שולחן ערוך, אורח חיים של״ב: שלא לילד הבהמה בשבת. ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

שלא לילד הבהמה בשבת. ובו ד' סעיפים:
אין מילדין את הבהמה בשבת:

אין מפרכין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה בשמן וה"מ בגמר מכה דליכא אלא משום תענוג אבל בתחלת מכה דאיכא צערא שרי:

אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא:

אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי שתצטנן ואם הוא ספק שאם לא יקיז לה דם תמות מותר לומר לעכו"ם להקיזה:

אין מילדין. אפי' לסעדה אסור. מ"א ועיין ט"ז:

יכול. דברפואות בהמה אין אדם בהול שיבא לידי שחיקת סמנים. ט"ז:

שתצטנן. עיין ב"ח:

שבת קכ"ח משנה

שם כב ברייתא וגמרא

שם ברייתא כרבי יאשיהו

דלא כההיא ברייתא שם אלא כר' יאשיהו הרי"ף והרא"ש

מרדכי שם

ס"א אין מילדין. והשמיט דין מסעדין משום שכ' הרא"ש דר"י נסתפק אם קאי איו"ט או אף אשבת וכתבה בי"ט בסי' תקכ"ג ס"ג:

ס"ד ואם הוא. כמ"ש בפסחים י"א גבי בכור וה"ה כאן דמתירין שבות:

אין מילדין וכו' – ואם היא מבכרת ויש לחוש שמא תמות הבהמה מסתפק הפמ"ג ע"ש וע"י א"י בודאי יש להקל:

ואם הוא ספק וכו' – הנה מקור הדבר הזה נובע מסוגיא דפסחים דף י"א לענין להקיז דם בכור במקום שאין עושה בו מום דלר' יהודה אסור משום דאמרינן מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום ולרבנן מותר להקיז במקום שאין עושה בו מום משום דאי לא שרית ליה כ"ש דאתי למעבד וביאר זאת רש"י וז"ל כ"ש הואיל ובהול הוא אי לא שרית ליה במקום שאין עושה בו מום עובר על דבריך ועושה ושוב אינו נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום דסבר שהכל שוה ע"כ תוכן הסוגיא ועפ"ז כתב המרדכי בפרק במה בהמה דמותר לומר לא"י להקיז דם לבהמה באופן שאם לא יקיז לה דם תמות משום דאי נגזור עליו גזירה דאמירה לא"י שבות אתי להקיז בעצמו משום דאדם בהול על ממונו וא"א שיעמוד עצמו מלהקיז דם ושוב אינו מבחין בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו כרבנן ולא כר"י משום דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן פסק השו"ע בלי שום חולק ע"ז אמנם מדברי התוספות בפ"ג דשבת דף מ"ג ע"א מוכח דלא ס"ל כדעת המרדכי והשו"ע דז"ל מתוך שאדם בהול וכו' אע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי היינו משום שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שהוא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד הרי שמענו מפורש מדבריהם דגבי ממון לא אמרינן האי סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אלא אדרבה אמרינן מתוך שהוא בהול צריך לגדור עליו כדי שלא יעבור בשוגג והיינו כדעת ר"י כנ"ל וכן כתב הרמב"ן והרשב"א בשבת מ"ג בסוגיא זו וכ"כ הר"ן והריטב"א אמנם באמת תמוה מאד על כל הראשונים דאיך נעלם מהם סוגיא דפסחים דלרבנן אף בממון אמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד כנ"ל וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואפשר לומר דס"ל דאף דבכל איסורים קי"ל כרבנן דאמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד מ"מ לענין שבת דחמיר מאד דהוא איסור סקילה לא אתי לעבור במזיד אלא אדרבא גזרינן עליו כדי שלא יבא לעבור עליו בשוגג מתוך שהוא בהול. אמנם באמת דבר זה קשה מאד לומר כן דהרי חזינן דאף לענין שבת אמרינן בריש פרק מי שהחשיך מ"ט שרי רבנן למיתב כיסו לעו"ג קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה ואפשר ליישב דבריהם דס"ל דההוא דריש פרק מי שהחשיך שאני שהוא מפסיד בידים את הכיס ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו להפסידו בידים אף באיסור שבת אבל היכא דפסידא ממילא אתי כמו בבכור ודליקה בזה יש חילוק בין איסור שבת לשאר איסורים ועצם סברא זו כתב הרמב"ן הביאו הר"ן והרשב"א בריש פרק מי שהחשיך ע"ש היטב אמנם האמת יורה דרכו דהעיקר הוא כדעת המרדכי והשו"ע ואין לחלק בין איסור שבת לשאר איסורים דמה לי איסור סקילה ומה לי איסור לאו וכל עיקר שהכריח להראשונים הנ"ל דגבי ממון לא אמרינן הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד משום דדחקם הך סוגיא דפרק כ"כ דאמרינן שאם נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות ופריך שם הגמרא מכדי בהתירא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ומזה הוציאו הראשונים דגבי ממון לא אמרינן הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד דאל"כ אדרבא נימא איפכא להתיר להציל כל מה שיוכל דאי לא שרית ליה אתי לכבויי אלא ע"כ דגבי ממון לא אמרינן הכי. אמנם באמת לענ"ד לק"מ מסוגיא זו על סוגיא דפסחים הנ"ל דעד כאן לא אמרינן שם בפסחים לרבנן דמותר להקיז דם לבכור במקום שאין עושה בו מום ולא גזרינן דלמא אתי למעבד במקום שעושה בו מום משום דאי לא שרית ליה כש"כ דאתי למעבד במקום שעושה בו מום וכן בפרק מי שהחשיך דמותר לתת כיסו לא"י מטעמא דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה היינו משום דשם אם נתיר לו אין מצוי שיבא לידי איסור דאורייתא דגבי בכור אם יקיז במקום שאין עושה בו מום לא יהיה צריך תו להקיז במקום שעושה בו מום וכן בפרק מי שהחשיך אם יתן כיסו לא"י תו לא יבא לידי איסור דאורייתא לשאת בעצמו בר"ה דהלא הא"י ישאנו אבל הכא גבי דליקה אף אם נתיר לו להציל כל מה שיוכל בלא כיבוי עדיין יש חשש שיבא לידי איסורא דאורייתא לכבות חפצים שאינו יכול להציל אותם בלא כיבוי וכגון שהקיף אותם האש מכל צד [ועיין ברש"י שם ד"ה אי שרית ותראה שכוון למה שכתבנו] ומשו"ה לא שרו ליה רבנן להציל כלל אף דברים שאין צריך לכבות אותם ויכול להצילם בלא כיבוי והא דלא שרו ליה רבנן לומר לא"י לכבות כמו בפרק מי שהחשיך דמותר לומר לא"י שיטול כיסו ובזה לכאורה לא שייך תירוצנו עיין בר"ן ריש פרק מי שהחשיך מה שכתב בענין זה ולענ"ד נראה דגבי דליקה חששו חכמים ביותר משום דבדליקה צריך אנשים הרבה לכבות וכל אחד ואחד בכיבוי הוא מציל ממון ובשביל זה חששו דאם נתיר לומר לא"י לכבות יבוא להראות לא"י איך לכבות ומתוך זה יבוא גם הוא לכבות ולא התירו אלא לומר כל המכבה אינו מפסיד דאינו עושה בצוויו אלא מאליו וגם זה מטעם דאדם בהול על ממונו כמו שפירש"י בכתובות דף עיי"ן ע"ב אבל בההיא דריש מי שהחשיך לא שייך זה דאם יתן לא"י את כיסו שוב לא יהיה צריך לסייע לו כמובן וכן בדינו של המרדכי דמותר לומר לא"י להקיז דמה משום דלא יבא לסייע לא"י בהקזה כמו בדליקה כנ"ל ועיין בשו"ע סימן של"ב שהניח הגרע"א בצ"ע דין זה של המרדכי דמ"ש מדליקה ולפי מה שכתבנו נכונים דברי המרדכי [ואח"כ מצאתי כעין חילוקנו בהגהת מרדכי פרק במה טומנין עי"ש].
ועתה נשובה ונראה אם דעת הרי"ף נוטה לדעת המרדכי או לא. והנה מדכתב הרי"ף בפרק במה בהמה וז"ל וכיון דקיי"ל הלכתא כר' יאשיה דמיקל משום צערא דבהמה ולא גזרינן משום שחיקת סממנין שמעת מינה דלית הילכתא כהאי מתניתא דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים עד שתצטנן גזירה משום שחיקת סממנים דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דניחוש לשחיקת סממנים עכ"ל ומדכתב טעמא משום דאין אדם בהול משמע דאם היה בהול על רפואת בהמתו היה צריך לחוש לשחיקת סממנים ואם כדעת המרדכי אדרבה הוא בהיפך דאם היה בהול על רפואת בהמתו בודאי לא היה צריך לחוש לשחיקת סממנים דאם לא נשרי שאר רפואות יותר יבוא לידי שחיקת סממנים משום דהוא בהול על ממונו כנ"ל. אמנם לאחר העיון יש ליישב דגם הרי"ף סובר כוותיה דהנה באמת דברי הרי"ף לכאורה תמוהים דאיך כתב בפשיטות דאין אדם בהול על רפואת בהמתו הלא מפורש בפסחים י"א דאדם בהול על ממונו וכן בשבת לענין דליקה קאמר רבא אדם בהול על ממונו וכן בכמה דוכתי וע"כ צ"ל דהרי"ף מפרש האי הלכתא דבהמה שאחזה דם וכן בהמה שאכלה כרשינין בדליכא חשש שמא תמות אלא צערא בעלמא וס"ל דמיירי באופן כמו באדם דבודאי לא מיירי באופן דאיכא חשש סכנה דבאופן דאיכא חשש סכנה אף סממנים מותר לשחוק וכ"ש שאר רפואות ומאי רבותא דברייתא וגם לא היה מקשה הגמרא אי הכי אדם נמי וע"ז קאמר הרי"ף דאין בהול כ"כ על רפואת בהמתו בדליכא רק צערא בעלמא לבהמה וכן אמרינן בפסחים שם דאין אדם בהול על צער בהמתו ובדאיכא חשש שמא תמות דאז בודאי הוא בהול ואיכא גזירת שחיקת סממנים מ"מ מותר מטעם אחר דאז הוא בהול ביותר ואי לא שרי ליה שום רפואה אתי יותר לידי שחיקת סממנים וכעין דאיתא בפסחים לענין בכור ומש"כ הרי"ף דאין אדם בהול וכו' היינו דשם אינו בהול כמו באדם ולכך אינו דומה לאדם דאם הוא חולה שאין בו סכנה אסרו בו כל רפואות משום שחיקת סממנים משא"כ אם היה אמרינן דגם בבהמה משום צערא הוא ג"כ בהול בודאי היה אסור [וכמו באדם דאסרו בבריא שחושש וכן בחולה שאין בו סכנה לרוב הפוסקים לעשות שום רפואה משום שחיקת סממנים ולא אמרו דאם נאסור לו יבוא לעשות בעצמו דאחרי שאין בהול ביותר לא יבוא לעשות בעצמו] אבל בדאיכא חשש שמא תמות דאז הוא בהול ביותר בודאי מותר מטעם הנ"ל וכשיטת המרדכי אך הרי"ף לא מיירי באופן זה ואף שהדבר קצת דוחק בלשון הרי"ף ע"כ צריכין לפרש כן כדי שלא יסתור תוספתא מפורשת והביאה הא"ר בסי' של"ב דבהמה שאכלה כרשינין מריצין אותה בחצר כדי שלא תמות הרי מפורש דבדאיכא סכנה לבהמה מותר להריצה ולא גזרינן שמא יבוא לשחוק סממנים אף דשם בודאי בהול כדאיתא בכמה סוגיות בש"ס דאדם בהול על ממונו. והנה דברי התוספתא שהבאנו לכאורה סותר סוגית הש"ס דילן דמסוגיא דילן משמע דאף בדליכא רק צערא בעלמא לבהמה מותר לעשות לה שאר רפואות דמיירי דומיא דאדם כנ"ל ועוד מדקאמר ולבהמה מי גזרינן משמע מלשון זה דלא גזרינן בבהמה כלל האי גזירה דשחיקת סממנים ונ"ל דסוגיא דילן מיירי בדליכא רק צערא בעלמא לבהמה ומשו"ה פליגי בה ר' יאשיה ורבנן וכמו שכתבנו לדעת הרי"ף אבל בדאיכא ספק שמא תמות אף רבנן מודו דשרי לעשות שאר רפואות ולא גזרינן ביה גזירה דשחיקת סממנים משום דאדם בהול על ממונו ואם לא נשרי ליה שאר רפואות יבוא לשחוק סממנים וכמו שכתבנו מתחלה לדעת המרדכי ודברי התוספתא דקאמר דמריצין אותה בחצר כדי שלא תמות אתיא כדעת רבנן דלא שריא לעשות שום רפואה לבהמה אלא בדאיכא ספק שמא תמות הבהמה [והנה כעין זה כתב ג"כ הפמ"ג לתרץ דברי הט"ז אך הוא לא הזכיר שבזה מתורץ התוספתא] ובאמת מסוגיא זו ראיה גדולה לדעת המרדכי וכנ"ל. אמנם נראה דדין המרדכי אמת מטעם אחר וגם כל הראשונים הנ"ל יודו ליה בדינו דאף דס"ל דבשבת לא אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד וכנ"ל מ"מ בזה יודו דמותר לומר לא"י להקיז דם לבהמה בשבת משום צער בע"ח דהוא דאורייתא ודחי אמירה לא"י דהוא דרבנן וכמו שכתבו הפוסקים דמטעם זה מותר לומר לא"י לחלוב הבהמה בשבת וכדלעיל בסימן ש"ה סעיף כ'. כל עיקר הדברים האלו העתקתי מכתיבת יד בני המנוח הגדול בתורה ובמדות טובות כמוהר"ר אברהם זללה"ה שנפטר בעו"ה בן כ"ג שנה כ' כסליו תרנ"ב לפ"ק:

[א] אין מילדין וכו'. מלבושי יום טוב ואחרונים הסכימו דכל צרכי לידה דסימן תקכ"ג אין עושין ואפילו לסעדה אסור וכן מצאתי בראב"ן סימן שע"ה:

[ב] מותר לומר וכו'. הנחלת צבי תמה מסימן ש"ז סעיף ה' דלא התירו שבות אלא באיסור דרבנן ובמקום מצוה, עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דהכא שאני כמו שנתבאר טעם במרדכי סוף פרק במה בהמה דאי לא שביק ליה אתא למעבד בעצמו. והנה הט"ז מביא טעם זה וכתב עלה זה לשונו ולפי זה צריך לומר דהך דיכול להריצה שנזכר לפני זה אינו בענין זה שירא שמא תמות ולפיכך לא החמירו שם עד כאן לשונו, והוא תמוה דאדרבה דאם אין מתיירא שמא תמות היה ראויה להחמיר דלא בהול לעשות בעצמו איסור דאורייתא, ואפשר שיש טעות סופר בדבריו וצריך עיון ועוד הא בתוספתא סוף פרק י"ז מפורש דיש חשש שמא תמות:

א) [סעיף א'] אין מילדין וכו' דאיכא טרחא יתירה. רש"י ואין בה סכנה. לבוש. משמע הא איכא סכנה שרי. ולמ"ד יש בלידה איסורא דאו' שעוקר דבר מגידולו כמ"ש במש"ז או' א' אסור. א"א או' ב' וע"כ יש להחמיר ואין להתיר כ"א ע"י עכו"ם כמ"ש לקמן או' ג' יעו"ש:

ב) שם. אין מילדין וכו' בטור כתב אבל מסעדין אותה לאחוז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו וכו' אבל בב"י תמה עליו כיון דכתב הרא"ש דר"י נסתפק בהא דקתני מתני' אבל מסעדין איו"ט דוקא קאי או דלמא אפי' בשבת שרי וא"כ כיון דר"י מספקא ליה האיך כתבה הטור לענין שבת יעו"ש ועיין באחרונים מה שתירצו דברי הטור. ומ"מ דעת רש"י ז"ל שפי' במשנה אבל מסעדין ביו"ט משמע אבל בשבת יש לאסור. וכ"כ בהדי"א בפי' ר"ח וכ"נ דעת הש"ע שלא העתיק כאן דברי הטור אלא לקמן בסי' תקכ"ג לגבי יו"ט משמע דס"ל דבשבת יש להחמיר. וכ"ה דעת המ"א סק"א. וכ"כ א"ר או' א' דהמי"ט ואחרונים הסכימו דכל צרכי לידה דסי' תקכ"ג אין עושין בשבת ואפי' לסעדה אסור וכ"ה בראב"ן סי' שע"ה עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' א' ח"א כלל נ"ט או' י"ג, וכ"ה דעת האחרונים:

ג) שם אין מילדין וכו' ואם היא מבכרת שיש חשש סכנה או אפי' אינה מבכרת שלפעמים ימצא שילידתה קשה ויש חשש סכנה יש להתיר ע"י עכו"ם משום דיש לחוש למ"ד יש בלידה איסור תורה כמ"ש לעיל או' א' אבל ע"י עכו"ם שרי כמ"ש לקמן סעי' ד':

ד) [סעיף ב'] אין מפרכין פי' אין מעבירין. טור לעיל סי' שכ"ח:

ה) שם. ואין סכין אותה בשמן. שאסור לטרוח בשביל בהמה, ר"ז או' ב':

ו) שם. והנ"מ בגמר מכה. פי' שנתרפית המכה. רש"י:

ז) שם. משום תענוג. אין לשפוך מים קרים על בהמתו על כל גופה כדי לקררה אעפ"י שאינו מדיח גופה וכריסה ע"י שפשוף. בית יהודה סי' ג':

ח) [סעיף ג'] אם אכלה כרשינין הרבה וכו' וע"י אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מינייזונ"א וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי. רש"י:

ט) שם. יכול להריצה בחצר כדי שתיגע ותתרפה, כצ"ל בה"א והוא לשון ריפוי שיהיו מיעיה רפויים בשילשול ומוציאה רעי. רש"י תו"ש או' ב':

י) שם. יכול להריצה וכו' דלא גזרו משום שחיקת סמנין ברפואת בהמתו דאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו דליתי לידי שחיקת סמנים ב"ח. ט"ז סק"ב אבל רטיה אסור להשים על בהמה בשבת דאיכא ממרח כבסי' שכ"ח בט"ז ס"ק ח"י יעו"ש. מש"ז או' ב' ומשמע דלבהמה עושין כל רפואה אף ע"י סמנים היכא דלא שייך מירוח וצ"ע. מש"ז או' ג' ועיין לקמן או' י"ב וי"ג:

יא) אסור למשוח בהמה בשבת בדעגאח"ן או שפיגינא"ר לרפואה. תשו' דברי נחמיה חא"ח סי' כ"ב. פת"ע:

יב) שם. יכול להריצה וכו' אבל אסור לעשות בשביל בהמה שום מלאכה דאו' או דרבנן אפי' היא מתה אבל מותר לומר לעכו"ם לעשות לה רפואות כשהיא חולה. ח"א כלל נ"ט או' א' ועיין לקמן או' י"ד:

יג) [סעיף ד'] יכול להעמידה במים וכו' דלא גזרינן משום שחיקת סמנים ברפואת בהמה. אבל בעל התרומה ס"ל דהליכה בחצר דוקא התירו דלא ניכר כ"כ משום רפואה אבל העמדת בהמה במים מוכחא מילתא טפי משום רפואה ואסור וכן פסקו סמ"ג וסמ"ק ונראה דיש לכל אחד להחמיר בפלוגתא דרבוותא ובש"ע דפסק לקולא היינו להורות לאחרים. ב"ח:

יד) שם. שאם לא יקיזו לה דם תמות וכו' משמע שאם אינו מתירא שתמות אסור וצ"ע שהרי מותר לומר לעכו"ם לחלוב ובודאי משום זה לא תמות אלא שיש לה צער כדאיתא בסי' ש"ה וא"כ מ"ש הקזה שהרי יש בחלב ההוא איסור מה"ת וא"כ ה"נ אם הבהמה מצטערה וצריך להקזה מותר וצ"ל דבאמת אם חושש לחולי נמי מותר ולא ממעט אלא מה שלפעמים מקיזין לסוס כדי שתאכל בטוב אעפ"י שהיא בריאה דזה אסור. ח"א ונ"א כלל נ"ט או' א':

טו) שם. מותר לומר לומר לעכו"ם וכו' והטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו ע"י עכו"ם יעשה בעצמו. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ג. א"ר או' ב' ועי"ש מ"ש על סיום דברי הט"ז ומה שתירץ פרמ"ג יעו"ש:

טז) שם. מותר לומר לעכו"ם וכו' עיין בשו"ת מהר"ם שיק תא"ח סי' קנ"ד באווזא אחת נסתכנה ע"י הלעטה בש"ק אי רשאי לצוות לעכו"ם לנתור כדי שיוכל למכרה לעכו"ם שאין העכו"ם קונים אם מתה קודם נחירה ויש הפסד ממון וכתב שם להקל לומר כל שינחור אינו מפסיד או לקרות לעכו"ם והוא בעצמו יבין מה לעשות אבל לצוות לעכו"ם לנחור אסור יעו"ש. וכ"כ בס' בית אפרים אמנם בס' דברי יוסף ח"ב על יו"ד סי' ס"ה ובסימני ספרו סי' תל"ט השיב על דבריהם והוכיח דשרי וכתב דבאווזות בנ"ד יש עוד לומר דהוה הפ"מ ועוד דגוי הנוחר אינו עושה רק ספק מלאכה יעו"ש. א"ח או' ג'.

אין מילדין. משמע אפי' לסעדה אסור ועסי' תקכ"ג וכ"מ בגמ' דאמר מרחמין על בהמה בי"ט:

להעמידה במים. דאין אדם בהול כ"כ על רפוא' בהמתו כדי שיבא לידי שחיק' סמני':

מותר לומ' לעכו"ם. מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור דאורייתא עסי' רס"ו:

(א) אין מילדין וכו' – פירוש למשוך הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא ועיין באחרונים שהסכימו דאף לסעודה [היינו שאוחז הולד שלא יפול לארץ ונותן לו דד לתוך פיו] אסור בשבת וכן כל צרכי לידה המבואר בסימן תקכ"ג ע"ש:

(ב) מפרכסין – פי' להסיר את הגלד:

(ג) אותה – את המכה:

(ד) בגמר מכה – שנתרפאה המכה וע"כ אין לטרוח בשביל בהמה כדי לענגה:

(ה) יכול להריצה וכו' – דאע"ג דזהו רפואה וברפואה לאדם גזרו משום שחיקת סממנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבוא לשחוק סממנים וה"ה אם היא קרובה למיתה מחמת זה דאז בודאי בהול אפ"ה מותר דאי לא שרית ליה אתי לידי שחיקת סממנים ושאר מלאכה דאורייתא וכדלקמיה בסעיף ד':

(ו) כדי שתייגע – אבל אסור לעשות בשבילה שום מלאכה דאורייתא או דרבנן אפילו היא מתה וע"י א"י מותר לעשות כשהבהמה חולה [ח"א]:

(ז) יכול להעמידה – הכל כנ"ל בסק"ה:

(ח) ואם הוא ספק וכו' – דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי למעבד בעצמו איסורא דאורייתא:

(ט) תמות – ועיין בח"א שכתב דאפילו אם היא רק חולה בעלמא ג"כ מותר ע"י א"י כדי לרפאותה משום צער בע"ח אבל להקיז לסוס כדי שיאכל יותר בודאי אסור:

(ט"ז ס"ק א') ותמה ב"י עליו. נ"ב ונראה דטעם טור כיון דאיכא הפסד ממון אזלי' בספיקו לקולא:

סעיף ד' מותר לומר לגוי להקיז. והוא מדברי המרדכי מטעם דאי לא שרינא ליה יעשה כן בעצמו דאדם בהול על ממונו וק' לי דמ"ש מדליקה דלא שרי רק לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל לא לומר לנכרי שיכבה ואדרבא בהר"ן פ' חביות כ' לחד תירוצא דמדינא היה מותר בדליקה לומר לנכרי שיכבה דשבות במקום פסידא מותר כמו בצנור אלא חיישינן כיון דבהול שמא יעשה כן בעצמו וע' בר"ן ר"פ מי שהחשיך ולשיטת הרמב"ן שם דמחלק בין ממון דבידו לאינו בידו ולשטת הר"ן שם דמחלק בין מלתא דפתאום עיי"ש. ולהנך טעמא הכא בהקזה דומה לדליקה ואין שום הפרש ביניהם וצ"ע:

אין מילדין. הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתיר' ובמשנה אמרו אבל מסעדין בי"ט פי' אוחז בולד שלא יפול לארץ. וכתב הרא"ש נסתפק ר"י אם הך מסעדין דוקא בי"ט א"ד אפי' בשבת שרי והא דקתני בי"ט משום רבותא דאין מילדין והטור כ' להתיר אפי' בשבת ותמה ב"י עליו כיון דר"י נסתפק ביה ונראה לכאורה דטעם הטור כיון דעכ"פ אין כאן איסור דאוריית' אלא משום טירח' יתירה ובדרבנן אזלי' בספיקו להקל אלא דא"א לומר כן שהרי בפרק מפנין אאיבעי' דכל אחד מפנ' לנפשי' דלא אפשיט' כ' הרא"ש וכיון דאיסור' הוא עבדינן לחומר' ושם לא הוה אלא משום טירח' ע"כ נראה דבספרו של רבינו הטור לא הי' כתוב כך נסתפק ר"י וראי' ברור' שהרי ברמזי' שאין שם אלא העתק' דברי הרא"ש ולא זכר שם הך ספיק' דר"י אלא ודאי הג"ה הוא באשר"י ולא מד"ע:

יכול להריצה כו'. דאע"ג דזהו רפוא' וברפואה גזרו משום שחיקת סמנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבא לשחוק סמנים:

אם אחזה דם כו'. הטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו על ידי עכו"ם יעשה בעצמו כדאיתא פ"ק דחולין לענין בכור לפי זה נ"ל דהך דיכול להריצה שנזכר לפני זה אינו בענין זה שיר' שמא תמות ולפיכך לא החמירו שם: