שולחן ערוך, חושן משפט ל״ו: רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול ובו ב"ס: – עם 18 מפרשים

רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול ובו ב"ס:
עדים רבים שנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר וכיצד בודקים הדבר אומרים להם בית דין כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות בלבד כל מי שאומר להעיד באתי מפרישים אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה תוספות) ואם היו כל העדים כשרים אחד שנתכוין להעיד וא' שלא נתכוין להעיד וראה הדבר וכיוון עדותו חותכין הדין ע"פ עדותו: הגה אבל אינן יכולים לכתוב שטר על כך אע"פ שראו הקנין וסתם קנין לכתיבה עומד הואיל ולא הזמינם לכך (תשובת רשב"א סי' אלף וע"ג) (וע"ל סי' ל"ט ס"ה): וי"א שאפי' כיוון לראות כדי להעיד אינו פוסל אא"כ בא לב"ד והעיד דתרתי בעינן כיוון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד: הגה שטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מ"מ אם העדים הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין לחזור ולהעיד לבד לפני ב"ד וב"ד יכתבו עדותן וחשוב שטר (תשו' הרא"ש כלל ס' סי' ה') תקנת הקהל שחתום עליה עד פסול או שטר שחתם עליו בעל דבר עצמו כשר באחרים דאלו לא נתכוונו להעיד (ריב"ש סוף סי' קצ"ה) (וע"ל סי' מ"ה סעיף י"ב וי"ג) ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלה עדות הכשרים וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים (על) כל מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד והעידו כשרים ופסולים לא נתבטלה עדות הכשרים שלא היתה כוונתו אלא בראויים להעיד:

אם העיד קרוב עם רחוק ואין הרחוק יודע מקרבתו של זה (טור בשם הרי"ף וש"פ) יש אומרים שעדות הרחוק כשרה ומחייבו שבועה ונאמן לומר שלא הכיר והוא שאינו רגיל אצלו אבל אם הוא רגיל אצלו אינו נאמן ויש מי שחולק על זה ואומר שאפילו לא הכיר בקורבתו נתבטלה עדות הרחוק (כיון שהעיד הפסול עמו בבית דין) (טור):

שנתכוונו. עיין בש"ך שמאריך בדין זה גם כתב בשם רבינו פרץ דצריך לברר עדים בגטין וקידושין דאל"כ רגילות הוא שעומדים שם קרובים ופסולים ועדותן בטלה וכן נהגו העולם כו' ע"ש:

אומרים. כתב הסמ"ע דמל' רש"י והטור משמע דאין שואלין אלא להקרובים ופסולים וממילא כ"ז שלא נודע שיש ביניהם קרוב או פסול א"צ שאלה כלל ושכן נ"ל עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובים או פסולים הם עד שימצא כן עכ"ל:

בטלה. כתב הסמ"ע פירוש אפילו לא העיד כלל וכתב הטור דהרמ"ה הוסיף דה"ה איפכא כשהעיד עמהן אע"פ שמתחל' לא בא אלא לראות דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי כו' אבל אין כן דעת הש"ך ע"ש שמאריך בזה:

אפילו. כתב הסמ"ע דכן משמע מדברי התוספות דפסולין אף שלא ידעו זה מזה ומ"מ קשה מנ"ל להרמ"א דהמחבר שהעתיק כאן שיטת הרמב"ם שס"ל הכי דילמא כהרי"ף ס"ל דאם לא ידע הכשר בהפסול אין עדות הכשר בטל לכן הי' נלע"ד דהג"ה זו צ"ל למטה וכצ"ל ובא לב"ד והעיד אפילו לא ידעו זה מזה דתרתי כו' ומיהו יש לדחוק דמ"ש הרמ"א אפילו לא ידעו כו' ר"ל דהפסול לא ידע מהכשר וקמ"ל דאף שלא כוון לצרף עדותו עם הכשר אפ"ה פסול וכ"ש כשידע ממנו אבל מיירי דהכשר ידע מהפסול ובכה"ג גם הרי"ף מודה דפסול עכ"ל והש"ך כתב דאין פירושו מחוור ופירש הוא כך דאם העידו אח"כ בב"ד בטלה עדותן לכ"ע אף דלא ידעו זה מזה דאפי' להרי"ף דס"ל דבעינן שידעו הכשרים בפסול הפסולים היינו שידעו שהם פסולים אבל א"צ לידע שהפסולים העידו בב"ד אלא כיון שנצטרפו מתחל' בשעת ראיה סגי כו' ע"ש:

וי"א. טעם דבריהם דאל"כ על הרוב לא יתקיים עדות דהקרוב יכניס עצמו מתחל' שיכוין להעיד או בסוף יבא ויעיד אבל למיעבד תרתי לא שכיח והחולקים נרא' דס"ל דאין זה הוכחה דיכול הבע"ד להזמין עדים כשרים ואז לא יועיל הפסול בכוונתו. עכ"ל הסמ"ע:

לחזור. ודוקא בחתומין בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרים עם הפסולים בב"ד אין הכשרים חוזרים ומעידין. סמ"ע:

נתכוונו. לשון זה מגומגם דאפילו יתכוין להעיד אינו פוסל כיון דהוא הבע"ד בעצמו וכתב הריב"ש דאם חתום שם נוגע ה"ל כבע"ד דאינו פוסל עכ"ל הש"ך:

הזמין. ואפילו אם לא הזמין הכשרים בשם אלא שאומר לרבים בשעת מעשה שנים מכם תהיו עדים בדבר אמרינן ג"כ דלכשרים נתכוון אבל אם אמר בשעת מעשה כל מי שיודע לי עדות יצטרך לבא להעיד בלשון הזה לא הבדיל הכשרים מהפסולים ולא מהני כי אם כשנותן חרם על עדות אחר מעשה דאז אינו מדבר לנוכח עם שום אדם כו' ובד"מ פסק דאפי' בהזמין כה"ג מהני והנלע"ד כתבתי עכ"ל הסמ"ע ובש"ך הסכים לדעת הסמ"ע ודלא כד"מ ע"ש (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה):

בראויים. נרא' דמיירי בסתם עדות דעלמא שראו המעש' ומסתמא אין הקרובים ופסולים מכוונים להעיד וא"צ לשאול אותם אא"כ באו אח"כ מעצמן לב"ד כמש"ל. ש"ך:

הכיר. כתב הסמ"ע ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו והש"ך השיג ע"ז ומסיק שצריכים הב"ד לשאלו ע"ש:

שהעיד. היינו להי"א בס"א ולסברא הראשונ' שם ה"ה אפילו לא העיד הפסול עמו בב"ד כיון שראו המעשה ביחד וכוונו להעיד. ש"ך:

א) משנה מכות דף ו' ע"א

ב) ל' הרמב"ם בפ"ה מה' עדות וכר' שם במשנ'

ג) כדמפרש רבא שם

ד) וכ' הרשב"א בסי' א' קפ"ט ☜דאם הראו בעצמן בשעת ראיה שכיוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן סמ"ע בשם ד"מ

ה) שם בסוף העמוד:

ו) שם ברמב"ם וכ"כ הרא"ש בתשוב':

ז) טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ התוספות שם

ח) שם וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו

ט) שם ושם

י) שם בשם הרי"ף וכתבו הרא"ש בפ"ק דמכות והנ"י בע' זה בורר שכ"כ הרי"ף בתשו' והרמב"ן הביאו ראיה לדבריו הביאו הרא"ש שם:

כ) שם בשם אביו הרא"ש ותוספתא שהביא הרמב"ן לראי' פירש' בע"א ושכ"נ ל' ה"ג ושכ"כ העיטור בשם בעל נתיבות

(ליקוט) עדים רבים. שם אפי' מאה (ע"כ):

(ליקוט) בד"א כו'. דקי"ל כר"ן בדיני כמ"ש בפ"ק דכתובות ובפ"ט דב"מ (ע"כ)

(ליקוט) א"ל כשראיתם כו'. כפרש"י אבל הרי"ף ור' חיים כהן בתוס' שם מפרשים דשואלין לכשרים אם בדעתם להצטרף עם הפסולים היה (ע"כ):

אפי' לא. עש"ך ויותר נראין דברי הסמ"ע שצ"ל אחר וי"א כו':
(ליקוט) אפי' לא ידעו כו'. צ"ל אחר וי"א כו' כמ"ש בתוס'. סמ"ע דלא כש"ך (ע"כ):

ואם היו כו' אבל אינן כו'. עמ"ש בסי' ל"ט ס"ה:
(ליקוט) ואם היו כל כו'. כמ"ש בב"ב קיג ב' שנכנסו לבקר וע' רשב"ם שם ע"כ:
(ליקוט) ואם היו כו' וא' שלא נתכוין כו'. בכריתות י"ב ב' לא מ' כן וע' תוס' שם ד"ה לא כו' (ע"כ):

וי"א שאפי'. שם במקיימי דבר כו' ופי' בתוס' ד"ה שמואל כו' כשבאין לקיים הדבר בב"ד:

(ליקוט) דתרתי בעינן כו'. וגם בא לב"ד לבד לא סגי ועש"ך (ע"כ):

שטר. דהצירוף שנצטרפו בשטר בטל אותו המעשה אבל עדות העדים שלא היו פסולים עמהם בשעת מעשה לא נתבטלה וע"ש בתשובה:
(ליקוט) שטר שחתם כו' אם כו'. והוא שלא נצטרפו יחד בראיית המעשה. שם ועש"ך (ע"כ):

ע"י ראיית השטר. כתובות ך' אלו כנ"ל בסי' ך"ח סי"ג:

(ליקוט) וב"ד יכתבו כו'. כמ"ש בב"ב קע"א בשלמא ב"ד כו' וה"ה כאן אע"ג דלא עשו שליחותן כמ"ש בגיטין ס"ג ולקמן בסי' מ"ט ס"ו מ"מ גם שליחותן מעיקרא בטילה במה שצירף העד פסול עמהם (ע"כ):

תקנת הקהל כו' פסול. ר"ל בקבלוהו עליהם כמו נאמן עלי אבא כו' סנה' ך"ד א':

או שטר שחתום. ר"ל לא מיבעיא בתקנת הקהל שקבלוהו דאפי' בבע"ד עצמו כמ"ש דור בחיי ראשך כו' ובב"ב פ' י"נ רצונך השבע וטול כו' ובתוספתא אפי' נשבע לו בחיי הקרן כו' אלא אפי' שאר שטרות לא נתבטלה כל העדות כמ"ש במכות שם הרוג יציל כו' במקיימי דבר וערא"ש שם סי"ג מ"ש בשם הראב"ד אבל בע"ד עצמו אינו בכלל עדות ומטעם זה אמרו ראשונים גבי וניסלקו תרי מינייהו כו' דסילוק מועיל ולא הוי תחלתו בפסלות כמו שהקשה תוס' שם משום דתחלתו הוי בע"ד ואין עדות כלל:

כשר באחרים קאי אשטר שחתם כו' כנ"ל ועש"ך:

ואם הזמן. וכן. רי"ף שם ולמד מהא דלמיחזי אתו דכשרין וה"נ תלינן בדעת בע"ד כשהזמינו ועמ"ש בס"ב פי' הרא"ש על התוספתא וע"ש. וכ"ש לפי' ר' חיים כהן (וכ"פ הרי"ף בהדיא) בתוס' שם ד"ה לאסהודי כו' ע"ש דקאי אכשהים:
(ליקוט) ואם הזמין כו'. כמו שתולה בדעת העדים הכשרים לפי' הרי"ף (ע"כ):

אם העיד. תוספתא ר' אומר אף בד"מ והוא לא ידע שיש להם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדי' והרא"ש פי' שהמלוה לא ידע ולא הזמין אותם וכנ"ל סס"א ואם הזמין כו' וע' ברא"ש כ' הרי"ף ורמב"ן:
(ליקוט) אם העיד כו'. כמ"ש בתוספתא הביאו הרא"ש וכפי' הרי"ף בגמ' כנ"ל (ע"כ):

(ליקוט) י"א שעדות כו'. ערא"ש שכ' שלמד ממ"ש אי למיחזי כו' וכי היכי דתלינן בדעת הפסולין ה"נ בדעת הכשרי' וזהו דלא כמ"ש בהג"ה לעיל ואפי' לא כו' והוא כהיש חולקין דכאן (ע"כ):

(ליקוט) ונאמן כו' כמו שנאמן לומר למיחזי כו'. שם ועש"ך ס"ק י"א (ע"כ):

ויש. הרא"ש שם ופי' התוס' בדרך אחר ע"ש:

כיון. ר"ל לי"א דבס"א:

(נה"מ ס"ק י') דה"ה עכו"ם וקטן אין מבטלין עדות הכשרים. נ"ב צ"ע לפ"ד הראב"ד וכמה מהקדמונים שלמדו מדין נמצא קרוב או פסול דכשם שבע"ד אינו פוסל את העדים בזמן נמצא אחד מהם קרוב או פסול דיקום דבר במקיימי דבר ובע"ד אין לו שם עד כלל. כמו כן כשהיא תחלתו בע"ד ואחר כך סילק א"ע לא מיקרי תחלתו בפסלות דבתחלתו שהיה בע"ד. לא היה עליו שם עד כלל. לפי"ז כמו כן נימא כיון דעכו"ם וקטן אינם כלל בגדר שם עדים ולא אמרינן בהו נמצא פסול לפסול על ידם עדות הכשרים כ"כ לא יהיה שייך בהם דין תחלתו בפסלות כשראה עכו"ם עדותו בעודו עכו"ם וחזר ונתגייר כמו כן בקטן שהגדיל. ובש"ך סימן ל"ה ס"ק זיין מבואר דבעכו"ם הטעם שם משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות יעו"ש וכן בקטן. ויעוין לעיל בחידושים סימן ל"ה ס"ק י"ד. וכן מפורש בחידושי הריטב"א לכתובות דף כ"ח ע"א ד"ה מתניתין אלו נאמנין. ובחידושיו למסכת קידושין דף מ"ג ד"ה והנכון. תופס סברת הראב"ד. ודע דלפ"ד התומי' והמחבר דלגבי אשה וקטן לא שייך למיפסל מחמתן עדות כשרים י"ל דה"ה עבד דפסול לעדות אתיא במה הצד מהאשה וקטן כדאית' במסכת ב"ק דף פ"ח. ויש לכאורה להביא ראיה לדין זה ממה דאיתא במסכת גיטין דף ע"ג לא תתייחד עמו אלא בפני עדים ואפילו על פי עבד ושפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ע"כ. ומפרש רש"י שמא יבוא עליה דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ע"כ. וכתבו בתוספת וקשה לר"י כו' דאם כן אמאי תלי טעמא בגמרא משום חששא דקידושין כוונת המבואר בחדושי הרשב"א דמייתינן עלה בגמרא ברייתא דראוהו שנתייחדה עמו באפילה כו' כדמפרש בה טעמא משום חשש קידושין דלכאורה משמע דמתני' נמי משום האי חששא הוא עי"כ עיי"ש. וקשה לפי"ז לדעת הרמ"ה המובא בחידושי הריטב"א למס' קידושין דף מ"ג דבעידי קידושין. היכא שיש באותו מעמד קרובים פסולי' עדות כולם בטלים מדין נמצא א' מהם קרוב או פסול ע"כ בכה"ג צריך המקדש לומר להעדים הכשרים אתם עידי יעו"ש. ואם כן מה חשש קידושין יש הכא ביחוד שנתייחדה עמו הא אף אם בעל באותו יחוד ונתכוין לשם קידושין לאו שמיה קידושין דהא לא אמר אתם עדי ונתבטל עדות הכשרים מצד עבד ושפחה שהם יודעים ג"כ להעיד והם פסולין להעיד אם כן אף אם היה שם יחוד לפני עבד ושפחה לא היה מקום לחשש קידושין וא"כ אף בשפחתה דלבה גס בה מיקרי יחוד אין לחוש לקידושין דעכ"פ ראו גם פסול הקידושין ובפרט לפי המובא שם בחדושי רשב"א בשם הירושלמי דמתניתין מיירי שעידי יחוד ראו בעצמן שעבד ושפחה שם יעו"ש וכיון שידעו הכשרים שיש פסול עמהן נתבטלה עדותן. א"ו כדעת התומים דאשה מיקרי לענין זה עד פסול וכמו שהוספתי דה"ה עבד אבל יש להאריך בזה דלפמ"ש התוספת שם דטעם חשש קידושין נאמר אליבא דר"י יש לומר דהרמ"ה סובר דעידי קידושין הוי רק עדות דיני ממונות. ור' יוסי לשיטתיה שסובר דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול כו' אינו אלא בעדות דיני נפשות בלבד:

(נה"מ הנ"ל) והנה דברי הרשב"א והנ"י תמוהין כו'. נ"ב יעוין בחידושי הריטב"א ליבמות שמתרץ תחלה כתירוץ הרשב"א והנ"י ואח"ז כ' בזה"ל שפירש מנא ידעו דהרי אין דבר שבערוה כו' שאפילו הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כו'. וה"ז כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא עכ"ל. ולשיטת הרשב"א אפשר לומר שסובר דחליצ' לא מיקרי דבר שבערוה יעוין ברמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין הלכה וא"ו שכתב אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א כו' גרושה או זונה אשה זו כו' יעו"ש אבל בתוס' רי"ד לקידושין דף ס"ו מבואר דבמעיד על אשה שנשבית או שהיתה גרושה ורצה לפוסלה הוי דבר שבערוה ומסיים כדמוכח בשמעתין ויעוין בספר שב שמעתתא שמעתתא ו' פרק ט"ו. (ובמרדכי פ' מצות חליצה) ויעוין בתוספות גיטין דף ב' ע"ב סוף ד"ה מידי דהוי:

(נה"מ הנ"ל) בד"ה לכן נ"ל דבגט כו'. ומתרץ שפיר דקיי"ל בגירושין. נ"ב צ"ע לפי"ז מה שמסיים הנ"י בזה"ל וכי אמרינן לעיל שמא חלצה סנדל לאחד מהם בפני עדים קאמרינן. עכ"ל תיפוק ליה דאם באמת חלצה חליצה המועלת הוי חליצה אף בינו לבינה:

כשראיתם. עיין ש"ך שהעלה דהיכא דהכשרים גם כן לא כוונו להעיד ה"ל תרוייהו שקולין וה"ל נמצא אחד מהם קא"פ ולא מתכשר בנמצ' א' מהם קא"פ אלא כשהכשרים כוונו והפסולים לא כוונו אבל אם שניהם כוונו או שניהם לא כוונו להעיד ה"ל נמצא א' מהם קא"פ ועדותן בטילה ולכן ראוי ונכון לכל מסדר קידושין לזרז לייחד עדים בשעת קידושין שיהיו אלו עדים המיוחדים מכוונין להעיד דאם לא כן ה"ל נמצא א' מהם קא"פ כיון דבמעמד שם עומדים בערבוביא פסולי' עם כשרים ואף על גב דזה ודאי שהפסולין אין מכוונין להעיד כל שהכשרין גם כן אין מכוונין ה"ל נמצא א' מהם קא"פ ועיין בריטב"א פ' האיש מקדש ז"ל אבל בקידושין לא בעינן אתם עדי מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולין או קרובין צריכים לייחד עדים דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולן בטילה ואף על גב דאמרינן להו למתזי אתיתין כו' היינו בד"מ ובד"נ שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיב עדות אבל הכא בקידושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכי קושטא דמלתא שקידשה אינה מקודשת בלא עדות וגזה"כ הוא וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהם עדות כולן בטילה דומיא דבעלמא כשיש צירוף פסולי כשבאין לבית דין להעיד שעדות כולן בטילה כו' כך הורה רבינו נרו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר עד כאן לשונו ואם כן ודאי ראוי לעשות בקידושין באופן שלא יהי' שום חשש בקידושין שלא יהי' ח"ו ביאח זנות ועוד לפעמים שהמסדר ושושבינין פסולי קורבה והעולם עומדין מרחוק במזמוטי תתן וכלה ואין רואין ואין שומעין שום קידושין ואם כן הרי הוא כמקדש בלא עדים וגם השושבינין בלאו הכי איתי' בכנסת הגדולה דפסולים המה משום אוהב עיין בסימן ל"ג שם ולכן ראוי להזמין שני עדים כשרים ושישמעו מפי החתן לשון הקידושין וכבר כתב הסמ"ק האידנא נהגי' מייחדים עדים בשעת קידושין וראוי ליזהר בזה:

שנתכוונו להעיד. עיין טור שכתב ז"ל והרמ"ה הוסיף לומר דהא דאמרי' כשבא לראות אינו פוסל זהו דוקא שלא העידו יחד בבית דין תכ"ד אבל אם העידו יחד תכ"ד אפילו אומרי' שלא באו לראו' ואפילו לא ראו זה את זה נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה דהא עיקר קרא בשעת הגדה הוא דכתיב: וקשה דהא במשנה תנן גבי עדים זוממין היו שניהם רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ואין מקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות ומתני' תכ"ד מיירי וכדאמר רבא שם בפ"ב דמכות דף ו' והוא שהעידו כולם תכ"ד ואפילו הכי בסיפא הוי שתי עדיות הרי מבואר דכשלא ראו כאחד לא הוי עדיות א' להזמה ואם כן מ"ש קא"פ. ועיין ב"ח שכתב בדעת תוספות והרא"ש כיון שנתכוין להעיד בשעת ראי' ובא לבית דין והעיד אפילו לאחר כ"ד ואפילו לא ראו כאחד פסול עיין שם וזה יותר תמוה דהא אין כאן צירוף לא בשעת ראי' ולא בשעת הגדה וכבר תמה בש"ך על הב"ח בזה. ולענ"ד נראה דלא בעינן הצטרפור ראי' והגדה אלא דוקא גבי ד"נ משום דגבי ד"נ אין שנים מצטרפין עד שיראו כ"א ויגידו כאחד ומשום הכי כשהוקש שלשה לשרם שיפסול בצירוף קא"פ היינו נמי כשראו והגידו כאחד דאם לא כן אינו יכול להצטרף כלל דהא בכשרים נמי אין מצטרפין כה"ג אבל בדיני ממונות דקיימא לן דאפילו לא ראו כאחד ולא הגידו כאחד מצטרפין ואם כן הוא הדין נמי לצירוף קא"פ נמי עדותן בטילה ואם כן אין ראי' ממשנה פרק קמא דמכות דהתם מיירי בדיני נפשות ומשום הכי בעינן הצטרפות בראי' והגדה. וכן משמע מלשון רש"י פרק קמא דמכות דף ו' אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות ופריך אי הכי תציל בדיני נפשות וכתב רש"י ז"ל כיון דחזינן בד"מ הוי כעדות אחת אפילו אם שנים רואין זה אם כן אמאי קתני במתני' שנים רואין אותו מחלון זה הוא והן נהרגין אפילו אם נמצא אחד מהם פסול נחשבי' כחד עדות ויהי' פסול גם הכשרים אף דלגבי נפשות אין מצטרפין אפילו הכי כיון דלגבי ד"מ פסול נחשבי' כחד עדות ותציל ורחמנ' אמר ושפטו העדה והצילו העדה עד כאן לשונו ומשמע מזה דבדיני ממונות פשיטא דעדו' מיוחדת מצטרפין נמי בצירוף קא"פ לבטל עדות הכשרים אפילו לא ראו והגידו כאחד אלא דפריך דגם בד"נ תציל דאף על גב דבד"נ בעינן ראי' והגדה כאחד מכל מקום ראוי שתציל כיון דבד"מ מצטרפין ראוי גם בד"נ שתציל משום ושפטו העדה ומצאתי את שאהבה נפשי בחידושי הריטב"א פרק קמא דמכות דף ו' בהא דאמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בד"מ וז"ל והקשו רבותינו מאי קא משמע לן דהא קיימא לן כריב"ק דאמר אפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייב מנה והרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל תירץ דר"נ ה"ק דעדות מיוחדת כשר בד"מ בשכולם כשרים ולאפוקי אם הי' א' מהם קא"פ עדותן בטילה כיון דהלואה אחת היא עד כאן לשונו והרי מבואר כדברינו אלה ובריטב"א שם כתב על דברי הר"א אב"ד ז"ל ואינו נכון דלמה נחמיר בדיני ממונות יותר מד"נ שאם לא ראו אלו את אלו הם שתי עדיות ואם נמצא אחד מהם קא"פ אין אחת פוסלת חברתה אלא ודאי הא ליתי' כלל ע"כ ול"נ כשיטת הר"א אב"ד משום דקולו חומרו וחומרו קולו והיכא דמצטרפין בכשרותן מצטרפין בפסלותן ומשום הכי בד"נ דבכשרותן אין מצטרפין עד שיראו כא' ויגידו כא' ה"ה נמי בפסלותן בעינן ראי' והגדה כא' אבל בד"מ דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין וכמ"ש ובזה ניחא הא דאמרינן שם אמר רב זוטרא ב"ט א"ר מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת עפ"י ע"א. ואינו ענין למשנה שם ועיין שם בתו ד"ה לעדות מיוחדת וז"ל ומלתא באנפי נפש' הוא ולא קאי אמתני' עיין שם ולפמ"ש קאי אמתני' דבמתני' תני דהיכא דלא ראו כאחד אין מצטרפין והוא מטעמא ששני עדיות נמי הוא בכשרותן ולזה קאמר מנין לעדות מיוחדת שהיא פסול' ואם כן בד"מ דכשר עדות מיוחדת מצטרף נמי בנמצא א' מהם קא"פ אפילו בהלואה אחר הלואה ולפי זה דברי הבית חדש נכונים אף על פי שכתבו לדעת תוספות והרא"ש ודעת תוספות והרא"ש אינו כן מכל מקום דבריו נכונים בד"מ עפ"י שטת הר"א אב"ד. ומהפלא על השלחן ערוך והרמ"א שלא הזכירו בכל הסימן לחלק בין ראו מחלון א' או לא ובין הגידו כאחד או אחר כ"ד ואולי הוא בשטה זו ועיין פ' ז"ב דף כ"ג בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפליגי אם בעל דין יכול לפסול את העדים כי אתי רב דימי אמר ר' יוחנן מחלוקת בשני כתי עדים דר' מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי א"צ לברר אבל בכת אחת ד"ה אין יכול לפוסלן אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי אין שם אלא כת אחת מהו כו' אלא נמצאת כת שני' קרובים או פסולי' מהו אמר להן כבר העידו הראשונים: וקשה בשני כתי עדים דצריך לברר לר"מ מכל מקום אם יפסל כת זו ממילא יפסל גם כת השני מדין נמצא א' מהם קא"פ כיון דעל הלואה אחת מעידין אף על גב דלא ראו והגידו כאחת. וצ"ל דמיירי שהכת הזו שרוצה בעל דין לפוסלן לא נתכוונו להעיד ולא נפסלו הכשרין משום נמצא א' מהם קא"פ ואם כן לפ"ז מאי קא מיבעי' לי' תו נמצאת כת שני' קרובי' או פסולי' אם הוי כנוגע בעדות הראשונה וקשה ממה נפשך אם כת שניה כוונו להעיד ממילא נפסלו כת הראשונה משום נמצא א' מהם קא"פ ואם כן לא הוי נוגע כיון דבלאו הכי פסולי' המה לו ואם כת השני' לא כוונו להעיד ואם כן תרוריהו לא כוונו להעיד אכתי ה"ל נמצא א' מהם קא"פ לדעת הש"ך היכא דהכשרים גם כן לא כוונו ה"ל נמצא קא"פ ועדותן בטילה ואם כן מאי קא מבעיא לי' הא כיון דכת שני' קא"פ גם כת הראשונה אינו מועיל:

עדותן בטילה. כתב הרמב"ם בפ"כ מה' עדות היה עדות שלשה אפילו מאה וכו' אם העיד תכ"ד והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיוזמו כולן אבל אם היה הפסק בין זה לזה יותר מכ"ד וכו' הרי נחלקו עדותן והשנים שהוזמו נענשין וכו' והב' אחרים אין נענשין והראב"ד השיג ז"ל מה זה שאמר ואחרים אין נענשין מה עונשין ראוי להם ועוד אדרבה למה תיבטל עדותן יהרג הרוצח ועיין ש"ך שכתב ואין ספק אלו הי' הרמב"ם עצמו קיים הי' מודה לדברי הראב"ד: וראיתי לבעל אמרי צרופה כתב ז"ל ובאותו ענין שם אמרתי לתרץ מ"ש הרמב"ם וכו' והראב"ד צווח ככרוכיא ע"ז מה זה שאמר כו' אבל לענד"נ משום שהוא פסק דצריך שיהיה רואין זא"ז כו' הואיל וכן אם שנים שהוזמו שאמרו במקום פ' עמנו הייתם אם כן האחרת גם כן הוכחשו כיון שהם היו במקום אחר ובודאי לא היו רואין זא"ז ושפיר ה"א דראוי להיות נענשין קא משמע לן דאין מגיע להם שום עונש על הכחשה רק על הזמה ולכך לא נהרג הרוצת מחמת אלו שלא הוזמו דהא מכל מקום נפסלו ופסולין לעדות עד כאן לשונו. וליחי' דזה לאו הכחשה היא וכמבואר בשלחן ערוך סימן כ"ט סעי' ג' ובסימן ל' סעיף ד' עד שמעיד ראיתי דבר זה ופ' היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי הוא עמו בשעת ראית העדות ועוד דבלאו הכי צ"ל דמיירי באופן שאין שם הכחשה כלל דהריטב"א הקשה וז"ל וא"ת והיאך הוו מקצתן זוממין והלא אם יבואו עדים ויאמרו לאותם שבחלין הא' עמנו הייתם במקום פ' יכח שים העדים שבחלון האחר ובעדות מוכחש אין אלו נעשים זוממין וי"ל דלהכי קתני מקצתן רואין אלו את אלו ולא קתני כולן דסגי בחד שיראו לאלו לעשות צירוף ביניהם א"נ שרואין אלו את אלו קודם מעשה ולא הרגישו בהם בשעת מעשה או שרואין דרך ראיה כללות ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימין עד כאן לשונו ואם כן ע"כ צ"ל דמיירי באופן דליכא הכחשה בין המזימין ובין שנים האחרים דאם היה הכחשה גם הניזומין לא היו נענשין דמאי חזית דסמכת אהאי וכקושיות הריטב"א ואם כן נדחין דברי החכם הנ"ל שוב ראיתי בתומים שכתב גם כן ליישב דברי הרמב"ם כדרך החכ' הנ"ל וכבר כתבנו דליתי':

דתרתי בעינן. נסתפקתי בנמצא א' מהם קא"פ ובשעת ראיה כשר היה אלא בשע' הגדה נפסל מהו ולפי דעת הרמ"ה דאפילו לא נצטרפו כאחת בשעת ראיה אלא בשעת הגדה נמי מתבטל כל העדות דעיקר קרא בשעת הגדה הוא אם כן ה"נ כיון דבשעת הגדה פסול הוא נתבטל כל העדות אבל לפי דעת י"א דתרתי בעינן ראיה והגדה והכא דבשעת ראיה כשר הי' אם כן ליכא אלא הגדה לחודי' ואנן תרתי בעינן ואיפכא לא מספקא לי דהיינו היכא דבשעת ראי' פסול הי' וקודם הגדה נעשה כשר למאן דאמר תרתי בעינן משום דזה נמי חשוב הגד' בפסול דכיון דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול אם כן הרי עכשיו נמי פסול אבל אם בשעח ראיה כשר היה בזה הספק: אמנם יש להוכיח דאפילו למאן דאמר תרתי בעינן נמי פסול כל העדות בהצטרף קא"פ אפילו הי' כשר בשעת ראי' והוא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) ובסנהדרין דף ל"א אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתי' שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת א' שא' אומר מנה וא' אומר מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן והקשו תוספות ז"ל הקש' ריב"א לב"ש דאמרי בכת אחת נילקה עדותי דחשיבי לי' מוכחשין אם כן אפילו בשני כתי עדים נמי תבטל עדותן דה"ל נמצא א' מהם קא"פ ואפילו הן הודאה ועיין שם שתירצו בזה שלשה תירוצי' ואי נימא דהיכא דהי' כשר בשעת ראי' לא נתבטל העדות אם כן לא מקשי תוספות מידי דהא עד זומס ועד שקר אינו נפסל אלא משעה שהעיד ועד השת' כשר הי' אם כן בשעת ראי' כשר הי' ודעת תוספות במכות דבהגד' לחוד לא מיפסל ומדלא תירצו נמי דכה"ג דבשעת ראי' כשר הי' לא שייך נמצא א' מהם קא"פ אלא מוכח דאפילו היה כשר בשעת ראי' נמי נתבטל כל העדות אף על גב דתרתי בעינן וטעמא דהך מלתא משום דכל שלא ראו כאחד אם כן נתחלק עדותן בשעת ראי' ולא נתבטל עדות הכשרים אף על פי שנצטרפו בשעת הגדה משום דכבר נחלקה בראי' אבל היכא שראו כא' והגידו כאחד אלא שהיה כשר בשעת ראי' אם כן כיון דעל כל פנים בשעת הגדה נעשה פסול ה"ל נמצא קא"פ כיון דנצטרפו עדותן ולא נילקה לא בראי' ולא בהגדה ולכן כיון דבשעת הגדה פסול הוא נתבטל כל העדות וז"ב: ובזה נראה לי לפרש טעמא דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה אע"פ שלא הגידו כא' אלא כיון דראו כאחד נמי נתבטל כל העדות לדעת כמה פוסקים ראשונים ואלו גבי עדים זוממין בעינין שיהי' דוקא הגדה כא' ואם לא העידו תכ"ד עדות השאר קיימת אע"פ שראו כא' ובתוספות פרק קמא דמכות מחלקין בזה משום דבקרוב או פסול עדותן אמת ונצטרפו בראי' אבל בעדים זוממין כיון דשקר ענה אם כן מעולם לא הי' ראייתן כאחת. ומזה השיג הש"ך על מוהר"מ אלשקר שרצה לקיי' פסק הרמב"ם דאי העידו לאחר כ"ד דהניזומין נהרגין ועדות השאר בטל משום נמצא א' מהם קא"פ והשיג עליו דגבי עדים זוממין לא שייך ראי' כאחד כיון דלא הי' אצל הראי' מעולם: אמנם מי יתנני לדעת לפרש המשנ' שם היו שנים רואין מחלון זה עדותן קיימת ומה חילוק יש גבי הזמה בין רואין מתלון א' או משני חלונות דהא מחלון א' נמי מעולם לא ראו ועל כרחך צריך לומר גבי עדים זוממין נמי מהני הצטרפות הראי' כאחד ואם כן גם כי העידו לאחר כ"ד נמי נימא דפסול כל העדות משום נמצא קא"פ למאן דאמר בראי' לחוד סגי ולכן נראה דגם בזוממין שייך צירוף ראי' וכמ"ש הב"ח בסימן ל"ח בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל ואף על גב דאותן שהוזמו אין אומרים אמת ולא נצטרפי בראי' עד שהעודו בבית דין האי טעמא לא מהני אלא לגבי עונש הזמה אבל לענין שיהא עדותן בטילה כיון שאפילו אותן שהוזמו אומרין אמת העדנו אלא שהוזמנו ה"ל שפיר צירוף ראי' ועדותן בטילה כיון דלפי דבריהם נצטרפו בשעת ראי' וה"ל חד עדות ועכשיו שהוזמו ה"ל נמצא בהם פסול ע"כ. אבל לפי מ"ש אף על גב דשייך בהו צירוף ראי' כדמשמע פשטא דמתני' דתנן היו שנים רואין מתלון זה אפילו הכי לא שייך בהו נמצא א' מהם פסול כשלא העידו חכ"ד דאף על גב דנצטרפו בשעת ראי' וראי' לחוד נמי סגי מכל מקום כיון דבשעת ראי' כשרים היו דהא עדים זוממין אינם נפסלים אלא משעה שהוזמו ואם כן כיון דבשעת ראי' כשרים והגדתן נמי לא היו כאחת אם כן פסול מעולם לא נצטרף לא בשעת ראי' דהא בשעת ראי' כשרים היו ולא בשעת הגדה כיון דבשעת הגדה לא הגידו כא' ולהכי בעינן בעדי הזמה ראי' והגדה כא' דאם הגידו כא' אף על גב דבשעת ראי' כשרין היו מכל מקום נצטרפו ע"י הגדה אפילו למאן דאמר דתרתי בעינן כיון דמעולם לא נילקה עדותן וכמ"ש והוא נכון: אמנם לדעת הרי"ף דבעי שיכיר הכשר בפסולו אם כן אם הי' כשר בשעת ראיה ודאי לא מיבטל משום נמצא א' מהם פסול כיון דלא הכירו בפסולו כיון דבשעת ראיה כשר היה:

זוכרים העדות. כתב הסמ"ע דוקא בעדים החתומים בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרים בע"פ בבית דין עם הפסולים אין הכשרים חוזרים ומגידים והש"ך חולק ומוקי שלא נצטרפו יחד בשע' ראיה אבל אין חילוק בין עדות בשטר לעדות בע"פ. אבל טעמו של הסמ"ע נראה דודאי בע"פ כיון דכבר הגידו לפני בית דין וכבר נצטרפו ונפסלו תו לא מהני לחזור ולהגיד כיון דכבר נפסלו אלא בעדות שבשטר נהי דקיימא לן עדות שבשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין היינו דוק' שיש עליו תורת שטר ונעשה בכשרו' אז ה"ל כמי שנחקרה עדותן בבית דין אבל אם נעש' בפסול לא הוי עליו תורת שטר כלל וכמו שמבואר בסימן ל"ט סעי' ג' ובסימן מ"ו סעי' י' דשטר שלא נעשה כתיקון אין עליו דין שטר ואם כן כיון דלא נעש' בזה כתיקון דהא חתמוהו עם קרובי' ונתבטל תורת שטר וכיון דליכא תורת שטר ממילא ליכא כאן הגדה ויכולין לחזור ולהגיד ואפילו לכתחלה יכולין בשטר אחר הכשרים לבדם דעדיין לא עשו שליחותן כיון דנעשה בפסול וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ"ט דאם טעו בכתיבתן הראשונה יכולין לכתוב אחר וה"ה הכא כיון דלא מהני השטר בקרובים יכולין לעשות שטר אחר בכשרים לחודי':

צריך לעדות. כתב בש"ך ז"ל אין לפרש דמיירי שידוע שהפסולים בשעת ראי' נתכוונו להעיד דאם כן לא מסתבר לומר שלא נתבטל עדות הכשרים מטעם שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד דמה לנו בכוונתו סוף סוף נצטרפו יחד כו' אבל אם פירשו הפסולים שכוונו בשעת ראי' להעיד כו' כיון שהפסולים העידו גם כן נתבטל כל העדות לכולי עלמא וזה דלא כנראה מדברי הר"י בי רב שהביא מהר"מ אלשקר שאפילו כוזנו בשעת ראיה להעיד אם לא העידו אלא מצד ההכרזה אינם מבטלים העדות וע"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו של הש"ך כי מלשון הרא"ש מבואר להדיא כדברי הר"י בי רב ועיין שם פרק קמא דמכות וז"ל ויראה שאם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם קרובים או פסולים אפילו אם כוונו להעיד ובאו והעידו בבית דין לא נתבטלה עדות הכשרי' דכיון שייחד עדיו לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו וכו' וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להכריז כל מי שיודע לו עדות שיבואו ויעידו ובאו בערבוביא והעידו כשרים ופסולים ראיתי רבותי דנין שלא נתבטלה עדות הכשרים שלא היתה כוונתו אלא בראויין להעיד עד כאן לשונו. הרי מבואר הטעם משום דלאו כל כמינייהו להפסיד לזה זכותו ואלו לדעת הש"ך אין זה טעמו כלל ומשום הכי לרא"ש דתרתי בעי אפילו כוונו בשעת ראי' מכל מקום (כיון) דבשעת הגדה מייחד עדיו לאו כל כמינייהו להפסיד לזה אבל לדעת הרמב"ם דבראיה לחוד מיפסל אם כן נהי דצוה לייחד בשעת הגדה כבר נתבטל בראיה מיהו גם לדעת הרמב"ם אם בשעת ראיה הוא מייחד עדיו אם כן לאו כל כמינייהו להפסיד ומש"כ הש"ך דנתבטל העדות לכולי עלמא הוא נגד דברי הרא"ש ואין לשון הרא"ש סובל כלל פירושו ואם כן דברי מוהר"י בי רב נכונים ועיין בדרכי משה דאפילו אם אומר בשעת מעשה כל מי שיודע יצטרך לבא ולהעיד גם כן כוונתו על הכשרים: ובחידושי לאבן העזר סימן מ"ב סעיף ג' שם כתבנו ליישב בהא קושיות ראשונים שהקשו בגיטין וקידושין דבעינן עדים וכיון דעומדין שם קרובים ופסולים אם כן נתבטל עדות הכשרים. וכתבנו שם דקיימא לן המקדש בלא עדים אינה מקודשת ואפילו עדים עומדים אתורי הגדר נמי לא מהני אלא בעינן שיראו המקדש והמתקדשת את העדים ולקדש בפני עדים דאם לא כן הוי מילי דהשטאה ואין בקידושין ממש אפילו שניהם מודים ואפילו עומדים העדים אתורי הגדר ואם כן כיון דהמקדש והמתקדשת צריך לכוין לעדים בשעת קידושין אם כן ה"ל כאומר בשעת מעשה כל מי שיודע יהיה עד דכוונתו לכשרים ולא משכחת נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה אלא היכא דאין צריך עדים לגוף המעשה וגם לא יחד אין עדיו אבל קידושין וגיטין דצריך לכוין לעדים דאם לא כן אין כאן קידושין וכל שמכוין לקדש בפני עדים ודאי דעתו על הכשרים ואין הפסולים כל כמינייהו להפסיד ועיין שם שהארכנו והוא נכון:

שהעיד הפסול. ועיין מ"ל פט"ז מהל' עדות שכתב בשם מוהרש"ח דבדיינים נמי אם נמצא א' מהם קא"פ אפילו היו תמשה נמי הדין בטל וכ"כ בכנסת הגדולה ע"ש. ולענ"ד נראה דלא אמרינן הכי גבי דיינים וראיה מרפ"ק דסנהדרין ושם אמרינן דבר תורה בחד סגי ומ"ט בשלשה משום יושבי קרנות אי הכא בתלתא נמי מי לא הוי יושבי קרנות ומשני בתלתא א"א דלית בי' חד דגמיר וא"נ בדיינים נמי נמצא אחד מהם קא"פ כל הדין בטל אם כן מאי מהני דאית בהו חד דגמיר נהי דחד דגמיר סגי אבל כיון שעתה נצטרף עם הפסולים דהא כל מי שאינו לא גמיר ולא סביר אינו דיין כלל וכמ"ש בעל המאור בסוגיא דשיקול הדעת דכל מי שאינו לא גמיר ולא סביר אין דינו דין כלל בין טעה ובין לא טעה ואשירה הוא דמיקרי. אלא מוכרת דגבי דיינים לא אמרינן נמצא א'מהם קא"פ דנתבטלו הדייני' הכשרי' ועיין דברי המרדכי בהגהת שלהי קידושין וז"ל ומה שהזכיר הרב עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אין שייך להזכיר כאן דודאי אם ארבעה חתומי' בהנפק וא' פסול אין נשאר כי אם שנים ואין הנפק פחות משלשה ועיין שם ומזה משמע דגם בדיינים שייך דין נמצא א' מהם קרוב או פסול: ולענ"ד נראה דהיכא דהדיינים פוסקים איזה דין אפילו אם יש בהם פסול כל שנשאר עם הכשרים בית דין של שלשה לא נתבטל דין הכשרים אבל הנפק דהוי נמי תורת עדים עלייהו שמעידי' שנתקיים השטר וכן כיוצא בזה כגון שקיבלו איזה עדות ונותנים על זה גביות עדות שנתקבל עדות זה בפניהם אם כן יש עלייהו תורת עדים נמי דהא לא ידעינן שנתקבל העדות או שנתקיים השטר כי אם על פי הדיינים אם כן כשיש עמהם פסול נתבטל כל הענין אבל היכא דיושבין על משפט לעשות איזה דין. בזה לא שייך דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובזה ניחא הא דרפ"ק דסנה' דשם מיירי מדין ממש דקבלת עדות ודאי צריך שלש' וכמ"ש בסימן ג' ועמ"ש בסימן ג' סק"ב ולפי מ"ש ה"ה היכא דכתבו את הפסק איך שכבר נפסק וחתמו ביניהם קא"פ יכול בעל דין להכחיש ולומר שלא נפסק כך ואין הפסק מועיל לראי' כיון דנמצא ביניהם קא"פ אלא לענין גוף הדין על כל פנים לא נתבטל בצירוף הפסול כן יראה לי:

עדים רבים כו' עדותן בטלה ילפי' לה מדכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים וגו' אם העדות מתקיים בשנים למה כתב שלשה אלא להקיש ג' לב' מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן כו' עפ"ר:

א"ל ב"ד כשראיתם כו'. עד מפרישין אותו עפ"ר שם כתבתי דמל' זה משמע דס"ל להרמב"ם והמחבר דמיד שבאו כת א' יחד לפני ב"ד להעיד אפי' קודם שידעו שנמצא ביניהן קרוב או פסול שואלין לכולן הלראות אתם באתם מתחלה או להעיד וכן משמע בגמרא ועושין כן מפני חשש שימצא ביניהן קרוב או פסול ואם ימתינו עד שיודע שיש ביניהן קרובים או פסולין וישאלו להקרובים או להפסולי' לחוד יש לחוש לרמאות שיכונו לומר להעיד כוונו לבטל העדות כשיהי' לטובת הב"ד שהוא קרוב שלהן ופעמי' איפכא אבל מל' רש"י והטור משמע דאין שואלין אלא להקרובי' או להפסולי' וממילא כל זמן שלא נודע שיש ביניהן קרוב או פסול אין כאן שאלה כלל ושכן נלע"ד עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובים או פסולין הן עד שימצאו שהן כן עיין שם ודו"ק:

כל מי שאומר. וכתב הרשב"א סי' אלף קפ"ט (דמ"ב) דאם הראו בעצמן בשעת ראיה שכיונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן עכ"ל:

אם נמצא באלו כו' עדותן בטלה. פי' אפילו אם לא העיד כלל והטור כתב דהרמ"ה הוסיף וכתב דה"ה איפכא כשהעיד עמהן אף ע"פ שמתחלה לא בא אלא לראות דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ור"ל דע"פ שנים או שלשה דילפינן דאחד פסול פוסל כל העדים בהגדה כתיב והיינו מ"ש על פי:

אפי' לא ידעו כו'. עיין בתוס' פ"ק דמכות (דף ו) בד"ה שמואל אמר הלכה כר"י כו' ושם כתבו דבעינן תרתי דאתי לאסהודי ושגם מעידין שניהן בב"ד והקשו אזה א"כ מאי קאמר הגמ' דאי למחזי אתו אינן פסולין דא"כ מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג הנפש והלא אין שום חששא אם לא יבואו להעיד בב"ד ומשני דלפעמים לא ידע זה מזה ויעיד הא' אחר שכבר העיד אחיו בב"ד עכ"ל נלמד מזה דפסולין אף שלא ידעו זה מזה אבל ק' מנ"ל למור"ם דהמחבר דהעתיק כאן שיטת הרמב"ם שס"ל הכי דלמא הרמב"ם כהרי"ף ס"ל דכתב הטור והמחבר בסמוך בשמו דאם לא ידע הכשר בהקרוב דאין עדות הכשר בטל ודוקא לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דבעינן תרתי מוכח מהגמרא דאפי' לא ידע זה מזה פסול וכנ"ל משא"כ להרמב"ם דפסול בנתכוון להעיד לחוד דאינו מוכח מהגמרא כלום דלמא ס"ל כהרי"ף בהא דבעינן שיודע שיכיר הכשר בהפסול לכן היה נלע"ד דהג"ה זו צ"ל למטה אחר שכתב דעת הרא"ש וכן צ"ל ובא לב"ד והעיד אפי' לא ידעו זה מזה דתרתי כו' ומיהו יש לדחוק לומר דמ"ש מור"ם כאן אפי' לא ידעו כו' ר"ל דהפסול לא ידע בהכשר וקמ"ל דאף דלא כוון לצרף עדותן עם הכשר אפ"ה פסול וכ"ש כשידע ממנו אבל מיירי דהכשר יודע מהפסול ובכה"ג גם הרי"ף מודה דפוסל ודוק:

דתרתי בעינן כו'. ונותנין טעם לדבריהם דאל"כ לא יתקיים עדות על הרוב דהקרוב יכניס עצמו מתחלה שיכוון להעיד או בסוף שיבא ויעיד ויבטל העדות אבל למיעבד תרתי לא שכיח והחולקי' נראה דס"ל דאין זה הוכחה דהא יכול המגרש או המקדש או בשאר דברים להזמין עדים כשרים ואזי לא יפסול הפסול בכוונתו ועד"ר:

אם העדי' הכשרי' זוכרין העדות ע"י ראיית השטר יכולין לחזור ולהעיד כו'. דין זה כתב הטור והמחבר בעצמו בסימן מ"ה סי"ג וגם בסימן נ"א בס"ה ובהג' ד"מ בשני המקומות כתבתי דדוקא בחתומי' בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרי' עם הפסולי' בב"ד דאין הכשרי' חוזרים ומעידי' ע"ש גם כתבתי מזה בדרישה שם בסי' מ"ה ע"ש:

או שטר שחתם עליו הבעל דבר עצמו כו'. ז"ל ריב"ש דלא שייך ביה שום עדות וא"א לומר ביה אי לאסהודי קאתי ועד"מ:

ואם הזמין התובע עדים כשרים כו'. עפ"ר ודרישה שם כתבתי דאפי' לא הזמין הכשרי' בשם אלא שאמר לרבים העומדי' בשעת המעשה שני' מכם תהיו לי עדים בדבר ג"כ אמרי' דלכשרי' נתכוון דאל"כ הוה שתק או היה אומר לכולן אתם עדים אבל אם אומר להן בשעת המעשה כל מי שיודע לי עדות יצטרך לבא להעיד בלשון זה לא הבדיל הכשרים מהפסולי' ולא מהני כ"א כשלאחר שעת מעשה נתן חרם על עדות דאז אינו מדבר לנוכח עם שום אדם וכדמסיים המחבר בסוף סעיף זה דאף באמר כל מי שיודע עדות כו' דעתו על הכשרי' ובד"מ פסק דאפי' בהזמין כה"ג מהני והנלע"ד כתבתי בדריש' ע"ש:

ונאמן לו' שלא הכיר כו'. ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו:

באתם כדי להעיד. עש"ך סכ"ג שכתב דאם כולם לא נתכוונו להעיד אף עדות הכשרים נתבטל דמאי אילמי הני מהני ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דא"כ במשנה מכות ו' דאמר רבי אימתי בזמן שהתרו בהן אבל לא התרו בהן וכו' ולדבריו משכחת לה שיתבטל העדות אפי' לא התרו בו הפסולין כגון שלא התרו ג"כ הכשרים דהא התרא' אפי' מפי עצמו מהני ולדברי הש"ך כך הי' לו לומר אבל לא התרו בהן הפסולים והתרו בהן הכשרים. וכן המחבר שכתב בד"א בזמן שנתכוונו כו' ולפ"ד הש"ך כך הי' לו לכתוב בד"א בזמן שנתכוונו כולם או לא נתכוונו כולם אבל אם נתכוונו הכשרים ולא נתכוונו הפסולים כו'. ועוד מעשים בכל יום שמקבלין עדות אף שאומרים שראו ההלוא' ולא נתכוונו להעיד אף שאומרים שהי' במעמד כל בני הבית ולא ראיתי מעולם לבטל מחמת זה. ולכן נרא' דאם לא העידו הפסולים בב"ד רק הכשרים העידו דלא נתבטל עדות הכשרים אפי' ראו כאחד ולא נתכוונו כולם רק כשהעידו הכשרים והפסולים בב"ד וגם ראו ביחד ולא נתכוונו כולם בהא פוסל הש"ך אף עדות הכשרים. והטעם נראה דבסנהדרין דף ט' כתבו התוס' בד"ה בזמן שהתרו דדעת רשב"ם דתיכף כשרואה ונתכוין להעיד מיקרי עד הן לענין קא"פ לבטל עדות הכשרים והן לענין אין עד נעשה דיין ודעת ר"י דלא נקרא עד כלל בשעת דאי אפי' כוין להעיד הן לענין קא"פ דלא מבטל עדות הכשרים בשעת ראי' והן לענין שיכול להיות דיין כ"ז שלא העיד דלא נקרא עד רק כשמעיד ע"ש ודעת המחבר לענין קא"פ כדעת רשב"ם דבראית עד כשנתכוין להעיד מיקרי עד ומבטל עדות הכשרים דכיון דנקראו עדות בשעת ראיה הו"ל עדות שביטלו מקצתן ביטלו כולן ולזה שפיר כ' הש"ך דמדעת ר"י נלמד לדעת רשב"ם דכמו שלדעת ר"י דס"ל דלא נקרא על שניהם שם עדות כלל בשעת ראי' אפי' נתכוונו להעיר דלא אזלינן בתר המחשב' כמ"ש הריטב"א ומ"מ ס"ל דאם העידו אח"כ הכשרים והפסולים אמרי' כיון שנתבטל עדות הפסולים בטל כל הצירוף אף שבהתחלת הצירוף לא הי' נקרא על שניהם שם עדות מ"מ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דצירוף א' הוא א"כ ה"נ לדעת ושב"ם אם לא נתכוונו כולם להעיד ומעידים שניהן בב"ד דג"כ בהתחלת הצירוף לא נקרא על שניהם שם עדות ואח"כ כשמעידים נקרא על שניהם שם עדות ונתבטל מקצת מהצירוף נתבטל הכל דהא לא נתכוונו להעיד להרשב"ם הוי כמו נתכוונו להעיד להר"י לא נקרא שם עדות עליהם בשעת ראי' ומ"מ נתבטל עדות הכשרים וה"נ להרשב"ם אבל כשמעידין הכשרים והפסולין לא העידו כלל דאז נקרא על הכשרים שם עדות בשעה שמעידים ועל הפסולין לא נקרא שם עדים כלל דהא לא העידו כלל ל"ש כלל לומר עדות שבטיל' מקצתה בטלה כולה דהא אין על הפסולים שם עדות כלל אבל אם הכשרים נתכוונו להעיד אינו חשיב צירוף כלל דאינן שוים בשעת צירופם דהא לדעת ר"י אפי' נתכוונו להעיד לא מיקרי עד כלל בשעת ראי' ואפ"ה כשהבשר נתכוין והפסול לא נתכוין הצירוף לא נתבטל אפי' מעידים אח"כ בתוך כ"ד לא נתבטל עדות הבשר דהא לא חילקו כלל בקא"פ לענין ביטול עדות בין תכ"ד או לא וע"כ הטעם טשום דלא חשיב צירוף כלל כשהכשרים נתכוונו והפסולים לא נתכוונו כיון שאינם שוין בצירופן כלל. אמנם נרא' דאף להסמ"ע דחולק אהש"ך וס"ל דאם כולם לא נתכוונו להעיד לא נתבטל עדות הכשרים מחמת צירוף הפסולים מ"מ נרא' דאם העידו אח"כ בתכ"ד ואמרו בשעת עדות שראו זא"ז אף הסמ"ע מודה דנתבטל עדים הכשרים דראיה לזה מהוזמו מקצתן דנתבטלו כולן ובעדים זוממין לא קאמר דשואלין אותם אם למיחזי אם לאסהודי אף דבעדים זוממין בעינן ג"כ שיאמרו כל העדים שנצטרפו בראיה כדקתני התם במכות דף ו' ע"ב דאם אין מקצתן רואים אלו את אלו דהן שתי עדיות ומ"מ אין שואלין אותן אם למיחזי אתו וע"כ הטעם כיון דבעדים זוממין בעינן שיעידו תכ"ד ונצטרפו בהגדה נתבטל כל העדות והדברים ק"ו ומה בעדים זוממין דבאמת לא נצטרפו בראיה כמ"ש התוס' ואפ"ה אם נצטרפו בהגדה תכ"ד נתבטל כל העדות ממש בקא"פ דנצטרפו גם כן בראיה דנתבטל כל הערות אפילו לא נתכוונו להעיד בשעת ראיה. אמנם יש לחלק דדוקא בקא"פ שיודע שאינו בר עדות והסברא נותן שלא בא לאסהודי רק למחזי מש"ה שיילינן להו משא"כ בזוממין שכולן כשרין לא שיילנן דמסתמא לאסהודי אתו תדע דהא לא שיילינן להו מחשש דאימר הכשרים יאמרו שכיונו להעיד והמזימין יאמרו שלא נתכוונו להעיד ואז לא יתבטל העדות של האינן ניזומין דלא גרעי מקא"פ כמ"ש התוס' כמה פעמים דהזמה לקא"פ דמי אלא ודאי דבכשרים תלינן מסתמא שכוונו כולם להעיד מ"מ מסברא נראה דבלא נתכונן כולם להעיד והעידו תכ"ד כיון שהיו שוין בהתחלת הצירוף בשעת ראיה וגם נצטרפו בהגדה תכ"ד דלא גריע' מעדים שהוזמו מקצתן דלא היה שום הצטרפות כמ"ש התוס' ואפ"ה נתבטל כל העדות ומש"ה במשנה וכן במחבר דלא מיירי רק בהצטרפות ראיה בלא הגדה כלל מש"ה נקט במשנה אבל לא התרו בהן וכו' דכיון שלא התרו בהן הפסולים אפי' גם הכשרים לא התרו בהן ולא נתבטל עדות הכשרים כיון שלא העידו הפסולי' בב"ד וכן המחבר מיירי בלא העידו הפסולים עדיין מש"ה לא נקט רק כשלא נתכוונו הפסולים שוב לא נתבטל העדות של הכשרים אצל כשהעידו גם הפסולין דעת הש"ך כשלא נתכוונו כולם דכל העדות בטל. ומ"מ נראה העיקר כהסמ"ע דלא נתבטל עדות הכשרים בלא נתכוונו כולם רק כשהעידו תכ"ד. והנה אם בשעת ראי' כשר הי' ואח"כ בשעת הגדה נפסל מחמת קורבות אישות או שאר פסול בודאי דג"כ בטל כל העדות. כמו שהוכיח בתופים ואחריו הקצה"ח מהא דמקש' תוס' גבי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דנתבטל העדות מטעם דהוי כנמצא קא"פ אף שבשעת ראי' עדיין לא נפסל , וכן מוכח בפוסקים בכמה דוכתי. אך מ"ש בקצה"ח דבהיה כשר מתחלתו בעינן צירוף בשעת הגדת לא נ"ל כן ונראה דאפילו לא העידו כלל נפסל להרמב"ם ולהרא"ש כשהעידו אפילו אחר כ"ד דכן היתה גזירת הכתוב כל שנצטרפו העדים בשעת ראיה ונתבטל מקצתן מחמת פסול שנתבטל כל הקישור והצירוף מחמת עדות שבטל' מקצתה דהא התו' בב"ב שם גבי א' אומר מנה וא' אומר מאתים לא חילקו בין הגידו בב"א רק בתירוץ א' כתבו וזיל א"נ לא אמרי' נמצא קרוב או פסול רק כשהעידו בב"א וכן משמע דלא אמרי' בשום מקום בקא"פ עדותן בטיל' רק כשהעידו בב"א אבל לשיטת תוס' דבכ"מ בקא"פ בעי' בב"א צריכין לתירוצים האחרים שכתבו שם ואין חילוק בין זה לשאר דוכתי ולכל התירוצים שם משמע דאפילו בכה"ג פסול וכן בחקירות כשאמר א' א"י שכתבו התו' דפסול דהוי כנמצא א' קא"פ אף דלא הוי רק בשעת הגדה אך משם אין ראיה דמיירי בהעידו בבת אחת. אמנם להרי"ף בסעיף ב' דבעינן שידע הכשר בפסול הפסול ודאי דכשר בכה"ג כנ"ל:

להעיד באתי. עש"ך סק"ד שתמה על הסמ'"ע שהביא הדין דהתרו בו בשם תשובת הרשב"א והוא משנ' מפורש'. ונראה ליישב דהנה אף לדיעה הראשונה דלא בעינן העיד מ"מ בא לב"ד בעינן וכ"ז שלא בא לב"ד תלינן מסתמ' דלמחזי אתי כמ"ש הש"ך בסק"ח ולזה הביא דאם התרו בו בשע' מעשה או כיוצא בזה שעש' גילוי דעת בשעת מעשה דרוצין לאסהודי אפי' שלא באו לב"ד עדותן בטל:

מפריישין אותו. עש"ך סק"ה עד לאו כל כמיניהו וכו' ולא הי' צריך לוה דהא אפי' היו הפסולים נאמנים מ"מ הא הכשרים נאמנים שלא ראו את הפסולין ממילא לא נצטרפו כשלא ראו זא"ז כמ"ש הש"ך בס"ק ו'. ונראה טעמו דלא בעינן רק שיאמר א' מן הכשרים שראו הפסולין דהא סגי כשמקצתן רואין אלו את אלו ומש"ה שפיר כתב הש"ך דאקרובים אינן נאמנין שהיו שם דבעינן שני כשרים שהיו הקרובים שם. אמנם לפמ"ש בסמוך לא א"ש זה:

אם נמצא כאלו שנתכונו להעיד וכו'. עש"ך סק"ו עד ובכל ענין בעינן שיראו כאחד וכיונו להעיד וכו'. ואתי למעוטי דאם הכשרים כיונו להעיד והפסולים לא כיונו לא נתבטל עדות הכשרים כיון שלא הי' צירופן שזה ואם שניהם לא כיונו והעידו בתכ"ד עמש"ל סק"א. וכתב עוד הש"ך שם בד"ה ומוכח מכל זה וכו' עד דאם הוזמו אח"כ הפסולים כיון שאינם אומרים אמת אינן מבטלין העדות וכו'. לכאורה תמוהין דבריו דהא כתב בעצמו בסק"ה דאין קא"פ נאמנים שהיו שם עד שיהי' ידוע שהיו שם ע"ש וע"כ האי ידוע היינו בעדים וא"כ קשה ממ"נ אי ליכא עדים כשרים שהיו שם אפילו לא נזומו אין מבטלין עדות הכשרים ואם יש עדים כשרים שהיו שם או שאלו עדים כשרים אמרו שראו את הפסולים שם אם כן לא הויין עדי הזמה עדות כלל דהא הוי כתרי ותרי דעדים אלו אומרין שהיו הפסולין במקום זה והמזימין אומרים שהיו במקום אחר וממילא אין מוציאין ממון מחזקת הנתבע כמו בכל תרי ותרי. ועוד נראה דכאן ודאי העדים כשרים נאמנים כשאומרים שראו את הפסולין יותר מן המזימין כיון דבעדות זו שאומרין שלאו שראובן לוה משמעון מנה אמרו ג"כ בתכ"ד שראו בשעת ראיה את הפסולין דאחר כ"ד לא מהימני לבטל עדותן ובתכ"ד ודאי דנאמנין למיעקר סהדותייהו כמו באומרים כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו דנאמנין מטעם הפה שאסר וה"נ הוי הפה שאסר דהא אי בעי לא אמרו כלל שראו ההלואה ועכשיו שאמרו שראו ההלואה רק שהיה במעמד פסולין ונתבטל עדותן ודאי נאמנין דלמיעקר סהדותייהו קאתי. לכן נראה דמייירי שא' מן הכשרים המעידין בראיית ההלואה אומר שראו הפסולין דנאמן ג"כ לבטל עדותו וכיון שנתבטל עדות של א' מן הכשרים נתבטל כולה דלא גרע מא' אומר א"י בחקירות שעדות כולה בטילה מטעם דהוי כנמצא א' קא"פ כמ"ש התו' שם וה"נ כשאמר בתכ"ד של החקירות שראה בפסולים נאמן לבטל לכל העדות במגו שהיה אומר שא"י בחקירות שהיה מבטל כל העדות להש"ך בסי' ל"ג בס"ק ט"ז או שהיה מכחיש עדים בחקירות שהיה מבטל כל העדות ה"נ כשאומרים שראה הפסולים שאין לבטל כל העדים במגו זה משא"כ כשניזומו הפסולים ע"י עדים כשרים נהי דאין דין הזמה שייך במזים את הפסולים מ"מ הא ודאי הכשרים נאמנים יותר מן הפסולים וגם שנים נאמנים יותר מן הא' וכיון דהמזימין נאמנין שלא היו הפסולים שם ממילא עדות הכשר קיים אף שאמר שקר לפני ב"ד במה שאמר שהפסולין היו שם דהא המזימין מכחישין אותו מ"מ לא נפסל העד במה שאמר שהי' שם הפסולין כמבואר בס"ס כ"ט בהג"ה מטעם דאין העד מדקדק מי היה עמו ע"ש ממילא נשאר עדות הכשרים קיים כנ"ל ברור בפירושו ועיין בס' קצה"ח שתמה על התומים שתי' על הרמב"ם דאם הוזמו מקצתן בטילה הכת האחרת ג"כ מטעם דהוכחשו במה שאמרו שראו זה את זה. ותמה בקצה"ח דהא על כרחך מיירי בליכא הכחשה דאי איכא הכחישה בטל עדות המזימין וכו'. ודבר זה כ' התומים בעצמו בסי' ל"ח עיין שם. ותירץ זה דהא סגי באחד רואה אלו ואלו וליכא שנים המכחישין המזימין ומכל מקום כיון דהאחד הוכחש ונפסלו מצטרף לאותן שראו אותו גם אותן נתבטל עדותן. גם מ"ש דבהיה כשר בשעת ראיה ונפסל דמבטל העדים מהוכח' דעדים שהוכחשו מקצתן מבואר בתומים ג"כ אך מ"ש בתומים הטעם דאם הוזמו כת הראשונה דבטל עדות השנייה דכיון שהגידו אחר כדי דיבור אם יזימו השנים אין להן דין הזמה כיון דכבר העידו הראשונים נברא קטיל' בעי' למיקטלי עדותן ג"כ בטל דהוי עדות שאאי"ל עיין שם וכ"כ הלח"מ ברמב"ם פ"ך מה"ע ע"ש. קשה דמטעם עדות שאאי"ל היינו שומעין עד תו פעם אחרת שיעידו פעם אחרת לפני ב"ד. וברמב"ם משמע דמתבטל עדותן לגמרי מחמת הזמו קצתן ואינו מועיל שיחזרו ויגידו בפני ב"ד פעם אחרת. ועוד להתוס' בסנהדרין דף ס"א בד"ה ולגמור דינא שכתבו דזה הוי עדות שא"י להזימה כיון דאי מיתזמי קמאי מהני סהדותייהו וכו' ומה שהקשה בקצה"ח דפלוני הי' עמו מבואר בסי' כ"ט דלא נתבטל העדות י"ל דבדיני נפשות נתבטל דלא גרע מהכחשת בדיקות:

אפי' לא ידעו זה מזה עש"ך סק"ז עד אפי' לא ידעו זה מזה כיון שמקצתן רואין אלו את אלו וכו'. לכאורה תמוהין דבריו דהא אלו שלא ראו ולא ידעו שהכשרים שראו אלו את אלו נפסלו הוי כאלו לא ידעו בפיסול הפסולין ומה"ת יפסל אותן שלא ראו ולא ידעו. לכן נראה דהש"ך מחלק דוקא בנמצא קא"פ סבירא ליה להרי"ף כיח שאין שם עדות על הפסול דהא פסול לאו עד הוא לא שייך לומר עדות שביטלה מקצתה ביטלה כול' דהא הפסול לאו עדות הוא ואין הכשר נפסל רק מטעם שצירף עצמו לפסולי' משום הכי כשהכשרים לא ידעו בפסול הפסולים ואין עליהם אשם במה שצירפו עצמן לפסולין לא נתבטלה עדותן משא"כ בשכולן כשרים לעדות ועדות של כשר אחד נתבטל בטלו כולן מטעם עדות שביטלו מקצתן בטלו כולן. תדע דהא אפי' אחד אומר א"י בחקירות נתבטל עדות כולן ואף דודאי אין על שאר העדים אשמה במה שצירפו לאותו עד שאמר א"י אלא ודאי דעדים כשרים שנתבטל עדות של אחד מהן שאני לדעת הרי"ף משא"כ להתוס' דס"ל דאפי' בקא"פ כשלא ידע בפיסול הפסולים ג"כ נתבטל עדות הכשרים אין חילוק כלל בין נתבטל עדות של כשר בין שהוא נתבטל מחמת קא"פ ובכולן שייך לאשר עדות שביטלה מקצתה בטל' כולה:

דתרתי בעינן. עש"ך סק"ט מה שתמה על הב"ח והאמת דהב"ח אזיל בשיטת שהבי' הריטב"א ריש מכות דדוקא בד"נ שאין מצטרפין כשאין רואין כא' מש"ה אינה מצטרפת ג"כ לענין קא"פ אבל בד"מ שמצרפות אפי' לא ראו כא' ה"ה דמצטרפין נמי לענין קא"פ. והעיקר כמ"ש הריטב"א שם וסתר דיעה זו דאין חילוק בין ד"מ לד"נ. ולענין שטר שהביא הרב בהג"ה יתבאר אי"ה נכון לקמן בסי' מ"ה (ועסמ"ע סק"ז ויש שם ט"ס וצ"ל וגם בסי' נ"א ס"ה):

ואם הזמין עסמ"ע סק"ט דאם אמר שנים מכם דכונתו לכשרים והש"ך חולק ובתומים הביא ראיה להסמ"ע מהא דגיטין ס"ו האומר לג' ב' מכם יכתבו גט לאשתי והי' אב ובנו בתוכם וכו' ולפענ"ד אין מזה ראיה לפמש"ל בסי' ל"ד דהא אינם רק עדים שהבעל עשאן שלוחים ובזה לא בעינן דין עדות דהא אפילו אמרו לפ' ולפ' ויחתמו כשר אף דהוי רק עד מפי עד:

לא נתבטל עדות הכשרים עש"ך סקי"ז שהקשה דאם נתכונו להעיד כבר נתבטל עידותן משעת ראיה ואם לא נתכונו להעיד לא צריך להאי טעמא וכו'. ומזה הוכיח דינו דמיירי בסתם וכשבא לב"ד אומרין בסתם דנתכוין להעיד משא"כ כשבא לקול הכרוז. ובתומים תמה ע"ז דהא בש"ע מבואר בהדיא אפילו נתכוין להעיד ואני תמה על תמיהתו דהאי אפי' נתכוין להעיד נזכר בש"ע ברישא גבי ואם הזמין עדים דמיירי בשעת מעשה משא"כ כסיפא גבי מי שצוה להחרים דמיירי בשעת הגדה אפשר לומר דמיירי בלא נתכוונו להעיד. אך מ"מ אין דינו של הש"ך מוכרח לפמש"ל דאם כולן לא נתכוונו להעיד דמ"מ נתבטל עדותו כשהעידו תכ"ד דיש לומר שלא נתכוונו להעיד ומ"מ הוא צריך להטעם שכתב הש"ע דלא היה כוונתו אלא בראויין לענין אם העידו תכ"ד דנצטרפו בשעת הגדה דנתבטל העדות אפילו בלא נתכוונו כמש"ל. משא"כ להטעם שכתב הש"ע דלא היתה כוונתו אלא בראוין להעיד והוי כהזמין כשרים דאז אין הגדה מצרפן כמו שהראיה אין מצרף כשהזמין כשרים אך מ"מ דינו של הש"ך אמת מסברא. ומ"ש בתומים דכשבא לקול הכרוז לא הוי ממקיימי דבר הוא דחוק ונופל מעצמו. ומה שהוכיח דא"כ רובע והורג יציל כיון שבאין לב"ד לק"מ דבע"ד אינו בגדר עדות וממקיימי דבר נתמעט ג"כ עושי דבר. ויש להביא ראיה להש"ך דאפילו להרמב"ם בעינן דוקא שבאי מעצמם לב"ד להעיד דאלת"ה א"כ משכח' לה לחייב קרבן שבועה לקרובים כגון שהשביע לקרובים להעיד אם למיחזי או לאסהודי דנאמנין ומועיל עדותן לממון ובפרק שבועת העדות תנן דאינו נוהג בקרובים אלא ודאי דכשאינן באין לב"ד מעצמם רק מכח השבועה אין פוסלין עדות הכשרים ונכון:

שעדות הרחוק כשרה. עיין בתומים שכתב להסמ"ע דלהתוס' שכתבו דאפי' לא ידעו זה מזה דלא סבירא ליה כהרי"ף וכו'. ותמיה זה לו דהסמ"ע לא כ' זה כלל דודאי אף להתוס' עיקר הצירוף בשעת ראיה דהא לא הגידו תוך כדי דיבור והגדה לא בעינן רק שיהיה ממקיימי דבר ומשום הכי לא בעינן שידע הכשר אם הגיד פסול אבל בשעת ראייה אפשר דמודו התוס' דבעינן שידע הכשר בהפסול:

ונאמן לומר שלא הכיר. עיין תומים שחילק דבקרבות העדים אמרינן מסתמ' ידעו מהקורבה אבל בא' שקרוב ללוה אמרי' מסתמא לא ידע מהקורב'. ועוד כ' דאשה כיון דאינה ראויה להעיד לא מיחשב שני קרוב או פסול ולא נתבטל עדות בשבילה אבל פסול דרבנן מבטל העדות. ומדבריו יש ללמוד (") דה"ה עכו"ם וקטן אינן מבטלין עדות הכשרים: נדרשתי לאשר שאלוני בדבר הגט שחתמו בו עדים שהיו שני בשני בחד בעל מצד האם וניסת לשני ונתעברה ואח"כ גירשה בעלה הראשון בגט כשר. וזה דבר תשובתי הנה אם היו ע"מ כשרים ולא היה פסול רק מכח מזוייף מתוכו דלא הוי רק פסול דרבנן. הדין מפורש בא"ע סי' ק"נ דאם ניסת לא תצא רק העיקר מה שצריך עיונא היות שדרך לייחד הע"ח לע"מ והרי נתכוונו להעיד ומבואר בח"מ סי' ל"ו דאם נמצא קא"פ בין אותן שנתכוונו להעיד דעדות כולן בטלין וא"כ הוי גט בלא ע"ח ובלא ע"מ דאינו גט. ומה שנ"ל למצוא בזה היתר דהנה ביבמות ק"ד גבי מעשה שחלץ בינו לבינה והכשיר ר"ע. ופריך הש"ס בינו לבינה מנא ידעינן ומשני בעדים רואין אותו מבחוץ. דפי' הנ"י אקושיי' הש"ס דמג' ידעינן דאין דבר שבערוה פחות משני' והובא דבריו בתוי"ט. ומקשה הנ"י שם והרשב"א בחי' ליבמות שם מאי פריך הא בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ ה"נ יבם שאמר חלצתי ותי' דמסיק בב"ב גבי בעל שאמר גירשתי נאמן דחיישי' לה וכו'. (") והנה דברי הרשב"א והנ"י תמוהין ומרפסן איגרי לכאורה דהא בעל שאמר גירשתי ל"מ רק בשאומר גרשתי בעדים אבל אם אומר גרשתי בלא עדים לאו כלום הוא דגו"ק בלא עדים מידי ממשא אית בהו. והכא כיון דגוף החליצה הוא בלא עדים להנ"י דס"ל דהוי דבר שבערו' לאו כלום הוא ומה לנו ולנאמנותו. וכן הש"ס גופי' דפריך מנא ידעינן תמוה דכך ה"ל להקשות חליצה בלא עדים מידי מששא אית בהו הא אין דבר שבערוה פחות משנים וכן הא דמשני ועדים רואים מבחוץ תמוה דהא דבר שבערוה לא מהני עד שיראו הם את העדים ולא סגי שהעדים יראו אותן כמבואר באה"ע סי' מ"ב סעיף ג': לכן (") נ"ל דהנך תלת' דבר שבערוה דהיינו גיטין וקידושין וחליצ' דמשמע לכאורה דאין להם קיום בלא עדים לאו בחד' מחת' מחתינהו וכ"א יש לו דין אחר מטעם אחר דבקידושין דף ס"ה גבי המקדש בע"א קאמר ואי ס"ד דילפת דבר דבר מממון מה להלן קוראת בע"ד כמאה עדים ה"נ וכו' ומשני התם לא לאחריני קא מחייב והכא מחייב לאחריני. ופי' הרשב"א בחי' דהיינו דקדושי' ילפינן ממון במקום שהוא חב לאחריני דהיינו כמו שצריך עדים בממון ממקום דחייב לאחריני ה"נ צריך בקידושין. וכ' הפ"י אף דעיקר קרא דדבר לענין נאמנות במקום הכחש' מיידי דקרא דכי מצא בה עדות דבר לענין לאוסר' על בעלה מיירי וא"כ מנ"ל לענין קידושין שלא יהיה קיום כלל בלא עדים ומתרץ דאתי' לן מסברא כיון דעיקר קידושין הן לאוסר' אכ"ע כהקדש דליקו עלה באיסור א"א וכיון דלא אפשר למחייבנהו בלא עדים דמוקמינן לה בחזקת פנוי' לגבי אחריני מג"ש דדבר דבר ממילא לא הוי קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו דאין קידושין לחצאין מוכח מכאן דאלו היה הודאת בע"ד מהני אף בממון דמחייב לאחריני הי' מהני אף בקדושי' וגירושין לענין קיום הדבר דקיום הדבר בנאמנות תלוי ולפי זה קשה בגירושין דבעל שאסר גרשתי נאמן מטעם דבידו לגרש'. וידוע דבדבר שבידו נאמן בממון אף דמחייב לאחריני כדמוכח בסנהדרין ל' ובח"מ סי' רנ"ה גבי ראיתי אביכם שהטמין מעות ואמר של פ' הוא דנאמן מטעם בידו. ומשמע אפילו מונח ברשותי' דיתמי כמ"ש האו"ת. וכן מוכח בקידושין דף ס"ד בתוס' ד"ה ד"ה נאמן לנדרים דהוי כדבר שבידו ושם מהני הנאמנות אפילו להוציא וכן מוכח מבעל שאמר גרשתי מפיה דנאמן מטעם בידו ואלו לא היה נאמן כדבר שבידו בממון דחב לאחריני גם בגירושין לא היה נאמן מכח ג"ש דדבר דבר דיליף מממון דחב לאחריני. ועיקר ילפות' דדבר לענין נאמנות כתיב וע"כ בדבר שבידו מהני גם בממון דחב לאחריני. וא"כ קשה דגוף הגירושי' יהיה כשר בלא עדים דהא אם הי' הודאת בע"ד מהני בממון דחב לאחריני הי' גוף הקדושין קיימים בלא עדים וכיון דגירושי' דבר שבידו הוא ומהני במימון דחב לאחריני א"כ יהיה גם כן גוף הגירושין כשר בלא עדים. לכן נ"ל דבגט דפסול בלא עדים טעמא אחרינא איכא במילתא. דהתוס' גיטין י"א ד"ה חספ' וכפי מה שפי' דבריהם באו"ת סי' ס"ח סק"ח ע"ש ואפילו בממון בשטר קני' אם כ' שדי מכורה לך ואין שם לא ע"ה ולא ע"מ ולא כ' ידו אף שהנותן מודה שמסרו לידו דלאו כלום הוא אף דבממון מהני הודאת בע"ד לא קני בשטר זה שאין לו דין שטר כלל דאין חשיב שטר רק כשיש ראיה ממנו ומש"ה בגט נמי אין הגט גט בדליכ' עליו לא ע"ח ולא ע"מ ולא כת"י דהא תנן דאשה קונה עצמה בשטר והאי לאו שטר' הוא ובזה מיושב קושית הרשב"א בחי' לקידושי' ס"ה אהא דגם שכ' בכת"י כשר בלא ע"ח וע"מ ואם קידש בשטר שנכתב בכת"י פסול בלא ע"מ. ולפמ"ש הדברים כפשטן דבקידושי' דחב לאחריני אין לו נאמנות בכת"י נגד אחיריני ממיל' גם סוף הקידושין בטלין דקיום הקידושין בנאמנות תלי' כמ"ש הפ"י שהבאתי לעיל משא"כ בגט דנאמן בכת"י נגד אחריני מטעם בידו וממילא גם גוף הגירושין קיימין וגם הוא חשוב שטר לענין קנין דשטר ראי' הוא ולהכי כשר הגט הנכתב בכת"י מש"ה בחליצ' דלית בי' לא הא ולא הא רק מטעם דנאמנות בעי תרי מקשה הרשב"א שפיר דליתני אפי' בלא עדים מטעם בעל שאמר גרשתי דהוי בידיה וכיון דמהני לענין נאמנות מהני ג"כ לענין קיום הדבר כמש"ל ומתרץ שפיר דקייל בגירושין בבעל שאמר גרשתי דחיישי' לה. ובזה א"ש ג"כ הא דבחליצ' בינו לבינ' הוא חליצ' פסולה ופוסלת כמבואר באה"ע סי' קמ"ט וגבי גירושי' וקדושין בינו לבינ' לאו כלום הוא מטעם הנ"ל והשת' הנך תלתא דבר שבערו' חלוקין בטעמן ודינן. ועדיין צריכין אנו למודעי בהא שכתבו הרשב"א והנ"י דחליצ' הוי דבר שבידו מדמ' אותו לבעל שאמר גרשתי דנאמן מטעם בידו ולכאור' לא דמי זה לזה דשאני גירושין דבידו לגרש' בע"כ משא"כ חליצ' דדע' שניהם בעינן דמי' לקידושין דאפי' שניהם מודים שנתקדש' לפני עדים לא מהימנ' אלמא דלא הוי כדבר שבידו. וליישב זה נראה דודאי כששניהם מודים הוי כדבר שבידו דמה להם לשקר הא ביד שניהם לעשות כמו שאומרים רק הטעם שבידו לא מהני רק להתיר ולא נגד לאוסר' בא"א לחייב עלי' מית' כעין שמחלקין התוס' ריש גיטין ד"ה מ"ד אכל עדיות ע"ש. והטעם דבקידושין ס"ד אמרי' מה לי לשקר כחזקה דמי' ולא אתי חזק' ומפקי לחזק' ופירש"י וז"ל ומיהו כל כמה דלא הדר בי' חזק' אין אדם חוטא ולא לו והיינו כמ"ש הפ"י ריש גיטין דחזקה לא שביק היתיר' ואכל איסור' כיון דבידו להתיר משא"כ לאיסור. ואף אם מהימן בדבר שבידו אף לאיסור כגון בנתנסך יינך מ"מ לא מהני ללקות ולסקול ע"ש. ודוקא במקום שהעד העיד לאיסור במקום דלא אתחזק להתיר אתחזק גם ללקות ע"י כמו שפסק הרמב"ם בפט"ז מסנהדר' אבל כשמעיד נגד חזק' אף דמהימן מדאוריית' מ"מ לא מהימן לסקול ע"ש דהא אפי' אב דהימני' רחמנ' אין סוקלין ע"ש קידושי' ס"ג וכ"כ הפ"י בקונטרס אחרון ועמ"ש בס' חוות דעת סי' קפ"ה וסי' קכ"ז. ומש"ה בקידושין כיון דלא מהני נאמנות בדבר שבידו לסקול על ידו לא הוי קיום כלל דבקיום הדבר בקידושי' בנאמנות תלי' כמ"ש חפ"י מש"ה מהני עדים רואין מבחוץ בחליצ' כיון דבחליצ' אין האיסור רק מטעם חומרא דחייש לה כמ"ש הרשב"א והנ"י והא שכתבו התוספות בגיטין דף י"ז דבעל שאמר גרשתי לא מהימן כשהיא מכחישתו. ולכאור' קשה כיון דגירושין בידו הוא ובדבר שבידו הא מהימן בממון אפי' במקום דחב לאחריני אפי' במקום הכחש' ועיקר דבר שבערו' דבר דבר מממון ילפינן אמנם באמת לק"מ דהנה התוס' במכות דף ו' כתבו וז"ל היאך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושי' שנותנים במעמד קרובים ואפי' לר' יוסי דאינו פוסל רק בד"נ מ"מ גיטי' וקידושין לדיני נפשות דמיא ע"ש ולכאורה תמוהים הדברים הא דהתוס' למדו גיטין וקידושין מד"נ הא בקידושין ס"ה מוכה דאפי' שנים לא הי' בעינן רק משום נ"ש דדבר דבר מממון וכיון דעדים שיש ביניהן קא"פ כשר בממון דחב לאחריני אליב' דר' יוסי מה"ת יהי' פסולים בגיטין וקידושי' אבל באמת לק"מ דהש"ס לא איצטריך למילף ג"ש דדבר דבר רק במקום ששניהם מודים דבמקום הודא' ע"א נאמן בכל איסורין ואתחזק ג"כ ללקות ע"י כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהד' ומלקות הוי כד"נ ומש"ה בעי ג"ש דדבר דבר שלא נדמי' קידושי' לאיסור' אבל במקום הכחש' דמקר' אחר נפק' דלא יקום ע"א באיש בעינן שני עדים הכשרים בד"נ כיון דבא לידי נפשות: ובזה יש ליישב קושיות הב"ש באה"ע סי' מ"ב סק"ח על המקדש בע"א חוששין לקידושי' דא"כ למה פסול בצירוף קא"פ ע"ש ולפמ"ש לא קשה כלל דבמקום הודאה כיון דיליף דבר דבר מממון במקום הודאה מה"ת לן למיפסל בצירוף קא"פ. ועתה נבוא לנידון דידן כיון שכבר הוכחנו שכל מה שכשר בד"מ מהני ג"כ לענין קיום בגיטין וקדושין והנ' בר"ה כ"ו ובמכות י"ב יליף מקרא בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאין נעשין דיינים מקרא דוהצילו העדה אבל אי לאו קרא נעשין דיינים. וקשה ל"ל קרא הא כתבו התוס' בב"ק צ' הטעם דאין עד נעשה דיין. וצ"ל דדוקא כשראו בלילה דנעשו עדים והדר דייני' שייך לומר הטעם שכתבו התו' כיון דעל עדותן לאו בני הזמ' נינהו אבל כשראו ביום דמעיקרא דיינים הן ומטעם לא תהא שמיעה וכו' וכיון דמשעת שמיע' ודאי דא"צ שירדו בני הזמה דהא דיינים א"צ לידע באיזה יום כמו עדים דדיינים לאו בני הזמה הן כלל כמ"ש התשב"ץ סי' א'. ואפילו אי נימא דנפסלו הדיינים כשמזימין אותן על ראייתן מ"מ ודאי דאין נענשים כדין זוממים רק כדין גזלנים ורוצחים. ולפ"ז נראה בהך דג' שנכנסו לבקר החולה דרצו עושים דין בב"ב דף קי"ד דאם היו ד' וביניהם קא"פ דיכולים לעשות דין למאן דס"ל דלא שייך בדיינים נמצא אחד מהן קא"פ. ואפילו למ"ד דשייך גם בדיינים נמצא קא"פ מ"מ נראה ברור בסנהדרין שראו טריפה שהרג הנפש שנהרג כמבואר בסנהד' ע"ח דאם הי' אצלם קא"פ שלא הי' מכלל סנהדרין ומתכוין להעיד והתר' בו נראה דאין מבטל להדיינים דהדיינים לאו מטעם עדים דנין דהא עדות שאאי"ל הן דהא א"צ לידע באתה יום ובאיזה שעה ראו רק שהם דנין על ראייתם מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה ודאי דאין עדים פסולים מבטלים לדיינין דמאי שייכות דעדים לדיינים שהעדים יבטלו להדיינים וזה פשוט וא"צ לראי'. ולפי"ז נראה דה"ה בג' שנכנסו לבקר החולה דרצו עושין דין שאם היו ד' וג' לא נתכוונו להעיד והרביעי נתכוין להעיד והי' קא"פ שאותם הג' אם רוצין עושין דין ונעשין דיינין ואין הקא"פ שמתכוין להעיד פוסלן דאין עד פסול פוסל לדיינים כמש"ל מטעם דהדיינים דלא יהא שמיע' גדולה מראיה דנין וכיון דבשמיע' אין הקא"פ פוסל אותן ה"ה אם דני' מטעם ראיה. אמנם אין ללמוד מזה לשאר דיני ממונות דדוקא בקידוש החודש שיכולי' להיות דייני' בלי ריצוי שום אדם וכן בג' שנכנסו לבקר החול' שהתור' עשאן דיינים בע"כ של המלוה כמ"ש התוס' בב"ב דף קי"ד בד"ה אורע' כל הפרש' ע"ש. אבל בשאר ד"מ שצריך ריצוי הבעלי דינים שיהיו דיינים כמבואר בסנהדרין כ"ט דאפילו כנפינהו אין כותבים עד שאמר הוו עלי דייני ודאי דהקא"פ פוסל אותן דאין יכולי' לומר דיינים אנן בע"כ של הבע"ד. וכ"כ בתשו' נודע ביהודה חלק אה"ע סי' נ"א ע"ש אמנם נראה דאם הבע"ד קיבלו אותם מרצונם אח"כ שיהיו אותן שראו דייני' עליהם כיון דלא שייך בהו אין עד נעשה דיין מטעם דלא יהיה שמיעה גדולה מראיה כמבואר בח"מ סי' י"ב וכיון דע"כ צריך לומר שאין דנים מטעם עדות רק מטעם דיינים שבודאי לא צריך בהו שום דיני עדות כגון שיהי' עדות שאאי"ל ושאר דיני עדות מה"ת יהיה קא"פ פוסלת וזה ברור ולא יחולק בזה כ"א המתעקש ואינו מודה על האמת. והשתא נבוא לנ"ד כיון שכ' בתשו' נ"ב שם דקדושין וגיטין כשהן ג' יכולים לעשות דין מעצמם ודין דיינים עליהם כמו בקידוש החודש וג' שנכנסו לבקר החול' כיון דקדושין וגיטין ושאר מילתא דאיסורא א"צ ריצוי הבע"ד שיהיו דיינים ויכולים להיות דיינים מעצמם ורצו עושים דין על ראייתם. ולזה נ"ל דסנהדרין שראו בא' שקידש אשה ובא אחר שהיה טריפה ואנסה בפניהם דסוקלי' אפי' עמד קא"פ ביניהן ונתכוין הקא"פ להעיד דהסנהד' מטעם דיינין דנין ואין קא"פ פוסל דינו כמש"ל. וגם לא שייך בזה לפוטרו מכח קרא דוהצילו העדה המבואר במכות י"ב כיון שהיה טריפה כמבואר בסנהדרין פ"ח ואין לפוטרו מטעם קידושין בלא עדים כיון שהקא"פ שנתכוין להעיד פוסל להעדים ואין לקדושין קיום בלא עדים דזה אינו דכל שהקדושין נעשים בפני אנשים שנאמנים בממון דחב לאחריני מהני בקדושין לענין קיום הדבר וכיון דאם היו בממון נאמנים להוציא מטעם דהיו דנין מטעם דיינים במקום שיכולים להיות דיינים בלא ריצוי הבע"ד מהני ג"כ בקידושין כמש"ל. ומעתה נבוא לנ"ד דנראה דגם בגיטין כשהיה ג' שרצו עושין דין ונעשין דיינים אין הקא"פ פוסל אותם וכ"כ התשב"ץ סי' א' בהדיא וז"ל והאידנא דתיקנו רבוותא קריעת הגט וכו' שכיון שעשו לה מעשה ב"ד דהיינו קריעת הגט וכו' לפי דעת' כבר נגמר עניינ' בב"ד וכו' ומעתה יש לומר שאשה זו הוחזק' גרושה ע"פ ב"ד שקריעת הגט מעשה ב"ד הוא ולא מעשה עדים שהרי קודם שריפה היה צריך שיתקיים בחותמיו וכו' וא"ת מי החזיקם דיינים וכי נאמנים לומר דיינים אנו הא ליתא שהדיינים עצמן נאמנים וכו'. וא"ת היאך אפשר לומר דליהוי עדי הגט דיינים הא אין עד נעשה דיין הא נמי ליתא דכי אמרינן אין עד נעשה דיין היינו כשהעיד בב"ד או שראו בלילה כו' דאמרי' ג' שנכנסו לבקר החולה וכו'. ואף להרמב"ן בטעם שרצו עושין דין דהוי כהודאת ב"ד וה"נ יכולים ג"כ להיות דיינים שהרי הודה זה לזה שנתגרשה ואף דבעל שאמר גירשתי אינו נאמן היינו שאין הגט יוצא מת"י בנידון זה דנין ע"פ טענותיהם שהיא טוענת נתגרשתי בגט זה והוא מודה לה דנאמן וכיון שכן ע"מ אלו שבאין להתיר אשה זו במה שראו או שהודו בפניהם יכולים הן עצמם לעשות דיינים ומעשיהם הוא מעשה ב"ד וכו' ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ש"צ וסי' תי"ג וז"ל דהב"ד יכולים לעשות מעשה ב"ד על הגט מטעם דלא יהיה שמיעה גדולה מראיה דלא מפלגינ' בינייהו לעדות החודש ואפי' למאן דס"ל דבעי' הגדה בד"מ מ"מ הא איכא הודאת הגירושי' מבעל שאמר גירשתי ע"ש שהאריך הרבה ואין להתעקש ולומר דלא אמרינן דרצו עושים דין ולומר דייני אנחנו רק במקום שצריך ב"ד כגון בקידוש החודש או בחליצה אבל במקום שא"צ ב"ד אין יכולין לעשות עצמן לדייני' דהא ליתא דהא בשלש' שנכנסו לבקר החול' ג"כ א"צ ב"ד דהא רצו נעשין עדים. וכן מוכח מהתשב"ץ והריב"ש ותשו' נודע ביהודה הנ"ל. וכן אין להתעקש ולומר דהא אנן לאו מומחין אנן דהא שליחותייהו דקמאי עבדינן במידי דשכיח כמו בגיטין דהא מעשין אגיטין וכן מוכח מתשו' לחם רב סי' כ"ו באשה שנתקדשה בפני עשרה ונתייחדו לעדות שלו פסולין שכ' שלא נתבטלו העדות הכשרי' דאתיין למיחזי ע"י הפסולין שנתייחדו לעדות. ומדברי הפוסקים עש"ך סי' ל"ו מוכח להיפוך. ולפמ"ש א"ש דקידושין שאני שיכולין לעשות עצמן לב"ד בלא ריצוי הבע"ד. ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' בשבועות ל"ה דקתני או שהי' אחד מהן קא"פ פטורין ותמהו התוס' כבר שמענו זה שאין נוהג אלא בראויין להגיד ותירצו דקמ"ל באם היו שלשה וכו'. ועדיין תימה הא מתני' היא דקא"פ מבטל כל העדות ולמ"ש ניח' דמיירי במקום שיכולין לעשות דין כגון בג' שנכנסו לבקר החולה ומ"מ פטורים שאין זה בגדר שבועת העדות. ולפ"ז נראה בנ"ד כיון שמקבצין עשרה אנשים במקום ישיבת ב"ד ועושין מעשה ב"ד בקריעת הגט כמ"ש התשב"ץ אין הקא"פ פוסלן רק שישבו שלשה מהן ויעשו מעשה ב"ד שנתגרשה אשה זו ומכ"ש לפמ"ש דבגט א"צ עדות מטעם דבר שבערוה רק מטעם דלא חשיב שטר בלא ע"ח וע"מ. ועוד יש לצדד היתר דהא שאר הרואים לא ידעו בקורבתן של אלו העדים. ובתומי' כתב דבשלא הכירו בקורבתן בעינן דוק' שיגידו בב"ד לכ"ע והכא לא הי' הגדה בבי"ד אף שחתמו על הגט ל"ש לומר דהוי כנחקרה רק בעדות כשרים ולא בפסולים וכמ"ש הט"ז בסי' מ"ה. וגם דעת התוס' והרא"ש דבכ"מ אין קא"פ פוסל כ"א בדאיכ' תרתי ראיה והגדה וכאן לא הי' הגדה בב"ד כנ"ל וגם הרבה פוסקים סבירא להו דקרובי אם ואישות לא הוי רק דרבנן ובפסול דרבנן אם ניסת לא תצא. ואף שיש לחלק בין גט שפסול מדרבנן ובין מגרש בפסולי עדות דרבנן מ"מ כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך להקל. ומה גם שבנידון דידן אינו רק מילתא דרבנן כיון שגירשה הראשון אחר הנשואין כשנתודע תיכף בגט כשר ואין בו רק קנס דרבנן שתצא מזה ומזה. ומכל הלין טעמים שכתבתי יש לסמוך להקל. מ"מ הנלע"ד כתבתי:

עדים רבים. דכתיב ע"פ שנים או ע"פ ג' מקיש ג' לשנים מה ב' נמצא א' קא"פ עדותו בטלה אף ג' ואפילו ק' דכתיב עדים. ש"ס:

עדותן בטלה. היינו כשראו כא' דנעשה צירוף אבל אם לא ראו כא' עדותן קיימת ש"ך) (וע"ב סק"א דאפילו אם נעשה פסול בין ראייה להגדה נתבטל לדיעה זו אכן לדעת רי"ף בסעיף ב' דמכשיר בלא הכיר שהוא פסול כשר בזה) (ועע"ב דאשה וקטן ועכו"ם אין להם דין קא"פ לענין זה:

אומרין להם. משמע דאין שואלים רק לפסולין סמ"ע. והש"ך כתב דגם לכשרים שואלים והיינו דאם לא נתכונו כולם להעיד הרי דינא דהו"ל נמצא קא"פ דעדות כולם בטל כיון שהכשרי' והפסולי' לא נתכונו תרוייהו כי הדדי נינהו ועדותן בטילה וע"ב סק"א דאף הש"ך מודה דבאם כולם נתכונו להעיד נתבטל העדות אפילו לא העידו הפסולים בב"ד מ"מ באם לא נתכוונו כולם לא נתבטל העדות אם לא כשהעידו הפסולים בלבד אבל העידו הכשרים ולא העידו הפסולים אף להש"ך כשר ולענין הלכה אין לפסול בלא נתכוונו כולם רק כשהעידו הכשרים והפסולים בתכ"ד.) (והא דשואלין דוקא בנמצא קא"פ אבל בכולן כשרים והעידו בתכ"ד והוכחשו או הוזמו מקצתן וראו כאחד אין שואלין אותן יאמרינן מסתמא לכולן באו להעיד ונתבטל כל העדות וע"ב סק"א. ובקא"פ ונתכונו הכשרים ולא נתכונו הפסולים אפי' העידו תכ"ד כשר כיון דלא היה צירופן שוה ש"ך דלא כסמ"ע:

להעיד באתי. ולדיעה זו אף שסובר דאף בראיה לחוד מיפסל אף שלא העיד בב"ד מ"מ בא לב"ד בעי' דכל שלא בא לב"ד כלל ודאי דלמיחזי אתי אם לא שגילה דעתו בשעת ראיה דלאסהודי אתי כגון שהתרה בו וכיוצא וע"ב ס"ק ב'. ודוקא כשיודע בעדים כשרים שהפסולים היו שם בשעת ראיה אז אמרי' מסתמא להעיד באו אם לא שאומרים שבאו רק לראות אבל אם א"י כלל שהיו בשעת ראיה קרובים אין הקרובים נאמנים לומר שהיו שם בשעת ראיה לבטל העדות) (וע"ב סק"ג דאם כשר א' מאותו העדות שמעידין על ההלואה מעיד שראה הפסולין בשעת מעשה ונתבטל עדות כל העדות נתבטל אפי' בהרבה עדים:

אם נמצא באלו. ואם הוזמו הפסולין והרי ידוע שלא היו הפסולין בשעת ראיה לא נתבטל העדות הכשרים) (וע"ב סק"ד דמיירי ע"כ שכשר מהעדים שראו ההלואה העיד שראה הפסולים בשעת ראיית העדות דנאמן לבטל כל העדות כמש"ל מש"ה אם הוזמו הפסולין לא נתבטל העדות אבל אם ב' כשרים העידו שראו הפסולים אז אף שהוזמו הפסולין א"מ ממון מיד הנתבע ועדיף אפי' מתרי ותרי ואפי' תפיסה לא מהני ואם אין ידוע כלל אם הפסולים היו שם אפי' לא הוזמו הפסולים לא נתבטל העדות וע"ב:

אפי' לא ידעו היינו לדעת הי"א אבל לדיעה קמייתא בעי' שידע הכשר בפסול והש"ך כתב זה לכ"ע וכוונתו שא"צ שידעו כל הכשרים רק אפי' אחד מהכשרים ראה הפסול וידע ממנו נתבטל העדות דלא בעינן רק שקצתן רואין זא"ז עיקר) (וע"ב בסוף הסי' בתשו' שהעליתי דבדייני' וכן בעידי גו"ק ועדי צוואה שהיו ג' כשרים ונמצא קא"פ השלשה כשרים יכולין לכתוב ולעשות דין ע"פ ראייתם ונאמנים אפי' מפי כתבם:

זוכרין העדות. ע"ל סי' מ"ה באורך:

וב"ד יכתבו. אבל לא העדות דכבר עשו שליחותן ועסי' מ"ה:

עד פסול היינו א' מבני העיר שהוא נוגע ולפי התקנה שכ' הרב בס"ס ל"ז אפי' כולם בני העיר כשרים העיד ש"ך:

דאלו לא נתכוונו. הלשון אין מדוקדק דאפי' נתכוונו מ"מ כיון שהפסול הוא מטעם נוגע אינו בכלל קא"פ דנוגע הוא בגדר בע"ד ולא בגדר עדות ול"ש לומר בזה עדות שבטלה מקצתה דאינן בגדר עדות כלל ש"ך:

הזמין. לא הזמינם בשם רק שאמר ב' מכם כוונתו על הכשרים אבל אם הזמין סאה ואמר אתם עדי פסולו ל"ד למכריז בחרם דהוא בשעת הגדה משא"כ בהזמין בשעת ראיה:

אפי' נתכוונו להעיד. דעת הש"ך דכל ההולכים לחוץ מסתמא אינן מתכונין להעיד ומ"מ נכון להזמין עדים בשעת קדושין:

כשאדם צריך לעדות ומצוה וכו'. והיינו אפי' להמחבר בצירוף ראיה לחוד פוסל כשנתכוין מ"מ בבא לב"ד בעינן משא"כ כשבא לקבל הכרוז מב"ד אין ראיה מקמת שבא שנתכוין להעיד ואמרי' מסתמא שלא נתכוין להעיד:

ומחייבו שבועה. ואם נשארו שנים מחייבין ממון:

ונאמן. דוקא שאו' מעצמו אבל אין הב"ד שואלין אותו סמ"ע. והש"ך השיג דמסתמא כשאינו לפנינו אמרי' שלא הכיר וכשהוא לפנינו שואלין אותי:

אם הוא רגיל. היינו בפסול קורבה שבין העדים אבל בפסול רשעות וכן פסול קורבה שבין העדים לבעל דין י"ל אפשר שלא הכיר. ש"ך ואו"ת:

כיון שהעיד הפסול. היינו לדעת הי"א אבל לדעה קמייתא אפי' לא העיד בב"ד ש"ך ובתומים כ' דהרמ"א כ' זה לכ"ע:

קרוב או פסול. עיין בתשו' נ"ב תניינא חלק אה"ע סימן ע"ו שהביא בשם תשובת ב"י בדיני קדושין סי' יו"ד שפסק שם גאון אחד והב"י הסכים עמו דהא דקיימא לן נמצא א' קא"פ עדות כולם בטלה הוא דוקא בפסול מן התורה אבל בפסול מדרבנן לא אלים פסולו לפסול הכשר שעמו ע"ש. גם בכנה"ג סי' זה הגה"ט אות ד' כ"כ בשם רבינו ב"י בתשובה סי' כ"ד דאם היה פיסולו מדברי סופרים תתקיי' העדות בשאר ע"ש אכן בתומים סוס"ק י"א הזכיר דברי כנה"ג אלו וכתב עליו וז"ל ואני חפשתי ולא מצאתי בתשובה לב"י דבר כזה ולא מה דכוותיה רק מה שפלפל שם אי היה פוסל דרבנן ולא נתבטל שאר עדות היינו דלא היה לו הכרזה ואף הוא אינו פסול אבל בהיה הכרזה ודאי דמבטל כל העדות וראיה מדברי הריטב"א פ"ב דקדושין דנסתפק בנוטל שכר להעיד דאמרו חז"ל דעדותו בטל אי מבטל כל העדות שהיה בצירופו והעלה דלא הואיל ואינו פסול גמור הא אילו היה פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות וכן הנכון וברור לדינא בלי פקפוק עכ"ל (וצ"ע בתשו' ב"י שם כי רחוק מאד ששני גדולי עולם הכנה"ג והנו"ב ז"ל יעתיקו בשמו דבר שאינו שם) . וע' עוד בנו"ב שם כמה דינים השייכים לסי' זה והובא קצת בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב סק"ט. ועיין עוד בנו"ב קמא סי' מ"ה ובתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ה בענין אי גם בעדות אשה אמרי' בטלה כל העדות היכא שנמצא אחד מהעדים פסול מחמת רשעו שהוא פסול גם לעדות אשה כמ"ש באה"ע סי' י"ז ס"ג ע"ש והבאתי דבריהם בפ"ת שם סק"כ:

כל מי שאמר להעיד כו'. עש"ך סק"ד מה שתמה על הד"מ וסמ"ע ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' כ"ה שהביא דבספר עטרת צבי כתב ליישב תמיהת הש"ך ע"פ דברי הר"ן והוא ז"ל תמה עליו שלמד פי' זר בדברי הר"ן ע"ש:

ואם היו כל העדים כשרים כו'. וא' שלא נתכוון כו'. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג ס"ס כ"ה שתמה שהוא נגד ש"ס ותו' ישנים בכריתות י"ב ע"ב ע"ש ועי' בס' בית מאיר לאה"ע סי' מ"ב ס"ד שנדחק ליישב ע"ש וע' בתשו' חתם סופר אה"ע ס"ס ק' שכ' ג"כ ליישב ומחלק שם בין אם באו בזמן מועט או באו לזמן מרובה אחר המעשה עש"ה והובא קצת בפ"ת לאה"ע שם ס"ק י"א וע' בטורי אבן ר"ה דף כ"ד ע"א ד"ה אימור כוביתא בעלמא ועי' בספר שער משפט סי' צ"ב סק"א מ"ש בזה:

וי"א שאפי' כו' ע' בתשו' כנ"י סי' פ"ח מ"ש בזה:

אא"כ בא לב"ד והעיד. עי' בספר דברי חיים דיני עדות סי' ט"ו שנסתפק באם הקרוב מודה שכוון לכך להעיד ביחד כדי שיתבטל העדות ויפטר הלוה אי חייב לשלם למלוה מטעם גרמי עש"ה:

דתרתי בעי' כו'. עש"ך סק"ח שכ' להכריע כדיעה ראשונה ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' י"ד (השני) אודות שנים שבאו לדין ונתחייב א' מהן שבועת היסת והביא כמה עדים שהעידו בבית דין כדבריו ונודע אח"כ שהאחד מהעדים הי' קרובו אי אמרינן שנתקיים העדות בשאר בפרט לאפטורי משבועה דסגי בעד אחד או עדות כולן בטלה. והאריך הרבה בענין זה וכ' שם דמ"ש הש"ך להכריע כדברי רש"י ורשב"ם ורמב"ם דסגי בראיה לחוד אין ראיות הש"ך מכריעות נגד רוב גדולי הפוסקים ואדרבה יש להביא ראיה לדעת תוספות והרא"ש כו' וגם במ"ש הש"ך סק"ג לדקדק מלשון הרמב"ם דה"ה אם כולם לא כיונו להעיד ג"כ עדותן בטילה והשיג על הלח"מ שכ' בדעת הרמב"ם דאם כולם למיחזי אתו תתקיים העדות בשאר כ' הוא ז"ל דאדרבה דברי הש"ך תמוהים הרבה והם נגד דעת כל הפוסקים כו' וגם במה שהשיג הש"ך סק"י על מהר"ם אלשקר שכ' שאם העידו יחד בב"ד אף שמתחלה לא כיוונו להעיד עכ"ז נפסלו בקרוב או פסול והשיג עליו הש"ך דאדרבה בהא לכ"ע לא מיפסל והביא מד' הרמב"ן והרשב"א והר"ן שכתבו כן כתב הוא ז"ל דאין מדבריהם ראיה כלל דהם כתבו זה לדעת הסוברים דתרתי בעינן כו' ולבסוף כ' וז"ל עתה נבא לנידון הנשאל דאם העדים שהעידו לא נזדמנו יחד מתחלה לשם עדות רק שבאו לב"ד והעידו על ענין הידוע להם אין הגדתן בב"ד פוסלת הכשרים לדעת רוב הפוסקים שהסכימו דתרתי בעינן ראיה והגדה ואף לדעת הסוברים דבראיה לחוד מיפסלי כל שכיוונו להעיד ונצרף לזה דה"ה הגדה יחד בב"ד וכדברי מהר"ם אלשקר אף שלא כיוונו יחד מתחלה להעיד כלל נראה ברור דהיינו דוקא אם העידו יחד תוך כדי דיבור כיון דעיקר עשייתן עדותן אחד וצירופן הוא על פי הגדתן בבית דין בודאי בעינן שיעידו כאחת או בתכ"ד דאם לא כן במה יצטרפו אבל אם העידו בזה אחר זה וכ"ש אם לא ידעו האחרים בפסול הקרוב או פסול ודאי אין עדות הכשרים מתבטלת בשבילו וכדעת הרי"ף ודעימיה שהסכימו הרבה מהפוסקים לדעתו ועוד יש מקום בזה לומר כיון דעיקר העדות בנ"ד אינו רק במלתא דרבנן לאפטורי מהיסת אפשר דלא אמרי' בזה לבטל הכשרים בשביל הקרוב או פסול דהא גם לענין עד נעשה דיין (לעיל סי' ז' ס"ה) קיימא לן בדרבנן דנעשה דיין כמו בקיום שטרות אף לאפוקי ממונא וכ"ש שי"ל כן בהך דנמצא אחד קרוב או פסול לענין פטור משבועת היסת עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ל"ה ס"ד סק"ד ובמ"ש לקמן סי' פ"ז ס"ו סק"ה:

יכולין לחזור. עבה"ט שכ' ודוקא כו' אבל כו' וע' בתשו' רע"א זצ"ל סי' קע"ט כתב שם שהוא מסופק במודה במקצת ובאו ג' עדים שחייב הכל ואחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה די"ל דמ"מ חייב לשלם הכל ויש בזה דין מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהבית דין אין מניחין לו לישבע דמיד יבואו ב' עדים הכשרים ויעידו שנשבע לשקר ויפסלוהו ע"ש מבואר דאם נשבע יכולין הכשרים לחזור ולהעיד לבדן והיינו כיון שאין מעידין על אותו דבר בעצמו שכבר העידו לחייבו ממון רק שיעידו לפוסלו וצ"ע:

דאלו לא נתכוונו. עבה"ט שכ' לשון זה מגומגם דאפי' מתכוין להעיד אינו פסול כיון דהוא הבע"ד עצמו ובש"ך מסיים וכ"ה בריב"ש שם דאין בע"ד פוסל כיון דאינו ראוי להעיד כלל כו' ובגש"ע דהגאון מהר"מ בעל תפל"מ נ"ב וז"ל נ"ל דהתם איירי כשמעיד או חותם לטובתו דומיא דהרוג אבל מור"ם איירי כשחתם ומעיד לחובתו דאז לא הוי בע"ד מכח ממונו כדאיתא בפלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו לא אמרי' עי' בהרא"ש פירוש הראב"ד שם עכ"ל:

ואם הזמין התובע כו'. כ' בספר שער משפט עי' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ג תשובה מהגאון מוה"ר אברהם עפשטיין ז"ל שמאריך להוכיח דאף עדות הכשרים שלא ייחד נמי אינן מתבטלין בשביל הפסולים ואם עידי היחוד ליתנייהו קמן מהני עדות הכשרים שלא ייחד והוכיח כן מסימן ע' סעיף ד' וע"ש:

ואין הרחוק יודע. עי' בתשו' כנ"י סי' פ"ח:

[ש"ך אות ג] כשהי' בהן קרוב חותכין הדין וכו'. נ"ב ע' תשו' פנים מאירות ח"ג סי' כ"ג ובטורי אבן ר"ה כ"ד ע"א ד"ה אימא כוביתא ובבית מאיר סי' מ"א ס"ד:

[ש"ך בא"ד] דעת הרמב"ם והמחבר ודו"ק. נ"ב ע' תשו' לחם רב סי' כ"ו:

[ש"ך אות טו] וכ' עוד בריב"ש. נ"ב במ"ל כ' בשם הריטב"א פ"ב דקידושין דבנוטל שכר להעיד אפשר דאין העדים הכשרים נפסלים מפני צירופם:

[ש"ך סוף אות כא] דשנא ושנא דמה בכך. נ"ב וכן הסכי' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' י"ח:

עדים רבים שראו עדותן כאחד דוקא וכמ"ש לקמן סק"ט:

אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד כו' משמע דה"ק אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר שנתכוונו להעיד וכמ"ש בס"ק שאח"ז:

אומרי' להם ב"ד כו'. כתב בסמ"ע דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דמיד שבאו כת א' לפני ב"ד להעיד אפי' קודם שידעו שנמצא ביניהם קרוב או פסול שואלין לכולן לראות באתם מתחלה או להעיד ועושין כן מפני שאם ימתינו עד שיודע שיש ביניהם קרוב או פסול יש לחוש לרמאות שיכוונו לומר להעיד כיוונו כשיהי' לטובת הבע"ד שהוא קרוב שלהן או איפכא אבל מלשון רש"י והטור משמע דאין שואלים אלא להקרובים או פסולי' וכל זמן שלא נודע שיש ביניהם קרוב או פסול אין כאן שאלה וכן נלע"ד עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובי' או פסולים הן עד שימצא שהן כן עכ"ל ולפענ"ד דגם הרמב"ם והמחבר מיירי כשנודע שיש בהן קרוב או פסול שהרי אלעיל אעדים רבים שנמצא אחד מהן קרו' או פסול קאי וכתבו וכיצד בודקין הדבר אומרים להם כו' ומ"ש הרמב"ם והמחבר אומרים להם דמשמע ששואלין לכולן כו' אינו מפני חשש שכ' הסמ"ע דא"כ אכתי איכ' למיחש להכי אלא ודאי לא חיישי' להא אלא ה"פ דס"ל דבעינן שתתקיים העדות בשאר שנתכוונו להעיד דוק' דכיון דבקרוב ופסול שבא לראות אין פוסלין שאר העדות א"כ ע"כ כיון שלא באו אלא לראות לא חשיבי עדות א"כ גם הכשרי' שבאו לראו' לא חשוב עדות ואין חותכין הדין על פיהם דלא מסתבר לומר דקרובים שבאו לראות לא יחשבו עדות וכשרי' יחשבו לעדות אלא ודאי אמרי' כל מי שבא לראות לא חשיב עד וכל מי שבא להעיד חשיב עד והיינו שכ' הרמב"ם והמחבר מיד אח"כ בד"א כשהי' בהן קרוב או פסול אבל אם היו כולם כשרי' א' שנתכוין להעיד וא' שלא נתכווין להעיד כו' חותכין הדין ע"פ עדותו כו' הרי בהדיא דר"ל בד"א דאין חותכין הדין ע"פ עדות הכשרי' שלא נתכוונו להעיד אלא בשהי' בהן קרוב או פסול והלכך כיון שאין חותכין הדין ע"פ הקרוב ופסול כשלא נתכוין להעיד אין חותכין הדין גם ע"פ עדות הכשרים אבל אם כולם כשרים חותכין הדין גם ע"פ אותם שלא נתכוונו להעיד וכן מבואר יותר בלשון הרמב"ם עצמו פ"ה מה' עדות דין ה' שכ' וז"ל אומרי' להם להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לראות מפרישי' אותו וכל מי שאומר להעיד מפרישי' אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה בד"א בשהי' בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד או שלא נתכווין להעיד חותכין הדין על פיו עכ"ל ומה צריך לומר מפרישי' אותו כו' הל"ל בקצרה אם הקרוב אומר שנתכוון להעיד פוסל ואם לאו אינו פוסל ומה צורך להפריש כתות כתות אלא ודאי ר"ל כל מי שאומר לראות מפרישי' אותו ששוב לא מיחשב עד אף אם הוא כשר ואהא קאי בד"א כו' כדפי' ומשמע ליה להרמב"ם הכי מדקאמר בש"ס היכי אמרי' להו ל' רבים משמע דאכולן קאי ולא אקרוב ופסול לבדו וכן מדקאמר בתר הכי אי אמרי לאסהודי אתי נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואי דשיילינן לקרוב ופסול לבדו הכי הל"ל ואי אמרי לאסהודי אתי עדותן בטלה אלא ודאי דאין שואלין לקרוב או פסול לבד דאף אם יאמרו למיחזי אתו דילמא גם הכשרי' יאמרו למיחזי ולא יועיל עדותן אלא אמרי' להו לכולן למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהן קרוב או פסול באותן דלאסהודי אתו עדותן בטלה ואי אמרי למיחזי אתו ונמצא בהן קרוב או פסול מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש אלא תתקיים העדות בשאר שהתרו בו לאסהודי וכדקתני במתני':

ודברי הטור מגומגמי' בעיני דבתחלת דבריו בלשון הרמב"ם כתב בודקי' אותם כו' אותו שאומר שבא להעיד פוסל כל העדות ואותו שבא לראות אינו פוסל כו' משמע דשואלים לקרובי' ופסולי' לבד כו' והא ודאי ליתא בדעת הרמב"ם וכמו שכתבתי ועוד דהא כתב עלה הרמב"ם ומייתי ליה הטור גופיה בד"א בשיש בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרי' בין אותם שכוונו להעיד בין אותם שלא כוונו להעיד חותכים הדין על פיהם כו' משמע להדיא דברישא אין חותכים הדין כלל ע"פ עדות הכשרי' שלא כוונו להעיד אף שקרובי' לא כוונו להעיד דאל"כ מאי אריא כולם כשרי' אפי' מקצתן כשרים נמי והכי הל"ל בד"א בשהקרוב או פסול כוון להעיד אבל לא כוון להעיד חותכי' הדין ע"פ הכשרי' בין שכוונו להעיד או לא כוונו להעיד ועוד דמאי קמ"ל דבכולם כשרים חותכים הדין ע"פ הכשרי' שלא כוונו להעיד פשיטא ומאי בעי הכא ועוד דהא כבר נלמד זה מכח כ"ש אי תימא דהכשרי' שלא נתכוונו להעיד חותכי' הדין על פיהם אף שיש בהם קרובים שלא נתכוונו להעיד אלא ודאי דמעיקרא קאמר דאין חותכין הדין ע"פ הכשרי' שלא כוונו להעיד אף שהקרוב לא כוון להעיד וקאמר השתא דלא תימא דבלא כיון להעיד לא הוי עד כלל אלא בד"א בשהי' בהן קרוב או פסול אז אמרי' דאין חותכי' הדין רק ע"פ הכשרי' שכוונו להעיד אבל אם כולם כשרי' כו' חותכין הדין גם ע"פ אותן שלא כיוונו להעיד גם בס' לחם משנה פ"ה מה' עדות נראה שהבין בדעת הרמב"ם דאם כולם למיחזי אתו תתקיים העדות בשאר ולא ירד למכוון אנא נ"ל ברור דעת הרמב"ם והמחבר כדפי' ודו"ק:

מיהו מפירש"י שפי' היכי אמרי' להו לקרוב או פסול למיבדקינהו כו' לא משמע כן ולא יפה עשה בכסף משנה שכ' על דברי הרמב"ם דברי רש"י ע"ש ואולי י"ל דלהכי פירש"י לקרוב או פסול משום דכשרי' מסתמא עשו התראה וא"כ כשיאמרו שעשו התראה תו לא צריך למבדקינהו אבל קרוב או פסול דלא עשו התראה היכא אמרי' להו למיבדקינהו אם לעדות נתכוונו ודו"ק:

כל מי שאומר להעיד באתי כו'. כ' בד"מ וסמ"ע בשם תשובת רשב"א סי' אלף קפ"ט דאם הראו בעצמם בשעת ראיה שכוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן עכ"ל ולחנם כתבו כן בשם תשובת רשב"א שהוא משנה ערוכה ואימתי בזמן שהתרו בהן כו' וכן הוא בפירש"י ושאר מפרשי' גם לא ה"ל להביא דין זה דהתראה לא שייכא רק בדיני נפשות וד"נ לא שייכא האידנא:

שאומר להעיד באתי כו'. כתבו התוס' פ"ק דמכות וז"ל קשה דא"כ לא יהרג שום אדם לעולם דהקרובי' יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן ופי' רבינו חיים כהן דאמרי' לעדים כשרי' לאסהודי אתיתו עם הפסולי' או למיחזי אתיתו בלא הפסולים כו' עכ"ל ולא נהירא לי אלא נראה כפירש"י דאמרי' להו לקרוב ופסול וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש והרמב"ם והטור והמחבר ושאר כל הפוסקי' אלא דהיינו דוקא כשאנו יודעי' שקרובי' ופסולי' היו שם בשעת ראית מעשה והלכך כיון דנצטרפו לעדות בשעת ראי' נאמנים ג"כ בזה שכוונו להעיד אבל אם אין ידוע שהיו שם ויבואו קרובים ויאמרו היינו ג"כ שם ולאסהודי אתינן לאו כל כמינייהו וא"כ לא קשיא דלא יהרג שום אדם לעולם דאדרבה מן הסתם יהרג עד שיתברר שהיו קרובי' שם כן נ"ל:

אם נמצא באלו כו' עדותן בטלה פי' אפי' לא העיד כלל עכ"ל סמ"ע ואמת כן משמע מדעת הרמב"ם בעל סברא זו ועוד משמע כן יותר למעיין ברמב"ם עצמו ע"ש והיינו כפי' רש"י ורשב"ם ומ"ש הב"ח וז"ל גם לא כפי' ב"י דדעת רמב"ם כפי' רשב"ם ופי' רש"י כו' לא דק דיפה כוון הב"י בזה דדעת רמב"ם כפירוש רשב"ם ורש"י לענין דבכוונו להעיד מתחלה לבד עדותן בטלה אף דלא העידו בב"ד אח"כ ולאפוקי התוס' ודו"ק ועמ"ש לקמן בס"ק ח':

וכתב הטור דהרמ"ה הוסיף וכתב דה"ה איפכא כשהעיד עמהן תוך כדי דבור אע"פ שמתחלה לא בא אלא לראות ואפי' לא ראו כאחד עדותן בטלה דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ומביאו הסמ"ע ס"ק ד'. וקשה לי על דברי הרמ"ה דהא אפילו בעדים זוממין קתני מתני' מיד בתר הכי היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ואין מקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות והא מתני' בהעידו תוך כדי דבור איירי וכדפריש רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דבור א"כ סיפא מיירי דומיא דרישא אלמא דאפי' בהעידו תוך כ"ד בעינן שיראו כא' ואולי ס"ל להרמ"ה דעדים זוממין שאני אבל לא נהירא לחלק אלא נראה עיקר כדמשמע משאר הפוסקים דכאן אין חילוק בין העידו תוך כ"ד או לא ובכל ענין בעינן שיראו כא' וכוונו להעיד וכמ"ש לקמן וכן מוכח מתוס' (דף ו' ע"א) ד"ה אמר רבא בסופו וכן בע"ב ד"ה הרי אלו עדות אח' כו' ע"ש וכ"כ הטור לקמן סי' ל"ח בשם הר"ר ישעיה וכן פי' הב"ח שם אך מ"ש הב"ח שם בפי' דברי הר"ר ישעיה דבדין הזמה ודאי בנצטרפו בשעת הגדה סגי דהזמה בהגדה תליא לד"ה ולא בעינן שיראו כאחד ע"כ לא נהירא ואישתמיטתיה לפע"ד מתני' דהיו שנים רואי' אותו מחלין זה כו' אלא הדבר ברור מ"ש הר"ר ישעיה שם ובלבד שיראו כולם כאחד כו' קאי אכל דבריו שהוזכר בין לענין הזמה בין לענין נמצא קרוב או פסול וכדמשמע פשט דבריו וזה ברור:

ואין להביא ראיה לדעת הרמ"ה מפירש"י שפי' דהא דקאמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כ"ד וז"ל התם קאמר מתני' מאה כשנים אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן כשתי כתות לכל דבר עכ"ל דכבר הקשו התוס' על פירש"י ועוד נראה לפע"ד דאף שהבינו התוס' והב"י וכן הב"ח לקמן סי' ל"ח ושאר אחרונים כן מפירש"י מ"מ לפענ"ד אין כוונת רש"י כן דהא רבא אמר דבריו לעיל אמתני' דזוממין ואהא פירש"י דבריו ובתר הכי מציין ש"ס ר"ע אומר קרוב או פסול כו' אלא כוונת רש"י במה שכתב לכל דבר דבזוממין הרי הן כשתי כתות לכל דבר בין לענין שנענשין אף שניזומו מקצתן ובין לענין דלא נפסלו השאר דלא תימא כיון דניזומו מקצתן א"כ פסולי' להם מקצתן ובטלה כל העדות [וכמו דס"ל להרמב"ם פ"כ מה' עדות דין ג' באמת הכי וכדלקמן] דהא לענין קרוב או פסול לא בעינא תוך כ"ד אלא הכא כשנמצאו זוממין הרי הן כשתי כתות לכל דבר בין לענין שנענשין אף כשניזומו מקצתן בין לענין ששאר העדות קיים [וכדעת הראב"ד בהשגות שם] והיינו טעמא דדוקא כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול בלא הזמה לא בעינן תוך כ"ד כיון שאומרי' אמת ונצטרפו באמת בראיה משא"כ בעדי' זוממים שאינם אומרי' אמת וכמו שמחלקין התוס'. כנ"ל ברור דעת רש"י ודו"ק. וגם דעת ה"ר ברטנורה נ"ל כן ודלא כבעל תוס' י"ט. גם דברי הסמ"ג סוף לאוין רי"ג נראה לפרש כמ"ש מהר"א שטיי"ן דאזוממין קאי ע"ש אבל בלא זוממין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין חילוק בין תוך כ"ד או לאחר כ"ד וכדמוכח בש"ס גבי הא דפריך הרוג יציל כו' וכמ"ש התוס' והגהות מיימוני וכן מוכרח ממה שלא חילקו הרמב"ם והפוסקי' והטור והמחבר כאן בכך וכן עיקר:

ומוכח מכל זה דדוקא כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול לבד וראיית מעשה שלהם ביחד הוא אמת שראו כאחד הוא דאין חילוק בין העידו אח"כ תוך כ"ד או אחר כ"ד אבל אם הוזמו אח"כ הפסולי' כיון שאינם אומרי' אמת אינם מבטלי' העדות אא"כ העידו תוך כ"ד וכ"כ הר"י בי רב בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ט"ז (דף כ"ד ע"ב) וז"ל שלא יצטרף זומם עם כשר לבטלו אלא כשמעיד תוך כ"ד של חבירו אבל כשהעיד אחר כ"ד לא יצטרף כשר עם הפסול לבטלו ונשאר עדות הכשר קיים וכן נראה דעת רש"י ז"ל והר"ם מקוצי והראב"ד ז"ל ואע"פ שהרמב"ם ז"ל חולק בזה כבר השיגו הראב"ד (דברי הרמב"ם והראב"ד הם בפ' ך' מהל' עדות ע"ש) ז"ל עכ"ל (ובעובדא דהר"י בי רב הי' הזומם רשע ג"כ בלאו הכי כדאיתא בלשון השאלה שבראש התשובה שם וגם בשאר מקומות בתשובה שם ע"ש) ומהר"מ אלשקר האריך שם להשיג על הר"י בי רב בזה דידוע דמצרים אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל הוא כו' ומה שהשיג עליו הראב"ד הנה הרב בעל מגדול עוז סתר השגתו וקיים דברי הרמב"ם ז"ל ודברי חכמים אין צריכין חיזוק גם בענין ביטול העדות כתבו התוס' במכות פ"ק דלענין נמצא א' מהן קרוב או פסול אפי' שהעידו לאחר כ"ד עדותן בטלה ודחו הסברא האחרת וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשו' וכן נמי כתוב בהגהות והוכיחו כן מן הש"ס וכן כתבו מן המפרשים עכ"ל וכל דבריו אינם נכונים דנהי דמצרים אתריה דהרמב"ם היינו במקום שאפשר לקיים דבריו משא"כ בכאן שאין לדבריו קיום ואין ספק דאלו הי' הרמב"ם עצמו קיים הי' מודה בכאן לדברי הראב"ד ומ"ש שהרב בעל מגדול עוז סתר השגתו כו' אני עיינתי במגדול עוז וראיתי שכותב ומבלבל כדרכו וכל סתירותיו אדרבה ראיות הם לדברי הראב"ד ותמהני על מהר"מ אלשקר שמביא ראיה מבעל מגדול עוז הלא ידוע דרכו של הבעל מגדול עוז שמהפך תמיד דברי אלהים חיים ואיך לא נתן לב בכאן לראות אם צדקו דבריו טרם שיכתוב שסתר השגת הראב"ד. אף שגם הטור סי' ל"ח נמשך אחר דברי הרמב"ם האמת יורה דרכו:

גם מ"ש מהר"ם אלשקר גם בענין ביטול העדות כו' כתבו התוס' כו' וכ"כ הרי"ף בתשובה וכן נמי כתוב בהגהו' כו' לא דק בכל זה דכולם לא מיירי אלא בנמצא א' מהם קרוב או פסול ולא ניזום א"כ כיון שאמרו אמת ונצטרפו בראיית המעשה תו א"צ כ"ד אבל כשניזום אדרבה מוכח להדיא בתוס' פ"ק דמכות שם (דף ו' ע"א) בד"ה אמר רבא בסופו דבעינן תוך כ"ד דוקא והכי מוכח נמי להדיא מפירש"י וברטנורה שהבאתי בין לפי מה שהבינו התוס' מפירש"י ובין לפי מה שפירשתי אני לעיל דברי רש"י:

וגם בבית חדש לקמן סי' ל"ח ס"ס י"ד ראיתי שכ' דמסקנת הגהות מיימוני דבש"ס משמע להדיא כדברי הרמב"ם וכדעת התוס' והטור והכי עיקר עכ"ל ושגגה היא בידו דלא כתבו הגהות מיימוני אלא דבנמצא קרוב או פסול בלא הזמה משמע בש"ס כדברי הרמב"ם פ"ה מהל' עדות דאין מחלק בין תוך כ"ד או לא וכך הם דברי התוס' אבל בזוממים בעינן תוך כדי דבור אף לענין ביטול העדות ודלא כהרמב"ם פרק ך' מהל' עדות והטור אלא כמו שהוכחתי וכמ"ש התוס'. גם שאר דברי מהר"מ אלשקר בענין זה שם מבולבלים לפע"ד ומ"ש נלפע"ד ברור:

אפי' לא ידעו זה מזה. פי' אם העידו אח"כ בב"ד בטלה עדותן לכ"ע אף שלא ידעו זה מזה דלהרמב"ם פשיטא דפסול אפילו לא העידו אח"כ כלל כיון שנצטרפו בראיית המעשה ולהתוס' ג"כ פסולי' כשהעידו אח"כ אפי' לא ידעו זה מזה וכמ"ש התוס' להדיא פ"ק דמכות (דף ו' סוף ע"א) ואפי' להרי"ף בעל סברא הראשונה דלקמן סעיף ב' דבעי' שידעו הכשרי' בפסול הפסולי' היינו שידעו שהם פסולי' אבל אין צריכי' לידע שהפסולי' העידו אח"כ בב"ד אלא כיון שנצטרפו מתחלה בשעת ראיה סגי ועוד נראה דאף להרמב"ם דמיד בשעת ראיה נפסלו אף דלא העידו אח"כ מ"מ משכחת לה אפי' לא ידעו זה מזה דנהי דבעי' שידעו שהם פסולי' וגם שיראו כולם כאחד וכמ"ש לקמן ס"ק ז' מ"מ בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הוי ראו כא' וכדאיתא במתני' א"כ משכחת לה בעדים רבים שראו כאחד ומקצתן רואים אלו את אלו דמצטרפין יחד אף אותן שאין רואים זא"ז וכדמוכח במתני' וכמ"ש התוס' שם (דף ו' ע"ב) וז"ל בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין יחד אף אותן שאין רואין הרי אלו עדות אחת שאם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולם בטלה וכן שאם נמצא א' מהן זוממות כו' וא"כ אם נמצאו שם פסולי' אפילו לא ידעו זה מזה כיון שמקצתן רואים אלו את אלו עדותן בטלה כנ"ל. ובסמ"ע ס"ק ה' פי' בענין אחר דהפסול לא ידע מהכשר וקמ"ל דאף דלא כוון לצרף עדותו עם הכשר אפ"ה פסול אבל מיירי דהכשר יודע מהפסול שהוא פסול עכ"ד ולא מחוור גם לישנא דלא ידעו זה מזה לא משמע כפירושו והנלפע"ד כתבתי:

ויש אומרים כו'. דתרתי בעינן כו' הוא דעת התוס' והרא"ש ואע"פ שכן נראה ג"כ דעת הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י לעיל סי' ז' גבי אין עד נעשה דיין מ"מ נ"ל עיקר בהא כהרמב"ם והרמ"ה ורש"י ורשב"ם פרק יש נוחלין דבכיוון להעיד לחוד סגי אפי' לא העידו אח"כ דהא לא אדכר כלל במתני' או בש"ס דבעי' שיעידו אח"כ ואדרב' פשטא דמתני' משמע דבין לר' ובין לר' יוסי בכיונו להעיד לחוד נצטרפו והכי משמע נמי מדפריך בש"ס הרוג יציל ומ"ש התוס' וסייעתם בזה דלמסקנא דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ניחא לא מחוור לפע"ד דמשמע דלא משני אלא במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי הדבר וכדפירש"י אבל לא הדר ביה ממאי דסברינן דא"צ להעיד בב"ד והכי משמע נמי ממאי דקתני אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש. ומה שכ' התו' והרא"ש בזה דלפעמי' שלא ידעו זה מזה ויעיד האח אע"פ שכבר העיד אחיו כו' ג"כ לא מחוור לפענ"ד דמ"מ לא אתי שפיר מה דקאמר מה יעשו שני אחין שראו כו' דהא מצינן למימר להו שלא יעיד רק א' ומה קאמר מה יעשו כך יעשו שלא יעיד רק אחד ואם יבוא גם הב' ויעיד מה לנו בכך ומה לנו לחוש לזה אלא ודאי כדאמרן ומ"ש הר"ן דלישנא דלאסהודי אתיתו או למיחזי אתיתו מוכח שלא על דעת המעשה אנו שואלין אותם דא"כ מה אתיתו שמא הוי שם מתחלה כו' דקדוק קלוש היא לפע"ד ואדרבה אי לפני ב"ד קאי מה שייך לומר למיחזי אתיתו מה יראו בב"ד אלא ודאי קאמר למחזי לראות מעשה ההריגה אתיתו או לאסהודי אתיתו והיינו דקאמר אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג הנפש ולענין מה שהקשו התוס' והרא"ש וסייעתם האיך תמצא גיטין וקדושין כשרים שנעשו בפומבי במעמד קרובים י"ל דלדידן האידנא פשיטא דכשר דהא מזמנים עדים כשרים מיוחדים לכך וא"כ פשיטא דהקרובי' אינם מכוונים להעיד דאפי' יכוונו להעיד אינו פוסל דכיון דמזמנים עדים לכך הרי אנו מוציאי' כל האחרי' מכלל העדות ולאו כל כמינייהו דקרובי' ופסולים להיות עדות בעל כרחינו וכ"כ מה"ר פרץ בהגהות סמ"ק סי' קפ"ג וז"ל צריך לברר עדים בגיטין וקדושין דאל"כ רגילות הוא ששם עומדים קרובי' ועדותן בטלה וכן פירשו רבותינו וכן נהגו העולם עכ"ל ואולי גם בזמן הש"ס נהגו כן או שהיו נוהגים שלא להיות קרוב או פסול בשעת גיטין וקדושין ועי"ל דמסתמא לא חיישינן שכוונו להעיד והא דקאמר בש"ס היכא אמרי' להו היינו כשבאין אח"כ מעצמם לב"ד להעיד אבל כל זמן שלא באו לב"ד לא חיישי' להכי וכ"כ הרמב"ן בחדושיו פ' י"נ במסקנתו וז"ל ומעשי' בכל יום בקדושין ובכתובות כו' ואפשר לומר שכל זמן שלא באו לב"ד מסתמא הקרובי' לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לב"ד הם צריכי' לישאל אלא שאינו מנהג אלא לזמן שם שנים כשרים להיות עדים ולא השאר עכ"ל והכי משמע מפשטא דמילתא דמתני' דקאמר בד"א בזמן שהתרו בהן או כוונו להעיד אבל לא התרו מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג את הנפש כלו' אלא ודאי ראיה לחוד לא פסלה ומסתמא אין הקרובי' מכוונים להעיד כנ"ל ודו"ק:

דתרתי בעינן כוון להעיד כו'. כתב הב"ח ז"ל פי' כיון שנתכוין בשעת הראיה כדי להעיד ובא לב"ד והעיד אפי' לאחר כ"ד ואפי' לא ראו כא' פוסל והכי אי' בתו' ובאשר"י עכ"ל ונ"ל דלא דק דליכא למ"ד הכי דמה יועיל כוונו להעיד כשלא ראו כא' דבמה נצטרפו ואדרבא בתו' פ"ק דמכות (דף ו' ע"א סוף ד"ה) אמר רבא כו' כתבו להדיא בנמצא קרוב או פסול חשיב כחד עדות כשהעידו לאחר כ"ד משום שהם אומרי' אמת וא"כ עדותן התחיל מראיה שלהם וראיה שלהם היתה בבת אחת עכ"ל הרי להדי' להיפך וכן מוכח עוד שם בתו' בעמוד ב' אמאי דתנן בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו הרי אלו עדות א' כו' כתבו התוס' הרי אלו עדות א' שאם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולם בטלה כו' אלמא דבעינן ראו כאחד ובכל דוכתי דפסולי' כוונו להעיד היינו כשראו כא' וזה נ"ל ברור:

ובא לב"ד והעיד. ואם בא לב"ד והעיד ונא כוון מתחלה בשעת ראייה להעיד אינו פוסל לכ"ע וכן מוכח להדיא בחדושי רמב"ן פ' י"נ ובחדושי רשב"א והר"ן שם שמביא מהר"ם אלשקר בתשוב' סי' ט"ז דף כ"ג ע"א וב"י לעיל סי' ז' והיינו שכתב הר"י בי רב שם שלדעת הפוסקי' כולם אם בשעת מעשה לא נתכוונו אלא לראות אע"פ שאחר כך יעידו בבית דין אפי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בכשרים גם הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו כן ובנדון שלנו אנן סהדי שהולכי' לחופה אינן הולכין להעיד כו' ע"כ ודלא כמהר"מ אלשקר שם שהטיח הרבה דברים עליו שלא כדת וכתב שדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן הוא להיפך וכתב עליו ששגג בכמה שגגות כו' וחשב דהרשב"א והר"ן שכתבו דבעינן שיתכוונו מתחל' להעיד היינו מתחלה להעיד בב"ד קודם שהעידו כו' ע"ש שהאריך ונהפוך הוא שהוא שגג בכמה שגגות דכל מעיין בצדק יראה לעינים דכוונתם דאע"פ שכבר העידו שיילינא להו אם מתחלה בשעת ראיה נתכוונו להעיד דבעינן שיתכוונו מתחיל' בשעת ראיית המעשה להעיד דאם לא כן לא נצטרפו בשעת ראיית המעשה (ואפי' לפי' השני דמפרש הר"ן התם לאסהודי אתיתו עכשיו היינו משום דאם כן מסתמא נמי בשעת ראיה נתכוונו להעיד אבל אם בשעת ראיה לא כוונו להעיד פשיטא דלכולי עלמא אין פוסלי') והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דקאמר אי אמרו למיחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש אלמא דבעינן כוונו להעיד בשעת ראיית המעשה וזה ברור:

עוד האריך מהר"מ אלשקר שם להקשות על מהר"י בי רב במ"ש אנן סהדי שההולכי' לחופה אינם הולכים להעיד כו' מהרשב"א והרא"ש והר"ן וחידושי רמב"ן פ' י"נ וסמ"ק שהבאתי לעיל ס"ק ו' דמשמע מדבריהם דשפיר איכא למימר נמי בההולכי' לחופה הולכים להעיד כו' ולפע"ד גם בזה הדין עם הר"י בי רב ואדרבא משמע וממסקנת הרמב"ן פ' י"נ דדוקא כשבאו אח"כ מעצמם לב"ד להעיד אמרינן מסתמא הלכו להעיד אבל כשלא באו להעיד אמרי' מסתמא לא כיונו להעיד וכן יש לפרש דברי הרשב"א והרא"ש והר"ן דהיינו אם יפרשו העדים שכיונו להעיד או שבאו אח"כ מעצמם להעיד לב"ד וכמ"ש לקמן ס"ק י"ז וא"כ בהך עובדא דהר"יבי שלא באו העדים רק מצד ההכרזה א"כ מתחל' בשעת מעשה מסתמא לא הלכו להעיד ועוד נראה דהר"י בי רב כתב כן לפי המנהג שכתב הסמ"ק דהאידנ' מיחדים עדים בשעת קדושין א"כ שאר העדים אנן סהדי שאין הולכים להעיד וא"כ אדרבה מהסמ"ק ראיה להר"י בי רב ודוק:

והעיד. מיהו אפי' אחר שהעידו נאמנים הקרובי' ופסולי' לומר שלא כיונו בשעת ראיה להעיד והכי מוכח בתוס' והרא"ש פ"ק דמכות גבי מה שפירשו דמה יעשו שני אחין כו' שיבואו ויעידו ולא ידעו זה מזה כו' ע"ש והכי מוכח להדי' מדברי הרמב"ן פ' י"נ והרשב"א והר"ן דלעיל:

יכולים לחזור ולהעיד כו'. היינו כשלא נצטרפו יחד בראיית המעשה וכמ"ש לקמן סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש שם. ולפ"ז אין חילוק בין שטר לעדות בב"ד ודלא כהע"ש והסמ"ע ס"ק ז' שמחלקין בכך ע"ש:

ובית דין כו'. דוקא בית דין אבל הם עצמם לא וכמ"ש לקמן סי' מ"ה ס"ק כ"ה ועיין מ"ש עוד שם מדינים השייכים לכאן:

תקנת הקהל כו'. עד פסול כו' דברי הרב צריכים ביאור דהמעיין בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קס"ח יראה להדי' דבתקנת הקהל אפי' כולם. פסולי' כשר מטעם שכבר נהגו כן דאל"כ כל הקהל יצטרכו להביא עדים אחרי' על תקנת' אלא שהריב"ש שם מכשיר בעובדא דיליה ג"כ מטעמא אחרינא דאפילו בשטר שחתם עליו בע"ד עצמו כשר בהאחרי' ולפ"ז צ"ל דהר"ב לא כתב כן אלא לפי הדין היכא שלא היה המנהג כן וא"כ עד פסול שכתב הר"ב ר"ל פסול מצד שהוא א' מבני הקהל דומיא דשטר שחתם עליו בעל דבר אבל לענין המנהג סמך הר"ב על מה שסתם לקמן סי' ל"ז סעיף נ"ב כהמחבר שעכשיו שנהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם כו' וכשרים אפי' לקרוביה' עיין שם ודוק:

דאלו לא נתכוונו להעיד. לשון זה מגומגם דאפי' יתכוין להעיד אינו פוסל כיון דהוא הבע"ד עצמו וכן הוא בריב"ש שם דאין בע"ד פוסל כיון דאינו ראוי להעיד כלל וכדאמרי' הרוג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר. וכ' עוד בריב"ש שם דאם חתם שם נוגע הו"ל כבעל דבר דאינו פוסל וע"ש:

ואם הזמין התובע עדים כשרי' כו'. בב"י ס"ס זה כתב שכתב מורו הר"י בי רב שאפי' מי שזמן עדים בערבוביא נאמר שלא כוון אלא לעדות הכשרי' ומ"ש הטור דכיון שהזמין את עדיו והוציא את האחרי' כו' לאו למימרא דדוקא כשהזמין הכשר' והוציא את הפסולי' דהא כתב אח"כ וכן כשהאדם צריך לעדות מצוה להחרים כו' וכתב ע"ז הר"ש חכים במחילה אין פי' דברי הטור כן שאינו מדבר אלא בהזמנת עדים בשעת המעשה לראותו להעיד עליו אא"כ וזה פשוט ומדוקדק בדברי הרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף עכ"ל ב"י ובספרו בדק הבית כתב על זה וז"ל אח"כ מצאתי כתוב על זה וז"ל מי הכחיש לו זה והרי הר"י בי רב הביא ל' הטור ולא פי' בו שום דבר ואם הפי' הזה הפשוט בדברי הטור הביא ראיה שאם זימן עדים בערבוביא שלא כוון אלא לכשרים ממ"ש מצוה להחרי' כו' שאם העידו כשרי' ופסולי' לא נתבטלה עדות הכשרי' כי גם שהכרזה זו היא אחר המעשה אפ"ה הרי הם באים בערבוביא להעיד ולא בטלו פסולי' את הכשרים עכ"ל ודברים אלו הם מתשו' מבי"ט ח"א סי' ס"ו ותמה שם על הב"י שהביא דברי הר"ש חכים ועל שהניח דברי רבו הר"י בי רב בקושיא ע"ש ונמצא הב"י כאן בספרו בדק הבית חזר בו והודה לדברי המבי"ט והסכים לדברי רבו:

ולפעד"נ כדברי הר"ש חכים ויפה כתב אין פירוש דברי הטור כן כו' דמ"ש הר"י בי רב דמ"ש הטור והוציא את האחרים כו' הוא לאו דוקא (וכן הוא יותר מבואר בל' הר"י בי רב שהובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז דף כ"ה ריש ע"ב וז"ל ואע"ג דבחשן משפט נראה דדוקא בשזמן את הכשרי' והוציא את הפסולי' אבל אם זמן בערבוביא לא ולא היא דלאו דוקא הוציא את האחרים כו') אין פי' דברי הטור כן אלא דוקא הוא שאינו מדבר אלא בהזמנת עדי' בשעת מעשה אז דוקא בעינן שהוציא את האחרי' דאל"כ כיון שגם הקרובים עומדים שם לפניו ומזמין בערבוביא מסתמא דעתו על כל מי שעומדים לפניו דכן משמע מי שאומר בסתם למי שעומדים לפניו אני מייחד אתכם לעדי' דלכל מי שעומדים לפניו קאמר ועוד דכיון שעומדים לפניו בשעת מעשה ה"ל לפרש בשם את הכשרי' ולומר אני מייחד אתכם פלוני ופלוני לעדי' ומדקאמר סתמא דעתו על כלם משא"כ במצוה להחרי' על כל מי שיודע עדות שאינו יכול לפרט בשם שהרי אינו יודע את מי לפרט ומסתמא דעתו על הכשרים דלא אסיק אדעתיה אקרובים כלל כיון שאינם לפניו וגם סבור הוא שלא היו קרובי' כלל עם הפסולי' בשעת מעשה וכן משמע בהרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף דהוציא את האחרים הוא דוקא שכולם דקדקו וכתבו ייחד עדיו והוציא את האחרים והיינו משום שמדברי' בשעת מעשה וכמ"ש ודלא כמ"ש הר"י בי רב שהוא לאו דוקא וזה כוון הר"ש חכים במ"ש וזה פשוט ומדוקדק בדברי הרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף ע"כ כן נ"ל ברור:

וכן דעת הסמ"ע ס"ק ט' דאם מזמין עדים בערבוביא בשעת מעשה לא מהני ודלא כדרכי משה ומ"ש בד"מ כן נפרש דברי ר' ירוחם ליתא לפע"ד דכבר נודע שספר ר' ירוחם מוחזק בטעות ואין ספק שטעות נפל כאן בספריו ומ"ש הזמין בערבוביא צ"ל גבי מצוה להחרים שהרי דבריו לקוחים מהרא"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז דף כ"ו ע"א וכן עיקר:

ועוד נראה דבמזמין בשעת מעשה אף במזמין שנים ואומר שנים מכם יעידו לי לא מהני דכיון דלא פירש איזו שנים א"כ לשון שנים מכם סובל קרובו' ופסולי' ג"כ ואם איתא שלא נתכוין אלא לכשרים הל"ל שנים הכשרי' או פלוני ופלוני יעידו לי ובסמ"ע ס"ק ט' כתב דכה"ג מהני וכ"כ ב"י בתחילת סי' זה בשם הר"ש חכים והיינו לפי פירושם בדברי ר' ירוחם אבל כבר כתבתי דאין כוונת ר' ירוחם כן לכך נראה כמו שכתבתי:

וכן כשאדם כו'. לא נתבטלה עדות הכשרי' כו' אין לפרש דמיירי שידוע שהפסולי' בשעת ראיה נתכוונו להעיד דא"כ לא מסתבר לומר שלא נתבטל עדות הכשרי' מטעם שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד דמה לנו בכוונתו ס"ס נצטרפו יחד בשעת ראיה והעידו אח"כ ועוד דא"כ תיקשי על המחבר הא להרמב"ם בעל סברא הראשונה שהביא לעיל סעיף א' והעליתי בס"ק ו' כדבריה' אפי' לא העידו אח"כ כלל נתבטלה העדות כיון שנצטרפו בשעת ראיה וא"כ ה"ל להמחבר לכתוב דגם דין זה דכאן הוא להי"א דוקא. וגם אין לפרש דמיירי שמתחלה כוונו שלא להעיד דא"כ ל"ל לטעמא שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד אפי' הי' כוונתו על כולם ג"כ לא פסלי כיון שמתחלה לא כוונו להעיד וכמ"ש לעיל ס"ק י' אלא נראה דמיירי בסתם עדות דעלמא שראו המעשה ומסתמא אין הקרובי' ופסולי' מכווני' להעיד וא"צ לשאול אותם אא"כ באו אח"כ מעצמם לב"ד וכמ"ש לעיל ס"ק ח' (ואין להקשות א"כ מאי מקשה הרא"ש מגיטין וקדושין י"ל דמקשה אם יאמרו שכוונו להעיד אטו ניפסלינהו ודוק) ואלו שבאו לב"ד לא מעצמם באו אלא מכח ההכרזה אלא דסד"א דודאי המצוה להכריז יודע שכוונו להעיד מתחלה דאל"כ לא ה"ל להכריז בסתם לכך קאמר שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד ולא נתבטלה העדות כלל עד דנישלינהו אלא א"צ לשואלם כלל וכן אם מתו או הלכו למ"ה העדות כשר אבל אם פירשו הפסולי' להדיא שכוונו בשעת ראיה להעיד אף שכאמר שדעתו הי' עכשיו בשעת הכרזה רק על הכשרי' כיון שהפסולי' העידו ג"כ נתבטל כל העדות לכולי עלמא כן נ"ל ודוק וזה דלא כנראה מדברי הר"י בי רב שהביא מהר"מ אלשקר סי' ט"ז דף כ"ה ריש ע"ב שאפי' בכוונו בשעת ראיה להעיד אם לא העידו אלא מצד ההכרזה אינם מבטלי' העדות ע"ש:

ומחייבו שבועה. ואם שני' הם מחייבי' ממון:

ונאמן לומר שלא הכיר כו'. ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלי' אותו אם הכירו עכ"ל סמ"ע ס"ק י' נראה מדבריו דמסתמא אמרי' שהכירו וא"צ לשאלו ולא ידעתי מנ"ל הא גם מתשו' הרי"ף עצמה שהביא הבעל העיטור והנ"י פ' ז"ב והובא בב"י לקמן סי' נ"א ס"ה משמע להדיא איפכא דהא כתבו שם דהיכא דליתנהו לסהדי מכשירינא לשטרא דאמרי' דלמא לא הכירו כו' ע"ש והכי מוכח נמי בהרא"ש פ"ק דמכות שהקשה על תשובת הרי"ף דאם איתא שתלוי בהכרת העדי' ה"ל לש"ס למימר דשיילינן להו לכשרי' אם הכירו בפסולי' כו' אלא פשיטא דמ"ש הרי"ף והט"ו ונאמן לומר שלא הכיר כו' היינו שצריכי' הב"ד לשאלו היכא דאיתנהו ונאמן לומר שלא הכיר ודלא כסמ"ע נ"ל:

שלא הכיר כו'. כתב הר"י בי רב בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ט"ז דף כ"ו ע"א בעובדא דיליה וז"ל דאנן סהדי שהעד הכשר לא הי' מכיר בפיסול חבירו שהוא זומם ורשע שאם החכם כה"ר משה קאשטרו שהוא מתושבי ירושלי' והוא ממקבלי עדיות וגם הסופר שהוא מתושבי ירושלים לא הכירו בפסול וכל שכן דלת העם שאינן יודעי' במה יפסל העד ובמה יכשר כו' ומהר"מ אלשקר האריך שם להשיג עליו שהרי העידו עליו אנשי' חשובים שהוא זומם ורשע ולא כמ"ש עליו החכם בחתימות דבריו שהוא בחזקת כשר ומה לנו לחזקתו היכא דאיכא עדי' בפסלותו כו' ועוד דהא הרי"ף לא קאמר אלא כשאין שניהם רגילי' זה עם זה אבל אם רגיל בו כתב בפי' דודאי ידע בו ופסול ואלו העדי' שלנו אין לך בעולם רגילי' זה עם זה כמותן שהיו ממקום אחד כו' ע"כ. ולפעד"נ כדברי הר"י בי רב ושלא כדת השיג עליו מהר"מ אלשקר דנהי דהשתא העידו עליו אנשי' חשובי' שהוא רשע וגם נעשה זומם מ"מ כל זמן שלא העידו לא ידענו זה שהרי ה"ר משה קאשטרו קבל העדיות וכן הסופר לא ידעו זה וא"כ מסתמא גם העדי' הכשרי' לא ידעו בפיסולו וכדמוכח מתשובת הרי"ף במסתמא תלינן דלא ידעו הכשרי' בפיסולו והוא בבעל העיטור ונמוקי יוסף פ' זה בורר ומביאם ב"י לקמן סי' נ"א סעיף ה' ועל כן הכשיר שם שטר שחתומי' עליו פסולי' היכא דליתנהו לסהדי קמן למישייכינהו דאמרינן מסתמא לא ידעי ביה ע"ש ויפה כתב הר"י בי רב בחתימת דבריו שהוא בחזקת כשר כו' ור"ל דכיון שהוא בחזקת כשר עד עתה מהיכי תיתי נימא דידעי ביה הכשרי' כל זמן שלא העידו עליו עדי' בפסלותו. גם מ"ש מהר"מ אלשקר ועוד דהא הרי"ף לא קאמר אלא בשאין שניהם רגילי' בו כו' אינו ענין לדברי הר"י בי רב דהרי"ף מיירי בפסול קורבה דהתם שייך רגיל בו כגון אחיו ושארו הקרוב אליו שהוא רגיל אז אמרינן כיון שהוא רגיל בו ודאי ידע שהוא קרובו אבל בשביל שהם מעיר אחת ורגיל בו נאמר שידע בו שהוא רשע ושהוא זומם זה לא שמענו וא"כ הדרינן לכללא שכתב הרי"ף דמסתמא לא פסלינ' לסהדותייהו ואמרינן לא ידעי ביה וכדברי הר"י בי רב כן נ"ל ברור:

כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד היינו להי"א דלעיל סעיף ח' ולסברא הראשונה דלעיל ה"ה אפי' לא העיד הפסול עמו בב"ד כיון שראו המעשה ביחד וכוונו להעיד בטלה עדותן לסברא זו דאין חילוק בין הכיר בפיסולו או נא:

ולכאורה נרא' עיקר בש"ס כסברא זו אך שרבו הפוסקי' המסכימי' לתשובת הרי"ף הלא המה הבעל העיטור והרמב"ן והמרדכי והר"ן ז"ל ומביא' הר"י בי רב בב"י ובתשו' מהר"מ אלשקר סי' ט"ז ומהר"מ אלשקר שם דכ"ז ע"א האריך להשיג עליו דהרמב"ן לא כתב כן רק שהביא דברי הרי"ף ואיך יכתוב אותם הרמב"ן ז"ל להרבות בדעו' וכל דבריו המה מהבל יחד שהדבר פשוט שהרמב"ן כתב כן שהרי הביא ראיה לתשובת הרי"ף מהתוספתא ומביאו הרא"ש והנ"י פ"ק דמכות וכ"כ הטור בשמו. גם מ"ש מהר"מ אלשקר שם וז"ל ומ"ש בשם בעל העיטור ז"ל שאם אין אנו יודעי' אם ידע בפיסול חבירו אם לאו שנא' מן הסתם לא הכירו כו' הנה הרמב"ן ז"ל כתב בהפך דמסתמא נמי פסולה היא העדות עד שיאמרו למיחזי אתינא דכיון שהדבר בספק בטלה העדות ע"כ וכבר כתבנו שלמדו מדין זה הדין האחר עכ"ל לא נהירא דהיאך הוא מדמה בסתמיות להדדי דנהי דסתם עד המעיד כוון להעיד מ"מ סתם עד אינו יודע בפיסול חברו ואע"פ שלמדו מדין זה הדין האח' היינו כי היכי דתלינן בדע' הפסולי' דלמיחזי קאתי ה"נ תלינן בדעת הכשרי' דלא ידעו בפיסולם אבל מכל מקום לענין הסתמיות לא נלמד זה מזה. והנה גם הנ"י פ' זה בורר הבי' תשובת הרי"ף ובעל העיטור בסתם וכ"כ עוד הנ"י תשובת הרי"ף בסתם בפ"ק דמכות וכתב שכ"כ הרמב"ן וכ"כ הרשב"א בתשובה שמביא הב"י ס"ס זה גם מ"ש מהר"מ אלשקר דהרמב"ם ורוב המפרשים כתבו סתם. נראה דלא ס"ל הך מלתא כו' הנך רואה אדרב' שרוב המפרשי' כתבו כתשובת הרי"ף וממ"ש הרמב"ם ושאר המפרשי' סתם אין ראיה דיש לפרש דבריה' בשאנו יודעין שהוא רגיל בו ומכיר בפיסולו דומיא דשני אחין שמכירין זא"ז וכן הרמב"ם פ' ה' מה' עדות הזכיר בדבריו שני אחין וכן צריך לפרש דברי הרי"ף עצמו פ"ק דמכות בשם גאון וכן פי' הב"י לקמן סי' נ"א ובזה נמי יש לדחות הראיה שהביא הרא"ש פ"ק דמכות מן ההלכות גדולות לסתור תשובות הרי"ף דיש לפרש דברי ה"ג כדברי הגאון וכ"כ בס' לחם משנה פ"ה מה' עדות וכן משמע להדיא בנ"י פ"ק דמכות שהביא תשובות הרי"ף ודברי ה"ג סמוכי' מיד זה לזה והביא אח"כ דברי הרא"ש במצוה להחרי' והשמיט דברי הרא"ש בכאן משמע דלא ס"ל כהרא"ש בהא דכתב שה"ג חולק על תשובת הרי"ף. גם מ"ש מהר"מ אלשקר שתשובת ר' האי גאון חולקת על תשובת הרי"ף שכתב ואין שומעי' לו אם אומר לא הייתי יודע שכאצטרף עמו תבטל עדותי כו' וידוע הוא דלא שנא הא ולא שנא אם לא הי' מכיר בפיסולו כו' לא נרירא דשנא ושנא דמה בכך שלא ידע שתבטל עדותו וכי משום שלא ידע יתבטל הדין משא"כ כשלא ידע בפסולו א"כ בדעתו הי' לצרף לכשר ולא לפסול א"כ לא נצטרף פסול לכשרים:

(בש"ע ס"א אפי' לא ידעו כו') מה שהקש' סמ"ע ס"ק ד' על רמ"א נ"ל ליישב דהא הרא"ש כ' על הרי"ף שלא נמצא זה בתלמוד דהי' לו לתלמוד לפרש דשיילינן אם ידעו זה מזה עכ"ל א"כ לרמב"ם דלא זכר כלום מזה ודאי מסתבר דס"ל כהרא"ש דאם לא כן הי' לו להזכיר דתלוי בידיע' וכמו שהוכיח הרא"ש מן התלמוד ע"כ נכוחי' דברי רמ"א דאפי' לרמב"ם דא"צ שיעיד הפסול בב"ד אלא פוסל בהעד שנתכוין להעיד מ"מ א"צ שידע הכשר מהפסול:

(שם שטר שחתם כו') נראה דלהי"א דס"ב דסבירא ליה דבעינן תרתי הוה הכא תרתי בדרך זה דמה שחתמו הוא בראיי' המעשה ומה שהב"ד דנין על השטר הוה כאילו העידו מחדש לפניהם בע"פ וזה יתבאר עוד בסמוך:

(אם העדים הכשרים זוכרים כו') קשה דבעדים בע"פ נמי נימא הכי וכ"ת ה"נ ויכול הכשר להעיד אח"כ בפני עצמו ולא נתבטלה אלא אותה הגדה זה אינו דא"כ מאי פריך בגמרא מה יעשו בשני אחים שראו בא' שהרג את הנפש כו' הא אפשר להעידו אח"כ בפני עצמו. ובסמ"ע סימן מ"ה ס"ק י"ג כתב וז"ל דאם העידו יחד גם עדות הכשרים נפסלי' שאני התם שהעידו בע"פ יחד וגם העידו בפני ב"ד שוב אין להם תקנה משא"כ בשטר כיון דלא הגידו יחד בע"פ יש להם תקנ' שיחזור ויעידו עכ"ל. ולא הבנתי דעתו דא"כ אמאי אמרינן בשטר שנתבטלו גם הכשרים הא להרא"ש תרתי בעינן כמו דאמרינן בסמוך. ונלע"ד דבמ"ש רבינו בסמוך נתיישב גם זה דלא הוי בשטר ביטול העדות רק בדאיכא תרתי דהיינו שצריך ג"כ שהב"ד דנין על השטר זה הוי דוקא כמו עדות בע"פ מש"ה ניחא הך דהכא שלא דנו על השטר הזה כלל עדיין אלא שרצו לסלק השטר ולשמוע עדותן של כשרים בע"פ נמצא דלא הי' צירוף רק בשעת חתימתן שהיא במקום ראיית המעשה ולהרא"ש תרתי בעינן. ועפ"ז נראה לפרש דברי תשובת הרא"ש כלל ס' בענין שטר מתנה שרצו לדון ע"פ עדים הכשרים החתומים על השטר עם הפסולים שיעידו בע"פ וז"ל אלמא כוונת העדות בשעת ראית המעש' תליא מילתא הלכך השטר פסול אבל העדים שלא הי' עמהם פסולים בשעת מעש' לא נפסל עדותם ויכולים להעיד בע"פ מה שראו המעש' הלכך העדים החתומים על השטר אם אחר שראו את השטר זוכרין את כל המעש' כמ"ש בשטר יבאו עדים ויעידו בב"ד עכ"ל:

(וכתב בסמ"ע) סי' מ"ה וז"ל דממ"ש הרא"ש כלל ס' דין ד' משמע דאפילו כשחותמין בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אלא א"כ כשהפסולין לא היו עמהם בראיית ההלוא' אלא שישבו אחר כך וחתמו יחד ומש"ה אמרינן דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשיהיו הפסולים עמהם וכוונו להעיד גם בשעת ההלוא' וזה סותר מ"ש הרא"ש בכלל ההוא סימן ג' דעד הקרוב החתו' על הלווא' עם עד הכשר נתבטל השטר ויכול עד הכשר להצטרף עם א' מבחוץ אחר כך ולהעיד ונדחקתי ליישב וכתבתי דמ"ש בדין ה' לא כתב כן רק לדעת הרמב"ם דבראיית העדות לחוד מפסל כל העדות ובסימן ג' כתב לשיטתו דתרתי בעינן עכ"ל הסמ"ע והוא תמוה מאוד ולע"ד הכל ניחא דה"פ של דברי הרא"ש במה שהעתקתי דהשטר הוא כראיית מעשה מש"ה השטר פסול רצונו כשבאין לדון מאז הוי תרתי וכמ"ש לעיל. ומ"ש לעיל אח"כ אבל העדאת עדים שלא היו עמהם פסולים כו' ר"ל כשם שאתה מודה באם היו עדים באותו ענין ולא חתמו הפסולים עמהם פשיטא שיכולים להעיד בפני ב"ד כיון דתרתי בעינן וכאן לא הי' צירוף בשעת מעש' כן הדבר הזה באותו העדות שהיו חתומים פסולים אלא שעכשיו אין דנין על השטר רק באין מעצמן ומעידין בע"פ הוי נמי כשר ולכונ' זו הילכך וכו' כנלע"ד ובסי' נ"א מבואר דבמקום ספק אימר חתמו הפסולים לשם מילוי לא נתבטל העדות ואין צריך מחדש בע"פ:

(תו שם ואם הזמין התובע עדים כשרים) משמע שצריך הזמנ' בפי' ולייחד אותם וכ"כ ב"י בשם הר"ש חכים ואח"כ כתב ומצוה להחרים כל מי שיודע וכו' משמע אפי' אינו מייחד אותם וב"י בשם הר"ש חכים תי' דרישא מיירי בשעת ראיית המעש' להעיד ואיני יודע טעם להפריש בין זה לשעת הגדה והנראה לע"ד דברישא שרואה חבורת אנשים ואומר להם אתם תהיו עדים הוי כאלו אומר לכול' אתה ואתה ואין שייך בזה לומר דלכשרים נתכווין כשאמר בפי' לשון הסותר זה אבל בסיפא אמרינן דמה שאמר כל היודע עדות כאלו אומר כל הכשר לי משא"כ ברישא דא"ל אתם הכשרים דהוי תרי לישנא דסותרין אהדדי דאתם משמעותו לכולם כל א' וא' ואין חילוק בהם בין לנוכח או שלא לנוכח אלא החילוק בין אומר אתם או כל מי שיודע כמ"ש הסמ"ע בשם דרכי משה וכן עיקר:

(כאן חסר בכתבי רבינו וחבל על דאבדן)
לא נתכוונו כו' הש"ך הקשה על הרמ"א הא אפי' נתכוון אינו פוסל כו' ויסודן תשו' ריב"ש שהביא גם כן בשם רבוותא אך יש ליישב דהנך רבוות' וריב"ש ס"ל דדוחק לומר במסקנא לר' יוסי לא יהיה מחייבים להרוג הרוצח והנואף רק בהורגו מאחוריו וכדומה רק ס"ל במסקנא דמשנינן יקום דבר חזרינן מכל התי' ואמרינן כללא במקיימי דבר היינו עדים ולא בעלי דינים יהיה הרוצח או נרצח אין בעל דין מבטלי' עדותן כלל וזהו דעתם וסברתם וכן כתבו התו' בסנהדרין דף ט' דבהך תי' יקום דבר חוזר מכל התי' שלפני זה וכך סבירא ליה הם. ואם כן מזה נשרש דינם והרי הדבר במחלוקת שנוי' דלפרש"י אין לזה ראיה רק על הנתבע שהוא כמו רוצח ועושה הדבר אבל בנגיעת ממון שהם כמו תובעי' ובגדר נרצח לא שייך עושי דבר ומכ"ש בעובדא דהריב"ש מה עושי דבר שייך בשמעון ומבטל עדות אך באמת אף בנתבע יש כאן פקפוק דלפי דהעלו התו' ורא"ש וסייעתם דבעינן לכ"ע אפילו לר"י באי' לבית דין שיעידו והיינו דכך פי' בגמ' יקום דבר במקיימי דבר פי' שבאים לבית דין ויעידו אבל אלו אין באים לבית דין להעיד ע"ש ואם כן לפי זה ליתא לכל דבריהם ולא אתמעט בעל דין כלל רק הטעם הואיל ואינו בא לבית דין ואילו באמת בא לבית דין ומעיד מבטל העדות דבמקיימי דבר אין הפי' כלל כמ"ש הם דה"ל בע"ד רק הפי' דצריך לקיים עדותם ולהעיד בב"ד ומזה יליף הגמ' דצריכין לבוא בב"ד ותרתי בעינן כמו שהאריכו בזה ואם בא לב"ד מבטל העדות וא"כ נתבע אם כוון עדותו וחתם בשטר דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד כמ"ש דה"ל תרתי כיון ומעיד בב"ד הרי זה מבטל עדות ומכ"ש נוגע בממון דה"ל תובע וזהו שנראה דכתב הרמב"ן בב"ב על רבוותא דיש לו עליהם פקפוק ודקדוק כי הרמב"ן ס"ל לדינא כתו' דתרתי בעינן וא"כ צ"ל יקום דבר כפי' התו' וכשל עוזר שלהם והם וריב"ש צ"ל דס"ל כרמב"ם דלא בעינן מעיד בב"ד ולכך מפרשי יקום דבר לאפוקי בעלי דינים וא"כ הרי כאן חולקי' מצדי צדדים. אך לפ"ז הראב"ד כפמ"ש הרא"ש ספ"ק דמכות בשמו באריכות דס"ל דלכך האומר פלוני רבעני לרצוני נאמן להעיד אף דמשים עצמו רשע אין הטעם כמ"ש פלגינן דבורא ואמרינן לא רבעו לו כלל או שרבעו לאונסו רק הטעם דהוא בע"ד ואינו בגדר עדות כלל שנאמר בו עדות שבטלה מקצתו והביא ראיה מן יקום דבר במקיימי דבר א"כ לכאורה צ"ל דאף הוא מפרש הך יקום דבר כריב"ש וסייעתו ולא כפי' התו' דיקום דבר בא להורות דצריך לבא לב"ד וכמ"ש דלפי' זה אין כאן ראיה למעט בעלי דינים שלא יהיה בגדר עדות וא"כ קושי' לדברי הרא"ש דהוא בפסקיו וכן בתשובה כלל ס' ד"א הסכים להראב"ד ומביא לו עזר מה דאמרינן מ"ד אשתו לאו כגופו וכו' ע"ש והיא ס"ל להדיא כדעת התו' דבעינן הגדה בב"ד ומפרש יקום דבר כמ"ש התו' שיגיד בב"ד ואין פי' כלל למעט בע"ד וא"כ דברי הרא"ש נראי' כסותרים זה את זה. איברא גם בראב"ד קשי' ליה לפי דבריו האומר פלוני רבעני לכך ה"ל עד דהוא אינו בגדר עדות לעצמו דהוא בכלל בע"ד ומקיימי הדבר ולכך יכול להעיד על חבירו הרובע ולא אמרינן לשיטתו הא ה"ל מקיימי דבר ואיך יעיד על חבירו וצ"ל דזהו אינו רק למעט דעל עצמו לא שייך עדות אבל על חבירו התובע יכול להעיד וא"כ צ"ל לדבריו דהך תי' שרבעו מאחוריו קאי דאם שני עדים ראו שרבעהו לרצונו הרי הוא רשע ע"פ כמ"ש התו' ולגבי חבירו לא שייך יקום דבר דהרי יכול להעיד לחבירו באמת וא"כ קשה יציל וצ"ל תי' הגמ' קאי וכ"כ הראב"ד להדיא כשם שאין ההורג פוסל לעדים וכו' ש"מ דהכל קאי על ההורג ולא על הרוג א"כ לחבירו אפילו רוצח יכול להעיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות דאומר הרגתיו יכול להעיד דפלגינן דבורו והיינו לפי' הראב"ד דעל עצמו אינו נאמן דה"ל בע"ד אבל נאמן שנהרג להשיא אשתו ולפ"ז אם רבע לחבירו והוא קרובו יכול לבטל כל העדות דהרי מעיד דרבע לחבירו ולגבי עצמו ה"ל בע"ד ולגבי חבירו הרי זה עד ואם הוא פסול ה"ל כנמצא קרוב או פסול. ולפ"ז ערות אביך לא תגלה דאמרינן בבא על אביו עסקינן אף די"ל ברבעו מאחוריו מ"מ איך אביו נהרג הא הוא ה"ל לגבי אביו קרוב ופסול רק זה אפשר לדחוק ולומר דלר"י באמת אביו פטור והוא חייב ברבעו מאחוריו ואין האב עד. אבל מהא דכתבה התורה בבא על כלתו ואשת אביו וחמותו דשניהם הם במיתה וצ"ל דהיה התראה בשניהם קשה לר"י הא ה"ל קרוב ומבטל כל העדות ול"ל דרבי יוסי לשיטתו דס"ל במשנה ראשונה דודו ובן דודו וי"ל קרובי אישות מדרבנן דא"כ ר"י אמר שמואל דפוסק הלכה כר"י ובסנהדרין אמרינן דר"י א"ש הלכה כר"י דברייתא ולא כר"י דמשנה לדידי' קשי'. ואפילו נימא כשיטת הרמב"ם דקרובי אישות לכ"ע דרבנן ועיי' מש"ל סי' ל"ג מ"מ קשה דל קורב' מהכא הא ה"ל רשע למות עפ"י שני עדים כמ"ש התו' דמה בכך דאדם קרוב אצל עצמו הא העדים משוי' ליה רשע וא"כ לגבי האשה ה"ל עד פסול ופוסל כל העדות ואיך משכחת ליה מיתה בשניהם. ואפשר לומר דהא בלא"ה צ"ל במ"ש התו' מכות ד"ה נרבע כו' דפי' נרבע לרצונו דה"ל רשע והקשו הא פלגינן דבוריה ותי' דהיכי דאיכא שני עדים זולתו ה"ל רשע ור"י בכור שור תי' דהקושיא נרבע קרוב וי"ל למה נייד ר"י בכור שור מתי' ראשון של תו' וגם דקארי לי' מה קארי פשיטא מחמת דהוי עדים זולתו נעשה רשע. וצ"ל דהא דקרוב ופסול פוסל שני' היא משום היקש שנים לשלשה וכיון דבשנים אין אדם משים עצמו רשע ה"ה בשלשה אין משים עצמו רשע לפסול הצירוף דהא כל עצמותו של צירוף להשוות הכל כעדות אחת וכאילו הכל רק שני עדים ובשנים אין משים רשע וצ"ע ודוחק גם דוחק לומר דמיירי בסומי' שאין מכירים כלה וחמותה דא"כ כיון דבקרא צ"ל כן אף בנרבע הל"ל כן ולא לשנות במאחוריו ובזה י"ל לשנוי מה דקשה בתו' בסנהדרין דף מ"א ד"ה א"נ דהקשו לימא לפסול בעדות באנו דמה קושי' דילמא מיירי דכבר פסול הוא וכ"כ התו' דף פ"ו ד"ה גניבה כו' וגם קשי' דילמא מיירי דהוא הבועל אינו חבר וי"ל דהיה שוגג והיא חבירה ומזידה והיא אסורה לבועל כמ"ש התו' סוטה והוא לא נפסל אלא דס"ל להתו' מה ביקש בגמ' דנייד מתי' ראשון דזינתה עם בועל ראשון וכך יפה לתלות הקלקלה במקולקל משנרבה ממזרים בישראל אלא דהנך תי' מחולקי' בסברא אי אמרינן דלר"י וריב"י ס"ל כוותי' דהא א"צ התראה וכמש"ל בריש סי' ל"ג ע"ש בעי דוקא ביאה לב"ד או לא ותי' ראשון משני דזה הבועל שינה פעמים וקשה א"כ ה"ל רשע ומבטל כל עדות ואיך תהרג י"ל דבעי דוקא לבוא לב"ד כהנ"ל ותי' השני ביקש לאוקמי אפילו דנימא דא"צ לבוא לב"ד וא"כ ל"ל דהיה רשע דא"כ כל עדות בטל ולכך משני בקרובי' וא"כ ל"ל דהיה חשוד מעיקרא וקושי' התו' שפיר וגם ל"ל דהיה בשוגג דא"כ עדיין י"ל דנבעלה לבועל ראשון ודוק. ודאי זולת דברי הראב"ד י"ל דגזרת הכתוב במקיימי דבר דעושים התועבה אינם בגדר הזה לפסול בצירוף שלהם עדים אחרים הן שמעידים על עצמו והן על אחרים ואף דאם הוא כשר יכול להעיד מ"מ בפסלו אינו מבטל עדים אחרים וכך הוא גזרת הכתוב בכלל אבל לפי דעת הראב"ד דיליף מזה דבע"ד אינו בגדר עדות דלכך אמרינן במקיימי דבר דבע"ד אינו בגדר עדות כלל ולכך אם מעיד על עצמו וחבירו אמרינן לגבי עצמו לא הוי עדות דהוי בע"ד לגבי חבירו הוי עדות וש"מ דמקיימי הדבר לא קאי על חבירו הקושי' הנ"ל במקומו ולהדיא כתב הריב"ש בתשובה הנ"ל סי' קנ"ה וז"ל דמקשינן בגמ' הרוג יציל וכו' ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הן פסולין הם פוסלים אחרים בצירופם אבל הבע"ד עצמו לא חל עליו שום מדות כלל כדי שיצטרף עם אחרים ולפוסלן בצרופו וכל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם כו' עכ"ל הרי במקום שאפשר להיות עד אם הוא פסול מבטל שאר עדות וא"כ להעיד על אשת אביו וכלתו וחמותו הרי יכול להיות עד דיכול לומר זניתי עם אשה ופלגינן דבורו וא"כ כיון שהוא ראוי להיות עד עכשיו דהוא פסול מחמת קורבא ומחמת רשעת מבטל כל עדות וקושי' חזקה היא לכאורה וצ"ל דגם הראב"ד ס"ל כשיטת התו' וסרא"ש דבעינן בא לב"ד והעיד ול"ק מכל הנ"ל איך משכחת ליה דמשכחינן בשלא בא לב"ד וא"כ צ"ל ג"כ כמ"ש התו' דיקום דבר אתא במקיימי דבר היינו אותן שבאו לב"ד וא"כ הקושי' הנ"ל מה שכתבתי לרא"ש ג"כ קשי' ליה דאיך מפרש מקיימי הדבר היינו בע"ד הא מפרשינן לי' כמ"ש התו' שיבאו לב"ד ויעידו. והיה נראה לכאורה דודאי א"צ קרא לומר דצריכין לבוא לב"ד להעיד כמ"ש בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ו בשם חדושי ר"ן ורשב"א ז"ל דהוא הסברא דמה מעלה ומוריד המחשבה אם כוון לבו להעיד או למחזי וכי המחשבה לבדו מבטל עדות אם לא בעושה מעשה דבא לב"ד ומעיד אז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהרי בא לב"ד והעיד ע"ש וא"כ א"צ קרא אך זהו לרבי דס"ל דתליא בכוונה אי להעיד או לראות אבל לר"י דס"ל דבאמת אין נ"מ בכוונה אפילו ראה העדות בעלמא נתבטל שפיר י"ל בראיה לחוד אפילו בלי ביאה לב"ד נתבטל ולכך איצטרך קרא יקום דבר וא"כ י"ל הא דפריך רובע הורג יציל היינו לר"י דאליביה לא אמרינן זולת קרא דצריך לבוא לב"ד ולכך משני יקום דבר וכמ"ש התו' דצריך לבא לב"ד אבל לרבי א"צ יקום דבר לכך וצ"ל דקאי על בע"ד שאין בכלל עדות והאומר רבעני לרצוני נאמן דלגבי עצמו אינו בכלל עדות ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתו כמ"ש הראב"ד אך זהו דוחק. ויותר נראה דתרתי שמעינן מיניה דאין הפי' במקיימי דבר לאפוקי שאינו בא לב"ד דא"כ אם רוצח בא לב"ד ורצונו להעיד על עצמו ודאי דמבטל העדות א"כ לא יהרג אדם דיבא רוצח ויעיד בב"ד אלא ודאי דמהך יקום ממועט רוצח ורובע רק כיצד ממועט דכתיב יקום דפי' במקיימי דבר ר"ל עדים שרגילי' לבא לב"ד להעיד ולקיים העדות בהו איירי קרא אבל בע"ד שאין דרכו לבא לב"ד בהו לא איירי קרא ואינו בגדר עדות כלל דלא מיירי ממנו התורה וזהו דברי הראב"ד דכתיב יקום לאפוקי בע"ד דהתורה לא דברה אלא באנשים הרגילים לקיים סענין אצל ב"ד ולא בע"ד דאין דרכו בכך ומ"מ ילפינן מיניה דצריכים העדים לבוא לב"ד מדתליא התורה ענין העדות מי דהוא קרוי עד לומר ביה עדות שבעלה מקצתו ומי שאינו קרוי עד לומר בו כו' בזה במי שרגיל לבוא לב"ד להעיד ש"מ דעיקר העדות בביטולו ובקיומו תלי בהגדה בב"ד דאל"כ לא היה התורה תולה ההבדל בין עדים לבע"ד בזה דאין רגיל לבוא בב"ד וברגיל כיון דלא נ"מ בהגדה לב"ד אלא ש"מ דעיקר הפסול וביטול עדים היינו בהגדה לב"ד ותרתי שמעינן מיניה. ונראה דגם הריב"ש נתכוון לזה והדרני ממש"ל דס"ל להריב"ש דתי' יקום דבר קאי גם על קושי' הרוג נרבע יציל ואעפ"י שלשונו מורה כן דכתב דמקשינן התם בגמ' נרבע יציל הרוג יציל ומתרצינן יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכו' עכ"ל וא"כ פשוט לשונו דמוסב התי' על כל קושי' מ"מ נראה דהוא מעתיק רק בקיצור לישנא דגמ' אבל כוונתו דאינו רק על רובע והורג דהא כתב כלומר באופן שאפשר להיות עדים אם הם פסולים פוסלים אחרים בצירופן אבל הבע"ד עצמו לא חל עליו שום עדות כדי שיצטרף וכו' עכ"ל ואיך שייך זה בקושי' נרבע והרוג הא נרבע יכול להיות עד כדאמרינן פלוני רבעני הן לרצונו והן לאונסו מצטרף להעיד אלא ברור דס"ל דהך יקום לא קאי רק על קושי' רובע הורג יציל אבל נרבע באמת כשלא רבעו מאחוריו מציל אלא דס"ל יקום הדבר במקיימי דבר היינו כמ"ש במי שאפשר להיות עד יצא בע"ד שאי אפשר להיות עד אינו בגדר עדות ונרצח ונרבע יכולים להיות עדים דאינם נוגעים כלל כמ"ש המרדכי דיכולים להעיד וכמ"ש התו' דהקושי' דס"ל טריפה ורשע ע"ש. אבל בד"מ הן תובע ונתבע והן שום נוגע כיון שאינו בגדר עדות דהמה בגדר בע"ד אינו פוסל כשרים וס"ל בדיני נפשות יש הבדל בין רוצח לנרצח אבל בד"מ הכל הן תובע והן נתבע נוגעים ואינו בגדר עדות וא"ש וזהו מה שנראה ברור בכוונת הריב"ש. ועכ"פ לפי דעת רש"י דמפרש בעושי דבר יש הבדל דאם נגנב משל בני עיר ס"ת הלא בני עיר לא מקרי עושי דבר משא"כ הגנבים הם עושי דבר כמו רובע והורג וכן לפי מ"ש בכוונת דברי הרא"ש דממועט רובע ורוצח שאין רגילים לבא לב"ד והיינו העושה התובע והגנב אבל נגנב ותובע בא לב"ד ולכך ס"ל לרא"ש בתשובה הנ"ל דנוגע בס"ת של עיר פוסל אחרים בצרופין דה"ל כמו נרצח וא"ש ובפרט לפי מ"ש הרא"ש והוא דעת הראב"ד דאם העיד רבע שורו לא פלגינן דבורו דנימא דהוי בעל דין כמו בא על אשתו דאדם קרוב אצל ממון שלו לא אמרינן וה"ל עדות שבטלה מקצתו וכו' דלא הוי בע"ד הרי דלגבי ממון שלו לא אמרינן דאינו בגדר עדות דאילו אינו בגדר עדות לא הוי אמרינן עדות שבטלה מקצתו אלא ברור דלענין ממון לא ס"ל להרא"ש והראב"ד דנימא הוי בע"ד רק דוקא מה שנוגע לגופו אבל לא לממון וע"ש מבואר דהך נמצא קרוב או פסול דמבטל כל העדות הוא ג"כ מטעם שבטלה מקצתו ע"ש דחד דינא אי' לי' וא"כ ברור דלהרא"ש וראב"ד גבי ממון לא אמרינן דה"ל כבע"ד לענין שלא יבטל כל העדות ומאוד תמהני מהריב"ש והש"ך איך העלימו עין מדברי הרא"ש והראב"ד הזה. דבזה מבואר להדיא דלא כוותי' ועיי' מש"ל סי' ל"ז ע"ש. ומכ"ש לפי תי' הראשון של הרא"ש דלא ס"ל כדעת הראב"ד וס"ל הטעם דפלגינן דבור' דאמר אנסו או רבעו לאחר אבל אם אי אפשר לומר כן כהנ"ל בסי' ל"ד בשם רשב"א אין יכול להעיד על אחר וה"ל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו כמש"ל בסי' ל"ד באריכות שהוא דעת התו' וראב"ן ולא אמרינן הך סברא יקום דבר דה"ל בע"ד שהוא סברת הרחב"ד ואינו בגדר עדות כמ"ש הריב"ש וא"כ כל דינא דריב"ש ליתא ולכן הך דינא דריב"ש אפילו בנתבע צ"ע ומכ"ש בתובע דיש כחן ממש רוב פוסקים החולקים ולכן היטב אשר כתב הרמ"א ומשה אמת הואיל דאין כוונתו להעיד כי לא רצה להכניס עצמו במחלוקת גדולי חקרי לבב הנ"ל ומקום עמוק בפוסקים כמ"ש. ואין להביא ראיה לדברי ריב"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דבראיה לחוד נתבטל העדות בכלל א"כ איך אמרינן בני עיר שנגנב ס"ת שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותו עיר משמע הא מאנשי עיר אחרת מביאין הא מ"מ אין מביאין דהא בני אותו עיר ג"כ ראו וא"כ מה יועיל עדות בני עיר אחרת הא ה"ל נמצא קרוב או פסול וכל העדות בטלה בשלמא לשיטת התו' והרא"ש י"ל דבני אותו עיר לא יעידו בב"ד ולא הוי ביטול אבל לרמב"ם קשה ודוחק לומר דמיירי דבני עיר כולם למחזי אתו דהא סתמא קתני אלא לריב"ש ניחא דהני נוגעים לא מבטלים עדות כשרים דזה יש לדחות דברייתא גוף הדין אתא להודיע דאנשי אותו עיר פסולים להעיד וממילא ידעינן דאף אחרים שראו אין יכולים להעיד כי נפסלו בצירוף בני עיר ועיקר הדין והפסול קמ"ל דבני עיר פסולים:

ואם הזמין כו' עיין מ"ש באורים שהסכימו הסמ"ע וש"ך וט"ז לדברי מהר"ש חכים ע"ש אבל אם אמר שנים מכם ולא פרט בשם מי ומי המה דעת מהר"ש חכים והסמ"ע דה"ל כאילו ייחד כשרים ואין עדות פסולים מבטלו והש"ך חולק דמ"מ פסולים בכלל דהא סתמא שנים מכם אמר ע"ש ונראה דיש קצת ראיה לדברי הסמ"ע מהא דאמרינן גיטין דף ס"ו דהאומר לשלשה וה"ה יותר שנים מכם יכתבו גט לאשתי והיה אב ובן בתוכם לא נפסל האמירה ויכתוב אחד מהם עם רחוק דאב ובן פסולים והביאו הטור והש"ע א"ע סי' קמ"א וקשה הא סתם שנים מכם אמר דילמא נתכוון לקרובים יחד והגט בטל ועכצ"ל הואיל ואמר שנים מסתמא כיון להכשרים בגט וא"כ אף כאן באומר שנים מכם תעידו מסתמא כיון לשנים הכשרים לעדות וא"כ ה"ל כהזמין כשרים ואין עדות הפסולים מבטלו ונכון הוא ואמת דאפשר לחלק דהתם אמר שנים מכם כתבו נתן להם הברירה מי ומי שירצה מכם יכתוב וע"כ אנו אומרים שלא ירצו האב ובן כדי שלא לפסול הגט אבל כאן דאמר שנים מכם והפי' שנים מכם שירצו אם הפסולים אומרים אנו רוצים ולאסהודי אתינא למה לא יבטלו העדות הא לא הזמין הכשרים דהפסולים יאמרו נתן לנו להעדים בכלל הברירה ואף אנו בכלל הברירה וא"כ אין כאן יחוד לבטל הצירוף ומ"מ זה דחוק דמסתמא לא נתן הברירה שירצו פסולים ולא כשרים וראיה מהך מכרעת עכ"פ שיותר דעת נוטה כסמ"ע. ואין להקשות מה הקשו התו' והרא"ש דלא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הנעשה במעמד קרובים ופעמים קרובים הם מכוונים להעיד ע"ש ומה החרדה הזאת הא אין עדי הגט חותמים בלי צווי הבעל לחתום ואין לך הזמנה יותר מזה שאמר לעדים אתם פב"פ חתמו גט זה וא"כ תו אין עדות פסולים מועיל כלום לבטל דאין לך הזמנה גדולה מזו וצ"ל דהתו' לשיטתן דס"ל דע"מ כרתי וא"כ אף דעדים חותמים צריכים ע"מ בפ"ע להעיד על מסירת גט ועדי מסירה אין דרך להזמין ושפיר הקשו הא ישנו שם קרובים ונתבטל ע"מ ואין בגט ממש ואפילו לר"מ דעת התו' דמ"מ בעי שנים במסירה דאין דבר שבערוה וכו' וקושי' התו' שפיר דאין כאן ע"מ כלל דבטלה בצירוף קרובים וא"כ לפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אף ע"מ כרתי אבל ע"ח כשר לכ"ע אפילו לא מסרו בעדים רק נתנו בינו לבינה וא"כ מה בכך שנתבטל ע"מ הא ע"ח לא נתבטל דהא הזמינם ולק"מ מגט ומקידושין אין כ"כ קושי' דהא היא בחזקת נשואה לבעל ויושבת תחתיו וסוקלין על החזקה וברור דעיקר קושי' התו' מגט כמו דבמס' מכות לא הזכירו התו' רק מגט ולא זכרו קדושין כלל ומגט לק"מ לרמב"ם ולכך ס"ל דא"צ לבוא לב"ד ובראיה בעלמא סגי וא"ש:

לא נתבטל כו' דברים אלו כתבו הרא"ש ודעת מהר"י בי רב לפרש אפילו אמרו לאסהודי באנו מתחילה בשעת מעשה רק כיון דלדעת הרא"ש תרתי בעינן בא לב"ד ומעיד ג"כ וזה אינו בגדר לבא לב"ד ומעיד הואיל שבא ע"י הכרזה והש"ך חולק עליו דמה בכך סוף כל סוף הרי כאן תרתי כיון להעיד ומעיד בב"ד ולכך מפרש הוא דלא ידעינן אי כיון להעיד רק כשבא לב"ד מעצמו להעיד אמרי' מסתמא להעיד בא אבל כשבא ע"י כח הכרוז אין כאן הוכחה ואמרינן מסתמא למחזי בא והא דנתן הרא"ש טעם שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד אף דאין הענין תלוי כלל בכוונתו היינו דלולי כן היינו אומרים מסתמא הואיל והזמינם יודע בוודאי שכוונו להעיד עכ"ל ולא על מהר"י בי רב חולק הש"ך כי אם אדברי הש"ע דכתב להדיא אפילו נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלו כו' ולדברי הש"ך הא בנתכוונו נתבטל בבירור ולכן תמהני אם חשב לומר פי' לדברי הש"ע מה שמבואר בו ההיפוך והלך המחבר אחר דעת רבו מהר"י בי רב וכן נכון כי דבריו בזה דחוקים דמה הכרח יש כאן הואיל והזמין כל עדים הן קרוב או רחוק שיבאו ויעידו דידע שכוונו הקרובים להעיד ועוד הלא אפילו הרואה בלתי כוונה להעיד יכול להעיד ועדותו מתקיימת וא"כ מה ראיה הואיל וקראן להעיד לו דידע שמתחילה באו להעיד ואין לו מובן כלל בפרט לפי מה שהעלתי לעיל דע"כ סתם קרובים ג"כ לאסהודי באו דאל"כ דסתמא למחזי אין נאמנות להם לבטל עדות הכשרים ולמלט קרובים מדין מיתה ועונש כמש"ל ולכן נראה ברור כדעת מהר"י בי רב והיינו דס"ל להרא"ש כי אמרינן בהעיד הקרוב בב"ד מבטל כל עדות היינו בבא מעצמו לב"ד להעיד אז הוא בכלל מקיימי דבר אבל כשבא מחמת הכרזה דטועה הוא וחושב דצריך לבוא אין זה בגדר מקיימי דבר הואיל ולא בא מעצמו לב"ד דאל"כ מעולם לא יתנו חרם על עדות דאולי יבאו פסולים ועי"כ יתבטל העדות והב"ד גורמים ביטולו של עדות ועוד דא"כ עדיין קשה רובע הורג יציל ול"ל דאינם באים לב"ד דהא צריכין לבוא לב"ד לקבל כל העדות בפניהם והועד בבעליו כתיב ואם הם אצל ב"ד ויעידו והן אומרים אמת כפי עדים כי חי לא יכחיש החי הרי נתבטל כל העדות לר"י דהא תמיד באי' לב"ד ומעידים ועכצ"ל הואיל וביאה זו ע"י קריא' ב"ד לא שמי' ביאה לב"ד להעיד (מיהו לפי מש"ל בדברי הרא"ש דהפי' במי שרגיל לבוא לב"ד בזו דברה התורה ע"ש יש לדחות ראיה זו קצת) וה"ה בעדים הבאים להעיד לא מחמת עצמן רק לקול הכרוז לא שמי' ביאה מיהו ס"ל להרא"ש ה"מ שאין הבע"ד בעצמו קורא אותן להעיד בב"ד אבל הוא בעצמן קוראן לבוא לב"ד להעיד הרי הוא בעצמן עשאן צירוף. ולכך כתב הרא"ש בלשונו דהבע"ד לא קראן כלל דלא נתכוון אלא בראוי להעיד וא"ש. ובזו יש להבין משנה בשבועות דף ל"ה שבועה שאין יודעים לך עדות והיה קרוב או פסול ביניהם הרי אילו פטורים והקשו התו' מה קמ"ל הא כבר תנא ליה נוהג בכשרים ולא בפסולים וקרובים ותי' התו' דהיה ג' ואחד מהן קרוב או פסול ואף הם נתבטלו. והקשה התו' עדיין מה קמ"ל הא משנה שלימה היא במכות דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול נתבטל כל העדות. וע"ש דדחק ולפי הנ"ל ניחא דודאי לשיטת התו' דתרתי בעינן פירושו והיה ביניהן דכבר העיד הפסול בב"ד ולכך אלו פטורים להעיד דאף דיעידו עדותן נתבטל דאל"כ הא בראיה לחוד לא היה ביטול בעדותם. א"כ ה"א הא הפסול לא העיד רק מכח שבועה שהשביעו וא"כ אין כאן ביטול ודמי' לחרם שמכריזין שכתב הרא"ש וא"כ ה"א דכשרים חייב להעיד וקמ"ל המשנה דהואיל דאף לפסול השביע בפי' שיבא ויעיד הרי עשהו בקריאתו צירוף ולכך אף דהעידו מכח שבועתו מ"מ נתבטל עדות כשרים ולכך פטורים מק"ש וטובא קמשמע לן המשנה ולק"מ והרי יש לכל דינים הללו הנאמרים ברא"ש ממש ראי' ברורה ממ"ש וממשנה ונכון:
ונראה ברור כי מ"ש המחבר ואם הזמין הוא סיום סוף דברי הרא"ש מה שסיים בסעיף א' וי"א דתרתי בעינן כו' וע"ז קאי ואם הזמין וכו' והכל בדברי הרא"ש כמ"ש באמת בדברי הרא"ש והוא הכל לדיעה שני' אבל לדעת ה"א דעת הרמב"ם דבכוון להעיד אף דלא באו לב"ד מיפסל העדות לא שייך האי דינא כלל דמה בכך דבאו מכח חרם או לא באו כלל סוף כל סוף נתבטל העדות בשעת ראיה והרב הש"ך ביקש לצדד אף לדעת הרמב"ם דאף הרמב"ם מודה דסתמא של דברים הם למחזי אם לא בבואם לב"ד להעיד ולכך אם באו מכח הכרזה אין כאן ראיה ואין צריכין חקיר' אי להעיד או למחזי ונמשך הכל לשיטתו בפי' דברי הרא"ש אבל לפי מ"ש דאין הפי' כן בהרא"ש א"כ א"א לומר כי בדברי הרמב"ם דכי נחלק דברי הש"ע בדבר א' לשני פירושים לדעת הרא"ש פי' כך ולדעת הרמב"ם פי' כך ובפרט כי לא מצאנו דין זה ודכוותי' ברמב"ם ובפוסקים ומנ"ל למחבר לחדש דין ברמב"ם מה דלא שערו הקדמונים בלי ראיה ורמז כלל ולכן ברור דהכל שייך לשיטת הרא"ש ואין לדקדק לשיטת הרמב"ם דס"ל לא בעינן תרתי א"כ הא דתנן שבועת עדות אין נוהג בקרובים דאין תועלת בעדות שלהם הא יש במציאות תועלת גדול דבממ"נ אם אמרינן סתם שלהם לאסהודי א"כ מלוה שהביא עדים כשרים שהלוה מנה והכשרים אומרים לב"ד שקרובים היו במעמד וכמש"ל בשם הש"ך דנכון דכשרים צ"ל דהיה שם במעמד הענין קרובים וא"כ הב"ד פוסלים כל עדות והוא השביע לקרובים שיבאו לב"ד ויגידו למחזי קאתו שהם נאמנים ויתקיים העדות ויוציא ממון עפ"י כשרים ואם אמרינן סתמא למחזי א"כ י"ל דהלוה השביען שיבואו ויעידו שהיו במעמד והיו מכוונים להעיד ויתבטל העדות ויהיה לו מגו על סטראי וכדומה הואיל ואין כאן עדות והרי תועלת גדול בעדותן ובפרט למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואפילו השביע עדי סתירה חייבי' ק"ש וכ"ש נדון כזה דהוא ודאי ממון גמור ע"י עדותם ובכבישת עדותן מפסיד. ולשיטת התו' ניחא דכל כמה דלא באו לב"ד לא נתבטל העדות ואין ביד הבעל דין להכריחם שיבאו ויבטלו עדות הכשרים כי יפה עושים שאינם באים לב"ד ועדות הכשרי' בהכשרו וקיומו ולק"מ אבל לרמב"ם כבר נתבטל בעת הראי' ובואן לבית דין הוא לברר האמת ולדעת אם נתבטלו עדות כשרים או לא שפיר קשה כנ"ל ואפשר לומר דבזה יתיישב קושי' התי"ט פרק ד' דשבועות דהקשה ל"ל קרא למעט קרובים ופסולים מק"ש הא אין תועלת בעדותם ומסברא ידעינן דלא מחייבי ולפי מ"ש טובא קמ"ל בכה"ג דיש תועלת רב בעדותן להוציא ולהפסיד ממון ומ"מ גזרת הכתוב דאין בהם קרבן שבועה ולק"מ. אך זהו נראה לי לדוחק דלמה באמת יפטרן התורה משבועה כיון שיש תועלת ע"י עדותן ואם האמינם התורה לזה שיאמרו למחזי או לאסהודי למה לא יהיה עליהם עונש אי יכבשו עדותן וגורמים איבוד ממון לחבירו ואם עליהם עונש אם לא יגיד כו' אף ק"ש יתחייבו ולכן הנכון כקושי' התי"ט כמ"ש אם קיבל על עצמו קרוב כהנ"ל בריש סי' כ"ח וזה נכון דאין בו כח להעמיס על העד על עדות ועונש אם לא יגיד במה שהתורה פטרתו ולא צוה. ולא אדון הוא בדבר הזה אבל מ"מ מה שדקדקנו ברמב"ם יש להבין אפשר לומר כיון דאין צריך לומר העדות בב"ד בגוף הדבר אם לוה או לא לוה רק אם היה שם למחזי או להעיד וא"כ אין זה בכלל ק"ש דאין מעידים כלל בגוף העדות. אך לפמ"ש התו' סנהדרין דף ל"א ד"ה שבית שמאי וכו' דאם הכחישו הפסולים לכשרים בגוף עדות זה אומר מנה וזה אומר ר' לא נתבטל עדות כשרים א"כ הם צ"ל עדותן בב"ד ג"כ כדי שיתברר אם מכוונים לעדים הרי יש כאן ביטול לכשרים ואם יכחישו הרי קיום כמ"ש התו' הרי תועלת גדול בעדותן וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהך תי' של התו' רק כאינך תי' של התו' וכן לפמ"ש בישוב דברי הר"ן ורא"ה וריטב"א בשמעתי' שנים אומרים לא מת וכו' בס"ק ג' צ"ל ג"כ דלא כתו' דהא מכחשי אהדדי ומ"מ אף לענין א"א אינם נאמנים או כפי מש"ל דלרמב"ם אם היה בעת הראי' כשרים אף דקודם הגדה נפסלו לא נבטל העדות דהכל תלי בראי' וא"כ אין כאן קושי' התו' מהך דב"ש כמש"ל. וא"כ א"צ להגדתן בגוף העדות וא"ש וצ"ע. ויש להבין ברא"ש דהעתיק קושי' התו' לשמואל דס"ל כר"י איך תמצא גיטין וקדושין בקרובים שהיו שם וקשה מה קושי' לר"י דילמא לר"י באמת בגיטין וקדושין היה מזמין עדים וא"ל דהקושי' ממעשה בכל יום דהא אנן לא קי"ל כר"י ואם לדינא פריך לר"י דילמא היו מזמנים עדים והרא"ש הא ס"ל דהזמנה מהני ואפשר לומר בשנדייק לשון הרא"ש דכתב כיון דיחד עדיו לאו כל כמיני' להפסיד לזה ממונו עכ"ל מורה לשונו דוקא במילתא דממון דהוא רק לברר שקר וא"כ הוא מייחד והדברים בעצמות אמת אין כאן ביטול ואפשר מתורת תנאי ונאמנות אבל במילתא דאסורא לא מהני הזמנה ובפרט בדבר שבערוה דבעי עדות אף דשניהם מודים וגזרת הכתוב א"כ מה מועיל זימון להכשיר מה דמבוטל ע"י עדות קרובים ושפיר הקשה הרא"ש כן בגט וקדושין. אך צ"ע כי לא מצינו זה למחברים לחלק בכך וכ"כ הרמב"ן דגם גבי איסור מהני עיי' מ"ש בב"ב פרק י"ג ע"ש ולכן יותר נראה כי מהני זימון לרבי דס"ל דיש הבדל בין למחזי או לאסהודי והיינו דס"ל דלא מבטל עדות הכשרים רק ע"י צירוף ולכך בזימון בטל הצירוף דהא מייחד להיותם נפרדים מאתם ואינו חפץ בם והוי כאילו באו למחזי דהוא לא ביקש מאתם עדותן ולא הוי לאסהודי דהא הוציאן מכלל עדות ולכך כשר אבל לר"י דס"ל אפילו למחזי ואין להם צירוף כלל בטלה כל עדות א"כ מה יועיל זימון סוף כל סוף ראו העדים ומי יטה עיניהם מראות וכל תכלית הזימון דהוי כאילו באו למחזי דאין כאן עדות וא"ש דלר"י לא מועיל זימון להכשיר:

שעדות הרחוק כשרה והנה דעת זו היא להרי"ף ז"ל והסכים עמו הרמב"ן ז"ל כמ"ש הרא"ש בשמו ויש להקשות לפי מה שאומר לעיל הסמ"ע וכמ"ש דלשיטת התו' דפי' בשני אחי' שראו דלפעמים דלא ידעו זה מזה ויבאו לב"ד להעיד ש"מ דס"ל דלא כרי"ף דאפילו לא ידעו זה מזה עדותן כשירה וא"כ הרמב"ן דס"ל כתו' דבעינן תרתי ש"מ דס"ל כתי' התו' על הך קושי' מה יעשו ב' אחי' וכו' וא"כ איך פסק כהרי"ף בזה ודבריו סותרים זא"ז לכאורה. ואפי' אם נדחוק כמ"ש הש"ך הבאתי אותו באורים ס"ק חי"ת דאם רחוק א' רואה הקרובים אף דשאר רחוקים לא ידעו מודה הרי"ף דמבטל מ"מ אני מסופק בשלמא אם רואה קרוב לבע"ד או פסול שפיר י"ל אם אחד ראה אותו הוא מצרף עמו ונפסל והוי כעד פסול והשני שראה האחד ההוא מצרף עמו ונפסל ג"כ וכן עם אלף אבל בשני אחים דכל א' בפני עצמו כשר רק צירוף השני אחים משוים ליה הפיסול ואם אח זה לא ידע מהשני מה פיסול יש כאן ואפילו השלישי מהשוק שרואה אותן לא שייך עליו שנצרף לפסול ואף הוא פסול דהא כ"ז שלא נצרפו אחי' אין כאן פיסול כלל. ולא שייך על שלישי משוק דנעשה כמוהו לפסול. ולכן בשני אחים דין שלו צ"ע. ולכן יותר נראה כמש"ל נגד דעת הסמ"ע דלרבי צריכין לדעת זה מזה כמ"ש הרמב"ן רק לר"י א"צ והקו' לר"י מה יעשו ב' אחי' כמש"ל באריכות ועוד אני מוסיף דבלא"ה יש להבין הא דקאמר רבי אחד ד"מ ואחד ד"נ ואימתי בזמן שהותרו וכו' מה יעשו כו' דמשמע דר"י לא ס"ל הך חילוק בזמן שהתרו וכו' ומנלן זה דילמא ר"י לא ס"ל רק בד"נ אבל מ"מ מודה דבעי התראה כקושי' רבי מה יעשו שני אחים וכו' ואיכן נרמז דגם בזה פליג ר"י כדאמרינן בגמ' ובכל דוכתי דלר"י אפילו למחזי פסול אנה נזכר דר"י פליג בזה באמת לא מצינו רק דר"י לא ס"ל כן בד"מ אבל דיפסול אף למחזי לא מצינו לר"י ובאמת תו' סנהדרין הנ"ל ד"ה בזמן הביאו דעת הרשב"א דס"ל באמת כן שר"י מודה בזה לרבי וצ"ל לפי מ"ש התו' במכות ד"ה אמר ר"י דר"י מחלק בין ד"מ לד"נ אף דגם בד"מ כתיב עפ"י שנים ושלשה עדים כו' משום דבד"נ בשנים וא' מהן קרוב או פסול עדותן ודאי בטלה דע"א אינו כלום לשום דבר ואף בשלשה מקשינן כן משא"כ בד"מ אם נשאר ע"א הרי קם לשבועה וצ"ל לרבי דס"ל אף בד"מ דס"ל דאין הפי' מה שנים דודאי אין ע"א מועיל דהא מועיל לשבועה רק כך מקשינן דבשנים הסברא דצירוף הפסול מבטל העדות דהא הפסול יש לו גרם ויד בעדות דזולתו לא היה רק ע"א וטובי' שנים מע"א וא"כ דהוא עד גמור ראוי שבצירפו יתבטל כל עדות אבל בג' דנשארים עדים כשרים זולתו ואין תועלת בעדותו כלל וה"א כלא היה יחשב ולא יועיל צרופו לבטל דמה צורך יש בו וקמ"ל להקישו לשנים דמ"מ בטל וזהו שנחלקו בו רבי ור"י וא"כ אף זו בו תלי' דלר"י דמדמהו לגמרי לשנים מה שנים דא' פסול והשני אין בו מועיל כך אמרינן בשלשה וא"כ בשנים אפילו לא כוונו להעיד עדותן בטלה דעכ"פ אין כאן רק ע"א ובזו מקשינן שלשה אבל רבי לא ס"ל ההיקש כך דהא אף בד"מ מקשינן רק ההיקש כמ"ש מה שני' מסתבר דהפסול מבטל ע"י צירוף שלו עדות הכשר אפילו לשבועה כהנ"ל ובזו אמרינן אף בשנים ה"מ בכוון להעיד אבל בלי כוון להעיד אף בשנים לא נתבטל ע"א לזקוק שבועה ואף בשלשה דין כן. וכמו דההיקש בד"מ אף בד"נ הדין כן דכי נחלק בהקישי' וכמו דדרשינן הקרא גבי ד"מ כן בד"נ דס"ל לרבי דאין ההיקש לומר לגמרי כמו שנים רק לענין סברא כמו דכאן מסתבר הביטול אף בשלשה כן וא"כ א"ש דהך מחלוקת בין ר"י לרבי אי בד"מ ג"כ או רק בד"נ מישך שייך לאידך מחלוקת אי מהני למחזי או לא וא"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י דפי' על רבא דקאמר והוא שהעידו תוך כ"ד על נמצא אחד מהן קרוב או פסול והקשו התו' א"כ מה פריך הרוג יציל וכו' ונראה ליישב די"ל דגם רש"י ס"ל סברת התו' דלכך מחלק ר"י בין ד"מ לד"נ אף דבתרוויהו כתיב עפ"י שנים וכו' משום דשם אין ע"א כלום כהנ"ל רק דעדיין קשה כיון דבד"נ וודאי פסול נילף ד"מ מד"נ מהקישא דמשפט אחד וכו' כמ"ש התו' ולכך פי' רש"י דהצלה שאני וכה"ג אין למדין ד"מ מד"נ דבד"מ לא שייך הצלה דמה דזכות לזה תיבה לזה אבל בהך קושי' דהא בד"מ כתיב ג"כ עפ"י שני עדים ס"ל לרש"י כתו' ולפ"ז לר"י אפילו העידו לאחר כ"ד נפסלו דהא לגמרי לשני' מדמה ובשנים אפי' העיד הפסול לאחר כ"ד מ"מ הא אין כאן רק ע"א ומה נ"מ בעדותו ואף שלשה כן דלגמרי מדמינן וא"כ פשיטא אפילו לאחר כ"ד נתבטל העדות. אך לרבי דיליף הקישא לענין ביטול וצירוף כמ"ש שפיר י"ל אם העיד לאחר כ"ד ליכא צירוף ולכך רש"י מפרש לי' מילתא דרבא דס"ל להלכה כרבי וכדאמר רבא אי למחזי וכו' והביטול מחמת צירוף ולכך בעינן תוך כ"ד אבל קושי' הגמ' הרוג יציל וכל הנך קושי' הכל אליבא דר' יוסי ולדידיה פשיטא דאפילו לאחר כ"ד אינו מועיל להכשיר ומ"מ בטלה ולק"מ:
ובזו יש להבין במ"ש מהרש"א בסנהדרין תו' הנ"ל דהקשו התו' דר"י אמר שמואל פוסק כר"י וממילא עד הרואה בעלמא מיקרי עד ואילו גבי עד נעשה דיין פוסק דלא מיקרי עד עד שיהיה מוזמן לעד ותי' רשב"א דר' יוסי ס"ל ג"כ כרבי דבעי התראה דהא ס"ל עד שיהיה שני עדים מתרי' בי' ור"י דס"ל הלכה כרבי יוסי היינו בדיני ממונות לא מיפסל כלל העדות אבל בהא לא ס"ל דעד הרואה יחשב עד רק אף דלא בעי התראה בד"נ דלא קיי"ל בהך כר"י מ"מ צ"ל לאסהודי והקשה מהרש"א א"כ ה"ל להתו' לשנויי בקצרה דר"י פוסק כר"י הייט למעט בד"מ דאינו מבטל עדות כלל אבל בד"נ ס"ל כרבי דבעינן למיסהד דעד הרואה אינו עד ול"ק אהדדי ולפמ"ש ניחא דאם אמרינן במשנה דר"י פליג אף על הך בזמן שהתרו בו וצריך לומר דמה שייכי' זו לזו וע"כ כמ"ש דתלי זו בזו אם מקשינן לגמרי או לא וכמ"ש ואם כן תו ליכא למימר דשמואל ס"ל בהך כר' יוסי ובהך כרבי דלפמ"ש הדבר תולה זו בזו ואי אפשר להרכיב אתרי רכשי. ולכך פי' רשב"א דהך אימתי הנאמר במשנה לאו דברי רבי אלא ד"ה היא ואף ר"י מודה בו ואין מקום לסברא הנ"ל שכתבתי דתלי' זה בזה כלל (ורשב"א אפשר דס"ל תי' אחר בקושי' התו' דגם בד"מ כתיב עפ"י שנים כמ"ש המפורשים תי' אחר עיי' בספריהם) דהא ר"י מודה בו וא"כ שפיר י"ל בהא כרבי ובהא כר"י ולק"מ. וגם במכות ד"ה שמואל כו' דסיימו התו' דלפעמים לא ידעו האחים זה מזה ואפילו אירע לאחר כ"ד מ"מ עדותן בטלה וכו' והקשה מהרש"א דמנ"ל זה דכל מה שכתבו בד"ה אמר רבא כו' להוכיח דלא בעי כ"ד היינו אם אמרינן בראי' לחוד סגי אבל לפי דהעלו דבעי עדות בב"ד י"ל אפילו בהך נמצא קרוב או פסול צריכין להעיד תוך כ"ד ואין מכל דברי התו' ראיה לדחותו אבל לפי הנ"ל ניחא דרבי דטען כן לר"י מה יעשו שני אחים לדברין ולר"י הא מקשינן שלשה לשנים בהחלט ובשנים אפילו לאחר כ"ד העדות בטל כמ"ש ואף בשלשה כן וא"כ לר"י שפיר כתבו התו' דלר"י מה יעשה בשנים אחים דאפילו להעיד תוך כ"ד לא צריך לשיטתו וא"ש. ולפ"ז אף דינו של הרי"ף דצריך הכשר לידע בפסול תלי' בזה דלר"י דלגמרי מקשינן שלשה לשנים ובשנים אפילו לא ידע מה בכך סוף כל סוף אין כאן רק ע"א בד"נ ולאו כלום הוא ואף בשלשה הדין כן דלגמרי מקשינן רק לרבי דס"ל ההיקש לסברא לבטל העדות בצירוף בזו שפיר אמרינן דבלא ידע ליכא צירוף דהלא לא לגמרי מקשינן דמה שנים דנשאר אחד דאין בו ממש כהנ"ל והדבר פשוט ונכון וא"כ א"ש אף זו מהטענה של רבי לר"י לדבריך דס"ל רק בד"נ משום דלגמרי מקשינן (א"כ אף בלא ידעו נפסלי' וא"כ מה יעשו שני אחים וכו' דלפעמים לא ידעו זה מזה ומ"מ לשיטתך פסול א"ו דלאו לגמרי מקשינן ובאמת צריך הכשר להכיר בפסול ואין כאן חשש בשני אחים וא"ש. וגם בדברי התו' יש לכוון כן ודלא כסמ"ע אך י"ל בלא"ה ישוב נכון לדברי הרמב"י דיש לדקדק מה דוחקו של התו' לומר בשני אחים שלא יהיו יודעים זה מזה וגם בהא דפריך הרוג יציל הוא לס"ד ובתי' יקום דבר היינו ביאתן לב"ד פי' אחר מה דלא פי' בו רש"י ולמה לא אמרינן דבאמת לרבי בעי הגדה בב"ד כמ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב. והנ"י והב"י לעיל בסי' ז' דמסתבר דבעי הגדה לב"ד דמהיכי תיתי לפסול במחשבה בעלמא להעיד כל העדות אם לא בבואם באמת להעיד וזהו הכל לרבי דמצריך כוונה להעיד שפיר י"ל איך במחשבה בעלמא יפסול העדות אבל לר"י דס"ל בראי' גרידה מיפסל לא שייך הך קושי' ובאמת א"צ לבוא לב"ד כיון דבראי' לחוד מיפסל והא ה"ל ראיה ולכך לר"י שפיר פרכינן במשנה מה יעשו שני אחי' דלשיטת ר"י א"צ להעיד בב"ד וגם קושי' הגמ' הרוג יציל מיושב דהכל לר"י ולדידי' אין צריך לבוא לב"ד אבל לרבי צריך לבא לב"ד כיון דבעי כוונה להעיד במחשבה בעלמא לא מיפסל עד דיבא באמת להעיד וא"כ ל"ק לא מצאנו ידיה בגט שקרובים הם מכוונים להעיד דלרבי באמת ביאה לב"ד בעינן. ולק"מ וא"צ לכל הדחוקים אמנם התו' שלא תי' כן משום דהם הקשו לר"י ג"כ דהא גיטין לד"נ מדמינן ולר"י איך מוכשר גט במעמד קרובי' ולכך הם ז"ל הוצרכו לומר דאף לר"י בעי הגדה בב"ד אבל הרמב"ן ז"ל כנראה מחדושיו לב"ב לא הקשה כלל לר"י רק לדידן ממעשי' בכל יום אבל לר' יוסי ז"ל לא הקשה כלל די"ל באמת לא היו מניחים קרובים בגט ובקידושין ואין כאן קושי' ממעשים בכל יום לשיטת ר"י דלא קיי"ל כוותי' או דהיו מזמינים העדים כשרים כמ"ש שם. או דס"ל כפירש"י דלכך בד"נ פוסל לר"י משום דבעי הצלה וא"כ אין בגיטין בכלל ד"נ דהתו' דסברי דהוי כד"נ משום דגם בהו אין ע"א נאמן כלל בשום דבר כמו ד"נ כמ"ש התו' להדיא ולפירש"י לא יתכן כן ולא קשה לר"י וא"ש די"ל כמ"ש דלר"י א"צ להגדה בב"ד משא"כ לרבי וא"כ דינו של הרי"ף לרבי קאי ודוק:

ונאמן לומר שלא הכיר כו' עיי' אורים שכתב הסמ"ע דוקא באומר מעצמו אבל אין הב"ד שואלין אותו והש"ך הקשה כי הנ"י הביא בשם בעל מתיבות דאי ליתנהו לסהדי מכשירין לשטרא דאמרינן דלא הכיר והכי מוכח נמי מדברי הרא"ש דהקשה על הרי"ף דה"ל לגמ' לומר דשאלינן לעדים עכ"ל והנה המעיין ברא"ש דהביא ראי' לסתור דברי הרי"ף מבה"ג דכתב בשטר שחתם עליו פסול דמכשרינן דאמרינן רווחא שביק ש"מ דוקא מה"ט אבל זולת זה פסול ומזה מוכח דס"ל להרא"ש בדברי הרי"ף בדליתנהו טענינן דלא הכיר דאל"כ מה קושי' הא שם העד לפנינו ליתא ואיך נטעון שלא הכיר ולכך אמרינן דלא היה שם צירוף כלל וע"כ כמ"ש דלרי"ף טענינן וכמ"ש בעל המתיבות הנ"ל: אך ממה שטען הרא"ש על הרי"ף דה"ל להגמ' לומר דשאלינן אם הכירו משמע להיפוך דאם סתמא אמרינן הם לא הכירו בפסול מה לנו לשאול וכי אנו אחראין לבטל העדות וכל כמה דלא אמרו דהכירו עדות כשר בשלמא דשאלינן למחזי כו' הוא כיון דבאי' לב"ד אמרינן מסתמא באים להעיד ונתבטל העדות לכך הב"ד. חוקרין לברר ולהכשיר העדות כדאמרינן מה יעשו בשני אחי' וכו' ולכך חקרינן להכשיר העדות אבל לבטלו לא שמענו דיהיה הב"ד חוקרי' בכך. ולכן היה נראה לחלק דודאי אי עדים לפנינו ולא אמרו שלא הכירו אמרינן מסתמא מכירין אותו דאל"כ ה"ל למימר אין אנו מכירין ולכך הקשה הרא"ש דה"ל לשאול אותם אבל בליכא לעדים לפנינו טענינן דלא הכירו ולכך יפה טען מבה"ג ל"ל למימר הטעם משום רווחא שביק תיפוק ליה דאמרינן לא הכיר בפסול אלא דקשי' לי א"כ דסתמא באין העדים לפנינו אמרינן לא הכירו לשיטת הרי"ף איך נאמנים העדים לומר הכרנו לבטל עדותם תיפוק ליה כיון שהגיד וכו' כקושי' התו' גבי למחזי וכו' ותי' התו' לא שייך כאן דהא אמרינן סתמא כאילו לא הכירו ואם נימא באמת דאין הכשרים נאמנים לבטל עדות והא דאמרינן דקרוב או פסול מבטל עדותן איירי ברגיל או ידוע לנו דהם קרובים ופסולים שהם גלוי לעדים א"כ מה הקשה הרא"ש דנשאל לעדים שאלה זו מה טיבו או דבלא"ה כשר או דלא מהני שאלה כיון דבקיאים ורגילים בהו ודוחק לומר דקושי' הרא"ש על הרי"ף בממ"נ אי סתמא דמכירין א"כ נשאל לעדים ואי סתמא דאין מכירין הקושי' מבה"ג דלישנא דהרא"ש לא משמע כן אבל עכ"פ מ"ש ברא"ש נראה נכון דיש לחלק בין אם הם לפנינו או לא וגם מדברי הרא"ש נראה דה"ל למישאל לעדים כמו שעען באמת על הרי"ף והסמ"ע ליישב דברי הרי"ף בא שלא יחול עליו קושי' הרא"ש כתב דאין על הב"ד מוטל לשאול דכיון דהוא לפנינו ואין אומר דאינו מכירו ודאי מכירו ואין לב"ד לשאול אותו ולכן צ"ע כי הרא"ש כתב דה"ל לשאול. ונראה הא דאמרינן דמסתמא לא הכיר היינו בקרובים של מלוה ולוה אבל בקרובים דעדים דקרובים זה לזה אמרינן מסתמא הכירו זה את זה דכי אין אדם בקי בקרובותיו ומסתמא ידע ובהכי ניחא דהרא"ש טען על הרי"ף מן בה"ג דכתב דאמרינן רווחא שביק וכו' ולא אמרינן דלא הכיר ולא הקשה מדברי הגאון שכתב אח"כ בשטר שיש בו ג' עדים ושנים קרובים זה לזה דאמרינן רווח' שביק ולא אמרינן ג"כ דילמא לא הכיר והך מילתא דגאון כתבו הרי"ף ז"ל בעצמו בהלכותיו ואי נימא דאיירי דרגיל ביה כמ"ש הב"י סימן נ"א אף בהך דבה"ג י"ל כן וכמ"ש הש"ך. וכבר נראה דהמעדני מלך הרגיש בזו ודעתו דמילתא דגאון היינו בה"ג וזהו נראה לעין כל דהוא דחוק אבל נראה ברור דשם בדברי הגאון נאמר דשני עדים קרובים זה לזה ובזו ודאי רגיל ובקי ואין לטעון דלא הכיר וסתמא דאדם בקי בקרובותיו ולכך דייק קרובים זה לזה אבל בדברי בה"ג נאמר קרוב או פסול משמע קרוב למלוה או ללוה ובזו דעת הרא"ש להרי"ף דאמרינן סתמא דלא הכיר בו מה לו בקרובים של אחרים ויפה דייק וא"ש:

ויש מי שחולק וכו' הוא דעת הרא"ש ויש להבין להרא"ש דס"ל תרתי בעינן וכו' א"כ אף לרבי קשה מה יעשו שני אחים דהא צ"ל להרא"ש דהקושי' מה יעשה בשני אחים דלא ידעו זה מזה וא"כ עדיין קשה דלא ידעו בשעת ראיה זה מזה דמהכ"ת דקדקו לדעת אם אחיו ג"כ רואה וכמש"ל וכן יבאו לב"ד כדי לקיים ובערת הרע מקרבך וכו' והיה נראה כי ס"ל לרא"ש כי בעת ראיה שמים ללב מבלי לכוון להעיד כי חוששים אולי קרובים ג"כ רואה ובכאן נותנים ללב לבל יכוונו להעיד לבל יבטלו העדות אבל לב"ד כיון דעליהם מוטל להעיד אין חוששין לחקור כלל אם העידו קרובים או לא. והולכים לב"ד אך זה דוחק ויותר נראה כי ס"ל להרא"ש דהשאלה מה יעשו בשני אחים אין שאלה כלל בד"מ רק בדיני נפשות כי מה איכפת לן אי יתקלקל העדות בד"מ אבל בד"נ השאלה דלא יבוער הרעה מקרב ארץ וס"ל הא דא"ל למחזי או לאסהודי היינו בד"מ אבל בד"נ בעינן דוקא התראה כדעת התו' במכות וא"כ לק"מ אם שניהם יכוונו להעיד ולא ידע אחד מחבירו דהא בעינן להתרות והרי ישמעו התראה. וכך ראי' רבי דאי ס"ד דלא בעינן התראה מה יעשו וכו' דלא ידעו כלל זה מזה וא"ש דהא דאמרינן בגמ' אבל למחזי מה יעשה בשני אחים כו' אף דזהו בד"מ ושם לא שייך מה יעשה וכו' כמ"ש בלא"ה צ"ל להרא"ש דס"ל מחמת ובערת הרע וכו' באים להעיד וזהו לא שייך בד"מ אלא היא לשון מושאל דמה יעשה וכו' צ"ל התראה וא"כ ש"מ דבעי צירוף וא"כ אף בד"מ אמרינן כן דעכ"פ בעי צירוף וזהו מה שאפשר לומר בדברי הרא"ש איברא דלשון הרא"ש שכתב מה יעשה וכו' כי כל הרואה דבר ערוה מחויב להעיד לקיים ובערת הרע וכו' הילכך שיילינן ליה ואם יאמר שבשעת מעשה לא כוון להעיד העדות קיים הרי דמיירי מן ד"נ ומ"מ אמר דאם אמר בשעת המעשה דלא כוון להעיד ולא אמרו דהתרו ולא התרו לא משמע כמ"ש וס"ל כדעת התו' ונ"י דהתראה ל"ד ולכן צ"ע כי אמת מ"ש בתי' הראשון צ"ל בתו' סנהדרין הנ"ל דס"ל לרשב"א דאף ר"י ס"ל דבעי בד"נ התראה וקשה לפי' א"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' הא אף לר"י בעי התראה. ודוחק לומר דהא דכתב רשב"א לרבי יוסי הואיל וס"ל עד שיהיו שני עדים מתרים בו לא נפסל העדות עד שיהיו הפסולים מתרים ולא סגי מה שהכשרים מתרים ופסולים בצדם שומעים ההתראה היינו דכתיב יקום דבר במקיימי דבר ופירשו אותן עדים שעדותן מתקיימת בב"ד דהינו התרו בו דמהני לר"י אבל לא התרו בו דאין עדותם מתקיימת בב"ד אינו קרוי מקיימי דבר ואין עדותם מועיל לבטל העדות בצירוף. וא"כ בקושי' טרם דחדית ליה הגמ' יקום דבר וכו' אמרינן באמת לר"י א"צ התראה ולכך פריך הרוג יציל וכו' וכל זה דוחק ואין לנו לחדש פי' אחר בגמ'. וצ"ל דכך קושי' הגמ' הרוג יציל דבלא"ה דחוק דנימא לר' יוסי אין הרוצח נפש נהרג אם לא כשהרגו מאחוריו ולא מצינו זה בשום דוכתי דר' יוסי יסבור כן ולכן צ"ל דודאי באמת לר"י דבעי התראה לק"מ רק קושי' הגמ' למה לי' לרבי דמייתי ראיה מן מה יעשה שני אחים די"ל דבאמת אם נעשה מי יוכל להועיל וכך גזרת המלך ולא הביא ראיה דע"כ בעינן התראה דהרוג יציל וכו' וע"ז משני די"ל דהרגו מאחוריו וכו' ולכך מביא ראי' מן שני אחים וכו' וא"ש אך עדיין קשה דילמא המשנה ביקש להביא רחיה דהתראה דוקא ולא סגי בהא דאמרינן למחזי או להעיד כו' ולכך לא מביא ראיה מן הרוג וכו' די"ל דשאלינן אי למחזי אי לאסהודי והם אין מכוונים להעיד כמ"ש כל המפורשים ועדים אין הכרח דבעי התראה דוקא ולכך אמר מה יעשו שני אחים וכו' וכל אחד לא ידע מחבירו ויכוונו להעיד ויבואו לב"ד ויעידו ולא ידע אחד כלל מן השני ועכצ"ל דבעי התראה דוקא וא"כ כל אח ידע בשני דהא שומע התראתו. ואין מקום לקושי' בגמ'. וצ"ל כמש"ל דבזה דבעינן כוונה להעיד מיושב השאלה מה יעשו ב' אחי' כו' דלא חיישי' שיכוונו להעיד כהנ"ל וא"כ עדיין אין כאן ראיה דבעי התראה דוקא ושפיר פריך דה"ל להקשות הרוג יציל. ובהא מיושב קושי' המהרש"א במה דכתבו התו' בסיום דברי רשב"א והא דאמרינן היכי אמרינן לרבי קאי וכו' דהתראה לאו דוקא וכו' ולא בעינן אלא שנתכוונו להעיד וכו' עכ"ל והקשה מהרש"א מה ענין זה לתי' הרשב"א אף לתי' ר"י צ"ל כן ולפמ"ש ניחא דפשיטא דלרבי קאי רק ענין התו' דהא דאמרינן התרו בו ל"ד וזה אין מוכרח לפי' ר"י די"ל בד"נ בעינן התראה רק בד"מ שאלינן אי למחזי וכו' אבל בד"נ בעי התראה וכ"כ התו' להדיא במכות אבל לפי' הרשב"א עכצ"ל דהתראה לאו דוקא דמנלן לרבי זו דמהקושי' מה יעשו ב' אחי' אין הוכח' רק דשאלינן אי לאסהודי. וכו' ול"ל דזה אין מספיק דדילמא יכוונו האחים בלתי נודע א' מחבירו דא"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' ועכצ"ל דבאמת התראה לאו דוקא ושפיר פריך הרוג יציל ודברי התו' מוכרחים וברורים ודוק ומ"מ סברא זו צ"ע בהרא"ש:

כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד ופי' הש"ך דהוא לדיעה שניה אבל לדיעה קמייתא א"צ להעיד בב"ד ולדבריו כל מ"ש הרמ"א בזה הוא רק כפל דברים ממה שכתב מחבר בתחילת סימן ולא לחנם כתבו רמ"א שנית ולכן נראה דס"ל לרמ"א דודאי דברי הרי"ף והסכים עמו הרמב"ן הם כדאי להורות כמותו כי מ"ש הרא"ש אין כ"כ ראיה ברורה לדחות דברי הרי"ף רק ס"ל כסמ"ע הנ"ל כי דברי התו' דהקשה למ"ד דבעי שיעיד בב"ד איך שייך מה יעשו ב' אחי' וצ"ל דלפעמים לא ידעו זה מזה זה סותר לדברי הרי"ף וכמש"ל באריכות וא"כ יפה פסק רמ"א דאם לא הכיר בפסולו לכ"ע לא מיפסל הכשר עד שיעיד בב"ד אף דלעיל יש ב' דעות דבממ"נ לדעת התו' דס"ל כתי' הנ"ל דלפעמים לא ידעו א"כ בלא"ה כ"ז שלא העיד בב"ד לא נתבטל ולדעת הרמב"ם דלא צריך להעיד בב"ד א"כ בלא"ה ל"ק מהך דב' אחי' וא"צ לתי' התו' דלפעמים לא ידעו וא"כ חזרינן לדינו של הרי"ף כיון דאין ראיה מוכרע נגדו ואמרינן כל שלא הכיר בפסולו לא נתבטל העדות. וא"כ לכל הדיעות לא נתבטל העדות וזהו שכתב רמ"א כיון שהעיד דאם לא העיד לכ"ע עדות כשר וא"ש. ונראה ברור דאם היה האשה במעמד העדות ואעפ"י שכוונה להעיד מ"מ אינה בגדר קרוב או פסול דיהיה כל עדות בטלה דהיא אינה בגדר עדות כלל ולכך הקשו מגיטין וקידושין מקרובים ולא שיש שם במעמד נשים והראיה דהקשו נרבע יציל ועיין בתו' בדחוקים לרצונו או קרוב ולא הקשו בפשוט אשת איש בחנק וכן כל העריות ה"מ לי' הרי יש כאן אשה ונשים פסולים לעדות וע"ז ממש ל"ש מאחוריו דמשכבי אשה כתיב א"ו דנשים אינם בגדר עדות כלל ולא שייך לומר נמצא קרוב או פסול דאינו בגדר ועמש"ל בדברי הריב"ש דבעינן הראוי להעיד רק מחמת פסלותו נפסל. וכתב בכה"ג בהגהת הטור אות ד' בשם רבינו ב"י בתשובה דאם היה פסול דרבנן אינו מבטל שארי עדות ואני חפשתי ולא מצאתי בתשובה הנ"ל לב"י דבר כזה ולא דכוותי' רק מה שפלפל שם אי הוה פסול דרבנן ולא נתבטל שאר עדות היינו דלא היה לו הכרזה ואף הוא אינו פסול אבל בהיה לו הכרזה ודאי דמבטל כל העדות וע"ש סימן יו"ד ותראה בבירור כדברי' הנ"ל וראי' מדברי ריטב"א בפ"ב דקדושין דנסתפק בהנוטל שכר להעיד דאמרו חז"ל דעדותו בטל אי מבטל כל העדות שהיה בצירופו והעלה דלא הואיל ואינו פסול גמור הא אילו היה פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות וכן הנכון וברור לדינא מבלי פקפוק:

עדים רבים אפילו הן מאה דכתיב עפ"י שנים עדים או שלשה מקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה ואפי' מאה עדותן בטלה דכתי' עדים גמ':

עדותן בטלה היינו כשראו כאחד דאז נעשו צירוף אבל אם לא ראו כאחד עדותן קיימת ש"ך:

אומרים להם כו' בסמ"ע משמע דאין שואלין אלא לפסולים אבל הש"ך מפרש דאף לכשירים שאלינן כן והסכמתי עמו בתומים בפי' דברי הרמב"ם אך לא מטעמיה ע"ש באריכות:

כל מי שאומר להעיד כו' וה"ה אם גילה דעתו בשעת ראיה דכיון להעיד דהתרו בו נפסל כל העדות סמ"ע בשם רשב"א וכתב:
כאן חסר בכתבי רבינו וחבל על דאבדן:

ובא לב"ד והעיד אפילו נתכוון להעיד בב"ד אם בשעת ראי' לא כיון לא נתבטל העדות ש"ך עיין מש"ל ס"ק ד':

אם העדים כשרים זוכרים העדות כו' דין זה מבואר לקמן סי' מ"ה וע"ש מ"ש שם באריכות:

וב"ד יכתבו עדותן וכו' אבל עדי השטר לא דכבר עשו שליחותן עיין ע"ש לקמן סי' מ"ה:

עד פסול ר"ל מחמת שהוא נוגע שהוא אחד מבני עיר ולא איירי הרמ"א כאן מחמת התקנה להאמין לבני עיר תקנתם רק לפי הדין דאין א' מבני עיר מעיד דה"ל נוגע ומ"מ אם חתום רק א' וישנו זולתו כשרים לא נפסלו עדותן ע"י שחתום עליו עד כנ"ל ש"ך:

דאלו לא נתכונו להעיד עיין תומים במ"ש ש"ך דאפילו נתכוונו להעיד מ"מ הם בע"ד ונוגעים אינם בגדר העדות לבטל בצירופם עדות הכשרים וע"ש שהארכתי בכל חלקי ופרטי דין זה מה שיש לחלק בין תובע ונתבע וגם דהך מילתא דריב"ש לאו דברי הכל ובמחלוקת שנוי' ולכך כתב הרמ"א דלא נתכוון להעיד דאלו נתכוון לדעת הרבה פוסקים נתבטל:

ואם הזמין כו' אם אמר סתם אתם תהיו לי עדים והי' בערבובי' כשרי' ופסולי' העלו הסמ"ע והש"ך והט"ז דלא קרוי הזמנה כלל ואע"פ דאמרינן אח"כ כשנותני' חרם דעתו על הכשרים מ"מ אין בגדר הזמנה שלא יועיל צירוף הפסולים לבטל עדות הכשרים ודלא כהר"י בי רב שהכשיר גם בזו. ואפשר בנדון שלו שהיתה בחזקת א"א ולהתירה בטענת ביטול קידושין יפה החמיר לחומר הנושא ומידי קצת ספיקא לא נפקא. ואם אמר שנים מכם תבאו ותעידו לי ולא פרט בשם מי הם השנים דעת הסמ"ע כדעת מהר"ש חכים דהוי הזמנה והש"ך חולק הואיל ולא פרטן ועיין תומים שעשיתי סמוכים לדברי הסמ"ע ע"ש. וע"ש שכתבתי בגט לדעת האומרים אף ע"ח כרתי וא"צ ע"מ לכ"ע ודאי לא מבטלים הקרובים העומדים שם לגט אף דכוונו דהא ע"ח הם מזומנים ע"ש:

אפי' נתכוונו להעיד הש"ך בס"ק יו"ד הסכים לדעת מהר"י בי רב דסתם ההולכים לחופה דעתם למחזי ולא להעיד דלא כמהר"ם אלשקר ע"ש ובאמת כן משמע ברמב"ן אך נראה ה"מ בקרובים דאיך יהיה דעתם להעיד רוב עולם יודעים דקרוב פסול להעיד אבל מי שהיה בחזקת כשרות וכעת נודע בב"ד פסולו למפרע שגנב בניסן או העיד שקר וכדומה ובנתיי' הלך לראות בזו י"ל סתמא היה להעיד כי הוא מחזיק עצמו לכשר ולא ידע שיתגלה פסולו בב"ד וחושב לילך ולהעיד לעת הצורך ואין לדמותו לקרובים וצ"ע להחמיר בענין קדושין וכדומה:

כשאדם מצוה כו' העליתי בתומים כדעת מהר"י בי רב דהוא להרא"ש דס"ל דתרתי בעינן היינו כשבא מעצמו להעיד אבל אם בא ע"י כרוז דחושב דצריך לבוא להעיד אין זה בכלל בא לב"ד ומעיד ולא נקרא מקיימי דבר ולא נתבטל עדות כשרים אבל אם הבע"ד קרא לפסולים להדיא שיבואו ויעידו אף דבאו מכח הטלת חרם ושבועה עשאן הוא צירוף והם מבטלים עדות כשרים ולכך סיים הרא"ש ומחבר דלא היה כוונתו אלא בראוי' להעיד דאילו היה כוונתו להדיא עליהם היה עדות כשרים בטל וכל זה לדעת הרא"ש ודברים אלו במחבר הם סיום וגמר הדברים מהך י"א דכתב המחבר שהוא דעת הרא"ש כמ"ש באמת הרא"ש כל הדברים הללו אבל לדיעה קמיית' דלא תלי' כלל בביאה לב"ד א"כ לא שייך כל דין זה דבממ"נ אם כוונו בעת ראיה להעיד לו יהיה דלא באו כלל לב"ד מ"מ נתבטל העדות ואי לא כוונו בלא"ה כל עדות כשרים כשר ופשוט והרב הש"ך ביקש לפרש נגד משמעות לשון רבינו המחבר דאם ידוע דהיו מכוונים לעדות בעת ראי' אף דבאו מכח חרם הרא"ש מודה דנתבטל עדות רק מיירי בסתם דלא נודע כוונתם ואם באו מעצמן לב"ד הרי זה בספק וצריך שאלה למחזי וכו' אבל בבאים מכח חרם אין כאן ראיה והוא בסתם דלא באו אלא לראות וא"צ חקירה כלל וא"כ אף לשיטת הרמב"ם י"ל כן דאף דלא מצריך לבא לב"ד מ"מ מודה הרמב"ם כל זמן דלא באו הם בחזקת למחזי. ומ"ש הרא"ש דלא היה כוונתו אלא בראוים פי' דאל"כ ה"א מסתמא יודע הבע"ד דנתכוונו להעיד הואיל והזמין אותם ועיין בתומים שבררתי הדוחק שיש בדבריו ולא יתכנו דבריו לדינא כלל ואין לחדש דין ברמב"ם מה שלא מצינו בפוסקים גם העליתי בספק אם פסול מכחיש במקצת עדות לכשרים אם מבטל לעדות הכשרים או לא כי נחלקו התו' בתי' ע"ש. גם יש לספק בהזמנה לעדים אי מועיל בדבר איסור נמי או רק במילתא דממון כנראה מלשון הרא"ש וע"ש:

ומחייבו שבועה ה"ה בשלשה דשנים מחייבים ממון ונקט חיוב שבועה לרבות' דאפי' בזה והוי דתועלת בעדות הקרוב דע"י היה מחייב ממון מ"מ לא נתבטל ומכ"ש בשלשה דעדות הקרוב בלא"ה לדבר יתר וללא צורך לעדותו כלל ופשיטא דאין צרופו מבטל בלי הכיר בו:

ונאמן כו' דוקא שאמר מעצמו אבל אין הבית דין שואלין אותו סמ"ע והש"ך השיג דאפילו אינו לפנינו אנו מחזיקין דלא הכירו ועיין בתומים ע"ש די"ל באינו לפנינו אמרינן דלא הכירו אבל באם הוא לפנינו ולא טען דלא הכירו יש לומר דמסתמא הכירו. ואי צריך לשאול אותו תלי' בקושי' הרא"ש וישוב לדברי הרי"ף ע"ש:

אבל אם רגיל א"נ פי' הש"ך היינו בפסול קורב' דמסתמא הקרובים יודעים זה בזה אבל אם הוא פסול מחמת רשעות ולא נודע רשעתו עד אח"כ בב"ד שנתברר פסולו אף שרגיל עמו מה בכך וכי צריך לידע פסולו ורשעתו כ"כ לישב דברי מהר"י בי רב ונכון הוא ועיין תומים מה שכתב' דאם הם קרובים למלוה ולוה יש לומר דאין בקי בקרובותיו של מלוה ולוה אבל אם הם קרובים שלו מסתמא יודע בקרוביו שלו ואינו נאמן דלא הכיר:

כיון שהעיד כו' היינו לדעת הי"א דתרתי בעינן אבל דיעה קמיית' ס"ל דלא בעי העיד בב"ד ועיין מ"ש תומים דכתב הרמ"א כאן לכ"ע ע"ש וגם העליתי בתומים דאם היה במעמד העדות אשה לא אמרינן דהוי בגדר פסול ומבטל כל העדות דזה לא נקראת עד בכלל לבטל העדות. ועוד העליתי אם נמצא ביניהם פסול דרבנן כגון משחק בקובי' וכבר היה לו הכרזה ג"כ מבטל שאר עדות כמו בפסול דאורייתא ע"ש:

נ"ב עיין תשובותי על כל הסימן ח"ס חו"מ סימן י"ג ועיין ח"ס א"ע חלק ראשון סי' ק':

ס"א . נ"ב עיין בחיבורי לאה"ע ה' קידושין סי' כ"ח [מהדורא זיין סימן רי"ב] מ"ש בתשובה להסתפק בנוגע דפסול לעדות אם פוסל שאר העדים כדין נמצא אחד מהם קא"פ. או כיון דנוגע אין פסול ברור רק חשש אינו פוסל שאר עדים והנחתי הדבר בצ"ע עי"ש וה' יאיר עיני לדעת כהלכ' אמן: שם סעיף א' נ"ב עיין בש"ך ס"ק ג' ועיין בנתיבות מה שהקשה עליו ועיין בתשובתי לאהע"ז סימן ל"א מ"ש ליישב קושייתו וחלקתו בין ד"מ לד"נ או עדי קידושין דבהו מודה הש"ך דלא מבטלו הכל אף דגם הכשרים לא כוונו להעיד יע"ש בטוב טעם ודעת בעזה"י ועיין בחיבורי לאהע"ז ה' קידושין סי' מ"ב בתשובה למדינת וואליחיא [מהדורא ואו] שם כתבנו דגם בצירוף עכו"ם נחשב נמי נמצא א' מהם קא"פ ומבטל העדות לכל חד כדאית ליה. וכש"כ הוא משאר קא"פ רק דהיינו דוקא אם העכו"ם מבין המעשה הנעשה לפניו אף דהעכו"ם לא כיון להעיד אם גם הכשרים לא כוונו להעיד כדעת הש"ך. אבל אם הנכרי וה"ה הקא"פ אינו מבין כלל ענין המעשה א"כ הוי ראייתו לאו כלום הוא והוי כלא ראה כלל ואין עליו תורת עד פסול ואינו מבטל העדות וזה נכון לדינא בעזה"י. ושם הארכתי קצת בזה ע"ש. והנה הפוסקים מחולקים כאן למי שואלים למחזי אתיתו אם להכשרים או להפסולים. ולפענ"ד נראה להכריע ובדעת הכשרים תליא מילתא והיא ממ"ש בש"ס דגיטין דפ"א ע"ב. ור"ע עבד מ"ט לא דאתי למימר כשר לעדות קרוב נמי אתי למימר וכו' ומאי פריך נימא דבשלמא קרוב דהוא בחזקת כשרות אינו פסול רק מכח דבר אחד שהוא קרוב לכך מוקמינן ליה אח"כ. ומן הסתם לא יכוין להעיד רק למלאות הקרח. אבל בגזלן דהוא רשע וכן עבד סתם דסתם אין לו ח"כ וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' א'. לכך חיישי' שמא יתכוין להעיד ובטל כל הגט ומה פריך בע"כ מוכח דבלאו דעת הפסולים תליא מילתא רק בדעת הכשרים אם הם לא כוונו להצטרף אל הפסולין ולכך אין חילוק בין קרוב או גזלן ועבד מיהו יש לדחות די"ל דלר"ע פריך דמשמע במכות ד"ו דר"ע אינו מחלק בין כוון להעיד או לא ותמיד פוסל בנמצ' אחד מהם קא"פ. וא"כ אם כוונתו מכח חשש צירוף אף בקרוב ופסול אף דאינו מתכוון להעיד ובע"כ גט קרח שאני דמוכח דהוי רק להשלים א"כ גם בגזלן ועבד נימא כן ועדיין צ"ע:
שם בסעיף א' . נ"ב הנה שמעתי מקשין ומטו בה משמיה דגברא רבא. דלמה קיי"ל בנמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה. והלא כיון שהלה כופר ואומר שקר הוא ולא ראה העדים כלל. א"כ האי לחוב הוי הודאת בע"ד יותר ממאה עדים. אבל לזכות ל"מ הודאתו א"כ ממ"נ הרי כיון שכופר טוען שלא היו הפסולים בראיה עם הכשרים א"כ לא נתבטל עדות הכשרים א"כ ממ"נ לחוב מהני הודאתו דלא ראו הפסולים עם הכשרים ולזכות ל"מ הודאתו ואזלינן בתר עדים הכשרים זהו תוכן הקושיא ששמעתי והשבתי דלק"מ לפמ"ש התוספות בקידושין פ"ב גבי שליח נעשה עד דאף אם ישבעו לא מהני דכל עד שאינו נאמן בעדותו לבד רק צריך לצרף דבר אחר עמו ל"מ דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר. שיהיו נאמנים בדיבורים לבד ולא בשצריכים לסיוע מדבר אחר. וכ"כ הב"ש באהע"ז סי' ל"ה ס"ק וא"ו דלכך לא מהני עם עד המסייע לו עיי"ש א"כ ה"נ כיון דאין נאמנות להם לפי דבריהם שהרי אמרו שנצטרפו עם הפסולין ועדותן בטלה ורק מכח הודאת בעל דין יכשרו ומצד עצמן אין להם נאמנות ועדים כאלו אינם נאמנים ואין דומה לאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וחייב לשלם דהתם לענין עדות הלוואה אין העדים צריכים להודאתו דבלא הודאתו מהני עדות הלוואה ולכך עדות הלוואה נגמר בדבריהם לבד. והפרעון שוב נתבטל מכח הודאתו לבד דהודה שלא פרע והודאה והלוואה ב' ענינים הם. אבל הכא דמעידין על חד ענין ובלא הודאות בע"ד לא היה מועיל עדותן כלל דפסולין הם. דמה לי קרוב ופסול עצמו שנפסל מה"ת מה לי אלו שנצטרפו להפסולין כיון דהתורה פסלה אותם הם גופין פסולין לעדות זה. א"כ כיון דמצד עצמן פסולין ואין מועיל עדותן רק בצירוף הודאת בע"ד אין שום עדות עליהם ואף לדעת המכשירים באם היו לו עד המסייע היינו דהתם דאינו פסול ממש רק נוגע ולכך בהסתלק הנגיעה חוזר להיות עד כשר דנגיעה אין שם פסול עליו רק הוא ענין מבחוץ. ותדע דהרי בזה לא בעינן לכמה פוסקי' תחלתו וסופו בכשרות. ובע"כ דהוי ענין מבחוץ ולא פסולו בגופו. ולכך זה שם עד עליו ונחשב נאמן בדיבורו רק שיש מונע מבחוץ. ובהסתלק המונע נשאר עד כשר כבתחלה ואינו דומה לאם נשבע דל"מ דהתם הוא עצמו מסיר המונע וא"נ רק' ע"י שעושה עוד מעשה ונשבע לכך לא הוי נאמן בדיבורו לבד. אבל אם הוא אינו צריך לעשות שום מעשה רק להעיד כעד דעלמא והתרת המניעה נעשה ע"י דבר אחר שפיר הוי עד שנאמן בדיבורו לבד. אבל בנמצא אחד מהם קא"פ כיון דעדות כולה בטלה נחשבו הם עצמן פסולין לאותן עדות דלפי דבריהם שנצטרפו עם הפסולין הם עצמן פסולין דמה לי פסול זה או זה ולכך אף בהצטרף הודאת בע"ד ל"מ דהוי עד שאינו נאמן בדיבורו לבד. ולא הוי עד וזה ברור דנכון ודו"ק. וגם יש לומר דבאמת דין זה משכחת לה כגון א"י אם הלויתני ובאו עדים שלוה והיו בהם קרובים דבזה בטל כל העדות והודאה ליכא. ובזה כדחה תירוץ חתנו של הרב בעל שטרי תורה בהקדמותו. יעו"ש דהרי יכולין העדים לטעון שסברו שיטעון איני יודע ליפטר ודו"ק כי קצרתי: