שולחן ערוך, חושן משפט ד׳: כיצד אדם עושה דין לעצמו. ובו סעיף אחד: – עם 18 מפרשים

כיצד אדם עושה דין לעצמו. ובו סעיף אחד:
יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יכול להציל בענין אחר) (טור) אפי' הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו: הגה מטעם שיתבאר לקמן סי' צ"ז סעיף ו' וי"א דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שא"צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצ"ו) וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגזלו או רוצה להזיקו יכול להציל שלו אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר לא (מרדכי ונ"י פ' המניח) ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה אבל אסור לעשות ע"י העכו"ם (ת"ה סי' ש"ד) ומיהו אם עבר ועשה ע"י השרים אם לא היה יכול להציל שלא בענין אחר מה שעשה עשוי (ע' במהרי"ק שורש קס"א) י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא א"כ יוכל לברר שהוא שלו אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א) וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים והוא מבני העיר עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אע"פ שאין יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולן נוגעין בדבר (תשו' הרשב"א כ"ז סי' צ"ה) ע' בסי' ז' סעיף י"ב וסי' ל"ז ואם יש חלוקים וטענות ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין (מרדכי פ' המוכר פירות וס"פ לא יחפור) והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דוקא בענייני מסים אבל לא בשאר דברים ומ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו (ת"ה סי' שמ"א) וכל זה כשאין היחיד ת"ח אבל אם הוא ת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין בזה מחמת מסים א"צ לתת להם משכון וגם אינם נקראים מוחזקים נגדו (מוהר"ם מירזבורג) ומותר לכוף בענייני מסים ע"י עכו"ם ולהפסידו אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר (מהרי"ק שורש י"ז וכ"ז):

שיכול. פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפילו בלא הכא' נמי אינו רשאי להוציאו ממנו מיהו דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתופסו דיהא נאמן לפני ב"ד במיגו על טענתו. סמ"ע:

לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירתו וא"כ לא הי' צריך הרמ"א כאן לכתוב בשם י"א לכן נרא' להגיה מותר למעבד דינא לנפשיה ור"ל אפי' בהכא' והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשיה בהכא' אלא שצ"ע מ"ש הרמ"א אח"כ י"א דלא מיקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה מתפיס' בעלמא איירי וצ"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיס' בעלמא אסור ע"ז כתב די"א דתפיס' גרידא מותר בכל ענין עכ"ל הסמ"ע:

להציל. ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזיקו כדין מסור לאנסים מהרש"ל פ"ג סי' ו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קמ"ה. ש"ך:

ענין. כתב הסמ"ע דיש חילוק בין אם בא לתופסו גוף הדבר שגזל ממנו דאז מסתמא הלה כופר אינו יכול לתופסו רק שלא בעדים דאז דוקא מהני משא"כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו. בזה יכול למשכנו אפילו בעדים דהא אינו ודאי שהנתבע יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר עכ"ל:

העיר. ול"ד בני עיר אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש במהרי"ק אבל בשורש ב' כתב להיפך דאפילו נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראים מוחזקים ונרא' דמש"ה לא כתב מור"ם בהג"ה דאם אינו מבני עירן דלא מיחשבו מוחזקים נגדו משום דמסתפק בזה כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דבמהרי"ק משמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו הוא דבעי שיהי' מבני העיר אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפילו שלא כנגד בני עירן עכ"ל (ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ג'):

מסים. הטעם כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. סמ"ע:

א) ל' הטור במימרא דרב נחמן וכו' בב"ק דף כ"ז ע"ב וכמ"ש הרא"ש שם דלא פליגי כשבא ראובן לגזול חפץ משמעון וכו' כ"פ הרי"ף שם והרמב"ם בפ"ב וכן כתב הרא"ש שם:

ב) מסקנת הגמרא שם:

ג) עוד וכ"כ הרא"ש שם אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידו בדין:

ד) שאם ימשכנו עובר בלאו ועיין סימן שנ"ט ס"ו:

פי' כגון שיש לו שכר אצלו וכמ"ש לקמן סי' צ"ז סעיף י"ד

ה) וכתב הת"ה שם דאמרינן ליחיד ברר ראיותך כי המע"ה והברירה בידם או ישביעו קצת מהם ופטורים או נותנין השבועה ליחיד וגם יכולין לומר דקי"ל כהאי תנא במקום שיש פלוגתא סמ"ע:

ו) דכל טענת ספק וראיה שאינה ברורה חשיב המלך כמוחזק עד שיברר שהוא פטור שם בת"ה ☜ודוקא קודם שנתפשרו עם המלך אבל אם כבר נתפשרו לא ומכל מקום מחוייבים לעשות לי הדין דאטו משום דרבים נינהו יגזלו את היחיד ד"מ בשם מהר"ם מירזבורק:

ז) כדי שלא יבואו לידי המשכות כדאמרינן קדירא דבי שותפי כו' ב"ב דף כ"ד ע"ב:

אם רואה. שם בן בג כו':

יכול להכותו. שם:

אם. שם כ"ח א':

אפי'. שם כז ב':

והוא שיכול. שם קי"ז א' וכ"מ במ"ק י"ז א' דדוק' ת"ח הלא"ה לא:

מ"מ. ב"מ קיג א':

אבל אם. שם קטו א':

או. שם קיג א' דוקא לביתו או לפתחו:

וי"א כו' שגזלו. ב"ק שם בן בג:

או רוצה. שם גרגותא:

או. שם כ"ח א' שור שעלה כו' וקצותה כו':

אבל. ברכות ה' ב':

(ליקוט) ודוק' הוא כו' עסי' כ"ו ס"א (ע"כ):

מיהו כו'. ב"ק קיז א' לפי פי' המרדכי דמ"ש כל כמיניה דוקא משום שא"י לברר כנ"ל:

וי"א. שם כ"ז ב' לפי פי' דוקא אפדנא:
(ליקוט) י"א דלא מיקרי כו' דתפיסה לא מיקרי דינא אלא תפיסה שם (ע"כ):
(ליקוט) י"א דלא מיקרי עביד כו'. ממ"ש בפ"ט דב"מ אבל אתה נכנס לביתו של ערב לשכר כתף כו' וכבר כתב וי"א דלא אמרי' כו' אבל אם כבר נתחייב כו' ודוחק לומר דשם מיירי לרצונו וצ"ל הא דברכות מפני שלא היה יורד לדין עמו וז"ש ויורד עמו כו' (ע"כ):

וכ"ז כו' אבל יחיד. מ"ק י"ז א' ורבים דין ת"ח להם וכמש"ל קידרא כו' ומי יעיד להם שכולם נוגעים:
(ליקוט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ב דמ"ק בצורבא מרבנן כו' במילתא כו' ר"ל אף שא"י לברר כי א"א לו לברר שהוא טרוד בגירסתו וה"ה לבני העיר כמש"ו כי אינן כו' (ע"כ):
(ליקוט) אבל יחיד נגד רבים כו'. כמ"ש בב"ב ק"א שבררו כו' מאן דמתני כו' וערשב"ם שם בד"ה כשאבדה כו' אבל רבים כו' (ע"כ):

(ליקוט) והוא מבני העיר. דוקא לענין זה צריך מבני העיר אבל לענין מוחזקין וליתן משכון א"צ ולכן סתם הרב שם וכ"כ ש"ך ופשוט הוא בטעמו (ע"כ):

הקהל. ב"ב נ"ה א' ועתוס' שם וגמ' יבמות מ"ו א':

וצריך לתת. ב"ב כ"ד ב':

ודוקא. שם מ"ש מבור דאמרת כו':

ומ"מ כו'. שם קידרא כו':

וכ"ז כו'. שם ח' א' וא"א לומ' מוהרקיי' בטפסא כו' בזה:

ומותר. גטין פ"ח ב':

סעיף א' (יכול לקחתו) מה שאמרו חז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. פירש"י ז"ל שם בפ"ק דברכות שיש בזה איסור. ונראה שיש בזה חילוקים הרבה. כי כעין דקיימא לן עביד אינש דינא לנופשיה כפי הפרטים שבזה בש"ע סי' ד' בחו"מ כן הוא ג"כ באם הוא נוטל דרך גניבה. ולא שייך בזה משום לא תגנוב על מנת למיקט או לשלם כפל והו"ד. כי שם על כל פנים בעת נטילתו הוא נוטל את מה שאינו שלו מה שאין כן בזה שנוטל בהיתר. כיון שהוא בדרך עביד דינא לנפשיה שהי' מותר לו גם לחטוף בכעין גזילה. ומ"מ איננו גזל מצד שעושה להציל את שלו. וכן הוא בזה שנוטל בלי ידיעת בעל דינו וממילא לא חל בזה שם גניבה או גזילה מעיקרא כלל. ומ"מ שייך בחי' בתר גנבא כו' מצד שלא הי' לו ידיעה ודאיית על פי ראי' בעיניו שהאריס נטל את שלו. ועל פי אומדנא אין לדון כלל כי אם ב"ד הגדול בדורו וכבש"ע [סי' ט"ו] ומכל שכן לגבי של עצמו אשר אין אדם רואה חובה לעצמו. וחיש קל מהרה הטעות קרוב בזה בדרכי אומדנות ויכול ח"ו למכשול עצום גם מצד שהי' לו לבחור באריס נאמן. אך אין זה טענה כל כך. כיון דקיימא לן על המזיק להרחיק את עצמו. וכל שהוא יודע שיוכל להציל את שלו ע"י מה שלא יתן לו שיבשא ואין בזה גרם מכשול עון על ידו. כי אם לא יהי' אריס אצלו. ידוע על פי אומדנא שיוכל למצוא לו איזה מקום שיהי' בו אריס. והעיקר מצד שח"ו לסמוך את עצמו להקל בכזה על פי אומדנא וצלע"ע: וגם כשבעל האומדנא לחשוד חברו הוא מוחזק. לא שייך בזה לומר ספק ממונא קולא לנתבע. והמוציא מחבירו עליו הראי'. וגם כשתחלת שותפותן הי' על פי אונס חשש נפשות. כמו שהוא עכשיו שע"י החזקות איזה חזקה מהשר ניצילים מפחד נטילה לצבא על כל זה אין עי"ז שום קולא. כי חזקת דכשרות של כל אחד ואחד מעם בני ישראל. הוא מכריע נגד כל אומדנא ואין כאן שום ספק כלל. ובמי שיש עליו חשד מפורסם שידוע שהוא חשוד פשיטא שאין נכון להשתתף עמו. ונקל להשמיט את עצמו מהשר בזה ולהמציא לו שותף שלא נחשד. ובדיעבד נראה שגם בחשוד שייך בתר גנבא כו' וכנ"ל ואסור. כי ספק דאורייתא לחומרא. וכמ"ש במק"א בזה שהטעם שהמוציא מחבירו עליו הראי' הוא מצד שכשם שיש ספק גזל על הנתבע כן יש ספק גזל על התובע. ואי אפשר לב"ד להזקק להוציא הממון מהמוחזק כי אולי איסורא יעבדו בזה. ולזה קיימא לן דאיני יודע אם נתחייבתי חייב לצאת ידי שמים. כי גם שבית דין מנכין עדיפותא דברי של זה נגד עדיפותא דחזקה דממונא של זה. ובספק שקול שב ואל תעשה עדיף כי בכל צד יש חשש איסור וכנ"ל מה שאין כן לגבי דידי' גופי'. כיון שיכול ליתן במתנה אם אינו חייב. עי"ז לצאת ידי שמים ספק דאורייתא לחומרא. ועל כל זה אינו בגדר חיוב גמור עליו. כיון דממון דאתי לידי' בהיתירא ומשתמט מליתנו אם הוא על מנת לשלמו אח"כ אינו עובר בזה בלא תעשוק וכמ"ש במק"א ובפרט כשלא תבעו חברו ובספק משתמט הוא עד שיוודע לו והרי זה כמשתמט על מנת לשלם אח"כ מה שאין כן בזה בשותפין שתיכוף שאינו מטיל לתוך הארגז דשותפות או שאיננו מודיע לחברו כפי החק שביניהם. וכל שכן כשכופר ואומר איזה שקר כדי להעלים מאומה מלפני חברו. שפשיטא שזהו בכלל גניבה ממש. וספק דאורייתא בלא תגנוב לחומרא ודאי לכ"ע. והרי האומדנא איננה מכרעת כלל וכנ"ל. כי לגבי הנוגע להנאתו הוא עוור בדבר ולהחמיר על עצמו שלא יגרום שום העלמה לא הוא ולא אשתו. בכל מה דאפשר לי' לזרזה בניחותא הוא על צד היותר טוב בכל כזה תמיד:

(יכול להכותו) האורו"ת ז"ל בסי' ד' כתב תירוץ מוסבר עמ"ש בתכ"א בלשון י"א גם שבב"י ז"ל משמע שכן הוא לכ"ע לדקיימא לן כר"נ ז"ל שגם בלא פסידא עביד דינא ע"ש. ויש ליישב מ"ש הטור ז"ל נגד סברתו כי סבירא לי' שאין זה סברא שהי' לו להטיל קונם כי אולי אינו רוצה לאסור חבירו איסור עולם בביתו ויודע שאי אפשר לו לעמוד בהקונם ואינו רוצה להתיר קונם ובפרט שלא יוכל להתחרט אח"כ בלבבו כיון שהי' בלבבו לפי שעה ולהתיר אח"כ גם יש לומר שחושש שחברו יתרשל בעצלות לצאת מהבית ויהי' הוא מכשילו שגם שחברו אינו חשוד מ"מ יוכל לשגוג לסבור שרשאי להתרשל. ומ"מ קרוב לשמוע שבסברא זו פליגי ולזה כתב י"א היטב:

(והוא שיכול לברר) אודות עביד אינש דינא לנפשיה שצריך להיות דוקא שיוכל לברר בעדים אם התפיסה באופן שאין לו מיגו אם ספק לו אם יהי' לו מיגו כגון שבדרך שיוליך הבהמה מסתמא יהי' רואים. אני מסופק אם מותר למעבד דינא לנפשי'. שגם שכשיוודע שזה הוא שלו ודאי לא שייך בזה לא תגזול. עכ"ז כיון שקבעו חז"ל שמה שלא יוכל לברר לא יתפוס. ממילא הוה לי' כספק דאוריית' ובפרט אם תיבת גזילה היא רק חטיפה אולי הרי זה מהתוה"ק אסור כיון דלא כתיב לא תגזול של עמיתך רק לא תגזול סתם והיינו כפי שהודיענו חז"ל החלוקים אודות עביד דינא לנפשי'. בדרך זה כיוונה התוה"ק שמנעתה החטיפה. וכן אם הספק לא יתברר כי אם עפ"י עד אחד וע"י מה שיתפוס הרי העד כשנים מהתוה"ק הי' מקום לצדד אם מותר לתפוס. וכנראה שמותר שכמו שתפיסה בלא עדים מותרת מצד שע"י מגו תשאר בידו. וכן הוא בדרך כל שכן קצת בזה. שהרי אחר התפיסה תשאר בידו ע"י מה שהוא כבירור בשנים וצלע"ע:

גם אין ברור לו שהוא שלו. כי אם ע"י מה ששמע מהמוכר שלא מכר לזולתו רק המכירה חלה עכשיו. ובזמן שהמקח בידו הוא כשנים הי' מקום לצדד ונראה שהרי זה כבירור גמור כיון שהוא כשנים על פי דין תוה"ק ושנים עדים הוא כראי' של כל אדם בעיניו ממש. אך אם לא שמע מהמוכר בשעת שהמכר הי' בידו. רק אח"כ ויש מקום לחשדו שעשה מקח תקיעת כף כנהוג עם אחר תחלה. רק שלא ידע שאין לחזור בו וכדומה. ומכל מקום לבו מאמין להמוכר צל"ע בזה:

בהג"ה (אבל אסור לעשות ע"י א"י) מה שע"י גוים אסור למעבד דין לנפשי' היינו דרך פלילות ובלי רשות ב"ד ע"י סרבנות שכנגדו. ובלי פלילות רק ליתן תוקף לכפי דין תוה"ק רשאי גם בלי רשות ב"ד ובלי התראה. וכל שכן אם חשש שבעיכוב יבקש שכנגדו ע"י שוחד שלא יתנו תוקף לכפי ההלכה: ואם אחד רודף בהכאה על שכנגדו [שייך] בכך דינא לנפשי' יותר מהרואה שלו ביד חברו. וכפי כל החילוקים שכ' אודות דינא לנפשי'. בהכאה ל"ש לחלק וגם ע"י פלילות יכול להציל את עצמו ואין צריך התראה. ולא רשות בית דין כי בכך נחוץ מסתמא. גם אם חשש הטייה ע"י שוחד. והנזהר גם בכך ברשות בד"צ נכון יותר היטב: האורו"ת ז"ל בסי' ד' כתב שמצד עביד דינא לנפשי' יוכל לדון בעש"ג גם קודם רשות ב"ד ע"ש. וצל"ע בזה כי בשו"ת מוהרמ"א ז"ל שרמז אלי' הש"כ ז"ל סי' כ"ו [סק"ג] דהיינו בסי' פ"ו בתשובה הארוכה. בד"א היא בדמ"ז ע"א וב'. יש שם משמעות הרבה לחייבו גם בדיעבד כשעשה בלי רשות ב"ד. וע"ש במ"ש אודות מקום שאין בו ב"ד. והסברא נותנת כן שגם אם הוא גבר אלים. מ"מ לגבי התראה ורשות מב"ד לא שייך אלמות ואונס כל כך. ואולי דברי האורו"ת ז"ל הם רק כשאונס מעכב מליטול רשות מבד"צ: גם מ"ש האורים ז"ל אודות כל דאלים גבר שע"י נכרי שיתן ליד ישראל רשאי להיות אלם גבר. צלע"כ שם בסגנון כזה דל"ש משפט שיהי' בסגנון פליליות ולא שייך מש"ה לפניהם כו' אולי מ"מ לא נקבע ההלכה דכל דאלים גבר רק ע"י עצמו וזולתו מעב"י הרי ישמרו את עצמם מלשלוח בעוולה ידיהם מה שאין כן לעשות ע"י שכירות של שאינם שומרים את עצמם מלשלוח בעוולה ידיהם. אולי אין מזה הכרע לגבי משפט כל דאלים גבר ואולי גם ע"י בני ביתו אינו רשאי להתגבר באלמות. ואולי אשתו כגופו בזה וכן בניו קטנים באולי יכולים לסייעו. ואולי יכול להסתייע גם ע"י כל שיודעים שהאמת אתו אין צריך לומר ע"י יודעים בבירור אך גם ע"י יודעים ע"י שהוא מהימן בעינם וקים להו בי' וגם שבחו"מ ט"ו קיימא שמנעו מלסמוך א"ע על סגנון קים לי בגוה. אולי אין זה רק בסגנון משפט בד"צ מה שאין כן בסגנון כל דאלים גבר וצלע"ע בכל זה היטב: ואודות הנ"ל להתגבר ע"י נכרי שיתפוס ויתן לידו. אולי לפי סברא הנ"ל דלא שייך לפניה' כו' במה שאין הכרע עליו ע"פ דייני עב"י. ולפני גר תושב אוהב עב"י אולי לא שייך אויבינו פלילים. לפי"ז אולי מותר לשכור נכרי שיתפוס לו כנ"ל בשם האורים ז"ל וכל זה בכלל כל דאלים כיון שאין מניעה במה שאינו סגנון פלילות ואי אפשר שיוכרע לפני דייני עב"י אך כיון שכ' רש"י ז"ל כמה פעמי' משפט משמש ג' דברים טענות ופסק ותוקף לקיום הפסק דין. אולי עי"ז שייך פליליות גם בסגנון תפיסה כי זהו גמר פסק דין של כל דאלם גבר. ושייך בזה פליליות ושייך ג"כ באולי לפניה' ואם אין הכרע עכ"פ (חסר תיבות) וכל שכן ע"י אלמות של גוים מצד שאין פורשים מלשלוח בעוולה ידיהם. ומשפט שמצד הכרע שכל אנושי הוא בכלל ז' מצוות בני נח וכיון שיש לו שייכות במצוה הוא (חסר תיבות) מסגנון תפיתה דאלמות. וגם שרשאי לפני גר תושב אוהב עב"י במה שאין הכרע על פי דייני עב"י מ"מ לתפוס ע"י אלמות נכרי במה שכל דאלם גבר אולי אינו רשאי: עביד דינא לנפשי' ולא ע"י גוים. אולי מ"מ רשאי לגזם בכך. ושלא מצד הצלה מגזל גם גיזום אינו נכון: גם שהבד"צ נותנים רשות נגד סרבן להוציא הוצאות בעש"ג. ולדין ולגבות ההוצאות מ"מ אין ליתן רשות לגרום להסרבן היזק על ידי איזה הלשנה וכוותי'. ואולי גרם שאינו יותר מכפי מה שגרם מניעת ריוח אליו אם היו מנדין לי' כהלכה גם שכעת מלכות מקפדת מלנדות גורם וכוותי' נכלל בהמוטל על סרבן. י"ל דלגבי להציל את עצמו לעתיד שלא יגזלו ממנו רשאי להציל גם ע"י עש"ג גם בלי רשות בדה"צ. גם אם אין נחוץ וצלע"ע כעת היטב:

שם (הקהל נקראים מוחזקים) א' דלא שייך רבים מוחזקים רק כשגוף ההכחשה והספק הוא עם הקהל כולם. מה שאין כן כשההכחשה רק נגד גבאי. אחד אומר לו פרעתיך. וכל אנשי הקהל אינם יודעים מזה גם של הגבאי לא יתבעו מכל מקום על ידי זה לא שייך בזה לקהל והרי זה כתביעה בין יחידים וצל"ע:

אבל תפיסה בעלמא שתופס למשכון. ועיין ביש"ש פ' המניח סימן ה' שהאריך לחלוק על מהורי"ק והעלה דאין אדם יכול לתפוס מחבירו למשכון אפילו במידי דליכא איסור למשכנו כגון עבור גזילה וערב אם לא בחפץ המבורר לכל שהוא שלו וי"מ נראה דהיינו דוקא שתופס משלו אבל היכא שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכב אפילו לכתחל' כדי להציל ממון שלו וזה לא נקרא עביד דינא לנפשי' שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה עד כאן לשונו אבל הש"ך בס' תקפו כהן בסימן ק"ח וקט"ז השיג והעלה דהיכא דברירא לי' יכול לתפוס בענין שיש לו מגו עיין שם ונראה פשוט דהיינו דוקא היכא דליכא לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כגון בשכירות וערבות וכיוצא אבל בהלואה דאיכא איסור למשכנו אסור לו לתפוס דהא מינתח ניתוחי אסור וכמבואר בפרק המקבל ואפילו בשוק אסור הגם דמס' תקפו כהן סימן ק"י משמע דאפילו היכא דאית איסור למשכנו שרי לי' למיתפס בענין שיהי' לו מגו אך המעיין שם יראה דלא ברירא לי' האי מלתא ואדרבה בסימן קט"ו קט"ז כתב לדחות ראיית מוהרש"ל ומוקי לה בענין דאית איסור למשכנו ועיין שם ואם כן משמע דבהלואה אסור לי' לתפוס בכדי שיהי' לו מגו וכן נראה מתוך הסברא דכיון דקיימא לן עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא ואפילו הכי בחוב הלואה הקפידה תורה דלא למיעבד לי' דינא לנפשיה אם כן הוא הדין אפילו במקום דאית פסידא כגון שהלוה כופר בחובו אסור לו לתפוס בכדי שיהי' לו מגו וראיתי רבים מתחכמים בזה לתפוס מחבירו איזה חפץ בכדי שיהי' לו מגו קודם בואו לדין ולאו שפיר עבדי וקרוב לאיסור תורה אם הוא ע"י תפיסה ועיין בסימן צ"ז ושם מבואר אצלנו צד קולא בזה אבל הישרים בלבותם אין להם להקל אך גבי פקדון משמע דליכא איסור כלל לעכבו תחת ידו וכמ"ש מוהרש"ל אבל מדברי הזוהר מבואר דהוא איסור גמור עיין שם פרש' במדבר פתח ואמר ה' אורי וישעי כו' ובר נש בעי לאקדמ' ולמפקד בידי' פקדונא דנפשי' כפקדונ' דב"נ דיהיב פקדונ' לאחרא דאף על גב דאיהו אתחייב לגבי' יתיר מההיא פקדונ' לאו כדאי לאתאחד' בי' הואיל ופקדונ' אתמס' לגבי' ואי יסרב בי' ודאי נבדוק אבתרי' דלאו מזרעא קדיש' הוא ולאו מבני מהימנות' כו' ע"ש. ויש לזה פני' ע"פ נגלה והו' שיט' הריטב"א פ' הכותב דהיכא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון צריך למיעבד השבה מעליא ועיין ש"ך סימן נ"ח סק"ט לכן בעה"נ ירחיק מזה:

אם רואה שלו ביד אחר שגזלו לשון הטור בסוף סי' זה או שבא לגוזלו והוא עומד עליו ומציל את שלו. וכתבו מור"ם ג"כ בסמוך ועיין פריש':

והוא שיכול לברר ששלו הוא פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפי' בלא הכאה נמי אינו רשאי להוציאו מידו וכן מוכח מלשון הטור וכמ"ש בפרישה מיהו זה דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתפסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו והא דכתב מור"ם בסמוך דיכול לתופסו למשכון בכל ענין פירשתי שם בס"ק ד' ע"ש:

מטעם שיתבאר בסי' צ"ז ושם מבואר דיכול למשכן לערב גם להשוכ' בעד שכירתו וכך הוא מבואר בברייתא פ' המקבל וכמ"ש שם וא"כ לא הי' צריך מור"ם להסיק ולכתוב זה כאן בשם י"א דאם חייב לו בלא הלוואה דיכול למשכנו לכן נראה להגיה מותר למעבד דינ' לנפשי' ור"ל אפי' בהכאה וה"ה אם רוצה להוציא בחזקה הפקדון מידו יכול להכותו עד שיניחנו בידו וכ"כ בד"מ בסמוך והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשי' בהכא' והשתא נמי א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' די"א כו' עד אם כבר נתחייב לו ממקום אחר לא ור"ל דאסור להכותו ולתופסו והברייתא הנ"ל דמתרץ איירי בתפיסה בלא הכאה וק"ל אלא שצ"ע מה שמסיק וכ' ז"ל י"א דלא מקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה אפי' מתפיס' בעלמא איירי וי"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכ' דדוקא כשיוכל לברר עביד דינא לנפשיה דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיסה בעלמא אסור אזה כתב די"א דהתפיס' גרידא מותר בכל ענין כו':

יכול לעשות בכל ענין ויורד כו' משמע אפי' אין לו עדי' שהוא שלו ובא לתופסו מידו לפני עדי' אפ"ה שרי (דדוחק לומר דמ"ש בכל ענין לא קאי אלא אע"ג דאינו יכול לברר ומיירי דתפסו בלא עדים דזהו פשיטא דהא יש לו מיגו) וכבר כתבתי לק' בסי' זה דמל' הטור מוכח דבכה"ג אין לו לעשות דין לעצמו גם בד"מ כתב בשם מהרי"ק ז"ל יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו עכ"ל דל' זה משמע דהיינו דוקא כשתפס שלא בעדי' דאז מהני דוקא וכמ"ש שם ונראה ליישב זה אחר שנדקדק בשינוי ל' שכ' מור"ם כאן בש"ע ממ"ש בזה בר"מ כי שם כתב ז"ל אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לעשות במקו' דמהני תפיסתו וכאן כתב אבל תפיסה שתפסו למשכון כו' ולא הזכיר דבר שגזל ונראה דה"ט משום דכשבא לתופסו הדבר שאומר שגזלו ממנו בודאי הוא כופר אז אינו יכול לתופסו אלא בלא עדי' דאז דוקא מהני וכמ"ש מה שאין כן כשבא לתופסו במשכון שטוען עליו שחייב לו מענין אחר כך וכך וירא שמא ילך מכאן ולא יפרענו או יטעון אין לו בזה יכול למשכנו אף בעדי' דהא אינו ודאי שהנתפס יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר ומ"ה סיים וכתב ויורד עמו אח"כ לדין ור"ל אם יודה הרי טוב ויהי' המשכון בידו עד שישלם לו ואם יכפור יחזירנו לו וק"ל:

והוא מבני העיר נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראים מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן (ובני עירן ל"ד אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש) וע' ד"מ שהביאו אבל מסיק וכ' שם ע"ז ז"ל ובשורש ב' כתב בהיפך זה דאפ י' נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראי' מוחזקי' ע"ש. (דיש לדחוק וליישב דלא תיקשי דבריו אהדדי) ונראה דמשום הכי לא כ' מור"ם בהגהות ש"ע כאן דאם אינו מבני עירן דלא מחשב מוחזקי' נגדו משום דמסתפק בזה:

נקראי' מוחזקי' פירוש ואמרי' להיחיד ברר ראיותך כי המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיי' ישבעו קצת מהן ופטורי' מטענתו ואם ירצו נותנין השבועה להיחיד והברירה בידם כדין המוחזק וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כההיא מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה ע"ש עוד שכלל כל דיני מס וענייני יחיד ורבי' יחד וגם עדיפא כחייהו דהקהל דצריך היחיד לפרוע להם המס מיד או ליתן להם משכון ואם יברר היחיד ראיותיו יחזרו לו מעותיו או המשכון ומ"ש מור"ם וצריך ליתן להם משכון ר"ל וגם צריך ליתן להם משכון וכך כתב בהדיא במרדכי שם שני הדיני' יחד ובד"מ הביאו ועוד כתב דכל ספק וטענה שאינה ברורה לפטור מהמס חשוב המלך כמוחזק עד שיברר שהוא פטור ומה שמסיק מורי רמ"א דוקא בענין מסים טעמו כיון שהמס הם גובין לתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך אבל בשאר דברי' אינן נקראי' מוחזקי' לענין זה שתהי' ידם על העליונה כנ"ל אבל בנתינת המשכון הם שוים וזה שכתב ומ"מ כו':

ומכל מקום צריך היחיד ליתן להקהל משכון הטעם כדי שיהא הוא התובע לדין שאם לא יתן משכון אזי יבא הדין לידי המשכה דמי מהקהל ירד עמו לדין כדאמרינן קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וק"ל:

ומותר לכוף בעניני מסים כו' כך כתב הטור ג"כ לקמן סי' צ"ז ע"ש:

יכול להכותו. עיין במשנה למלך ובתומים שהקשו דבסי' תכ"א סעיף ו' בהג"ה כתב דוקא במשרת וחושש שמא יגנוב דאיכא פסידא מותר להכותו ובלא"ה אסור להכותו לכן נראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מה שהקשה המשל"מ מהא דב"ק כ"ח דאמר התם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות' , ולזה נלפענ"ד דלא מיבעיא במקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו ודינא בעינא ואציית למאמר ב"ד והוי כאפשר דהציל בענין אחר דאסור להכותו כמבואר בב"ק ך"ח גבי אפשר לשומטו אלא אפי' אינו אומר שום טענה מ"מ קשה הדבר שיהיה מותר להכותו לכתחלה במקום דליכא פסידא דהא אפי' הב"ד גופיה אין שולחין יד בגופו של המסרב תיכף רק שולחין שליח ב"ד ומוציא בע"כ וכשאינו מניח לשליח ב"ד אז מנדין להמסרב רק באינו משגיח על הנידוי ודאי דמותרין להכותו עד שתצא נפשו ואם כן מה"ת יהיה הוא בעצמו מותר להכותו הא הוי כאפשר להצילו בענין אחר דהיינו שילך לב"ד ואם לא יציית דין הב"ד ינדוהו ולא חשידי ישראל לעבור אנידוי. וגם הב"ד אפשר שישלחו שלוחם להוציאו מהבית בלי הכאה כלל ועוד שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לב"ד ויציית למאמר ב"ד ועיין בנימוקי יוסף ולא עדיף הוא משליח ב"ד אכן כשכבר הכהו שהב"ד מסופקין שאפשר שלא היה אפשר אפי' להם להציל רק בהכאה הוא ג"כ פטור על הכאתו אבל לכתחלה קשה להתיר הכאה: לכן נראה דדעת הרמב"ם והש"ע להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא אפילו לכתחלה מותר להכותו אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחלה ויש חילוק בין לכתחלה בין דיעבד דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה היינו הפסד ברור כגון בהאי גרגותני דקאמר התם דלא נשאר לחבירו מים לדלות ואיכא הפסד ברור ויהיה לו היזק בשדהו והב"ד לא יגבו לו הזיקו עפ"י הדין כי הוא רק גורם דפטור אז ודאי מותר לעשות ע"פ הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו הזיקו ע"י ב"ד אבל שלא במקום הפסד ברור אבל מ"מ איכא חשש הפסד כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזירההאף דהב"ד יגבו ממנו. מ"מ איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם בהא פליגי בב"ק שם וקיימ"ל דאפי' בכה"ג עביד אינש דינא לנפשיה אבל במקום דודאי יכול להציל שלו עפ"י ב"ד בלי שום חשש כלל כגון בהאי גוונא המבואר בסי' תך"א דהא בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לב"ד והב"ד ישלחו להוציאו משם ס"ל להרמב"ם והש"ע דאסור להכותו כיון דליכא שום חשש הפסד הוי כאפשר להציל בע"א דהא אפשר להציל בע"א אסור להכות כמבואר בסוגיא שם. אבל ודאי אם כבר הכהו ואחר בואו לב"ד הב"ד מסופקין שאפשר שאף הם לא היה להם באפשרי לעשות כ"א ע"י הכאה כגון שלא היה ציית אף לב"ד עד שהוצרכו גם הם להכותו פטור אבל אם הוא ברור שלהב"ד באפשרי לעשות שלא ע"י הכאה דאז הוי כאפשר להציל בע"א חייב ובהכי מיירי הא דב"ק דף ך"ח הנ"ל כדמוכח בסוגיא התם ולמאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה בכל גוונא חייב לשלם בדיעבד ולהכי בב"ק כיון דלא תני התם רק שפטור בדיעבד לא מקשי רק למאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה דלפ"ד עביד לא קשה דהא ע"כ מיירי בא"א להציל בע"א דבאפשר חייב כדמוכח התם אבל לענין לכתחלה שפיר פסקו הרמב"ם והש"ע בסי' תכ"א דאסור דמה"ת יסמוך עצמו אאומדנא שלא לעבוד אלאו ולהכות רעהו להיות רשע הא ליכא שום חשש פסידא ובמקום שיש לו טענה עליו ואומר שרוצ' לציית מאמר ב"ד ודאי דאסור להכותו במקום שאין לו הפסד ברור כנ"ל:

אם ימתין עש"ך ס"ק ב' עד ואסלקנו בדברים אחרים וכו'. הכוונה שאומר שיניח ביד ב"ד קודם הדין מחמת שבלא"ה רוצה לסלק אותו בדברים אחרים ובודאי שיכול לסלק אותו אף שתפס כיון דהתורה ברצון הלוה תלה דוהוא יוציא אליך את העביט כתיב. ודוקא במשכון שהשכינו מדעת א"י לסלקו בדברים אחרים דמשכונא סתם דיני כאפותיקי סתם:

יכול לעשות בכ"ע ויורד אח"כ עמו לדין עסמ"ע ס"ק ד' ומה שפי' דבכ"ע היינו אפי' א"י לברר ומתוך זה הוצרך לחלק דבדבר הגזול דאז בודאי יכפור הגזלן א"י לתפוס אלא ביכול לברר או בלא עדים דאז יהיה נאמן במגו והוי כיכול לברר משא"כ כשבא לתפוס בעד חובו דאפשר לומר שיודה מותר לתפוס שיהיה בטוח בחובו ע"ש והוא תמוה דשורש דין זה הוא ממהרי"ק ושם מבואר להיפך ע"ש. וכן תמה עליו בתומים: ומה שנלפענ"ד בישוב דברי הרב הוא בהקדים הש"ס דב"ק דף ך"ה דפריך אמאן דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה מהא דתנן מי שהיה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן לו מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו דא"א עביד וכו' אמאי שלו לא הגיעו לנקוט פיזר' וליתוב וכו' וכתבו התוספות בד"ה לינקוט קס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לדין. וקשאי בה תרתי חדא כיון דקיי"ל בסי' ק"ו דגובין אפי' שלא בפניו ומכ"ש גזילה וכאן ע"כ מיירי דיכול לברר דאל"ה לכ"ע לא מצי עביד דינא לנפשיה וא"כ קשה דלינקוט שליח ב"ד פיזרא וליתוב או יתנו לו הב"ד רשות ויעשו אותו בעצמו שליח ב"ד למינקט פיזר' וליתוב. ועוד קשה לי לפי דיעה זו דתפיסה בלא הכאה שרי א"כ תקשה אפי' למ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ נהי דאסור בנקיטת פיזרא מ"מ יתפוס הדרך בלא הכאה כגון לנדרו או לחפור חריץ וכי א"א לעכב עוברי דרבים רק בנקיטת פיזר' והנה לקושיא ראשונה אפשר לתרץ דהרמב"ם פ"ד דשכנים פסק בבית ועליה שנפל דאם אינו בכאן דבעל עליה בונה וכו' וכתב המ"מ דס"ל כהירושלמי וכי נפרעין מאדם שלא בפניו וכו' וכן כתב הנ"י והב"י דס"ל דאין נפרעין מאדם שלא בפניו וכתומים סי' ק"ו ס"ק א' כתב הטעם כיון דהא דגובין שלא בפניו הוא מכח תקנה שלא יטול אדם מעות חבירו וילך למד"הי ובבית לא שייך זה דלא שכיח ע"ש. והכא שהוא בעצמו גרם זה שהחליף הדרכים ועשה לעצמו דין עם אותו שלא יכול להזמינו לדין כ"ע מודים דאין נפרעין שלא בפניו. ועוד אפשר לומר כיון דרק מצד טורח א"א להזמין כולם לדין ובכי הא אין נפרעין שלא בפניו ועוד אפשר ליישב קושי' הב' ג"כ דלא התיר המהרי"ק תפיסה בלא הכאה רק כשירד אח"כ לדין כמ"ש הרב והבא גבי דרך הרבים שאפי' לבסוף לא ירד לדין עמהם אפי' תפיסה בעלמא אסור וכיון שהוכחנו דאסור אפי' תפיסה בעלמא כשלא ירד לדין בסוף תיכף וכשתופס ויורד תיכף לדין לית דין צריך בשש דמותר כפו שהוכיח בתומים מהא דכתובות דף פ"ה ודר"פ ור"ה בריה דר"י תפסו בשל יתומים אף שלא היה להם על נוף החפץ רק על חוב אחר. וזהו כונת הרב בהג"ה דמעיקרא כ' דאינו רשאי לעשות דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר שהוא שלו דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ וע"ז כתב אח"כ די"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אא"כ יכול לברר שהוא שלו פי' דהיינו דוקא שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו. והא דנקט שיוכל לברר משום דכשאינו יכול לברר אפי' יש לו טענה על גוף החפץ לא מצי עביד דינא לנפשיה. ועיקר הדיוק הוא רק מה שנקט שהוא שלו ועיקר הכונה דדוקא כשמזיקו לא מצי עביד דינא לנפשיה רק על דבר שהוא שלו אבל כשתפסו על חוב אחר אסור וזהו שסיים אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שתופסו על חוב שנתחייב לו מחמת גזילה משום דזה לא מקרי עביד דינא לנפשיה כיון שתופסו ויורד תיכף לדין אבל כשאינו יורד לדין ומחזיק לעצמו מה שתפס מיקרי ג"כ עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות רק ביש לו טענה על גוף החפץ. וזה מדוקדק בל' מהרי"ק שכתב וז"ל דודאי למסרו ביד עכו"ם העשויין להעליל ודאי אין לו למיעבד דינא לנפשיה אם לא יהיה דבר ידוע שהוא שלו וכו'. (ויש חסרון הניכר בדברי מהרי"ק וכצ"ל ועוד נראה דלא שייך עביד דינא או לא עביד רק כשמזיקו או מפסידו וכמש"ל) וכה"ג איירי כולה שמעתא דהמניח שהנתבע נפסד על ידו בגוף או בממונו וכו' אבל היכא שאין הלוה נפסד ע"י לא שייך לומר לא עביד דינא דמאי דינא שייך הכא הא לא הוי אלא תופס בעלמא דבשלמא להכות כו' שייך לומר עביד דינא דהוי כעין דיינא שהרי הדיין יש לו כח לרדוף ולכוף בין בגוף בין בממון וכו' וכן אי הוה מצינן למימר דאפי' בחפץ שאינו מבורר כלומר שאין לו תביעה על אותו ממון שהוא תופס אלא על ממון אחר אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינא (פי' שגובה מעצמו בלי גביית ב"ד) . אז הוה שייך שפיר למימר עביד או לא עביד דודאי התם נמי הוא דיינא דנחית לנכסיה דחייב ומגבי לאידך שהוא זכאי ומשום כך הוצרך ר"מ להוכיח דבכה"ג לא אמרי' עביד דינא לנפשיה כיון שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו וכו' עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי מהרי"ק דכל שתופס דרך גוביינא דהיינו שאינו יורד לדין רק שגובה לעצמו בלא ב"ד זה נקרא עביד דינא לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ אבל תפיסה בעלמא דהיינו שתופס והולך לב"ד. מיד לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה דאין זה מעשה דיין ומותר בכל ענין פי' אפי' אין לו טענה על גוף החפץ רק שנתחייב לו מכח גזילה אבל ודאי דאסור לתפוס כי אם במקום שיהיה מועיל תפיסתו לפני ב"ד כגון בלא עדים או שיהיה מועיל לפני ב"ד מכח טענת קים ליה כמו בעובדא דמהרי"ק אבל לתפוס בעדים שלא יהיה נאמן לפני ב"ד ודאי דאסור. וגדולה מזו נראה דאפי' יודע שיהיה נאמן לפני ב"ד במגו דהחזרתי אסור לו לתפוס בעדים דהא יהיה מוחזק בגזלן ויעשהו חשוד כמבואר בב"ב גבי נסכא דרבי אבא והאיך יעלה על הדעת שיחיה מותר הא כיון שמוחזק בגזלן ארבעין בכתפי' ועובדא דרב הונא בברכות שהביא המרדכי ע"כ או שהיה בלא עדים או שיודע היה שלא ילך כלל האריס לב"ד או שהיה יודע שיודה לו האריס בפני ב"ד. דודאי אין לומר שרב הונא היה עושה באופן שיוחזק בגזלן וחשוד לפני ב"ד ח"ו רק שהאיסור היה במה שלקח זמורות אחרות ולא הלך לב"ד וזה הוי עביד דינא לנפשיה דעביד כמו דיינא שמגבה לנפשיה ואסור לעשות דין לנפשיה כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו כמ"ש המהרי"ק ולפרש דברי המהרי"ק לתרץ מה שהקשו עליו המהרש"ל והתומים נראה דשם בנידון שלו היה שהקהל תפסו כלי קודש לטעון קים לי ורצה השואל לומר דשלא כדין תפסו דלא מצי למיעבד דינא לנפשיה בדבר שאינו מבורר והוכיח זה מדברי המרדכי שכ' דה"מ בחפץ המבורר וכו' ופי' השואל דהיינו שיש לו בירור וע"ז השיב דתפיסה לא מיקרי עביד דינא לנפשיה ואפי' אי מיקרי השיב דאין הפי' כלל כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו בירור דא"כ קשה הראיה שהביא המרדכי מהא דלא ימשכנו אלא ע"כ דהפי' כמ"ש המרדכי בחפץ המבורר דהיינו שיש לו טענה על גוף החפץ שהוא שלו ובא למעט דאם בא לגבות דבר זה בשביל דבר אחר לא מצי עביד דינא לנפשיה ובזה שפיר מייתי ראיה מהא דלא ימשכנו אלמא דאמר רחמנא דבכה"ג לאו דיינא היא לנפשיה ואח"כ מביא מהרי"ק עוד ראיה לדבריו מהא דמתרץ המרדכי דר"ה היה לקה זמורות אחרות ואם כדברי השואל היה לו לתרץ בפשיטות דר"ה (לא) היה לו בירור ואח"כ כ' דיש להביא ראיה לדברי השואל דבשאין לו בירור לא מצי עביד דינא לנפשיה מהך שותא שכ' המרדכי ואח"כ סתר דע"י גוים שאני ואח"כ משיג מהרי"ק על השואל (וכפי ההג"ה שהגהתי לעיל) דאפי' יהיה הפי' בדברי המרדכי כהשואל מ"מ הא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה רק בהכאה או כמו רב הונא שגבה לעצמו בלא ב"ד דבר אחר ולא ירד כלל לדין רק שעשה לעצמו בעין דיין דנחיתי לנכסיה ומגבי לאידך וה"נ שקיל הוא בתורת גוביינא לנפשיה אבל לתפוס ולירד לדין לפני ב"ד אחר זה לא מיקרי כלל עביד דינא לנפשיה רק תפיסה וזה מותר. וביתומים הבין כונה אחרת בדברי מהרי"ק ולכן הקשה עליו והפירוש הברור כמו שכתבתי. ולתפוס בעד חוב של הלואה ודאי דאסור מקרא דלא תבא אל ביתו. אכן בחוב של עיסקא שהוא פלגא פקדון. אם מותר לתפוס יבואר בסי' צ"ז אי"ה:

והוא מבני העיר. עש"ך ס"ק ט' דלענין מוחזקין אפילו נגד שלא מבני עירן ומ"מ אסור למיעבד דינא לנפשיה כו' ואף שיהיו נאמנים לפני ב"ד דהא יש לו דין מוחזקין מ"מ אסור למיעבד דינא לנפשייהו כ"א כשיש לו טענה על גוף החפץ וכמש"ל אבל נגד בני עירן מותרין למיעבד דינא לנפשייהו אף במקום שיחיד אסור למיעבד דינא לנפשיה כגון שאין לו טענה על גוף הממון צבור מותרין ע"ש במהרי"ק דיליף זה מהא דתענית דף י"ז דת"ח שרי למיעבד דינא לנפשיה אבל תפיסה לירד לדין ודאי מותר כדלעיל. ומה שכתב הסמ"ע בהג"ה בין נתפשרו עיין בנימוקי מהר"ט מריזבור"ק שהכוונה שפרעו כבר. ובמחזיקי אורנד"י נראה דנקראין מוחזקין כיון דדינא דמלכותא שכ"ז שאין להם שובר מגבאי מחוייב לשלם שלוח' דמלכא כמלכא:

שיוכל לברר. פי' דאם אין יכול לברר אפי' בלא הכאה אסור לתפוס בעדים אבל בלא עדים יכול לתפוס שיהיה נאמן במגו והוה כיכול לברר. וע"ב ס"ק א' דאסור להכות כ"א בדאיכא עכ"פ חשש הפסד כגון במטלטלין דאיכא חשש שמא יבריחם אבל באחד שבא לביתו ואין רוצה לצאת וליכא שום חשש הפסד אסור להכות רק ילך לב"ד ואם כבר הכה אז אם רואין שיש ספק שאף הם לא היו יכולין להציל כי אם בהכאה פטור על הכאתו ובאם היה אפשר להם בלא הכאה חייב. וע"ע שם ☜ דאפי' במקום שיכול לתפוס ותפס יכול החייב לסלקו בדברים אחרים ולהוציא תפיסתו מידו רק במשכון מדעת א"י לסלק בדברים אחרים:

לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירותו וא"כ לא היה צריך לכתוב בשם י"א. לכן נראה להגיה מותר למיעבד דינא לנפשיה ור"ל אפי' בהכאה וקמ"ל דמותר למיעבד דינא לנפשיה בהכאה. אלא שצ"ע מ"ש הרמ"א אח"כ וי"א דלא מיקרי עביד דינא וכו' כגון שמכהו משמע דלפני זה מתפיסה בעלמא מיירי וצ"ל דאותו י"א אריש סי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשא"א לברר אפי' תפיסה בעלמא אסור ע"ז כ' די"א דתפיסה גרידא מותר בכל ענין עכ"ל סמ"ע. וע"ב ס"ק ג' הפי' הנכון בהי"א בתרא:

להציל. ואם היה יכול להציל והלך בערכאות של גוים ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם הזיקו כדין מסור. ש"ך:

בכל ענין. כתב הסמ"ע דיש חילוק בין אם בא לתפוס גוף הדבר שגזל דאז מסתמא הלה כופר א"י לתפוס שלא בעדים כשא"י לברר משא"כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו יכול למשכנו דהא אינו ודאי שיכפור לו. וע"ב ס"ק ג' דלעולם א"י לתפוס בעדים כשא"י לברר רק בלא עדים רק החילוק הוא ☜ דכשיכול לברר שדעת הי"א קמא דאסור למיעבד דינא לנפשיה רק בגזילה אבל לא בחוב וע"ז בא דיעה בתרייתא דבלא הכאה יכול לתפוס בכ"ע היינו אפי' בכל חוב שהוא שלא מחמת הלואה רק באופן שירד תיכף לדין. ובמקום שא"י לברר אסור לתפוס כ"א בלא עדים ☜ אבל בעדים אסור לתפוס אפי' יהיה לו מיגו דהחזרתי כשא"י לברר ובחוב של הלואה אסור לתפוס ובחוב של עיסקא יבואר לקמן סי' צ"ז:

העיר דוקא לענין מיעבד דינא לנפשיה במקום שאין להם טענה על גוף החפץ בעינן שיהי' מבני העיר. אבל לענין מוחזקין הוא נגד שלא מבני העיר ש"ך וע"ב ס"ק ד'. ☜ ומחזיקי אורנד"י ג"כ נקראין מוחזקין ונאמנים כל שאין להן שובר מאתם:

מסים כיון שגובין המס למלך ידם כיד המלך ואם כבר פרעו למלך לא נקראים מוחזקים סמ"ע:

למשכנו בחובו. כ' בס' שער משפט ונראה דאם כופר לו חובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהיה נאמן במגו דלא תפסתי דהא דאסור למשכנו בעצמו היינו היכא שיכול למשכנו ע"פ ב"ד אבל בכה"ג דלא יוכל לגבות ממנו ע"י ב"ד יכול לתפסו בעצמו וכמבואר לקמן סי' צ"ז סט"ו לענין שליח ב"ד ליכנס לביתו למשכנו וראיה גדולה לזה מסי' ס"א ס"ו באם לא מצא דיין שרוצה לדונו כו' ע"ש עוד. אולם בס' קצה"ח בסי' זה ובסי' צ"ז חוכך לאסור ומסיים שם דאפי' לדעת המתירין ליכנס לביתו היכא דלא אפשר לאשתלומי מיניה באנפי אחריני כמבואר בטור שם היינו דוקא לב"ד שיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על ד"ת והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ע"ש:

כבר אצלו בפקדון עי' בקצה"ח שכתב דמדברי הזוהר פ' במדבר מבואר דאפי' בפקדון איסור גמור לעכבו ומסיים ולכן בעל נפש ירחיק מזה ע"ש. וע' בס' בר"י שכ' דהרמ"ע מפאנו בהגה כ"י מס' הזוהר מחלק בזה בין אם קדם הפקדון ואח"כ הלוהו ובין אם קדם החוב לפקדון דאם קדם הפקדון לחוב מותר לעכבו ע"ש:

כגון שגזלו כו'. ע' בתשו' חו"י סי' קס"ה שכ' על נדון דידיה דע"כ לא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון יכול לעמוד מנגד להציל ממונו כו' משא"כ כשבהמת חבירו מזקת אותו בלי ידיעת ובלי רצון חבירו כו' עש"ב ועמש"ל סי' שצז ס"ב:

מה שעשה עשוי. בגליון שו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב בתקפו כהן סי' קי"ד כתב דמ"מ לענין תפיסה בספיקא י"ל דלא מהני בתפס ע"י עכו"ם עכ"ל:

יכול לעשות בכל ענין עבה"ט וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ז שהביא דכן דעת הב"ח והש"ך בספרו תקפו כהן סי' קט"ו דאפי' לכתחלה יוכל לתפוס כל שיש לו מגו אם הדבר ברור לו שהוא שלו ודלא כדעת מהרש"ל פ"ג דב"ק סי' ד' דאסור לכתחלה והוא ז"ל כתב על זה דבתופס ת"ח נ"ל דמותר לכ"ע לתפוס את שלו אפי' לכתחלה במקום דאית לי' מגו וכדאי' במ"ק דף יז ע"א אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה כו' ואפשר דאף בזה"ז יש דין ת"ח לענין זה כיון דבלא"ה דעת רוב האחרונים דבכל ענין יכול לתפוס לכתחלה וגם מדקאמר צורבא מרבנן דהוא רק בחור חריף יש לת"ח עכ"פ בזה הזמן דין זה וכמש"ל סי' קמ"ד (יובא לקמן סי' ט"ו ועמ"ש שם ס"ק א') עכ"ד וע' בתומים סוף סק"ב מענין זה ועמש"ל רס"ב סכ"א ס"ק ב' וע' בקצוה"ח שהזכיר ג"כ דברי הש"ך בספרו תקפו כהן הנ"ל מה שהשיג על מהרש"ל וכתב עליו ונראה פשוט דהיינו דוקא היכא דליכא לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כגון בשכירות וערבות וכיוצא אבל בהלואה דאיכא איסור למשכנו אסור לו לתפוס ואפי' בשוק אסור כו' ע"ש וכבר כתבתי בזה לעיל ס"ק א':

והוא מבני העיר. ע' באר היטב עד אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפי' שלא כנגד בני עירן ובש"ך מסיים ונראה שזהו דעת הרב בהג"ה ודלא כהסמ"ע ע"ש וע' בס' בר"י שפקפק על הש"ך בזה דדעת הרב לא משמע כן כו' ובסוף הביא דמהר"ם פרובינצאל בתשו' כ"י הסכים נמי דאין כח לקהל ולראשיו עם יחיד שאינו מבני קהלה ע"ש. וע' בתשו' ח"צ סי' י"ד שכתב בענין מה דנראה לכאורה דדברי מהרי"ק ז"ל בשורש ב' סותרים את דבריו שבשורש א' כבר הרב הש"ך חילק ביניהם וכתב דבשורש א' מיירי לענין עבדי דינא לנפשייהו ובשורש ב' מיירי לענין מוחזקים דזהו אפי' שלא כנגד בני עירן כו' ואף לדברי הסוברים דפליגי דברי מהרי"ק דידיה אדידיה כבר פסקו ז"ל לדבריו שבשורש ב' והכי מסתבר כו' ואף לדברי בעל משא מלך דס"ל כדבריו שבשורש א' היינו לענין שלא יהיו מוחזקים לכל מידי דמסתפקא אבל לענין שיצטרך ליתן להם משכון כ"ע מודו וכמ"ש בת"ה דעיקר טעמא הוא כדי שיהא תקנה לרבים כדי שיהא היחיד התובע והרודף אחר הדין. נמצא דלכ"ע בנ"ד (המובא קצת לקמן סי' י"ד ס"ב) אף אותם היחידים שעקרו דירתם מכאן ולא נשאר להם בעיר הזאת שום דבר לא מקרקעי ולא מטלטלי לא בעין ולא באשראי אפ"ה מחוייבים ליתן להקהל משכון קודם שירדו עמם לדין כו' עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב סי' ג' שכ' על נדון דשם (שיובא לקמן סי' ז' סי"ב ס"ק כ"ו) ואשר שנית דיבר ראובן שאינו רוצה להשליש המעות קודם שירד לדין באמרו שהוא יחיד המדיין עם הקהל שאינו מעירם הנה תחלה צריך לבאר כל הנ"מ שצריך היחיד להשליש המעות או משכון נגד רבים. חדא דרבים יהיו מוחזקין ויחיד יהיה המע"ה ועוד דרבים יוכלו לטעון קים לן. ועוד שהיחיד יהיה התובע משום דברבים התובעין יהיה קדרה דבי שותפי (וכמ"ש כל זה בסמ"ע סק"ו וסק"ז) בכן בנ"ד לענין דצריך ליתן משכון נלע"ד הדין עם הקהל דאף דלדברי הסמ"ע סי' ד' סק"ה והדבר עומד בספק ראוי לפסוק כהש"ך שהכריע דדעת רמ"א לענין מוחזקין המה אפי' שלא כנגד בני עירן. אולם מה שנראה מדבריו שהמה מוחזקין לכל דבר הן להיות על היחיד הדין של המע"ה הן לומר קים לן וכיוצא אינו נראה לע"ד דמהיכ"ת לעבור הדין דיחיד שאינו מבני עירן במה דלא שייך הטעם קדרה דבי שותפי וכמבואר להמעיין במהרי"ק שם דכל ראיותיו הוא רק מטעם דלא יהיה כקדרה דבי שותפי כמו שהוכיח הש"ס ב"ב דף כ"ד ע"ב כו' וא"כ זהו רק לענין דצריך היחיד להשליש המעות או משכון כדי שיהיה היחיד התובע אחר רבים הנתבעים אבל מהיכ"ת ליטול מן היחיד הזכיות שלו מה שלא תליא בזה כגון לענין שיהא היחיד המע"ה אם הוא באמת המוחזק ולהוציא ממנו שלא כדין כי אפשר שאף שאינו יכול לברר כדבריו ע"פ עדים וראיה עכ"פ יכול להיות שהאמת אתו וכי מפני זה יפסיד היחיד זכיות שלו כו' ע"ש עוד וזה מכוין לדברי הרב בעל משא מלך כמו שביאר ביתשו' ח"צ הנ"ל:

דוקא בעניני מסים. עבה"ט שכתב הטעם כו' וכ' בספר שער משפט ונראה דמה"ט נמי אם היחיד חייב ג"כ לאחרים חוב הקהל בעניני מסים קודם לכל בע"ח דכיד המלך דמיא והוי כגבוי וכן פסק בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ו כו' ע"ש ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ק"ב סק"א:

וגם אין נקראים מוחזקים נגדו. כ' בר"י ולענין אי עביד דינא לנפשיה עי' הרשב"ץ ח"ב סי' רל"א כו' עש"ב:

[שו"ע] יכול להכותו. נ"ב דוקא היכי דעי"ז מציל עצמו. אבל לקרותו ממזר וחרופים דאין תועלת לענין ההצלה אינו רשאי הראנ"ח ח"ב סי' ע"ז הובא בכנה"ג:

[הגה] מה שעשה עשוי. נ"ב בתקפו כהן סי' קי"ד כ' דמ"מ לענין תפיסה בספיקא י"ל דלא מהני בתפס ע"י עכו"ם:

[ש"ך אות ה] עיין ביש"ש פ' ג' סי' ו'. נ"ב עיין תשובת של"ה הנדפס בתשובת אבן השהם סי' ס"ב:

[הגה] הקהל נקראים מוחזקים. נ"ב עיין תשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ"ד דאם יש להיחיד לפטור עצמו במגו הוי מגו להוציא:

[ש"ך אות ט] עיינתי במהרי"ק. נ"ב עיין תשו' משאת בנימין סי' ע' באורך:

[ש"ך אות י] ובתשו' ן' לב דף מ"ה ע"א נ"ב ובסי' ק"ז. ובתשו' מהרח"ש ח"א סי' י"א ובתשו' מהר"ם די בוטין סי' ל"ח ובתשו' כרם שלמה סי' פ"ב ובתשו' פני משה ח"ג סי' ט' ובתשו' רש"ך ח"ב סי' קמ"ה ובתשו' פני משה ח"א סי' מ"ב:

אם לא יכול להציל בע"א וכ"כ הרא"ש וכן הוא בש"ס ב"ק דף כ"ח ע"א:

אם ימתין עד שיעמידנו בדין כו' ע' בטור שכ' ואם בעל דינו מתרעם עליו כו' ופירושו כפשוטו שהבעל דין אומר אני עומד בדין יחזיר לי את שלי ואני אציית לו בפניכם דין מיד ואסלקנו בדברי' אחרי' או נ"מ לדברי' אחרי' קמ"ל דאין סותרי' דינו ובב"ח פי' בע"א ולפע"ד כדפי' ודו"ק:

והוא שיכול לברר כו' ובלא עדי' יכול לתופסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו כ"כ הסמ"ע ס"ק ב' וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' א':

מטעם שיתבאר לקמן כו' ע' בתשו' מנחם עזרי' סי' נ"א:

ומיהו אם עבר ועשה ע"י עכו"ם כו' ע' ביש"ש פ"ג סי' ו':

אם לא הי' יכול להציל בע"א (הג"ה ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזקו כדין מסור מהרש"ל פ"ג סי' ו'): ע' בתשו' רשד"ם סי' קמ"ה:

כגון שמכהו כו' ועושה עצמו כדיין ע"ש במהרי"ק:

אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון כו' ע' ביש"ש פ"ג דב"ק סי' ה' שהאריך לחלוק על מהרי"ק ע"ז וע' בסמ"ע ס"ק ד' וע' בספרי תקפו כהן מזה וכדברי הסמ"ע משמע כפי' הב"ח:

והוא מבני העיר. נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראי' מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן עכ"ל סמ"ע עיינתי במהרי"ק שם ומשמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו פסק בשורש א' דדוקא מבני העיר ולענין שהקהל נקראי' מוחזקי' פסק בשורש ב' אפי' שלא כנגד בני עירן ונראה שזהו דעת הרב בהג"ה ודלא כסמ"ע ע"ש ודו"ק

הקהל נקראי' מוחזקי'. וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כהאי מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה עכ"ל סמ"ע היינו דוקא בענייני מסים אבל בשאר מילי לא חשיבי מוחזקי' לענין קים לי וכן הוא בת"ה שם סי' שמ"א וז"ל וסבר מהר"מ דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקי' ממש לכל דברי' אלא לעניני מסים עכ"ל ודוק ע' בתשוב' מהרשד"ם סי' שס"א ושס"ד ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ע"ז דף מ"ה ע"א וע' בתשובות רבינו ניסים ס"ס י' ודו"ק:

בש"ע בהג"ה ס"א) י"א דוקא בחובו וכו' נראה ביאור הדברים דפליגי בפי' הברייתא פ' המקבל שאמרה לא תבא אל ביתו שהריב"ש ס"ל דאתה יכול לכנוס לביתו של הערב וכל מידי שאין חוב ממש אפי' בלא רשות ב"ד משא"כ בחוב חמש לא מהני אפי' רשית ב"ד וכאן א"צ אפי' רשות ב"ד נמצא תרתי למעליותא וכן מבואר בריב"ש שכ' וז"ל אלא שמטעם עביד אינש דינא לנפשיה יוכל לעכב את שלו אע"פ שיכול להציל בב"ד כו'. וי"א בתרא שהוא המרדכי ס"ל במידי דאינו חוב צריך רשות ב"ד דהא מביא ראיה מפ"ק דברכות רב הונא היה נענש על שעיכב זמורות של האריס בידו שהיה עושה דין לעצמו ואע"ג דאין זה איסור לא תבא אל ביתו וא"כ פי' הברייתא דלעיל אבל אתה נכנס לביתו של ערב היינו ברשות ב"ד ובחד דרגא לחוד עדיף דבר שאינו חוב מדבר שהיא חוב והסמ"ע דחק עצמו בחנם להגיה ולא עיין יפה במקור הדברים בכאן:

ותו בהג"ה רק בחפץ המבורר כו' מהרי"ק שורש קס"א באר היטב דברי המרדכי האלו דלא אמרו בגמ' דעביד אינש דינא לנפשיה אלא בענין שרוצה לטעון על החפץ שמבורר לנו שהוא שלו בזה יש לו כח להוציא ואינו עושה איסור בזה רק שאין לו רשות להכות ונראה כוונתו דלא יפה כחו בחלוקה הב' שיהיה נאמן עליו באמרו שהוא שלו כשתפסו בעדים אלא כל שאין לו מגו ודאי מוציאין ממנו אלא דנתכוין לומר דלא עשה איסור בזה משא"כ אם לא היה טענה לו על גוף החפץ אלא על איזה חוב מצד אחר עוש' איסור במה דעושה דין לעצמו דתופסו בלא רשות ב"ד. אבל בזה אין עושה איסור ומ"מ כשבאין לב"ד יקוב הדון ביניהם ולא מקרי זה מוחזק כל שהוציאו בפני עדים וכן משמע כוונת סמ"ע בסק"ג ומו"ח ז"ל חולק על דברי מהרי"ק הללו כי הבין ממנו דס"ל דיכול לתפוס באין חפץ מבורר לנו ותפיסתו הוי תפיסה ובאמת גם מהרי"ק לא נתכוין בזה אלא כמו שזכרתי. ונ"ל דבזה שכ' מהרי"ק שאין לו רשות להכותו אם עבר והכהו ואין עדים בדבר רק שהוא מודה בדבר אינו פטור במגו דלא הכיתי ה"ה עכשיו שהכהו ואומר שבדין הכהו דלא אמרי' כן וראייה מדברי רבינו הטור שכ' אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציא ממנו לאו כל כמיניה וכו' וקשה פשיטא ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא פטרינן ליה אפי' באין עדים בדבר ההכאה דלא הורשה להכות אלא בחפץ המבורר לנו דוקא כנ"ל:

להכותו כו' הרב בעל משנה למלך בהל' עבדי' פ"ג הלכה ה' נתקשה דהעתיק הרמב"ם נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה עכ"ל. והקשה הרב הנ"ל דהך תי' דמיירי ביש לו שפחה כנענית אמרינן בגמ' דב"ק דף כ"ח לישנוי' מילתא דר"י דס"ל לא עביד אינש דינ' לנפשי'. ולכך מוקי ליה ביש לו שפחה ולמנוע מאיסור כ"ע מודו דעביד דינא. אבל לפי דקיי"ל כר"ן דעביד אינש דינא לנפשי' א"צ לומר דברייתא מיירי ביש לו שפחה רק פשוט כשרבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה יכול לחבול בו ולהוציאו. ולכך העלה הרב הנ"ל דס"ל לרמב"ם כמסקנא דגמ' פ' הפרה דף מ"ח בנכנס לחצר חברו שלא ברשות דאי ידע בי' בעה"ב והזיקו דחייב בעה"ב דנהי דאי' ליה רשות לאפוקי' לאזוקי' לית לי' רשות. א"כ אע"ג דעביד אינש דינא לנפשי' היינו להוציאו אבל אין לו רשות להכותו ולחבול בו אם לא באפרושי מאיסורא כהך דיש לו שפחה ע"ש שהאריך. וא"כ לדבריו לא היה לו למחבר לסתום כאן דיכול להכותו כיון דרמב"ם חולק. ואמת מהך דנרצע אין ראיה כ"כ דיש לדחותו דלא מיירי רמב"ם באופן דהעבד ברשותו והוא רוצה להוציאו מרשותו דזה כבר נאמר במקומו בפ"ב מהל' סנהדרין דעביד אינש דינא לנפשיה רק בהל' עבדים מיירי דאינו ברשותו ובביתו רק דקשור בשפחה ואינו רוצה לקבל על עצמו חירות להפרד משפחתו וע"ז קאמר הרמב"ם דיש רשות ביד הרב לחבול בו לפרוש מאיסור אף דאינו נוגע לו כלל לממון שלו כדעת הגמ' דאף דנחלקו בפירוש הברייתא אבל הדין דין אמת לכ"ע דיש רשות ביד כל אדם אף שאינו נוגע לו לממון להכותו לפרוש מאיסורא, ולא אמרינן על הב"ד לבד מוטל להפרישו. וכן נראה שהבין מהרש"ל שכך כוונת הרמב"ם ועיין ביש"ש לב"ק בשמעת' זו ותראה כדברי. אלא הא יש לדקדק במ"ש המחבר לקמן סי' תכ"א במי שנכנס לחצר חברו שלא ברשות דיכול להוציאו אבל אין רשות לחבול בו ואם מסרב לצאת י"א שיש לו רשות לחבול בו מדכתב המחבר י"א משמע דס"ל דהואיל דרמב"ם לא כתב רק דאין לו רשות לחבול בו ולא חילק דאם מסרב דמותר לחבלו דלא ס"ל לרמב"ם זה הדין ולכך שנאה בלשון וי"א. וכ"כ המשנה למלך אלא דא"כ ק' על מחבר בסי' זה דלמה סתם וכתב דיכול להכותו ולא כתבו בלשון וי"א כדלקמן ע"כ נראה דגם במרדכי פ' המניח יש לדקדק דכ' על הך דנרצע וכו' דמותר לחבול בו ולהוציאו דה"ה משרתו אפי' קודם זמן אם חושש משום גניבה וכ"ש אדם דעלמא אם יצא שם עליו שהוא גנב עכ"ל וקשה בשלמא במשרתו צ"ל שהוא גנב דאל"כ א"י להוציאו קודם זמנו אבל באינש דעלמא מה צריך שיצא עליו שם גניבה הא עביד אינש דינא לנפשיה והיש"ש עמד בזה ותי' דבאמת לאו דוקא רק אורח' דמלתא נקט והוא דוחק. ולכן נראה דס"ל באדם אחר כיון דאם יש להוציאו באופן אחר מבלי שיצטרך להכותו צריך לעשות כן כמבואר בגמ' שאם אפשר לשומטו וכו' וא"כ כיון דאינו קפידא כ"כ דהא אינו גנב רק דאינו רוצה שיהיה בתוך ביתו למה להכותו יאסור רשותו עליו בקונם וע"כ יצא דלא נחשד לעבור על איסור תורה ואם ימאן ויעבור פשיטא דאח"כ יכול להכותו הואיל וקעביד איסור' כדלעיל בשפחה כנענית. ולכך ס"ל לרמב"ם בנכנס לרשות חבירו שלא ברשות דא"י להכותו שיצא כי הלא יכול לאסור עליו רשותו בקונם ולא נחשדו ישראל שיעברו ד"ת כמ"ש היש"ש לענין גניבה ע"ש. וכן גבי נרצע ס"ל לרמב"ם דע"כ הטעם לאו משום צאת מרשותו דהרי יכול לאסור עליו רק מיירי לצאת משפחתו ולכך קתני שכלו ימי נרצע ולא בתוך זמן כקושי' התו' ותי' התוס' דאורחא דמלתא נקט דחוק. אבל אי מיירי לצאת משפחה צ"ל לאחר זמן דבתוך זמן מותר בה ופשוט. רק הגמ' בס"ד ס"ל לר"י דלא עביד דינא לנפשי' כלל אפי' בדבר איסור לא עביד דיש לאלקים שופטים בארץ שהמ' יפרשו מאיסור'. והתרצן השיב דמודה ר"י במלתא דאיסורה אבל מ"מ צריך לומר לכ"ע דבר איסורא דאל"כ חבלה זו מה טיבו כנ"ל. וכן להך אוקימתא דמיירי בעבד גנבא א"ש ג"כ דאין צורך להדירו מרשותו כיון דיש כאן קפידא גלוי' וכל רגע בכלל חשש פסידא וגם אין להדירו דהא נחשד דיעבור בשביל חימוד גניבתו ויכנס ברשותו לגנוב וא"כ אסור להכשילו באיסור תורה שיעבור על איסור קונמות והרי זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול ולכך מותר להכותו כדי שיצא כנ"ל. ובהך תי' ג"כ ניחא דקתני שכלו ימיו דבתוך ימיו הא איכא עליו אימת' ואינו גונב כמבואר בגמ' וא"ש. וגם דברי מרדכי ניחא דוקא ביצא עליו שם גניבה הוא דיכול להכותו ולא להדירו כמ"ש דאולי יכשילו אבל בשאר כל אדם לא ואם ימאן ידירו ולא נחשדו דיעברו על איסור קונם. וא"ש דברי המחבר דכתבו בלשון וי"א לקמן בסי' תכ"א. אבל כאן בסימן זה שרואה שלו ביד חבירו פשיט' דהוי כמו גנב דיכול להכותו ואין כאן מחלוקת כלל וצדקו דברי מחבר דמסת' סתם בלי מחלוקת כלל.

רק בחפץ המבורר כו' לפי שדברי הסמ"ע בזה קצת מגומגמים צריך אני להאריך קצת במקור הדברים והוא במרדכי פ' המניח כ' קיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' וכתב מהר"ם דה"מ בחפץ המבורר שהוא שלו וממאן להחזירו. אבל בשאר מילי לא דודאי לא פליג ר"ן אמשנה המלוה את חבירו אין רשאי למשכנו וכו'. וכן מצא בס' יראים דר"ן אמר למלתי' בגזלן שדבר שלו בעין ורוצה לגוזלו ולא נזקף דמי גזילתו בהלואה וקרא דלא תעבוט איירי במלוה ונזקף למלוה וראי' מפ"ק דברכות בתר גנבא גניב וכו'. הקשה הר"ר קלונימוס הא מהדין לקח דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ותי' היינו אותו דבר עצמו שלקח לו האריס מותר ליקח ממנו בכ"מ שיכול להשיגו כמו בן בג בג דאמר שלו הוא נוטל. אבל הכא לקח זמורות אחרות שלא גנב לו האריס. ומכאן הביא הר"ם ראי' לדבריו דהכא ידע ר"ה ודאי שגנב לו דח"ו לר"ה לתפוס מספק וכ"מ הלשון מי שבק לי מידי עכ"ל. והקשה מהרי"ק בשורש קס"א דודאי משמע בעובדא דר"ה דלא ידוע בעדים שגנב האריס רק לר"ה ידוע ולא לנו וכן כתב מהר"ם דהא ידע ר"ה כו'. אבל לא בעדים ומ"מ משמע להדיא מתוך דבריהם אילו היה טוען ר"ה על אותן זמורות שהן זמורות עצמן שגנבם לו האריס היה יכול ומורשה להחזיק בהן. ואילו בפ' הגוזל בדף קי"ז בהאי שותא דהוי מנצו עליה תרי כ"א אומר דידי הוא ואזיל חד ומסרינהו ביד גוים משמתינן ליה. וכתב המרדכי היאך דתקף ע"י גוים לעצמו אעפ"י שאין לו לעשות כן דהא דקיי"ל בהמניח עביד אינש דינא לנפשיה ה"מ בחפץ המבורר וידוע שהוא שלו אבל לא בד"א מ"מ אי תקף לא דינינן ליה דין מסור וכו' עכ"ל. הרי אף דטוען על אותו חפץ דאמר הך שותא שלי הוא וברור לו רק הואיל ולא איתברר בעדים לא מצי למיעבד דינא לנפשי'. וחילק מהרי"ק ע"י גוים או להכות לחבירו וכדומה בהא לא אמרינן לא עביד אינש דינא לנפשי' בכה"ג. אבל לתפוס בלי הכאה וכהנה נזק ע"י גוים הך תפיסה בעלמא נקרא כמו בזמורות הנ"ל ע"ש שהאריך. ולמדנו מדבריו בחפץ שטוען עליו שהוא שלו אי ברירה מלתא בעדים יכול לתופסו אפי' ע"י הכאה. כמו דיין שיכול להכות למסרב. ואי לא ברירה ליה בעדים רק לנפשו ברור אסור לתפוס בהכאה וכדומה אבל בלי הכאה מותר לתופסו כיון שטוען על אותו חפץ. אבל אי לא טען על אותו חפץ רק חפץ אחר ומבקש לתופסו בשביל חפץ אחר שגנב או גזל ממון בכל גוונא אסור אפי' בתפיסה גרידא כמ"ש לר"ה בתר גנבא גנב וכו'. ומדברי מהרי"ק משמע דתופס מחבירו בעדי' באופן דלית ליה מגו ומ"מ בלי הכאה יכול לתפוס וכן הוה עובדא דר"ה לדעת מהרי"ק דאילו היה בלי עדים מה צורך למהרי"ק לחלק בין תפיסה ע"י הכאה או לא ומה קשי' ליה מהך שותא דהגוזל דהתם ליכא מיגו דידוע לכל דהאי שותא מינצו עליה ופשוט. ולכך פסק המרדכי אפי' על אותו חפץ לא מהני תפיסתו משא"כ בעובדא דר"ה דיש לו מיגו ולכך באותן זמורות עצמן היה יכול לתפוס. וצ"ל דס"ל למהרי"ק אילו התפיסה של ר"ה היה שלא בעדים באופן דיש לו מגו א"כ אף על זמורות אחרים לא שייך בתר גנבא כו' דהרי תופסן כדי שיהיה לו מיגו ויהיה נאמן רק ע"כ דר"ה תפס בעדים דל"ל מגו ומ"מ כ' דאותן זמורות עצמן אשר לפי דברי ר"ה גנוב הם ביד אריס היה יכול לתפוס ולכך הקשה מהך דמרדכי גבי הך שותא וע"ז נחית לחלק בתפיסה דהכאה משא"כ בתפיסה גרידא. ועל זה השיג המהרש"ל ביש"ש דאיך ס"ד לתפוס מחבירו בעדים אפי' בלי הכאה ולומר שלי הוא ואין עדים לדבריו וא"כ לא שבקת חי' לכל חי דירבו החוטפים בעדים בלי הכאה ויאמרו ברירה לי דהאי שלי הוא. וקושי' גדולה הקשה. והרב הש"ך בספרו תקפו כהן סי' קי"ד חשב לתרץ דפשיטא דמודה מהרי"ק דכה"ג אין לתפוס ולא אמרה מהרי"ק רק בעובדא דהתם דהקהל תפסו כלי קודש וע"י יש להם טענת קים ליה בפלוגתא דרבוותא וכזה מותר לעשות למ"ד תקפו בספיקא דרבוותא אין מוציאין מידו. אבל במקום דלית ליה קים לי פשיטא דמודה מהרי"ק דאסור לתפוס כקושי' מהרש"ל. ואין זה נכון בכוונת מהרי"ק דא"כ צ"ל דעובדא דר"ה דתפס משל אריס היה שלא בעדים באופן דיש לו מיגו דהא שם לא שייך קים לי כלל. וא"כ איך ס"ד לתפוס בעדים דבר בלתי מבורר כקושי' מהרש"ל ודעת הש"ך עצמו. וא"כ מנל' למהרי"ק לומר ולחלק כלל בין תפיסה ע"י גוים והכאה או תפיסה גרידא דהא מהך דר"ה לא קשי' אהך עובדא דהאי שותא דהתם היה בעדים ור"ה שלא בעדים. ומהרי"ק סיים אבל היכי דיש לו תביעה על אותו ממון עצמו וטוען ברי ואין חבירו נפסד בהא מודו כ"ע דלא שייך עביד דינא או לא עביד מכח ההוא דרבינו קלונימוס הנ"ל אשר ממנו הביא מהר"ם ראי' כפי' לעיל. ואי איירי לשיטתו מלתא דר"ה בלי עדים מה ראי' יש מהך דר"ה לתופס בעדים. ואם יאמרו מהרי"ק מסברא דנפשו יאמרו. אבל מהך דר"ה ורבינו קלונימוס אין כאן ראי' כלל כיון שהיה שלא בעדים. ולכן ליישב דברי מהרי"ק נר' פשיטא דמודה מהרי"ק דאי תפס בעדים ואין לו ראי' שהוא שלו דלא מהני ואם יתבענו חבירו בב"ד צריך להחזירו רק אם יודע הוא התופס דחבינו לא יתבענו בב"ד דבוש מלפניו והוא יודע מורת נפשו דבאמת גזלו בזו יש ספק אי מותר לכתחלה לתפוס ממנו ולהחזיקו עד שיתבע הימנו בב"ד או מ"מ עושה איסור בתפיסתו חבל יחבול רשע משעת חבילתו נקרא רשע ובזה הכריע מהרי"ק מהך עובדא דר"ה דהיה תופס בעדים רק ר"ה ידע דלא יתבענו האריס בב"ד כלל כי בוש ממנו כמו שהיה האמת דלא תבעו כלל רק הם החכמים הוכיחו על פניו בשביל כך ולכך כתב ר"ק ז"ל דאלו היה אותן זמורות בעצמן שגנבו היה כדין עושה ר"ה לתופסן כי שלו נוטל ואף אילו היה האריס תובעו בב"ד היה צריך להחזירן היינו משום דלא מהימן אבל לנפשו כדין עושה וא"כ כ"ז דלא תובעו בב"ד שלו תופס ובהיתר עושה. רק הואיל ותופס זמורות אחרים בזו תיכף התפיסה אסורה דהיא בכלל גזילה לחטוף מחבירו ומאן שם ליה ולכך אפי' אין האריס בא לב"ד אין לו להחזיק כי מה לו בשל חבירו. ולכך אמרו ליה בתר גנבא גניב וכו'. ודייק מהרי"ק מהך דמרדכי בפ' הגוזל בהך שותא דמשמע דלא זו דאם בא לב"ד שצריך להחזיר לחבירו כיון דאין עדים ששלו לאו כל כמיניה לחטוף בזרוע רמה אלא דאף לכתחלה אסור לי' למיעבד דהא ס"ד להיות לו דין מסור רק דמרדכי כתב דאין לו דין מסור דלא נתכוין להזיק חבירו ע"ש ולכך חילק דשם דהפסיד לחבירו וכדומה כמו הכאה ודאי אסור בדלא בריר' ליה בעדים וא"ש ול"ק קושית מהרש"ל וכן בעובדא דנשאל עליה מהרי"ק לולי הך דינא דיכול לתפוס בלי הכאה לא היה הקהל רשאים לתפוס כלי קודש ולטעון קים ליה דהוא בכלל עביד אינש דינא לנפשיה כמש"ל בקונטרס הספיקו' כיון דלכתחלה התפיסה אסור. אבל כיון דהתפיסה מותר אף זו כיוצא בו. זהו דברי וכוונת מהרי"ק לענ"ד. ואין כאן קושיא כלל ובעל משנה למלך נתקשה בו. וכן בני שמואל כולם דקדקו בלשון מהרי"ק דכתב דאם אף בגוף הדבר אין לתפוס למה רבינו קלונימוס הוציא לעז על אותו צדיק שתפס זמורות אחרים ולא נימא אותן תפס מה שלקח מר"ה. ובזה כולן תמהו דכן משמע בגמ' דזמורות אחרים תפס. ואין לנו לדייק בלישניה וכוונתו דהא ר"ק הקשה הא עביד דינא לנפשי' ותי' שר"ה לקח זמורות אחרות ואילו אין נפ"מ בזה לא ה"ל לר"ק לתרץ זה ולחלק בין זמורות לזמורות. רק ה"ל לחלק בין ידוע לעדים ובין אינו ידוע וזה פשוט. ודברי מהרי"ק פשוטים. והנה הסמ"ע בס"ק ד' הקשה על הרמ"א דהעתיק דינו של מהרי"ק דאף דאינו יכול לברר שהוא שלו מ"מ למשכן בלי הכאה יוכל לעשות. והא הטור ומחבר כ' דלא עביד דינא לנפשיה רק במקום שיכול לברר ששלו הוא נוטל. ותי' הסמ"ע דאם נטלו ותפסו בטענה שאומר שגזלו הימנו דאז בלי ספק הגזלן יכפור בו אין לו לתפוס רק בשיכול לברר אבל בתופס למשכון שחייב לו ממקום אחר דאינו ברי שיכפור בו מותר לתפוס. ולדבריו נר' דס"ל דאף בחפץ אחר שאינו טוען עליו יכול לתפוס למשכון כמ"ש להדיא ודבר זה לא מבואר כלל במהרי"ק אדרבא משמע דחפץ אחר א"י לתפוס כלל ובפרט לפמ"ש בשיטת מהרי"ק דלכך תפס ר"ה אף דאין לו עדים דידע ר"ה דאריס לא יתבענו בב"ד והוא ידע דהאמת אתו ומ"מ אסרוהו ואמרו בתר גנבא גניב ולמה בתופס למשכון דלא בירור דיכפור מותר לתפסו למה בהך זמורות דתפסו למשכון על זמורות אחרים שחייב לו אחרים אסור ואי ודאי יכפור בו אדרבא הא ר"ה ידע דהאריס לא יתבענו וכמו שהיה באמת רק דחכמים הוכיחו על כך. ואף אם נדחוק ונחלק מ"מ ק' על רמ"א דהתחיל בדינו של מהרי"ק ודילג עיקר החילוק של מהרי"ק דבאותו חפץ יש חילוק בין תפיסה בהכאה לתפיסה שלא ע"י הכאה כי כזו מיירי כל הנדון של מהרי"ק והך דר"ה בזמורות ויחלק חילוק אחר בין גזילה למשכון בחוב מה שלא נזכר כלל במהרי"ק. ולכן ברור דמילת למשכון הנזכר בהגה לאו דווקא רק כוונתו כמו שכתוב באמת בד"מ והביאו הסמ"ע אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לתפוס ונתכוון לחילוק מהרי"ק באותו חפץ בין תפיסה ע"י הכאה דאסור ובין תפיסה גרידא דשרי. ובקושי' הסמ"ע מהטור דכתב שצריך לברר היינו דהטור ומחבר מיירו הכל בתפיסה ע"י הכאה וע"ז מוסב לשון הטור ומחבר שצריך לברר אבל בתפיסה בלי הכאה א"צ בירור. ומ"ש ד"מ דתפיסה בלי הכאה יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו אין הכוונה על תפיסה שלא בעדים שנראה שהבין כן הסמ"ע דלא מיירי מהרי"ק כלל בתפיסה שלא בעדים דאי' ליה מגו כהנ"ל רק מיירי דאם יתפוס יכול לטעון אח"כ קים ליה כהנך רבוותא כאותו נדון שדן עליו מהרי"ק וכל התשובה סובב עליה או כמ"ש בר"ה שיודע שהאריס לא יתבענו וכה"ג שיש תועלת בתפיסתו דאל"כ ל"ל התפיסה על מגן למחר יתבענו ויצטרך לחזור לו וזה פשוט וא"ש ולק"מ: והנה בררנו כי דעת מהרי"ק נראה דס"ל דבמקום מגו יש לתפוס לכתחלה וכן נר' דעת הסמ"ע והט"ז דאל"כ אין כאן קושי' כמש"ל די"ל ר"ה תפס בלי עדים ולכך הי' יכול לתפוס החפץ שטוען עליו כמש"ל באריכות. אך לפ"ז סותרים דבריו דברי תשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' א' דכתב באשה התופס' חפץ משל בעלה אפי' לא היה שלה נהי דלא עביד דינא לנפשיה לכתחלה מ"מ אם תפס אדם חפץ משל חברו עבור תביעה שהוא חייב לו לא מיקרי גזלנא וכו' עכ"ל מבואר אפי' במגו אין לו לתפוס מתחילה. וכ"כ מהרש"ל דוקא בדיעבד לענין נאמנות מהני במקום דיש לו מגו אבל לכתחלה לא יכול לתפוס שום דבר מחבירו אם לא בחפץ המבורר ע"ש. ולכן יותר נראה דאף מהרי"ק מודה להרא"ש רק ס"ל דאם עובדא דר"ה היה בתפיסה בלי עדים אף דלכתחלה אסור מ"מ הואיל ואינו מיקרי גזלן ומותר לו מבלי להחזירו לא ה"ל למימר בתר גנבא גניב כיון דלאחר תפיסה לא מיקרי גנב ומותר להחזיק ולא יהיה עונשו כ"כ אלא וודאי דתפס בעדים דשורת הדין להחזירו. אמנם בתשו' הריב"ש סי' שצ"ו מבואר שיכול אדם לעכב פקדון חבירו ולומר שתופסו שחייב לו ממקום אחר כי עביד אינש דינא לנפשיה אפי' שיכול להציל שלו בב"ד כגון דיש לו עדים וליכא פסידא. וכן מותר לתפוס מטלטלין אם הם ברשות אחרים באופן שלא שייך ביה לא תבא אל ביתו לעבוט וכו'. והרי זה סותר לדברי הרב מהרי"ק דס"ל חפץ אחר א"י לתפוס אפי' בלי הכאה כלל. וכ"כ הד"מ להדי' דהריב"ש חולק. אך הרב הש"ך בתקפו כהן סי' קט"ו קט"ז חשב להשוות שניהם ולומר דכי מחלק הרב בין אותו דבר לשארי דברים היינו במקום ששייך בי' לא תבא אל ביתו לעבוט. ומשום לא ימשכנו הוא דאסור אבל בדברים דלא שייכי לא ימשכנו אלא בב"ד כמ"ש הריב"ש בפקדון בידו או ביד אחרים כ"ע מודו דמצי תפיס. ואין כאן מחלוק' וכבר הרגיש הש"ך גופי' דיקשה א"כ למה קאמר רבינו קלונימוס דעיכב זמורות אחרים מה בכך הא אין כאן לאו דלא תעבוט וכו' ולמה מיחו ע"י והוא חתר ליישבו דמה דגנב האריס מיד ר"ה הוה כזקף במלוה. ולא הועיל דמלבד דגוף הדבר אין שייך במה שהאריס גנב לר"ה ואמר לא פעל און באמרם בתר גנבא גניב דהאריס גנב לר"ה וא"כ איך שייך זקף במלוה וכי ירד עמו לחשבון כך וכך יש לי בידך וחייב אני לך דא"כ למה קראו רז"ל גנבא. אף גם לו היה כן מ"מ ר"ה דעיכב תחת ידו מה שהיה מגיע לחלק של אריס (כדאמרינן ל"א יהי"ב מ"ר שיבש"י לאריסי וכ"כ בני שמואל) בשביל מה שהאריס חייב לו בבירור מה לא ימשכן אלא בב"ד שייך כאן הא הוא תחת ידו ופשוט וכן בעובדא דמהרי"ק דקהל תפסו כלי קודש אשר לפי דבריהם נדבו הש"מ א"כ מה צורך מהרי"ק לכל הפלפול הא בזה לא שייך לא תבא אל ביתו. וכן בתשו' הרא"ש הנ"ל דאשה תפסה משל בעלה חפץ שאמרה שחייב לה מה לא תבוא אל ביתו יש באשה עם בעלה. ומה כל הרעש שהיה למהר"ם והרא"ש מהך דרבינו קלונימוס וכי ס"ד דב"ח יכול למשכן ללוה הא משנה שלימה הוא ומקרא מלא. והאריכות שלהם בזה יהיה הכל ללא צורך כלל דפשיטא בהך גוונא אסור. אלא ברור דדעת הרבנים האלה אפי' במקום דלא שייך לא תבוא אל ביתו מ"מ כל שאין לו טענה על גוף החפץ לא שייך בי' עביד דינא לנפשי' ומ"ש הרבני' דוקא באותו חפץ אבל בשאר מילי לא דלא יחלוק ר"ן אמשנה לא ימשכנו אלא בב"ד וכו' כך פי' דאיירי ע"כ ר"ן בחפץ מבורר דאי איירי בחפץ שאינו שלו איך סתים ר"ן דעביד דינא לנפשיה הא יש מקום לטעות בב"ח ומשכנו בביתו דעובר על לאו כדתנן לא ימשכנו וכו' ואיך מסתם קסתם אלא ודאי דאיירי בחפץ שטוען עליו א"כ אין כאן מקום טעות כלל דבזה אינו במציאות לא ימשכנו בב"ד דשלו נוטל. וכן יש לפרש דזהו רק לישב דלא תימא ר"נ דקאמר סתם עביד אינש דינ' לנפשיה איך נאמר דכוונתו רק בטוען על חפץ שהוא שלו הלא סתמא קאמר ולכך מביא ראיה דמכל מקום צ"ל סתמא לאו דוקא דהא בב"ח ודאי דאסור למשכן כדתנן לא ימשכנו וכו' ועכצ"ל דלאו בכל מילי קאמר ר"ן רק לצדדין קתני וא"כ אף אנן נימא דלא אמר ר"ן רק בחפץ שהוא שלו. וכן משמע לשון מרדכי דאחר שהביא ראי' מהמשנה לא ימשכנו וכו'. כ' וראיה מפ"ק דברכות וכו' ולכאורה יתמה מה צורך עוד לראיה כיון דיש לו ראיה מהמשנה הנ"ל ולפמ"ש ניחא דעיקר ראיה אינה מהמשנה הנ"ל רק מהך דברכות רק הראיה מהמשנה דלא תקשי הא ר"ן סתמא קאמר ואיך אפשר לחלק בדבריו. וכן משמע ביש"ש ג"כ כמ"ש ע"ש: אלא דקשי' לי איך יחלוק ריב"ש אמהר"ם ורבינו קלונימוס דהחליטו דבחפץ אחר א"י לתפוס כלל. וכן יחלוק אתשוב' הרא"ש דכתב להדי' דאין לתפוס אפי' במקום מגו. ועוד יש לי ספק במ"ש הרא"ש בתשובה דזולת חפץ המבורר שהוא שלו לא עביד דינ' לנפשיה אפי' במקום פסידא וכן נר' דס"ל למהרי"ק דאל"כ מה האריך אם יש רשות לקהל לתפוס החפצים שם הא כל זכות הקהל היו שם בטענת קים ליה וא"כ לולי היו תופסין לא היו זוכים בדין כלל ואין לך פסידא יותר מזה כמ"ש הש"ך גופי' בס' תקפו כהן בסי' הנ"ל. וא"כ קשי' לי במה דאמרינן כתובות דף פ"ה דהיו ר"פ ור"ה תופסין בשל יתומים אף דלא היה להם תביעה על חפץ שתפסו רק בשביל חוב אחר והא אסור למיעבד דינ' לנפשי' ואף כי היה במקום פסידא דזולת התפיסה לא היו יכולים לגבות משל יתומים מה בכך הא אפי' במקום פסידא אסור. ול"ל דצורב' מרבנן שאני דאמרי' מ"ק דף י"ז עביד אינש דינ' לנפשי' והיינו אפי' במקום דלאינש אחרינא אסור. דא"כ בהך דברכות בהך דזמורות איך אמרו בתר גנבא וכו' הא צורב' מדרבנן היה ועכצ"ל דס"ל הנך פוסקי' דהך דמ"ק לענין נידוי אתמר דיכול לנדות לכבודו אבל לא לענין ממון וכפי' ר"ת שם. ולכך לא העתיקו הפוסקים הך דינ' דצורבא מרבנן אלא בי"ד בהלכות נידוי ע"ש ולא בכאן כי אין נ"מ לענין ממון. ואין חילוק לת"ח לשאר אנשים. וא"כ קושי' הנ"ל במקומו. ודוחק לומר דהם תפסו ברשות ב"ד שנתנו להם רשות לתפוס דבגמ' לא משמע כן. ולכן אפשר לומר דס"ל להרא"ש וסייעתו לחלק כמ"ש מהרי"ק בתשו' הנ"ל בתחלתו בין תפיסה לעביד דינ' לנפשי' והוא דאם תפס החפץ ולא בא תיכף לב"ד לומר כך תפסתי וכך יש לי עליו ודונו לי כתורה רק מחזיק החפץ בידו הוא בכלל עביד דינא לנפשיה ואינו מותר כ"א באופנים הנ"ל אבל באם תופס ותיכף בלי עיכוב בא לב"ד ואמר מילתא כצורת' כך וכך היתי תופס ועשו אתי כתורה וכדין הראוי זהו אינו כלל בגדר עביד דינ' לנפשי' כי לא עשה דין לנפשי' רק תפס בשביל זכות שלו ותיכף בא לב"ד ובכה"ג היה תפיסה של ר"פ ור"ה הנ"ל כי תיכף לאחר תפיסה באו לב"ד ואמרו תפסנו שלא יהיה בכלל מטלטלי דיתמי ואתם דונו כד"ת. ובאופן זה מותר. וכן בעובד' דמהרי"ק דכל טענת הקהל הי' משום קי' ליה וטעמא של קי' ליה הוא משום דעביד אינש דינ' לנפשיה כמ"ש בעה"ת וכמש"ל בקונטרס הספיקות. וא"כ אילו לא מצי למיעבד דינ' לנפשי' אף טענת קים לי לא שייך בי' דכיון דלעצמו בלי הודע תיכף לב"ד לא מצי לתפוס כלל ולכך פלפל מהרי"ק דשייך בי' תפיסה. וא"כ היה אפשר לומר דגם הריב"ש מיירי בכה"ג דבא תיכף לב"ד ואמר דתפס ואין כאן מחלוקח בין הנ"ל. אבל מ"מ צ"ע כי קשה עלי לחדש סברא מה דלא מצאתי מבואר במחברי' קדמונים נבוני מדע:

אבל יחיד כנגד רבים וכו'. יש לדקדק דהרא"ש בתשובה כלל ו' דין כ"ו הוציא דין זה מהא דאמרי' ת"ח עביד דינ' לנפשי' במילתא דפסיקא ופי' רש"י דפסיק ליה הדין ידין ומוציא מב"ח בע"כ וכו' ומכ"ש דדבר דידוע לרוב ציבור דהוי כמו ת"ח. וזהו לפירש"י אבל לפי דהרא"ש גופו בפסקיו הסכים לפי' ר"ת דבמילתא דממון אין יכולת לת"ח לעשות דינא לנפשיה רק מיירי בענין נידוי וכבר העליתי לעיל דכן מוכח במהר"ם ורבינו קלונימוס דאל"כ הא ר"ה מצי למיעבד דינא לנפשיה בכל אופן. וכן הטור והמחבר לא הביאו הך דינא דצורבא מדרבנן רק בי"ד הל' נידוי ולא פה בח"מ כלל ואם כן כשל עוזר ואין לדין הנ"ל ראי' וצריך לדחוק ולומר דעיקר הטעם של הרא"ש משום מנהג דכך נהגו לפסוק ע"פ ונתן הרא"ש טעם למנהגם דסמכו על רש"י ואם כן אף דדעת הרא"ש דלא כפירש"י מ"מ אלו שקבעו לדין שלהם ביתד קבוע מפי' רש"י אין למחות כי יש להם על מה שיסמכו וצ"ע:

קודם שירדו לדין הסמ"ע ס"ק ה' הביא בשם ד"מ דהקשה תשוב' מהרי"ק אהדדי דבשרש א' כתב דצ"ל מבני עיר ובשרש ב' כתב אעפ"י שאינו מבני עיר וכתב הש"ך בס"ק ט' דעיין במהרי"ק ובשרש א' פסק לענין עביד דינא לנפשיה צריך להיות דוקא מבני עיר. אבל לענין שהקהל נקרא מוחזקין פסק בשורש ב' דא"צ להיות מבני עיר וכו' עכ"ל. ותמהני הלא בשרש א' כתב דלא היה רשות ביד קהל ווירצבורג לנגוש שכנגדם בעש"ג דאע"ג דנהגו למסרב במסי' לנגושו בגוים הוא משום דצריך לפרוע תחילה ואחר כך לירד לדין וכו' ונמצא שזה אין רוצה לפרוע כמאן דלא צאית דין וכו' אבל בנדון זה שכבר נפרד מהם ר' משה ונתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתן לדין דהא לא שייך לומר בכה"ג קדר' דבי שותפי כו' דהא לא סמכי עלי' וזה א"צ אריכות וכו' עכ"ל. הרי דס"ל דא"צ לשלם תחלה קודם ירידתו לדין הואיל ונפרד מהם וכו' ואילו בשרש ב' פסק להדי' אפי' יצא מהעיר מ"מ לא בטל הדין דצריך לשלם תחלה ואח"כ ירדו עמו לדין וא"כ מה שייכו' יש לתי' הש"ך בענין עביד דינא לנפשיה בזה. אך לענ"ד נראה דבנדון השאלה בשרש ראשון כך היה כשהיה ר' משה נפרד מקהל ווירצבורג גם יושבי ווירצבורג נפרדו זה מעל זה בענין מסים וכל מה שהיה ר' משה מחויב ליתן לפי דעתם לא היה בא לתוך תיבת הקהל וקופה של ציבור רק היה נחלק לבין היחידים לכל אחד חלקו וא"כ לא שייך תו כאן קדירה דבי שותפי דכיון דיכול כל אחד לתובעו על חלקו ואין כאן חשש התרשלות. וזה נראה כשנדייק היטיב בלישני' דכת' בנדון זה שכבר נפרד ר' משה ונתפרדה חבילתן ובטל השיתוף וכך פי' שנפרד ר' משה ונתפרדה חבילתן של בני העיר שכל אחד נפרד מעל רעהו וזולת זה הפי' אין טעם לכפל הדברים אבל לפמ"ש ניחא. ולכך כתב דהא לא שייך בכה"ג קדירה דבי שותפי כו' דהא לא סמכי עלי'. ולולי פי' הדברים צריכין ביאור דלמה לא נימא קדירה דבי שותפי ולמה לא נימא דכל א' יסמוך על חבירו. מ"ש כשר"מ דר שם או נפרד אלא ברור דכיון למ"ש ושפיר קאמר הואיל ונפרדו בני עיר זה מזה לא סמיך חד אחברי' ולא מקרי קדירה דבי שותפי. אבל כשבני עיר בשותפו' מה בכך שאותו הנתבע אינו בתוך העיר מ"מ קדירה דבי שותפי היא לגבי בני עיר וצריך ליתן משכון תחילה כמ"ש בשורש ב' ונכון:

אין צריך ליתן משכון. לא הבנתי טעמו דמה בכך דפטור ממסים כיון דקיי"ל דבכל דבר ריב בין יחיד לקהל צריך יחיד ליתן משכון משום קדירה דבי שותפי וא"כ מ"ש ת"ח ומ"ש אינו ת"ח ומהר"ם מריזבורק שכ' דין זה אפשר דס"ל כדעת האומרים דכל אדם א"צ ליתן משכון רק לענין מסים וא"כ ת"ח שפטור ממסים אף משכון א"צ אבל לפי דפסק הרמ"א דבכל דברים צריך ליתן משכון. א"כ מה הבדל יש בזה בין ת"ח לשארי אנשים ודוחק לומר דכמו דיש חשש התרשלות ברבים כן יש בת"ח דטרוד בגירס' דא"כ הא דתנן אם אילן קודם קוצץ משום קדירה דבי שותפי נחלק ונימא אם שייך לת"ח לא יקוץ קודם נתינת דמי' ולכן צ"ע:

יכול להכותו כו' עמ"ש תומים דלכאורה משמע דרמב"ם חולק ע"ז וכן המחבר בעצמו סי' תכ"א ס"ו כתבו בלשון וי"א. אבל כתבתי בתומים ליישבו דבהך דינא דהכא ס"ל למחבר דליכא כלל מחלוקת וכ"ע מודים בו. ואם נכנס לחצירו והוא מסרב בו לצאת ואינו רוצה אם מותר להכותו עיין לקמן סימן תכ"א סעיף ו' ועיין מ"ש בתומים:

והוא שיכול לברר שהוא שלו דאם אין יכול לברר לא זו דאין רשות בידו לתפוס משל חבירו בהכאה אלא אפילו בלי הכאה אין רשאי להוציא מידו סמ"ע. ועיין מ"ש תומים דאין זה מוכרח ולדעת מהרי"ק וכפי שהעתיק הרמ"א בהגה כל שתופס בלי הכאה והוא חפץ שטען עליו שגזלו ממנו יכול לתפוס אף בלי בירור שהוא שלו ע"ש:

או שאין צריך למשכנו כו' הקשה הסמ"ע בס"ק ג' למה כ' זה בלשון וי"א הא גמ' ערוכה היא בפ' המקבל דרשאי ליכנס לבית ערב וכדומה למשכנו וא"כ ה"ה ביש לו פקדון בידו או דחייב לו בלי הלואה. ודחק הסמ"ע דקאי על מ"ש המחבר דבעי דוקא שיכול לברר ודעת הי"א הללו אפי' א"י לברר הואיל ואינו רק תפיסה. ודבריו דחוקים דמקור דין זה מריב"ש בתשובה ושמה לא איירי כלל בהך גוונא דא"י לברר. ובאמת לק"מ דהא מהרי"ק חולק וכמ"ש בתומי' באריכות דס"ל על חפץ אחר א"י למיעבד דינא לנפשי' והא דיכול למשכן בשביל שכירות היינו ברשות ב"ד דלבית לוה אפי' ברשות ב"ד אסור לכנס. אבל בשביל שכירות או לבית ערב מותר ליכנס ולית בי' משום לא תבוא אל ביתו וכו' אבל שלא ברשות ב"ד למעבד דינ' לנפשיה אסור. רק ריב"ש חולק ולכן כתבו בלשון וי"א וכ"נ מדברי הט"ז ועיין תומים:

אבל אם כבר נתחייב לו ממקום אחר לא ואם תפס שלא בעדים דיש לו מיגו ע"י תפיסה דעת הסמ"ע וט"ז דיכול לתפוס. ועיין מ"ש תומים דמדברי הרא"ש משמע דאסור לכתחילה לתפוס דאפי' במקום פסידא לא מצי למיעבד דינא לנפשיה. וכ"כ מהרש"ל ועיין שצדדתי דאפשר לומר אם תיכף בעת תפיסה בא לב"ד ואמר כך תפסתי והא לכם ועשו כתורה רק תפסתי משום פסיד' דמותר דלא שייך בזה עביד דינא לנפשיה כיון דמסרו ליד ב"ד וצ"ע וע"ש

אבל אסור לעשות ע"י גוים נראה דאינו אלים ואיש זרוע אבל באלם דקיי"ל לעיל סי' ב' דחובטין אותו ע"י גוים וכיון דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשיה כל מה דב"ד יכולין לעשות אף הוא יכול לעשות והרי רשאי לחובטו ע"י גוים. ובלא"ה הך דינא של בעל ת"ה אין לו שרש דהביא ראיה מהמרדכי בפ' הגוזל דכ' אף ע"פ דיש בו דין דכל דאלים גבר מ"מ אין לתופסו ע"י גוים ע"ש. והמעיין במרדכי יראה דלא כתב רק דמסרו לשר אלים וא"כ אף דיביא חבירו אח"כ עדים לא יהיה סיפוק ביד ב"ד להוציאו. אבל אם הגוי הוציאו ומסרו ליד ישראל דאם יביא חבירו עדים וראיה הרי ישראל יכול להחזירו מודה המרדכי דמותר ודברי תרומות הדשן צ"ע ולכן בכה"ג לכ"ע מותר

אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין פירוש אפי' אינו יכול לברר שכדין תפס והקשה הסמ"ע הא הטור ומחבר פסקו לעיל דבא"י לברר לא מצי לתפוס ולכן חילק הסמ"ע בטוען חפץ זו גזלה פלוני ממני א"י לתפוס כשאין לו בירור דוודאי אותו פלוני יכפור בו ולא יחזיק עצמו לגזלן. אבל בתופס חפץ למשכון שאותו פלוני חייב עליו ממקום אחר יכול לתופסו אף בדליכא בירור כי אולי לא יכפור בו פלוני. ועיין בתומים שכתבתי דזה ליתא לדעת זו שהיא דעת מהרי"ק וס"ל חפץ שאינו טוען עליו שהוא שלו רק תופסו בשביל ענין אחר בשום פנים אפי' בלי הכאה א"י לתפוס. רק מיירי הכל מאותו חפץ שטוען שהוא שלו ובזו יש חילוק ע"י הכאה א"י לתפוס אם לא שמברר שהוא שלו אבל תפיס' בלי הכאה יכול לתפוס אף שאין יכול לברר ומשכון דנקט רמ"א לאו דוקא כמו שנראה מדבריו בד"מ. והא דאמרינן לעיל בשאינו יכול לברר דא"י לתפוס היינו ע"י הכאה דבזהו איירי הטור אבל בלי הכאה דהוי רק תפיסה בעלמא מותר. וכתב מהרש"ל ביש"ש פ"ג דב"ק אם אינו יכול לברר שהוא שלו וא"כ לא היה אפשר להוציא בד"י והלך והוציאו ע"י גוים ומחמת זה היה לחבירו היזיקו' ועלילו' רבות אף כי לא טוב עשה וחייב להחזיר החפץ שהוציא בגוים כיון שאין לו בירור מ"מ הואיל והוא טוען האמת אתי אין לו דין מסור לשלם לחבירו מה שגרם לו הזיק כי לא נתכוון להזיק. אבל אם יש לו בירור ויכול להציל בד"י והולך בדא"ה והעליל עליו בזו וודאי כוונתו להזיק וחייב לשלם הזיקו כדין מסור ע"ש

אבל יחיד נגד רבים וכו'. הרמ"א קיצר אבל בתשובת הרא"ש משמע דווקא דרוב בני העיר או רוב טובי העיר יודעים מזה הוא דיכולים לעשות דין לנפשם. אבל במה שידוע רק לאיזה מבני העיר אף דעת הרא"ש הואיל ונוגעים דאינם יכולים להוציא ע"פ וע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה

והוא מבני העיר עיי' סמ"ע ס"ק ה' דכתב דתשובת מהרי"ק שרש א' ושרש ב' סותרי' זא"ז דבשרש א' משמע דוקא מבני עיר ובשרש ב' משמע אפי' איני מבני עיר ולכן יש לדקדק על מה דכת' הרמ"א דוקא מבני עיר. ואין זו קושיא על הרמ"א דלענין זה דיעשו דין לנפשם ויועיל עדות נוגעים ודאי דבעי בני עיר דוקא דהכי קבלו על עצמן והכשרהו אבל לגבי בני עיר אחרת ודאי אין מועיל עדותן כיון שהן נוגעים ולא מצו לעשות דין לנפשם ש"ך: ועיין בתומי' שישבתי דברי מהרי"ק הסותרין זה לזה לכאורה והעיקר אפי' אינו דר עכשיו באותה עיר וממשלת השררה ההוא מ"מ חייב לשלם או ליתן משכון תחילה:

וצריך לתת להם משכון דהואיל דהמה קדירה דבי שותפי יהיו מתרשלים ויחזיק היחיד בשלהם לכך צריך ליתן משכון ויהיה הוא התובע והוא היחיד לא יתרשל. ונראה אפי' יחידים נגד הקהל ולא אמרי' א"כ גם הם יתרשלו דאצלם ג"כ קדירה דבי שותפי דמה אכפת לן אם יתרשלו בשלמא לתקנות רבים חוששין ולא לתקנתם וכן מוכח דכל הראיה מהא דאמרינן אם ספק קוצץ וכו' והגע עצמך אם האילן שייך לעשרה שותפין וכי לא נימא שיקוץ תחלה וש"מ דהכל נגד בני עיר מיקרו יחידים ולא שייך בהו קדירה דבי שותפי. ועיין בכה"ג שכתב שיש מחלוקת במחברים בזה ולענ"ד הדין פשוט. וכתב מהרי"ק בשורש א' הואיל וצריך לשלם תחלה ואח"כ ירד לדין אם אינו רוצה לשלם הרי רשות ביד בני עיר לנוגשו בערכאות ובדיני א"ה דהוי כמו מסרב פס"ד וא"צ בני עיר עוד לרשות ב"ד:

והא דנקראים מוחזקים פי' שהיחיד נקרא מוציא ועליו הראי' ובפלוגתא דרבוותא יכולים רבים לטעון קים לנו ואם יש כאן כפירה והכחשה אם ירצו רבים ישבעו קצת מהן ואם ירצו יכולין להפוך השבועה על יחיד. וכתב עוד דכל ספק בעניני מסים כל זמן שאין ליחיד טענה ברורה היחיד חייב דהרבים באים מכח המלך ובזה דינא דמלכותא דינא. סמ"ע. ונראה דהקיל בשבועה בשביל זכות רבים דהא שותפין שנתחייבו שבועה נשבע א' וכל האחרים צריכין לומר אף אני כמוהו כמ"ש הסמ"ע לקמן סי' פ"ז ס"ק צ"ח ע"ש וכאן לא משמע שיהיה במעמד כל הצבור וכולם יענו אחריו אלא כאן הקילו. וכן מ"ש דכל ספק במסים על היחיד לברר כ"כ המרדכי בשם מהר"ם סוף פ"ב דב"ב. אבל בתשובת הר"ן ס"ס יו"ד מבואר להיפוך דבספק בחיוב מסי' אין הקהל נקראים מוחזקי' ע"ש:

אבל לא בשאר דברים לא מיקרו מוחזקים כנ"ל אבל מ"מ בשביל קדירה דבי שותפי צריך ליתן משכון. משא"כ לענין החזקה דהטעם בשביל דידם כיד המלך וזהו דוקא לענין מס המלך. וכתב ד"מ בשם מהר"ם מרזדנבורג דאם כבר פרעו הקהל מס למלך אינם נקראים עוד מוחזקים לגבי יחיד כי כבר פסק כח המלך סמ"ע:

ת"ח שתורתו אומנתו עיין ת"ה סי' שמ"ב דכתב דאף לענין ליטרא דדהבא אין דין ת"ח בזמנינו אבל לענין שת"ח פטור ממסים אף בזמנינו נוהג. ונראה אפי' במקומ' שמטילי' מס על ת"ח כמו שבעו"ה נתמעט כבוד תורה בכל מקומות ממש ומכבידים יותר על ת"ח משארי אנשים מ"מ דין זה במקומו דאין להם דין מוחזק נגדו כיון דשורת הדין שהוא פטור ממס והבו דלא לוסיף:

סעיף א' בהגה אבל תפיס' בעלמא שתפסו למשכון וכו'. נ"ב עיין בקצוה"ח שכתב דאפילו פקדון שבידו אסור לעכב והוא על פי דעת הזוהר הקדוש. והביא סמך לזה מדברי הריטב"א בפ' הכותב עיי"ש. אך הנה באמת מפורש כן בש"ס דהוא היתר גמור במס' שבת פרק השואל דף קמ"ח גבי רבא בר עולא מערים אערומי ופרש"י לאחר יו"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו א"כ כיון דרבא עביד הכי ומעשה רב וודאי מותר לעשות כן. ואין לומר דהכוונה דהיה לוקח אותו בתורת קנין והיה מעכב דמיו. דא"כ ה"ל לרש"י לכתוב ומעכב את דמיו. ומדכ' ומעכבו משמע דקאי על גוף החפץ דהיה מעכבו ומשמע שלא קנהו בתורת קנין רק היה לוקח ממנו סך החפץ בפקדון או שאלה והיה מעכבו א"כ מוכח דמותר כה"ג כיון דרבא עביד הכי עובדא מוכח דמותר לעשות הערמה זו וז"ב לדעתי מיהו אפשר דאם בא לידו בפקדון ממש גרע. דדוקא היכא שמתחלה לא התכוין בפקדון כלל רק להערמה בעלמא או ל"ש לומר דצריך לעשות השבה מעליא כיון דלא נתכוין מתחלה לפקדון רק להערמה אבל היכא דתחלה נתכוין לפקדון ממש ולא לעכב אז כיון דבא לידו בפקדון כבר צריך לעשות השבה מעליא ובזה אין רשאי לעכבו ובהכי הוי א"ש שלא יסתור דברי הזוה"ק להש"ס דילן ובהכי יש לקיים דברי הקצוה"ח עיין בש"ס דב"ק דמוכח שם דאם שיש משרתת או משרת אצל אחד וחושש שלא יפסיד לו כגון שהוא בחזקת גנב וכדומה או אם רוצה לגרשו מביתו והוא אינו רוצה לילך רשאי אף להכותו ולמעבד דינא לנפשיה יעו"ש גבי עבד דמוכח שם כן בסוגיא דנ"ח הב"ע בעבדי גנבא עי"ש. שוב ראיתי דין זה מפורש בש"ע לקמן סימן תכ"א סעיף י"ד בהג"הה ואדרבא האחרונים הקשו משם לכאן ואכ"מ להאריך אולי יזכני ה' בזמן אחר: