שולחן ערוך, חושן משפט צ״א: חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסים ובו ט סעיפים: – עם 18 מפרשים

חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסים ובו ט סעיפים:
חנוני נאמן על פנקסו כיצד בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלי סלע והוא מודה שא"ל כן או שיש עדים בדבר והחנוני אומר כבר נתתי להם והפועלים אומרים לא קבלנו ממנו כלום שניהם נשבעין כעין של תורה ונוטלים מבע"ה וצריכים שישבעו כל אחד בפני חבירו חנוני בפני פועלים ופועלים בפני חנוני כדי שיתביישו יותר (ודוקא בדאיתנהו לתרווייהו) (ר"ן פרק הנשבעין) והוא הדין אם א"ל הלויני מנה ופרע לבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעה"ב לשניהם (ואין נשבעין ביחד אלא בזה אחר זה) (הגהות שניות דמרדכי ריש ב"מ):

בד"א כששניהם לפנינו ותובעים מבעה"ב אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד: הגה וי"א דדוקא באם מת החנוני ואתו פועלים נוטלין בלא שבועה דהרי ודאי נתחייב להם ולא ידע אי פרע אבל אם מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע מה שנתן לא יטול אלא בשבועה דילמא לא נתן כלום (טור בשם הרמ"ה והמגיד פט"ז דמלוה ור"ן פרק הנשבעין ופרק האיש מקדש):

בד"א בחנוני המקיף (פי' נותן בהמתנה) לבעל הבית ופורע לו כל חובותיו ואח"כ פורע לו בעל הבית אבל אם הקדים בע"ה מעות לחנוני וא"ל תן לפועלים סלע אם המחם (פי' הישיר ומסר הפועל לחנוני מן ומחה על כתף ים כנרת) אצל חנוני במעמד שלשתם והפועלי' נתרצו אין לפועלים על בעל הבית כלום והחנוני נשבע היסת ונפטר ואם שלא במעמד שלשתם המחם אצל חנוני נשבע חנוני לבעל הבית היסת שעש' שליחותו ונפטר והפועלי' נשבעי' לבעל הבית כעין של תורה שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלים מבע"ה וי"א שגם זו היא שבועת היסת: הגה מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע (כמה) נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע (מהרי"ק שורש י' ותשובת מיימוני ספר קנין סי' ז'):

יש מי שאומר שאפי' אין החנוני טוען ברי שנתן אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך הרי הוא כברי הואיל ויש רגלים לדבר שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים (ויוכל לישבע על זה והוא הדין דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת) (תשובת הרא"ש כלל פ"ו וכלל ק"ג סי' כ"ג):

יש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפי' להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת (וע"ל סוף סי' ק"ז):

אמר החנוני אתה אמרת לי ליתן לפועליך מנה והוא כופר ואומר לא אמרתי לך כלום נשבע בעל הבית היסת ונפטר ואם מודה בנ' נשבע שבועת התורה שלא ציוהו אלא חמשים ואם אמר חמשים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

אם לא נתן בעל הבית לחנוני קצבה כמה יתן לפועליו אלא א"ל תן להם מה שצריכים אם אין הפועלים לפנינו או מתו החנוני נאמן לומר כך וכך נתתי להם ונוטל מבעל הבית בלא שבועה הגה וי"א דאף אם הפועלים בכאן והחנוני נתן להם יותר משכרן הואיל ולא נתן קצבה כמה יתן להם הרי החנוני נשבע ונוטל (ב"י בשם התרומות שער כ"ט):

קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע חנוני אומר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלים ממנו אבל לא החנוני:

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחים ברשות הרבים והחנוני תובע הדינר והלוקח אומר נתתיו לך והשלכת לתוך כיסך הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחים ברשות הרבים ואמר החנוני דינר זה הוא דמי פירות שכבר נתתי לך והולכתם לתוך ביתך החנוני נשבע בנקיטת חפץ וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות הצבורים ברשות הרבים אם הודה השולחני שמכרם ועדיין לא נטל הדינר נשבע הלוקח (השולחני) בנק"ח שנתן הדינר ונוטל המעות ואם לא הודה שמכרם לו אע"פ שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי מעות שכבר הוליכם הלוקח (לתוך ביתו) נשבע השולחני בנקיטת חפץ: הגה וכל זה שהפירות או המעות מונחים ברשות הרבים אבל אם כבר הכניס בעל הבית לרשותו והחנוני תובע הדינר בע"ה נשבע היסת ונפטר ואם אין הפירות או המעות ברשות החנוני ותבען בעל הבית החנוני נשבע היסת ונפטר (טור):

מודה. אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור בעה"ב אפי' מהיסת כיון דהפועלי' מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכתב דנשבע היסת או ש"ד כמו בס"ו דלא דמי להתם וכמ"ש שם. ש"ך:

שניהם. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב בעה"ב עד שישבעו שניהם ואז נוטלים שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני לא אמר שיתן בפני עדים וי"ל סברתי שהם נאמנים בעיניך וכ"כ הט"ו בסימן נ"ח סס"א בפורע ע"י שליח ע"ש עכ"ל הסמ"ע (ואפילו אם היה החנוני רגיל להפקיד אצל שכיר לא מהני בזה כ"פ בתשובת ח"צ סימן קכ"ו וע"ש) וכתב הש"ך ואפי' אם החנוני הוא עו"כ אם מכחיש לפועל או לבעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבוא' מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן ע"ב ולקמן ס"ס קפ"ה ע"ש ונראה דאף למש"ל סי' קמ"ט סי"ד דלכאורה משמע מדברי הה"מ דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עובד כוכבים מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל (ואם אמר לחבירו תן מנה לעובד כוכבים פלוני שאני חייב לו ונתנם לו בלא עדים והעובד כוכבים אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן עיין בכנה"ג שהביא בשם תשו' רדב"ז ח"ב סי' קפ"ז מה דינו ע"ש שכ' עוד בשם תשובת הרשד"ם חח"מ סי' ע"ח בלוי שאמר לראובן שיכתוב לשמעון שותפו כך והוא אומר שעשה כן ושותפו אומר שלא כ' לו כך. נשבעין ראובן ושותפו לוי מפסיד):

חבירו. היינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כ"כ הב"ח וכתב הש"ך דמשמע שהחנוני נשבע תחלה וכן נראה כו' ע"ש שכ' ג"כ על דברי הב"ח שאינו מוכרח:

בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כל א' לבעה"ב אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ הר"ן. סמ"ע:

הלויני. כלומר דלא תימא דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני וכן הוא בבעה"ת ודלא כהה"מ בשם יש מי שכת' ש"ך:

ביחד. בהגמ"ר מפורש הטעם דאז לא יהיה נראה כ"כ כשבועת שוא דבשעה שנשבע כ"א י"ל דאאמת קמשתבע משא"כ כשנשבעין יחד. סמ"ע:

אחד. זהו דלא כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אז היורשים מוציאין מבעה"ב בשבועה דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהי' על בעה"ב ב' תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בדין זה:

מת. וכתב בעה"ת ולאו דוקא מת אלא אפי' הלך למדה"י אע"פ שי"ל אולי יבא היום או מחר ויאמר שנתן אפ"ה כיון דהשתא ליתי' קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אך אם רצה להחרים סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים ע"כ וכ"כ הפוסקים והרמב"ם וגם המחבר בסי' קכ"א ס"י ונראה דאם קרוב וידוע שיבא יכול בעה"ב לומר הלא אין לך הפסד המתן קצת עד שיבא או תשבע ותטול מיד גם נראה דבהלך למדה"י דדינו ליטול בלא שבועה אף אם חזר זה והכחישו וצריך לשלם לו ג"כ מ"מ א"צ לישבע כיון שכבר נטל דגם מעיקרא לא תקנו חז"ל שבועה אלא כשבאים ליטול והשתא דבאין לפטור אין כאן שבוע' כלל. ש"ך:

פרע. דמן הדין היה לפועל ליטול בלא שבוע' מבעה"ב אלא משום פסידא דבעה"ב ולפייסו תקנו שישבעו לו פועלים והיינו דוקא כשמשלם ג"כ לחנוני משא"כ הכא עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הה"מ ושאר פוסקים שם:

ופורע. ואז אפילו המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את בעה"ב יכולי' לחזור בהם כמ"ש סימן קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום גבי החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום וכ"פ הב"ח. שם:

נתרצו. ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו כ"כ הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל ע"ז וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמועינן דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו ע"כ ויפה כוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפא ואם לא נתרצו דהיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכ"כ המחבר גופיה בסי' קכ"ו ס"ט די"א דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפירוש וכ"פ הרב שם א"כ ע"כ צ"ל דנתרצו דכאן היינו שפטרו בפירוש עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז):

כלום. כתב הסמ"ע דאפי' לדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה הממחה שעדיין לא נתן להנמח' כלום משא"כ הכא דהחנוני אמר שכבר נתן להפועל מה שא"ל בעה"ב ליתן עכ"ל והש"ך השיג עליו דמה בכך שאומר הממח' שנתן לו כיון דעדיין חיובו על בעה"ב דהא יכול לחזור בו ע"ש שהוכיח כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל:

נשבע. לפועלים ונפטר מהם דאילו נגד בעה"ב א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול ממנו. סמ"ע:

היסת. תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכ' דשבועת מלוה היא בנק"ח וכן איתא להדיא בבעה"ת דמשמע דשני דינים אלו שוים וכ"מ בהר"ן והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דבסימן קכ"ח ס"ט כתב סתם וישבע המלוה כו' בנק"ח ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א ונראה לדינא דגם כאן צריך לישבע בנק"ח כמ"ש סי' קכ"א. ש"ך:

ונוטל. הרמ"א סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דתני בפלוגתא דס"ב באם מתו הפועלים כו' דלסברת המחבר שם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב רמ"א שם גם כאן צריך שבוע' חמור' מיהו למ"ש בס"ז בשם מהרש"ל צריך לחלק דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי בהיסת גם אליבייהו עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי חדא דבס"ב ר"ל דנוטל אפי' בלא שבועת היסת והוא פשוט ועוד דמ"ש הרמ"א כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח וכ"ע מודים בזה והחילוק פשוט דבס"ב כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחתו נוטל בלא שבוע' וכ"כ בבעה"ת ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע כו' דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דכל היכא דליכא חזקת שליח כו' מדמי ליה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנ' וכן מבואר בא"ע סימן פ"ח ס"ז וע"ל סימן קנ"ח ס"ח וסימן שע"ה ס"ח ע"ש עכ"ל:

דידע. ז"ל הסמ"ע ע"ל סימן י"ד ס"ה בהג"ה בדין סרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבוע' שאני התם דההוצא' היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא לטובתו ומה"נ כתב הט"ו בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היתה ההוצא' לטובתו אע"פ שהי' מוכרח לכך עכ"ל והש"ך בשם אביו הגאון ז"ל מחלק בענין אחר ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ב וקע"ב ובתשובת עה"ג סימן קי"ט:

רגלים. אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכינן אפנקסיה כ"כ הרא"ש בתשוב' ומביאו הטור ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע את הנתבע אפילו היסת כיון דליכא רגלים לדבר דאל"כ מאי איריא פנקסו אפילו ברי לי נמי אינו נשבע ונוטל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א דה"ה דיכול כו' שסומך עליו שהוא אמת היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר וא"כ אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע ע"פ פנקסו ומ"ש בסימן ע"ה סכ"ג דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו היינו אפי' אינו יודע שפנקס אביו מדוקדק הוא אבל להוציא מיתומים בסעיף שאח"ז ודאי צריך רגלים לדבר ואומדנות מוכיחות כן וע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה. ש"ך:

לדבר. וכתב הש"ך כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר תוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מותו נשאר פנקס מכתב ידו שהי' כתוב בו זכרון המשכנות מהאלף זוז של ראובן למחצית שכר והיה כתוב שם ראובן בכל פתק ופתק של המשכנות והחזיר הרא"ש לראובן מעותיו אע"פ שהניח בן קטן וכ"פ בתשובת מהראנ"ח ר"ס ט"ו ע"ש ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ובתשובת מבי"ט ח"ב סימן ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סימן ר' ובתשובת מהרי"ט סימן ע"ב וע"ל ס"ס ר"ן וכ' בתשובת מהר"י ן' לב ס"ב סימן נ' דה"ה חמשין כתוב בפנקסו וחמשין אינו כתוב לא הוי מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כתב שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס שמונח לפניו אבל אם שוהה בנתיים אפשר ששכח ולא כתב בפנקס ע"ש עד כאן לשון הש"ך (אפילו אין שמו חתום על פנקסו כיון שמתקיים ממקום אחר יש לסמוך עליו אפי' להוציא מהיתומים הרדב"ז ח"א סימן ק"ח הראנ"ח ח"א סימן ט"ו. עלה א' אינו נקרא פנקס מהר"א ששון סימן ק"ל ולאו דוקא עלה א' אלא אפילו פנקס שכתוב בו חשבון אחד כל שאינו כותב שם כל חשבונותיו לא מיקרי פנקס מתברר מתשובת פליטת ב"י סימן י"ח ומיהו כתב שם דאם פנקס זה מכוון עם פנקס אחר גדול ממי שמקבלין חשבנותיו י"ל דמלאך המות אנסיה ולא העתיק בתוך פנקס הגדול. כנה"ג):

אמת. (וכל זה בפנקס המחייב את עצמו אבל לא המחייב את חבירו דלחיובי דידיה מהני ולא לחיוב חבירו מיהו ב' שותפין שאחד מהם הוא הנושא ונותן וכותב החשבונות וחבירו סומך עליו כל מה שימצא בפנקס ההוא מהני אפי' לחייב שותפו פליטת ב"י סימן י"ח ועיין במהר"א ששון סימן קל"ד. שם):

נשבע. כתב הסמ"ע זהו דלא כהר"ן שכ' דא"צ לישבע אפילו היסת הואיל אף אם הודה בעה"ב שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא כ"א בשבוע' א"כ לא הוה כפירת ממון וכמ"ש ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמוד' נשבע ונפטר נמצא דאין עליו חיוב ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דאין כאן פלוגתא דהר"ן מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא נטלנו הילכך כיון שלא היה יכול ליטול כ"א בשבוע' אינו נשבע היסת אבל כאן מיירי שמודים הפועלים שנטלו אלא שבעה"ב אומר שלא צוה אותו ליתן א"כ היה החנוני נוטל בלא שבוע' עכ"ל:

משלם. בבעה"ת כתב הטעם דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי כו' וכי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו כו' ואי מודי ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע משואיל"מ ה"נ גבי חנוני ע"כ ולי נראה דהכא בלא דינא דגרמי חייב כיון דבשבילו ובציוויו נתן ה"ל איהו לוה דמה לי הלוה לו או לשלוחו בשבילו והלכך אע"ג דבסימן שפ"ו ס"ב חלקתי על דברי בעה"ת גבי שורף שטר ע"ש מ"מ דין דהכא אמת לכ"ע. ש"ך:

בלא שבוע'. כ' הסמ"ע דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ ק' מ"ש מסס"ג בהג"ה מי שמוציא הוצאות כו' דנשבע ונוטל ולפ"ז פי' דשבוע' סתם אינם שוין דשם נשבע ונוטל ר"ל שבועת היסת ומ"ש כאן נוטל בלא שבועה פירושו בלא שבוע' חמור' וזה דוחק קצת עכ"ל. והש"ך השיג עליו וכתב דבבעה"ת מוכח להדיא דאפילו היסת א"צ כאן וגם מ"ש בס"ג דנשבע ונוטל ר"ל ש"ח בנק"ח (כמש"ל ס"ק ט"ו ע"ש) ומ"מ לק"מ דהחילוק מבואר כאן בטור כיון שתלה הדבר במאמר הפועלים ליתן להם כל מה שצריכים כאילו קצץ דמי עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש):

וי"א. אין הלשון מדוקדק וכך הל"ל ואם הפועלים בכאן כו' דודאי גם המחבר מודה בזה ואין כאן מחלוקת וכן הוא בבעה"ת להדיא ב' דינים אלו עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז):

אמר. הנה הש"ך האריך מאד בדינים אלו בפירושים שונים והגאון ח"צ בהגהותיו לט"ז גם בתשובותיו סי' קמ"ג השיג עליו וסתר כל דבריו והרוצ' לעמוד על אמתתן של דברים יעיין עליהם ואין כאן מקום להאריך וע' בתשו' רש"ך ס"ג סי' נ"ו שהאריך ג"כ לפרש המשנ' והגמרא שלא לדעת הרי"ף. ע"ש:

משנה שבועות דף מ"ה ע"א

וה"ה אם אמר תן לבני סלע והבן אומר שלא קבל נשבע החנוני בנק"ח ונוטל וכן הוא שם במשנה

בנקיטת חפץ כיון ששניהם באים ליטול רמב"ם

ממימרא דרבא שם דף מ"ז ע"ב:

טור כ"כ בה"ת בשער כ"ט וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה' מלוה ולוה דין ה' וכ' ה"ה ☜שיש מי שכ' שדין משנתינו אינו אלא בחנוני אבל בשאר שליחות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בדבר אם עשאו שליח אם לאו וי"א שדין השליח כדין החנוני וע"ש וכן דקדק הרב ב"ח בל' הטור וכתב והכי נקטינן:

שם בשם הרמב"ם שם בדין ה' וכ' ה"ה דין זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא סברת רבינו וקצת מן הראשונים ז"ל

בשם קצת מפרשים ושזה דעת הרמב"ן ז"ל והרמ"ה ז"ל

שם ס' ד' בשם הר"י הלוי כ"כ בה"ת בשטר כ"ט

שם בבה"ת בשם הר"י בן פלט שהשיב דגמרי' להא מלתא מהא דגרסינן בפרק ב' דקידושין האומר לשנים צאו וקדשו לי וכו' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים כו' (דף מ"ג ע"ב) וה"ה לעד אחד דמשתבע איהו דפרע ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו'

טור בשם הרמ"ה וכ"כ בה"ת בשם הרי"ף במסכ' קידושין

בה"ת בשער כ"ט בשם הר"י אבן מיגאש דכיון דחנוני לא שקיל מב"ה מידי לא עבוד רבנן תקנתא אפי' גבי פועלי' ושגם רבי' אפרים תפס על הרי"ף:

טור בשם ת' אביו הרא"ש ריש כלל פ"ו ודייק לה מדתנן במתני' והחנוני על פנקסו ולא קתני והחנוני אומ' לב"ה אתה אמרת לפועליך:

שם ושם בת' וז"ל שם ובנדון זה שניכר ששמעון היה רגיל לכתוב כל עניניו בפנקס ויש רגלי' לדבר שכל מה שכתוב בו שהוא אמת שהרי שטר ועדים וכו' וכל בעל עסק מוחזק בעסקיו המבוררת בפנקס שלו:

ל' הטור סי' ח' כן כ' בה"ת שם וכ"כ הרמב"ם שם דין ו'

שם בטור דבבע"ת

מימרא דרבה ב"מ ריש דף ל"ח ובשבועות דף מ"ז ע"ב

שם ושם חלק ב' דין ז'

כתב הסמ"ע בשם מהרש"ל דכשמתו הפועלים והקנוני לחוד בא וכו' דאינו נוטל בלא שבועה והכא מיירי דבע"ה יודע שנתן להם אבל אינו יודע כמה ולעיל ס"ב לדעת החולקים שהביא הרמ"א מיירי כשאין יודע הבע"ה אם נתן להם כלום

פי' הפועלים מכחישין החנוני ואומרים שלא כ"כ נתן להם וגם שלא כ"כ היה חייב להם הבע"ה סמ"ע

שם סימן י' בשם ה"ר יוסף הלוי כ"כ בה"ת בשמו שם בשער כ"ט ודוקא בשכיר שיש בה הנאה לקטן

שם בשמו כ"כ בספ"ה מה' טוען וכתב ה"ה שמפיר' בפ' הנזקין (גיטין דף נ"ט ע"א) שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכו' וכן נתבאר בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ז ט"א) שהקטן שחבל באחרים פטור לשלם לעולם וכו' ומתוך שני דברים אלו למדו קצת הגאונים שהכל תלוי בהנאת הקטן שחיובו הוא בדבר שיש לו בו הנאה מעשיו בזה קיימין והוא שיגיע לכלל הזמן הנזכר ובדבר שאין לו בו הנאה הוא פטור דהויא ליה דומיא דחבלית וחילוק נכון הוא וכו' וזו עיקר ובסימן ל"ו סס"ג סתם המחבר כדעת הרמב"ם

ל' הרמב"ם בפ"כ מהלכות מכירה דף ז' ממשנה שם בשבועות דף מ"ה ע"א

פי' שהגביהן הלוקח והניחן בר"ה

ברייתא א"ר יהודה אימתי וכו' שם דף מ"ח ע"א וכמ"ש הרי"ף דבא לפר' דברי חכמים וכתב הב"י שגם דעת הרא"ש כמ"ש שם

שם וביאר שם כיון שכבר יצאו מרשות המוכר והרי הן בר"ה:

וכתב ה"ה ג"ז באותה משנה ופסק כרבנן וכן פי' הרב רבינו מאיר ובחידושיו ג"כ פסקו כן וכן כתב הב"י שכן פי' הר"ן

וביאר שם שהרי לא הודה לו שמכרן מעולם

שם וכתב הרב המגיד פי' וכבר קבל נותן הדינר מעות והניחן ברשות הרבים וגם זה משנה שם

כ' ה"ה ג"ז משנה שם וכרבנן וכשהמעות הם בר"ה שאם היו ברשות השולחני אינו נשבע השולחני אלא היסת כמו שנתבא' בחנוני כמ"ש הרמ"א בהג"ה:

והוא מודה כו'. הלא"ה עס"ו:

כעין כו'. ירושלמי כמש"ל סי' פ"ט:

וצריכין כו'. ערא"ש שם וחדא מינייהו נקט דה"ה כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי. שם ר' אומר אומר אני שיהו אלו נשבעין בפני אלו מפני הבושה:

ודוקא כו'. עסמ"ע ועב"מ ג' א' התם כו' דא"ל חנוני כו' וע"ש ע"ט א"ב נימא ליה הב כו':

וה"ה אם אמר כו'. כן מוכח מפ"ב דקדושין מ"ג ב' והשתא דתקון רבנן כו'. ואף שכ' רי"ף שהשליח משתבע היסת היינו ליפטר ועס"ג:

זה בפני זה. עכ"ל:

ואין נשבעין כו'. וכ"כ בהג"א פ"א דב"מ ס"ג בד"ה אמר. כמ"ש בפ"ק דפסחים גבי שני שבילין דבבת אחת טמאים בזה אחר זה ד"ה טהורים וה"ה כאן ואף בכה"ג פליג בן ננס משום חילול השם ול"ד להתם דהתם כ"א אית ליה חזקת טהרה ואף בשא' נשבע היו מאיימין משום ספק וכ"ש כאן דודאי איכא שבועת שקר:

בד"א כו'. מדמדמי שם בגמ' שני מלוין כו' ואם היה מלוה אחד נוטל בלא שבועה וכמש"ל דאין נשבעין על טענת שמא ודוקא בששניהם תובעין כנ"ל:

וי"א דדוקא כו' וכמ"ש בב"ק בסופו קי"ח א':

אבל אם. דה"ל כאומר איני יודע אם אני חייב לך כמ"ש שם וכמ"ש שם קי"ד ב' המכיר כליו כו' וישבע כו' ובפ' האשה שנפלו המוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' וכ' ר"ח מהא שמעינן כל דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע ובלבד שהוציא ברשות כמו שם. וס' ראשונה ס"ל דל"ד דכאן איכא חזקה דחזקה שליח עושה שליחותו דסמכי' עליה אפי' באיסורי דחמור ואמרי' בפ"א דכתובות גבי הנושא את האשה ולא מצא כו' דמנה לי בידך והלה אומר א"י שפטור דוקא בדליכא חזקה דבריא ושמא בריא עדיף אלא משום דאיכא חזקת ממונא לאידך משא"כ אם חזקה ג"כ לאידך וכן בפ' המדיר (כתובות ע"ה ב)' אימא סיפא נכנסה כו' האב מהימן דאוקמה אחזקתה וחייב הבעל ואמר רבה שם תברא וקי"ל כר"ג ורבא מוקים כוליה כר"ג אלא רישא כאן כו' וכן רב אשי שם משום דמנה לאבא בידך ועבסה"ת שכ"ט ח"ב מ"ש בשם הר"י אבן פלאט ע"ש משא"כ במכיר כליו ומוציא על נכסי אשתו שאין ידוע כמה הוציאו לכך צריך שבועה:

בד"א כו' אבל כו' אם כו'. כמ"ש בפ"ק דגטין דמעמד שלשתן קנה וא"י לחזור בהן ול"ד במתנה אלא ה"ה בפרעון כמ"ש שם בהנהו גינאי משא"כ בחנוני המקיף דלא אמרי' במעמד שלשתן אלא דוקא מנה לי בידך שחבירו חייב לו משא"כ במקיף ומלוה לו וכמ"ש בפ' המקבל המחהו אצל חנוני כו' ושם בגמ' איבעי' להו חוזר כו' רבה אומר חוזר והלכת' כרבה דמתני' דייק כוותיה כמ"ש שם אמר רבה מנא אמינא לה כו' ודחיק רב ששת שם וכ' רב אלפס אע"ג דאמרי' בירו' כאן פ' כל הנשבעין הל' ה' והחנוני על פנקסו הדא דתימא בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בע"ה חייב כלום הירושלמי ס"ל כרב ששת ואנן קי"ל כרבה ומ"מ נלמוד מירושלמי בהקדים בע"ה מעות לחנוני וז"ש בד"א כו' כרבה:

ואם שלא כו'. ירושלמי הנ"ל הדא דתימ' בשלא כו' כנ"ל:

נשבע כו'. עבה"ג ופי' הרי"ף שם דשליח נשבע היסת דנשבע ליפטר ובמלוה דנשבע ליטול נשבע כעין של תורה כמו במתני' כאן וכמ"ש בירושלמי כנ"ל:

וי"א כו'. דכיון דכליל בגמ' תרווייהו משתבע איהו כו' ומשתבע כו' כמו בשליח היסת כן במלוה וה"ה כאן ועבה"ג וע"ל סי' קכ"א ס"ט שסתם כס' ראשונה:

מי שהוציא כו' וה"ה כו'. כמ"ש בפ' האשה שנפלו וכנ'ל:
(ליקוט) מי כו' וה"ה כו'. עתוס' דכתובות פ"א ד"ה ישבע פיר"ח מקשין כו' ומשני כו' ומסיים שם משא"כ כאן דלא ידע וברי ושמא כו' ומהא שמעינן כו' והביאו הר"ן שם: (ע"כ):

בכל מידי. והוא ברשות כנ"ל מי כו' ברשות חבירו וכמש"ל:

יש מי שאומר כו'. מדקתני על פנקסו וז"ש וה"ה דיוכל לישבע כו':

הואיל ויש כו'. כמ"ש שם במתני' כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי כו' אלא כו' וכ' הר"ן שם לא שיאמר כו' אלא בזמן שיש רגלים לדבר כדמפרש ואזיל כו':

יש לדון כו' היכא כו'. כמ"ש בכתובות פ"ה חדא דידענ' כו':

אמר החנוני כו'. במתני' לא שיאמר לו כתוב בפנקסי כו' ופי' בה"ת ריש שכ"ט שבזה היה דינו שבע"ה ישבע היסת כשאר טענות וז"ש ואם מודה בנ' כו' ואם אמר כו' ועבה"ג אבל הר"ן בשם הרא"ה כ' דבכה"ג אפי' היסת אינו נשבע דאפי' מודה לו אינו נוטל אלא בשבועה וכה"ג לא הוי כפירת ממון וכמ"ש בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ה א)' שאין חייבין אלא על תביעת ממון ושם ל"ב א' דתני' משביע ע"א פטור וכו' דכ"ע ע"א לשבועה אתי כו' ושם גופא אמר אביי כו' דחשיד מאן כו' מי יימר דמשתבעת וה"ה בשבועת הדיינים כמ"ש בירו' מה הפרט כו' בתביעת ממון כו' אבל הרמב"ם ובה"ת כאן אזלי לשיטתייהו שם"ל דנוטלין בלא שבועה כשאין מכחישים זא"ז ובכה"ג מיירי כאן וכ"כ הש"ך:

ואם מודה כו' ואם כו'. דקי"ל כר"ם דדאין דינא דגרמי וכי היכא בשורף שטרותיו ואמר שאין בה אלא חמשים נשבע ש"ד ואי טעין על נ' איני יודע ה"ל משוילו"מ ה"נ כאן דחזקה שליח עושה שליחותו וה"ל לידע מאי דפקדיה ועבבה"ת שם ח"ב.

ואם אמר כו'. מ' דאיירי שאין מכחיש אותו הפועלים דאל"כ לא הוי משולו"מ כמש"ל סי' פ"ט ס"ג בהג"ה וסי' צ' ס"ג עמ"ש שם:

אם לא נתן כו'. כמו בקצץ לעיל ס"ב כיון דסמך על מה שיאמרו הפועלים הוי כפסיקה דקי"ל בב"ב כ"ד א' דמשך ולא פסק לא קנה דלא סמכה דעתו פסק סמך דעתו ובע"ז ע"ב א' אמרינן כדשיימוה בבי תלת' דקנה כמו שיאמרו אלמ' כקיצות' דמי:

וי"א דאף כו'. עט"ז וש"ך דאין כאן מחלוקת וצ"ל ואם הפועלים כו' וכמש"ל דהוי כקצץ וכמ"ש בבה"ת שם דה"ל לפרושי כמה יתן וכמה אגרייהו ואיהו דאפסיד אנפשיה וכאלו קבל עליה כמה שיאמרו הפועלים וכפסק דמי כנ"ל ע"ש:

קטן כו' יש כו'. עבה"ג ס"ק ק' וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' טוען וש"ע סי' צ"ו ס"ג להדיא ואם טענו בדבר שאין לקטן כו' ואם היה כו':

ולהרמב"ם כו'. כמ"ש שם אבל חנוני כו' שאין כו' וזה החנוני כו' וכמ"ש בב"ב פ"ז ב' השולח כו':

וכ"ז כו'. כמ"ש בגמ' שם מ"ח א' תניא אר"י אימתי כו' וקי"ל כ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים כמ"ש בפ'ג דסנה' וספ"ז דעירובין וכולה מתני' בנשבעין ונוטלין איירי וה"ה בשולחני ובע"ה ועברי"ף ור"ן שם:
(ליקוט) אמר לחנוני כו' נתן הלוקח כו'. זהו שיטת הרי"ף ורמב"ם דר"י בבריית' ל"פ ארבנן דכ"מ שאר"י אימתי אינו אלא לפרש ומ"ש בזמן שהפירות צבורין קאי גם אסיפא דמתני' א"ל תן לי את הפירות כו' וכמש"ו ובא ליטול פירות כו' וער"ן. שיטת תוס' שם ד"ה נשבע כו' בשם ר"ת דנ"ג בר"ה כגי' שלנו וכן ברא"ש ל'ג בר"ה ומפ' ברישא שנתן החנוני הפירות לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן בע"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלן חנוני דמפ' דסיפא שהדינר מונח ולא הפירות ע"ש וכ"כ הטור. ולפי' הרי"ף והרמב"ם ר"י ומתני' פליג אסיפ' ואמר דבין ברישא בין בסיפא נוטל בע"ה בשבועה דהפירות הם קרובים לבע"ה ועבפי' הרמב"ם במתני' ואימתי דבריית' בא לפרש בין דברי ת"ק בין דברי ר"י דהפשילן א"צ שבועה כלל קודם שנתקנה היסת לדידן רק היסת. ולתוס' פליג ר"י בין ברישא בין בסיפא דלעולם נוטל בע"ה שלא בשבועה ואימתי לפרש דברי ת"ק אימתי פליגי רבנן עלי בזמן כו' אבל כו' מודי לי וכ"כ הרא"ש. ונמצא מחולקין ארי"ף בה' דברים א' שמפ' סיפא בדינר מונח ב' דל"ג בר"ה ג' דר"י ס"ל בלא שבועה ד' דפליג ר"י גם ארישא ה' דאימתי קאי רק את"ק. והר"ן ב' הראב"ד פי' דרישא מיירי שהפשילן הקופה לאחוריו ובדין הוא שיטול בע"ה שלא בשבועה אלא תקנתא עביד רבנן דלשבע כיון דעודם בחנות כו' וסיפא מיירי שצבורין ע"ג קרקע ופליג ר"י ארישא לבד ואמר שיטול שלא בשבועה אבל בסיפא מודה ואימתי לפרש דברי ר"י אימתי אני מודה לרבנן כו' אבל כו' בזה אני פליג וללמדך שאם אין הפירות צבורין אין כלל שבועה לחנוני אף לרבנן וגם הראב"ד ל"ג בר"ה וער"ן. וסמ"ג ב' ר"ח פי' כפי' הרי"ף אלא שמפ' סיפא שהדינר מונח בר"ה ולא הפירות. ורש"י פי' במתני' דר"י ארישא פליג כו' ופי' דשבועה דמתני' שבועת היסת דמפ' דמיירי שהפשילן בקופתו לאחוריו ובסיפא הדינר ביד החנוני וכן הפירות ואר"י אימתי לחלוק על ת"ק ברישא דדוקא בצבורין ישבע ולא בהפשילן לאחוריו אבל דבריו תמוהין כמו שהקשה תוס' דעדיין לא נתקנה היסת ובהדיא קא' כאן בירו' אר"ז כולן כעין שבועת התורה כו' אבל י"ל כפי' ובשבועה כעין ש"ת כיון דעודן על כתיפו ובסיפא שהדינר עדיין ביד החנוני שנתן לו לפנינו ונשבע החנוני ונוטל הדינר וכן ברישא בפירות (ע"נ):
(ליקוט) ולשיטת סמ"ג צ"ל כשיטת התוס' דר"י ס"ל שלא בשבועה ואימתי לפרש דברי חכמים וכלל השיטות לרי"ף סיפא נמי דהפירות צבורין ולר"ח סיפא הדינר מונח וכ"ה לשיטת התוס' אלא דל"ג ברה"ר אלא דמונח בחנות וכ"ה לרש"י אלא דמיירי דמונח ביד הבעלים רישא ביד הבע"ה וסיפא ביד החנוני ואימתי לרי"ף לפרש דברי שניהם ולר"ח ותוס' לפרש דברי חכמים ולרש"י לחלוק על חכמים ושיטת הראב"ד ע"ש (ע"כ):

שניהם נשבעין. וכתב הש"ך דאפי' החנוני הוא נכרי אם מכחיש לפועל או בעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבואר מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' ע"ב ונראה אפי' לפמ"ש סי' קמ"ט דלכאורה משמע מדברי הה"מ פי"ד מטוען דאין נשבעין היסת ע"פ ברי של כותי מ"מ הבא ליטול אפשר דכ"ע מודי דאינו נוטל אלא בשבועה ע"ש: ולענ"ד הך ברי דא"י לא מעלה ולא מוריד הכא בדין חנוני ופועלים והוא דנראה אם החנוני א"י והפועל ישראל נוטל הפועל בלא שבועה דהא היכא דאינו משלם אלא תשלום א' כגון שמת החנוני והפועלים לבדן תובעין נוטלין הפועלים בלא שבועה ואפילו הכחישן החנוני בעודו חי וא"כ ה"נ אינו משלם אלא תשלום א' דהא חנוני חשוד דינו לילך בפחי נפש ואינו נוטל כלום וכמ"ש הרמב"ן וכן הוא דעת הרמ"א והסמ"ע ואפי' לדעת בעה"מ דחנוני חשוד נוטל בלא שבוע' היינו מטעמא שכ' בעה"ת שער כ"ש בשם תשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דלא דמי למנ' לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי דפטור דהכא איכא גבי חנוני חזקה בהדי ברי ושמא והיינו דחזקה שליח עושה שליחתו ע"ש וא"כ הך חזקה ל"ש כי אם בישראל דחזקתו אינו משנ' ואם הפועל א"י וחנוני ישראל בזה ודאי צריך החנוני שבועה אע"ג דנימא דלא הוי טענת ברי דכיון דדינא דחנוני אין לו אלא בשבועה וא"כ אפי' אם מתו הפועלים אין החנוני נוטל אלא בשבועה ומשמע דאפי' לא הכחישו כלל את החנוני בברי מ"מ צריך הוא לישבע דאין דינו כ"א בשבועה על פי תקנת חכמים לפי דעת הרמב"ן ונמשכין אחריו הרמ"א והסמ"ע ודוק:

חנוני בפני פועלים. כתב הש"ך מהל' משמע דחנוני ישבע תחלה וכ"נ דהא כששניהם אין נשבעין בע"כ צריך לשלם לפועלים ולא לחנוני א"כ הפועלי' יאמרו דלמא החנוני לא ישבע ע"כ: ונראה דזה ראוי לפי שיטת הרמב"ן והנמשכין אחריו דדינו דפועל מדינא ודינו דחנוני מתקנה דה"ל א"י אם נתחייבתי ולכן הפועל נוטל כשאין החנוני לפנינו והחנוני אינו נוטל אלא בשבועה אפי' אין הפועל לפנינו ומש"ה צריך החנוני לישבע תחלה דאם לא ישבע דינו דפועל ליטול שהוא יותר בריא אבל לדעת בעה"מ וש"ע וגם הש"ך הסכים לדבריהם א"כ דינו דחנוני מן התורה כמו דינו דפועל א"כ נראה דיטילו גורל מי ישבע תחלה:

או שמתו הפועלים ע' ש"ך מיירי בפועלים שאין להם יורשין או שאין יורשים יודעין שאביהם הי' פועל שלו ע"ש והוא תמוה שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשין וכן מ"ש שאין היורשין יודעין נמי תמוה דכיון דבעה"ב יודע הרי אינו יוצא ידי חובתו עד שיחזיר ליורשי הפועל ואפשר דכיון דטעמא דפועל דינו ליטול משום דהוי בעה"ב א"י אם פרעתיך וכבר כתבו הט"ז והש"ך בסי' ע"ה דהיכא דלא תבעו ואמר חייב אני לך מנה ואיני יודע אם החזרתי דפטור אפי' הלה משיב ברי לי שלא פרעת כיון שאינו יודע מהלוא' פטור ע"ש וא"כ הכי נמי פטור בעה"ב מלשלם ליורשי הפועלים דנהי דבעל הבית הוי ליה איני יודע אם פרעתי ויורשי הפועל ה"ל כטוען ברי דאנן טענינן ליה אבל אם אין יודעין שהיה פועל שלו א"י טענת ברי מהלואה והוי כמו לא תבעו דפטור אפי' אומר איני יודע אם פרעתי:

שהרי אינו משלם. הוצרך לטעם זה אפי' החנוני והפועלים היו טוענין ברי בפני ב"ד והיו מכחישים זא"ז בחייהם דאל"כ אפי' הי' משלם שנים לא היו צריכים לישבע כ"כ הש"ך בדבריו הראשונים וזה עיקר. מיהו נראה דשבועת היסת צריך ועמ"ש בס"ק ט':

מתו הפועלים. והיינו אפי' לא היה הפועל מכחיש לחנוני בעודו חי אפ"ה צריך שבוע' לדעת הרמב"ן דאין דינו אלא בשבוע' מתקנת חכמים אבל מדין תורה אין לו כלום:

דלמא לא נתן כלום והוא דעת הרמב"ן דאין לו לחנוני ליטול כ"א בתורת תקנה דהוי א"י אם נתחייבתי וז"ל הרמב"ן טעה בחנוני על פנקסו שדינו מה"ת לילך בפחי נפש כו' וההיא טעמא דפרישו סבוראי משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה טעמא דתקנה הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא אמר בסהדי הב לי' ה"ל לתיקוני ולא לעותי ואם תמצא לומר נמי פשע בהא אפ"ה פטור עכ"ל ובש"ך בסי' צ"ב כ' שם וז"ל לא ירדתי לסוף דעתו דהא משמע בפ' הכותב גבי עובדא דאבימי דדוקא כשהזכיר לו שקול שטרא הא לאו הכי לא מתחייב למיתיב לי' באפי סהדי וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם ודוחק לומר דכל הפוסקים הנ"ל מיירי מתקנ' וס"ל דכי היכא דתיקנו בחנוני תקנו בשאר שלוחים דפשט דבריהם לא משמע הכי כלל ע"ש. ואין כאן קושי' דהתם בעובדא דאבימי אין דעתו לחזור ולתבוע לא הוי פשיע' אם לא הזכיר לו שטרא במה שלא נתן לו בסהדי אבל חנוני דדעתו לחזור ולתבוע היה צריך למיתיב בסהדי דוקא וכיוצא בזה מחלק הש"ך בסי' ק"ל סקי"ב במ"ש הש"ע דאם פרע הערב ולא לקח השטר דה"ל פשיעה וע"ש שכ' דאע"ג דכ' בעה"ת ומביאו ב"י בסי' נ"ח דאע"ג דהזכיר שטרא כל שלא אמר קח את השטר פטור משום דערב שאני כיון שהוא נותן מעות ע"ד לחזור ולתבוע הלוה לא היה לו ליתן בלא שטר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה ולשיטת בעה"מ דס"ל דחנוני נוטל מדינא וכן דעת הש"ע ולא הוי פשיע' מה שנתן בלא סהדי אפילו לחזור ולתבוע והתם בערב ס"ל לש"ע דהוי פשיע' מה שלא לקח השטר כיון דדעתו לחזור ולתבוע צ"ל דס"ל לש"ע דהיכא דאיכא שטרא הוא דאמרינן כיון דדעתו לחזור ולתבוע לא היה ליתן עד שיקח השטר אבל היכא דליכ' שטרא אפי' דעתו לחזור ולתבוע אין דרך למיסב בסהדי כל דליכא שטרא ואכתי צ"ע ולכן מסתבר כדברי הרמב"ן וכמ"ש ועמ"ש בסי' ק"ל סק"ד:

נשבע בעה"ב כ"כ הטור והוא מדברי בעה"ת. אבל הר"ן כ' בשם הרא"ה דא"צ לישבע אפי' היסת הואיל ואף אם מודה בעה"ב שאמר לו ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כי אם בשבוע' לא הוי כפירת ממון דמי יימר דמשתבע ע"ש והנה ז"ל בעה"ת שער כ"ט ח"ב ואם אמר נ' וכו' והשאר איני יודע משאיל"מ דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי כי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו דהוי בי' מאה וא"ל אידך אינו אלא נ' משתבע כדין מודה במקצת ואי לא מודה ששרפו משתבע היסת ואי מודה ליה במקצת ועל השאר אומר א"י משואיל"מ ה"נ גבי חנוני כיון דחזק' שליח עושה שליחותו ודבר הגורם לממון כממון הכי דיינינן דכמאן דטען עלי' בגוף הממון דמי עכ"ל. והוא תמוה בעיני כל מעיין דאיזו דמיון דבר הגורם לממון לדין חנוני על פנקסו ומדברי הש"ך נראה שהבין דמה שהחנוני ניטל הוא ע"פ דינא דגרמי לפי שנתן ע"פ צווי בעה"ב אבל כבר דחה הוא עצמו דודאי אין זה דינא דגרמי ע"ש. אמנם נראה ביאור דברי בעה"ת דהוא לשיטתו דפוסק כר"ש דאית ליה דבר הגורם לממון כממון ולפי שסובר דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון תרווייהו כחדא הוי וחד טעמא וכמ"ש בעה"ת בשער נ"א ח"ד ז"ל גם הראב"ד כתב בתשובותיו הריני מוסר לך מה שנרא' לי לענין פס"ד והלכ' למעש' פלוגתא דר"ש ורבנן הוי יודע שדעתי נוטה לקבוע מסמורות כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ודינא דדבר הגורם שייך בדינא דגרמי עכ"ל וזה הוא שרצה בעה"ת לומר כאן דקי"ל כר"מ דדאין ד"ג ודבר הגורם לממון כממון דמי וכי היכא דשורף שטר ומודה במקצת בעי שבוע' ומשום דדבר הגורם לממון כממון דמי בודאי למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון ליכא שבועה בשורף שטר כיון דאין גופו ממון אפי' למאן דדאין דינא דגרמי אלא משום דהוי דבר הגורם לממון כממון הוי גופו ממון וכיון דהוי דבר גורם לממון כממון א"כ ה"ה כאן בחנוני בעי שבוע' דאע"ג דמי יימר דמשתבע גורם לממון הוי וכדמשמע מלשון רש"י בשבועות פ' שבועת העדות דאמרינן שם הכל מודים בע"א שכנגדו חשוד על השבוע' ופריך דחשיד מאן אלימא דחשיד לוה דא"ל מלוה כו' מי יימר דמשתבע ופי' רש"י ז"ל ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור ע"ש וכיון דלר"ש כה"ג הוי כפירת ממון א"כ ה"ה הכא בעי בעה"ב שבוע' דחנוני תובע גורם לממון וכממון דמי וז"ב) (גם מדברי בעל העיטור משמע דתליא בדבר הגורם לממון ע"ש דף ס"ב תשוב' ראובן שהוציא שט"ח על שמעון בענין שנתרצ' בהיפוך שבוע' ומתו העדים ונתקיים אחד מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבוע' דע"א ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהיפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי עכ"ל ומבואר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון בעי שבוע' כה"ג והוא כמ"ש ולפ"ז קשה על הטור שפסק כבעה"ת דנשבע היסת דהא כיון דבעה"ת לשיטתו דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וכמ"ש ואנן לא סבירא דבר הגורם לממון אלא דיני דגרמי אבל לא הוי כממון דהא כ' בטור וש"ע סי' צ"ה דאין נשבעין על שטרות ולמ"ד כממון דמי א"כ שטרות לא אימעט כלל וכ"כ בסי' רכ"ז דאין לשטרות אונא' וצ"ע ואפשר ס"ל להטור בשאר דוכתי כר"ש דבר הגורם לממון כממון אבל בשטרות לא הוי כממון וכדאמרי' בב"ק דף צ"ח דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדבר שעיקרו ממון אבל שטר לא הוי עיקרו ממון אבל הבעה"ת ס"ל דהא דאמרי' דמוד' ר"ש בשטרות היינו לרבנן דלא ס"ל דיני דגרמי אבל לדידן דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי גם שטרות הוי גופן ממון: אמנם קשה לפי דעת בעה"ת דגורם לממון כממון ובעי שבוע' אם כופר בו א"כ הא דכתבו כל הפוסקים דאין נותנין שבועה על שבוע' וכמבואר בסי' צ"ג כשהתובע אומר לא חלקנו ונתבע אומר כבר חלקנו דאין משביעין ע"ז ומשום דלא הוי כפירת ממון ולא מצינו שום חולק בו ולפי מ"ש בעה"ת דגורם הוי כממון א"כ למה אין נותנין שבוע' על שבוע' הא בש"ס משמע דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון משביע עד א' חייב כדאי' פ' שבועת העדות משביע ע"א פטור ור"א בר"ש מחייב ומוקי פלוגתייהו בדר"ש דאמר דבר הגורם לממון וכ' רש"י וע"א גורם לממון הוא שאלו הוא העיד הי' מחייבו שבועה ורוב ב"א אין נשבעין לשקר והי' משלם ע"ש הרי דכפירת שבוע' נמי הוי גופו ממון למ"ד דבר הגורם לממון ולא מצינו לחד מן הפוסקים שיאמר כן להשביע שבוע' על שבוע' ואלו למ"ד דבר הגורם לממון הי' ראוי להשביע וכמ"ש ולכאור' תיקשי גם לדידן דלא ס"ל דבר הגורם לממון כיון דעכ"פ דינא דגרמי ס"ל ועכ"פ שבועת היסת נשבעין אפי' בדבר שאין גופו ממון דהא אפי' על שטרות נשבעין א"כ לישתבע שבועת היסת על כפירת שבועת השותפין כיון דמידי גרמי לא נפק וכדמוכח בש"ס דלמ"ד דבר הגורם לממון הוי ממון ממש ולדידן ישבע היסת אלא כיון דהא דאין נותנין שבוע' על שבוע' היינו דוקא בשבוע' דדבריהם וכמ"ש רבינו האי והובא בטור סי' פ"ז ומשום תקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ ניחא דהא בכפירת שבוע' דאורייתא באמת צריך היסת ובשבוע' דדבריהם הוי תקנתא לתקנתא ואולי טעמא דרבינו האי דבכפירת שבוע' התור' צריך היסת הוא מטעמא דידן כיון דעכ"פ גורם לממון הוא ואפי' לאו כממון היסת מיהא נשבעין עליו כמו בשטרות אך לדעת בעה"ת דאפי' שבוע' דאורייתא נשבעין על כפירת דבר הגורם לממון א"כ בכפירת שבועת התור' ישבע שבועת התור' כגון היכא דאי' ע"א דחייב שבועת התור' כבר וזה כופר ישבע להכחיש העד וכמ"ש וצ"ע ואולי לא אמרי' משביע ע"א הוי גורם לממון היינו כמ"ש רש"י שם דף ל"ב שאלו העיז היה מחייבו שבוע' ורוב ב"א אין נשבעין לשקר והי' משלם ע"ש ומשמע היכא דא"י אם לשקר נשבע ל"ה גורם לממון דדוקא לשקר אין נשבעין והתם כיון דהעד יודע האמת א"כ הוי גורם לממון דרוב ב"א אין נשבעין לשקר אבל בכפירת שבוע' דאינו יודע אם לשקר ישבע לא הוי כפירת ממון דנתבע אומר האמת אתו וא"כ ליכא גורם לממון גם בהך דסי' צ"ג א"י דלשקר נשבע ודו"ק:

משאיל"מ. וקשה דהכא פסק דצריך לישבע ואע"ג דהתובע צריך שבוע' ובסי' צ' פסק דא"צ לישבע נגד העד כיון דהתובע צריך שבוע' ע"ש בסעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק י"ג. ונרא' דהכא כיון דמדינא החנוני נוטל בלא שבוע' לדעת הש"ע והשבוע' אינו אלא מתקנת חכמים והיכא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבוע' כגון שהי' החנוני חשוד ומש"ה בזה נמי הוי כמו אינו יכול לישבע דהא זה כופר ולא פקע זכותו מש"ה חייב בעה"ב לישבע דהוי כופר ממון ממש אף דעדיין לא נשבע דה"ל כמו א"י לישבע כיון שכופר והיכ' דאומר בעה"ב אינו יודע ה"ל משאיל"מ והחנוני ישבע כיון דמשלם יכול לישבע ואע"ג דהרמב"ם ס"ל הי' מלוה חשוד אינו נוטל וכמ"ש בש"ע סי' פ"ב כבר כתבנו שם דאינו אלא משום קנס שקנסו לחשוד אבל מתוך אינו שייך בשבוע' דדבריהם ומש"ה אם בעה"ב כופר ה"ל כמו שאינו יכול לישבע ולא מפסיד זכותו אבל בסי' צ' דמדינא אינו נוטל אלא בשבועה מתקנת חכמים ומש"ה כל זמן שלא נשבע אין לו זכות ולא הוי כפירת ממון ומה"ט נמי ניחא פסק הרמב"ם בפי"ד מהל' מלוה כשטען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלו' ויטול אומרין לו הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול ואם טוען הלוה שאין לו מה לפרוע ישבע הלוה שאין לו וכ"כ בטור וש"ע סי' פ"ב ואע"ג דעדיין לא נשבע המלו' על שטרו ומי יימר דמשתבע ואפ"ה צריך הלוה לישבע משום דכיון דלא מצי המלו' לישבע כיון שזה טוען אין לי מפסיד זכותו והוי כנשבע והר"ן בשם הרא"ה נראה דס"ל כמו שטת הרמב"ן דדינא דחנוני אינו אלא בשבוע' ומש"ה כ"ז שלא נשבע אין לו זכות כלל והא דאמרי' בשבועת מי יימר דמשתבע משום דהתם מן התקנה בלבד הוא שכנגדו נשבע ונוטל עמ"ש בסי' צ"ב סק"י ע"ש ועוד דהתם הכפיר' בעד דהיינו דהעד כופר ושפיר קאמר מי יימר דמשתבע גם אם יעיד אבל הכא בין התובע והנתבע: הוא הכפיר' והתובע אינו מפסיד זכותו כלל נגד הנתבע היכא דאינו יכול לישבע אך קשה בדברי הטור דנרא' מדבריו דסבירא ליה כשטת הרמב"ם דדינא דחנוני אינו אלא מתקנ' מדכ' דחנוני צריך שבוע' אע"פ שאין הפועלים לפנינו וכאן פסק דבעה"ב צריך שבוע' ולפי מ"ש היכא דאין לו ליטול כי אם בשבוע' א"כ כל זמן שלא נשבע אין לו זכות ולמה ישבע על כפירתו ואפשר דגם הטור ס"ל כדעת בעה"מ דדינא דחנוני דאורייתא הוא ואפ"ה הצריך שבוע' לחנוני אפי' אין הפועלים לפנינו משום דהכי תקנת חכמים במוציא הוצאות על חבירו דצריך לישבע וכמו מוציא הוצאות על נכסי אשתו דצריך שבוע' אע"ג דליכא אלא תשלום א' ודו"ק) (ובזה הוטב בעיני פסק הב"י בסוף סי' כ"ב וז"ל מי שנתחייב לחבירו ש"ד ואמר לחבירו השבע וטול וקפץ התובע ונשבע בלא נק"ח לא יוכל לחזור בו וחוזר ונשבע בנק"ח וכתב שם הב"י דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע ש"ד ע"ש ודבריו תמוהין לכאור' כיון דאכתי צריך התובע לחזור ולישבע בנק"ח א"כ אין כאן כפירת ממון דמי יימר דמשתבע וכבר הקשה עליו בש"ך בזה בס"ס כ"ב מדברי העיטור ע"ש ולפמ"ש דהיכא דמדינא א"צ התובע שבוע' רק מתקנת חכמים ה"ל כפירת ממון והתם נמי כיון דכבר נשבע ושוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא נשבע בנק"ח אלא דצריך לחזור ולישבע בנק"ח משום איום ואינו אלא מדבריהם ומש"ה צריך לישבע בכפירתו ודו"ק וע"ש בסי' ע"ה סקי"ג:

ולהרמב"ם הפועלים כו'. וקשה דהא כיון דלהרמב"ם אין הקטן צריך לשלם לחנוני כיון שלא נהנה וא"כ אינו משלם אלא תשלום אחד ולא יצטרכו פועלים לישבע כמו שמבואר בסעיף ב' ואפשר דשבוע' זו אינה בנק"ח אלא היסת עכ"פ מחויב לישבע נגד החנוני שיודו לדבריו שקיבלו ממנו בכדי שיוכל ליטול מן הקטן וצ"ע:

אמר לחנוני משנה פ' כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר פירו' ונתן לו א"ל תן לי אותו דינר א"ל נתתיו ונתתו באונפלי שלך ישבע בעה"ב א"ל תן לי הפירות א"ל נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני ר"י אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונ' אמר לשולחני תן לי בדינר מעות כו' ופי' הרמב"ם שהם דברי הש"ע דמיירי שהפירות מונחים ברה"ר והחנוני תובע הדינר והלוקח אומר נתתים לך ישבע בעה"ב כיון שהחנוני מודה שכבר מכר הפירות לבעה"ב ובשבילו הונח הפירות ברה"ר אלא שעדיין לא נתן המעות והרי החנוני כאלו בא להוציא מיד בעה"ב ולכן נשבע בעה"ב כיון שעדיין מונחין ברה"ר ואלו הי' כבר הפירות ביד בעה"ב הי' נפטר בשבועת היסת וכן אלו מונחין ביד החנוני הי' החנוני נפטר בשבועת היסת משא"כ כשמונחין ברה"ר נוטל בעה"ב בשבועת המשנ' ובסיפא כשבעה"ב אומר תן לי הפירות איירי ג"כ שהפירות מונחין ברה"ר אלא שהחנוני אינו מוד' שמכר אלו הפירות לבעה"ב ואומר הפירות שלקחת ממני בעד הדינר כבר נתתי לך ואלו הפירות שלי הם כיון דאומר שלא מכר לו אלו הפירות הוי החנוני מוחזק ונוטל הפירות שברה"ר בשבוע' והובא בר"ן ע"ש ועוד שיטות בזה מגאוני קמאי והובא בש"ך ומותיב להו וישר לו פירושו שהעל' במשנ' ע"ש. והגאון ח"צ מפרש כל שטה ושטה על מכונו וע"ש ועל שטת הש"ך כת' וז"ל אבל עיקר דרכו נסתרה פליאה נשגבה לא אוכל לה דהאיך אפשר לומר דמתני' איירי בטענת שמא וכו' דא"כ תיקשי לרב הונא ור"י דסברי ברי ושמא ברי עדיף ומוכח בכתובות דנוטל בלא שבוע' מדבעי לאוקמי כר' גמליאל דאמר נאמנת וכו' ועוד בלא"ה מוכח שפיר מדאמרינן סתם חייב דברי עדיף משמע בלא שבוע' כלל חייב שבש"ס כשלא הוזכר' שבוע' אצלו וא"כ תיקשי להו הך מתני' דחנוני ובעה"ב וכו' וזה ודאי קושיא גדול' שאין עליו תשוב' ע"ש ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא דמ"ש דמוכח בכתובות דנוטל בל"ש מדבעי לאוקמי כר"נ דאמר נאמנת ומאי זו קושיא דיש לומר נאמנת ובשבוע' וכן הוא באמת דעת הרמב"ן הובא בבעה"ת שער כ"ו דמשארסתני נאמנת היינו בשבוע' בנק"ח וע"ש וא"כ אף לדידן דנאמנת בלי שבוע' אין זה תימ' לפי הס"ד דבעי לאוקמי כרב הונא ורב יהוד' יהי' פי' נאמנת בשבוע' וכן מ"ש מדאמרינן סתם חייב משמע בלא שבוע' גם זה אינו מוכרח דהא דעת השערי' באיני יודע אם החזרתיו דצריך התובע שבוע' בנק"ח ואע"ג דתני חייב סתם ואדרב' נרא' מוכרח דלר' הונא ורב יהוד' דברי ושמא ברי עדיף ודאי שבוע' בעי דהא בכתובות דף י"ב וכן בבבא בתרא גבי זה אחי ס"ד דרב הונא ור"י סברי ברי עדיף אפי' בשמא דלא ה"ל למידע וכמ"ש תו' שם וא"כ הא דתנן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף ע"ט) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וכן תנן נמי בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניב' בעיר ישבע כמה נתן ויטול ושבוע' זו למה כיון דברי ושמא ברי עדיף אפי' לא ה"ל למידע ע"כ צ"ל דרב הונא ור"י דאמרי חייב היינו חייב ובשבוע' ולכן איני רואה מזו קושיא על פי' הש"ך אמנם בעיקר דבריהם ופירושם במשנ' לא נוסיף על דבריהם והלואי נעמוד בפירושיהם. אך ראיתי בש"ך אחר שסתר את דברי הראשונים בלשון המשנ' והגמ' והתו' עוד בחן וזיקק וצירף הדינים היוצאים מפירושם אם הם ראוים עפ"י הסברא ואם לא נאמרו ונשנו במשנ' ובזה נתתי גם אל לבי לעיין אחר דבריהם וליישב את דברי הראשונים אשר דבריהם אמת ויציב וז"ל הש"ך לענין דינו של הרי"ף והרמב"ם בפירות צבורין ומונחין. ברה"ר וכל א' מהם טוען ברי וכו' א"כ כיון שנתבאר שאין פי' המשנ' כן א"כ נמצא דינם צ"ע כיון שלא מצינו בש"ס לחלק בכך בין שהחנוני מוד' במכיר' או לא א"כ אין חילוק והי' נרא' לכאור' כל דאלים גבר וכו' אבל באמת זה אינו דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא שאין חזקה לזה יותר מזה כגון בההיא ארבא שזה אומר של אבותי וז"א שא"ב אבל בדבר ששייך לומר חזק' מ"ק מוקמינן לה אחזקת מרא קמא וכו' ולפי"ז נרא' דאפי' חנוני טוען שמא ובעה"ב ברי נשבע החנוני היסת שאינו יודע ולוקח הפירות מרה"ר וכדקי"ל במחליף פרה בחמור דאפי' הלוקח ברי והמוכר שמא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא זה העול' ע"ד הש"ך בענין דינו של הרי"ף והרמב"ם ולענ"ד דברי הרי"ף והרמב"ם ברורים לדינא דחזקת מרא קמא לא שייכא אלא היכא דהספק אם מכר או לא וכההיא דהמחליף פרה בחמור דהולד בחזקת מרא קמא כיון דהספק אם יצא במכיר' או לא אבל החנוני שמוד' שמכרה לבעה"ב בא' מדרכי הקניי' דהא היכא דאינו מוד' תני בסיפ' כשאינו מוד' שמכר אלו הפירות דנשבע החנוני וכיון דמוד' שמכרם בא' מדרכי הקנא' וכמ"ש הרב המגיד שם ע"ש הרי כבר יצאו הפירות מרשות מרא קמא ונכנסו לרשות בעה"ב ואינו תובע אלא הדמים א"כ איך שייך בזה חזקת מרא ואדרב' בעה"ב הוא המוחזק בדינר וז"ב אלא דאכתי תיקשי כיון דאינו ידוע שמכרם אלא עפ"י החנוני המוד' וכן משמע מלשון הרמב"ם שכת' גבי שולחני אם הוד' השולחני ומשמע דליכא עדים וא"כ ליהוי החנוני נאמן בדמים שתובע בעד הפירות במגו דלא מכרתים ואז הי' החנוני נאמן. אמנם ניחא לפי מ"ש הטור בשם הר"ר יונה בסי' ק"ן ז"ל ראובן שירד לתוך שדה שמעון בתורת משכונא והי' לראובן אצלו עוד תביע' אחרת על פה ואם אינו ידוע המשכונא נאמן על תביעתו האחרת במגו דלקוח ודוקא שאכל כבר הפירות כדי התביע' שטוען עליו אבל אם בא לתובעו קודם שאכל הפירות אינו נאמן לעכב הקרקע בידו שלא מצינו מגו אלא במי שבא לזכות בממון וכו' ע"ש ומבואר בסמ"ע ובט"ז שם הטעם משום דהוי מגו להוציא וכ"כ שם בסי' ק"ן ס"ק ז' דל"מ מגו אלא במשכון מטלטלים דהחפץ תחת ידו ממשהוי מגו להחזיק אבל אם תובע דמים על הקרקע כיון שהקרקע אינו תחת ידו ממש תיכף שהוד' שהקרקע אינו שלו ואין לו אלא דמים הוי מגו להוציא כיון שהדמים שרוצה אינו תחת ידו וגם הקרקע שהוא במשכון נמי אינו ברשותו וכן פסק בש"ע בסי' ק"ן כדעת הר"ר יונה וא"כ ה"ה הכא כיון שהפירות אינו ת"י החנוני אלא מונח ברה"ר תיכף משהוד' שהפירות כבר מכר בא' מדרכי הקנא' לבעה"ב ואינו תובע אלא הדמי' נעשו הפירות כמו קרקע כיון שאינו תחת ידו ממש והוי מגו להוציא וז"ב ועמ"ש בש"ש ש"ו פי"ד:) (ופסק הש"ך בענין דינו של הרי"ף והרמב"ם הוא תמוה דמ"ש חזקת מרא קמא כבר כתבנו דליתי' כיון שמוד' שמכרם ואפשר דאתי עלה מתורת מגו וכי היכ' דאם הי' טוען שלא מכרם והי' מוקי בחזקתו השתא נמי נאמן במגו וע"ש בסי' ק"ן בש"ך דחולק על דברי הטור והש"ע. אך מ"ש הש"ך דאפי' טוען החנוני שמא ובעה"ב ברי מוקמינן בחזקת מרא קמא וכמו במחליף פרה בחמור זה ודאי תמוה דאחר שמוד' שמכרם לבעה"ב ודאי תו ליכא מרא קמא ומגו ליכא כיון שהוא עצמו אינו יודע. אולם מ"ש הרמב"ם ואילו הי' החנוני מוחזק הי' נשבע היסת לכאור' נרא' כיון שמוד' שמכר בא' מדרכי הקנא' וכמ"ש הרב המגיד וכיון דאינו תובע אלא דמים נק"ח בעי לדעת הגאונים והרמב"ם דפסק כוותייהו בתובע מעות על חפץ שתחת ידו אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח וכמ"ש בש"ע סי' ע"ב סעיף י"ז ולכן נרא' דס"ל להרמב"ם דכיון דהסחור' שלקח הוא בעין אע"ג דכבר קנה אותו בא' מדרכי הקני' מ"מ כשתופס גוף הסחור' שלו הוי מוחזק בזה דלא ליבעי שבוע' ומשום דהוא דומ' לעיסקא דנוטל בלא שבוע' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז משותפין ובטור וש"ע סי' ק"ח וכבר ראה הב"ח להשוות הסחור' שקנ' בהקפ' אם הוא בעין בעיסקא דאין לשאר בע"ח חלק בו וכמ"ש בסי' צ"ו ע"ש בב"ח וא"כ ה"ה לזה נמי דומ' לעיסקא שלא יצטרך שבוע' בנק"ח וכבר כתבנו בסי' ע"ב דהיכא דתופס גוף הסחור' שמכר לו ותובע דמי המקח דא"צ שבוע' בנק"ח ומהכא שמעי' לה מדכת' הרמב"ם ואלו הי' החנוני מוחזק הי' נשבע היסת ודו"ק) (ולפ"ז דברי הרי"ף והרמב"ם ברורים לדינא מהנך טעמי שכתבנו דהיכא דמונחין הפירות ברה"ר כיון שהוד' שמכרם בא' מדרכי הקנין ואינו תובע אלא דמים ה"ל מגו להוציא וכמו בקרקע בסי' ק"ן דהוי מגו להוציא וכמ"ש הסמ"ע והט"ז שם ומש"ה נשבע בעה"ב ונוטל והיכא דהחנוני מוחזק ממש בפירות נאמן במגו ואינו נשבע אלא היסת ולא בנק"ח כיון דתפס גוף הסחור' ובענין דינו של תו' והרא"ש במדד החנוני הפירות בכלים של בעה"ב ועודן ברשות החנוני העל' הש"ך דכיון דקי"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא דדינא וכמ"ש בסי' ר' הוי החנוני מוחזק אא"כ אומר לו קני בכליך כמבואר בסי' ר' והיכ' דמספקא לן אם א"ל קני או לא הוי ספק ספיקא דלמא כליו של לוקח קני ברשות מוכר ואת"ל לא קני דלמא א"ל קני ואף דספק ספיקא ל"מ בממון דלא אזלינן בתר רובא בממון היינו דוקא היכא דאיכא חזקת ממון ל"מ רובא או ספק ספיקא אבל היכא דליכ' שום א' מהם מוחזק אזלי' שפיר בתר רובא וס"ס וע"ש שהעל' דה"נ גבי חנוני דאיכ' חזקת מרא קמא ל"מ רובא וס"ס ע"ש אמנם בספרי ש"ש ש"ו פ"ז העליתי דהא דלא מהני רובא וס"ס נגד חזקת ממון היינו דוקא נגד חזקת ממון שהוא עכשיו מוחזק דהוי חזק' טוב' חזקת ממון והוא עדיפא מכל החזקות אבל היכא דאין א' מהם מוחזק עכשיו אלא חזקת מ"ק בזה שפיר מהני רובא וס"ס נגד חזקת מ"ק דהא קי"ל בכל דוכתי רובא וחזק' רובא עדיף וחזקת מ"ק לא עדיף מחזקת איסור שהי' עד עכשיו שנולד הספק ואפ"ה רובא עדיף אלא נגד חזקת ממון שהוא עכשיו מוחזק בזה הוא דלא אזלינן בתר רובא וא"כ הכא דליכ' מוחזק עכשיו לפנינו דהא מדד בתוך כליו של בעה"ב ברשות חנוני ומספקא לן אם א"ל קני א"כ אין החנוני מוחזק עכשיו ונגד חזקת מ"ק מהני ס"ס כמו נגד חזקת איסור דמעיקר' ובענין דינו של הסמ"ג היכא דשניהם אדוקים בדינר או מונח ברה"ר כתב הש"ך וז"ל מיהו מ"ש הסמ"ג דהחנוני ישבע ויטול ודאי לא מסתבר דלמה יהי' כח חנוני יפה מכח בעה"ב ע"ש וגם הגאון ח"צ הוד' בזה וע"ש שכת' ז"ל אמנם פי' הסמ"ג תמוה מאוד שפי' דסיפא מיירי בשניהם אדוקין בדינר ושפיר קא מותיב הש"ך למה יהי' כח חנוני יפה יותר משל בעה"ב ולהוציא לאור משפט צדק של הסמ"ג נעתיק לשון הסמ"ג ז"ל בהל' מקח וממכר עשין פ"ב שנינו בפ' כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והוציאה החנוני מתחת ידו והרי הפירות מונחין ברה"ר כדתניא בש"ס אמר ר"י אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברה"ר ושניהם עוררין עליהם והחנוני תובע את הדינר ובעה"ב אומר נתתיו לך הרי זה הלוקח נשבע בנק"ח ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות מוכר ואלו הי' ברשות החנוני עדיין הי' נשבע שבועת היסת וישארו הפירות שלו אצלו ואלו הי' ברשות לוקח הי' נשבע שבועת היסת ונפטר נתן הלוקח את הדינר ואומר לו תן לי הפירות ושניהם אדוקים בדינר או הוא מונח ברה"ר אמר לו החנוני כבר נתתי לך הפירות והולכתם לתוך ביתך ישבע החנוני פי' ישבע שנתן לו הפירות ויטול את הדינר כך פי' ר' חננאל עכ"ל. והנה נרא' דהסמ"ג פי' הרישא כשטת הרי"ף והרמב"ם. דהיינו דחנוני מודה שכבר מכרן לבעה"ב בא' מדרכי הקני' אלא שתובע הדינר ומ"ה ישבע בעה"ב ויטול וכבר כתבנו בטעמ' דהך מלתא ומ"ש ואלו היה הפירות ברשות חנוני הי' נשבע שבועת היסת וישארו הפירות שלו אצלו. היינו דלא תיקשי דהא טוען דמים על חפץ צריך נק"ח אע"ג דהוא מוחזק ממש כדברי הגאונים לזה כתב וישארו הפירות שלו אצלו והיינו משום דהפירות היו שלו ועבור דמי מקחו תופס והוי כמו עסקא דא"צ שבוע' וכמ"ש בשיטת הרי"ף והרמב"ם ובזה הענין מפרש הסמ"ג גם הסיפא נתן לו את הדינר אמר לו תן לי הפירות והיינו נמי שהוד' בעה"ב שנתן לו הדינר וכבר זכה בו החנוני בא' מדרכי הקנא' אלא שתובע הפירות ועתה מונח הדינר ברה"ר או שניהם אדוקים בו לכן נשבע החנוני כמו ברישא דכיון דבעה"ב מוד' שהוציא הדינר ליתן לחנוני וכבר זכה בו בא' מדרכי הקנין לכן ישבע החנוני דהשתא הסיפא הוי דינא דרישא כמו ברישא שמוד' החנוני שבעה"ב זכה בפירות ולא טען אלא בדינר לכן ישבע בעה"ב ומגו ל"מ ליה דה"ל מגו להוציא וכמ"ש בשיטת הרי"ף והרמב"ם ה"נ בסיפא דמוד' בעה"ב שזכ' החנוני בדינר בא' מדרכי הקנין ולא טען אלא בפירות לכן נשבע החנוני אבל אם הי' הדינר ברשות בעה"ב הי' נשבע היסת כיון דהוי מוחזק ממש הוי מגו להחזיק ונק"ח לא צריך דהוו כמו דמי סחורתו וכמ"ש לעיל: אך קשה הניחא ברישא שפיר משכחת לה שהוד' החנוני שכבר זכה בעה"ב בפירות בא' מדרכי הקנא' וא"כ כבר יצאו פירות מרשותו ואינו תובע אלא דמיו אבל בסיפא נהי שמוד' בעה"ב שכבר זכה החנוני בדינר אכתי לא נפיק מרשות בעה"ב כיון שטוען שלא נתן לו הפירות עדיין א"כ מעות אינו קונה עד דמשך בפירות ושניהן יכולין לחזור כ"ז שלא משך הפירות ונרא' דמטעם זה לא פירשו הרי"ף והרמב"ם הסיפא על דרך שפי' הרישא ומשום דמעות לא יצאו מרשות בעה"ב כ"ז שלא משך בפירות. מיהו נרא' לפי מ"ש תו' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) בד"ה מאי ארי' דאעפ"י דמעות אינו קונ' מ"מ זכה המוכר במעות ואינו צריך להחזיר אותן המעות דוקא אלא מחזיר אחרים תחתיהם ע"כ וא"כ תו ליכא חזקת מ"ק בדינר דכיון שהוד' בעה"ב שכבר זכה החנוני בדינר א"כ כבר יצא הדינר מרשותו ואינו תובע אלא דינר אחר או הפירות ובזה החנוני מוחזק ונשבע החנוני ומגו לא מהני לבעה"ב דכיון דמונח ברה"ר או שניהן אדוקין ואינו מוחזק ממש הוי ליה מגו להוציא וכמ"ש לעיל ודו"ק) (והש"ך כתב ז"ל ולענין דינו של הסמ"ג כששניהם אדוקים בדינר או שמונח ברה"ר כו' צ"ע אי נימא בזה אוקמ' אחזקת מ"ק חדא דלא מצינו כן אלא בעומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנות לשניהן אבל לא בחצר של שניהן ומ"ש ששניהם אדוקים ואף במונח הדינר ברה"ר צ"ע דיש לומר דודאי בפרה ושפח' וכה"ג י"ל חזקת מרא קמא משום דכל היכא דאי' ברשותא דמרא איתי' אבל דינר כיון דמעות להוצא' ניתנה א"כ לא שייך לומר אוקי אחזקת מרא קמא וכו' ונרא' דאם שניהם אדוקים בדינד יחלוקו כדין שנים אוחזין בטלית וכו' ואם הדינר מונח ברה"ר כל דאלים גבר עכ"ל. והנה מ"ש הש"ך דבדינר לא שייך חזקת מרא קמא וכן מ"ש בחצר של שניהם לא שייך חזקת מרא קמא מבואר אצלינו בספרי שב שמעתא ש"ו פי"ג וי"ד דגבי דינר נמי שייך חזקת מ"ק וגם בחצר של שניהם שייך חזקת מ"ק ע"ש באורך:

תן לפועלי סלע. וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבע"ה עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבע"ה צריך לשלם לבנו כלום וכן הוא בהדי' שם במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשובת הרא"ש שהביא ע"ש ועד"ר:

והוא מודה שא"ל כן כו'. אבל אי כופר בכולו או במקצת נשבע בע"ה ונפטר מחנוני כמ"ש בסמוך בס"ו:

שניהן נשבעין כו'. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב הבע"ה עד שישבעו שניהם וכשישבעו נוטלין שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני אמר שיתן להפועל ולא א"ל שייחד עדים לנתינתן ויכול לומר סברתי שהן נאמנים בעיניך שלא יכפרו כל שלא א"ל תן להן בפני עדים וכ"כ הטור והמחבר בסי' נ"ח ס"ס א' בפורע ע"י שליח ע"ש:

ודוקא בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כ"א לבע"ה אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ ר"ן:

וה"ה אם א"ל הלויני מנה ופרע לב"ח זה לאו אחנוני דוקא קאי וקמ"ל בזה דל"ת דוקא לבע"ה עם חנוני שרגיל להקיף ממנו ודרך החנוני להקיף כדי למכור דבר חנותו תקנו כן משום תיקון העולם קמ"ל דה"ה באינך:

אלא בזה אחר זה. שם בהגהת מרדכי מפורש הטעם משום דאז לא יהיה נרא' כ"כ כשבועת שוא דבשעה שישבע כ"א נוכל לומר דבאמת קמשתבע הוא משא"כ כשנשבעין יחד:

שהרי אינו משלם אלא תשלום א'. פי' ותשלום אחד הוא מודה שחייב כ"כ ג"כ הרמב"ם והטור וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אזי יורשיו מוציאים מבע"ה בשבוע' דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהיו על בע"ה שני תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש:

ולא ידע אי פרע. ומן הדין היה לפועל ליטלו מבע"ה בלא שבוע' אלא משום פסידא דבע"ה ולפייסו תקנו שישבעו לופועלים והיינו דוקא כשיצטרך לשלם גם לחנוני מה שאין כן הכא ודו"ק:

אבל אם הקדים בעה"ב מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלי סלע אפשר שמטבע של מעות אינה יוצאה כל כך בהרווחה כסלע וכצ"ל בסמוך ס"ט בדינר ומעות ע"ש וגם בי"ד סימן קע"ג אמרו כן בדין שולחני שמכר דינר טבוע "במעות שאינן טבועות ע"ש ועפ"ר:

והפועלים נתרצו. האי "נתרצו ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו ועפ"ר וק"ל:

אין לפועלים על בע"ה כלום. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דכ' הטור משמייהו בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה דעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אמר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שא"ל הבעה"ב הממחה ליתן ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והאנוני נשבע היסת ונפטר נראה דר"ל דנשבע לפועלים ונפטר מהן דאלו נגד בע"ה א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול מהבע"ה:

וי"א שגם זו היא שבועת היסת הטעם כיון שאינו משלם עתה כלום להחנוני והרי לפועל הי' מחויב ודאי וספק לו אם נתפרע:

ה"ג והנתבע אינו "יודע כמה וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ק:

נשבע התובע ונוטל. מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בס"ב באם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה. מיהו לפמ"ש בשם מור"ש בסמוך ס"ז צריכין לחלק ולומר דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וע"ש בס"ב:

וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע החי דידע. ע"ל סי' י"ד ס"ה שכתוב בהג"ה והוא מתשובת הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היה ההוצאה לטובתו אף על פי שהיה מוכרח להוצאה וק"ל:

שמצא בפנקסו כו'. ע"ל סי' ע"ה סכ"ב מ"ש שם:

הרי הוא כברי. פי' ואם הודה הבע"ה שא"ל ליתן ה"ז נשבע ונוטל ואם כופר נשבע היסת ונפטר וכמ"ש בסמוך בס"י:

שסומך עליו שהוא אמת ופסק שם דמ"ה יכול "לישבע לעכו"ם (נראה דעכו"ם לא כ' אלא משום דהמעשה הי' בעכו"ם וה"ה בישראל) שהמשכון מושכן בידו בעד ט"ו זהובים כמ"ש בפנקסו ואף על פי שאינו יודע כי אם ע"פ פנקסו והעכו"ם טוען ברי שאינו ממושכן כ"א בעד עשרה:

ואפילו להוציא מיתומים הקטנים. עי' בטור שכ' הלכה למעשה שפסק הרא"ש בזה ושם כתב שרגלים לדבר שהיה מורה שהוא אמת וע"ל סימן ק"ז סי"ב בדברי המחבר ובמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה:

נשבע בע"ה היסת כו' ולא כהר"ן והד"מ הביאו בס"ח שא"צ לישבע הבע"ה אפי' בהיסת הואיל ואף אם מודה הבע"ה שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כ"א בשבועה א"כ כפירתו לא הוה כפירת ממון וכמו שנתבאר לעיל ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמודה נשבע ונפטר נמצא דאין עליו ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת:

החנוני נאמן כו'. "עד בלא שבועה עד"ר שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דאפי' לפי הי"א דכ' הטור ומור"ם לעיל בס"ב דכשמתו הפועלים והחנוני לחוד בא להוציא מבע"ה דאינו נוטל בלא שבוע' היינו דוקא כשאין הב"ה יודע אם נתן לפועלים כלום אבל הכא מיירי דהבע"ה יודע שנתן להם אבל אינו יודע כמה מודה דנוטל בלא שבוע' וצ"ל דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ קשה מ"ש מהא דכ' מור"ם בסמוך לפני זה בס"ס ג' בהג"ה דמי שהוציא הוצאות כו' והנתבע אינו יודע כמה דנשבע ונוטל ולפ"ז פירושן דשבוע' סתם לא יהיו שווין דמ"ש מור"ם שם נשבע ונוטל יהי' פירושו נשבע היסת ומ"ש המחבר כאן נוטל בלא שבועה יהי' פירושו בלא שבוע' חמיר' אבל היסת צריך וזהו דוחק קצת ובפרישה כתבתי ישוב אחר בטור למה סתם בהאי דינא ע"ש ודו"ק:

דאף אם הפועלים בכאן כו' פי' והפועלי' מכחישין החנוני ואומרי' שלא כ"כ נתן להן וגם שלא כ"כ הי' חייב להן הבע"ה אפ"ה נוטל החנוני בשבוע':

שדינו שוה לדין הגדול ל' הטור הפועל נוטל לפי שיש בו הנאה לקטן והחנוני גם כן לפי שא"ל מאי דאמרת לי ליתן לפועל בהנאתך יהבי' לי' והרמב"ם כתב דאין החנוני נשבע ונוטל כיון דאין לקטן הנא' מיני' שהרי חייב לפועליו לשלם והחנוני מפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן עכ"ל ובסי' צ"ו ס"ס ג' סתם המחבר כדברי הרמב"ם ע"ש:

הלוקח נשבע כתק"ח כו'. הטעם כיון דהחנוני מוד' לו שפירות הללו הניחם בר"ה בשביל לוקח זה שקנאן אלא שטוען שעדיין לא נתן לו המעות עבורן הרי החנוני כאלו בא להוציא מיד הבעה"ב לכך נשבע הבע"ה ונפטר מהדינר ונוטל הפירות שמוד' לו החנוני שקנאן משא"כ בסיפא שאין החנוני מודה לו שהניח פירות הללו לר"ה בשביל הלוקח והבע"ה בא להוציא מהחנוני הפירות הידועים שהיו מתחלה של החנוני מ"ה החנוני נשבע ונפטר מהדינר שאמר הבע"ה שכבר נתן לו והפירות ישארו ברשותו וכן הדין בשולחני עם הבע"ה וכדמסיק המחבר ודו"ק ודברים הללו הן לשיטת הרי"ף והרמב"ם והר"ן אבל לשיטת רש"י והתוס' והרא"ש והטור אין הדין כן והארכתי מזה בדרישה והוכחתי בכמה הוכחות שיש ג' שיטות בשמועה זו והמחבר סתם וכת' הדברים כמ"ש הרמב"ם ולטעמיה אזיל דכ' בספרו ב"י דגם הרא"ש ורבינו בשיטת הרי"ף והרמב"ם אזלי ומה"ט סתם ג"כ מור"ם ז"ל כאן ולא הוסיף דבר אדברי המחבר בשם י"א כדרכו וגם בד"מ הביא דברי הב"י ולא כ' עליהן כלום ע"ש אבל לפי מה שהוכחתי ז"א ע"ש ודו"ק:

שניהם נשבעין. עש"ך ס"ק ג' עד צריך הישראל לישבע עיין תומים שהקשה דהא ברי של עכו"ם לאו ברי הוא. ולפענ"ד נראה דלק"מ דהא אפי' שניהם ישראלים ג"כ לאו טענה ברי הוא דהא ע"פ נוגע לא מחשב טענת ברי כמבואר לעיל בסי' ע"ה רק עיקר הטעם דהא בב"מ ג' מדמי הא דחנוני על פנקסו לשני' שהפקידו ובסי' ע"ו כתב הש"ך בס"ק ד' דמיחשב טענ' ברי כיון דמ"מ ברי לו שאינו חייב לבין שניהם רק ש' וכו' א"כ ה"נ מיחשב טענת ברי כיון שטוען ברי שחייב רק מנה לא' מהם ולא שני מנים לשניהם ומה שהקשה בספר קצה"ח דהא אין חייב לשלם לעכו"ם מדינא וא"כ דמי להא דס"ב דאין הפועלים צריכין לישבע כשאינו משלם רק תשלום אחד ולק"מ כיון דמ"מ מוכרח הוא לשלם להעכו"ם בדיניהם הוי כמשלם שני תשלומין:

או שמתו פועלים. עש"ך ס"ק י' עד דא"כ פשיטא כשמתו נשבעין שלא פקדנו ונוטלין עיין תומים שכתב דדוקא כשהכחישו עצמן בב"ד או לפני העדים בחייהם אבל בלא"ה אפי' אם היורשים אומרים שכך ציוה להם אביהם לא מיחשב טענת ברי כיון שלא טען ברי בפני החנווני לא הוי ברי טוב דהא אמר לי אבא לא הוי טענת ברי כמבואר לעיל סי' ע"ה ומ"ש הש"ך דהא פועלים מדינא נוטלין בלא שבועה דהוי כא"י אם פרעתיך ומה"ת יפסידו היורשים ואפשר לומר דטעם הרמב"ם הוא כיון דבעה"ב טוען ודאי שאינו חייב רק מנה אחת לא' מהם ולא שני מנים הוי כטענת ברי לענין זה וכ"כ הש"ך סי' ע"ו ס"ק ל"ד וכ"כ התוס' בב"מ גבי שנים שהפקידו דלא תיקשו לר"ה ולר"י דאמרי בברי ושמא ברי עדיף ע"ש וא"י אם פרעתיך דחייב ג"כ מטעם ברי ושמא כמ"ש בתומים סי' ע"ה ע"ש וזה מיחשב ברי כמ"ש התוס' לר"ה ולר"י ובהדי' מדמה הש"ס בב"מ דף ג' הא דחנווני על פנקסו להא דשנים שהפקידו. ואפשר כיון שהספק ע"פ פשיעתו נולד חייב כמו שמשני הש"ס שם דהפועלים אומרים. מאי אית ליה וכו' והיינו שבפשיעתו נולד כמו שפי' השיטה מקובצת שם וביורשי החנווני נראה דאם אינו משלם אלא תשלום אחד משלם להיורשים לפ"מ שכתב הש"ך ס"ק י"ב דבחנוני ג"כ טעמא דדינא הוא ולא טעמא דתקנתא משא"כ כשמשלם ב' תשלומין דאז החנווני אינו נוטל מדינא דלא שייך ביה סברת הש"ך דחייב מטעם דברי ושמא ברי עדיף דליכא חזקת ממון כיון שע"כ חייב לשלם ע"ש בש"ך דכשמשלם שני תשלומין לא שייך זה וגם סברא דחזקה שליח עושה שליחותו לא שייך רק כשא"צ לשלם להפועלים אבל בשצריך לשלם להפועלים משום חזקת חיוב דהוי כא"י אם פרעתי הרי יש חזקת חיוב נגד חזקת שליח עושה שליחותו ובמוציא הוצאות על חבירו נראה דאם יש שבח אע"פ שמת המוציא הוצאות נוטל היורש דהר"ן ריש פ' כל הנשבעין כתב דהמוציא הוצאות ברשות חייב לשלם מדינא כיון שיש שבח וזה שייך התם דאינו משלם רק הוצאה שיעור שבח וממילא דאם מת היורשים נוטלים אבל במקום דמשלם ההוצא' אפילו בדליכא שבחא דלא שייך טעם הר"ן ועכצ"ל טעמא דדינא בזה כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג וז"ל דמתחלה הימני' חבירו בשבועה א"כ דמי לנאמנות דסי' ע"א דלדידי' הימניה ולא ליורשים. ועוד דמעיקרא לא הימניה רק בשבועה כמ"ש הש"ך ואפילו בנאמנות מקשו הסמ"ע והש"ך בס"ס ע"א דאומר לא הימניה רק בשבוע' ומה שתירצו התם לא שייך הכא. וכן בסי' ע"ו דחייב לשלם לשניהם אחר שישבעו נרא' דאם מת ולא נשבע דחייב לשלם להיורשי' כיון דחייבוהו לשלם מטעם שפשע דה"ל למידק הרי התשלומין מדינא ואם מת נוטלין היורשים בשבועה ונראה דאם מתו שניה' החנווני והפועלים לדעת הש"ך דס"ל דיורשי פועלים נוטלין ולא יורשי חנוני הדין פשוט אבל להמחבר דיורשי פועלים אינן נוטלין נראה דכיון שמתו שניהם ולא שייך תי' דהש"ס בב"מ דף ג' לדעת הרמב"ם דהא אינו מחוייב לשלם להיורשי' א"כ העיקר דמפקי' ממונא מבעה"ב ויהא מונח וזה דוק' כשהכחישו עצמן בברי דודאי א' מהן רמאי אבל כשלא הכחישו אחד מהן דליכא רמאי וגם לא תבעו שניהם לבעה"ב קודם מותם יחלוקו ואף שכתבו דכשמתו הפועלים אין הבעה"ב צריך לשל' להיורשים היינו דוק' כשלא תבעו הפועלי' והחנווני תובע יש ראי' שנתן להפועלים מדלא תבעו אבל הכא שלא תבעו שניהם הוא ספק השקול ויחלוקו ומ"ש הש"ך כיון שאין להם יורשים כוונתו שהבעה"ב בעצמו הוא היורש ומ"ש שאין היורשים יודעים שהיה פועל כוונתו ומש"ה אינן תובעים והוי כמו שהן במדנה"י:

שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד. עש"ך ס"ק י"א עד דגם להרמב"ם והמחבר צריך לישבע אע"פ שאינו משלם אלא תשלום אחד עכ"ל ונראה דכן עיקר כדמוכח כסעיף ח' גבי קטן ששכר פועלים דהפועלים נשבעין אף דאין משלם החנוני אלא ודאי כשמכחישין זא"ז חייב לישבע אף דאינו משלם אלא תשלום אחד:

וי"א. עש"ך ס"ק כ"א שהקש' ע"ז מסי' קכ"א ונרא' ליישב דעיקר טעם דיעה זו דאין להפועלים רק היסת הוא מטעם דברי של החנוני לא חשיב ברי לגבי פועלים כיון שהוא נוגע והא דשניהם נשבעים ונוטלין לעיל בסעיף א' הוא מטעם שטענותו של בעה"ב שטוען ברי שאינו חייב רק לאחד מהם חשיב טענות ברי כמש"ל ס"ק א' וב' דדמי לשנים שהפקידו בסי' ע"ו ואף דבב"מ ג' דאמר הש"ס הטעם שפועלים מצי אמרי מאי אית ליה וכו' הא פי' שם בשיט' מקובצת הטעם משום שפשע וא"כ טעם זה אינו מועיל רק לענין חיוב תשלומין אבל שבוע' צריכין כמו בשנים שהפקידו בשני כריכות או בא' שהפקיד ואינו יודע איזהו דג"כ פשע ומחוייב לשלם ומ"מ צריכין שניהם לישבע במבואר בסי' ע"ו ע"ש משא"כ הכא דהחנוני אינו נוטל ואינו חייב להחנוני כלום לא הוי שוב טענת בעל הבית נגד הפועלים טענת ברי משא"כ שבועת היסת כיון שחזק' שליח עושה שליחותו הוי כמו רגלים לדבר דיכול להשביעו היסת כמבואר בסימן ע"ח סעיף י"ז בהג"ה והשתא ניחא הא דסי' קכ"א כמ"ש התומים דשם כיון דאית ליה לשליח מגו דנאנסו לא הוי נוגע והוי כטענת ברי ע"פ השליח והוי עד הצריך שבוע' מש"ה נשבע ונוטל משא"כ הכא דמיירי שנתן להשולחני מעות להחליף שיתן מעות אחרים להפועל א"כ לית ליה מגו דנאנסו ומגו דהחזרתי לית ליה כיון שאמר תנו דהוי כזכי והוו נוגע בשאומר פרעתי להפועל ולא הוי כטענת ברי מש"ה א"י להשביע שבוע' חמורה רק ש"ה אחר הפירעון דאז הוי כטענת ברי מטעם שכתבתי ודין מעמד שלשתן יבואר בעז"ה לקמן סי' קכ"ו:

נשבע התובע ונוטל עש"ך ס"ק כ"ב דמסיק דהוא שבועה בנק"ח מטעם דליכא גביה חזקה שליח עושה שליחותו דמה בכך שעשה שליחותו מ"מ הא לא ידע כמה הוציא וקשה מהא דסעיף ז' דנוטל בלא שבוע' ונרא' הטעם פשוט דכיון דטרח הוי כבן הבית הנו"נ בנכסי חבירו וכשליח שצריך שבועה חמורה התירא ולקמן סי' צ"ג סעיף ד' דשם בהג"ה משם לכאן ורומז למ"ש משא"כ בסעיף ז' דלא טרח רק שציוהו ליתן לפלוני:

דהא ידע. היינו במקום שהדין הוא שנאמן ליטול מחויב לישבע קודם שנוטל כשחבירו אינו יודע והא דבסעיף ז' נוטל בלא שבוע' נרא' דכל זה שכתב הרב בהג"ה אינו רק במקום דלא פשע במה שא"י שא"א לו לקצוץ ההוצא' אבל בסעיף ז' שהי' יודע שכר המגיע לפועלים ולא קצץ ופשע בעצמו במה שאינו יודע ואפסיד אנפשיה וכמ"ש הט"ז שם מש"ה נוטל בלא שבועה:

נשבע ש"ה שלא ציוהו. עש"ך ס"ק כ"ו דחולק על המחבר ופוסק דאין כאן שבועת התורה ולא שבועת היסת דהוי שבועה על שבועה. ולפענד"נ עיקר כהמחבר וגם נראה דאף הש"ך מודה בזה ואין כאן מחלוקת כלל דהר"ן פ' שבועת הדיינין בסוגיא דמלוה על המשכון כתב וז"ל בתובע חמשין דהלוא' וחמשין דחבל' ועדיין לא נשבע הנחבל והנתבע כופר בכל אע"פ שהתובע נאמן בשבועה בנ' דחבלה הנתבע פטור וכו' דלא הוי רק גורם לממון דמי יימרדמשתבע אבל לאחרשנשבעעלחבלתו ועדיין עומד בטענתו בחמשין דהלואה ונתבע כופר מסתברא דחייב מדר"ח קמייתא וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גבי' כיון שנשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא הי' עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאת הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאח"כ בא לידי חיוב פטור ש"ח שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאה בפטור משא"כ כאן על העדא' עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא הי' עדים ואח"כ באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנן עדיו עכ"ל הר"ן הרי כ' הר"ן בהדי' שאע"פ שבשעת תביעה עדיין לא נשבע מ"מ אם נשבע אח"כ הוי מודה במקצת ואף שהש"ך בסי' פ"ו ס"ק י"ג כתב דוקא שנשבע כבר אבל אם רוצה לישבע עכשיו לא הוי מודה במקצת במחילה מכ"ת ראה אמצע דברי הר"ן ולא ראה סופן וכ"כ בקצה"ח סי' פ"ז והוא פשוט ונכון. ולפ"ז נראה דה"נ דכוותיה דאם תובע החנווני לבעה"ב ואומר אתה צוית ליתן והבעה"ב כופר ועדיין לא נשבע החנווני שנתן להפועלים ודאי א"י להשביע להבעה"ב לא ש"ד של מ"מ ולא ש"ח דלא הוי כפירת ממון רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הר"ן גבי נחבל אבל אם החנווני רוצה לישבע עכשיו או שכבר קפץ ונשבע החנוני שנתן לפועלים והבעה"ב עומד בכפירתו שלא ציוהו והחנוני עומד בתביעתו ודאי דצריך הבע"ה לישבע שלא ציוהו דכפירת ממון גמור הוא דהא אם יודה שציוהו מחוייב לשלם ממון כיון שכבר נשבע החנוני דכמו שההודאה בענין כזה כשכבר נשבע הוי הודאת ממון כמו כן הכפירה אחר שכבר נשבע הוי כפירת ממון וכל הפוסקים והש"ך מודים לזה והא דלא חילק הש"ך בכך דאזיל לשיטתו במ"ש בסי' פ"ז בשם הר"ן דכל שלא נשבע אף שרוצה לישבע אחר התביעה לא הוי כפירת ממון וכבר כתבתי דנשמט ממנו סוף דברי הר"ן שכתב דהוי הודא' ממון בכי האי גוונ' ה"נ בכי האי גוונא הוי כפירת ממון ולא אמרי' דאין שבועה על שבועה רק כשאפי' יודה הנתבע לא יתחייב הנתבע רק שבועה כגון בתבעו שותפי אתה והלה כופר שאפי' אם יודה אין לו עליו רק שבועת השותפות זה הוי שבועה על שבועה אבל שבועה שעל התובע וכבר נשבע התובע הוי כפירת ממון רק בע"א הדין אמת דאין עליו שבועה בכה"ג דכללא הוא כל שאין שנים מחייבים אותו ממון רק ע"י שבועת התובע אין ע"א מחייבו שבועה וכיון דאפי' אם הי' שני עדים בכאן שציוהו ליתן לא מתחייב ליתן רק ע"י שבועת התובע אין ע"א מחייבו שבועה ואין עליו דין עד אחד לחייבו שבועה ואפי' כבר נשבע החנוני שנתן לפועלים אינו מחייב שבועה ע"י העד דכל שאין שני עדים מחייבים ממון בדיבורם לבד רק בצירוף שבועת התובע לא מצרפין שבועת התובע להגדת ע"א לחייבו שבועה משא"כ לענין מ"מ כל שיש כפירה והודאה שהיא של ממון חייב שבועה ואף שמעיקרא הי' כפירה והודאה שאינה של ממון מ"מ כיון שאח"כ בשנשבע התובע ונעשה הכפירה וההודאה כפיר' והודאה של ממון חייב שבועה כמש"ל בשם הר"ן ובתומים כתב לתרץ דסובר כיון דתשלומין של החנוני היא מדינא והשבועה היא רק תקנות חכמים הוי כפירת ממון ואחריו דרך בקצה"ח אמנם כבר כתבתי לעיל דאף למאן דס"ל דתשלומין של החנוני הוא מדינא הוא דוקא כשאינו משלם רק תשלום אחד ומטעם שכתב הש"ך דלא הוי חזקת ממון כיון שע"כ מחויב לשלם תשלום אחד אבל כשמשלם שני תשלומין כולי עלמא מודי דתשלומין של החנוני הוא רק מצד תקנה כיון דחו"ל נגדו כאומר א"י אם נתחייבתי לך ומה"ט אינו משלם ליורשי החנוני כמש"ל רק כשכבר נשבע החנוני התשלומין מדינא כמו יורד ברשות דלא הימניה רק בשבועה:

לחנוני קצבה. עמש"ל סעיף ג' בהג"ה וכדין קטן ששכר פועלים עמש"ל סעיף א':

והולכתם לתוך ביתך עש"ך ס"ק ל"ג עד ולענין דינו של הרי"ף והרמב"ם וכו' עד כל דאלים גבר וכו' ולכאורה קשה דדין דאלים גבר לא שייך אלא בהאי אומר דידי והאי אומר דידי אבל הכא ממ"נ במאי מיירי אי בשכבר עשה אחד מדרכי הקנין א"כ אף המוכר מודה שהפירות הן של הלוקח ואינו תובע רק כדינר ואי כשלא עשה אחד מדרכי הקנין רק הלוקח קצת מוחזק מטעם כיון שהמוכר כבר מדדן לצורכו מ"מ לא שייך דין כל דאלים גבר בזה כיון שהלוקח ג"כ מודה שהפירות הן של המוכר כיון שלא קנאו בא' מדרכי הקנין וכן הקשה בקצה"ח לכן נראה הטעם דבא"ע סי' ק"כ כתבו הח"מ ס"ק ה' והב"ש ס"ק ג' דאם נתן לו הגט כהקפה אע"ג דלא שילם לו אח"כ לא הוי הגט גזל בידה אבל אם נתן לו על מנת לשלם לו מיד הוי גזל בידה כשלא שילם לו ע"ש מוכח מזה דהמוכר לו על מנת לשל' לו מיד לא אמרי' דהמעות הוי רק בחוב עליו רק גוף החפץ הוא של המוכר כשאינו משלם לו וכן הוא בהדיא בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ע"ז בד"ה הא דעייל ונפק ובתוך דברי הרי"ף בתשובה וז"ל אמנם אם שום אחד אינו רוצה לחזור בו והמוכר קיבל מקצת דמי' והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר איני רוצה שימתין המעות לא נגמר המקח לא בכולו לא במקצתו אלא בפריע' וכו' או שיקבל ע"ע להחליט לו עתה המכר ויזקוף עליו השאר בחוב וכו' א"כ ה"נ כשהחנוני אומר שמכר לו הפירות ע"מ שיתן לו הדינר מיד ולא נתן לו ממילא גוף הפירות הן של החנווני ולפי דברי בע"ה שנתן לו הדינר הפירות הן של בעה"ב והוי ממש כהאי אומר דידי והאי אומר דידי דיש לדון בזה כל דאלים גבר רק דהש"ך דחה אותו מטעם שיש להחנווני חזקת מרא קמא ונראה דמיירי אפי' כשיש עדים שעשה אחד מדרכי הקנין ומ"ש דאילו הי' החנווני מוחזק דנשבע היסת עכ"ל אף שכבר עשה הלוקח אחד מדרכי הקנין ותובע הדינר והפירות הן ברשותו לא דמי למלוה על המשכון דנשבע בנק"ח מטעם שכתבתי דלפי דברי החנוני שלא נתן לו הדינר והפירות הן שלו לגמרי והוי ככופר הכל דאין עליו רק שבועת היסת. ובקצה"ח כתב דדמי להא דסי' ק"ה כשיש עדים שהוא מזה העסק שנוטל מיורשים בלא שבועה דבסחורה שמכר בהקפה דימה אותן הב"ח לענין בורח לעסק ידוע מש"ה ה"נ בחנווני שהפירות דמי לעסק ידוע נוטל בלא שבועה ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דשם בסי' ק"ח אפי' ש"ה אין צריך דכיון שהעסק בעין ודאי לא פרע לו אביהם ועדיף מתוך זמנו אבל ודאי אם מכר לו סחורה בהקפ' והסחורה הוא משכון תח"י וטוען פרעתיך נשבע בנק"ח כשאר נשבע על המשכון והכא בחנוני דאינו נשבע בנק"ח הוא מטעם שכתבתי וז"ב ולענין דינא כבר חלקו האחרונים על הש"ך הח"צ בהגהת הט"ז והתומים והעיקר כמו שמסיק המחבר והרב בהג"ה להלכה כהרי"ף והרמב"ם ולא נשאר שוב מקום עיון ופילפול בהדיני' של שאר פוסקים דכל שאינו מונח ברה"ר רק ברשות החנווני והחנווני תובע הדינר נשבע החנווני היסת ולפמ"ש נראה דאפי' יש עדים שעשה הלוקח קנין בהפירות מ"מ המוכר נשבע היסת דכשלא נתן המעות מתבטל המקח כיון שמכר לו במזומן ולא נתן לו כמ"ש הח"מ באה"ע סי' ק"כ ומוכח מדבריו שם דכל שמוכר לו במזומן הדין כך ומה שמסיים הח"מ שם דאם מכר לו ע"מ לשלם מיד וכו' אין הכוונה שאפי' בתנאי מפורש כדמוכח בריש דבריו שם דאפי' מכר לו סתם במזומן ולא נתן הגט גזל בידה ומה שמסיים שם מכר ע"מ לשלם מיד הכוונה שמסר לו באופן שישלם מיד אף שלא פי' בדיני תנאי רק כשמוכר בהקפה אף שקבע זמן ולא שילם לזמן לא נתבטל המכר כדמוכח שם כיון שכבר זקף עליו במלוה המעות וכן ברישא כשהפירות מונחים ברשות הרבים שהלוקח נשבע ונוטל נראה דאפילו לא עשה הלוקח אחד מדרכי הקנין מדלא חילקו הפוסקים. (ועש"ך בפירושים שהביא ויש שם ט"ס בד"ה והטור כתב וכצ"ל ומודה לי' דבין דלא ישבע בעל הבית וכו' אמר שם והתוס' והרא"ש לא גרסי בזמן שהפירות צבורין ומונחים כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וסייעתם וכו' ובד"ה אך גם על פי' זה וכו' יש ט"ס וכצ"ל ועוד דא"כ ל"ל לש"ס לעשות צריכותא וכו' ובד"ה ואפשר דאף התוס' בשם ר"ת ג"כ יש שם ט"ס וכצ"ל לא פליגי על כל הנך דינים שכתבתי ותיבת אבל ט"ס וצ"ל אכל וכו'):

לפועלי. וה"ה באומר תן לבני מתנה כיון דאם לא נתן לו אין עליו חיוב דמי לשלם שני תשלומין. ש"ך:

שניהם נשבעין. ואם אחד מהם גוי מ"מ הישראל נשבע:

בפני חבירו ואם נשבע שלא בפני חבירו מהני ב"ח והש"ך סיים בצ"ע:

חנוני בפני החנוני צריך לישבע תחלה דכל כמה דלא נשבע החנוני אין חיוב שבועה על הפועלים:

בדאיתנייהו דכ"א יכול לומר אין אני מחוייב להמתין יום בואי ואשבע תיכף ומיירי שכבר הכחישו עצמן לב"ד דבלא הכחישו אין כאן שבועה כלל ואם הוא קרוב יכול הבע"ה לומר תמתין קצת או תשבע תיכף ותיטול ש"ך:

תשלום אחר. והא דלא נקט הטעם דאין כאן טענת ברי כתב הש"ך דמיירי שנבר הכחישו עצמן ומהמחבר משמע דכשמתו אין היורשים גובין אפי' יורשי הפועלים) (וע"ב דלפי דעת המחבר אם מתו שניהם וכבר הכחישו עצמן רק שלא נשבעו עדיין המעות מונח עד שיבא אליהו ואם לא הכחישו עצמן ושניהם החנוני והפועלים לא תבעו לבעה"ב והדבר ספק אם כבר נתן או לא יחלוקו כיון דליכא רמאי וע"ב והש"ך פסק דכשמתו הפועלים צריך לשלם ליורשים) (וע"ב דדוקא כשהכחישו עצמן בחיים ובלא"ה א"צ לשלם ליורשים אבל כשמת החנוני אז אם א"צ לשלם רק תשלום אחד משלם ליורשי החנוני אבל כשמשלם שני תשלומין א"צ לשלם ליורשי החנוני ולפ"ז כשמתו שניהם משלם ליורשי פועלים ולא ליורשי החנוני) (ובמוציא הוצאת על נכסי חבירו אז אם יש שבח אפי' אם מת בל"ש משלם ליורשיו אבל במקום שתובע הוצאה יתירה על השבח ומת בלא שבועה אין היורשין נוטלין) (ובשנים שהפקידו דסי' ע"ו דהדין דשניהם נשבעין ונוטלין ומתו בלא שבועה משלם שני תשלומין ליורשיהם וע"ב:

דלמא לא נתן. והש"ך הכריע דאפי' בחנוני התשלומין הוא מדינא ולכך אפי' החנוני נוטל בלא שבועה כשאינו משלם רק תשלום אחד:

בחנוני המקיף. ואם בשעת שכירות המחום אצל חנוני ונתרצו הפועלים לכ"ע א"י לחזור אצל בעה"ב ש"ך:

תן לפועלים סלע. לקמן סי' קכ"ו יש מחלוקת אי צ"ל סלע יש לי בידך וה"ה הכא ש"ך:

והפועלים נתרצו. ואפי' שתקו וע"ל סימן קכ"ו:

אין לפועלים. ואפי' להרא"ש בסימן קכ"ו דיכול לחזור היינו כשאינו אומר שפרע משא"כ הכא שאומר שכבר פרעו סמ"ע והש"ך חולק דכאן נמי יכול לחזור רק דמיירי שפטרו בפי' וע' סימן קכ"ו בזה לדינא:

נשבע החנוני תחלה נשבעין הפועלים דכ"ז שלא נשבעו הפועלים אין לבעה"ב תביעה ש"ך:

שגם זה כו' היסת. כיון שעכשיו אינו משלם רק תשלום אחד וספק לו אם פרע לפועלים א"צ רק היסת והש"ך הניח בצ"ע דלקמן סימן קכ"א סעיף ט' פסק בכה"ג דנשבע בנק"ח וע"ב יישוב נכון לזה:

נשבע התובע ונוטל. ) (בנק"ח כדין שליח דמורה היתירא משום דטרח וע"ב:

מידי דהאי ידע. פי' במקום שנאמן ליטול מחוייב לישבע אע"פ שחבירו א"י וע"ב) (דדוקא במקום שלא פשע במה שלא ידע אבל כשפשע במה שלא ידע כמו בסעיף ז' נוטל בלא שבועה וע"ב:

ויש רגלים. אבל במקום שאין רגלים לדבר א"י להשביע על פנקסו עד שידע שפנקסו מדוקדק מאוד דהוי רגלים לדבר ובתומים מסיק דלענין להשביע על הפנקס יש לו טענת ברי רק הכא שנוטל ע"פ פנקסו צריך רגלים לדבר וכתב שכן מורין כל בעלי הוראה:

להוציא מיתומים. אם כתב שם שדבר זה שייך לפ' אבל אם כתב בפנקסו שפלוני חייב לו ופ' מת לאו כל כמיניה לחייב ליתומים:

בפנקס הוא אמת. והכל לפי הענין הפנקס והאדם כפי ראות עיני ב"ד:

נשבע בעה"ב היסת. הש"ך כתב דמיירי שהפועלים מודים רק שטוען שלא ציווה ליתן להם כל כך אבל אם הפועלים מכחישים הוי שבועה על שבועה ואינו נשבע לא ש"ה ולא ש"ד) (וע"ב אם החנוני רוצה לישבע ונשבע כבר שוב יכול לחייב בתביעתו להבע"ב ש"ה ואם מודה במקצת חייב ש"ד אבל ע"י ע"א שציוהו ליתן א"י לחייב הבעה"ב ש"ד אף אם כבר נשבע החנוני וכך נראה עיקר:

לא נתן קצבה. הטעם כיון דע"י פשיעתו גרם הבעה"ב דהי' יכול ליתן קצבה וגם דהוי כאלו נתן רשות הבעה"ב להאמין לפועלים דהא לא היה מועיל אם היה נותן להן בפני עדים דמ"מ היו הפועלים תובעין מה שהיו רוצים דהא צוה ליתן מה שירצו משא"כ כשהספק נעשה מחמת שהפועלים אומרים לא נטלנו דאז אם היה בסהדי לא הי' הפועלים יכולין להכחיש החנוני פשע במה שלא נתן להם בעדים ולכך השבועה הוא מדינא והתשלומין הוא רק מהתקנה כמ"ש הרמב"ן:

בלא שבועה. אפי' ש"ה א"צ ש"ך דלא כהסמ"ע אבל אם צוה לחנוני ליתן להם לאכול ולשתות שלא היה אפשר לו ליתן קצבה חייב שבועה כשאר מוציא הוצאות:

דאף אם. ט"ס הוא וכצ"ל ואם הפועלים בכאן וכו' ואף המחבר מודה בזו ש"ך ולפמש"ל אפשר דלהמחבר אפי' הפועלים מכחישים ואומרים שלא נטלו יותר מהמגיע להם שאין משלם רק תשלום אחד להחנוני א"צ שבועה כיון שהי' הוא הפושע במה שלא נתן קצבה ולא החנוני:

אבל לא החנוני דאף מי (שסובר שאם) שהלוה לקטן חייב הקטן לשלם מ"מ הכא דהחייב של בעה"ב הוא שהחנוני יכול לומר לו את האמנתו דלא אמרת בסהדי הב ליה (וזהו בשאר ב"א) משא"כ בקטן שאין לו דעת אין לו לסמוך על הקטן והיה לו ליתן בעדים וגם דעיקר החיוב שנתן בשליחותו ואין שליחות לקטן:

הלוקח נשבע. כיון שהחנוני מודה שהפירות הן ראויים ליתנם ללוקח ובשביל זה מונחים בר"ה שקנאם הלוקח רק תובע המעות ולכך הבעה"ב נשבע בנק"ח ונוטל:

והולכתם. ופירות הללו לא מכרתי לך אם כן אלו היה מונחים ברשות חנוני היה נאמן בהיסת רק הואיל שמונחים בר"ה צריך שבועה:

החנוני נשבע היסת ) (וע"ב שאפי' יש עדים שעשה הלוקח אחד מדרכי הקנין הדין כך וכן ברישא שהלוקח נשבע בנק"ח ונוטל הדין אפי' לא עשה הלוקח א' מדרכי הקנין:

הלויני מנה. עבה"ט ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' י"א בראובן שאמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואתו ולא פירש סכום כמה ואמר שישלח משרתו עמו שיקח המעות וכן נעשה ובא המשרת והביא ללוה ק' זהובים שמסר לו המלוה ושוב בא המלוה ואמר שנתן להמשרת מאה וחמשים זהובים והמשרת מכחישו ואומר שלא קיבל ממנו רק ק' זהובים מה דינו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דאין ללמוד דין זה ממ"ש בש"ע סי' קכ"א סי"ב לוי שבא בשליחות ראובן כו' והוא ל' הרמב"ם ופירשו הב"י (והובא בבאר הגולה שם) דמיירי בראובן ששלח ללות משמעון כו' ראובן נשבע ש"ד כו'. והש"ך שם ס"ל דא"צ רק קב"ח ונימא דה"נ הדין כן שישבע הלוה (או יקב"ח לדעת הש"ך) שלא הביא לו רק ק'. דז"א דלא דמי כלל דהתם מיירי שראובן טוען שלא שלחו ללות רק כ' וא"כ לא איכפת ליה במה שנטל השליח יותר משא"כ הכא שלא נתן קצבה כמה ילוה ולכן כתב התם שישבע (או יקב"ח לפי' הש"ך) שלא שלחו ללות רק נ' משום דאם היה מודה ששלחו ללות נ' אף שישבע שקיבל משלוחו רק כ' לא נפטר בזה כיון שהרשה שיתן לשלוחו נ' וזה טוען ברי שנתן לו הרי הוא מתחייב אף שהשליח מעל בשליחותו ולא נתן לו רק כ' וכן נרא' ממ"ש הש"ך שם שאם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' ישבע ראובן ש"ד כו' מבואר דבהך ברי לחוד ששלחו נ' מתחייב ראובן בדין מוב"מ אף שאין שמעון יכול לטעון ברי שנתן לראובן נ' כו' (עמ"ש לקמן סי' קכ"א סי"ב סק"ו) וגם אין ראיה משם דנימא דהכא כיון שהלוה מודה שעשאו שליח באין קצבה והרשה למלוה ליתן לשליחו כמה שירצה יתחייב בכל מה שיאמר המלוה שנתן לשלוחו דשאני התם דמיירו שהשליח מסייע להתובע ואומר שקיבל נ' משא"כ הכא כו': (שם הל' מגומגם קצת וצריך תיקון) ולכאורה דין זה דמי לחנוני על פנקסו באמר לחנוני תן לבני כו' ומבואר בפוסקים דאף אם אין חייב לשלם לבנו כלום מ"מ כיון שצוה לחנוני לתת לו והחנוני אומר שכן עשה הוא נשבע ונוטל כו' אך באמת נראה דכאן גרע מחנוני רק כאן הוי טענת הלוה כא"י אם הלויתני דהנה דעת הר"י בן פלט שבבעה"ת הביאו הש"ך סקי"ב שכתב בטעמא דחנוני נשבע ונוטל ולא הוי כמנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל דפטור דאוקי ממונא בחזקת מאריה דשאני הכא דאיכ' נמי חזקה שליח עושה שליחותו ומדחיא לחזקת ממונא כו' ולכאורה תמוה כמו שתמה בתומים דהא קי"ל דחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרינן לקולא בשל תורה וגם לא אמרינן הכי כשהשליח נוגע בדבר שבממון כו' אך נראה דודאי לא מסתבר שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה שכבר נתן החנוני לבנו או לפועלים כאשר צוהו רק אנן הכי קאמרי' כיון דהבעה"ב צוהו ליתן ועשאו שליח לעשות כן וסמך על אמונתו בזה מתחלה ע"ז שישלים חפצו ונשתעבד לו מיד מה שא"כ בלוה ששלח ללות ממלוה וכתב לו או הרשהו בע"פ שיתן לזה אין על המלוה שם שליח רק הוא מורשה מאתו ליתן זה כו'. וכיון שאינו שלוחי של הלוה נראה דאין כאן לא דינא ולא תקנתא ושפיר הוי טענת הלוה א"י אם נתחייבתי כו' (שהאריך יותר בזה להסביר בטוב והביא ראיה לחילוק זה) וגם נראה דהתם גבי חנוני טענת בעה"ב הוא טענת שמא והחנוני טוען ברי ובכה"ג דהאי ידע והאי דלא ידע משתבע האי דידע ושקיל ואף על גב דמצי הבעה"ב לומר הפועלים מהימני לי ואני טוען ברי על פיהם לאו כל כמיניה כמבואר בסי' ע"ה שאין טענת ברי על פי אחר היכא שהאחר נוגע ודי בזה שאנו מצרפים טענת הפועלים לחייב החנוני שבועה וכן להיפך מועיל ברי של החנוני לחייב הפועלים שבועה אף על פי שהחנוני נוגע אבל בלוה ששלח שליח למלוה אין השליח שאומר שלא נתן מחשב נוגע דהא אית ליה מגו דאמר נתתים ללוה יכול לומר לא לקחתי מהמלוה ואף דהשתא דתיקנו היסת לא חשיב עד מטעם שהוא עד הצריך שבועה מ"מ נוגע לא מקרי לפסול ברי שלו דהא בין כך ובין כך יצטרך לישבע ואם כן שפיר יכול הלוה לטעון ברי ע"פ שלוחו ובכה"ג שיש לחשוב טענת הנתבע לטענת ברי אע"פ שהוא אחר נראה דלא תיקנו ולא מבעיא להר"י בן פלט שכל יסוד דין חנוני הוא מחמת ברי ושמא ונגד חזקה דממונא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו אלא אפילו להרמב"ן דמה שנשבע נוטל הוא מצד התקנה מכל מקום נראה דהבו דלא לוסיף עלה כו': ועוד נלע"ד דכאן לא שייך לומר שהמלוה ישבע ויטול מטעם חזקה שליח עושה שליחותו שנעשה שלוחו של הלוה למסור ליד שלוחו דזיל בתר אפכא שהרי השליח שעשה המלוה לקבל המעות ולמסור לידו אומר שלא נטל ממנו ולא מסר ליד הלוה ואם איתא שנטל ממנו אית לן למימר חזק' שליח עושה שליחותו שהיה מוסר המעות ליד הלוה כו' ואם כן הדרינן לדינא דא"י אם נתחייבתי לך פטור. ועוד נראה דע"כ לא שייך חזקה שליח כו' אלא היכא שהבעה"ב נתן קצבה שיתן לו כו"כ או שתלה הדבר במאמר הפועלים שיתן להם מה שיצטרכו כו' ואיכא למימר נמי הכי במוציא הוצאות על נכסי חבירו שהרשהו צהוציא מה שיצטרכו הנכסים כו' אבל היכא שתלה הדבר ברצון השליח שאמר לו תן לפלוני עבורי כמה שתרצה או כמה שיש בידך וכל כה"ג פשיטא דלית דין ולית דייי שיאמר שיש בזה חזקה שליח כו' להאמינו שנתן כפי מאמרו ויהיה נשבע ונוטל כשהשליח מכחישו דמה חזקה יש כאן שנתן כ"כ דהא ברצון עצמו תליא מלתא ולא רצה יותר או לא היה לו יותר וזה מבואר להדיא בל' בעה"ת שכתוב הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים ושמע החנוני וקיבל כו' מבואר שאילו תלה ברצון החנוני ולא קצב מה שיתן לא שייך בזה חזקה כו' ואם כן לא מבעיא להר"י בן פלאט שבבעה"ת שהסכים עמו הש"ך דטעמא דחנוני מדינא שקיל בלא שבועה משום חזקה כו' אם כן בהא ליכא חזקה כלל אלא אפילו להרמב"ן ודעימיה דגבי חנוני תקנתא היא כבר כתבתי דגם להרמב"ן טעמא דתקנתא משום חזקה כו' ואם כן הבו דלא לוסיף עלה דבמקום דלא שייך חזקה זו ליכא תקנתא כלל ואפילו תימא דלהרמב"ן אין טעם התקנה משום חזקה מ"מ ברור דלא תיקנו כ"א במקום שנעשה שלוחו ליתן וכלישנא דהש"ס אנא שליחותא דידך עבידנא כו' אבל היכא שלא נעשה שלוחו אף על פי שנתן לו רשות ליתן לזה מ"מ כיון שא"י לתבעו שעשה זה בשליחותו ונתחייב מיד כשנעשה שלוחו לא תיקנו וחזרנו לדין תורה ששורת הדין שילך בפחי נפש כדין האומר א"י אם נתחייבתי לך כו' עכת"ד ע"ש עוד באריכות:

והפועלים נשבעים לבה"ב. ע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סימן י"ז שנשאל במעשה שהיו קהל חייבים שכירות לחזן ונתנו לו כתב להנאמן שהיה בידו מעות הקהל שישלם להחזן סך כך וכך ואחר זה מת הנאמן ומצאו בפנקסו כתוב שנתן להחזן ע"פ פקודת הקהל סך הנ"ל וגוף כתב הקהל עדיין ביד החזן אך נכתב שובר עליו איך שקיבל החזן סך הנ"ל מיד הנאמן ועתה טוען החזן שמתחלה רצה הנאמן לשלם לו וכתב קבלה על הכתב ושוב דחה אותו מיום ליום והחזיר לו הכתב וכן העידה אשת הנאמן שאמת הדבר שהחזיר בעלה לידו הכתב ועתה תובע החזן השכירות מן הקהל והקהל משיבים אנחנו פטורים ומסולקים כיון שכבר נכתב שובר עליו כתבנו סדין עם מי והשיב שדין זה הוא ממש דין המבואר בח"מ סי' צ"א ס"ג בחנוני ופועלים דאם שלא במעמ"ש המחם אצל חנוני נשבע חנוני כו' והפועלים נשבעים כו' ואם כן בנ"ד שלא היה במע"ש נשבע הפועל שהוא הש"ץ שלא קיבל מהנאמן ונוטל מבעה"ב שהוא הקהל וגדולה מזו נראה שאף אם היה במעמ"ש והיה הנאמן חי וטען שפרע להש"ץ והש"ץ מכחישו היה הש"ץ נאמן כיון שהכתב של הקהל עם השובר בידו ותלמוד ערוך הוא סופ"ק דב"מ ובח"מ סי' ס"ה סעיף י"ח בשובר היוצא מתחת יד מלוה כו' דמבואר שם דאינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כתב יד הלוה (קצת תימה שלא הזכיר דברי הש"ך ס"ק נ"ב שחולק וס"ל דבכת"י הלוה השובר כשר אך ע' בתומים שם) וה"נ האי כתב מן הקהל שציוו להלוה שלהם ליתן ליד הש"ץ הוי כשובר שנמצא ביד המלוה כיון שעדיין הוא ביד הש"ץ כו' וק"ו בנ"ד שאין הנאמן טוען ברי שנתן ליד הש"ץ אף שמצאו כתוב בפנקסו מ"מ אין זה כטענת ודאי די"ל האמת כן הוא כדברי הש"ץ דמתחל' מסר לידו השובר והאמין לו שישלם לזמן מועט וכתב בפנקסו כן ואחר שהיה דוחה להש"ץ מיום ליום החזיר לידו השובר הנ"ל ובפרטות שגם אשת הנאמן מעידה על זה ואף שאשתו אינה נאמנת כמ"ש לעיל ס"א בהגה מ"מ אומדן דעת הוא שאמת הדבר ודומה לזה השיב הרא"ש הביאו הטור סי' ס"ה לענין שטר הנאבד כו' ה"נ ידים מוכיחות שלא פרע הנאמן כיון דכתב שובר ביד הש"ץ ואף היכי דליכא אומדנא והחנוני טוען ברי שנתן להפועל דעת י"א שאין הפועל נשבע רק היסת ק"ו בנ"ד שאין החנוני טוען ברי ושובר ביד הפועל וגם אשת הנאמן מסייעת להש"ץ שאין להקהל על הש"ץ אלא שבועת היסת שלא קיבל מיד הנאמן וישלמו לו השכירות עכ"ד ע"ש עוד בענין אם הקהל יכולים לגבות מיתמי הנאמן ויובא לקמן סי' ק"ח ס"ד סק"ה:

מי שהוציא הוצאות כו'. עיין בת' חוט השני סימן ל"ח אודות שמעון שהיה לו חוב אצל עו"ג והחוב נכתב על שם ראובן וביקש מראובן שילך לדון עם העו"ג על הוצאותיו ונתרצה ראובן וירד לדין והוציא הוצאות רבות יובא החוב לידי פרעון ובכלל ההוצאות מראה ראובן מה שאחד מן העירונים שהיה מן הפשרנים היה חייב לו לעצמו איזה סך ובשביל שטרח בדבר אינו פורע לו וטוען שמעון שאינו מחוייב ליתן מה שהעירון מעכב משלו כדין. ילך ויתבע את העירון וגם טוען שהעירון אמר שהוא מעכב בשביל שהי' עושה לו טובות הרבה בכל השנה והביא ע"א שאמר העירון כן וראובן משיב שהעירון עיכב רק בשביל מה שעשה טובה בחוב זה והשיב על זה וז"ל ובדבר ההוצאה דבר פשוט הוא שאין ראובן מחוייב להקניט את העירון ודבר זה מפורש בת' הרא"ש שהובא בב"י סי' קע"ו מחודש מ"ז (ובש"ע שם סעיף מ"ז) ואילו לא היה שוה בכדי ההוצאה והיה לראובן טובות אחרות מן העירון בשביל ההוצאה ההיא היו שמין שיעור ההטבה כמבואר באותה תשובה אך כיון שטוען ראובן ברי שהעירון עיכב לו בשביל חוב זה יקבל עליו ראובן בחרם שבן הוא ודברי העד לא מעלין ולא מורידין כי אולי העירון כיחש לו עכ"ל ולע"ד צ"ע מה שיראה מדבריו דשמעון מחוייב ליתן כפי כל החוב שהיה לראובן אצל העירון ובאמת נראה דיש לשום החוב כפי שווי לפי נכסי העירון ואלמותו עיין לעיל סימן ס"ו סמ"א וכזה יתן לו. וגם מ"ש כיון שטוען ראובן ברי יקבל עליו ראובן בחרם שכן הוא לכאורה נראה דצריך לישבע על זה וצריך עיון:

נשבע התובע. ע' בת' חתם סופר חח"מ סימן ע"ח אודות אחד שהיה פרנס הקהלה ע"פ המלך והוציא הוצאות לצרכי הצבור ועתה אחר זמן רב שכבר ירד מהתמנות שלו תבע מהקהל סך רב שעדיין מגיע לו מחמת הוצאות שהוציא עליהם ופסק הרב השואל מאחר שאין לו עדים שתבע כן בשעה שירד מהתמנות שלו אם כן אחר שכבר עבר זמן רב ולא הזכיר כלום אינו נאמן ואפי' בשבועה לא יטול והוא ז"ל השיב כי יפה דן ויפה הורה דאל"כ לא שבקת חיי כל מי שהיה עוסק ומוציא הוצאות על נכסי חבירו פ"א שוב לעולם יתבענו ויוציא ממונו בשבועתו ועיין ביו"ד סי' רנ"ז בט"ז סק"ד כו' אע"ג דהתם בלא שבועה והכא בשבועה פשוט שאין סברא לחלק אמנם אם זה שהי' פרנס טוען על אנשים ידועים שיודעים שהגיד ככה בשעת מעשה ישביעם היסת על חלקם המגיע לפרעון ההוא ואם ישבעו שלא ידעו מזה כלום פטורים גם הם ואמנם אם יעידו כדבריו אם הם שני עדים כשרים הם יתנו חלקם ומחייבים כל הקהל בעדותם אך אם ידע זה אנשים ידועים שיודעים מזה יכול להחרים בבה"כ על עדות וכשלא ימצא עדות נפטרו הקהל מטענותיו ע"ש. והנה מדבריו מבואר דפרנס הקהלה יש לו דין שאר מוציא הוצאות ברשות דצריך לישבע (מיהו י"ל דשאני נידון הנ"ל שנתמנה פרנס ע"פ המלך ולא ע"פ הצבור) אכן בת' עבודת הגרשוני סימן י"ט כתב על שם תשובת מהרי"ו סימן קע"ג דפרנס שנתמנה על הצבור מדעתם א"צ ליתן חשבון כיון דהימנוהו עלייהו (וכן מבואר ביו"ד סימן רנ"ז ס"ב בהג"ה שכתב שם וה"ה בכל ממונים על הצבור ע"ש) וכתב עליו דנ"ל דה"ה שנאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל אם דרך הפרנס להלוות לכיס הקהל דהא מהרי"ו שם מביא ראיה מפ"ק דב"ב ת"ר אין מחשבין עם גבאי צדקה כו' אם כן הא ג"כ נאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל כדאיתא במרדכי שם כו' (וביו"ד שם ס"ו) והטעם נ"ל אף דשארי מוציאין הוצאות ברשות אמרינן משתבע האי דידע מ"מ גבי ג"צ פרנס חששו אם צריכין שבועה ממנעו ולא עבדו כמ"ש גבי אפטרופוס שמינהו אבי יתומים (ע"ל סימן ר"צ סט"ז בהגה וצ"ע) לכן האמינום בלא שבועה ונ"ל דה"ה גובה מסים כיוצא בו אם נתמנה על הצבור מדעתם ודרך הגובה להלוות מכיסו נאמן בלא שבועה אפי' להוציא מן הקהל עכ"ד. וע"ש עוד אודות ראובן שהיה גובה מסים כמה שנים בעיר טבריא והיה המוציא והמביא דקהל הנ"ל ואחר כך נתגרש משם מחמת המושל ובקשו הקהל ממנו חשבון והביא ראובן פנקס כתוב בו יציאתו וקבלתו ונמצא איזה פרטי הוצאות באיזה דפים כתובים באמצע ובסופי שיטות גם הסך הכל הנרשם למטה בכל שולי הדפין הוא מכוון לאותן הכתובים באותו דף בראשי השיטות חוץ מאותן הוצאות הכתובים באמצע ובסופי השיטות הנ"ל והנה ראובן תובע מהקהל כמה מאות המגיעים לו ע"פ פנקס ההוא והקהל השיבו מאחר שנראים הדברים שראובן זייף אותן הוצאות הכתובי' באמצע השיטות גם הסך הכל מוכיח על זה ממילא אזדא נאמנתו ואבד חזקתו כו' וראובן מתרץ עצמו שזה היה לסיבה שלא היה מזומן אצלו הפנקס תמיד רק היה סגור בחדר הקהל כו' ושאל השואל מה דינם והשיב באורך שהדין עם הקהל דאע"ג דגובה מסים שנתמנה על פי הצבור מדעתם נאמן בלא שבועה אפי' להוציא כו' (כמ"ש לעיל) מכל מקום בנ"ד דאיתיילד ביה ריעותא בפנקסו אע"פ שהוא מתרץ ונותן אמתלא למה נשתנו זו מזו מ"מ מידי ריעותא לא נפק כי ודאי שערי תירוצים לא ננעלו ובפרטות מה שנמצא סך הכל של הדפים מכוון אל ההוצאות שנכתבו כסדרן הוא ריעותא גדולה א"כ י"ל אנן סהדי שאדעתא דהכי לא הימנוהו אותו הקהל עליהם ולע"ד זה דמיא למ"ש הטור בסימן ע"א סכ"ג בשם תשו' רבינו קלונימוס (בש"ע שם סי"ג) שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד ע"י עדים לא מהני ליה הנאמנות כו' והוח גם כן מטעם זה דאנן סהדי אילו הוה ידע הלוה שיהא המלוה מוחזק כפרן לא הוה יהיב ליה נאמנות והגם דשם נקט ע"י עדים לע"ד לאו דוקא הוא אלא אפי' אם הוחזק כפרן על ידי דבור מה שאנו מחזיקין אותו לכפרן מסתייע לבטל הנאמנות כו' והגם שיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר שאין האמדנות בנ"ד עדיפי שיתבטל הנאמנות של הגובה על ידם כו' מ"מ י"ל אף אם יהיה כדבריו שהנאמנות שהאמין הלוה למלוה לא יתבטל אלא ע"י חזקה מעליא היינו משום שי"ל כי הלוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם כמ"ש בריש המפקיד אבל בנ"ד דליתא האי סברא אנו אומדין דעת הקהל אילו היו יודעים שום שמץ דבר בהגובה לא ביררו אותו להיות נאמן. כללא דמלתא נלע"ד שאין הגובה הנ"ל גובה כלום מן הקהל אפי' בשבועה לא מבעיא שכל ההוצאות שכתובות בפנקס שלא כסדרן פשיטא שאינו עולות לחשבון כלל אלא אפי' אם ימצא ע"פ החשבון של הוצאות שנכתבין בפנקס כסדרן עולות יתרות על הקבלות באופן שמגיע להגובה סך מה מן הקהל מ"מ אין הגובה מוציא מן הקהל כלום מכמה טעמים כו' עכ"ד עש"ב:

התובע ונוטל. עבה"ט עד וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי כו' וע' בת' עבוה"ג סימן קי"ט ובתשובת בית אפרים חח"מ סימן י"א מ"ש בזה.

נשבע האי דידע. עי' בתשו' נחלת שבעה ח"ב סי' ס"ז:

ויש רגלים לדבר. עבה"ט מ"ש ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע כו' ובתומים מסיק דלענין דלהשביע כל הפנקס יש לו טענת ברי רק הכא שנוטל ע"פ פנקסו צריך רגלים לדבר וכתב שכן מורין כל בעלי הוראה ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ:

רגלים לדבר עבה"ט עד מיהו כתב שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס כו' ועי' בתשו' רע"ק איגר ס"ס ק"נ:

הוא אמת. עבה"ט שכתב וכל זה בפנקס המחייב א"ע אבל לא המחייב את חבירו כו' וכ"כ בת' נו"ב תניינא סימן ט"ו וכתב שם שאין חילוק בין פנקס לפנקס אפי' מה שקורין אצל הסוחרי' (הויבט בוך) שהוא מדקדק בו מאד שלא ירע אומנתו אין לו שום יתרון בדיני ישראל וזהו הפי' מה שאמרו בירושלמי על המשנה בפ' כל הנשבעין חנוני על פנקסו לא במקיף אמרו כו' וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל פ"ו ע"ש:

נשבע בעה"ב. עבה"ט וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' י"א מ"ש בזה:

[שו"ע] שניהם נשבעים כעין של תורה. נ"ב אם שניהם יכולים אח"כ לצרף לעדות ע' תשו' מוצל מאש סי' מ"ט ובת' משאת משה חח"מ סכ"ז:

[ש"ך אות י] ומיירי בפועלים שאין להם יורשים. נ"ב עדיין יש לעיין דבזה י"ל דלא מקרי תשלום א' דדוקא ביש לפועלים יורשים וא"צ לשלם להם זה מקרי תשלום דהא הבעה"ב מחוייב ודאי תשלום א' אם לחנוני או ליורשי פועלי' דמה דאינו משלם ליורשי פועלים היינו מטעם הכחשת חנוני דשמא שילם החנוני ממילא אז חייב להחנוני מש"ה י"ל דנוטל בלא שבועה דאין הבעה"ב מפסיד דהא תלי' טענת החנוני דנתן לפועלים ופטור מיורשי הפועלים אבל באין יורשים לפועלים דבזה אף אם לא נתן החנוני נפטר הבעה"ב וזכה במה שבידו מהפקר י"ל דצריך החנוני לשבע וע' בש"ך סק"א ודו"ק (וע' בכנה"ג אות י"ב ומהריב"ל בח"ב סי' נ'):

[ש"ך אות כב] ולא כיון יפה בתרתי. נ"ב ע' ת' עה"ג סי' קי"ט באורך:

[שו"ע] יש לדון ע"פ פנקסו. נ"ב בגד"ת שכ"ט ח"א סי' ב' האריך להקשות בגבה החנוני בלא שבועה ע"פ פנקסו ורגלים לדבר דלא עדיף הבע"ב מיתומי' וע"ש. ובמחכ"ת אין כאן דרך קו' דהכא דנין התובע מוציא ע"פ פנקסו דהנתבע דהוי כהנתבע מודה לו אבל בחנוני הרא"ש דן רק אף דאינו זוכר מ"מ יכול לטעון ברי ע"פ פנקסו ורגלים לדבר אבל פשיטא דצריך לשבע דלא עדיף פנקס שלו מטענתו בברי גמור דצריך לשבע דשמא משקר ופשוט מאוד:

[שו"ע] היכא דיש רגלים לדבר. נ"ב ע' ת' הרשב"א סי' י"ד:

[ש"ך אות לג בפירוש חמישי בד"ה ועוד נראה] ומ"מ צ"ע אי אמרי' מגו בכה"ג. נ"ב נלע"ד דהספק די"ל כיון לפי דבריו שאמר קנה הפירות של הבה"ב אלא דטוען דהבעה"ב חייב לו דמי הפירות י"ל דהוי מגו להוציא עמ"ש בסי' קל"ח ס"ח בהגה:

תן לפועלי סלע כו'. כ' בסמ"ע וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבעה"ב עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבעה"ב צריך לשלם לבנו כלום וכן מוכח בהדיא במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשו' הרא"ש שהביא עכ"ל ומסתמ' איירי במשנה וטור שאין חייב לשלם לבנו וכ"כ הר"ן ואפי' הרמב"ם והמחבר בסעיף ב' מודים כאן דצריך לישבע בנק"ח דדוקא התם שחייב תשלום א' מהן וא"כ אינו מפסיד כלום משא"כ הכא שאינו חייב שום תשלום אם לא נתן החנוני ודוק. וע"ל ס"ק י"א:

והוא מודה שא"ל כן כו' אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור הבע"ה אפי' מהיסת כיון דהפועלים מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכ' דנשבע היסת או ש"ד כדלקמן סעיף ו' דלא דמי להתם וכמ"ש לקמן ודו"ק:

שניהם נשבעים כו'. ואפי' החנוני הוא עכו"ם אם מכחיש לפועל או בע"ה ישראל צריך הישראל לישבע כן מבואר מתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' ע"ב מחודש ח"י ולקמן ס"ס קפ"ה ע"ש ונראה דאף למ"ש לקמן סי' קמ"ט סעיף י"ד דלכאורה משמע מדברי הרב המגיד פי"ד מטוען דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עכו"ם מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודו דאינו נוטל אלא בשבוע' ודוק:

וצריכים שישבעו כו'. כתב הב"ח דהיינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כדלעיל סי' פ"ז סכ"ג ואינו מוכרח די"ל דשאני הכא כיון דודאי חד מינייהו לשקרא משתבע וגם בסי' פ"ז גופיה הריטב"א חולק הביאו הב"י שם מחו' כ"ו ע"ש:

חנוני בפני פועלים כו'. מהלשון משמע דחנוני נשבע תחלה וכן נראה דהא כששניהם אינן נשבעין ע"כ צריך לשלם לפועלים ולא לחנוני א"כ הפועלים אמרו דילמא החנוני לא ישבע אבל החנוני בע"כ צריך לישבע כדי ליטול וכ"כ בבה"ת שער כ"ט בשם ר' אפרים דעדים נשבעין תחלה שהן שלוחים ומביאו ב"י ה"נ החנוני כשלוחו של בע"ה הוא ואע"ג דלקמן סי' קכ"א ס"ק מ"ה כתבתי דלא קי"ל כר' אפרים גבי עדים היינו משום דאנן קי"ל התם דהעדים נשבעים היסת לפטור והמלוה בנק"ח ליטול אבל הכא ששניהם נשבעים ונוטלים מדר' אפרים נשמע דהכא החנוני צריך לישבע תחלה ודוק:

ודוקא בדאיתנהו לתרוייהו דאי ליתנהו יאמר כל א' לבע"ה אייתי את לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעותי ואשבע שלא בפניו ר"ן ומיירי שמתחלה היו מכחישים זא"ז בב"ד דאל"כ א"צ הפועלים לישבע כלל כדלקמן ס"ק י"א מיהו למ"ש לקמן ס"ק י"ג דאם הוא קרוב וידוע שיבא יכול לומר הבע"ה המתין קצת או תשבע ותיטול מיד א"כ כאן אפילו הוא קרוב יכול לומר אשבע מיד ולא אמתין כלל ודוק.

וה"ה אם א"ל הלויני כו'. כלומר לא תימ' דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני הלויני ופרע לבעל חובי וכן הוא בבעה"ת שער כ"ט ודלא כה"ה בשם יש מי שכ' ומביאו ב"י:

ופרע לבעל חובי כו' לפי שאין החנוני או אותו שמלוה צריכים לשלם לפועלים או לב"ח בפני עדים רק כשיש לאותו פלוני שטר עליו והזכיר לו השטר כדלעיל סי' נ"ח ס"ס א' וע"ש:

אלא בזה אח"ז דלא מיחזי כולי האי כשבועת שוא במה שהשבועות סותרות זא"ז:

או שמתו פועלים כו'. הרי אינו משלם אלא תשלום א' סי' ותשלום א' הוא מודה שחייב כ"כ גם הרמב"ם והטור וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אזי יורשיהן מוציאין מב"ה בשבועה דלא פקדנו אבא וא"כ גם בזה יהיו על הבעה"ב ב' תשלומין וכ"כ בב"י ובדרכי משה ע"ש עכ"ל סמ"ע. ועיין בדרכי משה שלא דחה דברי הרמב"ן אדרבה כ' במסקנ' שהר"ן כתב כדברי הרמב"ן וכן הוא בהר"ן פ' האיש מקדש שלא כדברי הרמב"ם וכ' שמפרשים חלקו עליו גם בב"י לא דחה דברי הרמב"ן ע"ש. ומה שלא הגיה כאן הר"ב כלום אדברי המחבר היינו משום שכתב דברי הרמ"ה שהם רבותא יותר דאפי' לא ישלם ליורשי פועלים צריך החנוני לישבע ובסי' זה לא מיירי אלא אם החנוני צריך לישבע אבל אם יורשי הפועלים גובים מזה לא מיירי כאן אי נמי ס"ל להרב כמש"ל לדעת הרמב"ם גם ה"ה הוצרך לדחוק לדעת האומרים דאין יורשי הפועלים גובין בשבועה והניח דבריהם בצ"ע וז"ל ואפשר שהטעם שלהם הוא לפי שאין זה מלוה בשטר אלא ע"פ וע"א מעיד שנתן להם (והם טוענין שמא) ואע"פ שהוא נוגע בדבר אין נוטלין וצ"ע עכ"ל וגם דעת בעה"ת שער כ"ט סוף ח"ג כהרמב"ן וכן עיקר דל"ש כאן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאדרבה הבו לה [דלא] לוסיף עלה הוא כדלקמן סי' ק"ח ולפע"ד גם דעת הרמב"ן כן ולא בא אלא לומר דהיכ' דליכ' אלא תשלום א' נוטל בלא שבועה ומיירי בפועלים שאין להם יורשים או שאין יורשים יודעין שאביהם הי' פועל שלו או שאין היורשים כאן וכה"ג שוב ראיתי בב"ח כתב גם כן דהעיקר כהרמב"ם ורמ"ה ולא כהרמב"ן וכן נראה מתשו' הרשב"א (שהביאו ב"י בסימן פ"ט) שהביא הירושלמי בדין שכיר שמת דאין יורשים גובים מבע"ה דכלום תיקנו אלא בשביל שכיר שמא בשביל יורשים וכ"כ הטור לקמן סי' ק"ח דבשכיר ונגזל אין היורשים נשבעין ונוטלין כו' עכ"ל וכבר כתבתי דאין מדברי הרמב"ם והרמ"ה ראי' כלל. וגם מ"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א שהבי' הירושלמי כו' נלפע"ד דלא דק דהתם מיירי כשהבע"ה טען לשכיר פרעתיך וכה"ג כ' הבעה"ת גופיה בשער י"ד סוף ח"ב דאין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין והוצי' כן מהירושלמי הנ"ל ובכה"ג דמיירי לקמן סי' ק"ח והיינו מטעם הירושלמי דכלום תיקנו אלא בשביל שכיר כו' כלומר דמדינ' לא הי' השכיר נוטל אפי' בשבועה משא"כ הכא דמדינ' הפועלים היו נוטלים אף בלא שבועה כיון שודאי חייב להם וספק אם פרע להם ואם כן פשיטא כשמתו היורשים נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים אלא מיירי הכא כדפי' ודוק וע"ל סי' קכ"א ס"ק נ"ו:

שהרי אינו משלם אלא תשלום א'. הוצרך לטעם זה אפי' היו החנוני והפועלים טוענים ודאי בחייהם והיו מכחישין זה את זה לפני ב"ד דאל"כ אפילו היה משלם ב' תשלומי' לא היו צריכין לישבע כדמוכח לקמן סי' קכ"א ס"י ע"ש בס"ק נ"ז מיהו י"ל דמיירי שלא היו מכחישים זא"ז והא דהוצרך לטעם שאינו משלם אלא תשלום א' היינו משום חנוני דלא דמי לשלוחין ולא למלוה דלקמן סי' קכ"א לשלוחין לא דמי דהתם אינן נוטלין ולמלוה ל"ד שהיה חייב לו בודאי וספק אם פרע לו משא"כ חנוני דבא ליטול וספק אם חייב דאם היה משלם ב' תשלומין לא היה נוטל בלא שבועה אפי' ליכא מאן דמכחיש ליה ולפ"ז אם היו הפועלים מכחישין החנוני אפשר דגם להרמב"ם והמחבר צריך לישבע אף ע"פ שאינו משלם אלא תשלום א' ודוק:

וי"א כו'. טור בשם הרמ"ה וכתב הטור דהכי מסתברא וכ"כ בע"ש וכן כתב הרב המגיד בשם קצת מפרשים ובשם הרמב"ן והרמ"ה ומשמע מדבריהם שם דאע"פ שאינו משלם לחנוני רק תשלום א' וגם הפועלים לא הכחישוהו בחייהם אין נוטל החנוני בלא שבועה וגם הר"ן בפרק כל הנשבעין כתב שאין דברי הרמב"ם נכונים אלא החנוני צריך לישבע בכל ענין ואע"פ שממ"ש הר"ן בפ' האיש מקדש נראה שחולק עליו מטעם דכיון שיורשי הפועלים נוטלין הרי הבע"ה נפסד ומשלם ב' תשלומין מ"מ כי דייקת שפיר בדבריו תראה שחולק עליו בתרתי חדא מטעם הנ"ל וחדא מטעם דכיון דהחנוני בא ליטול וספק אם בעה"ב נתחייב צריך לישבע ולפ"ז אפי' הוא בענין שאינו משלם לפועלי' כגון שאין להם יורשי' צריך החנוני לישבע ודו"ק: ולענין הלכה נ"ל עיקר כדברי הרמב"ם וכמו שאוכיח לקמן ומה שחלקו עליו דחנוני מדינא אין לו כלום אצל בע"ה דה"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקיי"ל דפטור לפע"ד לא דמי להתם דהא במנה לי בידך והלה אומר איני יודע גופא סברי רב הונא ורב יודא (בפ' הגוזל בתרא דף קי"ח ע"א) דחייב מטעמא דברי ושמא ברי עדיף ורב נחמן ור' יוחנן דאמרי התם פטור הא קמפרשי טעמא משום דאוקמי ממונ' בחזקת מאריה וא"כ דוקא התם שייך לומר כן דאוקי ממונא בחזקת מאריה והיכ' דקאי קאי לא תיפוק מרשותיה משא"כ הכא דס"ס האי ממונ' תיפוק מרשותיה ולא קאי בחזקתיה. ועוד דהא אמרי' בכתובות בפ"ק (דף ט' [י"ב] ע"ב) גבי הנוש' אשה ולא מצא לה בתולים דאפי' רב נחמן ור' יוחנן מודים התם כיון דאיכ' חזקה אחרינא כנגדה דאוקמה אחזקתה דבתולה היתה וכה"ג אמרי' נמי בפ' המדיר (כתובות דף ע"ו ע"א) דהבעל חייב משום דאוקמה אחזקתה שלא היה בה מומין וא"כ ה"נ כיון דקי"ל בכמה דוכתי חזקה שליח עושה שליחותו א"כ מסתמ' חנוני עשה שליחותו וכן ראיתי בבעה"ת שער כ"ט ח"ב הביא תשו' הרב ר' יוסף אבן פלאט שהשיב באריכות להרז"ה דחנוני ופועל "לא מחייבי שבועה אלא היכא דתרווייהו קמן ומכחשי אהדדי כפשט' דמתני' הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו אבל היכא דחדא תבע קמן לבע"ה וליכא חבריה דמכחיש ליה שקיל בלא שבועה אפילו אי אתא חנוני ותבע לבע"ה ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע כו' דהתם איכא ברי גבי תובע וחזקת ממונא גבי נתבע אבל הכא גבי חנוני איכא תרי אנפי חזקת שליח עושה שליחותו ומדחיא חזקת ממון מקמי תרתי ומנלן דכל היכי דאיכא תרי אנפי כה"ג מדחיא חזקת ממון מקמייהו דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו' ר"ג אומר נאמנת והלכתא כוותיה וטעמא משום דאיכא חזקת גופא בהדי ברי ושמא ותנן גבי מומין כה"ג היו בה מומין ועודה בבית אביה כו' ואסיקנא הא לא מייתי ראיה נאמן ושקלה כתובה בלא שבועה משום דאיכ' תרי חזקת דגופא וטענת ברי ושמא ומדחיא לחזקת ממונא ונאמנת לגמרי משמע בלא שבועה ועוד דכיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ חד דינא אית להו ומה פועל שקיל בלא שבועה היכא דליכא חנוני דמכחיש ליה אף חנוני כי לא מכחיש ליה פועל שקיל בלא שבועה ומה"ט נמי לא דמי למוציא הוצאת על נכסי אשתו ומכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי ושקלי אע"ג דליכ' מאן דמכחיש להו דהכא איכ' נמי גבי חנוני חזקת חזקה שליח עושה שליחותו עכ"ל והכי משמע נמי מפשט' דמתני' דקתני מעיקרא וחנוני על פנקסו ובתר הכי מפרש חנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי סלע הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלין קמהדר לפרושי חנוני וקמפרש פועל והכי הל"ל חנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי סלע והוא אומר נתתי נשבע ונוטל אלא ודאי משום דאי לאו דמכחשי לי' פועלים והם נוטלין ג"כ לא הי' צריך החנוני לישבע וליטול דמסתמא עשה שליחתו והרי אינו משלם אלא תשלום א'. ועוד ראיה לזה ממאי דגרסי' בריש שנים אוחזין בין לרבנן ובין לר' יוסי התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל מ"ש דלא אמרי' נפקי' ממונא מבע"ה ויהא מונח עד שיבא אליהו דהא בודאי איכא רמאי אמרי התם היינו טעמא דא"ל חנוני לבע"ה אנא שליחות' דידך קא' עבדינ' מאי אית לי גבי שכיר אע"ג דקמשתבע לי לא מהימן לי בשבוע' אנת האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ושכיר נמי אמר ליה לבע"ה אנא עבד' עבידת' גבך מאי אית לי גבי חנוני אע"ג דמשתבע לי לא מהימן לי הלכך תרווייהו משתבעי ושקלי מבע"ה ע"כ. ואמת שראיתי בס' המלחמות להרמב"ן סוף שבועות שכתב דחנוני על פנקסו דינו מן התורה שילך לו בפחי נפש שהרי דינו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי"ל דפטור וההיא טעמ' דפרישו סבוראי משום דלא א"ל בסהדי הב ליה טעמ' דתקנתא הוא ולאו דינא דמ"מ פטור דאע"ג דלא א"ל בסהדי הב ליה הוה ליה לתקוני ולא לעוותי עכ"ל. אבל לפע"ד זה לא נהיר' אלא משמע דטעמ' דדינא הוא ואי טעמ' דתקנתא הוא ה"ל לפרושי הכי בגופ' דמתני' דשבועות אלא ודאי משום דדינא הוא דחנוני נוטל אלא דפריך נהי דדינא הכי מ"מ כיון דודאי חד מינייהו רמאי יהא מונח ולהכי משני דמשום האי טעמ' דאמר שליחות' דידך קא עבדינ' ולא אמרת לי בסהדי הב לי' הבע"ה הוא שגרם הפסד לעצמו ולא אמרי' יהא מונח וכן משמע מפירש"י שם. והכי משמע נמי ממאי דאמרי' בפ' כל הנשבעין (סוף שבועות דף מ"ז) שני מלוין ולוה א' וב' שטרות היינו מתני' ואם איתא דחנוני במתני' תקנת' היא היכי מדמי לה למתני' ויש לדחוק בזה אבל אין נ"ל אלא פשטא דמילת' משמע דמדינ' תרווייהו שקלי כמו בשני שטרות וגם מ"ש הרמב"ן דה"ל לתקוני ולא לעוותי לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכמ"ש לקמן סי' צ"ב סעיף ט' עליו בזה ע"ש: והמעיין בבעה"ת שער כ"ט ח"ב יראה דמשמע שהרז"ה קבל תשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דחנוני דין פועל יש לו ומדינא שקיל בלא שבועה וכן מבואר להדי' מדברי הרז"ה בספר המאור סוף שבועות שהבאתי לקמן סי' צ"ב סעיף ט' ע"ש וגם הבעה"ת עצמו שם בשער כ"ט ח"ב פסק כן וכתב שכן סברת הרב ן' מג"ש וה"ר משה ז"ל וגם הרב המגיד פי"ו מהל' מלוה כתב שכן הוא דעת ראשונים וכן משמע לכאורה מפירש"י דף מ"ז ע"ב והברטנורה שפירשו במתני' שניה' נשבעין ונוטלין מבעה"ב דא"ל חנוני פועלים לא מהימני לי בשבועה את האמנתיהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלים אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבוע' עכ"ל משמע דחנוני דינא קאמר כמו פועלים וכן עיקר:

דדוקא אם מת החנוני כו'. ובטור איתא בשם הרמ"ה דאפי' לא מת החנוני אי אתו פועלים מעיקרא בלא חנוני ותבעו לבע"ה ולית' לחנוני קמן דנישייליה שקיל בלא שבועה ע"ש ונראה דכ"ע מודים בזה וכ"כ בעה"ת שער כ"ט ח"ב בפשיטות וז"ל ול"ת דוקא בשמת אחד מהן אלא אפי' שלא מת אלא שהלך למד"ה אע"פ שיש לנו לומר אולי יבא היום או למחר ויאמר שנתן אעפ"כ כיון דהשת' ליתיה קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אך אם רצה להחרים סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים וכן סברת הרב ן' מיגש והר"מ ז"ל עכ"ל וכן כתבו הפוסקים והרמב"ם והמחבר לקמן סי' קכ"א ס"י ונראה דגם מ"ש הרמ"ה דליתיה לחנוני קמן היינו שהלך למד"ה אבל אם קרוב וידוע שיבא יכול הבע"ה לומר הלא אין לך הפסד המתן קצת עד שיבא או תשבע ותטול מיד ודו"ק ובהלך למ"ה דנוטל בלא שבועה נראה דאף אם חזר והכחישו וצריך לשלם לו ג"כ א"צ לישבע כיון שכבר נטל דאף מעיקרא לא תיקנו חז"ל שבועה אלא כיון שבאים ליטול דא"ל בהא אין נשבעין על טענת שמא וכיון דהשתא באין לפטור אין כאן שבועה כלל ודו"ק:

ולא ידע אי פרע. ומן הדין הי' לפועל ליטול בלא שבועה מבע"ה אלא משום פסיד' דבע"ה ונפייסו תיקנו שישבעו לו פועלים והיינו דוקא כשמשלם ג"כ לחנוני משא"כ הכא ודו"ק עכ"ל סמ"ע וכ"כ הרב המגיד ושאר פוסקים:

בחנוני המקיף כו'. ואז אפי' המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את הבע"ה יכולים לחזור כדלקמן סי' קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום אצל החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על הבע"ה כלום כ"פ הב"ח סעיף ד' ואע"פ שכתב כן לפרש דברי ה"ר ישעיה ופירושו בדברי הר"י אינו נכון אלא נראה דס"ל להר"י כהירושלמי שהביא הרי"ף פרק המקבל וכאיכא מאן דמוקים להמתני' דהמקבל בדליתא חנוני גביה וכמו שהבי' הרי"ף שם ע"ש והטור שכתב על דברי הרי"ף [הר"י] ולא נהיר' היינו משום דס"ל כהרי"ף שם וכן דעת הרא"ש שם והכי קיי"ל לקמן סי' קכ"ו והב"י כתב דלהר"י אפי' שלא בפניו כבר נסתלקו ולא ידעתי לדבריו טעמו של הר"י אלא א"כ נאמר שפסק כרב ששת דהמקבל וזה תמוה אלא נראה כדפרישית מ"מ דינו של הב"ח יכול להיות אמת ודו"ק:

וא"ל תן לפועלים סלע כו'. להסבר' אחרונה דלקמן סי' קכ"ו ס"ג דמיירי כאן שא"ל תן להפועלים סלע שיש לי בידך וע"ש:

והפועלים נתרצו. האי נתרצו לאו דוק' קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפי' אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן וכו' הל"ל ואם לא נתרצו כו' עכ"ל סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו על דבריו וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמעי' דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו עכ"ל ויפה כיוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפ' ואם לא נתרצו והיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכן המחבר גופיה כתב לקמן סי' קכ"ו ס"ט די"א (והוא דעת הרא"ש וסייעתו) דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפי' והיינו שא"ל אני פוטרך ואסמוך על החנוני וכמ"ש שם וכ"פ הרב שם א"כ בע"כ צריך לפרש נתרצו דכאן היינו שפטרו בפי' [ואפשר גם הסבר' ראשונ' דלשם מודה דעכ"פ נתרצה בפי' בעינן אבל שתיקה לחוד לא מהני ודוק] ובריש' בחנוני המקיף אפי' פטרו הפועלים בפי' יכולים לחזור כמ"ש ר' ירוחם והר"ב לקמן סי' קכ"ו ס"ב אם לא שפטרוהו הפועלי' לגמרי דאז אין להם על הבעה"ב כלום וכמ"ש שם:

אין לפועלי' על הבע"ה כו'. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דלקמן סי' קכ"ו ס"ב דאף אם המחה במעמד ג' יכיל הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה שעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אומר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שאמר ליה הבע"ה הממחה ליתן עכ"ל סמ"ע ולפע"ד זה אינו דכיון דיכול לחזור בו א"כ עדיין חיובו על הבע"ה ומה בכך שאומר המומחה שנתן לו והכי מוכח ממה שהוצרכו הרי"ף והרא"ש והתוס' פרק המקבל לומר דהירושלמי קאמר דמתני' דחנוני על פנקסו מיירי כשלא העמיד הפועלים אצל החנוני אבל העמידם אצל החנוני אין הבע"ה חייב לפועלים כלום דס"ל כרב ששת ולא כרבה דקי"ל כוותיה דאמר המחה אצל חנוני חוזר ואם איתא ה"ל למימר הירושלמי אליבא דהלכתא היא ושאני התם כיון דהחנוני אומר שנתן להם (ואע"ג דבירושלמי מיירי בחנוני המקיף מ"מ היאך מדמו להא לפלוגתא דרבה ורב ששת ה"ל למימר דשאני חזרה מפרעון וכמ"ש הבעל העיטור באות המחאה ד' ק"ו ע"א בהדי' דהנמחה יכול לחזור אם לא שפטרו בפי' וההיא דירושלמי אפי' למ"ד חוזר איתיה ול"ד דהתם חנוני אמר לו פרעתיך אבל אם ידוע שלא פרעו פלוגתא דרבה ורב ששת היא עכ"ל) אלא ודאי ס"ל להרי"ף והרא"ש והתוס' דאין חילוק ודו"ק וכן משמע להדי' מדברי הב"ח סי' זה רס"ד וסי' קכ"ו סי"ב דאין לחלק בכך רק דכתב הב"ח דהטור כאן סתם כרב אלפס ולא כהרא"ש ולפע"ד אין מזה הכרע די"ל דנתרצו דהכא היינו שפטרוהו בפירוש דהיינו שא"ל בפי' אנו פוטרים אותך ונסמוך על החנוני וכמ"ש בס"ק הקודם ולפי שאין כאן עיקר דינים אלו לכך לא הוצרך הטור לבאר זה וסמך אלקמן וכן המחבר:

והחנוני נשבע היסת לפועלים ונפטר:

נשבע חנוני לבעה"ב היסת כו'. בכאן נראה דהפועלים נשבעין תחלה ליטול ואחר כך חנוני לפטור ולהי"א ששתיהן נשבעין היסת לפטור נשבע החנוני תחלה וכמ"ש הבעה"ת בשם ר' אפרים ומביאו ב"י ועמש"ל סימן קכ"א ס"ק מ"ה ודו"ק:

וי"א שגם זו כו'. תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכתב בפרק האיש מקדש דשבועת המלוה היא בנק"ח וכדאיתא נמי להריא בבעה"ת שער כ"ט ח"ב דהר"י מיגש ור' אפרים פליגי עליה וגם בשער נ' ח"ג הביא דברי הראב"ד דמשמע מדבריו שני דינים אלו שווים וכן משמע בהר"ן פרק האיש מקדש והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דלקמן סימן קכ"א ס"ט כתב בסתם כסברת הרי"ף ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א וכן נראה לדינא דצריך לישבע כאן בנק"ח כדלקמן סי' קכ"א ודוק:

והנתבע אינו יודע כמה נשבע התובע ונוטל. כתב הסמ"ע מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בסעיף ב' אם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע שבועה חמורה ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה מיהו לפמ"ש בשם מהרש"ל בסמוך ס"ז צריכים לחלק ולומר דדוקא התם יש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין יודעים כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת עכ"ל. ולא כיון יפה בתרתי חדא דמ"ש המחבר בס"ב נוטל בלא שבועה היינו אפילו בלא שבועת היסת וכמ"ש המרשים וב"י להדיא מבעה"ת שאכתוב בסמוך והוא פשוט ועוד דמ"ש הרב כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח (וכ"ע מודים כאן) כדמוכח במהרי"ק שם להדיא שכתב הדין נותן שישבע כמה הוציא ויטול כמ"ש המרדכי בפ' האשה שנפלו וז"ל ישבע כמה הוציא ויטול כו' למתנייה בהדי הנך נשבעים ונוטלין דשבועות כו' וכן מוכח להדיא בתשו' מיימוני שם והחילוק פשוט דבסעיף ב' כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחותו נוטל בלא שבועה וכ"כ בבעה"ת וז"ל כיון דתני חנוני גבי פועל ש"מ דחד דינא אית להו ומה פועל שקיל בלא שבועה אפי' היסת היכא דליכא חנוני דמכחיש לי' אף חנוני כי לא מכחיש ליה פועל שקיל בלא שבועה ומאי דק"ל למר המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו ביד אחר וחבריהון דמשתבעי ושקלי אף ע"ג דליכא מאן דמכחיש להו משום דאיכא גבי חנוני תרתי חזקת שליח עושה שליחותו ואיכא ברי ושמא וגבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבריהון ליכא אלא ברי ושמא וליכא חזקה מ"ה חייב שבועה דילמא אוסיפו למיתבע ע"ז דאפיקו עכ"ל. ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע והאי לא ידע דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דהא כל היכי דליכא חזקה שליח עושה שליחותו מדמי לה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנה וכן מבואר בא"ע סי' פ"ח ס"ז דנשבע בנק"ח ונוטל וכן לקמן סי' קנ"ח ס"ח וסי' שע"ה ס"ח ע"ש:

וה"ה בכל מידי כו'. כ' הסמ"ע ע"ל סי' י"ד שכתב בהג"ה והוא מתשו' הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של סרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא הית' ההוצאה לטובתו אע"פ שהי' מוכרח להוצאה עכ"ל והגאון אבי מ"ו ז"ל כתב ז"ל ואני אומר שאני הכא שהי' ברשות חברו מתחלה הימני' חברו בשבועה עכ"ל ור"ל דל"ד להך דסי' י"ד וסי' צ"ג שלא הי' ברשו' חברו ונכון הוא ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ד וסי' קע"ב:

הואיל ויש רגלים לדבר כו' אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכי' אפנקסי' כ"כ הרא"ש בתשובה ודקדק כן מהמשנה ומביאו הטור ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע את הנתבע אפי' היסת כיון דליכא רגלים לדבר דאל"כ מאי איריא פנקסו אפי' ברי לי' נמי אינו נשבע ונוטל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש והרב דה"ה יכול לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר וכן משמע מל' תשובת הרא"ש וז"ל יראה שאדם שכותב כל דבריו בפנקסו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כו' יכול לישבע זה כו' והיינו שכתב הר"ב שסומך עליו שהוא אמת ר"ל שידוע לו שפנקסו מדקדוק הוא ואינו מוטעה בשום פעם או שידוע לו רגלים לדבר כה"ג. ולפ"ז אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע ע"פ פנקסו ומ"מ לעיל סי' ע"ה סכ"ג דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו היינו אפי' אינו יודע שפנקס אביו מדוקדק הוא. ומ"מ להוציא מהיתומי' בסעיף שאח"ז ודאי צריך רגלים ואומדנות מוכיחות וכהך עובד' דתשובות הרא"ש דלקמן. ומדברי הב"ח לא נראה לכאורה כמ"ש והנלע"ד כתבתי ואולי יש לכוין גם דברי הב"ח כן וע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה:

היכא דיש רגלי' לדבר כו'. כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסק' בלא שטר תוך ד' חדשי' לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צוואה ואחרי מותו נשאר פנקס מכתב ידו שהי' כתוב בו זכרון המשכנות מהאלף זוז של ראובן למחצית שכר והמשכנות נמצאי' באותו פנקס והי' כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן והחזיר הרא"ש לראובן מעותיו אע"פ שהניח שמעון בן קטן כדאית' בתשו' הרא"ש ובטור. וכ"פ בתשו' מהרא"ש ן' חיים ריש סי' ט"ו ע"ש. וע' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' ר' ובתשובת מה"ר יוסף טראני סי' ע"ב וע"ל ס"ס ר"ן עוד כ' הרא"ש בתשוב' דמי שרגיל לכתוב מיד כל עסקיו בפנקס ולא מצא עסק זה בפנקסו יוכל לישבע עליו דהוי כמו ברי כיון שלא מצאו בפנקסו וכתב בתשובת מהרי"ן ל"ב ספר ב' סימן נ' דלפ"ז ה"ה חמשין כתוב בפנקסו וחמשין אינו כתוב בפנקסו דלא הוי מחוייב שבוע' ואיל"מ מיהו כ' שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס שמונח לפניו אבל אם שוהא בינתים אפשר ששכח ולא כתב בפנקס ע"ש:

נשבע בע"ה היסת כו'. כתב הד"מ והסמ"ע והיינו דלא כהר"ן (בשם הרא"ה) שכ' דא"צ הבע"ה לישבע אפי' היסת הואיל ואף אם מודה בע"ה שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוצי' מידו כי אם בשבועה אחר דכפירתו לא הוי כפירת ממון כו' וכ"כ בע"ש ולפעד"נ דליכ' כאן פלוגת' דהרא"ה והר"ן מיירי שהפועלי' מכחישי' ואומרי' לא נטלנו והלכך כיון שלא הי' יכול ליטול כי אם בשבועה אינו נשבע היסת וכאן מיירי שהפועלי' מודים שנטלו (אלא שהבע"ה אומר שלא צוה ואינו חייב להם) א"כ הי' החנוני נוטל בלא שבועה. תדע דהא הטור כ' לעיל סי' ע"ה סי"ז בשם הרמ"ה בסתם (ועיין מ"ש שם ס"ק מ"ז) דכל היכא שאין ב' מחייבים אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע לא אמרי' מתוך שאיל"מ וכאן כתב בחמשין צויתיך ליתן ונ' איני יודע משואיל"מ אלא ודאי כדפי' ודו"ק:

ואם אמר חמשים כו'. בבעה"ת שער כ"ט חלק ב' כתב וז"ל ואם אמר נ' כו' והשאר איני יודע מתוך שאיל"מ דקי"ל כר' מאיר דדאין דינ' דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי וכי היכי דאי טעין בעל השטר על השורף שטרו דהוה ביה מאה וא"ל אידך אינו אלא נ' משתבע כדין מודה מקצת ואי לא מודה ששרפו משתבע היסת ואי מודה ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע משואיל"מ ה"נ גבי חנוני כיון דחזק' שליח עושה שליחותו ודבר הגורם לממון כממון דמי הכא דייני' דכמאן דטען עליה בגוף הממון דמי עכ"ל ולי נראה דהכא בלא דינ' דגרמי חייב דכיון דבשבילו ובצוויו נתן ה"ל איהו לוה דמה לי הלוה לו או הלוה לשלוחו בשבילו והלכך אע"ג דלקמן סי' שפ"ו סעיף ב' ס"ק י' חלקתי על דברי הבעה"ת גבי שורף שטר דאינו חייב שם ש"ד מכל מקום דין דהכא אמת לכ"ע וכמ"ש כן נ"ל ודו"ק:

החנוני נאמן כו'. עד בלא שבוע'. כ' הסמ"ע בשם מהרש"ל דאפי' להי"א דלעיל ס"ב דכשמתו הפועלים והחנוני בא להוציא מבעל הבית דאינו נוטל בלא שבוע' היינו דוק' כשאין הבעל הבית יודע אם נתן להם כלום אבל הכא מיירי דהבעל הבית יודע שנתן להם אבל אינו יודע כמה מודה דנוטל בלא שבוע' עכ"ל וכן כתב הב"ח וכן מוכח בטור עיין שם ודלא כע"ש:

ונוטל מבע"ה בלא שבוע'. כתב הסמ"ע דצ"ל דר"ל בלא ש"ח אבל היסת מיהו צריך דאל"כ ק' מ"ש מהא דכתב מור"ם בסמוך בסס"ג דמי שהוצי' הוצאות כו' והנתבע אינו יודע כמה דנשבע ונוטל ולפ"ז פירושן דשבוע' סתם לא יהיו שוין דמה שכתב מור"ם שם נשבע ונוטל יהי' פירושו נשבע היסת ומ"ש המחבר כאן נוטל בלא שבוע' יהי' פירושו בלא שבוע' חמורה אבל היסת צריך עד כאן לשונו. ולפע"ד זה אינו וגם בבעה"ת שם מוכח להדי' דאפי' היסת אי"צ כאן וגם מ"ש הרב בס"ג בהג"ה נשבע ונוטל ר"ל ש"ח בנק"ח וכמ"ש לעיל ס"ק כ"ב ומ"מ לק"מ דשאני הכא כמ"ש הטור כאן כיון שאמר לו תן להם כל מה שצריכים הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים כאלו קצץ דמי וכן מחלק בבעה"ת להדי' ע"ש וגם בחנם דחק כאן ע"ש:

דאף אם הפועלים כו'. אין הלשון מדוקדק וכך הל"ל ואם הפועלים בכאן כו' (וכן הוא בע"ש ע"ש) דודאי גם המחבר מודה בזה ואין כאן מחלוקת וכן הוא בבעה"ת להדיא שני דינים אלו וכתב הטעם ברישא כיון דאין הפועלים מכחישין אותו ובסיפ' כיון שמכחישים אותו נשבע ונוטל ומשמע שם להדי' דבסיפא אפי' רק כדי שכרם צריך לישבע וליטול אלא דקמ"ל דאפי' יותר משכרן נוטל בלא שבוע' ע"ש:

שדינו שוה כו'. לשון הטור הפועל נוטל לפי שיש בו הנאה לקטן והחנוני ג"כ לפי שא"ל מאי דאמרת לי ליתן לפועל בהנאתך יהבת לי' והרמב"ם כ' דאין החנוני נשבע ונוטל כיון דאין לקטן הנאה מיניה שהרי חייב לשלם לפועליו והחנוני מפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן עכ"ל ובסי' צ"ו סס"ג סתם המחבר כדברי הרמב"ם ע"ש וע"ל סי' פ"ט ס"ב:

הלוקח נשבע כתקנת חכמים כו'. הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר והרי הן ברשות הרבים ואלו הי' ברשות הלוקח הי' נשבע שבועת היסת ונפטר ואלו הי' עדיין ברשות החנוני הי' נשבע היסת וישארו פירותיו אצלו עכ"ל רמב"ם והיא שיטת הר"ן והרי"ף והרב המגיד והברטנורה דמפרשים המשנה כיון דהחנוני מודה שמכר והפירות הם חוץ לחנותו בר"ה בע"ה נשבע ונוטל:

והולכתם לתוך ביתך. אבל פירות אלו המונחים בר"ה מעולם לא מכרתי לך הרי החנוני נשבע בנק"ח שכך הי' הדבר ומחזיר פירותיו לחנוני שהרי לא הודה שמכרן לו ואלו הי' בחנותו נשבע שבועת היסת כמו שביארנו עכ"ל רמב"ם וכ"כ הברטנורה. וכן מוכח דעת הרי"ף כשיטה זו וכ"כ הר"ן שכן פי' הרי"ף בלשון ערבי וכ"כ בעה"ת שער ז' חלק א': ולפי שראיתי כאן מבוכה גדול' בין גדולי הפוסקי' זה אומר בכה וזה אומר בכה ונתברר לי מתוך דבריהם חמשה פירושים שונים וכולם לא נתחוורו בעיני ונראה לי לפרש מה שהורוני מן השמים פי' ששימה שנרא' לפענ"ד ברור ואמיתי לכן מוכרח אני להאריך ואף שאין אני כדאי להשיג על גדולי הראשונים מכל מקום התור' מונח בקרן זויות וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו והאמת יורה דרכו:

זה לשון המשנה פרק כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי אותו דינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי שלך ישבע בעה"ב. נתן לו הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה. אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי שלך ישבע בע"ה. נתן לו את הדינר אמר לו תן לי המעות אמר לו נתתיו לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע שולחני ר' יודא אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר עכ"ל המשנה. ובש"ס אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו תני אמר ר' יודא אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררים עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה וידוע דהלכה כרבנן וכן פסקו כל הפוסקים:

והנה כבר הבאתי פי' ראשון והוא פי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ובתשובת מהר"ר שלמה כהן ספר שלישי סי" נ"ו האריך להקשות על פי' הרי"ף וסייעתו ולא אזכיר מה שהקשה כי אין צורך לכתוב מה שכבר נכתב והועלה בספר ואף שהקושיא העיקרית שלו שהקשה שם דאין מקום לעשות הצריכתות האמור בש"ס בשום אופן בעולם ולא שום צריכות אחרות אפי' אם נרצה לומר שגירסא אחרת היה לו להרי"ף כו' ע"ש שהאריך. ואינו קושיא כלל ודבריו תמוהין לפענ"ד דהצריכותא עולה נכון כפשוטו דאי אתמר חנוני ה"א דוקא בהא קאמרי רבנן ישבע חנוני שהוליכם לביתו קודם שנתן הדינר ודינר זה נתן לו על פירות שכבר הוליך לביתו וכמ"ש הר"ן משום דפירות עבידי דמרקבי ולא משהו להו אינשי וקרוב הדבר שהחנוני נתנם קודם שקיבל הדינר וכמו שפירש"י בש"ס אבל מעות דלא מרקבי מודו ליה לר' יודא דלא ישבע שולחני אלא לעולם ישבע בע"ה ויטול קמ"ל ואי איתמר שולחני ה"א בהא קאמר ר' יודא דלא כו' וכן כונת הרמב"ם בפי' המשנה וכן הברטנורה שם באין ספק והוא ברור ופשוט: אך יש לי לדקדק על פי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתו חדא דלישנא ונתן לו משמע שנתן לו ממש ולא שצבורים ומונחים בר"ה וכן לישנא דאמר ר' יודא כל שהפירות בידו משמע בידו ממש. ועוד קשה כיון דע"כ לפי' הרי"ף וסייעתו ר' יודא אתא למימר דבסיפא בע"ה ג"כ ישבע ונוטל א"כ לא ה"ל למימר לישנא דכל שהפירות בידו ידו על העליונה דהא איכא למיטעי ולמימר דחנוני מיקרי פירות בידו כיון שצבורים ומונחים לפני החנות וגם לא ה"ל למימר לישנא דכל שהפירות כו' דהאי כללא למה לי אלא הל"ל בקיצור ר' יודא אומר ישבע בעה"ב. ועוד קשה היכן נזכר במשנה שום רמז מחילוק זה בין רישא לסיפא דברישא מודה על מכירת הפירות ובסיפא אינו מודה. ועוד קשה כיון דלהרי"ף והרמב"ם וסייעתם ר' יודא בברייתא אתא לאשמעינן דאם הכניסם כבר לוקח לרשותו א"ל לישבע א"כ לא ה"ל למימר האי לישנא דהפשילן בקופתו לאחוריו אלא הכי הל"ל אבל הכניסם לרשותו המע"ה ועוד קשה דלישנא דאמר תן לי את הפירות דבסיפא לא משמע דהוי דומיא דאמר תן לי את הדינר דברישא דהיינו שהדינר הוא ברשות הבע"ה לגמרי הכי נמי בסיפא הפירות הם ברשות החנוני לגמרי. ועוד אכתוב לקמן קושיא גדולה על פי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם: והטור כתב וי"ל ובע"ה שא"ל לחנוני תן לי בדינר פירות ומדד הפירות והניחם לפניו בחנות ושואל הדינר מבע"ה ואומר כבר נתתיו לך נשבע בע"ה בנק"ח ולוקח הפירות שאין דרך חנוני להוציא פירות מרשותו עד שיקבל מעותיו אבל אם היו הפירות עדיין ברשות החנוני והבע"ה תובע אותם נשבע החנוני היסת ונפטר ואם כבר הכניס בעה"ב הפירות לרשותו והחנוני שואל הדינר מבע"ה נשבע היסת ונפטר. לקח הבע"ה הדינר ונתנו לפני החנוני ושואל הפירות וטען החנוני כבר נתתיו לך נשבע החנוני בנק"ח ונוטל הדינר אבל אם הדינר עדיין ברשות בע"ה והחנוני שואלו ממנו נשבע בע"ה היסת ונפטר ואם הכניס החנוני כבר הדינר לרשותו ותובע בעל הבית הפירות נשבע החנוני היסת ונפטר עכ"ל ובב"י פי' דהטור מפרש כהרי"ף והרמב"ם וסייעתם וגם כתב דהרא"ש מפרש כהרי"ף ואין דבריו נכונים וכבר השיגו עליו מהר"ר שלמה כהן שם והסמ"ע והב"ח באריכות ודבריהם ברורים דכיון דכתב הרא"ש ומודו ליה רבנן [דלא] ישבע בע"ה כן מוכח דלא ס"ל כשיטת הרי"ף וסייעתו דהא לרי"ף וסייעתו פלוגתא דר' יודא היא דגם בסיפא נשבע בעה"ב ונוטל אלא הדבר ברור דהרא"ש נמשך אחר מ"ש התוס' בשם ר"ת וז"ל דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכלים של בע"ה ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בע"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש שנוטלים בשבועה וכולה מתניתין מיירי בנשבעים ונוטלים וטעמא דנשבעים ונוטלים הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר' יודא דאין חנוני מודד פירות אא"כ קיבל הדינר ולוקח בע"ה בלא שבועה וכן בנותן לו דינר בסיפא אמר ר' יודא שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד הפירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפ"ז ה"פ בברייתא דבש"ס אמר ר' יודא אימתי נחלקו חכמים על בזמן שהפירות צבורים ומונחים כן אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהממע"ה וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא אבל לפירוש הקונט' הוי כשאר אימתי דברייתא דהוי לפעמים לחלוק עכ"ל והתו' והרא"ש (לא) גרסו בזמן שהפירות צבורין ומונחין בר"ה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וסייעתם וכן בנוסחאות הש"ס ליתיה בר"ה וע"פ הדברים האלה תפרש דברי הטור וכן משמע להדיא בר ירוחם נתיב ב' ח"ג דמפרש דרבנן מודו לר' יודא בהפשילן בקופתו לאחוריו ברישא ולא ישבע בעה"ב אלא נוטל בלא שבועה:
הרי כאן פירוש שני

אך גם על פירוש זה יש לדקדק דלישנא דנותן לו ברישא ובסיפא משמע שנתן לו ממש בידו ואינם ברשות חנוני וכן לישנא דאמר ר' יודא כל שהפירות בידו משמע בידו ממש. ועוד קשה דל"ל לר' יודא למימר לישנא דכל שהפירות בידו ידו על העליונה ה"ל למימר לישנא דאין דרך חנוני ליתן פירות אא"כ קיבל הדינר וכדקתני בסיפא דסיפא גבי שולחני ואע"פ שהתוספת שם הרגישו בזה מ"מ המעיין שם יראה שפירושם דחוק דכיון דע"כ לפי פירושם מיירי ר' יודא בחנוני ידוע שאין דרכו להקיף ה"ל לפרושי דמתני' מיירי בהכי ודטעמיה דר יודא הוי משום שידוע שאין דרכו להקיף. ועוד קשה דאי מיירי בחנוני ידוע שאין דרכו להקיף מאי טעמא דרבנן. ודוחק לומר דרבנן פליגי וס"ל דאמרינן אעפ"כ הקיף. ועוד דא"כ ל"ל לש"ס לעשות צריכותא הא שפיר י"ל דאי אשמעינן רישא ה"א בהא קאמרי רבנן משום דסתם חנוני דרכו להקיף אבל בשולחני אימא מודה ליה לר' יודא. ואי איתמר בהא. בהא קאמר ר' יודא כו' וכן י"ל עוד צריכותא לאידך גיסא דאי אשמעינן רישא ה"א בהא קאמר ר' יודא כיון דחנוני זה ידוע שאין דרך להקיף אבל בשולחני אימא מודה לרבנן. ואי אשמעינן סיפא ה"א בהא קאמרי רבנן כו' וגם קשה על פירושם מה שהקשו הם עצמם דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא ומה לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה ועוד אכתוב לקמן קושיא גדולה על פירוש התוס' וסייעתם. ורש"י כתב במשנה וז"ל כל שהפירות בידו ידו על העליונה ארישא פליג דקתני ישבע בע"ה שנתן לו את הדינר ואתא ר' יודא למימר א"צ שבועה שאין דרך חנוני המוכר שלא בהקפה ליתן הפירות עד שיקבל הדינר ע"כ ובש"ס כ' רש"י וז"ל אימתי בזמן שהפירות כו' אימתי צריך בע"ה לישבע בזמן שהפירות כו' ע"כ נראה דס"ל לרש"י דהמשנה מיירי כפשטה בין ברישא בין בסיפא בחד גונא דהיינו ברישא שהפירות ביד בעה"ב דהיינו שהפשילן בקופתו לאחוריו והדינר הוא ביד בע"ה לגמרי וכן בסיפא שהפירות הם ברשות החנוני לגמרי וגם הדינר ביד החנוני לגמרי וס"ל דטעמא דרבי יודא דאמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה וברישא יטול בע"ה בלא שבועה הוא מטעמא שאין דרך חנוני למכור בהקפה עד שיקבל הדינר וכדנקט גבי שולחני בסיפא דסיפא ולהכי נמי קאמר בברייתא אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין אז ישבע בע"ה דאל"כ למה יטול בע"ה בשבועה כיון דאין הפירות קרובות לו יותר מלחנוני אלא ודאי טעמא דר' יודא הוא משום דסתם חנוני אין דרכו להקיף ולכך כשצבורים ומונחים ישבע בעה"ב וא"כ ע"כ בסיפא דרישא מודה ר' יודא דישבע חנוני דהא הכא ל"ש טעמא דאין חנוני דרכו להקיף שהרי עדיין הם ברשותו לכך ישבע חנוני וא"כ לא פליג ר' יודא אלא ארישא ולא אסיפא. כן נראה לי כוונת רש"י ונמצא מתורץ מה שהקשה בתשו' מהר"ר שלמה הכהן שם אפירוש רש"י דכיון דפליג ארישא כל שכן אסיפא ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי וא"ש:

ופירוש רש"י מרווח יותר מפי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ומפי התוספת והרא"ש וסייעתם דלא קשה לפירושו קצת הקושיות שהקשיתי לעיל אבל מ"מ קצתם נשארו במקומם דעדיין הוה ליה לר' יודא לומר אין דרך חנוני להקיף כדאמר בסיפא וע"ק דדוחק לומר דר' יודא פליג ארישא ולא אסיפא דא"כ הוה ליה לסדר דבריו ארישא ולא אסיפא. ועוד אכתוב לקמן קושיא נכונה על פירש"י ע"ש:

והראב"ד הביאו הר"ן פי' דרישא מיירי שמדד הפירות בקופתו של בעה"ב ומופשלים לאחוריו וכיון דלא הספיק בע"ה להוליכם לביתו ובעודם בחנות היו טענותיהם עבוד רבנן תקנתא דלישתבע ובסיפא מיירי שצבורים ומונחים ע"ג קרקע דאלו היו ברשות החנוני פטור בלא שבועה אפי לרבנן ור' יודא פליג ואומר ודאי בסיפא ישבע החנוני ויפטר כיון שצבורין ומונחין ע"ג קרקע וה"ק אימתי יש תקנת שבועה כשצבורים ומונחים כו' אבל ברישא שהפירות ביד בע"ה ידו על העליונה ופוטר בלא שבועה עכ"ד בקצרה:
הרי כאן פירוש רביעי

והנה גם לפירושו נתיישבו קצת הקושיות דלעיל אבל קצתם נשארו במקומם וגם פירושו דחוק לפענ"ד מאד לפרש ברישא שהפירות בידו של בע"ה וסיפא בצבורים ומונחים וגם קשה מאוד לומר דר' יודא דקאמר. אימתי קאי על הסיפא ואח"כ קאמר אבל הפשילן בקופתו כו' קאי ארישא ומ"ש הראב"ד דדוגמת אימתי זה שבא לחלוק מצינו בפרק כל הנשבעין בבריתא גבי שכיר אמת שכן מצינו דוגמתו בבריית' שם שבא לחלוק ולא לפרש דוקא וכ"כ התוס' דאימתי דברייתא לפעמים הוי לחלוק אבל אימתי כזה שמקצתו קאי על הסיפא לפרש ומקצתו קאי על הרישא לחלוק לא מצינו בשום מקום. ועוד אכתוב לקמן קושיא נכונה על פי' הראב"ד ע"ש ובתשובת מהר"ר שלמה כהן שם כתב בסוף דבריו שהפי' המרווח הוא פי' הראב"ד ושהדין עמו במה ששבחו ולפע"ד יש בו כמה דחוקים וגם אלו הוי ראה מהו' שלמה כהן מה שאכתוב לקמן לא הוה כתב כן. והסמ"ג כ' בהל' מקח וממכר עשין פ"ב ד' קנ"ט ע"ב וז"ל שנינו פרק כל הנשבעין אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והוציאם החנוני מתחת ידו והרי הפירות מונחים בר"ה כדתניא בש"ס אמר רבי יודא אימתי בזמן שהפירות צבורים ומונחים בר"ה ושניהם עוררין עליהם והחנוני תובע את הדינר ובעה"ב אומר נתתיו לך והשלכת אותו בתוך כיסך הרי זה הלוקח נשבע בתקנת חכמים בנק"ח ונוטל הפירות הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר ואלו היו ברשות הלוקח היה נשבע שבועת היסת ונפטר ואלו היה עדיין ברשות החנוני היה נשבע שבועת היסת וישארו הפירות שלו אצלו נתן הלוקח את הדינר לחנוני ואמר לו תן לי את הפירות פי' ושניהם אדוקים בדינר או הוא מונח בר"ה אמר לו החנוני כבר נתתי לך את הפירות והולכתם אל ביתך ישבע החנוני פי' ישבע שנתן את הפירות ויטול את הדינר כך פי' רבינו חננאל אבל אין לפרש שכבר נתן הדינר לידו וישבע החנוני שנתן את הפירות ואינו משלם את הדינר שא"כ מצינו שבועת היסת מפורשת במשנה ואלו בפרק האיש מקדש משמע שנתקנה בימי האמוראים עכ"ל וכ"כ בהגמ"יי פרק ך' מהלכות מכירה:
הרי כאן פירוש חמישי

הנה מלבד מה שיש להקשות על פירושו מה שהקשיתי לעיל לפי' הרי"ף והרמב"ם ולפי' התוס' עוד יש להקשות על פירושו למה כששניהן אדוקין בדינר או שמונח בר"ה ישבע חנוני ויטול למה יהא כח החנוני יפה יותר מבע"ה וגם לשון המשנה ובברייתא לא משמע כלל כפירושו ועוד אכתוב לקמן קושיא גדולה על פי' זה: ואענה אני את חלקי לפרש פירוש ששי דודאי הך שבועה דמתני' היא כשאר כל שבועת המשנה דהיינו כעין של תורה וכמ"ש לקמן רק לפי שתחלת המשנה היא כך כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר כו' וחנוני על פנקסו כו' כלומר ואלו נשבעין כתקנת חכמים ונוטלין וכשבא התנא לחנוני על פנקסו מפרש מילתיה דאלו ואלו נשבעין ונוטלין דאע"ג דאין לבע"הב על החנוני או על הפועלים רק טענת שמא אפ"ה כיון דנוטלים תקינו להו רבנן שבועה ומסיים למילתיה וקתני עוד בתר הכי אמר לחנוני תן לי רק בדינר פירות ונתן לו כו' הנה ראוי לשום לב לאיזה צורך האריך התנא בלשונו וקתני נתתי לך ונתתיו באונפלי שלך ומה לו לבע"ה בכך היכן הניחו לא הל"ל רק נתתיו לך וכן גבי שולחני לאיזה צורך קתני ונתתיו באונפלי או ונתתיו לתוך כיסך. וגם למה לא אמר התנא שהחנוני מכחישו או השולחני וכמו דקתני גבי חנוני על פנקסו הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו ה"נ ה"ל למימר אמר לו תן לי הדינר והוא או' נתתי לך והוא אומר לא נתת וכן בסיפא דחנוני וכן ברישא וסיפא דשולחני. מכל זה נ"ל ברור דחנוני דהכא מיירי דומיא דחנוני על פנקסו דלעיל מיניה דהיינו שנשבעין ונוטלין בטענות שמא. והכי פירושו אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כלומר זה פשוט ביניהם שנתן לו הפירות והם ביד הבע"ה מופשלים בקופתו לאחוריו ואינם מסופקים בכך ואמר לו החנוני תן לי אותו דינר לפי שהחנוני מדומה לו שלא נתן לו הדינר כיון שאין הדינר מונח לפניו ואומר לו הבע"ה נתתיו לך כבר קודם שנתת לי את הפירות ונתתיו באונפלי שלך לכך אינו מונח לפניך ומתוך שהיית טרוד במדידת הפירות שכחת ישבע בע"ה דאע"ג דאין לחנוני עליו רק טענת שמא וגם הפירות מופשלים בקופתו של בע"ה לאחוריו מ"מ כיון שבעודם בחנות היו טענותיהם ולא הספיק בע"ה להוליכם לביתו עד שנפלה מחלוקת ביניהם בחנות ס"ל לרבנן דזה הוי בכלל נשבעין ונוטלין דדמי כאלו נוטל עכשיו מהחנות ודמי לחנוני ופועלים דקתני לעיל מיניה דנשבעין אע"ג דאין לבע"ה עליהן רק טענת שמא כיון דבאים ליטול צריכים לישבע ולכך ישבע בעה"ב כעין של תורה. נתן לו את הדינר כלומר זה פשוט שנתן הדינר לחנוני והוא בידו של חנוני אמר לו תן לי את הפירות לפי שהבעה"ב שקונה. תמיד פירות ומוליכן על יד על יד לביתו מדומה לו שלא נתן הפירות כיון שאין הפירות מונחים לפניו ואו' לו החנוני נתתי לך כבר קודם שנתת לי הדינר והולכתם לתוך ביתך לכך אינם מונחים לפניך ומתוך שהיית טרוד בהולכת הפירות על יד על יד שכחת שנתתי לך פירות בעד זה שנתת לי עכשיו ישבע חנוני דאע"ג דאין לבע"הב עליו רק טענת שמא וגם הדינר בידו של החנוני וגם הפירות הם ברשותו מ"מ שבעוד שהדינר בידו היו טענותיהם ולא הספיק חנוני ליתנו באונפלי עד שנפלה מחלוקת ביניהם ס"ל לרבנן דזה הוי בכלל נשבעין ונוטלין דדמי כאלו נוטל עכשיו מבע"ה וכדפי' (והוי סיפא רבותא לרבנן דאע"ג דהדינר ביד חנוני ובחנותו צריך לישבע ורישא רבותא לר' יודא דא"צ בע"ה לישבע להכי איצטריך תרווייהו ודו"ק) ור"י פליג ארישא ואסיפא ואמר דבין ברישא ובין בסיפא א"צ לא הבע"ה ולא החנוני לישבע דס"ל לר' יודא כל שהפירות בידו ידו על העליונה משום דס"ל דזה לא הוי כמו נשבעין ונוטלין דאע"ג דנפלה המתלוקת ביניהם בעודן בידם קודם שהוליכם לביתו או לאונפלי מ"מ לא הוי בכלל נשבעין ונוטלין אלא כל מי שהפירות בידו הוי כאלו הוליכם לביתו והלכך ברישא שהבע"ה הפירות בידו פטור בלא שבועה דס"ל לר' יודא דלא אמרינן דצריך לישבע אלא כשהפירות צבורים ומונחים בין שניהם ויד שניהם שוה בהן הלכך כיון דאינם ביד שום אחד מהן לכך מי שטוען ברי וחבירו שמא צריך זה הטוען ברי לישבע כיון שאינם בידו והוא רוצה ליטלן אבל אם היו הפירות ביד א' מהן א"צ לישבע דזה לא הוי כמו נוטל רק כמו שהוליכם כבר לביתו והיינו דקאמר בש"ס תניא אמר ר' יודא אימתי כלומר שאימתי זה הוא כמו שאר אימתי דברייתא שהוא לחלוק כלו' אימתי הדין יש כן שהבע"ה צריך לישבע (או החנוני כשטוען ברי ובע"ה שמא) בזמן שהפירות צבורים ומונחים ושניהם עוררין עליהן הבע"ה ברי לו שנתן הדינר והחנוני מסופק לכך צריך בע"ה לישבע כיון שבא ליטול הפירות שצבורין ומונחים בין שתיהן אבל הפשילן בקופתו לאחוריו הממע"ה ולכך לא קאמר ר' יודא גבי חנוני אין דרך חנוני להקיף כדקאמר גבי שולחני משום דמודה בזה לרבנן דחנוני דרכו להקיף ואפ"ה פליג מטעם כל מי שהפירות בידו ידו על העליונה אבל גבי שולחני ס"ל דאע"ג דהמעות ביד שולחני צריך השולחני ליתן המעות ונוטל הבע"ה בלא שבועה משום שהשולחני שטוען נתתיו לך קודם שנתת לי הדינר ודאי משקר לפי שאין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר הלכך כיון שעכשיו נתן לו הדינר ודאי לא נתן לו מעות קודם לכן וצריך ליתן לו המעות וכ"ש ברישא דשולחני דא"צ הבע"ה לישבע וקאמר בש"ס אמר לשולחני תן לי כו' וצריכא דאי אשמעינן הא קמייתא בהא קאמרי רבנן משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהי להו אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לר יודא כו' להכי מציין הש"ס ברישא דשולחני כלו' משום דודאי סיפא דשולחני איצטריך לר' יודא דלא נימא דס"ל גבי שולחני כמו גבי חנוני וכן סיפא דחנוני איצטריך לר' יודא דלא נימא דס"ל בחנוני כמו בשולחני אלא רישא דשולחני לא איצטריך כלל לר"י וא"כ לא ה"ל למיתני אלא סיפא עניינא דחנוני וסיפא דשולחני ורישא דשולחני ל"ל להכי קאמר דאי אשמעי' קמייתא ה"א בהך קאמרי רבנן כו'. והשתא א"ש הא דקאמר בש"ס טעמא דמרקבי דל"ל לטעמא דמרקבי ה"ל למימר בקיצור אבל בשולחני ה"א דמודו לר' יודא יהיה הטעם מה שיהיה כי היכי דס"ל לר' יודא ס"ל לרבנן אלא ודאי משום דבע"כ רבנן לא ס"ל כר' יודא דהא פליגי בסיפא דשולחני וס"ל דדרך שולחני להקיף להכי קאמר דהא נהי דפליגי עלה וס"ל דדרך שולחני להקיף לענין שא"צ השולחני ליתן המעות לבעה"ב מ"מ בהך סברא דס"ל ר' יודא גבי חנוני דמי שהוא מוחזק ידו על העליונה מודו ליה גבי מעות ברישא דשולחני לענין דבא"צ הבע"ה לישבע דדוקא בחנוני ס"ל דצריך בע"ה לישבע דפירות כיון דמרקבי לא משהי להו אבל במעות אימא מודו לר' יודא להכי איצטריך למיתני רישא דשולחנוי ואי אשמעי' רישא דשולחני ולא אשמעי' רישא דחנוני ה"א בהך קאמר ר' יודא כו' כל זה נ"ל ברור כשמש בפי' המשנה וברייתא וש"ס: וראיה ברורה לדברי מצאתי בירושלמי פרק כל הנשבעין דאיתא התם וז"ל אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ר' חנינא במחלוקת א"ר יודא אימתי בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן אבל אם היתה יוצאת מתחת ידי א' מהן עוד הוא במחלוקת הדא דתימר באכסנאי אבל בבן עיר דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינרו א"ר זירא כולן כעין שבועת תורה ירדו להן עכ"ל הירו' והכי איתא נמי בתוספתא דשבועות פ' ששי וז"ל חנוני על פנקסו כן הוא אומר נחתי ופועלים אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעים ונוטלין ר' אומר אומר אני שאין הפועלים נשבעים אלא במעמד חנוני. אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן את הדינר והוא אומר נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בע"ה או יביא ראיה שנתן לו את הדינר. נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתיו לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני או יביא ראיה שנתן אמר ר' יודא בד"א בזמן שהיתה קופה מונחת בנתים אבל אם היתה יוצאה מתחת יד א' מהן הממע"ה ע"כ ל' התוספתא. והנה מכאן ודאי קושיא גדולה לפי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם וכן לפי' התוס' ורא"ש וסייעתם וכן לפי' הסמ"ג והגמ"יי דמפרשי' דר' יודא פליג ארבנן כשהפירות צבורין ומונחים ומודו ליה רבנן כשהן מופשלין בקופתו לאחוריו דאדרבה בירושלמי איתא להדיא איפכא דאמר ר' חנינא דבמחלוקת א"ר יודא למילתי' כלו' שלא תאמר דהאי אימתי הוא לפרש דברי חכמים וכמ"ש התוס' דאימתי דברייתא הוי לפעמים לפרש ולפעמים לחלוק לכך קאמר ר' חנינא במחלוקת אמר ר' יודא כל שהפירות בידו ידו על העליונה והכי קאמר ר' יודא אימתי הדין כן כמו שאמרתם שהבע"ה ישבע או החנוני בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן אז אני מודה לכם שאם הבע"ה טוען ברי והחנוני שמא הבע"ה נשבע ונוטל וכן אם החנוני טוען ברי והבע"ה שמא החנוני נשבע ונוטל אבל אם היתה יוצאת מתחת יד א' מהן בין שהוא ביד בע"ה שהפשילן בקופתו לאחוריו בין שהוא ביד חנוני לגמרי עוד הוא במחלוקת כלומר הוא חולק עליהם וס"ל דאותו שהוא בידו ידו על העליונה דהוי כמו הוליכם לביתו ממש דמה לי ידו או ביתו וחבירו הו"ל הממע"ה כך היא כוונת הירושלמי. (וגם מהתוספתא קשה על פי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתם ועל פי' התוספות וסייעתם ועל הסמ"ג והגמ"יי דהא לא קתני בתוספתא ר' יודא אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ודוק) וגם על פי' רש"י קשה מלשון התוספתא והירושלמי דכיון דס"ל לרש"י דסיפא מודה ר' יודא דישבע חנוני א"כ אמאי נקט ר' יודא בתוספתא וירושלמי אבל אם היתה יוצאה מתחת ידו של אחד מהן הממע"ה דמשמע אפי' יוצא מתחת יד חנוני פליג ר' יודא ואמר הממע"ה דאל"כ לא הל"ל יוצא מתחת יד אחד מהן דמשמע איזה שיהיה אלא הל"ל אבל אם היתה יצאה מתחת יד בעה"ב פטור וגם לישנא דהמוציא מחבירו כו' משמע יהיה איזה שיהיה. וגם על פי' הראב"ד קשה מכאן דכיון דס"ל להראב"ד דבסיפא מיירי שהפירות צבורים ומונחים אבל אם היו הפירות אצל החנוני גם רבנן מודו דחנוני פטור בלא שבועה א"כ לאיזה צורך הוצרך ר' יודא בתוספתא לומר אבל אם היתה יוצאה מתחת יד א' מהן הממע"ה דמשמע דבא לכלול איזה מהן שיהיה והלא בחנוני גם רבנן מודו ולא ה"ל למימר רק אבל אם היתה יוצאה מתחת יד בע"ה פטור ועוד דבירושלמי קאמר להדיא אבל אם היתה יוצאה מתחת יד א' מהן עוד היא במחלוקת אלמא דאפי' יוצאה מתחת יד חנוני הוי מחלוקת רבנן ור' יודא וזהו דלא כפי' רש"י והראב"ד. אלא ודאי הדבר ברור כדפרישית דהמשנה ותוספתא וירושלמי וש"ס דילן כולם לדבר אחד נתכוונו ולבי או' לי שנעלם מכל הנך גדולים התוספתא והירושלמי שהבאתי דאל"כ לא הוי שתיק חד מנייהו מלהביא' אפי' ברמז ואלו הוי חזי להתוספת' והירושלמי לא היו נכנסים בדוחקים גדולים לפרש המשנה ובריית' בדרכים אחרים דחוקי' והיו מכוונים דרך האמת וכמו שפירשתי. ומובטח אני בחסד עליון כד שכיבנא קא נפקי בעלי המשנ' ובריית' וש"ס לאפאי דמתריצנ' מילתייהו בקושטא ולית ביה ספיק' וגמגום כלל. וברוך ה' אשר האיר עיני והנחני בדרך האמת. סוד ה' ליראיו

ומיהו אם היו הפירות ברשות החנוני לגמרי והם מסופקי' על נתינת הדינר אע"פ שהבע"ה טוען ברי והחנוני שמא מודי רבנן דלא ישבע ויטול דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור וכן בסיפא אם הדינר ביד הבע"ה לגמרי והם מסופקים על נתינת הפירות שהחנוני טוען ברי ובעה"ב שמא אין החנוני נשבע ונוטל רק בהפשילן בקופתו לאחוריו כיון דלא הוי ביד החנוני ממש אע"ג דס"ל לרבנן דזה הוי כמו נשבעים ונוטלים וכדפי מ"מ לא הוי ממש כמו נוטל מביתו ומיהו מדר"נ צריכין הבע"ה או החנוני לישבע היסת שאינם יודעים ופטורים:

אך יש להסתפק במה שאמרו דכיון דבעודם בחנות היו טענותיהם עבוד רבנן תקנת' דלישתבע אם היינו דוקא כשבא הבע"ה לפנינו בפירות מופשלין בקופתו לאחוריו אבל אם הוליכם לביתו קודם שבא לפנינו אף ע"פ שמודה לפנינו או שיש עדים שנפלה מחלוקתן כשהיו מופשלין בקופתו לאחוריו לא עבוד רבנן תקנתא ופטור בלא שבועה וכן הא דעביד רבנן תקנתא כשהדינר ביד חנוני קודם שנתנו לאונפלי אם היינו דוקא כשבא החנוני לפנינו ודינר בידו אבל אם נתנו לאונפלי קודם שבא לפנינו אע"פ שמודה לפנינו או שיש עדים שנפלה מחלוקתן כשהי' הדינר בידו לא עבוד רבנן תקנתא או דלמא לא שנא ונראה דפטור מכמה טעמים. חדא שהרי ר' יודא ס"ל דמיד שהפשילן בקופתו לאחוריו א"צ לישבע ודוקא כשצבורים ומונחים ס"ל דצריך לישבע א"כ אמאי נימא דפליגי עליה רבנן פלוגתא רחוקה הא טפי ניחא למימר דמודי ליה רבנן כשכבר הוליכן לביתו ולא פליגי אלא כשבאין לפנינו מופשלין בקופתו או הדינר ביד החנוני. ועוד דהא מדאורייתא אף לרבנן א"צ לישבע אלא דעבוד רבנן תקנתא והבו דלא לוסיף עלה ועוד שהרי התוספת והפוסקים נתקשו בזה למה ישבע הבע"ה ולא יטול בלא שבועה וכנראה מהתוס' והרא"ש ושאר פוסקים להדיא דדוקא כשעדיין הפירות בחנות ובכליו של בע"ה צריך הבע"ה לישבע אבל אם הם בכליו של בע"ה ובידו משמע להדיא מדבריהם דנוטל בלא שבועה א"כ אף לפי מה שפירשתי דאף בכה"ג צריך שבועה וכן לדעת הראב"ד דס"ל דעבוד רבנן תקנתא בכה"ג אין לך אלא מה שאמרו חכמים דהיינו כשהן עדיין מופשלין בקופתו ולא הוליכן לביתו אבל כשהוליכן לביתו כיון דלא מצינו בהדיא שתקנו חכמים שבועה בכה"ג והחנוני בא להוציא א"צ הבעל הבית לישבע אלא מקבל חרם סתם ופטור ואם טוען החנוני ג"כ ברי נשבע הבע"ה היסת ונפטר וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור וש"ע דבשהוליכן לביתו בכל ענין א"צ לישבע רק היסת ועוד דלא יהא אלא ספיקא דדינא הא קי"ל כל היכא דאיכא ספיקא דדינא בשבועה פטור בלא שבועה וכדכתב הרא"ש פ' הכותב והטור אבן עזר סימן צ"ז דלא עבדינן עובדא לחייב שבועה מספיקא ע"ש וכן הוא בפוסקים בכמה דוכתי וכן הוא בתשובת מהר"י ן' לב ובתשובת מהר"ר שמואל די מודינא בכמה דוכתי וכן בת' מה"ר יוסף טראני סי קכ"א ובתשו' מה"ר יעקב לבית לוי סי' ג והביא ראייה מתוס' פרק שבועת הדיינים ד"ה מאן דמתני לה אסיפא כו' וממהרי"ק שורש צ"ב והוא פשוט וא"כ ה"ה כשהחנוני הולך הדינר לביתו אף ע"פ שנפלה המחלוקת ביניהם בעוד שהי' הדינר בידו א"צ לישבע אלא מקבל חרם ופטור ואם הבע"ה טוען ג"כ ברי נשבע החנוני היסת ונפטר:

ולענין דינו של הרי"ף ורמב"ם בפירות צבורים ומונחים בר"ה וכל אחד מהן טוען ברי כיון שלפי מה שכתבתי אין דינם נזכר במשנה או ברייתא או ש"ס כלל וליכא למימר דמ"מ הדין אמת מבחוץ כיון שהרי"ף והרמב"ם כתבו כן דהא הם לא כתבו דין זה מסברת עצמם רק שכתבו כן על פי פירושם במשנה וברייתא וא"כ כיון שנתבאר שאין פי' המשנה וברייתא כן נמצא דינם צריך עיון כיון שלא מצינו בש"ס לחלק בכך בין שהחנוני מודה במכירה או לא א"כ אין חילוק וא"כ כשהפירות צבורים ומונחים בר"ה וכל אחד מהן טוען ברי הי' נראה לכאורה לומר שדינו כההוא ארבא דפרק ח"ה דאינו ברשות אחד מהם דקי"ל כל דאלים גבר וכדאיתא בתוספת ופוסקים ובטור וש"ע ר"ס קל"ט דכיון שאין שום אחד מוחזק בהן לא מדמינן לה לשנים אדוקים בטלית ודייני' בה כל דאלים גבר וה"ה הכא ועוד דהא בלא"ה לפי דעת הראב"ד אין דינם של הרי"ף ורמב"ם אמת דהא לפי שטתו כשהפירות צבורים ומונחים בין לרבנן ובין לר' יודא החנוני נשבע ונוטל ואינו מחלק בין הודה שמכרם או לא וכתב הראב"ד שכך קיבל פירושיו מאביו ואביו מרבו גדול מובהק בדורו וגם הר"ן מביא פי' הראב"ד במסקנתו א"כ דינו של הרי"ף ורמב"ם פליגי רבוותא עליה וא"כ לפע"ד הוי דין זה ספיקא דדינא וצ"ע כיון שכאן הפירות מונחים בר"ה ואין שום א' מוחזק בהן היאך נדייניה להאי דינא וליכא למימר כאן דהוי כמו דבר שהפוסקים חלוקים בו ולא תפיס חד מנייהו ואפשר בחלוקה או למכור ולחלוק הדמים דקי"ל דחולקים וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ט הא ליתא דהא התם הוי טעמא דלא אמרינן כל דאלים גבר משום דע"כ לא אמרי' כל דאלים גבר אלא מטעם שמי שהוא שלו ימסור נפשו עליו כו' וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע האמת ואין הב"ד יודעים משא"כ כשאין הדין ברור לתובע יותר מלנתבע וכמ"ש שם. א"כ דוקא התם בדין שהב"ד מסופקים בדבר מצד הדין אמרינן הכי אבל בדבר שהב"ד מסופקים הדין עם מי מחמת דמספקא לן מי יהי' נאמן נגד חבירו כיון ששניהם מכחישים זה את זה א"כ הבע"ד בעצמו ודאי יודע האמת א"כ מי שהוא שלו ודאי ימסור נפשו עליו א"כ ה"נ כיון שהבע"ה וחנוני מכחישים זה את זה וכל א' מהן טוען ברי דין הוא כל דאלים גבר כך הי' נראה לכאורה אבל באמת זה אינו דלא אמרי' כל דאלים גבר אלא כשאין לאחד חזקה יותר מחבירו כגון בההוא ארבא דזה אומר דידי ולא הי' שלך מעולם וז"א דידי ולא הי' שלך מעולם אבל בדבר ששייך בו לומר חזקת מרא קמא אע"פ שמונח עתה ברשות שאינו של שניהם מוקמי' לה אחזקת מרא קמא דהא קי"ל כרבנן דסומכוס גבי מחליף פרה בחמור דאפי' עומדת באגם מוקמינן לה אחזקת מרא קמא ופשיטא דה"ה בעומדת בר"ה וכן כתבו התו' להדיא בפרק השואל דף ק' ע"א סוף ד"ה וליחזי והוא פשוט וא"כ ה"נ הפירות הם בחזקת החנוני שהוא מרא קמא ונוטלם החנוני ונשבע היסת ונפטר:

ולפ"ז נראה דאפי' החנוני טוען שמא והבע"ה ברי נשבע חנוני היסת שאינו יודע ולוקח הפירות מר"ה וכדקי"ל גבי מחליף פרה בחמור דאפילו טוען הלוקח ברי והמוכר שמא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא ואין להקשות דא"כ היאך קאמר בירושלמי אמר ר' יודא אימתי כשהיתה הקופה מונחת בין שניהם אבל היתה יוצאת מתחת יד א' מהן עוד היא במחלוקת דהא ביוצאת מתחת יד שניהם נמי היא במחלוקת דהא לרבנן מוקמינן לה בחזקת מרא קמא ולרבי יודא מי שטוען ברי נשבע ונוטל י"ל דה"ק ר' יודא אומר אימתי אני אומר שהדין שלכם אמת שמי שטוען ברי נשבע ונוטל בזמן שהקופה מונחת בין שניהם אבל יוצאה מתחת יד א' מהן עוד היא במחלוקת כלומר אני חולק עליכם אבל באמת יכול להיות דרבנן פליגי עליה גם במונחת בין שניהם אלא שר' יודא אומר שדין של רבנן אמת במונחת בין שניהם. ומ"מ צ"ע בזה למעשה כיון דבלאו הכי הרמב"ם ס"ל גבי מחליף פרה בחמור דאפילו בזה אומר איני יודע וז"א איני יודע יחלוקו והביאו בש"ע סי' רכ"ג סעיף ב':

ולענין דינו של התוס' בשם ר"ת והרא"ש וסייעתם נמי נראה כיון שלא כתבו כן מסברת עצמם רק על פי פירושם במשנה וברייתא וכבר נתבאר שאין הפי' כן א"כ במדד החנוני לכליו של בע"ה ועודם ברשות החנוני כיון דקי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אא"כ א"ל המוכר קני בכלי זה כמ"ש הרמב"ם והש"ע לקמן סי' ר' סעיף ג' א"כ אם ידוע בעדים שאמר ליה המוכר קני בכלי זה א"כ הרי הפירות עכ"פ של הבע"ה שהרי כליו קונים לו וא"כ הוי כאלו הפירות בביתו לענין דליהוי מוחזק והלכך כיון דאין חלוקים אלא על הדינר בע"ה נשבע כעין דאורייתא ונוטל וליכא למימר דלא ישבע רק היסת כיון שהוא מוחזק דהא כיון דאפי' בהפשילן בקופתו לאחוריו ס"ל להראב"ד דצריך בע"ה לישבע שבועת המשנה וכן הוכחתי לעיל מן המשנה וברייתא ותוספתא וירושלמי דאפי' החנוני טוען שמא צריך הבע"ה לישבע כעין דאורייתא כשמפשילן בקופה לאחוריו מטעמא דכיון דבעודם בחנות נפלה מחלוקת ביניהם קודם שהוליכן לביתו עבוד רבנן תקנתא דיטול בשבועה דוקא א"כ כ"ש כשהם רק בכליו של בע"ה ולא הפשילן לאחוריו דצריך שבועה כעין דאורייתא ואדרבא הי' אפשר לומר דאף בשבועה לא יטול דהא לפי מה שהוכחתי פי' המשנה וברייתא היא בטוען החנוני שמא ואיכא למימר דוקא בכה"ג נוטל הבע"ה בשבועה אבל כשהחנוני טוען ברי אף בשבועה לא יטול אבל אחרי העיון נראה דנוטל בשבועה כיון דמדינא כליו קונים לו א"כ הרי הוא מוחזק ונשבע ונוטל ואין להקשות א"כ קשה דהא לפי מה שפרשתי דהמשנה וברייתא מיירי בשמא ודייקתי כן לעיל בכמה דקדוקים וא"כ משמע דווקא בטענת שמא דינא הכי אבל לא בטענת ברי לא קשה מידי חדא דיש לומר דהוא הדין בטענת ברי דינא הכי לרבנן אלא דאשמועינן דבטענת שמא פליג ר"י אבל בטוענים שניהם ברי אפי' ר"י מודה דצריך בע"ה לישבע א"נ לא מבעיא קאמר ל"מ בשטוען ברי דינא הכי אלא אפילו בטענת שמא הוה אמינא דגם רבנן מודו לר"י שלא ישבע בע"ה קמשמע לן והלכך אם הפירות מונחים בכליו של בע"ה ברשות חנוני וא"ל קני בכלי זה באופן דקנה לו כליו והבע"ה טוען ברי אין חילוק בין שהחנוני טוען שמא או ברי לעולם נשבע בע"ה כעין דאורייתא ונוטל:

ואם ידוע בעדים שלא א"ל המוכר קני בכלי זה א"כ להרי"ף והרמב"ם וסייעתם דבפ' המוכר את הספינה דס"ל כליו של לוקח ברשות מוכר פשיטא לן דלא קנה א"כ ה"ל החנוני מוחזק ואם טוען ברי נשבע היסת ונפטר וליכא למימר דכיון דבעודם בחנות נפלה טענותיהם ישבע כעין דאורייתא ויטול דדוקא כשהבע"ה נוטל הפירות מהחנוני או החנוני הדינר מהבע"ה שייך לומר כן אבל הפירות שהיו מתחלה של חנוני א"כ כיון דלא קנה אותם לוקח נמצא החנוני שלו הוא נוטל לכך אם טוען ברי נשבע היסת ונפטר ואם טוען איני יודע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר:

ואף להרא"ש וסייעתו דס"ל בפ' המוכר את הספינה דכליו של לוקח ברשות מוכר ה"ל בעיא דלא איפשטא מ"מ נראה כי היכא דהתם ס"ל להרא"ש דלא קנה מספיקא ה"נ לא קנה וא"כ מוקמינא לפירות בחזקת מרא קמא דהא קי"ל כרבנן דסומכוס דהיכא דקיימא באגם מוקמינן לה בחזקת מרא קמא וא"כ החנוני נשבע היסת ונפטר:

ואם אין הדבר ידוע בעדים והבע"ה אומר שא"ל קני בכלי זה והחנוני מכחישו א"כ הי' נראה לכאורה לומר דהבע"ה הוא מוחזק מכח ס"ס חדא שמא א"ל קני ואת"ל דלא א"ל קני דילמא קי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר קנה אף דלא א"ל קני ואע"ג דכתבתי בספרי תקפו כהן סי' ק"כ וקכ"ב דלענין ממון לא אזלינן בתר ס"ס היינו לפסוק להוציא מיד המוחזק ומשום דכי היכא דלא אזלינן בממונא בתר רובא אלא אחר המוחזק וכדאיתא בריש פרק המניח ובריש פ' המוכר פירות ה"ה דלא אזלינן בתר ס"ס אלא אחר המוחזק אבל הכא שהפירות הם בכליו של בע"ה ברשות חנוני מספקא לי מי הוא המוחזק אפשר דאזלינן בתר ספק ספיקא לענין דהבע"ה יהא מוחזק דהא כי היכא דאין שום אחד מהן מוחזק אזלי' בתר רובא וכמו שכתבתי בספרי תקפו כהן סי' קכ"ה ה"נ אזלינן בתר ספק ספיקא ודאי כשבאים לפנינו ופירות ביד חנוני אע"פ שרשעה שכפלו הטענות ביניהם היו בכליו של בע"ה ברשות חנוני פשיטא לי דחנוני נשבע היסת ונפטר דהא השתא לפנינו ה"ל החנוני מוחזק ובספיקא דדינא אזלי' בתר המוחזק וה"ה כשבאים לפנינו הפירות ביד בע"ה אע"פ שבשעה שנפלו הטענות ביניהם היו בכליו של בע"ה ברשות חנוני פשיטא דבע"ה נשבע כעין דאורייתא ונוטל וכדאמרן כי קמבעיא לי אם כשבאים לפנינו ב"ד עדיין הפירות בכליו של בע"ה ברשות חנוני אי נימא בהא נמי נשבע הבע"ה ונוטל דמשום ספק ספיקא נדייניה ליה כאלו הוא מוחזק ונימא דהוי כאלו הפשילן בקופתו לאחוריו או נימא דלענין ממונא לא שייך ספק ספיקא כלל ואפילו את"ל דאמרי' ספק ספיקא היכא שאין שום אחד מהן מוחזק היינו היכא דליכא חזקה כלל אבל הכא דהחנוני הוא מרא קמא מוקמינן ליה בחזקת חנוני שהוא מרא קמא וישבע היסת ונפטר והכי מסתברא:

ועוד נראה דאפי' החנוני מודה שא"ל קני בכלי זה לא הוי הבעה"ב מוחזק דהא מ"מ לא נקרא מוחזק אלא ע"פ חנוני שהודה והרי החנוני טוען ברי שלא נתן לו הדינר ומגו דאי בעי לא הודה כלל ומ"מ צ"ע בזה אי אמרי' מגו בכה"ג:

אבל אם חנוני טוען שמא ומודה שא"ל קני בכלי זה ה"ל הבע"ה ודאי מוחזק ואע"ג דקי"ל אפי' הלוקח אומר ברי והמוכר שמא כרבנן דסומכוס דהלוקח שהוא המע"ה ומוקמי' לה בחזקת מרא קמא שהוא המוכר שאני התם שלדברי המוכר אינו ידוע שהלוקח הוא מוחזק משא"כ הכא שאף לדברי המוכר הלוקח מוחזק בפירות בודאי אלא שספק לו אם פרע לו הדינר הלכך כיון שהחנוני טוען שמא נשבע בע"ה ונוטל דאין ספק מוציא מידי ודאי ודמי לספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא כדאיתא בפ' החולץ ובפוסקים שם וכן משמע בתוס' ר"פ שנים אוחזין סוף ד"ה וזה נוטל רביע כו' וע"ש ומן הדין הי' לו לבע"ה כאן ליטול בלא שבועה כמו בספק ויבם אלא דכאן עבוד רבנן תקנתא לישבע כיון שבעודם בחנות נפלה מחלוקת ביניהם הוי כמו נוטל מרשותו וכמ"ש לעיל:

ונראה דאם שניהם טוענים שמא כגון שהבע"ה וחנוני שניהם מסופקים אם נתן הדינר או לא והפירות מונחים בכליו של בע"ה ברשות חנוני ולא א"ל קני מוקמינן לה נמי בחזקת חנוני דהא קי"ל דאפי' בז"א איני יודע וז"א איני יודע פליגי רבנן עליה דסומכוס וס"ל דהמוכר מיקרי מוחזק: ואע"ג דבעלמא נ"ל הדין בכל דבר ששניהם מוחזקים וטוענים שמא כגון שהיו הפירות מונחים בחצר של שניהם ואינם יודעים אם הם שלו או של חבירו יחלוקו בלא שבועה היינו דוקא היכא דלא שייך חזקת מרא קמא משום דהיכא דלא שייך חזקת מרא קמא מודו רבנן לסומכוס וכדאיתא בתוס' פרק ח"ה דף ל"ה סוף ע"א ובשאר פוסקים משא"כ הכא:

ואפשר דאף התוס' בשם ר"ת והרא"ש וסייעתם דמפרשי המשנה דפ' כל הנשבעים במדד לכליו של בע"ה ועודם ברשות חנוני לא פליגי אכל הנך דינים שכתבתי דאפשר שהם מפרשים דמיירי שידוע שא"ל קני בענין שקונה לו כליו של בע"ה ובכה"ג נשבע בעה"ב כעין דאורייתא ונוטל. ואין זה דוחק דהא בסיפא מפרשים נמי התוס' בשם ר"ת וסייעתם שנתן הדינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני א"כ פשיטא דהתם הדינר ברשות החנוני ובחזקתו וא"כ רישא דומיא דסיפא היא:

ולענין דינו של הסמ"ג כששניהם אדוקים בדינר או שהדינר מונח בר"ה נראה ג"כ כיון שלא כתב כן אלא על פי פירושו במשנה וכבר נתבאר שאין הפי' כן א"כ דינו צ"ע אי נימא גם בזה אוקמא אחזקת מרא קמא חדא דלא מצינו כן אלא בעומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנות לשתיהן אבל לא בחצר של שניהם וכ"ש בששניהם אדוקים בו ואף במונח הדינר בר"ה וצ"ע די"ל דדוקא בפרה ושפחה וכה"ג י"ל מוקמינן לה בחזקת מרא קמא משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל דינר כיון דמעות להוצאה ניתנה א"כ לא שייך לומר מרא קמא. מיהו מ"ש הסמ"ג דהחנוני ישבע ויטול ודאי לא מסתבר דלמה יהא כח חנוני יפה משל בע"ה ונראה דאם שניהם אדוקים בדינר יחלוקו בשבועה בדין שנים אוחזין בטלית וכדעת התוס' והרא"ש ר"פ שנים אוחזין דאפי' ודאי א' מהן רמאי יחלוקו ואם הדינר מונח בר"ה כל דאלים גבר כההוא ארבא דפ' ח"ה כיון שאין שום אחד מוחזק בו:

וכל מ"ש נ"ל להלכה ולא למעשה כי איני כדאי לחלוק על הגדולים וגם כי באולי יש לחלק בין נדון דידן להך דפלוגתא דרבנן וסומכוס אבל בדין העולה מפירושי במשנה וברייתא נ"ל להלכה ולמעשה שהרי לא נמצא בשום פוסק דבר הסותר לדין זה. ויי אלקי הצבאות. יראינו בתורתו נפלאות ויצילני משגיאות:

(בש"ע סעיף א) כיצד ב"ה לשון המשנה לא שיאמר כתוב על פנקסו שאתם חייבים לי כך אלא שאומר תן לבני כו' פי' דאין נאמנות לחנוני על פנקסו אלא דוקא היכא שב"ה מודה שהאמינו תחלה שיתן בשבילו:

(סעיף ג) והפועלים נתרצו כ' הסמ"ע סק"ט שאפי' שתקו מדלא כתב בסיפא רבותא איני רואה כאן הוכחה דסיפא קמ"ל אפי' נתרצו בפי' לא נפטר ב"ה כיון שלא היה במעמד שלשתן ובעיקר הדין נלע"ד דשתיקה אינה מהני כאן שיכולים לומר לא חששנו להשיבך כי לא קבלנו עלינו כמ"ש סימן פ"א:

(ע"ש) אין לפועל כלום פי' בלא הקדים תחלה לחנוני אין שייכות מעמד שלשתן כלל ובהקדים עדיף כאן מעמד ג' כיון דאפשר שפרע כמ"ש הסמ"ע סק"י ודלא כהר"ר ישעיה שהביא רבינו דאלימא ליה הך סברא דכאן דשמא פרע דאפי' בלא הקדים עדיף כאן מדין מעמד ג' בעלמא וכאן הבעל הבית פטור:

(ס"ז) קצבה כמה יתן. זה כתב רבינו ומקורו מהס"ת בשם הרמב"ן פ' ל"ט דס"ל דלא תיקנו רבנן שבוע' על החנוני רק אחר שמכחישין אותו הפועלים אע"ג דהמוציא הוצאת על נכסי אשתו או מכיר כליו וספריו בסי' שנ"ז צריך לישבע אפי' באין מכחישין אותו ש"ה דאיכא תרתי חזקה שליח עושה שליחותו ועוד דברי ושמא הוא וכ' אח"כ בשמו דאפילו לא קצץ כמה יתן הוה כקצץ שקיל בל"ש וא"כ תימה מ"ש ריש ס"ג דמסתברא כהרמ"ה דאפי' מת הפועל צריך החנוני לישבע כ"ש כאן שלא קצץ דהא צריך הב"ת לדמות לא קיצץ כקיצץ וכ"כ רבינו כאן אפילו לא קיצץ דמשמע קיצץ עדיף ומ"ש הסמ"ע סקי"ח בשם מור"ש דהכא ידוע שנתן אלא שאינו ידוע כמה תמהני מאד דהא הרמ"ה דס"ל לעיל חנוני נשבע בכ"מ ויליף לה ממוציא הוצאת על נכסי אשתו כמ"ש הר"ן הביאו ב"י ולית ליה הך חזקה דשליח עושה שליחותו ואם כן מ"ש הכא מחנוני דלעיל ותי' דבמוציא הוצאות על נכסי אשתו ומכיר כליו וספריו ג"כ ידוע שהוציא אלא שאינו ידוע כמה ואפ"ה נשבע כעין דאורייתא דהא דינים אלו משניות הם בפ' הגוזל בתרא ופ' מציאת האשה וברור הוא דגם מ"ש רמ"א ס"ג כמו שהוציא כו' דנשבע ונוטל היינו בנק"ח ובסמ"ע שכ' דהיסת קאמר הוא תמוה מאד דבזמן המשניות לא היה עדיין היסת אלא פשוט שזהו שבועת המשנה בנק"ח ואין בידי ליישב דעת רבינו אלא רבינו הביא זה לדעת הרמב"ן דס"ל לעיל חנוני אינו נשבע אלא כשהוא מוכחש וכ"ה דעת בה"ת דלעיל וכתב דאפילו לא קיצץ הוה כקיצץ ממילא נודע למאי דס"ל כהרמ"ה דצריך שבועה אפי' באינו מוכחש מהפועל לכל הפחות נלמד מזה דמהני שבועה אפילו בלא קיצץ ולא אמרינן דלא מהני שבועה למה שלא אמר בעל הבית בפירוש.

(בהגה סעיף ז') וי"א דאף אם לא ירדתי לסוף דעת רמ"א דאין כאן מחלוקת דדברי המחבר כאן והג"ה זו הם תרווייהו של הרב ר"י בה"ת וכלל דידיה דכל שאין לו על החנוני הכחשה מפועלים נוטל בלא שבועה ואם יש הכחשה נוטל דוקא בשבועה.

(ע"ש החנוני נשבע ונוטל) נראה פשוט דהיינו דוקא באומר ב"ה תן מה שצריכים כמ"ש המחבר לפני זה דאי לא אמר כן בע"ה יאמר הפסדת בעצמך שהיה לך לשאול אותי כמה תתן משא"כ כשאומר תן מה שצריכים הוי כאומר כל מה שאומרים הם נאמנים ובסה"ת מבואר שיש קצבה לב"ה עם הפועלים רק שלא גלה הדבר לחנוני ואמרינן דה"ל לב"ה לפרש לחנוני מה יתן לו וכיון דלא פריש אפסיד אנפשי' וכאלו קבל עליו כל מה שיאמר הפועל דניתיב לה באגרא על כן נראה דהיינו ע"ד מ"ש:

שניהם נשבעין כתב הש"ך דאם אחד מהם גוי ומכחיש לישראל השני הישראל הבא ליטול נשבע בנק"ח ונוטל וראיה שלו מתשובת רשב"א הביאו הב"י ס"ס קפ"ה דראובן נתן טבעת לסרסור למשכנו ואמר הסרסור שמשכנו אצל גוי והגוי מכרו שלא בידיעתו ורצונו והגוי מכחישו צריך הסרסור לישבע כמו שאמרו חנוני על פנקסו ע"כ ואני תמהני כי הרשב"א לא מיירי שם משבועת המשנה דהא הסרסור אינו נוטל כי אם נשבע ונפטר ומה זה לשבועת המשנה רק מיירי שם מהיסת כמ"ש רשב"א וז"ל ואפילו היסת ליכא דאין הגוי מכחישו דאלו הגוי מכחישו חייב שבועה כדין חנוני על פנקסו וכוונתו היסת ולמד רק מחנוני על פנקסו דה"ל ע"י אחר שאומר לא קיבל טענת ברי וא"כ מיניה אף היסת יכול להשביע ע"פ. אבל לומר דתקנת המשנה שיהיה נשבע ונוטל נתקן בגוי מנלן זה כיון דפיהם דיבור שוא לא נתקן כלל. וכל כמה דיכולים למעט בתקנה ממעטינן. ועוד נראה דיש להבין ברשב"א כיון דתקנת חנוני על פנקסו לא שייך שם דהא היה נפטר כמ"ש רק מכח הוגד לי חייבהו היסת הא אסקינן לעיל בסימן ע"ה דאפילו בישראל אם המגיד נוגע בעדות אין משביעין על פיו ומכ"ש כאן דהיה גוי נוגע דאם היה מודה שמשכנו אצלו והיה מכרו היה חייב לשלם וצ"ל דשם היה דינא דמלכותא שאם לא יפדנו לזמן שיכול למוכרו ופטור וא"כ אינו נוגע. וזהו ברור ולפ"ז אזלא כל ראית הש"ך דכאן היה החנוני גוי נוגע דצ"ל אפילו אם כבר קיבל תשלומין מבעה"ב דנתנו לפועלים דאל"כ יתבענו הבעה"ב מידו ומכ"ש בשעדיין לא נתן דה"ל נוגע וא"כ איך נחייב שבועה ע"פ במה שהוא נוגע וחכמים דתקנו בישראל תקנו דהם בחזקת כשרים בלתי משקרים אבל בגוי מה שהוא נוגע איך יהיה יכול לזקוק ע"פ אמירתו שבועה. ומעולם לא אמרו רשב"א רק בלתי נוגע ובזה ג"כ נראה דאין המ"מ חולק ארשב"א דכוונתו רק לומר במה שהוא נוגע דאין שבועה כלל בהוגד לי כנ"ל בנוגע בישראל מכ"ש בגוי ולכן אין לדין זה שרש וכל מה שיכולים למעט בתקנה ממעטינן: מיהו אפשר לחלק דמי שנוטל בדין זולת התקנה בלי שבועה רק חכמים תקנו שבועה בזו י"ל ע"י אמירת גוי לא תקנו דאין לנו להרבות בתקנה אבל במקום שזולת התקנה לא היה נוטל כלל רק הם תקנו שלא יטול אלא בשבועה וא"כ מה בכך בגוי לא תקנו מהכ"ת יטול הא ע"פ הדין אינו נוטל רק חכמים תקנו והא לא תקנו נטילה גרידא רק בשבועה אך גם זה צ"ע דבזה אפשר כיון דאין הכחשת גוי קרוי הכחשה כלל אפשר דכולן נוטלין מהדין. ומדברי רשב"א אין ראיה כמ"ש דלא היה נוגע ומ"מ מסתבר כמ"ש לחלק ודוק:

או שמתו פועלים וכו' הש"ך כתב דדוחק לומר שהרמב"ם יחלוק על הרמב"ן דס"ל במתו פועלים דנשבעים היורשים ונוטלין דהא מדין נוטלין פועלים בלי שבועה רק להפסת דעת תקנו שבועה ואין ס"ד במות הפועלים שימסידו יורשים והנכון אתו רק כתב דרמב"ם מיירי בפועלים שאין להם יורשים וזהו דוחק דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים. איברא דבלא"ה הקשה הש"ך למה נתן טעם שאין כאן רק תשלום אח' ולא נתן טעם שאין כאן טענת ברי כמ"ש הרמב"ם גופי' בהל' שלוחים ומ"ש הש"ך לומר דמיירי דהכחישו זא"ז והלכו ומתו וא"כ יש כאן טענת ברי ומכל מקום ליכא שבועה הואיל ואין משלם רק תשלום א'. יפה דיבר בשבועת המשנה הואיל ואינו משלם רק תשלום א' אבל למה יפטור מהיסת הוא טוען מה לי ולך אם אני אשלם לפועלים או לא סוף כל סוף אני אין חייב לך כלום ולמה תגבה ממני דבר שאיני חייב לך כלום. ופשיטא דיש כאן היסת אם תובעו ברי ואף זהו ברי עפ"י הפועל וכמ"ש הרמב"ם בהל' שלוחים דאם המלוה או' לא קבלתי ואינו כאן השליח נשבע היסת. הרי דס"ל ע"י אמירת המלוה ה"ל ברי להשביע היסת ולמה יפטור מהיסת. ובהיסת לא נראה לחלק אי צריך לשלם שנית או לא סוף כל סוף הרי תובעו שאין לו לשלם והוא זכה בשל פועלים. ולכן יותר נראה כמ"ש הש"ך בתי' השני דצ"ל הטעם הואיל ואינו משלם אלא תשלום אחד בשביל החנוני דבחנוני אף דאין תובעו צריך לישבע דה"ל המוציא הוצאות דצריך לישבע כמה הוציא וכ"כ הרז"ה כמ"ש בעה"ת בשמו בשער כ"ט ח"ב ד"ו וכן דעת הר"ן ולכך הוצרך ליתן טעם משום דאין חייב רק תשלום אחד וא"כ מה לי לבעה"ב עם חנוני. ולפ"ז אף הנ"ל מיושב דכי דעת הרמב"ן דיורשי פועלים גובים היינו כשכבר עמדו פועלים והכחישו לחנוני ולא הספיק ליטול בשבועה עד שמת בזה אמרינן דיורשיו גובים אבל בפועל שמת ולא תבע ולא הכחיש לחנוני כלום ואחרי מותו באים יורשים ויאמרו אבינו צוה שהבעה"ב חייב לו ולא קיבל כלום מחנוני מודה הרמב"ן דאין נוטלין דלא מהימני' להו ולאו כל כמיניה דיורשים לומר דאביהם פקד להכחיש החנוני וליטול בשבועה שלא פקדנו והגע עצמך מי ששלח שלוחו לפרוע הקפותיו בע"פ אחרי ימים רבים שימותו ב"ח אם יבאו יורשים ויאמרו אבינו פקד שאת חייב לו ודאי לאו כל כמיניה ולא אמרו הרמב"ן אלא במכחיש בב"ד לחנוני רק מת קודם שבועה ולא זולתו וא"כ אין כאן סתירה מדברי רמב"ם לדברי רמב"ן ומש"ה שפיר קאמר. ואין כאן מחלוקת בין פוסקים כלל וזה נכון לדינא בכל אופן. אף כפי מה שאכתוב בס"ק שאח"ז י"ל אף בפועלים אין יורשים נוטלים וע"ש:

דלמא לא נתן כלום הרב הש"ך בס"ק י"ב האריך להסכים עם דעת הרמב"ם ומחבר דגם החנוני נוטל בלי שבועה אם אינו משלם רק תשלום אחד ולהיות כי זה נחלק לשני אופנים כמ"ש בס"ק הקודם אופן אחד דכבר הכחישו הפועלים רק לא נשבעו ומתו ואין כאן יורש דהיינו דהבעה"ב הוא יורשו או דמחלו לו היורשים כל טענות אביהם. ואופן שני דמת פועל והלך לו ולא הכחיש החנוני כלל. צריך אני להאריך בזה כי הרב הש"ך טען במ"ש דלגבי חנוני שורת הדין אפי' בשבועה לא יטול דה"ל א"י אם הלותני וכתב ש"ך דבשלמא התם הטעם דאוקמי ממון בחזקת מרא משא"כ כאן סוף סוף האי ממון תיפוק מרשותיה ולא קאי בחזקתו. ובאמת כי דברים הללו וסברא זו כתבו התוס' והרא"ש ב"מ דף ל"ז בהא דס"ל לר"ע דגזל אחד מחמשה דחייב לשלם לכל אחד ולא תקשה מדר"ן דס"ל דל"א ברי עדיף היינו משום שיודע ודאי שחייב לאחד מהם אם לזה או לזה אבל במילתא דר"נ אינן יודע שחייב כלל עכ"ל והיינו סברת הש"ך דכאן יודע הוא ודאי שחייב דינר אחד שכר פעולה רק א"י למי או לחנוני שכבר שילם או לפועלים אם לא שילם החנוני א"כ לא הוי בכלל מילתא דר"נ דס"ל הממע"ה. אבל אדרבא זהו שכתבו התוס' להך דיעה דס"ל דר"ע דינא קאמר ואפילו בלקח דס"ל כן משא"כ לפי דקי"ל דוקא בגזל משום קנסא ס"ל לר"ע כן אבל בלקח מה' אדם וא"י מאיזה אינו משלם אלא אחת והטעם דה"ל הממע"ה וכמ"ש הרי"ף להדיא שם בב"מ דקי"ל כר"נ דל"א ברי ושמא ברי עדיף והא התם ודאי צריך לשלם מ"מ הואיל וא"י למי פטור כמ"ש הרי"ף וא"כ ה"ה הכא דא"י למי ישלם לחנוני או לפועלים ומ"ש חנוני ומ"ש לקח בשניהם שייך סברת הש"ך וא"כ סברא זו של הש"ך אין לה קיום באמת כי סברא זו לא קי"ל:
אך מ"ש הש"ך והחזיק בסברת הגאון מהר"י אבן פאלט ז"ל אשר הביאו בעה"ת בשער כ"ט דהא גבי משארסתני נאנסתי דקי"ל דהיא נאמנת אף דהוי א"י אם אני חייב לך ופרכינן תיובתא דר"ן דאמר הממע"ה ומשנינן דבמקום חזקה חזקת הגוף מודה ר"נ ואף כאן הא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו. והאריך בזה הש"ך וממש בלי חידוש רק מ"ש שם בבעה"ת ובאמת לפ"ז לא היה כאן ראיה מהא דהרמב"ן חילק במלחמותיו סוף שבועות דהא משמע מדברי רמב"ן בבעה"ת שער כ"ו ח"א דין ד' דגם גבי משארסתני דקתני נאמנת היינו בשבועה בנק"ח וי"ל דס"ל אף זהו מתקנה כמו שארי נוטלין כמו חנוני. וא"כ אזיל לשיטתו וזהו לא קאי לדינא דקי"ל א"ע סי' ס"ח דאין עליה שבועה כלל ודלא כרמב"ן ואף זהו בחנוני שוה לו. אך בזה יש כאן מקום עיון חדא דהא בגמ' איתא ב' תי' למה נאמנת אי משום דה"ל מגו או משום דחזקה מסייע ונ"מ באומרת מ"ע אני תחתך והטור והרמב"ם והש"ג תפסו תי' זה לחומר' דתובע דאם היא אומרת מ"ע אני תחתך דאינה נאמנת ול"ס אהך תי' דחזקה והממע"ה א"כ איך נוציא ממון מספק בזה ואף שיש לדחות כמ"ש במ"א דודאי חזקה מהני רק לתירוץ ראשון לא סמכינן אחזקה משום דחזקת כשרות מנגדתו וכ"ז צ"ע ועיין ב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ועוד איך בנה יסודו על הך חזקה הא מבואר בגיטין דף ס"ד ע"ב דלחומרא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו ולא לקולא ש"מ דספיק' הוי וא"כ בממון איך נוציא ממון מיד המוחזק הא ה"ל ספק וקולא לנתבע ואפשר דס"ל לר' פאלט ז"ל כדעת הר"ש דפוסק בעירובין דף ל"ב הלכה כר"ש אפילו בדאורייתא להקל וכ' הטעם שאם לא יעשה שליחתו יבא המשלח לידי איסור אמרינן ודאי עשה שליחתו וא"כ אף כאן דהרי בעה"ב יבא לידי גזל ועשק שכר שכיר אבל כבר כ' התוס' דבה"ג פ' כר"ן דל"א עשה שליחתו כלל בשל תורה וכן פ' הרמב"ם בהל' תרומה דבשל תורה להקל ל"א עשה שליח שליחתו וא"כ איך נוציא ממון מספק וצ"ע על הש"ך איך החליט הדבר ולא הרגיש דהך חזקה שליח עושה וכו' לא קאי בשל תורה להקל ועוד נראה כי אמרינן חזקה שליח וכו' היינו בדליכא חשד שהוא מעכב ממון בידו אבל בדאיכא חשד שמעכב ממון של חבירו איך שייך חזקה וראיה לזו מהא דאמרי' במקדש ע"י ב' שלוחים בכסף דדעת רוב פוסקים דלא הוי קדושי דאורייתא כלל דהוו נוגעי' בעדות כמ"ש הב"ש בא"ע סי' ל"ה ס"ק ה' ואי הך חזקה מעלי' היא דודאי עשה שליחתו למה לא יהיה קדושין הא ברור שעשו שליחתן ולמה נאמר דהוי כמקדש בלי עדים הא אנן סהדי דקושטא קאמרו וע"פ חזקה זו מוציאין ממון מיד המוחזק ואיך נאמר באמר' שנתנו דליכא עדות השתא אי יהבו משלהם הי' מוציאין מבעל שצוה לקדש כי קבלו המעות ואמרו דנתנו לאשה ודאי צ"ל נאמנים ואפילו קודם דתקנו היסת דאמרינן שם דנאמן השליח היינו משום דנאמן במגו אבל זולת מגו ודאי דא"כ ול"א חזקה שליח וכו' אלא ברור במקום נגיעה אזלה חזקה ועוד כל חזקה משום דשארית ישראל לא ישקרו א"כ אף חזקה זו בפועלים דלא ישקרו להכחיש ולומר דלא קבלו במקום דקבלו וחזקה אין אדם מעיז ג"כ חזקה ולמה הך חזקה אולמ' מהך חזקה. וביותר תמהני מהש"ך דהחליט הך חזקה דשליח עושה וכו' לחזקה אלימת' להוציא ממון א"כ איך החליט בפועלים דודאי גובים מהדין דה"ל א"י אם פרעתיך דגבי פרעון אמרינן ברי ושמא ברי עדיף לכ"ע דהא כאן ה"ל ברי וברי דהא יש כאן חזקה שליח עושה שליחתו וה"ל כברי דפרע חנוני ואי אמרינן דלא הוי ברי רק ספיקא א"כ איך נוציא ממון מיד בעה"ב בטענת חנוני וקשה בממ"נ והדבר צ"ע כי ארכביה אתרי רכשי'. ובאמת בתוס' כתובות דף פ"ז ד"ה ישבע וכו' כתבו להדיא דלא מנו בשבועות רק אלו דה"א אפילו בשבועה לא יטלו וכ"כ הר"ן משמע להדיא דלא היה מהדין ליטול אף בשבועה. וזהו דלא כהנ"ל. ואין לדקדק תינח למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף אבל למ"ד ברי עדיף א"כ ודאי דחנוני מדין נוטל ומכ"ש פועלים וא"כ יקשה למה קתני ליה בשבועות. וזה אינו דהא כתבו התוס' בפרק המפקיד דף ל"ז ד"ה גזל דר"ט דס"ל גזל אחד מחמשה וא"י לאיזה דמניח גזלה ומסתלק לא יחלוק אמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דשם שאני דטען ברי לי שאיני חייב רק לא' רק א"י איזו וא"כ אף זהו כמוהו דיטעון ברי לי שאיני חייב רק תשלום אחד או לחנוני או לפועלים ולכ"ע פטור וזהו אף לר"ע דהא קי"ל בלקח מודה ר"ע לר"ט ודוק. ולכן נראה ברור לדינ' כי ודאי אם אין כאן הכחשה לחנוני מפי פועלים כלל נראה דשורת הדין שיגבה חנוני כיון שאין כאן הכחשה מהכ"ת נימא דלא עשה שליחתו ובזו שייך שפיר סברת הש"ך דלא שייך כאן הממע"ה כיון דסוף כל סוף צריך לשלם ואין זה דומה למש"ל בלקח מה' בני אדם דשם שנים תובעים ויש כאן מכחישין זה אומר שלי וזה אומר שלי ואזלא חזקה וא"א לשלם לשניהם מה שאין כן בלא תבעו ולא הכחישו הפועלים כלל אין זה דומה לשם דאלו בא א' ואמר אני מכרתי לך ואין אחרים כלל האומרים מאתנו לקח פשיטא דמשלם לזה דתוב' ואין יכול לדחותו דלמא יתבעו אחרים וזה ברור לענ"ד לדינא. וכן השכל והסברא מחייב דאם יאמר אדם לאחד צא ופרע בשבילי ולא אמר לו פרע בעדים למח' כי יבא על תשלומו יטעון מי יימר דפרעתיו ויפשוט לו הרגל ולקתה מד"ה והרי זה חמור מדיני דגרמי כי גרם לו היזק למאוד ולכן בבעה"ת מ"ש בשם מהר"י פאלט ז"ל איירי הכל דאין כאן הכחשה מפועלים כלל וא"כ מהכ"ת לומר דלא פרע וסמכינן אחזקה כנ"ל ובזו נראה דאף הרמב"ן דס"ל גבי מוכת עץ אני דצריכה שבועה בזה מודה דא"צ שבועה דשם שור שחוט לפניך משא"כ כאן. וזהו דלא כרמ"ה בטור דנראה מלשונו אף דלא מכחשי ליה הפועלים כלל שורת הדין דאין נוטל. אבל אם הפועלים הכחישו רק מתו והבעה"ב יורשו או יורשיו מחלו. בזו נראה נכון דשורת הדין דאין חנוני נוטל כלום דה"ל א"י אם הלויתני והיינו כמו לקח מה' בני אדם דהא שניהם תובעים ומה בכך דא"צ לשלם רק תשלום אחד דהא מ"מ יש כאן הכחשה ואזלא כל חזקה הנ"ל דהא הם מכחישים וכמו שיש חזקה על חנוני כך יש חזקה על פועלים דלא יתבעו מה שאין חייב להם ואפילו ברי ושמא לא מיקרי כמש"ל דהוא יודע ודאי דאינו חייב רק לאחד והוא בא בטענת פועלים דמה שנא פועלים ומה שנא הוא ואומרים ברי שלא נתן והיינו ממש הך דומיא דלקח מה' בני אדם וכו' וחזקה שליח וכו' לא מהני להוציא ממון כמש"ל באריכות ומזה איירי הרמב"ן במלחמותיו כנראה שם דמוסב על המשנה והדין עמו דאין לחנוני על פי הדין דבר רק מכח תקנה. ובזה מיושב מה שכתב הש"ך דקתני במשנה חנוני על פנקסו כיצד הפועלים אומרים לא נטלנו ולא קתני סתם דאם חנוני אומר נתתי נשבע ונוטל דבמקום שאין הכחשה כלל ודאי נוטל בלי שבועה. וכמו כן ניחא למה נקט בחשבון שבועת המשנה חנוני על פנקסו ולא פועלים נמי דשניהם שקולין דמ"ש חנוני ומה שנא פועלים ולמה בחר בלישנא דמשנה חנוני דלפי מה שכתב' דנוטלין עיקר התקנה דנוטלין שלא מהדין כמו שכיר ונגזל וכו' וזהו דוקא בחנוני ולא בפועלים כנ"ל וזה ברור. ובהכי ניחא מה דאמרינן שם לרבי קודם חזרה טורח שבועה למה דפועלים יטלו וחנוני יפסיד ואם דין תורה ששניהם יטלו הי מינייהו מפקת למה נדחה חנוני מקמי פועלים הלא שניהם ראוי' ליטול ד"ת ומי נדחה מפני מי ודוחק לומר דכיון דראו חכמים לדעת רבי מפני הפסדו של בעה"ב לתקן שלא ישלם פעמיים ראו לתקן להפסיד לחנוני דיכול להזהר עצמו למוסרו בעדים משא"כ פועלים מה יעשו עמלים הללו דרך בעל הבית להמחות אצל חנוני וזה דוחק. ולפי הנ"ל ניחא ברווחא. ואמת כי לכאורה נראה דמחלוקת הזה תלוי בשינוי גיר' בגמרא כי גירסת רש"י וספרי' דידן בן ננס אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא אלו ואלו נוטלים בלי שבועה וקשה למה מעברין הדרך לב"נ על בעה"ב שלא כדין לשלם לחנוני שהדין נותן שאפילו בשבועה לא יטול ונפסוק שיתן לו בלי שבועה למה נימא חנוני לא יטול אלא בשבועה אבל פועלים שהדין ליתן להם בלי שבועה יניחו אותו כפי הדין ויטלו בלי שבועה ואין כאן ש"ש בבירור דהא אין כאן רק חד שבועה ועכצ"ל דשניהם הדין נותן ליטול בלי שבעה כמ"ש המחברי' והש"ך ולכך הי מנייהו מפקת לפוטרם משבועה ולכך פטורים משבועה שניהם אמנם גי' הרז"ה (וכתב שהיא גי' מדויקת וכן הי' גירסת הר"ן ועיין תי"ט) באמת הוא כך ב"נ אומר כיצד אלו ואלו באים לידי ש"ש אלא פועלים יטלו בלי שבועה וחנוני בשבועה וא"כ הוא הדבר כהנ"ל דזה נוטל עפ"י הדין וזה מכח תקנה והדבר תלוי בשינוי וחילוף הנוסחא' והש"ך לא הרגיש בהם כלל:
מיהו י"ל אף לגי' דידן שהוא גירסת רש"י הוא להיפוך דשניהם אפילו פועלים אינם נוטלים מהדין אף דה"ל א"י אם פרעתיך חדא משום דהא כבר כתבתי לעיל סי' ע"ה באריכות דהא דא"י אם פרעתיך חייב היינו במקום דה"ל למידע וכאן הא לא ה"ל למידע דמה עבידת' דבעה"ב אצל חנוני לדעת אם פרע להם או לא והא דהמחו אינו פושע דכך סדרן של בעה"ב כמ"ש. וכן צריך לומר לדעת הרמ"ה ורמב"ן דהחליטו דהחנוני אין נוטל בדין ולא התנו דאם אמר תן סלע לפועל זה וסלע לפועל זה ופועל א' מכחיש לחנוני ופועל אחר מודה דחייב הבעה"ב לשלם לחנוני מדין דהא החנוני תובעו בב' סלעי' ובעה"ב מודה סלע א' מה שהפועל מודה לו וה"ל מודה מקצת ומתוך שאיל"מ ואיך לא הזכירו מזה דבר אלא ודאי בזה דלא ה"ל למידע כלל וכלל לכ"ע ל"א משאיל"מ ועיין ש"ך סי' ע"ב. או י"ל דס"ל לרש"י כיון דלחומרא אמרינן הך חזקה שליח וכו' וא"כ הפועלים הבאים להוציא מיד בעה"ב וחנוני מכחישן לא הוי א"י אם פרעתיך דחזקה מכחישו וה"ל כברי דחזקה טובה ה"ל כברי דהא מוציאין ממון בחזקה וסוקלין על החזקות רק חזקה הנ"ל לא כ"כ טובה וה"מ לאפוקי ממון אבל להחזיק ממון דאיכא בהדי' חזקת ממון נמי ודאי דאמרינן וא"כ אין זה דומה לא"י אם פרעתיך דכיון דחזקה שליח מנגדתו. והרי הבעה"ב בא במקום חנוני שטוען ברי פרעתיך כנ"ל וא"כ דשניהם אין גובי' מהדין רק מכח תקנה חזר הדבר לומר הי מנייהו מפקת. ולכן שניהם נוטלים בלי שבועה לדעת בן ננס. והנה לכאורה היה ראיה לדברי מהא דפרכינן בב"מ דף ו' אי אמרינן חשוד אממון חשוד אשבועת' הא דתני ר"ח שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב נימא מגו דחשוד אממון וכו' והקשה רש"י למה לא פריך ממשנה ותי' התוס' דמתחילה עלה בלב רבי לומר טורח שבועה למה עד ששנאה ר"ח שניהם נשבעין ונוטלין ולכך נקט מילתא דר"ח. ולכאורה קשה מה בכך הא מתחילה היה דעת רבי שישבעו רק פועלים לבדם וחנוני יפסיד מ"מ קשה כיון דבנוטל לא שייך אשמוטי איך ישבע נימא מגו דחשוד וכו' ומה נ"מ אם שניהם נשבעי' והקושיא על שניהם או על אחד. ואיי לומר דס"ל לתוס' כמ"ש רש"י בשבועות על טורח זו למה ולא פי' לי רבי מאי ס"ל אי נוטלים בלי שבועה כב"נ או יפסיד חנוני בשבועת הפועלים עכ"ל וס"ל לתוס' כהך דרבי ס"ל קודם חזרה דנוטלים בלי שבועה כלל. דהא כבר הקשה ע"ז בגי"ת א"כ איך קאמר הגמרא הא דתני רבי פועלים נשבעים לחנוני ש"מ דלא חזר ביה רבי וקשה אי לא חזר בו הא אין כאן שבועה כלל וכי ס"ד דהגמרא מסתפק בכוונת רבי ובפי' דבריו ולכן נראה ברור דכוונת רש"י לפרש תרתי ברייתא טורח שבועה למה ואידך ברייתא פועלים נשבעים ל"ל ואי מאן דשנה הא לא שנה הא וא"כ איך פריך מיניה ולכך כתב רש"י דמתחילה סתם רבי דבריו טורח שבועה זו למה ולא פי' אי סבירא ליה דחנוני מפסיד ופועלים נשבעים או שניהם נוטלים בלי שבועה כב"נ ולכך נשנה ברייתא אחריתי לפרש דבריו וכוונתו וכ"כ רש"י בד"ה תא שמע וכו' כי פריש רבי מאי דס"ל בגווי' קאמר וכו' והדבר מבואר דרבי הנ"ל כוונת רש"י לרבינו הקדוש ולא לרבו של רש"י המלמדו חכמה (מילת לי ברש"י צ"ל לי' והוא שגגת המדפיס) וא"כ קושי' הנ"ל במקומו וכמו כן יש לדייק כיון דבנשבע ונוטל לא שייך אשמוטי ה"ל להקשות מכל נשבעין ונוטלין נימא מגו דחשיד וכו' ולמה בחר להקשות מהך דתנא ר"ח שניהם וכו' ולכן נראה דודאי כל הקושי' הגמ' נימא מגו דחשיד אממון וכו' היינו לדידן כיון דקי"ל גזלן פסול לשבועה א"כ בממ"נ אם אנו חושדים שגוזל חבירו איך מוסרים לו שבועה. אבל ודאי בעיני הבריות נח להם לחשוד חבירו שיעכב ממון משיחשדהו לישבע שקר דהא חזינן דתובעו במעות ומבקש שישבע לו ש"מ דדעתו בזה שלא ישבע ולפ"ז ברוב שבועות נשבעים ונוטל' הוא בגמרא רק להפסת דעת של בעה"ב כדאמרינן בהכות' וגם כאן כתב בבעה"ת שער כ"ט כנ"ל בשם ר"י פאלט ז"ל דשבועות פועלים הוא להפסת דעת ע"ש וא"כ ל"ק מגו דחשיד אממון וכו' דבאמת לנו ב"ד אין חשוד אממון והנכון אתו ולא גזל כלום ואף שבועה שלו יהיה באמת רק אנן מסרינן שבועה להפסת דעת ומתי קשיא נימא מגו דחשיד לדעתו של בעה"ב שבועה חמור ליה וכמ"ש ואין זה כלל בגדר הקושי' ולכך פריך גמרא מהך דתנא ר"ח שניהם נוטלים וגבי חנוני הוא מהדין אינו ראוי ליטול כלל כמ"ש רק חכמים תקנו ולא מתורת הפסת דעת דהא אינו נאמן כלל ואפילו אין משלם רק תשלום אחד צריך לישבע וא"כ אין צורך הפסת דעת דהא לא מפסיד מידי ומ"מ צריך לישבע וכמ"ש דלכך נקט במשנה חנוני ולא פועלים כנ"ל וצ"ל דחכמים תקנו ושפיר פריך נימא מגו וכו' וא"ש ודברים הנ"ל מוכרחים. אך יש לדחות ולומר דזה אמת די"ל דכיון דשורת הדין דנאמן רק מכח הפסת דעת תו לא שייך קושי' ונימא וכו' רק יש להבין בחכמים דסבירא להו שניהם נשבעין הא ה"ל שבועת שוא בבירור כטענת בן ננס וצריך לומר דאדרבא אנו מבקשים לברר האמת ולא נחשדו ישראל לישבע לשקר ולכך מוסרים שבועה לשניהם ועם מי שאינו הנכון אתו ודאי יפרוש ולא ישבע ולא יבאו לידי ש"ש וזהו התקנה ששניהם ישבעו ועי"כ יתברר האמת כי מכח שבועה יפרשו ואם באמת לפעמים יקרה שישבעו שניהם מי אחראין לפושעים אבל מתחילה לא היה התקנה לגרום ש"ש אדרבא עי"כ יפרשו רק זהו אם חשוד אממון אינו חשוד לב"ד אשבועה אבל אם חשוד לב"ד א"כ איך ס"ד דתקנו שבועה לברר האמת הא חזינן דחשודי' אממון ואין א' מודה וגם שבועה ישבעו ואיך יגרמו ב"ד שיהיה נעשה ש"ש בבירור וא"ש דמכל שבועות נוטלים לק"מ די"ל דלא נחשד לב"ד רק משום הפסת דעת אבל כאן קשה איך יגרום ש"ש וזהו נכון ומ"מ אין הכרעת הש"ך מכרעת וכמ"ש כן נראה לדינא ברור:

בחנוני המקיף כו' כ' הב"ח אם מתחילה בשעת שכירות המחהו אצל חנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על הבע"ב כלום וש"ך ס"ק ט"ו הסכי' עמו לדינא ואני איני מבין תוכן כוונת' דאם התנה בשעת שכירות עם הפועלים תנאי גמור באופן המועיל שע"ת כן שוכרם שיהיה שכרם מחנוני ואין להם עליו כלום מה צורך בזה ראיה או דין והסכמה פשיטא כל תנאי שבממון קיים וכאן הבן שואל מה נשתנה זה מכל הדינים ותנאים בעולם ואם לא היה תנאי גמור רק סתמא בעת השכירות אמר לפועלים מחנוני תקבלו הפרעון ונתרצו עדיין יכולים פועלים לומר עכ"פ אתה חייב לנו שכר פעולה ואם פרע לנו החנוני טוב אבל כיון שאין פורע אתה חייב וע"ז לא נתרצו שיהיו מפסידים וזה ברור דאל"כ א"כ מה טרחו הרי"ף והרא"ש ליישב מילתא דירושלמי מ"ש אם העמידם אצל חנוני אין לפועלים על בעה"ב כלום דמיירי אליבא דרב ששת דס"ל אינו חוזר שהוא שלא אליבא דהלכתא כמ"ש שם ולא מפרשינן בפשוט דמיירי בשעת שכירות העמידום והמחו' אצל חנוני ובזה לכ"ע אין חוזר ואין לבעה"ב שום התחייבות כדעת הש"ך וב"ח אלא ברור דדא ודא אחת היא אין הבדל בין שעת שכירות לשעת פרעון ולכן דבריהם אינם מובנים לי כלל:

אין לפועלים על בעה"ב כלום הקשה הב"י על הטור דהעתיק ג"כ זה ולקמן בסי' קכ"ו במ"ג הביא דעת הרא"ש דמ"ג הנמחה יכול לחזור אחר הממחה לעולם. ותי' הסמ"ע ה"מ כשזה הנפקד אין טוען שפרע להנמחה אבל כשטען שפרע תו לא מצי לחזור לכ"ע ואף הרא"ש מודה בזה. והש"ך בס"ק ח"י השיג דמה בכך הא יכול לחזור וראיה שלו דא"כ מה דוחקי' להרי"ף והרא"ש לפרש דברי ירושלמי דקאמר על המשנה דקתני פועלים נשבעים ונוטלים הדא דתימא בשלא העמיד הפועלים אצל חנוני אבל העמיד אין להם כלום על בעה"ב ואמרו דירושלמי כר' ששת דס"ל אין חוזר דלרבה דס"ל חוזר ליתא לדין זה והא יש לחלק דכי פליגי רבה ור"ש היינו בדלא טען החנוני שפרע אבל בדטען שפרע מודה רבה דאין חוזר ואפילו במקום דלא שייך מעמד ג' כגון בחנוני המקיף. וכמ"ש באמת הבעל עיטור דהך דירושלמי ככ"ע אתי ובטוען פרע שאני. ומלבד שיש לדחות דבריו כי ס"ל להרי"ף ורא"ש כיון דאיירי בחנוני המקיף וליתא כאן קנין מ"ג כלל מהכ"ת לא יהיה לפועלים טענה על בעה"ב בשביל שאומר החנוני דפרע ומה שייכו' יש לפועלים עם חנוני הא לא אגיד בם כלל משא"כ בחנוני שיש לו מעות של בעה"ב דאיכא גביה קנין מ"ג והרי חנוני לוה של הפועל רק יכול לחזור מ"מ כשטען דפרע לאו כל כמיניה לחזור ומהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה בין הפוסקים דהא דעת בעל עיטור אפילו בדלית ליה גבי חנוני ומקיף דליכא לדינא דמ"ג כלל ס"ס ס"ל אם חנוני אומר שפרע לפועלים אינו חוזר ולמה לא נימא סברא זו להרי"ף והרא"ש במקום דחל קנין דמ"ג שיש ביד החנוני מעות של בעה"ב. אף גם אפילו נימא דהיה סברא לומר בטוען פרע לעולם אינו חוזר מ"מ ס"ל להרי"ף והרא"ש דהך דבעינן דוקא מעמד שלשה ביחד הוא הכל מכח הילכתא בלי טעמא אבל במקום דלא שייך הך תקנתא דמ"ג ומטעם אחר אתיין לפוטרו מה נ"מ אם היה שלשה ביחד במעמד אחד או לא וא"כ כיון דבהך משנה חנוני על פנקסו לא שייך קנין מ"ג דהא חנוני מקיף אלו הטעם של ירושלמי לפטור הואיל וחנוני טוען שפרע מה נ"מ אי העמידו אצל חנוני או לא העמידו הא בזה דחנוני מקיף לא תקנו מ"ג ותו אין מעלה ומוריד מה שהיה במעמד א' או לא. כיון דליכא תקנה כלל. ולא ק' א"כ השתא דס"ל כר"ש מ"מ למה צריך העמדה ומה יועיל העמדה וביותר כתב הרי"ף דהא דס"ל לר"ש דאינו חוזר היינו בהעמידו אצל חנוני דאי לא העמידו אף ר"ש מודה דחוזר ומה טיבו של העמדה כיון דליכא גביה דין מעמד שלשתן כלל. די"ל דהא כל טעם דלר"ש אין חוזר משום דהוי כמחל והקשה תוס' אטו בשופטני עסקינן החנוני יכול לחזור והם ימחלו וצריך לומר כתירוץ התוס' והרא"ש דחנוני לר"ש אין יכול לחזור ג"כ כיון דע"פ פטרו הוי כערב בשעת מתן מעות א"כ זהו כוונת ירושלמי באמרו שהעמידו אצל חנוני דצריך החנוני לומר לו לפועל ולקבל על עצמו לשלם לפועל וא"כ עפ"י דבורו פטר הפועל לבעה"ב ולכך א"י לחזור משא"כ בשלא העמידו לחנוני וחנוני לא קיבל על עצמו כלל הפרעון א"כ פשיטא דחנוני יכול לחזור וא"כ אף מחילת הפועל הוי בטעות דאטו בשופטני עסקינן ולכך בעי הרי"ף וירושלמי לר"ש העמדה אבל לפי מ"ש הש"ך דיהיה ירושלמי אתי' כרבה דיכול לחזור ולית ביה מ"ג כלל רק הואיל דטוען שפרעון א"כ העמדה זו מה טיבו דהא מ"ג ליכא ואפילו העמידו אצל חנוני יכול לחזור לשיטת רבה ואין לדבריו קיום כלל ואין כאן קושי' ברי"ף והרא"ש אם ס"ל זה. כי לדברי עיטור וכן בחד תי' בתוס' ד"ה חוזר שם ב"מ דף קי"ב ע"ש: צריכין לדחוק דיותר סמכה דעתם כשהעמידן אצל חנוני אבל זה היה נראה לדוחק בדברי הרי"ף והרא"ש.
והנה כפי הנראה יש להטור בסברא זו הוכחה מדברי הרא"ש דכתב בס"פ המקבל בפי' ירושלמי דאתי' כר' ששת דכיון דס"ל דאין הפועל יכול לחזור אף החנוני א"י לדחות הפועל כי נתחייב מדין ערבות. ועיי' מש"ל בסי' קכ"ו מזה באריכות וזה קיימו וקבלו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים דדינא דמעמד שלשתן דתקנו חז"ל הלכתא בלי טעמא דוקא בחנוני שיש בידו מעות של הממחה אבל לא בחנוני המקיף וקשה לר"ש הא אפילו בחנוני המקיף אין הנמחה יכול לחזור ומיניה אף מי שמקיף א"י לחזור וא"כ מה צריך לחכמים לתקן הלכת' בלי טעמא במי שיש בידו מעות הא אפילו במקיף וליתא כלל תקנתא דמ"ג מ"מ שורת הדין שאין הנמחה וחנוני המקיף יכולים לחזור והממחה פשיטא דאין יוכל לחזור כיון דחנוני א"י לחזור א"כ יטעון החנוני לבעה"ב אל תחזור כי לאו כל כמינך שאהיה ערב ואתה תחזור ודוחק לומר דמשום בע"כ דחנוני שאין רוצה לקבל המחאתו וא"כ לא שייך ערבות ולכ"ע בזולת מ"ג יכול לחזור. דזהו דוחק דבשביל כך לבד יתקנו חכמים כל התקנה ועוד הרא"ש בפ"ק דגיטין פלפל בזה אי מהני מה שכתוב בע"כ ולא הכריח דאיתא בעל כרחו משום דאם כן לר' ששת מה איכא תקנה כלל. וגם ליכא למימר דמשום מתנה נתקן דבזה לא שייך ערבות דהא מבואר לקמן בטור סי' קכ"ו תשובת הרא"ש דעיקר התקנה היה משום מקח וממכר ואגב תקנו במתנה אבל עיקר התקנה היה משום מו"מ וכן מוכח מדברי ריטב"א דקדושין כמש"ל סי' קכ"ו. ואם נאמר דבאמת בהא פליגי אי מ"ג דוקא בדאית ליה זוזי ביד חנוני או אפילו בחנוני המקיף ובזו פליגי רב ששת ורבה. יקשה חדא בלישנא דרב מורה להדיא דבעינן דוקא שיהיה מעות בידו כדאמר מנה לי בידך תן לפלוני משמע דוקא מנה לי בידך ואיך יחלוק ר"ש אמילתא דרב. ועוד אדמפלגי גבי שולחני ליפלגי בעלמא בכל מ"ג אי בעינן מנה בידך או אפילו בהקפה וכן הקשו התוס' אי נימא דר"ש ורבה פליגי אי מחילה צריך קנין. ולומר חילוק בין חנוני הרגיל להקיף ובין שארי אדם כמ"ש הנ"י בשם גאון דהרא"ש לא סבירא ליה דהא לא מחלק כלל שם בין חנוני לאינך דעלמא כנראה שם בפסקיו ועוד קשה הרא"ש ס"ל אפילו במעמד ג' גמור יכול הנמחה לחזור איך נעשה פלוגתא רחוקה לר"ש אפילו ליכא קנין מ"ג כלל דלית ליה זוזי דבעה"ב א"י לחזור ולר"נ דס"ל אפילו מ"ג גמור מ"מ יכול לחזור מנ"ל הך פלוגתא רחוקה לומר דס"ל יכול לחזור דלמא במ"ג גמור דהוי קנין מודה ר"נ דא"י לחזור ומהכ"ת נימא מחלוקת חדשה ובפרט דג"כ קשה ה"ל לפלוג במ"ג דעלמא אי יכול לחזור או לא. ולכן היה נראה לומר דהא דפליגי ר"ש ורבה. אי חוזר או לא לאו כשהשולחני מודה דלא פרעו דפשיטא דלא עדיף ממ"ג ברור דיכול לחזור לשיטת הרא"ש רק מיירי באופן דמיירי ירושלמי לשיטת ר"ש דאמר השולחני כבר פרעתיו ובזה במ"ג גמור לכ"ע א"י לחזור כמ"ש הסמ"ע לדעת הרא"ש רק כאן שאין מ"ג גמור דהא הוא חנוני המקיף בזה ס"ל לר' ששת כיון דנסמכין אצל חנוני וסמכה דעת בעה"ב וכן הפועל דחנוני יפרע אף בזו דעת פועל ליתן לו נאמנות דאם יאמר דפרע דיהיה נאמן ואע"ג דבערב דעלמא שאומר שפרע מ"מ חוזר הב"ח על הבע"ב כאן הוי כמחילה כמ"ש הרא"ש דמחל לו לבעה"ב אם יאמר החנוני שפרע וזהו שכתב הרא"ש דהוי כמחל לו ועדיף מן ערב דעלמא דחוזר על הלוה כשאומר הערב דפרע וכאן עדיף כמ"ש הסמ"ע והיינו מטעם הרא"ש דהוי כמחל לו אם יטעון פרע ולכך בחנוני המקיף ס"ל לרבה דכאן כיון שאין לו שייכות כלל עם חנוני דליכא קנין כלל אין נ"מ במה שאומר שפרע ור"ש ס"ל הואיל והעמידו וסמכה דעתו דיפרע בהא האמינו שאם יאמר שפרע אף דשקר בפיו מ"מ נמחל לבעה"ב וא"ש. ובהא אין מקום לקו' הש"ך מעיקרא דהא זה תורף מחלוקת' בטוען חנוני דפרע אי מצי לחזור או לא וא"כ ע"כ ר"ש היא ולא רבה דסבירא ליה דאף דטוען פרע מ"מ חוזר הפועל ובאמת ר' ישעיה בטור דס"ל הא דפליגי ר"ש ורבה כפי' התוס' לענין בל תלין א"כ שפיר י"ל דהך דירושלמי אתי' ככ"ע דאומר פרוע הוא לכ"ע שוב א"י הפועל לחזור על הבעה"ב כמ"ש אנן אליבי' דר"ש כן סבירא ליה הוא אליביה דכ"ע וכמ"ש הב"ע וכקו' הש"ך ולכך הביא הטור בשמו דסבירא ליה אף בחנוני המקיף אם נתרצו שניהם החנוני ליתן והפועל ליטול דאין להם על בעה"ב ונתקשה בו דהא קיי"ל כרבה חוזר והש"ך ביקש לומר דסבירא ליה כדעת הסוברים דכל מ"ג שייך בחנוני המקיף ומלתא דרבה ור"ש איירי בלא העמידו במ"ג דזה דוחק כמ"ש הרי"ף וגם ה"ל לטור להזכיר דעתו לקמן בכל מ"ג דס"ל דאפילו במקיף שייך מ"ג וכמ"ש הב"ח והדרישה ולפי מה שכתב' לק"מ דס"ל כבעל עיטור דבפרעון לכ"ע א"י לחזור הואיל וסמכו זע"ז ומחלוקת הגמרא איירי בבל תלין ובשלא טען שפרעו אבל בשטען שפרעו נאמן ולכך הביא הטור דעתו ופשוט ונכון. אלא אף שהסברא אמת ונכון לדינא כי מה לנו להרבות במחלוקת כמ"ש דהא ב"ע ס"ל כן בחנוני המקיף ולפמ"ש אף ר"י אומר כן ודעת הרבה מחברי' בלא"ה במ"ג א"י לחזור כלל וא"כ מהכ"ת נימא בדעת הרא"ש אפילו בשטוען פרעתי דיהיה יוכל לחזור מ"מ בדברי הרא"ש קשה ליישבו בלשון דהוא רחוק ולא ה"ל הרא"ש לסתום כולי האי לכן יותר נראה לומר בדברי הרא"ש דמ"ש הרא"ש בירושלמי דלר"ש אין הפועל יכול לחזור ומיניה אף החנוני א"י לחזור מתורת ערב היינו בפוטרו הפועל בפירוש לבעה"ב רק דה"א הא הוה מחילה בטעות וא"כ יוכל הפועל לחזור ולכך כתב הרא"ש דה"ל ערב דע"פ פוטרו וא"כ תו ליכא מחילה בטעות וזהו הכל באומר בפי' אני פוטרך אבל בשתק הנמחה ול"פ בפי' רק נתרצה להמחאתו פשיטא דיוכל לחזור וא"כ אף החנוני לא נתחייב מדין ערב וזהו בחנוני המקיף משלו אבל בשיש לו מעות של בעה"ב דה"ל מ"ג אפילו שתק הנמחה ול"פ להלוה שלו כלל מ"מ מתחייב החנוני וא"י לחזור בו וא"כ לק"מ מכל הנ"ל והא ל"ק דל"ל לחכמים לתקן מ"ג הלכתא בלא טעמא יתקנו דיפטור המלוה ללוה בפי' ויתחייב הנפקד מדין ערב דהא אין המלוה רוצה לסלק שעבודו מלוה שלו הראשון מכל וכל ואם ירצה יהיה רשות בידו לחזור וכמש"ל בסי' קכ"ו ע"ש:
ואמת כי זה דוחק דהרא"ש סתם ולא הזכיר דפוטרו בפי' וגם קשה א"כ מנ"ל ירושלמי כר"ש דלמא כי פליגי ר"ש ור"נ היינו בדלא אמר אני פוטרו בפי' דלא נתחייב החנוני כלל ולכך ס"ל דאף הפועל יכול לחזור אבל אם פוטרו בפי' דחנוני אגיד ביה מכח ערב אף הפועל א"י לחזור ובפרט כשחנוני טוען פרעתי וגם דברי ירושלמי דקאמר על המשנה ה"מ בשלא העמידן אצל חנוני אבל העמידן אין לפועל על חנוני כלום מנלן לירושלמי זה דלמא מיירי המשנה שלא פטרו בפי' ואתיא לכ"ע כסתמא המשנה. אך מ"מ עיין מ"ש לקמן בסי' קכ"ו בישוב דברים הללו. איברא דמדברי הרא"ש דהוכיח דירושלמי אתי' כר"ש דל"ל מחמת מעמד שלשתן דהא הוא החנוני המקיף ולא קאמר ג"כ דמה בכך דהוי מעמד שלשתן הא יכולים לחזור ולמה פסיק ותנא דאין להם על בעה"ב כלום משמע כסמ"ע דפרעון א"י לחזור במ"ג גמור ויותר מזה מוכח מדברי תוס' שם דפי' במחלוקת רבה ור"ש שלשה פי' ופי' השני אם חנוני רוצה ליתן לפועל אי יכול הפועל לחזור על בעה"ב ולומר אני מבקש ממך בהא נחלקו רבה ור"ש ופי' שלישי לענין עובר ב"ת וכתבו התוס' דלפי' השלישי הזה נסתרים דברי הרי"ף דמפרש דברי ירושלמי הנ"ל כר"ש דהא לא פליגי בזה וקשה הא גם לפי' השני נסתרים דבריו דהא לפי' זה אם אין חנוני רוצה ליתן לכ"ע יכול פועל לחזור אבעה"ב והא התם בשבועות החנוני אין רוצה ליתן דאמר כבר נתתי ואיך לא יחזור הפועל על בעה"ב וצריך לומר דס"ל לתוס' הא בהא תלי' אם אין הפועל יכול לחזור על בעה"ב כשרוצה ליתן ה"ה כשאומר החנוני כבר פרעתי דא"י לחזור על בעה"ב רק באומר לא נתתי ואין רוצה ליתן הוא דיכול לחזור משא"כ לרבה דתמיד יכול לחזור א"כ לא אגיד ביה כלל וא"י לומר פרעתיו וחוזר על בעה"ב ולפ"ז מר"ש נשמע לרבה דהא זה סברא ס"ל לר"ש דאם אין פועל יכול לחזור אם החנוני רוצה לפרוע דתו כשאומר החנוני פרעתי א"י לחזור על בעה"ב ולא מצינו דיחלוק עליו רבה בסברא רק ס"ל שם אין הפועל אגיד כלל וא"כ במ"ג גמור דאף דס"ל הרא"ש דיכול לחזור מ"מ מודה אם החנוני רוצה לשלם דא"י לתבוע מבעה"ב כמבואר לקמן סי' קכ"ו להדיא א"כ אף באומר פרעתי תו א"י לחזור והדבר מוכרח ואין לנו לעשות פלוגתא חדשה. ובזה יפתח לנו שערי אורה בתוס' שם דתי' בפי' ראשון דאמר סתם אני סומך עליך דר"ש ס"ל לגמרי פטור וא"כ לעומת זה החנוני חייב מתורת ערב ורבה ס"ל לא פטרו רק אם יתן לו וכתבו התוס' דמזה מוכח דמחילה א"צ קנין דל"ל דהיה קנין דא"כ מ"ט דרבה דודאי לפוטרו הקנה לו דאל"כ מה צורך לקנין ובפי' השני תי' התוס' דמיירי דאמר להדיא שאם לא יתן שיחזור רק פליגי אם רוצה ליתן אי מ"מ יכול לחזור או לא וכתבו התוס' דגם לפי' הזה מוכח דמחילה א"צ קנין דאל"כ דאיירי בקנין מ"ט דרבה ע"ש וקשה דס"ל לתוס' דגם זה דפטרו באופן שאם ירצה ליתן לו החנוני שלא יכול לחזור בגדר מחילה הוא ולמ"ד מחילה צריך קנין אף זו צריך קנין. א"כ איך הוכיח התוס' לתירוץ ראשון דבלא קנין איירי דלמא בקנין איירי ומ"מ ס"ל לרבה דלא מהני לפטור בעה"ב אם חנוני חוזר והא דבעי קנין היינו אם החנוני רוצה לשלם דאין הפועלים יכולים לחזור דהוי ג"כ מחילה וצריך קנין אבל אם אין רוצה החנוני לשלם הוי מחילה בטעות. ולפי הנ"ל יש ליישבו דצריך טעם למה אמרינן כמש"ל דהואיל דאם חנוני ירצה לפרוע דא"י לחזור אם טען חנוני דפרעו אין לו על בעה"ב כלום וצריך טעם למה זה נשתנה מערב דטען דפרע דמ"מ יכול לתבוע לבעה"ב וצ"ל דבשלמא בערב אין כאן מחילה כלל ללוה ולכך ה"ל א"י אם פרעתיך וחייב לשלם משא"כ כאן דאם ירצה החנוני לפרוע דאין יכול לחזור על בעה"ב הוא מתורת מחילה כמ"ש התוס' רק אם אין רוצה לפרוע ע"ז לא מחיל וא"כ אם הבעה"ב מסופק אי החנוני פרע או לא ה"ל כא"י אם הלויתני כמ"ש הרשב"א בעובדא דגינאי כמש"ל בשמו סימן ע"ה במחל והדר מסופק אי הוי מחילה או מחילה בטעות לא הוי רק כא"י אם הלויתני ואף זו כיוצא בו דהא הספק אי מחילה חל דבאמת פרע או לא חל והיינו ממש כהך עובדא דגינאי וזה ברור אך זהו אם זהו בגדר מחילה אבל אם זה אינו בגדר מחילה כלל דהא לא מחל כלל ללוה רק אמר אם הוא ירצה לפרוע אקח מאתו ולא ממך אבל מעולם לא פקע שעבודו מלוה א"כ הרי זה דומה לערב דעלמא ולא מהני ליה לבעה"ב במה שחנוני טוען שפרע וא"כ א"ש דבתי' הראשון הוכיח התוס' בממ"נ אין מחילה צריך קנין דהתוס' נמשכו בזה הכל אחרי דברי הרי"ף כמ"ש להדיא שם בדבור ההוא ודחו פי' השלישי הואיל ואין מסכים לדברי הרי"ף וא"כ לתירוץ הראשון דמיירי דפטרו הוכיח דפליגי רבה ור"ש בלי קנין וש"מ מחילה א"צ קנין דאי בקנין פליגי א"כ צ"ל דהך דירושלמי דמוקי ליה הרי"ף כר"ש ג"כ בקנין איירי וק' בממ"נ אי במה שא"י לחזור על בעה"ב כשחנוני רוצה לשלם הוא בגדר מחילה וא"כ צריך קנין כמ"ש לעיל א"כ לפ"ז הסברא דאם אומר החנוני דפרע אין בעה"ב חייב לשלם כמש"ל דה"ל א"י אם הלויתני וא"כ מה צורך לרי"ף לומר דירושלמי כר"ש הא אף לרבה אתיא דהא טוען שם חנוני דפרע ועכצ"ל דאינו בגדר מחילה ולכך אין חנוני נאמן לרבה כמש"ל וא"כ קשה א"כ לרבה קנין למה ול"ל בשביל שלא יתבע מבעה"ב כשחנוני רוצה דהא אין זה בגדר מחילה ואף קנין א"צ והוכחת התוס' בממ"נ דמחילה א"צ קנין ולכן בתי' שני ג"כ החליטו דהוא בגדר מחילה ומחילה א"צ קנין ור"ש ורבה נחלקו אם יכול לחזור כשהוא רוצה לפרוע ולכך ירושלמי כר"ש דלרבה דיכול לחזור פשיטא דאין מועיל אמירת חנוני שפרע וא"ש ודוק. מכל זה ברור דהדברים נוטי' כמ"ש הסמ"ע וידים מוכיחות הוי ידים והש"ך גופי' לקמן בסי' קכ"ו ס"ק נ"ח כתב דבתשו' מהרי"ט נסתפק בזה למ"ד דיכול לחזור אי טען פרעתי אי יכול לחזור ולכן כן נראה עיקר לדינא כמ"ש פלוגתא רחוקה לא משוינן וכ"כ דנוכל למעט במחלוקת המחברים עבדינן:

שגם זו היא היסת הקשה הש"ך בס"ק כ"א דהנך רבוותא חולקים ארי"ף במה דכתב בשלח שליח להביא לפלוני מעות בפרעון חובו ושליח אמר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי דדעת הרי"ף דנשבע המלוה בנק"ח ונוטל והם חולקים וס"ל רק היסת וא"כ המחבר דסתם לקמן בסי' קכ"א ס"ט כהרי"ף דמלוה נוטל בנק"ח לא היה לו להביא כאן דעת החולקים דחד דינא הוא עם הך דלקמן וצ"ע. ונראה דודאי יש להבין במה יתחייב המלוה נק"ח הא אין כאן טענת ברי כלל ואי השליח שאומר שנתן הא השליח נוגע מבואר לעיל סי' ע"ה דאין אמירתו כלום אפילו להטיל ע"י שבועה. אך בלא"ה הקשו התוס' והר"ן השתא דמשתבע דנותנם למלוה הא תו ליכא נוגע דיש לו מגו דהיה מחזירם ללוה והיה ג"כ נשבע ותירוץ דגזרת הכתוב דעד דמשתבע לא יעיד ע"ש וזהו לענין עדות גמור אבל דיהיה בדבריו טענת ברי להטיל שבועה על מלוה ודאי דהוה דהא תו ליכא נגיעה ולכך כ' בעה"ת להדיא דשליח נשבע תחילה ואח"כ המלוה דע"י ה"ל טענת ברי והש"ך השיג בזה הסי' וכן לקמן בסימן קכ"א ואין דבריו מוכרחים דלהטיל נק"ח צריך טענת ברי אך תינח לקמן דלא א"ל תנו וא"כ יש להם מגו דהחזיר ואפילו אמר תנו יש לו מגו דנאנסה ואי דהיה צריך ש"ד מ"מ השתא דמשתבע היסת לא חשיב נוגע בשביל הבדל שבועה דסוף סוף משתבע ואם נחשד לשבוע בשקר היסת אף ש"ד חשוד כנודע משא"כ כאן דאמר לחנוני תן לפועלים וה"ל זכו ולא מצי טען אהדרת' דמ"מ יצטרך הוא לפרוע לפועלים וע"ל בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב ונאנסו ג"כ ל"מ לטעון דהא סלע שלו נתנו להוציא וליתן לפועלים מטבע אחר כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט' וא"כ אין לחנוני מגו כלל בשום אופן ואף כי משתבע מ"מ נוגע הוא ואין אמירתו מחשב כלל לה"ל טענתו טענת ברי וא"כ ראה המחבר דלקמן דברי הרי"ף נכונים בלי פקפוק כמ"ש אבל בדין זה כיון דלא הוי טענת ברי כלל יש מקום לומר כהחולקים אהרי"ף דא"צ נק"ח וכאן מסתבר טעמם ולכך הביא דעתם פה ולא לקמן וא"ש:

מי שהוציא וכו' עיין אורים ס"ק כ"א והנה יש לדקדק בר"ן דס"ל כדעת הרמ"ה אפילו אין הפועלים מכחישים כלל לחנוני מ"מ שורת הדין דלא יטול חנוני דה"ל א"י אם הלויתני למה במוציא הוצאות ישבע ויטול ול"ל דזהו גם כן מהתקנה אבל שורת הדין דגם זה אינו נוטל דהא הר"ן תי' בקו' התוס' דלמה לא מנה המוציא הוצאות במנין נשבעים ונוטלים בשבועות ותירץ כמ"ש התוס' דלא מנה רק מה שמהדין אין להם ליטול כלל מזה מבואר דס"ל הך מוציא וכו' הוא מהדין ול"ל דהתם ודאי הוציא פרוטה וא"כ ה"ל חמשין ידענא וכו' ומתוך שאיל"מ ואי דלא ה"ל למידע הא הר"ן ס"ל כהרמב"ם דמכל מקום משלם דא"כ באו' לחנוני תן לב' פועלים לכל א' סלע וא' אומר קבלתי והב' מכחישו יטול אף להר"ן חנוני בלי שבועה דהא הבעה"ב חייב לחנוני סלע עכ"פ וכגון דא ה"ל להר"ן לבאר וי"ל דכאן לא ה"ל למידע כלל וכי תמיד ידיו ועינו אצל חנוני ומודה אף הרמב"ם דלא הוי משאיל"מ משא"כ שם דיוכל לשער ולהבחין ולהכיר מתחילה כמה הוצאות יצטרכו ויותר נראה דבחנוני עיקר הטעם לפטור דה"ל ליתן בעדים כמו שכתוב הרמב"ן דמ"ש דלא אמרת ליה ליתן בסהדי זהו בכלל התקנה ולא מעצם הדין משא"כ במוציא הוצאות איך אפשר להעמיד עדים בכל פו"פ הוצאות הזה ולכך חייב מהדין וצ"ע:

הואיל ויש רגלים לדבר אבל אם יאמר כך מצאתי על פנקסי שאתה חייב לי כך לא סמכינן אפינקסו עכ"ל הרא"ש ודייק הש"ך מניה דאפילו היסת א"י להשביע על פי פנקסו דאל"כ מאי ארי' דלא סמכינן אפילו נסמוך הא אין עדיף מאמירת פיו ובאמת לא ראיתי נוהגין כן ומעשים בכל יום כל הנו"נ בסחורות ומוכרי בשר ויין מקיפים וכותבים על לוח לזכרון ובשנה שנתים תובעים על פי פנקסי' ורשימה שלהם כי א"א להם לזכור בע"פ ומכל מקום הב"ד פוסקים שבועה להכופר בטענתם ואולי מפני תקון עולם ומנהג הזו עוקר הלכה איברא מצאתי ברמב"ם פי"ו מה' מלוה אמר חנוני לבעה"ב המקיפו כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה ובעה"ב או' א"י נשבע היסת וכו' כדין כל טוען על חבירו ואין בזה משום תקנת חכמים וכו' עכ"ל הרי דמפרש על הך משנה דקתני לא שיאמר כך כתוב על פנקסי שאתה חייב לי דמזה יליף הרא"ש דינו להדיא דחייב היסת וקשה לומר שיחלוק הרא"ש אהרמב"ם ולכן היה נראה דמודה הרא"ש דיכול להטיל שבועת היסת רק אי תפס לא מהני דה"ל תפיסה מספק וכ"כ הש"ך לעיל סי' ע"ה גבי תיבה פרוצה דיותר מסתבר להטיל היסת משיהיה יכול לתפוס משל חבירו דה"ל תפיסה מספק וזהו כוונתו דלא סמכינן על פנקסו אלא דלפ"ז היינו צריכים לומר מ"ש הרא"ש שיכול לשבוע על פנקסו כמ"ש הרמ"א ובתשובת הרא"ש שם כלל ק"ג להחזיק המשכון צ"ל כמ"ש הש"ך לחלק בין פנקס לפנקס וזה דוחק דודאי מיירי הכל בפנקס המדוקדק היטב ויודע שאין כותב בו שקר רק לא ידעתי מה קשיא ליה להש"ך בדברי הרא"ש דהרא"ש לפרש המשנה קאתא דקתני חנוני על פנקסו לא שיאמר כך כתב על פנקסו ופי' הרא"ש דה"א הואיל וחנוני רגיל להקיף ואינו מגרע אמונתו לכתוב שקר יהיה נאמן להוציא מכל אדם בשבועה דהא הימנוהו חכמים וקמ"ל דלא דיאמר לאו כל כמיניה להאמין אותך ולא הימנוה חכמים רק באומר לו תן וכו' דהוי רגלי' וכו' וזהו מבואר שם בהרא"ש כלל פ"ו וכן הם דברי הטור ומיהו לא הוי פנקסו הוכחה אצל כל אדם כגון אם יאמר וכו' והיינו דה"א דנאמן וחכמים המנוהו וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה דה"א דחנוני נאמן הואיל ואינו מגרע אמונתו וכצ"ל במשנה דהא אז לא היה היסת רק ס"ד דחנוני נשבע ונוטל מכל אדם וכן עמא דבר וכן מבואר בסמ"ע דפי' דהוי כברי ואם כופר בעה"ב שלא צוהו ליתן כלל ישבע היסת ולדברי הש"ך הא אין כאן רגלי' דהא הבעה"ב אמר שלא צוהו כלל:

נשבע בעה"ב וכו' והא דמחייב שבועה הא אף אם יודה לא יתחייב ממון דאין נוטל אלא בשבועה כ' הסמ"ע דמכל מקום ה"ל ממון ודבריו דחוקים אם לא דקאי לשיטת הרמב"ם לעיל דסבירא ליה דשורת הדין היה חנוני נוטל בלי שבועה רק להפסת דעת בעה"ב הטילו עליו שבועה א"כ דינו של תורה קאי לענין זה דה"ל תביעת ממון גמור אבל לדעת הטור שהסכים לרמ"ה דמהדין אפילו בשבועה לא היה לו ליטול אם כן ודאי דהקו' במקומו דאין כאן כפירת ממון ולכן צ"ל או כמו שכתוב בדרישה דיש עדים דנתנו לפועלים או דמודים פועלים שהיו מקבלים ממנו הפרעון כמ"ש הש"ך רק הבעה"ב טוען איני חייב לפועלים כלום ומעולם לא צוויתיך ואם כן אם יודה שצוהו יטול ממון להדיא בלי שבועה ויפה תי' אלא שצריך תוס' ביאור דאם כן איך סיים הטור דנשבע היסת ונפטר וחנוני יעשה דין עם פועלים מה יכול לדון הא כל הסכסוך דלא נתחייב לפועלים והא חנוני מודה דבעה"ב אמר לו לתת לפועלים ואם כן ברור דחייב ולדברי חנוני כל דברי הבעה"ב שקר הם ועלילה בעלמא ומה ידון חנוני עם הפועלים ולכן צ"ל כך דהוא חנוני טוען אמרת לי אם יבא פועל פ' ויאמר שעשה לי מלאכה כך ושכרו סלע תן לו וכן נעשה ובעה"ב אמר לא צוויתיך והפועל לא עשה לי דבר דאילו עשה מכל מקום חייב ובפרט לדעת הטור דסבירא ליה פורע חוב שלא מדעתו חייב לשלם והפועל צועק עשיתי וקבלתי שכרו אם כן אם אמת כדברי חנוני חייב לשלם בלי שבועה אבל עכשיו שהוא בעה"ב כופר ישבע ומכל מקום יש לחנוני טענה על פועל דלמא באמת לא עשית מלאכה ואם כן אין מגיע לך כלום ולמה אפסיד שלי ואי דבעה"ב צוה להאמינך בשלי אין אתה נאמן ולכן הדין של חנוני עם הפועל וא"ש:
והנה עוד תירץ בפרישה דפועל מכחיש ואומר שלא קבלו רק בזה הבעה"ב מאמין לחנוני שנתנם. וגם זה לא יתכן דא"כ למה הוי מתוך שאיל"מ הא אין בעה"ב מחויב כלל שבועה דמגו דלא היה מאמין לחנוני לא היה בעה"ב מתחייב שבועה כלל דה"ל אין כאן כפירת ממון כהנ"ל אם כן אף דמאמין ואמר צויתיך אין כאן שבועה דה"ל מגו וסבירא ליה לטור מגו לפטור משבועה אמרינן במקום דלא הוה העזה אם לא דנימא דכוונתו דכך טוען החנוני מתחילה אמרת ליתן לפועלים ונתת לי נאמנות שאהיה נאמן בלי שבועה ואם כן אם יודה יתחייב ממון. ודוחק:

אם לא נתן וכו' קצבה וכו' הטור נמשך בזה אחר דברי בעה"ת דנתן טעם חזקה שליח עושה שליחתו והקשו דבשלמא בעה"ת לשיטתו דסבירא ליה בחנוני לבדו תובע אין מגיע לו שבועה דשורת הדין דנוטל בלי שבועה מטעם חזקה הנ"ל וכנ"ל באריכות ואם כן אף כאן חזקה זו מהני אבל הטור דהכריע כרמ"ה לעיל דלעול' אין בעה"ב משלם לחנוני רק בשבועה דאין בעה"ב חייב משורת הדין לחנוני כלום אם כן קשה איך פסק בזה דנוטל בלי שבועה וקאמר הטעם חזקה שליח וכו' מה דלא סבירא ליה והנה הב"ח והסמ"ע והש"ך העלו בשם מהרש"ל דכאן מיירי דידוע דנתן לו מקצת רק לא נודע כמה נתנו ובזה הטור מודה דנוטל בלי שבועה. ואני איני מבין טעם לחלק דסוף כל סוף על הנשאר הא ה"ל א"י אם הלוויתני ואי דה"ל מתוך שאיל"מ הא בזה לא ה"ל למידע כמ"ש בעה"ת להדיא שער נ"ט ח"ב ד"ח. וכמש"ל וכבר כתב בדרישה דתירוץ זה דחוק וגם הקשה הט"ז דלא ה"ל למנקט הך לשון דחזקה שליח וכו' ומה שנראה הוא מה שכתוב לעיל בישוב דברי הר"ן דודאי אף הטור סבירא ליה דיש כאן סברא חזקה שליח וכו' רק סבירא ליה כמה שכתב הרמב"ן דקלקל בשליחות דה"ל ליתנם בסהדי ואיך שייך חזקה עושה שליחתו הוא קלקל בשליחתו דלא יהיב ליה בסהדי והא דאמרינן בגמרא דב"מ דלא אמר להו ליתנו בסהדי הוא מכלל התקנה ועולה מצאו חז"ל לחייב לבעה"ב. וס"ל לטור ה"מ בפירש ואמר תן לפועלים סלע דלא מהימן ליה הבעה"ב לפועלים. ואם כן אף הוא חנוני אין לו להאמין כי כך דרכו של פועלים עמילי הנפש לתבוע פעמיי' וה"ל ליתנו בעדים. אבל באומר לחנוני תן לפועלים כל מה שיתבעו ממך ואם כן ע"כ דהימן להו בעה"ב והם אצלו בחזקת נאמנים דאולי יטלו יותר ויותר מכדי שכרן ויאמרו קצצת לנו ביותר או חייב אתה לנו מקדם או החזרנו לך ולא ע"ז יתן אדם מעותיו וע"כ דהם בחזקת נאמנים גבי' אם כן ודאי דאין על החנוני אשמה דלא מסר ליה בעדים כיון דחזא דהוא מהימן ליה ולכך סבירא ליה דחזקה במקומו ונאמן בלי שבועה וא"ש ודוק כי נכון הוא:

בלא שבועה היינו אפילו היסת א"צ דאין כאן טענת ברי כלל ודלא כסמ"ע והקשו מה שנא מהוציא הוצאות הא כל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע הך דידע בנק"ח. וכתב הש"ך דבעה"ת והטור נתנו טעם הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים כקצץ דמי ועדיין לא הבנתי מ"ש האומר צא והשביח השדה בכל צורכי' ומה שנא האומר תן לפועלים מה שירצו ומה הבדל יש בסברא בינייהו. וכן הקשה בט"ז. ולכן צריך לומר דכאן ידוע לו שכירות פועלים רק שלא פרט לחנוני כמה יתן דלא ידע אם יטלו הכל ואם כן הוא אמר שנתן כדי שכרן חזקה שנטלו דמהכ"ת יהיו הפועלים מוותרים כל שהוא וגם למה לא חזרו על בעה"ב וגם אין הבעה"ב מפסיד דהא תשלום זה באמת חייב משא"כ שם בשדה אולי לא צריך יותר בשבח השדה ואם כן אין כאן חזקה ולכך רמיא רבנן עלי' שבועה. ולפ"ז נראה אם בעה"ב טוען שנתן יותר מכדי שכרן אם כן יש כאן ספק אם נטלו הפועלים יותר מכפי המגיע ודאי דצריך שבועה. והוי כמו מוציא הוצאות. וכן האומר תן להם לפועלים אוכלים ומשקי' מה שיצטרכו והוא אמר שנתן בדינר חייב לישבע כמו מוציא הוצאות דאולי לא אכלו כ"כ ומפסיד בעה"ב מביתו והרי זה דומה ממש למוציא הוצאות על נכסי אשתו דלא שקיל אלא בשבועה ואין כאן הבדל כלל. ובזה היה אפשר ליישב לישנא דרמ"א בהגה דכתב וי"א דאף אם הפועלים וכו' דלישנא דאף לא יתכן דמשמע דגם אם הפועלים אינן כאן צריך לישבע וזה אינו ולפי הנ"ל ניחא דהא כתב הרמ"א דטוען דנתן להם יותר מכפי הראוי ואם כן אף דאין הכחשה צריך לישבע כמ"ש דהוי כמו מוציא הוצאות ולכך קאמר אף במכחישו וה"א דאין החנוני נוטל כלל כס"ד שם בבעה"ת קמ"ל דנוטל בשבועה על כל פנים. וזהו נכון בסברא אלא דבעה"ת שם סוף ד"ח משמע דנוטל בלי שבועה אפילו יהיב יותר מכפי המגיע להם. ואולי יש לומר דבמוציא הוצאות מתחילה כי נחית אדעתה דשבועה נחית דלא סגי בלא"ה דיצטרך לישבע אם ירצה ליטול אבל בזו הוא לא נחית אדעתא דשבועה כי הוא חשב הואיל ובעה"ב לא נתן קצבה ש"מ דנאמנים הם הפועלים ולא יטלו יותר מכפי הראוי ולא נחית אדעתא דשבועה כלל וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבעה"ת סבירא ליה הא דתנן המוציא הוצאות ישבע כמה הוציא היינו שלא אמרה לו אשתו לך והוציא הוצאות רק הוא מעצמו ובא ברשות חכמים כי יש רשות לבעל להוציא בזו צריך שבועה כי אדעת' דהכי נתנו לו חכמים רשות אבל כאן שהוא צוה לתת מהכ"ת ישבע וכי על כך צוהו להתגולל עליו ולהטיל שבועה אחר כך עליו ומהכ"ת ישבע וצ"ע:

אמר לחנוני וכו' רבו בזה הפי' והש"ך האריך להשיג ולהקשות על כל הפי' ובאמת כל קושיתו אין בהם כדאי שצריך להשיג עליהם כי כל דקדוקו הם דקדוק עניות וח"ו לדייק כולי האי לדחות דברי קדמונים ואולי דייקת כולי האי ממש לא תנאי ולא מצינו הלכה ברורה בש"ס. ואולם כי חשב לפרש פי' אחר ועינה מלבו וכבר עמד הגאון חכם צבי ז"ל בהגהתו לט"ז והקשה עליו קושי' חזקה עד שנדחה פי' ואין ראוי לאומרו כלל. ע"ש ואין לנו שיור בזה רק לישב קושית הש"ך על סמ"ג דסמ"ג פי' ודעתו כשהפירו' מונחים בר"ה והחנוני תובע המעות והבעה"ב טוען פרעתיך כבר ישבע הלוקח בנק"ח ויטול פירות וכשהפירות ברשות חנוני ודינר בר"ה וחנוני טוען כבר נתתי עבורו פירות והלוקח טוען לא כי עדיין לא קבלתי פירות ישבע החנוני ועל זה הקשה הש"ך מ"ש מרישא ולמה בזה יד חנוני יותר יפה מיד לוקח עד שישבע ויטול. ונראה דלק"מ דבכל מקום רואין על מה הטענה כשהפירות מונחים בר"ה שניהם מודים דפירות הללו הם מונחים לכדי שיטלם הלוקח ואין כאן טענה על הפירות ובפרט לפי מה שכתב המ"מ דהגביהן הלוקח וקנאם בדרכי קנין וא"כ כל התביעה רק בדמי מעות והרי זה כתביעה בפ"ע וכל התביעה רק על המעות א"כ הלוקח נשבע ונפטר וכמו כן שהדינר בר"ה ולא נחלקו כלל על הדינר שראוי ליתן לו לחנוני רק כל הפלפול כי לוקח תובע פירות וזה אומר כבר נתתי פירות ואם כן הסכסוך בפירות החנוני מוחזק והממע"ה ולק"מ. אמנם סמיכת הש"ך בדברי ירושלמי דקתני באם יוצא מתחת יד אחד מהן עדיין היא במחלוקת ומזה מבואר דאפילו תחת יד הלוקח מ"מ נחלקו ת"ק ור' יהודא זהו דלא כפי' הרי"ף ותוס' וסייעתם דסבירא להו אם הוא ת"י אחד א"צ כלל שבועה וזהו מהטענה באמת אלא שאף שאין ראיה כלל מירושלמי כי הגהה והגי' משונה כנודע אף גם כאשר עיינתי בירושלמי מצאתי ראיתי שכתב כך על משנה אר"ח במחלוקת אר' יהוד' אימתי בזמן שהקופה מונחת בין שניהם אבל אם היא יוצאה מת"י א' מהן עוד היא במחלוקת עכ"ל ולפי' הש"ך פי' מחלוקת היינו הך ר' יהוד' ורבנן וזהו אינו מסדר הלשון שיהיה ר' יהודה אומר על עצמו עוד היא מחלוקת ויהיה מכוון שהוא פליג והל"ל ביוצא מתחת יד אחד מהן חכמים אומרים כך ואני אומר כך ומה שאמר ר"ח מתחילה במחלוקת אין לו מובן כלל דאם נתכוון דפליגי חכמים ור"י מה קמ"ל הא משנה לפניך דפליגי חכמים ור"י ואם כוונתו לומר שאפי' יוצא מתחת יד אחד מהן ג"כ פליגי זהו לא נזכר כלל בדבריו ועיקר חסר ולכן נראה דידוע בכל הש"ס במקום הספק לב"ד ס"ל לחכמים הממע"ה וסומכוס יחלוקו ואם כן קאמר ר"ח הא דתנן במשנה דישבע חנוני ויטול או בעה"ב כמבואר במשנה זהו הכל לחכמים דס"ל דהממע"ה ולכך מי שהוא יותר מוחזק נוטל רק מכל מקום החמירו עליו שישבע שבועת נק"ח אבל לסומכוס דסבירא ליה בעלמא יחלוקו אף כאן אין זה שחזקתו יותר משל חבירו נוטל הכל רק יחלוקו וזהו כוונתו במחלוקת ור"י פליג וסבירא ליה דאם בר"ה הרי זה ודאי בחזקת מרא קמא ואין כאן ספק לב"ד רק ביוצא מת"י השני בזו במחלוקת דחכמים סבירא להו לעולם הממע"ה וסומכוס ס"ל הואיל יש לשני יד בו הוי ליה דדרא דממון ויחלוקו לסומכוס וזהו מאמרו עוד היא במחלוקת היינו מחלוקת הידוע בש"ס בכל דוכתא והבקי בלשון ירושלמי תלמודו בלשנא קלילי דנקט יראה שנוטים הדברים אל מרכז האמת ודבריו כך הם עניים במקום הזה ועשירים במקום אחר:

תן לפועלי סלע וה"ה באומר תן לזה מתנה באופן שאם לא היה נותנו אינו מחויב ליתנו וזה המקבל אמר לא נתן לי חנוני חייב חנוני לישבע בנק"ח וליטול אע"פ דאין בעה"ב משלם רק תשלו' אחד מ"מ הבעה"ב מפסיד דאם לא נתן החנוני אין עליו חיוב כלל ולכך ישבע סמ"ע וש"ך:

והוא מודה וכו' ואם מודה במקצת עיין לקמן סעיף ו':

שניהם נשבעים אע"ג דאחד בא בבירור לידי ש"ש מ"מ ראו חכמים לתקן כן כי כל אחד צועק החנוני אמר למה לא אמרת לי ליתנו בעדים והפועלים אומרי' מה לנו בחנוני אתה נתחייב לנו בשכרנו ושישלם בעה"ב בלי שבועה כלל יהיה הבעה"ב צועק ככרוכיא לכך תקנו ששניהם ישבעו סמ"ע וגמרא ואפשר שאין כאן ש"ש דאולי החנוני אומר אמת רק בעה"ב חייב לפועלים ממ"א ולכך אומרי' לא נטלנו פירושו על שכירות כי מה שנטלנו שלנו הוא מקדם ואין כאן שבועת שקר בבירור:

נשבעים ואם אחד מהם החנוני או הפועלים גוי כתב הש"ך דהישראל נשבע ונוטל ועיין תומים דכתבתי דאם חנוני גוי והפועלים הישראלים נוטלים בלי שבועה ואפי' היסת ליכא אבל אם הפועל גוי י"ל כמ"ש הש"ך דאין החנוני ישראל נוטל אלא בשבועה ע"ש מ"ש בצ"ע:

בפני חבירו ואם נשבע שלא בפני חבירו דעת הב"ח דא"צ לחזור ולישבע והש"ך חוכך בו ובזו ג"כ נראה לחלק כמ"ש מקדם בין חנוני לפועל דפועל אין צריך לישבע שנית משא"כ חנוני:

חנוני בפני פועלים החנוני צריך לישבע ראשון דחיובו דפועלים יותר ברור וא"כ כל כמה דלא נשבע חנוני אין כאן חיוב שבועה על הפועלים ש"ך ונכון:

בדאיתנהו לתרווייהו דאל"כ יטעון אני אשבע הביאו ואשבע בפניו וכי אני צריך להמתין יום בואו ומיירי דהיו מתחלה מכחישין זה את זה בב"ד דנתחייבו שבועה וטרם שהיה נשבע אחד הלך לו משא"כ כשלא הכחישו זה את זה בבית דין א"כ אין כאן שבועה כלל כדלקמן ש"ך:

וה"ה אם אמר וכו' דל"ת כדעת האומרי' דוקא בחנוני הרגיל להקיף ובעה"ב רגיל להמחות פועלים אצלו תקנו חז"ל אלא בכל כיוצא בזה כעין חנוני ופועל תקנו:

בזא"ז משום דאין מחזי כ"כ שבועת שקר משהיו נשבעים במעמד אחד דמחזי ביותר לש"ש:

שהרי אין וכו' הא דלא נקט הטעם דאין כאן מי שתבעו וטוענו בברי ואיך ישבע על טענת שמא כת' הש"ך דמיירי דמתחלה הכחישו הפועלים לחנוני וקודם שבועה מתו והלכו להם. או י"ל דס"ל להרמב"ם כדעת הפוסקים דס"ל דחנוני לעולם אינו נוטל אלא בשבועה אפילו אין כאן טענת ברי. ועיין תומים שנראה פי' זה כי נראה אם הפועלים הכחישו והלכו להם נהי דאין חנוני נשבע שבועת המשנה הואיל ואין משלם רק תשלום אחד מ"מ היסת צריך לישבע ע"ש:

תשלום א' ודעת הש"ך להסכים עם הרמב"ן דאם מתו פועלים יורשיו נשבעים שבועת יורשים שלא פקדם וגובים רק כאן מיירי באין לו יורשים פי' דמיירי דבעה"ב הוא יורש שלו דפשיטא דאין לך אדם שאין לו גואלים ועיין תומים שכתבתי אף הרמב"ן לא אמרו אלא בהכחישו פועלים בחייו ולא הספיקו לישבע עד שמתו אבל אם לא הכחישהו כלל בחייו ודאי לאו כל כמיניה דיורשים לטעון וליטול ע"ש:

ולא ידע אי פרע וכו' וה"ל א"י אם פרעתיך ומהדין היה ליטול בלי שבועה רק להפסת דעת של בעה"ב דמשלם פעמיים תקנו שבועה וכאן הא אין משלם פעמיים. ועיין תומים מ"ש בזה לגי' רש"י:

דילמא לא נתן כלום וה"ל א"י אם חייב לך וא"כ לולי תקנה אף בשבועה לא היה לו ליטול וא"כ מהכ"ת יטול בלי שבועה והש"ך האריך להכריע כדעת האומרי' דאף זה שורת הדין דנוטל בלי שבועה ועיין תומים שכתבתי שאין הכרעתו מכרעת כלל וה"מ כשהיה לחנוני הכחשה מפועלים אבל אם לא הכחישו פועלים מעולם ומתו נראה נכון לדינא כמ"ש הש"ך דנוטל מדינא ואין צריך שבועה ע"ש:

בחנוני המקיף כ' הש"ך והב"ח דאם בשעת שכירות המקום אצל חנוני ופועלים נתרצו שוב לכ"ע א"י לחזור על בעה"ב ועיין תומים דכתבתי דלא נהירא אם לא שהתנה בפי' בתנאי המועיל דאין להם על בעה"ב כלום והוי בכלל כל תנאי שבממון קיים ע"ש:

ואמר לו תן לפועלים סלע לקמן בסימן קכ"ו יש מחלוקת אי צריך לומר תן סלע מה שיש בידך או די בשאומר תן סלע ע"ש דה"ה הכא ש"ך:

והפועלים נתרצו דעת הסמ"ע אפילו ל"א דבר רק ששתקו ה"ל קנין מ"ג וע"ל סימן קכ"ו ומ"ש בתומים:

אין לפועלים על הבעה"ב כלום כתב הסמ"ע אפילו לדעת הראש דסבירא ליה לקמן סימן קכ"ו דמ"מ יוכל לחזור על המלוה הראשון ה"מ כשאין אומר החנוני שפרעו כבר אבל אם החנוני טוען כבר פרעתי לכ"ע אין לו על מלוה ראשון כלל והש"ך השיג עליו וכתב דלהך דיעה מ"מ יכולים לחזור על הבעה"ב אם לא שפטרו בפי' לבעה"ב כמש"ל סי' קכ"ו וע"ת שהארכתי וישבת כל קו' הש"ך ובררתי בראיה מתוס' ורא"ש דנראה נכון כמ"ש הסמ"ע וכן עיקר:

נשבע היסת לפועלים שהדין שלהם עמו דעל בעה"ב אין להם תביעה כלל וגם בעה"ב אין לו תביעה עליו סמ"ע:

נשבע חנוני לבעה"ב תחלה נשבעים פועלים דכל כמה דלא נשבעו פועלים הא אין לבעה"ב תביעה עליו כלל ולכך צריכים להם שבועה תחלה ש"ך ואין דבריו מוכרחים כי הבעה"ת כ' להדיא דנשבע תחלה החנוני ועיין תומים ס"ק ו':

שגם זו היסת כיון שעכשיו אין משלם רק תשלום אחד וספק לו אם פרע לפועלים או לא אין צריך רק היסת והש"ך הניח בצ"ע דלקמן סי' קכ"א ס"ט בשלח שליח לפרוע למלוה שליח אמר נתן ומלוה אמר ל"ק סתם המחבר דישבע בנק"ח ועיין תומים מ"ש דכאן יותר י"ל היסת משם:

נשבע התובע הסמ"ע חשב לדמות דין זה להך דלעיל ס"ב דמאן דס"ל גבי חנוני כשאין פועלים תובעים שכרם דאין נצרך לשלם ב' תשלומין פטור משבועה אף כאן אין נשבע רק היסת ולמאן דמחייב מ"מ לחנוני שבועה אף כאן צריך נק"ח והשיגו הש"ך דהא לעיל מאן דפטר אפילו מהיסת פטור אלא מבואר בבעה"ת דלא דמיא להך דשם בחנוני יש תרתי ברי ושמא וחזקה שליח עשה שליחתו משא"כ כאן דליכא חזקה וכו' ולכך לכ"ע בנק"ח ונכון הוא והנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דאם נתן רשות לא' לילך להשתדל דבר ולהוציא עד מאה זוז והשתדל ותובע הק' זוז דנוטל בלי שבועה וא"י הנותן להטיל שבועה עליו דהא איכא ג"כ חזקה שליח וכו' איברא באמת יש לחלק דשם ודאי הפועל לא ימחול דבר משכרו והוא צוה לשלם הכל וחזקה שעשה כמו שליחתו משא"כ בזו השליחות אם לא היה נצרך כי היה מגיע להשתדלות בפחות ע"ז לא עשה שליח שיתן יותר ול"ש חזקה זו ועמ"ש בתומים:

בכל מידי דהך ידע וכו' פי' הסמ"ע דוקא לטובתו אבל בסרבן שהוציא שכנגדו הוצאות א"נ ליטול בשבועה דהא לא נעשה לטובתו וש"ך תי' דכאן הוציא ברשות חבירו משא"כ התם לא היה ברשות חבירו אף שהיה ברשות ב"ד ועמש"ל בסימן צ"ג סי"ג בזה:

הואיל ויש רגלים וכו' מזה חשב הש"ך ללמוד דבמקום שאין רגלים כזה אפילו היסת א"י להשביע ע"פ פנקסו דלא הוי כברי כלל אם לא בפנקס ידוע לו שמדוקדק למאד דהוי רגלים לדבר לפ"ד אם מכחישו בעה"ב ואמר שלא צוה לו ליתן לפועלים א"י להשביעו בסתם פנקס דהא אין כאן טענת ברי אבל כתבתי בתומים דל"נ לדינא כלל ואין לחלק בין פנקס לפנקס ולעולם ה"ל ברי אם יודע שאין מעלה דבר שקר על פנקסו רק כותב הכל על נכון ויכול להשביע ע"כ ואם תפוס יוכל לישבע שברור לו שהאמת אתו מתוך פנקס ורק הא דקאמר הואיל ורגלים לדבר שעי"ז נוטל משא"כ על פנקסו גרידא אינו נוטל ולא אמרי' דיש לחנוני נאמנות דאין מגרע אמונתו וכמו שבאמת דיני א"ה שחנוני על פנקסו נשבע ונוטל קמ"ל דלא אבל יש לו דין טענת ברי וכן מורים כל בעלי הוראה היושבים על מדין:

על פנקסו מעשה שם שהלוה אמר שלא משכן לו רק ביו"ד והוא מצא בפנקסו שהלוה ט"ו כתב הרא"ש דיוכל לישבע שהלוה ט"ו כפי פנקסו אע"פ שאין זוכר עוד כמה הלוה ולדעת הש"ך לעיל צריך להיות פנקס המדוקדק היטב וכבר כתבתי דאין צריך לזה:

להוציא מיתומים קטנים פי' אם כ' בפנקסו דבר זה שייך לפלוני ומת נוטלים אותו דבר ונותנים לפ' אבל אם כ' בפנקסו שפלוני חייב לו ופלוני מת אין נוטלים מיתומים לשלמו כי לאו כל כמיניה לחייב בפנקסו לאחרים ופשוט:

דמה שכ' בפנקס אמת ומי שרגיל ליכתוב כל עסקו על הפנקס בלי העלם דבר אם א' תובע בק' והוא אינו מוצא בפנקס רק נו"ן יוכל לישבע שאין חייב לו רק חמישים דאלו היה חייב ק' היה מעלהו ק' והכל לפי ענין וטיב הפנקס והאדם וכפי ראות הב"ד:

נשבע בעה"ב היסת ע"ת שכתבתי לדעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם דסבירא ליה חנוני נוטל מהדין בלי שבועה א"ש דחייב שבועה דה"ל אם יודה יתחייב ממון דמה דחייב שבועה הוא רק להפסת דעת בעלמא אבל לדעת רמ"א שהוא דעת הטור ורמ"ה דאין מהדין ליטול אפילו בשבועה א"כ קשה הא אם יודה לא יתחייב ממון ע"ת כתבתי בזה תי' רבים או דטוען חנוני דמתחלה היה מאמינו ופוטרו משבועה או די"ל דיש עדים או פועלים מודים דנתנו להם רק מיירי דחנוני טוען דבעה"ב א"ל תן לפועלים אם יאמרו שגמרו מלאכתן ובעה"ב מכחיש אמירה וגם לא גמרו מלאכתן ולכך אלו יודה היה מתחייב ממון וע"ש:

נאמן וע"ת שהקשו לדעת רמ"א לעיל ס"ב שהוא דעת הטור דסבירא ליה אפילו ליכא הכחשה כלל מ"מ אין חנוני נוטל אלא בשבועה ולמה בזה יטול שלא בשבועה ותי' אחרונים בשם מהרש"ל הואיל וידוע דנתן דבר לפועלים רק א"י כמה וכתבתי דיותר נראה דכל פשיעה של חנוני דה"ל ליתן בעדים וכאן האמין בעה"ב וצוה שיתן להם מה שירצו ע"ש:

בלו שבועה דעת הסמ"ע דמ"מ היסת חייב דקשה ליה ממוציא הוצאות דלעיל ס"ג וכבר השיג הש"ך דמשמע דאין כאן שבועה כלל ונכון ובגוף הקו' ע"ת מ"ש דזה ברור אם מודה בעה"ב לפי דברי החנוני ל"נ לפועלים יותר מכדי שכרן לא דמיא לדלעיל אלא שאם בעה"ב טען שנתן יותר בזה יש לספק אם דמי לדלעיל או לא ע"ש בתומים מילתא בטעמא אך זהו אשר נראה ברור דאם נתן לפועלים מזון ומשקין ואין הפועלים יודעים כמה אכלו ושתו דאין זה יוכל ליטול רק בשבועה כמה הוציא לפועלים ע"ש:

דאף וכו' הש"ך כ' דט"ס הוא דמשמע דגם אם אין הפועלים כאן יטול בשבועה דוקא וז"א וכן מ"ש דנתן לפועלים יותר מכדי שכרן ה"ה בכדי שכרן ג"כ צריך שבועה אלא לרבותא אפילו נתן יותר נוטל בשבועה וע"ת ס"ק י"ד אפשר דדברי רמ"א מדוקדקים דאם הבעה"ב טוען שנתן לפועלים יותר מכפי הקצוב להם בכל גווני ישבע ע"ש:

שדינו שוה וכו' לפי שיש בו הנאה לקטן וחנוני עשה כמצותו ונראה דמיירי דהגיע לעונת פעוטות דתקנו חכז"ל דמו"מ במטלטלין אף זהו כמוהו דהוא להנאתו אבל קודם לזה אין בדבריו ממש והוי כזרק ארנקי לים:

אבל לא החנוני ונראה אפילו למ"ד לקמן לוה לקטן והגדיל חייב לשלם בזה פטור אפילו לדעת רמב"ם דס"ל דחייב מד"ת דהא אמרי' דלכך טען החנוני שלא נתן בעדים משום דאמר את אמר' לי ליתן סתם וזהו בשאר ב"א אבל בקטן וכי בשביל שדעתו קלישתה להאמין לכל אדם יטעה חנוני ויאמין בלי עדים אין לך פושע מזה וגם הא חנוני לא נתן דבר לקטן רק בשליחתו נתן ואין שליחות לקטן:

הלוקח נשבע כיון שחנוני מודה שהפירות הם ראוים ליתנם ללוקח ובשביל זה מונחים בר"ה שקנאם הלוקח רק תובע מעות עבורם ולכך הבעה"ב שהוא לוקח נשבע והואיל ונוטל הפירות נשבע בנק"ח:

והולכתם וכו' ופירות הללו מעולם לא מכרתים לך א"כ אלו היה מונחים ברשות חנוני היה נאמן בהיס' רק הואיל שמונחים בר"ה צריך שבועה וע"ת מ"ש בזה ע"ש:

ס"ב בד"א כששניהם לפנינו כו'. ובהג"ה וי"א וכו'. נ"ב עיין בש"ך שהכריע כדעת הרמב"ם שהרי ר"ה ור"י ס"ל דגם במנה לי בידך וכל האומר א"י חייב רק דר"נ ור"י ס"ל דפטור מכח חזקת ממון וכאן ליכא חזקת ממון כיון דסוף סוף חייב בממון זה ע"ש. ולפע"ד נראה להוכיח דלא כוותיה ומזה יהי' מוכח דלא כהרמב"ם ויהיה ראי' ברורה דגם באופן זה שייך חזקת ממון והוא ממה דגרסינן בפ"ג דגיטין דכ"ד ע"ב גבי כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה הא גדולה מצי מגרש. אמר רבא זאת אומרת שני יב"ש הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים ע"ש בפרש"י. א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו. שני הוא דלא מצי מגרש אבל הראשון מצי מגרש הא אמרינן ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם ע"ש ופרש"י וקשה מאי קושיא הרי ידוע דחזקת ממון עדיף מחזקת א"א דבכל חזקה אזלינן בתר רובא ובממון לא אזלינן ב"ר. וא"כ ה"נ בשלמא בסיפא להיות הם מוציאין על אחרים דבזה ליכא חזקת ממון דהלוה עכ"פ חייב לשלם ומה נ"מ לו זה או לזה והוי ממש כעין נדון הש"ך א"כ בזה דליכא חזקת ממון שפיר למד רבא ק"ו דאם לחזקת א"א ל"ח מכ"ש לדין ממון אם ליכא חזקת ממון אז קיל ממון מאיסור ושפיר למד רבא ק"ו אבל ברישא אין ראיה מיזה לדין שאחרים יוציאו שטר עליהם הרי בזה יכול לטעון הלוה שאינו חייב כלל א"כ שפיר אלים בזה חזקת ממון יותר מחזקת א"א לכך נהי דלחזקת א"א ל"ח לחזקת ממון חיישינן ומאי פריך בע"כ מוכח דלא כהש"ך רק על הוצאות ממון לפי שעה דאם יהי' מדח' זה יהי' הממון עוד בידה איזה שעה נמי חשיב חזקת ממון דזה נמי שוה ממון ולכך בהם מוציאין שט"ח על אחרי' נמי שייך חזקת ממון כמו באחרים עליהם ושפיר פריך אביי וא"כ ה"ה בחנוני הוי כן ממש. מוכח דלא כהש"ך. מיהו יש לדחות כיון דאביי ס"ל בפרק י"נ דקל"ה גבי זה אמר מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב וא"כ ס"ל דברי ושמא עדיף מחזקת ממון וממילא דס"ל נמי דהולכין במאה"ר דהרי ברפ"ב דכתובות אמר שם דרוב הוי כברי ושמא ע"ש ובפרט בשמא טוב וברי גרוע א"כ לאביי לא אלים ח"מ מחזקת א"א ושפיר פריך. אבל לרבא לשיטתו דס"ל שם דפטור לדידי' לק"מ כנ"ל וא"צ לאוקמי בעדי מסירה וכר"א אך א"כ קשה על הרמב"ם וכל הפוסקים דפסקו דשני יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה מנ"ל כן לשיטת הרמב"ם וסייעתו. ולפי דברי הש"ך די"ל דוקא אביי לשיטתו מוכיח כן וצע"ג. והנה מן הש"ך במחכת"ה נעלם ממנו דברי התוס' בב"ב דקל"ה דכתבו שם דבברי גרוע ושמא טוב גם ר"י מודה דפטור. הרי דבזה בלא חזקת ממון פטור דהרי לר"י לא אלים חזקת ממון ומ"מ פטור. וא"כ בחנוני הוי ברי גרוע ושמא טוב ומה ראי' מביא הש"ך מר"י דמיירי בברי טוב ושמא גרוע ע"ש וצריך עי' בכ"ז ודוק: