיפרע בעל השטר כי היא אין לה על בעלה תוקף מלוה בשטר ואם כי היא לותה בשטר מה נ"מ לא עדיף המלוה ההוא מאשה עצמה:

יכולים לתפוס למזונתה היינו מזונת דלהבא וא"כ אפילו תפסה ככר זהב דאין קץ למזונ' דלהבא מיהו אם יש לה נ"מ הרבה דהפירות מספיקים למזונות שלה א"י לתפסם בשביל מזונ' כי אם לכתובה יכולה לתפוס כמ"ש בסכ"ו ע"ש וכן אם יש קרקעות כאן וא"י לתפוס מטלטלין לכתובה דבטוחה בכתובה בשעבוד קרקעות שיש לה יכולה לתפוס בשביל מזונות ואם יש שניהם לטיבותא צריכים ליתנם לב"ח מה שתפסה עיין תומים:

הדין עם המלוה עיין תומים דכתבתי ודאי אם חוב ישראלים קודמים לחוב גוים עד שבדין ישראל היה להם דין קדימה פשיטא דאף דבדא"ה הפסידו מחמת נמוסם מ"מ גובין מהאשה ול"ל אי שתקת אבל אם יש לגוי' אף בדין ישראל דין קדימה למה לא תוכל האשה לטעון אי שתקת. ועיין לקמן סימן קי"ח בזה:

לא נתנה לגבות מחיים ואפילו כתב לה מא"ק והיא צועקת אם תפרע לב"ח מאוחר למחר שיגיע זמן גבי' כתובה כבר תהיה המטלטלין נאבדים וא"כ מבקשת להעמיד ערב על כך או להתפיסן ביד שליש מבואר בבעה"ת שער ששי בח"א דין ג' דאין משגיחין בכך ונותנים ליד ב"ח ומכ"ש באין לה מטלטלין א"ק וא"כ כשיבא לב"ח לא תוכל תו להוציא ממנו מ"מ לא משגיחין בה ומגבין לב"ח של הבעל ואם תפסיד תפסיד ואפילו תפסה האשה מוציאין מידה ונותנים לב"ח ע"ש בהכרעת בעה"ת נגד הר"י ברצלוני:

מכסות אשתו וכו' דהוי כמכר לאשתו ואין ב"ח גובה מטלטלין מלקוחות מיהו אם כתב לב"ח מא"ק ודאקני מדינא דגמ' גובה ממנה דמה בכך שלקחה הוא טורף משעבדי אבל עכשיו דיש תקנת שוק כמש"ל סימן סמ"ך אף זהו בכלל התקנה ולכך השמיטו הש"ע סמ"ע וב"ח:

שצבען לשמן כי בהך אף דלקוחים ועומדים מ"מ בשינוי ההוא קנאם:

ולא מספרים וכו' והיינו דכבר זכו בהם בניו וה"ל כלקח ומכרן דאין ב"ח טורף אותם אבל אם לא זכו בהם רק למדו מתוכו אפילו מספרים שהוא לומד אותם ב"ח טורף מכ"ש מספרים שלומדים מתוכו בניו:

אבל בגדי שבת וכו' דאין דעתו להקנות להם לחלוטין רק שיהיה ברשותו ליתן להם להלבישם אבל הם שלו וב"ח גובה ונראה אם הבעל אומר שנתן להם במתנה גמורה נאמן דהא מגו דנותן להם עכשיו במתנה גמורה והא תו א"י ב"ח לגבות הימנו אם לא אם יש לב"ח מא"ק דאפשר אם נותן בזמן הסידור לאחר למתנה לא שייך תקנת שוק ולכ"ע ב"ח גובה ולית ליה מגו וצ"ע אבל זולת זה ודאי יש לו מגו דכל כמה דלא הגבהו לב"ח יכול ליתן מתנה ואין ב"ח מוציא ממנו. מיהו במרדכי פרק נערה שנתפתת' משמע דצריך שבועה וצ"ע הא יש לו מגו ואולי הוא למ"ד לא אמרינן מגו לפטור משבועה:

אם היה טבעות וכו' ובזה אף י"ח מודים דאין דרך להקנות במתנה אבל אם ידוע שנתן להם מתנה אפילו מטבעת אין לב"ח כלום ועיין בס"ק הקדום אם הבעל נאמן במגו:

היא נאמנת בטור כתב בשבועה דס"ל דהואיל דהם בחזקת הבעל הוי כנוטלת ולכך צריך שבוע' או די"ל דנשבעת היסת דמיירי דהבעל מכחיש דאל"כ בלא"ה נאמן במגו כמש"ל וא"כ ה"ל טענת ברי ע"פ הבעל:

אם עדיין הנדוניא וכו' עיין תומים שדין זה צ"ע ומיירי דוקא אם אין לה מזונות כלל ע"ש:

ואפילו נשבה וכו' אבל אם בידו יכול לפדות עצמו ואין האשה יכול' לעכב שמאבד כתוב' ונדוניא שלה ועיין תומים:

איצטלא בת ק' לאו דוקא רק הרצון בגד חשוב יותר ממה שדרך הבינונים ללבוש:

שאין מסדרין וכו' וה"ה להך דיעה ליכא גביה מצות השבת עבוט וכתב הג"ת דה"ה במס הקהל ג"כ הך דינא דהוי כמו ערב:

אם נשבע וכו' עיין תומים כי דין זה במחלוקת שנויה ע"ש:

ש"ך ס"ק י"ד שמוציאין נ"ב ובזה"ז עיקר מחיתם ליקח בהקפה ולמכור בהקפה בחנות ואם יורדין לחנות ליקח סחורתו הוה בכלל נפש הוא חובל ע"כ נוהגים לקבוע זמנים ו?ערמין לפרעון אחת לאחת כדי שלא יפול מטה לגמרי ואלקים נצב בעדת אל כנלע"ד:

שם מחבר רסעי' כ"ד אין נ"ב עיי' אה"ע סי' ק"ב סעי' א' בהג"ה.

סעיף א' מ"ע להלוות לעניי ישראל וכו'. נ"ב ע' פרש"י בשבועות פרק וא"ו דצ"ט ע"ב ד"ה חלה על שניהם ששניהם נענשין בה דה"ל למסור ממונו ביד נאמן. מזה משמע דאינו מחיוב להלוות רק למי שיודע שהוא נאמן אבל בלא"ה אינו מחיוב להלוות דא"ל רק בפקדון אמר כן דא"כ בהלואה לא תהי' חלה על שניהם והרי בבריית' נקט סתמא דבשבועת הדיינים אומרים לו כן מוכח דבכל שבועת הב"ד אומרים כן וחלה על שניהם. וכן הוא בש"ע סי' פ"ז. ואם בהלואה הוי טעם אחר ל"ל בפקדון הך טעמא. ובע"כ גם בכל שבוע' הוי כן ובע"כ גם בהלואה הוי כן. ומוכח דאיני מחויב להלות רק למי שיודע שהוא נאמן ובאמת פרש"י צ"ע מי דחקו לכך יופי ה"ל לומר דה"ל להלות בעדים ואי עשום פרעון ה"ל ללות בשטר או לומר אל תפרעני אלא בעדים וצ"ע. והנה באמת בסמ"ע סי' פ"ז סקס"א נתן טעם אחר דהו"ל להשוות עמו וצ"ע שלא ראה פרש"י שמפרש טעם אחר ובאמת על פרש"י קשה עדיין מה יעשה בניזוקין וכדומה דל"ש האי טעמא ולמה כלל הברייתא כל שבועת הדיינים שאומרים כן ולהסמ"ע א"ש וצ"ע בזה ודוק: שם באותו סעיף. נ"ב הנה הב"ח כתב בסי' זה הובא בב"ש סי' צ' בקצה"ח כאן דהיכי דיש בע"ח הרבה והלוואת אחד או דבר דאתו מחמתו הוא קודם ולמד כן מדברי הבעה"ת שהביא הב"י סי' זה באשה שלותה וכו'. הנה לדעתי הדבר צ"ע מאוד. דמה ענין זה לזה ולא דמי כעוכלא לדנא דהתם מיירי הבעה"ת לענין הבעל דאין לו תורת בע"ח רק יורש או מה שקנתה קנה בעלה ובזה החכמים לא הקנו לו רק שלה ולא של אחרים. וכל דהוי של אחרים בעין אינו יורש ולא הקנו לו חכמים ולא עדיף ידו מידה לענין זה וכיון דהיא עצמה מחויבת להחזיר לו לכך גם הוא מחיוב לשלם. וכן מ"ש הב"ח בשם הטור בסי' ק"ח וסי' ר"פ התם מיירי הכל בנדון יורש הבא לירש ואינו בע"ח בזה לא עדיף ידו מיד הלוה עצמו ומה שאינו שלו אינו יורש. אבל באם חייב לכמה בע"ח אז כיון דהמלוה להוצא' ניתנה ונחשב של הלוה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת אפי' כשהוא בעין א"כ נשתעבד כסף זה לכל בע"ח לכך הוי כשל הלוה עצמו ויד כולן שוין בו ואין לו דמיון זה לזה כלל. ולענין בע"ח יד הבע"ח עדיף מבע"ח עצמו ודוק וצ"ע: הנה בקרקע כה"ג אם מכר לו קרקע ונתחייב לו דמי המכירה ואח"כ יש עליו כמה בע"ח אם המה שוין אי נימא נמי כיון דהקרקע שלו הוא. הוא קודם לדמי המכירה לכל בע"ח. והנה מדברי הקצה"ח סי' ק"ד סקי"ד שהקשה ע"ז משבח משמע דס"ל להב"ח אף בקרקע הוי כן אבל באמת אין ענין זה לזה בכלל. דהב"ח וראייתו מבעה"ת מיירי רק בהלואה של מטלטלין ומעות כזה כיון דאין שיעבוד וסמיכות בע"ח עליהן לכך בזה י"ל דזה הוי גוף הדבר שלו הוא קודם גם בהלואה לא הקנה לו גוף הממון רק הלוה עליו. והרי יש דעה בש"ס לחד דעה דמלוה הוי ברשות בעלים לחזרה כשהיא בעין לכך נהי דקי"ל דאינו ברשות בעלים עכ"פ לענין זה הוי ברשות בעלים לענין דהוא קודם לגבות'. אבל באם מוכר לו איזה סחורה לפי טעם השני הנ"ל או עכ"פ במוכר לו קרקע או בית דהוי סמיכת בע"ח על הקרקע. וזה מדינא משועבד לכל בע"ח ולכן בזה הוי כולן שוין ואזיל ליה קושית הקצה"ח משבח דהתם הוי קרקע והוי מכירה ממש בזה הכל מודים דיד כולם שוים. וז"ב לפענ"ד וכיון דבלא"ה דעת הב"ח הוי חידוש ואין לו ראיה לכך הבו דלא לוסיף עלה הוא ובקרקע ודרך מכירה ודאי אין הדין כן ודוק היטב כנלפענ"ד נכון לדינא. והנה בדין השבת העבוט אם מהני מחילת הלוה או לא ע' בחיבורי לי"ד מהדורא ד' סי' קס"ה מ"ש שם וגם מ"ש התוס' דהברכ' הוי רבית ובביאור הש"ס ב"מ דף ק"ד הכל ביארתי שמה בעזה"י היטב הדק:

סעיף ח כלים שעושה בהם אוכל נפש וכו' נ"ב ע' בסמ"ע מה שהק' ע"ז ולענ"ד א"ש דכוונת הש"ע דהמלוה בעצמו חבל כלי של או"נ אז כיון דעבר על תרי לאוין שהוא עצמו חבל שאסור אף באינו או"נ גם סבל כלי של אוכל נפש דהוי עברה אף לשליח ב"ד. ולכך נהי דלכ"א בפ"ע מהני שמחזיר לו בעד צרכו. אבל לתרתי יחד לא מהני כלל מעשיו. חדא כמו דאמרינן בעלמא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כן ה"נ לא מהני מה שמשיב לו בעת צרכו לעקור תרי לאוין. ועוד כיון דלולי דגלי קרא הוי אמרי' לא מהני מעשיו אף בחד לאו. רק דגלי קרא דמהני כמ"ש הסמ"ע והיינו רק היכא דגלי קרא בחד לאו. אבל באם עבר שני לאוין בכ"פ דליכא גלוי מקרא הדרינן לסברא דל"מ מעשיו ולכך דייק בלשונו ואם חבל כלומר שהמלוה עצמו חבל אז מחזיר בע"כ לגמרי וא"ש ודוק היטב:

סעיף כז נ"ב ע' בהשמטות לחיבורי נ"ז סי' רכ"ח שכתבתי שם דבבגדים שעשה לבניו לנשואין לכ"ע אין בע"ח גובה מהם אף שעדיין לא נשאו אף לדעת המחבר ע"ש מה שכתבתי לברדיטשוב: