שולחן ערוך, אורח חיים ש״מ: כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות. ובו יד סעיפים: – עם 21 מפרשים

כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות. ובו יד סעיפים:
אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי בין לעצמו בין לאחרים וחייב על שתי שערות ומלקט לבנות מתוך שחורות אפי' באחת חייב ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה: הגה ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה:

אסור לחתוך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחר:

המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות חייב: הגה אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק: (מרדכי פרק כלל גדול):

יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השולחן או באפר: אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סי' ס"ג):

מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן שאין זה דבר המתקיים:

חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר:

אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול:

מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת:

אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו:

המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה:

אע"פ שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו:

הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:

אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי:

המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב:

או צפרניו. עמ"ש סי' שכ"ח ס"ק ב' בענין אשה ששכחה ליטול הצפרנים:

שתי שערות. אבל באחד איכא איסורא כמו כל חצי שיעור. מ"א:

יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב התולש כנף מן העוף חייב הטוה מן החי פטור דאין דרך גיזה בכך ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור. ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שא"צ לגופה מ"א. וט"ז ססי' של"ו כתב צריך אדם לזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זהו גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוו כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל. ובס"ח אוסר ליקח הכנים מהעורות ע"ש. וכתב היד אהרן מדברי הרמב"ם משמע דסבר דהתולש מן הבהמה אינו חייב חטאת דכתב בפ"ט וז"ל הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בן מן החי בין מן המת חייב עכ"ל הרי שלא כתב התולש שחייב משום גיזה אלא דוקא הגוזז חייב מכלל דהתולש אין בו חיוב חטאת והראיה הוא שכתב להדיא התולש כנף מן העוף הרי זה תולדות גוזז ומדכתב התולש כנף מן העוף ולא כתב גבי בהמה דתולש צמר מן הבהמה חייב משום תולש ש"מ דס"ל דבבהמה תולש אינו תולדות גוזז וזה נראה הפך הירושלמי שהביא הט"ז לפסק הלכה ונראה דהירושלמי הזה הוי דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להפך וז"ל הסוגיא בפרק הלוקח בהמה על מתני' דר"י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ותולש את השער בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו וכולי ומסקינן שאני כנף דהיינו אורחיה עכ"ל ע"ש. הרי להדיא דמן הגמרא דילן נראה מבואר דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחיה ומש"ה לא פסק הרמב"ם ההיא דהירושלמי שהביא הט"ז ותמהני על הט"ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן ונראה מפורש דליכא חיוב חטאת בתולש צמר מן הבהמה אבל מ"מ הדין דין אמת דצריך ליזהר שלא לתלוש שער מן הבהמה אפילו מתה דאף דחיוב חטאת ליכא מ"מ איסורא איכא עכ"ל יד אהרן:

שעוה. וכתב הב"ח ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ד' תמה על זה דמה ענין מחיקה שייך בזה ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בה בית קיבול שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אא"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בציפורניו מותר ע"ש והסכים עמו היד אהרן ע"ש ועיין בשכנה"ג. ולענין הס"ת אם כשר לקרות בו אם נטף טיפה של שעוה עליו או אם אירע זה בשבת מה דינו כתבתי משפטו בסימן קמ"ג ס"ק ט' ע"ש מה שכתבתי. דיו שנפל על הספר אל ילחכנו בלשונו ולא ירחצנו שמוחק. ס"ח סימן תתצ"ו. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן משום ממחק. שכה"ג:

כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפי' כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. וכתב בתשובת רמ"א סי' קי"ט וספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפותחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך. ובלבוש כתב שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכנה"ג כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש הלוי סי' נ"ו וכן העלה הט"ז להתיר ע"ש. וכתב עוד הכנה"ג דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהן ציורים עכ"ל ע"ש וצ"ע. מ"א ועיין בחות יאיר סימן י"ו:

במשקין. ואם כתב פטור. וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכותב על בשרו חייב. אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. הקורע על העור כתבנית כתב חייב. הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק. דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור. הרושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב וכן המוחקה. המשרטט חייב. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. המוחק ע"מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן (חייב) כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגילה זו וכתב אות א' שנייה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זייני"ן חייב. כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כל זה העלה המ"א:

באפר. וה"ה בדבש ושומן הנקרש:

לרשום באויר. שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ מדכתב במשקין על השלחן וכו'. משמע על השלחן גרידא מותר ט"ז וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שלומדה. ת"ה מ"א:

הספר. וכתב הלבוש אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד:

המתקיים. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה דבזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף. אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וכן דעת הט"ז ע"ש. וב"ח אוסר אפילו בקלף משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש. וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת. כתב בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסי' ש"ו סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מלשון רמ"א שם ופירושו שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות. ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב עכ"ל. וכתב המ"א תמהני דהא הרמב"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינ"ן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סי' קכ"ו לענין גט. גם בתוס' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם ועיין בש"ג בענין הזיונין שהאריך עד כאן לשונו. מ"א:

למתחו. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה. הזכרונות כנה"ג מ"א. התופר ב' תפירות וקשר או ג' אע"פ שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר הרע"ב. והקורע ע"מ לתפור חייב:

שמהדקים. ואם נמלך לפעמים להניחם כך לעולם אסור להדקן בשבת. מ"א:

בעיגול. ואז אפילו החוט תחוב במחט נקובה שרי. שב"ל:

בתחלה. דהשתא עביד ליה מנא רש"י ורמב"ם כתב גזירה שמא יתפור עמ"ש סי' שי"ז ס"ב:

שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה:

המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא. כ"מ בשם הרמ"ך:

שנקב. וצ"ע למה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש סוף סי' שי"ט גבי המגבן וצריך לומר דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו. מ"א:

קורע. נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סימן שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא. מ"א:

שבת צ"ד

שם בגמרא

ברייתא שם וכת"ק נלע"ד שצריך לפרש דאנטול בכלי קאי וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור וש"פ ומ"ש הר"ן בשם ר"מ שהוא מסכי' לדברי רבי אליעזר דחה הר' ב"י וע"ש

שם בגמרא

רמב"ם בפ"ט מסוגיא דעירובין ק"ג

ברייתא שבת ע"ה

תרומת הדשן סימן ק"ג בשם אור זרוע

טור

שבת ע"ה

טור בשם רבי פרץ ומרדכי פרק ב' דשבת והג"מ פרק י' וש"פ

ברייתא שם מ"ח

שם ל"ג ואיסורא איכא אף לאביי דפליג שם כיון דאינה גדולי קרקע ב"י

רמב"ם פ"ח

רמב"ם בפרק כ"ח וכתב ה"ה שהיא מהתוספת' פרק י"ב

טור והרמב"ם בפרק ח' מהא דזבחי' כ"ד

רמב"ם בפרק כ"ג

רמב"ם בפרק י':

ס"א בין כו'. שם בגמ' מחלוקת ביד כו' מחלוקת לעצמו כו' אבל לענין איסור בכ"ע אסור:

ומלקט כו'. סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל והסוגיא זו מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם:

ס"ב אסור לחתוך כו' אבל פטור בכולן. רמב"ם וכ' המ"מ שלפי הסוגיא דעירובין קג משמע דבלחה החותך בכלי חייב ע"כ. שפ' בעצמו שם כמ"ד הא והא בלחה ול"ק כו' א"ל יבשה אפי' בכלי כו' ע"ש ושם ב' מדמי יבלת לצפרניו ובצפרניו פסק דבכלי בין לו בין לחבירו חייב:

ס"ג המוחק כו' או. תוספתא והביאה הרא"ש פז ס"ט:

אסור לשבור כו'. דהוי פסיק רישיה ואסור אף בדרבנן:

ס"ד יש ליזהר. ק"ד ב' כ' במשקין כו' פטור אבל אסור:

אבל מותר. שם קג אלא מעתה כו' משמע בא"ז דאפי' פטור ע"ש וכ"מ בס"ה מותר כו' וכ"ש כאן:

ס"ז אותם. עיין תוס' מ"ח ח' ד"ה הא כו':

ס"ט במקום גידולו. דוקא ממ"ש ביו"ט לג ב' ת"ר כו' ובלבד שלא יעשנו ציבורים כו' במאי כו' ול"פ אלא משום דמיחזי כו' אבל משום עימור לא דהוי כמו קצירה. סמ"ג ועיין ר"ן שם בשם ריב"ש:

ס"יג אין כו'. שם לב ב' ושם יג ב' וערש"י שם ד"ה ושלא פיקסו:

בין ביד – עיין במ"ב דביד פטור ואסור והוא כחכמים דר"א ועיין בר"ן שכתב דדעת ר"ח דהלכה כר"א מדקמפרשי רבנן טעמיה ולא ידעתי באורו דמימרא ראשונה דר"א הוא דוקא לחכמים ועוד מאי לשון מפרשי טעמיה דקאמר ועוד דברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו מוכח בהדיא דהר"ח סובר דתולש צמר ביד פטור כחכמים דר"א אך כשזכינו עתה לבאורו של ר"ח מצאתי בהדיא דדברי ר"ח קאי אדין השני של ר"א והוא בגודלת ופוקסת דמפרשי כמה רבנן טעמיה דמשום מאי מיחייב ובדין הראשון של ר"א פוסק הר"ח בהדיא כחכמים ע"ש וכן בדף ע"ד ע"ב ע"ש וכנראה שהר"ן לא היה לו הפירוש ר"ח שבידינו רק איזה קיצור שהועתק לו בטעות:

וחייב וכו' – הנה התוס' כתבו דזהו דוקא לר"י דמלאכה שאין צריך לגופה חייב אבל לר"ש פטור אף בכלי ומשום זה תמהו האחרונים על הרא"ש והטור שהעתיקו הדין הלא הם פסקו כר"ש וגם המחבר האיך סתם הדין בזה בסתמא ובסי' שט"ז ס"ח מצדד בדעה הראשונה לפטור והמגן אברהם בסק"א כתב דלמ"ד דמשאצ"ל פטור מיירי בשצריך לשערן אלא דקשה על דבריו דלפ"ז אמאי פסק דבמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב הא מ"מ א"צ להשער גופא דאף אם נימא דמיירי שצריך להשערה האחת שליקט הא בעצמה בלבד לית בה שיעורא לחיוב וכי משום דעושה תועלת היפוי בליקוט השערה האחת יושלם בזה השיעור של ב' שערות הצריך לגופן אח"כ מצאתי לאחד שהקשה כן ונראה דמטעם קושיא זו נייד הגר"א מדברי המגן אברהם וציין על הדין דמלקט שחורות וכו' סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל עכ"ל וכן במכות כ' ע"ב ציינו דבריהם בשם רשב"ם ג"כ על מימרא זו דמלקט וכו' (ואולי י"ל בדוחק דברי המגן אברהם דכיון דחשיבא מלאכת גזיזה בזה אפילו בשערה אחת משום שמתיפה עי"ז ממילא חשיב אח"כ צריך לגופה ג"כ במה שצריך לשערה זו בלבד) וגם לפי דברי המגן אברהם יהיה מוכרח לבאר ההיא דלעיל בסימן שכ"ח סל"א גבי ציצין וצפורן ע"ש ג"כ בשצריך להן וזהו דוחק גדול מאד וכן בתשו' ח"צ סימן פ"ב דחה בב' ידים מחמת קושיא זו.
והנה הגר"א כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במשאצ"ל דחייב אך מה נעשה בקושית כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד [והובא לעיל בסימן ש"ג וגם בסימן זה] כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופן אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל וכיוצא בזה ממש כתב מורו הר"ן בחידושיו על שבת וז"ל מחלוקת ביד פרש"י משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לאיבוד עכ"ל ואפשר לומר שזהו דעת הטוש"ע ושלא כדעת התוס' ומצאתי בת' ח"צ שהוא הסכים ג"כ דדעת הטוש"ע הוא כדעת הריב"ש ושלא כדעת התוס' והנה ראיתי בספר סדרי טהרה שתמה על הח"צ בזה שהסכים לדעת הריב"ש וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות כ"ה וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס' ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אע"פ שאין צריך לגיזה ס"ל דחייב וכמ"ש בגוזז מן השלח וכן נמי בעניננו כיון שהוא נוטל הצפרנים או השער להתיפות את עצמו מקרי זה לצורך גופו וכנ"ל בשם הר"ן.
והנה השתא שבררנו דסוגיא זו דשבת צ"ד ע"ב ע"כ מיירי בשאינו צריך להשער והצפרנים ע"כ אנו מוכרחין לומר מעוד כמה גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש ונבארם אחד לאחד. הר"ח דהוא בעצמו פסק כר"ש והוא ג"כ פסק בעניננו בהדיא דבכלי חייב חטאת וגם הרמב"ן דהוא בעצמו הביא בפרק כל כתבי והוכיח שהרי"ף פוסק כר"ש והכא הרי"ף בעצמו העתיק כל הסוגיא דציצין וצפורן וגם הרא"ש והסמ"ג דהם הסכימו בהדיא דהלכה כר"ש דמשאצ"ל פטור ואפ"ה העתיקו שניהם כל הסוגיא דציצין וצפורן ודמלקט שחורות מתוך לבנות דיש בהן חיוב חטאת וע"כ אנו צריכין לומר דכל אלו הפוסקים ס"ל כהר"ן וריב"ש הנ"ל דזה מקרי צורך גופן ולפיכך סתם השו"ע להלכה כן.
והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמשאצ"ל חייב אבל לפי דברי כל הגאונים הנ"ל שס"ל דמשאצ"ל פטור ואעפ"כ העתיקו כולם הסוגיא ע"כ דס"ל כר"ן וריב"ש הנ"ל ועיין בסימן שט"ז סוף סעיף חי"ת בבאור הגר"א שמצדד שם דהלכה דמשאצ"ל פטור וע"כ דהוא מראה פנים לכל שיטה שיש לה מקור גדול בתלמוד. והנה באשה ששכחה ליטול צפרנים בע"ש ואירע ליל טבילתה בשבת בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעו"ג ליטלם ביד ולא בכלי דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם אך בא"א לה ביד מצדד המגן אברהם להקל ע"י עו"ג אף בכלי וכדעת נקודות הכסף ביורה דעה סימן קצ"ח וכמ"ש למעלה דבזה מקרי מלאכה שאצ"ל שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה ונ"ל דבצפרני רגליה בודאי טוב יותר להתיר ע"י נקור מלהתיר ע"י עו"ג עיין בפ"ת שם בשם מהר"ר דניאל זצ"ל. ואגב נברר מה שכתבתי במ"ב בפשיטות דתולש שער מן המתה חייב כ"כ הט"ז והוא מהירושלמי דפרק כלל גדול ואף שהביא הבה"ט שהשיגו היד אהרן באמת הדין עם הט"ז דדברי הט"ז לאו יחידאה הוא כי כן משמע מהרא"ש בבכורות בשם הרמב"ן וכן איתא בהדיא ברא"ש בפרק כלל גדול סימן ו' ובפירוש ר"ח בדף ע"ד ע"ב ובדברי רבינו ירוחם ומה שהביא היד אהרן ראיה מהרמב"ם דפליג ע"ז מדכתב הגוזז וכו' ולא נקט התולש לאו ראיה היא דנקט גוזז משום דרצה לסיים בין מן החי בין מן המת ובתולש אין חייב כ"א לאחר מיתה דאז אורחה בתלישה כמו בגיזה משא"כ מחיים פטור בתלישה דלאו אורחא היא משום דכאיב לה וכן מה שהביא ראיה מדנקט הרמב"ם התולש כנף מן העוף ולא נקט התולש צמר מן הבהמה לאו ראיה היא כלל דדין תולש כנף העוף הוא אפילו מחיים וכדמוכח שם בבכורות ובבהמה מחיים אינו חייב בתולש כ"א בגוזז וכנ"ל וממילא מה שכתב עוד היד אהרן דהירושלמי דלא כהלכתא משום דמגמרא דילן משמע להיפך מדמסקינן שם בבכורות שאני כנף דהיינו אורחיה משמע דהתולש מן הבהמה לאו אורחיה לאו ראיה היא כלל ופליאה עליו דהגמרא שם איירי בתולש מן החי וזה דוקא בעוף חייב ולא בבהמה משא"כ בתולש מן המת גם בבהמה אורחה בתלישה כמו בגיזה וכדאמר בירושלמי תלישתה זו היא גיזתה ולפיכך אין לנו לזוז מדברי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים הראשונים:

על שתי שערות – עיין במ"ב והוא מהמגן אברהם וכן הוא הסכמת כל האחרונים לאיסור ודלא כע"ש וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ח הלכה כ"ג דכל מלאכות דשבת אם עשה חצי שיעור יש בהן איסור וממילא נכלל בזה כותב אות אחת או נוטל שער אחת וכדומה. ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן במגן אברהם משמע דהוא מדאורייתא כמו כל חצי שיעור של מאכלות אסורות דקי"ל כר' יוחנן דאסור מן התורה דהטעם דחזי לאיצטרופי דאמר שם ביומא דף ע"ד שייך גם בזה וכן אם נאמר משום דכתיב כל חלב מסתברא דילפינן מניה ג"כ לכל התורה וכדכתבו התוס' שם דס"ל לר"י דמשום דחזי לאיצטרופי לכך אסרה התורה וא"כ ה"ה בכל דבר דחזי לאיצטרופי [ודברי הח"צ בסימן פ"ו שרצה לחלק בחד תירוצא בין השוין ורצה להוכיח סברתו מן התוספות דחוקין מאד] וכן הוא ברש"י בהדיא דף ע"ד ד"ה וכי ובהג"א פרק כ"ג סימן י"א וכ"כ האו"ז בה"ש אות נ"ט ובחידושי המאירי בדף ע"ד וברי"ו ני"ב חי"ד ואין להקשות על דברינו ממה דאמרו בדף ג' כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ופירש"י דהוא אסור מדבריהם והרי בדף ק"ב ע"ב איתא דאם אינן נהגין זה עם זה פטור דהוא כמו אות אחת וכדומה עוד כמה משניות ולדברינו הנ"ל הוא איסור מדאורייתא ורק שפטור מחטאת די"ל דמה שכתב רש"י דהוא מדבריהם רצה לכלול בזה כל הפטורים דעכ"פ איסור דרבנן יש בהן ואה"נ דיש בהן שהוא איסור תורה ובזה מיושב נמי דברי הרמב"ם פ"א מהלכות שבת הלכה ג' דלא יסתור לדין זה אך דברי רי"ו בני"ב חי"ד בענין כתיבה מוקשה קצת דהוא סותר למה שכתב בריש החלק ואולי דמה שכתב בכל אלו לאו דוקא ולדינא אין לזוז כלל מדברי כל הפוסקים הנ"ל:

ומלקט לבנות מתוך שחורות – יש לעיין אם דוקא כשהיה רק שער אחת שבזה מועיל לקוטו להתיפות ע"כ חשיבא מלאכה משא"כ כשנשאר עוד הרבה או אפשר דמ"מ מתיפה קצת והנה בירושלמי פרק כלל גדול לענין בורר איתא אמר ר' יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אין מתחייב ופירש שם המפרש שלא הועיל כלום שעדיין יש צרורות [ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן שי"ט בזה] ולכאורה ה"ה בענינינו לפי הירושלמי וכן משמע קצת במכות כ' ע"ב בהמפרש שם בד"ה במלקט ע"ש ועיין בטור יורה דעה סימן קפ"ב בב"י שם דמצדד לומר דאפילו בשער אחד לבן לבד ג"כ עובר משום לא ילבש וא"כ ה"ה לכאורה לחיובא דשבת דהברייתא משוה להו כהדדי:

אפילו באחת חייב – כתב הכלבו דבזה אפילו ביד חייב ועיין בא"ר הטעם דדרך ללקט בחול ביד אך נשאר בקושיא מן הגמרא ולענ"ד נראה דמה שאמר ומודים חכמים לר"א היינו דאפילו ביד ואפילו באחת וגירסת הרי"ף מוכיח ע"ז ע"ש:

יבלת מגופו – עיין מה שכ' במ"ב וכ"כ הט"ז בסימן של"ו בסופו וז"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל והנה דינו הוא אמת שכן מבואר בסימן שכ"ח סל"א ע"ש ואף דשם איירי בציצין של ציפורן לפירש"י פשוט דה"ה בשאר מקומות כשפרשו קצת מן העור וברמב"ם פ"ט איתא להדיא ציצין של עור שפירשו אך מה שתלה הט"ז הטעם משום דאדם הוא כקרקע משמע דטעמו משום דעוקר דבר מגידולו ברש"י בעירובין ק"ג ד"ה אם בכלי משמע דמשום גוזז הוא וכן משמע ברמב"ם פ"ט דכייל כ"ז במלאכת גוזז וכ"כ המגן אברהם בסימן שכ"ח סקל"ה וזהו כשעושה בכלי דזהו דרך הגזיזה וביד פטור אבל אסור וא"ל דליחייבינהו משום עוקר דבר מגידולו ז"א דכבר מסקינן בבכורות כ"ה דהוא מקרי כלאחר יד דלאו אורחיה לעקור ביד אלא בכלי וכשהוא עושה בכלי דהוא אורחיה אז ממילא חיובו משום גוזז וכדאיתא שם בתולש כנף מן העוף חייב משום גוזז. ודע עוד דלפי המסקנא שם בבכורות כ"ה בדבר דאורחיה לתלוש ביד חייב על התלישה משום גוזז א"כ כשיש איזה ציצין מדולדלין על שפתיו ולא פירשו רובן אפשר דחייב חטאת התולש אותן אפילו בידו דדרך לתלוש אותן שם ביד ולא בכלי ולפ"ז אפילו כשפירשו רובן דמתירין לעיל בסימן שכ"ח לתלשן ביד כשמצערות אותו הכא אסור דיד דהכא כיון דהוא אורחיה ככלי דמיא:

המוחק דיו וכו' – הנה עיקר אב מלאכה דמוחק הוא כשמוחק ב' אותיות ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן שכל מלאכות דשבת ילפינן ממשכן ובמשכן היה בענין זה שכתבו לפעמים במשכן טעות בקרשים שהיו כותבין עליהן לסימן כדי לזווגן זה לזה ומוחק כדי לכתוב אחרות במקומן [ואף דבמשכן נפל לפעמים טעות באות אחד ס"ל לחז"ל דלא חשיב מוחק מכותב ובעינן דוקא ב' אותיות ג"כ] ומ"מ ילפינן מזה דה"ה למוחק דיו או שאר טשטוש כה"ג כדי לכתוב ב' אותיות במקום זה דחייב דהאות שנכתב מתחלה בטעות כמאן דליתא דמי ועיקר החיוב של המחיקה הוא בשביל שחשב לכתוב על מקום זה הלכך חייב אפילו על מחיקת טשטוש דיו [הרא"ש והובא בב"י]. כתב הפמ"ג דכמו דאמרינן בגמרא דאם הגיה אות אחת להשלים הספר חייב משום דשם חשיבא אפילו אות אחת ה"ה אם מחק אות מקולקל כדי לכתוב אחרת במקומה ובזה יושלם הספר חייב משום מוחק ע"ש וא"כ לפ"ז לפי מה שביארנו לקמן מרש"י והריא"ז דאפילו אם הגיה אות אחת באמצע הספר חייב משום כותב ממילא ה"ה כשמוחק באופן זה כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק וא"כ לפ"ז מה שכתב המחבר דבעינן שיהיה במקום מחיקת הדיו כדי לכתוב ב' אותיות דוקא ע"כ מיירי דהדיו נפל שלא במקום האותיות ולפיכך בעינן שיהיה המקום ראוי לכתוב עליו שתי אותיות אבל אם נפל דיו על איזה אות ונתקלקל ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק באות זה לבד. והואיל דאיירינן בדיני מחיקה ראיתי להעתיק מה שמצדד הפמ"ג בזה והוא דאם בהמחיקה לבד היה שום תיקון כגון שהיה כתוב שם איזה ענין שהיה הוא חייב לחברו או חברו לו וכה"ג ונצטרך עתה למחקו חייב משום המחיקה לבד אע"פ שלא היה ע"מ לכתוב ודוקא במוחק טשטוש וכדומה בעינן שיהיה כונתו ע"מ לכתוב ב' אותיות או כשאותו הכתב לא היה מעלה ולא מוריד משא"כ בזה שהמחיקה גופא הוא תיקון ונ"ל להביא כמה ראיות לדבריו. והוא. דכמו דאיתא במשנה בקורע ע"מ לתפור משום שכן היה במשכן כדאיתא בגמרא ואפ"ה ידוע הוא דאפילו שלא ע"מ לתפור כל שיש תיקון בקריעתו חייב דכע"מ לתפור דמי וכמו שביררנו בסוף הסימן כן ה"ה במוחק אף דאיתא במשנה מוחק ע"מ לכתוב והטעם משום שכן היה במשכן שמחקו איזה אות שטעו בה כדי לכתוב אחרת במקומה מ"מ היכא שבהמחיקה גופא יש תיקון נראה דכע"מ לכתוב דמי ועוד יש ראיה מתוספתא פי"ב הלכה ז' דז"ל שם אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא ה"ז חייב ועיין ברמב"ם פ"י הט"ו דכתב דבסותר בעינן שיהיה ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור משמע דאם היה שלא בדרך השחתה כ"א לאיזה צורך כע"מ לבנות דמי כיון שהיה לצורך איזה תיקון יצא מכלל מקלקל וה"נ בעניננו לענין מחיקה דהרמב"ם כלל לסותר ולמוחק בחדא מחתא כדמוכח בפ"א דין י"ח ע"ש:

שעל הקלף – עיין במ"ב שהעתקתי שם לדינא דברי הב"ח וסייעתו ואף דבתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ד' פליג ע"ז דהסרת השעוה מהקלף אינו בכלל מוחק כ"א בכלל ממחק כשממרחו בידו או בצפרניו על הקלף והנייר [ופנקס שאני שהיה מנהגם לטוח הדפין בשעוה כדי לרשום על השעוה וכדפירש"י וע"כ כשנטף עוד שעוה ע"ז הדף מתדבק זה בזה וע"כ כשמוחק השעוה העליונה כדי שישאר לו מקום לכתוב עליו הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב משא"כ כששעוה נוטף על קלף או נייר אין מתדבק כ"כ והוי הכתב בתוכו כמאן דמונח בקופסא והעד לזה דבתפלין אין נפסל מחמת שלא כסדרן כשסילק השעוה וכדלעיל בסימן ל"ב סקכ"ג במגן אברהם ע"כ כשגורר ומסיר השעוה אינו בכלל מוחק כ"א כמסיר הכיסוי מלמעלה] וע"כ כתב דאם הוא רוצה להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו כגון שנתייבש השעוה ויכול להסירו כלאחר יד להקפיל הגויל של הספר באותו מקום ועי"כ תפול השעוה מאליו שרי לעשות כן מ"מ למעשה אין להורות להקל נגד הב"ח וכל הני רבוותא הנ"ל שסוברים כמותו וסברת הב"ח וכל הנ"ל הוא כיון דמכ"מ הכתב לע"ע מטושטש ע"י השעוה וע"י הסרתו יתגלה הכתב הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב ואף דגבי תפילין ס"ל דע"י נטיפת שעוה שלמעלה לא נתבטל האותיות שתחת השעוה שיפסל אח"כ משום שלא כסדרן מ"מ לענין שבת כיון דמתחלה לא היו יכולים לקרותו ועכשיו כשמסיר השעוה מתקן האותיות שיהיו יכולים לקראו הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן וכמ"ש למעלה שוב מצאתי בנ"א שהקשה ג"כ על דברי הב"ח הנ"ל מהאי דינא דתפלין וכנ"ל ולפע"ד נראה לתרץ כמו שכתבתי דמ"מ הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן. ועיין בזה בחידושי רע"א בסי' ל"ב שדעתו כהשבות יעקב בעצם הדין דאין מוחק לענין שעוה ומ"מ הסכים לדינא ג"כ לכל הני רבוותא דאין לסלק השעוה מעל אותיות הספר בשבת משום מתקן מנא דמתקן בזה את הספר ע"ש. ודעת הפמ"ג באשל אברהם משמע ג"כ דס"ל כהב"ח דבשעוה על הקלף והנייר יש בו משום מחיקה ולא כהשבו"י שלא זכרו כלל אלא דמצדד לומר דדוקא שלא במקום האותיות אז חיב משום מוחק כשכונתו כדי לכתוב במקום הזה אבל במקום האותיות אין בו משום מוחק ולא כותב דכתב התחתון ממילא איתא אלא איסור טלטול בשעוה יש ע"ש ומ"מ לא מלאו לבו להורות כן למעשה דכתב דלגרור שעוה משני אותיות ע"י עו"ג צ"ע ואות אחד התיר לגרור ע"י עו"ג ובספר ברכי יוסף משמע ג"כ דמצדד לדינא כהב"ח. ודע דלדברי הב"ח וסייעתו ה"ה כשנדבקו בשעוה הדפין להדדי במקום האותיות יש ליזהר שלא לפרקן מזו לזו [פמ"ג]. ודע עוד דדברי השבות יעקב הוא דוקא לענין שעוה אבל לענין דיו שנתדבק על איזה אות גם הוא מודה דיש בזה משום מוחק דבזה לא הוי הדיו ככיסוי מלמעלה דהלא נתבטל האות מתחלה עי"ז וכנ"ל בסימן ל"ב סי"ז וע"י מחיקתו את הדיו נתהוה אות מחדש ואף דהוי חק תוכות אין נ"מ בזה לענין שבת כמו שכתב הר"ן וש"פ ס"פ הבונה ודעת הרשב"א שסובר דגם לענין שבת שייך חק תוכות יחידאה הוא וכמו שכתב בחידושי רע"א בסימן ל"ב ע"ש [אך לפ"ז יהיה חיובו משום כותב כמו שם בגמרא לענין ניטל גגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן ומהב"ח משמע קצת דחיובו הוא משום מוחק וכן איתא בעו"ש ובא"ר וצ"ע]. והנה לפי מה שברר בחידושי רע"א בסימן ל"ב דדבק דינו כמו דיו ע"ש לפ"ז כשנדבקו הדפין להדדי בדבק במקום האותיות יש בזה איסור דאורייתא שלא לפרקן מהדדי לכו"ע ואפילו אם תדחוק ותאמר דבאותיות שיקלף הדבק מהם גם להגרע"א כמו שעוה דמי עכ"פ להב"ח וסייעתו יש בזה איסור דאורייתא:

במשקין על השלחן – עיין במ"ב שהעתקנו דיני כתיבה ומחיקה ועיקרו הוא מלשון הרמב"ם פי"א ומהגמרא שם ומוכח עוד שם בגמרא דאם כתב במי טריא [ופירש"י שם בלשון א' דהוא מין פרי ובלשון שני פי' שהוא מי גשמים] או באבר והיינו במיא דאברא וכדמסיק בגיטין י"ט או בשיחור [עיין בפירש"י ותוס' שם ועיין בא"ע סימן קכ"ה דלהרמב"ם יהיה חייב בכ"ג] חייב ובתוספתא איתא עוד דאם כתב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים והיינו שכתב במי שרייתן דהם דברים שצובעין בהן [וכדפי' בספר חסדי דוד] כל הני מקרי שכותב בדבר המתקיים וחייב חטאת והרמב"ם כלל כ"ז במה שכתב וכיוצא בהם ועיין ברשב"א שבת קט"ו ע"ב ד"ה הא דאמרינן דלענין חיוב שבת לא בעינן שיכתוב במה שיתקיים הכתב לעולם אלא דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאין עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן לענין שבת מלאכת מחשבת היא ולא בעינן שיתקיים לעולם כדיו וכעין זה מוכח ג"כ דעת התוס' ד"ה אבל הכא ע"ש ולפ"ז נראה פשוט דהכותב בכלי עופרת הנהוג כהיום בין הסוחרים לכתוב בהן חשבונותיהן לזכרון חייב ולא דמי זה לכותב באבר דמבואר שם בגיטין דלא חשיב כתב מדאורייתא דהא חזינן דבכלי עופרת רישומו ניכר ומתקיים ואף בכותב בפחם מעורב במים משמע בגמרא דחייב חטאת וכ"ש בזה שמתקיים יותר וכ"ש לדעת המחבר שם בא"ע סימן קכ"ה דסתם כדעת הרמב"ם דבאבר ושיחור בכ"ג כשר א"כ בעניננו יהיה בודאי בכל גווני חייב. ולענין אם כתב בדבר שאין מתקיים דהוא אסור איתא עוד שם במשנה אם כתב באבק דרכים ובאבק סופרים עי"ש בפירש"י והרמב"ם תפס מקצתן וה"ה לכל הני שאין רישומן עומד וכן מה דבעינן שיכתוב על דבר המתקיים איתא בתוספתא דאם כתב על העלין של זית וחרוב ודלעת או שכתב בדם הקרוש וחלב הקרוש [והיינו ע"י שריטה מדלא קאמר על דם הקרוש וכדמסיים על עלה זית ע"ש] חייב ועל העלין של חזרין וכרישין ובצלין וירקות פטור דהוא דבר שאינו של קיימא והביא הרשב"א תוספתא זו להלכה ע"ש והרמב"ם דבר ההוה נקט והשאר כלל בדבריו במש"כ שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד ומה שלא הזכיר חלב ודם דהוא רבותא גדולה צע"ק.
והנה ראיתי דבר פלא בפ"מ שרצה לחלק בין השוין בין שבת וגיטין נגד הרשב"א מכח מה שפסק הרמב"ם וירושלמי דבעלה ירקות פטור ובגיטין י"ז ע"א איתא דכותבין על העלה של זית ונעלם ממנו תוספתא זו דבשבת נמי חייב על העלה של זית.
ודע עוד דאם כתב אותיות על אוכלין ג"כ חייב דמקרי על דבר המתקיים וכדמוכח בגיטין י"ט ע"א דלרבנן אם כתב עליהן גט כשר דמקרי דבר המתקיים ורק לר"י הגלילי אמעיטו לענין גט מקרא עי"ש בגמרא טעמו דבעינן דומיא דספר וכן מפורש במרדכי פרק כלל גדול דשייך בהו מחיקה וממילא שייך בהו כתיבה ג"כ.
ולענין כתיבת אות אחת עיין במ"ב דדוקא אם השלים את הספר ומשמע דאם השלים בזה רק תיבה אינו חייב ובתוספתא איתא להיפך ועיין ברשב"א. ודע דאף דרש"י בד"ה והשלימה לספר פירש אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים נראה דלאו בדוקא הוא דה"ה אם היה חסר בהספר איזה אות באמצעו דעי"ז איננו ספר שלם והוא תקנו דחייב דעל ידו נשלם הספר וכן מוכח ברש"י בד"ה רבא אמר וכ"כ ריא"ז הובא בשלטי הגבורים ע"ש.
ובענין הגיה אות אחת העתקנו במ"ב דברי הרמב"ם ובגמרא איתא עוד אוקימתא כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש והובא זה ברא"ש וברי"ו והא דלא העתיקו הרמב"ם משום דע"כ רבא מיירי כגון שעי"ז הוגה הספר לגמרי שלא היה בו עוד טעות אחר אלא זה ומשו"ה חייב דהו"ל כהשלים את הספר וכפירש"י וא"כ נכלל זה במה שכבר העתיק דין דהשלים את הספר.
ובענין כתיבת אותיות שוות העתקנו לשון הרמב"ם כגון שנעשה עי"ז איזה תיבה ואם היו שוות וגם לא נעשה תיבה עי"ז כגון אל"ף אל"ף בי"ת בי"ת וכדומה מלשון הרמב"ם משמע דפטור כמו שכתב הרה"מ ודעתו דמכל התנאים דברייתא משמע דס"ל דאל"ף אל"ף דאאזר"ך לא מיחייב ואיך יחלוק התנא דמתניתין על כל הני וע"כ מה שאמר במתניתין בין משם אחד היינו דוקא כגון גג תת וכדומה ופסק כסתמא דמתניתין וכר"ג דהוא רביה דרבי יהודה ולא כר' יהודה [וגם אפשר דס"ל כאוקימתא דרב יעקב דמתניתין מני ר' יוסי היא דמיחייב משום רושם ולפיכך חייב בכל גווני והוא פוסק ככל התנאים דברייתא דפליגי ע"ז] אבל דעת רש"י ורי"ו והרע"ב דאפילו על אל"ף ואל"ף חייב וכן משמע מדעת הרי"ף והרא"ש דהעתיקו המתניתין דאמרה בין משם אחד בין מב' שמות בסתמא ולא העתיקו ע"ז הברייתא דר' יהודה משום ר"ג ע"ש בגמרא משמע דס"ל דגם על אל"ף אל"ף חייב.
והמעיין היטב בדעת רש"י בכל הסוגיא יראה דס"ל דתנאי דברייתא לא פליגי אמתניתין כלל וכולהו ס"ל דאם מתכוין מתחלה לכתוב ב' אלפי"ן וכדומה חייב ומה דאמרי דפטור היינו דוקא כשנתכוין לכתוב מתחלה תיבה גדולה בזה ס"ל דאף דגילתה התורה אחת מאחת דאפילו אם כתב מקצתו חייב עכ"פ בעינן שיהא באותה המקצת איזה תיבה כמו שהיה דעתו מתחלה ולכך פטור על אל"ף אל"ף דאאזר"ך שאין בזה תיבה כלל ומקרי לא נתקיימה מחשבתו ור"ש דפוטר עד שיכתוב את כל השם נמי מיירי בכה"ג וכמו שמוכח מרש"י בד"ה את כולו אבל אם מתחלה נתכוין לכתוב רק ב' אותיות לכו"ע חייב ואפילו באל"ף אל"ף ואפילו לר"ש.
ובענין שתי סימניות העתקנו מהרמב"ם דחייב ולכאורה קשה דהא הירושלמי קאמר ע"ז מאן תנא משתי סימניות ר' יוסי הוא [ר"ל דמחייב אפילו בשני רשימות לכך חייב אפילו בלא אותיות רק בסימנים בעלמא] משמע דלרבנן פטור וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר' יוסי מדפסק דהכותב בשמאלו פטור ממילא יהיה פטור בשתי סימניות וי"ל דהרמב"ם סבר דהבבלי חולק ע"ז וראיה מדמקשי בשבת ק"ג על תירוצא דרב יעקב והא מדסיפא ר' יוסי רישא לאו ר' יוסי משמע דלאביי ניחא והא גם לדידיה קשה זה הקושיא על מה דפסק המשנה דבשתי סימניות חייב א"ו דסבירא ליה להגמרא דאפילו לרבנן חייב דסימנים הוי כמו אותיות. ובענין נהגין זה עם זה יש להסתפק אם כתב אות אחת ואח"כ כתב אות אחרת למעלה על גבה אם זה מקרי שתי אותיות אחרי דאין נהגין זה עם זה ואין להביא ראיה מדאמר אחת בארץ ואחת בקורה דפטור ות"ל דלא היו סמוכין זה לזה כ"א זה למעלה מזה י"ל דנקט בלשון לא זו אף זו עי"ש במשנה. ועיין בירושלמי שפירשו המפרשים דהוא בכלל כתב ע"ג כתב ור"ל שאות אחת כתב למעלה ע"ג אות אחרת ופטור משום דאין נהגין זה עם זה ובאורם בירושלמי אינו מוכרח כאשר כתבתי בחידושי וגם דהש"ס שלנו אינו סובר פירוש זה דאל"ה מנ"ל דלא אתי כר' יהודה.
ובענין רושם רשמים העתקנו לשון הרמב"ם ומקורו הוא מירושלמי פרק כלל גדול וז"ל הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע וביאורו שראשון רשם את הצורה באבר וכה"ג והשני העביר הצבע עליו ולכך הראשון חייב רק משום כותב עבור הרושם תמונה שעשה והשני שהעביר הצבע במקום הרשום אינו רק צובע בעלמא וכונת הרמב"ם נמי שעשה את הרושם של התמונה וכמו שכתב כדרך שהציירין רושמין. והנה לא באר הרמב"ם בהדיא אם בעינן שתי צורות דוקא כמו באותיות או דבזה חייב אפילו באחת דחשיבא בפ"ע ומירושלמי הזה מבואר דאף בצורה אחת חייב ועיין בא"ר שהקשה דברי הרמב"ם זה על מה שפסק בעצמו בפ"י והעתקנוהו במ"ב דהצר בכלי צורה חיובו הוא משום מכה בפטיש ולדברינו ניחא קצת דבפ"י לא איירי ברושם בעלמא כבעניננו דבזה לא נעשה עדיין גמר מלאכה לנאותה אלא שעשה הצורה בבת אחת ולכך לא שייך בזה כותב דענין אחר הוא משא"כ בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר והא דלא מחייב הרמב"ם בכלי משום צובע אפשר דלא מיירי כשצר בצבע אלא שחקק צורה בכלי כדרך שעושין בכלי כסף ולכן לא הזכיר גם הש"ס שלנו בדף ע"ו ע"ב משום צובע רק משום מכה בפטיש ובמה שכתבנו תוסר קושית המגן אברהם בסק"ו.
ואגב דאיירינן בדיני כתיבה ראיתי להעיר בכאן דבר אחד שנתקשה לי. הנה רש"י במשנה דכתבן על שני לוחי פנקס כתב שהן טוחין בשעוה משמע דשעוה מקרי דבר המתקיים וכן מסתברא דלא גריעא שעוה מחלב הקרוש דאיתא בתוספתא דחייב הכותב עליו ולקמן בסימן תקמ"ה ס"ז איתא דבלוחות של שעוה הוי דבר שאינו מתקיים וכתב שם הג"א דאף בשבת פטור. ובענין מחיקה העתקתי עקרו מלשון הרמב"ם ומה שכתב ע"מ לכתוב במקום המחק נראה דלמד כן ממה שאמר בגמרא ופסק כן הרמב"ם דסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר וכו' ע"ש בדף ל"א ע"ב. כתב הפמ"ג דהא דבעינן מוחק ע"מ לכתוב היינו שמתכוין שיהא ראוי אימת שירצה לכתוב עליו ב' אותיות ולא שיתכוין לכתוב עליו בשבת ופשוט:

מותר וכו' – הנה הב"ח והט"ז הקשו על דברי הטוש"ע ממתניתין דפרק הבונה דרושם הוא כמו כותב שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ואם היה רושם שתי רשימות בדבר המתקיים חייב חטאת א"כ בדבר שאינו מתקיים צריך להיות אסור מדרבנן וכדאיתא במשנה שם לענין כותב בדבר שאינו מתקיים וכנ"ל בס"ד ולכן פסק הב"ח מכח זה דלא כהטור והמחבר וכתב דאסור לרשום בצפורן אף רושם אחד והביאו המגן אברהם והט"ז האריך בזה ומיישב בדוחק ע"ש. והנה האמת הוא כמו שמצדד הא"ר לומר דהטור ס"ל שאין הלכה כר' יוסי כמ"ש הרע"ב וא"כ רושם שריטות בעלמא אינו בכלל כותב כלל ואסור רק מדרבנן ולכך בדבר שאין מתקיים מותר לגמרי ע"ש ודבר ברור הוא שכן הוא ג"כ דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו ירוחם דלא כר' יוסי דהרי כולם פסקו דכותב בשמאל פטור אם לא בשולט בשתי ידיו וזה הוא דלא כר"י וכדאיתא בגמרא שם וזהו ג"כ טעם השו"ע אכן הד"מ הביא בשם האור זרוע לאיסור דחשש לדעת ר' יוסי דרושם חייב כמו כותב וא"כ בדבר שאינו מתקיים אסור מדרבנן וכתב בכנה"ג דראוי לירא שמים להחמיר בזה וכ"כ בברכי יוסף ועיין מה שכתבתי עוד לקמיה בטעם דברי השו"ע [הג"ה ואגב אכתוב דבר פלא שראיתי במגיד משנה פי"א מהלכות שבת הלכה י"ז ד"ה רושם וכו' על מה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ז רושם תולדות כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל בששר וכיו"ב וכו' וכתב ע"ז המ"מ וז"ל רושם תולדת כותב. משנה בהבונה אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו ופירש רבינו בפירוש המשנה שדעת ר"י היה שהרושם הוא אב בפ"ע וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא עכ"ל הרה"מ ולא ידעתי באורו דהלא כותב שתי אותיות הוא כותב ממש ולא תולדה כדאיתא במשנה דף ע"ג ואם לומר דכונתו לענין רשימה דשריטות בעלמא דהוא תולדה דכותב ומה שכתב הרמב"ם שם דאין הלכה כר"י היינו דאינו אב בפ"ע ג"ז אינו דהרמב"ם שם לא מיירי בענין שריטות כלל אלא לענין אם כתיבת שתי אותיות חיובו משום כותב או משום רושם ע"ש ומה דאיתא שם בגמרא ע"ב דלר"י אם שרט ב' שריטות חייב ממילא נפקא לן זה כיון דס"ל לר"י דשתי אותיות איננו בכלל כתיבה עדיין ורק משום רושם חייב דהוא סימן בעלמא א"כ אפילו ב' שריטות ג"כ בכלל זה וממילא להרמב"ם דפסק בפירוש המשנה דאין הלכה כר"י אלא דב' אותיות חיובו משום כותב אין לנו שום ראיה לרשימה דהוא בכלל מלאכה דבקרשי המשכן היו כותבין אותיות וכדמשמע בפי' המשנה שם וכן משמע בברייתא דר' יוסי לטעמיה חידש דין זה דשריטה בכלל מלאכה הוא דמסיים לפיכך אם שרט שריטה אחת וכו' עי"ש משמע דלת"ק פטור בשריטה וכן משמע שם בגמרא דלהכי פטור לת"ק בשולט בשמאלו וגם כל דברי המ"מ שהביא דברי ר' יוסי מקור לדברי הרמב"ם דפה הוא לפלא דהאי רושם שזכר הרמב"ם ענין אחר הוא דהלא מסיים כיצד הרושם רשמים וכו' [ודבריו מבואר בהדיא בירושלמי פרק כלל גדול בהלכה ב' עי"ש] ולא זכר כלל מענין רשימת שריטות משמע דס"ל דזה איננו בכלל כותב כלל וכן ממה דפסק דהכותב בשמאל פטור וכנ"ל וכן ממה דפסק בהלכה יו"ד בענין כותב ב' אותיות דדוקא כשיש בזה איזה תיבה כגון שש תת חייב אבל אל"ף אל"ף פטור וכמו שכתב המ"מ שם ואם נאמר דאפילו שתי רשימות חייב א"כ לא גרע זה משתי רשימות וכן כל התנאים דס"ל שם בגמרא דאל"ף אל"ף דאאזר"ך לא מיחייב ע"כ דס"ל ג"כ דרשימות בעלמא פטור]:

לרשום וכו' – עיין בפמ"ג שכתב ומ"מ כשעושה בצפורן רושם על טעות בספר יראה דאסור דמגיה מתקן בכך וחוששני לחטאת עיין שבת ק"ד ב' ודוקא לרשום לזכרון וכדומה י"ל דשרי עכ"ל ומדברי שאר אחרונים לא משמע כן והדין עמם דהתם בשבת ק"ד מיירי במתקן האות ע"י הגהתו אבל הכא אינו עושה אלא קו לזכרון והתקון יעשה אחר שבת ואולי דכוונת הפמ"ג כשמוחק האות ע"י רשימת צפרנו ודוחק דבודאי השו"ע לא מיירי באופן זה ומאי קמ"ל:

כמו שרושמין – עיין במ"ב במה שכתב דלעשות כמין אות אסור והוא מדברי הלבוש וש"א. והנה מדברי הגר"א בס"ד שהוכיח המקור לדברי הג"ה שם דמותר לרשום באויר כמין אותיות [ואפילו הרבה] מסעיף זה משמע דהוא מפרש דברי השו"ע אפילו כמין אותיות ולפ"ז לא ידעתי שום טעם לדברי השו"ע שמתיר פה לכתחלה משום דהוא דבר שאינו מתקיים עכ"פ מדרבנן הי"ל לאסור ואולי שזה טעם הגר"א שלא העתיק שום מקור לדברי השו"ע בסעיף זה ומ"מ ק"ק דהיה לו להשיג ע"ז ולא לשתוק ואפשר שהטעם הוא דס"ל להשו"ע דרושם לא חשיב כתב כלל בכל גווני וראיה לזה מדברי הירושלמי פרק כ"ג דרושם על האור כתבנית כתב פטור וכן פסק הרמב"ם וע"ש בדברי הרה"מ שמקורו הוא מן הירושלמי הזה וע"כ באינו מתקיים מותר לכתחלה וא"ל דהירושלמי מיירי ברושם בצפורן ומשום דהוי דבר שאינו מתקיים ולהכי פטור וידוע דפטורי דשבת פטור ואסור הוא חדא דסתמא קתני ועוד דא"כ הו"ל לפלוגי ברושם גופא בין בכלי ובין בצפורן ול"ל לפלוגי שם בין מקרע בעור כמין תבנית כתב ובין רושם בעור כמין תבנית כתב אמנם באו"ז גורס בירושלמי אפכא דרושם על האור כתבנית כתב חייב וכן הוא בתוספתא שלנו והגר"א לא הגיה ע"ז כלום משמע דסובר דכן עיקר ולפ"ז לרשום בצפורן דהוא דבר שאינו מתקיים עכ"פ אסור לכתחלה וכדעת האחרונים הנ"ל ולפי דברינו זה כל האי דינא תלוי בגירסת התוספתא אם כפי גירסת הרמב"ם או כפי גירסת האור זרוע וכן כתב שם המ"מ שיש חילופי נוסחאות בהתוספתא ויפה עשה הגר"א שלא כתב ע"ז לא מקור אלא השגה ועדיין צ"ע בכל זה:

אין שוברין וכו' – סעיף זה והסמוך לו הוא מלשון הרמב"ם ודבריו בסעיף זה הוא נובע ממה שאמר בביצה דף ל"ב הטעם דמשוי ליה מנא ולכאורה לפי מה שמוכח בסעיף הסמוך דקורע ע"מ לתקן חייב משום קורע אמאי לא נאמר בזה משום קורע ועוד דמלשון הרמב"ם בפרק כ"ג משמע שהוא מדרבנן שכללו שם עם עוד כמה דברים שידוע שהם מדרבנן ואם היה בו משום קורע היה בו איסורא דאורייתא ובאמת כבר הקשה זה בפמ"ג ונשאר בקושיא ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כ"א בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר זה אינו דמבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם ודחה זה מכח הירושלמי הזה. ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כ"א כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה [שבת ע"ד] שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה נראה דיש בזה גם משום מחתך ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך] ותלוי הדבר בהתקון אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז ולכך כללו הרמב"ם לדין זה בכל מילתא דרבנן ולפ"ז אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו הוא חייב דהוא קורע ע"מ לתקן וסמך למה שכתבנו ממה שאמר במו"ק כ"ב ע"ב על הקרא דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהוא לשנים וכו' משמע דסתם קרע הוא לשנים ולא שיקרע איזה חתיכה מן הצד וישליכו וישאר הבגד על מקומו [וקצת סיוע לדבר מן הירושלמי פרק כלל גדול דהיה קשיא ליה היינו קריעה היינו חיתוך וקאמר קריעה באמצע חתוך מן הצד ולדברינו ה"פ דקריעה אינו אלא באמצע וכדי שיתוקנו ע"י הקריעה שני הצדדים וכמו שהיה במשכן וכנ"ל אבל חיתוך שייך אפילו מן הצד שמחתך בשפת העור כדי להשוותו וכמו שאמר בירושלמי שם דאשה האורגת המקטעת הנימין [היינו היוצאין מן האריגה וכמו שכתב הק"ע שם] יש בזה משום מחתכת אך יש לדחות דהירושלמי אורחא דמלתא נקט וכונתו במה שאמר קריעה באמצע היינו דאצל שפתו לפעמים א"א אלא ע"י חיתוך דאין לו במה לאחזו ולקרעו וכל מה שהצרכנו ליישב לישנא דגמרא דקאמר משום דמשוי ליה מנא ולא קאמר משום קורע היינו לשיטת הרמב"ם דפותח בית הצואר ג"כ איסורו משום קורע אבל לשיטת רש"י שם דג"כ משום דמשוי ליה מנא עי"ש בדף מ"ח וטעמו כמו שכתבנו בבה"ל לקמיה דס"ל דכל דבר שהתיקון מנכר תיכף בעת הקריעה גופא לא שייך בזה שם קורע כלל כיון דעושה כלי בקריעתו א"כ ה"נ דסברת הגמרא הוא דמשוי ליה מנא בקריעתו ע"כ לא שייך בזה שם קורע כלל ולכך לא היה יכול הגמרא לומר הטעם משום קורע. ויכול להיות דלרש"י יש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש כמו בדף מ"ח דגם שם כתב רש"י דהוא משום דמשוי ליה מנא וביאר רש"י בהדיא דחיובו הוא משום מכה בפטיש וה"נ כה"ג] וצ"ע קצת דמלשון הרמב"ם לא משמע הכי דכתב בדין יו"ד דהקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל משמע דוקא להפסיד אבל בזה שיש תיקון באיזה צד חייב ויש לדחות דזה החתיכה שקורעה הוא משליכה וע"כ בכלל להפסיד הוא ודומיא דמה שכתב הרמב"ם בפ"א הי"ז בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור משום דכונתו לקלקל אף דיש לו הנאה מהעפר עכ"פ לענין עשיית הגומא גופא מקרי כונתו לקלקל וה"נ בעניננו לענין החתיכה שמשליכה לארץ מקלקל גמור הוא ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות שבת הלכה זיי"ן דאם חס על הנר ומפני זה מכבה הפתילה חייב ואע"ג דכיבוי הוא בכלל סותר ומקלקל כדמשמע בגמרא ל"א ע"ב אפ"ה חייב משום דמתקן בזה את הנר ומשמע לכאורה היפך דברינו ואפילו אם נאמר דהרמב"ם סובר כסברת רבותינו המובא שם ברש"י ומקרי כ"ז לדידיה סותר ע"מ לבנות במקומו וכאשר ביררנו לעיל בבה"ל עכ"פ לרש"י מוכח בהדיא דמקרי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דעל הפתילה אינו חס ומשליכה לארץ ואפ"ה חייב משום דחס על הנר והוא בכלל מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר ואפ"ה חייב לת"ק אך כבר ביררנו לעיל דלרש"י מטעם אחד איננו בכלל קורע וצ"ע בכל זה:

הנייר – עיין במ"ב מה שכתבנו בענין פתיחת אגרת ואבאר קצת. הפר"ח ביורה דעה קי"ח כתב דישראל הפותחו יש בזה חיוב חטאת לכו"ע דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן ובתשובת ח"צ סימן ל"ט פליג ע"ז והתיר ע"י עו"ג ולא ביאר טעמו ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאצ"ל דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאצ"ל חייב יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עו"ג ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכו"ע פטור ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה] משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר ובאמת לא ברירא סברתו וסברת הח"צ בזה דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצ"ל אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דס"ל דמשאצ"ל חייב וע"כ מותר ע"י עו"ג במקום צורך דהוי שבות דשבות אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר חייב לר"י א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן ואפילו ע"י עו"ג יש ליזהר וכן המגן אברהם בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עו"ג ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במ"ב בשם האגודה:

ה"ז תולדת תופר – כי תופר ענינו הוא דלוקח שני דברים אחדים ומחבר אותם לאחד וכן הוא ע"י דיבוק ונ"ל דה"ה כשמדבק עץ לעץ ע"י דבק כנהוג ג"כ שם תופר עליו כי מצינו בגמרא דף ע"ד ע"ב דבעצים שייך ג"כ תפירה דאמר שם האי מאן דעבד חלתא [כוורת של קנים] אי חייטיה לפומיה וכו' עי"ש ברש"י:

וחייב – עיין במ"ב מה שכתבנו לענין שיעור. והנה אף דלענין טחינה דעת הרמב"ם בפ"ח הט"ו דהנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן אף דהוא תולדה דטוחן ובטוחן שעורו כגרוגרת מ"מ בזה חיובו בכל שהוא הרי דאין הכרח מהאב להתולדה לענין שעור שם שאני דחשיב שעור הנסורת בכל שהוא וכמו השף מתכת דחשיבות המתכת הוא בכל שהוא עי"ש ברמב"ם ובמ"מ משא"כ לענין דיבוק עור דהוא כתפירה לא מצינו חילוק בתפירה בין בגד עור לבגד אחר ובכולם בעינן שיעורא לענין חיוב וה"ה לענין דיבוק. ולענין נייר משמע לכאורה ג"כ מלשון השו"ע דדין אחד להן. אך זה יש לעיין לענין מפרק דחיובו הוא משום קורע ואף דלא היה ע"מ לתפור משום דכיון דדעתו לאיזה דבר צורך ולא לקלקל חשיב כע"מ לתפור וכדלקמן או בקורע בחמתו [לדעת הרמב"ם דמחייב בו] אם שייך בזה ג"כ השעור כדי לתפור ב' תפירות או דילמא כי אמרינן בקורע שעור זה ה"מ היכא דחיובו הוא משום שכונתו היה כדי לתפור ע"כ אמרינן דבפחות משעור זה לא חשיב משא"כ היכא דחיובו הוא משום שכונתו הוא בשביל איזה תיקון אחר כגון בעניננו שצריך שיהיה הנייר והעור חלוק או בקורע בחמתו שהוא כדי ליישב את דעתו וכמ"ש הרמב"ם שם או בכל קורע שהוא ע"מ לתקן כל שיש בו התיקון שהוא מכוין בו חייב ולא תליא בשעור זה. ותדע דבקורע על מתו דאמרינן בגמרא דחייב משום שיש תיקון מצוה ע"י הקריעה ע"כ כשיש שעור טפח דבפחות מזה לא הוי שעור קריעה אפילו לשאר קרובים כמ"ש במו"ק ולא תיקן כלל הרי דלא תליא זה בשעור ב' תפירות א"כ אפשר דה"ה בכל דבר לפי תיקונו בין להקל בין להחמיר [ודברינו הוא לדעת התוס' שם ק"ה ע"ב ד"ה הא ר"י ע"ש אבל לדעת הרמב"ם שם בפ"י הלכה יו"ד ע"ש ובתוי"ט על זו המשנה דטעמו משום שחמומו וצערו נח ע"י הקרע לא מבורר גם שם אם דוקא טפח] והנה מה דאיתא במשנה דמקלקל ע"מ לתקן שעורו כמתקן היינו בדבר שיש להתיקון שעור ידוע כמו במוחק ע"מ לכתוב ובקורע ע"מ לתפור ובסותר ע"מ לבנות כל אחד לפי שעורו וכמו דאיתא ברמב"ם פ"א הי"ח ע"ש וא"כ ה"ה נמי בקורע ע"מ לתקן איזה תיקון תלוי השעור לפי דבר הצריך לו ולא תליא בשעור ב' תפירות וצ"ע:

ולא נתכוין לקלקל וכו' – כ"ז הוא לשון הרמב"ם פ"י מהלכות שבת הלכה יו"ד ומשמע בבירור דעתו דהא דבעינן בגמרא קורע ע"מ לתפור משום דאל"ה הו"ל מקלקל אבל אם מכוין לצורך איזה דבר תיקון אפילו במכוין שלא ע"מ לתפור חייב ובהכי ניחא דהכניס הרמב"ם דין הפותח בית הצואר בשבת ג"כ בכלל דיני הקורע לחיוב ואף דהוא בודאי שלא ע"מ לתפור משום דמתקן בקריעתו את הבגד ולפלא על הב"י שכתב בסימן שי"ז למלתא דפשיטא דפותח בית הצואר להכי לא הוי בכלל קורע משום דהוי קורע שלא ע"מ לתפור ובעצמו סתם בסימן ש"מ כהרמב"ם דכל קורע ע"מ לתקן חייב ובאמת מוכח כן בהדיא מגמרא (שבת קה, ב) בקורע בחמתו ועל מתו המוטל עליו [הם אותן האמורים בפרשה אביו ואמו בנו וכו' ויש בהם שאסור לתפור אח"כ] דאפילו שלא ע"מ לתפור חייב כל שיש איזה תקון בקריעתו. ואח"כ מצאתי שראיה זו מובא בדברי הגרע"א בגליון שלו וגם כל הדברים הנ"ל עיקרן מבואר בנשמת אדם בכלל כ"ט בהלכות שבת ע"ש ונדבר בזה לקמיה וגם הפמ"ג רמז לזה [אך מה שכתב שם הגרע"א דמדברי התוס' ע"ג ע"ב ד"ה וצריך משמע דבעינן ע"מ לתפור ממש יש לדחות דשיגרא דלישנא הוא בתוס' וכונתם הוא דכשאין צריך לעצים אין שם קוצר עליו לחיוב דאין עושה תיקון בדבר הנקצר גופא ודומיא דקורע דבעינן ע"מ לתפור או לתקן דהוא דומיא דלתפור ואל"ה אין חייב דאין שם מלאכה עליו כי הוא מקלקל ואינה בכלל מלאכה ה"ה בזה ותדע דהרי הרמב"ם בודאי סובר דלא בעינן ע"מ לתפור דוקא והוא ג"כ סובר דמלאכה שאין צריך לגופה חייב ואפ"ה פוסק בזומר דדוקא כשהוא צריך לעצים אז חייב משום קוצר וע"כ דאל"ה אין שם מלאכה עליו לחיוב כי הוא כמקלקל שלא ע"מ לתקן כן נאמר אף לדברי התוס' ואח"כ חזקו סברתם ביותר מהא דכבשים דאין שם קוצר עליו כלל וכמו שם דאין שם דישה עליו כלל אפילו לענין לאסור לכתחלה וגם בדף צ"ד ע"א כתבו התוס' בד"ה ר"ש דבמקלקלים כגון מכבה וסותר מסתברא דצריך שיהא ע"מ לתקן כמו במשכן וכו' ע"ש ולא הזכירו כלל ע"מ לתפור וע"כ כמש"כ דעל מנת לתקן כע"מ לתפור דמי וכן לקמן בדף ע"ג שכתב רש"י דקורע שלא ע"מ לתפור לא הוי במשכן ג"כ מיירי בשלא היה ע"מ לתקן דזה כע"מ לתפור דמי דלא בעינן מצומצם כמו במשכן גופא עיין בדף ע"ה בתוד"ה שכן בסוף דבריהם וראיה מוכרחת לכל דברינו מהקורע על מתו או בחמתו וכנ"ל] וראיתי בנשמת אדם שכתב דדין זה דהמפרק ניירות וכן בכל קורע ע"מ לתקן זהו דוקא אם נסבור דמשאצ"ל חייב אבל אם נסבור דפטור ע"כ בעינן קורע ע"מ לתפור ממש ומשום זה תמה על השו"ע דהביא דין זה של הרמב"ם בסתמא והלא בסימן שט"ז ובסימן של"ד מצדד יותר כדעת הפוטרים ולא נהירין לי דבריו כלל דלא מיבעיא לדעת התוס' שם דקורע על מת דידיה דאיכא תיקון דמצוה מקרי מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך לה א"כ ה"נ בכל קורע ע"מ לתקן ואף לרש"י וסייעתו דס"ל דקורע אפילו על מת דידיה דפטור משום משאצ"ל היינו דס"ל דצורך מצוה לא חשיב תיקון כ"כ שיקרא משום זה מלאכה הצריכה לגופה אבל בכל עניני תיקון שהוא צריך להן בעצמותן כמו במפרק ניירות שצריך שיהא הנייר דק לכו"ע הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כמו בקורע ע"מ לתפור והא דפטרינן שם בגמרא בקורע בחמתו למאן דפוטר מלאכה שאצ"ל היינו משום דלא מתקן מידי בגוף הבגד בקריעתו אף היכא דעבד למירמי אימתא אאינשי ביתיה וכמ"ש התוס' בדף צ"ד וגם דעת רש"י מוכח הכי דכתב שם דקורע על מתו פטור משום משאצ"ל דהוי כמוציא את המת לקוברו [ור"ל כמו שפירש שם בדף צ"ג ע"ב דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה ה"נ ברצונו לא בא לו כל הענין הזה של הקריעה בחמתו ועל מתו] ולא כתב בפשיטות הטעם משום דהוי שלא ע"מ לתפור אלא ודאי דשלא ע"מ לתפור נמי חייב אף לדעת רש"י היכא דניחא ליה גוף התיקון שמכוין הקריעה בשבילה. וכן משמע מדברי המאור בפרק ר"א אומר האורג בסוף דבריו שכתב דהא דפטר ר"ש אף בקורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה הוא משום שאין הצורך בעיקר המלאכה ע"ש משמע הא אם היה צריך לעיקר הקריעה אף שלא ע"מ לתפור חייב וכן רבינו ירוחם בחלק י"ב פסק בהדיא כר"ש ואפ"ה פסק בחלק י"ד דקורע על מת שהוא חייב להתאבל עליו חייב וכשיטת התוס' הרי דקורע ע"מ לתקן חייב וכן משמע ג"כ במאירי פרק האורג בהדיא דקורע ע"מ לתקן אף שלא ע"מ לתפור חייב ע"ש.
היוצא מדברינו דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י ותוס' וכל הפוסקים הנ"ל קורע ע"מ לתקן חייב דכע"מ לתפור דמי ואפילו לדעת ר"ש דפוטר במשאצ"ל חייב בזה אלא לדעת התוס' בעינן לר"ש שיהא התיקון בגוף הדבר הנקרע ע"ש בדף צ"ד ע"א ודעת הריטב"א שהובא בכ"מ פ"י מהלכות שבת דסובר דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא יחידאה היא וגם סוגיא דהאורג הוא נגדו וכמו שהקשה הגרע"א וגם הב"י אף דגם הוא רצה לומר כן בסימן שי"ז הרי חזינן דבשו"ע כאן חזר מזה וסתם להלכה דקורע ע"מ לתקן חייב אף שלא שלא ע"מ לתפור וכן מוכח בפר"ח יורה דעה סימן קי"ח דקורע ע"מ לתקן חייב לכו"ע ובחנם השיג עליו בנ"א כלל כ"ט בזה. ולא נשאר לנו כ"א לבאר סברת רש"י בדף מ"ח דכתב דפותח בית הצואר בשבת חיובו הוא משום מכה בפטיש דמשוי ליה מנא ולמה לא כתב משום קורע ע"מ לתקן ונ"ל דסברתו הוא דלא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשביל איזה תיקון וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפלה בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה שהקריעה מקלקלת את היריעה ביותר אלא שעי"ז יוכל אח"כ לתפרה ומכלל זה קורע בחמתו ועל מתו דהקריעה מקלקלת הבגד אלא שנסבב תיקון עי"ז וכנ"ל לאפוקי בפותח בית הצואר בשבת דמשוי ליה מנא בגמר זה ע"י הפתיחה גופא אין חל ע"ז שם קורע כלל וחייב ע"ז משום שם אחר דהיינו מכה בפטיש שהוא שייך בכל גמר מלאכה וכן מוכח שם בגמרא בברייתא דמשוי ליה בחדא מחתא עם הדין דאין נותנין מוכין לתוך הכר וכי היכי דשם הטעם משום מכה בפטיש ה"נ בזה וגם הרמב"ם חש לזה אלא דאזיל לשיטתיה בפרק כ"ב דין כ"ג ע"ש זה הנלע"ד הטעם של רש"י ושארי פוסקים דכתבו משום מכה בפטיש וכן סתם השו"ע בסימן שי"ז ס"ג ואין סתירה לזה מסעיף זה ועיין במגן אברהם סימן שי"ז ס"ק יו"ד שדחה דברי העו"ש שכתב בפותח בית הצואר דחיובו הוא משום קורע ולפי מה שבררנו הדין עם המגן אברהם בפותח בית הצואר אבל לא בכל עניני קורע וכמו שסתם המחבר פה דבכל קורע ע"מ לתקן חייב:

וחייב – עי' במ"ב במש"כ דלקרוע מחדש דפין וכו' ועיין בפמ"ג דמשמע מדבריו דמשום קורע ע"מ לתקן הוא ולדעתי שאין צריך לזה דמלאכה כזו הוא נכלל בשם מכה בפטיש דידוע דדרכן של האוגדי ספרים לעיין ולחתוך לבסוף כל הדפין המחוברין זה לזה ועיין במש"כ למעלה בשיטת רש"י דהיכי דהתיקון נעשה תיכף בעת הפעולה אין זה בכלל קורע רק בשם תיקון מנא דהוא מכה בפטיש וכדפירש"י בדף מ"ח ע"ש ובודאי בעניננו ג"כ הכי הוא וכ"כ בספר תפארת ישראל דיש בזה משום תיקון מנא ואפשר דגם הרמב"ם מודה בעניננו דיש בזה משום גמר מלאכה וכמש"כ בתחלה ובפותח בית הצואר ס"ל דעדיין אין זה גמר מלאכה:

שם במחבר סעי' ג' ב' אותיות חייב. נ"ב היינו על מנת לכתוב ב' אותיות ועיין לשון רש"י דף ע"ה ע"ב אבל בלאו הכי אין כאן חיוב חטאת:

ט"ז ס"א כשנוטף שעוה. נ"ב עיין שו"ת מעיל צדקה סימן כ"ה:

שם במג"א סק"ט עיין תשובות יעב"ץ ח"א סימן מ"א ד"ה הבט ימין וראה וכו' [מהגאון כ"ס]:

שם במג"א סק"י בד"ה משמע וכו' בגד מקרי. נ"ב צע"ג שם ועיין היטב בפר"ח להלכות גיטין סימן קכ"ה ס"ק מ"ג ע"ש:

שם באותו ד"ה בכל כתב. נ"ב ועיין ב"ש בש"ע אהע"ז ריש סי' קכ"ו ולקמן סימן תקמ"ה במג"א סק"ג:

שם במג"א סק"י בהדיא דהוה דאורייתא ע"ש ב"ש ריש הסימן ומ"ש דפליג על הרמב"ם נראה דתליא פלוגתתם בפירוש רש"י ופירוש המשניו' להרמב"ם דמייתי ה"ה פי"א מהלכות שבת הלכה י"ז ע"ש היטב ותבין כי א"א להאריך פה על הגליון ועיין היטב לעיל סימן של"ד ס"ק י"ז:

סעיף א' אסור ליטול שערו וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"א מ"ש פלוגתת הט"ז והש"ך בנקה"כ דהנקודות הכסף כתב דהוי מסייע דאין בו ממש. הנה גרסינן בירושלמי פ"ק דמגילה הלכה י"א וז"ל ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן רב בא בשם ר' יהודא ואסור לישראל לסייען ואסור להעשות לו שליח עכ"ל. וראיתי בק"ע בשירי קרבן שתמה על המלמ"ל בסוף הלכות מעה"ק שכתב על מ"ש הרמב"ם שם ואסור לסייען הוא בירושלמי פ"ק דמגילה עכ"ל. ותמה הק"ע הרי ש"ס מפורש הוא במס' זבחים דף קט"ז ע"ב ולמה תלאו בירושלמי ע"ש שהניח כצ"ע. ולפענ"ד כוונה גדולה כוון בזה המלמ"ל דהנה יש לחלק בין לשון דהש"ס בבלי ובין הירוש' דבש"ס דילן נאמר ואסור לישראל לסייען ולהעשות שליחת' ובירושלמי קאמר ואסור לישראל לסייען ואסור לעשות שליחתן הרי דנקט תרתי לשון אסור וחלקינהו לתרי בבי וכוונה גדולה יש בזה דלכאורה היה נראה דבש"ס הוי הכוונה דחדא קתני דודאי שליחות לבדו אסור כיון דאין שליחות לנכרי הוי הישראל העושה אבל לסייע לבדו היה נראה דשרי כיון דמסויע אין בו ממש רק היכי דעושה שליחותו לסייע אז אסור דהנה מוכח בש"ס פ"ק דב"מ גבי מיגו דזכי לנפשיה דאף דאין שליח לדבר עבירה היכא דיש לו שותפות בגויה יש שליח לדבר עבירה ג"כ וכן יש לומר ה"ה בשליחות לנכרי היכא דגם הנכרי עושה יש לו דין שליחות וא"כ בזה אין לו דין מסייע רק כיון דיש לו שליחות נחשבו שניהם כגוף אחד ואין לו דין מסייע לכך קמ"ל הש"ס דאסור לסייען היינו היכי דעושה שליחותו בסיוע זה אז אסור לכך קמ"ל בש"ס הירושלמי דנקט ב' פעמים אסור דמוכח דאף לסייע בלי שליחות נמי אסור ולכך נקט כן להוכיח דמ"ש הרמב"ם ואסור לסייען ולעשות שליחותן הוי חדא חדא קתני או או ואין כוונתם תרתי יחד והטעם מה דהוה ס"ד דבש"ס דילן כוונתו תרתי יחד אף דהוה ממ"נ אם יש בזה שליחות לנכרי א"כ הוה המעשה של הנכרי ואין בו איסור ואם אין שליחות לנכרי וא"כ הוה רק מסייע ואין בו ממש נראה די"ל כמו דבשנים שעשאוהו זה אינו יכול וזה אינו יכול ועשאוהו שנים נחשב בכ"א כעשה כולו וחייב כ"א חטאת כאילו עשה הכל כן י"ל בזה דבשנים שעשו בשליחות השני נחשב כ"א כולו קעביד כיון דשליחו כמותו רק מכח דעשאוהו עמו הוי כאילו כולו קעביד אבל בלי שליחות האחד דמסייע אין בו ממש ולכך קמ"ל דאסור וא"כ עכ"פ מוכח מן הירושלמי דאסור לסייע עמהם אף דהנכרי מותר מכל מקום כיון דהוי אסור לישראל לכך אסור לסייע ולא אמרינן מסייע אין בו ממש והוי ראיה מזה לדעת הט"ז ודלא כהנקה"כ ודו"ק היטב:
והנה במה דמבואר בש"ע אסור ליטול שערו או צפרניו כו'. גרסינן במס' כריתות דף י"ז ע"א אמר לך רבא ר"ג ס"ל כר"א דאמר שבתות כגופן דמיין וכו'. והנה שאלני ידידי החריף מוה' יעקיב קאלליר ז"ל לפמ"ש רש"י שם בדף הקודם ע"ב ד"ה ולא קיבל מיניה וכו' דלאביי אליבא דר"א נמי לא מחייב אלא חדא נשאר קושיית ר"ח במקומה ע"ש. והנה אם כי באמת אין קושיא די"ל אין הכי נמי רק דרבא אמר שהוא מצי לתרץ נפשיה. אך ע"ד הפלפול עלה בלבי לומר דלכאורה קשה מה פריך הש"ס הברייתות אהדדי נימא כך דמה דס"ל לר"ג אין ידיעה לחצי שיעור היינו אם הוי בזדון שבת ושגגת מלאכות דאז השגגה בנדון המלאכה וכשנודע לו לא שבת נודע לו רק המלאכה נודע לו בזה ס"ל אין ידיעה לחצי שיעור אבל אם הוי זדון מלאכות ושגגת שבת א"כ הוה השגגה בענין שבת אבל המלאכה ידע וא"כ אחר כשנודע לו שבת הוא שנודע לו וא"כ לא שייך בזה לומר אין ידיעה לחצי שיעור דהרי לא נודע לו החצי שיעור רק השבת ומה קושיא דלמא מודה בזה ר"ג וא"כ אדרבא מה דתניא חייב היינו בזדון שבת ושגגת מלאכות דבזה אין ידיעה לחצי שיעור ומה דתנא פטור היינו בזדון מלאכות ושגגת שבת בזה יש ידיעה לחצי שיעור. ומה דתנא לעיל בברייתא בפלוגתא דר"נ ורבנן יהיה הכוונה כך הכותב וכו' בשתי העלמות ר"ג מחייב היינו אם היה בזדון שבת ושגגת מלאכות בזה כיון דאין ידיעה לחצי שיעור לכך מחייב ואח"כ אמר ומודה ר"ג שאם כתב אות אחת בשבת זה ואות אחת בשבת זה שהוא פטור היינו כגון שהיה להיפוך בזדון מלאכות ושגגת שבת בזה מודה שפטור ומה פריך. ואין לומר דאם מיירי כך בשגגת שבת וזדון מלאכות מה איריא דנקט שכתב אות אחת בשבת זה ואות אחת בשבת זה הו"ל למנקט באותו שבת עצמו דמודה ר"ג בזדון מלאכות ושגגת שבת דיש ידיעה לחצי שיעור די"ל דרוצה לאשמעינן דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק ומה פריך. אך י"ל דאתי שפיר דהש"ס פריך רק לרבא כיון דלדידיה ס"ל דפשיטא הוא דימים שבנתים הוי ידיעה לחלק ואין ספק בדבר א"כ לא הוי צריך ר"ג לאשמעינן זה וא"כ תקשה הו"ל להשמיענו בשבת זה עצמו אם איירי בשגגת שבת וזדון מלאכות אבל לאביי דס"ל דזה הוי השאלה שלו ואם הוי ימים שבנתים ידיעה לחלק בזה שפיר י"ל כמ"ש דבשבת מודה ר"ג ומיירי הך ומודה בשגגת שבת וזדון מלאכות ונקט ב' שבתות לרבותא דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק לכך ל"ק לאביי רק לרבא פריך שפיר ודו"ק. כן י"ל ע"ד הפלפול. והיות שקושיא זו הוי מלתא דסברא והיא קושיא נכונה לא נמנעתי להעלותה בכתב ואולי יזכנו ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ודו"ק היטב:

ודאי דבריו נכונים שאם יש איסור באותיות גם בצורה יהיה אסור וזה א"א שהרי אמרו יוצאין בסריקין המצויירין בפסח והרי יוצאין היינו בלילה ראשונה שהיא יו"ט ואף לכתחלה לא אסרו עשייתן רק משום חימוץ אבל אם הם כבר עשוים יוצאים בהם לכתחלה וע' בפסחים דף ל"ז ע"א וסריקין המצויירים היינו שמצוייר עליהם צורות עופות ודגים וע' מגיד משנה פ"ה מהלכות חמץ ומצה ולכן אם איתא לדין זה כ"ע מוכרח להיות חילוק של הר"ש הלוי דדוקא שכותב מדבר אחר אבל אם היא מהעוגה עצמה שרי כנלענ"ד. ועוד נלענ"ד לא מבעיא לת"ה שהביא המ"א בסימן שי"ד סק"ה דבאיסור דרבנן מותר פסיק רישיה אם כן מוחק זה דלאו ע"מ לכתוב הוא רק איסור דרבנן וכיון שאינו מתכוין מותר אלא אפילו לדעת המג"א שם שאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישיה מ"מ הרי היכי דאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחר יד גם המג"א מתיר שם אפילו בפסיק רישיה ומכ"ש כאן דכולהו איתנהו דמקלקל הוא וגם כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך ומכ"ש אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו, וגם איסור דרבנן שאינו ע"מ לכתוב פשיטא דאינו מתכוין מותר אפילו בפסיק רישיה. ולכן מלענ"ד היתר גמור בדבר זה וכן כל האחרונים תמהו על איסור זה רק שלא מלאו לבם להקל כיון שזה יצא מפי מהר"מ מרוטנבורג עיי"ש במרדכי ונלענ"ד דמהר"ם שם נשאל על עוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות ותיבות איך אוכלין אותם התינוקות ביו"ט וכו' ע"ש במרדכי וכיון שכת' עוגות התינוקות בה"א הידיעה נלענ"ד שהיו רגילים לכתוב בכונה שיאכלנו התנוקות לסגולה להתחכם וע' בערוך ערך קל"ו ואם כן זה הוה מתכוין וגם לאו מקלקל לכן לא התיר רק לתינוקות אבל בענין אחר מותר אף לגדולים והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים:

[א] בין ביד וכו' חייב וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ומדסתמו משמע דאפילו ביד חייב, וצריך עיון דרמב"ם פרק ט' וטור כתבו דוקא דבכלי חייב אבל ביד פטור בין לו לאחרים בין בשער בין בצפרנים ובין בשיניו ואפשר דסבירא ליה כר"ח שהביא בית יוסף דאפילו ביד חייב אלא דמבית יוסף משמע דלא סבירא ליה הכי ועוד הא בסימן שכ"ה סעיף ל"א פסקו דביד פטור, מיהו בזה יש לומר דשאני התם דפירשה. ותדע דאם לא כן תיקשי על ר"ח הא דין דלעיל הוא משבת דף צ"ד דהלכה כר' שמעון בן אלעזר אלא כדפירשתי, וכן מוכח מרבינו ירוחם דף פ"ו שפסק נמי כר"ח ותיכף אחר זה פסק דין דפירשה דביד פטור אלא כדאמרן, אך קשה הא בש"ס שם לאחרים לכולי עלמא פטור, ואפשר דחש למה שכתב הרמב"ם וברטנורה דחייב לאחרים ביד ובאמת תמה הוא שזה נגד הש"ס מפורש והרמב"ם גופיה בחיבורו פסק דלאחרים פטור ובספר לחם חמודות פרק המצניע מחלק דבשער חייב ובצפרניו פטור ומרמב"ם משמע דמחייב בתרווייהו, ועיין תוספות יום טוב וצריך לומר דמה שכתב חייב לא קאי על יד, אך קשה הא הטור ור"י ולבוש פסקו סימן רע"ח דמלאכה דאין צריך לגופו פטור וזה הוא מלאכה שאין צריך לגופו כמו שכתבו תוס' דף צ"ד, ואפשר דסבירא ליה דהוי צריכה לגופיה וכן משמע בתוס' שם שכן דעת רש"י ודו"ק ובנקודת הכסף סימן קצ"ח מצאתי דמיירי הכא דצריך לשער וציפרנים עצמן וכן צריך לומר בסימן שכ"ח סל"א ודחוק. עוד כתב בנקודת הכסף שם ומגן אברהם דאשה ששכחה ליטול צפרנים תאמר לכותי לחתכה בידיה או בשיניה, עד כאן, ואף שהעליתי להחמיר כר"ח אף ביד מכל מקום במקום מצוה מותר, וגדולה מזה מבואר שם דאם אי אפשר תחתוך הכותי בכלי כיון דמלאכה שאין צריך לגופו הוא וכן משמע קצת מסקנת מגן אברהם:

[א] בין ביד וכו' חייב וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ומדסתמו משמע דאפילו ביד חייב, וצריך עיון דרמב"ם פרק ט' וטור כתבו דוקא דבכלי חייב אבל ביד פטור בין לו לאחרים בין בשער בין בצפרנים ובין בשיניו ואפשר דסבירא ליה כר"ח שהביא בית יוסף דאפילו ביד חייב אלא דמבית יוסף משמע דלא סבירא ליה הכי ועוד הא בסימן שכ"ה סעיף ל"א פסקו דביד פטור, מיהו בזה יש לומר דשאני התם דפירשה. ותדע דאם לא כן תיקשי על ר"ח הא דין דלעיל הוא משבת דף צ"ד דהלכה כר' שמעון בן אלעזר אלא כדפירשתי, וכן מוכח מרבינו ירוחם דף פ"ו שפסק נמי כר"ח ותיכף אחר זה פסק דין דפירשה דביד פטור אלא כדאמרן, אך קשה הא בש"ס שם לאחרים לכולי עלמא פטור, ואפשר דחש למה שכתב הרמב"ם וברטנורה דחייב לאחרים ביד ובאמת תמה הוא שזה נגד הש"ס מפורש והרמב"ם גופיה בחיבורו פסק דלאחרים פטור ובספר לחם חמודות פרק המצניע מחלק דבשער חייב ובצפרניו פטור ומרמב"ם משמע דמחייב בתרווייהו, ועיין תוספות יום טוב וצריך לומר דמה שכתב חייב לא קאי על יד, אך קשה הא הטור ור"י ולבוש פסקו סימן רע"ח דמלאכה דאין צריך לגופו פטור וזה הוא מלאכה שאין צריך לגופו כמו שכתבו תוס' דף צ"ד, ואפשר דסבירא ליה דהוי צריכה לגופיה וכן משמע בתוס' שם שכן דעת רש"י ודו"ק ובנקודת הכסף סימן קצ"ח מצאתי דמיירי הכא דצריך לשער וציפרנים עצמן וכן צריך לומר בסימן שכ"ח סל"א ודחוק. עוד כתב בנקודת הכסף שם ומגן אברהם דאשה ששכחה ליטול צפרנים תאמר לכותי לחתכה בידיה או בשיניה, עד כאן, ואף שהעליתי להחמיר כר"ח אף ביד מכל מקום במקום מצוה מותר, וגדולה מזה מבואר שם דאם אי אפשר תחתוך הכותי בכלי כיון דמלאכה שאין צריך לגופו הוא וכן משמע קצת מסקנת מגן אברהם:

[ב] שתי שערות וכו'. מדנקט השולחן ערוך שערו לשון רבים משמע דבשער אחד אפילו איסורה ליכא (עולת שבת), ומגן אברהם חולק דבאחד איכא איסור כמו כל חצי שיעור, עד כאן, וראיית עולת שבת נראה לי דליתא דלשון המשנה נקט ועל כרחך לר' אלעזר דמחייב בשער אחד משמע דבשערו מיירי נמי באחד ועל זה אמרו רבנן דאסור משום שבות גם מדר' אליעזר סבירא ליה דמחייב חטאת איך נתיר לגמרי לרבנן וכן הדין מפורש בכותב שתי אותיות חייב ובאחד פטור אבל אסור ועוד נקט צפרניו ומשמע דאפילו בצפורן אחד חייב:

[ג] חייב אפילו באחד וכו'. אפילו ביד (כלבו דף כ"ז), וצריך עיון הא פירש רש"י שם אין דרך גזיזה בידו הוא גופיה פוטר שם כשנוטל שער וציפרניו ביד וצריך לומר דללקט לבנות משחורות דרך ללקט ביד אף בחול, אך צריך עיון דרמב"ם ופוסקים משמע דפטור ביד גם לדבריו קשה בש"ס [שבת] דף צ"ד שם לימא מודים חכמים לר' אליעזר על מתניתין. כתב הט"ז סוף סימן של"ו יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו ביד או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין, עד כאן וצריך עיון, גם בשער וציפרנים אין חייב אלא משום גוזז כמו בהמה וחיה:

[ד] בין בכלי וכו'. המגיד פרק ט' תמה דבסוף עירובין משמע דבלח וכלי חייב ותירץ עולת שבת דרמב"ם סבירא ליה דמלאכה דאין צריך לגופו פטור, עד כאן. ותימא אם כן אמאי מחייב קודם זה שם, ועוד תימא דבסוף סימן שכ"ח כתב הטור והוא גופיה וכן הפוסקים דרמב"ם מחייב במלאכה שאין צריך לגופו. ולעניות דעתי לתרץ תמיהת המגיד דרמב"ם מיירי ביבש ובלח סמך על מה שכתב אחר כך דאסור לחתוך במקדש כלי דעל כרחך חיובא הוא דהא אין שבות במקדש וכן משמע ברש"י ור"ן, ומגן אברהם לא ירד לכל זה. כתב הרמב"ם הגוזז צמר או שער מבהמה וחיה בין מן החי ובין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב ושיעורו קרוב לשני שלישי זרת ופירש בטל אורות השלח עורות גלושין ניטל צמרן ועדיין לא עבדן, עד כאן. וכתב הט"ז סוף סימן של"ו צריך ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דאיתא בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב שתלישה זו היא גיזתה, עד כאן, אבל מגן אברהם כתב התולש צמר מבהמה פטור עיין סימן תצ"ח ואם אין צריך לצמר או לשערן הוי מלאכה שאין צריך לגופו. ונראה דמכל מקום דוקא מחיים קאמר שדרכה בגזיזה ולא בתלישה מה שאין כן במתה ומהאי טעמא התולש כנף מעוף חייב דעוף אין דרכן בגזיזה וכן משמע בירושלמי פרק כלל גדול:

[ה] או שעוה וכו'. אסור ליתן שעוה על הספר משום ממרח ובספר זכרונות אוסר ליגע בשעוה (שיירי כנסת הגדולה). מי שנפל לו דיו או דבר לח על ספרים אל ילחכנו בלשון ואל ירחצנו במים מפני שמוחק (ספר חסידים תתק"ב). יש ליזהר כשנטף שעוה על אותיות שלא לסלקו בשבת דחייב משום מוחק ובאות אחד איסור מיהא איכא:

[ו] [לבוש] בשביל מחשבת כתיבה וכו'. כתב עולת שבת ולשון השולחן ערוך משמע אפילו אין כוונתו לכתוב במקומו חייב על המחיקה ולא נהירא, עד כאן, ומצאתי בתוספתא פרק י"ב הכותב לקלקל חייב המוחק לקלקל פטור אין לך שחייב אלא המוחק על מנת לכתוב המוחק על מנת לתקן כל שהוא הרי זה חייב, עד כאן:

[ז] לשבור העוגות וכו'. דוקא כשאוכלין אותה דעביד מעשה דאי אפשר לחזור ולקרבן אבל אם רק שוברין בלא אכילה שרי (תשובת רמ"א סימן קי"ט), ולפי מה שכתב ט"ז דאי אפשר לעשות שיהא חיבור אחד אחר ששברן, עד כאן, אם כן אפילו בלא אכילה אסור ושיירי כנסת הגדולה כתב דוקא כשהכתיבה על העוגה הוא מדבר אחר אבל כשהוא מעוגה עצמה על ידי דפוס או על ידי ידים מותר, ולכן אוכלין עוגות שיש עליהם ציורים, עד כאן, וכל זה כן הדין ביום טוב ועיין סימן תקי"ט ס"ק [ו']. כתב אגודה הורגלתי לכתוב בדבש מעורב מעט מים דהוי מי פירות ולא הוי מוחק, עד כאן, ומגן אברהם כתב צריך עיון דעל כל פנים רישומו ניכר, עד כאן, ולא קשה מידי דאף שניכר לפי שעה מכל מקום אין מתקיים ואין איסורו אלא דרבנן כדלקמן וכיון שאין מכוין לכתוב שרי:

[ח] [לבוש] דהוא הדין וכו'. ורמ"א שם מתיר הואיל דעומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בשם הרבה גדולים ושכן נוהגין וכן כתב הפרישה דהוי כמו דלת הנפתח ונסגר וכן הט"ז האריך להתיר:

[ט] [לבוש] אסור מדרבנן וכו'. ולתינוק מותר דאין בית דין מצווין להפרישו (מרדכי) ועיין סימן שמ"ב:

[י] כמין אותיות וכו'. צריך עיון דאם כן אפילו כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב ואם כן המוחקה נמי חייב וצריך עיון (מגן אברהם), וסבירא ליה דבאמת לאו דוקא נקטי אותיות דהוא הדין ציורים כמו שכתב ס"ק ד'. אך צריך עיון דבשבת דף ע"ה הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש ואם כן המוחקה אמאי חייב, ובאמת קשה לי מזה על הרמב"ם שאביא בס"ק א' דבצורות חייב משום כותב ועיין ברמב"ם פרק י' הלכה ט"ז:

[יא] [לבוש] אבל וכו'. חסר כאן מה שכתב בשולחן ערוך יש ליזהר שלא לכתוב במשקה על השולחן או באפר אבל וכו' אם כותב באצבע בדבש או בשומן שנקרש כמו שעושין באפר אסור (פרישה), ובתוספתא פרק י"ב מצאתי כתב בקליפי אגוזים בקליפי רימונים בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית ועל עלה חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא חייב, על עלה חזרין ועל עלה כרשין ועל עלה בצלים ועל עלה ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא זה הכלל כתב דבר של קיימא על דבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא על דבר של קיימא פטור אינו חייב עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא, עד כאן, ופשוט שכן הדין במוחק וברמב"ם פרק ט' דעור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהן של קיימא הם דיו ושחור וסיקרא וקומס וקנקנתום וכיוצא בהן של קיימא הם, ובתרומת הדשן סימן ס"ג דמשקין ומי פירות ובעפר נגוב לא של קיימא הן ומכל מקום לכתחילה אסור כיון שרישומו ניכר לפי שעה ואף שכותב בדבר שאינו של קיימא על דבר שאינו של קיימא איסורא מיהא איכא כמו שכתב כנסת הגדולה. כתב הרמב"ם שם הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק, אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור, וצריך עיון דמרבינו ירוחם דף פ"ז משמע דחייב הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב והמוחקו חייב משום מוחק, ועיין ס"ק ח'. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכתב חייב וגדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור ובתוספתא שם שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו וכותב חייב. המצייר בקליפי פולין ובקליפי תורמוסין פטור והמשרטט כדי לכתוב שתי אותיות חייב המגיה אות כגון שנוטל גג החי"ת ועושה שתי זייני"ן חייב, ורבינו ירוחם דף פ"ז כתב עוד נטל לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש והגיה הספר הרי זה חייב וכן כתב בשלטי גיבורים פרק הבונה בשם ריא"ז ובירושלמי פרק כלל גדול מצאתי יש כותב נקודה אחת וחייב משום כותב ומשום מוחק, יש מוחק נקודה אחת וחייב משום כותב ומשום מוחק כיצד דלי"ת ועשאו רי"ש רי"ש ועשאו דלי"ת וכן משמע ברוקח סימן פ"ו. כתב בשמאלו או לאחר יד ברגלו בפיו ובמרפקו פטור, עד כאן, ואפשר דהוא הדין למוחק לכן נראה לי דטוב לשבור העוגות הנזכרים לעיל בשמאלו וכן הספרים הנזכרים לעיל. עוד שם איטר ימין דידיה כשמאל כל אדם ואם שולט בשני ידיו חייב בשניהם:

[יב] באויר וכו'. ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה והוא הדין דמותר לראות אומנת בשבת אף על גב דמלמדה (תרומת הדשן), ולאו דוקא באויר אלא הוא הדין על דף או שולחן נגוב כיון שאין רישומו ניכר כמו באויר:

[יד] [לבוש] שנפתח וכו'. בשבת דף ע"ה אמר רב המותח חוט של תפירה חייב והלומד וכו' והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו, פירש רש"י בגד התפור ועומד והניח החוט ונתפרדו ומותח וכו', וכתב בית יוסף דמרמב"ם משמע המותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהיה נעוץ חייב לפי שזה מצרכי התפירה הוא, עד כאן, וכתב עולת שבת תימא על השולחן ערוך שהשמיט, עד כאן, ולעניות דעתי נעלם מבית יוסף דברי המגיד משנה דמבואר שם דגם הרמב"ם פוסק (בתשובה) [כרש"י] אלא דמוחלקים בטעם דלרש"י הטעם שהוא תפירה ממש ולרמב"ם הטעם שהוא צורך תפירה, ונראה דלכך השמיטו בשולחן ערוך, וכן נראה לי להלכה למעשה שאין לחייב במותח החוט שרוצה לתפור בו כי ראיתי הסמ"ג וכלבו ור"י וכל מחברים פסקו כרש"י דין דבגד התפור ולא לישתמיט חד להביא דין הרמב"ם אלא ברור דגם הרמב"ם פירש כרש"י רק מחולקים בטעם, וכשדרשתי פה פראג ש"ס הנזכר לעיל מהענין תלת שמעתי להדדי באריכות בטוב טעם דרך דרש אמרתי על הרמב"ם שחולק על טעם דרש"י כי קשה קושיא גדולה בש"ס [שבת דף ע"ג.] על הסדרן שסידר דין זה בקורע על מנת לתפור ולא סידרו קודם זה בדין דתופר לכן פירשתי הרמב"ם שאין זה תופר ממש אלא צורך תפירה הוא כמו קורע על מנת לתפור, ולהרש"י הנזכר לעיל צריך עיון קשיא הנזכר לעיל. ואגב אזכיר הטעם שאמרתי בדרוש הנזכר לעיל דלכאורה תמוה דמה דאסור לספר עמו לאין חושב תקופות ומה מדה במדה הוא, אלא נראה לי דבעבודה זרה דף ל"ה אמר רבא לא תישתעי בהדי איבו דקאכיל פת כותים ופירש בתורת הבית הארוך דף פ"ח דלא יספרו דבר שמועה משמו, פירש עלה בדק הבית לפי שהחכמים עשו בחכמתן שלא יאכלו פת כותים והוא אינו מקיים לכך אינו ראוי ליחשב כחכם לומר שמועה משמו, עד כאן, ואם כן נראה לי דאסור לספר הימנו נמי פירושו לומר דבר שמועה משמו דטעמא דחושב תקופה הוא כדי שיחשב חכם ונבון כדאיתא בש"ס שם ואם כן כיון שאינו חושב ואינו רוצה לחשוב כחכם הוי מדה במדה:

[טו] אסור וכו'. משמע מהגמרא פרק ז' דלא מחייב אלא אם כן קשרו בסופו דאם לא כן אינו עומד (בית יוסף עולת שבת), וצריך עיון על דסתם בשולחן ערוך, ואפשר דסבירא ליה דאיסורא מיהא איכא אף בלא קשרו, אך עיינתי בהגמרא גופיה דקאי על תופר שתי תפירות הוא דבעינן קשור דלא כבית יוסף וכן מוכח מרמב"ם פרק י' וסמ"ג ור"ן וברמזים פרק כלל גדול דאפילו בלא קשירה חייב במותח ודו"ק, ועוד הא כתב שלוש תפירות חייב אפילו בלא קשר ואם כן במותח ודאי יש יותר משתי תפירות. הקורע על מנת לתפור חייב:

[טז] [לבוש] שהחוט וכו'. ואז אפילו החוט תחובה במחט נקובה שרי כיון שמחוברת בחוט והחוט מחובר בבגד ואין נפרד לעולם (שבלי הלקט). כתב בספר יראים דאם חבילי הדקי צואר רחבים שמוציאים הבגד בעודם מהודקים ונמלך פעמים להניחן כך לעולם אסור להדקן לכן בחבלי בגדים:

[יז] אסור לקבץ וכו'. כתב עולת שבת תמוה הא הלכה כרבא לגבי אביי דחייב חטאות ואפשר דזה בכלל הסימן דיע"ל קג"ם, עד כאן, וכתבתי באליהו זוטא דאישתמיטתיה סנהדרין דף כ"ז דאין זה בכלל יע"ל קג"ם, גם אישתמיטתיה ליה כסף משנה פרק ח' דגרסינן רבה ולא רבא והלכה כאביי שהוא אחרון דרק איסורא הוא ועיין מגן אברהם ועיין כסף משנה שם:

[יח] במקום גידולו וכו'. תמיהני על בית יוסף שלא הזכיר כלום מרמב"ם והגהת מיימוני שפסקו דאפילו מעמר בחצר ובבית שלא במקום גידולו נמי אסור (כנסת הגדולה), וקשה הא בהגהות מיימוני מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו גם לא ראה בבית יוסף סוף סימן של"ה שהביא דברי הגהות מיימוני ומסקנתו, ועוד דבכסף משנה פרק ח' בשם רמ"ך משמע דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי ובשלטי גיבורים דף ק"ל פסק נמי כן אלא שהבין נמי דברי רמב"ם והגהות מיימוני כמוהו וליתא וכן פסק הר"ן סוף פרק המביא כדי יין, אבל בסימן ש"א כתב דאיסורא איכא, ואפשר דמיירי דוקא בגידולי קרקע מיהו משלטי גיבורים הנזכר לעיל משמע דגם גידולי קרקע מותר בבית, ובמקום גידולו אם הוא גידולי קרקע חייב ואם אין גידולי קרקע כמו מלח איסורא איכא

[יט] המקבץ וכו'. רמב"ם פרק ח' ומגיד לא כתב מקומו והוא בירושלמי פרק כלל גדול ולפי מה שכתבתי לעיל מיירי במקום שנפל מאילן דהוא מקום גידולו אבל קבצם בבית לא:

[כ] זרע פשתן וכו'. דוקא זרע קטן כי הני דנתלין זה בזה כמו בעיסה לכך בסימן של"ו סעיף י"א בחיטין ושעורין חייב משום זורע ובשורה זרע פשתן ליכא לחיובא משום זורע (פרישה), ונראה לי מדנקט כאן הנותן משמע דמיד חייב, ולעיל נקט השורה אין חייב מיד אלא עד חצי היום וזה ראיה למגן אברהם שם, ולפי זה אפשר דבזרע פשתן נמי חייב משום זורע בשורה דלא כפרישה והא דפריך בזבחים דף צ"ד אי דמקדח אפילו חטי ושערי נמי היינו משום דנקט הזורע זרע פשתן משמע אפילו ביד אבל בשורה חייב באמת משום זורע בין בחיטין בין בזרע פשתן וכן מסתבר והשתא ניחא צריך עיון שהניח מגן אברהם שם וכן בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן ס"ט האריך לתמוה ובמה שכתבתי מיושב. כתב ר' יום טוב צהלון שם דמותר לשרות צימוקין וכיוצא בו:

[כא] שוברין וכו'. כשצולין דגים על האסכלה חותכים קנים או שוברין חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הדגים על הנייר (רש"י ומגיד):

[כב] תולדת קורע וכו'. נראה לי דאם נדבקו הדפין להדדי על ידי שעוה או בשעת הקשירה מותר לפותחן כיון דלא נעשה לקיים (מגן אברהם):

מוחק. עיין בה"ט ומ"ש בשם לבוש. ומג"א לענין ספרים וע' בתשובת רמ"א סימן קי"ט דמתיר להדיא כיין דעשוי לפתחו ולסגרו וכ"כ מהר"ש הלוי סי' כ"ו ע"ש וסיים בתשובת א"י ס"ז דהמחמירין המה מהמתמיהין ועיין בתשובת בית יהודה סי' ר"ה דהעלה להתיר כריכות ציצית שהם בגימטריא הוי"ה ב"ה הואיל דלית בה צורות אותיות להדיא. כת' אותיות על ידו ובע"ש שכח למחקם ומעתה ראוי להסתפק אי מותר ליטול ידיו בשבת ע' בתשו' פ"ה ח"ב סימן ד' ואחרי פלפול קם דינא דשרי ובלבד שיטיל עליהם רביעית בפ"א או להטביל את ידיו באופן שא"צ לנגבם:

א) [סעיף א'] אסור ליטול וכו' הנוטל שערו או צפרניו ביד בין לעצמו בין לאחרים פטור אבל אסור ובכלי חייב חטאת וחייב על ב' שערות. טור. וכ"כ הרמב"ם פ"ט דין ח' ודין ט' ובכלי אפי' לחבירו חייב. ב"ח. וכ"כ מ"א ריש הסי' תו"ש או' א' וכ"כ הער"ה או' א' דלדידן דק"ל כרבנן אין חילוק בין חותך לעצמו או לחבירו דבכלי לעולם חייב וביד לעולם פטור אלא שכתב דבירושלמי פ' א"ד מוכח דנוטל לחבירו אף בכלי לכ"ע פטור יעו"ש. אמנם לענין דינא אנן ק"ל כש"ס דילן ונ"מ לענין תיקון. ומיהו עיין תו' שבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל שכתבו דזהו אליבא דר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא. אבל לר"ש פטור וכתב העו"ש או' א' דכ"ה דעת הש"ע יעו"ש. אמנם דעת הריב"ש בסי' שצ"ד דבזה חייב אף דהוי מלאכה שא"צ לגופא דהא במשכן היו גוזזין עורות תחשין ולא היו צריכין אלא לעורות יעו"ש. והביאו התו"ש או' א' ובאו' ב' כתב דכ"ה דעת הש"ע כדעת הריב"ש דלא כתו' יעו"ש. וכ"כ בנ"א כלל כ"א או' ג' דדעת הטור כדעת הריב"ש יעו"ש. וכ"נ דעת הר"ז או' ב' וח"א שם או' ד' ועיין לקמן או' ו' ולעיל סי' רע"ח ודוק:

ב) וכתב הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרנים מע"ש ובליל שבת הוא טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכם דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש ביו"ד סי' קפ"א ולכן תנקרם היטב אבל הש"כ שם בספרו נה"כ האריך וכתב דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שכ"ח ססעי' י"ז בהגה ועוד דהוי מלאכה שא"צ לגופא כמ"ש התו' ומ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד עכ"ל ונ"ל דתאמר לעכו"ם ליטלן ביד משום דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' ואם א"א ביד מותר לחתכם בכלי. מ"א ריש הסי' יעו"ש. א"ר או' א' אמנם לפי מ"ש לעיל באו' הקודם דדעת הטור והש"ע כהריב"ש דחתיכת שער וצפורן בכלי יש בו חיוב דאו' אעפ"י שא"צ לגופא דהיינו לשער וצפורן א"כ אין להתיר ע"י נכרית רק לחתכם ביד או בשיניים דהו"ל שבות דשבות ובמקום מצוה שרי. וכ"ה דעת הר"ז או' ב' יעו"ש. ועיין בן א"ח פ' כי תשא או' ט"ז שכתב שנהגו בעירם להורות כהש"ך להסירם ע"י גויה ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האשה כדי לקוץ ולא תקרב האשה את ידה אליה עכ"ל. וא"כ היכא דנהוג נהוג. ואם אין גויה נראה בשעת הדחק יש לסמוך על הניקור שתנקרם היטב ובצפרני הרגלים אפי' יש גויה יותר טוב לעשות ע"י ניקור. כ"כ האחרונים:

ג) הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת באפי' מן השלח שלהן חייב. וכן התולש כנף מן העוף (בין חיה בין מתה, ח"א כלל כ"א או' ב') ה"ז תולדת גוזז. אבל הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזת בכך, הרמב"ם פ"ט דין ז', ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור שאין דרך גזיזה בכך. מ"א סק"ג. וכ"כ הר"ז או' א'. ומיהו הא"ר או' ד' לחלק יצא דהתולש מן בהמה חיה פטור לפי שדרכה בגזיזה אבל התולש מן המתה חייב. וכ"כ התו"ש או' ה' והוא ע"פ מ"ש הט"ז ססי' של"ו בשם הירושלמי יעו"ש. ואמנם כבר כתבנו שם או' ס"ז שהי"א הוכיח מש"ס דילן ומהרמב"ם פ"ט דלא כהירוש' וליכא חיוב חטאת אפי' בתולש מן המתה אלא רק איסור דרבנן יעו"ש. וכ"כ השש"א בסי' זה יעו"ש. ומיהו י"א דהתולש מהבהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו כמ"ש בב"י סי' תצ"ח ומ"א שם ס"ק כ"ב וכ"ג יעו"ש. וכ"כ הא"א בסי' זה או' ג' יעו"ש. אבל ח"א כלל כ"א או' א' כתב דאין דרך קצירה בעור אלא דוקא בכלי יעו"ש. וכ"כ השש"א בשם חי' הרשב"א יעו"ש. וכ"ז בצריך לצמר או לשער אבל אם א"צ לצמר או לשער הויא מלאכה שא"צ לגופא. מ"א סק"ג. א"ר או' ד, ועיין לעיל או' א' שכתבנו דבגוזז י"א דאפי' א"צ לגופא חייב משום דבמשכן היו גוזזין עורות תחשים ואילים אעפ"י שלא היו צריכין לשערן ולצמרן יעו"ש ובדברינו לסי' ער"ח:

ד) ושיעור החיוב הוא כדי לטוות ממנו כמלא רחב הסיט כפול כמ"ש בשבת ק"ה ע"ב אלא שרש"י פי' סיט הוא ההפסק שבין אצבע לאמה והרמב"ם בפ"ט שם פי' שהוא כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כוחו. והוא קרוב לשני שלישי זרת ועיין במ"מ שם:

ה) שם. בין ביד וכו' והיינו ביד פטור אבל אסור ובכלי חייב על ב' שערות. כמ"ש לעיל או' א' וה"ה אם חתך בשיניו דפטור אבל אסור. כמ"ש בגמ' שם:

ו) שם. וחייב על שתי שערות. ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופא פטור מיירי שצריך לשערן. מ"א סק"א. ועיין לעיל או' א' שהבאנו פלוגתא בזה וי"א דאפי' א"צ לשערן חייב יעו"ש:

ז) שם. וחייב על שתי שערות. היינו אם חתכן בכלי אבל ביד או בשינים פטור אבל אסור כמ"ש לעיל או' א' ואו' ו':

ח) שם. וחייב על שתי שערות. דוקא שתי שערות אבל שער אחת אפי' איסורא ליכא וצ"ע לדינא. עי"ש או' א' אבל המ"א הק"ב חלק עליו וכתב דבאחד איכא איסור כמו כל חצי שיעור ודלא כעו"ש. וכ"כ א"ר או' ב' תו"ש או' ג' ר"ז או' א' ברכ"י או' א'. ומיהו עיין בער"ה או' ב' שהביא פלוגתא בזה אי חצי שיעור דאסור מה"ת אי דוקא באיסור אכילה או בכל האיסורים ושוב הביא ממהרי"ע בהגאות ארעא דרבנן או' מ"א שהאריך להוכיח מדברי הרמב"ם דאין חצי שיעור אסור מה"ת אלא באיסור אכילה ודומה לו יעו"ש. וכ"ז בחותך שערה א' בכלי אבל אם חותך שער א' בידיו או בשיניו ודאי דאין בו כ"א איסור דרבנן כיון דאפי' הרבה אינו אלא איסור דרבנן. וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא או' י"ד:

ט) ולכן יש ליזהר שלא יחכך הרבה בזקן ולא יתעסק שם שמא יתלש שער וכן הנשים שיש להם שערות הרבה בראשם לא יחככו הרבה בצפרנים שלהם דודאי יתלשו שערות ובתוך החוטם שכיח שערות ויזהר לקנח צואת החוטם שיבשה קצת בנחת שלא יעקור שערות וכן כשמקנח בעשיית צרכיו יזהר להרבות במים ויקנח ברפיון ידים שאם יהיו מים מועטים ויקנח בחוזק יתלשו נימין בודאי. בין א"ח שם. ועיין לעיל סי' ש"ג או' קכ"ז:

י) ומכאן תוכחת חיים על המגדלים שער ראשיהם כדי להדמות לגוים אפי' בחול אסור ויש בשבת איסור מוסיף שסורקים במסרק ותולשים שערות בשבת וגם סכין אותן בשמן וכדומה ואפי' אם עושה כן ע"י גוי אסור מדרבנן וחייב נידוי אלא דיש להקל עליו הנידוי אם יהיה בשוגג שלא ידע שהוא אסור אבל הא מיהא חייב להתענות ארבעים תעניות וכמ"ש מור"ם בהגה לעיל סי' של"ד וגדילה מזו כתב שם המ"א ס"ק ל"ג דאפי' בתחומין דרבנן יתענה ואפי' שוגג חייב להתענות כמ"ש הזר"א ח"ב חיו"ד סי' פ"ט יעו"ש. ומכאן אני מזהיר לאחרים כשאני רואה דמקנחין צואת האוזן וצואת החוטם בשבתא דתולש בזה שערות ואע"ג דדבר שאינו מתכוין מותר, היכא דפסיק רישיה יש להחמיר וצריך להזהר דלפעמים ג"כ אם הוא בסמרטוט איכא למיחש לסחיטה (היינו אם היא לחה) וכמו כן הרוחץ פניו דמעביר על זקנו ועל פאותיו ואוחז בהן א"א אם לא יהיה תולש וידוע מעשה האר"י זיע"א דבשגגה שם ידו בזקנו ולא הוציאה עד מו"ש ובעבור זאת דקדק לומר כל השומר שבת כהלכתו כלו' שלא יהיה מחלוקת בהלכה אלא מוסכם כהלכתו בלי שום פקפוק בהלכה רו"ח או' א':

יא) שם. וחייב על שתי שערות. אבל בצפרנים חייב אפי' על צפורן א' א"ר או' ב' וכ"מ לעיל סי' שכ"ח סעי' ל"א יעו"ש והיינו אם נטלו בכלי כנז"ל:

יב) שם. ומלקט לבנות וכו' וה"ה המלקט שחורות מתוך לבנות. תוספתא פ"י דשבת:

יג) שם. אפי' באחת חייב וכו' כלומר בשבת חייב חטאת. והטעם פירש"י משום דאפי' באחד מקפיד שלא יהא נראה כזקן אבל בחול אין בו אלא איסור לאו משום לא ילבש וכו' עו"ש או' א':

יד) שם. אפי' באחת חייב וכו' ואפי' תלש ביד. ח"א כלל כ"א או' ו' וכ"כ הכלבו דף כ"ז. והביאו א"ר או' ג'. אלא שכתב אבל מהפו' ומש"ס משמע דביד פטור יעו"ש וכ"מ מפירש"י מכות ך' ע"ב יעו"ש. ועיין בתו' שם שכתבו בשם רשב"ם דזה אתיא דוקא כר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופא חייב עליה יעו"ש ומיהו כבר כתבנו לעיל או' א' דבגזיזה י"א דאפי' במלאכה שא"צ לגופא חייב יעו"ש ומ"מ י"ל דבתולש שער לבן בידו וגם א"צ לגופא י"ל דדי לו למי שעבר ורוצה לעשות תיקון לתקן איסור דרבנן וזה חוץ ממה שצריך לתקן הלאו דלא ילבש גבר וכו' דלא גרע מחול. ועיין ססי' של"ד שכתבנו שם קצת תיקונים

טו) ועיין בשו"ת זית רענן ח"א סי' א' או' י"ב שכתב וז"ל הן דבר מצוי ונוגע בא' מאבות מלאכות בשבת החמורה מאד מאד ושכיח בשעתיה בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה כדאי' בבכורות דף כ"ה וכו' ולכן באתי כמזכיר בזה למי ששכיח אצלו לבל יהיה קל בעיניו כי בדבר קל יכנס חלילה בכלל מחללי שבתות יעו"ש, א"ח או' ג'. ועיין לעיל או' ג'.

טז) [סעיף ב'] אסור לחתוך יבלת וכו' כתב הרמב"ם החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור ע"כ. אבל המ"מ שם תמה עליו וכתב דאם היא לחה וחתכה בכלי חייב יעו"ש. והביאו ב"י. וכ"כ מ"א סק"ג. תו"ש או' ה' ר"ז או' ג' וכתב והיינו למחייבים משום גוזז אף אם א"צ למה שגזז, ועיין לעיל הו' א'

טוב) ואם היא יבשה מבואר בעירובין ק"ג דליכא איסורא דאורייתא אפי' בכלי דאפרוכי מפריך ומ"מ אפי' ביבשה איכא אסיר דרבנן אפי' ביד מחה"ש:

חי) שם. אסור לחתוך יבלת וכו' וה"ה דאסור לתלוש ציצין שפירשו קצת מע"ג אצבעו. כמ"ש לעיל סי' של"ו או' ס"ח.

יט) שם. בין ביד וכו' וה"ה בשיניו. כן מוכח בעירובין ק"ג ע"ב. ועיין לעיל או' ה'

ך) [סעיף ג'] המוחק דיו וכו' והיינו טעמא כי פעמים כתב במשכן טעות על קרש אחד ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה ומן הדין היה ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה ויראה שאין חייב על מחיקת דיו אפי' בכדי לכתוב כמה אותיות אלא כדי לכתוב במקומו ב"י בשם הרא"ש. והמוחק ע"מ לכתוב דחייב היינו אימת שירצה לכתוב וא"צ שיתכוין שיכתוב דוקא בשבת מש"ז או' א'

כא) שם או שעוה שעל הפנקס. פי' דדרכן היה להביא לוחות חקוקין ולטוח אותם בשעוה ולכתוב על השעוה בעט ברזל וכשנגמר החשבון מוחקין האותיות מעל השעוה וחוזרין וכותבין וכן ע"ז הדרך חוזרין חלילה. ועיין מחה"ש סק"ד:

כב) שם. או שעוה וכו' ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם נטף על שתים חייב חטאת. ב"ח ט"ז סק"א. אמנם הרב שבו"י ח"ב סי' ד' תמה ע"ז דמה ענין מחיקה שייך בזה כ"א ממחק דוקא ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בו קיבול בית שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידיו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו מותר יעו"ש והביאו י"א בהגב"י וכתב וכן דעתי נוטה. וכ"כ מעיל צדקה סי' כ"ה על דברו הב"ח הנז' דאין נראה בעליו לחייבו כה"ג משום כותב דלא מצינו כה"ג במשכן והביאו מחה"ש סק"ד יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' יעו"ש. וכתב עו"ש המש"ז דאם יש עכו"ם והשעוה רק על אות א' אומר לעכו"ם לגרור כדי לקרות בס"ת יעו"ש. אמנם מ"ש שם המש"ז להתיר לקרות בס"ת בעוד השעוה על האותיות וכ"כ מקום שמואל סי' ג' המעיל צדקה שם אוסר אם הוא על המקום שצריכין לקרות יעו"ש. וכבר כתבנו על זה לעיל סי' קמ"ג או מ' יעו"ש.

כג) שם. או שעוה וכו' ואסור ליתן שעוה ע"ג הספר סי' במקום שרוצה לעיין בה למחר משום ממרח. ובס' הזכרונות כתב דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' א"ר או' ה' ועיין לעיל סי' שי"ד סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

כד) מי שנפל לו דיו או שום דבר לח על הספרים אל ילכחנו בלשון ואל ירחצנו במים מפני שמוחק. ס"א סי' תתצ"ו. א"ר שם:

כה) מי שכתב על ידו בע"ש ושכח למחקם מותר לרחוץ ידיו בשבת לאכילה ובתנאי שישפוך עליהם רביעית בב"א או יטביל ידיו באופן שא"נ לנגבם. פרי הארץ ח"ב סי' ד' ברכ"י או' ב' מיהו הרב טל אורות דף ע' ע"ב כתב שיותר טוב שיכרוך על ידיו חתיכות בגד במקום האותיות יעו"ש. זכ"ל או' מ' ועיין לעיל סי' קנ"ח סעי' י"ג ובדברינו לשם שכתבנו דגם במטביל ושופך רביעית בב"א יש להחמיר ולנגב יעו"ש. וע"כ יש לכרוך עליהם חתיכת בגד או שינגבם בחמה או ברוח כדי שלא ימחקו האותיות בניגוב המטפחת ועיין לעיל סי' קס"א או כ"ז:

כו) שם. כדי לכתוב ב' אותיות חייב, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מה"ת כשאר חצי שיעור. ומד"ס אסור למחוק אפילו שלא ע"מ לכתוב. ר"ז או' ד'

כז) והמוחק ע"מ לכתוב אות א' כדי להגיה הספר חייב, וכן המוחק וגורר כדי לכתוב אות א' להשלים הספר חייב עש"ז או' א'

כח) הלוקח טבלא או קלף שאינו יפה לכתוב כך ומשחירו יפה או שחור ולבנו כדי שיהא ראוי לכתוב עליו בדיו אם יש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב. מש"ז שם.

כט) שם. הגה. אסור לשבור עוגה וכו' ואינו אלא אסור דרבנן דאיסורא דאורייתא ליכא אלא במוחק ע"מ לכתוב ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים. ב"י בשם המרדכי ועיין מ"א סי' שמ"ג סק"ג שכתב דהיכא שנותן בידו הוי במאכילו בידים יעו"ש וא"כ מ"ש כאן המ"א סק"ה דמותר ליתני לתינוק הוא לאו דוקא אלא ר"ל דאין מוחין בידו מליקח ולאכול, ועיין מחה"ש:

ל) שם בהגה. אסור לשבור עוגה וכו' כתב הלבוש דה"ה אותם ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפין למעלה או מצדדין אותיות או תיבות שאסור לפותחן בשבת משום מוחק ואסור לסוגרן משום כותב יעו"ש ונמשך אחריו המ"א סק"ו. אבל הט"ז סק"ב הרבה להשיב על דברי הלבוש הנזכר וכתב דאין בזה לא משום מוחק ולא משום כותב ואפי' איסורא דרבנן ליכא יעו"ש, וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' קי"ט והר"ש הלוי חא"ח סי' כ"ז. והב"ד כנה"ג בהגב"י ומ"א שם. וכתב שם הכנה"ג דכן המנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור ששבת ספר שכתוב על דפיו מבחוץ ואלו ראה הלבוש תשו' רמ"א רבו אין ספק שהיה חוזר מסברתו יעו"ש. וכ"ה דעת חו"י סי' ט"ז להתיר. וכ"כ התו"ש או' ע' ח"מ או' ג' ברכ"י או' ה' ובשיו"ב או' א' ובספרו מחב"ר או' ז' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ח או' ה' אלא שכתב שם ח"א דהיינו אם צריך לו הספר בשבת ואין לו אחר. וע"כ לכתחלה יש ליזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביו"ט ועוד עיין לקמן או' מ"ד:

לא) שם בהגה. שכתוב עליה כמין אותיות וכו' וה"ה צורות. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט'. והיינו אם הכתיבה על העוגה היא מדבר אחר אבל אם הכתיבה מהעוגה עצמה ע"י דפוס או ע"י ידים מותר. ומכאן נתפשט המנהג לאכול בשבת ויו"ט מרקחות העשויות מצוקר ועליהם כמה ציורים ממיני צורות עשויות בדפוס על המרקחת עצמו ולא חשו לאיסור מחיקה. הר"ש הלוי שם. כנה"ג שם. א"ר או' ו'. ומ"ש הרב קול אליהו סי' י"ט להשיג על דברי מהר"ש הלוי הנז' כתב עליו הרב חיים שאל סי' ע"ד סנ"א דאין שום השגה וכן התיר בפשיטות המו"ק ובתשו' שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ק"מ יעו"ש. וכ"כ הדג"מ חמ"מ או' ד' ח"א שם או' ד' ומ"מ המחמיר תע"ב:

לב) שם בהגה. שכתוב עליה כמין אותיות וכו' האחרונים דאם הכתיבה היא מגוף העוגה שרי חילקו ועפ"ז נהגו לצייר במצות דמות אותיות לליל התקדש חג הפסח על דרך האמת. אמנם המסתכל יפה בלשון ס' הכוונות להאר"י זצ"ל בסדר שסידר מהר"ש ויטאל בן הרב מהרח"ו זלה"ה ישכיל שאין כוונת הרב שיצייר בפועל דמות צורות והיו לאותו"ת בגופן של המצות רק בכוונת הלב סגי ומסגי. וזה שנים רבות שנמנעו מלציירם ועתה ראיתי להרב המקובל מהר"י צמח בהג' כ"י שקרא תגר על המציירים וכתב שאין דברי הרב אמורים אלא לענין הכוונה והעד יעיד בנו שידע בבירור שהרב מהרח"ו זלה"ה לא היה מצייר על המצות ושלא ראה לחברים שנהגו כן זולת קצת חברים בעה"ק ירושת"ו ואין האמת כן עכ"ד. וכן עיקר. ברכ"י או' ד'. ועיין לקמן בדברינו לסי' תע"ג סעי' ו' בדין בציעת מצת האמצעית בס"ד

לג) שם בהג"ה שכתוב עליה כמין אותיות וכו' ואם העוגה כתובה במי פירות תרווייהו אין מתקימין וגם מוחק ע"מ לכתוב ליכא ויש כאן ג' שבותין ואפשר כולי האי לא גזרו בשובר ע"מ לאכול ואין כאן מתכוין למחוק א"א או' ה' ועיין לקמן או' מ"ד.

לד) אסור לשבור קליפת ביצה צלויה שכתוב עליה מבחוץ אותיות לסימן דהגם חיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא. לב חיים ח"ב סי' קע"ח ובספרו כף החיים סי' ל' או' קט"ו פתה"ד או' ד'. ורמונים העשוי פרקים אסור לחברם ומכ"ש אם יש בהם אותיות. כף החיים שם

לה) סדור אותיות מדפוס ופירוק חיבורם חייב עליו משום כותב ובונה ומשום מוחק וסותר ואפשר משום מעמר למ"ד. מו"ק. מחב"ר או' ח'. מיהו בסי' תק"מה כחב המו"ק דאין חייבים עליהם בשבת ואפי' למ"ד יש עימור של קיימא בעי יעו"ש והביאו מחב"ר שם או' ג' וכתב עליו ויש ליישב. ונראה דמ"ש ויש ליישב ר"ל דמ"ש בסי' זה חייב הוא לא דוקא אלל איסורי דרבנן נינהו. ועיין לקמן או' ג"ן:

לו) הרושם רשמים וצורות בכותל ובשער וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמין ה"ז חייב משום כותב וכן המוחק את הרשום לתקן ה"ז תולדות מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב. הרמב"ם פי"א דין י"ז:

לז) הכותב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכיתב על בשרו חייב מפני שהוא עור. ואעפ"י שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור (ואם חקק בבשקו כעין כתיבת קעקע חייב. ח"א כלל ל"ז או' ב') הקורע על העור כתבנית כתב חייב והרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב ב' משום כותב ומשום מוחק (אבל משום המעביר סיקרא ע"ג דיו פעור. מחה"ש) דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג סיקרא פטור. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב או כתב כתב ע"ג כתב נתכוון לכתוב ח"ית וכתב ב' זיינין כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגלה זו וכתב אות שניה במגלה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נוהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה בקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין חייב (ואעפ"י שאין מתוייגין שכן אפסיקא הלכתא לעיל ססי' ל"ו דהתגין אין מעכבין וכן בגט אין עושין תגין ודוק) כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור. מ"א סק"ז והוא מדברי הרמב"ם פ' הנז' שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו וכותב חייב. א"ר או' י"א בשם התוספתא פי"ב. ועיין עוד לקמן או' מ"ב.

לח) המוחק ב' אותיות באיזה ענין שחייב הוא או חבירו חייב לו ורוצה למחוק זה חייב אעפ"י שאינו רוצה ע"מ לכתוב ב' אותיות. א"א או' ז'

טל) ס"ת שנדבקו היריעות ע"י שהיה הדיו מלוכלכת אחר שכתב ונתייבש אם מותר לפתחו בשבת. עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ב שכתב דאף בחול אסור לפתחו משום שמא יתקלקל האות ואפשר שיהיה מהשמות שאינם נמחקים ויבאו לידי מחיקה יעו"ש. ועוד עי"ש באחד שכתב ב' דפין בסדור התפלה ולאחר שנתייבש נדבקו הדפין זב"ז וכתב דאסור לפתוח בשבת דיש לחוש שמא יתקלקלו האותיות ואיכא משום מוחק יעו"ש:

מ) [סעיף ד'] יש ליזהר שלא לכתוב וכו' ואם כתב פטור מ"א סק"ז:

מא) שם. שלא לכתוב באצבעו במשקה וכו' היינו שטובל אצבעו במשקה וילחלחו ויכתוב על השלחן. פרישה:

מב) שם. שלא לכתוב באצבעו וכו' וכן אסור לכתוב באצבעו בתוך הדבש או בשומן שנקרש. פרישה ובתוספתא פי"ב מצאתי כתוב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית ועל עלי חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר של קיימא חייב. על עלי חזרין ועל עלי כרשין ועל עלי בצלים ועל עלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיומא פטור. זה הכלל כתב דבר של קיימא על דבר שאין ש"ק או דבר שאין ש"ק ע"ד ש"ק פטור ואינו חייב עד שיכתוב דבר ש"ק על דבר ש"ק ע"כ. ופשוט שכן הדין במוחק ובהרמב"ם פי"א דין ט"ו כתב דעור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהן ש"ק הן. דיו ושחיר וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהן ש"ק הן. ובתה"ד סי' ס"ג כתב דמשקין ומי פירות ובעפר נגוב לאו ש"ק הן. ומ"מ לכתחילה אסור כיון שרישומו ניכר לפי שעה ואף בדבר שאין ש"ק על דבר שאין ש"ק איסורא מיהא איכא כמ"ש כנה"ג. א"ר או' י"א:

מג) המצייר בקליפי פולין ובקליפי תרמוסין פטור. א"ר שם. אבל המצייר הקליפה עצמה כגון המצייר קליפת האבטחים שהם גדולים ועבים שעשאם צורת אדם או צורת בהמה נראה דחייב כיון דמתקיימים איזי זמן

מד) כתב בשמאלו או לאחר ידו היינו שהפך גב ידו למטה ברגלו בפיו ובמרפקו פטור. הרמב"ם פי"א, ואפשר דה"ה למוחק. ולכן נ"ל דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן לפתוח הספרים הנ"ל. א"ר שם. ועיין לעיל או' ל' ואו' ל"א.

מה) שם. או באפר. היינו לרשום באצבעו כמין אותיות באפר נגוב וה"ה לרשום בחול או בעפר נגוב דאסור אבל בלח משמע דחיובא נמי איכא:

מו) שם. או באפר. וה"ה לרשום על החלון זכוכית בימי הקיר כשהם לחים מן הקור דאסור, מש"ז או' ג':

מז) ואותן הכותבין דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמה וניכר הכתב ההוא אם עשה כן בשבת י"ל דחיוב חטאת ליכא ומ"מ מדרבנן אסור דדומה לכותב וכ"ש במקום שיס"ב י"ל אפי' נייר חלק בלי שום משקה יש בו לחלוחית מים וכסיכתא לאתונא דמיא וחצי שיעור אסור מה"ת אם אין בו שיעור משקין בבישולו מש"ז שם:

מח) שם הגה. אבל מותר לרשום באויר וכו' ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה. וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שלומדה. תה"ד סי' ס"ג. מ"א סק"ח. א"ר או' י"ב. תו"ש או' י"ג. ר"ז או' ו'. והא דמותר לראות אומנות היינו דוקא באקראי בעלמא שנזדמן לו לראות אבל לילך בשבת בכוון לבית עכו"ם לראות אסור משום ממצוא חפצך דלא גרע משטרי הדיוטות דאסור לעיין בהם כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' י"ג יעו"ש. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל הי' ש"ו או' ס"ח.

מט) שם. בהגה. מותר לרשום באויר וכו' והטעם בתה"ד שאין ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב או שלחן נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל. ט"ז סק"ג א"ר שם. חו"ש שם. ר"ז שם. ואפי' אם רוצה לרמוז כדי שיבינו מה שהוא רוצה מותר לכתחלה. מש"ז או' ג'.

נ) ובענין הטעליגרא"ף חלילה להתיר שהרי עושה סימונות חייב ורושם ג"כ חייב וכאן הוא סימן ויעשה אות מזה ולא גרע מנוטריקון. שו"ת שו"מ מ"ג ח"א סי' קצ"ד. פת"ע או' ח':

נא) [סעיף ח'] מותר לרשום בצפורן וכו' אבל לרשום בצפרניו כמין אותיות ודאי דאסור משום כתב אעפ"י שאינו מתקיים. לבוש. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ט. אמנם בא"ז כתב דאפי' בלא אותיות אסור לרשום והביאו ד"מ או' א' יעו"ש. וכ"כ הסמ"ק. וכן הב"ח תמה על הוראה זו של הטור שהתיר לרשום ורש"ל כתב בשם חכם א' שהכריע לומר שזה שמותר לרשום בקלף הקשה שאיני מתקיים ובנייר שהוא רך אסור דמתקיים וכ"כ הט"ז שם אבל הב"ח כתב דאף בקלף שהוא קשה ואינו מתקיים ואינו אלא רשימה א' איכא איסורא דרבנן יעו"ש. והביאו מ"א סק"י. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ב' דהגם שהרב נחלת צבי והא"ר הליזו בעד הטור יש לחוש שלא לרשום בין בקלף בין בנייר וכן ראיתי להרב מהר"ל ואלי בהגהו' כ"י שנטה לאסור ודחה דברי הנ"ץ עכ"ל:

בנ) וכתב המו"ק לרשום בגליון של ספר שיזכור על ידו דבר חדש שמצא שלא ישכחהו וכיוצא נ"ל להקל מפני הצורך. מחב"ר או' ט':

נג) ומשמע בגיטין דף ך' שאף תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד (והיינו אם תוחבן מב' צדדין ומאמצע. תו"ש או' י"ד) מקרי כתב יעו"ש. וא"כ אפשר דאסור לעשות בשבת. מ"א סק"י. א"ר או' י"ג. ר"ז או' יו"ד:

דנ) אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו ונ"ל דיחברם ע"י מחט דרך ב' נקבים לבד דאז לא הוי חיבור דלא יתקיים שהרי יפול וגם זה יעשה ביד שמאל דהכותב בשמאל פטור דאין דרך כתיבה בשמאל ואם הוא איטר אזי שמאל שלו הוא כימין של כל אדם והשולט בב' ידיו חייב בשתיהם. ח"א כלל ל"ז או' ו' ועיין לקמן או' ולענין כתיבה עכו"ם או משיט"א אי הוו דאו' או דרבנן כבר כתבנו לעיל סי' ש"ו או' פ"ה קחנו משם

הנ) [סעיף ו'] חוט של תפירה שנפתח וכו', פרש"י בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו ב' חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב עכ"ל. מיהו מדברי הגמ"ר פ"ז משמע דלא מחייב אלא א"כ קשרו בסופו דאם לא כן אינו עומד. ב"י. אמנם הא"ר או' ט"ו כתב דבהגמ"ר קאי על התופר ב' תפירות הוא דבעינן קשירה ודלא כב"י וכתב דכן מוכח מרמב"ם פ"י וסמ"ג ור"ן וברמזים פ' כלל גדול דאפי' בלא קשירה חייב במותח יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ג. וכתב והיינו אם נתחברו ג' תפירות ע"י אותה מתיחה ע"כ. והוא נלמד מדין תפירה דאינו חייב אלא בג' תפירות ואם קשר אפי' בב' תפירות כמ"ש לקמן או' ס"א יעו"ש. מיהו הא"א או' י"א כתב דאפי' לא מתח אלא ב' תפירות ולא קשר חייב משום דמתקיים ע"י השאר:

ונ) ומשמע מדברי הרמב"ם פ"י דהמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהיה כויץ חייב חטאת לפי שדבר זה מצרכי התפירה. ב"י והביאו העו"ש או' ו' וכתב ויש להחמיר כדבריו. אמנם הנ"א כלל כ"ח או' ב' השיג על דברי ב"י בזה וכתב דאין בזה חיוב חטאת יעו"ש. ומ"מ איסורא מיהא איכא כמ"ש בת"א שם או' ג':

זנ) שם. חוט של תפירה כנפתח וכו' ונראה דה"ה בגד התפור והניח חוט ארוך והפריד ב' חתיכות הבגד זו מזו במקצת ועי"כ נמשכין חוטי התפירה מיקרי קורע. תו"ש או' ט"ו. והקורע ע"מ לתפור ב' תפירות חייב. שבת ע"ג ע"א. הרמב"ם פ"י דין יו"ד:

חנ) מה שנוהגות קצת נשים שבהזדמן להם מלבוש שאינו מקומט מקמטין אותו בשבת ע"י מחט ארוך שמחברין צדי המלבוש ותוחבין בב' הצדדין המחט פעמים שלש אסור לעשות כן בשבת או ביו"ט ודוקא אם תוחבת שלש תחיבות אבל ב' תחיבות מותר. גו"ר חא"ח כלל ג' סי' י"ז י"ח י"ט. י"א בהגה"ט שע"ת או' י"א:

נט) מי שנקרע לו הלבוש בשבת ואין לו אחר כדי שלא יראה קרוע יכול לתחוב בקצת הקרע מחט א' דבכה"ג לא מיקרי תפירה כלל כיון שאינו אלא ע"י תחיבת מחט והוא שלא יתחוב ג"פ. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ס"ה:

ס) שם. אסור למתחו וכו' ובענין הלוקט יבולות שע"ג בגדים והנוטל שלל שעושין החייטין עיין לעיל סי' ש"ב העי' ב' ובדברינו לשם או' י"ד ואו' ח"י וגם בענין מחט שנתעקמה דאסור לפושטא כתבנו שם או' ל"ד קחנו משם. ומזה למד הרב מלך שלם במי שהיה לו בתי עינים שנפתחו הרבה עד שאינו יכול לקרות בהם דאינו יכול לתקנן. זכ"ל או' ת':

סא) התופר ב' תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט (או שקשר ב' ראשי החוט יחד ח"א כלל כ"ח או' א') אבל אם תפר יותר על ב' תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה. הרמב"ם פ"י דין ט' מ"א ס"ק י"א. לדעת הר"ן אפי' לא קשר אלא קשר א' ולברטנורא (פ"ז שבת) דוקא בשני קשרים זה ע"ג זה ולדידיה חייב נמי משום קושר וכן הכריע תיו"ט, תו"ש או' ט"ו. ועיין נ"א כלל כ"ח או' א' ובדברינו לעיל סי' שי"ז או' א' ואו' ג' ודוק:

סב) [סעיף ז'] אותם שמהדקין הבגדים וכו' דתפירה היא זאת דמה לי תפירה ליום א' מה לי תפירה עולמית. ב"י בשם שה"ל:

סג) שם. אלא א"כ יהיו הנקבים רחבים וכו' ואז בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מע"ש ומרווח ומהדקו בשבת בין אם הכניסו בנקבים בשבת אין בו משום תופר דתופר לא הוי אלא שרוצה בקיימו שיהא מהודק תמיד כי רפה החוט קשה לו הלכך כשמותחו חייב חטאת אבל זה שאינו רוצה בהדוקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפא אותו אין בו משום תופר ואינו דומה אלא למי שיש בבגדיו לולאות וקרסים ומחברם בשבת וגם מפני המחט שהיא נקובה ומחובר עם החוט אין לאוסרה כיון שמחוברת בפתיל והפתיל בבגד ואינו נפרד לעולה מותר וה"ה הפתיל העשוי למנעלים ב"י בשם הנ"ז:

סד) שם. אלא א"כ יהיו הנקבים רחבים וכו' ואם חבילי הדקי צואר רחבים שמוציאן בעודם מהודקין ונמלך לפעמים להניחן כך לעולם אסור להדקן בחוט של תפירה. ב"י בשם ס' יראים. א"ר או' ט"ז

סה) וכן אותם שיש להם נקבים בבגד וע"י חוט או משיחה מכניס בהם ומחברם יחד חוששני לו מחטאת אפי' אם היה כבר המשיחה בו מע"ש ומהדקו בשבת עי"ז אבל דבר שדרכו בכך לעולם להדקו או לרפותו תמיד כשלובשו וכשפושטו כיון שיש בבגד נקבים רחבים קצת מותר אבל אם מניח לפעמים כך מהודק אסור. ח"א כלל כ"ח או' ב':

סו) שם. ומתוקנים בתפירה ובעיגול. פי' נקבים עגולים דדומה לקרסים. א"א או' י"ג. ור"ל דהנקבים צריך להיות רחבים ועגולים ותפורים סביב הנקב שדומים לבתי קרסים ואז שרי לפותחן ולהדקן:

סז) [סעיף ח'] מוכין שנפלו מן הכסת וכו' וה"ה נוצות שנפלו מכרים מותר להחזירם. ח"א כלל כ"ח או' ד':

סח) שם. אבל אסור ליתנם בתחלה וכו' דהשתא עביד ליה מנא. רש"י. והרמב"ם (פכ"ב דין כ"ג) כתב גזירה שמא יתפור. מ"א ס"ק י"ד:

סט) שם. אבל אסור ליתנם בתחלה וכו' אפי' ביו"ט. טור. עו"ש או' ח':

ע) שם. אבל אסור ליתנם וכו' אפי' עמדו בתוך כר אחר אלא שלא עמדו בתוך כר זה יש בחזרתם משום עושה כלי. ריטב"א. פת"ע או' י"ג:

עא) ויש ליזהר שלא להניח בגדים בתוך הכיס כדי שיהיה כמו כר לשכב עליו. בן א"ח פ' כי תשא או' יו"ד:

עב) [סעיף ט'] אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח. היינו ממקום שנמשך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח. רש"י. וה"ה במקום שהארץ מלחה ומוציאה מלח על פניה שאסור לקבץ משם מלח:

עג) שם. שדומה למעמר. אבל עימור ממש ליכא שאין עימור אלא בגידולי קרקע וה"ה דישה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ח"י. א"א או' ט"ו. ר"ז או' ט"ו:

עד) שם. וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו. וכ"ה דעת רוב הפו' אבל מדברי הרמב"ם פכ"א מוכח דאפי' שלא במקום גידולן יש בו משום מעמר וכ"נ מדברי המרדכי פ' כלל גדול וכ"כ בהגמ"י. כ"כ הכנה"ג בהגה"ט אבל הא"ר או' ח"י כתב להשיג עליו דהא בהגמ"י (פכ"א) מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו והביאו ב"י ססי' של"ה ועוד דבכ"מ פ"ח בשם הרמ"ך משמע דגם הרמב"ם ס"ל הכי וכ"כ בשה"ג והר"ן ס"פ המביא כדי יין יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים. ומ"מ יש ליזהר היכא דאפשר. ועיין לעיל סי' של"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בנ"ד.

עה) שם. במקום גידולו, ובמקום גידולו אם הוא גידולי קרקע חייב ואם אין גידולי קרקע כמו מלח איסורא איכא. א"ר שם:

עו) שם. במקום גידולו. ואיסור זה אפילו אם כבר נפלו הפירות מבע"י ולכן שומרי גנות ופרדסים צריכין לתת דעתם מאד בזה כי איסור זה בדבר מועט כמ"ש הרמב"ם פ"ח דין ה' דאם הוא לאכילה שיעורו הוא כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל בו כגרוגרת מביצה יעו"ש.

עז) [סעיף יוד'] המקבץ דבילה וכו' ודוקא שקבצם ממקום שנפלה מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. כ"מ פ"ח דין ו' בשם הרמ"ך. והביאו מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ט תו"ש או' י"ט. אמנם הרב מעשה רוקח על הרמב"ם שם כתב דהמקבץ דבילה וכו' אין חילוק אם עשאם בבית או בשדה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ו בשם י"א. וכ"כ ח"א כלל י"ג או' ג' וכתב שם הר"ז וצריך להחמיר כדבריהם:

עח) שם. ועשה מהם עיגול וכו' ושיעור החיוב משיעשה העיגול שבדעתו לעשות א"נ מה שדרך העולם לעשות ובנקב תאנים משמע דילפינן לה מדין אגודה דק"ל אין אגודה פחות מג'. מעש"ר שם.

עט) שם. או שנקב תאנים וכו' וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש סס"י שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מיקרי בונה אלא כשמתכוין ליפותו ולהשוותו. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' ך':

פ) שם. הרי זה תולדת מעמר וכו' וה"ה לקבץ ולהכניס בתוכו מרגליות וקרנאטן שגם הם גידולי קרקע, מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ו ע"א. א"ח או' י"ג:

פא) [סעיף יא'] לא יחבצם בידו. עיין לעיל סי' שי"ט סעי' י"ז ובדברינו לשם או' קל"א:

פב) [סעיף יב'] חייב משום לש וכו' ונראה דוקא זרע קטן כי הני חייב משום לש משום דנתלין אהדדי כמו עיסה משא"כ בשורה חיטין ושעורין שאין נתלין אהדדי ומשו"ה כתב הרמב"ם והביאו ב"י לעיל סי' של"ו סעי' י"א דשורה חיטין ושעורין וכיוצא בהם חייב משום זורע. פרישה או' ב' א"ר או' ך' ועיין בדברינו לשם בס"ד.

פג) שם. חייב משום לש וכו' והשורה פשתן ליכא לחיובא משום זורע. פרישה שם, וכ"כ העו"ש בסי' של"ו או' ה' אבל הא"ר בסי' זה או' ך' חלק על דברי הפרישה הנז' וכתב דחייב נמי משום זורע יעו"ש. כ"כ התו"ש בסי' של"ו או' ך' וכ"כ בס' בני חיי סי' רנ"ב דף ך' ע"א ונכדו בספר מרכבת המשנה אשר לו על הרמב"ם פ"ח מה"ש בהגהות כ"ע יעו"ש. ונ"מ למי שעבר ורוצה לעשות תיקון:

פד) שם. חייב משוה לש וכו' מכאן נראה דיש ליזהר כשנופלין גרעינים של שומשמין בשלחן ורוצה לקבצם באצבעו שלא ילחלח האצבע במים או ברוק לקבצם דהוי כלש. רו"ח או' ג':

פה) [סעיף יג'] אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר וכו' המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש משום שהוא כמתקן כלי אבל משום קורע אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתתברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה אבל הנייר שהוא גוף א' אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע ומטעם זה מותר לחתוך עור שע"פ חבית של יין כמ"ש סי' שי"ד (או' מ"א) מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה. ר"ז או' ח"י. והיינו איסור דאו' משום מתקן מנא ואינו חייב אלא א"כ מקפיד לחתכו במדה אבל איסורא דרבנן איכא אפי' אין מקפיד לחתכו במדה. ועיין לעיל סי' ש"ז או' ק"ד בענין אם מותר לומר לעכו"ם לפתוח האגרת הבא בשבת יעו"ש:

פו) [סעיף יד'] הרי זה תולדת תופר וחייב, ומסתברא דשיעורו ג"כ כמו בתופר דהיינו שיעור ב' תפירות מ"ב או' מ"ב.

פז) שם, וכן המפרק ניירות דבוקים וכו' מי שנסתבכו בגדיו בקוצין מפרישן בצנעה ובנחת שלא יקרע ואם נקרע נקרע. וכן מותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרע נקרע שאינו מתכוין לקריעה. ופוצעין אגוזים במטלית ואינו חושש שמא תקרע כיון שאינו מתכוין הרמב"ם פכ"ב דין כ"ד. ח"א כלל כ"ט או' ג' בן א"ח פי כי תשא או' י"א ועיין לקמן סי' תק"ח סעי' ב':

פח) שם. ולא נתכוין לקלקל וכו' אלא לתקנו לאיזה תשמיש דבקורע עור ונייר לא בעינן ע"מ לתפור אלא רק אם מתקנו לאיזה תשמיש כמ"ש לעיל או' פ"ה אבל אם קורע לקלקל בלבד פטור אבל אסור הוא ככל איסורי שבת:

טפ) שם. הרי זה תולדת קורע וכו' ומכ"ש הקורע מתוך התפר. מיהו הקורע מתוך המלל או מתוך הסולמות אפשר דלא מקרי קורע כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ סעי' ך' יעו"ש. תו"ש או' כ"ג:

צ) שם. הרי זה תולדע קורע וכו' ואם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד סעי' יו"ד כיון שלא נעשה לקיום וכ"ש הכא דנעשה ממילא. מ"א ס"ק ח"י. א"ר או' כ"ב. תו"ש שם, ר"ז או' י"ז. ח"א כלל כ"ט או' ב'. אבל הקורע נייר ממש שלא נחתך חייב למ"ד (ר"ל לר' יהודה דמחייב אמלאכה שא"צ לגופה כמ"ש בשבת ק"ה ע"ב וכ"ה דעת הרמב"ם פ"י דין יו"ד) לא בעינן קורע ע"מ לתפור כקורע בחמתו דחייב (משום מתקן, הרמב"ם שם) ואפי' ע"י עכו"ם אסור לקרוע הדפין שלא נחתכו. א"א או' חי'. וע"כ יש ליזהר כשקונה ספר חדש או כרך הספר שיפריד הדפין מע"ש אם יודע שיצטרך לו הספר בשבת.

צא) ואם נדבקו במקום הכתב ע"י שעוה כשפותח ומפריד י"ל דהוה בכלל כותב, מש"ז או' ב' ור"ל איסור דרבנן כמ"ש לעיל או' כ"ב יעו"ש:

החותך בכלי בין לו בין לאח' חייב וביד פטור כ"מ מפרש"י וכ"מ במ"מ גבי יבלת וכ' הט"ז בי"ד סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרני' מע"ש ובליל שבת הוא ליל טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכ' דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש בי"ד סי' קפ"א ולכן תנקר' היטב ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכ' דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שע"ח סס"ז ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' מ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד ע"כ ועמ"ש ססי' ש"ג בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד דהוי שבות דשבות וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזיר' סחיט' שער אף על גב דהיא שבות ולומר לעכו"ם לעשו' מלאכה דאוריי' נמי לא מסתברא להתיר דהא בקל דחינן הטבילה האידנא כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד ואם א"א ביד מותר בכלי דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור ועסי' רע"ח ועבי"ד ססי' ש"ץ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בה' שמחו' להר"מ כ' דבח"ה אומ' לעכו"ם לחתכם דשבו' במקום מצוה שרי כדאמרי' פ' הדר עכ"ל: בין לאחרי'. ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן:

ב' שערות. אבל בא' איכא איסורא כמו כל חצי שיעור כנ"ל פשוט דלא כע"ש, הע"ש כתב ב' דינים ולא ראה בסי' זה ורסי' של"ח:

לחתוך יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה (מ"מ פ"ט דלא כרמב"ם) הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב, התולש כנף מן העוף חייב, הטוה מן החי פטור דאין דרך גזיז' בכך (שם) משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור ועסי' תצ"ח ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שאצ"ל עסי' רע"ח:

שעוה. ואפילו נטף מעצמו על הספר (תוספתא ב"ח):

אסור לשבור וכו'. ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי) ואני הורגלתי לכתוב בדבש מעורב במעט מים דהוי מי פירות ולא הוי מוחק (אגוד') וצ"ע דעכ"פ רישומו ניכר:

כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע:

במשקין. ואם כ' פטור וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק, הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המסרט על בשרו צורת כתב פטור הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור, המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב ב' משום כותב ומשום מוחק דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור רושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים ה"ז חייב משום כותב, וכן המוחקה המשרטט חייב, הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן חייב כ' ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור כתב אות א' במגילה זו וכתב אות שניה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זע"ז ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן כתב נוטריקן אות א' פטור המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין חייב כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור השולט בב' ידיו חייב בשתיהן קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור:

מותר לרשום באויר. ולא אמרי' דמאמן ידיו בכתיבה ה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה (ת"ה):

מותר לרשום בצפורן. אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד [לבוש]:

שאין זה וכו'. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וב"ח אוסר אפילו בקלף וכ"מ בפסקי תוס' פרק הבונה: משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת כת' בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסימן ש"ז סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מל' רמ"א שם, פי' שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיון לא חשיב כ' לענין שבת החמור' כ"ש הכא דקאמרינן בהבונה הא דבעי זיוני עכ"ל ותמהני דהרמב"ם כ' דהכותב בכל כ' ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סי' בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכ"ז שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סימן קכ"ו לענין גט גם בתו' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם וע' בש"ג בענין הזיונין שהאריך:

חוט וכו'. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה (ס' הזכרונות דנ"ו כ"ה ש"ב ועסי' תק"ט) התופר ב' תפירות וקשר או ג' אף על פי שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר (הרע"ב) והקורע ע"מ לתפור חייב:

אותם שמהדקין. ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם אסור להדקן בשבת:

ובעיגול. ואז אפי' החוט תחוב במחט נקובה שרי (ש"ל):

אסור ליתנם. דהשתא עביד ליה מנא (רש"י) ורמב"ם כתב גזירה שמא יתפור עמ"ש סי' שי"ז ס"ב:

שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה ועסי' שי"ו ס"ח, ומ"ש הע"ש למה פסק כאביי לגבי רבא ברא"ש גרס רבה וכן עיקר דהא רבא גופא קאמר דף ע"ה אין דישה אלא בג"ק ולכן פסק כוותיה דמהיכא תיתי לחלק בין דישה לעימור דכולהו ילפינן ממשכן וכ"פ הרמב"ם פ"ח וכתב המ"מ גם כן דגרס רבה והלכה כאביי דהוא בתרא עכ"ל ומ"ש הע"ש דהוא א' מסימני הלכות ע' בב"ק דף ע"ג:

המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך):

או שנקב. וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו:

תולדת קורע. נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא:

(א) בין ביד – וה"ה בשניו [גמרא]:

(ב) בין בכלי – אף דהמחבר השוה יד לכלי הוא רק לאיסורא דבכולן יש איסור אבל לענין חיובא יש חילוק ביניהן דביד פטור בכל גווני שאין דרך גזיזה בכך בחול ובכלי חייב בכל גווני דה"ל תולדה דגוזז ומה שכתב אח"כ דחייב על שתי שערות הוא דוקא בכלי:

(ג) וחייב על שתי שערות – ושער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף:

(ד) אפילו באחת חייב – והטעם משום דאפילו באחת מקפיד שלא יהיה נראה כזקן לכך חשיבא מלאכה ובתוספתא איתא דה"ה במלקט שחורות מתוך לבנות:

(ה) לא ילבש – שדרך הנשים להקפיד ע"ז להתנאות. ועתה נבאר במקצת דין מלאכת הגזיזה. א) הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה חייב וכמה שעורו לחיוב כדי לטוות ממנו חוט שארכו קרוב לארבעה טפחים להרמב"ם ולרש"י מחצית מזה. ב) החיוב של גזיזה הוא בין כשגוזז מן החי בין כשגוזז מן המת אפילו מן השלח שלהן [היינו עור כשנפשט מן הבהמה] ודוקא גוזז חיובו בכל גווני אבל תולש מן החי פטור דאין דרך לתלוש משום דכאיב לה אלא לגזוז אבל התולש ביד מן המתה דרך לתלוש כמו לגזוז וחייב וע"כ אותן בני אדם המלובשין בעורות של בהמה וחיה צריכין ליזהר שלא יתלשו מן השער שלהן בשבת ובספר חסידים אוסר ליקח הכנים מן העורות ע"ש וכ"ז בבהמה וחיה אבל בעופות דרכן להסיר הנוצות ע"י תלישה כמו בבהמה ע"י גזיזה ולפיכך תולש כנף מן העוף בין מחיים בין לאחר מיתה חייב דתלישתן זו היא גיזתן. ג) הטוה צמר מן החי פטור בין מן הטויה בין מן הגזיזה שאין דרך טויה וגזיזה בכך:

(ו) לחתוך וכו' – ואפילו היא יבשה דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה אפ"ה אסור וכ"ז לענין איסורא אבל לענין חיובא אינו חייב אא"כ נוטלה כשהיא לחה ובכלי דאז הוא בכלל גוזז:

(ז) יבלת מגופו – וה"ה דאסור לתלוש שאר ציצין של עור שפירשו קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים וכדלעיל בסימן שכ"ח סל"א עי"ש ועיין בבה"ל:

(ח) בין ביד – וה"ה בשניו:

(ט) המוחק דיו וכו' – וכ"ש אם הוא מוחק ב' אותיות שנכתבו שלא כהוגן ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן דחייב דזהו עיקר אב מלאכה דמוחק:

(י) שעל הקלף – בזמנם היו רגילין לכתוב על הקלף וה"ה כל כיוצא בזה וכמו שנכתוב לקמן ואפילו על עצים יש כתיבה ומחיקה שכן היה במשכן בקרשים כדי לזווגן ועיין בבה"ל שביארנו דהמחבר מיירי שלא במקום האותיות ומוחק כדי לכתוב במקום זה ועיין בב"ח דה"ה דיש ליזהר כשנופל דיו על האותיות או שנטף שעוה שלא למחוק הטשטוש דע"י מחיקתו מנכר האותיות והוי כמוחק ע"מ לכתוב וחייב ואפילו אם היה הטשטוש על אות אחד יש ליזהר דיש איסור עכ"פ והביאו הע"ש וט"ז והא"ר גם במ"א משמע דהוא סובר דבשעוה שעל ספר יש בו משום מחיקה וה"ה בנטיפת חלב ועיין בה"ל. ואם נמצא כן באמצע הקריאה אף דאסור לסלק השעוה והחלב מ"מ אין להוציא אחרת עבור זה ויקרא אותו התיבה בע"פ [פמ"ג וכ"כ בח"א בהלכות קה"ת ובדה"ח כתב דאם נמצא כן בין גברא לגברא יש להוציא אחרת אם אין האותיות נכרין והעתקתיו לעיל בסימן ל"ב בבה"ל ע"ש]:

(יא) שעוה שעל הפנקס – היינו שדרכן היה לטוח דפי פנקסיהן בשעוה כדי לרשום עליו ואם נפל איזה טשטוש שעוה על הדף ומחק השעוה העליונה כדי שיוכל לרשום על השעוה כדרכו חייב משום מוחק:

(יב) ב' אותיות – ועל פחות מכן ג"כ יש איסור אלא דנ"מ לענין חיוב חטאת וכנ"ל:

(יג) חייב – והוא שכוונתו בעת המחיקה שיהא ראוי אימת שירצה לכתוב ב' אותיות ולא בעינן שיתכוין לכתוב בשבת וכן בסותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור. נפל דיו או שאר דבר לח על ספר אל ילחכנו בלשונו ואל ירחצנו במים מפני שמוחק. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן במקום שרוצה לעיין בה למחר מפני חשש מירוח [אחרונים]:

(יד) אסור לשבר – ומותר ליתנו לתינוק:

(טו) שכתוב עליה – ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר:

(טז) כמין אותיות – ויש מחמירין אפילו בציורים:

(יז) דהוי מוחק – ואף דאינו ע"מ לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא ואף שאינו מכוין למחוק פ"ר הוא ואסור אף בדרבנן וכדמוכח בסימן שי"ו ס"ד ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה. וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:

(יח) יש ליזהר – ר"ל אף דחיוב חטאת ליכא דבעינן שיכתוב דוקא בדיו או בשאר דבר כיוצא בזה שרישומו מתקיים וכדלקמיה אפ"ה מדרבנן אסור אף באינו מתקיים:

(יט) במשקין וכו' – ר"ל שטבל אצבעו באיזה משקה וכתב בו על השלחן וה"ה על נייר וקלף וכיוצא בזה וכתבו האחרונים דאפילו אם כתב בהמשקין על דבר שאינו מתקיים כגון על עלה ירקות וכיו"ב אפ"ה מדרבנן אסור:

(כ) או באפר – היינו ששרט באצבעו כמין אותיות באפר נגוב וה"ה בחול וכן אסור לרשום כמין אותיות על החלון זכוכית בימי הקור שהם לחים מן הקור. ואם רשם כמין אותיות בדברים הקרושין כגון בדם וחלב שנקרש משמע בתוספתא דחייב:

(כא) לרשום – כדי לרמז לחבירו איזה דבר ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה עי"ז וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שמלמדה [אחרונים] ונראה דהיינו דוקא באקראי שנזדמן לו לראות וגם זה יש לו ליזהר שלא ידבר אז מאומה עם העו"ג בזה וכדלעיל בסימן ש"ז ע"ש אבל לילך בשבת בכוון לבית העו"ג בשביל זה אסור משום ממצוא חפצך ועיין לעיל בסימן ש"ו ס"א:

(כב) באויר – ה"ה אם מוליך באצבעו על דף נגוב כעין צורת אותיות ג"כ שרי כיון דאין רישומו ניכר כלל ולא דמי למשקין ואפר [ט"ז]. ואגב נבאר פה מן הגמרא והפוסקים עיקרי דיני כותב ומוחק בדבר שיש בו חיוב חטאת ובדבר שהוא פטור ואסור כי השו"ע קיצר בזה. א) אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור [היינו פחם רש"י] וסקרא [צבע אדום] וקומוס [שרף אילן] ומי עפצים וקנקנתום וכלי עופרת וכל כיוצא בהם שהוא דבר המתקיים וכן אינו חייב עד שיכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון על עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם אבל הכותב בדבר שאין רשומו עומד כגון במשקין ומי פירות או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור ואינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מע"ג דבר העומד וכ"ז לענין חיוב חטאת אבל איסור דרבנן יש אפילו כתב בדבר שאינו עומד על דבר שאינו עומד וכן לענין מחיקה. ב) הכותב על בשרו בדיו חייב מפני שהוא עור אע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור שאין דרך כתיבה בכך. הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור [ובתוספתא שלנו איתא להיפך דבקורע פטור וברושם חייב וכבר נתחבטו בזה הראשונים עיין בדברי הרשב"א בחידושיו ובדברי הרה"מ כאן ובפ"ד דגירושין]. ג) הכותב כתב על גבי כתב דהיינו שהעביר קולמוס על אותיות הכתובים כבר וחידשם פטור דהא לא אהני מידי וה"מ שהיה דיו ע"ג דיו או סיקרא על גבי סיקרא אבל אם העביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב שעכשיו הוא כתב הגון יותר מבראשונה ואחת משום מוחק שמוחק בכתיבתו את ב' אותיות התחתונות ואם העביר סיקרא ע"ג דיו פטור דמקלקל הוא. ד) אין הכותב חייב חטאת עד שיכתוב שתי אותיות אבל אם כתב אות אחת אפילו היתה גדולה כשתים פטור מחטאת ומ"מ איסור דאורייתא איכא אפילו באות אחת וכנ"ל בריש הסימן. ואות אחת שאמרנו דפטור הוא אפילו היתה סמוכה לכתב שהיה כתוב מקודם כיון דבשבת לא כתב אלא אות אחת אבל אם בזה האות השלים את הספר חייב דאהני מעשיו טובא. הכותב אות אחת ונקד עליה לסימן אע"פ שקורים ממנה עי"ז תיבה שלמה פטור כיצד כגון שכתב אות מ' והכל קורין אותה מעשה או שכתבה במקום מנין שהרי היא כמו שכתב ארבעים אפ"ה פטור. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החי"ת ונעשה שני זייני"ן והוא צריך לזה חייב וכן כל כיוצא בזה. התכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן או שהתכוין לכתוב מ ועלה בידו כו ע"י שדילג הקולמוס ולא נמשך האות כראוי וכל כיוצא בזה ה"ז פטור שהרי לא נתכוין אלא לאות אחת. ה) שתי אותיות שאמרנו לחיוב הוא אפילו אם לא נעשה תיבה עי"ז כגון אל"ף גימ"ל וכיוצא בזה. ואפילו אם היו שתיהן שוות משם אחד כגון תת גג חח דד וכדומה ג"כ חייב. ואפילו אם היה דעתו מתחלה לכתוב יותר כגון תתנו או גגות וכתב רק שתי אותיות אלו מהן אעפ"כ חייב. ודע דלפי מה שנפסק לעיל בסימן ל"ו דאין הזיונין של אותיות שעטנ"ז ג"ץ מעכב אלמא דמקרי כתב בלא זה א"כ אם כותב שתי אותיות אפילו בסת"ם בלי זיונין ג"כ חייב וכ"ש בכתב בעלמא דמקרי כתב וחייב וכן נוהגין בגיטין שכותבין בלי זיונין כמבואר באבן העזר סימן קכ"ו אלמא דהוי כתב גמור אפי' בלי זיונין. גם דמלאכת כתיבה הוא מדאורייתא בכל כתב ובכל לשון ועיין לעיל בסימן ש"ו בבה"ל שבארנו דכן הוא הסכמת כל הפוסקים וכתב הרמב"ם דאפילו משני סימניות חייב והיינו כגון שעשה הסימנים המורים על המספר. ו) שתי אותיות שאמרנו לחיוב הוא אפילו אם כתבן בשני דפי פנקס והן נהגין זה עם זה דהיינו שכתבן בשפתיהן שיוכל לקרותן כאחת ואפילו אם כתבן בשני כותלי זוית מבפנים חייב הואיל שהיו זו כנגד זו ויכול לקרותן כאחת. ואפילו לקח גויל וכיוצא בזה וכתב על שפתו אות אחת במדינה זו והלך באותו היום וכתב אות שניה במדינה אחרת ובמגילה אחרת על שפתה חייב שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואין מחוסר מעשה לקריבתן אבל אם כתב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה או שכתב על ב' כותלי הבית והיו רחוקין זה מזה או על שני דפי פנקס באופן שאין נהגין זה עם זה פטור. ז) הכותב בשמאל או לאחר ידו [דהיינו בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב] ברגלו בפיו ובמרפקו [אצילי ידיו] פטור מפני שאין דרך כתיבה בכך ומ"מ איסורא יש אפי' ברגלו וכה"ג. איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם פטור ואם כתב בשמאלו חייב והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב שהוא העיקר במלאכה והקטן לאו כלום עביד. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור דבזה הגדול לא עביד כלום ואם האוחז בקולמוס נתכוין לסייעו תליא החיוב בהאוחז בקולמוס [כן הוא לפי נוסחת הגר"א בתוספתא ע"ש]. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור. ח) הרושם רשמים וצורות בכותל בששר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים ה"ז תולדת כותב וחייב משום כותב [ואם עושה צורה בכלי צורה [היינו שהכלי עומד לכך לנאותה. רש"י] אפי' עושה מקצתה חייב משום מכה בפטיש שהיא גמר מלאכתה של הכלי] וכן המוחק את הרשום כדי לתקן ה"ז תולדת מוחק וחייב. אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו דהוא כעין כותב וכן אסור להסיר ממנו דהוא כעין מוחק ועיין בח"א כלל ל"ז מה שכתב בזה. ועתה נבאר קצת מעניני מחיקה ושרטוט. המוחק כתב ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב ואפילו אות אחת אם היא גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. והמוחק ע"מ לתקן אפי' שלא ע"מ לכתוב כגון שהיו אותיות יתירות בתורה ומחקן ג"כ חייב. כתב הח"א דכל המלאכות חוץ מכותב חייב בין בימינו בין בשמאלו והביא ראיה לזה מתוספתא פ"י אך ברגלו בפיו ומרפקו משמע שם דפטור ואסור. המשרטט נייר וקלף וכיוצא בו כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שרטוט חייב וכן כשרוצה לחתוך עור או שאר דברים ומשרטטו תחלה כדי שיכוין חתוכו גם זה הוא בכלל משרטט. וה"ה חרשי עצים שמעבירין חוט של סקרא ע"ג הקורה כדי שינסור בשוה או הגבלים שעושין כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה כ"ז הוא בכלל משרטט ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע ה"ז חייב. הנה הארכתי בכ"ז כדי לברר איזה דבר הוא דאורייתא או שפטור ואסור מדרבנן ונ"מ ע"י א"י במקום מצוה דקי"ל בסי' ש"ז דאיסור דאורייתא אין מתירין ע"י א"י אפי' במקום מצוה:

(כג) מותר וכו' – ויש מחמירין בזה ועי' בבה"ל:

(כד) לרשום בצפורן – ודוקא רשימה כעין קו בעלמא לזכרון שיש בזה איזה ט"ס ומשום דלא חשיב כתב כלל בלא"ה אבל לעשות כמין אות ודאי אסור אפילו באות אחת:

(כה) שאין זה וכו' – ודוקא בקלף הקשה דבזמנם היו כותבין על הקלף אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא [אחרונים] ודוקא בצפורן אבל אם רושם באיזה כלי שעושה רשימה עמוקה יותר אף על קלף ועץ אסור דמנכר היטב ומתקיים:

(כו) למתחו – היינו שנתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ורוצה למתוח ראש החוט כדי להדק ולחבר:

(כז) משום תופר – והעושה כן חייב חטאת [גמרא] והוא שעשה הקשר לבסוף אפי' אינו של קיימא אבל בלא קשר כלל פטור ואם יתפרדו ג' תפירות ומתחן חייב אף בלא קשר [אחרונים]. ואגב נבאר קצת דין תופר. התופר שתי תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שלא תשמוט ואפי' לא היה של קיימא ואם היה של קיימא חייב גם משום קושר וכ"ז לענין חיובא אבל לענין איסורא יש אומרים דאסור ואפי' לא עשה קשר כלל וע"כ אותן האנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט בשתי תכיפות לאו שפיר עבדי [קרבן נתנאל] ואם עשה ג' תפירות חייב אף בלי קשר שהרי מתקיימת התפירה [רמב"ם]:

(כח) אותן שמהדקין – דרכן היה ליתן חוט בתוך הבית יד שעל זרועו דכשרוצה להדקו היה מותח החוט ומתהדק היטב:

(כט) רחבים קצת ומתוקנים – דאז אינו דומה כלל לתופר דהוי כמאן דמכניס קרסים בלולאות כיון דמתוקן לזה בתמידות למתחו ולהדקו כשלובשו וכן לרפאותו כשרוצה לפשטו ואם אין מהדקו יפה ונמלך לפעמים להניחו כך לעולם ולפשטו כשהוא מהודק אסור להדקו בשבת:

(ל) בתפירה – סביב הנקב ואז אפי' החוט תחוב במחט נקובה שהוא תלוי שם בתמידות כדי להכניסו על ידו בהנקבים שרי ואין בו משום טלטול כיון שהמחט תלוי בפתיל והפתיל בבגד ואין נפרד ממנו לעולם:

(לא) מוכין – כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן וגרירת בגדים בלויים וכה"ג וה"ה נוצות:

(לב) מותר להחזירם – לאותו הכסת דכיון דכבר היו שם אין בזה משום תיקון מנא אך שיזהר שלא יתפור:

(לג) בתחלה – דהשתא עביד ליה מנא ויש בזה חיובא דאורייתא:

(לד) ממשרפות המלח – שיש מקומות שממשיך לתוכן מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח:

(לה) שדומה וכו' – דמלאכת מעמר הוא לאסוף השבולין וגם הוא כעין זה ודוקא במקום המשרפות ששם הוא מקום גידולו של המלח דומיא דשבלין שבשדה אבל אם נתפזר במקום אחר מותר לקבצן למקום אחד:

(לו) למעמר – ולכך אסור מדרבנן אבל עימור גופא ליכא דאין עימור אלא בגידולי קרקע:

(לז) כל דבר – היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד וע"ל סימן של"ה ס"ה. ושומרי גנות ופרדסים צריכין ליזהר מאד בזה אפי' בפירות שנשרו מבעוד יום שלא לאספן בשבת אפילו מעט כי יש בזה חיוב חטאת דשיעור עימור הוא שיעור קטן מאד וכמו שכתב הרמב"ם המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלא פי הגדי ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה ע"ש:

(לח) הרי זה תולדות מעמר – שדרכן של אותן הפירות לחברן באופן זה ועיין בנשמת אדם שמצדד דאף כשעושה כן בבית חייב משום מעמר דבאופן כזה עשוי לעשות גם בבית כבשדה וכ"כ בספר מעשה רוקח ע"ש:

(לט) לא יחבצם בידו – ר"ל שמהדק בידו האגוזים ועי"ז מפריד הדבש מבחוץ דהוי בורר ועיין לעיל בסימן שי"ט בסופו שבררנו דבר זה:

(מ) אין שוברים החרס ואין וכו' – כדי להניח עליהם וכה"ג:

(מא) מפני וכו' – ומיירי בשאין מקפיד על המדה דאל"ה יש בו גם משום מחתך ואם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר איזה תשמיש חייב משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן וכדלקמן בסי"ד והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל. ולקרוע אגרת המחותם אפילו אם יזהר שלא ישבור אותיות החתימה רק יקרע הנייר שסביבה ג"כ אסור לכו"ע ואפילו לומר לא"י יש ליזהר אם לא לצורך גדול ובאגודה כתוב שיאמר לא"י איני יכול לקרותו כ"ז שאין פתוח ואם יבין הא"י מעצמו ויפתחנו לית לן בה:

(מב) ה"ז תולדת תופר – ומסתברא דשעורו ג"כ כמו בתופר דהיינו שעור ב' תפירות לחיוב ועיין בבה"ל:

(מג) בלבד – אלא בשביל איזה תועלת אף שלא נתכוין בזה כדי לדבקם עוד ביותר מ"מ חייב משום קורע דלא בעינן בקורע דוקא ע"מ לתפור אלא בשביל איזה תיקון כדי שלא יהיה מקלקל. ואם מכוין לקלקל בלבד פטור ואסור לכתחלה ככל מקלקלין דשבת:

(מד) הרי זה תולדת קורע – וכ"ש בקורע בבגד במקום התפירה לאיזה תועלת דחייב [תו"ש]:

(מה) וחייב – ודוקא בזה שדיבוק זה נעשה לקיום אבל היכא שנדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמש"כ סימן שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום כ"ש הכא דנעשה ממילא בלא מתכוין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע [מ"א] ואם נדבקו במקום האותיות אסור לפרקן ועיין לעיל בס"ג בבה"ל שם. ולקרוע מחדש דפין של הספרים שלא נחתכו מבעוד יום יש בהן חיובא ואפי' ע"י א"י אסור [פמ"ג ועיין בבה"ל]. מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ובנחת שלא יקרע ואם נקרע נקרע וכן מותר ללבוש בגדים חדשים ואם נקרע נקרע שאינו מתכוין לקריעה. ופוצעין אגוזים במטלית [היינו שמכה על המטלית כדי לשברם] ואינו חושש שמא תקרע [רמב"ם בפכ"ב]:

(מ"א בהתחלה) בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר כצ"ל ונ"ב ר"ל לדעת הריב"ש:

(שם) סי' קצ"ז אך צ"ע אם יש להתיר בניקור ועבי"ד ססי' ש"ן דא"א ליטול יפה בשינים או בידים גם בכלי וכו' עד עכ"ל. וכאן שייך לכן מוטב וכו' ועסי' רע"ח כצ"ל:

מג"א ס"ק ג' בין מן המת. ע' מג"א סי' תקכ"ו סי"א:

מג"א ס"ק ז' קטן אוחז בקולמוס. ע' תבואת שור ססי' ב':

מג"א ס"ק יא התופר ב' תפירות בס' קרבן נתנאל פ"ז דשבת כ' דמ"מ בתופר ב' תפירות ולא קשר איסור דרבנן מיהא הוי ומה"ט אסור לחבר מלבושים בתחיבת המחט ב' פעמים וכ"כ בתשו' גנת וורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ז וי"ט באורך עיי"ש:

סעיף יב. משום לש. ע' מג"א סי' של"ו סי"ב:

כמין אותיות עבה"ט ועיין בדגול מרבבה שכתב היתר גמור היא והך דמהר"מ מיירי שנעשה בכוונה שיאכלו התינוקות לסגולה ולכן לא התיר רק לתינוקות אבל בעלמא מותר אף לגדולים והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים ע"ש:

הספר. עיין בה"ט ועיין לעיל סי' ש"ו ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע:

למתחו. ועיין בגו"ר סימן י"ז י"ח י"ט מה שמקמטין בגד על ידי תפירת מחט ארוך או שראשה א' עב. ותוחבין פעמים ושלש עד שמספיק לקמוט כמו תפירה אם מקיימין אותם כן כגון בגדי נשים שמניחין כן בארגז מקומט על ידי מחט שלא תצטרך להטריח שנית ודאי אסור לעשות כן בשבת אך אפילו לתחום שולי הבגדים למעלה בשעה שעוסק בעבודתו או בשעת הילוך ע"י תחיבת מחט אעפ"י שאח"כ חוזרת ושומטת המחט אין להתיר זולתי לדעת הר"ר יואל דמתיר בתפירה שאינו להתקיים וחכם אחד חולק והוא חזר והשיב לו ומסוף דבריו משמע שאין להחמיר בתחיבה זו כ"א בעושה ע"ד שיתקיים ע"ש:

המוחק דיו כו'. בטור כתוב המטשטש בדיו כו' והוא ט"ס וצ"ל המוחק טשטוש דיו על הקלף כמ"ש כאן. וכתב מו"ח ז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות א' ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל:

אסור לשבור עוגות כו'. במרדכי בשם מהר"מ כ' בזה אי משום מוחק ליכא איסורא דאוריית' אלא במוחק ע"מ לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש כו' דאין מצווין על הקטן רק דלא ספינן ליה בידים משמע דבגדול אסור ולא הבנתי זה דהא אפי' במקום שיש אב מלאכ' כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמש"ל וכן בטוחן כ"ש בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק ע"מ לכתוב וכל המקלקלי' פטורים למה יהיה אסור דרך אכיל' ואם האיסור משום שעושה תחיל' האותיות ויודע שישתברו בשעת האכילה אם זה היה איסור אף בקטן יש לאסור העשיי' כן דהוה ליה ספינן בידים וצ"ע ובלבוש כ' ור"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרו אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב דאפי' לפי סברתו פטור דהא אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים אלא על סגירת הספר מכוין ותו נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראי' ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אע"פ שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור הוא כן. ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו וקורבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא"א לעשות מהם חיבור א' אחר ששיברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות נשכרים וכ"מ עוד ממ"ש בפ' הבונה כת' אות א' והשלימו לספר חייב משמע דאלו נטל אות א' שהוא נכתב כבר וקירבו להספר דאין בו חיוב ואין לחלק דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות א' שיתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב זה אינו דכך לי אות א' שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין חיוב שבת בב' אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב כנלע"ד ושמעתי שרמ"א בתשו' מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא:

לרשום באויר כו'. הטעם בת"ה שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ בת"ה בשם א"ז שכ' צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השלחן כו' משמע על השלחן גריד' מותר:

מותר לרשום בצפורן כו'. אע"ג דבפ' הבונה איתא במשנה דרושם הוה כמו כותב שכן היו רושמין בקרשי המשכן לסי' וע"כ חייב אם עושה ב' רושמים כמו בכותב ואפילו בדבר שאין מתקיים אי' במשנה דפטור משמע אבל אסור מ"מ כאן הוה רושם א' והוה אינו מתקיים כיון דתרתי לטיבותא מותר כנ"ל לכאורה אלא דקשה דא"כ היה לו להשמיענו דדוקא רושם אחד מותר אבל שנים אסור. ע"כ נראה דדוקא דומיא דמשכן שהיו רושמין שני רישומים להיכר שלא יתחלפו הקרשים ונמצא שלסימן אחד היו עושים ב' רושמים ובזה אסור מדרבנן אפילו באינו מתקיים משא"כ ברושם על הספר בב' מקומות הוה כל אחד סימן לדבר מיוחד על כן מותר אפילו מדרבנן ופשוט דהרשימה היא אסורה אם רושם אותיות דהא בכותב אסרו אפילו בדבר שאין מתקיים וכתב רש"ל וז"ל וסמ"ק אוסר לרשום על הספר ושמעתי מחכם ח' שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך וסברא נכונה היא עכ"ל וחילוק זה שמעתי ג"כ מאחי הגאון מהר"י הלוי ז"ל מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים. ובזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף:

אבל אסור ליתנם כו'. דהשתא משוי ליה מנא: