שולחן ערוך, אורח חיים ר׳: דין המפסיק כדי לברך. ובו ב' סעיפים " – עם 21 מפרשים

דין המפסיק כדי לברך. ובו ב' סעיפים "
שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לב' ועונה עמהם ברכת זימון ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד הלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום ואם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון:

אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו': הגה וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין (הרא"ש ותו' והר"י בשם בה"ג והטור) ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אע"פ שלא אכל אח"כ כשרוצ' לברך מברך מתחיל' ברכת הזן וכ"ש אם חזר ואכל (הר"י פרק שלשה שאכלו) (טור) וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחילה:

ואם לא רצו כו'. כ"כ הרשב"א ואח"כ כתב הרשב"א ע"ז אבל רב האי גאון כ' דהא' יכול לברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצ"ע עכ"ל הרשב"א ונראה דאף רב האי גאון לא קאמר אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב אבל היכא דאפשר צריך להמתין עליהם עד שיזמנו השנים וצריך להפסיק עד הזן את הכל הואיל דנברך אינה ברכה שאין בו שם ומלכות ע"כ מפסיק מאכילתו עד הזן את הכל כדי שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת ע"כ וע"כ ג' שפסקו לא' א"צ להפסיק אלא עד שאמר המברך ברוך אלהינו שאכלנו משלו משום שכבר שמעו הזכרת השם ויצאו י"ח:

על כרחו. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ"א:

זימון. כתב הטור מי שהפסיק פעם אחת יכול להפסיק פעם שנית וכתב הב"ח דמיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ולא שייך לומר פרח זימון מנייהו דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ול"ד פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יוכל לזמן עכ"ל. וכתב המ"א אם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו. אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לב' יוכל להפסיק אח"כ פעם ב'. כתב הטור ואם הם י' מפסיקין ג' לז' וא"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. וכתב המ"א ונ"ל דיכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. מ"א:

לשוק. ע"ל סי' קצ"ג ס"ק ו' מש"ש בשם הט"ז:

פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק ד"מ ב"ח. ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. ומ"מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים שבה"ל. מ"א:

ברכות מ"ה לפי' הרשב"א שם

שם מ"ז וכרב נחמן הרי"ף והרמב"ם

ס"ב א"צ כו'. עתוס' מ"ו ד"ה עד כו' ופ' הרי"ף כר"נ וכ' וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן כו' וכן מסקנא דירושל' והביאו הרי"ף שם ע"ש:

וי"א כו'. דהלכה כר"ש באיסורי ועיין תוס' הנ"ל ועוד הכי קי"ל כו' לכן כו' ולא משום כו' ובזה נסתר ראיית הרי"ף:

ואם היה כו'. דלא כפי' תוס' שם ב' ד"ה להיכן. והר"מ כו' אלא כפי' הראשון שם וכמ"ש בר"ס קצ"ב:

וחוזר כו'. מדקאמר מפסיק מ' שחוזר לסעודתו. הרא"ש ודלא כהראב"ד ול"ד למ"ש בפ' כיסוי הדם משתיא וברוכי כו' ועתוס' שם:

שאכלו כאחד וכו' – עיין במ"ב והנה בשו"ע לא זכר כלל אם מיירי שהשנים היו נחוצים לצאת ואז חייב בע"כ האחד להפסיק להם מסעודתו או אפילו כשאינם נחוצים ג"כ צריך מדינא להפסיק להם כשהם רוצים לברך בהמ"ז אכן מדסיים השו"ע לבסוף וכתב אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק וכו' וזה מיירי באינו נחוץ לילך לדרכו דוקא כמבואר בדברי ב"י לתרץ שיטת רה"ג דמיקל להאחד לצאת דמיירי בנחוץ ומסתמא הרישא נמי מיירי באופן זה ואפ"ה אחד מפסיק לשנים בע"כ (אם לא דנימא דהב"י כתב זה רק לתרץ דברי רה"ג אבל לרשב"א אפשר דבכה"ג נמי לא פסיקא ליה להקל וכאשר באמת מפקפק הב"ח מאד בקולא זו והמחבר שהעתיק לשון הרשב"א אפשר דאף בכה"ג אסור ולפ"ז לא מיירי המחבר כלל ברישא באינו נחוץ אבל כ"ז דוחק) אמנם באור זרוע משמע דדברי רה"ג ור"ח (שהוא היש מרבותינו שהביא שם כדמוכח להמעיין) מיירי בשהוצרכו השנים לצאת ודוקא אז צריך האחד להפסיק להם וכן ברבינו יונה כתב דהאי אין שנים מפסיקין לאחד מיירי בשיש להאחד דבר נחוץ ואעפ"כ אין שנים מפסיקין לאחד ומסתמא ה"ה אחד מפסיק לשנים איירי נמי בכה"ג וכן בחידושי הרא"ה להלכות הרי"ף מבואר להדיא דמיירי בשהשנים הוצרכו לצאת ע"ש. היוצא מכל זה דהיכא דהשנים אינם נחוצים לצאת צ"ע אם יכולים להכריח להאחד שיפסיק מסעודתו לענות אך ממדת ד"א אפשר דלכו"ע צריך להפסיק בכל גווני וכמו שכתב באור זרוע דלרש"י שסובר דהאי אחד מפסיק הוא ממדת ד"א מפסיק בכל גווני ע"ש ואפשר דשארי פוסקים נמי לא פליגי עליה בזה:

עד שיגמרו השנים – את סעודתן אבל משגמרו את סעודתן שוב אין להם רשות לשהות יותר לעכב את השלישי הרוצה לזמן ולברך והכי דייק לישנא דגמרא דקאמר אין שנים מפסיקין לאחד והיינו להפסיק מהסעודה דוקא:

לחזור ולאכול פת – אבל אם לא היה בדעתו לאכול רק פרפרת או בשר ודגים וכיו"ב יצא ידי חובת ברכת הזן וא"ל להתחיל מתחלת ברכת המזון רק מברכת נודה לך ואילך ויזהר לכתחלה שלא ישיח בינתים ואחר בהמ"ז יברך מעין ג' שהיא ברכה אחרונה על הפרפרת שהיא מחמשת המינין כי לא נפטרה בברכת המזון הואיל ולא בירך בה ברכת הזן [מ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג שמסתפק בדברים שברכתן בנ"ר אם צריך שוב לברך או אפשר שיצא בברכת נודה לך וגם ברכה ראשונה צ"ע אם יש לברך ע"ש. העתקתי דברי האחרונים בזה אך לבי מגמגם דממ"א משמע קצת דגם לכתחלה מותר לאכול דבר שאינו פת אחר שהצטרף לזימון ויצא בברכת הזן ולענ"ד לא נהירא דנהי דבשב"ל המעיין בו משמע קצת כן מ"מ הראב"ד המובא ברא"ש סימן י"ב בפ' ג' שאכלו מוכח בהדיא דלא ס"ל כן וגם הרשב"א הסכים לדבריו ע"ש וגם הרא"ש גופא לא פליג עליה אלא מטעם שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו ולדידיה היכא שחוזר לסעודתו מסתמא לא כוון לצאת מתחלה בברכת הזן אבל אה"נ דאם התכוין לצאת בברכת הזימון דדומה כאלו הוא מברך בעצמו בודאי גם הוא מודה דאסור לאכול שום דבר באמצע בהמ"ז קודם שגומר אותה וצ"ע:

[א] [לבוש] ורוצים לברך וכו'. לשון הראב"ן סימן קפ"ג שלושה שאכלו וביקש אחד מהם לצאת אחד מפסיק סעודה אם השנים כבר גמרו ויזמנו בשביל אותו הצריך לצאת, עד כאן. נראה לי דמה שכתב וביקש אחד מהן רצה לומר אחד משנים שגמרו ביקש לצאת, אף שאין השני רוצה לצאת, מכל מקום כיון דגמר צריך השלישי שלא גמר להפסיק, דלא כמשמע מלבוש:

[ב] ועונה עמהם וכו'. וגם האוכל יחידי ואינו מברך עמהם עונה ברוך שאכלנו משלו, דרשות מהר"ש. כתב בספר חסידים סימן תת"ק אדם אחד שהיה אוכל על שולחן שאכלו שלושה, אמרו לו אכול עמנו ותשמע ברכת המזון אמר להן אתם מדברים דברים בטלים ואני אוכל במהירות ומיד אני עוסק בתורה:

[ג] אינו רשאי וכו'. ורב האי כתב דרשאי לצאת קודם שיגמרו סעודתן, וכן פסק הב"ח, וכתב דהכי נהגו עלמא, והט"ז כתב דמאן דעביד הכי עובר מצות חכמים, ומגן אברהם כתב כדברי הב"ח וכתב וכן משמע מפירוש רש"י גבי פרח זימון שכתב והפורשים אין צריכין וכו', עד כאן. ולעניות דעתי לאו ראיה דיש לומר דמיירי כשדבר נחוץ ואי אפשר להתעכב, וכן פירש בית יוסף דברי רב האי, ואף שתמה הב"ח דאם מפני הפסד ממון אין לו רשות לעבור על דברי חכמים, ואם איכא ספק סכנה מאי קא משמע לן פשיטא, מכל מקום בפירוש רש"י לא קשה זה דקא משמע לן דפרח זימון מינייהו. גם עיקר תמיהת הב"ח על רב האי יש לומר דקא משמע לן דאין הנשים מפסיקין גם שיברך הוא בלא זימון ולא אמרינן שלא יברך אלא יחזור ויבוא, ועוד דלעיל סימן ק"ח סעיף ח' דבהפסד ממונו הוי אונס ובפרט הכא דאמרינן דכיון שלא גמרו הסעודה לא חל עלייהו חיוב זימון, ומכל מקום כשאין הדבר נחוץ צריך להמתין. והט"ז כתב דרב האי מיירי דהתחיל אחד קודם לאכול כמו שכתבו תוס', ועיין לעיל סימן קצ"ג ס"ק ט'. מיהו בראב"ן שם משמע לי כדברי הב"ח דאף הולך לרצונו מותר כיון דלא גמרו סעודותייהו, מכל מקום אין להקל אלא בדבר נחוץ כדברי בית יוסף, ואף דבכלבו משמע שגם זה אסור מכל מקום כדאי הפוסקים המקילין להקל בזה:

[ד] [לבוש] שהרי לא הסיח וכו'. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכה תחילה:

[ה] והיה דעתו לאכול וכו'. דוקא פת אבל אם לא היה דעתו לאכול פת רק פירות ופרפרות או בשר ודגים אין צריך לחזור אלא למקום שפסק, כן כתבו דרכי משה וב"ח והוא בתניא ושבלי הלקט ואגור, ולעולת תמיד אישתמיט כל זה. וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן, וכתב התניא כשמתחיל ממקום שפסק לא יסיח עד שיגמור סעודתו אבל אם שח בנתיים חוזר ומתחיל מתחילת הזן, עד כאן, ודלא כמגן אברהם עיין שם. ובכל זה כן הדין בשנים שהפסיקו לפנים משורת הדין, וכן מבואר בבעל הלכות גדולות ובפוסקים דאין חילוק:

[ו] [לבוש] כן שלושה מפסיקין וכו'. כן כתבו הט"ז ומגן אברהם בשם הטור, והט"ז תמה עליו דלא אמרו חיוב שלא לחלק אלא בשלושה אבל בעשרה לענין הזכרת השם לא אמרו בזה חייבים לזמן אלא דאינו רשאי לחלק דהיינו כל זמן שהם יושבים יחד בשעה גמר סעודה, אבל לא אם ירצו לגמור סעודתם קודם חבריהם וראיה מדף נ' דברכות פרק שביעי משום דשמע ריש גלותא ואקפיד ואי הוי איסור גמור לחלק ודאי לא מהני מאי דאיקפד עד כאן דבריו בקצרה. ותימא דבאמת יש לפרש דברי הטור דאין צריכין להפסיק אלא דמיירי כשמתרצין להפסיק כמו שנים שמפסיקין לאחד וקאמר דאין צריכין להפסיק אלא עד נברך אלהינו. ואחר כך רשאין לאכול ולזמן עוד עיין שם ודו"ק. ומכל מקום נראה לי עיקר שצריכין להפסיק ולדחות כל ראיות הט"ז דהא מתניתין קאמר דף נ' שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלקו ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים הרי דבלשון אחד נאמרו. ועוד דבש"ס פריך עלה מאי קא משמע לן, תנינא חדא זימנא שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן הרי דלשון אינו רשאי לחלק הוא הפירוש דמחייב בזימון, ואדרבה חמיר יותר כדמשני שם דאפילו כל אחד אוכל מככרו וכו', וכן מבואר מפירוש רש"י ורבינו יונה שפירש אין נחלקין דמחייב להו בזימון ועוד דכשם שאמרו מצוה לחזור אחר שלושה כך אמרו מצוה לחזור אחר עשרה כדלעיל סימן קצ"ג. ומה שהביא ראיה מדף נ' לא דק דהא כתב בחידושי רשב"א טעמא דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוי שמיעי דאשווי כולי עלמא. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפיד הוי זילותא דריש גלותא וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה והוא דרבנן הוא, עד כאן. וכל הנך טעמא שייכי נמי בזימון שלושה אלא דבשלושה לא שכיח שישמע ריש גלותא ודו"ק. וגדול מזו נראה לי דאפילו ארבע צריכין להפסיק, נגד ששה דהאיכא רובא, והא דבעינן בסימן קצ"ג רובא דמינכר היינו שיהיה מאוכלי פת אבל הכא הרי כולם אוכלים פת ואף דבטור לא נזכר אלא שלושה היינו דקאי אדינא שצריכין לחזור ולזמן, אבל באמת אפילו ארבע מפסיקין כנזכר לעיל:

[ז] [לבוש] עד שאמר המברך וכו'. לכאורה נראה שגם הם צריכין לענות ברוך אלהינו, וכן אפשר לפרש דברי הטור וכן משמע במגן אברהם, וכן הגיה בפרישה דברי הטור דבמקום נברך צריך לומר ברוך ואם כן תימא על הלבוש. ואולי כוונתו דאין צריכין להמתין עד שיאמר המברך שאכלנו משלו אלא מיד שיאמר נברך אלהינו יענו ברוך אלהינו. ונראה לי דדוקא כשהם שלושה שיכולין לזמן אחר כך אבל באחד או שנים יזמין עמהם כי לא יכולין לזמן אחר כך וכן משמע לשון הטור:

[ח] [לבוש] יזמנו וכו'. נראה אף שלא היו דעתם לאכול ולא אכלו כיון שלא אמרו אלא ברוך אלהינו:

[ט] [לבוש] שנים ושלוש פעמים וכו'. פירוש כשבאים שנים אחרים ואכלו עמו ואפילו כמה פעמים, אבל אם שנים הפסיקו ובא אחד אצלם נראה דאינם מצטרפין. כתב מגן אברהם אם היו חמישה בחברותא אחת והפסיקו אחד לשנים שוב לא יוכל לזמן עם השנים הנשארים דפרח זימון כולהו, ועיין סימן קצ"ד בהגהה, אבל אם היו שבע או שמונה והפסיק לשנים יכול אחר כך להפסיק פעם שני, עד כאן. והוא הדין אם היו ששה דהא נשארו תלתא זולתו:

א) [סעיף א'] ג' שאכלו כאחד אחד מפסיק וכו'. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ"א סק"א. ר"ז אות א':

ב) שם. ועונה עמהם וכו'. וגם האוכל יחידי ואינו מברך עמהם עונה ברוך שאכלנו משלו. דרשות מהר"ש. א"ר אות ב':

ג) מעשה באדם אחד שהיה אוכל בבית אחד שהיו ג' אוכלין על שלחן אחד אמרו לו אכול עמנו ותשמע בהמ"ז בזימון אמר להם אתם מאריכין על השלחן ומדברים דברים בטילים ואני אוכל במהירות ומיד אני עוסק בתורה. ס"ח סי' תתקמ"ח. א"ר שם. כף החיים להרח"ף סי' כ"ה אות ח"י:

ד) שם. ועונה עמהם וכו'. ואם אכלו ג' כאחד ואחד הפסיק לשנים ויצאו השנים לשוק ובאו שנים אחרים ונצטרפו בסעודה עם האחד יכול לחזור ולהפסיק לשנים אלו ולא דוקא פעם ב' אלא אפילו פעם ג' או יותר יכול לחזור ולהפסיק כדי לזמן עליו. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ב'. עו"ת אות א'. מ"א סק"ג. א"ר אות ט'. ר"ז אות ב'. בי"מ אות ד'. אבל אם שנים הפסיקו לאחד ואח"כ בא אחד אצלם אינם מצטרפין. א"ר שם. ר"ז שם. וכ"כ לעיל סי' קצ"ג אות כ"ה יעו"ש:

ה) ואם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב לא יוכל לזמן עם השניה הנשארים דפרח זימון מכלהו. מ"א שם. א"ר שם. בי"מ אות ה'. מיהו אם השנים הנשארים לא ענו זימון ואח"כ בא אחד מן השוק ונצטרף עמהם יכולין לזמן כמ"ש לעיל סי' קצ"ד אות ט' יעו"ש:

ו) ואם היו ז' או ח' והפסיק א' לשנים יכול אח"כ להפסיק פעם שנית. מ"א שם. א"ר שם ר"ז שם. בי"מ שם. וה"ה אם היו ששה דהא נשארו תלתא זולתו. א"ר שם:

ז) שם. אבל שנים אין חייבין להפסיק וכו'. אם לא שירצו לעשות לו לפנים משורת הדין. ואפילו האב לבנו יכול להפסיק לעשות לו לפנים משורת הדין כמ"ש בברכות מ"ה ע"ב דרב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה איהו וחד יעו"ש. ודוקא שנתרצו השנים אבל אם א' נתרצה ואחד לא אין השלישי חייב להפסיק. ברכ"י סוף אות ה':

ח) שם. אבל שנים אין חייבים וכו'. ואם השנים הללו בניו או תלמידיו של הג' חייבים להפסיק לכבוד רבם או אביהם. ברכ"י או ב'. זכ"ל אות ז'. שע"ת בי"מ אות ג'. חס"ל אות י"ד:

ט) שם. אף הוא אינו רשאי וכו'. כ"כ הרשב"א ז"ל אבל בשם רב האי גאון כתב דאם בקש אחד מהם לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן ע"כ. והביאו ב"י וכתב שהגאון לא איירי אלא כשדבר נחוץ לו לצאת וא"א לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עמהם עכ"ל מיהו הב"ח כתב לדעת הגאון דאם האחד ביקש לצאת לשוק באמצע הסעודה לא חל עדיין עליהם חובת זימון כלל וע"כ רשאי לברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וכתב והכי נקטינן והכי נהוג עלמא יעו"ש וכ"כ המ"א סק"ב. אבל הט"ז סק"א כתב דמיירי שהאחד התחיל בכזית תחילה אבל בלאו הכי פשיטה שאין רשות לאחד מהם לצאת ולבטל הזימון ומאן דעביד הכי עובר על מצות חכמים יעו"ש. וכתב עליו המש"ז אות א' דבנחוץ משום הפסד ממונו מודה לב"י דרשאי אף אם התחלו ביחד וכ"כ קיצור הש"ע סי' מ"ה אות ט"ו. וכ"כ א"ר אות ג' דאין להקל אלא בדבר נחוץ כדברי ב"י יעו"ש. וכן המאמ"ר אות ד' הרבה להשיג על דברי הב"ח והסכים לדברי מר"ן ז"ל יעו"ש. וכן דעת הנה"ש אות א'. ועיין לעיל סי' קצ"ג אות כ"ב ודוק:

י) [סעיף ב'] א"צ להפסיק אלא עד שיאמר ברוך וכו'. הגה. וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן וכו'. במס' ברכות דמ"ו ע"א אפליגו בזה אמוראי דאמרינן התם עד היכן ברכת הזימון. רב נחמן אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן. וכתבו שם התו' והרא"ש דקאי אדלעיל דקאמר ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזור ויאכל וקאמר עד היכן ברכת זימון רב נחמן אמר עד נברך ואח"כ יתחיל לאכול. רב ששת אמר עד הזן והזן בכלל משום דנברך אינה ברכה הלכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחד כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכת אחת ועי"ש מה שדחו פרש"י שפירש בענין אחר וכתבו דק"ל כרב ששת יעו"ש. וכ"פ הטור. וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ אות א' וכך הם דבריו כאן בש"ע. אבל מרן ז"ל בב"י כתב דהרי"ף פסק כרב נחמן וכן נראה דעת הרמב"ם וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן יעו"ש. וכך הם דבריו כאן בש"ע ומ"מ נראה דגם להנוהגין להחמיר כדברי מור"ם ז"ל להמתין עד סיום ברכת הזן יש לכוין שאינו יוצא בברכת הזן שאומר המברך כדי לצאת כל הדעות שאף אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל יוכל לברך אח"כ כל הד' ברכות לכ"ע. ועיין לקמן אות י"ג ואות י"ד ומ"ש לעיל סימן קפ"ג אות ל"ח ודו"ק:

יא) שם בהגה. וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר הזן וכו' כתב הטור ואם הם עשרה ומפסיקין ג' לז' א"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכילין לזמן יחד ע"כ. וכ"כ הלבוש. מ"א סק"ג. א"ר אות ו' וכתב דכן עיקר דג' צריכין להפסיק לז' והשיג על הט"ז שתמה על הטור יעו"ש. וכן הסכים הברכ"י אות ג' יעו"ש בי"מ אות ו' וכתב שם המ"א דאלו הג' יכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלהינו דלא שייך לומר פרח זימון באמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפילו יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלהינו עכ"ל והביאו הבי"מ שם:

יב) וכתב שם הא"ר דאפילו ד' צריכין להפסיק נגד ששה דהא איכא רובא יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות ד' יעו"ש. שע"ת אות ב' בי"מ אות ז' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות י"ז. ואם העשרה שאכלו על שלחן אחד חמשה מהם גמרו שעודתם ובעו ברוכי וה' לא גמרו וא' מן החמשה שלא גערו נתרצה להפסיק אי מקרי רובא לומר שצריכין הד' להפסיק כתב הברכ"י אות ה' דכיון דלאו מדינא רק שזה נתרצה מדעתו לא מיקרי רובא ואין הד' חייבין להפסיק כיון דבאמת חמשה לא גמרו סעודתייהו יעו"ש. והביאו השע"ת שם. בי"מ אות ח':

יג) שם בהגה. ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת וכו' ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק. ד"מ אות ב' בשם האגור וכ"כ הב"ח. מ"א סק"ג. א"ר אות ה' ר"ז אות ג' ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. מ"א שם. א"ר שם. ור"ל שאחר בהמ"ז יברך מעין ג' שהיא ברכה אחרונה על הפרפרת אם היא מה' המינין כי לא נפטרה בבהמ"ז הואיל ולא בירך בה ברכת הזן. ר"ז שם ימ"מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ולענין ברכה ראשונה על הפרפרת כ' הא"א אות ג' דצ"ע אם צריך לברך יעו"ש ומיהו כבר כתבנו לעיל אות יו"ד דנכון לכוין שלא לצאת י"ח בברכת הזן שאומר המברך כדי שיברך הוא כל הד' ברכות יחד וגם כדי לצאת מספק שלא יצטרך לברך על הפרפרת לא ברכה א' ולא ברכה אחרונה אם אכל קודם בהמ"ז:

יד) שם בהגה. מברך מתחלת הזן. משום דבתחלה לא נתכוין לפטור בברכה זו. מ"א סק"ד. וא"כ משמע מזה דאע"ג דשמע ברכת הזן מן המברך כיון דלא נתכוין לצאת יכול לחזור ולברך אותה לכ"ע וזהו כמ"ש לעיל סוף אות יו"ד יעו"ש:

טו) שם בלא ברכה וכו' ולאפוקי מרב האי והראב"ד שכתבו שאחד המפסיק לשנים צריך לחזור ליטול ידיו ולברך המוציא דלא ק"ל הכי משום סב"ל כמ"ש בב"י יעו"ש. ומ"מ נ"מ לדידן דלכתחלה יש ליזהר ולברך כולם ביחד כדי לצאת אליבא דכ"ע:

טז) שם בלא ברכה וכו' ואם לא היה בדעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכה בתחלה. מ"א סק"ה. א"ר אות ד' וצריך ליטול ידיו ג"כ אלא שלא יברך על הנטילה כמ"ש לעיל סימן קע"ט אות ד' יעו"ש וכ"כ הר"ז אות ג' ולא דמי למ"ש לעיל סימן קע"ט אות ז' דאין ללרך על האכילה אפילו הסיח דעתו דהכא עדיף כיון שענה ג"כ ברכת הזימון:

ש"ע ס"א ואם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך כצ"ל:

מ"א סק"ב דהפורשים היו צריכים. עיין סי' קצ"ג בט"ז סק"ז

ט"ז סק"ב ואחד רוצה לצאת לשוק זהו בסי' קצ"ד ס"ב:

סק"ג שאלתי לפי' ר"י כו' שיחיד המפסיק לב' מתחיל מנודה לך ג' שהפסיקו לז' איך יזמנו הם והשיבני יחזרו לראש לברך שאכלנו משלו כי לא נצטרפו אלא לאלקינו ומיד שאמרו לאלקינו היו הג' רשאין לאכול לכך יחזו לראש אבל יחיד להפסיק לשנים צריך להפסיק עד סוף ברכת הזן לכן נפטר מברכה ראשונה לר"י:

שם אני כתבתי וכו'. למעלה שיחיד חוזר לראש ברכת הזן:

שם מ"מ למדנו כו' מדבריו בג' שא"צ להפסיק רק עד שיאמר נברך אלקינו עכ"ל הטור. וכוונתו דלפי דעתו שפסק דחוזר לראש אין מקום לשאלה זו דאם אכלו ודאי מתחילין לברך על מה שאכלו אח"כ ואם לא אכלו אח"כ ודאי א"צ להתחיל בחנם אפילו בג' שהפסיקו לז' מאחר שכבר שמעו ויצאו י"ח ברכה זו ואח"כ לא אכלו כן נ"ל:

שם ה"ה אם לא אכלו לדבריו אלו דאפי' בלא אכלו מחמת שהיה להם היתר אכילה א"כ קשה למה כ' הטור שאין נ"מ הא שפיר יש נ"מ בלא אכלו וצ"ע:

שם תמוה דבר זה. פי' שאין מציאות כלל לדין זה שיפסיקו ג' לז' כי כל זמן שלא נגמר הסעודה רשאין מקצתן לברך בפני עצמן בג' ואלו שרוצים עדיין לאכול א"צ כלל להפסיק להם:

מ"א סק"ג דנצטרפו עמו ב' אחרים דהא אפי' אם בירך א' מהשלשה מזמנין עליו ברסי' קצ"ד:

שם אבל אם היו ז' דכיון שיש ששה שיכולין ליחלק לא פרח זימון מהנשארים והמ"א נקט ז' או ח' לצייר שיפסיק פעם ב' וגם יצטרף אח"כ. מיהו בשבעה נראה שאינו מצטרף אח"כ וא"כ למה נקט ז' וצ"ע:

מפסיק. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון:

אינו רשאי. וב"ח פסק כרב האי דרשאי לצאת דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו סעודתן ומ"ש בסי' קצ"ג ס"ב שאין רשאין לחלק מיירי כשגמרו סעודתן כאן אלא שהפכו פניהם זה לכאן וזה לכאן והכי נהיגי עלמא עכ"ל וכ"מ בפירש"י גבי פרח זימון שכתב והפורשים היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודתן עכ"ל:

לחזור לאכול פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת אין צריך לחזור אלא למקום שפסק (ד"מ אגור וב"ח) ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן כנ"ל, ומ"מ יזהר לכתחלה שלא יסיח בנתיים (ש"ל תניא) כ"מ בתו' ועמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וצ"ע דהרא"ש כת' גבי פרח זימון אף על פי שאכלו אלו הג' ביחד אפ"ה אין יכולים לזמן דפרח זימון מנייהו אפי' על מה שאכלו לאחר מכאן כיון דזימנו כבר על תחלת הסעודה כל אחד חוזר למקום שפסק עכ"ל ולמה כ' כאן הרא"ש והטור דחוזר לראש ונ"ל דהרא"ש קאי לפירש"י שאינו מפסיק אלא עד נברך כנ"ל, כתב הטור מי שהפסיק פעם א' יכול להפסיק פעם שנית, וכתב הב"ח דמיירי שמתחל' אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ול"ש לו' פרח זימון מיניה דכיון דמצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ולאו דוקא פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יכול לזמן עכ"ל, אבל אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם ב' הנשארים דפרח זימון מכולהו וערסי' קצ"ד בהג"ה אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים יכול אח"כ להפסיק פעם ב', כתב הטור אם הם י' ומפסיקין ג' לז' א"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלקינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד ע"כ ונ"ל דיכולים להצטרף לז' אחרים לו' אלקינו דלא שייך לו' פרח זימון דאמירת אלקינו דאכל בי י' שכינתא שריא עסי' קצ"ג סכ"ג ונ"ל דאפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו:

כשרוצה לברך. דבתחל' לא נתכוין לפטור בברכה זו:

בלא ברכה. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכה בתחלה:

(א) שאכלו כאחד וכו' – ר"ל שהתחילו לאכול כאחד וגמרו שנים מהם תחלה ורוצים לברך בהמ"ז:

(ב) מפסיק על כרחו – ר"ל שאין הדבר תלוי ברצונו אם רוצה להפסיק מסעודתו ולענות אלא מן הדין מחויב לזה כיון שהם רבים נגדו אין צריכים להמתין עליו:

(ג) בין אינו עונה וכו' – ר"ל שאעפ"כ הם יוצאים ידי זימון כיון שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות (ולאפוקי כשיצא לחוץ וכדלעיל בסימן קצ"ד ס"ב) ומיהו הוא בודאי אינו יוצא אא"כ הפסיק וענה עמהם:

(ד) אין חיוב זימון חל וכו' – הלשון מגומגם קצת והכוונה דאין חייבים עתה לזמן עם האחד:

(ה) אינו רשאי – הב"ח חולק ע"ז ודעתו דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו כל השלשה את סעודתם ועל כן קודם שגמרו השנים רשאי האחד לברך בפני עצמו ולצאת והעתיקו המ"א להלכה אבל כל האחרונים חולקין עליו ודעתם כהשו"ע דמכיון שהתחילו לאכול ביחד חל מיד חובת זימון עליהם ואין שום אחד מהם שגמר סעודתו קודם רשאי לברך בפ"ע ולצאת מיהו אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל להאחד לברך בפ"ע קודם שגמרו השנים סעודתם ולצאת. אך באופן זה טוב יותר שהשנים יתנהגו בזה לפנים משורת הדין ויפסיקו מסעודתם ויזמן עליהם:

(ו) עד שיאמר וכו' – דבזה לבד יוצאים ידי ברכת הזימון:

(ז) בלא ברכה בתחלה – דהיינו שאין צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י ממילא:

(ח) וי"א שצריך להפסיק – ס"ל דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ ברכת הזן:

(ט) עד שיאמר הזן – וחוזר וגומר סעודתו כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:

בש"ע סעיף א' אבל ב' כו' וכתב בבר"י בשם מהריק"ש מצינו שר"פ הפסיק מפני אבא ברי להחשיבו כמ"ש בברכות דף מ"ה וכתב בבר"י עוד נ"ל אם השנים הללו בניו או תלמידיו של הג' חייבים להפסיק לכבוד רבם או אביהם וקצת ראיה כו':

זימון ומ"ש בשם הטור עיין בט"ז ובא"ר ובר"י ויד אפרים וע"ש בא"ר דארבעה מפסיקים לעשרה כיון דששה הוי רובא ע"ש ומ"ש בה"ט בשם המג"א אם היו ה' בחבורה כו' ע' באבן העוזר שחולק בזה וס"ל דלא פרח זימון מנייהו כיון שזה שהפסיק היה בדעתו לאכול עוד ע"ש שמדברי תר"י משמע שאפי' אם הג' בירכו לגמרי והלכו להם וב' נשארו ואכלו יחד ובא שלישי ואכל כזית פת עמהם מצטרפין לזימון וכתב בבר"י היכא שאכלו עשרה וה' גמרו ובעי ברוכי וה' לא ואחד מהם נתרצה להפסיק אי מיקדי רובא לו' שצריכין הד' להפסיק די"ל כיון דלאו מדינ' רק שזה נתרצה מדעתו לא מקרי רובא ודעתו דבשביל שזה נתרצה אין הד' חייבים להפסיק כיון דבאמת חמשה לא גמרו סעודתייהו עיין שם:

אף הוא אינו רשאי כו' ב"י הביא בשם רשב"א שכת' בשם רב האי גאון אם ביקש א' מהם לצאת אין הב' מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן וצ"ע עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז נר' דהגאון לא מיירי אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת וא"א לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו הב' ויזמן עמהם עכ"ל וכ"כ רבינו יונה בזה ולפי מ"ש בסי' קצ"ג בשם התוס' דאם התחיל א' קודם לחבירו אע"פ שאכלו אח"כ ביחד א"צ להמתין על המאוחר בשביל זימון נוכל ג"כ לו' דמיירי באופן זה שהאחד התחיל בכזית תחלה אבל בלא"ה פשיטא שאין רשות לא' מהם לצאת ולבטל הזימון כנ"ל פשוט ומאן דעביד הכי עובר על מצות חכמים:

עד שיאמר ברוך שאכלנו כו'. בגמ' עד היכן ברכת הזימון רנ"א עד נברך פי' עד אמירת ברוך שאכלנו ורש"א עד הזן פי' עד שיגמרו ברכת הזן ופי' מימרא זו דתרי גוני זימון הוויין. האחד במה שצריך דוקא ג' ואין היחיד אומר אותה כלל והיינו נברך. הב' כשיש יזמון אין אחד רשאי להפרד עד שיגמר גם אותה והיינו ברכת הזן ואם אין זימון עכ"פ היחיד אומר אותה ובזה פליגי דר"נ ס"ל דלא מקרי זימון אלא הדרך הא' דאין היחיד יכול לו' וזה פסק הש"ע והי"א דמביא רמ"א הוא דעת רב ששת דיש גם הזימון הב' והיינו בברכת הזן והוא בכלל זה וכי היכי דפליגי הכא לענין אחד שמפסיק ה"נ פליגי לענין אם יש ג' ואחד רוצה לצאת לשוק עד היכן חייב להמתין קודם שיצא וכ"כ הטור ובמ"ש מתורץ מ"ש ב"י על הטור מ"ש:

וכ"ש אם חזר ואכל כו'. בב"י יש כאן ט"ס במ"ש וכ' עוד ואפי' אם נמלך כו' אינו צריך כו' הך אינו הוא ט"ס ובטו' כתוב כ' אחי הר"ר יחיאל שאלתי לפי' ר"י כו' ואני כתבתי כו' ומ"מ למדנו כו' עכ"ל. הדברים תמוהים דכיון דכ' רבינו שכ"כ שצריך לחזור לברכת הזן והיינו אם אכל אח"כ דאלו לא אכל אין צריך לחזור להזן כמש"ל וא"כ גם הר"ר יחיאל מיירי מזה וקשה דהא לפי' ר"י מיירי והתוס' שהם ר"י כתבו באכל אח"כ ודאי צריך לחזור להזן וכ"כ הרא"ש כמו שהעתיק ב"י. ונ"ל דבשעה שהי' פלפול זה בין הר"ר יחיאל לאביו היה הרא"ש סובר גם באכל אח"כ א"צ להזן ואח"כ ס"ל דצריך להזן אם אכל והטור עצמו אפשר שנסתפק בפי' דברי אחיו. וע"ז כתב ואני כתבתי שצריך להזן אם אכל וא"כ עכ"פ יש נ"מ מדברי אחיו עם אביו בזה דאף לדידן דצריך לחזור להזן אם אכל ואם לא אכל די בברכת הארץ מ"מ ג' שמפסיקין וחוזרין לאכול צריכים לו' נברך שאכלנו כו'. כי היה להם היתר אחר שאמרו אלקינו דבזה יצאו ידי חיוב י' ואח"כ חזרו לחיוב ג' במה שאכלו אחר כך והוא הדין אם לא אכלו ולא סגי כאן בברכת הארץ אלא לנברך כן נ"ל פשוט לדעת רבינו הטור. אבל לעניות דעתי נראה מאוד תמוה דבר זה בענין ג' שמפסיקין לז' כי לפענ"ד נראה דמותר להם לברך בפ"ע בג' בזימון ולא אמרו חיוב שלא לחלק אלא בג' שאכלו כאחד חייבים לזמן. דהא אפי' אם רצה אחד לגמור סעודתו ולצאת אינו רשאי אלא ימתין על הזימון משא"כ בי' לענין הזכרת השם לא אמרו בזה חייבים לזמן אלא דאינו רשאי לחלק דהיינו ודאי כל זמן שהם יושבים יחד בשעת גמר סעודה אינם רשאים לחלק ולבטל הזכרת השם. אבל לא אם ירצו לגמור סעודתם קודם חבריהם. וראיה לזה מפרק ג' שאכלו דף נ' אמר רבא כי אכלינן בי ר"ג מברכינן ג' ג'. ופרכינן ולברכי י' י' שמע ר"ג ואיקפד כו'. ואי הוה איסור גמור לחלק ולבטל הזכרת השם ודאי לא מהני כאן מה דאיקפד ר"ג אטו מהני חשש זו לבטל זימון ג'. וכ"ת הכי נמי ומעשה שהיה כך היה בי' והוא הדין בג' זה אינו דהא הטור סימן קצ"ג כתב לדינא אם היתה חבורה גדולה כו' ואינם רשאים לחלק לחבורות של י' כו' יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג'. והיה לו לומר רבותא טפי שאם יש חשש זה דקפידת בעל הבית בזימון של ג' יכולים ליחלק לאחד אחד. אלא ודאי זה אינו מותר מפני קפידת בעל הבית וא"כ דוקא בי' מהני חשש זה כיון דאינו בכלל חייבים לזמן כמו בג' אלא בכלל אינם רשאים ליחלק דהיינו אם בא זמן ברכת המזון והם ביחד אבל לא בזמן שג' רוצים להקדים עצמן לאיזה צורך ודאי הרשות בידם לברך בג' וגם הרב לא הביא דברי הטור אלו בש"ע משמע שלא היה לו בירור בדברים אלו כנלע"ד:

בלא ברכה בתחלה. מטעם דהא אינם זזים ממקומם ואין כאן היסח הדעת כ"כ הטור: