שולחן ערוך, אורח חיים ש״נ: דין המוציא ראשו ורובו מרשות לרשות ובו ג"ס: – עם 21 מפרשים

דין המוציא ראשו ורובו מרשות לרשות ובו ג"ס:
עומד אדם ברה"י ומוציא ידו לרשות הרבים ומטלטל שם חפצים שאינם צריכים לו במקום שהוא עומד שנוטלן מכאן ומניחן כאן ובלבד שלא יעבירם ארבע אמות ולא חיישינן שמא יביאם אליו כיון שאינם צריכין לו במקום שהוא עומד שם הילכך מותר לעמוד ברשות הרבים ליטול מפתח ברשות היחיד ולפתוח שם וכן מרה"י לרה"ר אבל לא יעמוד ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם או איפכא אלא אם כן יכנוס ראשו ורובו למקום שהוא שותה דכיון שהוא צריך לאלו המים חיישינן שמא יביאם אליו אבל מותר לעמוד ברשות היחיד או ברה"ר ולשתות בכרמלית או איפכא ויש מפרשים דחפצים הצריכים לו היינו כלים נאים שהוא צריך להם אבל אם הם כלים שאינם נאים מותר לשתות בהם אף ע"פ שלא הוציא ראשו ורובו אלא שהושיט צוארו לבד ושאר טלטולים חוץ משתייה אפילו כלים נאים מותר לטלטל שלא גזרו אלא בכלים נאים ובשותה בהם שהוא מקרבן לפיו:

לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין או ירוק ברשות היחיד או בכרמלית או איפכא אפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ:

רוקו שנתלש מפיו ומוכן לזרקו יש מי שאומר שלא יהלך ד' אמות ברשות הרבים עד שירוק:

יעבירם. ואם העביר חייב. ראב"ד:

וישתין. ואם השתין או רק חייב דמחשבתו משוי ליה מקום וה"ה לזורק בפי הכבשן או בפי כלב. מ"א:

משנה עירובין צ"ח וכתנא קמא

שם בגמ' צ"ט אמשנה דלא יעמוד וכו' וישתה וכו'

שם במשנה

משכה שם צ"ט

שם בגמרא וכרבא

ה"ה כפט"ו בשם י"מ וזה דעת הרמב"ם שם

הרב המגיד לדברי הרמב"ם שם

משנה שם צ"ח

הרא"ש בפרק ו' דשבת לכ"ע

שם בעיא ולא נפשטא וכתבו התוס' שם בעירובין צ"ג דאסור להוציא

טור וכר' יהודה במשנה שם צ"ח דמשמע דלא פליג תנא קמא אהא

ס"א הלכך מותר. מתני' ק"א א' וכמש"ש צ"ט רישא רבנן כו':

דכיון. שפירש"י שם:

וי"מ. דלשון בחפצים מ' כדברי רמב"ם ומשמע דבשאר אפי' בצריכין מותר:

ס"ב או בכרמלית. דכאן מודה רבא:

ואמתו. שם בעי רבא כו' ומ"ש פיו עתוס' כ' א' ד"ה לא. וי"ל דלא כו' ולפי מ"ש הרי"ף בפ"ו דשבת וש"ע בסי' ש"ג סכ"ג ה"נ בכרמלית מותר בכה"ג:

וישתין או ירוק וכו' – עיין במ"ב וה"ה אם זרק בפי הכבשן כדי לשרף או בפי הכלב לאכלו מחשבתו משוי ליה מקום ד' טפחים וחייב אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפילו במתכוין שיפול על המקום ההוא לא נחשב עי"ז למקום ד' טפחים [תוספות]:

ברשות היחיד וכו' – וה"ה אם עמד ברה"י ומשתין ומתגלגלין ויורדין לר"ה וכן כשמשתין בר"ה ומתגלגלין ויורדין לרה"י ג"כ אסור. אמנם אם מתגלגלין לכרמלית מותר שלא גזרו כחו בכרמלית [א"ר בשם הריא"ז]:

רוקו וכו' ומוכן וכו' – עיין במ"ב דדוקא בהיפך ואפשר שזהו ג"כ כונת הטוש"ע במש"כ ומוכן לזרקו:

ברשות הרבים – מסתפקנא אם מדאורייתא הוא או מדרבנן שהם אמרו שהוא דומיא דנושא משא בשבת ונ"מ לענין שנגזור ד"ז גם בכרמלית אולם מדקאמר ר"י אף רוקו וכו' משמע דהוא מוסיף את"ק דלא מיבעי לזרוק הרוק מרשות לרשות דאסור אלא אפילו קודם שהוציא מפיו נמי אסור להעבירו ד"א וה"ה להוציאו מרשות לרשות ולפ"ז משמע דלר"י הוא דאורייתא וגם בכרמלית דומיא דרישא ועוד מדקא מיפלגי אביי ורבא לענין כרמלית במשנה שניה מכלל דבמשנה זו לכו"ע אסור אף בכרמלית. ומ"מ לדינא יש לעיין בדבר דכיון דיש חולקין וסוברין דאף בר"ה מותר [עיין בב"י] יש לסמוך אשיטתם לענין כרמלית וכן מצדד הגר"ז ומ"מ נראה דאין להקל בזה רק בדבר שהוא לכו"ע כרמלית כגון בקעה וקרפף אבל לא בר"ה שלנו דלכמה פוסקים הוא ר"ה דאורייתא:

[א] ובלבד שלא יעבירם וכו'. ואם העביר חייב (ראב"ד ומגן אברהם פרק ט"ו) לאפוקי מרמב"ם והב"ח הקשה לעיל למה לי ובלבד כשדומה שלא ראה לרמב"ם ומשמע דאף העביר למעלה מעשרה חייב:

[ב] שהוא צריך וכו'. וכן כל כיוצא בזה באוכלין ומלבושין לפי שהן חפצים הצריכים לו במקומו (עבודת הקודש י"ד), ועיין בהרא"ש סוף עירובין מה שהקשה הא פירש למעלה מעשרה ועיין בירושלמי שם וצריך עיון וקיצרתי:

[ג] ויש מפרשים וכו'. וראוי להחמיר כסברא ראשונה (מגיד שם) וכן עיקר למעיין בפוסקים ראשונים:

[ד] אפילו וכו' דהא וכו'. בעירובין דף צ"ט בעיא דלא איפשטא אי אזלינן בתר עקירה או בתר הוצאה ולכך פסק הרמב"ם ופוסקים דפטור אבל אסור אבל בעומד ברשות הרבים והשתין או רק ברשות היחיד או איפכא חייב וכן כשעמד ברשות הרבים והשתין או הרחיק ברחוק ארבע אמות נראה לי וכן משמע בראב"ן דף ע"א כתבו תוס' דף צ"ט דזורק בפי הכבשן לשרוף או בפי הכלב לאכלו מחשבתו משוי ליה מקום ארבע וחייב אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפילו במתכוין לא. כתב בשלטי גיבורים דף רכ"א מריא"ז אם עמד ברשות היחיד ומשתין ומתגלגלין ויורדין ברשות הרבים אסור, ונראה לי אם מתגלגלין לכרמלית מותר שלא גזרו כחו בכרמלית, עד כאן, וכן מצאתי בעבודת הקודש דף י"ח והוסיף וכן משתין ברשות הרבים ומתגלגלין לרשות היחיד אסור ודוקא במשתין בפי הביב החפור ברשות היחיד ופתוח לרשות הרבים ואינו מכוסה או אפילו מכוסה ואינו משוך ארבע אמות ואם אינו מותר שכבר בארנו שכל החצר שיש בה ארבע אמות שופך ונותן לה אפילו כוריים ואפילו בימות החמה ואפילו שלא עשה לה גומא, עד כאן:

[ה] שנתלש וכו'. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו (ברטנורה ורוקח סימן צ"ג וספר יראים), ומה שכתב השולחן ערוך בשם יש מי שאומר היינו משום שלא כתב בבית יוסף אלא בשם הטור ורמב"ם חולק אבל ראיתי שרוקח וספר יראים וראב"ן שם ור"נ וספר צידה לדרך וספר זכרון פסקו הכי:

א) [סעיף א'] שאינם צריכים לו וכו' כגון שנוטל מפתח שברשות אחרת ופותח שם באותה רשות אחרת שא"צ למפתח ברשות שהוא עומד אבל חפצים שצריכים לו ברשות שהוא עומד אסור לטלטלם דחיישינן שמא ישכח וימשכם אצלו, ב"י:

ב) שם. שאינם צריכים לו וכו' ואפי' הם כלים נאים. עה"ק להרשב"א:

ג) שם. ובלבד שלא יעבירם ד"א. פי' אעפ"י שהוא עומד בהר"י רק שבידו מוליך חפץ ד"א ממקום זה שהוא מונח עד סיף ד"א ברה"ר. ט"ז סק"א.

ד) שם. ובלבד שלא יעבירם ד"א. ואם העביר פטור מפני שהוא ברשות אחרת. כ"כ בהרמב"ם ריש פט"ו. אבל הראב"ד שם השיג עליו וכתב שהוא חייב וכ"כ המ"מ שם אלא שכתב שגם בקצת ספרי הרמב"ם כתוב שהוא חייב יעו"ש. וכ"כ המ"א סק"א שהוא חייב כדברי הראב"ד והמ"מ. וכ"כ א"ר או' א' ר"ז או' א' ומשמע דאף אם העביר למעלה מיו"ד חייב. א"ר שם. וכ"ה ברש"י עירובין צ"ע ע"א וכתב שם הטעם דבתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחלת ד' והניחו לסוף ד' יעו"ש ור"ל כיון דהעקירה וההנחה היא בתוך יו"ד אע"ג דהעברה היתה למעלה מיו"ד דרך מקום פטור חייב, ועיין הרמב"ם פי"ב סוף דין י"ד ודו"ק:

ה) שם. ליטול מפתח ברה"י וכו' ומיירי כגון שיש לפני הפתח תקרא רחב ד' שיש לה מחיצות בענין שהיא רה"י והמפתח מונח שם ונוטלו ופותח בו הדלת, ועיין לעיל סי' שמ"ו סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם או' ל"ג:

ו) שם. וכן מרה"י לרה"ר. היינו שעומד ברה"י ולוקח המפתח המונח ברה"ר ופותח בו החנות שפתחו לצד רה"ר בתוך ד"א של המפתח:

ז) שם. למקום שהוא שותה. ואע"ג כששותה הוי הכנסה כמו משתין ורוקק בסעי' ב' י"ל כיון שנותנן בפיו הוי מקום פטור כיון שהוא במקום אחד ופיו במקום אחר משא"כ במשתין ורוקק. מ"א סק"ב. ור"ל דשם מיירי דהפה והאמה הם באותו רשות שגופו שם ולכך נגררין אחר הגוף מחה"ש:

ח) שם. דכיון שהוא צריך לאלו המים וכו' וכן כל כיוצא בזה באוכלין ומלבושין לפי שהם חפצים הצריכים לו במקומו. א"ר או' ב' חו"ש או' ב' ר"ז או' ב' ודעת הרמב"ם (הוא דעת היש מפרשים שהביא בש"ע) דוקא בתרתי לריעותא הוא דאסור כגון כלים נאים ושתיה כדמסיק בש"ע. תו"ש שם:

ט) שם. ולשתות בכרמלית וכו' הטעם דכרמלית גופא אינו אסור אלא מדרבנן ולא שייך למיגזר שמא יביאם אליו שלא יבא אלא לאיסור דרבנן. עו"ש או' א':

י) שם. ויש מפרשים וכו' וראוי להחמיר כסברא ראשונה. כמ"מ פט"ו דין ב' וכן עיקר למעיין בפו' ראשונים א"ר או' ג' וכ"ה דעת הש"ע לפסוק כדיעה שמביא בסתם כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז':

יא) [סעיף ב'] וישתין או ירוק וכו' ואם השתין ורק חייב ואע"ג דבעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' מחשבתו משויא ליה מקום. וכן אם זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב דמחשבתו משויא ליה מקום. עירובין צ"ט ע"א. והביאה מ"א סק"ג, וכתבו שם התו' דדוקא בכה"ג דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפי הכלב שיאכלנה ובפי הכבשן שתשרף שם וכן השתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר (שאינו רחב ד') אפי' במתכוין לא אמרו מחשבתו משויא ליה מקום עכ"ל והביאו מחה"ש:

יב) וכן כשעומד ברה"ר והשתין או רק ברחוק ד"א דחייב. א"ר או' ד'.

יג) וכתב בשה"ג בשם הריא"ז דאם עומד ברה"י ומשתין ומתגלגלין ויורדים ברה"ר אסור ונ"ל דאם מהגלגלים לכרמלית מותר שלא גזרו כחו בכרמלית ע"כ. וכן מצאתי בעה"ק דף ח"י והוסיף וכן משתין בר"ה ומתגלגלין לרה"י אסור. ודוקא במשתין בפי הביב החפור ברה"י ופתוח לרה"ר ואינו מכוסה או אפי' מכוסה ואינו משוך ד"א דאם לאו מותר שכבר ביארנו שכל החצר שיש בה ד"א שופך ונוחן לה אפי' כוריים ואפי' בימות החמה ואפי' שלא עשה לה גומא ע"כ, א"ר שם. ועיין לקמן סי' שנ"ה ושנ"ז סעי' ב':

יד) שם. וישתין או ירוק ברה"י. לשפוך מאומה בשבת דרך חלק ואעפ"י שהוא בעירוב איני יודע איסור בדבר אם לא מפני שמא הנשפך ילך חוץ לעירוב. מהרי"ל בדרשותיו הלכות עירובין. שכנה"ג בהגה"ט:

טו) שם. או בכרמלית. דכיון דמרשות לרשות איכא איסורא דאו' ממילא בכרמלית איכא איסורא דרבנן:

טז) שם. אפי' אם הוציא פיו וכו' בעיא שם בגמ' אי אזלינן בתר עקירה מן חלל הגוף שהוא ברה"י וחייב או בתר יציאה מפי האומה ופטור וסלקא בתיקו ופסקו הפו' לחומרא:

טוב) שם. אפי' אם הוציא פיו וכו' ואם הוציא לכרמלית כתב בביאורי הגר"א לפי מ"ש הרי"ף פ"ו דשבת וש"ע לעיל הי' ש"ג סעי' כ"ג הכא נמי בכרמלית מותר. ועיין בדברינו לשם או' ק"ו

חי) [סעיף ג'] רוקו שנתלש מפיו וכו' דכיון דלמשדייה קאי משאוי הוא. ב"י בשם רש"י:

יט) שם. רוקו שנתלש מפיו וכו' והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. א"ר או' ה' וכיחו (היינו ליחה עבה היוצאת ממי שאינו בריא) אע"ג דלא נתהפך נמי אסור, מש"ז:

כ) שם. רוקו שנתלש מפיו וכו' לא יאכל אדם שומשמין בשבת וכיוצא בו לאחר אכילתו שמא יצא לרה"ר ומאכל בפיו. ס"ח סי' רס"ה. וזה דוקא במקום שאין שם עירוב צוה"פ אבל במקום שיש עירוב ואינו רגיל לצאת חוץ לעירוב אין להחמיר. א"ח או' ב' ועיין לקמן או' כ"ב.

כא) שם. יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה הש"ע בשם יש מי שאומר היינו משום דלא כתב זה בב"י אלא משם הטור והרמב"ם חולק אבל ראיתי שרוקח וס' יראים וראב"ן ור"ן וס' צל"ד וס' הזכרון דפסקו הכי א"ר או' ה'.

כב) שם. שלא ילך ד"א ברה"ר וכו' וה"ה בכרמלית. ב"ח ר"ז או' ד' וכן מרשות לרשות לא ילך עד שירוק. ומ"מ אין למחות ביד המקילין בכרמלית כיון שיש מתירין אפי' ברה"ר:

שלא יעבירם. ואם העביר חייב (מ"מ ראב"ד):

למקום שהוא שותה. וא"ת כששותה הוי הכנסה כמו משתין ורק בס"ב י"ל כיון שנתנן בפיו הוי מקום פטור כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר משא"כ במשתין ורק והא דלא גזרינן שמא יוציא להדיא כמ"ש סי' שמ"ו ס"א דהכא א"א לשתות בלא הנחת פיו וק' דגבי ידו נמי נימא הכי אם מושיט' לחוץ נעשה מקום פטור וכשמניח החפץ ברה"ר לפטור וי"ל דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר אחרי שהוציאו לרה"ר וה"ה גבי רוק משא"כ בשתיה שנתן המים לתוך פיו ע' ברא"ש:

או ירוק. ואם השתין או רק חייב דמחשבתו משוי ליה מקום וה"ה לזורק בפי הכבשן או בפי הכלב:

הוציא פיו כו'. זהו ספק בגמ' אי אזלינן בתר עקירה או בתר הוצאה:

(א) שאינם צריכים לו במקום וכו' – ואפילו הם כלים נאים:

(ב) שלא יעבירם ד"א – פי' אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד"א ממקום שהוא מונח עד סוף ד"א בר"ה ואם העביר חייב ואפילו אם הגביהו למעלה מעשרה טפחים כיון שלבסוף הניחו על הארץ:

(ג) ליטול מפתח ברה"י – היינו שהמפתח מונח שם מכבר ונוטלו משם ופותח הדלת ומיירי באופן שע"י נטילת המפתח ממקומו אינו עובר על איסור הוצאה כגון שיש (גאנאק) מבחוץ לבית והגאנאק עשוי במחיצות כדין רה"י או שהמפתח תחוב שם במנעול הקבוע בדלת ועיין לעיל בסימן שמ"ו ס"ב בהג"ה מה שכתבנו במ"ב:

(ד) ולפתוח שם – ולא חיישינן שיוציאנו אצלו דלמה יוציאו כיון שאין צריך לו מבחוץ כלל:

(ה) וכן מרה"י לר"ה – ר"ל שעומד ברה"י ונוטל מפתח המונח בר"ה ופותח שם החנות והנה יש בזה חלוקי דינים ואין כאן מקומו להאריך בזה וכבר ביארנו לעיל בשמ"ו ס"ג בהג"ה במ"ב:

(ו) שהוא צריך וכו' – ובין שהמים נתונים בכלים נאים או אינם נאים וכן כל כיו"ב באוכלין ומלבושין לפי שהן חפצים הצריכין לו במקומו:

(ז) בכרמלית וכו' – דבר"ה גופא הוא רק מטעם גזירה שמא יביאנו אצלו ולא גזרינן גזירה לגזירה:

(ח) ויש מפרשים וכו' – והעיקר כסברא ראשונה [א"ר]:

(ט) וישתין או ירוק וכו' – דמה שמוציא השתן או הרוק מגופו זה מקרי עקירה ואם השתין או רק חייב חטאת דמחשבתו שהוא צריך לזה משוי ליה מקום והוי כאלו עקר ממקום שהוא ד' טפחים [גמרא]:

(י) או בכרמלית – דכיון דמרשות לרשות הוא איסור דאורייתא ממילא בכרמלית נמי אסור עכ"פ מדרבנן. וה"ה אם השתין או רק בר"ה או בכרמלית ברחוק ד' אמות [א"ר]:

(יא) פיו ואמתו לחוץ – דלא אזלינן בתר מקום יציאת השתן אלא בתר מקום שהשתן נעקר ממנו והוא הגוף העומד ברשות אחר ובפיו נמי שדינן ליה בתר הגוף שעומד ברשות אחר והוי כאלו הוציא מרשות לרשות והנה מלשון השו"ע משמע דבכרמלית נמי אסור אפילו כשהוציא פיו ואמתו לחוץ אמנם בביאור הגר"א כתב דכיון דזה הדין דאסרינן מרשות לרשות ברשויות דאורייתא הוא רק מטעם ספיקא דאסיק הגמרא בתיקו יש לנו להקל בזה בכרמלית דהוא ספיקא דרבנן וכעין שפסק השו"ע בכעין זה לעיל בסימן ש"ג סכ"ג עי"ש:

(יב) ומוכן לזרקו – עיין בא"ר שכתב דדוקא כשכבר נתהפך הרוק בפיו ועומד לצאת:

(יג) יש מי שאומר וכו' – אע"ג דהמחבר כתב יש מי שאומר אין לזוז מזה שכן דעת כמה ראשונים [א"ר עי"ש]:

(יד) שלא יהלך ד"א – וה"ה שלא ילך אז מרשות לרשות עד שירוק והטעם בכל זה כיון דלמשדייה קאי משאוי הוא:

סעיף א' אא"כ יכניס ראשו ורובו. וכן בבהמה אם עומדת ברה"י והוא משקה אותה ברה"ר. ונקט למנא ולא נקט לדידה. בעי' שיהא ראשה ורובה של פרה מבפנים ואם נקיט לה ג"כ נראה מדברי הרמב"ם ר"פ ט"ו דלא בעי' רובה בפנים אא"כ בגמל דצוארו ארוך:

מג"א ס"ק ב' וכשמניח החפץ ברה"ר לפטור. ואיך אמרי' לעיל סי' שמ"ה דבמזיד והוציאה משחשיכה דאם ישליכנה יבא לידי חיוב חטאת:

ובלבד שלא יעבירם ד' אמות. פירוש אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד' אמות ממקום זה שהוא מונח עד סוף ד' אמות ברשות הרבים: