שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ז: דיני הכנה ביום טוב. ובו יז סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני הכנה ביום טוב. ובו יז סעיפים:
אין צדין דגים מן הביברים: הגה אפי' במקום שאינם מחוסרים צידה לפי שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטים אילך ואילך: (המגיד פ"ב)

דגים ועופו' וחיה שהם מוקצה אין משקין אותם ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו:

אפילו ספק צידה אסור כגון מצודו' חיה דגים ועופו' שהיו פרושות מערב י"ט ולמחר מוציא בהם אסורים אא"כ ידוע שניצודו מבעוד יום ואם מצא המצודות מקולקלו' מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב ניצודו:

ספק מוכן מותר בי"ט שני משום דהוי ספק ספיקא:

אם סכר אמת המים בכניסה ויציאה מעי"ט מותר ליקח ממנה דגים בי"ט דהוי ליה ניצודין ועומדין (מאחר שאמת המים היא צרה ואינן יכולין להשמט) (המגיד פ"ח):

אווזים ותרנגולים ויונים שבבי' או שבחצר העומדים לאכילה מותר לצודן ואין צריכים זימון:

שאר כל חיה ועוף שמחוסרים צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו אסור לצודן וליתן לפניהם מזונו' וכל שאין מחוסרים צידה מותר לצודם וליתן לפניהם מזונות:

איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים ועדיין הם קטנים שאין צריכים צידה מותרים בלא זימון ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתו עלויה והאם אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה:

יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים (פי' כלי חרס הבנוים בכותלים לקנן בהם העופות) אסור לצודן לפיכך אין זימון מועיל להם והני מילי בגדולים אבל בקטנים שאינם מפריחים מותר לצודן אבל זימון צריכים:

כיצד הוא הזימון אומר זה וזה אני נוטל למחר וא"צ לנענעם אבל באומ' מכאן אני נוטל למחר לא סגי:

אם זימן כל השובך וא"צ אלא לזוג אינו מועיל: הגה ואם הוא אפשר שיצטרך כל השובך יכול להזמין כל השובך ולמחר נוטל מה שצריך (רבינו ירוחם והגהות אשירי פ"ק דביצה):

זימן שנים ומצא שלשה או זימן שחורים ולבנים בקינים המובדלים במחיצה ומצא שחורים במקום לבני' ולבנים במקום שחורים אסורין אא"כ מכירן:

זימן שלשה ומצא שנים מותרים (ואפי' היו מקושרים ביחד מנתחי מהדדי) (ב"י):

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ואם אין סביבותיהם קן אחר הרי אלו מותרים וה"מ במדדין אבל אם הם מפריחין אסורים ואפי' יש קן אחר בתוך נ' אמה אם היא בקרן זוית שאין יכול לראותו מקן זה כיון שאינם מפריחין אלא מדדין משום דכל היכא דמדד' ולא הדר חזי לקני' לא מדדה: (ואם הזמין תוך הקן ומצא על פתח הקן מותרים) (א"ז):

עכו"ם שהביא דורון לישראל בי"ט בני יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר כיון שאין צריכים צידה מותרים:

השוחט בהמה ביום טוב טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה:

אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה אבל מותר למכרה לעכו"ם כדרך שהתירו מכירה לישראל שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון:

אפי' במקום כו'. אבל אם סתם אמת המים מתוך שאינה רחבה אינן יכולין לשמט הילכך הוי כניצודין ושרי אפילו אם היה ארוכה הרבה כ"ז כתב המגיד משנה בשם הראב"ד והרשב"א וי"א דאינו אסור אלא בביבר דמחוסר צידה אבל אם אינה מחוסר צידה שרי כמו בחיה ועוף (הרמב"ם פרק ב' מהל' י"ט):

ואין נותנין לפניהם מזונות א"כ במקום דמותר לצודן שרי ליתן לפניהם מזונות (תוספות והר"ן והרמב"ם) וי"א דאסור ליתן לפניהם מזונות אפי' במקום שמותר לצודן משום דאפשר להו בלא מזונות שהם אוכלין שרשי עשבים וגדול אוכל הקטן (ב"י) אם קנה דגים בערב י"ט ונתן הדגים בכלי של מים מותר ליתן לפניהם מזונות שהרי אין להם מזונות ממקום אחר:

אפי' ספק צידה כו'. ודורון שיש בו חשש צידה או מחובר שהובא לישראל בי"ט א' מותר לישראל אחר בי"ט שני היינו בכדי שיעשו (ש"ת מהרש"ל סי' ל"ט) וה"ה כל ס' מוקצה וספק נולד אסור (הר"ן פ' אין צדין והמ"מ פ' ב' די"ט) ודינן שוה בין בי"ט א' או בי"ט ב' (ב"י) וי"א דבי"ט שני ספק מוכן שרי (כ"כ הר"ן):

אווזים ותרנגולים כו'. אבל אווז ותרנגולין ויוני' שבבית שעומדים לגדל ביצים צריכים זימון מאתמול (הגהת אשר"י פ"ק דביצה) ואותן שלא זימן אסורים לטלטל אבל העומדים לאכילה מותר לצודן בי"ט ואין לחוש אם מטלטל ושביק לה ויברור אח"כ אחרת (ב"י בשם הרמב"ם פ"ב די"ט) מיהו ירא שמים יתן עיניו לכתחלה ולא יברור ויניח דאף על גב דאינו מוקצה חשו חז"ל לטירחא (הגהות מיימון שם פ"ב די"ט בשם ראבי"ה):

שצ"ל הבא מצודה ונצודנו אסור פי' שצריך לבקש תחבולות לתופסו כך פרש"י ור"ן חילק בין חיה לעוף וכתב הב"י כן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא כהר"ן שכ' שיש לחלק בזימון:

כיצד הוא הזימון ואם מפריחים היונים שצריכים צידה אפי' זימון לא מהני:

השוחט בהמה ביו"ט מותר להפשיט' עורה קודם הבדיקה דכיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת (כל בו):

נשמטים. לפי שהם מכוסים מן העין מ"מ. וכתב המ"א וא"כ אם המים צלולים שרואין הדגים מותר אם אין מחוסרים צידה ועיין סעיף ה':

לפניהם. אבל ברחוק מהם קצת מות' ליתן מ"א ע' סי' שכ"ד סי' ג':

ספק. אע"ג דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא הכא אסור משום דהוי דשיל"מ עי"ד סי' ק"י. אבל לערב מותרין אפי' ודאי ניצודו היום ממיל' עיין סי' שכ"ה. (ועיין בספר אלי' רבה מה שתירץ על תמיהת הב"ח דרצה לחלוק על ש"ע דמתיר במצא מקולקלות והסכים לפסק ש"ע ע"ש שהאריך בדברים ישרים:

ספק ספיקא. ובי"ד סימן ק"י סעיף ח' כתב רמ"א די"א דבס"ס לא מהני דשיל"מ וכאן לא כ' כלום וצ"ע ט"ז. ועיין ש"כ ובפר"ח שם ועמ"א:

צרה. ולפ"ז יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותם לתוך תיבה גדולה נקובה במים. ומהרש"ל פרק א"צ כ' ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכתב שם שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' ירא שמים יקשור בחוט אותו שצריך לו ע"ש. והב"ח כתב אם הקסטי"ן רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו ע"ש. והט"ז העלה ומתיר בלא קשירת חוט ואפילו רוחב יותר מששה טפחים רק שלא יחזור למים מה שלא ייטב לו ע"ש. והמ"א כתב דיש להחמיר עכ"פ לעשותה ע"י עכו"ם כשהארגז רחב ע"ש:

אווזים. וה"ה שאר עופות שבאין לכלובן ה"ל כניצודין ושרי לתפסן אפילו חוץ לכלובן ואפי' צ"ל הבא מצודה ונצודנו מותר ואפי' חוץ לחצר שרי לתפסן. אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב דינן כשאר חיה ועוף שכל מה שאסור דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכ' רש"ל ירא שמים יברור מערב יו"ט ויאמר זה וזה אני נוטל. וכשא"צ לאכלן אסור לצודן עמ"א וט"ז:

סביבותיהם. פי' בתוך נ' אמה:

למכרה. וכתב הלבוש סי' ת"ק דבמקום שאינו מנקר מותר למכור האחוריים לעכו"ם בדרך זה דאל"כ לא ישחטו בהמות לי"ט עכ"ל וכתב המ"א ונ"ל דאם יש לשמרו עד אחר יו"ט שלא יסריח אסור למכור לעכו"ם טרפה או אחוריים. ואם נשחטה מערב יו"ט בכל ענין אסור כמ"ש בסי' תצ"ט אא"כ נשחטה סמוך ליו"ט שלא היה אפשר למכור קודם י"ט ע"ש:

משנה ביצה כ"ג

שם במשנה

פירוש התוס' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהי"ט

משנה שם כ"ד וכמאן דאסר בגמרא שם ספק מוכן

ברייתא שם

כר"ש בן אלעזר ורא"ש מלוניל וכ"כ הר"ן משום דאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן בי"ט שני אלא משני ספיקות ועיין לקמן סי' תקס"ז

מימרא דרב שם כ"ה

ברייתא שם

משנה שם כ"ד וכרשב"ג וכדמפרש ליה שמואל בגמרא

מסקנא בגמרא שם כ"ה

טור מהא דקרפף במשנה לא כפירוש המפרשים

שם בגמרא כ"ה

ברייתא שם כ"ד

משנה י'

כב"ה שם

שם בגמרא

רבי ירוחם

משנה וגמרא שם

שם במשנה

שם במשנה

שם בגמרא י"א

הרשב"א בתשובה

טור וכן כתב רבינו ירוחם בח"ב בשם המפרשים:

שם לדעת הרי"ף שפוסק בי"ט כר' יהודה במוקצה ובבהמה בריאה איירי ועיין בסימן תקי"ח ס"א

ס"א אפי' במקום כו'. כ"כ הראב"ד בהשגות וז"ל שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא בביברים קטנים ואפ"ה דגים אין צדים והטעם מפני שהם מכוסים מן העין והקשה עליו המ"מ מאמת המים לקמן ס"ה ותי' הב"י דאמת המים צרה וביבר רחב הרבה ודלא כהרמב"ם שמתיר אף בדגים בביברים קטנים וכ' המ"מ שמפ' דרשב"ג פליג אף ארישא אדגים אבל דבריו צ"ע דא"כ היאך אמרינן שם הלכה מכלל כו' וע' לח"מ שנדחק בזה אבל דבריו תמוהים:

ס"ב אין משקין כו'. כמ"ש בסוף י"ט אין משקין כו' והא דפריך בגמ' שם ל"ל למימר משקין ר"ל למה נקט השקאה דוקא דלא כהר"ן שם שכ' דהשקאה מותר וז"ש הרמב"ם וש"ע לשון משקין ועמ"א:

וכל שאסור כו'. גמ' שם מותרין למאי כו' וליטעמיך כו' אלא כו':

ספק מוכן כו'. צ"ע דל"פ רש"י ותוס' שם על מילתא דר"פ משום שנלקט בי"ט ראשון אבל לכ"ע ספק אסור בי"ט ב' וע' סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה ועמ"א וכן במהרי"ל הלכות י"ט כ' בשמחת תורה לקחו ביצים מן הא"י ומלאום בתרנגולת וגם עשה בהן שאר מאכלים ואסר מהרי"ל את התרנגולת וכל הנעשה עם הביצים עד מוצאי י"ט בכדי שיעשו משום ספק נולד:

דהוי ס"ס. דמותר אפי' בדשיל"מ כדעת הרא"ש בתשובה כלל ב' ס"א שכ' דהא דאמרינן בריש י"ט וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' מ' דקאי אספק וכה"ג קרינן בזבחים ע"ד א' ס"ס וכ' דוקא שספק א' בתערובות אבל ס"ש בגופו מותר והתיר שם בחדש משום ס"ס ועי"ד סי' ק"י ס"ט וסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ומ"מ כל סתם כו' ודלא כמ"ש בסי' ק"י ס"ח בהג"ה י"א דדשיל"מ כו' והוא דעת מהר"מ שם שהביא הרא"ש ומרדכי סוף כל הצלמים מהא דריש י"ט כנ"ל:

ס"ה מאחר כו'. כנ"ל ס"א:

ס"ו אווזים כו'. שם כ"ה א' ושם כ"ד א' ותניא הצד אווזין כו' וע' רא"ש שם וצ"ל דהא דקאמר כו' ולפ"ז כו' ור"ל דבבית ודאי מותר כנ"ל אבל אווזין כו' ושם ברא"ש ובע"ה כו' ואף לדברי התוס' כו' וז"ש בבית או בחצר:

ס"ז שאר כו'. כפי' הרמב"ם דרשב"ג ומ"ש שם ה"ד מחוסר כו' קאי גם אחיה דלא כתו' שם ד"ה כל כו' מחמת אוקימת' דר' אשי והרי"ף השמיט הא דרב אשי וס"ל כפירש"י דאידי ואידי חד שיעורא ודשמואל כללא הוא לכל:

ס"ח בתור ע' כו'. עבה"ג ור"ל כמו ששם קורא סמוך לעיר כו':

ס"ט וה"מ בגדולים כו'. ממש"ש כ"ה א' ארשב"א מודים כו' בד"א כו' מ' שמועיל זימון ועברא"ש פ"א סט"ו וכמ"ש ברפ"ג בחיה הא בה הא באמה כו':

ס"י וא"צ לנענע. לא כב"ש:

אם זימן כו'. כמש"ש דזימנין כו' וכמטלטל כו':

ואם הוא כו'. דאיסור טלטול אינו אלא משום דמוקצה וכמ"ש בהג"א ד"ה ואין אדם כו' אבל תרנגולת העומדת כו' אבל בא"צ אלא לזוג אפי' זימן כל השובך לא היה דעתו אלא לזוג אלא דסומך על מה שיברור ונמצא איגלי למפרע שבתחלה קמטלטל כו':

ס"יב המובדלים. דאל"כ ודאי איתהפיכו הג"א שם ד"ה וכגון ורש"י שם דודאי א"א שיעמדו על מקום א' מצומצם:

אא"כ. רי"ו ופשוט וע"ש בגמ':

ס"יג ואסי' היו כו'. כשיטת התוס' בפסחים ט' א' והטור סי' תל"ט שפ' כמ"ד בכיס א' מחלוקת וע"ש בש"ע ס"ג:

ס"יד ואם הזמין כו'. תוספתא פ"א:

ס"טו א"י כו'. כמ"ש כ"ד ואם אין במינו במחובר כו' וה"נ שא"צ צידה והן תוך התחום ואף ע"פ שלא זימן מבע"י דאין הא"י צריך הכן כמ"ש בסי' תצ"ח ס"ג ועיי' מ"א:

ס"טז השוחט כו'. כ"כ הטור ומ' שם אף למאן דמתי' טלטול הבשר שכ' ובענין טלטול הבשר כו' ע"ש וכמ"ש בשבת קי"ו ב' בשלמא כו':

ס"יז אם כו'. שם קצ"ו ב' כי הא דלוי כו' ובירושלמי פ"ג די"ט הלכה ו' בעון קומי לוי מהו לראות את הטריפה בבית אפל אמר לאפוקי לברא ר' אמי בעי שמעינן אין רואין את הנגעים בבית אפל שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל אר"י בר בון לא מטעם הזה אלא שמא תמצא טריפה ויהא אסור לטלטלה:

אבל כו' שלא ישקול. י"ט כ"ח א':

ולא. שם כ"ז ב':

ואם. שבת קמ"ח א':

אין צדין וכו' – ואיסור צידה ביו"ט אם הוא דאורייתא או דרבנן עיין לעיל בסי' תצ"ה ס"ב ובמ"ב שם ועיין בתוספות שבת ק"ו ובחי' רשב"א ר"פ אין צדין ובשבת ק"ו גבי אין נותנין לפניהם מזונות משמע שם דאיסור צידת דגים אפילו מביבר קטן הוא דאורייתא משום דמשתמיט לחורין ולסדקין ומשו"ה גזרו שלא ליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לצודם ע"ש:

דגים ועופות וכו' – עיין מ"ב דה"ה בהמה והוא מדברי המגן אברהם וש"א שציינתי בשה"צ והאמת נראה כן בדברי המחבר שהוא לשון הרמב"ם מדתלה זה במוקצה ולא בצידה אלמא דגם במקום שאין צידה נמי אסור אכן לו כונת הרמב"ם כן צ"ע אם יש להחמיר כדבריו בזה שהרי רוב הפוסקים חולקין ע"ז לא מיבעיא לשיטת רש"י ר"פ א"צ היכי דמזונותן עליו אפילו היכי דאיכא משום צידה נמי שרי אלא אפילו לתוספות דפליגי עליה מ"מ היינו דוקא היכא דאיכא צידה אבל בלא צידה ליכא למ"ד עיין תוס' ר"פ א"צ ושבת ק"ו וכן הוא שם שיטת רש"י (דלא כמה שכתב בפרק א"צ) וכן הוא דעת הרשב"א בספרו עבוה"ק וכן הוא דעת הרא"ה והר"ן דכל שהוא ברשותו מותר אפילו היכי דאיכא מוקצה (עיין בדבריהם ר"פ א"צ ושילהי משילין) וכ"כ ג"כ בחידושי הר"ן שבת ק"ו דכל שהוא ברשותו אע"פ שהוא מוקצה מזונותיו עליך הוא ושרי ובאמת אין סברא לומר דאסרו חכמים לבעלים לפרנס בהמה שלהם ביו"ט היכא דעומדת לחליבה אף דמזונותיה עליו ולא לחשוש לצער בע"ח וכל זה משום חשש שמא ישכח ויבוא לשוחטה ויעבור אאיסור מוקצה שהוא לכל היותר מדרבנן והתורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך ומאי מנוחה איכא אם לא יתן לה לאכול ותמות ברעב [עיין שבת דף קכ"ב בתוס' ד"ה מעמיד ואפילו אם נחמיר בבהמה מדברית היינו משום דרגילה לאכול שם משא"כ בבהמה העומדת לחליבה] וע"כ נלענ"ד דאין להחמיר במקום דליכא צידה ועיין מגן אברהם בשם ב"י שרצה לומר דגם כונת הרמב"ם כן הוא דוקא היכא דאיכא צידה ואפילו אם נסבור כדעת האחרונים שדעת הרמב"ם לאסור בכל גווני הלא רוב הפוסקים חולקין עליו וכנ"ל וכן המחבר בס"ז סתם להקל כמותם אח"כ מצאתי בפר"ח סימן תצ"ח ס"ג שכתב שמעשים בכל יום שנותנין מזונות ביו"ט לתרנגולת העומדת לגדל ביצים אף שהיא בכלל מוקצה אלא העיקר דתלוי בצידה ע"ש:

אווזים ותרנגולים וכו' – וה"ה שארי עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן לערב ומזונותן עליך הו"ל כניצודין [מ"א וש"א]:

אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות – עיין בעבוה"ק להרשב"א שכתב דבמקום הפסד התירו ליתן לפניהם מזונות כגון דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא יברחו:

אבל באומר מכאן אני נוטל – מדברי הכלבו מובא בב"י סימן קי"ח מבואר דל"ד ביונים הדין כן אלא ה"ה בכל מוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים למאן דאית ליה מוקצה ביו"ט עי"ש וכן משמע דעת הרמ"א שהעתיק דבריו בסימן תצ"ה בסופו דכל מוקצה שאינו בע"ח עי"ש ומשמע דבשום בע"ח לא סגי במכאן וכו' וכן מוכח מהאור זרוע בסוגיין שכתב וכן מי שיש לו תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ע"ש ומובא גם בהגהת אשר"י ומוכח דגם בתרנגולת איכא טעמא דמטלטל ושביק וכתבתי זה להוציא מסברת בעל שיטה מקובצת שר"ל דסוגיין דוקא ביונים שאין דרך לבקרן אם שמנים הם או כחושים משא"כ בתרנגולת שהוא מבקרן תדיר ויודע מה הן וליכא למיחש ואפשר עוד לומר דאף הוא לא קאמר אלא בתרנגולת העומדת לאכילה שבודק אותה תמיד [דקאי שם לתירוץ בתרא דסוגיא דדילמא אשכח כולהו כחושים וכו' וגם מקודם מיירי שם השמק"ו בעומדת לאכילה עי"ש] משא"כ בעומדת לגדל ביצים אפשר דאינו יודע את שמנוניתם יותר מביונים:

זימן שנים ומצא שלשה – מדעת הט"ז סק"ט משמע דאם זימן שנים מקושרים ומצא אח"כ שלשה מקושרים מותר דאף דשלישי אתי מעלמא אבל הלא מסתמא אדם קשר השלישי להם ומן הסתם לא קשרן ביו"ט רק בעיו"ט וא"כ הרי הם מזומנים כולם ע"י קשירה זו עי"ש שדבריו מגומגמים קצת אבל כן נראה כונתו וכן העתיק הגר"ז לדינא אכן בפר"ח מבואר דבר זה לאיסור וכן בחמד משה כתב ג"כ שאין לסמוך ע"ז לדינא:

אם נמצאת טריפה – ומיירי בשלא היתה מסוכנת דבמסוכנת אפילו לשיטת המחבר אין בה מוקצה כמבואר בסימן תקי"ח ס"ו ע"ש:

אסור לטלטלה – כתב הגר"ז הבודק בהמה ביו"ט יבדקנה במקום שיהא אפשר להניחה שם אם תהיה טרפה לפי שאסור לטלטלה כשתמצא טרפה ממקום זה למקום אחר וכן חכם המורה הוראה בדבר שיהא אסור לטלטלו אם יאסור לא יורה עד שיניחוהו מקודם במקום המיוחד לו כי אחר שיאסור יהא אסור לטלטלו עכ"ל והוא מסוגיא דשבת קנ"ו בעובדא דלוי עי"ש וגם הרשב"א בעבוה"ק העתיק זה וז"ל יראה שאין רואין הטרפה אלא במקום שאם תמצא טרפה לא יהא צריך להזיזה ממקומה אלא שלא ראיתי לאחד מהראשונים שחששו לדבר זה עכ"ל ומצאתי בא"ר שהביא דברי הרשב"א וכתב דאפשר היה ס"ל להנהו ראשונים דמוקצה מותר ביו"ט ודבריו מוקשים דהלא כתב שלא ראה לאחד מהראשונים והלא יש כמה ראשונים שס"ל דמוקצה ביו"ט אסור ולענ"ד אפשר לומר דראו שנתרבו כמה ספיקות בדיני טרפות ומחמרינן מספק ועי"ז שכיחי טרפות ואי נאסור לטלטל אח"כ ימנע מלשחוט וכסברת רש"ל:

במג"א ס"ק ד' כמ"ש סי' תקט"ו. נ"ב ע"ש במג"א ס"ס קי"ב דלר"ת נכון לאסור פירות ביו"ט שני משום שמא יאמר להביא בשבילו וא"כ ה"ה לפירות הנושרין מאיליהן דשמא יעלה ויתלוש משא"כ מצודות דגים דלא חיישינן להא כמבוא' בתוס' לחלק א"כ ממילא מביצה נמי לק"מ דחדא גזירה היא שם פירות הנושרי' כנלפענ"ד:

(שם במג"א סק"ו) דרך הילוכו לארגז נמחק ונ"ב לאורכו כצ"ל:

(שם במג"א בס"ק הנ"ל משום קוצר מיירי בדג וכו'. נ"ב צ"ע בשבת דף ק"ח ע"א דהיכי דאינו במקום רביתיה לא שייך עוקר דבר מגידולו וא"כ בספל של מים בוודאי אינו רביתיה אלא בנוטלו מן הים ממש ועיין בש"ס היטב דו"ק ותמצא דברי היש"ש נכונים מאד:

סעיף י כיצד הוא הזימון אומר זה וזה אני נוטל וכו'. נ"ב עמ"ש בזה בחיבורי בגדי יו"ט על מסכת ביצה בהשמטות מ"ש ביאר לשון הירושלמי בסוגיא זו ע"ש ודוק: (שם סעיף י"ד) זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. נ"ב עמ"ש בחיבורי על אהע"ז מהדורא ג' סימן י"ז בתק"ע ליישב שיטת הרשב"א שהעתיק סוגיא של הש"ס דמיירי בדף וישבתי בעזה"י בדרך נכון ע"ש ודוק:

היינו באותן שמזונותן עליך דאין איסור רק משום שמא יקח מהם ולכך מותר בריחוק מקום אבל באין מזונותן עליך בכל גווני אסור ובזה דברי המ"א בסימן שכ"ד ס"ק ז' נכונים:

אין מזה סתירה דכאן מוקצה הוא מצד עצמו דרבנן ואם כן יש כאן במילי דרבנן ספק ספיקא בזה מותר בדבר שיל"מ אבל שם בסי' תקי"ג מיירי בי"ט שני שאחר שבת שגוף האיסור הוא דבר תורה אם היה היום י"ט ונולד אתמול בזה אין להתיר ס"ס בדשיל"מ ולכך צריך אמירת הגוי וע' בי"ד סי' ק"י בט"ז ס"ק י"א ועמ"ש בי"ד סי' רס"ו ס"ח:

[א] [לבוש] צידה וכו'. פירוש שאין צריך לבקש תחבולות לתופסו אבל מכל מקום צריכין צידה וכדמשמע מפירוש רש"י [ביצה] דף כ"ד מה שאין כן בסכר אמת מים בסעיף ב' שאין צריך צידה כלל כיון שאינה רחב וזה פשט בפירוש בית יוסף ורמ"א, והשתא מתורצים כל מה שתמה הט"ז בס"ק א' וב' עיין שם. והנה רמ"א ולבוש נמשכין אחר דעת הראב"ד דרבי שמעון בן גמליאל לא פליג ארישא אדגים אבל לרמב"ם פליג רבי שמעון בן גמליאל אדגים ומותר בביברין אלו, וקשה לי על פירוש הרמב"ם בדף כ"ד דאמר שמואל הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אמר לו אביי הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה לאומר כל הביברין שווין בתמיה והא אוקמינא בביבר קטן (רש"י), מה הקשה אביי הא מכל מקום הוצרך לומר הלכה משום דגים ועיין בלחם משנה שדבריו תמוהין, ונראה לי דעל כרחך אם פליג רבי שמעון בן גמליאל ארישא אדגים על כרחך פליגי נמי אסיפא, דאם לא כן תיקשי לימא רבי שמעון בן גמליאל אומר דגים כחיה ועוף דהא בחיה ועוף גם לרבנן יש חילוק זה אלא על כרחך דלרבנן אסור בחיה ועוף בכל ענין, ואין לומר דרבי שמעון בן גמליאל פליג ברישא ובסיפא הוא פירש דזה אינו מסוגית הש"ס, אך קשה מאי קאמר ומאי נפקא לך מיניה, הא טובא נפקא מינה פליג בדין דגים דאם הוא פירש לא פליג אדגים. ויש לומר דאף דאשמעינן הלכה מכלל דפליגי לא נשמע דין דגים דהא יש לומר דלא פליגי אלא בסיפא כפירוש הראב"ד, עוד יש לומר דאביי סבירא ליה דודאי לא פליגי כדפירש רש"י דאוקימנא בביבר קטן, אלא דהקשה עליו אמאי קאמר הלכה לזה אמר מאי נפקא מינה בשאני אומר הלכה אף דלא פליגי ודו"ק:

[ב] שהביבר רחב וכו'. כתב מגן אברהם ורש"ל תפס לו שיטה אחרת שכתב בדגים אינו חייב משום צידה דלא הוי דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאיתא בירושלמי ומשום הכי חייב אפילו ביום טוב ודוקא בביבר שעל הארץ אבל ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהן צידה כלל אפילו צריך מצודה קטנה, עד כאן, ולא ידעתי וכו' דירושלמי מיירי כשגורם לדג שימות אבל פשיטא דשייך בדגים צידה כמו שכתבו כל הפוסקים. ומה שכתב ומשום הכי חייב אפילו ביום טוב כלומר דקצירה אסורה ביום טוב אינו ראיה דאף צידה אסורה ביום טוב, עד כאן, ולעניות דעתי ודאי גם רבי שמעון מודה דשייך בדגים צידה אלא קאי להדיא על ביבר זה שאין מחוסר צידה דצידה כזה לא הוי במשכן דחיות ועופות במשכן היו מחוסרין צידה אלא חייב משום קצירה ולכך אסור אפילו ביום טוב דצידה כזה סבירא ליה דודאי לא הוי אסרו ביום טוב דדוקא צידה גמורה אסרו, גם מה שכתב בפירוש ירושלמי כבר דחה רש"ל שם וכן משמע בכלבו דף י"ט, וכל זה ברור למעיין בים של שלמה סימן ב' וקיצרתי. ובדין דארגז הנזכר לעיל הסכים בט"ז אף שמושיט על ידי מצודה לתיבה מרובעת ללוקחו אפילו מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו אין קפידא, וכן נראה לי להקל דהא לרמב"ם אפילו בביבר מותר כתב רש"ל שם דוקא אם רוצה ליקח כולן ולבשלן או שאין שם דגים הרבה אבל כשיש שם דגים מרובים וביום טוב רוצה ליקח אחד או שתים ירא שמים יזהר בדבר לכתחילה לקשרם בחוט אותו שצריך לו, עד כאן, והט"ז השיג זה לשונו ותמהתי פשיטא דשרי ליטול הכל מאי שנא מסוכר אמת המים סעיף ה', עד כאן, ואשתמיט ליה דברי רש"ל סימן י"א שכתב גם באמת המים דמיירי כשרוצה ליטול כולן ועיין ס"ק ז', שוב ראיתי בט"ז ס"ק ז' שהביא דברי רש"ל ונדחק לפרשו וגם בזה דבריו דהתם סותרין לדהכא:

[ג] והדגים נשמטים. לפי שהם מכוסים מן העין (מגיד), ואם כן אם המים צלולין שרואין מותר אם אין מחוסרין צידה:

[ד] שמא יבוא וכו'. בנחלת צבי השיג על הלבוש דהא פסק בסימן תצ"ה סעיף ב' דצידה דרבנן כרמב"ם ור"ן אם כן הוי גזירה לגזירה כמו שכתבו תוס' ד"ה ותניא, עד כאן, ונראה לי דלא קשה מידי דדקדק הלבוש לצוד וליקח רצה לומר כיון דאסור לצוד הוי מוקצה וכמו שכתב בסעיף ז' גזירה שמא יקח וכמו שכתבו הרמב"ם ור"ן גופייהו, ואי קשיא הא דהבית יוסף בסימן תצ"ח פירש ברמב"ם גזר שמא יצוד הביאו מגן אברהם, לכן נראה עיקר טעמא דרמב"ם משום מוקצה וכן כתב הב"ח ואם כן ואפילו בהמות מוקצין אין משקין ואין נותנין מזונות, וכתב מגן אברהם דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן ועיין סימן שכ"ד סעיף י"ג, עד כאן. בהמות ועופות טמאים שאסור לאוכלן מותר ליתן לפניהם ממש (ר"ן), ועיין סימן שכ"ד סעיף י"א, וכתוב ריש פרק אין צדין מחלקי בין שבת דחמיר לא שייך למיגזר שמא יקח אם כן אפילו בטהורים מותר:

[ה] [לבוש] ולפי זה בדגים וכו'. קצת קשה הא לטעם ראשון נמי מותר בזה שהרי מותר ליקח מהן:

[ו] המצודות מקולקלות וכו'. כתב הב"ח תימא על המגיד דמתיר במצא מקולקלות כר' שמעון בן אלעזר וכן פסק בשולחן ערוך, ולא נהירא דהלכה כתנא קמא דפליג על ר' שמעון בן אלעזר [ביצה] בדף כ"ד דלעולם אסור עד שרואין חיה במצודה ערב יום טוב וכך כתבו כל המחברים עד כאן לשונו, ותימא לתמיהתו דבדקתי בכל המחברים ולא מצאתי אלא כתבו בלשון שולחן ערוך אלא אם כן ידוע שניצודו היום וכבר פירש המגיד דנתקלקלו הוי בידוע ולכך השמיטו הרי"ף ויותר תימא שמצאתי בעבודת הקודש דף ל"ט סימן רצ"ו שפסקו להדיא כמגיד ושולחן ערוך, גם אשתמיטתיה מה שכתב בים של שלמה סימן ד' שגם תנא קמא מודה לר' שמעון בן אלעזר ואדרבה סבירא ליה דאפילו ספק מוכן מותר והא דאוסר מרשתות היינו בשאין ידוע אם נפרוס המצודה מערב יום טוב ועל זה פליג ר' שמעון בן אלעזר דאף בידוע שנפרוס מערב יום טוב אסור אבל בנתקלקלו מערב יום טוב כולי עלמא מודים דשרי, ור' שמעון בן אלעזר לא אמרן אלא אגב גררא דאיסור, וראיה לזה מצאתי בתוספתא ר' שמעון בן אלעזר אומר כל שפרסוהו מערב יום טוב ובא ומצאן מקולקלים וכו' דקשה למה ליה כל שפרסוה מערב יום טוב אלא לאפוקי מתנא קמא דמתיר וקאמר דאסור אם לא שנתקלקלו מערב יום טוב, וכן בירושלמי הלכה כ' פסק בסתם בלי מחלוקת דמותר בנתקלקלו, והשתא ניחא דפירש רש"י הלכה כר' שמעון בן אלעזר דספק מוכן אסור וכו' ודו"ק ומהר"ש אידלש לא ירד לכל זה, אך קצת קשה דתנא קמא הוה ליה לאפלוגי מיניה וביה ברשתות בין ידוע שנפרס מבערב יום טוב בין אין ידוע ולא בין אניגרון ויש לתרץ. ובזה זכיתי להבין דברי המאור הגדול ז"ל הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר שוחטין מן אניגרון ביום טוב אבל לא מן הרשתות הלכה היא ואף על פי שלא כתבה הרי"ף עד כאן לשונו, פירוש נראה לי על דין דלעיל דמצאן מקולקלות שאמר ר' שמעון בן אלעזר בדין דאניגרון שזה השמיט הרי"ף כמו שכתבתי לעיל, אבל דין דאניגרון עצמו לא אמר ר' שמעון בן אלעזר, ומלחמות ה' השיג על המאור ז"ל וכי הרי"ף קניגי וכו' אבל עיקר הדין כבר כתב שספק מוכן אסור עד כאן לשונו, והיינו שהבין דקאי על אניגרון וליתא, וכדי שלא להשוותו לטועה נראה לי ליישב שגם הוא הבין כן אלא דכתב טעם על השמטת הרי"ף קניגי דזה פשיטא דאם נתקלקלו מבעוד יום דמסתמא ניצוד כמו שכתב המגיד וזה שכתב וכי קניגי הוא ללמוד דרך צידה והיינו שכתב אבל עיקר הדין כבר כתב וכו' רצה לומר דר' שמעון בן אלעזר לא אמר זה אלא אגב גררא דספק מוכן אסור כללא דמילתא שגאוני גדולי מחברים פסקו להדיא כשולחן ערוך, ודברי הב"ח דחויין בזה. ואגב אפרש ירושלמי הנזכר לעיל ז"ל מי מודיע אם נתקלקלו המצודה דבר בריא שניצודו מבעוד יום ואפילו נתקלקלה וחש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום, עד כאן, ולכאורה תמוה ובגליון ירושלמי שם מגיה אבל אם לא נתקלקלה וכו' ולא תיקן כלום דאכתי קשה מאי ואפילו נתקלקלה וכו', ולעניות דעתי לפרשו בלא שום הג"ה, דמה שכתב אם נתקלקלה וכו' מיירי מבעוד יום, ומה שכתב אם נתקלקלה וכו' רצה לומר ביום טוב, ומה שכתב אפילו נתקלקל וכו' רצה לומר אף שיש ספק שמא נתקלקלה מבעוד יום הוי כניצוד ביום טוב ועיין בש"ס דילן ודו"ק:

[ז] ספק מוכן וכו'. אף דקיימא לן ספק דרבנן לקולא הכא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין או משום שרצו חכמים להחמיר בדבר זה שמצינו כמה ספיקות דרבנן לחומרא ואין לדמות זה לזה, אבל לערב מותרין אפילו ודאי ניצוד היום ממילא עיין סימן (ש"כ) [שט"ז] בס"ד:

[ח] ביום טוב שני וכו'. משמע אפילו רשות הרבים מיהו בכנסת הגדולה בשם תמים דעים אוסר וכן ביום טוב שני הסמוך לשבת ודעת רש"ל ומגן אברהם דאפילו בשני ימים טובים של גלויות אסור ור"מ כט"ז סימן תקט"ו ס"ק ד':

[ט] אמת המים וכו'. פירשו הב"ח ופרישה שאינו רחב יותר מששה טפחים ועל כן נקרא אמת המים שאמה ששה טפחים והיינו כיון שהוא ארוך מאוד אבל בתיבה אף שרחב יותר כתבתי בס"ק ב' דמותר:

[י] מותר ליקח וכו'. דוקא ליקח כולן מותר אבל אסור לברור כמו שכתב סעיף י"א גבי יונים (ים של שלמה), ואפשר דדמי לאווזים ותרנגולים שבבית שאין צריך זימון כמו שכתב סעיף ו' (מגן אברהם), ובים של שלמה סעיף י"ב משמע לי לחלק דהתם ידע בהו מאתמול אבל הכא לא ידע מאתמול איזה מיני דגים שיש בו, והיינו דבס"ק ב' בקנה דגים ונתנן לתיבה לא החמיר רש"ל אלא לירא שמים דהתם ידע בהו:

[יא] שבבית או בחצר וכו'. כלומר שנתגדלו שם ואם כן באין לכלובן לערב ולכן מותר לתופסן אפילו חוץ לחצר אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב דינן כשאר חיה ועוף (מגן אברהם):

[יב] [לבוש] ולברור וכו'. וירא שמים יברור מערב יום טוב ויאמר זה וזה אני נוטל (רש"ל ואחרונים):

[יג] שמחוסרים צידה וכו'. אפילו בביבר מקורה (מגן אברהם דלא), ועיין בעבודת הקודש דף ל"ח:

[יד] וליתן וכו'. ובמקום הפסד התירו לתת לפניהם מזונות כיצד דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא יברחו (עבודת הקודש):

[טו] הסמוך לעיר וכו'. פירש רש"י [ביצה] דף כ"ה ידע בה ודעתיה עליה על כן פירש כיון שסמוכה ידע וגם דעתיה עליה אבל באין סמוכה אף שידע אין דעתיה עליה, ותדע דאם לא כן למה קאמר בש"ס באינה סמוכה צריכה זימון הא בידיעה סגי וכן משמע בעבודת הקודש שם ובדף מ"ו ודלא כמגן אברהם:

[טז] שאינם מפריחין וכו'. חוץ לתחום (ים של שלמה), ומגן אברהם נוטה אף תוך התחום כשצריך מצודה לצודן אסור, וכן משמע בעבודת הקודש דף מ"ו:

[יז] [לבוש] דבעל חי חשיבי וכו'. ולפי זה אם נאכל אחד מהן או נפל לים כולן מותרין כמו שכתב ביו"ד סימן ע' סעיף י"ח:

[יח] מקושרין וכו'. והט"ז אוסר במקושרין וכן משמע בים של שלמה סימן כ"ז פרק קמא ובפרישה:

[יט] שיש שם קן אחר וכו'. פירוש ויש שם רוב, ומה שכתב בית יוסף בשני קינים זו למעלה מזו וזימן בתחתונה ולא בעליונה שרובו היינו כשאין רוב בעליונה לכך אף שמצאן בחוץ בתחתונה מכל מקום אזלינן בתר קרוב דהיינו מתחתונה כיון שמצאן שם ולא מבעליונה כיון דליכא רוב, והשתא הצלתי דברי בית יוסף מתמיהות רש"ל סימן כ"ח וב"ח וט"ז ודו"ק:

[כ] לא יהא רשאי וכו'. דלא שריא סופן משום תחילתן אלא במלאכה דרבנן אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח ומגן אברהם), ולעניות דעתי אפילו אי הוא דרבנן נמי אין מתירין כיון דאפשר לפשוט קודם בדיקה מימנע לשחוט:

[כא] אסור לטלטלה וכו'. היינו לדברי אוסרין מוקצה בסוף סימן תצ"ה. כתב רש"ל פרק אין צדין סימן י"ז האידנא דשכיחי טריפות שרי להצניע דאם לא כן מימנע ולא שחוט אבל אווזים ותרנגולים אסור להצניעם דלא שייך בהו טריפות עד כאן לשונו, ואם כן למכרו לכותים נמי אסור (מגן אברהם). ולא נהירא דמכירה בלא טילטול קיל טפי בדרך שמוכרה לישראל דאפילו היא כשרה נראה דמותר למוכרה לכותים אם אין ישראל קונים ונמי מטעם דאם לא כן אתי למימנע, ומה שהעתיק מגן אברהם בתחילת דברי רש"ל ולכן אפילו למוכרה וכו' ליתא ברש"ל כלל ועיין סימן ת"ק. כתב הכלבו הביאו בית יוסף אחר הפשטה מעמידין הבשר והעור בחום היום שלא יסרח שאם נמצאת טריפה לא יזיזנה ממקומה, ואף על פי שזה קרוב להערמה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב התירו זה עד כאן, פירש מעמידין במקום צונן שלא יסרח כשיש יום חם כנ"ל, ובפרישה נדחק לפרש שמניחין העור עם הבשר ואין נוטלין העור מהבשר כדי שלא יסרח, ומכל מקום נשמע מכלבו דאסור להצניע אף היכי דשכיחי טריפות דשייך מימנע ודלא כרש"ל הנזכר לעיל וטעמא כיון דאפשר לשמרו קודם בדיקה כדאמרן מיהו למאי דמתירין מוקצה אפשר להתיר. כתב בעבודת הקודש דף מ"ו אין רואין את הטריפה אלא במקום שאם תמצא טריפה לא יהא צריך להזיזם ממקומם אלא שלא ראיתי לאחד מראשונים שחשו לדבר, עד כאן, ואפשר משום דסבירא ליה דמוקצה מותר ביום טוב. וראיתי בהגהות אשירי מאור זרוע פרק אין צדין שפסק דאין רואין ואסור לטלטל וכן מצאתי בירושלמי פרק אין צדין, וקשה הא כתב מגן אברהם סימן תצ"ט סק"ח דהגהות אשירי מאור זרוע מתירין אפילו נולד:

א) [סעיף א'] אין צדין דגים מן הביברים. ביברים של דגים הם בריכות של מים. ביברין של חיה קרפיפות מוקפין גדר סביב וכונסין לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם. רש"י ביצה כ"ג ע"ב. וכה"ג כתב הרמב"ם בפי' המשניות שם:

ב) שם. אין צדין דגים וכו' והטעם לאיסור צידה אע"ג דאוכל נפש מותר משום דאפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יעלנו. רש"י שם. והתו' כתבו שם משום דדמי לקצירה. ועיין לעיל סי' תצ"ה או ך'

ג) שם. מן הביברים. וכ"ש מן הנהר כמ"ש לעיל סי' תצ"ה סעי' ב'

ד) שם הגה. אפי' במקום שאינם מחוסרים צידה וכו' כלומר אפי' בביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה ונצודנו ובחיה ועוף כה"ג חשיב אין מחוסר צידה כמ"ש לקמן סעי' ז' בדגים אסור הואיל ונשמטים ול"ד לאמת המים שבסעי' ה' דשאני התם שהאמה היא צרה הרבה ואינם יכולים לישמט כל כך. מאמ"ר או' א' מ"ב או' ב' ועיין לקמן או' כ"ד. ודע דדעת הרמב"ם פ"ב דין ז' להתיר בביבר קטן כל שאינו מחוסר צידה וכ"כ הפר"ח סעי' ה' אבל הב"ח פסק דלא כהרמב"ם וכתב שכ"ה דעת הראב"ד והרשב"א יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים להחמיר כדברי מור"ם ז"ל. ועיין לקמן או' כ"ה.

ה) שם בהגה. והדגים נשמטים וכו' לפי שהם מכוסים מן העין. הראב"ד מל' הרמב"ם פ"ב דין ז' וא"כ אם המים צלולים שרואים הדגים מותר אם אין מחוסרים צידה. מ"א סק"א. א"ר או' ג' א"א או' א' מיהו דעת הר"ז בקרא או' א' לאסור גם אם המים צלולים יעו"ש. וע"כ נראה כיון דדעת הרמב"ם להתיר בביבר קטן כל שאינו מחוסר צידה כנז"ל אם הזמינם מאתמול והביבר סתום מכל צדדיו וגם המים צלולים שיכול לתפשם במהרם בלי השמטה יש להקל. וית' עוד מזה לקמן סעי' ה' יעו"ש.

ו) [סעיף ב'] דגים ועופות וחיה שהם מוקצה וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ב דין י"ז. ומבואר מדבריו אלה דאפי' לא היה בהם איסור צידה כל שהם מוקצים אסור ליתן לפניהם מזונות גזירה שמא יטלטל ואעפ"י שהטלטול אינו אסור אלא מדרבנן והוי גזירה לגזירה מ"מ צ"ל דהך חששא דשמא יקח מהם לאו גזירה גמורה היא אלא חששא קרובה היא וחיישינן לה אעפ"י שעיקר האיסור אינו אלא מדרבנן. מאמ"ר או' ג'

ז) שם. אין משקין אותם וכו' ודוקא באלו שבמינם ראויים לאכילה אלא שהן מוקצין אבל בבהמה הטמאה ועופות טמאין אין איסור להשקותם וליתן לפניהם מזונות. המ"מ שם. והב"ד מ"א סק"ב. וכ"כ א"ר או' ד' וכ"פ הר"ז או' ו' מקרא קודש סי' ל"ז או' ט"ז מ"ב או' ו'. וה"ד אם מזונותיהם עליו. ר"ז שם. מק"ק שם. ועיין לקמן אות יו"ד.

ח) ובשבת דחמיר לא שייך למיגזר שמא יקח א"כ אפי' בטהורים מותר. א"ר שם מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"א. ועיין לעיל סי' שכ"ד סעי' ע' יו"ד וי"א:

ט) שם. ואין נותנין לפניהם מזונות וכו' אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן. מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ה' ח"א כלל פ"ח או' ז' מק"ק שם או' ט"ו. מ"ב או' ה' והטעם כתב הר"ז דכיון שהצריכוהו להרחיק מהם קצת יש לו היכר ולא ישכח ולא יבא ליקח אותם עכ"ל. וכ"כ מ"ב שם.:

י) והיינו דוקא באותן שמזנותם עליך דאין איסור רק משום שמא יקח מהם ולכך מותר בריחוק מקום אבל באין מזונותם עליך בכל גוונא אסור. דג"מ. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ב.:

יא) שם. ואין נותנין לפניהם מזונות וכו' ואין נותנים לפני הדגים מזונות כתב רש"י ז"ל בביצה כ"ג ע"ב משום דאפשר להם בלא מזונות שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל הקטן אבל התו' שם כתבו הטעם דאין נותנים לפני הדגים מזונות גזירה שמא יצודם יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב שסובר הטור דדגים אפי' היכא דמותר ליקח מהם אין נותנים לפניהם מזונות מטעמא דפירש"י דאפשר להם בלא מזונות יעו"ש, וכתב בד"מ או' א' דאפי' לדעת רש"י הא דנוהגים האידנא דקונים דגים מבע"י והולכים במים תוך כלי דמותר ליתן לפניהם מזונות שהרי אין להם מזונות ממקום אחר עכ"ל, וכ"כ הלבוש. וכ"כ העט"ז, וית' עוד מזה לקמן סעי' ז' יעו"ש.:

יב) [סעיף ג'] אפי' ספק צידה אסור וכו' ואע"ג דק"ל ספיקא דרבנן לקולא הכא אסור משום דבר שיש לו מתירין או משום שרצו חכמים להחמיר בדבר זה. ועיין במרדכי ביבמות שמצינו כמה ספיקות דרבנן לחומרא לכן אין לדמות זה לזה. מ"א סק"ג. ומ"ש ואע"ג דק"ל ספיקא דרבנן לקולא וכו' היינו לדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דכל הני מלאכות ביו"ט אסורין מדרבנן אבל יש סוברין שאסורין מה"ת כמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' כ"ד יעו"ש. ומיהו נ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון שהאיסור משום דשיל"מ אם יתקלקלו הדגים אם יניחום לערב מותר לאוכלם בו ביום וכמ"ש ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' אבל לטעם ב' אפי' אם יתקלקלו אסורים, ועיין בס' בית מאיר שהרבה להוכיח כטעם ב' דבכל גוונא אסורים יעו"ש. ומ"מ אפשר דבהפ"מ ושמחת יו"ט יש לסמוך על טעם ראשון.:

יג) שם. ספק צידה אסור וכו' ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה, והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ביו"ט ספק ניצוד מערב יו"ט אבל שאר ספיקות מותרין. המ"מ פ"ב דין ו' אלא שהמ"מ שם תמה על דברי הרשב"א הנז' שא"כ ספק ביצה אם נולד ביו"ט למה אסורה וכו' וע"כ כתב דנראין דברי הרמב"ם שלא חילק יעו"ש. והב"ד ב"י וכ"כ הלבוש סעי' ה' וכן הסכים הפר"ח. וכ"פ החמ"מ או' ה' ר"ז או' ח' מקרא קודש סי' ל"ז או' ח"י. ומ"ש הב"ח לחלק בין היכא דאתחזק איסורא להיכא דלא אתחזק כבר השיגו הפר"ח שם והמאמ"ר או ד' יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע לקמן סי' תקי"ג סעי' ב' וסי' תקי"ז סעי' א' ודברי האחרונים דאין לחלק בספק מוקצה ונולד היכא דאתחזק איסורא או לא אלא דבכל גוונא יש לאסור כיעו"ש. ומ"ש לקמן בסי' תצ"ח סעי' ג' שהמוקצה הולכין בספקו להקל ית' שם בס"ד:

יד) שם אפי' ספק צידה אסור וכו' וה"ה דאסור לטלטלו כמ"ש בסעי' הקודם ובסי' תקט"ו סעי' א' וכ"כ הפר"ח והשו"ג או' ד' ר"ז או' ח' ומשמע בר"ה אסור בשני הימים כה"ג שיש ספק אם ניצוד מעיו"ט או ביו"ט ראשון, א"א או' ג' ועיין לקמן או' י"ט.:

טו) שם. אפי' ספק צידה אסור וכו' אבל לערב מותרין אפי' ודאי ניצודו היום ממילא, מ"א סק"ג. וא"צ לשהות בערב בכדי שיעשו כיון שניצודו ממילא כמ"ש לעיל סי' שכ"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד. וכן אם צדן עכו"ם לעצמו ואח"כ נתנם לישראל א"צ לשהות בערב בכדי שיעשו וכמ"ש לעיל סי' שכ"ה סעי' ה' יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תקט"ו סעי' א':

טז) שם. ואם מצא המצודות מקולקלות וכו' כלומר שהמצודות פרוסות באורך מיל או חצי מיל וכשחיה נופלת בראשו אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשו השני נתק ממקום שנתקע וסי' הוא לו שיש חיה בראש האחר, רש"י ביצה כ"ד ע"ב. ט"ז סק"ד:

טוב) שם. ואם מצא המצודות מקולקלות וכו' הב"ח כתב להחמיר בדין זה אבל הא"ר או' ו' השיג עליו מכמה ראשונים ומהירושלמי דכולם פסקו כהש"ע יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח. וכ"ה דעת האחרונים.:

חי) שם. בידוע שמבערב יו"ט ניצידו. ואם אפשר למצודה לצוד כמה ב"ח זא"ז ומצא ב' או ג' שם לכאורה י"ל דהוי ס"ס שמא ניצודו כולם אתמול ואת"ל א' היום שמא זו הניצודת אתמול ואם ג' י"ל את"ל שנים ניצודו היום רובא איסורא וכולהו אסירי וצ"ע מש"ז או' ד':

יט) [סעיף ד'] ספק מוכן מותר ביו"ט שני וכו' אבל ביו"ט שני של ר"ה או ביו"ט שני הסמוך לשבת אסור. כנה"ג בהגב"י בשם ס' תמ"ד סי' ק"ך. מ"א סק"ד. א"ר או' ח' מאמ"ר או' ו' חמ"מ או' ה' מ"ב או' יו"ד. ועיין לקמן סי' תקט"ו סעי' א':

ך) שם. ספק מוכן מותר ביו"ט שני וכו' אבל רש"ל ביש"ש במס' ביצה פ"ג פסק כי היכי דספק מוכן אסור ביו"ט א' ה"ה ביו"ט ב'. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ג'. וכ"מ מתה"ד סי' ע"ט. וכ"מ מדברי הט"ז סי' תקט"ו סק"ד, וכן הרבה להוכיח בשביתת יו"ט סי' ט' והב"ד עיקרי הד"ט סי' כ"ב או' מ"ז, וכן הסכים המ"א סק"ד, ר"ז או' ח'. מקרא קודש סי' ל"ז או' ח"י, אמנם הפר"ח הסכים כדברי הש"ע. וח"א כלל פ"ח או' ו' כתב דלצורך גדול יש לסמוך על הש"ע. והב"ד המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ד. וכ"כ מ"ב או' י"א דיש להחמיר אם לא במקום הפ"מ דאז יש לסמוך על המתירין, ועיין ביו"ד סי' ק"י בהגה סוף סעי' ח' ולקמן סי' תקט"ו או נ"ז ואו' נ"ח:

כא) [סעיף ה'] אם סכר אמת המים וכו' ומשמע בגמ' שא"צ זימון דסכירת אמת המים חשיב זימון ב"י לבוש. ב"ח. ועיין לקמן או' כ"ג;

כב) שם בכניסה וביציאה. שלא יכנסו בה דגים מבחוץ מתתחשך. רש"י ביצה כ"ה ע"א.

כג) שם מותר ליקח ממנה דגים וכו' משמע אפי' אינו נוטל כל הדגים ביו"ט אלא קצת מהם שכנה"ג בהגה"ט או' אבל רש"ל ביש"ש במס' ביצה פ"ג סי' י"א כתב דה"ד ליקח כולם מותר אבל אסור לברור כמ"ש סעי' י"א גבי יונים יעו"ש. והב"ד שכנה"ג שם. מ"א סק"ה. מיהו הט"ז סק"א כתב דיכול ליטול מה שירצה דסכירת אמת המים מאתמול הוי כאלו הזמין כולם מעיו"ט יעו"ש. וכ"כ הפר"ח. אמנם דעת הא"ר או' יו"ד נראה להחמיר כרש"ל. וכ"כ הר"ז או' ד' דאם בשעת שסכר אמת המים היה בדעתו שאפשר שיצטרך ביו"ט לכל הדגים שבאמת המים א"כ הרי הוכנו כל הדגים ולכן מותר לברור מהם ביו"ט מה שצריך ולהחזיר השאר למים אבל אם בשעה שהכניס הדגים לאמת המים היה יודע שבודאי לא יצטרך ביו"ט לכל הדגים א"כ הרי לא הוכנו אלא אותם שיצטרך להם ביו"ט ולכן אסור לברור מהם ביו"ט מה שצריך לו ולהחזיר למים המותר שהרי הוא מטלטל מוקצה אלא צריך ליקח ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב ובין רע. וכ"כ מק"ק סי' ל"ז או' ב' מ"ב או' י"ג. ועיין לקמן או' כ"ו:

כד) שם הגה. מחמת שאמת המים היא צרה וכו' שהיא עמוקה אמה ולפיכך נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה. רש"י קמא ן' ע"ב, וכ"כ הב"ח ופרישה או' א' וכתב שם הב"ח וכל שרחב יותר מאמה בת ששה טפחים אסורים הדגים. מיהו הפר"ח כתב על דברי הב"ח הנז' דאינו מוכרח דפעמים קתני אמת המים ואינה בת ו' טפחים ופעמים יותר מששה טפחים יעו"ש. אבל דעת הא"ר או' ט' נראה כהב"ח וכ"כ א"א או' ו' מ"ב או' י"ד:

כה) שם הגה. מחמת שאמת המים היא צרה וכו' ואפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ"כ דגים שבתוכה כניצודין הן. מ"מ פ"ב דין ז' ב"י, לבוש. ב"ח. מ"א סק"ו. א"ר שם. מיהו בנחלת צבי מפקפק ע"ז דכמו בביבר יותר מן ו' טפחים יוכל הדג להשמט כן הוא הדין באמה שארכה הרבה יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' דמ"ש המ"מ היינו להרמב"ם שאין מחלק בין ביבר קטן לאמה משא"כ להראב"ד והרשב"א דמחלקין ופסק מור"ם ז"ל כוותייהו אין זה מוכרח יעו"ש. וכ"מ קצת במאירי שכתב חפירה קטנה יעו"ש. ועיין לעיל או ד':

כו) שם בהגה. היא צרה וכו' והנוהגין לשום הדגים בביבר קטן העשוי ממחיצות כל סביביו ומתחתיו כמו תיבה וקורין אותו קישט"ן בל"א שרחב קצת אסורין הדגים ביו"ט משום צידה לדעת הראב"ד והרשב"א והטור וכל שרחב יותר מאמה בת ו' טפחים אסורים הדגים. ב"ח. ורש"ל ביש"ש פ"ב דביצה סי' ב' כתב דדוקא בביבר כגון בריכה שהדגים שטים במים ואוכלים מעפר הארץ ועשבים שייך בהו צידה אבל תוך ארגז מנוקב תוך המים לא שייך בהו צידה ומותרים אם רוצה ליקח כולם אבל כשאינו רוצה ליקח כולם יקשור חוט על הדג מעיו"ט יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או א' וכן הסכים הפר"ח. מיהו הט"ז סק"א כתב דא"צ קשירת חוט יעו"ש והמ"א סק"ו כתב דיש להחמיר עכ"פ לעשותו ע"י עכו"ם כשהארגז רחב. והר"ז או' ד' כתב אם בשעה שהכניס הדגים לארגז היה בדעתו שאפשר שיצטרך ביו"ט לכל הדגים שבארגז א"כ הרי הוכנו כל הדגים ולכן מותר לברור מהם ביו"ט מה שצריך ולהחזיר השאר למים אבל אם בשעה שהכניס הדגים לארגז היה יודע שבודאי לא יצטרך ביו"ט לכל הדגים א"כ הרי לא הוכנו אלא אותם שיצטרך להם ביו"ט ולכן אסור לברור מהם ביו"ט מה שצריך לו ולהחזיר למים המותר שהרי הוא מטלטל מוקצה אלא צריך ליקח ולאכול כל שיעלה בידו בין טוב בין רע. וכ"כ מק"ק סי' ל"ז או' ב' ועיין לעיל או' כ"ג:

כז) ובדין הארגז הנז' הסכים הט"ז שם דאף שמושיט ע"י מצודה לתיבה מרובעת ללוקחו ואפי' מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו אין קפידה. וכן הסכים א"ר או' ב' אבל הפר"ח כתב דא"נ כלל להתיר ע"י מצודה קטנה או חכה וכיוצא משום דמחזי כעובדין דחול אלא דוקא ביד יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ב' דאפי' אם הוא בענין שיכול לתפשן בקל בידו טוב ליזהר שלא לצודן במצודה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, וכ"כ המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ג':

כח) ואם הם בבור עמוק א"צ לירד למטה כדי לתפשן בידו אלא עומד למעלה ותופשן ע"י כלי. ר"ז או' ג' מק"ק שם או' א' והיינו אם כבר הזמינם מעיו"ט וא"צ צידה שאינו רחב ו' טפחים כנז"ל ויכול לתופשן בידו ולכן שרי לתופשן בכלי ע"י כלי וא"צ למרוח לירד למטה.

כט) וקאסטי"ן במים ונתון שם דגים הרבה לפרות ולרבות ולפעמים צד מהם י"ל ודאי ביו"ט מוקצים הם ואף אם הזמינם בפה מעיו"ט צ"ע ולא דמי לסכר אמת המים דמעשה רב וא"צ אמירה ולפי מ"ש באו' ז' י"ל די בכאן בדגים הזמנה בפה. מש"ז או' א' והיינו אם יזמין כולם או יקשור בחוט מה שצריך כמ"ש לעיל או' כ"ו יעו"ש:

ל) [סעיף ו'] אווזים ותרנגולים וכו' וה"ה שאר עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן בערב ומזונתן עליך הו"ל כניצודין ושרי לתופשן אפי' חוץ לכלובן רש"י ביצה כ"ד ע"א. מ"א סק"ז. ב"ה. ואפי' צ"ל הבא מצודה ונצודנו מותר. ואפי' חוץ לחצר שרי לתפשן. ע"א שם. א"ר או' י"א. חמ"מ או' ב' ר"ז או' יו"ד. ח"א כלל פ"ח או' ב' מקרא קודש סי' ל"ז או' ג' מ"ב או' י"ז. ועי' לקמן או' ל"ד:

לא) אבל אותם שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן בערב דינם כשאר חיה ועוף שבסעי' שאח"ז. מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ שם. ר"ז או י"א. ח"א שם מק"ק שם. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' י"ג. מ"ב שם. ונ"ל דבלילה כשהן יושבין על הקורה מותר לצורך דבלילה לא שיך בהם צידה דעיניהם מתעוורות. ח"א שם מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ו' קיצור ש"ע שם. מ"ב שם ונראה דה"ד אם הזמינם לאכילה דאל"כ הרי הם עוקצים אעפ"י שאין בהם משום צידה:

לב) ומי שיש לו תרנגולים בביתו שהקצה אותם לגדל ביצים צריך להזמין אותן מערב יו"ט אם עלה על דעתו לאכול מהם ביו"ט ואותם שלא הזמין אסורים בטלטול דמוקצה הם. ב"י בשם הג"א פ"ק דביצה. לבוש פר"ח. עט"ז. עק"ק שם או' ד' קיצור ש"ע שם. מ"צ או' ט"ז.

לג) ומיהו כל שאינה עומדת לגדל ביצים אלא שלקחה סתם מותר לשוחטה ביו"ט. הרשב"א בעה"ק. בבית מועד שער ה' או' ג'. פר"ח מש"ז אות ה' חמ"מ או' ב' ר"ז או' י"ד מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ז' מ"ב שם. והיינו אם הם בענין שאין מחוסרין צידה כמ"ש בסעי' שאח"ז וכ"כ הר"ז שם:

לד) שם. שבבית או בחצר וכו' ר"ל שנתגדלו בבית או בחצר וא"כ באין לכלובן בערב ולכן מותר לתפשן אפי' חוץ לחצר. מ"א סק"ז. א"ר או' י"א, א"א או' ז' ועיין לעיל או' ל':

לה) שם. מותר לצודם וכו' משום שמחת יו"ט אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן כמ"ש ססי' שי"ו בהגה. מ"א סק"א. חמ"מ או' ב' ר"ז או' יו"ד. ח"א כלל פ"ח או' ב' קיצור ש"ע סי' צ"ח או' י"ג. מ"ב או' י"ז. ועי' לעיל סס"י שי"ו בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

לו) שם. מותר לצודם וכו' ויכול לברור איזה שירצה דכולם חזו לאכילה ומותרים לטלטל. ב"י בשם הג"א פ"ק דביצה וכתב דזהו כדעת הרמב"ם והכי נקטינן וכ"כ הלבוש. ובהגמ"י פ"ב כתב בשם ראבי"ה דירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח דאע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו חכמים לטרחא. והב"ד ב"י. וכ"כ הב"ח. ורש"ל ביש"ש פ"ג דביצה סי' ב' כתב דיר"ש יברור מעיו"ט ויאמר זה וזה אני נוטל. והב"ד הט"ז סק"ה. מ"א סק"ח. א"ר או' י"ב. ר"ז או' ט"ו. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. מק"ק סי' ל"ז או' ד' מ"ב או' ח"י:

לז) [סעיף ז'] שאר כל חיה ועוף וכו' וה"ה בהמה. משאת בנימין סי' פ"ז. שכנה"ג בהגה"ט או' ב':

לח) שם. שמחוסרים צידה וכו' היינו בביבר שאינו מקורה אבל במקורה לא שייך צידה כלל בעופות אפי' בגדול הרבה רק בצפור דרור שייך צידה אפי' במקורה. מ"ב שם. שכנה"ג שם או' ח'. מיהו המ"א סק"ט חלק עליו וכתב דכל היכא שאין יכול לתופשו בשחיה א' אפי' במקורה אסור בחיה וכ"ש בעוף יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג. וכ"מ מסתמיות דברי האחרונים שלא כתבו לחלק בין מקורה לשאין מקורה. ועיין לעיל סי' שי"ו או' ט':

טל) שם שצ"ל הבא מצודה וכו' כלומר שצריך לבקש תחבולות לתופשו. רש"י ביצה כ"ד ע"א. ב"י. לבוש. עט"ז:

מ) שם. אסור לצודם. ואפי' זימן אותם מעיו"ט ודעתו עליהם אין מועיל כלום ואסור ליקח אותם ביו"ט אפי' ניצוד מאליו ביו"ט כיון שביה"ש היה מחוסר צידה ה"ז מוקצה. ר"ז או' י"ל. מק"ק סי' ל"ז בליקוטי רימ"א או' ח':

מא) שם וליתן לפניהם מזונות. והגם שכתב כן לעיל סעי' ב' שם כתב לענין מוקצה והכא בא להשמיענו דאעפ"י שהם מחוסר צידה ואם יבא ליקח מהם בורחים אפ"ה יש לחוש ואין ליתן לפניהם מזונות:

מב) שם וליתן לפניהם מזונות. ובמקום הפסד התירו ליתן לפניהם מזונות כגון דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא יברחו. עבוה"ק להרשב"א בבית מועד שער א' או' יו"ד. א"ר או' י"ד. ליקוטי רימ"א שם או' ט' ב"ה. ועי' לעיל או' ז':

מג) שם וליתן לפניהם מזונות. עיין לעיל או' ט':

מד) שם וכל שאין מחוסרים צידה. כגון חיה שנכנסה מעיו"ט לביבר קטן כ"כ בענין שיכולין לצוד אותה בשחיה אחת וכן עוף שנכנס מעיו"ט לבית קטן או לביבר קטן מקורה בענין שיכול לתופשו בשחיה. א' וכן צפור דרור שנכנס מעיו"ט למגדל שכל אלו כבר ניצודין ועומדין הן אעפ"י שבשבת אסור לצודן מד"ס מ"מ ביו"ט משום שמחת יו"ט התירו לצודן לצורך אכילה אפי' לא ידע בהם מעיו"ט ואין בהם משום מוקצה. ר"ז או' י"א. ליקוטי רימ"א שם אות יו"ד. ועיין לעיל או' ל"ג:

מה) שם. מותר לצודם וכו' והיינו אם הם בענין שאין בהם משום מוקצה כגון שהזמינם או בדוגמא שכתבנו באו' הקודם אבל אם הם מוקצים אסור לתופשם שהרי אסורים בטלטול כמ"ש לעיל סעי' ב' יעו"ש.

מו) [סעיף ח'] איל וצבי שקננו בפרדס. מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו. רש"י ביצה כ"ה ע"א. וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם:

מז) שם. מותרים בלא זימון. ואין בהם משום מוקצה כיון שרואה אותם בכל יום ודעתו עליהם הרי הוא כאלו זימן אותם. ר"ז או' י"ב. והוא דקים ליה בגוויה שהיה לו שבעה ימים מיום שנולד דאז יצא מספק נפל כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב'. והאידנא לא בקיאין בכלו לו חדשיו כמ"ש מ"א לקמן סי' תצ"ח סק"ט ובדברינו לשם או' מ"ג יעו"ש. ואלו ז' ימים לא בעינן שלימים מעל"ע אלא כיון שמלאו לו ז' ימים מיום הלידה יכול לשוחטו דרך משל אם נולד ביום א' שעה א' קודם ליל ב' מותר לשוחטו ליל א' הבא תיכף אחר הבדלה שהוא ליל ח' שלו כמ"ש השמ"ח ביו"ד שם או' ד' ופת"ת שם או' ב' ובס' זבחי צדק שם או' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. ובדיעבד אם שחטו קודם ח' אסור לאכלו כמ"ש השמ"ח שם. שו"ת בית יהודה ח"א יו"ד סי' ל"ח. מחב"ר שם או' ג' דג"מ שם. ואכמ"ל:

מח) שם. בתוך שבעים אמה. וד' טפחים כמ"ש לעיל סי' שנ"ח סעי' א' וכ"כ הפר"ח. שו"ג או' י"ד. חמ"מ או' ו'. ר"ז או' י"ב. מ"ב או' כ"ג.

מט) שם. דדעתיה עלויה. וכיון דחזי ליה כל יומא כמו שזימנן דמי אבל כשאינה סמוכה אסח דעתיה מיניה. הר"ן. ורש"י פירש כשסמוכה ידע שילדה משמע דכשידע אפי' רחוקה שרי וטוב להחמיר. מ"א סק"י. אבל הא"ר או' ט"ו השיג על דברי המ"א הנז' וכתב דגם לרש"י באין סמוכה אף שידע אין דעתיה עליה יעו"ש וכן השיג עליו הנה"ש או' ח' חמ"מ שם:

נ) שם. דדעתיה עלויה. אבל אם הפרדס הוא חוץ מע' אמה וד"ט ודאי אין דעתו עליהם לצורך יו"ט ואסור ליקח מהם ביו"ט אלא א"כ זימן אותם מעיו"ט. ר"ז או' י"ב והוא מדברי הר"ן פ' אין צדין וכ"כ מקרא קודש סי' ל"ז או ו' מ"ב או' כ"ד:

נא) ופשוט דאם לא ידע בהולדות אסורים אפי' במקום קרוב דבזה לא שייך לא אסח דעתיה כיון דלא ידע כלל מהם, מ"ב בשער הציון או מ"ג:

בנ) שם. כיון שמחוסרת צידה. ומיירי שהפרדס גדול שצ"ל הבא מצודה ונצידנו ואפי' תהא ניצודה מאליה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה כיון שהזמנתו מבע"י לא חלתה. מ"ב או' כ"ה ועיין לעיל או' מ':

גנ) [סעיף ט'] יוני שובך ויוני עליה. יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ, רש"י ביצה כ"ד ע"א. וכ"כ הר"ז או' ט"ז דהיינו יוני הפקר שבאים ומקננים בשובך ובעליה עכ"ד. מיהו הא"א או' י"ב כתב על דברי רש"י הנז' דלטעם משום דאין מזונותם עליך פירש כן אבל להטעם דצידה יוני שובך שלו ממש נמי יש בו צידה בגדולים יעו"ש:

דנ) שם. וצפרים שקננו בטפיחים. ומיירי נמי בכה"ג שמחוסרין צידה:

הנ) שם. אסור לצודן. וחיוב חטאת. מ"א ס"ק י"א. ור"ל דהצדן בשבת חייב חטאת וביו"ט מלקות כמ"ש הא"א או' י"א יעו"ש. והיינו למ"ד צידה ביו"ט אסורה מה"ת כמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' כ"ד יעו"ש:

ונ) שם. אסור לצודם. וטעמא אעפ"י שבאין לכלובן בערב מ"מ אין מזונתם עליך ולא חשיבי כמזומן א"כ משום דעבידין להשמט ולברוח מפני בני אדם ואין נוח לתפשן גמ' וברא"ש גבי אווזין משמע כטעם הראשון ובהר"ן משמע כטעם השני ויש לחוש לשני הטעמים. מ"א שם. ור"ל לצאת ידי הרא"ש והר"ן שיהיו באין לכלובן ומזונתם עליך ונוח לתפשם. מחה"ש:

זנ) שם. שאינם מפריחים. חוץ לתחום. יש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ח ב"י סי' תקי"ז בשם תשו' הרא"ש. אבל המ"מ פ"ב והר"ן פ"ק דביצה כתבו דוקא במדדין שרי דאינה מדדם יותר מחמשים אמה או מפריחין מעט. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט"ז. וכתב דכ"מ בעבוה"ק לרשב"א דף מ"ו. וכ"ה דעת הפר"ח דלא שרי אלא במפריחין מעט. וכ"פ הר"ז או' י"ז. ח"א כלל פ"ח או' ג' מק"ק שם או ז' מ"ב או' כ"ט. והיינו אם הם בענין שאין יכולין לברוח מפני בני אדם וא"צ מצודה לתפשם. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:

חנ) שם. אבל זימון צריכים. דכיון שהם מדדים ממקום למקום ומחליפין מקומם משובך לשובך אינם חשובים מוכנים ומזומנים כ"כ עד שיזמינם בפירוש. לבוש.

טנ) שם. וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה. ביצה כ"ה ע"א. ופירש"י שם משום דקטנה היא והאם והבת שוות עכ"ל. פר"ח. א"א או' י"ב:

ס) [סעיף י'] אומר זה וזה אני נוטל וכו' ועושה בהם סי' או טביעת עין שיכירם למחר. ר"ז או' ח"י. מק"ק שם אות ח' מ"ב או' ל"א:

סא) שם. אומר זה וזה וכו' וה"ה אם מסכים בדעתו סגי. ר"ז שם:

סב) שם. אבל באומר מכאן וכו' דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים ונמצא שמטלטל אותן שלא הזמין א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ולפיכך צריך שיאמר מעיו"ט זה וזה אני נוטל שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהם כבר נמלך עליהן בדעתו בין שיהיו שמינים בין שיהיו כחושים ולא אתי לטלטל ולמשבק. ב"י בשם הר"ן. לבוש. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"ג. והא דבסעי' ו' גבי אווזים ותרנגולים דלא חיישינן שמא יבואו כחושים לידו ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא"כ ביונים דסעי' זה. ט"ז סק"ה. והא דלא חיישינן דלמא משכח כולהו כחושים ומימנע משמחת יו"ט י"ל באותן שבבית ממשמש כל שעה ויודע שראוי. מש"ז או' ה':

סג) שם לא סגי. ואסור ליטול מהם ביו"ט ואפי' אם לא ירצה לברור אלא ליקח מן הבא בידו הן כחושה הן שמינה אסור. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' ל"ב. והוא מהטעם שכתבנו באו' הקודם:

סד) [סעיף יא'] אם זימן כל השובך וכו' וה"ה אם זימן שני זוגות וא"צ אלא לזוג א' שאינו מועיל. פר"ח. והוא מהג"א שהביא בב"י. וכ"כ חמ"מ או' ח' ר"ז או' י"ט. מ"ב או' ל"ג:

סה) שם אינו מועיל. דכיון שהזמין יותר ממה שצריך מסתמא דעתו היה לברור למחר את השמן ביותר ואיכא חשש דטלטול מוקצה כנ"ל. כ"מ בביאורי הגר"א. וכ"כ מ"ב או' ל"ד:

סו) שם אינו מועיל. ולפיכך אסור ליקח אפילו פרידה אחת מן היונים שזימן בהזמנה זו ואפי' רוצה ליטול מן הבא לידו אסור גזירה שמא יברור. ר"ז או' י"ט וכ"כ החמ"מ או' ח' דאסור ליקח מהם כלל ;

סז) שם בהגה. ולמחר נוטל מה שצריך. ואף שלא יטלנו אח"כ כולו, חמ"מ שם.

סח) שם בהגה. ולמחר נוטל מה שצריך. ומותר לברור מהם ביו"ט מה שצריך לו ולהניח השאר ואעפ"י שמטלטל השאר בידו אין בכך כלום שהרי אינם מוקצה כלל. ר"ז שם מק"ק שם או' ט' מ"ב או' ל"ה:

סט) [סעיף יב'] זימן שנים ומצא שלושה וכו' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו. ביצה יו"ד ע"ב. ואין לומר ליבטיל ברובא דבעלי חיים לא בטלי דחשיבי א"נ הו"ל דבר שיש לו מתירין לאחר יו"ט וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל. תו' שם. וכ"כ הר"ן שם. ט"ז סק"ח. ולפ"ז אם נאכל א' מהם או נפל למים הן מותרים כמ"ש ביו"ד סי' ק"י סעי' ז' יעו"ש. מ"א ס"ק י"ד. וזהו לטעם הא איכא חד דמערב בהו ואע"ג דבש"ס איכא טעמא אחרינא שמא אחריני נינהו כנ"ז כתב שם המ"א דס"ל להר"ן דלמסקנא דגמ' לא חיישינן שהלכו כולם אלא אמרינן א' בא לכאן יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ט' כדברי מ"א דאם נאכל א' מהם או נפל לים שתים הנותרות מותרים. וכ"פ הר"ז או' ך' מק"ק סי' ל"ז או' יו"ד מ"ב או' ל"ו. ומיהו עי"ש ביו"ד שכתב דדוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד וכו' ומור"ם ז"ל שם בהגה כתב דאפי' לאוכלם שתים שתים אסור לאדם א' לאכול את כולם וכו' יעו"ש. והיינו כשנתערב א' בג' או בד' ואם לא נתערב רק חד בתרי עי"ש בזבחי צדק או' פ"ט שהביא פלוגתא בזה ודעתו נוטה לאסור בין באכלם אדם א' בין ב' בני אדם יעו"ש. אמנם הער"ה בסי' זה או' ג' כתב דאפי' מאן דאוסר התם אפשר דמודה הכא באיסור מוקצה דרבנן יעו"ש וכ"נ דעת האחרונים הנז':

ע) שם. זימן ב' ומצא ג' אבל אם היו שנים מקושרות ומצא השלישית אצלם ואינה מקושרת עמהם הב' מותרות. פר"ח בסעי' י"ג, חמ"מ או' ט' ר"ז או' כ"ד, מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"ז, מ"ב או' ל"ו ועיין לקמן או' ע"ח:

עא) שם. בקינים המובדלים וכו' כדרך קינין שבשובכין אבל בקן א' אמרינן ודאי אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפוך, הג"א. רש"י. מ"א ס"ק ט"ו. פר"ח ביאורי הגר"א. חמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' כ"א. מק"ק שם או' י"ב. מ"ב או' ל"ז:

עב) שם. אסורים, דחיישינן הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. ביצה יו"ד ע"ב, והיינו אם יכולין לפרוח מעט. ר"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ח"י:

עג) שם. אסורים. ואם אין סביבותיהם קן אחר בתוך חמשים אמה או שהוא בקרן זוית הרי אלו מותרין אם הם מדדין ולא מפריחין כמ"ש לקמן סעי' י"ד יעי"ש. ה"כ ספר"ח בסעי' י"ד. וכ"כ החמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' כ"ג. ליקוטי רימ"א שם. מ"ב או' ט"ל:

עד) [סעיף יג'] זימן ג' ומצא ב' מותרין. דהני אינהו נינהו וחד מנייהו אזל לעלמא. ביצה שם:

עה) שם. ומצא ב' מותרין. ואפי' יש סביבות זה הקן קינים של יונים אחרים ויש לחוש שמא הראשונים הלכו להם ואלו הב' הן של קינים המוקצים אעפ"י כן מותרים לפי שאינו תולין שהשלישי הלך לו והנשארים הן אותם שזימן. ר"ז או' כ"ד:

עו) שם הגה. ואפי' היו מקושרים ביחד וכו' שדרך ב"ח להתפרק ולהנתק מקשירתם ואמרינן שהשלישי נתפרק מהם ואזל לעלמא. גמ' שם. ופי' הר"ן ואם הם קשורים בחוזק לא אמרינן דמנתחי ואסורים. חידושי הגהות בגליון ב"י בשם מהרל"ח:

עז) שם בהגה. ואפי' היו מקושרים ביחד מנתחי מהדדי. והנה לטעם זה גם אם מצא השנים הנשארים מותרים מקשירתם ג"כ שרי וכמ"ש שם הר"ן. מיהו הט"ז סק"ט חולק על דון זה וס"ל דכל שלא מצא כמו שהניחם אמרינן הני דאזמין אזלו לעלמא והנהו אחריני נינהו יעו"ש. וכתב א"ר או' ח"י דכ"מ ביש"ש סי' כ"ז פ"ק ובפרישה. אמנם הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל וכ"כ הב"ח, וכן הסכים הפר"ח, וכ"פ הר"ז או' כ"ד. מק"ק שם או' י"א:

עח) ואם הזמין ב' מקושרים ומצא ב' מותרים כתב שם הב"ח דאין לתלות לקולא ואסורים אבל הט"ז שם כתב דמותרים דאמרינן הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן יעו"ש. וכ"כ הפר"ח. י"א בהגב"י.

עט) ואם לא זימן אלא ב' בקן א' וקשרן זה בזה ולמחר מצא ג' קשורין זב"ז לדעת הפר"ח שם אסורים אבל הר"ז שם כתב דכולם מותרים משום שבודאי אדם קשרן זה בזה ומן הסתם לא קשרן ביו"ט אלא מעיו"ט וא"כ הרי כל הג' מוכנין מעיו"ט ע"י קשירה זו. וכ"כ מק"ק שם בלקוטי רימ"א או' י"ז. ובעת הצורך ושמחת יו"ט אפשר דיש לסמוך אמתירין ומ"מ אפשר שדבר זה יכול להתברר ע"י שאלה לבני הבית.

פ) [סעיף יד'] זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן וכו' דרך כל השובכין להיות מעט מן דף העלייה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאין לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרים לקן. רש"י ביצה י"א ע"א.

פא) שם. ומצא לפני הקן אסורים. דכיון דלא אשכחניהו בדוכתייהו חיישינן דלמא הנך דאזמין אזלו לעלמא והני אתו משובכים אחרים שאצלם. גמ' שם.

פב) שם. ומצא לפני הקן אסורים. אבל מצא בתוך הקן שהזמין אעפ"י שלא מצאן במקום שהניחם ממש מותרין. ב"ח. וכ"מ ממ"ש בהגה שבסוף סעי' זה וכ"ש הוא.

פג) שם. ומצא לפני הקן אסורים. ובשני קינים זה למעלה מזה אפי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונם שרו כיון שאותם שזימן מצאם במקימם לא חיישינן להו כלל. ב"י. אבל רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ח כתב דאסורים יעו"ש. וכ"כ הב"ח. ט"ז סק"י. מיהו הא"ר או' י"ט כתב לפרש דברי ב"י דמיירי כשאין רוב בעליונה לכך אף כשמצאן בחוץ בתחתונה מ"מ אזלינן בתר קרוב דהיינו בתחתונה כיון שמצאן שם ולא בעליונה וכתב שבזה הציל דברי ב"י מתמיהת רש"ל וב"ח וט"ז יעו"ש. והמאמר או י"ג כתב דמיירי כגון שאין שובכים אחרים סביבות שובך זה דקיל דשרי דאמרינן שהם אותם שזימן שיצאו לפני הקן ולא חיישינן לאותם שבקן השני כיון שבא ומצאן לפני הקן שזימן יעו"ש. והפר"ח כתב כשהם מדדין ואין שם בתוך חמשים אמה אלא ב' קינים וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ובא ומצא בעליונה ולא בתחתונה אסורים אבל אם מצא המוקצים במקומן פשיטא דמותרים אעפ"י שמצא המוכנים לפני הקן יעו"ש. וכ"פ החמ"מ או' יו"ד. ובס' קה"י כתב דאליבא דהלכתא ליתא להאי דינא דממ"נ אי יש רוב כנגדן אזלינן בתר רוב ואם הם שוים אזלינן בתר הקרוב יעו"ש נמצא דבדין זה רבו הדעות וע"כ נראה דאם יש שני קינים וזימן בתחתונה ולא בעליונה או להיפך ואח"כ ביו"ט מצא המזומנים לפני הקן אם הם מדדין ולא מפריחין ולא יש קן אחר בתוך ן' אמה או שהוא בקרן זוית אם מצא המוקצים במקומן ובמנינם ואינם רוב כנגד המזומנים אז יש להתיר אותם המזומנים בתוך הקן אם מצאם לפני הקן שלהם. וכ"ז באינו מכירם אבל במכירם שרי בכל גוונא כמ"ש בסעי' י"ב. וע"כ מי שחפץ לזמן יונים ואין לו בהם טביעות עין טוב לסמן אותם בעיו"ט באיזה דבר כדי שלא יכנס אח"כ בספק. וה"ה בתרנגולים וכיוצא.

פד) שם. ואם אין סביבותיהם וכו' פי' בתוך חמשים אמה. מ"א ס"ק ט"ז. משום דאע"ג דאין מפריחין רק מדדין מ"מ עד חמשים אמה מדדין. מחה"ש.

פה) שם. הרי אלו מותרים. דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה. רש"י ביצה י"א ע"א.

פו) שם וה"ם במדדין מעט מעט טור. לבוש. ר"ז או' כ"ב. והשו"ג או' כ"ה כתב כלומר שפורחים מעט אבל לא למרחוק אבל הר"ז שם כתב דמיירי באין יכולין לפרוח אפי' מעט, וכ"כ מק"ק סי' ל"ז או' י"ג דמיירי באלו שהזמין שאין יכולין לפרוח כלל רק יכולין לדדות אבל אם יכולין לפרוח מעט אף שהם בענין שאין בהם משום צידה אסורים יעו"ש:

פז) שם אבל אם הם מפריחין אסורים. ומיירי שהם מפריחים מעט ואפ"ה אסורים משום שמצאן לפני הקן אסורים דאם מפריחין כראוי בלא"ה אסורים משום דאין בהם דין זימון שהרי מחוסרין צידה כדלעיל סעי' ט' יעו"ש:

חפ) שם. ואפי' יש קן אחר וכו' ר"ל ובמדדין עצמם אין לאסור אם יש קן אחר בתוך ן' אמה אלא א"כ הוא ביושר נגד שובך זה אבל אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו שרי:

טפ) שם. אלא מדדין מותרין. כן הגיה מהריק"ש. והסכים עמו השו"ג או' כ"ה:

צ) שם הגה. ואם הזמין תוך הקן וכו' וכ"פ הלבוש. פר"ח, חמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' כ"ב מק"ק שם:

צא) [סעיף טו'] כיון שא"צ צידה וכו' שהרי קטנים הם ואינם פורחים כדלעיל סעי' ט', יעו"ש אבל אם הם גדולים כ"כ עד שצריכים צידה אסורים אעפ"י שלא צדן בשביל ישראל. ר"ז או' כ"ה. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ך' וכ"ה לקמן סי' תקט"ו סעי' ב' יעו"ש:

צב) שם. כיון שא"צ צידה מותרים, דשל עכו"ם א"צ הכן. וא"כ אפי' מי שהובאו בשבילו מותר. מ"א ס"ק י"ז. דעכו"ם אינו מקצה מדעתו כלום וכיון שהוא מוכן לבעה"ב מוכן לכ"ע. מחה"ש. א"א א' י"ז. ר"ז שם מק"ק שם או' י"ד מיהו אם הביאם העכו"ם מחוץ לתחום אסורים למי שהובא בשבילו ומותרים לאחר כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ה' יעו"ש וכ"כ הלבוש בסעי' זה:

צג) וכשידוע שיש לו שובכות בעיר אף שאינו יודע אם הביאו מהשובך שבעיר מותר ובספק אסור. קה"י. פת"ע או' כ"ה. ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' ג':

צד) שם. כיון שא"צ צידה מותרים. ומיירי שלא אמר ישראל לעכו"ם להביא אותם ביו"ט כדלקמן סי' תקי"ז סעי' ב' שו"ג או' כ"ו. ומיהו יש לחלק דהתם האיסור הוא משום קנין לא כן הכא דמביא משובכות שלו ואפשר דגם דעת השו"ג הוא כן דר"ל שלא יאמר לו לקנות ולהביא ביו"ט וכדלקמן סי' תקי"ז סעי' ב' אבל אם יאמר לו להביא משובכות שלו שבעיר שרי וכמו בחנוני דהתם סעי' א' יעו"ש:

צה) [סעיף טז'] טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט וכו' ומה שאסור ההפשט כשנמצאת טרפה ולא שרינן סופו משום תחלתו ה"ט דהפשט הוא אב מלאכה וג' דברים שהתירו (ביצה י"א ע"ב) סופן משום תחלתן אינן אלא איסור דרבנן. ב"ח. מ"א ס"ק ח"י. מיהו הפר"ח כתב דא"צ לזה דשאני הכא דמצי להפשיט בהיתר קודם בדיקה ותדע דהא טלטול דאינו אסור אלא מדרבנן ואסור לטלטלה וכדלקמן בסעי' שאח"ז. וכ"כ א"ר או' ך' וכ"כ א"א או' ח"י דאפי' להפשיט מעט מעט חתיכות דקות דהוה דרבנן דשבות הוא' אסור הואיל ואפשר להפשיט קודם יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ן':

צו) שם. טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט וכו' וה"ה שלא יבדוק הסכין עד אחר ההפשט מחשש שמא ימצא הסכין פגום ויהיה הבהמה טרפה. זבחי רצון סי' י"ג סק"ב, מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' י"ב:

צז) שם. עד שיפשיט וכו' והא דמותר להפשיט קודם בדיקה ואין חוששין שמא תצא טריפה לפי שמנשחטה בחזקת היתר עומדת. ב"י בשם הכלבו. לבוש. ב"ח. ברוב הבהמות הן כשרות. ר"ז או' כ"ז. מ"ב או' מ"ט וכ"כ הטור וש"כ ביו"ד רסי' ט"ל והוא מגמ' חולין י"א ע"א יעו"ש:

צח) שם עד שיפשיט וכו' ונשחט מעיו"ט שלא לצורך יו"ט או שהיה לו פנאי להפשיט מבע"י אסור לפשוט ביו"ט קודם בדיקה. הגרע"א, פת"ע או' כ"ו, ועיין לקמן סי' תצ"ט סעי' ג':

צט) שם שאם תמצא טריפה וכו' וכן עוף שנטרפה בשחיטה אסור למרוט כנוצות ח"א כלל ץ' או' א' מ"ב או' ן':

ק) שם לא יהא רשאי להפשיטה. שהרי הוא עושה מלאכה גמורה שלא לצורך אכילה. ר"ז או' כ"ז. מ"ב שם:

קא) [סעיף יז'] אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה. כ"כ הטור דדעת הרי"ף שפסק במוקצה ביו"ט כר"י דאסור. וכ"פ הש"ע לעיל סי' תצ"ה סעי' ב' יעו"ש. ומיירי כשלא היתה מסוכנת מעיו"ט דבמסוכנת אפי' לשיטת הש"ע אין בה מוקצה כמ"ש לקמן סי' תקי"ח סעי' ו' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח:

קב) שם אסור לטלטלה. והא דלא שרינן מחמה לצל סופן משום תחלתן דלא ממנע משום הכי מלשחוט דיכול לשוחטו לכתחלה בצל. ורש"ל ביש"ש פ' א"צ סי' י"ז כתב דלא ממנע משום זה דלא שכיחא טרפות אבל האידנא דשכיח טרפות שרי להצניע דאל"כ מימנע ולה שחיט יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' כ"א. חמ"מ או' י"ג. ר"ז או' כ"ט ח"א כלל פ"ט או' י"ב. מק"ק סי' ע"ג או' י"ב. מיהו מסתמיות דברי הש"ע משמע דס"ל כטעם הראשון דאפי' בזה"ז אסור לטלטלה וכ"כ א"ר שם דלדעת הכלבו אסור דלא כרש"ל יעו"ש וכ"פ בשלחן עצי שטים. מיהו כתב א"ר שם למאי דמתירין מוקצה אפשר להתיר. וכ"כ חמ"מ שם. אמנם הר"ז או' כ"ח כתב דאיסור טלטול מוקצה ביו"ט הוא משום נולד דאתמול היתה עימדת לאכילת אדם ועכשו שנטרפה עומדת לכלבים ובנולד יש לאסור יעו"ש ובקו"א או' ו' אלא מה שהתיר כאן בטלטול מטעמא דרש"ל דילמא ממנע דלא שחיט יעו"ש נמצא דדין זה בפלוגתא שניא ולכן לכתחלה ודאי דיש להזהר ולהניחה קודם בדיקה במקום צל וקר כדי שאם תמצא טרפה לא יצטרך לטלטלה ובדיעבד יש להתיר לטלטלה ע"י עכו"ם ובנצרך למוכרה לעכו"ם כמ"ש אח"כ בלא"ה העכו"ם מטלטלה:

קג) אבל באווזים ותרנגולים גם הרש"ל שם כתב דאסור להצניעם משום דלא שכיח בהו טרפות יעו"ש והב"ד מ"א שם וכתב וא"כ למכרו לעכו"ם נמי אסור מיהו הא"ר שם חלק על דברי מ"א הנ"ז וכתב דמותר למכרו לעכו"ם ואפי' כשרה אם לא יש ישראל קונים מטעם דאל"כ מימנע ולא שחיט יעו"ש אבל הר"ז פסק כדברי מ"א דכוון שאין הטרפות מצוי בו לא ימנע מלשחוט בשביל כך, וכן פסק החמ"מ שם. ח"א שם. מק"ק שם או' י"ג. ואפשר דבהפ"מ יש להקל והיינו שאומר לעכו"ם שהוא יקח אותה ולמחר יתן תמורתה. וכדרך שמוכר לישראל כמ"ש בסי' זה ובסי' ת"ק סעי' א':

קד) ובהנהו אווזות שמלעיטין אותן וצריך לבדוק הוושטות כמ"ש ביו"ד סי' ל"ג סעי' ט' בהגה ודאי דשכיח בהו טרפות וא"כ שרי להצניעו או למכרו לעכו"ם כמו בבהמה דאל"כ יש לחוש דמימנע ולא שחיט. חמ"מ או' ט"ו דהיינו לדעת רש"ל ומיהו כתבנו לעיל או' ק"ב דלדעת הש"ע גם בבהמות כשכיח בהם טרפות אסור לטלטל יעו"ש:

קה) ומ"מ כ"ז שהעוף בידו מותר להוליכו למקום המשתמר ח"א שם. מק"ק סי' מ"נ בליקוטי רימ"א או' י"ד. ועי' בדברינו לעיל סי' ש"ח או' כ"ו ואו' כ"ז:

קו) וכשבא לפני המורה שאלה בעוף אזי יאחז בידו ולא יאמר לו טרפה עד שיחזיר ואז כשהמוקצה בידו מותר לטלטל לכל מקים שירצה ובדיעבד כשהניח מידו אפ"ה מותר לטלטל ולהוציאו דהוי כגרף של רעי דאם יהיה מונח עד מוצאי יו"ט יהיה מאוס. שו"מ מהד"ב ח"ג סי' ל"ג. ליקוטי רימ"א שם. תו' חיים על ח"א שם או' ט':

קז) שם. אבל מותר למכרה לעכו"ם וכו' וכן במקומות שאין שם מנקרי ישראל לנקר האחוריים יכולין ליתן בכה"ג האחוריים לעכו"ם בלי פיסוק דמים מטעמא דלעיל שהתירו סופן משום תחלתן שלא יבואו לממנע משמחת יו"ט ולא ירצו לשחוט בהמות ליו"ט. לבוש סי' ת"ק סעי' א' ונראה דאם יש לשמרו אחר יו"ט שלא יסריח אסור למכור לעכו"ם טרפה או אחוריים ואם נשחטה מעי"ט בכל ענין אסור כמ"ש סי' תצ"ט אלא א"כ נשחטה סמוך ליו"ט שלא היה אפשר למכור קודם יו"ט. מ"א ס"ק י"ט, א"ר סי' ת"ק או' ו' חמ"מ או' י"ג. ר"ז או' ל"א. ח"א שם. מק"ק שם או' י' ג. מ"ב או' נ"ב:

ט"ז סק"א ונ"ל דביברים שאני שהם רחבים הרבה כצ"ל:

מ"א סק"ה וא"כ אפי' חוץ לחצר וכו' ע' כנ"י סימן כ':

ש"ע ס"ט לפיכך אין זימון מועיל וכו'. ע' כנ"י סי' כ':

ט"ז סק"ז ולא יחזור למים מה שלא ייטב לו כצ"ל:

במ"א ס"ק י"ד וצ"ל דס"ל להר"ן כו' ע' כנ"י סי' כ' וסי' כ"א:

(סק"ט) מ"ד בכיס א' מחלוקת וכו' כצ"ל:

והדגים נשמטים. לפי שהם מכוסים מן העין (מ"מ) אם כן אם המים צלולים שרואין הדגים מותר אם אין מחוסרים צידה ועס"ה:

דגים ועופות כו'. ז"ל הרמב"ם כ' הב"י סי' תצ"ח דס"ל דוקא דגים וחיה ועופות אסור להשקותן דחיישי' שמא יצוד אות' אבל בבהמה דלא שייך ציד' אפי' הוא מוקצה מותר להשקות, אבל במ"מ משמע דמה שראוי לאכיל' אסור להאכילן דגזרי' שמא יבא לאוכלן ולא שרי אלא בבהמה טמאה ועופות טמאין ע"ש וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם והר"ן כת' דדבר שהוא מוכן לצורך האדם מאתמול היה דעתו עליו כיון שהוא ברשותו מותר להאכילו כמ"ש סימן שכ"ד סי"א וקי"ל מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבי' משא"כ בדגים וחיה ועופות כיון שאין מזומני' לאדם אין נותנים לפניהם מזונו' עכ"ל אך קשה דהר"ן בעצמו כתב סוף ביצה דלענין השקא' אלו ואלו שוין שמזונתן עליך א"כ משמע דס"ל שמותר להשקות המדבריות אף על פי שהן מוקצין כמ"ש סימן תצ"ח וצ"ל דס"ל בבהמה כיון שמזונתה עליך אף על פי שהיא מוקצה ואין דעתו עליו שרי להאכילה ועיין בתוס' ס"פ האורג שחילקו בע"א ומ"מ נ"ל דלכ"ע דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל ברחוק מהם קצת מותר ליתן ועסי' שכ"ד סי"ג:

אפי' ספק. אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא הכא אסור משום דשיל"מ עיין בי"ד (סי' ק"י) או משום שרצו חכמים להחמיר בדבר זה ועיין במרדכי ביבמות שמצינו כמה ספיקות דרבנן לחומרא לכן אין לדמות זה לזה: אבל לערב מותרין אפי' ודאי ניצודו היום ממילא עסי' שכ"ב ס"ג ושס"ה ס"ה:

דהוי ס"ס. דוקא כששני הספיקו' בגופו אבל בס"ס ע"י תערובו' אסור (ש"כ בי"ד סק"י דלא כט"ז) אבל עיקר הדין צל"ע דהרי עכו"ם שהבי' דורון אם יש במינו במחובר אף על פי שלא ידעינן דנתלש היום אסור אפילו ביום טוב שני כמ"ש סי' תקט"ו וכ"מ סי' תקי"ג סס"ו דעכו"ם מסיל"ת נאמן בי"ט שני שהבצים נולדו מאתמול משמע שאם אינו אומר כלום אסור מספק וכ"כ בת"ה בהדיא וז"ל אף על פי שלענין עכו"ם שהביא דורון שיש בו חשש צידה ומחובר אסרינן ליה אפי' בי"ט שני שהוא דרבנן ובחוץ לתחום שרי לאחר כיון שהן דרבנן י"ל שאני התם דאותה גזירה לא שייכא אלא לאיסור י"ט ומש"ה לא מפלגינן בין ראשון לשני כמו שלא חלקו חכמים בשום איסור בין ראשון לשני וכמו שכתב בסי' תצ"ו אבל איסור דעכו"ם מסיל"ת לאו לגבי י"ט אתמר אלא כללא הוא בכל התורה דבמילי דרבנן נאמן עכו"ם מסיל"ת עכ"ל ועיין מ"ש סימן תקט"ו ס"ג וביש"ש סי' ד' פסק להחמיר בי"ט שני אפי' בספק וכן עיקר ובכ"ה כתב עיין לשון הרא"ש מלוניל בתה"ד סי' ק"כ וכתב שם דבי"ט שני של ר"ה אסור ספק מוכן וה"ה בי"ט שני הסמוך לשבת עכ"ל:

מותר ליקח. דוקא ליקח כולן מותר אבל אסור לברור כמ"ש ס"י גבי יונים (יש"ש) ואפשר דדמי לאווזים ותרנגולים שבבית שא"צ זימון כמ"ש ס"ו:

היא צרה. ואפי' היא ארוכה הרבה שרי (מ"מ) וכל ארגז שהוא רחב יותר מששה טפחים אסור ליקח ממנו בי"ט כמ"ש ס"א (ב"ח) ומהרי"ל כתב אם יכול לתפסן בידים אין בהם צידה ואם אינו יכול לצודן רק ע"י כלי אסור ליטול מהן בי"ט לכן אם נתונים בבאר מחוסרין צידה עכ"ל, ולדידיה אם יכול לתופס' בידו רק שאינו רוצה לירד לתוך המים ונוטלן בכלי שפיר דמי, וזהו לדעת הרמב"ם ורש"י אבל לפי מ"ש רמ"א כדעת הראב"ד ורשב"א אפי' אינו מחוסר צידה כל שהארגז רחב אסור והעולם נוהגין להקל ויש להחמיר עכ"פ לעשותו ע"י עכו"ם כשהארגז רחב, ורש"ל תפס לו שטה אחרת שכת' בדגים אינו חייב משום צידה דלא הויא דומיא דמשכן אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאי' בירושלמי פ"ז דשבת, ומ"ה חייב אפי' בי"ט ודוקא בביבר שהדגים שטין במים ואוכלין מעפר הארץ ועשבים אבל ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהו צידה כלל אפי' צריך מצודה קטנה להושיט מן הארגז אין שם מצודה עליו ושרי בי"ט ואמת המים כל גדולו דרך הלוכו לארגז ולכן כשסכרו הוי כניצוד מפני שאינו יכול לשוט עוד במקום גידולו כבראשונה עכ"ל ולא ידעתי דהא דאיתא בירושלמי כל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד בספל של מים והעלהו מן הספל בשבת חייב שגורם לדג שימות וכ"ה בגמרא דילן סוף דף ק"ז ברש"י ותוספת ואף על גב דבגמ' פירש"י משום נטילת נשמה י"ל דהירוש' ס"ל משום עוקר דבר (מגידולו) אבל פשיטא דשייך בדגים צידה כמ"ש כל הפוסקים ומ"ש ומ"ה חייב אפי' בי"ט כלומר דקצירה אסורה בי"ט אינה ראיה דאף צידה אסורה בי"ט:

אווזים וכו'. וה"ה שאר עופות שהן בני תרבות ובאין לכלובן לערב ומזונתן עליך ה"ל כניצודין ושרי לתופסן אפי' חוץ לכלובן (רש"י) ואפי' צ"ל הבא מצודה ונצודנו מותר (רי"ו) וא"כ אפי' חוץ לחצר שרי לתפסן וכ"כ המ"ב אלא שסיים כיון דהרא"ש כתב בחצר אין להתיר חוץ לחצר וקשה אי איתא בחצר דוקא א"כ למה כתב הטור בבית וכ"כ ברמזים לכן נ"ל דמ"ש בחצר או בבית כלומר שנתגדלו בחצר או בבית וא"כ באין לכלובן לערב ולכן מותר לתפסן אפי' חוץ לחצר וכן נראה דעת הש"ע כנ"ל ברור, אבל אותן שקנה מחדש ועדיין לא הורגלו בביתו ואין באין לכלובן לערב דינן כשאר חיה ועוף שכל מה שאסור דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכן כת' המ"ב:

לצודן. משום שמחת י"ט אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן כמו שכת' ססי' שי"ו בהג"ה (מ"ב) ועמ"ש שם דהעיקר כמ"ש רמ"א שם, ורש"ל כת' ירא שמים יברור מעי"ט ויאמר זה וזה אני נוטל ועס"ח:

שמחוסרין צידה. היינו בביבר שאינו מקורה אבל במקורה לא שייך צידה כלל בעופות אפי' בגדול הרבה רק בצפור דרור שייך צידה אפי' במקורה, ובחיות היכא דמטי ליה בחד שחיה אין צידה ואפי' מורדין שרי אבל במקום דשייך צידה דאורייתא אפי' לדחותן לבית אסור (מ"ב) ולי צ"ע דהא כל היכא שאין יכול לתופסו בשחיה א' אפי' במקורה אסור בחיה וכ"ש בעוף, ועוד דהתו' כתבו בהדיא דמ"ש כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו קאי על עופות וביבר מקורה ע"ש וכ"מ ביש"ש ובכל הפוסקים שלא חלקו בין מקורה לשאינו מקורה אלא כל שצריך מצודה אסור וכ"מ ברמב"ם פ"י שכתב המבריח עוף לביבר גדול פטור וע"כ איירי במקורה דכשאינו מקורה אפי' לביבר קטן פטור דהא יכול לפרוח לחוץ אלא ע"כ איירי במקורה ואפ"ה לביבר גדול דלא הוי כניצוד וא"כ אם הוא בביבר גדול שייך צידה וזהו כוונת הפוסקים שהשמיטו הא דצפור דרור אלא נתנו כלל למקום שהוא נצוד וכו', כלומר שא"צ מצודה וכ"ד הש"ע ריש סי' שי"ו שכ' לבית שהם ניצודים בו כו' ע"ש וכ"מ ברמב"ם שכ' אם הכניס עוף למגדל חייב ואם הכניס צפור לבית פטור ואח"כ כתב המבריח עוף לביבר גדול פטור עכ"ל נקט ברישא עוף לכלול כל עוף חשוב כניצוד במגדל ובמציעת' נקט צפור כלו' דוקא צפור דרור אינו חשוב כניצוד בבית אבל שאר עופו' חשובין כניצודים מפני שבית הוא קטן ובסיפא נקט עוף להורות דביבר גדול כל עוף אינו חשוב כניצוד אפי' מקור' כמש"ל וכ"מ בגמ':

דדעתיה עלויה. וכיון דחזי ליה כל יומא כמי שזימנן דמי אבל כשאינה סמוכה אסח דעתיה מיניה (ר"ן) ורש"י פי' כשסמוכה ידע שילדה משמע דכשידע אפי' רחוקה שרי וטוב להחמיר:

אסור לצודן. וחייב חטאת וטעמ' אף על פי שבאין לכלובן לערב מ"מ אין מזונתן עליך ולא חשיבי כמזומן א"נ משום שעבידין להשמט ולברוח מפני בני אדם ואין נוח לתפסן (גמ') וברא"ש גבי אווזין משמע כטעם הראשון ובר"ן משמע כטעם השני ויש לחוש לשני הטעמים עססי' שי"ו:

שאינם מפריחין. חוץ לתחום (יש"ש פ"ק סכ"ח וב"י סי' תקי"ז בשם תשו' הרא"ש) אבל המ"מ והר"ן כתבו דוקא במדדין שרי דאינו מדדה יותר מנ' אמה או מפריחין מעט וגם בטור סי' תקי"ז והרא"ש בפסקיו לא כת' תיבת חוץ לתחום לכן נ"ל דהרא"ש בתשו' אזיל לטעמיה דס"ל כיון דיונים באין לכלובן לערב אינן מחוסרין צידה אלא משום דאין מזונתן עליך לא חשיבי כמזומן ולכן אם אין פורחין חוץ לתחום חשיבי כמזומן אבל בפסקיו חזר בו וס"ל דמ"מ הטעם משום צידה דאל"כ ליהני זימון ולכן אם מפריחי' שצריך מצודה לצודן אסור ועיין מ"מ:

לא סגי. ואף על גב דבדרבנן יש ברירה הכא חיישינן דלמא שבק כחושים ונטל שמנים ומטלטל מידי דלא חזי א"נ זימנין דמשתכחי כולהו כחושים ואתי לאמנועי משמחת יום טוב אבל כשאמר מעי"ט זה וזה אני נוטל שוב לא יטול אחרים:

ומצא ג'. וא"כ איכא חד שאינו מוכן דמיערב בהו וליכא למימר חד בתרי בטיל דדשיל"מ הוא (ר"ן), ולפ"ז אם נאכל אחד מהן או נפל לים כולן מותרים כמ"ש בי"ד סי' ק"י ס"ז ח' ע"ש, אבל בגמ' איכא עוד חששא דשמא אזלי כלן לעלמא ואלו אחרים הם וצ"ל דס"ל לר"ן דלמסקנא דאמרינן שאני גוזלות הואיל ועשוים לדדות ע"כ לא חיישינן שהלכו כלם אלא אמרינן אחד בא לכאן ודוקא במעות חיישינן להכי שאם הניח מנה ומצא מאתים אמרינן אחרים הם דאין דרך להניח מעות אצל מעות חבירו אבל ביונים אמרינן מעלמא בא א' לכאן ועסי"ג בהג"ה ומ"ש סי' תל"ט:

במחיצה. כדרך קינין שבשובכין אבל בקן א' אמרי' ודאי אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפיך (הג"א רש"י):

ואם אין סביבותיהם. פי' בתוך נ' אמה:

כיון שא"צ צידה מותרים. דשל עכו"ם א"צ הכן וא"כ אפי' מי שהובאו בשבילו מותר ועיין ביש"ש ועסי' ש"י סס"ב ותצ"ח ס"ג ותקי"ז ס"ב:

להפשיטה. דלא שרי סופן משום תחלתן אלא במלאכה דרבנן אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח) וכ"מ בגמ' גבי מליחת חלבים ע"ש ועיין בשבת דף קי"ז דשקיל ליה בברזי:

אסור לטלטלה. היינו לדברי האוסרין מוקצה בי"ט בססי' תצ"ה והא דלא שרי' מחמה לצל סופן משום תחלתן דלא ממנע משום הכי מלשחוט דיכול לשחטו לכתחלה בצל ורש"ל כ' דלא מימנע משום זה דלא שכיחי טריפות ולכן אפי' למכרו לעכו"ם אסור אבל האידנא דשכיח טריפות שרי להצניע דאל"כ מימנע ולא שחיט אלא באווזים ותרנוגלים אסור להצניען דלא שכיח בהו טריפות עכ"ל עסי' תצ"ח ס"ה וס"ו וא"כ למכרו לעכו"ם נמי אסור, וכתב הלבוש סי' ת"ק דבמקו' שאין מנקר מותר למכור האחוריים לעכו"ם כדרך זה דאם לא כן לא ישחטו בהמות לי"ט עכ"ל, ונ"ל דאם יש לשמרו עד אחר י"ט שלא יסריח אסור למכור לעכו"ם טריפה או אחוריים ואם נשחטה מעי"ט בכל ענין אסור כמ"ש סי' תצ"ט אלא אם כן נשחטה סמוך לי"ט שלא היה אפשר למכור קודם י"ט:

{א} מן הביברים – היינו בריכות של מים מוקפים מד' רוחות. ובמן הנהר לא איצטריך ליה לאשמועינן דבודאי אסור דכולהו איתנהו ביה צידה גמורה דאסור כקצירה וטחינה ושארי מלאכות וכדלעיל סימן תצ"ה ס"ב וגם מוקצה:

{ב} אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה – ר"ל שהיה הביבר קטן שא"צ לומר הבא מצודה ונצודנו ובחיה ועוף כה"ג חשיב אין מחוסר צידה כדלקמן בס"ז גבי דגים הואיל והם מכוסים מן העין והביבר רחב לעולם הם נשמטים לחורין ולסדקין ולכן לא חשיבי כניצודים הואיל ויש עכ"פ טורח לתפסם וכתב המ"א דאם המים צלולים ורואה הדגים מותר אם אין מחוסר צידה שהביבר קטן ויש מאחרונים שסוברין דעכ"פ מטעם מוקצה אסור לצודן:

{ג} והדגים נשמטים וכו' – ולענין אם נתנם מבע"י בתוך התיבה יבואר לקמיה בס"ה:

{ד} דגים ועופות וכו' שהם מוקצה – מדתלה הטעם במוקצה משמע דה"ה בהמה כגון בהמה מדברית המבואר לקמן בסימן תצ"ח ס"ג או כגון אווז ותרנגולת העומדת לגדל ביצים אף דלא שייך בהן צידה כיון דהם מוקצה אסור להשקותן וליתן לפניהם מזונות שמא יבוא לאכול מהן ביו"ט אבל לקמן בסעיף ז' סתם המחבר כדעת הפוסקים דתלוי הדבר בצידה דכל שאין מחוסרין צידה מותר ליתן לפניהם מזונות וכתב הפר"ח דכן נוהגין העולם וכן הוא העיקר עי"ש:

{ה} אין משקין וכו' ואין נותנין לפניהם – כתבו האחרונים דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל אם נותן ברחוק קצת מהם והם באים ואוכלים לית לן בה כיון דעושה הכירא מדכר ולא אתי ליקח מהם:

{ה} אין משקין וכו' ואין נותנין לפניהם – כתבו האחרונים דוקא לפניהם ממש אסור ליתן אבל אם נותן ברחוק קצת מהם והם באים ואוכלים לית לן בה כיון דעושה הכירא מדכר ולא אתי ליקח מהם:

{ו} שמא יבוא ליקח מהם – לאכלם ובבהמה טמאה דלא שייך זה מותר לכו"ע:

{ז} ספק צידה – ואע"ג דלכמה פוסקים עיקר צידה ביו"ט אינה מן התורה וכמו שסתם ג"כ המחבר בסימן תצ"ה ס"ב מ"מ החמירו כאן אפילו בספיקא משום דהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אפשר לו לאוכלם אחר יו"ט ובדבר שיש לו מתירין החמירו חכמים אפילו בספק דרבנן:

{ח} אסורים – ואפילו בטלטול מיהו לערב מותר באכילה ואפילו בודאי ניצוד היום ולא בעינן בכדי שעושה כיון דלא ניצוד בידי אדם רק ממילא והסכימו הפוסקים דלאו דוקא ספק צידה אלא ה"ה כל ספק מוקצה וכ"ש ספק נולד דמחמרינן בהו כשל תורה ובספק אם בא מחוץ לתחום יש דעות בפוסקים ויתבאר לקמן בסי' תצ"ח ס"ג וד':

{ט} ואם מצא המצודות מקולקלות – כלומר שהמצודות פרוסות באורך רב וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת מתקלקלות כולן וראשן השני ג"כ ניתק ממקום שנתקע וע"כ אף שבמקום זה לא ראה שום דבר ניצוד מ"מ סימן הוא שניצוד חיה או עוף בראש השני:

{י} ביו"ט שני – וביום טוב שני של ראש השנה אסור דב' ימים כיומא אריכתא הוא וכן ביו"ט שני הסמוך לשבת:

{יא} דהוי ס"ס – שמא אין היום יו"ט ושמא ניצוד מאתמול וכבר הוכן ולא מחמרינן משום יש לו מתירין למחר כיון דהוא ס"ס גמורה להיתרא אין כאן איסור כלל ויש חולקין בזה וסבירא להו דלדידן יו"ט שני לא מטעם ספק הוא שהרי בקיאין אנו בקביעא דירחי ויודעין אנו שהוא חול אלא שאנו מקיימין מנהג אבותינו והוי כיו"ט ודאי מדרבנן ואין כאן אלא ספק אחד ואסור וכמו בסעיף ג' ויש להחמיר כסברא זו אם לא במקום הפסד גדול:

{יב} בכניסה וביציאה – כדי שלא יכנסו חדשים ושלא יצאו הישנים:

{יג} מותר ליקח וכו' – ומוקצה אין כאן דמעשה הסכירה חשוב כמו שהזמין דגים ידועים. ואם מותר לו לברור כפי מה שצריך ולהחזיר השאר למים תלוי בזה אם בשעה שסכר חשב שאפשר שיצטרך ביו"ט לכל הדגים שימצא בהאמה א"כ הרי הוכנו כל הדגים ושפיר יכול להעלות כמו שירצה ולברור הגדולים המשובחים ולהחזיר השאר למים אבל אם בשעה שסתם אמת המים היה יודע בודאי שלא יצטרך ביו"ט רק איזה דגים א"כ הרי לא הוכנו כלום וכשבורר ומניח הקטן אגלאי מלתא דהאי לא הוכן א"כ טלטלם שלא לצורך כדלקמן סעיף יו"ד ולכן לא יברור ויניח השאר אלא צריך ליקח ולאכול כל מה שיעלה בידו בין טוב ובין רע ולא יחזיר מה שלא ייטב לו:

{יד} היא צרה – עיין בב"ח וש"א שכתבו דאם היא רחבה יותר מן ו' טפחים אסור ולענין ארכה מקילין הרבה אחרונים אפילו אם ארוכה כמה כיון שאינה רחבה בקל יש לתפוס הדגים. ואפילו באופן המותר ג"כ יש מחמירין שלא לצודן במצודה כדרך שעושין בחול אלא ביד ויש לחוש לסברא זו לכתחלה ולאו דוקא אמת המים אלא ה"ה אם הכניס דגים לתיבה מלאה נקבים והעמידה במים נמי שייכי כל הני דיני ויש מי שאומר דדוקא בביבר ובאמת המים שעכ"פ הדגים הם בקרקע מקום חיותם מה שא"כ כשהם מונחים בכלי לא שייך בהו כלל צידה ואפילו צריך להביא מצודה שרי וע"כ נראה שאין להחמיר בתיבה ליטול ביד אפילו אם רחבה התיבה יותר מן ו' טפחים הרבה. כתבו האחרונים דאם הכניס דגים מבע"י לבאר וצריך לצוד אותם ע"י כלי דוקא אסור לצודם ביו"ט ומ"מ אם הם בבור עמוק א"צ לירד למטה כדי לתופסן בידו אלא עומד למעלה ותופסן על ידי כלי:

{טו} שבבית וכו' – ר"ל שגדלין בבית:

{טז} העומדים לאכילה – לאפוקי אם הם עומדים לביצים אסור למאן דאוסר מוקצה ביו"ט. ואם קנה עופות אלו ולא חשב כלל לאיזה דבר יעמידם מותרים דסתמייהו לאכילה קיימי:

{יז} מותר לצודן – ואפילו מר"ה ואפילו צריך להביא מצודה דכיון דבאין לכלובן בערב וגם ניזונין תמיד בבית הרי הם כניצודים. וכ"ז אם תופסן כדי לשוחטן והתירו משום שמחת יו"ט הא לא"ה אסור לכמה פוסקים וכמו שהובא דעתם לעיל סימן שט"ז סעיף י"ב בהגה. וכתבו האחרונים עוף שקנה מחדש ועדיין לא הורגל בבית ואינו בא לכלובו בערב דבזה חייב בשבת אם צד וכדלעיל סימן שט"ז גם ביו"ט אסור לצודן אפילו הם בבית אא"כ נכנסו במקום צר. ובח"א כתב דבלילה כשהן יושבין על הקורה מותר לצודן דעיניהם מתעורות אז ואינן נשמטין מיד התופסן:

{יח} ואינו צריכין זימון – דמוכנים הם וכתבו הפוסקים דמ"מ ירא שמים יתן עיניו בתחלה בהעופות ויברור איזה שירצה כדי שלא יבא למחר ליטול ולהניח ואעפ"י שכולם מוכנים הם מ"מ טורח טרחא יתירה ביו"ט:

{יט} שצ"ל הבא מצודה וכו' – עיין לעיל סימן שט"ז מ"ב ס"ק א' ושם נתבאר דכל שאין יכולין לתופסו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו כמי שצ"ל הבא מצודה ונצודנו דמי. ולפי המבואר עוד שם בעוף אפילו היה במקום דחוק שאפשר לתופסו בשחיה אחת מ"מ אם החלון או הגג פתוח שיכול לברוח דרך שם אסור לצודו:

{כ} מותר לצודן וכו' – היינו אם הזמינם דלית בהו משום מוקצה הא לא"ה אסור לתופסן שהרי אסורים גם בטלטול:

{כא} בפרדס – גדור שהוא מקום המשתמר שאין הולד יכול לצאת משם וקל לצודו:

{כב} מותרים בלא זימון – דמסתמא דעתיה עלייהו לכל שעה שיצטרך:

{כג} בתוך ע' – וד' טפחים וכדלעיל בסי' שנ"ח:

{כד} דדעתיה עלייהו – דכיון שהמקום קרוב ורואה אותם תמיד לא אסח דעתיה מינייהו אפילו בסתמא אבל אם אינו סמוך אי זמין אין אי לא זמין לא:

{כה} כיון שמחוסרת צידה – ומיירי שהפרדס גדול שצ"ל הבא מצודה ונצודנו ואפילו תהא ניצודה מאליה ביו"ט ג"כ אסור משום מוקצה כיון שהזמנתו מבעוד יום לא חלתה:

{כו} יוני שובך וכו' – ר"ל יוני מדבריות שקננו בשובך שבחצירו או שקננו בעליתו:

{כז} וצפרים וכו' – מיירי גם כן כנ"ל שאינם מורגלים אצלו אלא פורחים כל היום בשדות ולערב באים שם ללון:

{כח} אסור לצודן – אפילו בכלובן כיון שיכולין לצאת משם ובשבת חייב חטאת ולא דמי ליונים שבבית שניזונים בבית. ובאין תדיר לאכול וכניצודין דמי וגם עי"ז בני תרבות הם ואינן בורחין ונשמטין כ"כ כשרוצים לאחוז אותם משא"כ ביונים אלו שניזונין מעלמא ואין מניחים עצמן ליתפס ביד:

{כט} שאינם מפריחין – אלא מדדין וה"ה אפילו יכולין לפרוח מעט כל שבקל לתופסו עד שא"צ לומר הבא מצודה שרי:

{ל} אבל זימון צריכים – ולא דמי לעפרים בס"ז שאפילו הזמנה א"צ שאני עוף שיכול לדדות ולהתרחק מחוץ לקן ולהכי כל שלא הזמינם אסור. ודע דאפילו מאן דמתיר מוקצה ביו"ט מודה הכא דאסור בלי הזמנה:

{לא} וא"צ לנענעם – לאפוקי מדעת ב"ש דלא הוי זימון אא"כ עביד מעשה דהיינו שינענע הקן וכ"ש אם יאחוז היונים שבורר בידים ולא קי"ל כן רק אפילו בעומד מרחוק ובראית עינו בורר איזה מהם סגי ומ"מ צריך שיסמן בדעתו או יטבע עיניו בטביעת עין גמור שלא יחליף למחר באחרת:

{לב} לא סגי – משום דלא פירש בהדיא איזה מהן יקח ולא אמרינן האי דלוקח למחר הוברר דאליו כוון בהזמנתו דחששו חכמים שמא כשיבוא ליקח אחד מהם ימשמשנו וימצאנו כחוש ויניחו ויקח אחר שמן ממנו ונמצא אותו קמא טלטל שלא לצורך ומוקצה הוא שהרי לא הזמין אלא אותו שיקח לבסוף ומשום זה אפילו אם ירצה אח"כ ליקח מן הבא בידו ג"כ אסור אמנם אם מזמין עוף פלוני בפירוש אפילו לא משמשו ולא מחזי כלל לא חיישינן שמא כשיקחנו למחר ימצאנו כחוש ויניחנו שכיון שבעיו"ט אפשר היה לו למשמשו היטב אם שמן הוא ולא עשה כן מסתמא נתרצה איך שיהיה:

{לג} אם זימן כל השובך – וה"ה לזימן זוג וא"צ אלא לאחד מהם:

{לד} אינו מועיל – דאדרבה כיון שהזמין יותר ממה שצריך מסתמא דעתו היה לברור למחר את השמן ביותר ואיכא חשש דטלטול מוקצה וכנ"ל:

{לה} נוטל מה שצריך – ומותר לו אפילו לטלטל ולהניח שכולם מזומנים הם:

{לו} זימן שנים וכו' – וא"כ איכא עכ"פ חד דאתי מעלמא שאינו מזומן ולא מיבטל דבע"ח חשיבי ולא בטלי גם הוא דבר שיש לו מתירין וכתבו האחרונים דכל זה בהניחן קשורים או מותרין ומצא גם השלישי קשור או מותר הא אם הניחן קשורין ומצאן כמו שהניחן רק מצא אצלן שלישי אינו מקושר אין לאסור השנים ואמרינן בודאי הן הם שהכינן וזה שאינו מקושר הוא דאתי מעלמא. עוד כתבו דאין האחד אוסר כולם רק באם היו כולם לפנינו הא אם נאכל אחד מהם או נפל לים שכבר אינו בעולם מותרים השאר דאמרינן איסורא נפל או נאכל וע"פ האופנים המבוארים ביו"ד סימן ק"י סעיף ז' ח' וע"ש בהג"ה:

{לז} בקנים המובדלים וכו' – כדרך כל שובכין עשויין עליות עליות הרבה וכל עליה יש בה מחיצות הרבה אבל זימן שחורים ולבנים בקן אחד ומצאן שלא במקומן מותרין דהני ודאי איתהפוכי איתהפך:

{לח} ומצא שחורים במקום וכו' – ובמשכח להו בדוכתייהו שהניחם אע"פ שיש עוד הרבה לבנים בשובך או שחורים שלא הזמין לא חיישינן שמא איתהפוכי איתהפך:

{לט} אסורין – דבזימן שנים ומצא וכו' בודאי עכ"פ חד אתי מעלמא ובזימן שחורים וכו' ג"כ חיישינן דהני שהזמין פרחו והני אחריני נינהו דאתו מעלמא ומיירי דאיכא שובכים בתוך חמשים אמה או שהיונים יכולים לפרוח קצת דאל"ה מוטב לנו לומר דאיתהפוכי איתהפך משנאמר דמעלמא אתי וכמו שכתב המחבר בסי"ד:

{מ} זימן ג' ומצא שנים וכו' – דלא מחזקינן ריעותא ואמרינן דהשנים הן הם שהכינן רק אחת אזלא לעלמא:

{מא} מנתחי מהדדי – שדרך בע"ח להתפרק ולהנתק מקשירתם ואמרינן שהשלישי נתפרק מהם ואזל לעלמא וה"ה אם מצא גם השנים שמותרים מקשירתם דשרי ג"כ מטעם זה והנה הרב ט"ז חולק אדין זה ולדבריו כל שלא מצא כפי שהניחן אמרינן הני שהזמין אזלו לעלמא והנהו אחריני נינהו [מיהו בהזמין שנים ומצא שנים גם הוא מודה דאפילו הניחם מקושרין ומצאן מותרין לא מחזקינן ריעותא ואמרינן דניתקו קשירתם] אבל כמה אחרונים מסכימים לדברי הג"ה בכל גווני:

{מב} ומצא לפני הקן – פי' דרך כל השובכין להיות מעט מדף העליה בולט מחוץ המחיצה החיצונה של קן וקן ושם היונים יוצאין לשאוף אויר ונוחין שם וחוזרין לקן ואע"ג דאשכחינהו לפני הקן שרגילין לצאת בו מכיון דלא אשכחינהו בדוכתייהו חיישינן דלמא הני דאזמין אזלו והני מעלמא אתו מהשובכין שסביבות שובך זה:

{מג} סביבותיהם – היינו בתוך חמשים אמה שדרכם לדדות עד שיעור זה וכדלקמיה:

{מד} מותרים – דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה:

{מה} אבל אם הם מפריחים וכו' – ומיירי בהם מפריחים קצת דאם יכולין לפרוח כראוי אין בהם דין זימון כלל שהרי אסורים בצידה וכדלעיל בס"ט ואפ"ה חיישינן שיפרחו אפילו לחוץ מחמישים אמה:

{מו} ואפילו יש וכו' – ר"ל ובמדדין גופא ויש קן סביבותם בתוך נ' אמה אין לאסור אלא בשהשובך אחר עומד ביושר נגד שובך זה:

{מז} כיון שאין צריכים צידה – שהרי קטנים הם שאינם פורחין וכדלעיל בס"ט:

{מח} מותרים – אף למי שהביאם דשל ישראל בכה"ג אין איסורם רק משום שלא הזמינם ואקצי דעתיה מהם עיו"ט והכא שהם של נכרי הנכרי לא אקצי דעתיה מהם וממילא מוכנים הם לכל ואם הביאם הנכרי מחוץ לתחום אסורין למי שהביא ומותרין לאחר וכדלקמן סימן תקט"ו ס"ה:

{מט} עד שיפשיט – ולהפשיט עכ"פ מותר קודם שבדקה שאין חוששין שמא תטרף שרוב בהמות כשרות הן:

{נ} לא יהא רשאי להפשיטה – שהרי היא מלאכה שלא לצורך אכילה [וכן עוף שנטרפה בשחיטה אסור למרוט הנוצות] ואפילו להפשיט בדרך שאינו אסור אלא משום שבות גם כן אסור ולא שרינן ליה משום טעמא דלמא מימנע ולא שחיט ויתבטל משמחת יו"ט וכמו ההיא דתצ"ט ס"ג שהרי אפשר ליה להפשיט קודם בדיקה:

{נא} אסור לטלטלה – ואפילו עומדת בחמה ותסרח אסור להניחה במקום צל ולא התירו זה משום שמא מימנע ולא שחיט כיון שיוכל לשחטה במקום צל או להעמידה שם עכ"פ קודם הבדיקה ויש שכתבו דלהכי לא חששו לשמא מימנע ולא שחיט דמשום שמא ימצא טריפה לא מימנע דלא שכיחא טריפות ומשום זה יש שכתבו דהאידנא דמחמרינן בטריפות הריאה בכמה חומרות שכיחי טריפות ושפיר איכא למיחש שמא ימנע ולא שחיט כשלא נתיר לו עכ"פ להצניע הטריפה במקום מוצנע שלא יתקלקל וע"כ יש להתיר בזה"ז להצניע רק באווזין ותרנגולין דליכא בהו טריפות הריאה מוקמינן אדינא ואסורים בטלטול. וכל זה הוא לשיטת המחבר דמוקצה אסור ביו"ט וכדלעיל בסימן תצ"ה אבל לי"א שהביא הרמ"א שם דמוקצה שרי גם בעניננו שרי כן כתבו כמה פוסקים ויש מהן שסוברין דבהמה שנטרפה הוי נולד דמעיקרא הויא חזיא לאכילת אדם והשתא עומדת היא לאכילת כלבים וא"כ גם לי"א אסור שהרי כתב שם בהג"ה דמחמירין בנולד:

{נב} אבל מותר וכו' – וכתבו האחרונים דה"ה בבהמה כשרה מקום שאין מנקר לנקר האחוריים מותר למוכרו לנכרי בדרך המבואר כאן וכ"ז אם חושש שמא יסרח ויתקלקל עד אחר יו"ט אבל אם אפשר לו לשמרו לא שרינן מכירה ביו"ט בין בטריפה ובין באחוריים ואפילו בחושש שיסריח לא שרינן אלא א"כ שחטה ביו"ט או בעיו"ט סמוך לערב שלא היה לו שהות למכור קודם יו"ט הא אם היה לו שהות אסור בכל גווני:

(מ"א סק"ו) ומהרש"ל תפס לו שיטה אחרת נ"ב תמהני עליו איך תפס שיטת ירושלמי ושבק תלמודא דידן בשבת דף ע"ה הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת והיינו משום צידה אבל על הפציעה אינו חייב שאין פציעה בכלל דישה דקסברי רבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע ומ"ה תלמודא דידן פליג אהך דירוש' פרק כלל גדול רבנן דקסרי אמרי כהן דצייר כוורא וכו' דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קיצר דכשם שאין דישה אלא בגדולי קרקע ה"ה שאין קצירה אלא בגידולי קרקע והך דירושלמי אתיא כר"י דמחייבא פציעה משום דישה ה"ה הצד דג חייב משום קצירה ולית הילכתא כוותיה אח"כ מצאתי בחידושי רשב"א שלא במקומו בשבת דף ק"ז שכ' בשם הרמב"ן וכמ"ש ע"ש וששתי. ועיין במהר"ם דף ע"ה ד"ה הצד חלזון ע"ש וליכא לאקשויי אי רבנן דקסרי אתיא כר"י איך תני שם ה"ל ג' מ"ד הצד חלזון חייב א' דלית ביה משום צידה וחייב משום נטילת נשמה למה אינו חייב נמי משום קוצר. י"ל דחלזון עולה מן הים להרים א' לשבעים שנה כמו שפרש"י במגילה דף ו' והביאו המזרחי צד חלזון שאינו עוקר החלזון מגידולו ודו"ק:

(שם) מיירי בדג שהוא ניצד. נ"ב ותימא איך אפשר לומר כן אם כן להירוש' איך אפשר לאכול דג חי בי"ט דהא אם לוקח דג מן המים חייב משום קוצר וקצירה אסור בי"ט אלא דהירושלמי איירי דוקא שנוטל ממקום חיותו היינו הביברין שעל הארץ שאוכלין שם מן הגידולי קרקע אבל לא כשנוטלו מן הארגז מנוקב וכ"ש כשנוטלו מן כלי מלא מים:

(ס"ק י"ד) דלמסקנא דאמרינן נ"ב ע' בהרא"ש פ"ק דביצה סי' ט"ו דמוכח אפילו במדדין חיישינן שמא אזלי לעלמא ובעיקר קושייתו לק"מ כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ר"י ס"ק נ"ו שהר"ן ס"ל כשו"ת הרא"ש ע"ש:

(ט"ז ס"ק ט) ויש לי לדקדק למה הוצרך ר"א נ"ב לקמן דהכריח ר"א לאוקמא פלוגתא אפילו במקושרים מהך מימרא דפסחים דף יו"ד הניח עשר ומצא תשע היינו פלוגתא דרבי ורבנן והתם איירי במקושרין כמ"ש התוס' שם:

(ט"ז ס"ק ט') אלא דבר זה יש ללמוד מבכור נ"ב ולא ראיתי מעולם רבנן קשישאי דחשו לזה. ואין הנכון דומה לראיה דלפרש"י הטעם משום דהוי כדן את הדין אין זה אלא בבכור דהוי כדיני ממונות שע"י פסק הדיין מוציא ממון מרשות זה לרשות אחר ה"נ יוציא הבכור מרשות הקדש לרשות כהן ע"י הוראתו משא"כ בהלכות איסור והיתר ואי משום מוקצה הא אתמול מוכן לכלבים היה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. וא"א למצוא אלא באיסור בשר בחלב לח בלח שאסור לכלבים מאתמול בבשר בחלב אמרינן חנ"נ וצ"ל שנתוסף היתר ס' פעמים נגד התערובות א"כ על הרוב הזה אנו דנין וזה היה לו חזקת היתר כנלע"ד ועיין ת"ה סימן צ"ד ע"ש:

מג"א סק"ב ומ"מ נ"ל דלכ"ע דווקא. אינו מובן לי דלטעמא שמא יקח מהן לאוכלו י"ל דברחוק מהם קצת דהוי היכר ל"ג. ולדמות לההיא דסי' שכ"ד אבל לטעמא דהר"ן ותוס' פ' האורג דמקרי אין מזונתן עליך גם כה"ג אסור:

מג"א סק"ד וכ"מ סי' תקי"ג ס"ו. בזה י"ל דהתם דקאי על יו"ט ב' שחל ביום א' כיון דיש בזה איסור דאורייתא דהכנה. והוי ס"ס בדאורייתא אבל הכא הכנה דצידה דהויא דרבנן בזה מקילין בס"ס והכי דייק לישנא דהר"ן פ"ג דביצה דכ' הלכך ס' מוכן ביו"ט ב' כיון דמוקצה לא איתסר אלא מדרבנן הוה ליה ס"ס בדרבנן עכ"ל. וביותר קשה ממ"ש המחבר סי' תקי"ג ס"ג וכן בליל ב' של יו"ט ב' של גליות מבואר דביום ב' אסור ליקח מעכו"ם וצ"ע:

מג"א סקי"ד אם נאכל א' מהם או נפל לים כולן מותרין. אף דקודם שנפל א' מהם לים היה הדין דכולם אסורין ואין בידו להתירן. דהא הפיל בידים קי"ל דאסורים וא"כ באותו שעה אתקצאי מ"מ השתא דנפל א' מהן. ותלינן דאיסור' דנפל שרי הנך דאין מוקצה לחצי שבת כדלעיל סי' ש"ח ולקמן סי' תצ"ו ס"ט:

ט"ז סק"ט דקי"ל דאזלי' לחומרא כמ"ש ס"ט. אין זה מספיק כ"כ דנראה דבספיקא דבפלוגתא גם במוקצה אזלי' לקולא כמ"ש הרא"ש סוף ביצה לענין מדבריות כיון דאיכא ב' לישנ' עבדינן לקולא דמוקצה דרבנן וכ"כ הרא"ש פ"ג דביצה גבי מוקצה לחצי שבת ואפשר לחלק דוקא התם דהספק אם הן אסורים משום מוקצה או לא אבל הכא דאם הם אחריני אף דהספק מכח הדין אם חיישי' לאחריני או לא מ"מ הוי כמו ס' במעשה כיון דעיקר הספק אם הן אחריני או לא:

מג"א סקח"י אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח). ומה"ט ניחא הא דמותר להפשיט קודם הבדיקה ולא חיישי' דלמא הוא טרפה כמו דאסור לאכול קודם הבדיקה היינו דההפשט רק עתה דרבנן דבדאורייתא אזלי' בתר רוב בהמות כשרות ומתירים אותה מטעם סופה משום תחלתן ולפ"ז אפשר דבנשחט מעיו"ט שלא לצורך יו"ט או דהיה לו פנאי להפשיט מבעו"י אסור לפשוט ביו"ט קודם בדיקה ולהרש"ל דס"ל דלא ממנע לשחוט משום חשש טריפות כמ"ש המג"א בשמו סקי"ט. ק' לכאורה אמאי מותר להפשיט קודם הבדיקה:

(בש"ע סעיף י"ב) זימן שנים ומצא שלשה כו' וע' בכנסת יחזקאל סי' ך' בעובדא שא' מבני כפרים מגדל יוני שובך זימן שני' כמנהגו לבחור הגדולים ואינו שוחט מעי"ט משום מיכמר בשרא ושוב מצא שלשה והכיר א' מהנה שאינה שלו ועל השני' נסתפק גם כן אף שנדמה לו שהמה אלה אך לא בבירור ושוב פרחה א' מהם והמלמד שהי' אז בביתו הורה לו שאסור לשחוט מחמת מתני' דזימן שני', והשיב כי מנהגו מאז לא הוטב בעיניו שאף שיש גדולי הפוסקים להתיר זימון אף ביונים פורחים מ"מ דעת הרא"ש והטור וש"ע כו' לכן צריך לבחור המדדין ואין פורחים או לקשור אותם מעי"ט ואז מועיל הזימון ובענין שפרח א' מהם הביא דברי הר"ן והקשה ע"ז אך בזה שהכיר האחת האסורה אמרי' דהשני' אינה בכלל ספק כלל ולכן לדעתי הפוסקים המתירים זימון בפורחים גם לפי דבריהם יש מקום להקל גם בזה ע"ש:

אין צדין כו'. אציע בקיצור הגמרא הצריך לזה ודעת הפוסקי' דאי' במשנה א"צ דגים מן הביברים בי"ט (פי' רש"י משום שהי' אפשר לצוד מאתמול ויניחנו במצוד' במים ולמחר ישילהו והתו' נתנו טעם דצידה דמי לקצירה אבל אין חילוק באוכל נפש אם היה אפשר מאתמול) אבל צדין חיה ועוף מן הביברים (פרש"י שביבר הדגים הן בריכות של מים וביבר של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסים לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם) רשבג"א לא כל הביברין שוים זה הכלל כל שמחוסר צידה (שצריך לצודו) אסור וכל שאינו מחוסר צידה מותר והלכה כרשב"ג ומוקמינן להא דמותר בחיה ועוף היינו ביברי' קטנים דוקא ומפרשי' בגמ' ההיא דמחוסר צידה דנקט רשב"ג היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו (כלומר שצריך לבקש תחבולו' לתפסו) ואי' אח"כ בגמ' אמר רב אמת המים שסכרו (שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין ע"י מעש' זו) מותרין והנה הרמב"ם סבר דרשב"ג קאי גם אדגים הלכך פסק בפ"ב די"ט דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולים כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה וא"צ אותם בי"ט והראב"ד כתב עליו זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפ"ה דגים א"צ והטעם מפני שהם מכוסים במי' מן העין עכ"ל ופי' ה' המגיד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג קאי גם על דגים וגם שם תלוי במחוסר צידה והראב"ד והרשב"א סבירא להו דרשב"ג לא קאי רק על חיה ועופות והרמב"ם סמך על הא דשרינן בסכר המים כמ"ש בסי' זה ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שא"צ למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ"כ דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים עכ"ל וא"כ ודאי קשה על הראב"ד והרשב"א מההיא דסכר אמת המים כמ"ש ה' המגיד סיוע מזה לרמב"ם ותי' ב"י וכ"נ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים מ"מ מתוך שהם מכוסים מהעין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשיבי כמצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחב' אינה יכולה להשמט הלכך ה"ל כנצודים עכ"ל ואיני יכול ליישב לפע"ד כלל תי' הב"י בזה דכיון דלהראב"ד מותר בחיה ועוף באין מחוסר צידה. ממילא בדגים אסור אף באין מחוסר צידה אע"ג דה"ל כניצודי' אפ"ה אסור כיון שהם מכוסים מן העין א"כ מה מועיל סתימת המים אע"פ שהיא צרה ואינה מחוסרת צידה מ"מ יהי' אסור מטעם כיסוי המים ולא מהני מה שהם ניצודין ועומדים ואין מקום אתי להפריש ביניהם והנלע"ד לתרץ הקושיא של הרב המגיד על הראב"ד והרשב"א בדרך זה דכשצריך לצידה אסור מטעם מוקצה כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ואע"ג דבפ"א מי"ט כ' הרמב"ם דבי"ט חמיר טפי משבת דמוקצה בשבת מות' ובי"ט אסור והראב"ד חולק ומשווה י"ט לשבת מ"מ פשוט שבמוקצ' כזה פשיטא דגם בשבת אסור ואפי' ר"ש מוד' וזהו הטעם שכ' הראב"ד מפני שהם מכוסי' מן העין דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה והלא כבר אין שם צידה כיון דא"צ למצודה אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר אלא דלהרמב"ם הוה המוקצה דוקא מחמת חסרון צידה ולהראב"ד הוה המוקצה דוקא מחמת כיסוי מעין וא"כ לק"מ מסכר אמת המים דשרי דעיקר טעם מוקצה כיון דמאתמול אקצי דעתי' ממנו ולא הכין אותו וזה שסכר מאתמול אמת המים ודאי אין כאן מוקצה. וזה מבואר מל' רש"י שזכרנו שכ' ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו הרי ממש כמ"ש וזה מוכח ג"כ מל' רב שאמר אמת המים שסכרה בעי"ט ולא אמר בקיצור אמת המים שהיא סכורה שרי אלא ברור דאדם צריך לעשות מעשה בעי"ט או קודם לו ולהוציא ממוקצה וזה נכון מאוד לפע"ד ודברי הטור משמע דס"ל כהראב"ד דכתב גבי דגים סתם לאיסור אלא שבסתם המים מתיר ובחי' ועוף מחלק בין מחוסר צידה או לא אלא ודאי דאסור בדגים אפי' באין מחוסר צידה מטעם מוקצה כהראב"ד שזכרנו וכ"פ רש"ל בפ' א"צ הלכ' כהראב"ד ורשב"א ולפ"ד יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי"ט ונותנים אותן לתוך תיבה גדולה נקובה במים כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים הוי ממש כסוכר אמת המים שזכרנו ורש"ל שם בפ' א"צ כתב ג"כ להתיר בתיבה זו אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע"ז אלא שכ' ע"ז שנ"ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א' או ב' אסור אם לא יקשור מבע"י בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עלי' דאפי' אינ' פורחות אסור ולא מועיל מטעם שמא יהיו כחושים ושביק להו ויטלטל בחנם כדאי' בסי' זה ואח"כ דחה לזה ואמר דשם גבי יונים יש לחוש שמא יטלטל מידי דמוקצה אבל כאן דנטלם ביד ונתנם לתיבה בעי"ט אין כאן מוקצה כלל. דכולם ראוים לו אפי' בלא הזמנה ע"כ ותמהתי מה הוצרך לפלפל בזה דפשיט' דשרי ליטול מה שירצה מ"ש מסכר אמת המים שזכרנו ותו דאמאי לא היה קשה לו על המשנה דצדין חיות ועופות מן הביברין ולא חיישינן שמא לא ייטבו בעיניו ויטלטל בחנם אלא ודאי דוקא ביונים יש איסור מוקצה ועיקר ההיתר ע"י הזימון ע"כ צריך שיזמן כראוי כמ"ש בסי' זה מה שאין כן באלו שא"צ זימון ואין כאן מוקצ' כיון שהם בביברים קטנים וכן בדגים אם הוא סוכר אמת המים מאתמול הוה כאלו נוטל כל דג בפ"ע בעי"ט והניחו לשם וקשירת חוט א"צ כפי ענ"ד ועמ"ש בס"י מזה: שוב ראיתי למו"ח ז"ל שנמשך ג"כ אחר חילוק ב"י לדעת הראב"ד ורשב"א בענין אמת המים וסיים על זה שכיון שהקסטי"ן רחב קצת הדגים אסורים משום צידה לדעת הראב"ד ורשב"א וכן נראה מדברי רש"י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע"י ויניח' במצודתו ול"ד לאמת המי' דאינ' רחבה וכל שהיא רחבה מששה טפחים בשיעור אמת המים אסורי' הדגים ע"כ. ול"נ דלא הקפידו על אמת המים שתהא קצרה אלא כיון שהיא ארוכ' ואם תהי' רחבה יוכל הדג להשמט להאורך שהוא רב מאוד משא"כ בתיב' שהיא מרובע' ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח והכלל נתנו בזה כל שאין אומ' הבא מצודה פירש"י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו דהיינו שיפרוס שם מאכל או יפרסנו לכל הצד מקצה אל קצה משא"כ במושיט ע"י מצודה להתיבה ללוקחו אפי' מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם אין קפידא בזה כנלע"ד:

אפי' במקום שאין מחוסרין צידה. ל' זה אינו מיושב כיון דסיים ע"ז לפי שהביבר רחב הרבה כו' וא"כ הוה ודאי מחוסר צידה ומטעם זה בעי' בגמ' דוקא ביבר קטן כי היכי דלא הוה מחוסר צידה אלא דלהראב"ד ורשב"א לא מהני ביבר קטן אלא בחיה ועוף ולא בדגים כמ"ש בסמוך אלא א"כ סכר מים כו' כמ"ש בסמוך מטעם שאין כאן מוקצה ומדפסק כאן הש"ע בדגים לאיסור ולא כלל חיה ועוף עמהם וכמ"ש הטור משמע דפוסק כהראב"ד ורשב"א ע"כ ה"ל לרמ"א לכתוב בל' זה אפי' במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים:

אפי' ספק צידה. אפי' למאן דס"ל איסור צידה דרבנן מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר דהוי ליה דשיל"מ ומ"מ בס"ס כמ"ש אח"ז מותר. וצ"ע על רמ"א שכתב בי"ד סי' ק"י ס"ח דס"ס לא מהני בדשיל"מ ויש להחמיר אם לא לצורך וכאן לא כתב כלום:

המצודות מקולקלות. פירש"י שהם פרוסות באורך מיל וכשחיה נופלת בראשו א' מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשן השני נתק ממקום שנתקע וסי' הוא לו שיש חיה בראש אחר וכ' המ"מ אף שהרי"ף לא זכר זה וכן הרמב"ם מ"מ הלכה כן ולא הוצרכו להביאו דפשוט הוא ובגמ' לא הביאוהו רק אגב גררא דשאר:

אווזים ותרנגולים כו'. א"ל שמא יבואו כחושין לידם ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא"כ ביונים דסעיף י'. וכ' בהג"מ בשם ראבי"ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח אע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו לטירחא יתירה וכן כתב רשב"ם עכ"ל וכ"כ ב"י בשם מהרי"א וכ' רש"ל שיש ליזהר בזה שיברור מבע"י לומר זה וזה אני נוטל. ועל מ"ש כאן דאווזין מותר לצודן בגמ' בברייתא איתא בזה פטור והוקשו התוס' דהא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכ' רש"ל דלק"מ דכיון דבשבת פטור ממילא בי"ט מותר לכתחלה ויש ראייה לזה מהא דכ' הב"י בשם רמב"ן סי' תצ"ח בד"ה כתב הרמב"ם כו' וכ"כ התוס' פ"ק דף ה' בביצה:

מכאן אני נוטל לא סגי. דחיישינן שמא יבואו לידו כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם או שמא יהיו כולם כחושים ואתא לאמנועי משמחת י"ט:

אם זימן כל השובך כו'. ק"ל מ"ש בסכר אמת המים דלעיל דמותר כיון דאין היתר למוקצה אלא במה שמכין כדלעיל בדברינו ס"א וא"כ ה"ל כמכין כל הדגים שבמים וזה אינו מועיל ונראה לי לתרץ דגבי דגים אין חשש זה בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג לא יחזיר וישליכנו במים אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ ובחיה ועוף דלעיל היכא דמותר אין שם חשש זה דכול' כבר מוכנים לו כמו אווזים ותרנגולים כנ"ל: אח"כ ראיתי לרש"ל פרק א"צ שכתב שגם במים אין היתר ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק כו' וזה תמוה מאוד האיך אפשר בזה ואפשר שכונתו ע"ד שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו:

זימן ב' ומצא ג' אסורין. ממ"נ אי אחרינא נינהו הא אחרינא נינהו ואי לא אחרינא נינהו הא איכא חד דמערב בהו. וכתבו התו' וא"ת לבטלי ברובא וי"ל דב"ח חשיבי א"נ ה"ל דשיל"מ:

ואפי' היו מקושרין. בטור לא כתוב האי אפי' מקושרין ונציע הסוגיא דף י' ויתבאר בס"ד דהדין עמו זימן ג' ומצא ב' מותרין מ"ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמ' לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים (פי' סלע של מעשר שני) ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר' וחכ"א הכל חולין (דודאי נטלן לשניהם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא ושכח) אפי' תימא רבנן הא איתמר עלה ר"י ור"א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות (א' א' ע"כ תלינן הא' הלך וחביריו נשארו אבל במנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו וכשנטל נטל שתיהן) ופרכי' ול"ל לשנויי עלה הואיל ועשוין לדדות הא איתמר עלה דר"י ור"א חד אמר בב' כיסין מחלוקת חבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת (ששני המנין מונחים בכיס א' בהא הוא דאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל) אבל ב' כיסים מודו דהאחד נטל והניח הב' בשלמא למ"ד בב' כיסים מחלוקת היינו דאצטריך לשנויי (דהו' דומיא דמתני' דהוה ב' גוזלות צריך לשנויי דתיקום מתני' כרבנן מטעם הואיל ועשוים לדדות אלא למ"ד בב' כיסין מודו רבנן השתא ל"ל לשנויי עשוי' לדדות הא בב' כיסין נמי אמרי הכי) אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן (מ"ד בב' כיסין מחלוקת בב' כיסין כעין כיס א' קאמר דהיינו מקושרין ודאמר אבל בב' כיסין ד"ה מנה מונח כו' בשאין מקושרין ומתר' אפי' בגוזלות מקושרין משמע דהנותרים מותרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות לא אתי כרבנן דהא בכיסין מקושרין אמרי רבנן ד"ה חולין) אבל כיסים לא מנתחי מהדדי (וכיון דמקושרים הם שניהם נטל) ור' אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטרייהו. ויש לי לדקדק למה הוצרך רב אשי לפ' ההיא דכיסין דמיירי ג"כ במקושרין לישני דדוקא בכיס א' פליגי ובב' כיסים שאינם מקושרים מודים רבנן לר' דמנה מונח כו' והיינו באין מקושרים אבל במקושרים מודה רבי לרבנן דהכל חולין והכא במקושרים גבי זמון הכל מודים דאסורים דכולהו נטלו אלא משום עשוין לדדות מותר לד"ה. ונ"ל דרב אשי רוצה לפ' משנה דזימון ומשנה דמעשר שני בסגנון א' כיון ששנוי' בלשון א' ויש בזה לתרץ עוד אלא שאין כאן מקומו. והקשה ב"י למה לא כ' הטור מותר אפי' במקושרים כיון דרב אשי מוקי לה כך בשלמא להרמב"ם לק"מ שהוא פוסק בשני כיסים מחלוקת נמצא שאין לנו הכרח למוקמי מתני' דזימון במקושרים וא"כ אפשר לנו לומר דבמקושרים אסורים ולא מהני עשויים לדדות דרב אשי לא הוצרך לאוקמי במקושרים אלא למ"ד בכיס א' מחלוקת אבל הטור דפסק בסי' תל"ט כמ"ד בכיס א' מחלוקת וחילק בין מקושרים או לא הל"ל כאן אפי' במקושרים ותירץ דאפשר כיון דכתב כאן סתם מותרים אפי' מקושרים במשמע ע"כ וזה תימה דלמה לא השמיענו הטור רבותא בהדיא אפי' מקושרים כיון דיש חילוק בסי' תל"ט בזה. ונ"ל דלק"מ דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס א' או ב' כיסים ומש"ה כאן בספק מוכן דקי"ל דאזלינן לחומרא כמש"ל ס"ג ע"כ יש לנו לומר דלמא הלכה כמ"ד בב' כיסין מחלוקת וכאן בזימון מותר אפי' לרבנן משום עשוי' לדדות אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי לדדות ואסורים דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם ע"כ לא כתב כאן להתיר במקושרים ולאיסור נמי לא רצה לכתוב דדלמא מהני סברא דלדדות אפי' במקושרים וכ"ש למ"ד בכיס אחד מחלוקת דמוכח בבירור דאפי' במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות אבל לעיל סי' תל"ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר הוי ספק דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי סמכי' בספיקא לקולא כמ"ד בכיס א' מחלוקת והיינו ב' מקושרים מ"ה אסור במקושרים כרבנן דר' ובאינן מקושרים אזלינן לקולא אפי' לרבנן דמודים בשני כיסין שאינן קשורים כנ"ל דעת הטור על נכון ואין להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא וכן ראוי להלכה: ואיכא תו למידק לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקושרין ואם הם עדיין קשורים לפנינו אותן הנשארים פשיטא דמותרין דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו דמי קשר אותם אחר ביאתם לכאן ואפי' תרצה לומר שאדם אחר קשרן בודאי בי"ט לא קשרן אלא בערב יו"ט ונמצא מוכנים הם עכ"פ בשלמא במעשר שני יש ספק שמא הוא עצמו הניח מעות מעשר שני למקום אחר והניח אחרים חולין לכאן משא"כ בהך זימון. ותו דאפי' בזימן ב' ומצא ג' והשנים קשורים והא' הנוסף אינו קשור דאי קשור ודאי אחריני נינהו אלא ודאי אינו קשור הג' אלא אלו השנים א"כ לישתרי אלו השנים הקשורים מטעם שאמרנו ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם אלא בשעת הזימון היו קשורים ומ"ה בזימן ב' קשורים ומצא ג' שאינן קשורים אסורים מחמת תערובת הנוסף דאלו לא מצא רק ב' אינם קשורים היו מותרים דאמרי' הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן אבל בזימן ג' קשורים ומצא ב' שאינם קשורים אמרי' חד מנייהו נפסק ואזל לעלמא והני הם דנשארו אלא שנפסק קשר שלהם ומו"ח ז"ל כ' בהניח ב' קשורים ומצאן שאינם קשורים אסורים והנראה לעניות דעתי על נכון כתבתי:

לפני הקן אסורים. דאמרי' הנך לעלמא אזלי והנך באו מעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכ"ש אם יש בקן זו חדרים אחרים ויש שם יונים שלא זימן דאמרי' מינייהו יצא כל שאפשר לחוש דזה הוה קרוב ורוב ולא הוצרך רבא להזכיר זה אלא למ"ד רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב אבל אנן קי"ל דהולכין אחר הרוב ובב"י כתוב כאן והלכך איכא למימר דב' קינים זה למעלה מזה כו' דכיון שאותן שזימן מצאן במקומן לא חיישי' כלל. דברים אלו נכתבו שלא בעיון במחילה מכבודו דאם מצאן במקומן לכ"ע שרי ואם שלא במקומן ליכא מאן דשרי:

אבל אם הם מפריחין כו'. בטור כתוב וכגון שאינו פורח כו' אין הכוונה דאם הוא בתוך הקן דמותר אפי' בפורח דודאי פורח אסור משום צידה אלא כוונתו לחלק בין אם יש קן תוך נ' אמה כמו שכ' אחר זה: