שולחן ערוך, אורח חיים תל״ו: דין המפרש בים והיוצא בשיירא ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין המפרש בים והיוצא בשיירא ובו ג סעיפים:
המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא ואינו מניח בביתו מי שיבדוק תוך שלשים יום זקוק לבדוק: [ולא יברך אז על ביעור חמץ] (כל בו) קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו (טור) ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואח"כ יצא דחיישי' שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכן העושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבדוק ואח"כ כונס אוצרו לתוכו קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם פסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר ואם אין דעתו לפנותו קודם פסח אינו צריך לבדוק: הגה ואוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער אלא מבטל בלבו ודיו מיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר אסור ליהנות מאותן חטים ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק מותר למכור האוצר כך ביחד: (תשובת רשב"א סי' ע'):

וי"א דקודם שלשים יום שאין צריך לבדוק היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח אע"פ שדעתו לחזור קודם הפסח או אחריו אינו צריך לבדוק כיון שהוא קודם שלשים יום וכשיגיע פסח יבטלנו אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח צריך לבדוק אפי' מראש השנה ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח ולא יברך על הביטול (גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו דלמא ישכח לבטל במקום שהוא) (כל בו):

ישראל היוצא מבית עכו"ם תוך שלשים יום ונכנס בבית אחר בעיר זו או הולך לעיר אחרת אינו צריך לבער בית העכו"ם שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר אבל אם הוא מפרש או יצא בשייר' ולא יכנס בפסח בבית יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך ל' יום וצריך לבער בית העכו"ם שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור (אע"פ שהעכו"ם יכנס לבית בפסח וי"א שאינו צריך כשנכנס בו עכו"ם): (טור)

המפרש מיבשה כו'. מיהו יראה דוקא בלא ביטול אבל בביטול א"צ לבדוק מ"מ המחמיר תע"ב וי"א אפי' אם ידוע שיש חמץ אפ"ה א"צ לבדוק ולבער חמץ ההוא וכשיגיע פסח קודם שעה ו' יבטלנו (ב"י) נראה דבודאי חמץ צריך לבער אפי' מתחלת השנה וכן עיקר וי"א דקודם ל' יום א"צ לבדוק אף אם הניח אשתו בביתו כמי שאינו מניח דמי י"א שמברכין בשעת ביעור וי"א שאין מברכין ולי נראה לקיים דברי שניהם דבתוך ל' הוי ליה כליל י"ד וחייב לברך אבל קודם ל' דאינו בודק אלא שמא ימצא תוך הפסח אינו מברך (כל בו) וכל ל' יום קודם פסח צריך לדקדק ולעיין בכל דבר שעושה בתוך ביתו שלא ישאר בו חמץ ולראות בחדרי הבית שיהיו נקיים (מחזורים ע"ש האגודה ומהרי"ל):

האוצר. אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם מצא מחומצים שמא לאחר הפסח נעשה ועוד דאין זו אלא עיפוש והפסד ולא חימוץ נחשבה (רשב"א סי' נ"ג ק"ט):

וכשיגיע פסח כו'. ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו וראוי להזכירה בזה כדי לצאת מידי ספק (כל בו)

בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח"י בשם אחרונים דלא כב"ח ע"ל ס"ס תל"ד:

זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט"ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג"כ ביטול. וח"י הסכים עם הט"ז:

א"צ לבדוק. וכתב ב"ח ומ"א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח"י:

אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או ד"א:

ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' תוך למ"ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א:

א"צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס"ק ג':

חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה. והח"י מיישבו ע"ש:

אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ"א ובח"י:

היוצא מבית עכו"ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ"א ח"י:

מצות ביעור. לפי מש"כ הרב לעיל ס"ס תל"ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א"כ יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב"ח ומהרי"ל:

מימרא דרב פסחים ו':

מימרא דרבא שם וכפי' הר"ן בשם אחרים וכן כת' הטור בשם הרמב"ם והרי"ץ גאות

גם זו שם בגמרא:

טור וכפי' רש"י שם

טור

שם בשם אבי העזרי

שם ושם:

ס"א ואינו מניח. דאל"כ לא חל עליו חובת הביעור דשלוחו כמותו כמש"ל:

ולא יברך. כמ"ש הרא"ש ותקנו על ביעור חמץ לפי שמיד הוא מבטל ומצניע את הידוע לו עד שעה ה' ואז מבערו ועל עסק זה נתקנה הברכה כו' ע"ש משא"כ כאן שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ:

א"צ לבדוק. לשון הרמב"ם. ור"ל דוקא ספק חמץ וכמ"ש בירושלמי והביאו הר"ן ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה וכ' אבל א"נ כן לפי גמרא שלנו שאמרו לבער. וכ"כ הטור וש"פ אבל הרמב"ם דרכו לנטות אחר הירושלמי ברוב מקומות וכן פסק בכל בו וכן לשון סמ"ג וסמ"ק:

וכשמגיע כו'. דאל"כ עובר משום בל יטמין כמ"ש בפ"ק משא"כ ברישא דמבטל בשעת בדיקה כמ"ש שם הבודק כו' וניבטליה בארבע כו' משא"כ בסיפא וכ"פ מ"א דלא כט"ז וז"ש בס"ב ואם שכח כו' מ' בלא"ה מבטל בשעת בדיקה ועמ"א שם:

ואם דעתו כו' קודם כו'. למד מהירושלמי דפ"ק היוצא לפרש כו' הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לל' יום צריך לבדוק כו' א"ר בא אפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור ור"ל אין בדעתו לחזור קודם פסח אבל בדעתו לחזור קודם פסח א"צ שיבדוק אז וא"ר בא אפי' דעתו לחזור שמא ימלך ולא יחזור אלא בה"ש:

וכן כו' קודם הפסח. ג"ז לשון הרמב"ם שם:

מיהו לאחר. אע"ג דבירושלמי פ"ב אמר דבנפלה מפולת מותר לאחר הפסח שאמרו שם הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אר"י לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכייה לית כאן זכייה והוא אסור ור"ל פלוגתא דנדרים מ"ג א' במתני' ת"ק ור' יוסי ושם בגמ' אר"י מ"ט דר"י כו' נמצא בנפלה בין למ"ד משום הערמה מותר כנ"ל ובין למ"ד משום זכייה אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ולא קי"ל כוותיה דהלכה כסתם מתני' אלא שר"ה גאון אסר בכה"ג וצ"ל דכאן גרע ממפולת ודמיא להערמה:

ואם אין כו' מותר כו'. אין שם באותו תשובה למכור אחר הפסח בספק חמץ אלא שדקדק כן מלשונו שכ' ואם היה ברור לנו שיש שם חטים כו' דה"ז כמבטל ומכוין כו' וצ"ע שלא צידד שם בספק אלא שא"צ לפנות אף אם נעשה בתוך שלשים משום ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם שמא נתעפש כו':

ס"ב וי"א דקודם. וכ"מ פשטא דגמ' דפריך ואי דעתו לחזור כו' וע' רש"י שם ד"ה אפי' כו' וכן העושה אוצר קשה לפי' הרמב"ם ועב"ח שנדחק מאוד. וכדעת הראשון בירושלמי וכ"כ הר"ן:

ואם שכח. כנ"ל:

ולא יברך. ע' מ"א וכ"כ הטור:

גם אשתו. ס"ל דאפי' מניח אשתו בביתו צריך לבדוק כדעת הירושלמי שאמרו שם לא תיתני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש ועסי' תל"ז ס"ד דלא קי"ל כהירושלמי:

ס"ג ישראל היוצא. דקדק מדאמרי' המפרש ויוצא בשיירא שאין נכנס בבית אבל יוצא לדרך לא ועב"ח וז"ש אבל אם הוא כו':

אע"פ שהא"י כו'. דטעמא דגמרא דתוך ל' יום חל חובת ביעור כיון שלא יבדוק בי"ד:

וי"א. כיון שהא"י נכנס בו זוכה בחמץ וקודם זמן איסורו אם נותנו לא"י א"צ לבער כמ"ש בפ"ב וצ"ע לסברא זו דאף אם לא נכנס מ"מ הפקיר חמצו קודם איסורו בפלטיא וא"צ לבדוק כלל ומותר אף לאחר הפסח באכילה כמ"ש לעיל:

זקוק לבדוק – ואם שכח ולא בדק עיין מג"א סק"ה שכתב דאפשר דצריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק ועיין בבית מאיר שדעתו דאם שכח מלבדוק והלך תוך ל' מיד שנזכר דלאו שפיר עבד מבטל חמצו ודי וכן מוכיח החק יוסף מלשון השו"ע סוף ס"ב דאם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח [וכ"ש דאם מבטלו תיכף דמהני כדמוכח בב"ח שם] ולא הזכיר שיחזור לביתו או שישלח שליח ואף דשם מיירי קודם ל' דעתו דה"ה תוך ל' ע"ש אכן כ"ז בספק חמץ אבל אם יודע שיש שם חמץ ידוע כביצה ויותר משמע מהבית מאיר דמסכים עם המגן אברהם אכן אם נוגע לו ד"ז להפסד מרובה כשיחזור לביתו או שישלח שליח כתב בספר מגן האלף דאין מחויב ודי בביטול דדמי להולך לדבר מצוה בסימן תמ"ו ע"ש וכן בהולך להציל מן הנהר או מן הדליקה שרי ליה לבטל בלבו והכא נמי כה"ג ע"ש:

ולא יברך אז וכו' – עיין מ"ב הטעם וכן הוא דעת הלבוש וע"ש אמנם דעת הב"ח דבתוך ל' יום צריך לברך ורק היכי שצריך לבדוק קודם ל' יום א"צ לברך ודעת הפ"ח דלעולם צריך לברך כיון דחייבוהו חכמים לבדוק. ומסתימת המגן אברהם והט"ז וש"א משמע דתפסו כדעת הג"ה דלעולם א"צ לברך אכן מצאתי בחידושי הריטב"א וז"ל שם ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא הרי דדעת הרא"ה כהפר"ח ודעת הריטב"א להכריע כהב"ח וצ"ע למעשה:

שיש חטים מחומצים – עיין מה שכתבנו במ"ב דאם הניח החטים ואח"כ נתחמצו וכו' הוא ממ"א ובא"ר מפקפק עליו דגרע ממפולת מפני שדעתו למכור בורו לאחר הפסח ובטולו אינו בטול גמור וע"כ צריך לפנותו ובבית מאיר משמע כהמגן אברהם:

אם נעשה האוצר ל' יום וכו' – ובתוך שלשים יום אם רוצה להניח אוצר של חטים אפילו אם אינו ידוע לו אם יש שם חטים של חמץ בקרקעיתו של הבור כיון שרגיל להמצא שם חטים לחים דינו כעושה את ביתו אוצר וצריך לכבד אותו מקום ולבדוק לאור הנר קודם שמניח האוצר שם [ח"א ופשוט]:

אסור ליהנות וכו' – עיין מ"ב הטעם והוא מהרשב"א בתשובה דכיון דכונתו בודאי לפנות אוצרו א"כ הרי הוא כמבטל ומכוין לזכות בו. ולכאורה צריך טעם דא"כ גם מתחלה קודם הפסח למה לא נחייבו לפנות דמה דשרינן במפולת הוא ע"י ביטול דוקא ולדעת הסמ"ק הביטול מדאורייתא דמדאורייתא אינו כמבוער וכשלא ביטל עובר בב"י ואף לרש"י ור"ן עכ"פ ביטול צריך (ועיין בסימן תל"ג מש"כ שהרמב"ן הביא שתי הסברות) ובלא ביטול מחויב לכתחלה לפנות המפולת ומאי נ"מ שהוא נעשה קודם ל' כיון שהחמץ קיים שם ואינו מבטלו אכן י"ל דאמנם אם לא היה אסור בהנאה הביטול אינו ביטול גמור שהרי טורח הוא לו לברור החטים המחומצים וכשימכור ימכר הכל ביחד א"כ אף שאומר שהוא מבטל אינו מועיל שהרי כונתו למכור אח"כ ולא יברור זה מזה ולכן אסרו בהנאה אחר הפסח וכיון דאסור בהנאה ויהיה מחויב לברור אח"כ המחומצים א"כ שוב ביטולו ביטול גמור הוא שהלא שוב לא יזכה בהמחומצים מחמת איסור הנאה ולכן א"צ לפנות מתחלה כנ"ל בביאור הענין ובזה יתיישבו דברי המגן אברהם מקושית הא"ר הנ"ל והעיקר כהמגן אברהם וכדמשמע גם מהבית מאיר שהסכים כן לדינא:

כך ביחד – ר"ל שא"צ לבדוק אם ישנן שם מחומצים כדי להשליכם שלא ליהנות מהם דהא אפילו אם ימצא ג"כ מותר משום ספק ספיקא כמ"ש במ"ב:

במחבר סעיף ב' בהג"ה ואוצר חיטי' וכו' מחומצים, נ"ב וחיטים הזרועים בקרקע עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ק"ד [ע"ד אחד ששכח ולא מכר החיטים הזרועי' בקרקע יום או יומים קודם הפסח וגדלה תבואתו אם גידוליהם מותרין אם לא, וכתב בסוף התשובה דניהו דמנהג יפה היא שמוכרים לגוים אבל להחמיר גם בגידוליהם אין לחוש דהרי אפילו גדלו באיסור בפסח מכל מקום רוב גידוליהם אחר הפסח בהיתר וגם הוא לא זרע חמץ בזמן איסורו, ובשגם להנ"ל אם צמחו בפסח נתעפשו ג"כ לשעה קלה ונתבער החמץ פשיטא דאין להחמיר כלל]:

שם במג"א ס"ק א' ולי נראה שאין משם ראיה. נ"ב העתיק מתוס' שבת דהט"ז למד מדכ' רש"י דלאו ברשותיה קיימא דלבטלה משמע דאלת"ה היה יכול לסמוך אביטול של פסח וא"כ נשמע ממילא שיכול לסמוך אביטול של קודם פסח וא"ל א"כ לא יהיה צריך לבדוק עכשיו ג"כ יש לומר כיון שהוא בדרך יש לחוש טפי שמא ישכח ומיהו כיון שבודק עכשיו ואין צריך ביטול אלא משום חשש שמא ימצא גלוסקא יפה שפיר יכול לסמוך עתה אמה שיבטל סמוך לפסח אבל המג"א דחה דרש"י קאי וכו' וכיון שאם היה בא בתוך הפסח היה בודק ומבער אז א"כ היה מבטל ג"כ אי היה אפשר ליה אבל כשבודק טרם צאתו אין לו לסמוך על הביטול לפסח שמא ישכח אז. ע"כ תוכן דבריו:

[א] ואין מניח וכו'. ובמניח ביתו לבדוק היינו טעמא דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוה ליה כאילו הוא בעצמו בודק ואף דהב"ח הסכים בסימן הקודם דאין לבטל על ידי שליח היינו דישנו בעיר בשער הביעור, אבל כשאינו בעיר יכול לבטל השליח, שיירי כנסת הגדולה. ותימא דטעמא לעיל דדמי להפקר שאין יכול לעשות על ידי שליח אף כשאינו בעיר ועוד תימא דמבואר בש"ס דף ד' דאף באין עשהו שליח אם נאמר אחר שבדק נאמן ואין הבעלים צריכין עוד לבדוק, אלא דלא דק בזה דמעיקרא לא קשה מידי דביטול דמי להפקר, ולכך אף כשאינו בעיר אין יכול לעשותו על ידי שליח, אבל לבדוק ולבער חמץ מביתו אף שלא עשאו שליח אם בדק יוצא דמה לי שבדק בעצמו או על ידי אחר, כיון שאין עדיין חמץ בביתו והא דהוצרך הב"ח ליתן טעם דכיון ששלוחו וכו' היינו משום שחל עליו חובת ביעור אסור לו לילך אם אינה עושה שליח, ובזה מהני שליחות לעולם אף כשהוא בעיר וזה ברור:

[ב] [לבוש] אפילו יש לו ודאי וכו'. כן דקדק הר"ן מש"ס דילן דנקט אין זקוק לבער ולא נקט לבדוק, והב"ח והנמשכין אחריו חולקים ופוסקים כירושלמי דבודאי צריך לבער עיין שם באריכות. ולעניות דעתי גם בירושלמי לא קאמר אלא בדעתו לחזור קודם פסח דקאי שם עלה אבל כשאין דעתו עד אחר הפסח אין צריך לבער אף בודאי ודו"ק. גם מה שכתבו הב"ח מלשון הרמב"ם וסמ"ג ורבינו ירוחם שכתב לשון בדיקה משמע דסבירא ליה כירושלמי, עד כאן, תמיהני דרבינו ירוחם דף ל"ח כתב לשון ביעור. גם מה שכתב עולת שבת לדחות ראיות הר"ן דהא גם ברישא זקוק לשון ביעור, ושם גם בספק צריך לבדוק, עד כאן, תמוה דזה הוא סיפא ולא רישא, ואם כן נקט סיפא איידי דרישא דאין זקוק לבער, ואפשר דהיינו טעמא דרמב"ם וסמ"ג דכתבו לשון בדיקה, כי פתחו בדין דתוך שלושים וכתבו רבותא דאף בספק צריך לבדוק, וכתבו אחר כך דין דקודם שלושים אין זקוק לבדוק איידי דרישא ודו"ק, כלל עולה לפסוק כר"ן ולבוש:

[ג] בתוך שלושים יום וכו' צריך וכו'. ומכל מקום ביטול אין צריך אלא כשיגיע פסח (ט"ז וחק יעקב):

[ד] וכשיגיע הפסח וכו'. פירוש קודם שש:

[ה] תוך שלושים וכו'. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל), ואפשר דהוא הדין ליוצא בשיירא תוך שלושים ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק:

[ו] [לבוש] קודם פסח וכו'. נראה לי דשפיר עביד שהשמיט היש אומרים שהביא בשולחן ערוך דבדעתו לחזור קודם אין צריך בדיקה כי ראיתי דרוב פוסקים סבירא להו דצריך, גם הא בירושלמי גופיה מסיק בסוף אמר ר' בא אף דעתו לחזור צריך בדיקה ודאי נפסק כוותיה כיון שכן הוא משמעות ש"ס דילן:

[ז] [לבוש] שמא יאחר וכו'. אפילו דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין ואפילו בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחילה, דשמא יתאחר ביאתו (מגן אברהם):

[ח] [לבוש] לא חיישינן לזה וכו'. דקדק לכתוב לזה והיינו בדעתו לחזור קודם פסח, אבל דעתו לחזור תוך הפסח לעולם צריך לבדוק ולכך ברישא ביוצא בשיירא נקט לכל זה כנ"ל, והנחלת צבי השיג על הלבוש שלא כדת עיין שם:

[ט] [לבוש] אבל ביטלו וכו'. גם בזה תפסו נחלת צבי ועולת שבת על הלבוש דמשמע בבית יוסף דאף בביטלו צריך לבדוק, ואני אומר דתיקשי קושיא יותר גדולה על הלבוש דמשמע דוקא בדעתו לחזור קודם הפסח מתיר משום שני ספיקות אבל בדעתו לחזור תוך הפסח לא, הא עיקר דין זה כתב בית יוסף בשם רש"י ולרש"י מותר לעולם בדעתו לחזור קודם פסח, אם כן על כרחך הא דמתיר בביטלו היינו אף תוך הפסח. לכן נראה לי דלבוש נמי דעתו לפסוק כפוסקים דאין חילוק בין ביטלו, אלא דבדעתו לחזור קודם הפסח דבלאו הכי קצת פוסקים מקילין סמך בזה על רש"י וכן עיקר לדינא, דהא הב"ח נוטה לפסוק לגמרי כרש"י, וכגון דא צריך אני להודיע שכתב בבית יוסף וזה לשונו, ועוד דמשמע מפירוש רש"י דדוקא כשלא ביטלו והלך לפי שפירש דטעמא וכו' עד כאן לשונו, והבינו הרבה גדולים דהך והלך קאי על איש שהלך בשיירא ולכן מקשים בענין זה הרבה, אבל הוא טעות דתיבת והלך קאי למטה על לפי מה שפירש וכו', ורצה לומר דרש"י הולך לשיטתו וכן הוא בהדיא בהגהות סמ"ק והבית יוסף העתיקו בקצרה:

[י] [לבוש] ואף על גב דבש"ס דידן וכו'. כתב הנחלת צבי תימא על גאון כמותו שלא ראה בש"ס גופיה שמתיבת סמוך לבדיקה הוא לשון רש"י וכו' וליכא למימר שהיה לפניו הנוסחא כן הלא ראה שתמיה הבית יוסף על הטור מירושלמי ולא מש"ס דידן, עד כאן, וכן תפס עליו מלבושי יום טוב ובאליהו זוטא בארתי דברי לבוש:

[יא] ואפילו מראש השנה וכו'. פירוש מתחילת השנה מיד אחר הפסח:

[יב] [לבוש] דכיון דלא ידע וכו'. בריש סימן זה מבואר דאף בודאי חמץ אם דעתו לחזור קודם פסח צריך לבדוק וכן משמע בב"ח וכן משמע מרבינו ירוחם:

[יג] [לבוש] יבערנו וכו'. ואם ביטל נראה דינו כיוצא בשיירא כדלעיל:

[יד] [לבוש] שיש שם חיטים. משמע אפילו ודאי וכן כתב מגן אברהם והט"ז חולק ותמה וגיסי בחק יעקב החזיק פסק רמ"א ובתשובת בית יעקב סימן נ"א תירץ דרמ"א לא מתיר אלא בנתעפשו עיין שם, וליתא דברשב"א גופיה מבואר דאף בידוע שלא נתעפשו אין צריך לבער, כיון שהוא קודם שלושים יום כמו באוצר. כתב מגן אברהם דמיירי אפילו יש שם חיטים מחומצים ואחר כך הניח האוצר עליהם, אבל אם הניח חיטים ואחר כך נתחמצו מלחות הבור אפילו נעשה תוך שלושים אין צריך לפנותו דבשעה שהניח החיטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכל שכן כשיש ספק אם נתחמצו, וכן כתב הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו, עד כאן. וצריך עיון דרשב"א סימן ע' סיים טעמו שהחמיץ שבקרקעות הבור עיפוש והפסד הם ולא חימוץ, עד כאן, משמע אם ידוע שיש שם חימוץ צריך לבער כיון שהוא תוך שלושים יום דגרע ממפולת כמו שיתבאר מיהו מה שמתיר בספק הוא נכון וכן פסק ט"ז, וכן משמע מרשב"א שם ודלא כתשובת בית יעקב שם:

[טו] [לבוש] אסור ליהנות וכו'. ולא דמי לחמץ שנפל עליו מפולת בסימן תל"ג שמותר אף באכילה אחר הפסח דהכא גרע שדעתו לפנות ולמכור בחמץ (רשב"א):

[טז] תוך שלושים וכו'. אבל קודם אף שדעתו לחזור אין צריך דהא ידור כותים שם (ב"ח :

[יז] שהרי יקיים וכו'. הוא או בעל הבית דהוי כשלוחו ומשמע אף שאין נכנס בו שום אדם אין מחויב, כיון שהוא בית כותי, ומה שכתב מגן אברהם סוף סימן דמחויב יש לומר דמיירי ביוצא בשיירא שאין מקיים מצות בדיקה, וקל להבין, בזה מתורץ קושיית ספר יעקב עיין שם:

[יח] [לבוש] אפילו יוצא מבית כותי וכו'. פירוש לא מיבעיא כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער אלא אפילו הבית של כותי ויהיה החמץ ברשות הכותי אפילו הכי חייב לבער, אבל בבית ישראל שישראל אחר נכנס לשם אין צריך דעל השני חל החיוב:

[יט] ויש אומרים וכו'. וסברא ראשונה עיקר (ב"ח). כתב הב"ח בתשובות סימן קכ"ד דבלשון ביטול שלנו אינו מועיל למה שנחמץ בפסח אבל אם ביטל בפירוש גם כל החמץ שיתחמץ ושיבוא לרשותו אחר כך מהני וכן נכון לעשות ועיין סימן תמ"ו ס"ק א':

בשיירא. ודרך בעלמא א"צ מיהו הכל לפי גדלות זמן חזרתו מ"א:

א) [סעיף א'] המפריש מיבשה לים. קרא אותו המפרש על שם שמפריש ומבדיל עצמו מן הישוב. ועיין לעיל רסי' רמ"ח.

ב) שם. המפרש מיבשה וכו' ודעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח או שדעתו שלא לחזור לביתו לעולם. ר"ז או' א'.

ג) שם. ואינו מניח וכו' אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו. ב"ח. פר"ח. עו"ש או' א' ח"י או' ב' א"ר או' א' חק יוסף או' ב' מק"ח או' א' הגר"א. ולכתחלה יש לצוות לאנשים גדולים שיבדקו ובדיעבד אפי' נשים וקטנים כמ"ש לעיל סי' תל"ב או' כ"ד יעו"ש.

ד) שם. ואינו מניח וכו' ואם מניח שם אשתו כתב הב"ח דלכתחלה אין לסמוך על אשתו ומחויב הוא לבדוק יעו"ש אבל הח"י או' י"ד כתב דאם מניח בביתו אשתו ובניו פשיטא דלא שייך דין זה כלל דהא המה יחזרו ויכניסו שם חמץ ויצטרכו בדיקה לעצמם ומה לו ולבדיקתו עכשיו יקיים מצות ביעור במקום אחר וכ"כ הט"ז בפשיטות רסי' זה יעו"ש. וכ"כ מק"ח או' א' דאפי' מניח אשתו א"צ לבדוק. וכ"כ החמ"מ או' י"א. מאמ"ר או' א' ר"ז או' ב' ולענין ביטול עיין לעיל סי' תל"ד סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

ה) שם. תוך ל' יום וכו' שכבר חל עליו חובת ביעור כיון שדורשין בהלכות פסח. טור. לבוש. עו"ש או' א'.

ו) שם. זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. מ"א סק"א. ואם חושש שמא יטרד בלילה שלפני יציאתו וישכח יבדוק בלילה שלפניו. ואחר הבדיקה צריך ליזהר שלא להניח שם עוד חמץ וקודם הבדיקה יכבד הבית כמ"ש לעיל ססי' תל"ג.

ז) שם. זקוק לבדוק. ואסור בכל המלאכות הנז' בסי' תל"א עד שיבדוק. א"א או' א'.

ח) שם. זקוק לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל. ט"ז סק"ב. והסכים לדבריו ח"י או' ג' אבל המ"א סק"א כתב כיון דחל עליו חובת בדיקה צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים יעו"ש. וכן הסכים חק יוסף או' ב' והשיג על הח"י שהסכים לדעת הט"ז יעו"ש. וכן הסכים מק"ח או' ב' מאמ"ר או' ג' ר"ז או' א' הגר"א. וכשמבטל יאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא בביתא הדין דלא חזיתיה וכו' אחרונים. ועיין לקמן סי' תמ"ה או' ט"ז.

ט) שם. זקוק לבדוק ואפי' בספק חמץ. עו"ש או' א' מ"א שם. מאמ"ר או' ד' חקת הפסח או' ב' ואם הלך ולא בדק עיין לקמן או' כ"א.

י) שם. הגה. ולא יברך וכו' שעדיין עיקר זמנו לא הגיע. לבוש. וכ"כ האחרונים דלא כפר"ח שכתב לברך. ועיין לקמן או' ט"ל.

יא) שם. קודם ל' יום א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים. והיינו בספק אבל בודאי חמץ צריך לבדוק. ב"ח. עו"ש או' א' מ"א סק"ב. אבל הב"י כתב בשם הר"ן דאפי' בודאי חמץ א"צ לבדוק. וכ"כ הלבוש. וכ"כ הפר"ח. ח"י או' ד' א"ר או' ב' מקח או' ג' מאמ"ר או' ד' ער"ה או' א' חקת הפסח שם.

יב) שם הגה. וכשיגיע פסח יבטלנו. במקום שהוא. דאל"כ עובר משום בל יטמין הגר"א.

יג) שם הגה. וכשמגיע פסח יבטלנו. כלומר קודם שעה ששית. ב"י. ב"ח. פרישה או' ב' א"ר או' ד'.

יד) שם. ואם דעתו לחזור קודם פסח וכו' ומכ"ש אם דעתו לחזור בתוך הפסח. חק יוסף או' ו' ואם הוא מסופק אם יחזור קודם פסח א"צ לבדוק. ער"ה או' ב' חקת הפסח או' ג'.

טו) שם. ואם דעתו לחזור קודם פסח וכו' היינו יום או יומים. ט"ז סק"ג. אבל המ"א סק"ג כתב דאפי' דעתו לחזור. זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק. קודם שיצא. וכ"כ ח"י או' ו' א"ר או' ז' חק יוסף או' ח'. ר"ז או' יי"ד. ומיהו סיים שם המ"א דהכל לפי הענין

טז) שם. צריך לבדוק וכו' אפי' מר"ה. ב"י ח"י או' ה' חק יוסף שם. ואפי' מספק חמץ. ח"י שם. ועיין לעיל או' ט' ולקמן או' ט"ל

טוב) שם צריך לבדוק וכו' ואם ביטל דעת הלבוש והב"ח להקל דא"צ לבדוק אבל הפר"ח כתב דאפי' אם ביטל צריך לבדוק ודלא כהב"ח וכ"כ העו"ש או' א' חק יוסף או' ז' מק"ח או' ד' מאמ"ר או' ו'. מיהו הח"י או' ז' כתב בשם הא"ז שבדעתו לחזור קודם פסח דלדעת י"א בסעי' ב' א"צ לבדוק עכ"פ יש לסמוך עלייהו היכא שכבר ביטל. וכן הסכים בא"ר או' ט'.

חי) שם. דחיישינן שמא יחזור וכו' ודוקא מפרש בים ויוצא בשיירא דדעתו ללכת רחוק חיישינן להצריכו לבער ל' יום קודם לפסח אבל שאר יוצא לדרך לא. ב"י בשם הגהות סמ"ק. פרישה או' א' אמנם המ"א סק"ג כתב דהכל לפי הענין דאפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו, וכ"כ א"ר או' ז' חק יוסף או' ח'.

יט) שם. שמא יחזור ערב פסח בה"ש וכו' פי' ואז לא יוכל לבער החמץ ביו"ט שאין מבערין החמץ ביו"ט ונמצא מקיים החמץ בביתו ביו"ט. עו"ש או' א' ועיין לקמן רסי' תמ"ו.

ך) שם. וכן העושה ביתו אוצר וכו' כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר. מ"א סק"ד. אבל דעת רש"י והר"ן דאיירי אפי' ביש תחתיו חמץ ידוע. חק יוסף או' ט' ועיין לעיל או' י"א:

כא) שם. זקוק לבדוק ואח"כ כונס וכו' ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק. דרשות מהרי"ל. ואפשר דה"ה להיוצא בשיירא תוך ד' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א סק"ה. אמנם הרב חק יוסף השיג על דברי המ"א הנז' דהא כתב הטור והש"ע סעי' ב' אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח צריך לבדוק אפי' מר"ה ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח וכו' הרי להדיא שא"צ לשלוח שליח יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' ו' מאמ"ר או' ב' ומ"מ אם אפשר יש לעשות שליח במכתב שיבער לו החמץ מביתו ואם לא אפשר יש לסמוך על הביטול כשיגיע פסח. ועיין לקמן סי' תמ"ד סעי' ז'.

כב) שם. ואח"כ כונס וכו' ולכן מקום שמסדרין בו עצים נכון למכור המקום עם החמץ שבתוכו כי בית העצים צריך בדיקה ולפעמים מסדרים עצים תוך ל' שצריך לפנות ולבדוק מק"ח. שם.

כג) שם ואח"כ כונס וכו' ומיהו יכול לזרוע קודם פסח ולא חיישינן שיתחמץ ויותר יש להקל ממפולת ואוצר ומהני בזה ביטול אף להפו' דלחמץ לא מהני ביטול תשו' מאהבה ח"ב סי' ר"ן יעו"ש. ועיין בתשו' חת"ס סי' ק"ד שכתב בחטים הזרועים בקרקע יום יומים קודם הפסח שנוהגין למכרן ואם שכח ולא מכר שאין גידולין נאסרין בדיעבד דהוי ס"ס ספק שמא נתחמצו ואם ת"ל שנתחמצו שמא נפסלו מאכילת הכלב יעו"ש. והב"ד. פ"ת. בסי' זה ובסי' תס"ז.

כד) שם. צריך לבדוק וכו' דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג"ט ואח"כ יטרד ולא יבדוק עוד. מ"א סק"ו.

כה) שם. א"צ לבדוק. דהוי כחמץ שנפלה עלה מפולת שא"צ לבער. ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' א' ועיין לעיל סי' תל"ג סעי' ח'.

כו) שם. א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער. מ"א סק"ז אבל הח"י או' ח' השיג עליו וכתב דגם בחמץ ידוע א"צ לבערו וכ"כ חק יוסף או' י"ב. מק"ח או' ז' ועיין לעיל או' י"א.

כז) שם א"צ לבדוק. רק כשיגיע פסח יבטל כל חמץ שיש שם. חמ"מ או' ז'. ואם לא ביטל קודם זמן איסורו צריך לפנותו ולבער החמץ שתחתיו. חמ"מ שם או' י"ב.

כח) שם הגה. ואוצר חטים וכו' ומיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצר עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשעה שהניח החטים עדין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו. מ"א סק"ח. כן הסכים חק יוסף או' י"ד. ר"ז או' י"ז. ומ"ש בזה הט"ז סק"ד עיין מה שהשיגו עליו האחרונים.

כט) שם בהגה. אסיר להנות וכו' ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו. הרשב"א. מ"א סק"ט. א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' ט"ו.

ל) שם בהגה. ואם אין שם חמץ ידוע. ר"ל בעת שהניח מלמעלה האוצר אינו ידוע אם היה אז בקרקעיתו חטים מחומצים בודאי. מ"ב או' ח"י.

לא) שם. אלא ספק וכו' בתשו' הרשב"א ח"א סי' ע' מבואר הדבר דהוי ס"ס דשמא לא נתבקעו ואם ת"ל נחבקעו שמא נפסדו לגמרי מאכילת כלב יעו"ש. חקת הפסח או' ד' ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ז':

לב) שם בהגה. למכור האוצר כך ביחד. אחר הפסח. וא"צ לבדוק מספק אם ישנן שם מחומצים כדי להשליכם שלא ליהנות מהם. לבוש. והטעם דהא אפי' אם ימצא ג"כ מותר משום ס"ס כמ"ש באו' הקודם. ומיהו דוקא אחר הפסח מותר למכור בכה"ג אבל לא בחו"ה משום דאז איסורו במשהו.

לג) [סעיף ב'] וי"א דקודם וכו' זהו דעת רש"י וסיעתו דס"ל דלא חיישינן אם דעתו לחזור קודם הפסח שיבא בה"ש דכיון דדעתו לחזור קודם הפסח ודאי דיקדים את עצמו לדבר ויבא לביתו בזמנו כדי שיוכל לבדוק היטב אחר החמץ וע"כ לא הצריכוהו חכמים לבדוק מקודם יציאתו כמבואר בב"י וכ"כ העו"ש או' ב'.

לד) שם. וי"א דקודם וכו' הלבוש השמיט סברת י"א זה ומשמע דדעתו לפסוק לחומרא כסתם הש"ע וכתב עליו הא"ר או' ו' דשפיר עביד שהשמיט הי"א שהביא בש"ע דבדעתו לחזור קודם פסח א"צ בדיקה כי רוב הפו' ס"ל דצריך יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע לחומרא ואח"כ מביא י"א לקולא שדעתו לפסיק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך אי"א להקל יעו"ש.

לה) שם. כיון שהוא קודם שלושים יום. משמע אבל אם הוא בתוך ל' יום צריך לבדוק אף אם דעתו לחזור קודם פסח. מיהו הט"ז סק"ה כתב בשם הגהת סמ"ק דאפי' בתוך ל' א"צ לבער כיון שדעתו לחזור קודם פסח יעו"ש. אבל הח"י או' יו"ד הסכים לדברי הש"ע וכתב ודלא כמ"ש הט"ז בשם הגהת סמ"ק יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ח"י. מק"ח או' ט' וכ"ש אם אין דעתו לחזור כלל קודם פסח שצריך לבדוק לכ"ע.

לו) שם הגה. ושיגיע פסח יבטלנו. היינו ד"ס לא בא לביתו קודם פסח יבטלנו במקום שהוא קודם שעה ששית וכמ"ש לעיל או' י"ב ואו' י"ג יעו"ש:

לז) שם. אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח וכו' אף שכתבנו לעיל בש"ס הגהת סמ"ק לחלק בין שאר יוצא לדרך שא"צ לבדוק משא"כ מפרש ויוצא בשיירא מ"ם כאן אין לחלק כיון שדעתו לחזור בתוך הפסח ובכל ענין צריך בדיקה כדי שלא יעבור בב"י וב"י. ח"י או' י"ב. מק"ח או' יו"ד. ועיין לעיל או' ח"י.

לח) שם. צריך לבדוק וכו' דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשרואהו עובר עליו. רש"י. מ"א ס"ק י"א.

טל) שם. אפי' מר"ה פי' אפי' אם יוצא מתחלת השנה כגון אם יוצא אחר הפסח זקוק לבער. ב"י. עו"ש או' ב' ח"י או' י"ג. א"ר או' י"א. וכ"כ האחרונים. ואז אין לברך כלל על הבדיקה כדאיתא רסי' זה והב"ח הכריח דתוך ל' יום יש לברך על הבדיקה ובשכנה"ג חולק עליו דאין לברך כלל וכן עיקר ובספק ברכה שומעין להקל. ח"י שם. מק"ח או' י"א.

מ) שם אפי' מר"ה. ואפי' מספק חמץ. מק"ח שם. ועיין לעיל או' ט.

מא) שם. ואם שכח ולא בדק וכו' משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה. מ"א ס"ק י"ב, ועיין לעיל או' ח'.

מב) שם. ולא יברך על הביטול. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב. טור. לבוש. וכן הסכים הב"ח. עו"ש או' ב' מ"א ס"ק י"ג. חק יוסף או' כ"א. ר"ז או' י"א. ואף לדעת הר"ן דלא סגי ביטול בלב (וכמ"ש לעיל ס' תל"ג או' נ"ז) אין ראוי לברך על הביטול. עו"ש שם.

מג) שם הגה. גה אשתו תבדוק וכו' עיין לעיל או' ד' וססי' תל"ד ולקמן סי' תל"ז סעי' ד'.

מג) [סעיף ג'] א"צ לבער וכו' דכיון דהעכו"ם נכנס לבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו. מ"א ס"ק ט"ו. ואף שאין נכנס בו שום אדם אין מחוייב כיון שהוא בית כותי. א"ר או' י"ז.

מד) שם. שהרי יקיים וכו' הוא או בעה"ב דהוי כשלוחו. ח"י או' ט"ז. א"ר שם. חק יוסף או' כ"ד. ר"ז או' ך'.

מה) שם. אבל אם הוא מפרש וכו' ולפי מה שפסק הרב לעיל ססי' תל"ג דהכיסים ובתי הידים של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים לבדוק א"כ אף יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה בזה ואפשר לומר כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י או' י"ז. וכ"כ ח"א כלל קי"ט או' ח"י. ועיין בדברינו לשם סוף סי' תל"ז:

מו) שם יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בשם יש מי שאומר משום די"א שא"צ כשנכנס בו עכו"ם כמ"ש אח"כ בהגה.

מז) שם. וצריך לבער בית העכו"ם וכו' משמע דבבית ישראל א"צ לבער דעל השני חל חובת ביעור. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' ט"ו. א"ר או' ח"י. חק יוסף או' כ"ג. מק"ח או' י"ב. חמ"מ או' ט' ר"ז או' כ"א ח"א כלל קי"ט או' ח"י. וה"ה כשיוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' דהא אותו ישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון. ט"ז סק"ז.

מח) שם הגה. אעפ"י שהעכו"ם יכנס לבית בפסח. ויביא שם חמצו וכ"ש אם לא יכנס בו העכו"ם שצריך לבדוק.

מט) שם בהגה. וי"א שא"צ וכו' וכ"ה דעת הט"ז סק"ז והפר"ח והר"ז או' כ"א. אבל הב"ח הסכים כדיעה ראשונה שהביא הש"ע. וכ"נ דעת העו"ש או' ב' א"ר או' י"ט. וכ"ה דעת הש"ע שלא הביא דיעה זו.

נ) שם בהגה. וי"א שא"צ וכו' שהרי הגוי יטלנו ואין לך הפקר וביטול גדול מזה. לבוש.

נא) שם בהגה. וי"א שא"צ וכו' אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם אם הוא תוך ל' יום חל עליו חובת ביעור. מ"א ס"ק י"ז. וכן הסכים חק יוסף או' כ"ה והשיג על ח"י שהקשה על מ"א יעו"ש.

בנ) ומי שדר בבית עכו"ם בליל י"ד ודעתו למחר ידור בבית עכו"ם אחר ששכר כבר בבית ב' ודאי חייב לבדוק בלילה אף שלא לקח המפתח דבפסח החמץ בביתו ובית שדר בלילה ג"כ חייב לבערו ויברך לבדוק בבית שני ואח"כ ילך לכאן על סמך ברכה מאחר שדר בליל י"ד כאן ועדיין חמץ שלו חל עליו כאן בדיקה אבל לא יברך כאן. או יעמיד שליח. מש"ז ססי' זה.

גנ) ואותן שמוכרים ביתם עם החמץ שבהם בע"פ לעכו"ם צריכים לבדוק החמץ בליל י"ד דהא עדיין לא מכר הבית ויש לו בית בשעה שחייבוהו חכמים בבדיקה אם לא שימכור הבית בי"ג. מק"ח או' ד'. אמנם בתשו' בנין עולם סי' ך' חולק עליו ודעתו שא"צ בדיקה דבזה עצמו שמוכר למחר לעכו"ם מקיים תשביתו וביעור יעו"ש. וכן בתשו' חת"ס סי' קל"א דעתו להקל כשמקיים מצות בדיקה בשאר החדרים יעו"ש. וכ"כ בס' א"א דמסתברא להקל וכן פשט המנהג יעו"ש. אך צריך לבאר בשעת המכירה שמוכר לו החדר וכל החמץ שיש בו כדי לכלול גם החמץ שבחורין ובסדקין ומ"מ היותר טוב למכור ביום י"ג כדי לצאת אליבא דכ"ע.

דנ) וכתבו האחרונים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל. וכבר כתבנו זה לעיל סי' תל"ג או' ל"ב ועי"ש או' ל"א.

זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום, וכ' הט"ז נראה דא"צ ביטול אלא כשיגיע הפסח יבטלנו וכ"מ מפירש"י עכ"ל אפשר שכוון למ"ש רש"י דכי הדר ימי הפסח עובר עליו דההיא שעתא לאו ברשותיה קיימא דלבטל' עב"ל /עכ"ל/ ול"נ שאין משם ראי' דזה קאי אהא דקאמר אם דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום חייב לבער ועל זה כ' רש"י דאם לא יבער ויחזור בפסח יעבור עליו לכן חייב לבער ועוד דבגמרא דילן קאי על חמץ ידוע וחייב לבערו מן העולם אבל בש"ע פסק כהירושלמי דאפי' בספק חמץ צריך לבדוק וכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח דשמא ישכח באותו פעם לבטל וכמו שכ' סי' תל"ד ס"ב:

א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח):

דחיישי' שמא כו'. וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי' (הג"מ פ"ב ד"מ) א"כ משמע בשיירא ומפרש אפי' דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין אפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו:

אוצר. כלו' שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר:

ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל) ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק:

צריך לבדוק. דחיישי' שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג"ט ואח"כ יטרוד ולא יבדוק עבב"י:

א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמש"ל ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער כמ"ש סי' תל"ב ס"ב שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה כמ"ש בהגהו' סמ"ק:

ואוצר חטים. נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצ' עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקי' כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחלה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו דהא י"א דאפי' לכתחלה א"צ לבער קודם ל' אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשע' שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו וכ"כ הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו ע"ש:

אסור ליהנות. ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א):

יבטלנו. פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח וק' הא כ"כ בס"א וי"ל דקמ"ל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא ובדעתו לבא תוך הפסח א"צ לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק אלא די בביטול בעלמ' כיון שיצא בהיתר:

צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד:

ואם שכח וכו'. משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה כמש"ל:

ולא יברך. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב:

גם אשתו. וא"ת דהא בר"ס זה כתב ואין מניח בביתו מי שיבדוק א"כ האיך כ' כאן שאשתו תבדוק וי"ל דאע"פ שמניח אשתו בביתו צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחלה אין לסמוך על הנשים כמ"ש ססי' תל"ד (ב"ח) ול"נ דבעי' שיצוה וימנ' א' שיבדוק והכא מיירי שלא צוה לאשתו ואשמעי' דמ"מ תעשה כן וכמ"ש ססי' תל"ד ע"ש בב"י דשני הדינים ממקור א' הם:

א"צ לבער. כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו:

וצריך לבער בית העכו"ם. משמע דבבית ישראל א"צ לבער, דעל השני חל חובת ביעור כמ"ש סי' תל"ז וכ"כ רש"י בהדי' דהשוכר עובר על בל יראה אם לא בטלו והראשון ה"ל כמי שאין לו בית והחמץ אינו שלו דהפקירו ופטור מלבער ומ"ש המרדכי דאפי' הוא בביתו של עכו"ם וכו' ה"פ ל"מ כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער דהא ישאר החמץ ברשות ישראל אלא אפילו הבית של עכו"ם ויהי' החמץ ברשות עכו"ם והעכו"ם יזכה בו אפ"ה חייב לבער כנ"ל דלא כב"ח גם מ"ש לפרש בדברי האגודה נ"ל דלא כוון האגודה לזה מעולם רק כוונתו דדוקא מפרש ויוצא בשייר' חיישי' שתאחר ביאתו משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש ס"א בשם הג"מ כנ"ל ברור דוק ותשכח:

כשנכנס בו עכו"ם. אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם נ"ל דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וכמ"ש רסי' זה: כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל (ב"ח מהרי"ל) עסי' תמ"ד ס"ג:

(א) ואינו מניח בביתו וכו' – ר"ל שלא צוה לאחד קודם נסיעתו שיבדוק כשיגיע זמנו דאם מינה לאחד ע"ז שוב א"צ בעצמו לבדוק דשלוחו של אדם כמותו וכבר נתבאר לעיל סימן תל"ב במ"ב דלכתחלה טוב יותר למנות אנשים לבדיקה ואם אין לו יוכל למנות גם אשה לזה:

(ב) תוך שלשים יום – ואפילו אין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח ולא יראה החמץ שבביתו משום דמאז והלאה חל עליו חובת הבדיקה:

(ג) זקוק לבדוק – בלילה שלפני יציאתו לאור הנר וגם צריך אז לבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום ואם יש לו בנים קטנים בביתו וצריך הוא להניח להם חמץ לאכול ואין לו מי למנות על הבדיקה יוציאם מביתו לבית אדם אחר ושם יניח עבורם ויסגור את ביתו הבדוק שלא יכניס שם שום אדם עוד חמץ דאל"ה מה מועיל בדיקתו ואם מניח בביתו אשתו ובניו וב"ב הגדולים שיש בהן דעת ויכולין לבדוק א"צ לבדוק כלום קודם יציאתו אלא יצוה לאחד מהם שיבדוק ויבטל החמץ כשיגיע הזמן וכנ"ל בסק"א ועיין בסי' תל"ד שנכון הדבר שיבטל גם הוא בעצמו במקום שהוא כשמגיע זמן הביטול:

(ד) ולא יברך אז וכו' – דכשבודק בליל י"ד תקנו לברך על ביעור חמץ לפי שמה שהוא מוצא בבדיקתו הוא מצניעו כדי לבערו למחר נמצא דהבדיקה הוא התחלת הביעור משא"כ כאן שלא יבערו מן העולם וישתמש בו כשאר הימים אלא שהוא מפנהו מבית זה:

(ה) אין צריך לבדוק – דלא חל עליו תקנת חכמים. ואם יש שם חמץ ידוע י"א דחייב לבער קודם שיצא ויש מקילין בדבר:

(ו) יבטלנו – במקום שהוא דאף דאין רואה החמץ עובר משום בל יטמין דהא לא בטליה מעיקרא [הגר"א]:

(ז) דעתו לחזור קודם הפסח – וכ"ש אם דעתו לחזור בתוך הפסח:

(ח) צריך לבדוק – ואפילו יצא מתחלת השנה צריך לבדוק [אחרונים] ואפילו ביטל כבר מ"מ צריך לבדוק שמא יחזור וימצא ויאכלנו:

(ט) דחיישינן שמא וכו' – ודוקא במפרש לים או יוצא בשיירא לדרך רחוקה אפילו דעתו לחזור זמן רב קודם פסח חיישינן שמא ישתהא אבל יוצא לדרך קרובה אפילו בתוך ל' יום לא חיישינן ומ"מ הכל לפי הענין דלפעמים אפילו בדרך קרובה אם מגביל זמן ביאתו בצמצום קרוב לזמן הבדיקה חיישינן שמא ישתהא וצריך לבדוק מקודם ויש מקילין בזה. ולמעשה יש לדון לפי קירוב וריחוק המקום:

(י) ולא יהיה לו פנאי לבער – ר"ל וביו"ט לא יוכל לבערו מפני שאין מבערין החמץ ביו"ט ונמצא מקיים החמץ בביתו:

(יא) אוצר – ואפילו אין שם חמץ ידוע אלא שהוא מקום שנשתמש שם חמץ ועתה רוצה להניח שם תבואה לאיזה זמן או עצים וכה"ג:

(יב) זקוק לבדוק – ואפילו אין דעתו לפנותו עד אחר הפסח שלא יראה החמץ בפסח אפ"ה חל עליו חובת הבדיקה מקודם כיון שהוא תוך ל'. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק:

(יג) צריך לבדוק – שחששו חכמים שמא יתחיל לפנותו קודם ליל י"ד ולא יגמור לפנותו אלא ישאר ממנו פחות מגובה ג"ט מכוסה על החמץ דשוב לא הוי כמבוער ואחר כך כשיגיע ליל י"ד ישכח על החמץ שתחת האוצר כיון שמכוסה מן העין:

(יד) ואם אין וכו' קודם הפסח – אלא לאחר הפסח:

(טו) אינו צריך לבדוק – דקודם ל' יום אין חל עליו חובת הבדיקה ואח"כ כשנעשה האוצר הרי הוא כמבוער כמו חמץ שנפלה עליו מפולת וסגי בביטול כשיגיע פסח וכנ"ל וכתב במ"א וכ"ז בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ ידוע צריך לבערו מתחלה ויש מקילין אפילו בחמץ ידוע וכנ"ל בסק"ה:

(טז) שיש חטים מחומצים – היינו שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצר עליהם ואפ"ה א"צ לבער כיון שנעשה האוצר קודם שלשים יום ורק שיבטלנו קודם הפסח אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפילו היה הנחתו תוך ל' א"צ לפנותו דבשעה שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת [וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו] ויבטלנו קודם פסח:

(יז) אסור ליהנות וכו' – דאף דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר ליהנות מהן לאחר פסח הכא גרע טפי דהתם אין בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן הלא דעתו לפנותו בורו אחר הפסח והרי הוא כמבטל ומכוין לחזור ולזכות בו ופשוט דיכול למוכרו לכל האוצר קודם הפסח לעכו"ם ויהיה מותר אח"כ ליהנות ממנו:

(יח) ואם אין שם חמץ ידוע – ר"ל בעת שהניח מלמעלה האוצר אינו ידוע אם היה אז בקרקעיתו חטים מחומצים בודאי:

(יט) האוצר – אחר הפסח וליכא למיחש למידי דאף אם מצא עכשיו מחומצים שמא לאחר הפסח נעשה ועוד דשמא אין זו אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נחשבת:

(כ) וי"א דקודם וכו' – דעה זו בא להקל ולשונו מגומגם קצת ור"ל דמה שאמרנו דקודם שלשים יום א"צ לבדוק הוא אף כשדעתו לחזור קודם הפסח ורק שלא יהיה דעתו לחזור בתוך הפסח דדעה זו לא ס"ל מה שכתב לעיל דחיישינן שמא יבא ע"פ בין השמשות וכו':

(כא) כיון שהוא קודם שלשים – אבל תוך שלשים שחל עליו חובת בדיקה אף שדעתו לחזור לביתו קודם פסח חיישינן שמא ישתהא ולא יבוא וע"כ צריך בדיקה. וכבר נתבאר לעיל בס"א דכ"ז במפרש לים ויוצא בשיירא לדרך רחוקה אבל בדרך קרובה ודעתו לחזור קודם הפסח לא חיישינן וסמכינן דיבדוק כשיבוא:

(כב) וכשיגיע פסח יבטלנו – פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח:

(כג) צריך לבדוק – דכשיבוא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה ועובר על בל יראה וב"י ודע דלדעה זו ה"ה העושה ביתו אוצר דלדעה ראשונה תלוי חובת הבדיקה באם דעתו לפנותו קודם הפסח ולדעה זו דוקא באם דעתו לפנותו תוך הפסח [ב"י] ולענין דינא פסקו הרבה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה ומ"מ במקום הדחק כגון שיצא מביתו עם השיירא וכה"ג יש לסמוך אדעה אחרונה ואינו צריך לחזור אם אין דעתו לבוא תוך הפסח:

(כד) ואם שכח ולא בדק – דאם בדק היה צריך לבטל ג"כ בשעת הבדיקה כמש"כ בריש הסימן:

(כה) ולא יברך – דכיון דעיקר הביטול בלב דאפילו מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב [מ"א]:

(כו) אינו צריך לבער בית הנכרי וכו' – ואפילו אם לא יכנוס לתוכה העכו"ם קודם פסח והטעם כדלקמיה [א"ר]:

(כז) שהרי יקיים מצות ביעור וכו' – אין זה עיקר הטעם דכי מי שיש לו כמה בתים אינו מחוייב לבדוק רק בית אחד אלא משום דכיון שיוצא מבית העכו"ם שלא ע"מ לחזור מסתמא מפקיר הוא לחמצו הנשאר שם והרי הוא כמשליך אותו ברחוב ותו אין החמץ שלו ואינו עובר עליו בבל יראה אלא דמ"מ אם לא היה נכנס לבית אחר קודם פסח כגון שהוא מפרש לים או יוצא בשיירא דעת היש מי שאומר דכיון שהוא תוך שלשים מצוה עליו לקיים מצות בדיקה קודם שיצא מהבית בעוד שהחמץ שלו כיון שלא יקיים מצוה זו במקום אחר משא"כ כאן שיכנס לבית אחר ויקיים שם מצות ביעור אין שום טעם לחייבו:

(כח) באותו בית אחר – או הוא או בעה"ב שדר אצלו דהוי כשלוחו לבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו [אחרונים]:

(כט) וצריך לבער בית הנכרי וכו' – ואם יוצא מבית ישראל וישראל אחר נכנס בו לכו"ע א"צ לבדוק כי על ישראל השני חל חובת ביעור וה"ה כשיוצא מבית עכו"ם וישראל אחר נכנס תחתיו לדור שם א"צ לבדוק ועל ישראל השני חל החיוב:

(ל) אע"פ שהנכרי יכנס לבית בפסח – ויביא שם חמצו בלא"ה אפ"ה צריך הישראל לבדוק חמץ שלו וכ"ש כשלא יכנס בו הנכרי:

(לא) וי"א שאינו צריך וכו' – דהא הביעור אינו חובת הגוף אלא למי שיש לו חמץ צריך לבדוק ולבער וכאן שאין לו חמץ דהרי הוא מפקירו וכנ"ל אין עליו שום חיוב:

(לב) כשנכנס בו הנכרי – עיין בח"י דלאו דוקא דאפי' אם אין נכנס בו גם כן אינו מחייב כיון שהישראל הפקיר חמצו לשם וכנ"ל. ולדינא יש דעות בין האחרונים אי כדעת המחבר או כהי"א שהובא ברמ"א ונראה דאם נכנס בו הנכרי יש להקל. ולענין אם מחויב לבדוק בליל י"ד החדרים שבדעתו למכרן למחר לנכרי עם החמץ שלהם יש דעות בין האחרונים שדעת המקור חיים והחיי אדם שצריך לבדקן מאחר שלע"ע החדרים לא נמכרו והם ברשות ישראל ואפילו אם נמכרו עדיין לא החזיק בהם הנכרי וגם המפתח הוא ברשות בעה"ב עדיין אמנם בתשובת בנין עולם סימן כ' חולק ודעתו דא"צ בדיקה דבזה עצמו שמוכר למחר לעכו"ם מקיים תשביתו וביעור ולא גרע מחמץ שמוצא אחר הבדיקה שמשייר למאכלו למחר ואינו מחויב לבער הכל ואף בזה בעת שמקיים בדיקה בביתו הוא משייר לאלו החדרים למוכרו למחר לעכו"ם וכן בתשובת חתם סופר סימן קל"א דעתו להקל כשמקיים מצות בדיקה בשאר חדרים וכן בספר אשל אברהם כתב דמסתברא להקל וכן פשוט המנהג עי"ש אך שצריך ליזהר שיבאר בעת המכירה שמוכר לו החדר וכל החמץ הנמצא בו (כדי לכלול בזה גם החמץ הנמצא בחורין ובסדקין) ולא יאמר לו בסתמא שמוכר לו החדר והיי"ש והשכר הנמצא בו [פתחי תשובה] ומ"מ אף דאין למחות ביד המקילין המוכר ביום י"ג שפיר עדיף טפי. כתבו האחרונים כל שלשים יום צריך לעיין בכל דבר העושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל:

מג"א סק"ט ואפי' למ"ד בחמץ שנפל'. לעיל סי' תל"ז במג"א ס"ק י"ז:

ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק:

צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק:

דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן:

שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני:

וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה:

אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך:

ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:

המפרש לפי שראיתי כמה ערבובי דברים ראשונים ואחרונים על כן הוצרכתי להאריך ולהעתיק מקור הדין זה מש"ס וירושלמי ומה דאתמר עלה וממילא רווחא שמעתתא ויתבררו דברי ראשונים על נכון. גרסינן בפסחים דף ו' אר"י אמר רב המפרש והיוצא בשייר' קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער אמר רבא הא דאמרת קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמר אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער עכ"ל. ובתלמוד ירושלמי תנינא הכי היוצא והמפרש קודם שלשים יום א"צ לבדוק בתוך שלשים יום צריך לבדוק הדא דתימ' ביש דעתו לחזו' אבל אין בדעתו לחזור אפי' קודם שלשים יום צריך לבדוק ובספק אבל בודאי אפי' מר"ה אמר רבא ואפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור עכ"ל וכת' הר"ן על סוגיות אלו וז"ל פירש"י ז"ל שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו קודם ל' יום זקוק לבער כדי כשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו ולפ"ז איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר לא אמרן אלא כשדעתו לחזור קודם פסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח אפילו קודם ל' יום זקוק לבער ואחרים פירשו שאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד אחר פסח אבל דעתו לחזור בין תוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ע"פ בין השמשות ולא יהיה להם פנאי לבער וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' חמץ וסמ"ג ובירושלמי לא משמע הכי. ותו בירושלמי בספק אבל ודאי אפי' מר"ה כלומ' דכי אמרינן קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער ה"מ בספק כלומ' שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפי' מר"ה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמ' לישנא דאין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע קודם ל' יום אפי' יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בביטול בעלמא עכ"ל הר"ן ובאמת הדבר תמוה לכאור' לפי מה שהבין ופי' הר"ן ל' הירושלמי ובספק וכו' דקאי אהא דאמרי' קודם פסח אין זקוק לבערו דהיינו בדעתו לחזור לדעת הירושלמי א"כ לפי זה נראה פשוט אף לפירוש שניה שהביא הר"ן שם והוא דעת הרמב"ם וסייעתו והוא דעה זו שהביא כאן בש"ס אמאי סיים הר"ן שם דתלמודא דידן מתנגדת לירושלמי הלא בפשיטות יש להשוות הירושלמ' לתלמודא דידן דהא דאמרי' בש"ס בדעתו לחזור בין בתוך פסח בין קודם פסח צריך לבער היינו בודאי חמץ כלישנא דתלמודא דידן דנקט ל' לבער וכמו שפי' הר"ן דמיירי בודאי חמץ כמו דאיתא בירושלמי דבודאי חמץ אפי' מר"ה צריך לבער והא דקאמר בירושלמי היוצא לפרש קודם ל' יום א"צ לבדוק בדעתו לחזור קודם פסח היינו בספק כדאיתא שם להדיא בירושלמי אבל אין בדעתו לחזור קודם פסח רק בתוך הפסח אפי' בספק צריך לבדוק קודם שלשים יום וא"כ אין מחלוקת כלל בין הירושלמי וש"ס דידן ולמה לן להפריד בין הדבקים וצ"ע: אכן אפשר לומ' דל' הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק והכל בו שהם בעלי דעה זו שבש"ע המה הכריחו להר"ן לפרש כן לפי שהם לא כתבו בלשונם רק ל' בדיק' משמע דמיירי מספק חמץ ואפ"ה כתבו אפי' בדעתו לחזו' קודם פסח צריך לבדוק אפי' קודם שלשים יום מוכח דלא חשי כלל להירושלמי בדין זה וכמ"ש הר"ן נגד דעה הירושלמי: (ודעת הי"א שהביא בסמוך בסעיף ב' הוא כדעת הירושלמי וכפי פירש"י כמ"ש הר"ן וגיסי הרב בספרו א"ז מתמיה על הר"ן וב"י בדעה זו דהא גם בירושלמי מסיק בשם רבא אפי' יש בדעתו לחזור צריך בדיק' וע"ש ואפשר לומר דדעת הר"ן וב"י כיון דלרבא בכל ענין צריך לבדוק אפי' קודם שלשים יום דחייש לאמלוכי ליכא למיחש לדבריו דיחידא' הוא וק"ל: ואי לאו דמסתפינא לסתו' פי' הר"ן בירושלמי הייתי מפרשו בדרך אחר שהוא יותר מתיישב על ל' הירושלמי דלפי פי' הר"ן יש לדקדק דה"ל למתני האי חלוקא ובספק וכו' מיד אדעתו לחזור כיון דעלה קאי לפרושי. ותו למה תני בחלוקה ראשונה אבל אין בדעתו לחזור אפי' קודם ל' יום צריך לבדוק ובחלוקה שניה קתני אבל בודאי אפי' מר"ה נמי כיון דשני חלוקות שוים הם לדינא וגבי הדדי תניא לתני תרוייהו בחדא לישנא אפי' קודם שלשים יום או אפילו מר"ה אלא ודאי דכך הוא הצעת ודעת הירושלמי דמתחלה קאמר אבל אין בדעתו לחזור קודם פסח רק תוך הפסח אפי' קידם ל' יום צריך לבדוק דמשמע דוקא זמן מועט) קודם שלשים יום מחויב לבדוק ועיין בר"ן דגטין ס"פ מי שאחזו מה שנכלל בל' קודם לדעת הירושלמי ע"ש אבל בזמן מרובה אפי' אין בדעתו לחזו' קודם פסח א"צ לבדוק וע"ז קאמר הירושלמי ובספק דוקא אבל בודאי חמץ אפי' לזמן מרובה קודם ר"ה צריך לבער אם אין בדעתו לחזור קודם פסח רק תוך הפסח אבל יש דעתו לחזור קודם פסח י"ל אפי' בודאי חמץ א"צ לבער קודם ל' יום לדעת הירושלמי וא"כ לפ"ז יפה עשה רמב"ם והסמ"ג וסייעתם לפי פירושם בש"ס דידן דאם דעתו לחזו' קודם פסח אפי' מר"ה זקוק לבער שהיא נגד הירושלמי והילכתא כתלמודא דידן: והעולה מכל זה דלפי פי' הר"ן בירושלמי אם בדעתו לחזור קודם פסח מספק חמץ א"צ לבדוק קודם ל' יום אך מודאי חמץ צריך לבער אפי' קודם ר"ה ואם אין בדעתו לחזור רק עד תוך הפסח אין חילוק בין ספק לודאי דבכל ענין צריך לבדוק ולבער אפי' מר"ה (ואם אין בדעתו לחזור כלל לא הוזכר כלל בירושלמי אפש' דבכל ענין א"צ לבער כמשמעות תלמודא דידן. אכן לפי פי' שני שפרשתי בירושלמי דבדעתו לחזור קודם פסח בין בודאי חמץ ובין בספק חמץ א"צ לבער קודם ל' יום ובדעתו לחזור אחר הפסח אפילו תוך ל' יום א"צ בדיקה אפילו מודאי חמץ אך בדעתו לחזור תוך פסח יש חילוק בין ודאי לספק ולית הלכתא כותיה כיון שהוא נגד משמעות תלמודא דידן לפי' הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם) אכן לפי פרש"י אין סתירה כלל מתלמודא דידן אירושלמי כיון דתלמודא דידן קאמר בדעתו לחזור תוך הפסח אפילו מר"ה צריך לבער דהיינו וודאי חמץ כמשמעות לשון לבער כמ"ש ר"ן. ואם אין בדעתו לחזור תוך הפסח אפילי מודאי חמץ א"צ בדיק' קודם ל' יום כדעת הירושלמי ועתה נקוט שורש סוגיא זו בידך ועל פי זה יתפרש סימן זה בכל סעיף וסעיף על נכון:

מי שיבדוק. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו וכן הסכמת אחרונים וכ"כ גיסי הרב בספרו א"ז והשיג על שכה"ג שהשיג על הב"ח בזה ונכנס בחילוק שאינו נכון ע"ש ודבריו נכונים ובפרט לפי מ"ש לעיל בסימן תל"ד ס"ק י"ד להלכ' דיכיל לבטל אפילו ע"י שלוחו ע"ש:

זקוק לבדוק. וכת' הט"ז דאז א"צ שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח דיבטל ואפשר שזה ג"כ כוונת רמ"א שכ' בסמוך וכשיגיע פסח יבטלנו דקאי גם אבבא זו וכן משמעות הכל בד ובמג"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים ואין לסמוך שיבטל לשיגיע פסח דשמא ישכח באותו פעם. ולע"ד עיקר כפסק הט"ז כיון דעכ"פ זמן ושעת בדיקה הוא במקום שהוא לא חיישינן לשכח' ובפרט לפי המנהג שכת' הרב לעיל ס"ס תל"ז שכל אדם צריך לבדוק הכיסים ובתי ידים של הבגדים א"כ כיון שמוטל עליו לבדוק יזכור גם כן בביטול וק"ל:

קודם שלשים יום א"צ לבדוק. וכת' הב"ח והמג"א דאם יש שם חמץ ידוע צריך לבער קודם שיצא כמשמעות הירושלמי ובאמת זה אינו לכל הפי' שפרשתי לעיל בירושלמי דאם אין דעתו לחזור עד אחר פסח אין חילוק בין ודאי לספק וכ"ש הלביש:

צריך לבדוק. אפי' מראש השנה ואפי' מספק חמץ והוא כדעת הרמב"ם וסייעתם ע"פ תלמודא דידן ודלא כמשמעות הירושלמי כמ"ש בס"ק א' ודלא כהב"ח שכת' שדעת הרמב"ם הוא על פי הירושלמי וזה אינו:

דחיישינן שמא יחזור ע"פ בין השמשות וכת' הט"ז דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום אחד קודם פסח או לכל היותר יומים אבל אם מגביל ביאתו מקדם זמן רב לא חיישינן שמא יבא לידו איזה סבה שיתעכב כל כך ע"כ והמ"א כת' בפשיטות להיפך אפילו בדעתו לחזור זמן רב חיישי' ביוצא בשיירא ובמפרש והוציא כן ממ"ש בד"מ בשם הגהות מיימוני פ"ב וז"ל וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפילו זמן רב קודם פסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפרש לים או יוצא בשיירא חיישינן שמא ישתהה עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישינן עכ"ל והבין המ"א דהא דכת' בהג"מ זמן רב אדעתו לחזור קאי לכן פסק בדעתו לחזור אפילו זמן רב קודם פסח חיישינן שמא יתעכב הנה בוודאי שגגה גדולה יש בדבריו בראיה זו דהא דזמן רב איוצא לדרך קאי שיצא זמן רב קודם פסח וכדאיתא בש"ס ופוסקים אפי' מראש השנה צריך לבער ואהא קא השמע הגמ' כל היוצא לדרך וכו' והוא פשוט וברור וכן הוא להדיא בהגהות סמ"ק שמקשה ומתורץ ג"כ קושיא זו ע"ש אבל מ"מ לדינא נ"ל הדין דין אמת כיון דמסתמא קאמר בש"ס וכל הפוסקים המפרש והיוצא בשיירא אם דעתו לחזו' צריך לבער תו ליכא לחלק מסברת הכרס בין אם מגביל יום ביאתו זמן רב או לא כי סתם מפ' ויוצא בשיירא דרכו להתעכב בלשון הג"מ ואפש' שגם המ"א כיון לזה שמביא ראיה מהגהות מיימוני:

ולא יהיה לו פנאי. ומבואר בב"י בשם הג"ה סמ"ק והסכמת אחרונים דאפילו ביטל צריך לבדוק קודם שיצא כדי שלא יבא לאכלו כשיבא בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבערו ודלא כהלבוש אבל גיסי הרב בספרו א"ז פסק כה"ג שדעתו לחזור קודם פסח דלדעת י"א שבסעיף ב' אין צריך לבדוק עכ"פ יש לסמוך עלייהו היכי שכבר ביטל:

שיש חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה וכת' ודעת רמ"א נעלמה ממני דהרשב"א לא מיירי רק בספק אבל בחמץ ידוע יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק בין תוך ל' יום דאין זה ענין לזה וכו' ובתשו' הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' עכ"ל בקוצר ואחר העיין ראיתי שכל דברי הרב נכונים ומיוסדים ע"פ תשובת הרשב"א ממ"ש בסימן ע' והיא בתשובה להרמב"ן סימן קס"ח וז"ל השואל ישראל שיש לו בורות מלאים חטים ובקרקעות ובקירותיו יש מן החטים שנתבקעו מלחות הבור אם צריך לבערו וכו' או נאמר שאין צריך אלא ביטול דהוי כעושה ביתו אוצר קודם ל' יום ואין דעתו לפנותו בפסח. תשובה מה שאמרת שיש בקרקעות הבור חטים שנתבקעו לא שיהא דבר ברור אלא שאמרת זה מן הסתם יש מבוקעת ואפשר שאין שם ולפ"ז קל ממה שיש שם בבירור ומ"מ בין כך ובין כך (כונתו בין שיש שם בבירור חמץ או לא) בביטול בעלמא סגי כאותו שאמרת דעושה את ביתו אוצר עכ"ל הרי להדיא מבואר מתוך תשובה זו דאף בחמץ ידוע פסק דסגי בביטול כמ"ש בין כך ובין כך ומדמה לעושה ביתו אוצר כדעת השואל אם נעשה שלשים יום קודם א"צ לפנותו וכדעת הרב כאן. אך כשמפנה האוצר אחר פסח בזה מחלק שם בתשובה בין חמץ ידוע כשמפנה אפשר שצריך לבער דהרי זה כמבוטל ומכוין לחזור ולזכות בהם אחר פסח משא"כ בחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומותר אף אחר פסח כמו בנפילת מפולת דלית כאן חשש הערמה אך אפשר דהכא גרע טפי כיון שהיה בדעתו לפנות האוצר אחר פסח ע"ש שהאריך בתשובה ואחר זה נמשך הרב כאן בהגה שפסק דאחר פסח אסורין החטים בהנאה בחמץ ידוע ובחמץ שאינו ידוע כיון שהרשב"א עצמו מסופק בדבר לכן פסק למכור הכל ביחד כל זה פשוט וברור כדעת רמ"א ובחנם השיג עליו הט"ז גם המ"א בס"ק ח' נכנס לחלק בחילוקים בין לכתחלה ודעבד וגרם לו שנמשך אחר דעת הב"ח דבחמץ ידוע אף בדעתו לחזור אחר פסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער וכן בעושה ביתו אוצר כמבואר בדבריו ס"ק ב' וז' לכן הוצרך לחלק כן ע"ש ובאמת זה אינו כמו שהשגתי עליהם בס"ק ד' ע"ש וע"ל סי' תל"ג סק"ך מ"ש שם מדין מפולת:

אסור ליהנות. בראש יוסף מסתפק במי שיצא קודם פסח ל' יום דהוי דינא דאין צריך לבער וכשחזר לביתו אחר פסח ומצא חמץ בבית והוא כבר ביטלו מה יהיה דינו של אותו חמץ אם הוא אסור כחמץ שעבר עליו פסח אף באונס או שוגג או דלמא כיון שלא היה אותו שעה בביתו וגם בטלו וא"כ לא עבר אדאורייתא ולא אדרבנן דהא לא היה מחויב בבדיקה וביעור כלל אותו חמץ מה יהיה דינו אף כדעת הטור לקמן סי' תמ"ח עכ"ל ועיין בספרי תורת השלמים שאלה וי"ו שכתבתי ג"כ בנדון זה וע"ל סי' תל"ג וסימן תמ"ח ע"ש:

אע"פ שדעתו לחזור קודם פסח. אפ"ה א"צ בדיקה משמע דוקא קודם שלשים יום א"צ בדיקה אבל תוך ל' יום צריך בדיקה אף שדעתו לחזור לדעת רש"י ודלא כמ"ש בהגהות סמ"ק כמ"ש הט"ז בשמו נראה דלמד הב"י כן מדברי הר"ן במה שמשוה דעת רש"י להירושלמי עמ"ש בסק"א:

וכשיגיע פסח יבטלנו. אף שכה"ג כ' והגיה הרב לעיל סעיף א' חזר והגיה כאן דלא תימא כיון שלדעת זה מקילין אף בדעתו לחזור קודם פסח א"צ שיבדוק א"כ ה"ה שא"צ ביטול כשיגיע פסח להכי איכפל הרב והגיה דביטול צריך אליבא דכ"ע ועיין במ"א ישוב אחר על קושיא זו:

בתוך הפסח. אף שכתבתי לעיל בשם הגהות לחלק בין שאר יוצא לדרך שאין צריך לבדוק משא"כ מפרש ויוצא בשיירא מ"מ כאן אין לחלק כיון שדעתו לחזור תוך הפסח בכל ענין צריך בדיקה כדי שלא יעבור בב"י וב"י וכ"כ הב"ח והא דלא קאמר בש"ס שאם יוצא לדרך היינו לרבותא דרישא דאם אין דעתו לחזור תוך פסח לא חיישינן בשיירא ושמא יתעכבו שתהא עד תוך פסח או י"ל דאתי לאשמועינן בדעתו לחזור תוך הפסח צריך לבדוק אע"פ שדרכו להתעכב בשיירא ומפרש וק"ל.

אפילו מר"ה. אפי' מתחלת השנה אחר פסח צריך לבדוק אם דעתו לחזור לשנה הבאה עיין בב"י וב"ח ואז אין לברך כלל על הבדיקה כדאיתא ריש סימן זה והב"ח הכריע דתוך ל' יש לברך על הבדיקה ובשכ"ג חולק עליו דאין לברך כלל וכן עיקר ובספק ברכה שומעין להקל:

וגם אשתו תבדוק. אף כי נאמנות הנשים לענין הבדיקה מ"מ מחויב לבדוק בעצמו לכתחלה כ"כ הב"ח וכ"כ מהרי"ל דמצוה לכתחלה באנשים ואם כן מ"ש המחבר תחלה דאינו מניח מי שיבדוק צ"ל דמיירי שאינו מניח אנשים דוקא כ"כ הב"ח ועיין במ"א שכ' ישוב אחר על קושיא זו ולע"ד נראה פשוט דאם מניח בביתו אשתו ובניו פשיטא שלא שייך כלל דין זה דהלא המה יחזרו ויכניסו שם חמץ ויצרכו בדיקה לעצמם ומה לו ולבדיקתו עכשיו (יקיים מצות ביעור במקום שהוא) וכ"כ הט"ז בפשיטות ריש סי' זה אלא מה שדקדקו הפוסקים וכתבו שאינו מניח בביתו כלומר בביתו המיוחד לעצמו אינו מניח שם מי שיבדוק אבל בודאי מיירי אף שמניח בעורו אשתו ובני ביתו רבים שמשתמשין בחדריהם בפני עצמן אפ"ה צריך לבדוק חדרו קודם שיצא כיון שאינו מניח שם אדם שיבדוק וע"ז שפיר כ' הרב ואם שכח ולא בדק מחויבת אשתו לבדוק גם חדרו ובית וק"ל:

מבית עממין. אבל מבית ישראל וישראל אחד דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו כ"כ המ"א והוא נכון דלא ככ"ח:

שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר או הוא בעצמו או בעל הבית דהוי כשלוחי לבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו. אחרונים:

אבל אם הוא מפרש. לפי מה שפסק הרב לעיל ס"ס תל"ג דהכיסים ובתי ידים של הבגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכין לבדוק א"כ אף יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לומר כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש:

אע"פ שהעממין יכנס לבית. וכ"ש כשאין נכנס עממין יש לו לבער כדי לקיים מצות ביעור אבל אם נכנס לבית אחר בעיר זו או הולך לעיר אחרת א"צ בדיקה כלל אפי' תוך שלשים לפסח כיון שאין זה ביתו רק בית העממין וחמצו מופקר הוא כיון שמניח בבית העממין והוא פשוט מסתימות הפשט דברי המחבר בסעיף זה כשאר פוסקים ודלא כמ"א שכת' בפשיטות דאם אינו נכנס בו שום אדם תוך ל' חל עליו חובת ביעור כדאיתא ריש סימן זה ולא דק דהתם מיירי בביתו ממש מה שאין כן בית העממין והוא פשוט עיין בבית יוסף: