שולחן ערוך, אורח חיים ש״י: דיני מוקצה בשבת. ובו ט סעיפים – עם 21 מפרשים

דיני מוקצה בשבת. ובו ט סעיפים
עץ שתולים בו דגים אע"פ שהוא מאוס מותר לטלטלו דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון דשרי:

אין שום אוכל תלוש דראוי לאכילה מוקצ' לשבת דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה מותר לאכול מהם בשבת ואפי' חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו ובצים שתחת התרנגולת מותר לטלטלם וכן תמרים הלקוטים קודם בישולם וכונסים אותם בסלים והם מתבשלים מאליהם מותר לאכול מהם קודם בישולן אבל גרוגרות וצמוקים שמניחין אותם במוקצה לייבשן אסורין בשבת משום מוקצה שהן מסריחו' קודם שיתייבשו דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה: הגה ויש אומרים דאין הכנה שייך בשל כותי ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים [כל בו סי' נ"ה וכן משמע בהר"ן סוף פכ"ב וירושלמי]:

בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום חזר להיתרו אבל דבר שהוקצה בין השמשות אסור כל היום:

גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה אע"פ שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואח"כ נודע להם שבין השמשות כבר היו יבשים מותר:

גרוגרות וצמוקין דחזו ולא חזו דאיכ' אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלו ליה אי אזמניה נפק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא אבל אם אינם ראוים והזמינם הזמנה לאו מילתא היא:

כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו אבל מותר לכפות עליו כלי ובלבד שלא יגע בו:

מטה שיש עליה מעות או אפי' אין עליה עתה והיו עליה בין השמשות אסור לטלטלה דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא: הגה ואפי' לצורך גופו או לצורך מקומו (ב"י) והוא הדין לכל דבר היתר שמונח עליו איסור אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה בין השמשות מותר לטלטלה אפי' ייחדה למעות והניחם עליה מבעוד יום כיון שסלקן קודם בין השמשות: הגה ויש אוסרים בייחד לכך והניח בהם אע"פ שסילקן מבע"י (טור בשם ר"ת) וכן אסור לטלטל כיס של מעות אע"פ שהוציא המעות ממנו מבעוד יום אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן הייחוד וכן נוהגין (הגהות מיי' פכ"ה) מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר וכן בכיס התפור בבגד הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש אם הוציא המעות משם מותר ללבוש הבגד דהכיס בטל אצלו אבל אם שכח בו מעות מותר לטלטל הבגד דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד אבל אין ללובשו בשבת דחיישינן שמא יצא בו כדלעיל סי' ש"א סל"ג [ב"י ססי' ש"ט] וע"ל סי' רס"ו אם שכח כיסו אצלו בשבת מה דינו [ב"י]:

כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר מותר לטלטלו כגון מחתה שיש עליו מבעוד יום אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול מותר לטלטל המחתה כמו שהיא וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האיסור אבל אם דבר האיסור חשוב יותר מדבר המותר בטל אצלו ואסור לטלטלו וטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפי' אי שדיה ליה מהמחתה [או אם צריך למקום המחתה כמו שנתבאר לעיל סי' ש"ט] ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה לא יטלטלנה כמו שהיא אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה: הגה וכן אם יכול לנער האיסור לחוד ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר [ב"י בשם תשובת הרא"ש] וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבע"י אבל אם היה האיסור עליו לבד לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת [ב"י בשם תשו' הרשב"א]:

תיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות אם המעות אינם עיקר מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים שנתבארו במחתה:

עץ. עיין סי' ש"ח סט"ז:

בשל כותי. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה ס"ה:

חזר. כתב הט"ז ה"ה באיזמל שמל בשבת היה בה"ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למחר במלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה"ש ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ מהרי"ל ועיין בי"ד סי' רס"ו אבל הב"ח סי' ש"ח מתיר לטלטלו וכ"כ מהרש"ל והמ"א בסי' של"א ס"ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע"ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק"ב:

אינם. כתב ב"י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת:

שלא. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב"י ת"ה. או י"ל דמ"ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ"ש סי' רס"ה ס"ג עיין שם ועיין סי' תקי"ג ס"א. במ"א:

איסור. פירוש בהניח בכוונה ע"ל סי' ש"ט ס"ד:

או. ומ"א מחמיר:

ללבוש. אפי' בר"ה. מ"א:

שמא. מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ"א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע"ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ"ש במניח בכוונה פשיטא דשרי:

לטלטלו. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ"א:

חשוב. ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה"ה איפכא עיין סוף סי' ש"ח:

מהמחתה. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ"ל. ט"ז:

ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג. ב"ח:

לבד. ונראה דהיינו מע"ש ונעשה בה"ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה"ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל. ט"ז:

שבת ק"מ

שם מ"ה

בעיא ונפשט'

שם בעיא ונפשט'

כפירש"י שם וכ"כ הרי"ף ור"ש והרמב"ם בפכ"ו

ביצה כ"ז בעיא ונפשט' להתיר כלישנא בתרא וכ"פ הרא"ש והר"ן והרשב"א

שם בגמ'

שם בגמ'

שבת מ"ב

טור (אף על גב דמותר ליגע במוקצה הכא אביצה קאי וכן היא בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה והביאה הראב"ד בהשגות בפרק כ"ה והרא"ש בפ"ק דביצה עיין ב"י מ"ש בזה ה"א ות"ה סימן ש"ו)

שבת מ"ג ודלא כרב הרי"ף והרמב"ם וכן כ' ר' ירוחם בח"ג שכן עיקר

שם מ"ז

טור מהא דאביי שם וכפירוש התוס' שם בשם ר"ח

רא"ש בתשובה

הגהות פרק כ"ו בשם הר"מ מהא דשבת מ"ו (אם מותר לכסות פירות או להניח מפני הדלף או ליתן כלי תחת הדלף ע"ל סימן של"א ותקנ"ה):

ס"א עץ שתולין. כן פי' הרא"ש:

מותר. דלא כרב דס"ל כר' יהודה שבת י"ט ב' ושאר מקומות וע' תוספ' שם ד"ה הני כו':

דק"ל במוקצה כו'. קנ"ז א' וכמ"ש בריש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא כו' וע' ברי"ף ורא"ש פ"ג דשבת שם מ"ד א':

ס"ב אין שום אוכל. לשון הרמב"ם דבדבר שאין אוכל יש מוקצה אף לר"ש כגון מוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש שם קנ"ז א' ובסי' ש"ח ס"א וכן דבר שאינו כלי כמ"ש קכ"ד א' ואף ר"ש מודה בשבת אע"ג דמתיר ביו"ט וע' רא"ש בפ"ד דיו"ט סי"ב ופי' ר"ת כו' ור"ש מתיר כב"ה כו' ע"ש וכמו מעות בשבת מ"ד ב' דאף ר"ש מודה וצרורות מ"ז א' וערש"י שם ד"ה שרי וד"ה אבל ועסי' ש"ח ס"ז וכן עצמות וקליפין כמ"ש תוס' קמ"ג א' ד"ה עצמות:

תלוש. עפ"ג דיו"ט כ"ד ב' ורש"י שם ד"ה אם יש כו':

דראוי כו'. רש"י מ"ה א' ד"ה אין מוקצה דבדבר שאין ראוי אף ר"ש מודה כמו דג מלוח כמ"ש קכ"ח א' וע"ש תו' ד"ה דג כו' וי"ל כו' ועסי' ש"ח סל"ב וכן כל כיוצא בו:

מוקצה לשבת. לאפוקי יו"ט דקי"ל כר' יהודה:

דתמרים כו'. שבת י"ט ב':

מותר כו' בשבת. לשון הרמב"ם ונתכוין למ"ש הרי"ף בסוף י"ט אשכחן לרבוותא כו' דס"ל כר"ש דל"ל מוקצה וכדאמר ר"נ עז לחלבה כו' ותמרי דעסק' כו' ואנן לא ס"ל הכא כו'. דהני מילי דאינון עז לחלבה כו' בי"ט אסירי ומילי דחזי מנהון למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעסקא שרי למיכל מיניה בשבת ע"ש:

ועדיין. רש"י דבלא"ה חייב משום עוקר דבר מגידולו:

הלקוטים. רש"י:

שהן מסריחות. תוס' ורי"ף ורא"ש ורמב"ם בשם ירושלמי:

וכיון. לאפוקי חטים כו' ותמרים כו' דחדא חדא אית בהם וכמ"ש שם כי ל"ל לר"ש כו':

סי"א דאין. ר"ל מה שאסור משום הכן כמ"ש בירושלמי גוי א"צ הכן אבל דבר שהוא אסור משום מחובר אין חילוק כמ"ש בפ"ג דיו"ט כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם יש כו' וכן כל כיוצא בו:

ס"ג בין כו'. תוס' כ"ז א' ד"ה אלא. ועיין לעיל כו' ובשבת מ"ג א' ד"ה בעודן. א"נ כו':

אבל דבר. שם בגמ' ה"ד אי דאחזו כו':

ס"ה אבל אם. גמ' שם:

ס"ו ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ק דיו"ט ועמ"א וכ"כ תה"ד ולמד מדברי תוס' שמחלקין בטלטול מן הצד כן וז"ש מ"א ועסי' שי"א ס"ח ואישתמיטתי' מ"ש בס' הקודם לזה מותר לסוך כו' והוא מתני' ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה ותה"ד דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א' ולכן עלה בדעתו לחלק והעיקר כתי' המ"מ שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אע"פ כו' מ"מ אסו' פן כו':

ס"ז ואפי' לצורך. דאילו מחמה לצל אפי' ר"ש מודה כמ"ש תוס' ל"ו א' ד"ה הא ר"ש ועגמ' קמ"ב ב' לא שנו אלא בשוכח כו' ל"ש אלא לצורך גופו כו' מ' דבמניח אסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו וכן שם א' מתני' לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו ודוקא בשיש ג"כ דבר היתר אבל בלא"ה אסור וע' תוס' מ"ד ב' ד"ה הא דהא אין גוררין כו':

וה"ה לכל. שם בחבית וכר ובסל לפני אפרוחים מ"ג א':

אבל אם כו' אפי' אם ייחדה כו'. שם דלא כרב דכר' יהודה ס"ל כמש"ש משא"כ ברישא דקי"ל כר' יהודה בזה כמ"ש קנ"ז א':

ויש אוסרים. תוס' שם ד"ה הא בשם ר"ת כמ"ש קכ"ג א' הכל מודים כו' ור"ל אפי' ר"ש כמ"ש קנ"ז א' והוכיח כן מדאמרינן קכ"ח א' דבמוקצה דטלטול רב כר"ש ס"ל. הרא"ש. ור"ל במוקצה שמקצה האדם מדעתו דהא התם קאמר ורב כר"י ס"ל ואפילו במוקצה דטלטול וע' תוס' י"ט ב' ד"ה הני:

אא"כ עשה בו מעשה. שהוא מבטל המחשבה דייחוד וכן המעשה כמ"ש בסוף פכ"ה דכלים ודוקא עשה בו מעשה כמ"ש שם:

מיהו. עמ"א והג"א כ' לדעת הרי"ף ע"ש דמחמה לצל אפילו לס' ראשונה אסור:

וכן בכיס. מ"ד ב' תוס' ד"ה אין גוררין כו':

מותר לטלטל כו'. כנ"ל:

אבל אין ללובשו כו'. דהיוצא במעות הצרורין בסדינו חייב וכל שאסור לצאת אסור אפילו בבית ללובשו כמ"ש ס"ד ב' ובאיש כל שהוא משוי וכמ"ש בסי' ש"ג סי"ח ע"ש:

ס"ח כגון מחתה. רש"י שם:

וטעם היתר כו' ואם א"צ כו'. קמ"ב א' ולישדינהו כו':

או אם. שם בברייתא לצורך מקימו:

ואם. שם מתני' לצורך גופו:

וכן אם. שם לגי' ולנערינהו נעורי:

וכ"ז לא כו'. שם ב' ולא אמרו ככר כו' וע"ש ברא"ש:

ס"ט תיבה. נלמד מהנ"ל:

אע"פ שהוא מאוס מותר לטלטלו – עיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא לצורך גופו או מקומו או אפילו מחמה לצל ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' רע"ט בבה"ל בד"ה נר שלא הדליקו:

י"א דאין הכנה שייך וכו' – עיין בא"ר שכתב דאפשר דגם דעה ראשונה סוברת כן ועיין בסימן תצ"ח ס"ג ועיין בספר בית מאיר שפקפק מאד על מש"כ הרמ"א ואפילו גרוגרות וכו':

בשל א"י – ולפ"ז א"י שהדליק נר בבין השמשות וכבה אח"כ מותר לישראל לטלטל המנורה אח"כ בנתאכסן ישראל בבית א"י [אם לא שהדליק הא"י לצורך ישראל דאז נעשה בסיס לכל השבת כדלעיל בסימן ש"ט במ"ב ס"ק כ"ז] [פמ"ג]:

מטה שיש עליה – משמע אפילו לא היו המעות עליה בין השמשות אסור לטלטלה בעודן עליה ומשכחת לה שהניחן א"י או תינוק המעות בשבת לדעת ישראל ואם מותר לנער אז המעות מעליה עיין בסימן ש"ח סק"נ במגן אברהם שהביא דעות בזה ועיין בסימן רס"ה סק"ב במגן אברהם משמע שדעתו נוטה דלא נעשה בסיס כיון שלא היו עליה בין השמשות ומותר לנער:

והניחם עליה מבע"י וכו' – באמת היה יכול להשמיענו יותר רבותא דאפי' הניחם עליה בשבת ואח"כ סילקם ממנה כיון שלא היו עליה בין השמשות אף שמיוחדת היתה למעות ג"כ שרי אלא דנקט לשון זה לאפוקי מדעת ר"ת האוסר דהוא מיירי בשהניח עליה מבע"י ואח"כ סילק ממנה דאפילו באופן זה אסור הואיל והיתה מיוחדת לזה ולהכי נקט המחבר ג"כ הך לישנא:

בט"ז סק"א סי' שיח ס"ב פסק. נ"ב עיין במג"א שם ס"ק ד' דלק"מ ופשוט:

(שם)במג"א סק"ח אפר שמותר. נ"ב עיין בספר בינה לעתים פ"ב מהלכות יו"ט הלכה י"ח ועיין בפרי מגדים(מהגאון כ"ס):

(שם) במג"א ס"ק ח' סגי ברובא נ"ב עיין בכורות דף כג ע"א אפר פרה שנתערב וכו' דבמשא מטמא וטלטול מוקצה כמשא דמי ומשום הכי הוצרך המג"א לאתויי עלה מטעם זה דעיקר איסורו מדבריה אמנם במלמ"ל פ"א מהלכות משכב ומושב הלכה י"ד ד"ה עוד נראה וכו' מבואר דהרמב"ם ס"ל אפר באפר מקרי יבש ביבש אבל למאי דקי"ל דהוה לח בלח בלאו ה"נ אינו מטמא במשא וטעמא נראה לפענ"ד דס"ל דש"ס דבכורות ס"ל דלח בלח אין בילה ומשום הכי מדמה הש"ס לח ביבש אבל אנן קי"ל בלח יש בילה עיין בר"ה דף יג ע"ב ותוס' ד"ה חוץ וכו' וקי"ל קמח בקמח מקרי לח א"כ לא הוי צריך המג"א לזה ועיין בבכורות דף כב ע"א תוס' ד"ה הנך וכו' ולפענ"ד לאו דוקא טומאה אלא כל מידי דלאו אכילה והנאה לא שייך שיעור ס' וטעם כעיקר עיין וק"ל שוב מצאתי זה כתוב בספר בינה לעתים פ"ב מהלכות יו"ט הלכה י"ח ע"ש וצ"ע בתוס' בכורות דף כג ע"א סד"ה נבלה וכו' דמים ומלח לענין תחומין ע"ש:

[א] ואפילו חיטים וכו'. עיין סימן שי"א סעיף ח' ושל"ו סעיף ו':

[ב] [לבוש] ויש אומרים וכו'. כן כתב רמ"א אלא שכתב יש אומרים בלא וי"ו ומשמע דאפשר דגם הסברא ראשונה מודה לזה:

[ג] [לבוש] אבל במחוברים וכו'. והוא הדין נולד (כנסת הגדולה), וכן משמע בסימן תקי"ז:

[ד] דבר שנתקלקל וכו'. כגון גרוגרת וצימוקין שהיו חזו בין השמשות ונתקלקלו היום שנפלו עליהם גשמים וחזר וניתקן על ידי ששזפתן השמש:

[ה] [לבוש] מיגו דאתקצאי וכו'. דוקא דברים שגמרו בידי שמים כגון גרוגרת דאין נגמרים אלא על ידי חמה אבל דבר שנגמר ביד אדם כגון תמרים שנותן עליהם מים בערב שבת דאין ראוי עד ליל שבת כשלקחו טעם היין מותר ועיין בית יוסף:

[ו] [לבוש] ועוד אפשר וכו'. כן כתב תרומת הדשן סימן ס"ז וצריך עיון מנגיעה דמת בסימן שי"א סעיף ז' שהוא לצורך המת ועיין ברטנורה פרק שואל משנה ה' וצריך עיון, ולדינא משמע בסימן ש"ח סעיף ה' דאף שנגיעה לצורך מוקצה מותר וכן כתב מגן אברהם ריש סימן תקי"ג ועיין סוף סימן רס"ה:

[ז] [לבוש] בין לצורך גופו וכו'. דומיא דנר שכבה שכתבתי בסימן רע"ט שדעת כל הפוסקים שאפילו לצורך וכו' אסור ודלא כהגהות אשירי שהתיר (בית יוסף), וצריך עיון דלעיל כתב בית יוסף בשם הגהות אשירי בנר דאסור ועיין מה שכתבתי ס"ק ה' שם ועל הפרישה שהעתיק לשון בית יוסף דלא כהגהות אשירי שהתיר בנר שכבה לצורך גופו על כרחך תימא יותר [שכתב] שיש עליו אפילו לא היה עליו בין השמשות, ומיירי בהניח עובד כוכבים או תינוק לדעת ישראל דאי בשכח מנער ועיין סימן ש"ט סעיף ד':

[ח] מיהו לצורך וכו'. כן כתב בית יוסף ומגן אברהם חולק דאסור אפילו לצורך גופו וכן כתב הפרישה דדמי למוקצה מחמת חסרון כיס דמקפיד עליה ועיין ריש סימן ש"ח וקשה לו על בית יוסף גופיה סוף סימן ש"ט שכתב על מה שכתב התשב"ץ דאם יש כיס בקוטא שלו אסור ללבוש בשבת, עד כאן, זה לשונו אפשר דאפילו באין בתוכו מעות מיירי ועל פי דעת ר"ת במטה שיחדה למעות על כרחך הוא כשלובש הוי כצורך גופו ומקומו כמו שכתב הלבוש ולכן בכיס התפור ויותר קשה על מה שכתב מגן אברהם בס"ק ו' דבכיס מותר להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר אף להרא"ש כיון דלא קפיד עלה ועיין ב"ח סעיף ח' רס"ו שהיה דעת התשב"ץ דמלבוש טפל למעות עיין שם, וכמדומה דאשתמיט ליה בית יוסף סוף סימן ש"ט, ולדינא נראה לי כללא דמילתא הן מטה או כיס אף שמיחד למעות כל שאין מקפיד עליו להניח בו דבר אחר מותר לצורך גופו ומקומו:

[ט] [לבוש] או יטלטל וכו'. זה הוסיף מנפשיה דבבית יוסף ורמ"א לא הזכיר אלא שמא יצא בו ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים אפשר להקל לצורך ופשוט דאם אפשר לנער המעות ינערו דהא איירי בשבת:

[י] מותר לטלטל וכו'. ואם אפשר בניעור ינער המעות ממנו. כתב מגן אברהם אפילו הניח מעות בתוכו בכוונה מותר לטלטל ומכל מקום אסור להכניס ידו בכיס דנעשה בסיס וכל זה בכיס התפור בתוך הבגד אבל כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו והוא הדין כשיש מעות בתיבה בתוך השולחן אסור לטלטל השולחן אלא אם כן יש עליו גם כן דבר המותר, עד כאן, וצריך עיון ועיין סימן רע"ז ס"ק ח':

[יא] הואיל ואין וכו'. כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא כיס לבד תפור והיא כולה תלויה אבל אם הכיס תפור כולו לאורכו בבגד נעשה בסיס ואסור במניח בכוונה ובשבת צריך לנער. כתב תשב"ץ סימן נ"ד שכח מעות בכנף חלוקו יתיר חלוקו ויניחם ליפול לארץ:

[יב] מבעוד יום וכו'. לאפוקי אם הוסק בשבת עיין סימן תצ"ח סעיף ט"ו, ואם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב (מגן אברהם), פירוש דאם ניכר הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל. חשוב וכו'. אף שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא איקרי חשוב וכן איפכא עיין סוף סימן ש"ח:

[יג] [לבוש] ואפילו אם היה וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בסימן ש"ט סעיף ג' אזל זה (מגן אברהם), ואפשר דתוספות מיירי ללקוט מכלי אבל כשמנער צריך לעשות באפשר כדמשמע בש"ס ריש פרק הנוטל:

[יד] מנער וכו'. ואם איכא הפסד בניעור אין צריך לנער כמו שכתב בסימן ש"ט:

[טו] [לבוש] ואינו וכו'. צריך עיון לי על רמ"א ולבוש דבסימן של"ד סעיף ט"ז כתבו מחלוקת בזה (מלבושי יום טוב), ונראה לי דלקמן בדליקה הקילו יותר ושם נתבאר, עוד הקשה עולת שבת למה כתב רמ"א דין זה דהא כל שכן הוא דאפילו נטל האיסור ממנו אסור בטילטול כיון דאיתקצאי לבין השמשות, עד כאן, ולא קשה מידי דזה עדיף משום דבר היתר שהוא עיקר ועוד צריך להשמיענו לאפוקי מהמתירין לקמן כדאמרן. כתב הט"ז אם בשבת הניח עליו דבר האיסור הואיל ולא איתקצאי בין השמשות מותר להניח עליו דבר ההיתר ולטלטלו:

א) [סעיף א'] עץ שתולין בו דגים וכו' בשר שאינו מאוס כל כך. עו"ש או' א':

ב) שם. עץ שתולין בו דגים וכו' עץ זה הוי כלי כיון שיחדו לתלות דגים אלא משום דמאיס הו"ל מוקצה מחמת מיאוס ואנן ק"ל כר"ש. לב"ש, משמע אבל אם לא יחדו לכלי רק תלה בו דגים לפי שעה אסור לטלטלו. ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ט"ז ובדברינו לשם או' ק"ז וקי"ח:

ג) שם. מותר לטלטלו. אפי' מחמה לצל והיינו טעמא משום דלית עליו שום מוקצה והו"ל ככלי שמלאכתו להיתר דרישה או' ב' מיהו המש"ז או' א' כתב דלא שרי לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור והביא דברי הדרישה הנ"ז וכתב וצ"ע יעו"ש. ונראה דאם תולין בו דגים מלוחים לכ"ע שרי לטלטלו אפי' מחמה לצל משום דחזו לאומצא כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ב וא"כ הו"ל ככלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטל אפי' מחמה לצל וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ד' יעו"ש:

ד) שם. כר"ש דשרי. אבל במקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא ק"ל כוותיה ואסור אפי' לאחר שכבה ועיין לעיל סי' רע"ט ובדברינו לשם בס"ד:

ה) שם. כר"ש דשרי. אבל במוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה. שבת זק"ן ע"א. וגם מודה ר"ש בצרורות ואבנים ומעות וכל דבר שאינו כלי ולא אוכל שאסור לטלטלו כיון דלא חזי למידי. ב"י. וכ"כ בהגהת הלבוש ומה שאנחנו ק"ל בכמה דברים כר"ש דלית לי' איסור מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים בלבד ובכמה דברים ק"ל דאסורים משום מוקצה היינו משום דבכמה דברים אפי' ר"ש מודה דאסורים הן עכ"ל:

ו) [סעיף ב'] אין שום אוכל תלוש וכו' אבל במידי דמחובר אפי' לר"ש הוי מוקצה בין של ישראל בין של עכו"ם. ב"י. ועיין לקמן או' י"ד:

ז) שם. העומדים לסחורה וכו' שאעפ"י שעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה. תו"ש או' ב' לב"ש:

ח) שם. ואפי' חטים שזרעם וכו' ולא דמי לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא. מ"א סק"א. ועיין ב"ח שכתב בשם ש"ל דאוסר בחיטים שזרעם כמו נר שכבה אבל הוא ז"ל הסכים כדברי הש"ע יעו"ש אמנם צ"ע דבסי' שי"א סעי' ח' וסי' של"ו סעי' ו' אוסר שם הש"ע אם נתכוון לזריעה ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ט) שם. ועדיין לא השרישו. שאם השרישו הו"ל עוקר דבר מגידולו ואסור עו"ש סי' שי"א או' ו':

י) שם. וביצים שתחת וכו' פי' שנולדו מאתמול. עו"ש או' ג' והיינו תוך ג' לישיבתה ועיין פסחים נ"ה ב' הגהות יעב"ץ על הגמ' פת"ע או' ד':

יא) שם. שמניחין אותם במוקצה וכו' ר"ל שהקצה להם מקום עד שיתיבשו לבוש:

יב) שם. אסורים בשבת ודוקא גרוגרות, וצימוקים אבל אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות לית בהו מוקצה לר"ש, ב"י בשם הגמ':

יג) שם הגה. וי"א דאין הכנה וכו' ואפשר דגם הסברה ראשונה מודה לזה. א"ר או' ב' ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' ג':

יד) שם בהגה. וי"א דאין הכנה וכו' פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל או' ו' ולקמן סי' שכ"ה סעי' ה':

טו) שם בהגה וי"א דאין הכנה וכו' דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום. (ר"ן) וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל. כלבו. מ"א ס"ק. תו"ש או' ד' ר"ז או' ג':

טז) שם בהגה. וי"א דאין הכנה וכו' ונראה דלא התירו בשל גוי רק מוקצה אבל נולד אפי' בשל גוי יש לאסור. עו"ש או' ד' א"ר או' ג' תו"ש שם. ועיין לקמן סי' תקי"ז:

טוב) שם בהגה. ואפילו גרוגרות וצימוקים וכו' משמע דאפי' העלה אותם העכו"ם מבע"י ליבשם ודחה אותם בידים לא חל עלייהו שם מוקצה אבל הר"ז או' ג' כתב דמיירי בראויים ואינם ראויים דבישראל צריכין הזמנה כמ"ש סעי' ה' ובשל עכו"ם אין צריך הזמנה יעו"ש משמע הא אם לא היו ראויים אף בשל עכו"ם אית בהו מוקצה כמו בשל ישראל:

חי) שם בהגה. ואפי' גרוגרות וכו' ונר עכו"ם שהדליק ביה"ש וכבה י"ל דשרי לישראל לטלטלו אח"כ בנתאכסן בבית עכו"ם דתרתי בעינן מוקצה מדעת ודחייה בידים הא דחייה לחוד לא. ואם ישראל נתאכסן בבית עכו"ם והניח מפה על השלחן לכבוד שבת ועכו"ם הניח נר עליו ביה"ש וכבה י"ל דהמפה בסיס דניחא ליה בכך. ולומר לעכו"ם ביה"ש טול נר שלך מכאן אסור דלצורך ישראל הטלטול אסור. ואם המפה של עכו"ם י"ל אין הכן בשל עכו"ם. מש"ז או' ב':

יט) [סעיף ג'] דבר שנתקלקל וכו' כגון גרוגרות וצימוקין שהיו חזו ביה"ש ונתקלקלו ביום שנפלו עליהם גשמים וחזרוונתקנו ע"י שזפתן השמש ב"י בשם רש"י. א"ר או' ד':

ך) שם. חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא ביה"ש היה ראוי. טור. ט"ז סק"ג. ומ"ש שם הט"ז בענין האיזמל של מילה כבר כתבנו בזה לעיל בסי' ש"ח או' ז' קחנו משם:

כא) שם. אבל דבר המוקצה ביה"ש וכו' דוקא דברים שגמרן בידי שמים כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חמה אבל דבר הנגמר בידי אדם כגון תמרים שנותן עליהם מים בע"ש דאין ראוי עד ליל שבת כשלקחו טעם היין מותר. א"ר או ה' ועיין לקמן או' כ"ז:

כב) שם. אסור כל היום דהכנה צריך מבע"י כדכתיב והיה ביום השישי והכינו וכו' רש"י ביצה כ"ו ע"ב:

כג) [סעיף ד'] אעפ"י שלא ידעו הבעלים וכו' ולא אמרינן כיון שהיה סבור ביה"ש שלא יבשו עדיין הרי הוקצה לו באתה שעה ואתקצו לכולי יומא דליתא. וכתב הר"ן ע"ז ואע"ג דבירושלמי ריש ביצה אוסר בזה נקטינן כתלמודא דידן. ב"י. תו"ש או' ז':

כד) שם. ואח"כ נודע להם וכו' ודוקא בכה"ג אבל איסור שנפל להיתר לח ולא היה ששים ונתוסף אח"כ קודם שבת ע"י חש"ו ובלח לא שייך נ"נ בהפ"מ או נתוסף כנגד כל היתר ולא ידעו בעלים י"ל הואיל ולא שייך עומד ומצפה אסור ובלבוש כתב מוקצה בטעות לא הוה מוקצה משמע אף כה"ג שרי וצ"ע. מש"ז או' ד:

כה) [סעיף ח'] דחזו ולא חזו וכו' היינו שנתייבשו קצת מבע"י ולא כל צרכן. רש"י ביצה כ"ו ע"ב:

כו) שם. אי אזמניה וכו' וכתב המ"א בסי' תצ"ה דצריך שירשום מע"ש ויאמר מכאן אני נוטל למחר משום דאיכא למיחש דילמא שביק את הרעים ונוטל את היפים ומטלטל מידי דלא חז ליה יעו"ש. תו"ש או' ח':

כז) שם. אבל אם אינם ראוים וכו' כתב הכלבו בסי' נ"ח כל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה. ואית דבעו למימר שאילו התמרים שנותנים עלהם מים בגיגית בע"ש או בעיו"ט ונדחו עי"ז מיד או חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יו"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אדם אם שהו כל הצורך ע"כ. וכתב עליו ב"י דדבריו תמוהים דהא אמרינן בגמ' (שבת מ"ה ע"א) דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקים לית בהו מוקצה וא"כ למה הוצריך ליתן טעם מפני שגמרו בידי אדם ועוד ודאי דהני לא הוי גמרו בידי אדם עכ"ל נמצא דהב"י לא תמה רק על הטעם אבל לענין דינא מודה. והביאו הט"ז סק"ד והתו"ש או' ט' ועיין לבו"ש שאר האחרונים מה שיישבו קושית הב"י על הכלבו. ועוד עיין לקמן סי' ש"ך סעי' ג':

כח) שם. הזמנה לאו מילת היא. דה"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן. רש" ביצה כ"ו ע"ב:

כט) [סעיף ו'] מבטל כלי מהיכנו פי' שהוסר הכלי מטלטלו ודומה שסותר הסותר זה הכלי ממה שהיה ראוי בתחילה. טור. וכן פירש"י והרמב"ם פכ"ה דין כ"ג. ובמקום אחר פירש"י דהוי כאלו בונה אותו במקום הזה. תו"ש או' יו"ד. וכ"כ הלב"ש:

ל) שם. אבל מותר לכפות וכו' דבזה אין מבטל אותו מהיכנו דהא אם ירצה יכול לחזור וליטול אותו משם. ולא חיישינן דשמא ע"י נטילתו משם ינדנד המוקצת מאחר שמוקצו מכוסה מן העין ועוד שמטלטל אותו לצורך דבר שאינו ניטול קמ"ל דלא. תו"ש או י"א:

לא) שם. ובלבד שלא יגע בו. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעא וכ"ש סי' ש"ח סעי' מ"ב היינו כשהנגיה היא לצורך דבר המותר אבל הכא היא לצורך דבר המוקצה. ב"י בשם ת"ה סי' ס"ז. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ג. והה"מ כתב דהא דאסור ליגע בביצה שנולדה בשבת ויו"ט היינו משום שהיא מתגלגל וע"ו נגיעה מעט היא מתגלגלת והוי טלטול ממש וכמ"ש רמ"א רס"י תקי"ג והבן או התו"ש או' י"ב וכתב דמדברי הש"ע כאן משמע דה"ל כהת"ה דהא התה דבריו דבכל מוקצה אסור ליגע (ר"ל אפי' אינו מתגלגל) וכ"כ המ"א סי'. תקי"ג סק"ב ודלא כהט"ז שם סק"א יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ש"ח או' ל' ולקמן רסי' תקי"ג:

לב) [סעיף ז'] מטה שיש עליה מעות וכו' במניח איירי דבשבת תנן פי' נוטל מנער האת הכר והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבע"י והיו עליה ביה"ש אפי' אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתא וא"ת דאיך יכול להיוח שמניח לדעת בשבת י"ל כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל. ב"י בשם התוי מ"א סק"ד. ולענין ניעור עיין מ"א סי' ש"ח ס"ק ן' שכתב להתיר כיון שלא היו עליה ביה"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' י"א. ועיין סי' ש"ט סעי' ד':

לג) שם הגה. ואפי' לצורך גופו וכו' דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דהמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפי' לנורך גופו ומקומו גם המטה כך. לב"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' ח"א כלל ס"ז או' ב':

לד) שם. שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרינן לעיל סי' ש"ח העי' ד' דמנער את הכר שעליו המעות. ט"ז סק"ו:

לה) שם. וגם לא היה עליה ביה"ש וכו' פי' אפי' היה עליה מעות בשבת וניטל משם כיון שלא היה ביה"ש מותר לטלטלה. עו"ש או' ח' ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ב:

לו) שם הגה. ויש אוסרין בייחד לכך וכו' וטעמא משום דאדם קפיד עליה ומייחד לה מקום. ב"י. ומ"מ אם ייחדה בלבד ולא נתן עליה עליה אפי' מבע"י לכ"ע שרי דהזמנה לאו מלתא היא. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט ר"ז או' י"ב:

לז) שם בהגה. מיהו לצורך גופו וכו' דמעשה זו מבטל המחשבה דיחוד והמעשה שעשה בו מעיקרא שהניח בו מעות. הגר"א. ופשוט שזה על דעת ר"ת דלשאר פו' אפי' יחדו. למעות נמי כל שאין עליה מעות וגם לא היה עליה ביה"ש שרי לטלטלה. ב"י:

לח) שם בהגה. מיהו לצורך גופו וכו' כ"כ ב"י בשם הג"א. אבל הדרישה או' ד' כתב שדעת ר"ת לדמותו למוקצה מחמת חסרון כיס דאסור אפי' לצורך גיפו ומקומו יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ה. וכן הסכים בביאור הגר"א. ר"ז שם. ולענין דינא כתב הא"ר או' ה' כללה דמלתא הן מטה או כיס אף שמייחד למעות כל שאין מקפיד עליו להניח בו דבר אחר מותר לצורך גופו ומקימו יעו"ש. וה"ה בכלוב של עופות שעושין מעצים שמטלטל אפי' לא היה בו עוף ביה"ש והוא ריקם אסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. בן א"ח פ' ויגש או' י"א:

לט) שם בהגה. דהכיס בטל אצלו. ואפי' בר"ה שרי ללובשו מ"א סק"ו. תו"ש או' ט"ו. וכן מותר להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז או' י"ג:

מ) שם בהגה. דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס וכו' וא"כ היה צריך לנער את המעות כמ"ש סי' ש"ט סעי' ד' והכא א"צ לנער כיון שאין המעות על עיקר הבגד דמיירי שהכיס תלוי למטה רק פיו לבד תפור בבגד אבל אם הכיס כלו תפור לארכו בבגד אז אף אם שכח מעות בתוכו אסור לטלטל כל הבגד אלא צריך לנער המעות ואם הניח בכוונה נעשה כל הבגד בסיס ואסור לטלטלו. מיהו אם פיו לבד תפור בבגד אז אף אם הניח בתוכו בכוונה נמי מותר לטלטל את הבגד כיון שאין המעות על עיקר הבגד. והא דנקט רמ"א שכח משום דלכתחלה אין להניח מעות בתיכו מדעת דחיישינן שמא ישכח ויצא בו לרה"ר וגם אם הניח מדעת אסור עכ"פ להניח ידו לתוך הכיס דהכיס עצמו ודאי נעשה בסיס לדבר האסור. ואם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל את הבגד דכיון דהכיס אינה תפורה בבגד אינו בטיל לגבי הבגד. וה"ה כשיש מעות בתיבה שבשלחן נמי דינא הכי. תו"ש או' ט"ז בשם המ"א סק"ז בתוספת ביאור וכ"כ הר"ז או' ט"ו. וכתב עו"ש התו"ש ונראה דאם הכיס קשור קשר של קיימא בבגד אפשר שדינו כתפור. ועיין לקמן או' מ"ב (ומ"ש באה"ט או' ט' בשם אה"ע עיין באה"ע וסי' רס"ו כי לא נמצא כזה ואפשר שנפל ט"ס):

מא) תיבה שתוך השולחן עשויה להכניס ולהוציא ויש מעות בתיבה אם על השולחן דבר המותר היותר חשוב מותר לטלטל בכלל ואם לאו אסור. ולטלטל התיבה להכניס ולהוציא אפשר דלא מהני מה שיש על השולחן דבר המותר אלא א"כ יש בתוכה דבר המותר וצ"ע. א"א או' ז' ועיין באו' שאח"ז

מב) שם בהגה. דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס וכו' וכ"ז בכיס התפור בבגד וכן תיבה שבשלחן המיוחד למעות וכיוצא בו העשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ נתבטל לעיקר הבגד והשלחן אבל כיס מעות הקשור בבגד וכן התיבה אם יכולין להוציאה לגמרי מן השולחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע לא נתבטל לבגד ולשולחן ואסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס למעית אלא א"כ יש בתוכם ג"כ דבר היתר החשוב כמ"ש סעי ח' ונ"ל דאם יש בתוכו רק איזה פרוטות. בטלים לגבי הבגד דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו בשביל איזה פרוטות ח"א כלל ס"ז או' יו"ד:

מג) ונראה דאם התיבה תלויה בשלחן ועשוי להניח בתוכו לחם וסכינים ואירע שהניח בו מעית אפי' אין בו לחם וסכינים אע"ג דהתיבה ודאי אסור לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם התיבה הוא כלי שמלאכתו להיתר וא"כ נעשה השולחן בסיס לאיסור ולהיתר ומכ"ש כיון שאין המעות על עיקר הכלי וצ"ע. ואם התיבה קבוע ברגלי השלחן ואינו תלוי בשלחן נראה דמותר לטלטל השלחן עם הרגלים אעפ"י שאין דף השלחן קבוע ברגלים ומכ"ש כשמחובר עד שא"א לטלטלו בלא רגליו אבל הרגלים לבד אסור לטלטל ח"א שם או' י"ב:

מד) שם. בהגה. מותר לטלטל הבגד וכו' ואם אפשר בניעור ינער המעות ממנו. א"ר או' יוד. ויכול לילך למקום המשתמר וינער שם דכל זמן שהמוקצה בידו אינו מחוייב השליך מידו תיכף אלא מותר לילך למקום שירצה להניחו שם. ח"א שם או' ט' וכ"כ או"ת או' ו':

מה) שם. בהגה. מותר לטלטל הבגד וכו' ואם שכח מעות בכנף חלוקו יתיר ויניחם ליפול לארץ. תשב"ץ סי' נ"ד. א"ר או' י"א:

מו) שם. בהגה. אבל אין ללובשו בשבת. מיהו יכול לנער משם את המעות וכמ"ש לעיל סי' ש"ט סעי' ד' בשכח אבן ע"פ חבית. עו"ש או' יו"ד. א"ר או' ט':

מז) שם בהגה. דחיישינן שמא יצא בו. או יטלטל המעות בעינם. לבוש:

מח) שם. בהגה. דחיישינן שמא יצא בו. וא"כ לדידן דלית לן רה"ר אפשר להקל לצורך דאף אם ישכח ויצא אינו אלא איסור דרבנן. ומיהוא עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' דיש פלוגתא בזה אם יש רה"ר בזה"ז יעו"ש:

מט) שם. בהגה ועיין לעיל ס' רס"ו וכו' ועוד עיין לעיל סי' ש"א סעי' ל"ג בענין מעות התפורים בבגדו ובדברינו לשם בס"ד:

נ) [סעיף ח'] כגון מחתה וכו' היינו כלי נחושת שמביאים בו את האור לפני השרים. ב"י בשם רש"י:

נא) שם. אפר שמותר לטלטלו וכו' שכיון שהיתה האפר מבע"י היה דעתו עליה מאתמול. ב"י בשם רש"י ולבוש. ונראה דאה ביה"ש הדליקו בה אש דאז פשיטא דהמדורה היא חשובה לגבי אפר אסור לטלטלה אפי' לצורך מקומה אף לאחר שכבה דכיון דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא זכ"ל. או' ט' מה"ש:

בנ) שם. אפר שמותר לטלטלו וכו' אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהו דבר חדש שלא היה בעולם. ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב ואע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג סעי' ג' מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש ס' ש"ך סעי' ב' מ"א סק"ח. פי' דאם ניכר הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל. א"ר או' י"ב ולב"ש. וכ"כ המ"א לקמן ס' תצ"ח ס"ק כ"ח דאם נתערב אפר של היום בשל אתמול דבטל ברוב יעו"ש. וכ"כ האחרונים. מיהו הער"ה או' ז' כתב בשם כמה פו דאינו בטל ברב אלא צריך ס' יעו"ש אמנם בסי' תצ"ח או ז' חזר בו הער"ה וכתב דהדין של מ"א אמת דא"צ ס' אפי' באיסור שיש לו עיקר מה"ת אלא באיסור אכילה יעו"ש וכתב ח"א כלל ס"ה או ג' (ד"ה פן ח' ) ונ"ל דמים הנוטפים מאילנות בימי ניסן אסור לשתותן בשבת משום נולד ואפי' יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו אפ"ה אסור ולא אמרינן דבטיל כיון שהוא דבר שיש לו מתירין עכ"ל. ומיהו מטר היורד בשבת מותר לשתותו ולא הוי מוקצה או נולד. מהריק"ש וכיכ שכנה"ג סי' שצ"ח בהגב"י בשם שה"ג יעו"ש:

גנ) שם. וכגון שדבר המותר חשוב וכו' וכששניהם שוים אסור. תו"ש א' ח"י. לב"ש. ח"א כלל ה"ז או ח':

דנ) שם. וכגון שדבר המותר חשוב וכו' ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב. כ"ה בגמרא וה"ה איפכא. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב תו"ש שם ועיין לעיל סס"י ש"ח:

חנ) שם. וטעם היתר וכו' ר"ל דלמה בסי' ש"ט סעי' ג' אמרינן בפירות שאינם נפסדים ינער הכל (לב"ש) ולזה כתב משום דלא אפשר למינקט וכו':

חנ) שם אלא ינער וכו' ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט סעי' ג' ב"ח. מ"ן ס"ק י"א. א"ר או' י"ד תו"ש או ך':

נט) שם. בהגה אבל אם היה האיסור עליו לבד וכו' ונראה דהיינו מע"ש היה האיסור לבד ונעשה ביה"ש בסיס דבר איסור ואז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת וק"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול וע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם. ט"ז סק"ח. א"ר או' ט"ו:

ס) [סעיף ט'] תיבה שיש בה וכו' היינו כשלא יחדה למעות או שלא הניח עליה מעות כמ"ש סעי' ז' תו"ש או' כ"ב ור"ל כל אחד לפי סברתו לדברי הש"ע דוקא בהניח ולר"ת שהביא בהגה אפי' ביחד לבד יעו"ש:

סא) שם. מותר לטלטלה וכו' היינו בצריך למקומה או כגון דלא אפשר בניעור אבל אם אפשר ליקח דבר ההיתר ותשאר במקומה או בניעור המוקצה ינער כמ"ש בסעי' הקודם. ועוד עיין לעיל או' מ"א ומ"ב ומ"ג בדין התיבה יעו"ש:

ש"ע ס"א עץ שתולין בו דגים עץ זה הוי כלי כיון שיחדו לתלות דגים אלא משום דמאיס הוי לר"י מוקצה מחמת מיאוס ואנן ק"ל כר"ש:

ט"ז סק"א ולא קי"ל כר"ש כמבואר בר"ס רע"ט:

שם שאין תורת כלי היינו מוקצה מחמת גופו שביארתי בר"ס ש"ח:

שם דבר העשוי להסתלק דבה"ג לא אסח דעתיה מיניה:

ש"ע ס"ב לסחורה. דאע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה:

שם שזרעם בקרקע זה וכן ביצים שתחת התרנגולת הוא בעיא בש"ס דשמא מודה בי' ר"ש משום דדחי' בידים ואע"ג דמטה ונר שהדליק בשבת וכבה אע"ג דדחי' בידים היינו משום דכשכבה נסתלק הדחי' אבל באלו שהדיחוי הוא משום שזרען עדיין לא נסתלק הדיחוי ופשוט דשרי לר"ש ולא אסור אלא היכא דאיכא תרתי כמ"ש בש"ע סוף הסעיף. ועל זה הקשה המג"א דהא אסרינן בנר שכבה דלא כר"ש אע"ג דחזי ומכ"ש בהא. ותירץ דהתם משום מגו דאתקצאי ר"ל דבה"ש לא הוי חזי למידי מחמת האיסו' וא"כ בה"ש אית ביה תרתי מש"ה אסור כל היום משא"כ באלו דחזיין גם ביה"ש:

ט"ז סק"ג דמקפיד עליהם והוא מוקצה מחמת ח"כ והשפוד הוא מוקצה מחמת גופו:

ש"ע ס"ד שלא ידעי' הבעלים. והוקצה מדעתם אפ"ה שרי דהוי ליה מוקצה בטעות:

ט"ז סק"ד ובשבת נעשו ראוים ר"ל דבהא י"ל מגו דאתקצאי לבה"ש דהא בה"ש לא הוי חזי וא"כ הוי כגרוגרות וצמוקים דדחי' בידים וגם ליא חזי בה"ש וכמו שכתבתי אות וא"ו אפ"ה שרי והטעם ביאר שם משום דהוי גומרו בידי אדם ע"ש. ור"ל דאמרינן בביצה דף כ"ז סתם קדרות הם רותחות בה"ש ואין ראויות לאכילה ואיך אכלינן מינייהו באורתא אלא אמרינן מגו דאתקצאי אלא משום דהוי גומרו בידי אדם ופירש"י כיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצי' ליה מדעתו מחמת דחייתו עכ"ל. וע"כ לאו דוקא פי' דבידו לתקנו דהא בה"ש הוא רותח ואין בידו לתקנו אז אע"כ ר"ל כיון דברי שיתקן מעצמו מיקרי גומרו בידי אדם [וכ"מ ממה שפירש"י שם גבי גומרו בידי שמים דהיינו ע"י חמה כו' ובזה ספק הוא שמא לא יהיה חמה] דלא אסח דעתיה. ומש"ה הנך תמרים שידוע שיהיה תיקונם בשבת כשנקלט טעם התמרים במים הוי גומרו בידי אדם כך נראה הכוונה. ודברי הב"י תמוהים בזה מאוד שוב מצאתי שכן הקשה בספר חמד משה ומ"מ קצת קשה לי בנר שכבה דאסרינן מטעם מגו דאתקצאי מ"מ לא אמרינן אם היה ברי לפי ערך השמן שיכבה בשבת מותר דהוי גומרו בידי אדם ויש לחלק ועיין מה שכתבתי בסי' רע"ט אות י"ב ודו"ק:

ש"ע ס"ו מבטל כלי מהיכנו. דהוה כקובע לה מקום ומחברו בטיט שלא יוכלו ליטלה משם והוי מלאכה א"נ דהוי כשובר הכלי:

שם אבל מותר. קמ"ל דלא חיישינן שמא כשיטול הכלי ינדנד המוקצה כיון שהוא מכוסה מן העין:

בהג"ה ס"ז ואפי' לצורך גופו. דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דמעות הוא הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפי' לצורך גופו ומקומו גם דין המטה כך:

מ"א סק"ד ועמ"ש סי' ש"ח סכ"ז מ"ש במג"א ס"ק ג':

סק"ה מיהו לצורך וכו'. הטעם הוא דהכיס הוי כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו והקשה המג"א דהרא"ש כת' דדמי לסיכי וכו' והיינו מוקצ' מחמת ח"כ והג"א הוא דעת אחרת דס"ל דלא הוי ח"כ משא"כ להרא"ש:

שם דכ"ע מודו בזה. ר"ל אפילו המחבר דמתיר ביחדה היינו דוקא לצורך גופו דכיון דיחדה נעשה כלי שמלאכתו לאיסור:

סק"ו שרי ללבשו. דלא אמרינן דהכיס עצמו הוי משאוי אלא בטל להבגד:

שם וא"כ עכ"פ שרי. הוא ענין בפ"ע דכיון דמותר לצורך מקומו שרי להניח בו איזה דבר ואפילו להרא"ש שהביא בס"ק הקודם דכיס המיוחד למעות הוי חסרון כיס מודה בכיס שבבגד דחזינן דאין מקפידין עליו כ"כ:

סק"ז גבי מוכני המוכני והשידה הם ב' כלים אע"פ שהם דבוקים והם כמו הבגד והכיס ואפ"ה כת' הרמב"ם דאם היה אפשר לנער היה צריך לנער:

שם הוי כלי בפ"ע. ואינה בטילה לגבי השידה וממילא דה"ה בכיס הקשור בבגד שאינו בטל לבגד מש"ה אסור לטלטל הבגד:

ש"ע ס"ח חשוב מדבר האיסו' ואם שניהם שוים אסור:

שם וטעם ההיתר ר"ל דלמה בסי' ש"ע ס"ג אמרינן בפירות שאינם נפסדים ינער הכל:

מ"א סק"ח קודם שנתערב דאל"כ אינו בטל דמוקצה הוי דבר שיש לו מתירין אבל בכה"ג בטל כמבואר בסימן ש"כ במג"א סק"ה והיינו נמי טעמא דסי' שי"ח במג"א סק"ח דמה שהבהמ' גדולה בטילה ע"ש:

חטין שזרען. ול"ד לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ועב"ח:

וי"א דאין הכנה. דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן] וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל (כל בו) ועססי' ש"ח עסי' תצ"ח ס"י וסי' תקי"ז והע"ש לא ע"ש:

שלא יגע בו. אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה וכמ"ש סימן ש"ח סמ"ב היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיע' היא לצורך דבר המוקצה [ב"י ת"ה] ועסי' שי"א ס"ז:

מטה שיש עליה. משמע אפי' לא היו עליה ב"ה אסור לטלטלו ומשכחת לה שהניח עכו"ם או תינוק המעות בשבת לדעת ישראל [תוס' דף מ"ד] עמ"ש סי' ש"ט ס"ד ועמ"ש סימן ש"ח סכ"ז אם מותר לנער המעות ואם שכח עליה מעות עסי' ש"ט ס"ד:

מיהו לצורך וכו'. כ"כ ב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום וא"כ אפי' לצורך גופו אסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"א וכ"מ בהג"מ שכ' דדמי לגרוגרות וצמוקי' ע"ש וכ"כ התוספות דף ל"ו ע"א ומ"ש בהג"א היינו דעת אחרת וכ"כ הראב"ן דכ"ע מודו בזה אם יחדה ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו לכן נ"ל להחמיר:

דהכיס בטל אצלו. וקש' דבלא"ה שרי ללבשו דהא לצורך גופו שרי כמש"ל וי"ל דה"ק אפי' בר"ה שרי ללבשו דהכיס בטל אצלו וא"כ עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר ואפי' לפי מש"ל בשם הרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד עליו:

הואיל ואין וכו'. כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י] משמע דאם הוא תפור כלו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס וקשה דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס וי"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט ס"ד אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד א"צ לנער אבל הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וז"ל כיון דאינה נשמט' אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א"כ יטלטל השיד' עם המעות לכן מותר לגורר' עכ"ל וכיון שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער: והוי יודע דגבי מוכני כתבו התו' דף מ"ד דאפי' הניח עליה מעות בכונה מותר לטלטל השידה כיון שאין המעות על עיקר הכלי וא"כ ה"ה בכיס תפור בבגד והא דנקט רמ"א שכח היינו דלכתחיל' אין להניחו בתוכו דחיישינן שמא יצא בו ועוד נ"ל דאם הניח בתוכו מעות מדעת אסור להכניס ידו בו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס ועוד אמרינן בגמרא דמוכני בזמן שהיא נשמטת הוי כלי בפ"ע ואין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני ומוכני היינו דף שהשידה מונחת עליו וכ"כ בהג"א וא"כ ה"נ אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אא"כ יש עליו גם דבר המותר כמ"ש ס"ט וע' בתשובת מהר"מ סימן קע"ב:

אפר שמותר. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש שלא היה בעולם עסי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סימן ש"ך ס"ב:

שדבר המותר חשוב. ואף על גב שלכל העולם הוא חשיב אם אין חשוב לדידיה לא מקרי חשוב כ"ה בגמרא וה"ה איפכא עססי' ש"ח:

דלא אפשר למנקט. משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שא"א ליטול האפר מבלעדם ב"י [ולפמ"ש] סימן ש"ט ס"ג בשם התוס' א"צ לזה:

ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט ס"ג [ב"ח]:

(א) עץ וכו' – עץ זה הוי כלי כיון שמיוחד לתלות דגים אלא משום דמאיס דריחו רע הוי לר' יהודא מוקצה מחמת מיאוס ואנן קי"ל כר"ש דשרי:

(ב) אין שום אוכל וכו' – דבדבר שאינו אוכל אף לר"ש יש מוקצה לפעמים כגון מוקצה מחמת חסרון כיס וכמ"ש בסימן ש"ח ס"א וכן בדבר שאינו כלי כגון מעות וצרורות ואבנים וכיו"ב:

(ג) תלוש – דבדבר שהיה מחובר מבע"י ג"כ לכו"ע הוי מוקצה שאין דעתו עליו מאתמול ועיין בב"י:

(ד) לסחורה – דאע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה:

(ה) ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים וכו' – ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן מ"מ כיון דחזיין ללקטן ולאכול לא הוו מוקצה דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים דחינהו בידים ולא חזו וכמש"כ בסוף הסעיף:

(ו) בקרקע – ועיין במאירי שכתב דדוקא כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר ועיין לקמן בסימן שי"א ס"ח ובמ"ב שם ס"ק כ"ז:

(ז) לא השרישו – דאי השרישו היה חייב משום עוקר דבר מגידולו:

(ח) וביצים שתחת התרנגולת – ר"ל שהושיב התרנגולת על הביצים מבע"י כדי לגדל אפרוחים:

(ט) קודם בישולן – דאפילו כשהכניסו בסלים עדיין איכא דאכיל להו הכי משא"כ בגרוגרות וצמוקין כשהניחן ליבשן ונשתהו מעט שוב אינן ראויין לאכילה עד שיתייבשו ובודאי הסיח דעתו מהם. איתא בגמרא דדוקא גרוגרות וצמוקין אבל שארי פירות שהעלה לגג ליבשן אין בהם משום מוקצה דהם חזיין לאכילה אף קודם שיתייבשו:

(י) במוקצה – רחבה שאחורי הבתים קרוי מוקצה. ואפילו היה אוכל מן הענבים עד שחשכה והותיר והניחן במוקצה או העלן לגג ליבשן לעשות אותן צמוקין אפ"ה שם מוקצה עליהן [גמרא] דהשתא כיון דהניחן לייבשן אסח דעתיה מינייהו:

(יא) הוי מוקצה – היינו אפילו בטלטול אסורין דהרי הן כאבנים ועפר:

(יב) דאין הכנה וכו' – ר"ל דבר שהוא אסור בישראל משום דאתקצאי בין השמשות ולא הוזמן מבע"י בא"י לא שייך זה דאין הא"י מקצה מדעתו כלום וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל אבל דבר דאסור בבין השמשות משום מחובר או משום שהיה מחוסר צידה ותלשו הא"י או צדו בשבת אף שהדבר הוא של א"י לכו"ע אסור וכן באיסור נולד ג"כ הכי:

(יג) ואפילו גרוגרות וכו' – ר"ל דאף שהעלה הא"י מבע"י ליבשן ודחיין בידים מ"מ לא חל עלייהו שם מוקצה ועיין בספר בית מאיר שמפקפק בזה מאד כיון דדחייה בידים ולא חזי לאכילה אטו משום דא"י הוא נותן דעתו יותר לזה וע"ש שמאריך בזה והגר"ז סובר ג"כ כהבית מאיר וע"כ מפרש דמיירי השו"ע דוקא בגרוגרות וצמוקין דחזו ולא חזו וכדלקמן בס"ה דפוסק השו"ע שם דמהני הזמנה בזה פסק הכלבו דבא"י אפילו אי לא הזמין מהני דאינו מקצה מדעתו אבל אי לא חזו לגמרי דקי"ל דאפילו הזמנה לא מהני בישראל בזה אין נ"מ בין ישראל לא"י:

(יד) בין באיסור אכילה וכו' – האי בין בין הוי רבותא טפי ברישא לענין איסור אכילה ור"ל דלא מיבעיא לענין טלטול בעלמא בודאי אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת ומותר לטלטלו אחר שנסתלק מעליו שם מוקצה אלא אפילו לאכלו מותר:

(טו) אם אירע בו דבר וכו' – כגון שירדו גשמים על הצמוקים ונתפחו עד שאינן ראויין לאכילה ואח"כ שזפתן השמש ונתיבשו עד שנעשו ראוין חזר להיתרו והטעם דאין שייך שם מוקצה לחצי שבת כיון שביה"ש היה ראוי. כתב הט"ז איזמל שמל בו בשבת אין לטלטלו אחר המילה דהא מוקצה הוא מחמת חסרון כיס דהא אדם מקפיד שלא להשתמש בו דבר אחר ודלא כהמקילין לטלטל אותו מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בין השמשות ג"כ היה מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו אז לשום דבר וע"כ אע"פ שעומד למחר למלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בין השמשות ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם והמ"א בסימן של"א סק"ה מסכים עמו ג"כ בעיקר הדין אך דעתו שיש להחמיר שבעוד שהאיזמל בידו לא יניחנו מידו עד שיניחנו במקום המשתמר או שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג. ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח האיזמל מידו כתב הא"ר שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו שם למקום המשתמר. ומ"מ בדיעבד אם הניחו מידו ויש חשש שלא יגנב שם מצדד הא"ר דיש לסמוך על רמ"א וש"ך דסוברים דמותר לטלטלו והביאו החכמת אדם בהלכות מילה:

(טז) אסור כל היום – דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו:

(יז) אע"פ שלא ידעו – ר"ל והו"א דמחמת זה חל עלייהו שם מוקצה דהוקצה מדעתם אלו הפירות בשבת זו קמ"ל דלא אמרינן הכי דהרי הוא לא הסיח דעתו מהם אלא כדי שיתיבשו והרי כבר נתיבש והוכן מבע"י [רש"י]:

(יח) דחזו ולא חזו – היינו שנתיבשו קצת על הגג מבעוד יום:

(יט) לאו מילתא היא – דהרי הם כאבנים ועפר. כתבו הפוסקים אימתי אמרינן דאתקצאי לבין השמשות דוקא דברים שגמרו בידי שמים כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חום החמה ושמא יהיה יום ענן בשבת ואסח דעתיה מנייהו אבל דבר שנגמר בידי אדם כגון תמרים שנתן עליהם מים בע"ש אף דבודאי אינם ראוים בבין השמשות לא התמרים ולא המים דהא לא קלטו טעם התמרים שיהו ראוין לשתיה וגם התמרים לע"ע לא חזיין אפ"ה לא אסח דעתיה מנייהו על יום השבת שיהא מוקצה מחמת זה דהא בידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים:

(כ) ונמצא מבטל וכו' – והוי כסותר הכלי [טור]:

(כא) אבל מותר לכפות – היינו דלא כר' יצחק דס"ל דאסור לטלטל שום כלי אלא בשביל דבר המותר לטלטל:

(כב) שלא יגע בו – ואע"ג דמותר ליגע במוקצה כדלעיל בסימן ש"ח ס"ג הכא אביצה קאי וכדי שלא ינענע אותה אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]:

(כג) והיה עליה ביה"ש – ומיירי שהניח דאי בשכח הלא אף בעודן המעות עליה מותר לנערן וכ"ש שלא נעשית המטה בסיס לכל השבת וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד:

(כד) ואפילו לצורך גופו – דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו גם דין המטה כך הוא:

(כה) ויש אוסרין בייחד לכך – טעמו דהוא גריע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון שיחדה בהדיא לזה מסתמא מיחד לה מקום ומקפיד שלא להשתמש בה תשמיש אחר זולת זה [ומ"מ אם לא הניח בה עדיין מעות כלל רק ביחוד בעלמא אין שם מוקצה עלה דהזמנה לאו מילתא היא] וע"כ דינה כמוקצה מחמת חסרון כיס כ"כ הפוסקים וכתב המ"א ולפ"ז אפילו לצורך גופו ומקומו אסור ונשאר בתימה על הרמ"א שכתב לשיטה זו דלצורך גופו או מקומו מותר דליתא והביא ראיות לזה וכן בפרישה וביאור הגר"א מסכימים לדבריו ועיין מה שכתבנו לקמיה:

(כו) אא"כ עשה וכו' – דמעשה זו מבטל המחשבה דיחוד והמעשה שעשה בה מעיקרא שהניח בה מעות [הגר"א]:

(כז) מיהו לצורך גופו – עיין בס"ק כ"ה מה שכתבנו בשם המ"א ושארי אחרונים שתמהו ע"ז וס"ל דלשיטה זו אסור בכל גווני ומ"מ לדינא מסכים בספר א"ר דאף שהכיס מיוחד למעות כל שאין דרכו להקפיד להניח בו דברים אחרים איננו בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס רק כסתם כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך גופו או מקומו וכן הסכים בספר בית מאיר ע"ש:

(כח) דהכיס בטל אצלו – ר"ל וע"כ מותר לצאת בו אפילו לר"ה ולא אמרינן דהכיס הוי משאוי [מ"א] עוד כתב דאפילו אם נסבור למעלה בדעת ר"ת דאף לצורך גופו ומקומו אסור וכמו שכתבנו בס"ק כ"ה וכ"ז מ"מ הכא שרי ליתן בתוך הכיס וליטול ממנו דהא חזינן דלא קפיד עלייהו בחול להניח בו גם דברים אחרים:

(כט) אבל אם שכח – כונתו העיקר לברר לנו דהואיל ויש עדיין מעות בהכיס אסור ללבשו שמא ישכח ויצא וכדמסיים לבסוף ורק לטלטל מותר. ודע עוד דלאו דוקא שכח דאפילו אם הניח מעות בכוון מבע"י ודעתו היה שישאר שם כל השבת אף דהכיס נעשה בסיס להמעות מ"מ מותר לטלטל הבגד אף בעוד שהמעות מונח בכיס דהבגד לא נעשה בסיס הואיל ואינם על עיקר הבגד [ומ"מ אסור להכניס ידו בהכיס דעכ"פ הכיס נעשה בסיס להמעות ואפילו לאחר שהוסרו המעות מתוכם דהרי עכ"פ ביה"ש אתקצאי הכיס להמעות] ומ"מ אם אפשר בניעור יראה לנער מתחלה דיש שסוברין דאף שהמעות אינם על עיקר הבגד ג"כ צריך לנער קודם שיטלטל הבגד בין בהניח ובין בשכח וכמו שנכתוב לקמיה:

(ל) הואיל וכו' – כלומר דהכיס אינו תפור לארכו בבגד אלא פיו לבד תפור והוא כולו תלוי [ב"י] דאם היה הכיס כולו תפור בבגד אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס ואף דהכא מיירי בשכח מ"מ עכ"פ היה צריך לנער מתחלה המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד משא"כ כשהכיס תלוי אין צריך אפילו ניעור מתחלה ויש מחמירין וסוברין דגם בזה צריך ניעור מתחלה:

(לא) ואין המעות וכו' – כתב המ"א דוקא כשפה הכיס תפור להבגד אז אמרינן דהוא בטל לגבי הבגד וכן כשיש מעות תוך תיבה שבשלחן [שקורין טישקעסטיל] ועשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וע"כ נתבטל לעיקר השלחן אבל כשכיס מלא מעות קשור לבגד הוא כלי בפני עצמו ואינו בטל לגבי הבגד וכן התיבה אם יכולין להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע ולא נתבטל לגבי השלחן וממילא אסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס להמעות כשהניח את המעות בם מע"ש ע"ד שיהיו שם בשבת [אם לא שמונח על השלחן דבר היתר שחשוב יותר ונעשה השלחן בסיס לו וכדלקמיה בס"ח] ואם שכח ליטלם מע"ש עכ"פ צריך מדינא ניעור מתחלה. אך אם יש בתוכם רק איזה פרוטות בטלים לגבי הבגד והשלחן דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו בשביל איזה פרוטות [ח"א]. עוד כתב דנ"ל דוקא כשהתיבה שבשלחן הוא מיוחד תמיד למעות או שאר דבר מוקצה אבל כשהתיבה התלויה בשלחן עשויה תמיד להניח בה לחם וסכינים ואירע שהניח בה מעות אפילו אין בה לחם וסכינים אע"ג דהטישקעסטי"ל ודאי אסור לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם הטישקעסטי"ל הוא בעצם כלי שמלאכתו להיתר וא"כ נעשה השלחן בסיס לאיסור ולהיתר וצ"ע וע"ש עוד מה שכתב בענין זה:

(לב) שיש עליה מבע"י וכו' – לאפוקי אם הוסק בשבת דאסור בזה לכו"ע משום נולד דנעשה מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר ואם נתערב אפר המותר באפר האסור והאיסור לא היה ניכר קודם שנתערב בטל ברוב דאי היה ניכר קי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל ומוקצה יש לה מתירין בערב. כתב הח"א נ"ל דמים הנוטפין מן האילנות בימי ניסן אסורין ג"כ משום נולד ואפילו יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו אפ"ה אסור ולא אמרינן בזה דבטל דהא טיפה הנוטפת היתה ניכר קודם שנתערב בהמים וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל:

(לג) חשוב מדבר האסור – ואם שניהם שוין אסור. כתבו הפוסקים דאם לכל העולם ההיתר חשוב יותר ולדידיה אינו חשוב אזלינן בתר דידיה וה"ה איפכא:

(לד) וטעם היתר טלטול וכו' – ר"ל דלמה בסימן ש"ט ס"ג אמרינן בפירות המונחים עם אבן בסל דאע"ג דהסל הוא בסיס לאיסור ולהיתר מ"מ היכא דאפשר לא יטלטל הפירות והסל כ"ז שהאבן מונח שם אלא ינער מתחלה הכל על הארץ ואח"כ ילקט הפירות לתוך הסל ויטלטלם והכא נמי אף שצריך להאפר נימא דינער הקיטמא עם השברי עצים על הארץ ואח"כ יכנס הקיטמא לבד תוך הכלי ויטלטל למקום שירצה ולזה כתב דהכא לא אפשר לכנס אח"כ הקיטמא לבד משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם:

(לה) למקום המחתה – דאז א"א לנער דיפול למקום שצריך אליו לכן מטלטלה כולה ביחד:

(לו) ינער האפר וכו' – ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש בסימן ש"ט ס"ג [אחרונים]:

(לז) האיסור עליו לבד – ר"ל בבין השמשות ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם ג"כ אסור כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דבר של היתר החשוב יותר ומטלטל הכל ביחד אם אי אפשר לו לנער האיסור משם:

(במ"א ס"ק ה'.) ומ"ש בהג"א שם היינו דעת אחרת דכ"ע מודו בזה אם יחדה דה"ל כלי כנ"ל. ונ"ב ר"ל לדעת הרי"ף עכ"פ אינו מותר כ"א נצורך גופו ומקומו. אבל לדעת ר"ח דדמי' לסיכי זירי ומזורי אפילו לצורך מקומו אסור:

(בהג"ה סעיף ז'.) דהכיס בטל אצלו ואם שכח בו מעות כצ"ל:

(ט"ז ס"ק ה') ותימא הוא מ"ש זה. נ"ב ולי נראה דלא דמי אהדדי וההפרש דבכלי שמלאכתו לאיסו' אם נותן בו ככר או תינוק נראה שמטלטל הכלי עכשיו משום דבר היתר. משא"כ נר שהדליקו בו באותו שבת. נמצא דבין השמשות אין בידו לטלטל בשעה שהוא דולק ע"י ככר דאית ביה שמן ונר שצריך לאותו שעה לנר והוא חשיב טפי מככר מ"ה לא הוי בסיס לדבר האיסור והיתר ומכאן אתה למד דארנקי לא חשבינן ע"י ככר לבסיס לדבר היתר ואיסור דדינרא שבארנקי חשיבי טפי מככר. וה"נ בנר שדולק בין השמשות וכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וכ"כ המ"א בסי' רע"ט ע"ש:

סעיף ז' והיה עליה בין השמשות. לשון הרש"י כל בהש"מ ע' במשבצות זהב בפתיחה לה' י"ט פ"ג ח"ב אות א':

שם בהג"ה אא"כ עשה בו מעשה. מבוא' דבאמירה בעלמא לא נתבטל יחודו. ועמ"ש בסי' ש"ח ס"א בגליון:

מג"א סק"ה וכ"ע מודו בזה דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. לענ"ד לאו כ"ע הוא דלפ"מ שכתבתי לעיל סי' רע"ט במג"א א"ח דהרשב"א בחי' שבת ד' קכ"ב. וכן בתשו' תשב"ץ בשם הראב"ד דנר לא מקרי מלאכתו לאיסו' דאיני משמש מלאכת איסור. אלא דהאיסו' מונח עליו א"כ ה"נ במטה שאינה משמשת מלאכת איסו' רק דהמעות מונח עלי' לא מקרי מלאכת איסור: ובלבוש כאן כ' פלוגתא אם המטה מקרי מלאכת איסו' או כיון דהמטה אינו עושה דבר רק דהמעות מונח עלי' לא מקרי מלאכתו לאיסור והיינו כדברינו:

מג"א סק"ו א"צ לנערו. ונלע"ד שכן מוכח להדי' דעת תוס' והרשב"א בחדושיו שהקשו דמאי פריך הש"ס הא אין עלי' מעות דלמא מיירי בשוכח שיש עלי' מעות דאסו' היינו טלטול גמור ואינה נשמטת אף טלטול גמור מותר עיי"ש. ולשטת הרמב"ם דגם באינה נשמטת אם אפשר לנער אסור א"כ ע"כ הא דנשמטת אסור היינו בא"א לנער משום בסיס. א"כ מוכח דמיירי במניח בכוונה באמת ליתא לקושי' תוס':

סעיף ח' לכסות בו רוק וכו'. ע' לקמן ססי' שי"ג במג"א:

דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. וכ' בטור אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וכתב ב"י דקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וקי"ל דכמה דברים אסורים מחמת איסור מוקצ' כמ"ש סי' ש"ח אלא ע"כ דר"ש מודה בכל מוקצ' מחמת איסור בין אם הוא מחמת דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה ר"ש דהוה מוקצ' וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא מקיל ר"ש אלא בדבר דמתסר ב"ה ונסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר העשוי להסתלק בשבת דמתיר ר"ש ואנן לא קי"ל כותי' אלא מגו דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולא שבת' עכ"ד ב"י וק"ל דהא בסי' שי"ח ס"ב פסק ש"ע בשוחט לחולה שנחלה בשבת דמותר לבריא ולית ביה מוקצה לר"ש כמ"ש שם וע"ש:

דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה:

חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בב"ה היה ראוי. בי"ד סי' רס"ו כתבתי דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המיל' דלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דלא שייך כאן לומר כן דב"ה לא היה ראוי לטלטול דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' ש"ח והבאתי ראיה מעלי שקצבו עליו בשר בפ"ק דביצ' דף י"א ומשפוד שצלו בו בי"ט בפר' אין צדין והיינו דכמו שאלו השנים שיש בהם מוקצה מחמת עצמן דהיינו העלי מכח דמקפיד עליהם ומייחד להו דוכתא כמו סיכי זירי ומזורי דר"פ כל הכלים והשפוד היינו עץ בעלמא שלקחו לשפוד ואין שם כלי עליו כמ"ש הטור סימן תקי"ח וע"כ הם גרועים מכלי שמלאכתו לאיסור ואף על גב דב"ה היה עומד למלאכה לצורך י"ט מכל מקום אחר המלאכה לצורך י"ט חזר לאיסורו של מוקצה ה"נ ממש בהאי איזמל דב"ה היה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דזה פשוט דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למלאכת המילה למחר מכל מקום אחר גמר צורך שלו לכן חוזר לאיסור טלטול של ב"ה ושוב ראיתי בספר יש"ש בפרק אין צדין סימן ט"ז דמחזיק דבריו וז"ל ונראה דל"ד דהתם גבי גרוגרות וצמוקים אינם ראוים כלל דהא סריחי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפילו ב"ה אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מכל מקום אינו מוקצה דס"ס הוא מכינו לשבת עצמו ושאני שפוד שצלו בו דהוא מאיס והכא אינו מאוס מחמת זה כשמקנחו אחר כך ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיות מוקצה מחסרון כיס זה אינו שהרי ב"ה נמי עומד לכך עד כאן לשונו ובמ"ש כאן נסתר כל זה והוא ממש כמו עלי ושפוד שזכרנו ואסור לטלטלו זולת לצורך המילה ואחר כך יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו בי"ד סי' רס"ו:

אבל אם אינם ראוים כו'. כתב ב"י בשם א"ח תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים דמותרים בשבת:

ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו ותירץ בת"ה סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה ולכך אסור משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעי"ז נוגע במוקצה מותר:

שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרי' לעיל סי' ש"ח דמנער את הכר שעליו המעות:

אפי' אי שדי ליה מהמחת'. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כר"ל:

אבל אם הי' האיסור עליו לבד. נראה דהיינו מע"ש היה האיסור עליו לבד ונעשה ב"ה בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצ' לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל: