שולחן ערוך, אורח חיים של״ד: דיני דליקה בשבת. ובו כ"ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני דליקה בשבת. ובו כ"ז סעיפים:
נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה קודם סעודה יכול להציל כדי מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה ובשחרית מזון שתי סעודות ובמנחה מזון סעודה אחת ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה יכולים להציל כל מה שירצו:

יש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגזלם דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה ויש אוסרים ואפילו לומר לעכו"ם לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר (וע"ל סי' ש"ז סעיף י"ט):

הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה (פי' פת שניטל הדרה דהיינו פת סובין) אבל איפכא שרי:

מצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכפורים וי"ט ולא לשבת הבאה אבל מיום הכפורים למוצאי יום הכפורים מצילים מזון סעודה אחת:

מצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני:

הא דאין מצילין אלא מזון שלש סעודות היינו דוקא בשני כלים אבל בכלי א' מצילים אפי' יש בו מאה סעודות ואפי' פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו וחזר וקיפל והביא לתוכו מותר כיון שמוציא הכל בפעם א':

ומותר להציל כלי תשמישו הצריכים לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות:

ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד:

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלש סעודות ויכולים ללבוש כל מה שיכלו ללבוש ואם רוצים זוכים בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם הרשות בידם ולא הוי שכר שבת:

כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת אבל לא לשאינה מעורבת: הגה ויש מקילין אף לשאינו מעורבת (סמ"ג והגהות מרדכי):

יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים דמו לרשות הרבים ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה ויש אומרים שאין חילוק:

כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורים בהם אפי' כתובים בכל לשון אפי' כתובים בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעים) ובכל דבר וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים מצילים אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפא (פירוש מקום מגולה והפקר) וכן תרגום שכתבו עברי כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון ועברי שכתבו תרגום או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו וכן ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלימות או שיש בו אזכרה מצילין אותה:

יש מי שאומר דמגלת אסתר הואיל ואין בה אזכרות אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה:

הקמיעין שיש בהם פסוקים אין מצילין אותם מפני הדליקה ויש אומרים שמצילין:

מצילים תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אע"פ שיש בתוכן מעות והוא הדין לשאר כתבי הקדש:

אם הניח תפילין בארנקי [פי' כיס] מלא מעות יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים למקום שיכול להציל התפילין ויש מי שאומר דהיינו דוק' כשהניחם שם מערב שבת:

יש מתירים להציל דסקיא מליאה מעות על ידי ככר או תינוק מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים ודוק' לרה"י אבל לא לחצר שאינה מעורבת מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי [פי' מקום שנכנסים ממנו לחצירות] שלא נשתתפו בו ובלבד שיהיו בו שלשה מחיצות ולחי:

כתבו משום גאון שמותר לומר לעכו"ם להציל ספרים מן הדליקה אפי' דרך רשות הרבים:

כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים:

הגליונים שלמעלה ושלמטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין מצילין אותם:

האפיקורסים דהיינו האדוקים בעבודת אלילים וכן [מומרים לע"א] שכתבו להם כתבי הקדש אין מצילין אותן ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן:

תיבה שאחז בה האור יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחת שלא תשרף ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה אפי' כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה דגרם כיבוי מותר. הגה במקום פסידא [מרדכי פרק כ"כ]:

טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך: הגה מותר לכפות קערה על הנר שלא יאחוז בקורה [טור] ועיין לעיל סי' רע"ו ס"ה:

יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקי' חוץ מן המים משום כיבוס ויש מתירים אפי' במים ודברי סברא שנית נראים:

נכרי שבא לכבות אין צריך למחות בידו אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו:

יכול לומר בפני עכו"ם כל המכבה אינו מפסיד אף אם אינו מזומן כאן יכול לקרותו שיבא אע"פ שודאי יכבה כשיבא וכן כל כיוצ' בזה בהיזק הבא פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין יכול לקרוא עכו"ם אע"פ שודאי יתקננה כשיבא: הגה וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם אבל בזמן הזה אותם השרויין בין עכו"ם והיא חשש סכנת נפשות כתבו הראשונים והאחרונים זכרונם לברכה שמותר לכבות דליקתם בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח ומ"מ הכל לפי הענין אם היו בטוחים בודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר אסור לכבות אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של עכו"ם וכן נוהגין [תרומת הדשן סימן נ"ח והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו בשם א"ז] ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש סכנה אם לא יכבה אבל אסור לחלל שבת כדי להציל [ממון] ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקו' חטאת י"ח פשיטים צדקה ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשיטים לצדקה [פסקי מהרא"י סי' ט' ועיין בטור יורה דעה מהלכות נדה סימן קפ"ה]:

גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ והרמב"ם אוסר בשל עץ :

למיחש. כאן אסרינן ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי״א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התוס' בפרק כירה (שבת דף מ״ד) ע״ש ועיין ט״ז:

לטלטל. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א. ב"ח:

ויש אוסרין. והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' שי"ח סל"ז. מ"א ע"ש:

פת. נ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל. מ"א:

איפכא. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ. ש"ג מ"א:

ליום הכפורים. כגון שחל יה"כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא. ולאורתא ליטרחו ולייתי י"ל דאע"ג דלא מקלע יו"כ ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמועינן דאם יו"כ ביום ה' ויודע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א:

טליתו. אפי' היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאו בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן:

הצריכים. פירוש לצורך סעודה:

שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ו ב"ח ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. מ"א ע"ש:

מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין ב"ח. ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג. נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור. מ"א ע"ש:

האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יוני אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ס"ח תתס"א:

בקיאים. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו ועיין מ"א:

אשורית. וכתב המ"א וצ"ע דהא האידנא ניתר לכתוב וקורין בהם אפי' כתובים בכל לשון ובסם ובסיקרא כמ"ש סי"ב אע"פ שמדינא פסולים לכתוב בהם וא"כ ה"ה מגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיטא דמצילין ואע"ג דאינה ראויה לקרות בה בציבור מ"מ מותרים ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול לקרות בה בציבור אא"כ כתובה אשורית על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל הענין כיון שמותר ללמוד ממנו ולכן נ"ל דמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית וגם אינו מבין לשון הקודש וגם אינו סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אע"פ שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להציל אם כתובה בסם ובסיקרא כיון שאסור לקרות בהן ומ"ש בסי' ב' וקורין בהן אפי' כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכי דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכי דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים אפי' בסם ובסיקרא עכ"ל המ"א ע"ש:

וי"א. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:

כשהניחם שם וכו'. וכתבו האחרונים דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות. אבל אם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות ע"ש:

הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר. וכתב מהר"ם בתשובה שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סי' קנ"ד ס"ח. וא"כ אין מצילין אותן. ובאגודה במ"ס פ"ד [ה"ז] כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:

עם האזכרות. כתב ב"ח מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מיד עכ"ל והרב מוהר"ר יהודה מילר נסתפק בזה כי שמא אינם מינים לע"א והאריך בתשוב' ועשו"ת חות יאיר סימן שט"ז שמתיר להתיך המטבעות דשם בן ד' שעושים במדינת שויד"ן ע"ש הטעם. וכתב הט"ז מה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחים הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפי' בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג:

יתכוין. פי' שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכו ב"ח וכן העלה הט"ז וכתב וניענוע הטלית שאחז בו האור כדי שיכבה איסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל עכ"ל ע"ש. וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה. רמב"ם:

משקין. דדוקא להסיק בכלים שרי שאין המים בעין:

במים. דס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם ועיין סי' ש"ט סט"ו ועיין שו"ת ד"ן ס"ד:

נכרי. אפי' עבדו המושכר לו לזמן. ד"מ:

המכבה. אפי' שכירו המושכר לו לזמן הגמ"ר. ב"י. אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות זולת כתבי קודש דשרי מ"א ע"ש. מת וספרים וספק להציל שניהם מת קודם. ברי ומסוכן ברי קודם ס"ח סימן (שכ"ג) [תשכ"ד]:

עבר וחילל. היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות. ש"ג כנה"ג:

להתענות. אפ' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקע"א ס"ג. איתא בשבת דף י"ב שאם עבר עבירה שחייב עליה חטאת יכתבנה בפנקס שלכשיבנה בית המקדש יביאנה:

יין. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח ט"ז. ועיין סי' קל"ד ס"א:

י"ח פשיטים. הם י"ח ווינ"ר. מנהגים הלכות ר"ח אלול. ובלבוש סימן תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולני"ש ועיין מ"א. כתב בס"ח אחד חילל שבת ונשא כספו א"ל החכם הכסף או שוה כסף חלוק לעניים בני טובים שמתביישין לקבל צדקה עיין שו"ת מהר"ם בוטין סימן כ"ח מ"ש בענין אחד שחילל שבת בכרמלית עיין שו"ת בית יעקב סי' צ"ט אי מחללין על גוסס:

שבת קי"ז משנה

תוספת ורא"ש והר"ן בשם ר"ת ושאר פוסקים

תוספות וטור בשם בעל התרומה וכן כ' הר"ן

טור לדעתו וכן כתב ה"ה בפ"ו בשם רמב"ן ורשב"א

בית יוסף ממשמעות דברי רשב"א

שם ברייתא

שם

ר"ן וממשמעות הגמרא ובשם הירושלמי וה"ה בפ' כ"ג בשם הרשב"א

ה"ה שם בשם הירושלמי

שבת שם במשנה

שם בעיא ונפשטא

שם במשנ'

שם רש"י ל'

שם במשנה וס"ל דדברי הכל הוא טור והתרומה וסמ"ג

ב"י לדעת רמב"ם דס"ל דדברי רבי יוסי הם ותנא קמא פליג עליה והלכה כת"ק

שם במשנה וגמרא

בפירוש רש"י שם

שם במשנה וכת"ק וכ"פ רמב"ם בפרק כ"ג

טור בשם בעל התרומה

גם זה שם בבעל התרומות

טור לדעתו וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן

שבת קט"ו

תוספות והרא"ש והמרדכי וש"פ

שם בעיא ונפשטא

הרא"ש והמרדכי ור"ן שם וש"פ

ברייתא שם

שם מסקנת הגמרא

המרדכי

הרשב"א בתשובה

טור

משנה שם קי"ו

בעל התרומות וסמ"ג

שם בבעל התרומות

סמ"ג והמרדכי

טור בשם סמ"ג בשם הירושלמי וכ"פ ש"פ

משנה שם קי"א

כאשר הגהתי כ"ה בטור וכן הוא מוכח שצ"ל כן)

ש"ל בשם ר' ישעיה

שם במשנ' וגמ' וכת"ק

ש"ל

ר"י בחלק ג'

שם בעיא ולא אפשטא ופסקו הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק כ"ג לחומרא

ברייתא שם

משנה שם ק"כ

שם וכר' שמעון בן ננס

ברייתא שם ומשמעות כמה פוסקים

ב"י ממשמעות הטור

רי"ף וכן כתב הר' המגיד בפרק י"ב בשם הראב"ד והרמב"ן ודלא כרבי יהודה שם וכן נראה דעת רא"ש

תוספות שם בשם רשב"ם וכן כתב הטור

רמב"ם בפי"ב והרב המגיד בשם הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן

משנה שם קכ"ז

שם בגמ'

רא"ש שם

שם מ"ב

דלא כרבי יהודה שם אלא רבי שמעון טור ש"פ

בפרק י"ב

דין טלטול המת מפני הדליקה בסי' שי"א תשלום דיני כיבוי והדלקה בסי' ט"ו רע"ז)

ס"א ודוקא כו' משום. כמש"ש קי"ז ב':

ס"ו יש מתירים. כמש"ש קנ"ג א':

וי"א. מדאמרי' שם קט"ז ב' מצילין תיק הספר כו' ואע"פ כו' מ' דבלא"ה אסור ועוד דוקא מצילין אבל לכבות אסור אע"פ שהוא שבות לבד ואף להירוש' שאמרו דלר"ש מותר אף לכבות משום כתבי קודש דאין שבות עומד כו' לא התירו אלא מפני כתבי קודש ואף ע"י נכרי אסור דאמרינן נכרי שבא לכבות כו' ותדע שהרי כשמגיע לחצר החיצונה בשליפי רברבי אמרו שם קנ"ד ב' דאסור אף בהפסד וצ"ל דלא התירו אלא במקום דקרוב לבא לידי איסורא דאורייתא משא"כ שם וכן בכה"ג. ושם קמ"ג ב' בשכח ארנקי כו' לא התירו כו' וס' הראשונה ס"ל דל"ד לשם וע"ש קי"ז א' מי דמי כו' אלא אמר מ"ב ר"א כו' ואפי' לפי' ס"ד דוקא משום ס"ת ושם קמ"ב ב' פ"א שכחו כו' רב אשי אמר אפי' כו' וע' בתשובת הרמב"ן סי' ר"ה ע"ש ועמ"א ס"ג א' ב' ג':

ואפי' לומר. כמש"ש קכ"א א' א"א לו כבה ואע"ג דכיבוי משאצ"ל הוא:

ס"ד אבל מיה"כ. מדאמרי' אבל לא משבת ליה"כ וע"כ למוצאי יה"כ קאמר וכ' אמרו בירו' שם ביה"כ כו' כ"ע מודו דמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה:

ס"ה מצילין כו'. ירוש' שם וגירסתינו לרעבתן כמזונו ע"ש:

ס"י וי"מ. עמ"א דוקא כו' ויהיה פי' המשנה כו':

י"א דכל כו' ואף כו'. דסובר דמ"ש לחצר המעורבת דוקא לשם אבל בבית או שא"צ עירוב מותר בכ"ע ואע"פ שאין הוכחה מ"מ מדאמרינן שם ק"כ א' ול"ק כאן לאותה כו' ואע"ג דלא קי"ל כותיה בשריותא דאותה חצר מ"מ יש ללמד דיש חילוק בין חצר ומשום חשש הוצאה לר"ה:

וי"א. דטעמא לאו משום הוצאה אלא משום חשש כבוי כמ"ש קי"ז ב' ולכן אין חילוק ועוד שאף בנשברה חבית דהטעם משום הוצאה אמרו נשבר' כו' בראש גגו מ' דאף מן הבית אסור:

סי"ב כל כו' האידנא כו'. ר"ל אע"ג דלדינא דגמ' קי"ל כר"ה דאמר אין כתובין בלה"ק אין מצילין משום דלא ניתנו לקרות אבל האידנא דאמרינן בגיטין ס' א' ולא היא שרי כו' וכן אמרו בפי"ז דמ"ס דברי חכמים כדרבונות כו' וכולן מצילין כו' וכן ספרא דאגדתא כו' ככ"ל ע"ש וערא"ש. וכ' המרדכי דלפום גמרא דידן דוקא מצילין אבל לא מכבין אף לר"ש ר"ל דבגמ' דידן לא הוזכר חילוק בין ר"י לר"ש אבל בירוש' אי' דלר"ש אפי' מכבין כיון דהוא משאצ"ל ואין שבות עומד לפני כתבי הקודש ולכאורה דברי הירושלמי כנים להלכה כיון דל"פ בגמרא בהדיא עליהן וליתא דהירושלמי קאמר דוקא לר"ש דס"ל בפרק בתרא דעירובין דאין שבות עומד כו' אבל אנן לא קי"ל כר"ש שם ואף דקי"ל במשאצ"ל כוותיה: וכן מטבע. ר"ל אע"ג דדינא דגמ' אין מצילין וכנ"ל: וכן תרגום כו'. ברייתא שם ואף ע"ג דההיא ברייתא כמ"ד מצילין כנ"ל האידנא כו': שאותו העם. דלא התירו אלא משום עת לעשות כנ"ל:

וכן ס"ת. כרב הונא שם:

סי"ג יש מי. ברייתא שם אין בין כו' וע"ש תוס' ד"ה מגילה. ונראה לר"י כו':

סי"ד הקמיעין. שם ובהם אין חילוק בין בימיהם להאידנא וכ"מ ברא"ש ע"ש:

סט"ו וה"ה לשאר. דהאידנא אין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כנ"ל:

סט"ז אם כו' ויש. כמש"ש ק"ז והיא גופא מנא לן כו'. וס' הראשונה ס"ל דדיחוייה בעלמא היא ומשם ראיה דמותר דקי"ל דלא כמו שתירץ ר' אשי שם דשקיל בברזי וכמ"ש הרמב"ם וכפשטא דמתני' ותדע דאמרי' קל"ג ב' מאן תנא כו' רי"ב של ריב"ב כו' ואם איתא אפי' רבנן היא ע"ש וצ"ל כתי' הראשון אלא ה"ק אפי' אתויי נמי מייתינן דלא כמ"ש המ"א ס"ק כ' וכן מה שהקשה הרשב"א על סברא ראשונ' מכלכלה דוקא שנעשה בסיס ג"כ לדבר המותר מע"ש וא"י לנערו כבר תי' תוס' שם ד"ה מי כו:

סי"ז או מן. כשיטתם דכל הפסד שוה לדליקה: ודוקא לרה"י. מדאמרינן מצילין תיק כו' דוקא משום ספרים וכ"ש לסברא אחרונה בסט"ז: אפי' לחצר כו' ולמבוי כו'. דבן בתירא מתיר אף במפולש וע"כ בשלא נשתתפו ורבנן ל"פ אלא במפולש ואע"ג שבגמרא אמרו ועוד לרבנן כו' עתוס' שם ד"ה ועוד וכ"ה בירושלמי שם בשלא עירבו אנן קיימינן:

סי"ח שלא נשתתפו כו'. דלכל האוקימתות שאינו מתוקן כראוי וא"כ בטל השיתוף ובזה מתורץ קושיית הגמ"ר שם סי' קל"ו בשם המרדכי דלדידן דקי"ל כרבנן אפי' אוכלין ומשקין נמי נציל כקושיית הגמ' שם. והא דלא תי' בגמרא כה"ג שאינו משותף כבר תי' בהגמ"ר שם משום דלשון אינו מפולש מ' שחסר בגוף המבוי שאינו מפולש וגם אינו מתוקן וכ"כ בסה"ת. ולא נראה דא"כ היינו פלוגתא עצמה דאוכלין ומשקין דת"ק קאמר לחצר שאינה מעורבת ב"ב כו' ולמה כפלו וג"כ למה שינה הגמרא כאן לומר מפולש ושאינו מפולש:

כ' משם. כמו שהתירו בלא עירוב:

סי"ט כל מה. ירושלמי שם וכ"מ בגמ' קע"ז א' ופי' תוס' שם ד"ה כך כו':

ס"כ הגליונים. שם כי קא מיבעיא וכו' ת"ש הגליונים כו' ואע"ג דדחי שם דיחוייה הוא. מ"מ ור"ן:

סכ"א האפיקורסים. ל' רמב"ם והטור ובגמ' ספרי צדוקים וכ' רש"י בחולין י"ג ב' וזה האדוק לע"ג וז"ש דהיינו כו':

וכן. ר"ן בשבת שם:

ואף בחול. כר"ט שם ור' ישמעאל שם ס"ל כוותיה:

סכ"ג ויש מי. עמ"א דלא אמרו אלא מתכסה בה כדרכו ואם כו':

מותר. שם קכ"א א':

סכ"ד י"א שאין. דלא כר' יהודה שם אלא כרב אשי. שם מ"ז ב' כמ"ש בירושלמי שם אההיא דר' יהודה טלית שאחז כו' ר' שמואל בשם ר"ז דר' יוסי היא ור"ל הברייתא דלא התירו אלא פושטו כו' וכתירוץ גמרא שלנו אמר ר' ייסא הוה סברינן מימר מה פליגין ר"י ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דא"ר שמואל בשם ר"ז דר"י היא הד"א אפי' עשה מחיצ' של מים מחלוקת ובזה הלשון ג"כ אמרו בס"פ כירה אמתני' דנצוצות וא"כ לתי' גמ' שלנו בסוף כירה דאף רבנן מודי צ"ל כסברא ראשונ' דירושל' וא"כ שם בטלית אף לרבנן אסור:

וי"א. כמ"ש התוס' ספ"ג שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד דאיכא למימר כו' וכ"כ הר"ן שם כתירוץ השני:

חוץ מן. עתוס' שם בפ' ט"ז ד"ה נותן כו:

וי"מ. כמ"ש התוספות שם קי"א ד"ה האי וי"ל דוקא כו' אבל הטור בעל הס' השניה אזיל לשיטתו דלא ס"ל האי סוגיא כמ"ש בסי' ש"ך ס"ט:

סכ"ו אף אם. נלמד מהנ"ל יכול כו' וכ"ש בכה"ג:

וכן כו'. שסובר שמ"ש בדליקה ל"ד ממ"ש בפ' המדיר בדליקה למעוטי כו' שלא במקום הפסד:

וכל הדינים. כמו עיר הסמוכה לספר בפ"ד דעירובין:

והזריז. כנ"ל סי' שכ"ח סי"ג ועגמ' די"ט כ"ב א' היכא דאיכא כו':

אבל בחשש. כנ"ל בעיר הסמוכה לספר וע' בערכין ז' וכנ"ל סי' ש"ל ס"ה:

אפי'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא פ"ד ב' לא הלכו כו' אפי' לחצר אחרת:

אבל אסור. כמ"ש בי"ט כ"ב א' משום איבוד ממון כו' ואפי' לפי ס"ד דוקא בי"ט. ודלא כי"א דוקא לר"י אבל לר"ש כיון דמלאכה שאצ"ל פטור מותר בכה"ג כמו מפיס מורסא וכיוצא וליתא דהא בפ"ב דשבת מוקי ר' יוחנן לר' יוסי כר"ש ור"י אפי' גרס כיבוי אוסר בפט"ז וז"ש ודוקא וכו' דהוי מלאכה שאצ"ל ומשום סיפא נקטה אבל ברישא בכ"ע מותר כמ"ש פ"ב ל' א':

סכ"ז והרמב"ם. כשיטתו שפ' כר' יהודה:

כדי מזון ג' סעודות – עיין בפמ"ג סק"י דמסתפק דאפשר דיכול הבעה"ב להציל מזון ג"ס עבור כל אחד ואחד מבני ביתו וכן משמע לענ"ד מתוד"ה אבל לא משבת ליוה"כ שכתבו שם דאפילו כדי להאכיל התינוקות ביוה"כ נמי אסור להציל ומשמע דעל שבת גופא מותר וכן בדין דלא גרע ממה שמותר להציל כדי להאכיל לבהמה:

והראוי לבהמה לבהמה – משום דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ולכך מציל גם לבהמה מזון ג' סעודות [תו"ש]:

ובשחרית מזון ב"ס – ופשוט דשרי להציל לחם משנה לכל סעודה [תו"ש] עוד כתב שם דמשקים יכול להציל לצורך כל היום דכל היום ראוי לשתיה כמ"ש סימן שכ"ג ס"ו אך יין אינו שרי רק לצורך ג"ס ע"ש:

יש מתירים וכו' – עיין במ"ב ובא"ר ממה שהביא בשם האו"ה משמע דאף בבית שבו הדליקה שרי ג"כ להציל כל דבר אפילו מעות וע"כ דס"ל כסברת מהרא"י והעתיקו בט"ז דבדבר שחשוב אצל האדם מאד כגון מעות יש לחוש להיפך דאי לא נתיר לו להצילם יבוא לכבות הדליקה אבל בנשמת אדם האריך בענין זה והראה דגם בעה"ת גופא שהוא מיקל אין מיקל כלל בבית שבו הדליקה וגם בפמ"ג סיים על דברי האו"ה בצ"ע ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שגם הט"ז מצדד כן אף שאין מקור לזה:

דבמקום וכו' לאיסור מוקצה – מדברי מהר"ש שהבאתי במ"ב משמע לכאורה דאף לאיסור כרמלית אין לחוש אז אבל מדברי סה"ת המובא בב"י וכן ממה שהובא בר"ן פרק מי שהחשיך מוכח בהדיא דלא שרינן זה כ"א לחצר המעורבת וכן מדברי הט"ז ומ"א לעיל בסימן ש"א סל"ג משמע דלא שרינן להוציא חוץ לעירוב כ"א כשנושאו שלא כדרך הוצאה:

כלי תשמישו וכו' – עיין במ"ב ועיין בתו"ש דכלי שתיה יכול להציל לצורך כל היום:

כיון שאמר הצילו לכם – עיין במ"ב והוא מדברי המגן אברהם וב"ח והנה זה פשוט לדעת הטוש"ע וכן מסתבר דאם לא אמר כלל הצילו לכם לא הוי הפקר ממילא דלא דמי לזוטו של ים וכמו שכתב הב"ח דמצוי להציל ע"י א"י או ע"י אנשים ישראלים שמצילים ומחזירים לבעליהם אבל אם אמר בואו והצילו ולא אמר לכם אמאי אינם יכולים לזכות בו דבודאי לא היה דעתו שיצילו בשבילו והוא יתן להם שכר טרחא דזה אסור הוא כיון שכבר הציל מזון ג"ס [ודברי הב"ח בענין זה לא זכיתי להבין] אע"כ דיצילו בשביל עצמם קאמר ואולי י"ל דכ"ז שאינו אומר לכם אף דאינם יכולי' לזכות לעצמם מ"מ אינם נעשים שלוחים עבורו:

או וכו' – עיין במגן אברהם שמצדד דה"ה אם היה כתוב ג"כ בכתב אחר שרי:

בקיאים – ע' מ"ב ועיין בר"ן שכתב דכיון דקי"ל שהתירו במגילה גיפטית לגיפטיים עילמית לעילמיים וכו' הלכך כה"ג בכתבי הקודש למי שניתנו לקרות בהן מצילין אותן במקומן מפני הדליקה ומיהו כי שרית גיפטית לגיפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלשה"ק אבל לבקיאים לא עכ"ל ונראה לענ"ד דהר"ן לא קאי כ"א אמגילה אבל בעניננו אפילו מי שבקי בלשה"ק ג"כ צריך להצילו מפני הדליקה דהא ניתן לקרות בו באותו מקום למי שאינו בקי בלשה"ק וכן מוכח מלשון השו"ע שכתב או בלשון אחר שאותו העם בקיאים בו משמע דכיון שהעם בקיאים בזה הלשון די אף שכמה מהן יודעין ג"כ לשה"ק אפ"ה מצילין דהא ניתן לקרות למי שאינו בקי ואף דבספר מחצית השקל משמע שהוא מפרש דהר"ן קאי על הכל הנלענ"ד כתבתי. ומיהו לענין עצם למוד תורה שבכתב בשאר לשון למי שיכול לקרותה בלשה"ק גם אנו מודים להמחה"ש דלדעת הר"ן בשם הראב"ד אינו נכון לעשות כן דכן משמע לשונו להמעיין בו [ועיין בסימן תר"צ ס"י בדעה הראשונה שהיא סתמית כוותיה דהראב"ד] ואין להקשות על דברי הראב"ד מהא דברכות י"ג דקאמרה הגמרא למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשה"ק נאמרה [והיינו לקרות כפירש"י שם] דאי ס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל ודחי הגמרא לעולם בכל לשון נאמרה עי"ש הרי דמותר בכל לשון לקרות כמו גבי ק"ש ולגבי ק"ש לא נזכר בשום פוסק חילוק בין אם יודע לשה"ק או לא י"ל דסבר הראב"ד דכיון דבסוגיא שם מתחלה בדעת רבי קאמר שם להיפוך אלמא דלא פשיטא להו לבעלי הגמרא בענין זה אי דוקא בלשה"ק נאמרה התורה שבכתב לקרות או בכל לשון ולהכי מצדד דדינא בזה כמו במגילה דמי שאינו יודע לשה"ק יכול לקרותה בכל לשון א"נ י"ל דהתם מיירי שקורא הפסוקים בע"פ [ודומיא דק"ש שקורא בע"פ ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ וכנ"ל בסימן נו"ן שכתבו הפוסקים דה"ה בשאר פסוקים אם העולם בקיאים לאמרם בע"פ] בשאר לשון ולהכי אמרינן דבכל לשון נאמרה לקרות משא"כ בעניננו דאיירינן שכתב התורה בשאר לשון וקורא הלשון מתוך הכתב התם שפיר ס"ל להראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו כ"א כשאינו בקי בלשה"ק:

שודאי יתבקעו – שאין להם כח לקבל האור מפני שחדשים הם ומשמע בגמרא דאפילו אם מכוין לזה [והוא מדף מ"ז ע"ב דאמר שם מתחלה קודם דמתרץ מפני שמקרב את כיבויו דלרבנן מותר בניצוצות אפילו בשבת אף דהוא מכוין שיכבה עי"ז] ג"כ שרי כיון דהוא אינו אלא גרמא וכן מוכח שם גם בדף ק"כ ע"ב דמפיק דגרמא שרי מדכתיב לא תעשה בו מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ודומיא דעשייה שרינן בגרמא:

דגרם כיבוי מותר – לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ"ל:

סעיף כ"ו ברמ"א י"ח פשיטים. נ"ב ועיין במג"א סימן תקס"ח ס"ק י"ב [מהגאון כ"ס]:

סעיף ט"ו מצילין תיק הספר עם הספר. ג"כ הנה מקור דין זה במס' שבת ר"פ כל כתבי (שבת דף קי"ז) ע"ש בסוגיא עד דשקיל ליה בברזא וכו'. והנה נשאלתי מאחד ממה דגרסינן במנחות ר"פ ר' ישמעאל אומר וכו' ואמרו שם דר' יוחנן בן נורי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד וכו'. ומה דומיא היא זה הרי זה הוה רק שבות דשקיל ליה בברזא והתם בר' ישמעאל הוה מלאכה דאורייתא. והשבתי דלק"מ כיון דלדברי ר' ישמעאל מדעתו צריך להרבות בהרקדה טפי והוי נמי מלאכה דאורייתא וכיון דהוי מזיד א"כ בעלמא חייב על כל הרקדה והרקדה א"כ מה לי אם עושה מלאכה אחת הרבה פעמים או הרבה מלאכות בפעם אחת א"כ מן התורה שווים הם רק החילוק הוא דאם עושה מלאכה אחת הרבה פעמים אינו נראה כחילול שבת הרבה אבל אם עושה מלאכות הרבה יותר מן הצורך בפעם א' נראה יותר כחילול שבת והוי רק למראית עין חילול יותר והחילוק שבין זה לזה הוי רק דרבנן והוי נמי רק כשבות דרבנן ושפיר דומין אהדדי ואתי שפיר. אך בהיותי בזה הקשיתי קושיא אחרת דמה פריך הש"ס והאמר אביי ורבא מודה ר"ש בפסיק רישא ומה פריך הרי הוי מלאכה שאצל"ג ודלמא ס"ל כר"י דפטור במלאכה שאצל"ג ועיין במג"א סימן רע"ח בשם הכ"מ החילוק בין מלאכה שאצל"ג ובין דבר שאינו מתכוין וכאן הרי אינו צריך לעור רק להפסח הוי ממש מלאכה שאצל"ג וצ"ע. גם קשה מה מדמין תיק הספר עם הספר להפשטת הפסח כיון דבשעה זו שמציל הספר מציל גם התיק והוי ביחד לכך אמרינן כיון דאשתרי אשתרי או כיון דאידחי אידחי ועיין בפ"ג דזבחים ובכמה דוכתי אבל כאן הרי בשעה שמפשיט היותרת כבר הפשיט עד החזה תחלה וכיון דהפשיט עד החזה א"צ יותר עוד לאימורין והיאך מותר לחלל אח"כ שבת כיון דא"צ עוד למצוה וצ"ע גם בזה ודו"ק היטב:

ואם לא עבר רק בטלטול מוקצה ודאי אין להחמיר כל כך דהא יש אומרים בריש סימן זה דמותר לטלטל מעות ודברים מוקצים במקום פחד היזק רב ופשיטא אם באו מים לשטוף שיש חשש שיבוא לידי איסור תורה שאין להחמיר כל כך על הטלטול ואמנם טלטול נר דלוק להציל ממון חמיר משאר מוקצה שיש בו חשש כיבוי ג"כ ונ"ל להקל בתענית שלשה ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר מהר"ם על האשה להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כל כך מורא הפסד רב:

[א] שלוש סעודות וכו'. אפילו יש לו מה יאכל (בית יוסף), ואיסור והיתר כלל נ"ט כתב בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים וליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה אפילו בביתו יכול להציל כל דבר אפילו מעות דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה וכן מפני הגנבים או אנס או פחד תפיסה או מצור, עד כאן, לכך קיצרתי ברוב דינים בסימן זה ועיין סוף סימן זה בהג"ה איסור והיתר כתב דוקא הוא בעצמו או אשתו ובניו אין צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינו מעורב וכהאי גוונא אבל חבירו ספיקא הוא מיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש דאורייתא מותר לכל אדם לסייעו ולטלטל ולהוציא לחצר אפילו אינו מעורב עיין שם שהאריך וכל זה באיסור דרבנן אבל לחפור תחת הקרקע או לחלל שבת ויום טוב בשום מלאכה דאורייתא עבור ממון כלל וכלל לא:

[ב] או מהאונסים וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב וכן התיר מהר"ש בדרשתו אפילו לטלטל לחוץ ולהוציאה כי המבואות שלנו אין רשות הרבים ודוקא במציאה שלא היה שלו אסור. עוד שם על שק שיש בו מעות והוא קשור למעלה בפיו בשעה שאויבים באים לקחת יכול לחתוך בסכין ולשבור הקשר כדי להציל מהן אפילו בשבת אך להתיר הקשר אסור, עד כאן, וכן הב"ח הכריע להתיר וכן מוכרע מאיסור והיתר הנזכר לעיל:

[ג] [לבוש] ומטעם זה אסרו וכו'. ומגן אברהם כתב דזה אסרו לכולי עלמא שאין בהול ולא חיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא:

[ד] איפכא שרי וכו'. וכן יכול להציל בשר ודגים ומכל מין ומין:

[ה] ויש מי שאומר וכו'. ולעיל סימן ש"א סעיף מ"ד פסק בסתם כסברא ראשונה וכן נראה לי עיקר כי כל הפוסקים שראיתי פסקו הכי ודעת הרמב"ם שהביא בית יוסף יחידאה הוא ועוד נראה לי שאפשר שגם הרמב"ם מודה לזה ומה שדקדק הבית יוסף ממה שכתב הרמב"ם בגדים שיכול ללבוש וכו' תימה שהרי גם הסמ"ג וסמ"ק כתבו כן ואפילו הכי פסקו דפושט וחוזר וכו' ועוד נראה לי דאפשר דרמב"ם מיירי התם כשמציל הבגדים בידים אבל כשלובשין דרך לבישה מודה וזה יש לכוין נמי דעת סמ"ג וסמ"ק ודו"ק, ובזה מתורץ מה שתמה השלטי גיבורים דסמ"ג סותר עצמו לענין היתר חצר שאינה מעורבת דנראה לי דמה שאוסר בחצר שאינה מעורב היינו בנושאין בידים אבל דרך לבישה מותר וכן משמע בסמ"ק:

[ו] ואם אינן רוצים וכו'. כיון דיודעים דשלא ברצונו הפקיר וזה מיקרי ירא שמים, ואם הוא חסיד לא יטול שכר (גמרא). כתב מגן אברהם בשם שלטי גיבורים דאם החזירו לו ואחר כך מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכול לומר מהפקרא זכינא כמו שכתב בחושן משפט סוף סימן קפ"ג עד כאן, ויש לדחות דהתם החזיר ולא ידע מטעות דאפשר שהחזיר אדעתיה שיתן לו שכר:

[ז] ויש מקילין וכו'. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח), ונראה לי דהוא הדין כלי תשמישו אסור וכן כתב בסמ"ג מזונות וכלים דלא כמו שהבין בשלטי גיבורים והניחו בקושיא והטעם כיון שהוא דרך מלבוש (מגן אברהם). ולעניות דעתי לא מתרץ כלום שהרי דקדק השלטי גיבורים שהוא לשון הרמב"ם ואם כן ברמב"ם על כרחך צריך לומר דהוא הדין בגדים שהרי פסק הסמ"ג משמו דבגדים אסור לחצר שאינו מעורב ודו"ק, וכן ממה שהזכירו תחילה בגדים משמע דכליו שהזכירו אחר כך קאי נמי עלה דאסור בחצר שאינו מעורב, ואני תרצתי לעיל הקושיא בענין אחר ולענין הלכה פסק הנחלת צבי ופרישה כסברת יש מקילין וכן הוכחתי בסימן ש"מ דעת הלבוש:

[ח] אבל לחצר שלו וכו'. כן כתב ספר התרומות ותמה הט"ז עליו משבת דף ק"כ דמוכח דרב הונא אוסר אפילו באותו חצר דאם לא כן היינו דר' אבא וקיימא לן כרב הונא, עד כאן. ואני תמה מה הוצרך להוכיח דרב הונא אוסר אפילו לאותו חצר הא מבואר זה בבית יוסף בשם ספר התרומות וכן כתב ספר התרומות סימן ר' להדיא, ובאמת לא עיין הט"ז במקור דין דאילו עיין לא היה מתמה כי ספר התרומות פסק כרבי אבא. ובזה ניחא נמי תמיהתם שלא חלק הבית יוסף על ספר התרומות גם בדין חצר שלו דלא הוצרך לחלוק כי הוא פוסק כרב הונא, אך נראה לי טעם פלוגתתן דספר התרומות פירש פשט אחר בש"ס כאן להציל כשהולך דרך אחד מציל אפילו מאה סעודות בפעם אחת, וכאן לקפל כשהולך דרכים הרבה אין להציל בכל דרך אלא שלוש סעודות אפילו לאותו חצר ור' אבא מתרץ דלאותו חצר מציל בכל דרך אפילו מאה סעודות, ולחצר אחרת מחלק בין הולך דרך אחת להרבה דרכים. ונראה לי דהא דפסק כרבי אבא משום דהוא לקולא דבמידי דרבנן אזלינן לקולא, והרי"ף והרא"ש דפסקו כרב הונא משום דלפירוש רש"י דרב הונא לקולא ובאמת לפירוש רש"י גם נראה לי דגם רב הונא מתיר באותו חצר ומכל מקום פליג על ר' אבא דהוא אוסר בחצר אחר אפילו להציל כמו שכתבו תוס' ודו"ק:

[ט] [לבוש] ומה לי לחצר וכו'. והט"ז כתב דבחצר שלו אין טורח כל כך לחוש שיטרוד ויכבה ומשמע דסבירא ליה לדינא להתיר בחצר שלו וכן משמע בסימן של"ה, ובשלטי גיבורים כתב דבביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל:

[י] כתבי הקודש וכו'. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה אף בעל פה מושאלין או מושכרין וחייב לשלם (ספר חסידים תתס"א). הצלת מת קודם לספרים:

[יא] בסם ובסיקרא וכו'. פירוש מגן אברהם דוקא כשכתב בכל לשון אבל בלשון הקודש ובסם ובסיקרא אין קורין בהו, עד כאן, ומשמעות השולחן ערוך ולבוש אינו כן וכן בשלטי גיבורים משמע דקורין בהו האידנא ועוד יתבאר:

[יב] אשורית וכו'. ומגן אברהם האריך להשיג דמרדכי דוקא בכתב בסם וסיקרא אין להציל כיון דאסור לקרות בהן דשכיח דיו אבל בכתובה בכל לשון ונייר מתיר אף במגילה, עד כאן, ובמרדכי קטן על קלף ראיתי שלא הזכיר מסם וסיקרא אלא אם לא נכתוב כמשפטה וכן משמע במרדכי גדול, אך נראה לי אי קשיא הא קשיא דהמרדכי מיירי מדינא דגמרא או דקא משמע לן דשאר ספרים נמי פסולים שלא בדיו רק לענין הצלה מיירי הגמרא כדמשמע באגודה אבל לדידן דמתירין בכל הספרים לקרות קורין אפילו במגילה דסם וסיקרא דלא מצינו חילוק לדידן בכל הפוסקים בין לשון ולשון או כתב לכתב אלא ליקרות בציבור עיין סעיף הקודם, וכן משמע בשלטי גיבורים פרק כל כתבי ועוד הא כתב דלרי"ף ורמב"ם קורין אף לדינא במגילה בכל לשון וכן דסם וסיקרא ובאמת תמה אני הא בדף קט"ו בגמרא אמר ר' אשי כדתנן במגילה עד שתהא כתובה וכו', אך בתוספתא פרק י"ז מצאתי מבואר דגם במגילה דסם וסיקרא מצילין, ואולי הרמב"ם פירש מה שכתב בגמרא אי תניא תניא היינו תוספתא זה, ולא גריס מאי תניא א"ר אשי וכו' ובזה מתורצים כל קושיית תוספות שם. ואגב נעורר בגמרא קושיא מאי מיבעי ריש גלותא כיון דידע ברייתא והנה פירוש רש"י שם הא אמר רב המנונא תנא וכו', נראה לי דקיימא לן דרב המנונא אמורא הוא ולא תנא אם כן איך קאמר תנא רב המנונא וקל להבין, אך בחכמת שלמה מחק אמר וצריך עיון גם מאי חידש רש"י לדבריו:

[יג] ויש אומרים שמצילין וכו'. ליתא לסברא זו כלל (מלבושי יום טוב), וכן פסקו אחרונים כסברא ראשונה:

[יד] ויש מי שאומר וכו'. ודעת הט"ז ומגן אברהם דליכא פלוגתא דלכולי עלמא אם הניח בשבת תפילין אצל המעות ואחר כך נפלה דליקה דשרי להצילו אלא דאסור להניח תפילין אצל המעות בשעת הדליקה כדי להצילו, עד כאן. אך צריך עיון על בית יוסף וכל גדולים דמקור להמתיר להניח אפילו בשבת כתב שהוא ספר התרומות ואני עיינתי בו בסימן רמ"ח ובסימנין דמיירי להדיא נמי מערב שבת כדברי סמ"ג ועיין סימן ש"י ס"ק ט"ו:

[טו] ויש מתירין וכו'. אפילו להניחה בשבת כן כתבו אחרונים וכן משמע בבית יוסף, ולכאורה לא משמע הכי בספר התרומות וסמ"ג ועיין בבית יוסף סימן רע"ט וצריך עיון:

[טז] על ידי ככר וכו'. אבל טבעת לא דשמא אינו שוה כל כך כמו הארנק, מה שאין כן תינוק שהוא חשוב אף שאין שוה הככר כל כך כך מבואר בספר התרומות והב"ח ומגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה הבינו דשוין הן וליתא:

[יז] מערוב וכו'. ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי וכו' כן הגיהו ר"מ רבקש ואחרונים בשולחן ערוך ודעת הלבוש נראה ובלבד וכו' קאי אדיוקא וקל להבין ובלבד וכו' אפילו רוצה ללמוד באותו שבת:

[יח] הגליונים וכו'. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמו שכתב סוף סעיף י"ב, וכתב מהר"ש בתשובת שתיקנו בחרם שלא לקצץ גיליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו, ובאגודה המחתך בספרים חדשים מותר בישנים אסור, ובמ"ב הקושרים חותכים ומשליכים דהוי כאילו התנה מתחילה (מגן אברהם):

[יט] מחיצה וכו'. משמע דוקא כלי שמפסיק בין המים לאש אבל מחיצה משלג וברד אסור ועיין סימן רס"ה במגן אברהם ס"ק ח' י' ועיין סעיף כ"ד:

[כ] במקום פסידא וכו'. עולת שבת תמה על רמ"א דבסוף סימן רס"ה מתיר אפילו באין הפסד, עד כאן, ולא קשה מידי דשם מיירי בערב שבת ועיין לעיל:

[כא] [לבוש] ויש אומרים ודאי במכוין וכו'. וסברא ראשונה עיקר ומכל מקום לא ירוץ ויקפוץ ויגעגע כדי שיכבה אלא מתכסה כדרכה, וכן ספר תורה שאחז בו אור פשטו וקורע בו ואם כבה כבה (גמרא):

[כב] [לבוש] ואינו פסיק רישיה וכו'. אבל בשלטי גיבורים אף הוא פסיק רישיה מותר בגרם:

[כג] חוץ מן המים וכו'. כתב בשלטי גיבורים דף קמ"ה ובסמ"ג סתם ולא חילק ואפשר דסבירא ליה דבכהאי גוונא הוי דרך ליכלוך ולא דרך ליבון עד כאן לשונו, ולא דק דהסמ"ג פסק להדיא דבבגד נקי מותר אפילו במים ולא שייך כמו שכתב בית יוסף משמו בסימן ש"ב ושם בס"ק כ"ה ביארתי עוד תמיה על שלטי גיבורים בדף קס"א בזה, גם מה שכתב שלטי גיבורים כדעת הרמב"ם תמוה שסותר מה שכתב בדף קס"א. והנה מדכתב השולחן ערוך פה ודברי סברא שנית נראין מבואר דסבירא ליה כיש אוסרין בסימן ש"ב סעיף ט', מיהו יש לומר דוקא הכא חש להו דהא לסברא ראשונה אפילו במשקין אסור משום גרמא כיבוי:

[כד] [לבוש] מותר לכפות וכו'. נתבאר סוף סימן רע"ז:

[כה] ספק סכנה וכו'. לכך יצא היתר בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאינו יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו (שיירי כנסת הגדולה):

[כו] שיתענה ארבעים יום וכו'. בפסקי מהרא"י סימן נ"ט הן באיסור דאורייתא הן דרבנן ויכול לדחותן לימות החורף ועיין סימן תקס"ח ס"ק ד':

[כז] ולא יאכל וכו'. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו בתשעה באב סימן תקנ"ח (ט"ז) וכן משמע ביו"ד סוף סימן קפ"ה ועיין סימן קל"ד ס"ק א':

[כח] שמונה עשרה פשיטים יתבאר סימן תקס"ח סעיף ג'. אחד חילל שבת ונשא כספו בא לפני חכם להורות תשובה ואמר לו תן שוויו לעניים (שמתביישין) ולבני טובים שמתביישין לקבל צדקה ולא רצה לתת וגם החכם לא אמר לו תשובה (ספר חסידים קפ"א) ועיין ר"מ מינץ צ"ד:

[כט] והרמב"ם אוסר וכו'. ולא קיימא לן כוותיה עיין סימן ש"א ס"ק כ"ט וסימן ש"ח וס"ק מ"ז מזה:

מן ההפקר. ודעת הר"ן אינו כן ואם המוחזק יכול לומר קים לי ע' ח"מ סי' רס"ד ס"ה בהגה וש"ך וב"ח שם וע' ת' דבר משה סי' כ"ה:

שמצילין. בפ"ה סימן ס"ו העלה דקמיעין הנכתבים בקדושה וכתוב בם שמות הקודש. כגון שם מ"ב וע"ב וס"ג במילואין וגמטריאות אסורין למחוק מהם אות אחת וטעונין גניזה ולפי"ז ודאי דמצילן ע"ש:

א) [סעיף א'] אם הוא בלילה קודם סעודה וכו' וכל שהוא קודם אכילה אפי' בסוף הלילה מציל מזון ג' סעודות משא"כ שחרית דוקא קודם סעודה כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית אבל אחר שעה ששית עבר זמנה ואינו מציל ב' סעודות אעפ"י שהוא קודם אכילה. ב"ח מיהו העו"ש או' א' כתב על דברי הב"ח הנז' צ"ע וכ"כ המש"ז או' א' דהא ג' סעודות מחויב אעפ"י שעבר זמנם כמ"ש סי' רצ"א יעו"ש.

ב) שם יכול להציל וכו' ואפי' יש לו מה יאכל. ב"י מ"א סק"ד. א"ר או' א' ר"ז או' ג' ואם יכול להציל גם לבני ביתו או אם מתענה עיין לקמן או" כ"א וכ"ב:

ג) שם. והראוי לבהמה לבהמה. משום דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו ולכך מציל גם לבהמה מזון ג' סעודות. תו"ש או' א' וכ"כ בס' תפארת ישראל בקו' נפלאות על המשניות פט"ז דשבת מ"ב יעו"ש. וכ"כ המו"ק והב"ד הפתה"ד או' ב' וכתב דזהו דרך דרש אבל לפום דינא אין להתיר להציל לבהמה ג' סעודות אם אין רגילה לאכול ג"פ ביום אלא כשיעור אכילתה של אותו יום ולא יותר ומ"ש אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו היינו כששניהם רעבים והביא סמוכות לדבר יעו"ש.

ד) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ופשוט דשרי להציל לחם משנה לכל סעודה. תו"ש או' ב' ובענין המשקין כתב שם התו"ש דאפי' במקום דשכיח יין טובא נמי לא התירו יותר מג"ס יין דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשאר משקין נראה פשוט דשרי להציל לצורך שתיית כל היום כולו יעו"ש. ועיין לקמן רס"י של"ה:

ה) שם. ובשחרית מזון ב' סעודות. ועיין במש"ז או' א' שכתב שאעפ"י שכבר אכל כל שהוא בבקר מציל ב' סעודות שאותה אכילה של שחרית לאו עיקר סעודה ועיקר סעודה בצהרים יעו"ש והסכים על ידו הפתה"ד או' א' וכתב ומכאן סמך גדול לנוהגים ביום ש"ק כי בצאתם בבקר מבהכ"נ אוכלין אכילת עראי בפת הבא בכסנין בלי נט"י והמוציא ומברכין אחריה מעין ג' ובצהרים עורכין שלחן וקובעין שם סעודה שנייה אלא שאח"כ הביא דעת הפ"ו ומהאר"י ז"ל דצריך לעשותה תיכף אתר התפלה וסיים דלכל מנהג יש סמך ורק שהאוכל עראי בבקר יזהר שלא ימלא כריסו במעדנים ואח"כ לא יוכל לעשות סעודת העיקר בצהרים ואם אינו יכול להעמיד על עצמו ישנה מנהגו ויקבע הסעודה בבקר ויאכל מעדנים לשובע:

ו) שם. ודוקא בני הבית וכו' כ"כ הרא"ש בשם ר"ת. מיהו בתו' ר"פ כל כתבי כתבו בשם ר"ת באותו בית או באותו חצר וכ"כ הר"ן בשמו וכ"נ מלשון הרמב"ם כמ"ש המ"מ. וכתב הב"ח דהרא"ש מיירי שהבתים עומדים כל א' בפ"ע כבתי דידן והר"ן איירי שהרבה בתים עומדים בחצר אחד דאז כולם חשובים כבית אחד. והתו' איירי בשניהם ולכן כתבו באותו בית או באותו חצר ע"כ. ועיין סי' תקל"ה שיש חילוק בין בית לחצר. תו"ש או' ג':

ז) שם. משום דאיכא למיחש וכו' ואע"ג דלגבי מת מתירין להציל כדי שלא יכבה כמ"ש רס"י שי"א והכא אסרינן להציל כדי שלא יכבה הטעם כתבו התו' דמ"ד ע"א משום שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מיתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל והביאו הע"ז סק"א והחו"ש או' ד' יעו"ש:

ח) שם. אבל בתים הקרובים וכו' שאינם בהולים כ"כ טור לבוש

ט) שם. כל מה שירצו. דליכא דמיגזר בהו מידי. לבוש:

י) שם. כל מה שירצו. דוקא במזון דבהיתרא קטרח דבני טלטול נינהו ולחצר המעורבת (כמ"ש סעי' יו"ד) דוקא אבל כתבי הקודש דבאיסורא קטרח למבוי שאינו מפולש (כמ"ש סעי' י"ז בהגה) אף בבתים הסמוכים לדליקה לא התירו יותר ממה שהתירו לאותו בית שנפלה בו הדליקה ב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב על דברי הב"ח הב"ח הנז' דלא נהירא יעו"ש:

יא) [סעיף ב'] יש מתירין לטלטל וכו' הוא דעת סה"ת שמביא הטור והיש אוסרים הוא דעת הטור החולק עליו. וכתב הב"ח דהסה"ת קאי אדברי ר"ת שהתיר לבתים הקרובים לדליקה להציל יותר ממה שהוא צריך ולפ"ז יכולין ג"כ להציל אפי' מעות ודברים המוקצים דלא בהילי כולי האי כיון שהדליקה הוא בבית אחר יעו"ש, וכ"כ הפרישה או' א' וכ"נ דעת הב"י. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"א. א"א או' א' ר"ז או' ב' ח"א כלל מ"ה או' ו' מיהו מהרי"א ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפ' מי שהחשיך דבעה"ת אפי' בבית עצמו שנפלה בו הדליקה התיר ושהטור לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי עכ"ל והביאו ב"י, וכ"ה דעת הט"ז סק"ב יעו"ש. אמנם הב"י תמה על דברי מהרי"א הנז' וכתב ליישב בדוחק יעו"ש.

יב) ובאו"ה כלל נ"ט סי' מ"א כתב ועתה בזה"ז שאין לנו רה"ר (עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' דאיכא פלוגתא בזה) וליכא למיגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה בביתו בשבת יכול להציל כל דבר כדי שלא יבא לכבות מפני שאדם בהול על ממונו וכ"ש אם נפלה דליקה בחצר אחרת דעדיף טפי ויכול להציל כ"ד ואפי' מעות ושאר דברים המוקצין יכולין להציל במקום פסידא ואין לחוש לאיסור מוקצה וכו' ודוקא באיסור דרבנן אבל לחפרן בקרקע ולחלל שבת בשום מלאכה דאו' אבות או תולדות עבור ממון כלל לא עכ"ל ובהגה שם כתב ומאחר דטעמא מפני שאדם בהול על ממונו שמא יכבה ה"ד הוא בעצמו ובניו ואשתו אינן צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינה מעורבת אבל חבירו דל"ש האי טעמא ודאי אסור להוציא וכו' ומיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש בדאו' כלל נראה דמותר לכל אדם לסייעו לטלטל ולהוציא לחצר אפי' שאינה מעורבת וגם להוציא לכרמלית מסופק שם אם מותר דאפשר דמותר לאדם אחר לסייע אותו יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' א' ח"א כלל מ"ה או' ח' מיהו כתב שם הח"א על דברי או"ה הנז' דכל דבריו צע"ג כי לא נמצא כן בסה"ת ובשום פוסק עכ"ד.

יג) שם. כדי להצילם מפני הדליקה וכו' כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. טור בשם סה"ת. והיש אוסרים ס"ל דהתם שאני כדי שלא יבא לידי איסור דאו' לטלטלו בהדיא אבל הכא ליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול כמ"ש הטור יעו"ש.

יד) שם. או מאנסים וכו' וז"ל מי"ט וכן התיר מהר"ש בדרשתו אפי' לטלטל לחוץ ולהוציאה כי המבואות שלנו אינם רה"ר ודוקא במציאה שלא היתה שלו אסרו. וכתב עו"ש על שק שיש בו מעות והוא קשור למעלה בפיו בשעה שאויבים באים לקחת יכול לחתוך בסכין ולשבר הקשר כדי להציל מהן אפי' בשבת אך להתיר הקשר אסור עכ"ד א"ר או' ב' והר"ז או' ב' כתב דיש להקל דוקא באיסור מוקצה ולא באיסור כרמלית וגם דוקא בבית הקרוב לדליקה ולא בבית שיש בו הדליקה יעו"ש. וכ"ז לדעת המתירין אבל לדעת האוסרים אפי' טלטול מוקצה אסור:

טו) שם. דבמקום פסידא אין לחוש וכו' והא דאמרינן שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכחה וכמ"ש סי' רס"ז סעי' ח' ועוד שיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם. מ"א סק"ב.

טז) שם. ויש אוסרים וכו' והב"ח הכריע כדברי המתירין מ"א סק"ג א"ר או' ב' תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרים דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין יעו"ש ומ"מ נ"ל דדוקא מפני הליסטים או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסורא דאו' אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

טוב) שם. יש מי שאוסר. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה שסתם להתיר שבות ע"י עכו"ם כשיש לדבר צורך הרבה יעו"ש ובדברינו לשם או' מ"א.

חי) שם הגה. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"ט. ר"ל דשם סתם הש"ע להתיר לקרוא עכו"ם אעפ"י שיודע שיציל וכן מותר לומר לעכו"ם כל המציל אינו מפסיד יעו"ש ובדברינו לשם או' ק"ל:

יט) [סעיף ג'] הציל פת נקיה וכו' שזהו ערמה הניכרת שודאי לא יאכל פת הדראה בעוד שיש לו פת נקיה אבל אפכא שרי שיכול לומר מתוך הבהלה הצלתי פת הדראה אבל אינני חפץ בו אלא פת נקיה אני רוצה. לבוש:

כ) שם. הציל פת נקיה וכו' ואפי' יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה אפ"ה לא יציל. תו"ש או' ח' ועי"ש מה שהשיג על העו"ש ומה שיש לחלק מכאן לסי' תק"ו סעי' ז' לגבי יו"ט יעו"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ג':

כא) שם. הציל פת נקיה וכו' ואפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון ג' סעודות. מ"א סק"ד תו"ש שם. ר"ז או' ג' ומ"ש ואפי' הציל פת הרבה כתב הא"א או' ד' דהיינו אם עבר והציל יותר מג' סעודות או י"ל דדשאי להציל ג' סעודות לכל בני ביתו הרגיל להאכילם עכ"ל והתו"ש שם כתב כגון שהציל פת הרבה בכלי אחד כמ"ש סעי' ו':

כב) ונראה דאפי' אם מתענה בשבת ת"ח נמי שרי להציל דלא חילקו חז"ל וכמו שהתירו להציל אפי' ביש לו מה לאכול. תו"ש שם. ועיין לעיל או' ב' מיהו הפתה"ד או' ה' מפקפק בזה בדין של המתענה ודעתו להחמיר:

כג) ויכול להציל ג' סעודות מכל מין ומין שאם הציל בשר ג' סעודות יכול אח"כ להציל דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ. ד"מ או' א' מ"א סק"ה א"ר או' ד' תו"ש שם. א"א או' ד' ר"ז שם:

כד) שם. אבל איפכא שרי. ואפי' לכתחלה יכול להציל פת הדראה ואח"כ פת נקיה תו"ש שם.

כה) [סעיף ד'] אבל לא משבת ליוה"כ וכו' כגון שחל יוה"כ בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי. רש"י. והתו' כתבו דליוה"כ עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל. ואע"ג דלא מיקלע יוה"כ ושבת סמוכים להדדי (כמ"ש לקמן רס"י תכ"ח) כתבו דין זה לאשמעינן דאם יוה"כ ביום ה' וידע שלא ימצא לקנות ביום ו' מצילין. מ"א סק"ו. וה"ה איפכא קמ"ל דאם חל יוה"כ ביום ב' וידע שביום א' לא ימצא לקנות אפ"ה לא הותר לו להציל בשבת ליוה"כ. מחה"ש. מיהו התו"ש או' ט' כתב על דברי מ"א הנז' דאין זה ברור כ"כ ויותר נראה דנ"מ לאותן הנוהגין לעשות שני ימים יוה"כ דהם אסורים במלאכה ביוה"כ כדאיתא בססי' תרכ"ד יעו"ש. ועוד י"ל איידי דבעי למימר אבל לא משבת ליו"ט ולא לשבת הבאה דשייכא בזה"ז תני כל לשון הברייתא דזהו לשון הברייתא בשבת קי"ז ע"ב.

כו) שם. אבל מיוה"כ למוצאי יוה"כ מצילין וכו' מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו עוד עד שיכינו) ר"ן. וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי יוה"כ דחמירא. מ"א סק"ז. תו"ש או' יו"ד.

כז) [סעיף ח'] מצילין לחולה וכו' דלא חילקו חכמים בשיעור ג' סעודות בין להקל בין להחמיר מ"ב או' ט"ו.

כח) שם. מצילין לחולה וכו' נסתפק התו"ש אי יכול להציל לחולה ולזקן מאכל שאינו ראוי להם והאריך בצדדי הספק יעוש"ב. ודעתי הקצרה נוטה שאינו יכול. מחב"ר או' א' וכ"כ הפתה"ד או' ד' אבל השש"א כתב דיכול להציל יעו"ש.

כט) ואם מותר לעשות סגולה כדי לכבות הדליקה בשבת כגון ע"י שמראין נגד האש בגד המלוכלך בדם נדה כמ"ש הרב פחד יצחק ז"ל מע' הדלת דצ"ז ע"ד או לומר מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד האש. ועיין פתה"ד או' ו' שהביא תשו' לב חיים ח"ב סי' פק"ח שמתיר יעו"ש ובאו' ז' שקיל וטרי בהא אם יש בבגד זה המלוכלך בדם נדה משום מוקצה וסיים דאם היא סגולה בדוקה ומומחית שרי וליכא איסור מוקצה בכה"ג וכ"ש אם הדם יבש יעו"ש.

ל) [סעיף ו'] היינו דוקא בשני כלים. ואפי' נושא אותם בפעם אחת אסור וכ"נ הסכמת הפו' עו"ש או' ה'.

לא) שם. ואפי' פירש טליתו וכו' אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם כלים מחולקים. מ"מ ור"ן. מ"א סק"ח. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ו'.

לב) [סעיף ז'] ומותר להציל כלי תשמישו וכו' פי' לצורך סעודה. מ"א סק"ט. וכלי שתיה יכול להציל לצורך כל היום. תו"ש או' י"ג.

לג) שם. כגון כוסות וכו' וה"ה כפות וסכינים וכדומה. א"א או' ט':

לד) [סעיף ח'] וחוזר ולובש ומוציא וכו' והא דלא שרינן הכי גבי אוכלין היינו התם דבידים הוא מוציא ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי בנפשיה ומדכר. לבוש. ט"ז סק"ה. אבל להוציא לבוש בידו לא התירו אפי' לחצר המעורבת כ"א מה שצריך לאותו יום ותו לא כאוכלין ומשקין מש"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ש"א או' רנ"ג:

לה) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו' אפי' כל היום כולו. ר"ז או' יו"ד.

לו) שם. וחוזר ולובש ומוציא וכו' וגם אחרים מותרין להציל בשבילו בדרך זה בין אוכלין (הצריך לו לאותו יום) בין מלבושים ח"א כלל מ"ה או' ד' ועיין לקמן או' מ"א:

לז) שם. וחוזר ולובש וכו' ואפי' לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול כגון ב' חגורות זה ע"ג זה ואעפ"י שי"א שהשני הוא כמשאוי כמ"ש בסי' ש"א (סעי' ל"ו בהגה) מ"מ בדליקה הקילו ר"ז שם. ואם מותר לצאת בהם לרה"ר עיין לקמן או' מ"ט:

לח) שם. ויש מי שאומר וכו' ולעיל סי' ש"א סעי' מ"ד פסק בסתם כסברא ראשונה וכן נ"ל עיקר כי כל הפו' שראיתי פסקו הכי ודעת הרמב"ם שהביא ב"י יחידאה הוא ועוד שאפשר שגם הרמב"ם מודה לזה. א"ר או' ה' יעו"ש. וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' א' כדיעה ראשונה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב ויש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם ורק אם היש מי שאומר הוא להחמיר חושש לו לכתחלה דוקא אם אפשר יעו"ש:

לט) [סעיף ט'] ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' ואם לא אמר להם הכי עיין לקמן או' מ"ד:

מ) שם. ואומר לאחרים וכו' ואעפ"י שיודע בהם שיחזירו לו. ר"ז או' ז':

מא) שם. בואו והצילו לכם וכו' משמע דדוקא שיכול לומר בואו והצילו לכם אבל אינו יכול לומר בואו והצילו לי כיון דלא הותר לו להציל יוחר מג' סעודות וכ"ה בהדיא בגמ' ומיהו נראה דאם הוא אינו מציל כגון שהוא אדם גדול ואין דרכו בכך או שמפחד להתקרב אל הדליקה יכולין אחרים להציל בעדו מזון ג' סעודות וכן כל מה שהותר לו להציל מותר לאחרים להציל בשבילו אם הוא אינו יכול להציל. וכ"מ מסעי' ה':

מב) שם. כל אחד מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור ב"י מ"א סק"י. ח"א או' יו"ד. ר"ז שם:

מג) שם. ויכולין ללבוש וכו' ויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי והם לובשים כל מה שיכולין ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים ומוציאין. ר"ז או' יו"ד. וכ"ה בהדיא בגמ' שכתב לחלק דדוקא במזונות אינו יכול לומר הצילו לי אבל בבגדים שרי:

מד) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ואי לא אמר הצילו לכם דעת הר"ן אפ"ה הוי הפקר כיון שאינו יכול להציל יותר מג' סעודות והו"ל כמציל מזוטו של ים. והביאו ב"י. אבל הב"ח כתב דאם לא אמר הצילו לכם לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סעי' כ"ו. והביאו מ"א ס"ק י"א וכתב עוד טעם אחר דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי עכ"ל. וכתבו הח"מ או' ג' דנראין דברי הב"ח ומ"א אם היו שם נכרים או ישראלים הרבה אבל אם לא היו שם רק אלו המצילים לכ"ע זכו. והא"א שבגליון הש"ע או' א' כתב דהמוחזק יכול לומר קים לי יעו"ש. ואם אמר המציל לעצמי אני מציל ושתק הנשרף הרי הוא שלו. ח"מ שם.

מה) שם. כיון שאמר הצילו לכם. ועיין בח"מ סי' רנ"ט וסי' שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר בואו והצילו לכם. מ"א סוף ס"ק י"ג:

מו) שם. ואם אינם רוצים לזכות וכו' כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים. גמ' ופירש"י. מ"א ס"ק י"ב:

מז) שם. ולא הוי שכר שבת. דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולא נחית. רש"י. והרמב"ם פכ"ג כתב שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב עכ"ל והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם מוכח בגמ' דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתני' בירא שמים הוא. ופירש"י דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה. ב"י. מ"א ס"ק י"ג:

מח) וכתב בשה"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יוכלו לומר מהפקירא קזכינו. כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ובסי' קכ"ג סעי' ו' בסמ"ע יעו"ש ואע"ג דבחול כה"ג צריך לשלם לו כמ"ש בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אע"ג דלא התנו כיון דלא זכו מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפי' החזירו לו מותר לקבל שכר כ"כ הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן. מ"א שם. ועיין א"ר או' ו' מ"ש על דברי המ"א הנז' אבל החו"ש או' י"ט כתב כדברי מ"א. ועיין מחה"ש.

מט) [סעיף יוד'] כל הצלה שאמרנו וכו' משמע דאפי' במלבושים שמוציא דרך לבישה לא שרי אלא לחצר המעורבת. וכ"כ הב"ח אמנם בב"י כתב ממ"ש הטור דין זה של ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בססי' ש"א דבמוציא מרה"י לרה"ר עסקינן נראה דאפי' למיפק בהו לרה"ר שרי כיון דדרך לבישה הוא מוציאם יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' כיון דהטור ס"י ש"א והש"ע שם סעי' מ"ד סתמו דבריהם בזה משמע שיכול להציל כמה לבושים דרך מלבוש אפי' ברה"ר שלא כדברי הר"ן שכתב שם בב"י ולא הוצרכו לפרש הדבר כאן דפשיטא דלענין אכילה דוקא הוא דמחלקין בין מעורבת לאינה מעורבת וגם בד"מ שם סי' ש"א כתב דאפי' לרה"ר שרי דלא כהר"ן יעו"ש שהביא עוד ראיות לזה יעוש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דאפי' לרה"ר מותר לו להוציא דרך לבישה. וכ"כ ח"א כלל מ"ה או' ד' וכ"כ לעיל סי' ש"א או' רנ"ב יעו"ש.

נ) שם. הגה ויש מקילין וכו' משמע דאף במזון ג' סעודות מקילין. וכ"כ הנה"ש שם. אבל הב"ח כתב דוקא במלבושים אבל לא באוכלין יעו"ש והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ הסמ"ג יעו"ש. ומיהו בל"ה אנן ק"ל להחמיר אפי' במזון ג"כ כסתם הש"ע ודרך מלבוש שרי אפי' לרה"ר כמ"ש באו' הקודם יעו"ש. וכתב עוד שם המ"א ונ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת יעו"ש:

נא) [סעיף יא'] י"א דכל הצלה שאמרנו וכו' זהו דעת בעה"ת וטעמו דדוקא בהני הוא דחיישינן דמתוך שטרוד בהצלה יחשוב שהוא רה"ר ומתוך כך ישכח שהיום שבת ויכבה הדליקה. וי"א שאין חילוק הוא דעת הטור שחולק על בעה"ת וכתב ב"י דלדידיה אסור גם בחצר שלו כ"א באופן המותר יעו"ש. והט"ז סק"ח כתב דכשמציל לחצר שלו שרי לכ"ע דכיון שהוא קרוב לו אינו טרוד כ"כ כמו כשמציל לחצר חבירו יעו"ש אבל הח"מ או' ה' השיג על הט"ז בזה וכן הנה"ש או' ו' כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש:

בנ) ובביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל כל מאי דבעי מיהו צ"ע. שה"ג פ' כל כתבי כנה"ג בהגה"ט א"ר או' ט' וכ"כ הנה"ש שם דמחדר לחדר גם לדעת הטור שרי:

גנ) שם. וי"א שאין חילוק דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה. לבוש. ר"ז או' י"א:

דנ) שם. וי"א שאין חילוק. ויש לחוש לדבריהם. ר"ז שם ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שכותב הש"ע יש מתירין ויש אוסרין דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין יעו"ש:

הנ) [סעיף יב'] כל כתבי הקודש מצילין וכו' יעסוק להוציא קטנים או חולים וזקנים מן הבית לפקוח נפש ואח"כ יציל תורה שבכתב ואח"כ תורה שבע"פ וחילוף הדברים בלומדי תורה כלומר בעלי גמ' קודמין לבעלי מקרא לפי שהן מלמדין לעשות מצוה ודוקא כשהם שוים ביראת שמים ואם יש בידם משנה וגמ' מושכרים או שאולים יציל תחלה תורה שבכתב ואל יחוש להפסד שלו. ס"ח סי' תתנ"ח. כנה"ג בהגה"ט. והצלת מת קודמת לספרים ובריא קודם למסוכן. ס"ח סי' תשכ"ד:

ונ) שם. מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלה"ק או יונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. ט"ז סק"ט וכן התירו לכתוב על הנייר. ר"ז או' י"ב ואף גמ' נתנו לכתוב בכל לשון ובלע"ז שמבינין ומצילין הכל אפי' לחצר שאינה מעורבת כבסעי' י"ז יעו"ש. מש"ז או" ט':

זנ) שם. מצילין האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונין גניזה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ב:

חנ) שם. מצילין האידנא וכו'. וה"ה שמצילין ספרי הש"ס והפו' הנדפסים ע"י עכו"ם ולא בעינן שידפסו ע"י ישראל. הרב שבות יעקב ח"א סי' ט"ו. ברכ"י או' ב':

נט) שם. ואפי' כתובים בסם וכו' פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובהם ובסקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בהם ובסיקרא אין קורין בהם ואעפ"י כן מצילין אותם מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרים אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא. מ"א סוף ס"ק ח"י תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' י"ב ומיהו מ"ש דהיכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם כתב עליו הא"ר או' י"א דמשמעות הש"ע והלבוש אינו כן וכן בשה"ג משמע דקורין בהו האידנא עכ"ל. ועיין לקמן או' ע"ג.

ס) שם. וכן מטבע ברכות וכו' היינו סידורים שמברכין ומתפללין בהם שהותרו ליכתב בזמנינו משום עת לעשות לה' וכו':

סא) שם. שאותו העם בקיאים בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו. כ"מ בר"ן. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ד. בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ. ר"ז או' י"ז:

סב) וכתב בשה"ג יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונין גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותיהם שלא לישבע בהם לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל. מ"א שם מיהו בהש"ך ביו"ד סי' קע"ט כתב בפשיטות דמותר למחקן ובסי' רל"ה כתב הש"ך בשם מהר"ם דאסור לישבע בהם דהוי כמו יד יעו"ש. תו"ש או' כ"ג. ופשיט דשאר ספרים מותר לכתבם בכל כתב. מ"א שם תו"ש שם:

סג) וכתב בס' ב"ש דמותר ללמוד לעכו"ם נביאים וכתובים כדי שיראו בנחמות ישראל יעו"ש אבל בשל"ה החמיר מאד בדבר יעו"ש מ"א שם וכ"כ בשו"ת בש"ר סי' שכ"ז דגם בזה"ז שיש כומרים היודעים תנ"ך ויכולים ללמוד אצלם אפ"ה אסור לישראל ללמדם אף דבכה"ג לא שייך לפ"ע מ"מ אין מצוי ללמוד אצל כומרים ועוד דהאיסור אינו משום לפ"ע אלא משום דאסור להוציא קדושה למסרה לעכו"ם ואפי' אחאב לא רצה למסור ס"ת לאוה"ע וכשנכתבה תורה יוונית היה משך ג"י בעולם וק"ו מפסח שהוא מצוה א' וכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ורוב עכו"ם הקורים בתנ"ך מתלוצצים בו ומוציאים קושיות נגד דתינו וגם בכתב ולשון אם אפשר להשמט מהם צריך להשמט א"ע רק בדאיכא איבא שרי וגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם שאין כל יחיד מהם נזהר בהם ובאמ"ה אין נוהגין איסור כלל יעו"ש והביאו א"ח או' ו' מיהו מ"ש דגם ז' מצות שלהם אסור ללמדם עיין בא"ח שם שהביא מתשו' פאה"ד להרמב"ם סי' ן' ומתשו' יד אליהו סי' מ"ח דז"מ שלהם ודברי מוסר שכר ועונש מותר ללמדם יעו"ש:

סד) ואם מותר ללמד לעכו"ם שרוצה להתגייר מקרא וסדר תפלה קודם שיתגייר ועיין בתשו' רע"א סי' מ"א מה שמצדד בזה וסיים דאין בכוחי להתיר יעו"ש.

סה) וכתב במרדכי פ"ק דמגילה ובהגמ"י פ"א מתפילין שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשה"ק להעתיק ס' חומש בלשון שלהם יעו"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אצא בדבר שכולם שוים. מ"א שם. ועיין לעיל או' ס"א:

סו) שם. וכן ס"ת שיש בו ללקט פ"ה אותיות וכו' שכן יש בפ' ויהי בנסוע הארון פ"ה אותיות והיא ספר בפ"ע. ב"י. ט"ז סק"ז. ר"ז או' ט"ו. ואמרינן בגמ' שאפי' א"א ללקט פ"ה אותיות אלא א"כ נמנה יגר שהדותא מכללן מצילין ב"י ואפי' אם כתבן בלה"ק מצטרפות לחשבון פ"ה. ר"ז או' ע"ז:

סז) שם. מתוך תיבות שלימות. פי' תיבות שלימות ר"ל ואלה שמות בני ישראל וירא אליו שבכל אלו יש תיבה שלימה אבל אם אינן מתלקטות מתוך תיבות שלימות כגון שם בשמות רא מן וירא כגון זה אין מצילין. הרשב"ץ בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. וכ"ז לענין הצלה אבל לענין גניזה פשיטא דצריך דלא גרע ממקק ספרים דצריך גניזה כדאיתא בגמ' ץ' ע"א.

סח) ואם הפ"ה אותיות אלו שיש ללקט הם משם אלהים אחרים פרעה עמלק וכיוצא אפ"ה מותר להצילו בשבת מפני הדליקה דהרי אם כתב ס"ת חוץ מתיבה אחת מאלו נפסל אף שהיא משמות הבעלים. וכל קדושת ס"ת יש לאותיות אלו. ובתנא דב"א איתמר מעיד אני עלי שמים וארץ שאם אדם קורא כל היום ואחות לוטן תמנע יש לו שכר כעוסק בתורה. וא"כ ודאי אותיות הללו דין קדושת ס"ת יש להם. הרב החסיד מהר"י מולכו ז"ל בתשו' כ"י סי' ע' ברכ"י או" ג'.

סט) שם. או שיש בו אזכרה וכו' אעפ"י שאין בו פ"ה אותיות. ב"י. ר"ז או' ט"ו:

ע) שם. אי שיש בו אזכרה וכו' שנכתבה בקדושה וצ"ע. מש"ז או' יו"ד. אמנם בא"א סוף או' ח"י כתב בפשיטות דאזכרות אעפ"י שנכתבו שלא בקדושה בלע"ז בסם ובסיקרא אפ"ה מצילין.

עא) [סעיף יג'] יש מי שאומר וכו' בב"י לא הביא פלוגתא בזה אלא כי כן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר וזו הסברא הביא אותה בב"י רק בשם המרדכי וע"כ כתב אותה בש"ע בשם יש מי שאומר:

עב) שם. הואיל ואין בה אזכרות וכו' והטעם כתב במרדכי מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי וע"כ אין בה אזכרות. ט"ז ס"ק י"א:

עג) שם. אם אינה כתובה כמשפטה אשורית וכו' עיין מ"א ס"ק ח"י מה שהקשה ע"ז ומסיק דדוקא בזמן התלמוד היה אסור להצילה אלא א"כ כתובה בהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזה"ז מודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון ובנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' אבל בסם ובסקרא לא ניתן ליכתב (אם הלשון לשה"ק אבל שאר לשון מותר לכתוב בסם וסיקרא. א"א או' ח"י) אפי' בזה"ז משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולכן בשאר ספרים אעפ"י שנכתבו שלא כדין (ר"ל לשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת מ"א) ולא ניתנו לקרות בהם מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסור להצילה אם כתובה (בלה"ק) בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בה יעו"ש תו"ש או' כ"ז ר"ז או' י"ב אמנם הא"ר או' י"ב כתב דלדידן דמתירין בכל הספרים לקרות (ר"ל אפי' נכתבו בלשה"ק בסם וסיקרא כמ"ש לעיל או' נ"ט לדעת הא"ר) קורין אפי' במגילה דסם וסיקרא דלא מצינו חילוק לדידן בכל הפו' בין לשון ללשון או כתב לכתב אלא לקרות בצבור יעו"ש ור"ל דאף במגילה אפי' כתובה לשה"ק בסם ובסיקרא שרי לקרות ולהציל כמו שאר ספרים. ועיין לעיל או' נ"ט ודוק:

עד) [סעיף יד'] הקמיעין וכו' טעם דיעה הראשונה משום דבקמיעין אין שייך בהם טעם עת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמיעין. ט"ז ס"ק י"ב:

עה) שם. אין מצילין אותם וכו' אבל מצילין אותם ממים או שאר דברים המאבדם שהרי אינם אסורים בטלטול כמ"ש סי' ש"ה שאפי' קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו. ר"ז או' י"ג. וכן למבוי המשותף ולתצר המעורבת פשיטא דמצילין חידושי הר"ן פת"ע או' כ"ח. וכן לחולה שיש סכנה מותר להציל ודרך מלבוש אפי' לחולה שאין סכנה. מש"ז או' י"ב.

עו) שם. אין מצילין אותם וכו' ואם כתובים הקמיעין בקדושה והמה בכתובים אלה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם מ"ב וכיוצא אסור למחוק מהם אות ובודאי דמצילין. שו"ת פרי הארץ ת"ב סי' ס"ו ברכ"י בשיו"ב או' א' ועיין ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב שכתב דמותר להתרפות בקמיע ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפות מי שיש לו חולי יעו"ש.

עז) וכתב הרב ז"ל בשה"מ פ' שמות כי כל השמות והקמיעין אשר בזמנינו הם מוטעים אפי' אותם הפועלין בנסיון אמיתי ולכן האדם המשתמש בהם הוא נענש אבל אם היינו יודעים אותם על מתכונתם היינו יכולין להשתמש בהם עכ"ל וכ"כ בשער רוה"ק תיקון ג' ותיקונו כתב שם שיתגלגל בשלג ט' פעמים כל גופו ערום מצד פניו ומאחריו בכל פעם עד שיהיו ט' גלגולים ועי"ש עוד מ"ש תוכחת מגולה למי שמשתמש בקבלה מעשית ועושה השבעות למלאכים ותיקונו שיתגלגל בשלג כנז' יעו"ש:

עח) ועיין בס' הליקוטים על ישעיה סי' ן' שכתב שם הרב קמיע לפתיחת הלב ובתיקונין תיקון ה' כתוב שם הכותב יעו"ש:

עט) שם. וי"א שמצילין. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכן סתם ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב כסברא א' וכ"פ רש"ל וב"ח כסברא א' והב"ד מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ המי"ט על הלבוש דליתא להאי סברת י"א כלל לענין דינא והביאו א"ר או' י"ג וכתב וכן פסקו אחרונים. וכ"פ הר"ז או' י"ג. ומ"מ כשיש בו אזכרות י"ל דמצילין א"א או י"ט:

פ) [סעיף טו'] אעפ"י שיש בתוכם מעות. ולפי דיעה ראשונה דסעי' ב' דשרי להציל מעות אפי' בלא תפילין היינו דשם מיירי לחצר מעורבת אבל הכא מיירי לחצר שאינה מעורבת כמ"ש סעי' י"ז. תו"ש או' כ"ט.

פא) שם. אעפ"י שיש בתוכם מעות. ולא הצריכוהו לנער המעות מהן כי שמא בתוך כך תתחזק הדליקה ולא יוכל להצילם כלל. ר"ז או' ח"י:

פב) [סעיף טז'] אם הניח תפילין בארנקי וכו' והגם דלעיל סעי' ב' כתב לחד דיעה דמותר לטלטל מוקצה מפני הדליקה אפי' בלא תפילין התם מיירי בבתים הסמוכים לדליקה דלא בהילי כולי האי כמ"ש לעיל או' י"א והכא מיירי אפי' בבית שהדליקה בתוכו ועוד דהתם מצילין לחצר המעורבת כמ"ש סעי' יו"ד אבל הכא אפי' לשאינה מעורבת ולכך צ"ל אגב תפילין:

פג) שם. אם הניח תפילין וכו' וה"ה מזוזה או ספר. ר"ז או' ח"י. וכ"מ בח"א כלל מ"ה או' ה':

פד) שם. למקום שיכול להציל התפילין. היינו אפי' לחצר שאינה מעורבת טור. עו"ש או' יו"ד:

פה) שם. למקום שיכול להציל התפילין. אבל אם הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו אין הארנקי מיטלטל אגביו שהכלי אינו חשוב ובטל גבי הארנקי. טור. מיהו להיש מתירין בסעי' שאח"ז להציל ע"י ככר או תינוק לתצר המעורבת ה"ה ע"י טבעת או כלי אחר שרי להציל לחצר המעורבת. כ"כ האחרונים. ועיין לקמן או' ט"פ:

פו) שם. ויש מי שאומר וכו' מיהו הט"ז ס"ק י"ג והמ"א סק"ך כתבו דליכא פלוגתא בזה אלא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער יעו"ש. וכ"כ האחרונים. א"ר או' י"ד. תו"ש או' ל' ר"ז או' ח"י. וכ"ז אם רוצה להציל לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר המעורבת שרי להניחו אפי' לכתחלה בשבת כמ"ש בסעי' שאח"ז. מ"א שם. ועיין לקמן או' ט"פ:

פז) שם. דה"ד כשאניחם שם מע"ש. ואם עבר והניחם בתוכו בשבת שהניחן ע"י עכו"ם מותר להציל המעות. נז"י סי' י"ב או' כ"ג.

פח) [סעיף יז'] יש מתירין להציל וכו' הא דכתב הש"ע דין זה בשם יש מתירין לפי שדין זה כתבו הטור בשם סה"מ שהביא מהירוש' וכתב הסה"מ אע"ג דבגמ' דידן לא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד שמא בדליקא מודה דשרי משום פסידא וכתב עליו הטור דאין להקל משום דס"ל דבש"ס דידן משמע דלא שרי ככר או תינוק אלא למת בלבד יעו"ש. וע"כ כתב זה בש"ע בלשון יש מתירין לומר שיש חולקין וכתב הב"ח דהמיקל יש לו על מי לסמוך דלא כמ"ש הטור דאין להקל יעו"ש. וכ"נ דעת הש"ע להקל מדלא העתיק דעת האוסרים. וכ"כ הר"ז או' ח"י דיש לסמוך ע"ז להקל בד"ס במקום הפ"מ:

פט) שם. יש מתירין להציל דסקיא וכו' ואפי' להניחה בשבת שרי. ט"ז ס"ק י"ד. ואפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו. מ"א ס"ק כ"א תו"ש או' ל"א. ר"ז או' ח"י. וכ"כ הב"ח דהמיקל ע"י ככר או תינוק בשבת עצמו וכ"ש ע"י טבעת ואצ"ל ע"י תפילין לא הפסיד. שכנה"ג בהגב"י או' ח' וכ"מ מדברי האחרונים הנז' שכתבו ואפי' המעות חשוב מהחפץ וכו' משמע דה"ה טבעת או כלי אחר שהמעות חשובים יותר מהם שרי להציל על ידם. וכ"ז בבית שהדליקה בו אבל בבתים הקרובים יש מתירים לטלטל אפי' מוקצה בלבד אם יש הפ"מ וה"ה מפני הלסטים כמ"ש לעיל סעי' כ' ר"ז שם.

צ) שם. שאינה מעורבת. ומצילין ספרים אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו. כצ"ל וכ"ה בטור. מ"א ס"ק כ"ב. וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ו. באה"ג. וכן מבואר בב"י דלמבוי שלא נשתתפו בו קאי על הצלת הספרים יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ז. ח"א כלל מ"ה או' ה' נז"י סי' י"ב או' כ"א

צא) שם. ג' מחיצות ולחי. אבל אם אין לו לחי לא. טור וב"י. ר"ז שם. ח"א שם. נז"י שם. ואפי' ברוצה ללמוד באותו שבת מהר"ם די בוטון סי" כ"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ה':

צב) [סעיף חי'] כתבו משם גאון שמותר לומר לעכו"ם וכו' דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקודש. ב"י. מ"א ס"ק כ"ג. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אעפ"י שאין איסורה אלא שבות מד"ס מ"מ אינו דומה שבות הנעשה ע"י ישראל לשבות אמירה לעכו"ם ר"ז או' י"ט.

צג) שם. להציל ספרים וכו' ומשמע אף גמ' ושאר ספרים הוה בכלל כתבי הקידש לענין זה. א"א או' כ"ג.

צד) שם. להציל ספרים וכו' עכו"ם שהביא ספרים בידו בשבת ורוצה למכרם במקום שיש חשש שימכרם לעכו"ם אחר ויקרעם וינהג בהם מנהג בזיון ח"ו מותר לישראל לקנותם ממנו בשבת ע"י עכו"ם אחר שיפרע בעדו לב חיים ח"ג סי' ס"ג וע"ד. א"ח או' יו"ד.

צה) [סעיף כ'] הגליונים וכו' שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר (ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות) כמ"ש ססעי' י"ב. וכתב מהר"ם בתשו' שתיקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו. ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים כשקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו עליהן מתחלה וא"כ אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר או" ח"י. תו"ש או' ל"ה. אך המנהג עתה לחתוך גם בישנים וצ"ל דלב ב"ד מתנה עליהם דכל פעם שיצטרך לחתוך מה שהוא צורך הספר יחתוך ועכ"פ יש ליזהר בספרים ישנים שמדביקים במקום הקרוע שלא ידבקו על תיבות וכ"ש על שמות. מחה"ש:

צו) [סעיף כא'] שכתבו להם כתבי הקודש וכו' תורה נביאים וכתובים בכתב אשורי ולשה"ק. רש"י שבת קט"ז ע"א ב"י. ועיין ביו"ד סי' רפ"א סעי' א' ובדברינו לשם בסה"ק קול יעקב יעו"ש.

צז) שם. ואף בחול שורפן וכו' והטעם דהאזכרות שבהן כתבן מין לשם ע"ז שלהם. ומכאן יש להזהיר על אותן הטבעות של זהב וכסף שיש עליהן שם בן ד' אותיות שטבעו אותן המינין לשם ע"ז שאסורין לתלות על הס"ת. ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מיד. ב"ח. והביאו הט"ז ס"ק ט"ז וכתב ואני מוסיף לומר שמה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושין כי יש שם טומאה על המטבעות ואפי' בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול וע"כ יש למנוע אותו המנהג עכ"ל ומיהו מ"ש הב"ח במטבעות שיש עליהן שם בן ד' עיין בשו"ת חו"י סי' ט"ז (דף כ"ו ע"א) שכתב במטבעות שנטבעין במדינות שוויד"ן בשם של ד' אותיות היה צ"ע ומ"מ נ"ל דמותרין הם כי נטבעו להוציאם והו"ל ככתיבת השם בפי' לשם חול יעו"ש והביאו המחה"ש ס"ק כ"ד וכתב דיש לחלק בין סתם גוי למין כמ"ש ביו"ד רס"י רפ"א יעו"ש.

צח) ואותן מטבעות בא"י אם טבעו אותם לשם ע"ז י"ל שמותר לשהות ומותר להתיכן דלא נכתב בקדושה ומיהו אם נטבעו בקדושה דפוס הוה כמו כתיבה. מש"ז או' ט"ז.

צט) שם. ואף בחול שורפן וכו' הנכרים שכותבין בלשונם כתבי הקודש שלנו יש להחמיר לגונזן ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל כתבי. כנה"ג בהגה"ט.

ק) [סעיף כב'] יכול לפרוש עור של גדי וכו' לח מפני שהוא מחרך מפני האור ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה רש"י ב"י. ולאוסרים מוקצה בסעי' ב' צ"ל כגון שחשב לישב עליו מבע"י וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ה יעו"ש.

קא) ועושין מחיצה בכל הכלים וכו' ואפי' מתכוין שיתבקעו ויכבו הדליקה עו"ש או' י"ד:

קב) שם. ועושין מחיצה בכל הכלים וכו' משמע דוקא כלי שמפסיק בין מים לאש אבל מחיצה משלג וברד אסור. א"ר או' י"ט. וכ"כ מ"א סי' רס"ה סק"ח בשם תו' סוף פ' כירה יעו"ש.

קג) שם. שודאי יתבקעו וכו' לפי שאין יכולין לקבל את האור משנה שבת ק"ך ע"א.

קד) שם. דגרם כיבוי מותר כתבו קצת המפרשים שאם לא היה לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים לעכב האש מעט שלא יבעיר במהירות ושמא בין כך ובין כך יבואו גוים ויצילו מאליהם ואעפ"י שגורם להבעיר אף גופם במקום פסידא התירו מאירי. פת"ע או' ל"ח.

קה) שם הגה. במקום פסידא. העו"ש או' י"ד תמה על רמ"א דבסוף סי' רס"ה מתיר באין הפסד יעו"ש ולק"מ דשם מיירי בע"ש. א"ר או' ך'.

קו) [סעיף כג'] טלית שאחז בה האור וכו' הפתה"ד או' ט' תמה איך תקינו רבנן לייעצו עצה להתכסות בטלית זו שאחז בה האור כחס עליו שלא ישרף ולא חששו לסכנת נפש כשיתכסה בה תאחוז האור בשאר מלבושיו ואיכא סכנה עצומה שישרף גופו כמו שראינו בעוה"ר יעו"ש. ונ"ל דזה הטלית שאחז בה האיר אין ר"ל בוערה בשלהבת דבזה בודאי יש סכנה בלבישתה אלא כמו בגד הנוגע בגחלת דאינו רק מעלה עשן ואם ישאר כך מקופל אפשר שאח"כ יתרבה בו האור ויעלה שלהבת וישרף אבל אם פושטו תיכף שאחז בו האור כיון שאינו אלא דבר מועט שמעלה עשן תיכף הוא נכבה מאליו אבל אם נשרף הרבה ומעלה שלהבת ויש חשש סכנה ללובשו ודאי שלא דברו חז"ל בזה וזהו מדוקדק בלשון שאמרו טלית שאחז בה האור ר"ל אחיזה בעלמא בענין שתיכף שפושטה ומתכסה בה נכבית מאליה.

קז) שם. פושטה ומתכסה בה וכו' וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה. גמ' ב' מ"א ס"ק כ"ה:

קח) שם. ואינו חושש וכו' ואם נפל נר או ניצוץ על המפה יוכל לנערה שאין מכוין לכבות רק למנוע שלא ידליק המפה וכ"ש הוא ממ"ש כאן. כר"ש:

קט) שם. ויש מי שאומר וכו' כ"כ ב"י לדעת הטור דדוקא בשאינו מכוין לכבות וצריך להתכסות בטלית ולקרות בספר שרי אבל לדעת שאר הפו' כתב דאפי' אם א"צ לטלית ולספר אלא שמכוין שיכבה ע"י לבישה שרי יעו"ש וכן סתם בש"ע כדעת המתירין, אבל הב"ח כתב דגם לדעת הטור אם מכוין שיכבה ע"י לבישה שרי ולא אסר אלא שלא יעשה מעשה בשעה שמתכסה בה לכוין שתהא כבה כגון שינענע עצמו אנה ואנה או שירוץ ויקפוץ בה וכיוצא יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז דניענוע הטלית שאחז בה האור כדי שתכבה אסור גמור הוא ולא יעשה כן בישראל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ה כדברי הב"ח. א"ר או' כ"א, תו"ש או' ט"ל, ר"ז או' כ"ד, וכ"כ האחרונים:

קי) ואע"ג דע"י הכיסוי והקריאה שמנענע בה לצורך הקריאה ואוחז בידו גורם קצת כיבוי שרי אבל לרוץ ולקפוץ לא. א"א או' כ"ה:

קי) שם הגה. מותר לכפות קערה וכו' וה"ה לשום תחתיו כלים של מתכות או של עץ מלא מים כדי שלא יפול על הטבלא דהא דאסור לשום תחת הנר כלי שיש בו מים היינו כשאינו חס רק מפני המפה וכה"ג אבל מפני הסכנה ודאי שרי אבל כדי שלא יפלו הניצוצות אפי' מפני חשש המפה לבד מותר. או"ה כלל נ"ט סי' מ"ד ומ"ה, שכנה"ג בהגה"ט או' ח' ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סס"י רע"ז יעו"ש:

קיא) [סעיף כד'] י"א שאין יכול וכו' דס"ל גרם כיבוי אסור. וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור. ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם. ט"ז ס"ק ח"י, ועיין לעיל סי' ש"ב סעי' ט':

קיב) שם. שאין יכול וכו' דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין. מ"א ס"ק כ"ו, תו"ש או' מ':

קיג) שם. ודברי סברא שנית נראים. והנה מדכתב הש"ע פה ודברי סברא שרת נראים מבואר דס"ל כיש אוסרין בסי' ש"ב סעי' ט' ומיהו י"ל דוקא הכא חש להו דהא לסברא א' אפי' במשקין אסור משום גרמא דכיבוי. א"ר או' כ"ג, א"א או' כ"ו:

קיד) שם. ודברי סברא שנית נראים, וכן הסכימו האחרונים

קטו) שם. ודברי סברא שנית נראים. היינו דלכתחלה מורים כך מיהו אי עבד חד כאידך מ"ד לא מחינן ביה כמ"ש סי' שכ"ח סעי' י"ז בשם התו' (עירובין מ"ו ע"ב ד"ה רבי) תו"ש או' מ"ד:

קטז) [סעיף כה'] נכרי שבא לכבות וכו' דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד. ב"י בשם רש"י. אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר דגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו, תו' דף קי"ב, מ"א ס"ק כ"ז, תו"ש או' מ"ה:

קיז) שם. נכרי שבא לכבות וכו' ונכרי שבא לשאול אם ירצה שיכבה אין מתירין לו לכבות, חידושי הר"ן, פת"ע או' מ"ב, מיהו נראה דמותר לומר לו תעשה כפי חפצך:

קיח) שם. נכרי שבא לכבות וכו' ואפי' עבדו ושפחתו המושכרים לו לזמן דאדעתא דנפשייהו עבדי. ב"י בשם הגמ"ר פי"ד. מ"א ס"ק כ"ח. תו"ש שם. ר"ז או' כ"ו ח"א כלל מ"ה או' ט' ולענין עבד הקנוי לו עיין דינו בסי' ש"ד

קיט) שם. א"צ למחות בידו. ופסק הרא"ם ז"ל דהא דאין אומרים לו כבה היינו דליקת ישראל שישראל נהנה מכיבויו אבל דליקת גוי שאין ישראל נהנה מכיבויו מותר לומר לגוי כבה דליקחך, פסקי מהר"ם ריקאנטי סי' ק"ך שכנה"ג בהגה"ט או' ז':

קך) שם. אבל קטן שבא לכבות וכו' טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאין בזה. ט"ז ס"ק י"ט:

קכא) שם. צריך למחות בידו. אפי' לא הגיע לחינוך ואפי' אין אביו שם לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו או לישראל אחר הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו כדי לעשות לו נ"ר אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו א"צ למחות בו אלא אביו בלבד אם הגיע לחינוך כמ"ש בסי' שמ"ג, ר"ז או' כ"ו:

קכב) שם. צריך למחות בידו. ואפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה הוי דרבנן צריך למחות בידו. ר"ן, מ"א ס"ק כ"ט, תו"ש או' מ"ו:

קכג) [סעיף כו'] יכול לומר בפני עכו"ם וכו' אפי' שכירו המושכר לו לזמן. אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפי' למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו ואע"ג דבסי' של"ו סעי' ט' גבי צינור שרי מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה א"נ שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא. ר"ן. ומשום כתבי הקודש י"א דשרי לכבות ב"י מ"א סק"ל. ויש חולקין תו"ש או' מ"ז, וכ"כ א"א או' כ"ה ואו' ל' דלא התירו גבי כתבי הקודש אלא אמירה לגוי ולא כל השבותים יעו"ש, וכ"מ סעי' כ"ג, ועוד דלדעת הרמב"ם מלאכה שא"צ לגופה חייב וע"כ אין להתיר לכבות בשביל כתבי הקודש אלא ע"י עכו"ם:

קכד) שם כל המכבה אינו מפסיד. וה"ה בשאר איסורין לבד מאיסורי שבת ודוקא בלשון רבים מיהו גבי דליקה מספקא לי דלמא שרינן טפי אפי' בלשון יחיד (היינו לומר אם תכבה לא תפסיד) מתוך שאדם בהול על ממונו וגם גבי מודר הנאה, שה"ג פ' המדיר. כנה"ג בהגה"ט מיהו מ"ש לבד מאיסורי שבת היינו להסוברים דלא הותר להציל בשבת אלא מפני הדליקה אבל הש"ע לעיל סעי' י"ט פסק דלאו דוקא מפני הדליקה התירו אלא ה"ה בכל איסורי שבת במקום שיש היזק יעו"ש. וכן גבי מודר הנאה פסק הש"ע ביו"ד סי' רכ"א סעי' ח' דאסור לומר בלשון יחיד יעו"ש. וא"כ נראה דה"ה לענין דליקה דאסור לומר בלשון יחיד כשאפשר לו לומר בלשון רבים. ועיין לעיל סי' ש"ז או' קכ"ט:

קכה) שם. כל המכבה אינו מפסיד. מה שנהגו שלאחר יציאת בהכ"נ בליל שבת מכבים הנרות ע"י עכו"ם מושכר בכל השנה אין למחות להם דהוי שבות דשבות אבל לכבות נר חנוכה בליל שבת ולחזור ולהדליקם ביום ש"ק בבקר אין נכון לעשות כך. שם יעקב חא"ח סי' ט"ו. והב"ד לעיל סי' ש"ז או' ל"ח ועי"ש או' ט"ל:

קכו) שם. בהיזק הבא פתאום וכו' לאו דוקא אלא ארחא דמילתא נקט דאם מרגישים בהיזק מבע"י רגילים לתקנו קודם שיכנס שבת ואם אירע שלא תקנוהו מבע"י אעפ"י שאחר שנכנס שבת כבר ידע שהתחיל הנזק ואינו היזק הבא פתאום לא מסתבר לאסור לומר כל המתקן אינו מפסיד. ב"י:

קכז) שם. יכול לקרות עכו"ם וכו' עיין בס' בארות המים חא"ח סי' י"ג מה שהאריך בענין זה ולענין הלכה פסק דיותר טוב הוא לקרות לגוי ולומר לו שנתרועעה חביתו אעפ"י שיודע שודאי יתקננה כשיבא משיאמר לו כל המציל אינו מפסיד וכתב שכן פסק הרב מהר"י דוד ז"ל הלכה למעשה. י"א מ"ב בהגה"ט או' ד' ולפ"ז נראה דה"ה לענין דליקה דשרי לקרות לעכו"ם ולומר לו שיש לו דליקה וממילא יודע ומכבה:

קכח) שם הגה. משום דיש בה סכנת נפשות. דכשהדליקה מתגברת אז הם רגילים לחטוף ולשלול וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבואו להרוג אותו. ב"י. אלא שאין ראוי לפרסם היתר זה בעיני ע"ה. שכנה"ג בהגב"י סוף הסי':

קכט) שם. בהגה. והזריז ה"ז משובח. ואם כבו ורוצים לעשות תשו' על ככה אין מניחין אותן שלא להכשילם לפעם אחרת. א"ז. ד"מ או' ז' וכ"כ כנה"ג בהגב"י בשם שה"ג. ועיין לקמן או' קל"ג:

קל) שם. בהגה. ומ"מ הכל לפי הענין וכו' ובערי איטליא שיש להם קיום מן השר אסור לכבות ובכלי ברזל שחידשו לכבות הדליקה היה מקום להתיר אבל לכתחלה אין לעשות דמיחזי איסור. זר"א א"ח סי' מ"ד. ועי"ש אופן כלי הברזל הנ"ז מה מעשהו. עחב"ר או' ב':

קלא) שם בהגה. אבל בחשש סכנת ספק וכו' לכך יצא היתר בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסרנו מהיות שם בעיר זקן או חולה שא"י לברוח ותבא הדליקה עליו. שכנה"ג בהגב"י או' י"א. א"ר או' כ"ה. ומ"מ הכל לפי הענין ומנהג המקומות דיש מקומות דהממשלה בעצמה מחויבת לכבות כשדליקה גדולה כמו במלכות תיגרמא ורק שצריך לתת ידיעה לממשלה:

קלב) שם בהגה. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. דכל כיבוי הוי שא"צ לגופא חוץ מעושה פחמים או מהבהב פתילה, וזהו לר"ש דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור וכ"פ הטור. אבל לר"י חייב וכ"ה דעת הרמב"ם ולכן פסק בפי"ב המכבה דליקה בשבת מפני איבוד ממון חייב כמבואר כ"ז בב"י יעו"ש. והש"ע סתם כדעת הטור ודעמיה דפסקו כר"ש רק הביא דעת הרמב"ם כמו י"א ור"ל לחוש לה לכתחלה כמ"ש לעיל סי' רע"ח ולקמן סעי' כ"ז יעו"ש:

קלג) שם בהגה. ואם עבר וחילל וכו' היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות. מ"א ס"ק ל"ב. וכ"כ לעיל או' קכ"ט. והיינו ביש שם חשש סכנה כדמשמע בפסקים וכתבים סי' ס' וכן מבואר בתשו' חו"י סי' רל"ו שכתב שבמקום שבהצלת הדליקה הוה חשש ס"נ אין להמורה לפסוק להשואל שיתענה ואפי' משום חומרה ומכ"ש שאין לגזור תענית בציבור מחמת החילול דממנעי ולא עבדי ומכ"ש אם לא היה רק בטלטול אי בשאיבת מים שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דלא הוי רק שבות דשבות דא"צ תשו' כלל ואם חילל שבת במלאכה דאו' ואחד יחיד רוצה להתענות לכפר יוכל לעשות לעצמו דלא יהא אלא רשות וכמו דר"ה אתהפיך ליה רצועה וכו' והב"י סי' שכ"ח מסיק דשבת דחויה היא אצל פ"נ יעו"ש אבל מ"מ אין להורות כן למי ששואל אם יתענה יעו"ש. והביאו שע"ת או' כ"ג. מיהו הרב מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז כתב דא"צ כפרה אפי' ליחיד ודלא כהרב חו"י שמחמיר ליחיד יעו"ש והביאו ברכ"י או' ה' ועיין לעיל סי' שכ"ט או כ"ה:

קלד) שם בהגה. צריך להתענות וכו' הן באיסור דאו' הן באיסור דרבנן פסקים וכתבים סי' נ"ה. א"ר או' כ"ו. ואפי' בתחומין דרבנן אם לא היה ס"נ צריך להתענות ארבעים יום. פסקים וכתבים סי' ס' מ"א ס"ק ל"ג. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה. תו"ש או' ן' ועיין לקמן אות קל"ז:

קלה) ואם לא עבר רק בטלטול מוקצה ודאי דאין להחמיר כל כך דהא י"א ברס"י זה דמותר לטלטל מעות ודברים מוקצים במקום פחד היזק רב ופשיטא דאם באו מים לשטוף שיש חשש שיבא לידי אסור תורה שאין להחמיר כ"כ על הטלטול. ואמנם טלטול נר דלוק להציל ממון חמור משאר מוקצה שיש בו חשש כיבוי ג"כ ונ"ל להקל בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר מהר"ם להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא הפסד רב. דג"מ, והביאו שע"ת או' כ"ד. ור"ל דגם בתחומין אם היה מורא של הפסד רב די בתענית ג' ימים

קלו) ועיין בשו"ת נאמן שמואל סי' ח' על מי שחלל שבת מפני חששת סכנת הדרך ועבר על איסור תחומין ורכב על סוס ושואל תיקון. והשיב הרב דכפי מ"ש התה"ד סי' ח"ן ובכתביו סי' ס' וקנ"ו ומהרלנ"ח סי' ע"ט היה נראה להקל כל מה שנוכל אם חשש לסכנה אך אמנם להיותו מיראי הוראה סיים דילקה ויתודה ויאמר באו' ח' חיללתי שבת והמ' תעניות שכתב התה"ד יפדם כפי יכולתו ובלבד שלא יפחות מפאר"ה (ר"ל פרוטה) א' ליום יעו"ש. והביאו הזכ"ל ה' שבת או' ח':

קלז) היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לחתום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל. ומד"ס שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא המגרש העיר. הרמב"ם ריש פכ"ז. מיהו יש מן האחרונים ז"ל שחלקו ע"ז ואמרו בההיא סוגיא (עירובין י"ז ב') דלוקין על התחומין היינו לר"ע דאמר תחומין דאו' אבל לרבנן דק"ל כוותייהו אין שם תחומין כלל מה"ת ואפי' בכמה פרסאות והאריכו להוכיח כן ולדיעה זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. המ"מ שם. ועיין לקמן רס"י שצ"ז. וע"כ כיון די"א דיש איסור לאו מה"ת לעובר על איסור תחומין לכן צריך שילקה דכל לאו הוא מלקות ולפי דמלקות שלנו אינו כמו מלקות שהיה בזמן הבית אלא לזכר בעלמא לכן צריך להתענות ג"כ מ' יום לכפרה כנגד מ' מכות של מלכות שנאמר ארבעים יכנו וכו' וזהו דוקא במזיד אבל אם שגג באיסור תחומין כגון דלא ידע שיש איסור תחומין וכדומה נראה דדי בתענית ג' ימים בה"ב ואם אפשר טוב שילקה ג"כ. ומזה אתה למד לעשות תיקון זה לכל מי שעובר על לאו שאין בו כרת:

קלח) ואם הכה את חבירו שעבר על לאו פן יוסיף להכותו צריך שיבקש מחילה מחבירו ואח"כ יעשה תקון הנ"ז וביום התענית כשאומר וידוי בשחרית ומנחה צריך לפרט ולהתוודות גם על העון ההוא. וכן קודם שילקה צריך להתודות שהוא לוקה על עון פלוני ועיין מהר"ם מינץ סי' צ"ג:

קלט) ואם עבר על איסור דרבנן שאזהרתו מלאו דלא תסור ואינו אלא אסמכתא בעלמא נראה דדי לו בתענית בה"ב עם התשו' ואם שגג באיסור דרבנן די לו בתענית יום א' עם התשו':

קמ) ואם עבר על מ"ע כתב הרב ז"ל בשער רוה"ק תיקון א' דבארבע מ"ע אלו שהם ביטול תפלה ותפילין וציצית וק"ש צריך להתענות על כל אחד מהם ס"א תעניות יעו"ש. אבל על ביטול שאר מ"ע לא כתב הרב ז"ל תיקון והגם דלפי הטעם שכתב לפי שכל מ"ע הם מצד החסידים נראה קצת דה"ה לשאר ביטול מ"ע עם כ"ז נראה דזהו דוקא למתחסדים עם קונם אבל לשאר המון העם נראה דדי להם התיקון להתענות בה"ב עם התשו' וגם לקיים מ"ע של הצדקה ויקבל עליו שמכאן ואילך יהיה זהיר וזריז במצות:

קמא) שביתה בשביעי ממלאכה מ"ע שנאמר וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה. ומהו חייב על עשיית מלאכה. אם עושה ברצונו בזדון חייב כרת ואם היה שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה הרמב"ם ריש פ"א ד"ה שבת. ואם היה כפור ושבת ועשה מלאכה אם חייב אחת או שתים זו מחלוקות התנאים דלר"ע חייב על כל אחת בפ"ע ולר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת כמבואר בספרא פ' אמור פ"ט יעו"ש. אמנם במס' כריתות דף י"ד ע"א משמע בהדיא דחייב שתים יעו"ש. וע"כ יש להחמיר בענין התקון לעשות שתים:

קמב) ומי שהוא מחלל שבת באיזה מלאכה מתרין בו תחלה שלא יעשנה ואם אחר ההתראה לא שב ועודנו מחזיק בטומאתו לחלל שבת במזיד יש לנדותו ולהחרימו ולשמתו כמה פעמים עד שיפרוש מן האיסור כמבואר בתשו' מוהר"ם ב"ב ק"ק וכ"כ הרב מעם לועז ס' שלח לך דס"ז ע"א יעו"ש. רו"ח או' ב'. ועיין בשו"ת חת"ס חחו"מ סס"י קצ"ה שכתב דאפי' רק נושא ונותן בחנותו או שטוען ופורק מהעגלה הוא בכלל מחלל שבת והרי הוא מובדל מקהל ישראל ואינו לא ישראל ולא נוצרי ולא תוגר ואסור לשום ישראל לאכול בביתו ושחיטתו אסורה והרי הוא כאלו נמחא שמו מישראל עד שישוב בתשו' שלימה יעו"ש:

קמג) ואם עבר על איזה אב מלאכה בשבת כתב בס' ח"י סוף פט"ו דשבת בשם האר"י ז"ל שיצום תנ"ד ימים כמספר ג' שמות אהי"ה במילואם דיודי"ן דאלפין דההי"ן העולים תנ"ד (נראה דיש ט"ס דהרי הם ג"י תנ"ה) סוד תחו"ם שבת שהוא סוד החות"ם יעו"ש אמנם מדברי הרב בשער רוה"ק תיקון ט"ז לא משמע הכי שכתב וז"ל תקון למחוייב ד' מיתות ב"ד יתענה ק"ק תעניות ויקרא בכל יום פ' העקידה בכונה ויתפלל לבוראו שבזכות אברהם שנתנסה באש יצילהו משריפה שהיא ה' ראשונה של הוי"ה ובזכות יצחק הנעקד יצילהו מהרג שהיא כנגד ו' של הוי"ה ובזכות יעקב שגלה בגלות יצילהו מחנק שהיה כנגד אות ה' אחרונה של הוי"ה הנדמה לגלות. ובזכות הג' יצילהו מסקילה שהיה כנגד אות י' של הוי"ה עכ"ל ואיסור שבת הוא בסקילה כמ"ש לעיל או' קמ"א וא"כ נראה דא"צ כ"כ תעניות והגם דיש לחלק דלפי סודם על דברים אין התיקונים שוים מ"מ בכתבי האר"י ז"ל בח' שערים אשר אתנו לא מצאנו גילוי בהדיא כמה צריך להתענות מי שחילל שבת במזיד. וע"כ נראה להקל למי שלא יוכל להתענות כ"כ ימים וגם אין לו ממון שיפדה כ"כ תעניות שילקא ויתענה מ' יום כנ"ז לעיל באו' קל"ז והגם דשם לאו והכא כרת לפי ששנינו במס' מכות (ד"פ כ"ג ע"א) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם ופסקו הרמב"ם פי"ז מה' סנהדרין דין י"ז. וגם יש לעשות תיקון כרת כמ"ש בש' רוה"ק דף ט' כי מי שניעור כל הלילה ולא ישן כלל ועוסק בתורה כל אותה הלילה יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב ח"ו וכל לילה אחד פוטר כרת אחד עכ"ל. ועיין פסקים וכתבים סי' נ"ה:

קמד) ואם חילל שבת בשוגג כתב בא"ח סוף ה' שבת סי' תמ"ו שיתן צדקה סך מה במקום קרבן חטאת וגם טוב להתענות שני וחמישי וכן נהגו העולם להתענות אחר השבת יעו"ש. וכ"כ הרב ב"ד סי' קכ"ג במי שכיבה את הנר בשוגג בליל שבת שאסור להתענות בשבת אלא שיקרא פ' חטאת ויתענה לאחר השבת יעו"ש והב"ד הברכ"י או' ו' יעו"ש:

קמה) והנה תיקון זה הנז"ל נהגו בי מדרשא ליתנו לכל מי ששגג בדבר שזדונו בכרת משום דאין להכביד על המון העם דלמא ממנעי ולא עבדי תשו' וכמ"ש הזכ"ל חא"ח ח"ג או' קע"ד יעו"ש. וזהו הסדר שיתענה בו וה' וביום שקודם התענית בתפלת מנחה בלחש בשמע קולנו יהרהר שמתענה למחר מן הבקר עד הערב בשביל עון פלוני ואח"כ קודם שיעקור רגליו דהיינו קודם שיאמר עושה שלום וכו' יאמר רבש"ע הרני לפניך למחר בתענית יחיד מן הבקר עד הערב כדי שברוב רחמיך וחסדיך תמחול לי על מה שחטאתי לפניך בעון פלוני ותרצני יהיו לרצון וכו' עושה שלום וכו' וביום התענית כשאומר וידוי אחר חזרת העמידה דשחרית ומנחה יתודה ג"כ על העון ההוא שמתענה בשבילו. וביום התענית יביא כסף ערך עז בת ח' ימים השוה בעת ההיא. ויתודה על העון ההוא ויאמר חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ועתה אני מתנחם ולא אעשה עוד העון הזה ח"ו וזה הכסף אני נותן צדקה לעניים במקום קרבן חטאת שנתתייבתי על ששגגתי בעון פלוני ויה"ר מלפניך שיחשב זה כאלו הקרבתי לפניך קרבן חטאת ותמחול לי על עון פלוני שחטאתי לפניך כרוב רחמיך ותרצני ואח"כ יקרא פ' חטאת ויאמר יה"ר מלפניך שתהא קריאה זו של פ' חטאת כאלו הקרבתי לפניך חטאת ותכפר לי על עון פלוני כרוב רחמיך ותרצני. יהיו לרצון וכו' ויהי נועם וכו' וזה שכתבנו שצריך להזכיר בקבלת תענית שהוא מתענה בשביל עון פלוני וגם שיתוודה עליו כשאומר וידוי בשחרית ומנחה זה שייך בכל תענית שמתענה בשביל עון כנ"ז באחרונים ומ"ש בשער רוה"ק תיקון ת"י דהבא על הנדה יתענה פ"ב ימים כתבו האחרונים דזהו דוקא במזיד ועי"ש בשער רוה"ק שכתב עוד תיקונים לאיזה עונות יעו"ש:

קמו) איתא בשבת דף י"ב ע"ב באחד שעבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקסו דכשיבנה בהמ"ק יביאנה. מ"א ס"ק ל"ג. ונראה דצ"ל בלא נדר דשמא לא יזכה לבנין ויהיה עליו רק נדר:

קמז) שם בהגה. צריך להתענות ארבעים יום וכו' והמתענה ב' יום רצופים עם לילותיהם חשובים כאלו התענה כ"ז יום. והמתענה יום א' ולילו עמו כמו יוה"כ וט"ב אינו חשוב כ"א תענית יום א' בלבד. והמתענה ג' ימים רצופים עם לילותיהם חשובים למ' תעניות. שער רוה"ק דף ו' ע"ד. ועיין סי' תקס"ח סעי' ד':

קמח) שם בהגה. צריך להענות וכו' ואם עשה העבירה ההיא כמה פעמים די לו שיעשה לה תיקון ג"פ אבל אם עשה עבירות הרבה כמה פעמים צריך תיקון לכל אחת ואחת ג"פ. כ"כ האחרונים. ועיין שבת ע"ג ע"ב:

קמט) שם בהגה. צריך להתענות וכו' ויכול לדחותם לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח סעי' ג'. מ"א ס"ק ל"ג. ומיהו כתב המ"א שם דוקא לזמן מועט דיש לחוש שמא ימות יעו"ש. וכ"כ התו"ש בסי' זה או' ן':

קנ) שם בהגה. ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכתב שם מפני אבלו של יום. ט"ז סק"ך אמנם בס' מנחת יעקב על יו"ד סי' קפ"ה בתוה"ש או' יו"ד כתב בשם רש"ל דראוי לנהוג למאן דאפשר שלא יאכל בשר ויין לפני התענית וגם לאחר התענית יעו"ש. והביאו פ"ת שם או' י"ג ומחה"ש בסי' זה ס"ק ל"ג:

קנא) שם בהגה. ויתן במקום חטאת וכו' כבר כתבנו לעיל או' קמ"ה דהמנהג ליתן צדקה ערך עז בת ח' ימים כמו ששוה בעת ההיא באותו זמן ובאותו מקום ואם לא ימצא בת ח' ימים באותו עת אז צריך ליתן ערך עז או טלייא הנמצא בעת ההיא אך יכול ליתן ערך קטנה הנמצא בעת ההיא וכ"ז לעני אבל לעשיר כל המרבה לתת לצדקה ה"ז משובח:

קנב) שם בהגה. ואם ירצה לפדות התענית וכו' וכ"כ בסי' תקס"ח ססע"י ב' ומ"ש שיתן בעד כל יום י"ב פשיטים לצדקה עיין ביו"ד סס"י קפ"ה שכתב שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מעני עכ"ל וכ"כ מ"א סי' תקס"ח ס"ק י"ב דהעשיר יתן לפי עשרו דהטעם ששקול צער הממון נגד צער התענית ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני עכ"ל. מיהו המנהג ליתן בעד כל יום תענית כסף לצדקה שוה סעודה א' העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו וכך מורים בבי מדרשא:

קנג) אחד חילל שבת שהיה נושא את כספו בא לפני חכם להורות לו תשו' א"ל הכסף או שוויו חלוק לעניים שמתביישים לקבל צדקה ולא רצה לתת להם וגם החכם לא אמר לו תשו' אחרת. ס"ח סי' קפ"א:

קנד) [סעיף כז'] גחלת המונחת וכו' הטעם משום דהוא מלאכה שא"צ לגופה דאינו אסור אלא מדרבנן ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו. ומ"ש והרמב"ם אוסר וכו' משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ומשו"ה בגחלת של מתכת מודה דמותר לכבות משום דאינו אסור אלא מדרבנן ובמקום נזקא דרבים לא גזרו. עו"ש או' י"ט, ועיין לעיל או' קל"ב:

קנה) שם. בין אם היא של מתכת וכו' לא זו אף זו קתני דלא זו דמתכת שרי דלא שייך ביה כיבוי שאינו שורף אלא אפי' של עץ שרי דהוי מלאכה שא"צ ובמקום היזק לא גזרו. תו"ש או' נ"ב. אבל במקום היזקא דממונא אסור. מ"א ס"ק ל"ה. ר"ז או' כ"ט:

קנו) שם. והרמב"ם אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מה"ת אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואע"ג דזה המכבה אין מכוין לזה והו"ל מלאכה שא"צ לגופה מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודיעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו. ט"ז ס"ק כ"א. ועיין לעיל סי' ש"ח או' ק"ל:

קנז) שם. והרמב"ם אוסר וכו' ולא ק"ל כוותיה. א"ר או' כ"ט. וכ"כ הר"ז או' כ"ט דסברא ראשונה עיקר אלא שכתב ואעפ"י כן כל בעל נפש יחמיר לעצמו. וכ"נ דעת הש"ע שסתם כהטור ואח"כ הביא דעת הרמב"ם לומר דיש לחוש לדעת הרמב"ם לכתחלה. ועיין לעיל סי' שט"ז או' ע':

יש מתירין. דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א (ב"ח):

אין לחוש. והא דאמרי' שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכח' וכמ"ש סי' רס"ז רס"ח ועוד דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם:

ויש אוסרים. דדוקא למי שהחשיך שרי כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו משא"כ כאן שירא להוציאו מפניהם ועוד אפי' יוציאנו ליכא איסורא דאורייתא שאין לנו ר"ה בזמן הזה (טור) וא"כ מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה וצ"ע והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוק' מפני הלסטי' או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישי' שיבא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' ש"ח סל"ז ובגמ' שם גבי ריחי' וכ"מ קצת בר"ן פכ"ד וכ"מ סי' של"ח ס"ז דאפי' פירות הראוי' יש אוסרי' לכסות כ"ש פירו' המוקצי' וכ"מ רפ"ה דביצה דקאמ' ה"ה דאפי' אוירא דליבני ואיידי דקתני רישא פירות הראוים וכו' משמע דרישא דוקא פירות הראוי' שרי ועסי' ש"א ס"ה אעפ"י שמדברי השואל ברשב"א לא משמע כנ"ל מ"ש עיקר:

הציל פת. ונ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל א' מזון ג' סעודות דלכל חד התירו להציל ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל:

נקיה לא יציל כו'. וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ (ש"ג):

משבת לי"ה. כגון שחל י"ה בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי והתוס' כתבו דלי"ה עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל: נ"ל דאע"ג דלא מקלע י"ה ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמעי' דאם י"ה ביום ה' וידע שלא ימצ' לקנות ביום ו' מצילין:

למוצאי י"ה מצילין. מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו) (ר"ן) וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי י"ה דחמירא:

פירש טליתו. אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים (מ"מ ור"ן):

תשמישו הצריכים לו. פי' לצורך סעודה:

מזון ג' סעודות. אבל יותר אסור (כ"פ ש"ג):

כיון שאמר. אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ז (ב"ח) ונ"ל דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי:

ואם אינם רוצים לזכות. כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים:

ולא הוה שכר שבת. שהרי לא התנה ומהפקיר' קזכו (רש"י ור"ן) והרמב"ם כ' בפכ"ג ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב עכ"ל והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפי' בדבר המותר כמ"ש סי' ש"ז ס"ד אלא כוונת רמב"ם לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד עכ"ל, כוונתו למ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקיר' קזכו שיעור שכרן ובודאי אם היו החכמים מתירין דבר האיסור משום הפסד ממון יהיה אסור להם להציל לעצמן כלום כמ"ש סי' רס"ו ס"א אבל עכשיו שלא עשה שום איסור מותרין להציל בשבת ע"מ ליקח כדי שכרן ואין זה שכר שבת דעד כדי שכרן זכו מהפקר אבל בודאי אם עשו והצילו באיסור יכלו ג"כ לומר מהפקירא קזכינו כדי שכרינו דמי שהגביה ארנקי בשבת בר"ה אף על פי שעשה איסור קנאו כנ"ל, איתא בגמ' דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה וכ' בש"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכלו לומר מהפקירא קזכינו כמ"ש בח"מ סי' קפ"ג ע"ש ובסי' קכ"ג סעיף ו' בסמ"ע ואף על גב דבחול כהאי גוונא צריך לשלם לו כמו שכתב בח"מ סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אף על גב דלא התנו כיון דלא זכה מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפילו החזירו לו מותר לקבל שכר כך כתב הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן ועבח"מ סימן רצ"ט וסימן שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם:

ויש מקילין. דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח) ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלים ע"ש וכ"כ המרדכי דלא כמו שהבין בש"ג והניחו בקושי' ע"ש והטעם כיון שהוא דרך מלבוש א"כ בלא דליקה נמי שרי דאין בו איסור הוצאה כמ"ש סימן ש"א סל"ו א"כ ה"ה בדליקה ויהיה פי' המשנה כך ולשם הוא מוציא כלי תשמישו כלומר לחצר המעורבת ולובש כל מה שיכול כו' הוא מילתא באנפי נפשיה דזה אפי' לאינה מעורבת ואפשר דאפי' לר"ה שרי: נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת ע"ש ומ"ש אסה"ת לא ראה בגוף הסה"ת סי' רכ"ו שמסיק שאפי' לאוס' בדליק' דלמא אתו לכבויי בליסטים שרי ע"ש משמע דס"ל בדליק' אסור אפי' בבית שאין הדליקה בו:

כתבי הקודש. תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ (ס"ח תתס"א):

האידנא. דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונים גניזה:

בקיאין בו. אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו כ"מ בר"ן וכתב הרמב"ם אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר אפי' בחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורפ' והן מתאבדים מאליהם עד שיהו כתובים אשורית ובלה"ק עכ"ל וצ"ע דנהי דהתירו לכתוב בלשון אחר שיבינו העם למה נתיר בכתב אחר ואפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר אבל צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים בכתב אחר שאינו אשורית ודוחק לומר דכתיבת המשיטה דמי לאשורית ומותר דהא אינו כתיקונו וגם בדפוס היה נראה לאסור דכתיב' מעליא היא כמ"ש סימן רפ"ד וי"א דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית ועסי' תר"ץ וש"ג כ' וז"ל יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונים גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותי' שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל וצ"ע דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועוד דכתובים בכתב אחר ורמ"א בתשובה סי' ל"ד כתב דאפשר שהראשונים המציאו כתב משיטה כדי לכתוב דברים שבע"פ וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתנו לכתוב ע"ש עסי' תקמ"ה ועבי"ד סי' רפ"ג בב"י שכתב שאין נכון לכתוב בכתב אשורית דברים של חול מ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד היה מותר לקרות גפטי' לגפטים ועמ"ש סימן תר"ץ ס"ט ובס' ב"ש כתב דמותר ללמוד עמהם נביאים וכתובים שיראו בנחמות ישראל ע"ש ובשל"ה החמיר מאד בדבר ע"ש ופשוט דשאר ספרים מותרים לכתוב בכל כתב ובמרדכי פ"ק דמגילה ובהג"מ פ"א מתפילין כתבו שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשון הקודש להעתיק ספר חומש בלשון שלהם ע"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אלא בדבר שכולם שוים:

אשורית על העור כו'. זהו מהמרדכי פי"ו דשבת וגם בפ' הקומץ כ"כ וגם התוספות כ"כ וקשה דהא התו' מסקי דתנאי היא ואליבא דרב הונא דאמר כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין אם כן אף בספרים אין מצילין אם היו נכתבים בסם ובסיקר' דאליביה לא אפשיטא הבעיא מ"מ דעת המרדכי דמודה רב הונא היכא דכתובים בסם ובסיקרא דמצילין כיון דעכ"פ כתובים בלה"ק וכ"מ במרדכי פ' הקומץ וכ"ד הרמב"ם פכ"ג והטור מ"מ צ"ע דהא האידנא ניתן לכתוב וקורין אפי' כתובי' בכל ל' ובסם ובסיקר' כמ"ש סי"ב אף על פי שמדינא פסולי' לכתוב בהם וא"כ ה"ה המגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיט' דמצילין כדאי' בגמרא ואף על גב דאין ראויה לקרות בה בצבור מ"מ מותרי' ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול' לקרות בה בצבור אא"כ כתובה אשורי' על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל ענין כיון שמותר ללמוד ממנה לכן נ"ל פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון בנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורי' וגם אינו מבין ל' הקודש וגם אין סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנו' דיו כמו סם וסיקר' ולכן בשאר ספרי' אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בהן וכן הובא בהדיא במרדכי שם למעיין שם דלא קאי רק אסם וסיקרא רק שאח"כ הביא לשון הברייתא ופירושה דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכת' כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזמן הזה שרי אא"כ כתובה שלא בדיו והרב"י לא עיין כל הצורך בזה ומ"ש בסי"ב וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרי' אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא:

וי"א שמצילין. והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:

ויש מי שאומר. ול"נ דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעו' (לחצר שאינה מעורבת אבל לרה"י מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז והב"ח לא הבין כך ולכן הקשה דשני הסעיפים סותרין זה את זה) דהא איתא בגמ' בהדיא שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש ססי' ש"י אלא דחיישי' דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין אבל אם שק מעות מונח במקום אחר ורוצה להביאו להניח בו תפילין אם אפשר לנער המעות בדרך צריך לנערו א"כ כ"ש דאסור להניח כיס התפילין בשעת הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מע"ש כו' ע"ש ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואחר כך נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות כמש"ל דוק ותשכח דלא כמ"ש הרב"י:

יש מתירין. אפי' להניחה בשבת שרי אפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו כ"מ במרדכי ובהגהות ואף על גב דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בדליקה הקילו ועס"ב דיש מתירין בלא ככר:

שאינה מעורבת. ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי כו' כת"ל וכ"ה בטור (ש"כ גליון):

שמותר לומר. דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש:

הגליונים. שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמ"ש סוף סעיף י"ב וכתב מהר"מ בתשו' שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כן ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עסי' קל"ד ס"ח ואם כן אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:

שלא יתכוין. פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכ' (ב"ח דלא כב"י) וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה (רמב"ם ג"מ) עסכ"ו:

שאין יכול כו'. דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין ועמ"ש ס"ס רס"ה:

עכו"ם שבא כו'. דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנא' עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י) אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר גוף הישראל נהנה ממנו לא אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו (תו' דף קי"ב):

שבא לכבות. אפי' עבדו המושכר לו לזמן (הג"מ ד"ג):

צריך למחות. דקטן אין לו שקול הדעת עושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ולהכי אפי' למ"ד מלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן צריך למחות בידו (ר"ן) ועמ"ש סי' שמ"ג וסי' שס"ב ס"ז בהג"ה:

יכול לומר וכו'. אפי' שכירו המושכר לו לזמן (הגמ"ר ב"י) אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישי' דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ואף על גב דבסי' של"ו ס"ט גבי צנור שרי' מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאוריית' ואין הכל בקיאין בזה אי נמי שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא (ר"ן) ועסי' ש"ז ס"ה ומשום כתבי קודש י"א דשרי' לכבות ועמ"ש ססכ"ג, מת וספרים ויש ספק להציל שניהם מת קודם (ס"ח):

שא"צ לגופה. פי' ואיכא למ"ד שאינו חייב עליה כמ"ש סכ"ז כנ"ל דלא כע"ש:

ואם עבר וחילל צריך כו'. היינו בדברים אחרים אבל בכבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות (ש"ג פ"ד דעירובין כ"ה א"ז):

צריך להתענות. אפי' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח (שם): איתא בשבת ד' י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקס שלכשיבנה ב"ה יביאנ':

י"ח פשיטים. הם י"ח ווינר (מנהגים ה' ר"ח אלול) ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש [עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב] וכ"מ במהרי"ו סי' י"ד וברמ"מ סי' ק"ט כ' דליטר הוי ו' זהו' ריינש ובת"ה סי' ש"ג משמע דליטר' הוא ר"מ פשיטי' א"כ כל זהוב הוי מ' פשיטי' וידוע דזהוב רייני"ש הוא ס' גדולי' פולניש א"כ כל פשוט הוי גדול וחצי פולניש ואף על גב דאמרי' בגמ' חטא' בת מעה וידוע דסלע כ"ד מעה והוא כד"ג פולני' כמ"ש בי"ד סי' שה וא"כ מעה היא גדול וצ"ל דאזיל בתר טעמ' דהרי עכשיו אין נמצא לקנות כבש כ"כ בזול ולכן צריך ליתן כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן והכל לפי שינוי המטבע: ודע שיש טעות בא"ע סי' ס"ו ס"ו וכצ"ל אבל לדעת יש פוסקים וכו' מדאורייתא ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים כו' ואז עולה החשבון מכוון דוק ותשכח וכ"כ בהדיא באגודה וכ"כ בחמ"ח: ודע דטאלי"ר הוא זהוב וחצי רייניש וכדרך זה צריך לחשוב הכל הנ"ל ועמ"ש בי"ד סי' ש"ה האחרונים:

של עץ. דכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ובמקום הזיקא לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור וכמו שכתב סכ"ה והרמב"ם ס"ל חייב במלאכה שאצ"ל ועמ"ש סי' שי"ח סי"ב ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף:

(א) יכול להציל וכו' – עיין לקמן בסי"א דלהציל מבית לחצר שלו י"א דיכול להוציא כל מה שירצה:

(ב) ובשחרית מזון וכו' – הב"ח כתב דאם הוא לאחר חצות אפילו אם עדיין לא אכל אין מציל כ"א מזון סעודה אחת ובפמ"ג מפקפק בזה:

(ג) שהדליקה בו – ר"ל וע"כ ודאי בהול ואי שרית ליה אתי לכבויי. והנה כאן אסרינן להציל כדי שלא יכבה וגבי מת מתירין להצילו כדי שלא יכבה כמ"ש רסי' שי"א כתבו התוספות דבמת אדם בהול עליו טפי ולכך הוצרכו להתיר כדי שלא יכבה במזיד אבל כאן דאין אדם בהול כ"כ ואפילו אם לא נתיר לו לא יבוא לכבות במזיד ואם נתיר לו חיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח ויכבה את הדליקה:

(ד) הקרובים – שאינם בהולים כ"כ [ועיין בספר נזר ישראל שהביא בשם שלחן עצי שטים שכתב דלפי מה שמבואר לקמן בסכ"ו בהג"ה דבזה"ז שאנו שרויין בין הא"י ויש חשש סכנת נפשות דמותר לכבות ממילא מותרין אפילו באותו בית שהדליקה שם להציל אוכלין כמה שירצו וה"ה דברים המוקצים וכמו שהדין בבית השכנים כיון דאין לגזור שמתוך שיהיה בהול יבוא לכבות דהרי בזה"ז מותר לכבות ואין זה מוכרח דאפשר שמתוך בהילתו יבוא לידי שאר מלאכות להוצאה בר"ה וכדומה וכענין שאמרו שם בגמרא קי"ז ע"ב גבי נשברה לו חבית בראש גגו ע"ש ומ"מ אין למחות ביד המקילין דלדעת הט"ז המובא בסק"ב משמע ג"כ דבהצלת מעות מותר לדעת בעל התרומות אם אין עובר עי"ז איסור דאורייתא וכן באו"ה אף דבנ"א מפקפק מאד על דבריו ע"ש] וכתב הח"א ואפשר דלפ"ז גם אחרים חוץ מבעה"ב ואשתו ובניו מהבית שהדליקה בו שהם בהולים אבל אנשים אחרים שאינם בהולים כ"כ מותר להם להציל בשבילו ואפילו מעות דאין בו אלא איסור מוקצה [והיינו כדעת היש מתירין שהובא בסמוך] אבל אסור לטלטל בשבילו לכרמלית עכ"ל:

(ה) יש מתירים – היינו דוקא בבית אחר שאינם בהולים ולא בבית הדליקה וכנ"ל בס"א:

(ו) לטלטל וכו' – טעמם דלמדו מהא דהתירו למי שהחשיך בדרך להוליך כיסו פחות מד"א כדי שלא יעשה איסור חמור ממנו ויוליך אותם להדיא ה"ה נמי בכאן התירו איסור טלטול מוקצה כדי שלא יבוא לכבות הדליקה וגם גבי אנסים התירו כדי שלא יבוא להוציא אותם לר"ה להדיא וטעם האוסרים דס"ל דדוקא במי שהחשיך בדרך הוא שהתירו לו כדי שלא יעשה איסורא רבה אבל באנסים ליכא למיחש למידי דלהוצאה ליכא למיחש שודאי לא יוציאנה בפני האנסים שמתיירא להראות להם וגם גבי דליקה ליכא למיחש לשמא יכבה כיון שהדליקה עדיין בבית אחרים ואינו בהול עליהם טובא כמ"ש ס"א ועיין בב"ח שהכריע כהמתירין [והעתיקו כמה אחרונים את דבריו] משום דאיכא למיחש כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא נתיר לו יחשוב בעצמו בין כך ובין כך אני עושה איסור ואתי להטמינם בקרקע ע"י חפירה ויעשה איסור דאורייתא ואיתא בספר מהרי"ל בשם מהר"ש והביאו בא"ר דבשעת הזעם שמתיראין שהאנסים יבואו ויחטפו את אשר לו מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו מחוץ לעירוב ע"ש ועיין לעיל בסימן ש"א סל"ג בהג"ה ובט"ז ובמ"א ופמ"ג שם דאין מותר כ"א כשנושאן שלא כדרך הוצאה דהיינו בין בגדו לבשרו וכה"ג:

(ז) דבמקום פסידא וכו' – וכ"ז דוקא מפני הדליקה או הליסטים שבהול הרבה אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה ודאי אסור לטלטל ע"י ישראל [כ"כ מ"א ותו"ש וכן משמע בהגר"א]:

(ח) יש מי שאוסר – הוא דעת הרשב"א ועיין לעיל בסימן ש"ז ס"ה סתם שם המחבר כדעה הראשונה ששנאה בסתמא כדעת הרמב"ם דאיסור שבות מותר ע"י א"י במקום שהוא צריך לדבר צורך הרבה ועיין שם במסקנת המ"א דדוקא במקום שיש הפסד גדול:

(ט) וע"ל סימן ש"ז סי"ט – היינו דשם סתם המחבר בדעה הראשונה דמותר לומר כל המציל אינו מפסיד אע"פ שממילא מבין הא"י:

(י) הציל פת – ואפילו הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו ג"כ להציל כ"א מזון ג' סעודות אף שיכולים לאכול משלו דלכל חד התירו להציל ג' סעודות וכ"כ הרב"י דאפילו יש לו מה יאכל רשאי להציל [מ"א] וכן אפי' מתענה בשבת ת"ח רשאי להציל דלא חלקו חז"ל [תו"ש]:

(יא) פת הדראה – דאין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:

(יב) שרי – מפני שיכול לומר מחמת בהילותי שכחתי ולקחתי פת הדראה אבל באמת אני רוצה לאכול פת נקיה ואפילו לכתחלה יכול להציל פת הדראה ואח"כ נקיה. וה"ה בשר ודגים או שאר שני מינים אפי' אם הציל כבר מין אחד יכול לומר במין השני אני חפץ [אחרונים]:

(יג) מיום הכיפורים לשבת – דהא ביום השבת לא יוכל להכין משא"כ משבת ליו"ט דהא יוכל להכין ביו"ט גופא וכן משבת ליוה"כ וכגון שחל יוה"כ באחד בשבת ג"כ אסור דהא לא אכיל עד לאורתא במוצאי יוה"כ ולאורתא ליטרח וליתי ואע"ג דלא מקלע לדידן יוה"כ ושבת סמוכים להדדי כתב השו"ע זה הסעיף לאשמועינן דאם יוה"כ חל ביום ה' ויודע שלא ימצא לקנות על השבת ביום וי"ו מצילין:

(יד) מזון סעודה אחת – מפני הסכנה שיתענו עוד כשלא יזדמן להם מה לאכול ומ"מ בשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי יוה"כ דחמירא:

(טו) לחולה ולזקן וכו' – דלא חלקו חכמים בשיעור ג"ס בין להקל בין להחמיר:

(טז) פירש טליתו – ואפילו אם היה המזון בכמה כלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור כיון שהם כלים מחולקים:

(יז) כגון כוסות וקיתוניות – וה"ה שאר כלים הצריכים לו לצורך סעודותיו כגון כפות וסכינים וכדומה [פמ"ג]:

(יח) וחוזר ולובש – והא דלא שרינן באוכלין ומשקין לחזור ולהוציא משום דהתם חיישינן שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ואה"נ דלהוציא מלבושים בידו אין מותר כ"א מה שצריך לו לאותו יום כאוכלין ומשקין:

(יט) ויש מי שאומר וכו' – והלכה כדעה קמייתא:

(כ) בואו והצילו לכם – אבל אין יכול לבקשם שיצילו בשבילו דלא הותר לו כ"א ג' סעודותיו הצריכים לו לשבת וכתב בח"א דאפשר דמעצמם יכולים להציל בשבילו אפילו יותר מג' סעודות והא דלא התיר בשו"ע להם כ"א ג' סעודות היינו דוקא כשהם מצילין בשביל עצמם:

(כא) ויכולים ללבוש וכו' – ובזה יכול לומר בואו והצילו עמי דהיינו בשבילי דבמזונות משום דלא חזי ליה כ"א ג"ס לכך הוכרח לומר הצילו לכם משא"כ בלבושין דקחזי ליה לכולי יומא [גמרא] ומש"כ ואם רוצים וכו' אמזון קאי ופשוט דגם הם יכולים לפשוט ולחזור וללבוש ולהוציא כמותו:

(כב) כיון שאמר הצילו לכם – אבל אי לא אמר הצילו לכם לא הוי הפקר שהיה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים לעצמם ומחזירים לי גם שהייתי יכול להציל ע"י א"י כמ"ש סכ"ו:

(כג) ואם אינם רוצים לזכות – מפני שיודעים שלא מרצונו הפקירו:

(כד) ולא הוי שכר שבת – דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחתי ומהפקירא קזכו. אם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר בחול בודאי צריך לשלם לו אבל בשבת יש סברא לומר דהוא שכר שבת אחרי שכבר החזיר לו מעצמו שוב לא יכול לומר מהפקירא קזכינא לעצמי וכשנוטל שכר שבת הוא נוטל עיין במ"א מש"כ בזה בשם שלטי הגבורים ועיין בא"ר שמפקפק עליו. והנה על מה שכתב השו"ע דזוכה מן ההפקר כתב המ"א עיין בח"מ סימן רנ"ט וסי' שס"ח דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם. איתא בגמרא דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה:

(כה) כל הצלה וכו' – היינו בין הצלה דמזון ג' סעודות וכלי תשמישיו ובין הצלה דמלבושים ואע"ג דפסק לעיל בסימן ש"א סל"ו דמותר לצאת בשני מלבושים זה ע"ג זה משום דדרך מלבוש הוא הכא כיון דבהצלה קעסיק חיישינן טפי דמינשי שהוא שבת ויבוא לכבות והיש מקילין לא ס"ל האי סברא דנחמיר במלבושים בזה טפי מבעלמא ולהכי מקילין ואמלבושין קיימי אבל לענין מזון ג' סעודות או כלי תשמישין גם הם ס"ל דדוקא למעורבת שרי והמלבושים שמתירין דוקא כשהוא לובש אותם דרך מלבוש אבל כשהוא נושא אותם בידו לא עדיפי משאר כלים:

(כו) אף לשאינה מעורבת – וה"ה דאפילו לר"ה שרי כיון שנושאם כדרך מלבוש. והנה הב"ח פסק כדעה הראשונה אבל כל האחרונים פסקו כדעה זו:

(כז) אבל לבית אחר וכו' – ר"ל דכיון שהוא מקורה אינו דומה כלל לר"ה ולית בזה גזירה שמא יוציא לר"ה ואע"ג דבגמרא נזכר הטעם דשמא מתוך טרדת הצלה יבוא לכבות ס"ל לדעה ראשונה דמ"מ לא גזרינן בזה רק היכא דאיכא חשש הוצאה ג"כ:

(כח) שאינה צריכה עירוב – ר"ל שאין בה דיורין ודמי כבית אחד שנפל בה דליקה שמותר להוציא מחדר לחדר לכו"ע ולא גזרו בזה:

(כט) וי"א שאין חילוק – ס"ל כיון דהטעם שמא ישכח ויבוא לכבות מה לי חצר ומה לי בית ומה לי אם החצר הוא של רבים או חצר שלו. ולמעשה כיון שהוא מלתא דרבנן אפשר שיש לסמוך להקל:

(ל) כל כתבי הקודש – היינו תנ"ך וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ ואפילו תורה שבע"פ מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם אפ"ה תורה שבכתב קודם [א"ר בשם ס"ח]. והצלת המת קודם לספרים [שם]:

(לא) מצילין האידנא – הא דנקט בלשון האידנא משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו' וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק ותורה שבע"פ [היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ ואם שינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ אין קורין בהם וגם אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה דאסור לטלטלם כלל אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת. וספרים שלנו שכתובים בלשונם של כותים ונמצא אצלם יש להסתפק אם טעונים גניזה דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר ובכתב אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועיין במ"א שהאריך עוד בזה:

(לב) ואפילו כתובים בסם וכו' – קאי אכתובים בכל לשון אבל אם היו כתובים התנ"ך בלשה"ק לא הותר לקרות בהן אם היו כתובים שלא בדיו דמדינא צריך לכתוב תנ"ך בלשון הקודש ובדיו ונהי דהותר שאר לשון משום עת לעשות לה' כנ"ל אבל לשנות מדיו לא הותר דקל להשיג דיו [מ"א בסי"ג] וכ"ז הוא רק לענין לקרות בהם אבל לענין הצלה מפני הדליקה וכן לענין גניזה הוא אפילו אם כתובין בסם וסיקרא [מ"א וש"א]:

(לג) וכן מטבע ברכות – שכ"ז הותר לכתוב בזמנינו ולברך ולהתפלל בם משום עת לעשות לה' וע"כ ממילא צריך להצילם מן הדליקה וגם טעונים גניזה בחול שלא יהיו מונחים במקום הפקר:

(לד) כגון יגר שהדותא – האמור בתורה ור"ל שהשלים באלו התיבות החשבון של פ"ה אותיות וכדלקמיה דעל אלו התיבות בלבד א"צ להצילם מן הדליקה אפילו לא העתיקם לעברי [גמרא]:

(לה) שאותו העם בקיאים בו – אבל אם העם אינם מבינים אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו דלא הותר רק משום עת לעשות לה' וכנ"ל. ועיין בבה"ל דדעת הר"ן בשם הראב"ד דלא הותר לכתוב שאר לשון ולקרות בו כתבי הקודש כ"א כשאינו בקי בלשון הקודש:

(לו) פ"ה אותיות – שעל ידי שיעור זה יש עדיין עליה קצת קדושת ס"ת משום שכן נמצא בפרשת ויהי בנסוע:

(לז) שלמות – ר"ל שנמחק כל הספר ונשאר רק תיבה אחת שלמה כאן ותיבה כאן עד שבין כולם יש פ"ה אותיות ולאפוקי אם אינם נמצאים תיבות שלמות רק אותיות מפוזרות לא מהני אף שיש פ"ה אותיות וכ"ז הוא רק לענין הצלה מדליקה אבל לענין גניזה פשיטא דבעינן:

(לח) הואיל ואין וכו' – מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי לפיכך לא כתבו בה אזכרות:

(לט) כמשפטה וכו' – ובמג"א מסיק דכל זה הוא רק בזמן התלמוד דאז היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכתה כיון שלא ניתן לכתוב וללמוד בה אבל האידנא כיון דמשום עת לעשות לה' ניתן ללמוד בה אפילו כתובה בנייר ובכל לשון ממילא מצילין אותה מפני הדליקה ג"כ כמו כל כתבי הקודש ורק לענין אם כתבה בלשון הקודש ושלא בדיו כ"א בסם וסיקרא יש נ"מ דבכל כתבי הקודש אפילו אם היו כתובין בסם וסיקרא דאין קורין בהן [משום דבקל יכול לקנות דיו כמו סם וסיקרא ולא שייך בזה משום עת לעשות] אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה מפני האזכרות שבהן משא"כ במגילה דלית בה אזכרות אם כתבה בסם וסיקרא אין קורין בה ואין מצילין אותה מפני הדליקה וכ"ז בכ"ד ספרי קודש אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבים בסם ובסיקרא בין היכא שכתובים בלשה"ק ובין כשכתובים בכל לשון:

(מ) הקמיעין – טעם דעה הראשונה דבקמיעין אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' וכו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאיתיהיב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות למכתב קמיעין:

(מא) אין מצילים וכו' – מיירי בחולה שאין בו סכנה ובחולה שיש בו סכנה מציל הקמיע שלו ויוציאה עליו דרך מלבוש [פמ"ג]:

(מב) וי"א שמצילין – והלכה כדעה הראשונה [אחרונים] ומ"מ כשיש בהן אזכרות יש לומר דמצילין [פמ"ג]:

(מג) אע"פ שיש וכו' – ואפילו לדעה ראשונה דבס"ב דמתיר להציל מעות לחוד מפני הדליקה ג"כ ניחא הכא דקמ"ל דמותר להציל המעות אגב הספר ואפילו לחצר שאינה מעורבת ולא הצריכוהו לנערם ממנה דילמא אדהכי והכי נפלה הדליקה על הספר גופא:

(מד) למקום וכו' – היינו אפילו לחצר שאינה מעורבת:

(מה) ויש מי שאומר דהיינו וכו' – הנה בט"ז ומ"א כתבו דליכא בזה פלוגתא דלכו"ע אסור לכתחלה להניח תפלין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות אבל אם הניח בשבת תפלין אצל מעות ואח"כ נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכו"ע וא"צ לנער המעות ע"ש ובביאור הגר"א הכריע דהעיקר כהמחבר דלדעה ראשונה גם לכתחלה מותר להניח תפלין אצל מעות בשעת הדליקה ע"ש:

(מו) כשהניחם שם מע"ש – היינו לענין שיהיה יכול להציל לחצר שאינה מעורבת אבל להציל לרה"י מבואר לקמיה בסי"ז דיש מתירין אפי' ע"י ככר ותינוק כשמניח עליו בשעת הדליקה [מ"א וכן מוכח מהגר"א בסי"ז]:

(מז) יש מתירים וכו' – והיינו שיכול ליתן אפילו לכתחלה בשבת להציל על ידם אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו ולא אמרינן בזה דיהיה בטל לגבי המעות ואע"ג דבעלמא אסור לטלטל דבר המוקצה ע"י דבר היתר המונח עליו דלא אמרו ככר או תינוק אלא לענין טלטול המת בלבד הכא משום פסידת הדליקה הקילו בכל זה ועיין ס"ב דיש מתירין אפילו בלא ככר כלל:

(מח) שלש מחיצות ולחי – אבל בלא לחי הו"ל ככרמלית ולא הותר אפילו בשביל ספרים:

(מט) שמותר לומר וכו' – דשבות דאמירה לא"י שרי מפני בזיון כתבי הקודש ואף גמרות ושארי ספרים הוי בכלל זה [פמ"ג]:

(נ) הגליונים – שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר ולא נשתייר בו פ"ה אותיות דשוב אזל ליה קדושתיה של הקלף שתחתיו וגם של הגליונים שסביביו. וכתב מהר"ם בתשובה שהיה תקנה בחר' שלא לקצץ גליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו ובמ"ב סימן ק' האריך על הגליונים של הספרים שהקושרין הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כך הו"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סימן קנ"ד ס"ח וא"כ אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור [מ"א] והטעם דבחדשים כהתנו מתחלה דמי והזמנה ג"כ לאו מלתא היא אבל בשכבר למדו מהם אף הגליונים נתקדשו בקדושת הספרים:

(נא) שכתבו וכו' – אפילו כתב אשורית על הקלף ובדיו:

(נב) עם האזכרות – שכיון שהם אדוקים בודאי כתבו אותן לשם ע"ג ומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שטבעו אותן האדוקין לשם ע"ג שאסורים לתלותם על הס"ת וגם אין להחזיק אותם ברשותו אלא יתיכם מיד כדי שלא יהיה שום זכרון למעשיהם [ב"ח וט"ז] והרב מו"ה יהודא מילר נסתפק אי מותר להתיכן שמא אינם מינים לע"ג ובתשובת חות יאיר סימן שט"ז מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינות שוויידן מטעם כי נטבעו להוציאם והו"ל כאלו נכתבו בפירוש לשם חול וכן משמע בפמ"ג ע"ש. עוד כתב מה שנוהגין באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל אחד ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש לא יפה עושין ע"ש ובלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע המנהג:

(נג) עור של גדי – לח ועיין בסימן ש"ח סכ"ה לענין מוקצה אך לפי המבואר לעיל בס"ב בדעה ראשונה דטלטול מוקצה מותר במקום פסידא אתי שפיר בפשיטות:

(נד) פושטה – שלא תהיה מקופלת שלא יאחוז עי"ז האור בכולה [ט"ז]:

(נה) שלא יתכוין לכך – הוא מדברי הטור ועיין בט"ז שביאר דר"ל שלא יתכוין בפעולתו לכבות מה שהודלק כבר אלא שלא תדלק יותר ואם אירע שעי"ז נכבה האור לגמרי אינו חושש כיון שהוא לא נתכוין לזה. ולדינא משמע מדברי האחרונים דתפסינן דגם בנתכוין לזה מותר אלא שיזהר שלא ירוץ ויקפוץ וינענע עצמו אנה ואנה כדי שיכבה או שינענע את הטלית כדי שיכבה דכל זה הלא עושה מעשה כיבוי ממש ולאו גרם כיבוי הוא ולא יעשה כן בישראל אלא מתכסה בהטלית כדרכה. וכן ס"ת שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה [גמרא] ומותר לקרוא לא"י ויכבה אותה כדלעיל בסי"ח ולקמן בסכ"ו:

(נו) קערה על הנר – בסימן רע"ז ביארנו דין זה היטב במ"ב ע"ש:

(נז) שאין יכול וכו' – דדוקא להפסיק בכלים מלאים מים שרי בסכ"ב שאין המים בעין אבל הכא שהמים בעין הוא מקרב להכיבוי עי"ז ואסור:

(נח) שמותר וכו' – ס"ל דזה לא חמיר מגרם כיבוי בעלמא דשרי:

(נט) משום כיבוס – דקיי"ל שריית הבגד זהו כיבוסו והיש מתירים ס"ל דלא שייך זה אלא במקום שיש טינוף או דם אבל לא בטלית נקי:

(ס) ודברי סברא וכו' – עיין לעיל בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל ד"ה שיש עליו לכלוך מה שכתבנו בזה:

(סא) נוכרי וכו' – דא"י אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד ואסור להשתמש לאורה:

(סב) שבא לכבות – אפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן ג"כ אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד:

(סג) א"צ למחות בידו – אבל אסור לזרזו שיכבה אף דבא מתחלה מעצמו לזה:

(סד) אבל קטן שבא לכבות – אפילו קטן שלא הגיע לחינוך:

(סה) צריך למחות – דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ואסור דמצווה על שביתתו. ועיין במ"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן ג"כ צריך למחות בידו ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:

(סו) בידו – ע' בב"י דאפי' אם בא לכבות דליקה שבבית אחרים ג"כ צריך למחות בידו כיון שעושה בשביל גדול:

(סז) יכול לומר וכו' – כיון שאינו אומר לו כבה וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ח דמשמע שם דלומר בלשון נוכח אם תכבה לא תפסיד ג"כ אינו רשאי דזהו ג"כ כאומר לו כבה אלא בלשון כל המכבה דלעלמא קאמר והשלטי גבורים מצדד להקל בזה לענין דליקה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז סי"ט:

(סח) בפני א"י – אפי' הוא שכירו המושכר לו לזמן אבל אסור לומר לא"י לכבות לכו"ע דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו זולת בכתבי הקודש מותר לומר לא"י לכבות מפני בזיון כתבי הקדש וכנ"ל בסי"ח לענין הצלה דרך ר"ה. מת וספרים ויש סיפוק להציל שניהם מת קודם. בריא ומסוכן בריא קודם [ס"ח]:

(סט) כל המכבה וכו' – והתירו לומר זה משום דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו בלשון זה אתי לכבויי בעצמו וכן לענין שאר היזק אתי לתקן בעצמו אבל לענין שאר כל מלאכות של שבת אסור לומר כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו א"י ויבואו [גמרא]:

(ע) בהיזק הבא פתאום – בב"י כתב דאורחא דמלתא נקט דאי היה נודע לו מבע"י היה מתקנו קודם אבל ה"ה אם נודע לו ונשתהא עד שבת ג"כ מותר לומר בלשון זה אך האחרונים לא העתיקו את דבריו ומשמע דלא פשיטא להו דבר זה:

(עא) יכול לקרוא א"י וכו' – בב"י בשם מהר"י אבוהב מוכח דה"ה דמותר לומר לו כשיבוא כל המתקן אינו מפסיד:

(עב) משום דיש בה ס"נ – שכשהדליקה מתגברת אז הם חוטפים ושוללים וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבואו להרוג אותו:

(עג) בחשש סכנת ספק וכו' – ומזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו [א"ר בשם שכנה"ג] ועיין במה שכתבנו לעיל בס"ק ד':

(עד) מותר לכבות – ומצוה להודיע זאת ברבים דמותר לכבות [פמ"ג וכנ"ל בסימן שכ"ח ס"ב]:

(עה) דהוי מלאכה וכו' – ביאור ד"ז לעיל ברע"ח במ"ב סק"ג:

(עו) שאינה צריכה לגופה – פי' ואיכא למ"ד אינו חייב עליה וכדלקמיה בסעיף כ"ז ובאמת לענין כיבוי בכדי נקט דאפילו אי הוי כיבוי מלאכה הצריכה לגופה ג"כ מותר כיון דכתב שיש סכנה אם לא יכבה אלא נקטיה משום סיפא לאשמועינן דלענין הצלת ממון אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שא"צ לגופה דאפילו באיסור דרבנן אסור לחלל שבת בשביל הצלת ממון [אך אם הוא בע"ח וספק שיתפסוהו א"י יש לצדד בזה] ומ"ש ואם עבר וחילל צריך וכו' היינו בדברים אחרים אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות:

(עז) צריך להתענות – אפילו בתחומין דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב:

(עח) ארבעים יום וכו' – ויכול לדחותם לימי החורף [מ"א] וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן [א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:

(עט) ולא יאכל בשר – היינו בלילה שאחר התענית [אחרונים]:

(פ) י"ח פשיטים – הוא כחשבון כ"ז מעות [והוא לערך חמשה זהובים] כי כל פשיט הוא גדול וחצי פולניש וכל גדול הוא מעה וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה שהרי כשהיה בהמ"ק קיים היה חייב להביא חטאת מאלו המינים אם עשה מלאכה דאורייתא ולא יהא חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה [ח"א] וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת ויבין אופן הקרבתה וכבר אחז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:

(פא) י"ב פשיטים – שהוא ח"י מעות וזהו שיעור הפחות אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית [אחרונים]:

(פב) יכול לכבותה – ומיירי שאין לו עצה איך לטלטלה ממקום זה לפנותה למקום אחר שאין רבים מצויים בה דאל"ה בודאי יותר טוב שיפנה אותה ולא יכבנה:

(פג) של מתכות – ואין בזה משום מצרף [היינו שמחזק את הכלי ע"י המים צוננים ששופך עליה] כיון שאין מכוין לזה:

(פד) בין וכו' של עץ – דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף:

(פה) והרמב"ם אוסר וכו' – והלכה כדעה ראשונה [א"ר]:

(מ"א ס"ק כ"ז) גוף הישראל נהנה ממנו נ"ב וכ"נ דאם ליקט והאכיל לבהמת ישראל דשרי כיון דאינו גופו נהנה רק הבהמה ע"ש וצ"ע דא"כ קשה מהך בבא דמילא מים להשקות בהמתו וכו' אם בשביל ישראל אם אין הגוף נהנה ממנו ע"כ נראה דהטעם דהנכרי יודע שלא יפסיד ועוש' להנאת עצמו כדפירש"י דף ק' ע"א ד"ה נכרי משא"כ בנר או ששאב מים בשביל ישראל אין מגיע לו הנאה מזה כמו בעשבים או כבית דליקה מש"ה אסור:

סעיף כ"א אין מצילים אותן. ואם נמצא ביד מין וא"י מי כתבו דקי"ל ביו"ד סי' רפ"א דיגנזו מ"מ בשבת אף היכא דליכא חשש כבוי כגון להציל ממפולת ומים אסור לטלטלן ולהוציאן תוס' בשבת קט"ז ד"ה ספרי מינים ובד"ה כך אין מצילים וע' בכ"מ פ"ו מהל' ס"ת נראה דמפרש דלא כפי' התוס' אלא דהברייתא מיירי בכתבן מין וקיי"ל כר"ט וא"כ אין ראיה לדין זה לאסור לטלטלן ולהוציאן אם נמצאו בידו גם מפירש"י שבת שם נראה כדעת הכ"מ מדכ' כך אין מצילין אפי' בחול וא"כ א"א לפרש בנמצאו דא"כ ברייתא דגיטין דלא כמאן דלר"ט ישרף וכן לר"י באזכרות ולת"ק עכ"פ לא בעי גניזה דהא מותר לאבדן במפולת ומים אע"כ דמיירי בכתבן מין וברייתא דגטין כר"ט כנלענ"ד בעזה"י:

סעיף כב בהג"ה במקום פסידא. בפשוטו נראה דקאי על כל הסעיף ואף לפרוס עור של גדי דלא יתכבה ממש אלא שלא ידלק יותר מ"מ אסור שלא במקום פסידא אך מדברי מג"א סי' תקי"ד ס"ד מבואר דס"ל דלא קאי רק אסוף דינא דכ"ח חדשים דהאש יתכבה ממש אבל לא ידעתי הכרח לזה דמ"ש המג"א סי"ז וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל וכו' ומזה משמע דהוכיח דאף בלא פסידא שרי לענ"ד אינו מוכרח דעיקר קושית הרא"ש אההי' דשפופרת דגזרינן שמא יסתפק דס"ל להרא"ש דמדגזרי' לשמא יסתפק משמע דמסתפק הוי מכבה גמור מדאורייתא וכיון דשרי במקום פסידא ע"כ דמדאורייתא לא הוי כבוי וביותר דאם נימא דמ"מ גזרו אף בכבוי דרבנן מ"מ יקשה על סוגי' שבת כ"ט ואי אשמעי' הניתרת בהני אמר ר"י וכו'. אמאי לא בפשוטו דמ"ד דרבנן שרי רק בהנך תרתי דאף אם יסתפק הוי רק דרבנן דאינו מכהה אורו מש"ה ל"ג לשמא יסתפק אבל בקערה דראש הפתילה בתוכה דמכהה אורו והוי כבוי דאירייתא גזרי' אע"כ דגם ברישא הוי כבוי דאורייתא וע' תוס' ביצה ד"ה והמסתפק כ' בהדיא דגרם כבוי אסור מיהו אף דהתם לא יתכבה ממש אלא שלא ידלק יותר וכיון דמדברי הרא"ש אין ראיה בהיפוך א"כ קיימא דברי הרמ"א כפשטן דקאי על כל הנזכר בסעיף זה ודו"ק:

מג"א ס"ק כ"ז (תוס' דף קי"ב) קכ"ד וע' לעיל סי' שכ"ה מג"א סקכ"ט:

מג"א ס"ק כ"ט הוי דרבנן צריך למחות. ר"ל אף לשטת הרשב"א דאיסור דרבנן שרי למספי' ליה בידים (והרמב"ם אוסר וכמו שפסק המחבר לקמן סי' שמ"ג) הכא גרע כיון שעושה כן לצורך הגדול:

סעיף כ"ו כל המכבה אינו מפסיד. ואם מותר לומר לנכרי אם תכבה לא תפסיד כתבתי בשו"ת:

שם בהג"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ז"ל הא"ר ואו"ה כלל נ"ט כ' בזה"ז שאין לנו רה"ר וליכא למגזר אטו דאורייתא אם נפלה דליקה אפי' בביתו יכול להציל כל דבר אפי' מעות דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה וכן מפני הגנבים או אנס או פחד תפיסה או מצור ע"כ לכן קצרתי ברוב דינים בסי' זה וע' ססי' זה בהג"ה או"ה כ' דדוקא הוא בעצמו או אשתו ובניו א"צ לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וכו' אבל חבירו ספיקא הוא מיהו באיסור מוקצה דלית ליה שרש מה"ת מותר לכל אדם לסייעו ולטלטל ולהוציא לחצר אפי' אינו מעורב ע"ש שהאריך וכל זה באיסור דרבנן אבל לחפור תחת הקרקע או לחלל שבת ויו"ט בשום מלאכה דאורייתא עבור ממון כלל וכלל לא עכ"ל הא"ר ס"ק א':

מג"א ס"ק ל"ב שלא ימנעו מלכבות. ע' תשו' רש"ל סי' צ"ו:

אשורית. עבה"ט וע' בשבות יעקב ח"א שגם ספרים הנדפסים ע"י עכו"ם דין קדוש' ספרים יש להם כאילו נדפסו ע"י ישראל ע"ש:

עבר וחילל עבה"ט וע' בחו"י סי' רל"ו שבמקום שבהצלת הדליקה היה חשש סכנת נפשות אין להמורה לפסוק להשואל שיתענה ואפי' משום חומרא ומכ"ש שאין לגזור תענית בצבור מחמת החילול דממנעי ולא עבדי ומכ"ש אם לא היה רק בטלטול או בשאיבת מים שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דלא הוי רק שבות דשבות וא"צ תשובה כלל ואם חילל שבת במלאכה דאוריי' ואחד יחיד רוצה להתענות לכפר יוכל לעשות לעצמו דלא יהא אלא רשות וכמו דר"ה איתהפך לי' רצועה כו' והב"י סי' שכ"ח סעיף כ"א מסיק דשבת דחויה הוא אצל פ"נ ע"ש אבל מ"מ אין להורות כן למי ששואל אם יתענה ע"ש:

להתענות. עיין בה"ט וע' בדגול מרבבה שכתו' שאם עבר בטלטול מוקצה אין להחמיר כ"כ דהא בריש סימן זה י"א שמותר לטלטל מוקצה במקום פחד הפסד רב וטלטול נר דלוק להציל ממון חמור מטלטול מוקצה שיש בו חשש כבוי ג"כ נ"ל להקל בתענית ג' ימים ואולי גם מהר"ם שמחמיר בתענית מ"ם יום מיירי שלא היה פחד הפסד רב:

משום דאיכא למיחש כו'. כאן אסרי' ההיתר משום שלא יעשה כיבוי ולעיל סי' שי"א אנו מתירין איסור גבי טלטול המת משום דאי לא שרית ליה איסור טלטול יבא לכבות כיון שבהול על מתו כבר כתבו התו' בפ' כירה (שבת דף מ"ד) בזה וז"ל ואף ע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי והיינו משום שאין מצטע' על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביות' ואי לא שרי' ליה אתי לכבוי במזיד עכ"ל מבואר כוונת' דבדבר שהוא בהול ביות' חיישינן לכבוי במזיד אי לא נתיר לו איסו' קל כההיא דמת אבל במה שאין בהול ביותר אין חיישינן למזיד רק לשמא ישכח שהוא שבת והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא וע' בסמוך אחר זה:

יש מתירין לטלטל מעות כו'. הוא דעת סה"ת שמביא הטור והי"א הוא הטור החולק עליו וס"ל דלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות מד"א אלא כדי שלא יבוא לידי איסור דאוריית' כו' לטלטלו בהדיא אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שירא להוציא מפניהם כו' ואין מזה תפיסה על בעה"ת דגם כאן יש חשש איסור גדול דשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון ועוד כ' הטור וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כ"ז שלא הגיע אצלו. לשון וגם כו' משמע דבתרתי פליגי דהיינו באונסין ס"ל לטור דבכל גווני אסור כיון שאין חשש איסור גדול דאורייתא ובדליקה יש חשש איסור דאורייתא דהיינו שמא יכבה אלא דאין זה אלא בבית שהדליקה בו אז מותר במוקצה אפי' טובא ולא חיישינן שמא ישכח שהוא שבת דיש כאן ב' חששות מתנגדות דיש חשש של מזיד וע"כ צריך להקל ויש חשש שמא ישכח וע"כ צריך להחמיר וטפי מסתבר למיחש למזיד מאחר שהוא בהול הרבה על ממונו יכבה במזיד ממה דניחוש אם יהיה מותר שמא ישכח שהוא שבת מחמת טרד' דהצלה אבל בבתים הסמוכים ודאי חיישינן דשמא ישכח שהוא שבת כיון דליכא חשש אחר כנגדו ונראה שמטעם זה כתב ב"י בשם מהרי"א שדקדק מדברי הר"ן דבעה"ת מתיר אפי' בבית שהדליקה בו והטור לא הקשה עליו אלא לשאר בתים דזה לא דמי למת שיש שם חשש איסור דאורייתא וא"כ הך יש מתירים היינו אפי' לענין דליקה בכל ענין אפי' בבתים סמוכים והיש אוסרים הוא דעת הטור לאסור בדליקה בבתים הסמוכים אבל בבית שבו הדליקה מותר מטעם דאם נאסר שמא יכבה כמו במת ובאנסים אסור בכל ענין וחילוק זה הוא במוקצים דהם חשובים ובהול עליהם כעל מת דסי' שי"א אבל בדברים המותרים דאין חשובים כ"כ אין חשש מזיד כלל אלא חשש שמא ישכח שהוא שבת וע"כ אסור ביותר מג' סעודות כנלע"ד בזה וכן מבואר בדברי המרדכי שהבאתי סי' זה ס"י ודלא כמ"ש מו"ח ז"ל דליכא לשום חכם דמתיר בבית שבו הדליקה ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה:

פת הדראה. פי' פת קיבר שניטל הדרה ממנו ואין כאן שייכות ערמה לומר פת הדראה ניחא לי:

אבל לא משבת ליה"כ. כגון שיה"כ חל בא' בשבת דהא לא אכל עד לאורתא ולאורתא לטרח ולייתי:

וחוזר ולובש. והא דלא שרינן כן באוכלין ומשקין משום דהתם חיישי' שמא ישכח שבת ויכבה אבל הכא כיון שלא התירו אלא דרך לבישה רמי אנפשי' ומדכר כ"כ רשב"א:

ולא הוי שכר שבת. דמעיקר' לאו אדעתיה דשכר פעולה נחית:

כל הצלה שאמרנו כו'. זהו דעת הטור ותימא לי בבגדי' מה חילוק יש בין מעורב' או לא מעורב' כיון שמוצי' אות' דרך מלבוש אפי' בר"ה אין כאן איסור הוצאה משא"כ במזון דהוא באיסור הוצאה באינו מעורבת ונ"ל שזהו טעם רבינו ברוך שכ' בסמ"ג בשמו דבבגדים מותר אפי' באינה מעורבת ובמרדכי פ' כ"כ כתוב ג"כ דברי ר"ב וז"ל מסקינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה כו' ומציל לחצר שלו שא"צ עירוב כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו אבל לחצר של חבירו שיש עירוב דוק' כליו הצריכי' לאותו יום ומזון ג' סעודות לכל אחד בדרך שילך ואם אינו הולך אלא דרך א' יציל אף ק' סעודות יחד ובגדי' לחצר שאינה מעורב' לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפי' לחצר שאינה מעורבת דמתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להוציא כל מה שיחפוץ עכ"ל ונ"ל דמ"ש ובגדים לחצר שאינה מעורבת הוא ט"ס כיון דכתב אח"כ אפי' לחצר שאינה מעורבת אלא צ"ל ובגדים לובש כו' והטעם דבבגדים הקילו טפי מבמזון וכלים כיון שהוא לובשם ע"כ מותר בהם אפי' באינה מעורבת ומ"ש אח"כ דמתוך שהוא בהול כו' נ"ל דכ"כ לתרץ דל"ת לאסור גם בבגדים משום דאי שרית ליה יהיה טרוד אתי למשכח שבת דיש כאן גזירה להיפך דאי לא שרי לי' אתי לכבוי במזיד משא"כ במזונו' וכ"כ ש"ל ומדברים אלו שבאו מרבינו ברוך משמע דבבגדים אין חילוק בין מעורבת או לא ובמזונות יש חילוק וא"כ מ"ש רמ"א יש מקילין אף לשאינה מעורבת קאי על בגדים לחוד ובב"י כתוב שר"ב פסק כבן בתירה וא"כ אף במזונות מקיל וזה אינו אלא לת"ק הוא מחלק כמ"ש וכבר כתב מו"ח ז"ל בזה דהב"י לא דק בזה דבסה"ת כתב ר"ב בהדיא הלכה כת"ק:

י"א דכל הצלה כו'. זהו דעת ר"ב בסה"ת שמביא הטור והקשה עליו דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית. עוד כתב בסה"ת דיש חילוק בין חצר שלו לחצר חבירו אפי' במעורב' דאלו בחצר שלו מותר להוציא כל חפציו וכתב ב"י שקושית הטור שייכה גם כן על חילוק זה וכ"כ כאן בש"ע וי"א שאין חילוק משמע דגם בחצר שלו יש להחמיר ולי תימא דא"כ הוי ליה לטור לכתוב רבותא זו דאפילו לחצר שלו אסור להוציא יותר משלש סעודות אלא ודאי דבזה מתיר הטור ונ"ל טעמו דלחצר שלו שהוא קרוב לו מסתמא אין לו טורח כ"כ כמו לרשות חבירו ועל סה"ת קשה לי מדתנן בפרק כ"כ מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו ק' סעודות ומקשינן והא תנא ליה רישא ג' סעודות ותו לא א"ר הונא ל"ק כאן בבא להציל פי' בסל א' כאן בבא לקפל פי' סלים הרבה ר' אבא אמר אידי ואידי לקפל כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת וממילא לרב הונא בבא לקפל אפי' לאותה חצר אסור. דא"ל דס"ל לרב הונא דבאותו חצר מותר אפי' לקפל וכן להציל מותר אפי' בחצר אחרת ואין איסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו בחצר אחרת ולקפל דא"כ היינו דר' אבא אלא ודאי דרב הונא מחמיר אפי' באותו חצר וקי"ל כרב הונא ואם כן אמאי התיר סה"ת בחצר שלו להוציא כל מה שרוצה והיינו קיפול וצ"ע אבל על הטור אין להקשות כמ"ש כיון דטעמא משום שמא ישכח שבת מפני טירדת ההצלה מה לי חצר מה לי בית א"כ מ"ט מותר לקפל באותו חצר לרבי אבא י"ל דלחצר אחרת יש יותר טירחא מסתמא וע"כ טרוד טפי ויש חשש שמא ישכח:

מצילין האידנא. פי' דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקדש או יוונית אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון:

פ"ה אותיות. שכן יש בפ' ויהי בנסוע:

הואיל ואין בה אזכרות. במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי ע"כ אין בה אזכרות:

הקמיעין. טעם דיעה הראשונה דבקמעי' אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו' דאין בזה תורה ללמוד או להתפלל ע"כ אסור לכתוב אותם וי"א ס"ל כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות יש נמי רשות לכתוב קמעין:

תפילין בארנקי כו'. היינו בבית שבו הדליקה דאלו בבית הסמוך מותר אפי' במוקצה לחד דיעה בס"ב וכ' ב"י דמשמע מזה אפי' בשבת אלא שבשם ר"מ במרדכי כתב דאסור להניח ביום השבת כו' וע"כ כתב כאן ויש מי שאומר כו' ולי נראה שיש חילוק בדבר אם מניח לשם זה שיהיה לו היתר להציל זה אינו שרי רק אם הוא עושה בע"ש אבל אם הניח קודם לזה בלא"ה אז יש היתר אפי' אם הונח בשבת כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם וע"כ כתב הטור שהניח תפילין בארנקי פי' שלא לשם הצלה יכול להצילו וזה אפי' הונח בשב' משא"כ בטבעת אפי' שלא הונח לשם הצלה אסור ואח"כ כ' בשם ס"ה דבירושלמי שרי ע"י ככר או תינוק והיינו אפי' נותן בשבת משום היתר הצלה מותר כמ"ש במת וע"ז אמר שמא בדליקה התירו כמו במת ור"מ במרדכי מיירי שנותן בשבת משום הצלה כנ"ל ליישב דבר זה ואין כאן פלוגת' והך טבעת אין עליו איסור להציל בבתים הסמוכי' לכ"ע כי אינו מוקצה:

ע"י ככר או תינוק. ואע"ג דאמרי' בפ' נוטל רב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מ"מ גבי פסידא דדליק' מודה דשרי כ"כ הטור בשם ס"ה והיינו שיכול ליתן אפי' לכתחלה בשבת כדי להציל ע"י וכמ"ש בסמוך:

ובלבד שיהו כו'. א"א להבין דבר זה דמאי ובלבד אלא הל"ל ואפי' אם יש בו ג' מחיצות ולחי ותו מ"ש ולמבוי שאינו מפולש שזהו זו ואצ"ל זו כיון שכתב כבר לחצר שאינו מעורבת. ותו דבסעיף ט"ז כתב למקום שיכול להציל התפילין ולא נזכר כלל איזו מקום הוא שרי בכתבי קודש ע"כ נראה ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אבל לא לחצר שאינה מעורבת אבל ספרים מצילין אפי' לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שלא נשתתפו בו ובלבד כו'. וכ"ה בטור ובלבוש נגרר אחר לשון הש"ע ואינו נכון:

ואף בחול שורפן כו'. כ' מו"ח ז"ל מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם ע"א שאסורים לתלות על הס"ת ואף אין להחזיק אותם ברשותם אלא יתיכם מייד עד כאן לשונו ואני מוסיף לומר שמה שנוהגים באיזה קהלות כשמברכין חולה וגובין מעות מכל א' ומניחין הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש שלא יפה עושים כי יש שם טומאה על המטבעות ואפילו בלא"ה אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול ע"כ יש למנוע אותו המנהג כנ"ל:

ויש מי שאומר כו'. היינו הטור שכתב בזה כיון שאינו מכוין לכך מזה למד ב"י לדעת הטור שצריך שלא יתכוין לכבות ע"י כך ואע"פ שאחר כך כ' מותר ליתן עליו משקין כו' התם לא הוה אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא ישלוט שם ויכבה מאליו אבל הכא כשמתכס' בטלית שמנענע האש עצמה ועי"כ הוא נכבי' אסו' אם נתכוין לכך אבל שאר פוסקי' ס"ל דאפי' לא נתכוין אלא לכבות שרי וזהו הפלוגתא שכ' כאן ותמוה לי למה אסור לדעת הטור במתכוין כדי שיכב' הא עיקר שנתנו חכמי' עצה לכבות האור בזה הטלית ותו קשה לי דאם יש חומ' בטלי' יותר מנתינ' מים כמ"ש ב"י מאי פריך בגמ' מיתיבי טלית שאחז בה האור כו' כלו' דדוקא בכה"ג הוא דשרי אבל נתינת מים לא כמ"ש ב"י דאדרב' טלי' יש יותר חומר' לפי דברי ב"י וקמ"ל התנא דאפי' כה"ג שרי ולא תידוק מיניה דמים אסו' ותו נ"ל מאוד תמוה מ"ש ב"י גבי טלי' שמנענע האש עצמ' ועי"כ נכבית דזה ודאי אסור שיעש' מעש' כיבוי דהא אפי' בפתיח דלת אסו' סמוך לנר כמ"ש סי' רעז מטע' שמא יכבנו הרוח וכ"ש שלא ינענע בידים לכבות האש מה לי ולכוונתו ונלע"ד דודאי אסור לנענע הנר כדי שיכבה דזה כבוי ממש וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו רק שעושה כדי שלא יוסיף הדליקה כי ע"י החבור של הטלי' ניתוסף ההדלק' וכשמפזר החבור לא יהי' הוספ' והא שזכרו בגמ' פושטו ומכס' בו לא זכרו את הכיסוי כדי שע"י יכב' הדליק' דהא אמרו שם וכן בספר שאחזו האור פושטו וקורא בו ושם ודאי לא שייך לו' שע"י הקריא' תכבה אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו דהיינו מתכסה בו וכן בספר וא"כ הוא ממש כעין נותן מים על הבגד שלא במקום האש מ"מ גרע טפי במים דהוא כיבוי ממש וע"כ פריך שפיר המקשן ובזה אמרו שהותר לו לפשוט הטלית ובזה מפזר החבור ולא תלך ההדלקה אח"כ למקום הסמוך לו ובאם אירע שעי"ז נכבה האור אינו חושש כיון שאיהו לא נתכוין לכבו' ההדלקה אלא שלא תלך עוד ולזה אמר כיון שאינו מכוין לכך פי' שתכב' מה שהודלק כבר ואין כאן מחלוקת כלל בין הטור לש"פ וניענוע הטלי' שאחז בו האו' כדי שיכבה איסור גמור הוא לע"ד ולא יעשה כן בישראל כנלע"ד:

שאין יכול וכו'. דס"ל גרם כיבוי אסור וי"א ס"ל גרם כיבוי מותר רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים אסור ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם:

אבל קטן כו'. טעמו בגמ' דבקטן שעושה ע"ד אביו גרע טפי ואע"ג דלשון זה משמע שידענו בודאי שעושה כן בשבילו החמירו חכמים אפי' בסתם לפי שאין בקיאים בזה כנ"ל:

ולא יאכל בשר. נראה דלילה שאחר התענית קאמר כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט"ב סי' תקנ"ח שכ' שם מפר אבלו של יום:

אוסר בשל עץ. דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו: תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז:

שם במג"א ס"ק י"ג ע' בש"ג שלא כתב בביאור כ"כ רק המג"א הוא מפרש כוונת דבריו במה שנראה ממנו דאם הצילו בהיתר יכול ליטול שכר אף אחר שהחזיר משא"כ בהציל באיסור ולזה כ' דבהציל באיסור כיון שאינו יכול לומר מהפקירא קא זכינא אף לזכות כדי שכרו לפי מ"ש הרמב"ם הטעם משום דאין כאן איסור וכמ"ש מקודם לדעת הרמב"ם ולכן אף שהוא אומר שכיון לזכות מהפקר לא מהימנינן ליה כיון שאומר שעשה ע"י כן ולא שבקינן ליה ליטול שכר מחמת אמירתו שאומר שכיון לזכות מהפקר כדי שכרו ועשה איסור דאין אדם מע"ר ואי משום דבחול כה"ג צריך לשלם מה שנהנה כמ"ש בח"מ סי' רס"ד כאן אסור משום שכר שבת ומ"מ אם עדיין לא החזיר שפיר יכול לומר שיכוון לזכות ועשה איסור כיון שהחפיצים שהציל הם תחת ידו אין מוציאין ממנו מחמת האי טעמא דאין אדם מע"ר כמ"ש הפוסקים דלענין טענת ממון שפיר יכול לטעון אף דבר שמשים ע"ר ע' בח"מ סי' ע"ה באשה שתובעת שנדר לה באתננה (אבל אם כבר החזיר ובא בטענה שבאמת נעשה רשע כיון שאין יכול לברר שכדבריו כן הוא לא מהימנינן ליה דעבד איסורא ואם יטול עכשיו שכר יהיה שכר שבת לכן יש לב"ד למונעו מזה) דהוי טענה מעלי' להשביע ע"ז ומכ"ש שאין להוציא ממנו משא"כ אם הציל בהיתר נהי דאם לא כיוון לזכות עד כדי שכרו אסור ליטול שכר משום שכר שבת עכ"פ אם בא ליטול שכר שבקינן ליה דאף שכבר החזיר נאמן לומר שכיוון לזכות כדי שכרו ושוב כ' המג"א שאפשר דאין מחייבין אותו ע"כ ליתן ר"ל דנהי דאם זה רוצ' ליתן שבקינן ליה לקבל מ"מ אם זה טוען לא מהימנת לי שכוונת לזכות ומטעם שצריך ליתן כדי הנאתו אין לי ליתן לך משום שכר שבת אין כופין אותו ליתן לו ומ"ש המג"א כ"כ הרמב"ם נראה שהוא ט"ס וצ"ל כ"כ להרמב"ם ור"ל שהש"ג כ' כן לטעם הרמב"ם דבהציל באיסור אסור ליטול שכר משא"כ אליבא דרש"י והר"ן שלא תלו הדבר מחמת שהצילו בהיתר י"ל דאף בהצילו באיסור שפיר יכולין ליטול דלא בכוונה תליא מלתא אלא דממילא הכי הוא שכיון שהצילו מההפקר הם זוכים מהפקר כדי שכרם ולכן אין בזה משום שכר וא"כ אין מקום לחלק בין איסור להיתר בזה וכמ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקר' קא זכו אין ר"ל שצריכין לטעון שכוונו לכך רק ר"ל שיכולין לומר שהשכר מגיע להם משום זכי' מההפקר ולא משום שכר שבת אבל להרמב"ם שכתב טעמא משום שהרי אין שם איסור כו' ע"כ צריך לומר שצריך לכוון בהצלה זו לזכות מהפקר כדי שכרו ולכן דוקא כשמציל בהיתר לכן גם בהחזיר החפץ יש לחלק בזה בין הציל בהיתר או באיסור מטעמא דכתיבנא ואפשר שמ"ש המג"א וכ"כ הרמב"ם צ"ל וכמ"ש הרמב"ם ור"ל דהרמב"ם מחלק בין איסור להיתר ואף דאין מבואר ברמב"ם לענין החזיר מ"מ גוף החילוק בין איסור להיתר מבואר ברמב"ם ואפשר שגם לדעת רש"י כן הוא לענין החזיר ורש"י ורמב"ם שוים בזה ומה שלא הזכיר רש"י טעם זה משום דבלא החזיר אין חילוק ואף בהציל באיסור יכול לומר כוונתו לזכות מהפקר רק דהרמב"ם נקט טעמא שהרי אין שם איסור לומר מטעם זה יכול לכתחלה להציל ע"ד כן כדי שכרו כמ"ש המג"א:

סקי"ד ומה שהקשה סה"ת כו' שמסיק אפי' תימא לאיסור כו' כצ"ל:

ס"ק י"ו וטעונים גניזה ר"ל שלא יניח במקום התורפ' שיהו נרקבים ונפסדים: