שולחן ערוך, חושן משפט ג׳: בכמה דינין דנין ובו ד סעיפים: – עם 18 מפרשים

בכמה דינין דנין ובו ד סעיפים:
אין ב"ד פחות מג' וכל שלשה נקראים ב"ד אפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון) (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין) ומ"מ יכולי' לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה (מהר"ם פאדוו"ה סי' מ"ג) והם דנים את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד: הגה כדלקמן סי' י"ג ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכן נוהגין בעירנו וע"ל סי' כ"ב סוף סעיף א':

פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו אא"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים: (ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בע"כ של אדם) (מהרי"ו סי' קמ"ז) כל שאינם שלשה ולא קיבלום עליהם ואינם מומחים לרבים (טור) אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם כהודאה בב"ד וכן בכופר ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון:

אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי מצות חכמים שיושיב עמו אחרים:

אע"פ שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא כל זמן שהם רבים הרי זה משובח ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה וצריך שיהיו כל היושבים בב"ד ת"ח וראוים ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל ב"ד מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אע"פ שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפי' לא טעה וכל א' מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד: הגה רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך יכול לדין (טור) וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב"ש סי' רע"א) או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה ומ"מ מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין (תשובת רשב"א סי' תרל"ז):

משלשה. כתב הסמ"ע דהיינו מד"ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא והש"ך תמה על הרמב"ם בזה שפסק כרב אחא ובש"ס משמע דרב אחא ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי"ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ"פ הרמב"ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ"מ וע"ש מה שתירץ:

סברות. ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ"ע:

בעירו. ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע"ל סי' י"ד כל פרטי דינים אלו:

פחות. כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין והש"ך חולק עליו ע"ש:

טעו. ונ"מ לענין זמן ב"ד. ט"ז:

לרבים. כתב הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנ' ותלמוד ובשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זמנין סגיאין ולא חזי ביה טעות' כגון האי הוי מומח' לרבים ועיין בי"ד סי' רכ"ח וסי' של"ד:

מומחים. משמע דאם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודא' שהית' לפניהם הוה הודא' כן הוא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל כל פחות מג' אפי' הם מומחים וסמוכים לא מהני הודאתו בפניהם להיות הודאה ומהתימא על מור"ם שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני עכ"ל הסמ"ע. אבל הש"ך חולק ע"ז דלא נהירא לחלק בכך דמה בזה שהמחום רבים מ"מ לא ה"ל ב"ד אלא הא דלא כתב רמ"א לשון פלוגתא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ די"ל פי' סמוכים שאינם מומחים מיהו לענין דינא אפילו הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודא' ודלא כדעת הרמ"א וכן נרא' דעת הע"ש ע"ש:

כפרן. ואם אמר לפניהם אתם עידי או שאמר בלשון הודא' גמור' דעת הסמ"ע דמהני ואין כן דעת הש"ך אלא דגם אם אמר אתם עידי אין להם דין ב"ד רק דין עדים דלא הוחזק כפרן אם אומר אח"כ פרעתיך כמ"ש בסי' ע"ט ס"ט:

יחידי. ויש ליזהר בזה"ז שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תור' או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך. ש"ך:

וראויים. היינו כל אותן היושבים בתורת דיינים אבל תלמיד היושב לפני רבו א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור. סמ"ע:

יושב. וכן אמרו חז"ל בפ' ז"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבים בדין אא"כ היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

אין. ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם והיינו אם אינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומח' סתם בל' הרמב"ם ומהני ליה נטילת רשות סמ"ע:

מהני. אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא. ש"ך:

שירצה. מיהו צריך שיהא גמיר וסביר. סמ"ע:

א) ממשנה ריש סנהדרין וגמרא שם דף ג' ע"א וכרב אחא בריה דרב איקא דמדאורייתא בחד סגי אלא משום יושבי קרבות הצריכו ג' כמ"ש הרמ"א בהג"ה וכן פי' הרמב"ם בפ' ב' מהלכות סנהדר' וכמ"ש הכ"מ שם בשם הרשב"א ☜וכתב הב"ח ולכתחלה בעינן ג' דגמירי ודין עיירות שכולן ע"ה ע' לקמן ריש סי' ח' בהג"ה

ב) טור וכ"כ התוספת שם אברייתא ואם הי' מומחה וכו' שם ריש דף ה'

ג) כר' אבהו שם דף ב' ע"ב כ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ב

ד) שם בגמרא

ה) ברייתא וגמרא שם ריש דף ה'

ו) טור בשם הרמב"ם בספ"ה מהל' סנהדרין:

ז) שכ"כ מדברי אביו הרא"ש ושלא כדעת הרמב"ם שכ' אפילו הם סמוכים וכבר תמה עליו הסמ"ע שלא כ' י"א וכיוצא בזה ראיתי בהרבה מקומות בשאר חלקי הטור כמ"ש שם במקומם וכ' שבדוחק י"ל דר"ל מומחה לרבים דבכה"ג מהני

ח) וכתב הב"ח בשם מוהרש"ל אבל מ"מ אינו נר' שיכול לדון בפני ב"ד אחר מן הסתם:

(הסמ"ע והש"ך חלוקים בזה דהסמ"ע פי' כל זמן שלא אמר לפניהם אתם עידי והש"ך חלק עליו והביא סעד לדבריו וע"ש):

ט) שם ושם בספ"ב ממשנה ח' פ"ד דאבות

י) שם ושם מהא דרב הונא וכו' סנהדרין דף ז' ע"ב

כ) מברייתא דשבועות דף ל' ע"ב

ל) מברייתא סנהדרין דף כ"ג ע"א ☜בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ו כ' למהר"ש ז"ל אם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי ב"ב ופסקי הלומדים הם ב' הפכים סמ"ע

מ) גז"ש בשם הרמב"ם בפ"ד וכמ"ש בספ"ד דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו: סי'

אין. סנה' ב' ב':

וכל. שם:

דא"א. ג' א':

אבל. שם ודף כ"ג:

והם. שם ה' ותוס' שם ד"ה דן דאי בשקיבלו אפי' א' נמי כמ"ש שם ו' א' ועתוס' שם:

או. שם:

או. ל"א ב':

אבל. כ"ג א' בערכאות כו' דלר"מ יכול לפוסלן ואף לרבנן משום דנתמנו ע"פ ציבור וכמש"ל סי' ח' ס"א בהג"ה וע' בתוס' ג' א' ד"ה אי אפשר כו':

פחות. שם כג"ל:
(ליקוט) פחות כו' דסתמא דגמ' בכמה מקומות כר' אבהו שם ל' ב' ההוא אודיתא כו' ובפ"ב דכתובות ושם ופ' ג"פ במותב תלתא וחד ליתוהי ובפ"ב דב"מ זיל אייתי תלתא כו'. וכן רבא בריש סנה' ס"ל כר' אבהו וכן ר"י ור"ל בירוש' והביאו תוס' ב' ב' ד"ה ד"ה כו' (ע"כ):
(ליקוט) פחות משלשה כו'. ע' במרדכי וש"פ שהוכיחו מהא דאודיתא בפ"ג דסנה' וג' שישבו לקיים השטר ומת א' כפ"י דב"ב ופ"ב דכתובות והתוס' בסנה' דקיום ואודיתא אפי' שמואל מודה ומ"ש ודלמא רבנן דר"א כשמואל היינו כשמואל בעלמא ודבריה' מוכרח לפי' הרי"ף ורמב"ם דס"ל אפי' מומחה לא מהני ביחיד אף שמועיל בעלמא (ע"כ):

אפי'. ו' א':

אא"כ. שם:

או. שם:

ובזה"ז. ב"מ ס"ז ב' ועתוס' שם:
(ליקוט) . והאידנ' כו' תוס' דבכורו' ל"ו ב' ד"ה פסק ומיהו כו' (ע"כ):

כל. סנה' ל"א:

ולא כו'. טור לפי פרש"י שם:

אפי'. רמב"ם וגאון בסי' פ"ב לפי פי' הרי"ף ורמב"ם שם וא"כ היה. רב אשי בתוכם והיו שלשה וע"ל סי' ל"ט סי"ב משמע דרב אשי לבד לא מהני וערש"י בכתובות פ"ב א' ועסי' פ"ב דהטור חולק על הגאון:
(ליקוט) כל שאינם כו' אפי' כו'. וכן בקיים שטרות מאותו הראיה כמ"ש בפ"ב דכתובות וכמ"ש בסי' מ"ו ס"ד בהגה (ע"כ):

הודאה. שם:

ויכולין. ב"ב ל"א א':

והכופר. ב"מ י"ז א' ורי"ף שם:

אע"פ. עתוס' סנה' ה' א' ד"ה כגון כו':
(ליקוט) אע"פ כו'. אבל קבלוהו אף בהדיו' מותר לכתחל' כמ"ש בירו' ריש סנה' ר' אבהו היה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה א"ל תלמידוי ולא כן אלפין רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאתון חמי לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגבי כמי שקיבלו עליהן ותני כן בד"א שלא קיבלו עליהן אבל כו' קיבלו עליהן דן אפי' יחידי (ע"כ):

וראוים. שבועות שם:

נמצא. סנה' כ"ו א':

מי שאינו. שם ו' א':
(ליקוט) מי שאינו כו'. עבה"ג וכמ"ש בספ"ד דהוי כמקדיש כו' ועוד כ' בפ"ג דמי שמעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד מצבה כו' וטעמו מדמסמיך הכתוב הני פסוקים ולא תקים כו' לא תזבח כו' לפ' דיינים וכמו שדרשו בפ"ק דסנה' על פ' לא תטע לך כו' וראיה ממ"ש במדרש ר"פ שופטים והביאו הילקוט שם דעל כסא של שלמה היה הכרוז מכריז אלו הששה לאוים לא תכיר כו' לא תזבח כו' וצ"ל כנ"ל וכן מצאתי במהרי"ק סי' קי"ז והאריך שם וכ' דלאו לא תטע קאי על דיין רשע ולא תקים קאי על דיין בור כמו אבן דומם ולא תזבח קאי על מינוי של ר"ג ונתינת רשות שאינו מועיל כדברי הרמב"ם ע"ש (ע"כ):

אע"פ. שם ז' ב' וע"ל סי' כ"ה ס"ד מ"ש שם:

אפי'. שם ה' א':

רשות. שם כפי' תוס' ד"ה דהכא כו' אבל לפרש"י שם ד"ה שרודים כ"ש למלך עצמו שמהני:

וי"א. כפרש"י:
(ליקוט) ומיהו כו' וי"א כו'. עש"ך (ע"כ):
(ליקוט) רשו' כו' ומיהו כו'. ונ"מ כמ"ש בסי' ח' ס"א בהגה וכיון שקבלום כו' וכן כל ציבור כו' וכ"כ בב"י ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וי"א דאם כו' ר"ל לפוטרו אם טעה כ"כ בריב"ש שם והביאו ב"י ומיהו עכשיו אין נ"מ בזה כמ"ש בס"ב בהגה ומיהו נ"מ כמ"ש בס"א בהגה ונ"ל דוק' כו' וזהו ג"כ מש"ל רשות שנותן כו' ומיהו כו' נ"מ ג"כ לזה וס"ל אפי' גמיר וסבי' לא מהני וע"ז קא' וי"א כו' דבלא גמיר אפי' רשו' מר"ג לא מהני כמ"ש בש"ע והרב למד רשות לענין זה מרשו' לפטו' כנ"ל וזהו שסיים על דברי ש"ע (ע"כ):
(ליקוט) רשו' כו'. ונ"מ לענין טעה לג' הדיוטות כמש"ל סי' כ"ה ס"ב בהג"ה וג' הדיוטות כו' וע"ל כו' וז"ש ומיהו אם כו' דכה"ג ודאי פטור דהוי כמו מומחה וקבלוהו עלייהו וכמש"ש וז"ש ג"כ וי"א דאם כו' וכמ"ש בריב"ש שם דנ"מ לפוטרו ובזה"ז לשלשה וכנ"ל (ע"כ):

או השר. ב"ק קיג ב':

מ"מ. ברכות נ"ה א':

(ש"ך ס"ק ה') ובה' לא קי"ל כוותיה הוא דוחק גדול. נ"ב דבריו אלו ליתנייהו בתוס' רק מפני שהיה ק' להם מה בכך דסברי כשמואל הא ר"ן סובר גם כן כשמואל ועכ"ז סובר דקיום שטרות דוקא בשלשה לזה הוצרך לפרש דמה שאמר בגמרא דלמא כשמואל ס"ל הכוונה שהם לא נחתו לחולק בין דין לקיום אבל באמת יכול להיות דשמואל בעצמו אף שסובר שנים שדנו דיניהם דין מ"מ מודה דקיום שטרות צריך להיות בשלשה אף בדיעבד כמשמעות דברי ר"נ והחילוק שבין דין ולקיום שטרות בארו התוספת בעצמם בפרק חז"ה דקיום שטרות בשנים דומה לשני עדים ששמעו מפי עדים שלמעלה כו' ועד מפי עד ופסול כו' יעו"ש ובהג"מ פ"ו מהלכות עדות מביא דברי התוס' הנ"ל ושכן כ' גם הרשב"א וגדולה מזו נשמע ממ"ש באס"ז בכתובות דף כ"ב בשם שיטה ישינה אחרי שהוכיח דבדבר שאינו מו"מ סגי בשנים כ' בזה"ל וקיום שטרות אע"פ שאינו צריך מו"מ טעמא אחרינא הוא שלא יהיה כעד מפי עד יעו"ש גם בהג"מ הנ"ל לא כ' דהוי עד מפי עד אלא בכף הדמיון כעד מפי עד ונראה שכן כוונת התוס' דבשנים המקיימי' בשטר דומה לב' עדי' כי אבל שלש' ניכר שהוא ב"ד והכונה שתקנת חכמים הוא שאף למ"ד דשנים שדנו דיניהם דין מהצורך לקיום שטרות שלשה כיון שנראה כעד מפי עד ומה"ט אין מועיל קיום שטרות ביחיד מומחה וכמ"ש הריטב"א בשם הרא"ה לקמן בש"ך סי' מ"ו ס"ק ח' דגזירת חכמים הוא דקיום שטרות בג' שלא יהיה כעד מפי עד ויעוין באס"ז לב"ב פ' חז"ה ד"ה קיום שמסביר סברת התוספת וכתב בזה הלשון אפילו לשמואל כו' ה"מ בדבר שיש מו"מ דמוכחא מלתא דדינא קעביד. אבל בקיום דסהדותא בעלמא הוא דקמסהדי לא מחזי דדינא נינהו בפחות מג' ומחזי דעד מפי עד כו' עליות הר"י ז"ל. בדבור הסמוך שאח"ז איתא בשם עליות הר"י ז"ל דהלכ' כשמואל ז"ל וכן היה דעת הר"ת ועל כן מחק הר"ת גי' דלמא כשמואל ס"ל והר"י מיישב הגירסא יעי"ש והשוה לדיעה אחת ר"ת ור"י דהלכה כשמואל:

אין בית דין פחות משלושה. ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס צריך שלשה והוא כדעת רב אחא ושמואל דבר תור' בחד סגי אבל סוגי' דפ' החובל ופ' המגרש משמע דאפילו בדיני ממונות בעינן תלתא מומחין מן התורה דאמרי שם גבי הודאות והלואות דאנן שליחות דקמאי קא עבדינן ומשמע דלולי זאת אין בידינו לדון דיני הודאות והלואות ומזה הביאו כמה פוסקים ראי' דאפילו בדיני הודאות והלואות מן התורה בעינן ג' מומחין ועיין בר"ן בחידושיו חשבה לראי' מהך סוגיא דפ' החובל והמגרש ובש"ך הק' על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל וכ' שלא הרגישו בזה הרשב"א והכ"מ והלחם משנה אבל לא נעלם מעיניהם דבר וכבר כתב בכסף משנה ז"ל ותימ' הוא לפסק שלו אמאי איצטריך למימר הודאות והלואו' שליחותי' דקמאי עבדינן וכו' וצריך עיון ע"ש. ונ"ל לפי מה שמבואר מדברי תוספות דאפילו נימא דמה"ת בחד סגי לדון אבל על כל פנים בדיני כפי' ודאי צריך מומחין וז"ל תוספות רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין תימא דהכ' משמע דממעט הדיוט מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטו' וי"ל דהת' ממעט מלפניהם משום דלפניה' קאי אאלקים דהכא כו' מיהו בגיטין פירש"י דקאי אע' זקנים שעלו עמו להר שהן סנהדרין ונ"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכ' מייתי לה דאביי אשכתי' לר"י דקא יתיב וקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן אבל אלקים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' דשייך בהן שימה עכ"ל: ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות ע"פ יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין משום דאשר תשים לפניה' אלו כלי הדייני' קאי על שבעים זקנים ולהכי שם בעובדא דיתב ר"י וקא מעשי אגיט' באלו שכופין אותו להוצי' ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות והיינו דאין בידינו לכוף אותו לקיים אשר מוטל עליו דהא אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים בעינן מומחין וא"ל ר"י אנן שליחותי' דקמאי קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות והיינו דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה ואמרינן בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו והיינו דתנן לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן הוא הדין נמי דכופין אותו בגט לקיי' המצוה המוטל עליו ואף על גב דאנן לאו בני כפי' נינהו דאנן הדיוטו' אנן ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמה שכתבו תוספות ר"פ הנזקין עיין שם ושפיר אהדר לי' ר"י לאביי מידי דהוי אהודא' והלואו' ואפילו לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף ב"ב דגם למאן דאמר שעבוד' לאו דאורייתא יורדין לנכסיו טעמא דידי' לפי דהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפי' והיינו כפיי' דידי' לקיים המצוה בע"כ וע"כ כיון דאינו אלא מתורת כפי' דהא הנכסים אינן משועבדי' ואם כן מוכח דשליחותי' דקמאי קא עבדינין. וז"ל הב"ח בסימן א' ומיהו כתבו תוספות לשם דבמילי דכפי' דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע מדדרשינין אשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטי' אלא במ"ש בפרשה עד כאן לשונו. וראיתי בתומי' סימן ח' השיג עליו וכתב שדבריו אינם עיין שם והשיג בחנם כי דברי הבית חדש מבואר בתוספות דבדין בעלמ' לא בעי סמוכין אלא במ"ש בפרשה דהיינו היכא דכתיב בי' אלקים ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתיב לא בעי סמוכין גבי הודאות והלואות אבל במילי דכפי' לעולם בעינן סמוכין דקאי אשר תשים אשבעים זקנים אך לשון הב"ח שם שלא בדקדוק ז"ל שם ומיהו לפי' רש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר ככתוב בסוף משפטים ואל משה אמר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין עד כאן לשונו ואינו דהא עיקר החילוק שכתבו תוספות בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפי' רש"י דקאי אשבעי' זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמה שכתבו תוספות ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אע' זקנים:

הודאה שמודים לפניהם. נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה לפניו במקצת אם ראוי לחייב שבועה דמודה במקצת כיון דהודאה שהוד' לפניו לאו הודאה אם כן לא הוי מודה במקצת. או נימא כ"ז דלא חזר מהודאתו הוי הודאתו הודאה וחייב שבה"ת והנה בפ' שבה"ד ד"מ ד"ה והודה לו בשעורין וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה ב"נ דפטור אף מן השעורין ותימא מנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל וכו' ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג ואפילו הכי חשיב ליה הודאה ע"כ עיין שם מבואר מתוך תי' השני דאפילו הכי חייב שבועה אפילו אין הודאה שלו הודאה אך אין הסברא נותן לומר חיוב שבועה במידי שאין הודאה שלו הודאה וראי' מלשון רש"י בפ' האומר דס"ה ד"ה הודאות בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עד כאן לשונו ואם כן כיון דעיקר הודאות בעל דין כמאה עדים ילפינן מדין מוד' במקצת משמע דהיכא דאין בו משום הודאת בעל דין כמאה עדים ליכא תורת מודה במקצת וז"ב ודברי תוספות שכתבו דמודה ר"ג דפטור ואפילו הכי חייב שבוע' יבואר בסימן פ"ז עיין שם ואם כן נראה ברור דכיון דאין הודאה שמודה לפני היחיד מומחה ממילא ליכא תורת מודה במקצת ואינו יכול לחייב שבועת מודה במקצת ובזה נ"ל ליישב קושי' הלחם משנה דהא מבואר מתוך הסוגי' דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב ודאי צריך ג' ואם כן להרמב"ם דסובר בפ"ב מהל' שכירות עירוב פרשיות וכי כתיב אלקים קאי נמי אהלואה ואם כן היכא פסק דבחד סגיא ע"ש: ולפי מ"ש ניחא דודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין אלא בהודאה שמודה דבזה צריך בית דין וכל כמה דלא הוי בית דין לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינון דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך בית דין וב"ד של תורה צריך ג' ומומחין ולכן עירוב פרשיות כתיב וקאי ג' ומומחין גם על הלואה אלא דגבי הלואה בעינן כי הוא זה ואם כן משום הכי נמי צריך ג' ומומחין דהודאה בעי בית דין ג' ומומחין וקאי נמי על פקדון וכיון דבפקדון לא בעינן כי הוא זה אם כן מוכח דגוף הדין צריך בגזילות וחבלות ג' ואם כן הך דינא דהרמב"ם דהודאה בפני יחיד מומח' לא מהני יש לו ראיה מן הכתוב דהא דסגי בחד ילפינן מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכיון דעירוב פרשיות כתיב ע"כ קאי ג' ומומחין על הלואה נמי ועל כרחך צריך לומר דג' ומומחין דכתיב גבי הלואה היינו משום כי הוא זה דלא הוי מודה במקצת אלא בפני בית דין של תורה וכיון דכתיב גבי שומרין נמי שלשה מומחין מוכח דגוף הדין גבי גזילות וחבלות בעינן שלשה ומומחין וז"נ היטיב. ובזה ישבתי סוגיות הש"ס רפ"ק דסנהדרין דאמרינן שם מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב. ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין ערוב פרשיות תלת' ל"ל ופירש"י בהלותה ל"ל תלתא כיון דאין עירוב פרשיות אם כן בהלואה לא כתיב והוא תמוה דמהיכי תיתי לחלק בין הלואה לשומרין ורב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא בחד סגי יליף לה מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אבל מסברא אין לנו לחלק וכבר הרגיש בזה הר"ן ועוד קשה קושיות תוספות שם אפילו למאן דאמר אין עירוב פרשיות ניליף ממשפט אחד. והנראה לפי דברינו לפרש הסוגי' דפשיטא ליה לש"ס דמסבר' אית לן לחלק בין הודאה לגוף הדין וכדאמרו בש"ס גבי אודיתא דלמא טעו בדשמואל ופי' תוספות דאפילו שמואל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין מודה בהודאה דבעינן שלשה ואם כן הכי פריך מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן אם כן ודאי מוכח דגוף הדין בעי שלשה דהא כיון דעירוב פרשיות כתיב אם כן לא קאי כי הוא זה אלא אהלואה ובשומרין לא בעי מודה במקצת ואפילו הכי כתיב שלשה גבי שומרין ואם כן מוכח דגוף הדין בעי שלשה בגזילו' אם כן הוא הדין בהלואה דמהיכי תיתי לחלק ועוד דהא משפט אחד כתיב ואם כן קשה ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין עירוב פרשיות אם כן שלשה ל"ל היינו אפילו בגזילות וחבלות נמי לא ליבעי שלשה דהא למאן דאמר אין עירוב פרשיות אם כן כי הוא זה קאי על פקדון ואם כן אינו מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין ונימא דגם גזילות בחד סגי וכמו באיסור והיתר והא דכתיב שלשה ומומחין היינו משום כי הוא זה דלא סגי בלא ג' וממשפט א' ל"ש למילף דמה ענין משפט להודאה. לזה משני לעולם קסבר עירוב פרשיות ואם כן מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין דהא בשומרין לא בעי כי הוא זה וכיון דאשכחן דגוף הדין בעי שלשה ומומחין ממילא אין לחלק בין דין לדין דהא כתיב משפט א' יהיה לכם אלא הא דסגיא בהדיוטות משום דר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ור"א ברי' דר"א סבר דאף על גב דמסברא אין לחלק בין דין לדין ועוד דהא כתיב משפט א' מכל מקום בפירוש ריבתה תורה דסגי בחד משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך והא דכתיב עירוב פרשיות על הלואה היינו משום הודאה דכתיב כי הוא זה. ולפי זה צ"ל לרמב"ח ולר"י דס"ל ד' שומרי' צריך הודאה וס"ל אין עירוב פרשיות ע"כ ס"ל דאין לחלק כלל בין הודאה לגוף הדון דאם לא כן שלשה מנ"ל אפילו גבי גזילות לגוף הדין דלמא הא דצריכי' שלשה גבי שומרין משום הודאה וניחא בזה לתרץ קושיות תוספות רפ"ק דהיכי קאמר ר"א ד"ה שנים שדנו אין דיניהם דין דהא אשכחן רמב"ח ור"י דס"ל אין עירוב פרשיות כתיב ועיין שם וק"ל. ובזה יתיישב היטב ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין ז"ל. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחו"ל אע"פ שאין בית דין של חו"ל אלקים שליחות של בית דין של א"י עושין עד כאן לשונו וכבר הקשו בזה הרמ"ך וכל הראשוני' והאחרונים דהא לדעת הרמב"ם הודאות והלואות בחד סגי ולפמ"ש ניחא דרש"י פי' בשם י"מ הודאות והלואות היינו מב"מ והלואו' היינו כופר הכל ועיין שם והיינו לענין הבי' עדי' אח"כ שהוא מוחזק כפרן וכמ"ש הטורי זהב עיין שם וז"נ פי' הרמב"ם לזה כתב דשליחותי' דקמאי קאי עבדי דהא בהודאות דהיינו מודה במקצת וכן לענין שיהיה הוחזק כפרן ודאי בעינן בית דין של תורה והוא שלשה ומומחין דעלה כתיב תלתא אלקים וכמ"ש דכל מילי דלא תליא בדין אלא הודאה או שיוחזק כפרן ודאי בעי בית דין וכל בית דין הוא שלשה ומומחין אלא הא דדנין בהודאות הוא משום שליחות דא"י אלא דלא מהני מדרבנן בשלשה הדיוטות אבל יחיד מומח' אפילו מדרבנן אינו מועיל אמנם גוף הדין בהודאות והלואות סגי ביחיד הדיוט וכמו באיסור והיתר והוא נכון וברור: ועיין בכסף משנה פ"ב מהלכות סנהדרין שהקש' ע"ד הרמב"ם דחד סגי מן התורה מהא דאמרינן בסנהדרין מקשינן ריבים לנגעים אי מה ריבים בשלשה כו' אלמא דמדאורייתא בעי שלשה ועיין שם שכתב וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ובספר תורת חיים הניח קושיא זו ב צריך עיון. ולק"מ דהתם דברי ר' מאיר היא ור"מ ודאי ס"ל דבעי שלשה דהא בפרק קמא דסנהדרין דף ז' סובר ר"מ פשרה בשלש' וחכמים סברי בחד סברוהו דר"מ סבר דין בשלש' ומקיש פשרה לדין ודחי לא דכ"ע ס"ל דין בג' מ"ם מקיש פשרה לדין ומ"ס לא מקיש פשרה לדין ואם כן ר"מ מדסובר פשרה בשלשה ע"כ ודאי ס"ל דין בשלשה וכ"כ תוספות שם ד"ה לא דכ"ע עיין שם ואם כן ר"מ שפיר קאמר ומה ריבים בשלשה אבל אנן לא ס"ל כרבי מאיר וס"ל דין ביחיד:

ויכולין להחליף טענותיהם. עיין כנה"ג שכתב אפילו לדעת הרמב"ם דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' אבל הוחזק כפרן נעשה והביא ראי' מלשון הרמב"ם דכתב בפ"ה דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' ובשלש' הדיוטות מהני והוחזק כפרן ומדלא כתב ברישא דלא הוחזק כפרן אלמא דהוחזק כפרן בפני יחיד מומחה ועיין שם שכתב שכן דעת בית יוסף בכסף משנה ועיין שם ולא אדע כוונתו דהא כתב בשלחן ערוך להדי' דלא הוחזק כפרן ומהתימא שלא הביא דעת השלחן ערוך כאן ועפי"ז נתיישב מה דקשיא לי בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח' בפלוגת' דר"מ וחכמים דר"מ סובר מוש"ר בג' וחכמים סברי מוש"ר בכ"ג אמר עולא בחוששין ללעז קא מפלגי ופרש"י דבעל בא לתובעה כתובתה להפסידה בטענת פ"פ בלא עדים וחכמים חוששין ללעז וחיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויהי' דיני נפשות והקש' בר"ן שם אם כן לר"מ דלא חייש ללעז אם כן מומחין ל"ל דהא הדיוטו' נמי סגי כמו שאנו דנין עכשיו בכתובות וירושות ומתנות וכן הקשו בתוספות שם ועיין שם ובמשנה שם משמע ג' מומחין כמו חבלות ותשלומי כפל ותירץ הר"ן דזהו הלעז שיצטרכו להוסיף עד כ"ג אם יבואו עדים ויצטרך לדון ד"נ ויאמרו שהראשוני' לא ידעו לדון לכך הוסיפ' זה הלעז לא ס"ל לר"מ כיון דעל כל פנים גם הראשונים ישבו בדין אבל אם יהי' הדיוטות אם כן ודאי אם יצטרך לדון ד"נ כשיבואו עדים אם כן יצטרכו הראשונים לצאת מהמנין ואז ודאי יהי' לעז ויאמרו הראשוני' לא ידעו לדון וישבו אחרי' תחתיה' ועיין שם ודבריו נחמדי' וקשיא לן בגווה דהא היכא דתלתא הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי סגי אם כן אכתי קשה דג' מומחין ל"ל דסגי בחד מומח' לענין כתובה ואי משום לעז הא כשיבאו לד"נ גם הראשון יהי' מן המנין ולפי שיטת הרמב"ם דבחד מומחה יכולין להחליף טענותיהם אם כן א"ש דהא טענת פ"פ ל"מ להפסידה כתובת' במכחישתו ואומרת ברי לי שבתולה הייתי וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דכתובות אבל אם טוענת משארסתני נאנסתי נאמנ' כר"ג עיין שם ואם כן ביחיד מומחה אינו יכול להפסיד' כתובתה דאפילו אם טוענת עכשיו בתולה הייתי ומכחישתו למחר יכולה להחליף טענותי' ותאמר משארסתני נאנסתי מה שאין כן בג' שוב א"י להחליף טענותי' ודו"ק:

שיושיב עמו אחרים. עיין ש"ך שהעלה דביחיד מומח' מהני קבלה אפילו לכתחלה ואפילו לא קבלוהו בפירוש אלא שבאו מעצמם בלי כפי' הוי קבלה והאידנא דליכא מומחה לאו שפיר עבדי אותן שנהגו לדון לכתחלה אם לא שמפר' להדיא אינו יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומורגל בכך דכה"ג גם האידנ' איכא מומחה ולי נראה שלא להקל בזה כלל דהא אין לך דין פשוט יותר מדין מודה במקצת דזיל קרי בי רב הוא וכבר כתבנו בסימן ג' סעיף קטן ג' שאין היחיד מומחה דן אותו ולפי שאין הודאה לפניו הודאה וכן. שאר טענות התלוי בהודא' וכפירה דיכול להחליף טענותיו מחיוב לפטור דלא הוחזק כפרן אלא בפני שלשה כנה"ג דבפני שנים אפילו קבלוהו לא הוי הודאה וכפירה ואפילו כל זמן דלא הדר לא הוי דינו דין וכמו שאמרו בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה ועיין שם פי' רשב"ם דאי מהני חזרה לא הוי דין כלל כיון דאיתי' בחזרה לא חל הדין כלל ועיין שם ודין שאינו תלוי בטענה וכפירה ודאי צריך עיונא רבה ולכן יראה דבעל נפש ירחיק מזה וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אל תהי דן יחידי:

אין ב"ד פחות משלשה היינו מד"ס אבל מדין התורה בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דסנהדרין דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י בסוף פ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בע"ש ע"ש:

דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות כו' ל' הטור א"א דלית בהו חד דגמיר ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים עכ"ל ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמרא ופוסקים דההוא מומחה מיקרי ויכול לדון יחידי ועפ"ר:

שאינו רוצה לדון עם התובע בסי' י"ג יתבאר דדוקא הנתבע אינו יכול לדחותו מלדון עמו בעירו אבל התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד. ולב"ד הגדול גם הנתבע יכול לדחותו ע"ש:

פחות משלשה אין וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דסנהדרין ולאפוקי המרדכי פ"ב דסנהדרין והג"מ שם וברמב"ם שם ובטור כתב עוד דאי נקט רשות מריש גלות' או מנשיא שבא"י מותר לדון יחידי אפי' אי גמיר ולא סביר אלא משום דאין לנו עתה לא נשיא ולא ר"ג ליטול רשות מהם וכמ"ש הטור מש"ה לא רצה המחבר להאריך בפרטי דין זה וסמך אמ"ש בס"ס זה דמי שאינו מומחה כו' אע"פ שנטל כו' דנלמוד מיניה הא למומחה מהני נט"ר וק"ל:

או שהוא מומחה לרבים ז"ל הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנה ותלמוד ובקיאי נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא חזי ביה טעותא כגון האי הוה מומחה לרבים עכ"ל ופי' מומחה הוא מנוסה כדאמרינן לענין יציאת שבת דיוצאין בקמיע שהוא מומחה ועפ"ר:

ובזמן הזה אין דנין כו' וכ"כ הטור בי"ד סי' רכ"ח לענין היתר נדרים ביחיד מומחה ובסי' של"ד לענין נתינ' ליטרא דדהבא למי שמבייש הת"ח:

ואינם מומחים לרבים משמע הא אם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודאה שהיתה לפניהם הוה הודאה וכ"כ הטור בשם הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל דלא הוה הודאתו הודאה אפי' הם מומחין וסמוכין אם לא שהם ג' ואז אפילו בהדיוטים סגי וזהו שמסיק המחבר וכתב אפי' הן סמוכין וכל שהן סמוכי' מסתמא הן מומחין וכ"כ הרמב"ם בהדי' אפילו הוא מומחה. ואע"פ שהרמב"ם כ"כ איחיד שהוא מומחה מסתמא צ"ל כן גם כשיש שני מומחין כל זמן שאינן ג' ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בל' פלוגתא כמו שכתבן הטור דפליגי אהדדי וא"ל דס"ל דבמומחה לרבים מודה הרמב"ם דהא במימוני כתב שם בהדיא דאפי' במומחה לרבים וסמוך הדין כן (ובפרישה כתבתי הטעם למה השמיט הטור בשם הרמב"ם תיבת מומחה לרבים) וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני:

לא הוחזק כפרן והיינו כל זמן שלא אמר לפניהם אתם עדי דזה מהני לכ"ע בכל עדים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ב ופ"א לענין הודאה ובסי' ע"ט לענין הוחזק כפרן וגם בלא אתם עדי כל שאמר בפניהם בלשון הודאה גמורה ס"ל להרמב"ם בעל סברא זו דמהני והכא איירי בדלא אמר בפניהן בל' הודאה גמורה ע"ש:

אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר כו' הטור כ"כ אמי שנטל רשות ועפ"ר ודרישה:

שיושיב אחרים עמו כן הוא ל' הרמב"ם אחרים ול' הטור שיושיב אחר עמו ועפ"ר:

ומוטב שיחתוך הדין בי"א וכו' דכשהן מרובין מדקדקין כולם ויצא הדין לאמיתו יותר ומ"ש בעשרה ל"ד דהוא ב"ד שקול ועפ"ר שם כתבתי למה נקט שיעור עשרה וי"א:

וצריך שיהיו כל היושבי' בב"ד ת"ח וראוים ר"ל כל העשרה הנ"ל שיושבים בב"ד אבל לא קאי אתלמיד היושב לפני רבו וכמשמעות ב"י דשם א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור:

עד שידע עם מי יושב בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז כתב למהר"ש ז"ל ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים ואמרו בפרק זה בורר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים לא היו יושבים בדין אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

מי שאינו מומחה כו' פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בלשון הרמב"ם ומהני לי' נט"ר והגמיר וסביר נקרא מומח' לרבים בל' הרמב"ם כל זה הוכחתי בפרישה ע"ש:

אינו דינו דין. והרמב"ם והטור סיימו בזה ז"ל ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם כו' עפר"וד:

ודן בפני ב"ד בטור כתב בפני ב"ד אחר אבל ברמב"ם לא כתב תיבת אחר וגם א"צ לו דהני שדנו לאו ב"ד מיקרי ומשום הכי כתב שיכולין לחזור ולדון לפני ב"ד וק"ל וכך כ' המחבר לקמן סוף סי' כ"ה ע"ש:

להושיב דיינים מי שירצה מיהו צריך שיהא גמיר וסביר וכמ"ש לפני זה:

אין ב"ד פחות משלשה. עש"ך סק"א שהקשה על הרמב"ם והסמ"ע שכתבו דמד"ת בחד סגי כרב אחא הא ר"א אית ליה דשמואל והרמב"ם? והט"ו פסקו דשנים שדנו אין דיניהם דין ועוד דהא כתבו בהדיא דבעינן אלקים בדין רק דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן ואי ס"ל כר"א הא מדאורייתא בחד סגי מקרא דבצדק תשפוט. והן באמת תמיהות גדולות. וליישב קושייתו נראה דהעיקר כתירוץ התומים רק שהיה לבו מגמגם בהרבה דברים לכך הוספתי בתוך תירוצו כדי שיהיה מיושב על נכון ובכלל דברי דבריו. והוא דדעת הרמב"ם דאף רבא וכל אמוראים ס"ל קרא דבצדק תשפוט דחד כשר בד"מ דאלת"ה היה להש"ס להקשות לרבא האי קרא בצדק תשפוט מאי עביד ליה. ועוד דהא בסנהדרין דף ה' היא ברייתא מפורשת דיחיד מומחה דן ביחידי וע"כ הוא מטעם דכתיב בצדק תשפוט כמ"ש רש"י שם ואפי' אי נימא במ"ש התוס' שם דתקנתא דרבנן הוא מ"מ צ"ל ע"כ דס"ל קרא דבצדק תשפוט דבחד סגי דאי מדאורייתא בעינן ג' מומחין א"כ למה היה להם לתקן יחיד מומחה הא ליכא נעילת דלת דהא שלשה הדיוטות מצוין ומדאורייתא ג' בעינן. לכן נראה דהנה הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין כתב וז"ל מומחה לרבים וכו' ה"ז מותר לדון יחידי אבל אינו חשוב ב"ד וכ"כ פ"ה הלכה י"ח מומחה לרבים אף ע"פ שדן ד"מ ביחידי אין הודאה בפניו חשיב הודאה בב"ד ולכאורה קשה מה ראו חכמים לחלק בתקנתם שנתנו רשות ליחיד מומחה שידון ולא יהיה לו דין ב"ד. ונראה הטעם דס"ל דאף דקי"ל עירוב פרשיות דבעינן ג' מומחין דתלתא אלקים כתיבי היינו לענין דמיירי התם בקרא בדברים דבעינן דוקא ב"ד כגון לענין טוען טענת גנב דכתיב שם בקרא דבעינן דוקא נשבע בב"ד כמבואר בב"ק ק"ו ולענין כי הוא זה דהיינו הודאה מקצת וערש"י קידושין ס"ה ד"ה הודאת בע"ד דנלמד מקרא דכי הוא זה ע"ש וגלי קרא דלא חשיב ההודאה בב"ד כ"א בג' מומחין ובפחות יכול לחזור מהודאתו וקרא דבצדק תשפוט דכשר בחד מיירי בדין בעלמא שא"צ ב"ד דסגי בחד כמו הוראת או"ה וא"ש דלא סתרי קראי אהדדי. והנה התוס' סנהדרין ב' ד"ה ליבעי נמי מומחין כתבו דמאן דס"ל ע"פ ס"ל נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות א"כ אף דגלי לן קרא דבצדק תשפוט דבדין בעלמא חד נמי בשר מ"מ בעינן מומחה דוקא דהא כתיב נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות משא"כ למאן דלא ס"ל ע"פ ולא כתיב כלל מומחין בקרא בד"מ לא דרשינן נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות כמבואר בש"ס ותוס' שם א"כ כיון דגלי קרא דבצדק תשפוט דחד כשר ודאי דאפילו הדיוט כשר דמה"ת לן לומר מומחה דוקא ומה"ט הוצרך רש"י בסנהדרין ג' ד"ה מדאור' חד לומר אף דס"ל לרב אחא קרא דבצדק תשפוט דס"ל נמי אין ע"פ ע"ש שהוא תמוה ולפמ"ש א"ש דהוצרך לומר זה לענין שיהיה אפי' חד הדיוט כשר משא"כ למאן דס"ל ע"פ בעינן עכ"פ חד מומחה והא דבעינן קרא דבצדק תשפוט הא כיון דלא ס"ל ע"פ ממילא לא בעינן ג'. י"ל דאי לאו קרא היינו לומדין ממשפט אחד דשוה ד"מ לגזילות כמ"ש התוס' דף ב' ד"ה אין דיניהם דין ע"ש וגלי לן קרא דבצדק תשפוט דלענין זה לא נא' קרא דמשפט אחד וקושית הש"ס מעיקרא שהקשה אי אין ע"פ ג' נמי לא ליבעי היא ג"כ מכח קרא דבצדק תשפוט וא"ש האיכא בינייהו דקאמר בש"ס דלרבא דס"ל ע"פ ובעינן עכ"פ מומחה א"כ נהי דהקילו חז"ל בג' הדיוטות מ"מ בשני הדיוטות אפילו בדיעבד פסול ויחיד מומחה באמת בדיעבד כשר מבואר שם בדף ה' משא"כ לרב אחא דלא ס"ל ע"פ ומדאורייתא אפילו חד הדיוט כשר רק שחז"ל החמירו בג' הדיוטות מש"ה בדיעבד שנים שדנו דיניהם דין וה"ה חד כמ"ש התוס' בדף ה' ד"ה שנים שדנו ע"ש. והשתא א"ש דברי הרמב"ם והסמ"ע דאף דקי"ל כרב אחא דיליף מקרא דבצדק תשפוט דבחד סגי מ"מ הא קי"ל ג"כ דע"פ כתיב כמבואר בב"ק דף ק"ז ע"ש ובעינן מדאורייתא יחיד מומחה עכ"פ פסקו שפיר דשני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ופסקו ג"כ שפיר דשליחותייהו דקמאי עבדינן דבלא שליחותייהו פסולים אנחנו לדון דהא ליכא מומחה בינינו וא"ש הכל. ובסקצה"ח כ' דבחד כיון דיכול לחזור מהודאתו אין חייב שבועה דמודה במקצת. ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דהא עכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א באופן שלא יהיה יכול לחזור מהודאתו ודאי דיכול לחייבו שבועה דלא גרע ממחויב בתוך טענותיו. גם מ"ש דאי לא בעינן בפקדון מודה במקצת לא משכחת לה בפקדון דבר שיהיה צריך ב"ד. תמוה דהא לענין טוען טענת גנב בעינן ב"ד דוקא גם מ"ש דאי שעבודא לאו דאורי' והב"ד כופין בעי ב"ד דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נ"ל לפענ"ד דליתא דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה דכל אדם מצוה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק כ"ה גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה ע"ש ואי בעינן בגמר דין ג' והיינו לומר פ' זכאי יבואר אי"ה בסי' ה':

אין דיניהם דין. עש"ך ס"ק ה' עד ועוד דאמאי ניבעי בקיום ואודיתא ג' טפי מגבי דין וכו'. ויש שם ט"ס בש"ך וכצ"ל ומ"ש התו' שם דכשמואל ס"ל רק גבי קיום ואודיתא בהא לא קיי"ל וכו'. אף דלדידן יש חילוק בין אודיתא לדין כמ"ש הש"ך ס"ק ו' לענין מומחה ע"ש. היינו דוקא במומחה שהוא רק משום תקנתא דרבנן דמדאורייתא קיי"ל כרבא אבל אם נאמר דמדאורייתא קיי"ל כשמואל מה"ת לחלק בין קיום לדין כיון דמדאורייתא בחד סגי בדין כשמואל אף בקיום ואודיתא ודאי דמהני אך קשה דהא רב נחמן פסק כשמואל וסובר לענין קיום ואודיתא דבעי ג' כמ"ש התוס' סנהדרין ג' ד"ה לרבא. ועש"ך ס"ק י' ויש שם ט"ס וכצ"ל א"כ באינו מומחה וכו' תיבת אבל ט"ס:

ואינם מומחין לרבים. עסמ"ע וש"ך שתמהו דהא להרמב"ם אפי' מומחה לא הוי הודאה והטור כתב כן בל' פלוגתא אהמחבר ע"ש שתירצו בדוחק ולפענ"ד נראה דלכאורה תמוהין דברי הרמב"ם דלפ"ד דההודאה לפניו לא הוי הודאה ויכול להחליף הטענות א"כ מכ"ש שאין יכולין לקבל עדות דהא אין להן דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולקבלת עדות בעי ב"ד וכ"כ הש"ך בהדיא בסי' מ"ו ס"ק ע' הוא תמוה דהא הודאת והלואות פירש"י בסנהדרין עידי הודאה והלואה ואם אין יכול לקבל עדות האיך אפשר לו לדון הא ההגדה בפניו לא חשיבה הגדה ויכולין לחזור ולהגיד וגם האיך אפשר לו לדון שום דין ולו' חייב אתה ליתן דהא אפשר לו להחליף הטענות וההודאות. וגם אין הסברא נותן כן שיהיה תקנת חכמים שידון ביחידי והבע"ד יהיה יכול להחליף טענותיו עשרת מונים ומתוך דבריו ילמוד לשקר משיראה שיוצא חייב יחליף טענותיו עד שיצא זכאי. ודוחק לומר דבאמת אסור לו לדון יחידי עד שיקבל הטענות והעדות בשלשה ואח"כ דן יחידי דכל כה"ג ה"ל לפרושי ואנן סתמא תנינן בברייתא. ועוד איך אפשר שיהיה יכול לחזור מהודאה הא אין לך הודאה גמורה גדולה מזו שמודה לפני מי שדן לפניו שיכול לחייבו מתוך טענותיו. וגם בקיבלו עלייהו קשה דמה בכך שהבע"ד קיבלו עליהם הדיינים. מ"מ העדים לא קיבלו עליהם הדיינים בפי' ויכולין ממילא לחזור ולהגיד וכן הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין דוחק לו' דמיירי שקיבלו הטענות והעדות בשלשה. לכן נראה ברור דכ"מ שמותר לו לדון יכול לקבל עדות והטענות וא"י לחזור בו לא העדים ולא הבע"ד ושלא כדברי הש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' ומקיימין השטר עפ"י עדות שיעידו לפניו דנגד דין זה שהן יכולין לדון עושין כל מה שב"ד עושין וכ"כ הרשב"א בב"ק דף צ' ע"ב הביאו ג"כ השטה מקובצת שם וז"ל דמומחה אין יכול לדון ע"פ ראיית עצמו דראייתו של דיין מומחה אינו בדין שיהיה כשמיעה משני עדים ע"ש משמע דמומחה יכול לדון עכ"ש כששומע משני עדים רק עפ"י ראייתו א"י לדון וזהו דלא כהש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' והא דכ' הרמב"ם בפ"ה מה"ס הי"ח יחיד מומחה לרבים אע"פ שדן ד"מ יחידי אין הודאה בשניו חשובה הודאה בב"ד כוונתו לענין שיהיה לו דין שטר וגם לענין אם בא והודה מעצמו לא מהני ההודאה כיון דאפי' בשלשה בעינן קבעו ושלחו לקמן סי' ל"ט סעיף ט'. וגם אין ב"ד אחר יכול לדון מתוך אותו כ' שכ' היחיד מומחה או השנים שהודו או שהעדות הגידו לשניהם כיון שאין עלייהו דין ב"ד הוי מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב שלא בצווי המתחייב ודין עדים עלייהו רק שדינן דין וכן אין יכולין לקבל עדות או טענות ולשלוח לב"ד אחר בכתב או להגיד בפה דהוו עדים מפי עדים. אכן הן בעצמן יכולין לדון במקום שדינו דין כגון במומחה או שנים אליבא דשמואל ויכולין לכוף על קיום פס"ד של אלו כשמגידין בפה שכך נגמר הדין מפיהם ואין מדקדקים אחריהם אבל מתוך כתבם אין דנין שדין עדים עלייהו רק שדינן דין ובסי' ך"ב שכ' ג' מומחין בקבלת עדות היינו לשלח קבלת עדותו לב"ד או באינם מומחין לרבים וגם מה שמסיק הרמב"ם דלא הוחזק כפרן היינו שנאמן לטעון פרעתי אח"כ כיון שלא הוחזק כפרן בב"ד דאין דין ב"ד עלייהו אבל לטעון פרעתי קודם אף כשדן בפני יחיד מומחה א"י לחזור ולטעון ודעת הרא"ש שהביא הטור שחולק ס"ל דדין ב"ד עליו לכל דבר ומש"ה הכא בש"ע שכ' המחבר שיכולין להחליף גם הטענות יפה הגיה הרב ואינן מומחין לרבים דבמומחה לרבים ודאי דא"י להחליף וכמ"ש. ומה שכ' הש"ך על הסמ"ע שכ' דמיירי שהמחום רבים עליהם דמנין לו להסמ"ע זה לא הבינותי דרבים היינו ציבור והציבור ודאי יכולין לתקן כמו שירצו:

מהני ליה רשות המלך עש"ך ס"ק י"ד עד לענין שידון ביחידי בקיבלו עלייהו כמה שכתב בס"ק י' לזה לא מהני רשות המלך:

אין ב"ד פחות מג'. היינו מד"ס אבל מה"ת חד נמי סגי. והש"ך הסכים לע"ש דכיון דקי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין קיי"ל דבעי ד"ת ג' ועיין ביאורים ס"ק א':

דיודע סברות. ואין זה גמיר וסביר המוזכר בש"ס דשם מיירי שלבו רחב להבין ולהורות והוא מומחה וכאן פירושו דיש לו שיקול הדעת בדינים אבל ודאי צריך להיות גמיר בדינים ש"ך. ואם המחום רבים עליהם אפי' ג' יושבי קרנות כשרים. ש"ך:

פחות מג'. כ' הב"ח לענין קדושין יש להתיר (צ"ל להחמיר) ולחוש לדעת הפוסקים כשמואל פי' אם שנים דנו והוציאו ממון מזה ונתנו לזה והוא קידש אשה באותו ממון יש להחמיר להצריך גט והש"ך השיג עליו:

שידון ביחידי. אבל לענין לפטור מלשלם אם טעה יש מומחה אף בזה"ז ש"ך:

מומחים לרבים הסמ"ע פי' דהיינו שהמחום רבים עליהם אבל מומחים אין ההודאה לפניהם חשיבא הודאה. ואף על מ"ש הסמ"ע דהמחום רבים עליהם חולק הש"ך וס"ל דאפ"ה לא מהני הודאה בפניו וע' באו"ת ה"ק ג' שפירש המחו' רבים היינו שהצבור תקנו שיהיה לו דין ב"ד. ועי' עוד ביאורים שם דנראה דכ"ע מודים דבמומחה וכל מקום שדינו דין שהודאה חשיבה הודאה וכן יכולין לקבל עדות ודנין על פי העדות וא"י לחזור בהן רק שההודאה לפניהן לא חשיבא כהודאה בב"ד שיהיה כהודאה בשטר וכן אין ב"ד אחר יכולין לדון ע"פ קבלת עדות או הטענות שקיבלו כי דין עדים עלייהו ולא דין ב"ד והוי כעד מפי עד רק שהן בעצמן יכולין לדון על פי טענותיהם אבל ב"ד אחר אין יכולין לדון עפ"י הפסק דין שלהן מפי כתבן וצריכין להגיד מפיהם הפסק דין שפסקו:

לא הוחזק כפרן. ואם אמר אתם עדי או בדרך הודאה גמורה להרמב"ם לקמן סי' פ"א הוחזק כפרן ודוקא לענין שאינו נאמן לטעון פרעתי קודם אבל להבא נאמן לומר פרעתי מה שאין כן שהוחזק כפרן בב"ד אף להבא א"נ ש"ך:

שיושיב עמו אחרים. ואם באו לפניו לדון בסתם בלי כפיה כ' הש"ך כיון דסתם קבלה הוא לדון דין תורה א"כ אינו מועיל קבלה בסתם לדון דין תורה אם לא שאומר בפירוש איני יכול לדין לכם דין תורה או שהדין דין פשוט למאוד:

עד שידע עם מי יושב. מוהרי"ו כתב למהר"ש בדרך עצה שלא ישב בצירוף הקהל כי פסקי בעלי בתים ופסקי ד"ת הם שני הפכים סמ"ע:

מי שאינו מומחה. פי' שאינו לא גמיר ולא סביר:

קבלוהו הקהל. פי' דלא תימא דאין ממש בקבלה זו הואיל והיה בהכרח לקיים כ' המלך ומכ"ש בקבלה בלא כתב המלך מהני לענין שידין יחידי אבל אינו פטור מתשלומין אם טעה:

מהני רשות המלך. פי' לפוטרו אם טעה כמו דמהני רשות מר"ג:

מצער הצבור. ובתומים כ' שהוא ג"כ חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים:

אבל אי לית בהו חד. עי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' וז"ל ואי כולהו תלתא לא גמירי כלל פסילי לדון כמו שפסק בהגה ר"ס ג' ואסור להו למידן אא"כ שקבלו עלייהו והיינו שצריך שיקבלו עליהם בפירוש כדין קרוב או פסול כמבואר בסי' כ"ב ובכנה"ג אות ט"ו כ' דהכא נמי סגי בבואו לפניו לדון לבד ולא דק דראייתו מירושלמי בר' אבהו דדן ביחידי ואמר כיון דאתו לקמיה כמאן דקבלוהו עלייהו זה קאי דוקא איחיד מומחה דמותר לדון ביחידי אלא שמצות חכמים שיושיב עמו אחרים מ"מ כל שבאו לפניו מקרי קבלה משא"כ בשנים או אחד שאינם מומחים או תלתא דלא גמירי כלל דפסילי לדון מדינא צריך קבלה בפירוש כמו בקבל עליו קרוב או פסול וכן משמעות לשון הפוסקים עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' ה' ס"ב ס"ק ו':

והם דנים את האדם בע"כ. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בתשו' מגן גבורים סי' ה' כתב בשם הרש"ך ח"ב סי' רכ"ט על מחלוקת שנפל בין תובע לנתבע שאחד מהם אומר שרוצה להתדיין בד"ת והאחד אומר שאין לו להתדיין רק בדיני סוחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק. הדין עם השני כיון דבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרי' ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה כו' ע"ש:

אבל אם דיינים קבועים כו'. ע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' א' שכ' דלפי הכלל שכ' רמ"א לקמן סי' י"ג ס"ב דכל מקום שאינו יכול לחזור לא יוכל ג"כ לומר שיוסיפו הדיינים א"כ ה"ה הכא בדיינים קבועים אף קודם שטענו דפסק הרמ"א כאן דאינו יכול לומר לא אדון לפניהם רק בזה בורר ג"כ אינו יכול לומר להוסיף דיינים וכ"כ בתשו' הגאון מו"ה ברוך כהנא אב"ד דק"ק פיורדא הנדפס שם בראש דבריו אלא שמחלק דהא דמשוה הרמ"א הוספה לחזרה היינו בנתבע ולא בתובע דהתובע יכול לטעון להוסיף דיינים אף בדיינים קבועים ואף אחר שהתחילו לטעון והגאון המחבר חולק עליו בזה ודעתו דאין חילוק ע"ש. אכן בתומים סי' י"ג סק"ב העלה דאפילו אם ב"ד קבוע בעיר דלא מצי לטעון לא אדון לפניהם מ"מ אם טוען שרוצה להוסיף דיינים שומעין לו ומסיים וזהו דלא כמ"ש בתשו' שב יעקב דבב"ד קבוע אינו יכול להוסיף בדיינים וזה אינו כו' ע"ש וכן העתיקו בס' נה"מ שם סק"ו ע"ש:

פחית משלשה. עבה"ט עד והש"ך חולק עליו וע' בתשו' ב"ש אחרון סי' ג' מ"ש בזה:

ואינן מומחים לרבים. עבה"ט שכ' אבל הש"ך חולק כו' עד מיהו לענין דינא אפי' הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודאה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' דהיינו דוקא לענין הודאה אבל לענין כפירה העיקר כהפוסקים דהוה ככופר בב"ד דכיון שדנו לפניו ודינו דין א"כ ודאי מגלה טענתו והוחזק כפרן כו'. וע"ש עוד שכ' די"ל גם לדעת הרמב"ם דוקא ביחיד מומחה אמרי' כן דלא הוי הודאתו הודאה משום דיש סברא שיהא נאמן לומר להשטות נתכוין או שלא להשביע דנאמן במגו דאי בעי כפר ומכחיש להדיין שלא הודה לפניו אבל נגד שנים שקבלו עליהם ולא יוכל להכחישן גם הרמב"ם מודה דהודאתו הודאה וכדעת התוס' והרא"ש פ"ק דסנהדרין כו' והא דכתב הרמב"ם אבל ג' הדיוטות היינו שדיבר בהווה שסתם ב"ד הם שלשה או יחיד מומחה כאשר ביאר שם בדבריו אבל בקבלו עלייהו שנים הודאתו הודאה כמו בג' הדיוטות עכ"ד ע"ש ועיין בתומים ובקצה"ח ובנה"מ מזה:

עד שידע עם מי יושב ע"ל סי' ז' ס"י ומ"ש שם ס"ק כ"ג:

וכל אחד מבעלי דינים כו'. בגליון שו"ע דהגאון רע"ק זצ"ל נ"ב וז"ל אם יצא זכאי מב"ד ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחד אין זקוק לו לירד עמו לדין וגם אין ב"ד אחר רשאים לשמוע דבריהם כלל. ב"י לקמן סי' י"ב בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ה ובתשו' שבסוף ס' חזה התנופה (דבר זה כבר הביאו הסמ"ע והש"ך לקמן סי' י"ט ובבה"ט שם סק"ב ועמ"ש שם) . וכתב מהריק"ש שם נ"ל דאם אין עדים בדבר מ"מ נאמן שכבר דן אותו על אותו תביעה שבע"פ ויצא זכאי ואפילו שבועה אינו חייב דהוי דבר שאם יודה אינו חייב ממון כ"א לדון עמו אמנם אפשר שמחרימים אותו שלא יטעון שקר ויודה אם לא דן עמו על תביעה זו עכ"ל ועי' בש"ך ובה"ט לקמן ס"ס כ"ב:

מצער הצבור. עיין בס' או"ת סקי"ג שכ' שהיה בזה חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים והוא בתשו' מהר"ם ב"ב בסופו כו' (גם בתשו' מהר"ם מינץ סי' ק"כ ע"ש) ובעו"ה פשתה נגע צרעת ממארת הזה בזמנינו כו'. וחובה על רבני הזמן לעשות גדר בזה כו' ע"ש ועיין בתשו' חתם סופר חח"מ מסי' י"ח עד סי' כ"ב איך הוא ז"ל עמד בפרץ בכל כח ועוז נגד הפורצים גדר עולם בענין זה והזכיר שם גם דברי הגמ' במס' ברכות נ"ה ע"א אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור שנא' כו' גם דברי המרדכי פרק החובל הביאו הב"י בא"ח סי' נ"ג על השליח צבור שנעשה ע"פ השר כו' ושם בס"ט י"ח כתב ולדינא נ"ל דכל מ"ש בגמ' ופוסקים ותקנת ר"ת וסייעתו הכל הוא בימים קדמונים שהיה רק לענין לדון בכפיה ולהיות מושל העיר ואינו נוטל פרס מהקהל ולא היה השר כופה רק פלוני ימשול וזהו מדינא דמלכותא רק שאינו מדרך המוסר שהרב יקבל ממשלתו בלי רצון הצבור אך לכוף הצבור ליתן לו פרס והספקתו והכנסתו זה אינו מדינא דמלכותא כי אילו יכוף שר לשכור לו דוקא פועל זה למלאכתו ולא פועל אחר זה אינו מחק המלך וא"כ כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסות הרבנות ע"פ כפיית השר גזל הוא בידו ע"ש עוד:

[שו"ע] והם דנים. נ"ב בשו"ת מגן גבורי' סי' ה' כ' בשם הרש"ך ח"ב סי' רכ"ט על מחלוקת בין תובע לנתבע א' אומר שרצונו להתדיין בד"ת וא' אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק הדין עמו. כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרי' ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה והביא ההיא דאסטימת' עיי"ש:

[שו"ע] אם הנתבע מסרב. נ"ב אם יצא זכאי מב"ד. ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו וגם אין ב"ד רשאי לשמוע דבריו כלל. ב"י לקמן סי' י"ב בשם תשו' חזה התנופה. וכ' המהריק"ש שם נ"ל דאם אין עדים בדבר נאמן לומר שכבר דן עמו על אותו תביעה שבע"פ ויצא זכאי ואפי' שבועה אינו חייב דכיון שאם יודה אינו חייב ממון כ"א לדין עמו אמנם אפשר שמחרימי' אותו שלא יטעון שקר ויודה אם לא דן עמו על תביעה זו ובסמ"ע סי' י"ט ס"ק ב' הביא דברי ב"י הנ"ל:

[ש"ך אות ח] ונראה עיקר כהרמב"ם. נ"ב לכאור' אף קבלו עליהם לא מהני לענין הודאה. וכ"כ הכנה"ג בטור אות י"א בשם הרא"ה. אך שם בטור אות כ"א הביא בשם ת' הרשב"א כ"י דיחיד שקבלוה עליהם וכפר בפניו ואח"כ באו עדי' הוחזק כפרן. ודעת הכנה"ג שם דבאמת ס"ל להרשב"א גם ביחיד מומחה כן:

[שו"ע] ויכולים להחליף. נ"ב ע' ת' מהרי"ט ח"ב חלק ח"מ סי' מ"ו דדעתו דאין להחליף טענתו ולהיות חוזר וטוען דלענין הך סברא דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בב"ד אין חילוק בין יחיד מומחה לב"ד של ג' ומה דכתב הרמב"ם דאין הודאתו חשיב הודאה בב"ד. היינו לענין שתהי' הודאה שטר. ומה שכתב הרמב"ם לכן הכופר בפניהם וכו' היינו לענין לומר פרעתי אח"כ כמ"ש הש"ך סק"ט:

(ס"ג בש"ע) אע"פ שיחיד מומחה כו' זה מיירי בלא קבלוהו אבל אם קבלוהו מותר אפינו לכתחלה לדון יחידי וכן עשה זקיני מוהר"ר יצחק בר בצלאל מעשה ורש"ל נחלק עליו וכבר דחה ראייתו מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בספר שארית יוסף ואני מצאתי כן בירושלמי פרק קמא דסנהדרין רבי אבא הוה דן לגרמיה כו' ומשמע שם כשבאו לפניו בסתם הוה בקבלוהו בפי' וכן הביאו להלכה מו"ח ז"ל:

(שם) ס"ב בהג"ה ואינם מומחים לרבים הוקשה לסמ"ע בזה כמ"ש בסעיף קטן ב' ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דרמ"א פסק דיחיד מומחה לרבים הודאה בפניו מהני אבל מומחה סתם לא ועל זה אמר אח"כ דסמוכים לא מהני היינו למומחים סתם ונהי דדברי רמב"ם עצמם לא מתפרשי בהכי דהא כ' בזה אע"פ שמותר לדון יחידי מ"מ אין הודאה כו' זה מיירי ע"כ במומחה לרבים דאם לא כן לא הותר לו לדון יחידי מ"מ כאן בהעתקת המחבר לא הוזכר לשון יחידי יפה הגיה רמ"א לפרש הדברים ע"פ דעת הרא"ש וזה עיקר להלכה וכתב הרמ"ה דוקא דגמירי דינא אע"ג דלא סמיכי כן צריך להיית אבל גרסת דלא סמיכי לא יתיישב דהא לא שייך האידנא סמיכות ומאי אע"ג דקאמר:

אין ב"ד פחות מ"ג עיין ש"ך סק"א שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע כמ"ש באורים והוא כי בריש סנהדרין מפרשינן ד"מ היינו הודאה והלואה בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחים ופריך הגמ' אי עירוב פרשיות כתיב כאן ומשום כך בעינן ג' דתלתא אלהים נאמר בפ' לבעי נמי מומחין ואי אין ע"פ כתב כאן ג' נמי לא לבעי ומשני רבא ע"פ כתיב כאן ומהדין דבעי מומחין רק משום ת"ה סגי בג' הדיוטות (כמש"ל דשליח' קעבדינן) ור"א בריה דרב איקי תי' דאין עירוב פרשיות ולעולם חד כשר מהתורה דכתיב בצדק תשפוט עמיתך רק משום יושבי קרנות תקון חכמים דא"א דלית בהו חד דגמיר וקאמר הגמ' מה א"ב בין רבא לר"א ומשני הך דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חציף א"ב רבא ל"ל דשמואל ור"א אי' לי' דשמואל עכ"ל ואם כן לפ"ז הרמב"ם דפוסק כר' אבהו ודלא כשמואל דב' שדנו אין דיניהם דין ע"כ סבר תי' דרבא ולא דר"א עיקר ואם כן איך פסק כר"א דדבר תורה חד כשר לדון וכבר עמדו בזה חכמי לבב ולענ"ד תי' דוחק ומה שנר' דגם הרב הב"ח ובני שמואל הק' דמילתא דפשיטא דהך דינא הנשנה בטור במחלוקת בין הרמ"ה והרא"ש אי בעינן תלתא דגמירי או סגי בחד דגמיר תלי בהך אי דברי תורה בעי ג' רק משום ת"ה הכשירו ג' הדיוטות א"כ מכל מקום בעינן ג' דגמירי אבל אי דברי תורה חד כשר רק משום יושבי קרנות הצריכו ג' דא"א דלית בהו חד דגמיר א"כ בחד דגמיר סגי (וכמעט ראיה לרמ"ה לפי' רש"י במילתא דר"א אלא מעתה אי טעו לא ישלמו הואיל ובאים ברשות וצ"ל בל"ז יקשה קו' זו ג' שדנין על כרחך רשות חכמים הוא וכי בשופטני איירי וא"כ למה ישלמו בטעו וצ"ל דבל"ז ה"א הטעם משום יושבי קרנות ואם כן נפישי יושבי קרנות וק' אף לר"א נימא כן דהא דקאמר הטעם משום נ"ד היינו משום דס"ל באמת ע"פ יש כאן וצריך מהתורה מומחה אבל בשביל זו יכול לסבור השתא דתקנו חכמים דסגי בהדיוטות יש לחוש ליושבי קרנות וא"כ אם טעו לא ישלמו יהיו נפישי יושבי קרנו' ומה קו' וצ"ל דלר"א בעי תלת גמירי וליכא חשש יושבי קרנו' ודברי רמ"ה כמעט מוכרחים) וא"כ הא דאמרינן בגמ' מ"א בין רבא לר"א לימא הך א"ב אי בעינן ג' גמירי או בא' גמיר סגי ומ"ש בזה ע"ש דדחוק וקו' זו קשיא לי' לרמב"ם וגם קשיא לי' מה שאל הגמ' מה איכא בין רבא לר"א וכו' דלמא באמת אין ביניהם נ"מ לדינא רק פליגי בישוב המשנה דלרבא דחיקי לומר דאם חד כשר ד"ת דיהיה צריכים שלשה משום יושבי קרנו' ולס"ל דחששו לכך מוקי לי' למשנה כמ"ד עירוב פרשיות כתיב והכשירו ג' הדיוטות משום ת"ה ור"א אי' ליה הך תקנה דיושבי קרנו' ולכך מוקי למשנה ככ"ע אפילו למ"ד אין ע"פ אבל בדינא באמת ליכא נ"מ רק פליגי אי חששו להך דיושבי קרנות ופליגי בישוב המשנה ולכן ס"ל לרמב"ם שני סברות אחד דס"ל כפרש"י לקמן דף ה' דהא דקיי"ל דיחיד מומחה דן יחידי משום דדברי תורה חד כשר דכתיב בצדק תשפוט וכו' ודלא כתו' דס"ל דאף דבעי דברי תורה ג' מ"מ תקנו חכמים דיחיד מומחה ידין יחידי דס"ל לרמב"ם דל"מ תקנה זו בשום דוכתא וגם מה צורך יש בה דתקנו כך דהא מצוים ג' הדיוטות בכ"מ ומה צורך ות"ה יש לעקור ד"ת ואם ס"ל כפירש"י דלכך חד כשר דילפינן מן בצדק וכו' שלא יקשה קו' התו' דהא מהך ברייתא קשה למ"ד ע"פ כתיב כאן ור"י גופ' ס"ל יחיד מומחה דן יחידי והוא ס"ל בגיטין דע"פ כתיב כאן ס"ל דודאי לכ"ע הך קרא דבצדק וכו' מור' דבד"מ חד כשר וגזירת הכתוב הוא דל"נ מהך תלתא אלהים הכתובים בפרשה דיהיה בהודאה והלואה דוקא ג' ולכך נכתב בצדק וכו' אלא מאן דס"ל ע"פ ס"ל דעל כל פנים הך יחיד צריך להיות סמוך ומומחה דהא אלהים כתיב ואי גזירת הכתוב דלא בעי ג' מ"מ בהא לא עקרינהו ובעי חד מומחה אבל למ"ד אין ע"פ אם כן ל"כ אלהים בהודאה והלואה כלל וסגי דבר תורה ביחיד בלתי סמוך לדון דברי ריבות בשערי אבל יחיד מומחה כשר לדון דברי תורה לכ"ע ואין בו מחלוקת כפשוטה של ברייתא ועוד ס"ל לרמב"ם דאף לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין מודה דלכתחילה בעי ג' כלשונו שדנו דיעבד אין תחילה לא וכ"כ תו' בדוכתי טובא וכן צריך להיות דהא ר"א א"ל דשמואל ובמשנה קתני ד"מ בג' אלא ודאי תחילה צריך ג' כתקנית חכמים רק בדיעבד דיניהם דין דלא הפקיעו חכמים דיניהם וס"ל לרמב"ם זהו א"א אין ע"פ כתיב כאן ול"א דאנן שליח' דסמוכים קעבדינן ואם כן אמרינן אף דתקנו חכמים משום חשש דיושבי קרנות שיהיה מתחילה ג' מ"מ לא אלים כ"כ תקנתם שיהיה בדיעבד שנים שדנו דיניהם בטל אבל א"א ע"פ כתיב ואם כן עכ"פ צריך חד סמוך ואם כן אנן הדיוטות דדנין הוא משום דשליח' דסמוכים קעבדינן וזהו כלל דאם השליח משנה מדעת משלחו השליחות בטל מכ"ש כאן דחכמים הסמוכים דעשו להדיוטות לשלוחים לדון ודאי דלא הרשהו כ"א לעשות כפי דעת חז"ל ומבלי לעבור על תקנתם כלל וכך ידענו דכך דעתם ורצונם לעשות כפי אשר יאמרו חכמים וא"כ אם הם עוברים אף השליחות וההרשאה מב"ד הסמוכים בטל וא"כ שנים שדנו אף דמפאת המנין דהוא בציר משלשה אין הדין פסול בדיעבד דלא אלים כ"כ התקנה מ"מ מפאת דהם הדיוטות יש לפסלו דדבר תורה בעי מומחה ושליחות דקמאי הסמוכים ל"ש דע"ז לא עשהו לשליח לדון בפחות מג' וסברא זו נראה דס"ל רש"י גם כן ולכך פי' לרש"י בתי' דר"א דאמר חד כשר דכתיב בצדק וכו' דס"ל דאין ע"פ והק' תו' בד"ה ומדאורייתא די"ל ע"פ כתיב רק גזירת הכתוב וכו' דלפמ"ש ניחא דא"כ ודאי ליתא דשמואל דהא ל"ש שליח' קעבד דעבר ע"ד משלחו כנ"ל ובגמ' דאמרינן דר"א אית ליה דשמואל ולכך מפרש רש"י דלי' לי' ע"פ ולא בעינן מומחה ושליח' דמומחין כלל ובזה אתי' דברי הגמ' על נכון דהגמ' ס"ל דע"כ רבא נמי ס"ל כברייתא דלקמן דיחיד מומחה דן והיינו כמ"ש דאף דע"פ כ"כ מכל מקום בצדק תשפוט וכו' מורה דסגי בחד מומחה ואם כן צריך להיות לרבא שני תקנות הא' דבעינן ג' משום יושבי קרנות והא דלא בעי על כל פנים חד מומחה כדינו של תורה משום נ"ד ופריך הגמ' מ"א בין רבא לר"א דל"ל דנחלקו בפי' המשנה ורבא דחיקה לי' תקנתא דיושבי קרנות דהא גם רבא על כרחך ס"ל הך תקנה דלכ"ע יחיד מומחה כשר דבר תורה כמש"ל ואם כן מה דוחקיה דרבא לפ' המשנה למ"ד ע"פ וצ"ל ב' תקנות כמו שכתב' משום יושבי קרנות ומשום נ"ד נימא כר"א דמשנה כמ"ד אין ע"פ ואם כן אין לנו רק חד תקנה דיושבי קרנות ומשני הגמ' הך מילתא דשמואל וכו' אם כן דלרבא לית ליה דשמואל לפרש כך במשנה ד"מ בשלשה היינו מתחילה אבל בדיעבד הדין כשר אף בפחות דלישנא דמשנה בדיעבד משמע וגם הא הוי דומיא דגזילות וחבלות בשלשה דשם דיעבד לכ"ע דתלתא אלהים כתיבי ולכך הוצרך רבא לומר דמשנה ס"ל ע"פ ואם כן אף דדברי תורה חד מומחה כשר מכל מקום בג' הדיוטות בדיעבד בפחות מג' אין דיניהם דין דא"כ שליחות דלא ע"ז הרשהו סמוכים כנ"ל ולכך קתני ד"מ בשלשה לעכובא ור"א אית ליה דשמואל וס"ל דלישנא דמשנה סובל זה הפירוש ד"מ בג' בתחילה אבל מ"מ בדיעבד דדיניהם דין מזה ל"א המשנה כלל ואם כן מה דוחקיה לפרש דס"ל ע"פ ושני תקנות היה יותר פשוט לפ' דלאו ע"פ יש רק לתקנה דיושבי קרנות הצריכו מתחילה ג' אבל לא בעינן סמוכים כלל דברי תורה וא"ש. ולא קשיא קו' הב"ח וב"ש הנ"ל דנימא הך דינא דרמ"ה דבעינן תלתא דגמירי א"ב דזהו אינו דהא אף לרבא דברי תורה חד סמוך כשר ול"צ ג' רק משום יושבי קרנות דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר וא"כ אף הוא מודה באי' בי' חד כשר כשיטת הרא"ש ולק"מ. יצא לנו מזה דחד סמוך כשר לדון ד"ת לכ"ע ואינם מומחים דבעי ג' אף בדיעבד אי דנו בפחות דיניהם בטל משום ביטול שליחות והרשא' כנ"ל ובזהו סובבים דברי הרמב"ם מ"ש ספ"ב הלכה יו"ד דד"ת חד כשר דכתיב בצדק כו' ע"כ כוונתו אחד סמוך דהא ס"ל ע"פ כמ"ש בפ"ה אנן שליחותיי' קעבדינן ש"מ דס"ל ע"פ וא"כ ד"ת דיחיד כשר היינו סמוך ומ"ש אחר כך דליתא לדשמואל ופסק כר"א דשנים שדנו אין דיניהם דין היינו בלתי סמוכים דוודאי דבסמוך הא פסקו כל הפוסקים וכן הרמב"ם וברייתא שלימה דיחיד מומחה דן דיני ממונות ביחיד ואם כן דאיירי בהדיוט פשיטא דכיון דקיי"ל ע"פ ובעינן סמוכים רק שליח' קעבדי דבדיעבד אין דיניהם דין דשינו השליחות וא"כ רשות מסמוכים לדון והדרן לד"ת דהדיוט דינו בטל וא"ש ולק"מ וכל דברי הרמב"ם ברורים אין בהם נפתל ועיקש כלל וגם דעת הסמ"ע דכתב דדברי תורה חד כשר יש לפרש היינו חד סמוך דהא כה דבריו בריש ס"א דעירוב פרשיות כתיב ואף בהודאה והלואה בעינן סמוכים ד"ת ופשוט. אך מ"ש הסמ"ע דכן משמע ברא"ש והיינו דהרא"ש העתיק הך דר"א דחד נמי כשר ל"נ כן דלרא"ש יקשה דהא פסק דלא כשמואל רק כר"א דב' שדנו א"ד דין ול"ל כמש"ל ברמב"ם דהא הוא ס"ל בהדיא דר"א אף דס"ל ע"פ מ"מ לענין דיינים לא נתערבו וקרא בצדק מור' דיחיד הדיוט דן ואם כן דלר"א אף דס"ל ע"פ מכל מקום לא בעי מומחה אפילו יחיד אם כן ליתא לשיטתו כל מש"ל בישוב דברי הרמב"ם וא"כ דבריו סותרים זא"ז וגם איך אפשר דפסק כר"א א"כ א"צ מהתורה למומחה בהודאות והלואות ולא כן כ' הרא"ש בריש פרקין דהא דסגי בהדיוטות בהודאות והלואות משום דשליח' קעבדי אלא ברור דלס"ל להרא"ש להלכתא כר"א והא דהביאו ללמוד ממנו דס"ל דחד גמיר אף דאינך תרי הם יושבי קרנות מכל מקום כשר א"כ מניה נלמוד לרבא דמ"מ ביש חד דגמיר דכשר דבזה לא נחלק רבא אר"א דאל"כ הל"ל דהך א"ב כהנ"ל אלא ודאי דבזה מודה רבא משום נ"ד סגי בחד דגמיר ולכך הביאו וכשנר' מהרא"ש דדייק בלישנא דמיניה מוכח דאי לית בהו חד דגמיר דפסול וא"כ משמע דכן לרבא דאלו ס"ל לרבא דבעינן תלתא גמירי מה זה דדייק לר"א דלי"ב חד גמיר דפסול ולכך צדקו דברי הטור דכ' דהרא"ש חולק ארמ"ה וס"ל דסגי בחד דגמיר ונבוכו המפורשים דאי' מקומו ברא"ש לפי דלקיי"ל כר"א ולפמ"ש ניחא דאל"כ לאיזה צורך הביא הרא"ש דלקיי"ל כוותיה וא"ש ודוק ובט"ז כתב דהרא"ש פוסק כר"א ומכל מקום ליתא לדשמואל דמדרבנן ס"ל לר"א בעינן ג' ודבריו ליתא דהא לר"א ל"ב מומחים דס"ל ע"פ ל"ק אדיינים והרא"ש ס"ל דבעינן רק שליחות קעבדינן וזהו דלא כר"א ופשוט (הגה מהגאון המחבר) ואי קשיא א"כ לר"א דפריך אי ע"פ כתיב לבעי מומחין וא"א ע"פ ל"ל ג' אף דע"פ גם כן קשה ל"ל ג' דהא ר"א ע"כ נמי דריש בצדק וכו' להבין הברייתא דיחיד מומחה דן די"ל בלא"ה לרש"י דפי' טעו לא ישלמו הואיל ובאו ברשות וק' א"כ דיני גזילות שדנו בהדיוטות כמ"ש תו' אי טעו לא ישלמו דתי' הגמרא ג"ד ל"ש דלגזלן אין נ"מ אי טעו ומשלמים או לא כיון דיש דין ודיינא ימנע לגזול ופשוט וכי ס"ד לומר הא דתנן דן הדין וכו' ל"א בדין גזילות וצ"ל דל"פ בין דין לדין הואיל ובדין הלואה ישלמו כן בדין גזילה ישלמו ולפ"ז גם בזה י"ל ל"פ כי היכי דבגזילות צורך ג' הדיוטות ודאי דתלתא אלהים כתיבי ה"ה בג' בדיני הלואה רק זהו ודאי מתקנת' דרבנן אין לפסול בדיעבד וא"כ קו' הגמרא כך בשלמא ע"פ ל"ק ל"ל ג' די"ל לא פלוג משום גזילות והא דמעכב דיעבד היינו דשינו שליחות כנ"ל משא"כ אי אין ע"פ ל"ל ג' ואי ל"פ עכ"פ בדיעבד להוי דין ולמה ס"ל לר"א אין דינו דין ודוק וזהו שהיה לרש"י הכרח לומר דר"א ס"ל אין ע"פ ולא פי' דגם הוא ס"ל ע"פ רק בצדק וכו' מורה דחד כשר דר"א לס"ל ל"פ דאי ס"ל א"צ טעם למה ג' וכו' וא"כ בגזילות דודאי בעינן ג' דגמירי כמ"ש רמ"ה לר"א כן הוא לר' אחא בגזילות וא"כ ק' טעו לא ישלמו ול"ל משום דנפישי יושבי קרנות הא בעינן ג' דגמירי ולכך פי' רש"י דר"א ס"ל אין ע"פ וי"ל כי אמרינן טעו לא ישלמו היינו היכי דנחתו ברשות התורה דד"ת ל"ב מומחין וסגי בהדיוטות אבל בגזילות דד"ת בעינן מומחין לא הוי נחתו ברשות וישלמו וא"ש ודברי רש"י מוכרחים. ולכך הרא"ש דס"ל דלא כרש"י דאף ר' אחא ס"ל ע"פ כקו' התו' וא"כ ק' ליה טעו בגזל לא ישלמו לכך ס"ל דלא כרמ"ה דאף לר' אבהו דבעינן ג' מומחים מ"מ תקנו חכמים בחד דגמיר וא"כ ה"ה בגזילות ושפיר יש לחוש אף בגזל דנפישי יושבי קרנות ולכך ישלמו ודוק. ובזה י"ל דברי הרמב"ם דוודאי י"ל אף דרק מדרבנן בעינן ג' מ"מ שנים א"ד דין כמ"ש הכ"מ רק הגמרא הוכיחו דא"כ מה בין רבא לר"א ול"ל הך א"ב אי בעינן ג' גמירי או רק חד דהא מהך טעו לא ישלמו וכו' מוכח כהרא"ש דסגי בחד וכך המשך הגמרא א"ה טעו לא ישלמו וכו' וצ"ל דלא כרמ"ה וק' א"כ מה א"ב ובזה י"ל דברי רמב"ם דס"ל קושית התו' דהא בעינן נו"נ ביד אף לפי' רש"י ק' דע"ז ל"ש נחית ברשות דמי צוה לנו"נ ביד והרי זה גזל גמור וצ"ל כתי' התו' דקאי להך מ"ד דס"ל דלעולם ישלם וא"כ ס"ל כל שיטת הגמרא להך מ"ד וצ"ל כמש"ל דלא כרמ"ה וצ"ל א"ב דשמואל אבל לפי דקיי"ל דבעינן נו"נ ביד וא"כ לק"מ טעו לא ישלמו כמ"ש תו' וא"כ שפיר י"ל דינו של רמ"ה והוא דא"ב בין רבא לר"א ואצ"ל דפליגי בשמואל והדרן לסברתו דלכ"ע אין דיניהם דין אפילו לר"א ודוק גם י"ל ברמב"ם ודאי אי הטעם דבעינן ג' משום יושבי קרנות בזו בדיעבד דיניהם דין אבל אי הטעם משום לא פלוג בין דיני גזל אף בדיעבד מעכב כמו בגזל דהא לא פלוג א"כ י"ל ודאי בזמן המשנה היה גזל דוקא מומחים ול"ש ל"פ וצ"ל משום יושבי קרנות א"כ דיניהם דין אבל עכשיו דליכא מומחים ובגזל דנים הדיוטות א"כ שייך לא פלוג ואף בזה בעיגן בדיעבד ג' ולכך פסק כן הרמב"ם ובזה הונח לו מ"ש דקיי"ל כר"א מהך דר"ה וקיי"ל דלא כשמואל דזהו הכל לדידן דשייך לא פלוג משום גזלה ודוק):

חד יודע סברות וכו' כאן סתם הש"ע כהרא"ש ודלא כרמ"ה דא"צ ג' גמירי רק בחד סגי ויש לדקדק דבסי' כ"ח סכ"א העתיק דברי תשובת הרי"ף דבקבלת עדות צריך ג' מומחים משמע דבחד דגמיר ל"ס ודוחק לחלק דשם צריכין להיות בקיאים בחו"ד לעדים ודקדוקי דברי העדים דאף דבתשובת הרי"ף נזכר כן מ"מ סתימת לשון מחבר שם ל"מ כן רק צריכים להיות מומחים משמעות בעלי תורה ומדע ולכן יותר נראה דכל טעמו של מחבר דפוסק דלא כרמ"ה הוא משום דה"ל כהרמב"ם דקיי"ל כר"א דד"ת חד נמי כשר וכמש"ל וא"כ א"צ רק חד דגמיר דהא דמה דתקנו שלשה הוא משום יושבי קרנות דבשלשה ודאי איכא חד דגמיר וכהנ"ל וא"כ בקבלת עדות ודאי ד"ת בעי שלשה דאל"כ הוי עד מפ"ע וכיון דדבר תורה בעי שלשה אף שלשה דגמירי בעינן כדעת הרמ"ה ולכך בקבלת עדות מצריך המחבר שלשה מומחים דהיינו שלשה דגמירי וא"ש. ומזה נראה בגזילות וחבלות דשכיחי דעבדינן שליח' ודנין בזה"ז כמש"ל בס"א בזו ודאי בעינן תלתא דגמירי דהא בהך לכ"ע ג' בעינן דהא ג' אלהים כתיבי בפ' וא"כ אף דמשום נ"ד תקנו ג' הדיוטות היינו בלתי סמוכים אבל צריכים להיות גמירי ובזו אמרי' כדעת הרמ"ה ואף כמש"ל בדברי הרא"ש אף לרבא דס"ל בכ"מ בעינן ד"ת ג' מ"מ סגי בחד דגמיר כפמ"ש לא סמך המחבר אדברי הרא"ש רק מכח דקיי"ל בכל דוכתא חד כשר וזהו ל"ש גבי גזילות וחבלות:

פחות מג' וכו' עיין באורים שהבאתי דעת הב"ח דלקדושין יש להחמיר ולחוש לדעת הפוסקים כשמואל והש"ך השיג דרוב פוסקים פסקו כר"א ודלא כשמואל והאמת אתו אבל מ"מ יש להחמיר דהא דעת הרשב"א בתשובה כפי שהביא כ"מ וכן דעתו בישוב דברי רמב"ם דפסק כר"א ד"ת חד כשר לדון ופסק כר"א דשנים שדנו א"ד דין משום דגם ר"א מצי סבר כר"א רק ס"ל דרבנן הצריכו שלשה לעיכובה ואם דנו בפחות א"ד דין וא"כ לשיטת הרמב"ם מהתורה הדין כשר רק מדרבנן פסול והרי הוא מהתורה ממון שלו ואינו רק גזל דרבנן ופשיטא דיש לחוש לקדושין כיון דלא הוה רק גזל דרבנן כמבואר בא"ע סימן כ"ח והא דאמרינן בסנהדרין דיש נ"מ בין מחלוקת דר"א ושמואל דבר שזדונו כרת והיינו כנ"ל דקידש במעות שפסקו הדיינים ל"ק הא מדאורייתא לכ"ע הוה דין דמאן אמר הך מלתא רבא ורבא ס"ל דלא כר' אחא ומתורה בעינן ג' אבל לפי דקיי"ל כר"א יש לחוש לקדושין:

אפילו הם סמוכים וכו' ברמב"ם נאמר יחיד מומחה אין ההודאה לפניו קרוי הודאה ודעת הסמ"ע להשות לשיטתו ה"ה שני מומחים אין הודאתו הודאה עד שיהיה שלשה ולענ"ד ל"נ כן ויש לחלק בין יחיד לשנים וכן מוכרע מסברא וגמ' מסברא כיון דלענין נאמנות אמרינן כללא תרי כמאה א"כ צ"ל טעמא למה בפני ב' לא הוי הודא' ובפני ג' הוי הודאה הא תרי כק' וצ"ל לא מטע' נאמנות רק שנים דאינם בגדר ב"ד א"כ לא אלים הודאתו ויוכל לחזור בו והוי פטומי מילי משא"כ בג' דהם ב"ד ואין יוכל לחזור בו אך זהו בב' בלתי סמוכי' אבל כשהם סמוכי' א"כ הם יכולי' לדון דאפי' א' יוכל לדון מכ"ש שני' וא"כ אין כאן הבדל בין שני' לשלשה הן מחמת נאמנות דתרי כמא' והן מחמת ב"ד דאף הם קרוי' ב"ד ויכולין לדון כמו ג' וכן מגמ' דהא דעת הפוסקי' דלא כשמואל הכרעת' כמ"ש הרא"ש מדאמרינן גבי אודיית' ודלמא כשמואל ס"ל ש"מ דאין הלכה כשמואל ולס"ל להנך פוסקי' סברת התו' לחלק בין הודא' לדין ע"ש וא"כ לפ"ז לשיטתם ס"ל לשמואל דב' שדנו דיניהם דין אף הודא' בפניהם הוי הודא' בב"ד ולכך הואיל וצריכים ג' ש"מ הלכה כר"א ולפ"ז מדשמואל נשמע לענין מומח' דבשני' מומחי' מודה ר"א לשמואל דדיניהם דין וא"כ אף הודא' בפניהם הוי הודא' בב"ד כמו דס"ל לשמואל בהדיוט' אמרינן אנן לר"א במומחי' ולחלק בין דין להודא' דהא לס"ל הנך פוסקי' דאל"כ אין ראי' מאודיי' דלי' הל' כשמואל בדין דעלמא ופשוט. לכן נראה דלא נחלקו הרא"ש והרמב"ם בהודאה בפני ב' מומחי' רק בהודאה לפני יחיד מומחה כמ"ש הרמב"ם בריש דבריו בזו ס"ל לרמב"ם דהרי יכול להכחישו ולומר שקר אתה דובר דע"א א"נ בממון אפי' הוא כיהושע ב"נ (וכ"כ הט"ז להדי' ע"ש) א"כ אף דאינו מכחישו אין הודאתו חשובה ואינו בגדר הודאת ב"ד והוי פטומי מילי והרא"ש ס"ל אמת דיכול להכחישו אבל כ"ז דאינו מכחישו הוי בגדר הודאה בב"ד כיון דיש לו רשות לדון ובזה מיושב מה שהק' הש"ך לרא"ש בהא דאמרינן גבי אודיית' בשנים דכתיב בי' ואמר לנו רבנא אשי דהוא מצטרף עמהם ולשיטת הרא"ש בר' אשי לחוד סגי ול"ל שנים אחרים דר"א הוי מומח' דהא מ"מ יוכל להכחישו ולומר להד"ם ולא הוי רק כע"א ולכך צירף עמו אחרים ובאמת לא היה צריך לשיטתו צירוף ב' רק א' ואזדמן כך שהיה ב' בצירופו ואין זה דקדוק ומעתה גם דברי רמ"א דמשמע מלשונו אם היה מומחה לרבים דמהני הודאה לא הוי סתירה מני' ובי' למ"ש המחבר דאפי' סמוכים לא מהני כמ"ש באורי' דרמ"א מיירי משני מומחי' והרמב"ם והמחבר מיירו מיחיד מומח' כמ"ש הרמב"ם להדי' וכן עלה מתחילה ברור הסמ"ע ליישב רק דכתב דלא מסתבר לחלק בהודאה בא' או בשנים ולפמ"ש הדבר נכון ומוכרע ולכן מ"ש הש"ך להכריע ברמב"ם נכון הוא בהודאה לפני יחיד מומחה אבל לפני שנים כבר בררנו דאין בו מחלוקת כלל ולכ"ע הוי הודאה ונכון הוא מבלי להרבות במחלוקת בין פוסקים:

מצות חכמים שיושיב עמו אחרים עיין אורים שמבואר בירושלמי אם באי' אליו לדון הוי כאילו קבלוהו עלי' ומותר לדון ובזה אמרתי דכוונת תו' בפ"ק דמגילה בדבורה והיא יושבת תחת תומר למה משום יחוד ופי' תו' כשבאין אלי' ב"י לשפוט ולכאורה אין כאן חידוש יותר מפירש"י אבל נראה דס"ל לתו' דלכאורה קשה כיון דקיי"ל אל תהי דן יחידי א"כ דבורה ששפטה את ישראל אף דהיא עיקרית מ"מ ודאי דצירפה עמה דיינים אחרים לדון לבל תהיה דנה יחידי וא"כ איך שייך יחוד ולמה יושבת תחת תומר וע"ז תי' תו' כשבאין אלי' לשפוט וא"כ כשבאין מעצמן הוי כקבלוהו עלי' ויכול' לדון יחידי וא"צ צירוף דיינים וא"כ היה חשש יחוד ולכך יושבת תחת תומר וק"ל.

מהני ליה רשות המלך כו' עיין אורים שהב"ח כ' שהך דינא דיפטר אם טעה בדין במחלוקת שנו וש"כ סקט"ו הסכים עם הריב"ש וכ' אפי' דנאמר דיש חולקים מ"מ סברת הריב"ש נכונה כיון דרשות דר"ג ההוקם ממלך מהני כ"ש רשות מלך עצמו ולדידי צ"ע דכל ראיתו מרש"י דמפרש דנשיאים מיקרי מחוקק ור"ג שבט לרדות העם במקל שיש לר"ג רשות ממלכי פרס ולכך היה להם ליתן רשות אפי' מבבל לא"י וה"ה אף בזה"ז כשנותן לא' מלך מושל ארץ לדון ולשפוט ובאמת אין זה עיקר הטעם דלכך ראש גולה מבבל מורשה ליתן רשות בא"י משום רשות מלכות רק הטעם הואיל דבא מזרע דוד והוא מזרע הזכרי' והנשיאים שלשלת הלל היה מנקיב' מבית דוד ולכך לא היה ממשלה ועוז וכ"כ תו' סנהדרין דף ה' ד"ה דהכא שבט וכו' דהיינו טעמא דיש להם יותר כח להפקיע ממון מנשיאי' דא"י משום דהם מזכרי' ובני נשיאי' בא"י מנקיב' וכן הוא בירושלמי וזהו להדי' דלא כריב"ש דתלה הטעם משום רשות מלך ולא הבנתי דברי הריב"ש דמאיזה טעם יהיה כח ביד ר"ג ליתן רשות לא"י משום דהיה להם כח ממלך פרס וכי מלך פרס משל בזמן רבי ודור של אחריו בא"י הלא לא היה כלל ציוי וממשלה בא"י והיה א"י תחת ממשלת קיסרי רומי תחת קיסר אנטנינוס בימי רבי והוא נתן לטברי' קולני' ואין למלך פרס ממשלה כלל בא"י וא"כ איך נתן מלך רשות לדון במדינה מה שאינו תחת ממשלתו ונהפוך הוא דרבי ודאי היה לו רשות מקיסר אנטנינוס לדון ולכוף להמסרבי' בכל מקום וממשלת הקיסר היה בכל עולם כי אז היה יד רומי' תקיפה בכל עולם כחי' רביע' שרא' דניאל וא"כ ראוי היה שיש לרבי ליתן רשות לדון אף בבבל ובכל הגולה א"ו דלא תלי' במלך כלל רק מי שהוא מזרע דוד לו העוז והממשלה ורשות מן השמים כדכתי' בית דוד דינו לבקר משפט ונשיאי א"י שהיה רק מצד נקיב' מזרע דוד לא היה ידם תקיפה כ"כ ועיין לקמן סי' קמ"ט במ"ש הרא"ש דלכך אין חזקה לבי ר"ג משום דהם מזרע מלוכה ע"ש ומ"ש רש"י דנתן לו מלך רשות כוונתו רק לפרש היאך היה להם כח לרדות העם במקל הא ישבו תחת המלך ולכך פי' רש"י שהמלך נתן להם רשות אבל ל"כ רש"י שבשביל כך כחן יפה וכן משמע בב"י שכ' שרשות המלך היה דלולי כן לא היה באפשרי לדון ע"ש ולכן דברי הריב"ש צל"ע. והנה בתשובת תשב"ץ פקפק על הריב"ש שנתן לו המלך שלא ידון שום אדם זולתו וערער הוא דא"כ אם יהיה לאחד דבר משפט אתו לא יכול לדון אותו וא"כ אף הוא א"י לדון דכתיב התקוששו וקשו וכה"ג אמרינן גבי מלך דלכך לא דן הואיל ולא דנין אותו וכ"כ בעל כה"ג וצ"ל דדת המלך היה שם שהריב"ש לבדו ידון ולא יצטרך עמו דיין כלל דאל"כ אין מקום לטענתו דהא כ' תו' סנהדרין ח"י ד"ה והא וכו' דאף מלך עם אחרים מצי לדון דל"ש התקוששו וכו' כשאין הדין נגמר ע"פ לבדו ע"ש אלא אף דנימא דריב"ש היה דן לבדו מ"מ אין מקום לערעור שלו דכי מלך ספרד שנתן רשות לריב"ש היה מושל בכל כדור ארצי וא"כ כי היה לאיש משפט עם ריב"ש הלא יוכל לילך לדיינים היושבים כסאו' למשפט חוץ לארץ ספרד ולקבול עליו ואם ח"ו ימאן הלא ביד ב"ד להחרימו ולעשות כתורה וא"כ הרי הוא בכלל דנין אותו בדרך רחוק והרי הוא יוכל לדון כיון דישנו במציאות לדון משא"כ במלך ישראל שאסור לכל ב"ד ישראל לדון אותו מגזרת חכמים אף הוא אינו בגדר משפט לדון לאחרים ופשוט ובחנם פקפק על הריב"ש ואין משיבין ארי לאחר מותו:

אין ב"ד פחות מג' היינו מד"ס אבל ד"ת חד נמי סגי וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' סנהדרין וכן משמע בהרא"ש סמ"ע. והש"ך הסכים לע"ש דכיון דקיי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין קיי"ל דבעי ד"ת ג' והניח הרמב"ם בצ"ע ועמ"ש בתומים בישוב הרמב"ם כוונת הסמ"ע:

דא"א דלית בהו חד דיודע סברות בדינים. ואין זה גמיר וסביר המוזכר בש"ס דשם מיירי שלבו רחב להבין ולהורות והוא מומחה וכאן פירשו דיש לו שיקול הדעת בדינים וכ"כ הסמ"ע והש"ך אבל ודאי צריך להיות גמיר בדינים וכ"כ מהר"ם מפאדוה בתשובה והסכים עמו הש"ך וכן נכון:

אבל אי לית בהו חד וכו'. עיין תומים מה שחלקתי בין זה לקבלות עדות וכן לענין גזלות וחבלות הדנין בזה"ז כמש"ל בס"א דזהו נראה דצריך ג' דגמירי כדעת הרמ"ה:

שאינו רוצה לדון עמו בעירו עיין לקמן סימן י"ד מ"ש בזה באריכות בכל פרטי דינים:

פחות מג' וכו' כ' הב"ח לענין קדושין יש להחמיר ולחוש לדעת הפוסקים כשמואל פירוש אם שנים דנו והוציאו ממון מזה ונתנו לזה והוא קידש אשה באותו ממון ואמרינן בסנהדרין דף פ"ז דלר"א אין קדושין דהוה מקדש במה שאינו שלו עדיין כלל ולשמואל הוי קדושין דהא דיניהם דין ויש להחמיר בכה"ג להצריך גט והש"ך השיג עליו ועיין תומים שיש להחמיר כדברי הב"ח

ואינם מומחים כו' הסמ"ע הק דהל"ל בלשון וי"א דהוא דעת הטור דס"ל דמומח' הודאה בפניו מהני ומחבר נמשך אחר הרמב"ם ולכך כ' אפילו הם סמוכים בא"י ל"מ הודאה והוא חולק אטור ולא ה"ל לערב הדיעות ותי' שהמחהו רבים עליהם ועדיף מסמוך בא"י ואף הרמב"ם מודה וש"ך בסק"ח השיג מ"מ לא עדיף מסמוך ול"מ הודאה לרמב"ם ותי' אף דרמב"ם ס"ל להדי' סמוך ומומחה ל"מ הודאה מ"מ בש"ע אין המחלוקת מבואר די"ל סמוך דיש לו רשות לדון ומ"מ אינו מומחה לכך סתם הרמ"א כדרכו ועמ"ש בתומים דרמב"ם ל"ק רק יחיד מומחה ל"מ הודאה בפניו אבל ב' מומחים שדנו אף הרמב"ם מוד' דמהני הוד' ובזו מיירי הרמ"א ע"ש מילתא בטעמא

לא הוחזק כפרן היינו שלא הוחזק בפני עדים אבל כשאומר אתם עדים או בדרך הוד' לשיטת הרמב"ם לקמן סימן פ"א דלא יוכל לכפור והוחזק כפרן ה"ה גבייהו דל"ג מעדים סמ"ע וה"ה דאם הוחזקו כפרנים בעדי' מ"מ להבא נאמני' לומר פרענו משא"כ אלו היו שהודו בפניהם דין ב"ד אף להבא הוחזקו כפרן כדלקמן סימן ע"ט ע"ש ש"ך

אעפ"י וכו' מצות חכמים שיושיב עמו אחרים ואם באו לפניו לדין בסתם בלי כפי' הוה כאלו קבלוהו עליו ומותר לדון יחידי כן דעת בעל שארית יוסף והב"ח וכן העיד הט"ז בשם זקינו הגאון שנהג כן דלא כמהרש"ל בתשובה וראיה שלהם מירושלמי דמבואר דר"א היה דן יחידי ושאלו הא תנן אל תהי וכו' והשיב כיון שמעצמן באי' הוי כאילו קבלוני ע"ש והש"ך צידד כיון דסתם קבלה הוא לדון דין תורה ואם כן אינו מועיל קבלת ב"ד בסתם לדון יחידי אם לא שאומר בפי' איני יכול לדון לכם דין תורה או שהדין דין פשוט למאוד ודבריו נכונים. ופה ק"ק מיץ תקנת קהל מה שהוא פחות מכ"ה ר"ט שאב"ד ידון לבד שלא להרבות שכר דיינים וזהו לדעתי אין בו פקפוק כיון דהוא תקנות עיר וקבלו קהל ע"ע וכה"ג רשאי' בני העיר לתקן מ"מ כל שאין הדבר פשוט כביעת' בכותחה אני נזהר לדונו יחידי כ"א בצירוף ב"ד כי היכי דלימטי' שיבא מכשורא וה' יצילנו משגיאות:

עד שידע ע"מ ישב מהרי"ו כ' למהר"ש בדרך עצה שלא ישב בצירוף הקהל לדון שפסקי בעה"ב ופסקי ד"ת הם שני הפכים סמ"ע:

מי שאינו מומחה וכו' פי' הסמ"ע דמומחה נקרא גמיר ולא סביר וש"ך השיג וע"ל סי' כ"ה מ"ש שם כי שם מקומו:

מיהו אם קבלוהו הקהל כו' פי' דלא תימא דאין ממש בקבלה זו הואיל והיה בהכרח לקיים כתב מלך ומכ"ש בקבלה בל"כ המלך מהני ב"ח:

מהני רשות מלך פי' לפוטרו אם טעה כמו דמהני רשות מר"ג וב"ח כ' דא"כ דעת הטור וש"ך כ' דסברת הריב"ש נכון ועיין תומים שיש לפקפק בראי' ריב"ש מאד ומסתברא כב"ח ואם המלך צוה שלא ידון שום אדם זולתו יש לפקפק אם רשאי לדון כ"כ התשב"ץ וכה"ג ועיין תומים דא"כ מקום ספק

מצער הצבור הוא לשון ריב"ש בתשובה ורמ"א העתיקו ותמהני שלא העתיק שהוא חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים והוא בתשובת מהר"ם ד"פ בסופו וז"ל ועוד גזרנו ונידינו וחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהיה אדם רשאי ליטול שרר' ע"ה לא ע"י מלך וכו' כי לענוש וכו' אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם והעובר ע"ז וכו' פתו פת כותי וכו' ושומר ינוח ברכות על ראשו עכ"ל הדור אתם ראו ושמעו כמה רב מהעונש שיש בזה הנוטל שררה על הציבור ע"י שרר' ובעו"ה פשטה נגע צרעת ממארת הזו בזמנינו וכמה כרכים נחרבו וכמה בה"מ נדלדלו עי"כ וכמה הריסות בתורה ולומדים גרם זה וחובה על רבני זמן לעשות גדר בזה לבל יהיה ח"ו פרוץ מרובה על העומד ואולי יזכני ה' ליישר חילי לעשות בזה תיקון וצורך שעה להרים דגל תורה ולנער רשעים מהארץ אי"ה:

סעיף ד' בהג"ה ועתיד ליתן את הדין עיין תשובתי ח"ס חושן משפט סי' י"ט:

סעיף א' יש כח ביד ב"ד וכו' בין מיתה וכו'. נ"ב הנה הנמוקי פ"ד

סעיף ב' פחות משלשה אין דיניהם דין נ"ב גרסי' בסנהדרין דפ"ז ע"ב ד"מ בפלוגתא דשמואל ור"א עי' בפרש"י ד"ה בפלוגתא דשמואל ור"א וכיון דאפוקי בי תרי וכו'. לכאורה תמי' לי טובא דלמה תלוי זה בדיין ממ"נ אם הדין באמת עם הזוכה והוי הממון שלו מה בכך שלא הי' דיניהם דין. סוף סוף הממון שלו הוא וכבר זכה בו ואם באמת מן הדין אין הממון שלו ושלא כדין נטלו שהם פסקו שלא כדין או שהוא טען שקר ויודע ששלא כדין הוא. א"כ אף אם הוי דיניהם דין סוף סוף אינו שלו ולא הוי קידושין. ולכאורה הי' נראה לפרש דזה מיירי שהי' הדין בשודא דדיינא. וא"כ זה תלוי בדעת הדיינים ואם הוי דיניהם דין הוי של הזוכה מי שאמדו בדעתם. אבל אם אין דיניהם דין לא הוי שלו. ואחרים פוסקים האומדנא להיפוך. אך באמת אי אפשר לומר כן. דנראה דאף למאן דסובר דדיניהם דין דוקא בדין ולא בדבר התלוי בדעתו של דיין. דזה דומה לשומא דקיי"ל לכ"ע דבעינן שישומהו תלתא התלוי בדין המפורש. וכדומה בזה אין לחלק בין יחיד לרבים אבל בדבר התלוי בדעתו וסברת השם אין לסמוך איריד רק בעינן שלשה. וכמו לדידן דקיי"ל דיחיד מומחה הוי כג' ומ"מ לענין שומא לא מהני רק בעינן שלשה. וה"ה נמי למאן דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין מ"מ לענין שומא לא מהני ועוד אם מיירי רק בשומא וכדומה טפי הו"ל להש"ס לפרש דמיירי בפשרה ופליגו בפלוגתא דר"מ ורבנן בפ"ק אם פשרה ביחיד או בג' יעו"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דמיירי דטעו בשיקול הדעת בענין דקיי"ל דקם דינא. ולכך נ"מ שפיר דאם הוי דיניהם דין קם דינא והוי של הזוכה אף דטעו. אבל אם אין דיניהם דין לא הוי שלו דבטל דינא והוי גזל. ולכך שפיר בדין זה תלוי הדבר אך כדדייקינן גם זה ליתא דנלך בתר טעמא דמה טעם בשיקול הדעת קם דינא כאן דלא יכרע הלכתא כמאן אי אפשר למהדר דינא וא"כ מה בכך שאין דיניהם דין סוף סוף כיון שכבר תפס זה השני הרי קיי"ל דיכול לומר קים לי כדיעה זו אף במיעוט נגד הרוב. וסוף סוף א"צ להחזיר ואף אם לא נימא כן רק דצריך להחזיר מ"מ כאן דעכ"פ אף אם אין דיניהם דין הוי פלוגתא וליכא הלכה ברורה ולא יומשך כרת ומיתה ע"י הזקן ממרא דאולי הלכה כדברי האומר שהדין עם הזוכה. ואף בלי הב"ד הוי שלו ולמה יתחייב הזקן ממרא מזה כשפסק שהמעות של הזוכה דנהי דמצד שני שדנין אין דבריו נכונים. דלמא מצד אחר הוי כן וסוף סוף ליכא מיתה ממש. ובטעה בדבר משנה הרי הדין חוזר וא"כ לא משכחת לה שיהי' תלוי זכות הזוכה דוקא ע"י הדיין. מיהו נראה לכאורה דמזה יהי' ראי' לדין אם מכר לחבירו דבר והי' מקח טעות מ"מ אם קידש בהם המוכר אשה מקודשת ולא נחשב כגזל רק כהלוואה יעו"ש בסי' כ"ח באהע"ז. ולפי"ז א"ש דאם הי' דיניהם דין אף שהם טעו בדבר משנה מ"מ כיון דעפ"י ב"ד לקח שהם טעו הוי כקבלה בטעות ולא כגזילה ובא לידו ברשות ולכך "הוי כהלוואה בנתים ומקודשת. אבל אם אין דיניהם דין א"כ לא הוי כקבלה בטעות רק גזל ממש בכוונה ואז אינה מקודשת והוי כאילו מקדשה בגזל. כן הי' נראה לומר מיהו באמת אין מזה ראי' די"ל דנ"מ כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' כ"ה סעיף ד' שם ד' נ"מ בלא טעה דחוזר הדין לענין הפירות. יעו"ש כן ה"נ י"ל דאם הלך הזוכה וקידשה בפירות אותו הדבר שהגבוהו הב"ד השנים ואז אם דיניהם דין הוי הפירות שלו. ואם אין דיניהם דין אין לו הפירות עד שיגבוהו הב"ד ואז הוי הפירות כגזל בידו כנלפע"ד כעת ודוק היטב:
סעיף ב' פחות אין דיניהם דין נ"ב עיין בחיבורי לאהע"ז הל' גיטין סימן קמ"א למהדורא זיין סימן נו"ן מה שכתבתי בזה:

אין ב"ד פחות משלשה כו' כתב הסמ"ע היינו מד"ס אבל מד"ת בחד סגי וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ב מה"ס דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י ברפ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בעיר שושן ע"ש עכ"ל ולפע"ד דברי הע"ש נכונים דהא אמרינן בש"ס פ"ק דסנהדרין מאי איכא בין רבא לרב אחא לרבא לית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין לרב אחא אית ליה דשמואל וכיון דקיימא לן דלא כשמואל וכדלקמן ריש סעיף ב' אם כן ע"כ קי"ל כרבא דמדאורייתא בעינן ג' מומחים מדכתיב ג' אלהים אלא שחז"ל תקנו דסגי בג' הדיוטות משום שלא תנעול דלת בפני לוין. וגם דעת הרא"ש מוכח כן לפי מה שכתבתי דהא פסק כרבי אבהו ודלא כשמואל ומ"ש בתחלת הפרק גם דברי רב אחא אינו אלא להורות דבעינן חד דגמיר ולאורויי דבהא לא פליג רבא ארב אחא דאי פליג ה"ל לש"ס למימר הך איכא בינייהו. כן נ"ל לדעת הרא"ש ודלא כהסמ"ע ובית חדש לדעתו. וכ"כ עוד הרא"ש להדיא דהלכה כר' אבהו מדקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואמרינן בגמרא דרבא ל"ל דשמואל עכ"ל ומביאו ב"י ומכאן ג"כ קושיא גדולה על הסמ"ע וב"ח לדעת הרא"ש. וזה מדוקדק בדעת העיר שושן דלקמן סעי' ב' כתב וכיון דמקראי ילפינן שצריכים להיות ג' מג' אלהים לפיכך פחות מג' אין דיניהם דין כו' והיינו ממש כפי סוגיית הש"ס שזכרתי.

ואדדבא על הרמב"ם קשה לי כיון דפסק דפחות מג' אין דיניהם דין האיך כתב כדברי רב אחא הא אמרינן בש"ס דלרב אחא איתא דשמואל וכן קשה לי על הסמ"ג. ועוד קשה לי על דבריהם דהא בש"ס פרק החובל (בבא קמא דף פ"ד) ובפ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"ב) איתא להדיא טעמא דדיינינן בהודאות והלוואות משום דשליחותייהו דאלהים עבדינן וכן כ' הרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' סנהדרין והסמ"ג וז"ל לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלהים שליחות של ב"ד של א"י עושוי עכ"ל אלמא דמדאורייתא לא דיינינן הודאות והלואות אלא ע"פ מומחים והיינו כרבא דלרב אחא מדאוריי' ביחיד הדיוט סגי כדמוכח להדיא בש"ס וכן הוא באשר"י ואולי יש ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג בדוחק אך העיקר נראה דקי"ל כרבא ודלא כשמואל וכדמשמע בפ' החובל ובפ' המגרש דבעינן אלהים וכן נראה להדיא דעת הרי"ף שלא הביא דברי רב אחא כלל וכתב תחלת הסוגיא בפ"ק דסנהדרין דאתיא כרבא דמדאורייתא תלתא מומחים בעינן ע"ש. וכ"כ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג דשמעתתא כרבא דבעינן ג' מומחים ומשום נעילת דלת בפני לווין סגי בג' הדיוטות כו' וכ"כ הנמוקי יוסף להדיא. בשעה שכתבתי דברי הנ"ל לא היה לפני הספר כסף משנה כי זה למדתי בברחי מן מלחמות הרקים ועתה עיינתי בס' כ"מ וראיתי שהרגיש שם בקושיא שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דהיאך פסק כרב אחא וכתב מיד שנים שדנו אין דיניהם דין ומייתי שם תשובת הרשב"א שמיישב שם דברי הרמב"ם בזה וכן בס' לחם משנה ולפענ"ד דבריהם דחוקים בזה וגם לישנא דמאי בינייהו ואיכא בינייהו כו' בש"ס לא משמע הכי ודוק וגם מ"מ קשה על הרמב"ם שאר הקושיות שכתבתי לעיל ולא הרגיש הרשב"א והכ"מ ול"מ בזה ע"ש.

דא"א דלית בהו חד כו' כתב הסמ"ע ואין זה גמיר וסביר כו' ופשוט הוא כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים מיהו י"ל דגמיר מיהא בעינן והכי משמע פשטא לישנא דש"ס חד דגמיר כו' וכ"כ מהר"מ פדאוו' בתשוב' סי' מ"ג והב"ח השיג עליו דלא בעינן גמיר ממש אלא גמיר קצת ומתוך כך יודע סברות קצת בדינים כו' ואין דבריו מוכרחים ע"ש. ועיין בתשו' ן' לב ספר ראשון סימן קכ"ג סוף דף קנ"א כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתם גמיר ואין נ"ל אלא נראין דברי הרא"ש עיקר בש"ס ואפשר גם הרמ"ה מודה ור"ל דוקא דאית בהו דגמירי לכך כתב הטור ויראה מדבריו כלומר שיראה כן לכאורה אבל אינו מוכרח כ"כ. וכן משמע דעת הר"ר זרחיה הלוי והרמב"ן ושאר פוסקים שהבאתי לקמן סי' כ"ה דסגי בדאית בהו חד דגמיר ע"ש ועיקר:

אבל אי לית בהו כו' מיהו אם המחום רבים עליהם אפי' ג' יושבי קרנות כשרים כדלקמן ריש סי' ח' וסי' כ"ב סוף סעיף א':

או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו כו' ע"ל סימן י"ד מ"ש בזה:

אין דיניהם דין כו' כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין ולפע"ד נראה עיקר דלא קי"ל כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור ושאר הרבה פוסקים וכמוכח בש"ס פ' החובל (בבא קמא דף פ"ד) וגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח) וכמ"ש לעיל ס"ק א'. וכן משמע בש"ס פ"ב דכתובות גבי קיום ופרק זה בורר גבי אודיתא דקאמר התם ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר' להו כו' ומ"ש התוס' שם דכשמואל ס"ל גבי קיום ואודיתא ובהא לא קי"ל כוותיה הוא דוחק גדול חדא דלישנ' דש"ס לא משמע הכי ועוד דהא שמואל לא אמר מילתא רק גבי דין ועוד דאמאי ניבעי בקיום ובאודיתא ג' טפי מגבי דין וכ"פ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג. ובעל העיטור דף נ"א ונמוקי יוסף וסמ"ג והריטב"א פ"ב דכתובות דלא כשמואל ע"ש ועיקר:

או שהוא מומח' לרבי' כו' ע"ל סי' י"ג:

שידון ביחידי לכתחל' אבל לענין פטור מתשלומי אם טעה או אם דן בדיעבד יש מומח' וכמו שכ' לקמן סי' כ"ה ס"ק י"ג אות ד':

ואינ' מומחי' לרבים כו' כתב הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל דאפי' מומח' ואפי' ב' מומחי' וזהו שמסיק המחבר וכתב ואפי' הן סמוכי' וכל שהם סמוכים מסתמא הם מומחים ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בלשון פלוגתא כמי שכתב הטור וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומחה לרבים ר"ל שהמחו' רבים עליהם דבכה"ג מהני עכ"ל ולא נהיר' דמה בכך שהמחום רבים עליהם מ"מ לא ה"ל ב"ד וגם הלשון לא משמע כן ועוד מהיכן הוציא דין זה אלא ודאי כונת הרב כפשוטו והא דלא כתבו בלשון פלוגת' היינו משום דכיון דבל' המחבר עצמו אין הכרח כל כך די"ל סמוכים שאינם מומחים (דהא הרא"ש וטור ס"ל לקמן סי' כ"ה דסמיכות מהני אפי' לשאינו מומחה ע"ש בס"ק כ"ב וכן משמע בעיר שושן שכתב דב' אפי' סמוכים אין דיניהם דין ומיד אח"כ כתב דיחיד מומחה יכול לדון בע"כ) משא"כ בל' הרמב"ם עצמו שמביא הטור מבואר להדיא אפי' מומחה ע"ש לכך כתב הטור בלשון פלוגתא וכן דרכו של הר"ב בהרבה מקומות וזה ברור ולענין דינא מ"ש הטור שמדברי הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר לפע"ד ליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לג' הדיוטות רק לענין דין ולא לענין הודאה ונראה עיקר כהרמב"ם והמחבר וכ"כ בעה"ת שער מ"ב חלק א' בשם תשובה לקמאי ומביאו הטור לקמן סי' פ"א סכ"ז וכן נראה דעת הע"ש שהשמיט כאן מה שהגיה הר"ב ואינן מומחים כו' וכ"כ הבעל עיטור באות הודאה דק"ה ע"א וז"ל וה"מ בפני ג' אבל בפני יחיד מומחה אין הודאתו הודאה עכ"ל והכי משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף ל' ע"א) גבי קיום ואודיתא גבי ואמר לנא רבנא אשי לפי גרסת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו שם וכן כתב רבינו ירוחם נתיב א' ס"ז גבי הודאה ע"ש דאף על גב דרב אשי מומחה הוי לא מהני רק בג' וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם מורו והסכים עמו והבאתיו לקמן סימן מ"ו סעיף ד' ס"ק ח' וכ"כ מהרש"ל להדיא פ' הגוזל בתרא סי' י"א דדוקא לענין דין והתרת נדרים וכה"ג אבל לענין קיום ואודיתא בכ"מ שצריך ב"ד אין חילוק אפי' ראש גולה ויחיד בדורו וע"ש:

לא הוחזק כפרן כת' הסמ"ע דהיינו כל זמן שלא אמר בפניהם אתם עדי כו' ולי נראה דמיירי אע"פ שאמר לפניהם אתם עדי אלא דקמ"ל דאין להם דין ב"ד רק דין עדים לענין דלא הוחזק כפרן להבא לומר אח"כ פרעתיך כדלקמן סי' ע"ט סעי' ט' ע"ש וזה ברור:

אע"פ כו' מצות חכמים כו' עיין בתשו' מהרש"ל סי' ל"ה שפסק דאפי' בקבלוהו והוא מומחה אסור לו לדון יחידי והביא ראיות ובתשובת שארית יוסף סי' י"ז חלק עליו ודחה ראיותיו וכ"פ הב"ח ובאמת הך עובדא דירושלמי דמייתי במרדכי הארוך ובבעל העיטור דף נ"א ע"ב הוי תיובתיה דמהרש"ל דאיתא התם להדיא דר' אבהו היה דן יחידי וא"ל תלמידיו והא תנן אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שבאים מעצמם לדון לפני הרי כאלו קבלוני כו' ע' שם וכן מבואר יותר בירושלמי עצמו ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש מיהו לענין דינא האידנא בזה"ז דליכא מומחה צ"ע די"ל דשאני ר' אבהו דמומחה הוי ובמומחה דוקא מהני קבלה והכי מוכח בירושלמי שם דמוקי ר' אבהו מתני' דבכורות דדן את הדין כו' מה שעשוי עשוי וישלם מביתו בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדינינו דין תורה דישלם מביתו כיון שהגיס דעתו לדון דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי כו' עכ"ל הירושלמי ומייתי לה הבעל העיטור שם (ולהכי קתני בסיפ' דמתני' דבכורות ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם) ואין לו' דשאני התם שהתנו עמו בפי' שידון דין תורה דהא כתב הרא"ש וטור לקמן סימן כ"ה דסתם קבלה לפני שאינו מומחה הוא אדעתא לדון דין תורה ע"ש אבל באינו מומחה י"ל דלא ידון לכתחלה וכן משמע להדיא בהר"ש פ' אד"מ שכ' וז"ל דכיון שנשתדל מתחלה לדון והוא אינו מומחה ראוי שישלם מביתו ואע"פ דקבלו עלייהו מ"מ לא ה"ל לדון יחידי כיון שאינו מומחה עכ"ל ולפ"ז אותן שנוהגין לדון ביחידי היכא דבאים מעצמם לדון או אפי' בקבלוהו לאו שפיר עבדי כיון דהאידנא ליכא מומחה ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחי' בהם או אפשר דהיא הנותנת דכיון דהאידנא ליכא מומחה ולית דחכים האידנא בדין וכדאיתא בירושלמי והביאו הסמ"ג סי' ק"ז והטור לקמן סי' י"ב דהאידנא לית דחכים בדין לדון דין תורה א"כ כי קבלוהו בסתם מסתמא קבלוהו בין לדין בין לטעות ודמי למ"ש הנ"י רפ"ק דסנהדרין בשם י"א שאם קבלו עליהם יושבי קרנות שדינן דין ואפי' טעו אין חייבין לשלם דהא לא מצו למימר דאדעתא דלדיינו דין תורה קבלום דהא מידע ידעי שאינן יודעים דין תורה ע"כ. אכן צ"ע בזה שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה ונראה דגם הסמ"ג והטור דהביאו אינו אלא לענין שיש לעשות כל מה דאפשר לעשות פשרה וכן משמע להדיא ממה שהביאו גבי עשיית פשרה וכתבו צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה דגרסי' בירושלמי כו' משמע להדיא דלכתחלה דוקא הוא דצריכים להתרחק בזה אבל ודאי דגם דהאידנא יודעים לדון דין תורה בכמה דינים המפורשים בש"ס ופוסקים א"כ ודאי כשבאים מתחל' לדון לפניו וקבלוהו מסתמא קבלוהו אדעתא דלידון דין תורה וכמ"ש הפוסקים והרא"ש וטור לקמן סי' כ"ה ועל כן יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפ' בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא ודוק:

מי שאינו מומח' כו' כ' הסמ"ע פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כו' וכ"כ עוד הסמ"ע לקמן סי' כ"ה ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו לקמן סי' כ"ה סעי' ג' ס"ק כ"ב וסעיף ד' ס"ק ל"ט באריכות וע"ש:

ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך דסד"א כיון שלא מרצונם קבלוהו א"י לדון קמ"ל וכ"ש אם קבלוהו מרצונם בלא כתב המלך כ"כ הב"ח ועמ"ש לקמן סימן כ"ה ס"ק ל"ג:

יכול לדון אבל אינו פטור מתשלומין אם טעה מיהו אי גמיר וסביר מהני קבלתם ע"פ המלך לפטרו מתשלומין לדעת הטור ודלא כנראה מדברי הרמב"ם דכתב המלך אינו מועיל כלום היכא דטעה אפילו בקבלו עלייהו עכ"ל הב"ח ולפע"ד לא נראה מהרמב"ם כלום וגם הרמב"ם מודה לזה ע"ש ודוק:

דאם גמיר ואע"ג דכתב הר"ב לעיל ס"ב דלכתחלה אין מומחה בזה"ז מ"מ אם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך אף בזמן הזה לענין שיכול לדון ומכל מקום נראה דלענין שידון ביחידי לא מהני:

מהני ליה רשות המלך אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא דלקמן סי' כ"ה סעיף ב' וכ"כ הריב"ש והב"ח כתב דמדברי הטור משמע דאף לגמיר וסביר לא מהני רשותא ודלא כהריב"ש גם דלא כנמצא בכתבי מהרש"ל דלמומחה לרבים מהני רשות המלך לפטרו אם טעה דליתא אלא נראה ברור דאינו פטור וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות (פ' זה בורר) וז"ל אם מינה אותם מלך וכו' אם היו מומחים דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו וכו' אלמא דבטעו משלמים אע"פ שהם מומחים עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דהטור לא מיירי מגמיר וסביר לענין תשלומין וכן הרמב"ם שם לא מיירי כלל מתשלומין אלא כוונתו לומר אם טעו בדין חוזר וכן משמע שם להדיא למעיין שם. ואפילו שהטור לא סבירא ליה כן מכל מקום סברת הריב"ש נכונה בזה כיון דרשותא דריש גלותא שהועמד מן המלך מהני בזה כ"ש מלך או שר עצמו דדינא דמלכותא דינא שמחוקי המלך והשרים להעמיד שופטים ודיינים בארץ וא"כ לא גרע מהר"ג דאתי מחמתיה ודוק ועיין בתשובת הר"ב סי' קכ"ג: