שולחן ערוך, חושן משפט ל״ה: פסול סומא וחרש שוטה וקטן. ובו יד סעיפים: – עם 18 מפרשים

פסול סומא וחרש שוטה וקטן. ובו יד סעיפים:
קטן פסול להעיד אפי' היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות ואם שהו מלבדקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו ב' שערות הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה ואם נתמלא זקנו א"צ בדיקה:

הגיע לעשרי' שנה ולא הביא ב' שערו' ונולד בו סימן מסימני סריס הרי הוא גדול ויעיד ואם לא נולד בו לא יעיד עד רוב שנותיו:

בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות בקרקעות אבל במטלטלים עדותו עדות:

מי שהיה יודע בעדות כשהוא קטן והעיד בה כשהוא גדול אינו כלום ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול שראה בקטנות ואלו הם נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי ויש מי שאומר דעל כתב של אלו נאמן אבל לא על של אחרים:

ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות כשנשא' ונאמן לומר המקום הזה בית הפרס (פי' שדה שנאבד או שנחרש בה קבר והוא לשון פרוסה שנפרסו ונתרוצצו בה עצמות מתים):

ונאמן לומר (ואפי' הוא לבדו) (טור) עד כאן היינו באים בשבת כיון שתחומים דרבנן (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) (וה"ה בשאר איסורי דרבנן) ונאמן לומר שהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לערב ושהיה חולק עמנו תרומה ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה (או שעשו איזה סי' להודיע שאחד מן המשפחה נשא פסולה) (טור כמו שנתבאר באה"ע סי' ב'):

וכל אלו אם עכו"ם או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן:

שוטה פסול ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אף ע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב:

הנכפה (המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים) בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה:

הפתאים ביותר שאינן מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ וכן המבוהלי' והנחפזים בדעת' והמשתגעי' ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב:

חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו וכן אם נשתתק אע"פ שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה לפי שבעגונה הקילו:

סומא בשתי עיניו אע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו פסול:

היה חרש או שוטה או סומא בשעה שנמסר לו העדות ובריא בשעת העדאת העדות או איפכא פסולים אבל אם היה בריא בשעה שנמסר לו העדות ובשעת העדאת העדות אע"פ שבאמצע נתחרש או נשתטה או נסתמה מאחר שתחלתו וסופו בכשרות כשר:

אשה פסולה וטומטום ואנדרוגינוס פסולים מספק וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול: הגה וכל אלו הפסולים פסולים אפי' במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ם בפ"ח מה' נזקי ממון וכ"כ הב"י) וכל זה מדינא אבל י"א דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילין להיות כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילין אנשים לדקדק בזה נשים נאמנות (ת"ה סי' שנ"ג ואגודה פרק י' יוחסין) ולכן יש מי שכתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכלבו סי' קט"ז) והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג) (וע"ל סכ"ח סט"ו בהג"ה):

גמורות. פי' שלימות ול"ת כשהוא ל' יום תוך שנת י"ג יחשב כגדול ולענין דיינות כתב המחבר בסי' ז' ס"ג די"א כשהו' בן י"ג שנים אפילו לא הביא שתי שערות כשר וה"ט דשם תלוי במה שהוא מבין ומה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בו י"ח שנים כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע ועיין בא"ח סי' נ"ג ס"א:

נתמלא. ללמדנו דבב' שערות לא סגי בזקן העליון ועיין בא"ע סי' קנ"ה. סמ"ע:

לעשרים. היינו בן י"ט שנה ול' יום דלא כמ"ש בא"ע סי' קנ"ה סי"ב ואף דהרמב"ם שם כ"כ כבר כתב הטור שם דט"ס הוא ע"ש. ומה הן סימני סריס מבואר בא"ע ר"ס קע"ב ואפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן כ' דלא נעש' גדול ע"י. מ"מ כשמגיע אח"כ לכ' שנה נעש' גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע שם ובס"ס קנ"ה עכ"ל הסמ"ע:

רוב. היינו בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה. סמ"ע:

בקרקעות. התוס' והמרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהית' כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם והטור כן ודלא כב"י. ש"ך:

נאמן. ודוקא כשהם חתומים בעדים על השטר דקיום שטרות דרבנן ומן התור' הוי כנחקר' עדותן בב"ד אבל כשהם בע"ד והתחייבו נפשם בכת"י לשלם סך ממון או ענין אחר אז ודאי אינו נאמן אפילו אם אמר שראה החתימה בגדלותו דה"ל בכלל לא יומתו אבות כו'. סמ"ע:

שאומר. כתב הסמ"ע דאף שאין בזה פלוגת' כתב המחבר בשם י"א כדרכו כמ"ש בסי' ט"ז ס"ב והש"ך כתב דבבדק הבית בסי' מ"ו כתב דיש חולקין:

הבתולות. וגובין על פיו מאתים לעיקר כתובתו ובזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו. סמ"ע:

דרבנן. פי' הסמ"ע דכל עיקרו אינו אלא דרבנן אבל קיום שטרות אע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאת ממון יש בו צד דאורייתא:

הספר. דל"ת שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומ' בשביל רבו משא"כ השתא דהא אסור ללמד תורה לעבד. ש"ס דכתובות. סמ"ע:

חולק. דאז אין לחוש לעבד דאינו נוטל חלק בבית הגורן אא"כ רבו עמו. ש"ס. שם:

עצמו. ר"ל דהתינוק מעיד שהוא עצמו היה השליח אבל אם אמר ששלחו ע"י אחר אינו נאמן דדילמא לא דק כ"כ הכ"מ. סמ"ע:

ונשתחרר. דהוי מילת' דלא רמיא עליה ואמר ולאו אדעתיה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבתשובת מוהר"א ששון פסק בעדות האנוסים שאינן נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל הטעם בעובד כוכבים דלא דייק וא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות כשרים כיון שהיו יהודים בינם לשמים ודאי שפיר הוו דייקי מיהו בתוספת' משמע נמי טעמא בעובד כוכבים משום תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר בגמר' טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן עכ"ל. (* ע"ל סי' ל"ד ס"ק ל"ו מ"ש שם וגם מכאן ראיה גדול' לדבריו דלא כהש"ך ע"ש):

כלל. דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואפילו לר"ת דמתיר בא' שיכול לדבר לשלוח עדותו בכתב לב"ד היינו משום דראוי הוא להעיד בפיו. סמ"ע:

דתקנת. בסי' ת"ח ס"א בניזקין דצריך עדים כשרים כתב שם הטור דה"א הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא עבדים ורועים וכיוצא בהן יהיו נאמנים בעדותן קמ"ל כו' ע"ש ולא כתבו דמכח תקנה יעידו כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקין דשכיחי וכ"כ בת"ה עכ"ל הסמ"ע:

נשים. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דוקא כשלא החזיק ג' שנים אבל אם החזיק ג"ש תו לא מפקעינן מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשים:

קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ק פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו. ש"ך:

א) ל' הטור ממימרא דרב הונא ברי' דרב יהושע בב"ב דף קנ"ה ע"ב

ב) לאפוקי אם הביאם קודם י"ג שנה ולא נשרו כדאמרינן בנדה דף מ"ו ע"א

ג) שם בשם תשו' אביו הרא"ש בכלל ל"ג סי' ה'

ד) שם מדברי התו' יבמות דף פ' ע"ב

ה) משנה נדה דף מ"ז ע"ב

ו) אוקימתא דגמ' שם וסימני סריס מבוארים בא"ה סי' קע"ב

ז) תני רבי חייא שם:

ח) ממימרא דרב הונא בריה דרב יהושע וכדמוקי לה מר זוטרא שם בב"ב דף קנ"ה ע"ב וכמ"ש הרי"ף שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' עדות וכ' רבינו ירוחם שכ"כ בירושלמי

ט) משנה כתובות דף כ"ח ע"א

י) מפרש בגמ' שם כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן והוא שיש גדול עמו כמימרא דרב הונא בריה דרב יהושע שם וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ז וכתב ה"ה בפי"ז מהל' אישות שדעת הרמב"ם דלא קאי אלא אזה כ' ידו

כ) טור וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו

ל) שם במשנ' וכדמפרש שם בגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גילוי מלתא בעלמא הוא

מ) שם במשנה

נ) שס"ל דרב הונא איצא' בהינומא נמי קאי כמ"ש הר"ן וכ"נ מדברי הרא"ש שם

ס) ברייתא שם ע"ב

פי' שא"ל אביו שמשפחת זו עמדה בדין והכשרוה או פסלוה ב"ד ואי הוה תרי מכשירין אז פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישי' לפיסולייהו משום דמילת' דמפרסמא הוא וגילוי מילתא בעלמא הוא וקציצה נמי כהעמד' בדין הוא ב"י לדעת הטור ועל דרך שכתב הר"ן בשם הראב"ד

ע) שם בברייתא וכשאכלו בקצצה וכו' ומטעם הנ"ל

פ) ברייתא שם וכת"ק וכדמפרש שם טעמא

צ) ל' הרמב"ם בפ"ט מהל' עדות מברייתא דאיזו שוטה וכו' וכרבי יוחנן דאמר אפי' באחת מהן חגיגה דף ג' ע"ב וכ' הכ"מ שם וסובר רבינו דהנך דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה"ה לכל דבר שדרך השוטים לעשות והאריך עוד בזה בב"י בא"ה סי' קכ"א

ק) שם מבריית' ר"ה דף כ"ח ע"א והכי משמע בכתובות גבי עובדא דבר שטיא וכו' דף כ' ע"א:

ר) שם וכ"כ העיטור באות ק שכ"כ הרי"ף בתשו'

ש) שם מבריית' אם לא יגיד פרט לאלם וכו' גיטין ד' ע"א ע"א וכ' הכ"מ ומשמע לרבינו דה"ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה

ת) מסקנת הגמ' שם:

א) ברייתא שם וכדמוקי לה רב ששת שם

ב) מסקנת הגמ' גיטין דף כ"ג ע"א וסיים הרמב"ם שנא' והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד וכן פירש"י בנדה דף מ"ט ע"ב:

ג) ברייתא ב"ב דף ק"ח ע"א בכמה דוכתי

ד) רמב"ם שם ממשנה ר"ה דף כ"ב ע"א ובשבועות דף ל' ע"א מייתי לה מן ועמדו שני האנשים והרמב"ם שם כ' שנא' ע"פ שנים עדים ל' זכר ולא ל' נקבה וכתב הפ"מ שאינו יודע למה הניח לכתב ראיה זו שהראי' שהביא אינה נוחה לו שכל התור' בל' זכר נאמרה

ה) וסיים שם ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תור' וכ' הכ"מ זה מוסכם מכל הגמ' דאין מוציאין ממון מספק כ"ש דאין עונשין

פי' לאפוקי אם טוען שמא ותובע אותו מכח עדות אלו העדים שאין עדותן כשרה ע"ל סי' כ"ח סעיף ט"ו בהגה' ובי"ד בסי' קכ"ז סעיף ג' מדין עדות ונאמנות הנשים באיסורים ואה"ע סי' י"ז מדין ב' נשים ועד א' איזה עדיף סמ"ע

אפי' היה. שם אלא מעתה הא דתנן הפעוטות כו' ואמרי' בגיטין כל חד לפי חורפיה:

(ליקוט) אחר י"ג שנים. דתוך הפרק כלפני הפרק ב"ב שם נדה שם. אחר. דלפני י"ג שנים שומא הוא (ע"כ):
(ליקוט) עד כו' אחר כו'. נדה מ"ח ב' בשלמא לפני הפרק כו' (ע"כ):

גמורות. בנדה א"ר הלכתא בכוליה פרקא מעת לעת ועולא אמר דתנן כו' וערש"י שם ד"ה דתנן כו' וע"ש מ"ז מ"ח:

ואם שהו. קדושין ע"ט אתמר קידשה אביה כו' ועתוס' דב"ב שם קנ"ו א' ד"ה בודקין כו':

ואם נתמלא. כ' ב"י מדברי תוס' דיבמות פ"ב ד"ה דהביא. ודברי שגגה דמשם לא מ' מידי ואדרבה לכאורה מ' משם להיפך. ונראה שמהרמב"ם יצא להטור דין זה שכ' בפ"ב דה' אישות בן י"ג שנה כו' ונראו בו כו' ואם לא נבדק מלמטה כו' והקשו עליו מדאמרי' בנדה מח ב' מה איש בסי' א' כו' תחתון ולא עליון ול"נ דה"ק דבאיש ודאי על סי' א' תחתון ולא עליון סמכי' מדאמרי' ברפ"ח דסנה' התחתון ולא העליון כו' בן ולא איש קטן פטור שלא כו' וא"א דוקא עליון א"כ בן סורר ומורה היכי משכחת לה דהא שיקיף הוא רק ג' חדשים והוא קודם הרבה לזקן העליון משא"כ באשה דבן ולא בת וא"א לומר ג"כ באיש א"א לעליון לבא כו' דביבמות שם מ' דאפשר אבל מ"מ ברוב תחתון אתי ברישא כו' כמו באשה לר"מ שם וכן רואין בחוש וע"ש בתוס' ד"ה בא כו' וז"ש הרמב"ם בן י"ג כו' ר"ל אם רואין שלא בא התחתון ואם לא נבדק כו' וז"ש כאן ואם נתמלא כו':

(ליקוט) ונולד בו סי' כו'. כשלא הביא שתי שערות בזקן (ע"כ):
(ליקוט) סי' מסימני כו' כר' יוחנן דקי"ל כוותיה ועבא"ע סי' קנ"ה (ע"כ):

(ליקוט) מי כו' שם אלו דברים כו' דוקא ובסיפא אבל כו' (ע"כ):

(ליקוט) ויש מי שאומר. שם כיון דלא קחשיב במתני' אלא הנך ועוד ירושלמי שם תני בלבד דברים שרגילין בהם (ע"כ):
(ליקוט) ויש מי כו'. והרא"ה חולק ע"ז ממש"ש וצריכ' כו' קמ"ל דהימנוה כו' מ' אף בדלא שכיחא כלל (ע"כ):

אפי' הוא לבדו. כ"כ הר"ן שגדול עמו קאי אב' דבריו הראשונים דמתני' וכן משמע מתוס' ורא"ש שם ורמ"א לישנא דטור נקט שלא כ' הא דבית הפרס אבל בל' הש"ע שהוא ל' הרמב"ם ה"ל לרמ"א לכתוב אצל בית הפרס דמשם ואילך הוא לבדו:
(ליקוט) אפי' הוא לבדו דבגמ' כתובות כ"ד א' אי' ת"ש אני כהן וחבירי כהן כו' שם ושם ב' ואבע"א ר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי ושם כ"ה א' וכי מסקי' מתרומה ליוחסין בתרומה דאוריי' כו' והכא מיירי מתרומה דרבנן כדאי' התם כ"ח ב' וא"כ סגי בחד נמי וע"כ דרב הונא בריה דרב יהושע לא קאי אהאי דרבנן (ע"כ):

(ליקוט) יוצא מבית הספר. דוקא שם דלמא עבד כהן הוא (ע"כ):

(ליקוט) ושהיה חולק עמנו כו'. ע' תוס' שם ב' ד"ה תנן כמאן ואם תאמר כו' ולא מילתא היא כו' וא"כ בזה"ז דליכ' תרומה הדרא קו' התוס' לדוכתיה ואפשר לתרץ דשם אליב' דר"מ אבל לדידן דקיי"ל כחכמים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא חיישי' לעבד אבל ליתא דלתרומה ויוחסין לא אמרי' כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש המפרשים (ע"כ):
(ליקוט) ושהיה חולק כו ע' תוס' שם ד"ה תנן כו' וצ"ע ובא"ע סי' ג' השמיטו אבל השמיט גם יוצא מבית הספר וצ"ע (ע"כ):

(ליקוט) שוטה. ב"ב קכ"ח א' שפוי ונשתטה פסול (ע"כ):

כל מי שנטרפה. נדה י"ג ב' ושנטרפה דעתה היינו שוטה כו':

(ליקוט) תמיד. כתובות כ"א גבי עובדא דבר שטיא כשעתים חלים כו' (ע"כ):

(ליקוט) בדבר מהדברים. אפי' בא' חגיגה ג' ב' כר"י אפי' באחת (ע"כ):
(ליקוט) בדבר מהדברים. כר"י בריש חגיגה י"ב תמיד לאפוקי עתים חלים כמ"ש בס"ט (ע"כ):

הנכפה. ר"ה כ"ח א' כפאו שד כו' ע"ש:

וא' הנכפה. או. שם:

(ליקוט) והוא שלא תהיה דעתו משובשת. גיטין ס"ז ב' במתני' שם נשתתק כו' בודקין אותו וערש"י שם ד"ה בודקין אותו (ע"כ):

הפתאים. ב"ב שם זיל אכול תמרי כו' מגלת אסתר כו':

וכן המבוהלים כו'. שם התם שטותא יתירתא כו':

(ליקוט) אחד כו'. ממ"ש בב"ב קכ"ח א' ונתחרש וא"א לומר בחרש גמור דאף אלם בלבד פסול (ע"כ):

(ליקוט) ודעתו נכונה. מגטין שם בודקין אותו ע"כ:

(ליקוט) והאיום. מסנה' מאיימין עליהם (ע"כ):

סומא בשתי. ב"ב קכ"ח א' וכמ"ש בסי"ג:
(ליקוט) בשתי עיניו. דוקא כמ"ש בנדה מ"ט ב' ויש כשר להעיד כו' (ע"כ):

אע"פ. גטין כ"ג א':

(ליקוט) וטומטום כו' וכל כו'. כמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח אבל כו' אע"ג דה"ל חזקה דכשרות וכ"ש כה"ג ועמ"ש (ע"כ):

וכל אלו. ע' רמב"ם בפי' על מתני' דפ"ק דב"ק שום כסף כו'. וברמב"ם בח' שם:

דבמקום שאין. ויש סמך בפ"ד דקדושין ע"ג ב' חיה נאמנת לומר כו' והטעם לפי שאין אנשים שם:

(מחבר ס"ק א') הי' נבון וחכם כו'. נ"ב יעוין בתשו' מבי"ט סי' רפ"ז בסופו:

(ש"ך ס"ק א') משמע דר"ל כו'. נ"ב יעוין רש"י נדה דף מ"ד ע"ב ד"ה ערב שכ' בזה"ל ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעי ע"כ. ויעוין במל"מ בפרק ב' מהלכות אישות הלכה כ"א:

(ש"ך הנ"ל) בתחלת ר"ה של כו'. נ"ב יעוין מג"א בסי' נ"ג ס"ק י"ג ובספר המקח שער ג' אות ה':

(מחבר) הנ"ל הוא בחזקת גדול. נ"ב בב"י על אה"ע סי' מ"ג מביא דהרשב"א והר"ש דוראן חולקים ע"ז. ויעוין באה"ע סי' ל"ז סעיף ו'. בחמ"ח ובב"ש:

(סמ"ע ז') והיינו שיהי' בן ל"ו כו'. נ"ב לא ביאר אם די בשלשים יום בשנת הל"ו. ויעוין מס' יומא דף ל"ח כיון שעברו שנותיו ובפי' רש"י שם ובטורי אבן מס' חגיגה דף ה' ד"ה דילמא:

(ש"ך ס"ק ד') הגה כו' כתב של אחרים כו'. נ"ב אף שהי' רגיל עמם בקטנותו. כצ"ל:

(סמ"ע ס"ק י"א) ומחולקין בדעתו המ"מ כו'. נ"ב כוונתו שמחולקין אם דעת הרמב"ם שצריך א' להיות עד גמור שהי' גדול בעת כניסת' לחופה או סובר שאף בשנים מעידים על מה שראו בקטנותם מועיל ובא"ע סי' צ"ו סעיף ט"ו ממ"ש שם אפי' אם אחד הי' קטן מבואר שהכריע להלכה כמבואר ברא"ש ור"ן. ובחנם השיג התומי' כאן על הסמ"ע. אמנם על הב"ח התמי' קיימת שכ' בפירוש שלדעת הרמב"ם די רק א' שיעיד שראה בקטנותו שיצא' בהינומא:

(ש"ך ס"ק ז') בסה"ד. יראה דלא תלי מידי. נ"ב יעוין מ"ש סי' ל"ד ס"ק ל"ג:

סעיף א' (בחזקת גדול) האו"ת ז"ל כתב בשם הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר שבנים כסימנים בזכר. וכתב טעם מצד דלא שייך רוב בעילות מבעל כיון שעליו אנו דנים אם הוא ראוי וכתב שחזקת כשרות ג"כ לא שייך כי אם הוא קטן אין קידושין תופסין (יש שם לשון הצריך תיקון במ"ש והעיקר כו') והנה י"ל שחזקת כשרות מועיל שפיר. גם אם הי' הלכה ברורה שגם מדרבנן אין חשש קידושין בקטן והאחרונים ז"ל כתבו חשש בזה. על כל פנים הרי איכא ספק דאורייתא שמא הביא שימנים ומכריע כן חזקה דרבא ז"ל שסומכים עליו לכמה מילי וגם אם נבדק ואין לו שערות מ"מ יש ספק דאורייתא שמא נשרו. וכיון דקיי"ל שספק דאורייתא לחומרא ממילא יש חזקת פשרות שלא זינתה וכל שכן שכיון שספק בדאורייתא קיימא לן מדאורייתא לחומרא. ויש ג"כ חזקה דרבא ז"ל הסותרת חזקת פנויה דידה. וגם חזקת כשרות שאינה עוברת על איסור דרבנן מועיל ג"כ מדאורייתא כי תיתי מהי תיתי הרי חזקה לפנינו. ומה שהוצרכו בש"ס לרוב בעילות מבעל הוא רק קודם שהוכרע דאזלינן בתר רוב וממילא לא הי' הוכרע לסמוך את עצמו על חזקה שהרי רובא וחזקה רובא עדיף. מה שאין לן אחר שהוכרע שסומכים א"ע על חזקה פשיטא ששייך בזה חזקת כשרות ואחר שעל פי חזקת כשרות הוחזקו הבנים אליו אין עוד חשש שהרי קיימא לן סוקלין על החזקות. וגם שהתוס' ז"ל כתבו שגבי פרה הי' יכול לומר שהוא משום חזקה מ"מ גבי מכה ניחא להוכיח מצד שכ' סתם בכל גווני ולולא כן הי' מקום לומר דאיירי שהיו אב ואם שלו תפוסים יותר משנה קודם לידתה בבור עמוק חותם בחותמות של כל אחד ואחד מהסנהדרין והעדים. ורק מזון נתנו לשם באופן שלא הי' אפשר שיגיע שום אדם לשם וכאו"א מכיר חותמו בסימנים מובהקים וטביעת עין דקיימא לן סימנים דאורייתא להקל על ידיהם נגד חזקת אשת איש. אלא ודאי שההוכחה מצד שהתוה"ק איירי בכל אב ואם והרי יש נולד מאם שקודם שנשאת לה זינתה בהיותה אשת איש וליכא חזקת שכרות עי"ז עדיף לומר שהטעם מצד דאזלינן בתר רובא ומ"מ כיון דקיימא לן סוקלין על החזקות לא שייך לחשוש שהבנים אינה מהאב. וכן הוא המנהג פשוט לסמוך את עצמם לגבי עדות ושליחות גיטין ודייני לחליצות על בנים שהם כסימנים גם באנשים שאין שום זמן צומח להם ואינם בודקין בשערות כלל. ואם לא כן לא יהי' מכה חייב רק כשנבדק האב קודם שהוליד או שהי' אחר רוב שנותיו כשהוליד (ואולי שייך גם בזה שכל שנמצא סימנים בסוף מחזקינין שהם מי"ג והלאה כדקיימא לן לגבי עדות) ונראה שמה שאמרו חז"ל מצד רוב בעילות מבעל. היינו ג"כ רק מצד חזקת כשרות דאם לא כן אטו מי שבתוך י"ג חדשים שקודם הלידה בסמוך לא הי' בביתו רק קצת מלילה אחת וידוע שהי' בריחוק מקום נימא שבו לא שייך חיוב מכה. רק שהכוונה שגם שידוע שמוחזקים זוננת ופריצות בעולם מ"מ הרוב כשרות וצניעות הן בנות ישראל. ועי"ז מצד רובא דעלמא אומרים שרוב בעילות מבעל וכ"ה חזקת כשרות בספק כבודאי ואין חוששין בכל מה שסומכים על חזקת כשרות לומר שמא משקרים ע"י ספק וכאן מצורף ג"כ מה שרוב נשים אינן יודעות ששנים בלא סימנים יש עי"ז פקפוק בהקידושין ועל פי זה יתורץ מה שהי' מקום לומר שמכה חייב מצד מאי דקיימא לן סוקלין על החזקות ואשה שעל אחד החזיקה שהוא אישה דנים כן ולהנ"ל מיושב על שלא הי' סמיכה על רוב כשרות לא הי' מועיל גם מה שהאשה מחזקת על עצמה אחד שהוא אישה. ועיקר מה שסומכים את עצמם על שמחזיקתו כך הוא מצד חזקת כשרות שלא הייתה עוברת על איסור ייחוד (וצלע"ע בזה. כי מבנה מורכב ואומרת בני משמע קצת שהחזקה מועלת גם בלא הכרע של חזקת כשרות) ואולי יש לומר שבמכה לא שייך לסמוך על שמחזיקתו לבן אישה שהרי אי אפשר לה לומר באופן אחר מצד פחד ובושה. גם יש לומר שכיון שמה שהחזיקתו לבן פ' לא הי' ממנו דררא דאיסורא רק לגבי. כיבוד אב ואם הו"ל כאלו עדותה חל לחייב בנה המכה. וההזקה צריכה להיות מוחזקת מקודם לגבי מה שאינו עדות שהיא פסולה עליו. ויש להשיב הרבה על סברא זו וצלע"ע: ויש לומר שהראיה ממכה מצד דאיירי בכל גווני גם במתה אמו בלדתה ולא הי' החזקה ממנה כך ועל כל פנים חזקת כשרות מועיל ודאי. וגם לגבי ממון שאין הולכים אחר הרוב סומכים שבנים הם כסימנים כי חזקת כשרות אלימתא נגד חזקת ממון. ועי"ז סומכים את עצמם על זה להוציא ירושות מאח או אב מוחזק. גם שייך עי"ז שמוחזקים כן לפנינו בלאו הכי שיועיל גם לגבי ממון אח"כ. ואולי מה שסוקלין על החזקות כנ"ל הוא מצד שרוב בני אדם אינם מעיזים להחזיק את עצמם בשקר. ולזה מוכרע ממילא שהולכים אחר הרוב וצלע"ע:

י"ג שנים. ואם בעינן שלימות עיין ש"ך:

של אבא. אבל אם אביו הוא החתום בשט"ח ודאי אין בנו עד לקיים דקרוב הוא ועמ"ש סמ"ע:

של אחי. עיין בחידושי הרמ"ה לכתובות דף כ"ח ז"ל. וראוי לספק בעדים שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן אם נאמנין קרובים להעיד עליהם כך וכך העידו בבית דין פ' ועיין שם שהניח בספק ועמ"ש בסימן נ' סעיף קטן י"א:

אחר שנתגייר. עיין ש"ך מדין עדות האנוסים אם שייך בהו תחלתו בפסול כיון שיש בידו לגייר ובמשנה למלך פי"ד כתב בשם מוהרימ"ט בזכרנותיו שנסתפק ברשע ועשה תשובה אי לקטן מדמה או לנכרי ולא הכריע עיין שם ונמצא ברשע ועשה תשובה שני ספיקות דאפשר דאפילו במידי דאורייתא נאמן כיון שיש בידו לגייר ולעשות תשובה וכמ"ש הש"ך או דאפילו במידי דרבנן לא מהימן כיון דלא דייק וכמו שעלה ע"ד מוהרימ"ט: והנה בפסול עבירה דרבנן נראה לומר דלא בעינן תחלתו בכשרו' כיון דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון דוקא וכמ"ש רמ"א בסימן ל"ד ואם כן אין פסולו אלא משום חשד נגיעת ממון בעדות זו וכמ"ש בסמ"ע ואם כן כיון דבנוגע גופי' לא בעינן תחלתו בכשרות אלא כיון שסילק נפשו רשאי להעיד ה"נ בפסול דרבנן דהוא משום חימוד ממון ואינו פסול הגוף ואינו בגדר עדות כלל לא שייך בי' תחלתו בפסול. ומדברי הרא"ש פ"ב דגיטין משמע דרשע ועשה תשובה דומה לקטן ונעש' גדול שכת' ואם היו פסולי' כשנתמנו שולחן וחזרו בתשובה קודם שמסרו לאשה כתב הר"ר מאיר הלוי דכשרין כו' ולא בעינן תחלתו בכשרות מידי דהוי אפתוח ונסתמ' עיין שם אלמא דברשע ועשה תשובה נמי שייך בי' תחלתו בפסול אלא דבגט כשר כמו פתוח ונסתמ' ואי אמרינן דלא דייק הי' פסול ולאו ראי' הוא מפתוח ונסתמ' כיון דלא דייק וכן משמע דבמידי דאורייתא ודאי פסול ולא אמרינן בידו לעשות תשובה וכן מבואר בתוספתא פרק ה' דסנהדרין עד שלא נעשה חתנו כו' עד שלא נעשה סוחרי שביעית ומשנעשה סותרי שביעית חזר בו כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו כשר כשר עיין שם ונשמע מיני' דרשע ועשה תשובה נמי שייך בי' תחלתו בפסול ועוד משמע דאפילו בפסול עבירה דרבנן שייך בי' תחלתו בפסול ועיין באבן העזר סימן מ"ב סעי' ה' דאנוסים לא נפסלו אף על גב דעברו על מצות קידוש השם. ואין להקשות מהא דאמרינן פ"ב דכתובות דף י"ט בהא דאמר ר"מ אינם נאמנין לפוסלו קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש"י והלכך משוי נפשי' רשיעא ומשמע דגם אנוסים כשהי' לו ליהרג ולא קיים קידוש השם רשע הוי משום דאף על גב דאינו נפסל על ידו מכל מקום הוא עצמו אינו נאמן למשוי נפשי' רשיעא אפילו במידי דלא נפסל על ידו ותדע דהא בעדים שאמרו אמנה היו דברינו אינ' נאמנים משום דעולה הוא ולא מצינו שיפסלו לעדות כשחתמו על אמנה אע"כ אין אדם עושה עצמו רשע אפילו במידי דלא נפסל על ידו ובתומים ראיתי בסימן מ"ו שכתב דאם חתמו על אמנה פסולים לעדות עיין שם ואין הדעת נותן כן דהא שם חשיב נמי עולה המשה' שטר פרוע וכן ספר שאינו מוגה ולא יתכן לומר דבזה פסול לעדות ואין לך עולה גדולה יותר משטר שיש בו ריבית ואפילו הכי דעת תוספות דעדים החתומים על השטר שיש בו ריבית כשרים עיין פ' א"נ ולכן נראה דאמנה ואינך שיש בו עולה לא נפסלו ע"י אלא דאפילו הכי הוא אינו נאמן במה שאומר שעשה שלא כהוגן וזה פשוט. ובתומים בסימן זה הקשה מתשובת הרשב"א סימן אלף רל"ז דשס משמע אף דאנסוהו העבודת כוכבים ומזלות לזנות עם אשה ה"ל רשע דמוכרח להרוג ואל יעבור ע"ש. ולפי מ"ש לא קשה דשם כתב באומר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורי' ואינו נאמן וז"ל ול"ל אפילו באומר אני זניתי עם אשתך פלגינן דיבוריה די"ל באונס דהא אונס לא משכחת דאין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו גוים הא יהרג ואל יעבור עיין שם ואם כן כיון דעל כל פנים שלא כהוגן עשה דהא דינא הוא שיהרג ואל יעבור ואין אדם משים עצמו רשע אפילו במה שאינו נפסל על ידו וכדמוכח מש"ס בפ"ב דכתובות שאמרו בטעמא דר"מ משום דיהרג ואל יעבור וזה ברור:

קטן פסול להעיד. ילפינן לה מדכתיב ועמדו שני האנשי' דקאי אעדים דאי אבעל דין ק' וכי אנשים באים לדון ולא קטני' ולא נשים וכמ"ש בסי' ז' ע"ש:

ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות פי' י"ג שנים שלימות ול"ת כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשוב כגדול ועמ"ש בסמוך בס"ק ד' ולענין דיינות כתב הטור והמחבר בסי' ז' ס"ג די"א שהוא כשר כשהוא בן י"ג שנים אפי' לא הביא ב' שערות וה"ט דס"ל דלענין דיינות הכל תלוי במה שהוא מבין ולא הושוו דיינות ועדות אהדדי לאמר דהפסול לזה פסול לזה ג"כ אלא לענין זה דבשניהן שם קטנות פסול בהן מיהו כל חד לפי סברתו וכמ"ש שם בסי' ז' ע"ש וכתבתי שם ג"כ דמה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות דס"ל דגדלותו לענין דין דבעינן שיהא איש אינו עד שיהיה בן י"ח שנים ע"ש:

ואם שהו מלבדקו כו' ובדקוהו ומצאו כו'. נראה דה"ה וכ"ש למ"ד דאין דנין עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות כנ"ל דאם לא בדקוהו כשהוא בן י"ח שנה ודן ובדקוהו לאח"ז דינו דין וק"ל:

ואם נתמלא זקנו. ל' הטור הוא ואם צמח זקנו למעלה כו' והמחבר שינה וכתב נתמלא ולשטתו אזל דכ' בב"י דיש חילוק בין נתמלא לצמח ע"ש ואני כתבתי בדרישה דנלע"ד חד ענינא הוא ונתמלא הוא ל' התלמוד וצמח הוא לשון הטור ולא קאמר הגמרא נתמלא' זקנו אלא ללמדינו דבב' שערות לא סגי בזקן דלמעלה ונתמלא בריבוי שערות קאמר ולא בגדלותן דבשיש לו הרבה שערות אז בצמיחתן סגי ולא בעינן שיהא שערות גדולות כדבעינן בשתי שערות דבזקן תחתון כמבואר בא"ע ע"ש בסי' קנ"ה ועד"ר:

הגיע לעשרים שנה. עפ"ר שם מבואר ומוכח דכשהוא בן י"ט שנים ול' יום משנת העשרים שנים אזי הגיע לעשרי' שנים מיקרי דל' יום בשנה חשובה כשנה ולא כמ"ש המחבר בא"ע סימן קנ"ה סי"ב די"א עד שתהיה בת כ' שנה פחות ל' יום עכ"ל דאף שכתב הרמב"ם כן הלא הטור הביאו שם בא"ע וכתב עליו שהוא ט"ס ע"ש ובסי' קע"ב ושם מוכח ג"כ דבן י"ג שנה ויום אחד דקאמר ל"ד יום א' שלם אלא מיד אחר שהוא בן י"ג שנה מיקרי גדול ולא נקט יום א' אלא של"ת דא"צ י"ג שנים שלמים ע"ש ודוק ועמ"ש לפני זה בסק"ב:

ונולד לו סימן מסימני כו'. סימני סריס כתבן הטור והמחבר בא"ע ר"ס קע"ב והיינו כשאין בשרו מעלה הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק ע"ש ועפ"ר שם כתבתי דאפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים דלא נעשה גדול ע"י מ"מ כשמגיע אח"כ לעשרי' שנה נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב עיין שם גם בס"ס קנ"ה:

עד רוב שנותיו. והיינו שיהיה בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם שבעים שנה:

אין עדותו עדות בקרקעות דאינו דייק בעדות קרקע כולי האי אבל במטלטלים דייק וע"ל סי' רל"ה דמחלק שם בין מטלטלי' לקרקעות ג"כ לענין קנין בכמה ענינים וע' דרישה:

נאמן לו' זה כתב ידו של אבא וכו'. בגמרא אמרו ובטור הביאו דהיינו דוקא כשיש עוד אחד עמו שראה כתיבת יד אביו בגדלותו אז המנוהו לזה הקטן שהגדיל להצטרף עמו אע"פ שלא ראה כתיבת יד אביו או אחיו או רבו מעולם בגדלותו כגון שמתו בעוד שהיה קטן מיהו גם אותו גדול אף שהוא קרוב לעידי השטר מקיימין ע"פ רק שלא יהיו עידי הקיום קרובים זה לזה עפ"ר ודוקא כשאביו ואינך חתומים בעדים על השטר דמן התורה הוי ליה כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הצריכו לקיים השטר בזה דוקא המנוהו אפי' להוציא ממון ע"י אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחיייבו נפשם בכתיבת ידם לשלם לפלוני סך ממון או ענין אחר אז ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו או אחיו ל"מ קטן שהגדיל אלא אפי' אמר שראה חתימת אביו זו בגדלותו אין נאמן דה"ל בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים כמ"ש בסי' ל"ג דכיון דאין חתימתו ניכר ה"ל כמעיד עליו בע"פ והכת"י כמאן דליתא דמי:

ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרי' תימא למה כתב המחבר זה בלשון שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה היפך זה בשום פוסק ובהדיא משמע במשנה ובגמרא בפרק ב' דכתובות דדוקא בהנך הוא דנאמן וטעם דהיא מצוי ורגיל אצלם ושם עביד צריכותא ביניהם ע"ש ומיהו בהא אי"ל דמאן דפליג ס"ל דצריכותא דעבד הגמרא ה"ק אי לא קתני אלא אביו ה"א דוקא בחתימת יד אביו נאמן שהוא מצוי אצלו אבל אינו נאמן על אחיו ורבו כיון שאינו רגיל אצלם כ"כ כמו באביו קמ"ל המשנה דגם אחתימת יד אחיו ורבו נאמן וכיון דלמדינו המשנה דנאמן גם אאחיו ורבו אע"ג דאינו מצוי כ"כ אצלם ה"ה דנאמן ג"כ אחתימת יד אחרי' כשמעידעליהן בגדלותו שראה אותן בקטנותו ומכיר אותן אלא דהמשנה אורחא דמלתא נקט דמסתמא אינוי רגיל להכיר אלא הני והיותר נראה כמ"ש לעיל בסי' ט"ז ס"ב דאף שכתב המחבר בל' ויש מי שאומר אין בו פלוגתא ודוק:

שנעשה לה מנהג הבתולות. פי' שבשעה שכנסה נעשה לה בכניסתה כמו שעושין להבתולות כגון שכיסו ראשה בהינומא ומקבלין עדות זה להגבותו על פיו מאתים לעיקר כתובתה ומשום דרוב נשים בתולות נשאות הימנוהו ע"ז ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דיש ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב הנשאות בתולות יש להן קול וזו לא היה לה קול דבתולה נשאת ועפ"ר וכתב הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו שהיה גדול כשכנסה וגם הטור ס"ל הכי וכמ"ש בסמוך והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר ומחולקין בדעתו המ"מ והכ"מ שם ע"ש ובפרישה ועמ"ש עוד מזה בסמוך וק"ל:

המקום הזה בית הפרס. בסוף פ"ב דכתובות פרש"י ז"ל החורש הקבר ה"ז עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכים עצמות המת ודלמא נגע כו' עכ"ל פי' הר"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן והראב"ד פי' בע"א וע' בר"ן שהביאו:

אפי' הוא לבדו כו' מור"ם מוסיף זה אדברי המחבר מפני שרא' שהטו' כ"כ בדיקדוק מפני שבשני דינים שכ' לפני זה דהיינו דנאמן לומר זה כתיבת יד אבי כו' ושאשה זאת נעשה לה כמנהג הבתולות ס"ל דצריך להיות אחר עמו כמ"ש בריש דבריו שם משא"כ בדיני' שאח"כ מ"ה התחיל וכתב בדין נאמנות זה דנאמן הוא אפי' לבדו וה"ה לדינים שאחריו וכמ"ש בפרישה אבל המחבר לא הזכיר ברישא דבעינן שיהא אחר עמו וא"כ מור"ם דהוסיף כאן לפרש היה לו להוסיף כן גם בריש דבריו דבעינן שיהא אחר עמו:

כיון שתחומין דרבנן. פי' כל עיקרו אינו אלא דרבנן משא"כ קיום שטרות דאע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאות ממון יש מצד בו דאורייתא:

יוצא מבית הספר לטבול כו'. והא דצריך לומר שיצא מבית הספר כדי שלא תאמר שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומה בשביל רבו כהן משא"כ השתא דהא אסור לאדם שילמד את עבדו תורה תוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו) וכן איתא בגמ' (שם דף כ"ח):

ומ"ש שהיה חולק עמנו תרומה. אין לחשוש בזה שמא עבד כהן הוא דאין עבד נוטל חלק בבית הגורן אלא אוכל מחלק רבו או כשרבו עמו גמרא שם (דף נ"ח) לפלוני כהן ע"י עצמו פי' כך העיד התינוק ע"י היה אביו שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהי' שולח סלו ע"י אחר אינו נאמן דדלמא לא דק כ"כ בכ"מ פי"ד מעדות:

ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה. מפני שאין בהן אלא גילוי מילתא מ"ה המנוהו ואם שנים קטני' הן שהגדילו פסולין אפומייהו לגמרי ואם עד א' הוא חיישינן ליה ולא מכריזין עליה כ"כ הראב"ד והביאו הר"ן פ"ב דכתובות והר"ן פליג עליו ד"מ י' ועד"ר:

עכו"ם או עבד כו'. אינו נאמן בא"ח ס"ס שצ"ט כתב הטור והמחבר דאתחומין נאמנין עבד ושפחה אפי' קודם שנשתחררו ומ"ה כשכתב הטור האי דינא דקדק וכתב ז"ל וכל אלו שמעיד בהן הגדול כו' וכתבתי בפרישה דמש"ה כתב שמעיד מפני שלא איירי בכלל זה אלא בדברי' הנ"ל שצריכין עדות משא"כ נאמנות דתחומין דאינו נאמן משום תורת עדות דא"כ לא היה נאמן עבד ושפחה דפסולין לעדו' אלא דהמנוהו משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא והמחבר ג"כ רמזו במ"ש והעיד אחר שנתגייר כו' למדנו דוקא במקום דבעינן עדות אין נאמנין מה שא"כ בתחומין כמ"ש וק"ל:

אינו נאמן. מפני שבהיותו עכו"ם לא הוי רמיא עליה ומלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתי' ובהיותו עבד נמי כיון דאין בידו לשחרר נפשו ועוד דעבד אינו חייב בכל המצו' גמרא:

משובשת תמיד כתב תמיד לאפוקי באקראי בעלמא עפ"ר:

הפתאי' ביותר. זהו החילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברי' משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה שהשוטה בשאר דברי' הוא חכם כשאר בני אדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינין אותו שאר בני אדם ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו וק"ל:

המבוהלי' והנחפזים בדעתם כו'. נראה שכל הני פירושם הוא שאינ' מתונים בענייניה' אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב:

שצריך להעיד בב"ד בפיו. כדכתיב על פי שנים עדים:

וכן אם נשתתק כו'. פי' שהיה יכול לדבר בתחלה ואח"כ נשתתק וזה שסיים וכתב בזה והעיד בפנינו בכתב דכיון דמתחלה היה יכול לדבר וגם יכול לשמוע למד עצמו לכתוב ומ"ש אע"פ שנבדק כדרך שבודקין לגיטין גם אהמדבר ואינו שומע או איפכא קאי וז"ש שם ודעתו נכונה ר"ל נכונה בבדיקה זו גם י"ל דכתב זה בנשתתק משום דבגיטין דוקא בנשתתק הוא דצריכין לבדוק בבדיקה זו היכא שנשאה קודם שנשתתק דהוה קדושיו קדושין גמורין ואח"כ נשתתק משא"כ בשומע ואינו מדבר או איפכא. כשהיה כן משנולד דאפי' אינו עומד בבדיקה זו יכול לגרש דאמרי' ככניסתו כן היא יציאתו וכמ"ש הטור והמחבר באה"ע בסי' קנ"א וק"ל:

ומ"ש אינו עדות כלל. הטעם כבר נתבאר לעיל בסכ"ח סי"א דדרשינן מדכתיב על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם וזהו שאינו יכול להעיד בפיו כלל פסול גם לר"ת דמתיר באח' שיכול לדבר להעיד לשלוח עדותו לב"ד בכתבו משום דראוי הוא להעיד בפיו כמ"ש הטור בשמו ע"ש:

שמכיר הקול והאנשי'. ס"א קול אנשים ועפ"ר:

עדותו פסול. ילפינן לה מדכתיב או ראה ועפ"ר:

אשה פסולה דכתיב ועמדו שני האנשים דקאי אעדים כמ"ש לעיל:

וכל מי שהוא ספק כו'. בסי' ל"ד סכ"ח כתב שנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו ב' והכחישום ה"ז ספק ופסול והטעם דכל עדות בא להוציא או לחייב ממון ע"י והממע"ה:

וכ"ז מדינא כו'. ע"ל סת"ח שכ' הטור בשם הרמב"ם אהא דאמרו דאין הנזקין משתלמת אלא בעדות כשרה דבאו ללמדינו בזה של"ת הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדי' והרועי' וכיוצא בהן אם העידו ששור זה נגחו או היזק לאדם שומעים להם קמ"ל כו' ע"ש ולא כתב שם לא הטור ולא המחבר ולא מור"ם דמכח תקנה שומעין לעדותן כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקים דשכיחא וכ"כ בת"ה סי' שנ"ג וד"מ י"ג ועמ"ש שם בסי' ת"ח מזה:

והוא שהתובע כו'. ר"ל לאפוקי אם טוען שמא ותבעו מכח עדות אלו העדים דאין עדותן כשרה וע"ל סכ"ח סט"ו בהגה וע"ע בי"ד סי' קכ"ז מדין עדות נשי' ובא"ע סי"ז מדין ב' נשים וע"א איזה עדיף:

י"ג שנים גמורות. דל"ת מקצת שנת י"ג ככולו קמ"ל דבעינן גמורות ולכך אמרי' י"ג שנים ויום א' היינו י"ג שנים שלימות:

נתמלא זקנו. היינו רבוי שערות וא"צ שיהיו גדולים ואם הוליד א"צ סימנים:

לעשרים שנה. היינו בן י"ט שנה ול' יום סמ"ע:

רוב שנותיו. היינו ל"ו שנה:

עדות בקרקעות היינו לענין שומת קרקעות אבל לענין עדות אין חילוק בין קרקע למטלטלין:

כת"י של אבי. היינו כשיש גדול עמו ואפי' גם אותו גדול קרוב לעידי שטר ודוקא כשאביו חתם עצמו לעד אבל כשחתום על שש"ח בכת"י א"י להעיד עליו לחייבו ממון:

מנהג הבתולות. היינו הינומא וכיוצא והטעם משום דרוב נשים בתולות נישאות ולדעת המחבר א"צ גדול עמו ולדעת רמ"א צריך. סמ"ע ובתומים כ' דלכ"ע בעינן גדול עמו רק המחלוקת הוא אם בעי' גדול מתחלתו או דסגי אפי' אם שניהם מעידים מקטנותם:

בית הפרס. שדה שנאבד בה קבר ואומר ששדה זו טמאה והשאר טהורות ר"ן:

בשאר איסורי דרבנן. אבל קיום השטר אף שהוא מדרבנן מ"מ כיון דאיכא הוצאות ממון בעי שניה:

מבית הספר. דאל"כ דילמא עבד כהן הוא וכן כשאומר שהיה עמנו אין לחוש דילמא עבד הוא שאין חולקין תרומה לעבד:

ע"י עצמו. דאם אומר ששלחו ביד אחר אפשר טעה ואומר בדדמי:

משפחה זו כשרה דהוא רק גילוי מלתא. ואם ב' קטנים שהגדילו אומרים כן פסלי' אפומייהו הראב"ד והר"ן חולק:

וכל אלו. והיינו בדברים הנ"ל שצריך עדות אבל על חתומים דא"צ עדות אף עבד נאמן דשם הוא רק גילוי מילתא בעלמא:

אינו נאמן אפי' במילתא דקטן נאמן. מ"מ הם לא רמיא אנפשייהו. אבל בעדות דאין קטן נאמן פשיטא דאין תחלתו בכשרות וקמ"ל דאפי' במה שקטן נאמן הוא א"נ דלא דק כלל:

אינו עדות. אפי' מד"ת דאינו ראוי להעיד באלם לכ"ע פסול דכתיב מפיהם סמ"ע:

שמכיר הקול. דכתיב והוא ראה פרט לסומא סמ"ע:

אשה פסולה. דכתיב אנשים ולא נשים:

אפילו במקום דל"ש. דקתני בב"ק בני חורין ובני ברית למעט עבדים ועכו"ם דהא דהעמידו התנא שם ולא במקום אחר דל"ת במקום נזקין בארוות סוסים ועדרות צאן לא שכיחי אלא אלו וקמ"ל דמ"מ פסולים. הרמב"ם בפי' המשנה:

וכ"ז מדינא. הסמ"ע הקשה לקמן בסי' ת"ח הביא לשון הרמב"ם דבנזקין א"נ לא עבדים ולא כיוצא בהם אף דלא שכיח שם כשרים ולא הגיהו לא המחבר ולא רמ"א דמתורת תקנה נאמנים כי הך דהכא ותי' דנזקין שכיחי משא"כ כאן במילי דאקראי פי' במילתא דשכיח לא עשו תקנה זו כי כל איש עושה עול ישכור גוים ופסולים להעיד שחבירו הזיקו ולא שבק' חיי לכשרי':

כגון בב"ה של נשים. ומהרש"ל ביש"ש דב"ק העלה דאם החזיק שם במקום ג' שנים אין מועיל עדות נשים להוציאו על פיהן מחזקתו. וכן ע"א כשר נאמן יותר מב' נשים ש"ך:

והוא שהתובע טוען ברי אבל אם הוא בעצמו א"י רק על פי עדים הללו תובעו לא מהני עדותן ועל פי ע"א מפסולים הללו אבל בב' עדים לא נזכר שם במהרי"ק ואפשר דרמ"א היה מדמה אותן להדדי והבו דלא לוסיף עלה בכלל התקנה:

גמורות. עבה"ט עד וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע כו' ועיין בס' בר"י דכן כתב הב"ח בתשובה סימן קמ"ה והמל"מ פ"ב דאישות דין כ"א והאליהו רבא בא"ח סי' ג"ן ע"ש:

ואם שהו מלבודקו כו'. עיין בתשובת נו"ב סי' ד' דכתב דאף דבש"ע סתם דין זה כדברי הרא"ש בתשו' ולא הובא על זה שום חולק מכל מקום אין דין זה מוסכם להלכה שהרי הרמב"ם בחידושיו לב"ב דף קנ"ד שפירש עובדא דבני ברק שמכר ומת מיד מבואר שחולק ואף דאפשר לתרץ ולומר דאין הכרח שהרמב"ן יחלוק בזה על הרא"ש עכ"פ נסתר ראיית הרא"ש ממימרא זו שהרא"ש הוכיח מכאן טעמא שמת הא אם הי' חי שאז אין עשויין להשתנות הי' מועיל ולהרמב"ן איכא למימר להיפך שאם הי' חי ודאי לא הי' מועיל כי שמת אחר כך באו הסימנין כו' וגם הב"י גופא באה"ע ס"ס מ"ג מביא דברי הרא"ש אלו וכ' שמורו הר"י בי רב כ' שהרשב"א והר"ר דוראן חולקים בדבר כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל העולה מזה שדברי הרא"ש אלו נדחים במקום דאיכא חזקת ממון דאלים טובא ובלא"ה איך אפשר להוציא ממון במקום שהרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן חולקים וכפי משמעות לשון הב"י הסכים מורו הר"י בי רב עמהם ועכ"פ יכול המוחזק לומר קים לי עכ"ל וע"ש עוד בחלק אה"ע סי' ס"א מענין זה ושם כתב דנראה להקים על דגלו פסק הש"ע בזה כי מ"ש הב"י באה"ע שהרשב"א חולק. טעות נזדמן בקולמוסו הרשב"א במקום הרמב"ן ומדברי הרמב"ן הנ"ל אין ראיה ויכול להיות שלדינא מודה להאי דהרא"ש כו' ע"ש. וע' עוד בזה בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"מ זאב זצ"ל דרוש עמק הלכה שפלפל הרבה בדברי הנו"ב הנ"ל ואחר כך כתב שמצד אחר פסק הש"ע בזה צע"ג לדינא דנראה שרא"ש ז"ל גופיה חזר בו בפסקיו בקדושין פרק האומר סי' ט' וכבר כתב הבית יוסף בח"מ סי' ק"י בשם הר"י בן הרא"ש ז"ל דיש לילך אחר הפוסקים שהיו באחרונה. ובסוף כתב שהרצ' הדברים לפני הגאון מופה"ד מוהר"ח ז"ל מוואלאזין והשיב לו שגם הוא כבר עמד על זה וחיבר על זה מיוחד והביא עוד דעת גדולי הראשונים החולקים על דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל והעלה שלא לעשות מעשה כפסק הש"ע דלעיל ע"ש. גם בס' גט מקושר בסדר גט שלישי אות י"ג כתב שכבר ביאר בתשו' דליתא לפסק הש"ע כאן (כעת נדפס תשובה זו בספרו שו"ת משיבת נפש חלק אה"ע סי' צ"א עש"ב) . ובגליון ש"ע של הגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל עב"י אה"ע סי' מ"ג שכ' בשם רבו מהר"י בי רב שהר"ר דוראן והרשב"א חולקים בזה ובתשובת מהרח"ש ח"א סי' כ"ג כתב דאין הדבר יוצא מידי ספיקא דדינא וע' בספר שב שמעתתא סוף שמעתא ה' עכ"ל. וע' בספר שער משפט שהאריך גם כן בדברי הנו"ב הנ"ל ובסוף כתב ולענין דינא אף שהב"י באה"ע סי' מ"ג הביא בשם מורו שהרשב"א והר"ר דוראן חולקים על הרח"ש והביאם הכנה"ג בסימן זה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ודברי הט"ו וסתימת הרב רמ"א אשר כל בית ישראל נשען עליהם היא תכריע עש"ב. ונראין דברי מהרח"ש הנ"ל דאין הדבר יוצא מידי ספיקא דדינא:

לעשרים שנה. עבה"ט ומה שכתב ואף דהרמב"ם שם כן כתב כבר כתב הטור דט"ס הוא כו' וע' בזה בתוי"ט פ"ה דנדה משנה ט'. ומה שכתב ואפילו נולדו כו' נעשה גדול ע"י להבא כו' ע' בזה בפמ"ג א"ח סי' נ"ה באשל אברהם סעיף קטן ו' שכתב עליו איני יודע למה לא למפרע כו' ע' שם:

ויש דברים כו'. עי' בספר מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט"ו שכתב וז"ל מי שנתחייב שבועת היסת והביא א' כדי לאפטורי נפשיה משבועה ואשתכח סהדא דקרוב ונתרחק הוא כיון דשבועת היסת מדבריהם לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כאותה שאמרו ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עכ"ל וצ"ע. ועמ"ש לקמן סי' פ"ז ס"ו:

נאמן לומר. עבה"ט מ"ש ודוקא כו' אבל כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בש"ך לקמן סי' מ"ו סק"י ובסי' ס"ט ס"ק י"ב ואולם מד' הרמב"ן בתשו' סי' כ"ב מבואר דאין לחלק ע"ש עכ"ל:

כיון שתחומים דרבנן. עבה"ט עד מ"מ הוצאות ממון יש בו צד דאורייתא. וע' בספר ארעא דרבנן אות רכ"ט הביא בשם חכם א' שהשיג על הסמ"ע בזה דהא כתב הרמב"ם ר"פ כ"ז מה' שבת דחוץ לי"ב מיל יש תחומין ד"ת וכן דעת הרי"ף והרי יש בהם צד דאורייתא עכ"ל ויש ליישב:

סומא. ע' באה"ג שכתב דסיים הרמב"ם שנאמר והוא עד או ראה כו' וע' בכ"מ שם פ"ט מעדות שכתב דזו הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא ונדפס שם הגהה דנראה דיצא לרבינו מדאיתא בערכין דף י"ח כו' ע"ש ובס' בר"י אות ח' הביא דכ"כ בס' מים חיים להרב פר"ח וכתב בשם חכם אחד שהשיג עליו דמשם אין ראיה גמורה אך הוא מפורש בתוספתא פ"ג דשבועות כו' ע"ש. וכתב עוד בשם התשב"ץ ח"ג סימן ו' דאף שרוא' מעט אם אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם עדותו בטל מן התורה אף שהוא מבחין אותו בטביעת קול והוא פשוט:

אף על פי שמכיר הקול כו'. כתב בספר שער משפט מלשון זה משמע דט"ע דקלא מהני לענין עדות אלא דבסומא פסול דילפינן מאו ראה שיהיה ראוי לראות אבל היכא דיכול לראות מהני ט"ע דקלא אף שלא ראה הבע"ד כו' עש"ב ומיהו לפי מה שכתב בפרישה דהגירס' ברמב"ם וטור מכירים הקול וידעו האנשים ואיננו וי"ו המחלקת אלא תרוייהו קאמר שמכירים על ידי קול וגם יודעים עי' שם א"כ אין ראיה מהכא די"ל דמי שאינו סומא יכול להעיד בדאיכ' תרווייהו דוקא הכרת קול וגם ידיעת הגופים על ידי משמיש היד וכדומה. ועמ"ש בזה לקמן סימן פ"א סי"ו בד"ה החביא. וע' בספר בר"י אות ט' שהביא תשובת הר"י ן' מיגש ז"ל כ"י בענין זה. וע' שם עוד בענין עדים שראו את הדבר בתוך מה שנצטייר במרא' זכוכית וביאר שם דאם ראה הדבר עצמו מתוך זכוכית פשיטא דהוי ראיה גמורה אך אם אינו מסתכל בדבר כלל רק הסתכלותו הוא במרא' נסתפק בזה הרב הלכות קטנות ח"ב סי' פ"ג. והגם דנראה דעת הרב דבר שמואל סי' רמ"ב ושבו"י ח"א סי' קכ"ו דבכה"ג לא מקרי ראיה י"ל דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא אבל בנ"ד אם הוא באופן שלא יש להסתפק בשום מציאות אפשר דמקרי ראיה עש"ה ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' קס"ט בס"ח בקצרה סק"א:

דתקנת קדמונים. עיין בתשובת נו"ב תנינא סי' נ"ח באחד שיצא לו שם גניבה בעיר ואחר ימים אחדים נמצאו שתי בתולות שאמרו שראו הגניבה בבית פלוני אלמוני ואותו פלוני מכחיש את הבתולות ורצה רב אחד לדמות זה לדברי הרמ"א בכאן שמצד התקנה מועיל עדות נשים בדבר דלא שכיח והוא ז"ל השיב שזה אינו. חדא דהכא גם הרמ"א ז"ל בסוף דבריו כתב והוא שתובע טוען ברי וכאן הרי התובע אינו טוען ברי ואף שכאן יצא שם גניבה בעיר ויכול הוא לטעון ברי שנגנב אבל אינו יכול לטעון ברי שהגניבה הוא ביד פלוני ועוד דאפילו היה טוען ברי שהגניבה אצל פלוני. והבתולות העידו כדבריו גם כן א"א להוציא ממון בעדות נשים כי נראה דע"כ לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין לפסולים אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי כגון הכאה או מסירות שמי שלא היה בשעת מעשה אי איפשר לו להעיד על זה אבל כאן אף אי גניבה לא שכיח דכל הגונב עושה בסתר הרי הבתולות לא העידו שראו שפלוני גנב רק העידו שראו הגניבה בידו וזה אינו רק על רגע אחת שהרי אפשר לגניבה להיות בידו זמנים טובא ואפשר שגם אנשים יראו בידו אלא שלא אירע שראו אנשים. בזה לא תקנו שיהי' נשים או פסולי עדות כשרים והבו דלא לוסיף על התקנה ואפי' אם היו מעידים הבתולות שראו שגנב גם כן אינני מחליט שיהיו נאמנות אלא שהיה מקום לדון בזה אבל בעובד' דא ודאי אינם נאמנות עכ"ד ע"ש ועמ"ש בסקי"א:

כגון בבה"כ של נשים. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ק"פ אודות שהבית דין שלחו שנים לגבות עדות מן האשה אחת על מקומות בבהכ"נ בעזרת נשים וגבו בית דין שלא בפני בעל דין ופסקו פסק דין על פי עדותן וכעת האשה הנ"ל חוזרת מדבריה וכתב חכם אחד לבטל הפס"ד שלהם והוא ז"ל כתב שאין לבטל באשר שכבר נפסק הדין וכיון דאיכא כמה אנפי דגובין שלא בפני בעל דין אם כן בית דין אחר בית דין לא דייקי (עיין מה שכתבתי לעיל סי' י"ט סעיף ב' סק"ג) ומסתמא עשו כהוגן ובדבר שלא נגבה בפני שלשה הא הביא הבית יוסף בסי' כ"ח ובש"ע שם סכ"ג בשם המישרים שיכולים הקהל לתקן ששני סופרים מגבין העדות וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות וכבר כתב הבית יוסף בא"ה סי' י"ז (לא ידעתי מקומו ולכאורה מדברי החמ"ח שם סעיף ח' מבואר להדיא להיפך ועיין מה שכ' בפ"ת שם סקמ"ה) במקום שאין צריך להעיד לפני בית דין סבירא להו לכמה גאונים דאינו יכול לחזור ולהגיד ודעתי נוטה שאין שום בית דין יבטל דברי בית דין חבירו עכ"ד עיין שם:

דאפילו אשה יחידה כו' עיין בתשובת כנ"י סימן פ"ג שהאריך לפרש דברי הרמ"א בזה ודעתו דהתקנה לא היה רק היכא שגוף המעשה ידוע ע"י קלא דלא פסיק או באין מכחישין שבודאי היה כאן הכאה וקטטה ומלשינות ועדותם של אלו הוא רק לברר הדבר איך היה שהוא רק גילוי מלתא בעלמא אבל אם גוף המעשה אין ידוע רק על פיהם וזה מכחיש לגמרי בודאי דאין נאמנים עיין שם. ושם אביא עוד דברי מהרש"ל דאף לפי התקנה מכל מקום באם היה העד אחד שונא אינן נאמן והוא ז"ל הביא ראיה לדבריו עיין שם עוד בס"ס פ"כ מזה:

[שו"ע] משעה שהי"ל י"ג שנים. נ"ב ע' בב"י אה"ע סי' מ"ג שכתב בשם רבו הג' מהר"י בי רב שהר"ר דוראן והרשב"א חולקין ע"ז וע' בתשו' מהרח"ש סי' כ"ג שכתב דמידי ספיקא דדינא לא נפקא וע' בס' שב שמעתת' סוף שמעת' ה' וע' בתשו' תורת חסד לרב חסד אי כהן פרח"י סי' רי"ג:

[סמ"ע אות ו] נעשה גדול ע"י להבא. נ"ב זה תמו' דהדבר פשוט באה"ע שם דנעשה גדול למפרע וכבר עמד ע"ז אמ"ו הג' הגדול מוה' וואלף איגר זצ"ל וכן בפ"מ א"ח בא"א סי' נ"ב ס"ק ו':

[סמ"ע אות ט] ל"מ קטן שהגדיל. נ"ב דבחת"י קיום שטרות דאורייתא כמ"ש הש"ך לקמן סי' מ"ו סק"י וסי' ס"ט ס"ק י"ב ואולם בתשו' תולדות אדם המיוחסת להרמב"ן סי' כ"ב מבואר דאין לחלק:

[הגה] או קטן נאמנים. ואם הוא שונא פסול להעיד. תשו' כנ"י סי' פ"ג וע' בס' מראות הצובאות אות ט"ז ולדבריו עכ"פ אשה א"נ אם הוא שונא לה:

[הגה] ואין פנאי להזמין. ע' בתשו' לחם רב סי' ו':

שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות. פי' י"ג שנים שלימות ולא תימא כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשב כגדול עכ"ל סמ"ע משמע דר"ל דאם נולד באמצע ליל ר"ה נעשה בן י"ג שנה בתחלת ר"ה של שנת י"ד ובספר לחם חמודות ריש פ' יוצא דופן מסתפק בזה ורצה להוכיח מהתוס' דר"ה (דף י' ע"א) ומהרמב"ם דבעי' מעת לעת בשעות והמעיין שם יראה דלא מוכח מידי ומ"ש התוס' בר"ה דבעינן מע"ל היינו בימים תדע דהא בס"פ יוצא דופן אמרי' בגמ' שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מע"ל וכתבו תוס' שם וז"ל בפ"ב דזבחים אמוי' דשעות פסולות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בפ"ב דזבחים ולא דמי לאחרינא דלא בעינא מעת לעת לשעות כדפי' לעיל גבי שלשים יום איכא בינייהו עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דהוזכר בגמ' מע"ל היינו בימים א"כ גם כוונ' התוס' בר"ה יכול להיות כן וגם דעת הב"ח בא"ח סוף סי' נ"ג דא"צ להשלים מע"ל בשעות וכן הוא בחד תירוצא בתו' פרק יוצא דופן סוף (נדה דף מ"ד) ד"ה שלשים יום איכא בינייהו מיהא לחד תירוצא בתוס' שם בעינן י"ג שנים מע"ל עד שעה שנולד וע' מ"ש בא"ח סי' נ"ג סעיף א':

משעה שהיה לו כו'. ע' בא"א (דף ע"ז ע"ג) מ"ש בזה:

אין עדותו עדות והתוס' ומרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהיתה כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם וטור כן ודלא כב"י וב"ח לדעתם ומ"ש ב"י דא"כ ה"ל לכתוב דין זה בדיני שומא ולא בדיני עדות לק"מ דמ"מ כיון שמעיד שכך היתה שוה שייך בדיני עדות והא בגמ' נמי נקיט עדות וכן עיקר דהא קושי' המרדכי והתוס' נכונה הוא ודו"ק וכ"פ באגודה:

ויש מי שאומר כו'. עד אבל לא על של אחרים תימא למה כ' המחבר בל' שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה הפך זה בשום פוסק וכו' עכ"ל סמ"ע ואישתמיטתיה דברי הרב בבדק הבית סי' מ"ו (הגה ר"ל שכתב בד"ה על הא דהביא בספרו ב"י לקמן סי' מ"ו בשם הרא"ש הירושלמי שאינו נאמן על כתב של אחרים כתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דתלמוד' לא חילוק בכך והן מפרשי' הירושלמי בענין אחר):

שנעש' לה מנהג הבתולות כתב הסמ"ע בשם הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו וגם הט"ו ס"ל הכי והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר עכ"ל הסמ"ע ובא"ע סי' צ"ו סט"ו כתב המחבר בהדיא דבעינן אחר עמו:

וה"ה בשאר איסורים. ע' בי"ד סי' קכ"ז ס"ג בהגהות:

אינו נאמן. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ' מעדות האנוסים שאינ' נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות מטעם דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל לגמר' בעכו"ם טעמ' דלא דייק תיפוק ליה דבעי' תחלתו וסופו בכשרו' אלא ודאי כיון שבידו לגייר דמי לפיסול ממון דלעיל סי' ל"ג סט"ו וא"כ דוקא בעכו"ם אמרינן בגמ' כיון דעכו"ם הוי לא דייק משא"כ באנוסי' שבאו לכלל כשרות כשרים דשפיר הוי דייקי כיון שהיו יהודי' בינם לשמים ומה שהביא מהרא"ן ששון שם מתשו' ן' ל"ב חלק א' סי' כ"ג אינה ראיה כלל דבתשובת ן' ל"ב שם מיירי שמעודי' כשהן אנוסים עדיין ע"ש ודו"ק מיהו מה שהביא מתשובת ן' לב ח"ג סימן ע"ה יש ראיה וצריך עיון וע"ש בספר ב' סימן מ"ה מיהו בתוספתא ס"פ ה' דסנהדרין משמע דבעכו"ם נמי טעמא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר' בגמרא בעכו"ם טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן וכן משמע בריטב"א ספ"ב דכתובות במשנה ואלו נאמנין להעיד בגדלן כו' ע"ש ודוק דאל"כ היה נאמן כמו קטן אע"ג דלא הוי תחלתו וסופו בכשרות כיון דהוא מילתא דרבנן וכן המדקדק היטב בפוסקי' בס"ס ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש ודוק:

אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה. ע' בא"ע סי' י"ז ס"ב:

ואנדרוגינוס פסולים. עיין בא"ע סי' מ"ד ס"ה וסי' קע"ב ס"ח ודו"ק:

כגון בב"ה של נשים. ומהרש"ל פסק דוקא שלא החזיק ג' שנים אבל החזיק ג' שנים תו לא מפקעי' מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשי' ע"ש:

או קרוב. ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ח פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו:

(במקום שאין אנשים) צ"ע ממ"ש רבינו סי' ת"ח דבגדרות צאן שאין שם אלא עבדים סד"א שומעין להם קמ"ל דלעולם בעינן עדים כשרים וכ"פ שם המחבר ומ"ש מהכא והב"י חולק ג"כ על הוראה זו שמביא רמ"א ונ"ל דכאן משום גדר נגעו בו (א"ה כן מפורש בהגה):

אחר יג"ש גמורות הרב הש"ך בס"ק א' הביא דהלח"מ נסתפק מי שנולד באמצע היום בר"ה אי נעשה בן י"ג שנים בערב כאשר תחיל ליל ר"ה או עד שיגיע אמצע יום ר"ה דהוא הדבר שנסתפק בו התו' ודעת רבי אלחנן דמונין שעות לגדלות כמו דמונין שעות לקדשי' ולכך נסתפק בו הלח"מ הנ"ל והרב הש"ך הכריע והסכים לדעת הב"ח דא"צ למנות שעות וכ"כ המ"א והט"ז בא"ח והנה באמת כבר כתבתי בחדושי לא"ע בזה באריכות וכוונתי בראי' לדברי המשנה למלך מהא דפי' רש"י ביבמות דף ל"ד ד"ה מתוך י"ב שהאשה באה לכלל גדלות בת י"ב שנים ויום א' וזכר בן י"ג שנים ויום א' ומשכחת ליה שנולדו הזכרים בא' בתשרי ושנה שאח"כ נולדו הנקבות בא' בתשרי ואם כן בשעה א' שניהם הזכר ונקבה באים לכלל גדלות וחל איסור נידות ואשת איש ואשת אח ואחות אשה כאחת ע"ש וקשה הא א"א לצמצם שיהיה נולדים הכל ברגע אחת ואם כן עדיין לא משכחת ליה בבת אחת ועכצ"ל דלא אזלינן בתר שעות כי אם בתר יום ומי שנולד בתחילת ר"ה ומי שנולד בסופו בהגיע תחילת ליל ר"ה הכל נעשו כאחד גדולים והיא ברש"י ראיה שאין עליו תשובה איברא לגי' התו' שם א"צ לומר כלל שגדלות הזכרים ונקבות באים כאחד וכן אין צריך להיות כל האחים כאחד כי איירי דקידש ע"י שליח וזו היה גי' רבינו אלחנן ולכך שפיר י"ל דהגדלות תלוי בשעות אמנם נראה להכריע מהא דכתבו התו' נדה דף מ"ט ד"ה א"א כו' דפי' בשם ר"ת על הא דפליגי אי תוך הפרק כלפני פרק או לאחר פרק דאיירי ביום אחרון של שנת י"ב ויום א' לנקבה וי"ג ויום א' לזכר ואותו יום איקרי תוך הפרק דלר"י הוי זמן הבאת שערות מתחילת היום ולר"ש בסופו זהו לשון התו' אבל לשון הרא"ש דפליגי ביום אחרון של שנת יב"ש לנקבה וי"ג שנה לזכר ואותו יום קרוי תוך פרק והרב בעל מעדני מלך ביקש להגיה ברא"ש יב"ש ויום א' כדי שיהיה דבריו עם התו' כאחד אבל אין הגהתו נכונה דהא בהטור והרמ"א סי' קנ"ה בא"ע כתבו ג"כ בלשון הרא"ש וכי גם בהו נגיה וניזול הס מלהזכיר וכ"כ הכ"מ שם דהתו' והרא"ש נחלקו בזו ולכאורה הדבר תמוה במה נחלקו ומהו טיב מחלוקתם אבל נראה כי בלא"ה יש להבין דברי התו' דפי' דנחלקו ביום שלאחר יב"ש ויג"ש וקשה הא דקתני יג"ש ויום א' היינו דלא תימא יום א' בשנה חשוב שנה וקמ"ל דבעי י"ג שנים שלימות אבל כיון שנשלמו הי"ג שנים הרי הוא גדול ומ"ש יום א' לאחר יג"ש או ימים הרבה כבר עברו שני קטנות ואם כן איך נקרא ליום ההוא שלאחר שכבר שלמו יג"ש תוך הפרק והגע עצמך בת ג"ש ויום א' ראוי' לביאה פי' בששלמו ג' שנים שלימות ראוי' לביאה ומה נ"מ אם הוא יום שלאח"כ או ימים הרבה לא שמענו בשום דוכתי חילוק בו ומהכ"ת לכנות לזה היום תוך הפרק הרי כבר עברו ימי קטנות אלא צ"ל דשם בתו' נדה נמשכו התו' אחר דעת רבינו אלחנן דבעינן שעות ואם כן הוא שנולד סוף היום ועברו י"ג שנים והגיע תחילת היום משנת י"ד שנה עדיין אינו גדול עד סוף היום דהגיע השעה שנולד בו אבל מ"מ בו ביום נעשה גדול ולכך איקרי אותו היום תוך הפרק דבו ביום יגיע לגדלות בלי ספק ולכך אם תיכף בהגיע תחילת יום נראו בו שערות וסימני גדלות סבירא ליה לר"י הואיל והיום ההוא הוא יום גדלות עבידי סימנים לקדמי ואתי' איזה שעות וסימנים משוי ליה לגדול דלאו שומא נינהו אבל אם לא נראו בודאי סימנים רק דנסמוך אחזקה אין לו חזקה עד שעה ההוא שנולד בו דאין כאן עדיין גדלות דנימא בי' חזקה שהביא סימנים ור"ש סבירא ליה הואיל ולא הגיעו שעה שנולד הוי כלפני זמן ואפילו נראו בו שערות אמרינן שומא נינהו כמו אילו נראו בתוך יג"ש כדאמרינן תוך הפרק כמו לפני פרק וא"ש. וזהו הכל לשיטת רבינו אלחנן אבל הרא"ש והטור והרמ"א סבירא להו כדעת החולקים דלא בעינן שעות ולכך א"א לפרש על יום שלאחר י"ג שנים שלימות דאז הוא גדול גמור ותוך פ' קרי' לי' בתומי' כנ"ל ולכך הוצריכו לפרש על יום אחרון של משלם יג"ש והוא תוך פרק דכשיעבור יום ההוא הוא בשני גדלות ובו ביום נראו בו שערות וסימנים וסבירא ליה לר"י דהואיל דהוא יום אחרון לימי קטנות עביד סימנים דמקדמי דהא איכא למ"ד דאפילו תוך הזמן כלפני זמן וסבירא ליה דעבידי השערות להקדים ולבוא זמן רב לפני גדלות ור"י לא סבירא ליה כן רק ביום דמשלם זמן קטנות ור"ש חולק דכל זמן דלא נשלם ימי קטנות כל שערות שיש להן הם בחזקת שומא וא"ש ולכך העתיקו ביום אחרון של יג"ש וא"ש ומזה ראיה נכונה וגלויה דסבירא ליה לרא"ש וטור ורמ"א דלא כרבינו אלחנן ומי יבא אחרי הכרעתם וכן ברור לדינא. ומה שהקשה בעל משנה למלך מגמרא דנדה דף מ"ח דפריך מאן דאמר לעירוכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן פירש"י כל אלו דמנה בפרק יוצא דופן וקשה מה קושי' דלמא מונה הכל דומי' דבתי עיר חומה דבעינן שעות וכן בעירוכין בעינן ג"כ שעות משא"כ הנך דמנה בפרק יוצא דופן י"ל דלא בעינן שעות נר' ליישב דהא קתני שש שבעבד עברי ובזו ודאי לא בעי שעות דהגע עצמך אם נמכר בחצי יום יעבוד ששה שנים ועוד חצי יום זהו לא שמענו והקרא אמר ובשביעית יצא לחפשי ואם כן ל"ל דדייק אשעות וא"ש ועוד הארכתי בחדושי לא"ע ביותר:

בחזקת גדול כו' נראה דאם היה לו ולד מאשתו הרי זה בחזקת גדול דקי"ל קטן אינו מוליד וכ"כ הרמב"ם בהל' גזלה דקטן אינו מוליד וכן בהל' ממרים דזמן בן סורר ומורה משעה שראוי להוליד דקטן אינו מוליד וכ"כ הכ"מ בסידור חליצה ע"ש אלא שיש קצת לתמוה על הרמב"ם דבהלכות אישות כתב הבת שילדה הוי כסימני גדלות ולא כתב נמי דבן שהוליד דהוי כגדול דלפי דפסק בכמה דוכתי דקטן אינו מוליד. ואולי לענין איסור קדושין ואיסורי תורה אין זה סימן גמור דמי יאמר דממנו נתעברה אשתו אולי זנתה עם אחר ואע"ג דרמב"ם כתב דהא דחייבה התורה במכה אביו ולא חיישינן דלמא לאו אביו היינו משום דחזקה דאורייתא ואזלינן בתר חזקה היינו התם אמרינן רוב בעילות אחר הבעל אבל כאן על זה אנו דנין אם הוא קטן ואין בעילתו ראוי להוליד אם כן ליכא כאן רוב דהלא אין כאן בעילה המוליד ובפרט דחזקת כשרות דלא קעבדה איסור א"א ג"כ ליכא דאם הוא קטן אין בקידושין ממש ואין כאן איסור א"א אם לא בדרך רחוק ביבם קטן שבא על יבמתו דקנאה והרי היא א"א גמורה אף שהוא קטן וזהו לא שכיח. אך זהו דוחק והעיקר דסבירא ליה הואיל וליכא כאן רוב בעילות כמ"ש אין להחזיק הולד בודאי ממנו דנימא דהוא גדול. ולכן ברור אף דלענין איסור אפשר סבירא ליה לרמב"ם דלא הוי ולד סימן לגבי עדות ממון ודאי הוי סימן ואם היה לו ולד הרי זה גדול וברור:

דעל כתב של אלו כו' משום דבאלו מצוי ורגיל בהם ויש לי בזו ספק אם אין מעיד שמכיר בטביעת עין לחתימת אחיו רק בפניו חתם וזולתו אינו מכיר כת"י רק זה חתם בפניו מה דינו דאם נימא דאינו נאמן דבשלמא באמרו שבקי בכת"י אחיו ומכירו בטוב ורגיל בהו לא חיישינן לטעות דהא רגיל בי' משא"כ באמרו שבפניו חתם ואינו מכירו בטב"ע י"ל אולי טעה ואין עדות לקטן אם כן י"ל מנלן להרא"ש לחלק בין אחיו לשארי כל אדם והא דמביא ראיה מן ירושלמי דאמר על זה כתב ידי אבי וכו' בלבד דברים שהוא רגיל בהם התם י"ל בפשיט' דלא אתא לאפוקי שארי בני אדם רק דאתא לומר דוקא דמעיד זהו שאני מכיר בטב"ע כי רגיל אני בחתימתו אבל אם אין רגיל בחתימתו רק שאומר בפניו חתם א"נ וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש דסתמא קתני במשנה ומשמע אפילו במעיד שבפניו חתם ואם כן י"ל להיפוך דבזה דלא תליא כלל ברגילות רק מה שראה בעינו מה הבדל יש בין אחיו לשארי כל אדם והסברא נותנה דבזה אין הבדל אלא שלא מצאתי כן מבואר לשום מחבר ולבי נוקפי בזה ומ"ש הסמ"ע דלמה כתב בלשון וי"א והש"ך כתב דבדק הבית כתב ולא משמע כן מסתימת שאר הפוסקים. וא"צ לזה כי מבואר ברא"ה וריטב"א לכתובות להדיא דה"ה לאחרים רק אורח' דמילתא נקט אלו דרגיל בהן ע"ש:

אפילו הוא לבדו עיין סמ"ע ס"ק י"א וי"ג דסבירא ליה דלדעת המחבר שנמשך אחרי דעת הרמב"ם גם בעדות הינומא יכול להיות לבדו וא"צ אחר עמו והש"ך כתב דבא"ע סי' צ"ו כתב המחבר להדיא דבעי אחר עמו ע"ש ודברי שניהם אין מובן לי כלל דנראה מדבריהם דקטן לבדו נאמן בהינומ' לדעת המחבר וזהו לא עלה בשום דעת פוסק דאיך אפשר להוציא ממון עפ"י ע"א ובמשנה קתני אם יש עדים וכמ"ש הריב"ש ועוד וכי לא יכול הבעל להכחישו ואפילו הוא גדול מתחילה ועד סוף הלא בעל יכול להכחיש אותו ואם אינו בגדר שיעבוד קרקעו' יכול להטיל עליו שבועה להכחיש העד אבל ח"ו שנוציא ממון עפ"י ע"א ולכן ברור לכ"ע צריך להיות ב"ע וע"פ שנים יקום הדבר רק אי כל שנים יכול להיות קטנים שהגדילו או א' צריך גדול מתחילה ועד סוף בהינומא בזו יש חילוק בין דעת התו' והרא"ש ורמב"ם דלדעת התו' צריך להיות אחד גדול מתחילתו דהואיל שיש גדול עמו עלה קאי אף על הינומ' ולרמב"ם דלא קאי על הינומ' יכולים להיות בהינומ' אפי' שנים קטנים מתחילתן רק עכשיו הגדילו הואיל ורוב נשים בתולות נשאו' אבל מכל מקום צריך שיהיו שנים ולכך המחבר בא"ע כתב והוא שיש אחר עמו ולא הזכיר גדול מתחילתו עמו וכן הרמ"א דכתב גבי תחומין אפילו לבדו הוא לאפוקי דשם בעינן שנים אבל לא מיירי כלל אם בעי גדול מתחילתו ועד סופו:

אם כותי וכו' בגמרא אמרינן דלא דייק והעלה הש"ך בודאי לענין עדות דאורייתא אין צריך רק לענין עדות קיום הנ"ל דלא בעינן מתחילתו וסופו בכשרות מ"מ אמרינן דלא מהימן כותי דלא דייק ועיין בש"ך דהעלה בענין אונסי' בחזר לכשרותן מה דינם ועיין בסימן ל"ד מ"ש שם ומבואר בא"ע סי' מ"ב ס"ה דאנוסי' שהמירו מכח אונס לא נפסלים אע"ג דעברו על מצות קדוש השם וקשה מן תשובת רשב"א סי' אלף רל"ז דשם משמע דאף דאנסוהו גוים לזנות עם אשה ה"ל רשע דמוכרח ליהרג ואל יעבור וצ"ע:

שוטה וכו' הרמב"ם נתן טעם שאינו בכלל מצות ותמה הלח"מ ת"ל דלאו בני דיעה נינהו ולא הבנתי קושייתו הא קיי"ל דחש"ו שכתבו הגט וגדול עומד ע"ג יש להם דיעה ליכתוב לשמה ש"מ דיש להם דיעה ומילף יליף ואם וכן כשמעיד שנתקדשה אשה בפניו וגדול עמו למה לא יוכשר אם כשר לכתיבת הגט איך לא יכשר לעדות קדושין ולכך ל"ל הטעם דלאו בני דיעה נינה ופשוט:

חרש פסול וכו' עיין ב"י וכ"מ שכתבו דאפשר דיליף ליה הרמב"ם מדכתיב ושמע וכו' ולא עיינו בתוספתא דשבועות פרק שבועות עדות דיליף ליה ת"ק ושמע פרט חרש שא"י לשמוע אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד ואם כן ש"מ דחרש דפתח בי' היינו מדבר ואינו שומע ור"ע יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה וכו' ע"ש והן הן דברי רמב"ם דצירף דברי הת"ק לר"ע יחד בחד כללא ולכך כתב צריך שיעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו והיינו דו"ח ופשוט:

אשה פסולה כתב הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ה"ב נשים פסולים לעדות שנאמר עפ"י שני עדים לשון זכר ולא לשון נקבה עכ"ל ותמה הכ"מ דהשמיט ראי' הגמרא דאמרינן ועמדו שני אנשים בעדים הכתוב מדבר אנשים ולא נשים וגם הראי' שהביא הוא אינו נח שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל וקושי' גדולה הקשה והתרתו קשה למאוד זולת מה שאמרתי בלימוד ישיבה דודאי מה זה דנאמר שני עדים ואיך יכתוב התורה שתים יניח התורה לשון זכר ויכתוב לשון נקבה דבר זה לא ניתן לומר כלל וצריך לומר דהא בירושלמי שם שבועות הקשה סתם שעירים שנים שנים ל"ל אלא שיהיו שניהם שוים ה"נ עדים סתם עדים שנים שנים ל"ל וכו' וא"כ קושי' זו קשה לרמב"ם ג"כ ל"ל שנים כלל אלא לכך נאמר שנים להורות לשון זכר שנים ולא שתים היינו לשון זכר ולא לשון נקבה ולכך נכתב קרא שנים ולא קשה הא תורה בלשון זכר נאמרה דכל מילת שנים מיותר. אך יש ליישב קושית ירושלמי דגם כאן נכתב שנים לשני' שוים והיינו דהא דאמרינן בגמרא אנשים ולא קטנים והקשו הא לאו בני דיעה ל"ל קרא. וצריך לומר דהא מצינו באיזה דברים שיש להם דיעה כגון זה כת"י של אבא דנאמנים דהימנו רבנן ועכצ"ל דבזה דעתם שלימה דאל"כ איך ס"ד דיהמנהו רבנן בדבר שאינם בר דעת וצ"ל דבהך מילי דלא בעי דיעה רבתי יש להם דעתא קלישתא והימנהו דרבנן ואם כן לולי דמיעטה התורה להדיא קטנים ה"א בכה"ג דיש להם דיעה אף בד"ת נאמנים דרך משל לקיים שטר במה דצריך מהתורה קיום וכל כיוצא בזה ולכך מיעט הכתבו אך אף דלא מיעט התורה לא היה עולה הדעת דיהיה קטנים לבדם נאמנים דהא חזינן אפילו במילתא דרבנן לא מהימן קטנים לבד דאין דעתם כל כך שלם לסמוך עלייהו לבד רק שיהיה גדול עמו כמבואר לעיל דחזינן דזה האמת דהא הגדול אומר ג"כ והוא דברים שא"צ דיעה מרובה בזו קטן נאמן אבל שיהיו שני עדים קטנים בזו א"צ מיעוט כלל דלענין זה לא סמכינן על שכלם בשל דרבנן ומכ"ש בשל תורה רק דה"א כשיש גדול עמו דיכול להעיד בשל תורה כמו בשל דרבנן ולמעט זו כתבה תורה שנים שיהיה שניהם שוים או שני גדולים מתחילתו או קטנים מתחילתו. וא"כ ליכא תו למימר דקטן יעיד אם יש גדול עמו דהא בעינן שניהם שוים ושפיר איצטרך קרא. ואם כן הקושי' הנ"ל במקומו מנלן למעט נשים דכל התורה מדבר בלשון זכר ואי דאייתר שנים הא צריך למעט קטנים כמ"ש אך לפ"ז דשנים ממעט קטנים אייתר אנשים למעט נשים דודאי סברת חוץ הוא יותר יש לדרוש באנשים למעט קטנים מן מיעוט נשים כדחזינן בכל תורה כתיב איש ואיש כי יעשו כו' ונשים בכלל וקטנים ממעטים. אך בממ"נ אם אנשים נדרוש על קטנים אייתר שנים על נשים ואי שנים על קטנים אייתר אנשים על נשים ואם כן א"ש הא דאמרינן ועמדו שני אנסים בעדים או אינו אלא בבע"ד כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בע"ד וכו' וקשה איך ס"ד בע"ד אם כי אנשים ל"ל דלענין בע"ד לא שייך למעוטי נשים אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי מהכ"ת למדרש אנשים ולא נשים יותר מסתבר לדרוש אנשים ולא קטנים כהנ"ל רק דא"כ שנים ל"ל ואתיא למעוטי נשים ובממ"נ אתמעטו נשים. וע"ז אמרינן דילמא לעולם שנים למעוטי קטנים כהנ"ל דבעינן שיהיה שנים שוים ועמדו שני אנשים בבע"ד איירי ובזה שפיר ממעטינן קטנים דקמ"ל דאין קטן בגדר בע"ד דתנן אין נשבעין על טענת קטן וקמ"ל דאין טענתו טענה ולזה קאמר אשר להם הריב בבע"ד וע"כ אנשים בעדים וא"כ בממ"נ אי הך למעוטי קטנים כדמסתבר כהנ"ל שנים למעוט נשים וא"ש ולא קשה מנ"ל אנשים למעוטי נשים דילמא למעט קטנים כמו בכל התורה והן הן דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דאנשים למעט קטנים ושנים למעט נשים ודברי רמב"ם מיוסדים בתכלית הדיוק והנכון:

דלא שכיחי אנשים הרב בעל שב יעקב חלק א"ע סימן ג' כתב אילו לא דמסתפינא לומר נגד הרמב"ם הייתי אומר דנשים כשרות להעיד מדינא דהא בב"ק דקתני המשנה בני חורין ובני ברית (עיין אורים) וקעביד הגמרא צריכת' דעבדים ל"ל חייס וגוים אינו בני מצות הא אשה דיש לה חייס והיא בכלל מצות מעידה. ולא ידעתי מה זה דחידש הלא דברים אלו אמורים כהווייתן בתרומת הדשן סי' שנ"ג במקומו דיש פתחון פה לומר כן אבל דחה אותו. והאמת דאף הרמב"ם לא אמרה אלא דלכך נאמרה במשנה לדחות לב הטועים אבל ח"ו לומר במסקנ' דאשה כשרה ואם כן הא דתנן שבועת עדות אינה נוהגת בנשים הא נוהגת בנזקין ויש עלי' קרבן שבועה וגם הא דעבד פסול הוא מק"ו דאשה וגזלן ואם אשה כשרה נימא דיו אלא ברור דפסולה והא דלא קתני במשנה ג"כ למעט נשים (עיין ביש"ש דמשמע דמפרש הא דקתני והנשים בכלל הנזק היינו למעט עדות נשים לנשים ע"ש ולא ידעתי מנ"ל זה) משום דאין נשים שכיחי בארוות סוסי' וח"ו שיהיו נשים במקום משכן גוים ועבדים הפרוצים וכ"כ הוא בעצמו ונכון:

קטן כו' דכתיב שני אנשים והיינו עדים דאי בע"ד אטו קטנים אינם באים לדון אלא בעדים ומיעט התורה קטנים גמ' וסמ"ע:

שתי שערות כו' אעפ"י דלעיל בסי' ז' מכשירין אפילו לא הביא שתי שערות התם בדיעה תלי' בדיינים ובהבנתו ושיקול דעת משא"כ בעדות שהוא גזרת הכתוב דבעי גדול שיהיה נקרא איש סמ"ע:

י"ג שנים גמורות דלא תימא מקצת שנת י"ג ככולו קמ"ל דבעינן גמורות ולכך אמרינן יג"ש ויום א' היינו יג"ש שלימות סמ"ע ועין מ"ש תומים דהעליתי דלא בעינן שעות ואם נולד בסוף ר"ה כשיגיע תחילת ליל ר"ה משנת י"ד הוי גדול ע"ש:

ואם שהו וכו' וכן לענין דיינים אם שהו מלבדקו ואחר כך הביאו ב' שערות חשבינן למפרע סמ"ע:

נתמלא זקנו כו' א"צ שיהיו גדולים ולכך כתב הטור צמח זקנו והמחבר דנקט נתמלא היינו דלא סגי בב' שערות רק צריך ריבוי שערות אבל מ"מ א"צ להיות גדולים סמ"ע ועיין תומים דאם הוליד הרי זה בחזקת גדול וא"צ עוד סימן:

הגיע לעשרים שנה כו' בסמ"ע העלה אם הוא בן י"ט שנים ול' יום מיקרי בן עשרים לענין זה:

מסימני סריס כו' עיין בא"ע ריש סימן קע"ב מה הם סימני סריס ואפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים כמשמגיע אח"כ לבן עשרים נעשה גדול ע"י להבא סמ"ע:

עד רוב שנותיו היינו רוב מן ע' שנים שהוא ל"ו שנים סמ"ע:

אין עדותו עדות בקרקעות כו' דלא דייק כולי האי בעדות קרקע והש"ך כתב דהיינו דמעיד כך שוה הקרקע והוא אין דעתו שלם בכך אבל אם יעיד בגופו של קרקע בלי שומא אין הבדל בין קרקע למטלטלין ונכון הוא:

זה כת"י אבי כו' היינו בשיש גדול עמו ואפילו גם אותו גדול קרוב לעדי שטר. וכתב הסמ"ע ה"מ דאביו חתום לעד בשטר הוא דיכול להעיד אבל אם קרובו חתם בכ"י שחייב כך אינו יכול קרובו להעיד עליו ולחייבו בעדותו דכתיב לא יומתו כו' סמ"ע ולא ידעתי למה החליט הדבר דהלא לקמן סימן מ"ו סי"ט יש שני דיעות אי עדי קיום יכולים להיות קרובי' למלוה וללוה ולא אמרי' דעפ"י עדותם מתחייב הלוה ולמה נימא כאן דפסול להעיד אם לא דנימא כדלקמן סי' מ"ו דאיכא מ"ד דכת"י הוי קיום דאורייתא משא"כ בעדים החתומים על שטר דרבנן ועיקר הטעם דהמנוהו רבנן בדרבנן משא"כ דבעי בכת"י קיום תורה אך זה גופי' צ"ע ועיין סי' מ"ו ועיין תומים דהנחתי בצ"ע דאם יעיד על כת"י של אביו לא בטב"ע רק בפניו חתמו מה דינו:

כמנהג בתולות כו' היינו חילוק קליות או הינומ' כדרך שעושים לבתולות והקלו בעדות זה משום דרוב נשים בתולות נשאת וכתב הסמ"ע דלדעת המחבר א"צ גדול עמו ולדעת הרא"ש שנמשך רמ"א אחריו בעינן כאן ג"כ גדול עמו ולכך כתב רמ"א גבי תחומים בס"ו אפילו הוא לבדו ועיין תומים שכתבתי דהא ליתא דבעינן לכ"ע גדול עמו רק כל המחלוקת אם אותו גדול צריך שיהיה גדול בתחילה או בקטנותו מתחילה ועכשיו הגדיל ע"ש ודברי סמ"ע וש"ך תמוהים:

בית הפרס פי' נאבד קבר בבקעה שיש בה שדות הרבה ומעיד הוא השדה זו טמאה ושארי שדות טהורות הר"ן:

וה"ה שארי איסורים דרבנן משא"כ בקיום שטר צריך שנים אף דקיום דרבנן מ"מ הוצא' ממון בעי שנים:

מבית הספר דאל"כ דילמא עבד הוא ושהיה חולק עמנו תרומה דל"ל דלמא עבד הוא דאין חולקין לעבד בבי' גורן אלא כשרבו עמו גמ':

ע"י עצמו דאם אמר ששלחו ביד אחר אפשר טעם ואמר בדדמי כ"מ:

משפחה זו כשרה וכו' דהוא רק גלוי מלת' ואם שני קטנים שהגדילו אומרים כן פסלנהו אפומי הראב"ד והר"ן חולק ע"ש ועיין מ"ש בא"ע:

וכל אלו וכו' היינו בדברים הנ"ל שצריך עדות אבל על תחומי' דא"צ עדות אף עבד נאמן כמ"ש א"ח סי' שצ"ט דשם הוא רק גלוי מילתא בעלמא:

אינו נאמן אפי' במילתא דקטן נאמן מ"מ הוא לא רמי' אנפשיה אבל בעדות דאין קטן נאמן פשיטא דאין תחילתו בכשרות וקמ"ל אפי' במה שקטן נאמן הוא א"נ דלא דק כלל:

אינו עדות כלל אפי' לר"ת דהיכי דאינו ראוי להעיד בפיו כגון באילם לכ"ע פסול דכתיב מפיהם סמ"ע:

שמכיר הקול כו' דכתיב והוא ראה פרט לסומא סמ"ע:

אשה פסולה דכתיב אנשים ולא נשים ועיין ע"ש בתומים שכתבתי בישוב דברי הרמב"ם:

אפי' במקום דלא שכיחי וכו' כן מפרש הרמב"ם בפי' המשנה וכ"כ ת"ה דקתני בב"ק בני חורין ובני ברית למעט עבדים וגוים דהא דהעמידו התנא שם ולא במקום אחר דלא תימא במקום נזקין בארוות סוסי' ועדרות צאן לא שכיחי אלא אלו וקמ"ל דמ"מ פסולים ע"ש:

וכל זה מדינא כו' הקשה הסמ"ע לקמן בסי' ת"ח הביאו לשון הרמב"ם דבניזקין אינם נאמנים לא עבדים ולא כיוצא בהן אף דלא שכיחי שם כשרים ולא הגיהו לא מחבר ולא רמ"א דמתורת תקנה נאמנים כי הך דהכא ותי' דנזיקין שכיחי משא"כ כאן מילי דאקראי פי' במלתא דשכיחי לא עשו תקנה זו כי כל איש עושה עול ישכיר גוים ופסולים להעיד שחבירו הזיקו ולא שבקית חי' לכשרים כ"כ ת"ה סי' שנ"ג ע"ש:

כגון בב"ה של נשים וכו' ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דבב"ק העלה דאם החזיק במקום שם ג"ש אין מועיל עדות נשים להוציא ע"פ מחזקתו וכן ע"א כשר נאמן יותר מב' נשים ע"ש ש"ך:

או קרוב ומהרש"ל כתב להעיד לטובת קרובו לא יעיד דחם ללבו בראו' שקרובו מוכה ואין נותן ללב להבחין מי המתחיל ודעתו קרובה לקרוב שלו ע"ש ואפשר מהרש"ל לשיטתו דס"ל כמש"ל ריש סי' ל"ג דשונא גדול שחבירו רוצה להורגו וכדומה אף לדידן דקי"ל כחכמים פסול ומזה הוסיף בדבר תקנה אפילו קרובו מוכה אינו יכול להעיד אבל לפי מש"ל דקרובי מוכה יכולים להעיד א"כ בתקנה זו אין הבדל כמ"ש מהרי"ק:

והוא שתובע טוען ברי אבל אם הוא בעצמו א"י רק עפ"י העדים הללו תובעו לא מהני עדותן וע"ש במהרי"ק סי' צ"ג משמע עפ"י ע"א מפסולים הללו אבל בשני עדים לא נזכר שם ואפשר דרמ"א היה מדמה אותן להדדי והבו דלא לוסיף בכלל התקנה:

מחבר סעיף י"ב סומא נ"ב עיין תשובותי ח"ס חו"מ סי"ב:

שם בהג"ה סעי' י"ד בזה נשים נאמנות נ"ב נלפע"ד דארמאי לא וביארתי בתשובותי:

שם סמ"ע ס"ק ל' תקנה שמעין לעדותן כמ"ש תיבות אלו נדפסו שני פעמים וצריכי' למוחקן פ"א:

סעיף א' נ"ב עיין בש"ך מה שהאריך אם בעינן שעות בשנים או לא ועי' באו"ת מה שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה לכאורה להביא ראיה מן הש"ס דבעינן שעות. ממה דדרשו חז"ל ע"פ לא אוכל לצאת ולבוא היום. שהיום מלאו ימי ושנותי והנה הקשו המפרשים דהרי אדרבא אחז"ל על פסוק יען לא האמנתם בי שאם האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם. והנה באמת לק"מ דאין הכוונה שמלאו שנותיו שנגזר עליו להיות חי. רק הכוונה שלא מת בחצי שנה וכדומה רק שהק' ב"ה ממלא שנותיו מיום ליום להיות השנים שלו מתמלאין. אך לפי"ז קשה למ"ל הכפל של ימי ושנותי. הל"ל ימי לבד או שנותי לבד ועוד אף אם כתבנו בחידושינו לעין יעקב לישב קושיא זו בד"א מ"מ משאחז"ל שבז' אדר נולד משה ובז' אדר מת משה וא"כ האיך אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שהרי תיכף בתחלת הלילה בשעה שכלה יום וי"ו אדר כבר נעשה בן מאה ועשרים וא"כ עכשיו ביום ז' אדר כבר הוא בשנת האחד ועשרים ובפרט למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה האיך אומר בן מאה ועשרים אנכי היום א"ו בשעות בעינן בשנים לכך כיון שהיום נולד נעשה היום בן מאה ועשרי' שנה. ושפיר אמר בן מאה וגו' אנכי היום ולכך אחז"ל שהיום מלאו ימי ושנותי כלומר ששניהם מלאו ימי ושנותי דכמו שבימים תלוי הדבר במעל"ע שבימים ומנינין לשעות לכמה דברים כן נמי שנותי נתמלאו גם כן היום ולכך הזכירו חז"ל תרוייהו ללמוד מזה דאף בשנים הדבר תלוי בשעות. ואין הכוונה שכלו שנותיו שנגזר עליו תחלה רק הכוונה שהשנים שלו נשלמו היום ולא אתמול וכן הימים שלו נשלמו היום דבז' אדר מת ובז' אדר נולד. דא"כ בין הימים ובין השנים נשלמו היום ובהכל בעינן מעל"ע בשעות כנלפענ"ד ראיה ברורה בעז"ה: