שולחן ערוך, אורח חיים ש״ט: טלטול ע"י דבר אחר אם מותר בשבת ובו ה"ס: – עם 21 מפרשים

טלטול ע"י דבר אחר אם מותר בשבת ובו ה"ס:
נוטל אדם את בנו והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו געגועין [פי' בן שיש לו עצבון כשאינו עם אביו] עליו שאם לא יטלנו יחלה אבל אם אין לו געגועין עליו לא ואפי' כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן אבל אם דינר בידו אפי' לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי אבוה לאתויי וי"א שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו אבל לאחוז התינוק בידו אע"פ שדינר ביד התינוק אין בכך כלום:

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה שהרי נעשה כדופנה וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד למלאת בה מים אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאות בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה ואם לאו אסור:

כלכלה מליאה פירות ואבן בתוכה אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים יטול אותה כמו שהיא שאם ינער הפירו' מתוכה יפסדו אבל אם הם פירות שאינם נפסדים ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם וה"מ כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה אבל אם היה צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא:

שכח אבן על פי חבית או מעות על הכר מטה חבית על צדה והאבן נופלת ומנער הכר והמעות נופלים ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה ואם הניחם עליה מדעתו על דעת שישארו שם בכניסת שבת אסור להטות ולנער וי"א דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת מותר להטות ולנער בשבת ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת: הגה ואז אפי' נטל האיסור משם אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת אסור כל השבת כולה וכן בכל מוקצה וכן לקמן סי' ש"י אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האיסור דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו [א"ז]:

הא דלא שרי אלא להטות ולנער דוקא בצריך לגוף החבית והכר אבל אם צריך למקום החבית והכר ולא תספיק לו הטייה והניעור יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומן [וכן הוא לקמן סימן ש"י ס"ז]:

כדופנה. כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ"א:

כמו שהיא. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס':

ומנער. ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע"פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי"ל:

והמעות. אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י:

על. ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחם מיקרי שוכח מהרא"י סי' קצ"ג:

כל השבת. ובמקום פסידא יש לסמוך ע"ז. ב"ח:

אפי'. זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח"כ אסור כל השבת:

אסור. לפי"ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ"ע. ט"ז ע"ש:

חבירו. ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ"א:

יכול. היינו בשוכח:

משנה שבת קמ"א וגמ' שם וכפירוש רש"י שם

בשם הר"ן בשם הרמב"ן

משנה שם וגמ' אוקימת' דרב שם קמ"ב

שם קכ"ה במשנה ושם בגמ'

שם קמ"ב בגמ' אוקימת' דר' יוחנן וכגרס' הרמב"ם כ"מ בפרק כ"ה וה"ה שם

בית יוסף ממשמעות הגמרא

משנה שם וגמר'

בפי' רש"י בשבת כ"ה

שם בתוס'

שם בגמ' קמ"ב

ס"א ואפי' לאחוז. רש"י מהטעם שמפו':

דחיישינן. גמ':

וי"א. כפשטא דגמרא דאל"כ אפילו רואה התינוק אסור אלא דה"ק מתוך שמתירין לו טלטול הדינר אתי לטלטל ג"כ כשהוא יפול אבל אי לא נקט לתינוק צ"ל:

ס"ב קשור יפה כו'. גמ' שם:

ס"ג אם הם. כגי' הרמב"ם דל"ג ולנערינהו נעורי אמר ועסי' ש"י ס"ח בהגה"ה:

ס"ד ואם. גמ' שם:

ע"ד שישארו. רש"י שם ד"ה אלא בשכח כו' ור"ל דאם לא היה דעתו שישארו כו' אף שהניח בחול מותר:

בכניסה. לפרש"י נ"א א' ד"ה אבל טמן כו':

וי"א. תוס' שם ד"ה תו ממתני' שם נוער את הכסוי ועוד דאפי' מגולה מקצתה אסור ומהא דשם קכ"ג א' תוחבה כו' ועתוס' שם ועסי' שי"א ס"ח בהגה"ה:

ואז אפי'. מ"ג א' מ"ד ב':

וכן בכל. פ"ג דיו"ט כ"ו ב':

אם אדם. עתוס' שבת מ"ד ב' ד"ה יש וספ"ב דחולין:

ס"ה ולא הספיק. טור וכ"כ הר"ן אבל לצורך מקומו כו' שאם יטה הכר ויפלו שם המעות לא הועיל כלום שצריך להמקום כו':

וי"א שלא אסרו וכו' – בב"ח כתב דנקטינן לחומרא כסברא הראשונה אבל בא"ר כתב דיש לסמוך על דעה זו משום סכנת חולי וגם דרמב"ן בתראה הוא והר"ן הביאו:

יכול להגביהה כמו שהיא וכו' – ואם מותר לישא אותה עם האבן עד מקום שהוא רוצה לפנותה או רק לסלקה מבין החביות עיין בחידושי רע"א:

ואם הניחם וכו' – דע דאיתא בראשונים וכן הסכימו הרבה אחרונים דאפילו יש בתוך החבית יין לא אמרינן דנעשה החבית בסיס לאיסור ולהיתר וכתבו הטעם משום דפי החבית מלמעלה לא נעשה בסיס כ"א להאבן שמונח עליה:

כדי שיטלם בשבת – עיין בחידושי רע"א שמביא מדברי התוספות דמ"מ לא הוי כשוכח גמור דשם בצריך למקום החבית והכר מותר אפילו להגביה ממש עם דבר המוקצה וכדאיתא בס"ד משא"כ בזה אינו מותר בכל גווני רק הניעור בלבד וע"ש שמאריך בזה:

[א] [לבוש] לאתויי ארבע אמות וכו'. דבריו תמוהין דהכי בחצר קיימין ולא ברשות הרבים כדפירש רש"י ריש פרק נוטל וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל כ"ב והיינו משום איסור טילטול דאם רק מגביה ממקום למקום בא הא אסור ועיין סימן ש"ח סעיף ה' אפילו במנדנד אסור ולכך בטור ושולחן ערוך לא כתב אלא אתא לאתויי ולא ארבע אמות אך מצאתי (ברש"ל) [ברש"י] באלפסי אתא לאתויי ברשות הרבים, עד כאן, ונמי תמוה אם אין לו וכו' היינו בסתם תינוק כמו שכתב בספר התרומות מיהו באוחז בידו מותר:

[ב] ויש אומרים וכו'. ונקטינן לחומרא כסברא ראשונה (ב"ח), ולעניות דעתי כדאי הרמב"ם לסמוך עליו משום סכנת חולי וגם רמב"ן בתראה הוא ור"ן הביאו:

[ג] [לבוש] דהוי כמטלטל וכו'. פירוש ויבוא לטלטל הדינר בלחודיה כיון שראה שהתירו לזה מה שאין כן כשאוחז בידו ומלבושי יום טוב השיג עליו לחינם:

[ד] כדופנה וכו'. כיון דהדקה שויא דופן (גמרא), משמע דאם לא הדקה לא (מגן אברהם). וצריך עיון דזה נאמר בגמרא [שבת] דף קכ"ה על אבן שבדלעת ופירש רש"י כיון דהדקה קשרה יפה אבל בדף קמ"ב בדין כלכלה נקובה לא נאמר זה כלל ובזה יש לומר אף דלא הדקה נעשה דופן כיון שהוא כנקב הדופן או שוליה ואי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן מיהו מדכתב הבית יוסף דרי"ף השמיט דין דכלכלה משום דסמך על דין דלעת משמע דשוין הן ויש לדחות:

[ה] והאבן וכו'. והוא הדין דבר אחר שהוא מוקצה כאבן ומשמע דכל דבר שאין לתלות שאותו פסולת שכיח באוכל לא חשבינן ליה פסולת עם האוכל להתיר טילטולין כשאוכל מרובה (שלטי גיבורים ריש פרק נוטל):

[ו] יטול וכו'. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס' מגן אברהם):

[ז] [לבוש] ואינו צריך וכו'. כלומר ואינו רשאי לנערה (מלבושי יום טוב), ואני אומר דמלבושי יום טוב והלבוש לא ירדו לעומק בזה שהבינו מה שכתב הטור אבל אם צריך למקום החביות ולא תספיק לו הטיה יכול לטלטלה על כרחך דרצה לומר דלא תספיק שיצטרך גם כן אחר כך לסלק החביות וכמו שכתב הלבוש סעיף ה' ואינו נכון דמה בכך טוב לסלק אחר כך מטילטול דבר מוקצה ומכל שכן שאין איסור לעשות כן אלא נכון ברור פירוש הטור כמו שכתב בספר התרומות סימן רנ"ז ור"ן זה לשונם שאם היא מנער שם לא היה יכול לישב באותו מקום, עד כאן, והיינו שכתב הטור שלא תספיק וכו' וללבוש ומלבושי יום טוב אשתמיט דברי ספר התרומות ור"ן ואי יכול לנער למקום רחוק עד שעדיין יכול לישב באותו מקום זה ודאי צריך לעשות אלא שהוא מן הנמנע למשמעות הפוסקים הנזכרים לעיל ודו"ק:

[ח] מטה וכו'. כשצריך לחביות למשוך יין דרך המגופה ולכר לישב עליו אבל כשאין צורך לו אלא דמתיירא שהמעות שמא יגנב משמע מפירוש רש"י במתניתין דשבת דף קמ"ב ובספר התרומות שם ורבינו ירוחם:

[ט] על דעת שישארו וכו'. אבל אם לא היה דעתו שישארו שם בשבת ואחר כך שכחם שם מיקרי שוכח אף שהניחו בכוונה בערב שבת (בית יוסף), כתב מהרא"י סימן קצ"ג שהיה מי שעלה על דעתו דלא נעשה בסיס אלא אם כן הניח עליו דבר מוקצה בשביל שיתיישב בטוב אבל מה שמניחין דרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה לא חשיב מניח אלא שוכח ודחה דבריו עיין שם, ומגן אברהם כתב ולי נראה פשוט כדברי השואל דהא מטלטלן כנונא אגב קיטמא אף על גב שיש על האפר שברי עצים וכן מטלטלין תרומה וכו', עד כאן, ולעניות דעתי אין הנידון דומה לכל ראיות דשם הכלי הוא נמי בסיס להיתר כמו בכלכלה מליאה פירות מה שאין כן בדין מהרא"י דדבר מוקצה מונח על חפץ ולטלטל החפץ קאמר דאסור וכמו שכתב הלבוש סעיף ג' אבל אם הניח אבן במזיד על כלי ריקן וכו' והוא מדברי בית יוסף, אך קשה לי על הבית יוסף ולבוש דהא בחביות מבואר פרק הנוטל דמיירי שיש בתוכו יין ואם כן הוי החביות בסיס נמי להיתר ואפילו הכי אסור במניח:

[י] ויש אומרים וכו'. משמע שראוי להחמיר כסברא ראשונה אבל בסימן רע"ז ס"ק י"א כתבתי להקל בהפסד וכן פסק אגודה ועיין בית יוסף סוף סימן רנ"ט וכן כתב רוקח סימן קל"ט:

[יא] [לבוש] שהרי וכו'. כבר כתבתי בס"ק ז' דליתא לפירוש זה:

[יב] שאין וכו'. ואם עושה לדעת חבירו אוסר ואפילו עושה שלא לדעת אם מסתמא ניחא ליה משמע במגן אברהם דאוסר במי ששכר וכו' כפול סוף סימן רס"ו ושם נתבאר:

א) [סעיף א'] נוטל אדם את בנו וכו' פי' מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אעפ"י דהו"ל כאלו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא שם הוציא תינוק חי לרה"ר וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מ"מ הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתינוק יש לו גענועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו דבריהם במקום סכנת חולי אע"ג דליכא סכנת נפש. ב"ח. וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש סעי' ג' י"ל שיצעק התינוק ויבכה. מ"א סק"א בשם התו' וא"כ משמע דאם לא יצעק התינוק יש לומר לו שישליך האבן מידו ואח"כ יטלנו:

ב) שם. אבל אם אין לו געגועין וכו' דמה שמטלטלין את התינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל את המוקצה וכיון שהוא שלא במקום חולי אסור. תו"ש או' ג':

ג) שם. דילמא נפיל וכו' דכיון דמסתמא מקפיד על הדינר שפיר חיישינן דילמא נפיל מידו ואתי לאתויי ונמצא מטלטל את המוקצה בידים והוא ע"פ פירש"י. והלבוש כתב דאתי לאתויי ד"א ברה"ר ודבריו תמוהים דברה"ר ודאי אסור בכל ענין אלא בחצר התירו דלית ביה משום מוקצה ואפשר דט"ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת ד"א ברה"ר. תו"ש או' ד' וכן הא"ר או' א' והאחרונים תמהו על דברי הלבוש הנז' ומיהו עיין א"א או' ב' שמיישב:

ד) שם. וי"א שלא אסרו וכו' הוא דעת הרמב"ן דס"ל דלהא ודאי לא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי דא"כ יהיה אסור לעמוד אצל תינוק הנושא דינר בידו אלא ודאי שלא אסרו אלא לישא תינוק ודינר בידו שלא יטעו לומר דכשם שמותר לישא תינוק ודינר בידו כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו. תו"ש או' ה':

ה) שם. וייא שלא אסור וכו' והב"ח פסק לחומרא כס' ראשונה והביאו שכנה"ג בהגב"י או' א' והעו"ש או' א' וכ"פ הר"ז או' ב' מיהו הא"ר או' ב' כתב דיש לסמוך על דיעה זו משום סכנת חולי וגם דהרמב"ן בתראה הוא והר"ן הביאו עכ"ד. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב בשם י"א דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך על י"א יעו"ש:

ו) [סעיף ב'] שהרי נעשית בדופנה. כיון דהדקה שוויא דופן. גמ' (קכ"ה ע"ב גבי דלעת ומיניה יליף גם לכלכלה) משמע דאם לא הדקה לא. מ"א סק"ג. תו"ש או' ו' ר"ז או' ג' וכ"כ האחרונים ועכ"פ בסיס לא הוי ושרי בניעור בסעי' ד' א"א או' ג' והיינו כי ליכא בתוכה פירות אבל אית בה פירות אפי' עומדת בפני הפחת רפויה חשובה ככלי משום דמגינה בפניהם. חידושי הר"ן. פת"ע או' ו':

ז) שם. וכן דלעת וכו' היינו דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה. רש"י:

ח) שם. ואם לאו אסור. שהרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הדלעת דשויא בסיס לאבן. רש"י והביאו ב"י. וכ"כ א"א או' ג':

ט) שם. ואם לאו אסור. אלא א"כ יחד אבן זה לכך לעולם כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב. ר"ז או ג':

י) [סעיף ג'] והאבן בתוכה וכו' וה"ה אם היו בתוך הפירות דבר אחר שהוא מוקצה כאבן. שה"ג ר"פ נוטל. כנה"ג בהגב"י. עו"ש או' ב' א"ר או' ה' ומשמע דכל דבר שאין לתלות שאותו פסולת שייך באוכל לא חשבינן ליה פסולת עם האוכל להתיר טלטולן כשהאוכל מרובה. שה"ג שם א"ר שם:

יא) כתב בדרשות מהרי"ל מותר ללמוד על השלחן שמעות מונחות עליו מצד אחד אעפ"י שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. עו"ש שם:

יב) שם. יטול אותה כמו שהיא. ואפי' במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמ"ש בסי' ש"י. ב"י. לבוש. אבל אם הניח אבן במזיד על כלי ריקן כגון שהניחו ע"פ החבית או הניח מעות על הכר במזיד הרי אלו נעשו בסיסין לדבר האיסור ואסור לטלטלם ולנערה מהם. לבוש. עו"ש או' ד':

יג) שם. יטול אותה כמו שהיא עם הפירות והאבן שבתוכה ולהוליכה למקום שצריכים לו הפירות לאכלם שם. ר"ז או' ה':

יד) שם. יטול אותה כמו שהיא. והטעם שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו ובמקום פסידא לא גזרו איסור בטלטול האבן עם הפירות כיון שההיתר עם האיסור. עו"ש או' ג':

טו) שם. יטול אותה כמו שהיא. דנעשית בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תו' מ"א סק"ד. א"ר או' ו' ר"ז או' ה' ואם צריך ליטול גוף הכלכלה למקום אחר כדי להשתמש בה איזה תשמיש יטול הסלים מתוכה בידו ויניחם ע"ג קרקע ואח"כ ינער האבן מתוכה ויטלנה. ר"ז שם:

טז) שם. ינערם וינער גם האבן וכו' ר"ל ואח"כ יחזור להניחם בתוך הכלכלה אם רוצה להוליכם לשלחן. וצ"ל דמיירי כאן שמנער אותם למקום אחד באופן שלא יתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאל"כ היה אסור ללקט אותם אח"כ ולהניחם לתוך הסל משום עובדא דחול וכ"כ הר"ן בשם רבו רבינו יונה זצ"ל יעו"ש. תו"ש או' ח' ועיין לקמן סי' של"ה סעי' ה':

טוב) שם. אבל אם היה צריך למקום הכלכלה וכו' דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול לטלטלו כמו שהוא עם האבן עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנה כמו שהוא וכמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' וכ"כ מהרש"ק בחידושיו על הרא"ש הטעם בזה ודלא כלבוש שנדחק ליתן טעם אחר. תו"ש או' ט' וכן הא"ר או' ז' השיג ענ הלבוש בזה:

חי) שם. מטלטלה כמות שהיא. דכיון שהכלכלה נעשית בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר הוא חשוב יותר מן האיסור הרי האיסור בטל לגבה וכאלו אין בסיס רק להיתר לחוד ויכול לטלטלה ואע"ג דממילא מטלטל גם לאבן הוי טלטול ע"י דבר אחר דשרי כשהוא לצורך דבר ההיתר כמ"ש סי' שי"א יעו"ש. ונראה דאם לאחר שנטל את הכלכלה עם הפירות והאבן בתוכו לקט את הפירות מתוך הכלכלה בעודה בידו ולא נשאר בה רק האבן לחוד א"צ לנער האבן אח"כ מתוך הכלכלה דכיון שהיא כבר בידו יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' תו"ש או' יו"ד. פתה"ד. או' א':

יט) [סעיף ד'] שכח אבן על פי וכו' ופי' אם שכח שהיה דעתו ליטלה מבע"י בשעה שהניחה שם ושכח שם. טור. וכן אם לא הניחם שם במזיד זה אינו נקרא בסיס לדבר האסור הואיל ולא הניחו לשם זה. לבוש:

ך) שם. או מעות על הכר וכו' והא דתני תרתי אבן ע"פ החבית ומעות שע"ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשבת שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי' מעות שע"ג כר נמי שרי. תו' פ' נוטל. ב"ח. תו"ש או' יו"ד:

כא) שם. מטה חבית על צידה וכו' דכיון שלא הניח עליה האבן מדעת לא נעשה החבית בסיס לאבן ושרי לטלטל האבן עם החבית דהוי טלטול ע"י דבר אחר ושרי. ודוקא כשהוא לצורך דבר ההיתר אבל לצורך האבן והמעות לא. תו"ש או' י"א. ועיין באו' שאח"ז:

כב) שם. ומנער הכר וכו' ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י בשם רי"ו. מ"א סק"ה. א"ר או' ח' ואם מטה החבית או הכר בגופו ולא בידו מותר אפי' לצורך המעות או האבן כמ"ש לקמן סי' שי"א סעי' ח' דבגופו אפי' לצור דבר האסור מותר יעו"ש:

כג) שם. ואם היתה החבית וכו' ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי' להטותה אסור כבדסמוך. ב"י. ואפי' יש יין בחבית הוי החבית בסיס לאבן ולא אמרינן דהוי בסיס לאסור דהיינו האבן ולהיתר דהיינו היין והטעם כתב התו"ש כיון דהחבית היא גבוה מן היין והאבן מונח על החבית לא נעשה החבית בסיס כ"א לאבן לחוד יעו"ש מחה"ש סק"ו:

כד) שם. בענין שאינו יכול להטות וכו' שחושש שלא יפול על החביות ישברם. תו"ש או' י"ב. וכ"כ הפרישה או' ו':

כה) שם. ע"ד שישארו שם בכניסת וכו' אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח. כתבי מהרא"י סי' קצ"ג. והביאו מ"א. סק"ו אבל הרב"י כתב על דברי מהרא"י הנ"ז דהוא לאו דוקא אלא אפי' הניחם בע"ש כל ששכח ביה"ש הו"ל שוכח ומותר יעו"ש. והביאו המחה"ש. ומ"ש עוד שם המ"א בשם מהרא"י עיין א"ר או' ט' והתו"ש או' י"ד מה שהשיגו עליו יעו"ש. וכ"כ הא"א או' ו' דלדינא צ"ע יעו"ש:

כו) שם. ע" ד שישארו שם וכו' והמאור כתב גבי אבן ע"פ חבית דדוקא כשמניח ע"ד בסיס אסור אבל במניח ע"ד כיסוי הוי כשוכח. ובמלחמות כתב דאפי' הניחה ע"ד כיסוי נעשה בסיס עכ"ל אבל במניח באקראי לכ"ע לא נעשה בסיס מ"א שם

כז) כתבו התו' דף מ"ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטל דאין זה כשוכח אלא כמניח ע"כ. וה"ה לכל כיוצא בזה. מ"א שם. תו"ש סוף או' יו"ד ר"ז או" יו"ד:

כח) שם. ע"ד שישארו שם בכניסת שבת וכו' מבואר בב"י דלדיעה זו אפי' אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ביה"ש אסור. והביאו הט"ז סק"א וכתב וא"כ תימא על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא (ר"ל אותו חלק המפה שעל הלחם וס"ל דכיון שעומדים הנרות על קצה א' מהמפה נעשית כולה בסיס. לב"ש) לפ"ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת. וה"ה אם עומדים הנרות על המפה התחתונה שהיא על השולחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמש רמ"א בסעי' זה בדין בסיס דאפי' נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה יעו"ש שהניח בצ"ע. מיהו הרב נתיב חיים תמה על דברי הט"ז הנ"ז שהרי פסק הרב בהגה לעיל סי' רע"ט סעי' ד' במה שמטלטלין הנר ע"י עכו"ם אין בו חשש איסור והוי כאלו התנה עליו וא"כ לא הוי בסיס כיון שאינו בודל ממנה כל ביה"ש לטלטל ע"י עכו"ם יעו"ש. והר"ז או' ט' כתב טעם אחר בהיתר טלטול המפה יעו"ש. והמש"ז או' א' כתב דמפה העליונה אם אין עליה כלום של היתר וכדומה י"ל מקום העמדת הנר הוה בסיס ושאר מותר לקפל שאין צורך בשאר לבסיס אבל לאחר שמסלק הנר ע"י עכו"ם להגביה כל המפה י"ל מקום הנר בסיס. ומפה התחתונה שיש היתר עליה שפיר דמי דהוה בסיס לאיסור והיתר. ויניח החלות קודם בין ביה"ש ומונחים עד בקר לאחר סילוק הנר עכ"ד. ור"ל כדי שביה"ש תהיה מפה תחתונה בסיס להיתר שהוא הלחם ולאיסור שהוא הנר ודבר שהוא בסיס להיתר ולאסור מותר לטלטלו אם ההיתר חשוב יותר מן האיסור כמ"ש לקמן סי' ש"י סעי' ח' יעו"ש והכא נמי הלחם הוא חשוב יותר מן הנר שהוא עיקר סעודתו ולכך מותר לטלטל המפה אחר שהסירו הנר. ועיין לעיל סי' רע"ט או' כ"ה ואו' כ"ו. וכבר כתבנו לעיל רס"י רס"ב דע"פ הסוד צ"ל מנורה מימין ושלחן בצפון יעו"ש ובזה ינצל מכל חשש איסור:

כט) שם. אסור להטות ולנער. שנעשו בסיס לדבר האסור ואף הם מוקצים. ב"י. ואפי' אם הניח האבן ע"פ חבית לשם כיסוי לא מהני אלא א"כ יחדה לכך לעולם וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב יעו"ש:

ל) שם. וי"א דאפי' וכו' ובמקום פסידא יש לסמוך על זה. ב"ח סי' רמ"ז. מ"א סק"ז. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' ז':

לא) שם. כדי שיטלם בשבת וכו' ה"ד כשמניח רק לזמן מה אבל אם בדעתו ליטול לתשמישו ולחזירו אח"כ למקומו זה מיקרי מניח לכל השבת ונעשה בסיס אפי' לסברה זו. שו"ת רמ"א סי' כ"ב בסופו:

לב) שם הגה. ואז אפי' נטל האיסור וכו' זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח"כ אסור כל השבת. ט"ז סק"ב:

לג) שם. בהגה. לא אמרינ' דנעשה בסיס וכו' והיינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לו אחר שינער המוקצה ממנה:

לד) שם בהגה. דאין אדם אוסר של חבירו וכו' ואם ראובן נטל כלי של שמעון ונתן אותו תחת הנר של שמעון דמסתמא ניחה לו לשמעון שיעשה כן מחמת חשש דליקה אם יוכל לאסור בהכי כלי של שמעון. מסיק מ"א סק"ח דבתו' משמע לאיסור אם עושה לדעת חבירו. תו"ש או' ט"ו. וכ"כ א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ס"ז או' א' והיינו שנטל הכלי מבע"י והניחו תחת הנר בבית שמעון ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש ונשאר שם כל ביה"ש דאז נעשה הכלי בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו כל השבת. ר"ז שם. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ז':

לה) [סעיף ה'] יכול לטלטלם וכו' היינו בשוכח. מ"א סק"ט משא"כ במניח נעשה הבית בסיס כולו. א"א או' ט':

ש"ע ס"ג למקום הכלכלה דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכן מטלטלה כולם עד מקום שירצה:

מ"א ס"ק ד' לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר בטל האיסור לגבה והוי כאילו אינו בסיס רק להיתר מש"ה יכול לטלטלה ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן הוי טלטול ע"י ד"א דשרי כשהוא לצורך דבר ההיתר כמבוא' בסי' שי"א:

ש"ע ס"ד ומנער הכר. דבשכח לא נעשה בסיס ואע"ג דעל ידי החביות מטלטל האבן הוי טלטול מן הצד ושרי לצורך דבר היתר משא"כ לצורך המעות כמ"ש המג"א:

ט"ז סק"א מסלקין המפה. רצה לומר אותו חלק המפה שעל הלחם וס"ל דכיון שעומדים הנרות על קצה א' מהפה נעשית כולה בסיס:

שם והא דאסר לעיל בסי' רע"ט בזה. ע"ש בט"ז סק"ב:

מ"א סק"ו אע"ג שיש על העפר שברי עצים. ולא אמרינן דהעפר עצמו הוי בסיס והיינו ע"כ משום שאינו אלא דרך אקראי:

שם לא נעשה בסיס וכ"מ סימן רנ"ט כצ"ל

סק"ח שהניח כלי תחת הנר דכה"ג י"ל דכיון דאדעת' דספק זה הניח הכלי שם שמא יפול הנר ה"מ מניחה מדעת:

מ"א ס"ק ט' היינו בשוכח דלא נעשה בסיס. לכן היכא דא"א בניעור כגון שצריך למקומו מטלטל הכל כמו בסעיף ג' משא"כ במניח נעשה גוף החבית כולי מוקצה משום בסיס:

יחלה. ולא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי (רש"י) וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג י"ל שיצעק התינוק ויבכה (תוס'):

כשהוא נושא. דיאמר כשם שמותר לישא התינוק עם הדינר כך מותר לישא הדינר בלחודיה:

נעשה כדופנה. כיון דהדקה שוי' דופן (גמ') משמע דאם לא הדקה לא:

יטול אותה. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס'):

ומנער הכר. ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור (ב"י רי"ו) ועסי' שי"א ס"ח וע' בגמ' ופרש"י ותו':

ע"ד שישארו. אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח (כתבי מהרא"י סי' קצ"ג) וכתב עוד מה שדקדקת מפרש"י פ' נוטל דלא נעשה בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי תיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח נראה דאין ראיה מפירש"י להתיר אלא כשנח עליו כבר ובע"ש שכחו אבל מניח בע"ש אפי' באקראי הואיל ויודע שהמוקצה יהא נח על החפץ בשבת גם החפץ נעשה מוקצה עכ"ל, ול"נ פשוט כדברי השואל דהא מטלטלין כנונא אגב קטמ' אף על גב שיש על האפר שברי עצים כמ"ש הרמב"ם פכ"ו וכן מטלטלין תרומה טהורה אף על פי שהטמאה מונחת עליה ומיירי במניח בכוונה דאי בשוכח אפי' הטמאה לבדה שרי אלא איירי במניחו כ"מ ברמב"ם פכ"ה וברי"ו ובתשובת הרא"ש ואפי' הכי לא אמרינן דטהורה נעשה בסיס לטמאה והמאור כתב גבי אבן ע"פ החבית דדוקא כשמניח ע"ד בסיס אסור אבל במניח ע"ד כיסוי הוי כשוכח, ובמלחמות כתב דאפי' הניחה ע"ד כיסוי נעשה בסיס עכ"ל אבל במניח באקראי כמש"ל לכ"ע לא נעשה בסיס כ"מ רסי' רנ"ט וסימן ש"ח סכ"ז ע"ש, וכ"כ הב"י ססי' ש"י בשם הרשב"א דמותר לטלטל שק מטלטלין שיש בו כיס מעות ע"ש, כתבו התוספ' דף מ"ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטלה דאין זה כשוכח אלא כמניח ע"כ וה"ה לכל כיוצא בזה:

וי"א דאפי' וכו'. ובמקום פסיד' יש לסמוך על זה (ב"ח סימן רע"ז):

שלא מדעתו. וכ"מ בתוס' דף ל"ז כ' הש"ג ונסתפק א"ז היכ' שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואח"כ נפל לחוץ או שנטל עכו"ם הנר מהכלי אם מותר לטלטל הכלי אח"כ אם לאו או אם ראובן לקח כלי של שמעון ושמו תחת הנר ונפל הנר לתוכו אם יוכל לאסו' כלי של שמעון לבטלו מהיכנו או לאו ואם שמעון הניח מעות על כר של ראובן כתב א"ז דלאו כל כמיניה לאסור על ראובן [פסקי מהר"ם] עכ"ל במרדכי בפ' כירה וצ"ל דבמצעיתא מיירי כגון שהניח ראובן כלי שמעון תחת נר שמעון וא"כ מסתמא ניחא ליה שלא ישרף הבית ולכן נסתפק בו וצ"ע ובתוספות דף מ"ד ד"ה יש משמע לאיסור כיון שעושה לדעת חבירו עסי' של"ד סכ"ה ומ"ש סימן ש"י סעיף ז':

יכול לטלטלם. היינו בשוכח:

(א) והאבן בידו – ומיירי שהוא בחצר דאין בה אלא משום איסור טלטול ולכך לא אסרו בזה משום צערא דתינוק כדלקמן אבל בר"ה ודאי אסור משום איסור הוצאה דכשנושא את התינוק הוי כאלו נושא את האבן בידו [גמרא]:

(ב) געגועין וכו' – ולכך לא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג דצריך לנער האבן מהכלכלה י"ל שיצעק התינוק ויבכה. ואם נפל האבן מיד התינוק אסור להגביה וליתנו לו דזהו טלטול בידים אלא יוריד התינוק מעל כתפו ויגביה התינוק את האבן ויחזור ויטלנו:

(ג) אבל אם אין וכו' – דמה שמטלטל להתינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל להמוקצה ואסור:

(ד) ואתי אבוה לאתויי – ר"ל ונמצא מטלטל המוקצה בידים וזה לא התירו אפילו במקום שנוגע לחשש חולי הבן כיון דלא הוי חשש סכנת נפש:

(ה) עם דינר בידו – ר"ל דאז יוכלו לטעות ולומר דכשם שהתירו בשביל התינוק לישאנו כשהדינר בידו אף שממילא מתטלטל גם הדינר כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו אחר שנפל וליתנו ליד התינוק:

(ו) נעשה כדופנה – ומיירי שהדקה יפה להכלכלה או שקשר אבל בלא"ה לא נעשה כדופנה:

(ז) וכן דלעת – היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ורק מפני שהיא קלה וצפה ע"פ המים תולין בה אבן כדי להכבידה:

(ח) וא"ל אסור – שהדלעת עצמה מוקצה שנעשית בסיס לדבר האסור:

(ט) כמו שהיא – אף שיש אבן בתוכה דנעשית הכלכלה בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר חשוב יותר ובטל האיסור לגבה והוי כאלו אינו בסיס רק להיתר ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן שרי לטלטל הכלכלה ולהגיע למקום שירצה ואין צריך ללקט הפירות מתוך הסל בידו פן יפלו לארץ אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה:

(י) אבל אם הם וכו' – כיון שיוכל באיזה עצה לתקן שלא יטלטל האבן לא הקילו בזה אף שהוא בסיס לאיסור ולהיתר וכן אם יכול לנער האבן לבד מתוך הכלכלה ולהשליכו ג"כ מחוייב בזה וכמבואר לקמן בסימן ש"י ס"ח בהג"ה:

(יא) ינערם וינער וכו' – ר"ל ואח"כ יחזור ויניחם לתוך הכלכלה אם רוצה להגיעם לשלחן ואך יזהר שלא יתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאל"ה אסור ללקט אותם ולהניחם אח"כ בתוך הכלכלה משום עובדא דחול וכמבואר לקמן בסוף סימן של"ה [תו"ש]:

(יב) למקום הכלכלה – דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול ליטלנו כמות שהיא עם האבן ולטלטלה עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנו כמות שהיא:

(יג) שכח אבן וכו' – דבמניח בכונה ע"פ החבית הרי החבית גופא מוקצה ואסור להטותה דנעשית בסיס להאבן וכדלקמיה:

(יד) על צדה – ומיירי בשצריך ליקח מהיין שבתוכה וכן בכר כשצריך לשכב עליו ולכן התירו לטלטל המוקצה באופן זה שאינו מטלטלו להדיא רק ע"י ניעור אבל אם אינו צריך להם כלל רק שחושש משום פסידת המוקצה גופא שלא יגנבום אפילו ניעור אסור כ"כ מ"א בשם רי"ו ואם מטה החבית והכר בגופו ולא בידו מותר אפילו באופן זה:

(טו) והמעות נופלים – ויכול לטלטל אח"כ הכר כיון שנסתלק ממנו המוקצה. ומ"מ מותר ללמוד בשבת על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא [מהרי"ל]:

(טז) בענין שאינו יכול וכו' – שחושש שלא יפול על החבית וישברם:

(יז) יכול להגביהה וכו' – דהרי הוא רק טלטול מן הצד כיון שאינו מטלטל המוקצה להדיא רק עם ההיתר וכונתו ג"כ בשביל שהוא צריך לההיתר וכנ"ל ודבר זה שרי כדלקמן בשי"א ס"ח ואפ"ה ברישא כשהיה אפשר לו בניעור צריך ניעור דוקא:

(יח) ע"ד שישארו וכו' – אבל אם הניחם בכונה בחול ולא היה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח [כתבי מהרא"י] ודעת הב"י דאפילו הניחם בע"ש כל שלא היה דעתו בפירוש שישאר שם בכניסת שבת ובביה"ש שכחו לסלק גם זה הוא בכלל שכח. והנה בעיקר דין בסיס מסיק במ"א דלא מקרי בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתיישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח ומותר לטלטל חפץ המותר אחר שניערו המוקצה מעליו [ומ"מ התיבה גופא לכו"ע הוי בסיס לדבר איסור אם המוקצה חשוב יותר ואסור לטלטלה דהא עכ"פ דעתו היה שיהיה מונח המוקצה בתיבה. ח"א] ולפ"ז מה שנוהגין בשבת להסיר המפה העליונה מעל השלחן אחר שמסיר הא"י המנורה מעליה כדין עושין לפי שא"צ שתהא המנורה דוקא על המפה אלא על השלחן ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שא"א לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום ולפיכך לא נעשית המפה בסיס להמנורה שעליה שתאסר בטלטול [ובמפה התחתונה א"צ לכל זה דהלא בזמננו הדרך להניח עליה הלחם ביה"ש ונעשית בסיס לזה דהוא חשוב יותר] ויש מחמירין בכל זה ובמקום הצורך נראה דיש להקל דכמה אחרונים סוברין כוותיה דהמ"א. קינה של תרנגולת ויש שם ביצה שיש בה אפרוח שאותה ביצה אסורה בטלטול אף שלא ידע מבע"י שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח ונעשה הקינה בסיס להביצה וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח:

(יט) בכניסת השבת – היינו כל זמן בין השמשות:

(כ) אסור להטות ולנער – דנעשה החבית והכר בסיס [היינו כן ומקום מושב תרגום לכנו לבסיסיה] להמוקצה שעליהם והם גופא מוקצה:

(כא) וי"א דאפילו וכו' – ס"ל דלא נעשה בסיס כלל כיון שחשב לסלק מעליו המוקצה אח"כ. ובמקום פסידא יש לסמוך על דעה זו [אחרונים]. ודע דאפילו לדעה זו מסתברא דדוקא כשחשב בהדיא לסלק אח"כ המוקצה בשבת [ע"י ניעור או ע"י א"י] או דבר שדרכו בכך לסלק המוקצה אח"כ אבל אם חשב בסתמא שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת לכו"ע נעשה בסיס אף דלא חשב בהדיא שיהיה מונח עליו כל השבת:

(כב) בכניסת השבת – וה"ה אפילו אם חשב שיהיה מונח עליו כל היום עד איזה זמן קודם שקיעת החמה ואח"כ לסלקם ג"כ לא מקרי בסיס לדידהו ואם נמלך אח"כ לסלק המוקצה מקודם מותר לנער דכיון דאינו על כל יום השבת לא חל שם בסיס כלל אבל אם חשב לסלק בין השמשות הוי כמי שחשב על כל היום דביה"ש ספק לילה [פמ"ג]:

(כג) ואז אפילו ניטל וכו' – זה קאי גם אדעה ראשונה דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת וניטל אח"כ מ"מ אסור הכלי כל השבת:

(כד) וכן בכל מוקצה – כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת ונעשו ראוים לאכילה אפ"ה הוו מוקצה לכל השבת כיון דאתקצאי לביה"ש:

(כה) דבר מוקצה וכו' – ואפילו אם הדבר מוקצה הוא ג"כ של חבירו:

(כו) לא אמרינן וכו' – היינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לה אחר שינער המוקצה ממנה:

(כז) שלא מדעתו – אך אם עשה כן לטובת חבירו ומן הסתם ניחא ליה בזה כגון שנטל ראובן כלי והעמידו מבע"י תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא תהיה דליקה ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש והיה בתוכו עד אחר ביה"ש נעשית הכלי בסיס להנר ואסור לטלטלה כל השבת אף לאחר שנסתלק הנר כ"כ הרבה אחרונים ובדה"ח מצדד דאם היה בדעתו לסלק אח"כ המוקצה בשבת נוכל לצרף בזה דעת הי"א הנ"ל דבזה לא מקרי בסיס כלל:

(כח) הא דלא שרי וכו' – אשוכח קאי דבמניח הרי החבית גופא נעשית בסיס ומוקצה הוא:

(כט) ולא הספיק לו וכו' – דצריך שיהיה לו אותו המקום פנוי לגמרי:

(ט"ז ס"ק א') ואם כן תימא נ"ב ואני תמה על תמיהתו הלא ש"ע לפניו עם המפה שפסק בסי' רע"ט בהג"ה סעיף ז' במה שמטלטלין הנר ע"י עכו"ם אין בו חשש איסור והוי כאלו התנה עליו מתחלה ע"כ לא היה בסיס לדבר האסור שאינו בודל ממנה כל בין השמשות לטלטל על ידי עכו"ם ע"ש:

סעיף ד' שכח אבן. בשו"ת מקור ברוך סי' ג' תמה דהא יש יין בחבית. וכפירש"י אמאי לא הוי החבית בסיס להיתר ולאיסו' ונדחק כיון דבסיס להאבן אינו אלא פי החבית. פי החבית אינו בסיס ליין ושאני בכלכלה ופירות דהפירות והאבן הם תוך הכלכלה עיי"ש. וע' א"ר ות"ש:

שם יכול להגביה כמו שהוא. לשון רש"י מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה עכ"ל. משמע מיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החביות עם האבן שעליו כיון דאפשר לנער שם. וק' לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטל למקום שירצה כדלעיל רס"ו סי"ב והכא דמי לשכח כיסו בשבת דאף לאבן העוזר שם שרי:

שם מותר להטות ולנער בשבת. אבל מכל מקום אסור להגביה החביות היכי דצריך למקומה. כך נ"ל לדייק מדברי תוס' שבת דף קכ"ג ע"א ד"ה האי פיגול. אולם מדברי תוס' פ"ד דשבת דף נ"א ע"א ד"ה או שטמן וכו'. משמע לכאורה דלא ס"ל הכי דא"כ לא הוי צריכים לפרש דמיירי בענין דא"א לאחזו בקדירה הא בפשוטו ניחא דבאמת בסיס לא הוי כיון שדעתו ליטלה בשבת מש"ה במגולה קצת מותר לנערה אבל באינו מגולה קצתה דא"א לנער אא"כ יאחז בדפני הקדרה ויגביהנה וינער ע' במהרש"א שם וזה אסו' דטלטול גמור לא שרי כיון דמ"מ הניח בכוונה ולא היה לו להניח בענין שיצטרך לעשות טלטול גמור. אע"כ דס"ל דהוי לגמרי כשוכח. וצ"ע. ולאחר העיון נלע"ד אף דבתחלה כשהעתיקו פירש"י היינו סבורים דא"א לנער ע"י אחיזת הקדרה כ"א להגביה הקדירה כי זהו היה עיקר החילוק בין מקצתה מגולה או לא. מ"מ אחר שהקשי לפירשי' ממתני' דניער את הכסוי דמשמע אף באינו מגולה. והא דלא הוי בסיס היינו כמו שפי' ר"ת כיון דאין דעתו שם לכל השבת. באמת מזה מוכח ג"כ דע"י אחיזת הקדרה א"צ להגביהה כ"א לצדד ולנער. ומש"ה הוצרכו לתרץ דמיירי שהקדירה בלועה בתוכה באופן דאין סתירה בדברי תוס' דשפיר י"ל לדינא דבמניח ע"ד ליטול בשבת אסו' להגביה ולנערו אלא דבקדירה אפשר לאחזו בדפני הקדירה ולנער בלי הגבהה ודו"ק:

מג"א ס"ק ו' על האפר שברי עצים. לענ"ד אין מזה ראי'. דאין שברי עצים מכסים לכל האפר אלא דמונח בכמה מקומות שברי עצים ונהי דבמקום העצים י"ל דהאפר שתחתיהם הוי בסיס מ"מ האפר שבצדדים לא הוי בסיס. דאין האפר גוש א' שיהיה הכל בסיס:

בכניסת השבת. מבואר בב"י דלדיעה זו אפי' אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ב"ה אסור. וא"כ תימה על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא ולפ"ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת וה"ה אם עומדי' הנרות על המפה התחתונה שהיא על השלחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמ"ש רמ"א בסעיף זה בדין בסיס דאפי' נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וא"ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השלחן לא נעשית בסיס לנרות דהא כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י אפי' במניח דרך אקראי כדרך שמניחים חפיצים בתיבה אלו על אלו מקרי מניח וכ"ש כאן במפה שמסדרין עליו הנרות אדעת' שיהיו שם בכניסת שבת ואין עליה שום דבר רק הנרות אלא ע"כ צ"ל דקי"ל כבעל התרומות שמביא הטור והוא הי"א דכאן דזה לא הוה מניח וא"כ גם בנר שהדליקו באותו שבת יש להתיר לטלטלו לצורך גופו או מקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור והא דאסר לצ"ל בסי' רע"ט בזה והוא מדברי הרמב"ם עיל דס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה דכאן דמקרי מניח אבל לבעל התרומות שרי וכ"כ התוס' בפ' חלון (עירובין דף ע"ז) בהדיא ד"ה מקצת וא"כ היה לנו להקל גם בזה לצורך גופו או מקומו ליטול הנר דדינו כשוכח ואע"ג דבשוכח אבן או מעות אין היתר אלא לנער החבית והכר לצורך גופו אבל לא יטלטל האבן והמעות בהדיא ש"ה דאין שם כלי עליהם ואסור אפי' לצורך גופו כדלעיל סימן ש"ח משא"כ במנורה ששם כלי לאיסור עליה ומותר לצורך גופו ומקומו אלא שא"א לנו להקל בזה כיון שהב"י וש"ע פוסקים לאיסור בנר שהדליקו בשבת והיא כדעת רמב"ם ורש"י וא"כ יש לנו להחמיר גם במפה שזכרנו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לאסור בנר שהדליקו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו ולהתיר במפה שהנרות עומדים עליה בה"ש דהא איתקצאי לב"ה כדין בסיס לאיסור ואיתקצאי לכולי שבתא וצ"ע. ועמ"ש בססי' שי"א:

ואז אפי' נטל וכו'. זה קאי גם אדעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח"כ אסור כל השבת שכ"כ הרמב"ם בפי' במנורה שעליה נרות שאע"פי שהלך הדבר שגרם האיסור ע"ש בפכ"ה והרמב"ם ס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה:

ט"ז ס"ק א' לנער חבית והכר לצורך גופו כו' ששם כלי שמלאכתו לאיסור עליו כו' כצ"ל: