שולחן ערוך, אורח חיים רצ״ז: דיני בשמים להבדלה ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני בשמים להבדלה ובו ה סעיפים:
מברך על הבשמים אם יש לו ואם אין לו אינו צריך לחזור אחריהם:

אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על של מתים (ודוקא) הנתונים למעלה ממטתו של מת ולא על בשמים שבמסיבת ע"א דסתם מסיבתן לעכו"ם. הגה ואם בירך על בשמים אלו לא יצא וצריך לחזור ולברך על אחרים [ב"י בשם א"ח]:

שקים מלאים בשמים שמשימים עכו"ם תוך קנקני היין אע"פ שמותר להריח בהם אין מבדילין עליהם:

נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר: הגה וי"א דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח רק על שאר בשמים (טור בשם הר"ר אפרים והר"א מפראג) וכן נהגו במדינות אלו ונ"ל דיש להניח גם הדס עם הבשמים דאז עושין ככולי עלמא:

מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא א"כ מתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע:

הבשמים. כתב בשכנה"ג שמותר לברך על פלפל כתוש וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ק"ח וכ"כ המ"א וכ"ה בפרח שושן כלל א' סי' י"ג וכ"כ ע"ש והש"ך בנקודות הכסף חולק וכתב דאין מברכין. (וכן הסכים בספר אליהו רבה ע"ש) וכתב הע"ש דה"ה על זנגביל שקורין אינגב"ר נמי יכול לברך ודוקא נמי בכתוש אבל כשהוא שלם אינו מריח כ"כ וכתב ט"ז דה"ה על עשבים שיש להם ריח טוב אפי' הם יבשים. וטוב שיניח בתוכה חתיכה שקורין פיזום כדי שיברך במ"ב מ"א ע"ש. מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מו"ש משא"כ ביה"כ. שכה"ג:

אחרים. ואין כאן ברכה לבטלה דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם:

להריח בהם. שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבה הם נותנין טעם ביין:

עליהם. דמאיס לגבוה:

יודע. ט"ז חולק וכתב דוקא להוציא בני ביתו הקטנים כדי לחנכם במצות הוא דשרי אבל לא להוציא מי שאינו יודע דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג ע"ש ומ"א כתב דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא עצמו פעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק ע"ש:

ברכות נ'

הרא"ש מהא דאור שם נ"ג וש"פ

שם נ' ונ"ג

הרשב"א בתשובה

טור

שם לדעתו ושכן הורה לו אביו הרא"ש

ס"ב ודוקא הנתונין. טור בשם ירושלמי:

ולא על הבשמים של מת. ר' חזקיה ור' יעקב ב"ח בשם ריב"ח הד"א בנתונין למעלה ממטתו של מת אבל אם היו נתונים לפני מטתו של מת אני אומר לכבוד החיים הן נתונים:

ס"ג שמותר. עמ"ש בי"ד סי' קח ועט"ז ועוד שאין מכוין המריח לריח היין אלא לריח התבלין. טור סי' קח בשם רשב"א וע"ש ס"ו אבל בלא"ה היה אסור כמ"ש תוס' בע"ז ס"ו ב' ד"ה אביי כו' וראיית רשב"א דכה"ג מותר מבת תיהא שם ובפ"ק שם י"ב ב' בוורד והדס דאסור וצריך לחלק בכה"ג:

אין מבדילין. שם מ"ז א' בעי ר"ל כו' מי מאיס כו':

ס"ד נהגו לברך. ברכות לט ב' שבת קיט ב' ר' אמי ור' אסי כו':

ס"ה מי שאינו כו' אא"כ. ר"ה כ"ט ת"ר לא יפרוס כו' אבל פורס כו':

או להוציא. שם וכמש"ל סי' ער"ב ס"ד יכול אדם כו' והוא כו' וסובר דה"ה כאן טור וצ"ע ועמ"א:

[א] על הבשמים וכו'. פוסק עולת תמיד בשם ט"ז ליו"ד סימן ק"ח דמבדילין על פלפלין ולא עיין בנקודות כסף שחולק על הט"ז והביא ראיה מדפירוש רש"י דפלפלין כדי לתבל ביצה קלה ובבשמים תנא כל שהוא, אלמא דפלפלין אינן בכלל בשמים, וראיית ט"ז מבית יוסף בשם הרמב"ם שם דחה דפלפלין אינן בכלל תבלין גם אינו בלשון בשמים ובאליה רבה ליו"ד הקשיתי עליהם דלא הבינו במחילה דברי בית יוסף הנזכר לעיל דלא קאמר אלא שגם שומים ובצלים הם בכלל תבלין ושיש בהם חילוק בין חיין למבושלין אבל פלפלין פשיטא שהוא בכלל תבלין אלא שאין בו חילוק בין מבושלים לחיין דלעולם נקרא תבלין, גם לא ראו ברמב"ם גופיה פרק ב' דערלה משנה י' זה לשונו הזהר שלא [יעלה] על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות ודברים שריחן טוב כמו הזנגבול והפלפלין אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בהם התבשיל כגון השומים והבצלים ושמן וחומץ ויין כולן נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם קדרות, עד כאן, וכן פירש ברטנורא, הרי להדיא דפלפלין וזנגבולין פשיטא דנקראין תבלין ועל פי זה כתבתי שם דאין לברך נמי על הזנגבול דהא קרי לה הרמב"ם תבלין ואחר זה מצאתי בפסקי תוס' זה לשונו פלפל אין לברך עליו וזנגביל אין להריח בו, ואם מריח בו אין לברך עליו, עד כאן, ומשמע מדבריו דבפלפל מותר אפילו לכתחילה להריח בו בלא ברכה וזנגביל אסור להריח בו לכתחילה, וטעמא מבואר שם משום דיש לחוש להרשב"א שהובא בשולחן ערוך יו"ד סימן ק"ח דזנגביל מבדילין עליו עיין שם, ולעניות דעתי אין ראיה משם דאפשר דלא קאי נמי על הזנגביל אלא על שאר בשמים וכמו שכתב בשולחן ערוך סעיף ג' כאן שקים מלאים בשמים וכו' ודו"ק, וכן משמע בנקודת הכסף שם. שוב עיינתי שאף שבררתי דפלפל וזנגביל נקראין תבלין נגד דברי ט"ז, מכל מקום לדינא אפשר דמבדילין ומברכין עליהם דיש לומר דהא דנקראין תבלין היינו כשנותנין אותו לקדירה כדמשמע מרמב"ם הנזכר לעיל אבל כשמכוין להריח נקראין בשמים, גם אפשר לחלק בין כתוש דנקרא בשמים לשלם, והשתא נדחה נמי ראיה נקודת הכסף אלא שלא ירדו לזה כל הגדולים ואין בידי להקל בספק ברכות, גם נראה לי להחמיר לענין נדרים. והנה במגן אברהם כתב לא ידעתי מקום הספק דהא יש אומרים אפילו על פת חם מבדילין עיין בבית יוסף, עד כאן, ולא קשה מידי דפלפל גרע משום דריחו קשה מאוד כמו שכתב פסקי תוס':

[ב] [לבוש] אין להשיב וכו'. לכך אף שמתענה מברך על הבשמים דהנשמה נכנסת בליל שבת ואין יוצאה משום תעניות דיום עד מוצאי שבת (שיירי כנסת הגדולה), ולא דמי ליום כיפור סימן תרכ"ד סעיף ג':

[ג] אין מברכין וכו'. אף דכבר כתבו בסימן רי"ז דאין מברכין עליהם יש לומר דקא משמע לן הכא אף שאין לו דבר אחר מבטלין המצוה ושאם בירך לא יצא כדסיים כנ"ל, ובזה יש לתרץ השגת מגן אברהם מעולת תמיד במה שהקשה דלא הוה ליה להשמיט בשמים של ערוה עיין שם אף שכבר כתבו לעיל וקל להבין:

[ד] של מסיבת וכו'. משמע דוקא מסיבה אבל שלא מסיבה מותר וכן פסק הנחלת צבי, וט"ז סימן רצ"ח מסיק דלמעשה אין להקל כי אם בתגר ועיין סימן רי"ז ס"ק ט':

[ה] לא יצא וכו'. תמיה לי מאי שנא משופר ולולב (מלבושי יום טוב), וכן מסיק בלחם חמודות לתמיה קיימת, ולעניות דעתי לא קשה מידי דשם טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כדלקמן סימן תקפ"ו אבל הכא טעם המצוה משום הנאה:

[ו] וצריך לחזור וכו'. הקשה הט"ז הא דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמכל מקום היה נהנה מהריח אף על פי שהוא של איסור ונדחק לתרץ, ולי נראה דדמי למה שכתב הסמ"ע בסימן רל"ד במוכר דבר איסור ואכלו דמחזיר לו דמיו משום שאין אכילתו הנאה אלא אדרבה צער הוא לו:

[ז] [לבוש] דלאו אורחיה וכו'. פירוש דכתב טעם שמותר להריח מבשמים משום דלא עבידי שיריחו הבשמים מיין אלא אדרבה שיבסם היין הימנו אבל הא דאסור להבדלה הוא משום דמאיסי למצוה וכן משמע בבית יוסף, ועולת תמיד הבין דמפרש הטעם דאסור להבדלה והשיג עליו שלא כדת גם לא ראה בלבוש יו"ד סימן ק"ח שכתב הטעם משום דמאיסי, ולדינא משמע בבית יוסף דבדיעבד מותר להבדלה:

[ח] וכן נוהגין וכו'. ואם אין לו בשמים יברך על עשבים אפילו יבישים אם מריחים או על פירות המריחים ואף דמברכין על פירות וכרכום ונעגליך שנתן ריח טוב בפירות מכל מקום בהבדלה מברכין לעולם בורא מיני בשמים משום דאין הכל בקיאין בברכת הריח תיקנו ברכה בורא מיני בשמים שיוצא בדיעבד בכל ענין וכן משמעות הפוסקים לכתוב, פסקי תוס', המדקדקין לא לקחו כרכום ונעגליך ודומיהן לחוד אף שלוקחין עמהם צימרינד אלא יקח עם כולם או עם אחת מהם עשב המריח, גם יש ליקח עמהם הדס המריח על כל פנים קצת, עד כאן, ומגן אברהם כתב דטוב להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקוראים פיז"ם כדי שיברך בורא מיני בשמים, נהגו המדקדקים להיות להם כלי מיוחד עם הבשמים וקורין הדס על שם שהיו מניחים שם הדס, והטעם דבבשמים המיוחדים לאכילה הט"ז מפקפק קצת אם לצאת בו לכתחילה ובכלי ריק שקלט ריח בשמים לכולי עלמא אינו יוצא ועיין סימן רי"ו:

[ט] [לבוש] שלא נהנה וכו'. אף שבית יוסף כתב דיש אומרים דנהנה שמתחזק ראשו לגופו, גם בהגהות מיימוני כתב שנהנה שאחרים מצילין אותו משריפה על ידי רוח, כתב פסקי תוספות שסברות רחוקות הם ועוד הא נתקן להשיב נפש:

[י] או להוציא וכו'. פסקי תוס' וט"ז ומגן אברהם חולקים בזה וכן נראה דהטור מיירי דוקא בקטנים אבל בגדולים דמי למה שאין מברכין על אכילתו אם אינו אוכל עמהם ועוד הא המרדכי פרק אלו דברים פסק כרבינו אפרים עיין שם, אך מה שכתב מגן אברהם דהבית יוסף כתב דדמי לסימן תפ"ז בירקות, והקשה דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאה, עד כאן, תימא לי דלא כתב זה כלל. מי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא בעצמו פעם אחרת:

א) [סעיף א'] מברך על הבשמים וכו' והטעם דמברכים אבשמים במו"ש כתבו התו' במס' ביצה דף ל"ג ע"ב משום נשמה יתירה וביו"ט ליכא נשמה יתירה. והא דאין מברכין אבשמים כשחל יו"ט להיות במו"ש כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים עכ"ד. והב"ח כתב דלא תיקנו לברך על הבשמים אלא בדאיכא תרתי אבידת הנפש וגם התחלת אש של גיהנם דשורף ומסריח דהשתא כיון דחלשא דעתא דאדם דאבדה לו הנפש בקל יגיע לידי חולשא מסרחון אשו של גיהנם אבל כשאין כאן אבידת נפש אין לחוש לסרחון כי היכי דאין חוששין כל ימות החול ולכן אין מברכין במוצאי יו"ט אעפ"י דאיכא סרחון כיון דאין שם אבדת נפש וכן אין מברכין ביו"ט שחל להיות במו"ש אע"פי דדדיכא אבידת נפש כיון שאין כאן סרחון וכן נראה נכון ע"כ:

ב) שם. מברך על הבשמים וכו' ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכוונה שנתבארה אצלינו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו יעו"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשים כשרים ועתה בליל מו"ש בעת ברכת עצי בשמים תקח ג' הדסים הנ"ז בידך הם לבדם ותריח בהם ויהיו ג' הדסים אלו קשורים קשר א' ואגודה א' ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן ותכוין להשאיר לך כח מן תוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם וכבר נודע כי כל פעולות ליל מו"ש הם כדי להשאיר חלק מן תוספת קדושת שבת לימי החול הבאים. שער הכוו' דף ס' ע"ב. ויש להריח בהדס ג"פ נגד נר"ן. פע"ח שער ח"י פכ"ד ונראה דגם במקום שאין נמצא הדס ומברכין על בשמים אחרים יש ליקח ג' בדים מאותם בשמים כדי לכוין בהם שהם כנגד נר"ן כנ"ז ועיין לעיל סי' רט"ז או' ט"ז מ"ש בענין כוונת הריח יעו"ש:

ג) מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים משא"כ ביוה"כ. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' מ"א ריש הסי' א"ר או' ב' ר"ז או' ב' וכן הסכים הגו"ר כלל א' סי' ח' יעו"ש מחב"ר או' א':

ד) שם. מברך על הבשמים וכו' וכשמברך בורא עצי בשמים במו"ש יטול אותם דרך גדילתם. מ"א שם בשם מהרי"ו אבל אם מברך עשבי או מיני בשמים דאינו מזכיר לשון עצי א"צ ליטול דרך גדילתן. מחה"ש. ומ"מ הנכון דגם אם הוא אינו מין עצי יש ליטול דרך גדילתו בשעת ברכה:

ה) שם. מברך על הבשמים וכו' כתב הט"ז ביו"ד סי' ק"ח סק"י דפלפל מותר להבדלה ולא כמו שמצאתי כתוב דאין לעשות במו"ש הבדלה על הפלפלין יעו"ש. וכ"כ בסי' זה סק"ה וכ"נ דעת המ"א ריש הסי' וכ"כ השכנה"ג בהגה"ט או' א' דמברכין על פלפל כתוש יעו"ש אכן מדברי הט"ז הנ"ז נראה אפי' אינו כתוש. וכתב העו"ת או' א' דהנכון כדברי כנה"ג דוקא על כתוש שמריח טפי וה"ה זנגביל שקורין בל"א אימביר יכול לברך עליו אם הוא כתוש יעו"ש. אבל הרב נה"כ שם ביו"ד השיג על דברי הט"ז הנ"ז וכתב דאין לברך על הפלפלין בורא מיני בשמים ועוד דספק ברכות להקל יעו"ש. וכ"כ א"ר בזה הסי' או' א' דאין לברך על הפלפלין ולא על הזנגביל משום דנקראו תבלין ולא בשמים אלא שאח"כ כתב לדינא אפשר דמבדילין ומברכין עליהם ומ"מ סיים דאין בידי להקל בספק ברכות יעו"ש. והא"א כתב לברך על הפלפלין הנותן ריח טוב בפירות למ"ד שאין נקרא בשמים ואפשר נמי אם מברך מיני בשמים אין קפידא יעו"ש. אמנם עיין מחב"ר או' ה' מ"ש בזה וסיים דלענין דינא נראה דבפלפל כתוש מקרוב יכול לברך בהבדלה שכן מוכח ומפורש מתשו' הרשב"א ומדברי מרן בש"ע יו"ד סי' ק"ח ולקמן דין ג' ומכלבו ואו"ח ומט"מ וסיעתם אך יברך מיני בשמים הואיל דאיכא פלוגתא כמ"ש האו"ח וכ"כ מהר"י זיין בתשו' בס' פרח שושן כלל א' סי' י"ג יעו"ש עכ"ד. ובק"א שם במחב"ר כתב דבשעת הדחק דאינו יכול לכתוש הפלפילן יש לסמוך על כל הגאונים הנ"ז ולברך על הפלפלין כמו שהן אך יברך מיני בשמים יעו"ש. והביאו שע"ת או' א' ועיין שד"ח באסיפת דינים מע' ה' או' י"ג שכתב דנראה דעתו כהמחב"ר דבשעת הדחק לצורך הבדלה מותר יעו"ש:

ו) וודאי כל מי שיש לו בשמים טובים מפלפלין מברך על הטובים יותר. ט"ז סק"ה. ועיין לעיל סי' רט"ו או' נ"ז:

ז) וכתב עו"ש הט"ז דלעיל סי' רי"ז כתבתי שאין לברך על הריח שיש בכלי שנבלע כבר מבשמים שהיו שם עכ"ל. וכ"כ הנ"ץ לא שפיר עבדי מקצת אנשים דמברכין בהבדלה על הכלי שהיה בו בשמים כבר אף שאין בו בשמים הואיל דאינו מריח כלום ואף שמריח מריח הבשמים שהיו בו כבר מ"מ הלא מבואר סי' רי"ז שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך לפי שאין עיקר אלא ריח בלא עיקר עכ"ל. וכ"כ הרב עמק ברכה דף ט"ו דאין לברך על מכתשת שכותשין בו בשמים בין של עץ בין של מתכת או כלי המיוחד לכך שמצניעין בו בשמים בהבדלה דריח שאין לו עיקר הוא יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ד' וכתב ובודאי דמיירי בדליכא אבק של בשמים כלל אמנם באיכא אבק בשמים כל שהוא מודו הנ"ץ והרב עמק ברכה דיברך מיהו מן הסתם לא יברך עד שיראה ולפי ראות עיניו יעשה יעו"ש. והביאו שע"ת או' א':

ז) אם נתנו הבשמים לתוך בגד צרור ומריחין מחוץ לצרור אין זה בכלל ריח שאין לו עיקר ומ"מ אם אפשר בנקל לפתוח הצרור יותר נכון או"ח או' א' בשם א"א מהגה"ק:

ח) האבל אינו מברך על הבשמים. הרד"א. כנה"ג בהגה"ט. והטעם כתב א"א או' ה' אפשר שאין זוכה לנשמה יתירה בשבת שמעצבות אין השכינה שורה או יאמר נפש יתירה כשמענג בתענוגי שבת ואבל אין מענג יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ב' בשם מהר"י פאראגי שאין האבל מברך על הבשמים במו"ש אלא שכתב עליו דאינו מוכרח ופוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ א"א שם דמ"מ אין איסור לאבל להריח ולברך דהוי כמו שאר ברכת הנהנין ע"כ. והגם דבשיו"ב או' א' הביא דברי הרד"א. ודברי מהר"י לוי וואלי כדברי מהר"י פאראגי דאינו מברך ונראה כמסכים לדבריהם אמנם בספרו מראית העין בליקוטים סי' ז' או' ד' כתב וז"ל עיין מ"ש בככר לאדן דף קנ"ה ושם נאמר דמנהג העולם שהאבל מברך במו"ש בהבדלה על הבשמים וכן הוא מנהג פשוט בעה"ק ירושת"ו וכן ראוי להורות עכ"ל והביאו הזכ"ל ח"ד חי"ד או' ה':

ט) מי שהיה בדעתו לברך מאורי האש או שאמר בורא מאורי האש ונזכר וסיים על הבשמים יצא י"ח וא"צ לחזור ולברך על הבשמים ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש. משפט צדק ח"ב סי' ס"ב. כנה"ג בהגה"ט. ולי נראה דאם אחר שאמר בורא מאורי האש סיים על הבשמים אינו חוזר לברך בורא מאורי האש דכיון שהוא צריך לשניהם אם הזכירם בברכה אחת יצא ידי שניהם וכמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ע"ח יעו"ש אלא דאם טעה ובירך מאורי האש קודם הבשמים לא יסיים על הבשמים אלא יסתכל בצפרניו כמו שנוהגין כמ"ש סי' רח"ץ סעי' ג' ואח"כ חוזר לברך על הבשמים והגם דברכת הבשמים צ"ל קודם היינו לכתחלה אבל אם כבר הקדים לה ברכת מאורי האש מה שעשה עשוי. וכ"כ לעיל סי' ר"ט או' ה' יעו"ש:

י) שם. מברך על הבשמים וכו' מה שנוהגין קצת כשמריחין על ההדס בהבדלה תולשין קצת עלין מהדס אין נכון לעשות כן כי לפעמים אחר גמר ההבדלה יבא אדם אחר או שכינו שעדיין לא הבדיל ויבקש ממנו שיתן ההדס לברך עליה וימצאנה פסולה וכה"ג בלולב ומיניו שהם ראוים לברכה שלא יפסלם ביום הו"ר אחר שבירך הוא דאפשר כי עד הערב יבא איזה איש שעדיין לא בירך ויבקש ממנו שיתן לו לולב ואתרוג לברך ולא ימצאם כשר כי כן יניחם כמות שהם והוא ברור רו"ח או' א':

יא) וכתב בס' תורה לשמה ההדס של שבת לא יזרקנו אחר מו"ש שיהיה עם הזבל לאשפה אלא יצניענו עד שיתייבש וינחנו בהסקת התנור של לחמי שבת. בן א"ח פ' ויצא או' יו"ד. ונראה כי כן יש ליזהר בכל דבר שנעשה בו מצוה או שבירך עליו שלא יזריקנו לאשפה אלא יצניענו עד שיתייבש ויסקנו דרך כבוד:

יב) נכון ליתן כלי בכוס של הבדלה כדי שיהא ממלא ע"כ גדותיו המחזיק כלי ברכה ומי יתן והיה משום זה אלי ואנוהו להכין קערות כסף להבדלה כמו שעושה במזוזה ומגלה ונרות חנוכה למי שחננו ה' בעושר ומ"מ יזהר שלא ליקח הכלי בידו כ"א כוס ישועות אשא דהרי אסמכוהו ויתן את הכוס על כף פרעה. ועוד דלקיחה ע"י דבר אחר אי שמא לקיחה במחלוקת הוא שנוי ולא דמי אפי' ללקיחה דלולב שפקפקו הפו' ע"י איסטריקה כנודע ופשוט. רו"ח או' ג':

יג) שם. א"צ לחזור אחריהם. שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת מיציאת שבת. טור ולבוש. ט"ז סק"א. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל שכתבנו לעיל או' ב' משמע דנכון לחזור אחריהם:

יד) [סעיף ב'] אין מברכין על הבשמים של בה"כ וכו' דלאו לריחא עבידא אלא לעבורי ריח הסרחון. טור וב"י. ט"ז סק"ה:

טו) שם. אין מברכין על הבשמים של בה"כ וכו' אע"ג דכבר כתבו בסי' רי"ז דאין מברכין עליהן י"ל דקמ"ל הכא אף שאין לו דבר אחר מבטלין המצוה ושאם בירך לא יצא וכדמסיים. א"ר או' ג' והא דלא כתב עוד בשמים של ערוה וכדומה י"ל משום דסמך על סי' רי"ז והא דחזר וכתב הך דבשמים של מתים וכו' משום דבש"ס נזכרו דינים אלו גבי הבדלה לכך חזר לשנותם במקומם. ועיין ב"י ותו"ש או' ט' ודוק:

טז) שם. הנתונים למעלה ממטתו וכו' אבל הנתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד חיים הם נעשים. טור בשם הירושלמי. וכ"כ בש"ע לעיל סי' רי"ז סעי' ב':

טוב) שם. שבמסיבת עכו"ם וכו' משמע אבל שלא במסיבה שרי וכ"כ ב"י. ט"ז סק"ג. מ"א סי' רי"ז סק"ז. אכן הט"ז בסי' רח"ץ סק"ה כתב דלמעשה אין להקל כ"א בתגר כדי לחוש לדברי הר"י יעו"ש. והביאו א"ר בזה הסי' או' ד' וכ"ה דעת הב"ח בסי' זה יעו"ש:

יח) שם. שבמסיבת עכו"ם וכו' יגם אסור להריח בהם. תו"ש או' ד' וכל הני דאין מברכין על בשמים אפי' בלא הבדלה נמי אין מברכין עליהן כמבואר בסי' רי"ז. ב"י. ועי"ש בסי' רי"ז ובדברינו לשם עוד פרטי דיני הנוגעין לענין זה יעו"ש:

יט) שם הגה. ואם בירך על בשמים אלו לא יצא. כתב המי"ט תמיה לי מ"ש משופר ולולב. והביאו א"ר או' ה' וכתב דלק"מ דשם טעמא משום מצות לא ליהנות ניתנו כדלקמן סי' תקפ"ו אבל הכא טעם המצוה משום הנאה:

ך) שם בהגה. וצריך לחזור ולברך וכו' כתב הט"ז אע"ג דנהנה כבר וליכא צער נפש לא הוי ברכה לבטלה כשיחזור ויברך דהא מותר לברך כמה פעמים ביום יעו"ש. וכ"כ מהרא"י סי' כ"ד בש"ץ דמברך על הבשמים בבהכ"נ וחוזר ומברך להוציא בני ביתו דברכת הנהנין היא ומי מעכב ע"י אם ירצה לברך אפי' בחול. וכ"כ המ"מ ס"פ כ"ט דשבת יעו"ש. מיהו הריטב"א הביאו הברכ"י סי' רצ"ו כתב דאף שחוזר ומריח נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך אלא רק להוציא בני ביתו דהנאה חשובה היא לו בגרם מצוה שמוציא אחרים יעו"ש. וכ"כ שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ל"ה בשם הרא"ה יעו"ש. ועוד דהא הו"ל הפסק בין ברכת היין לשתייתו כיון דא"צ וכ"כ הט"ז עצמו סי' תרכ"ד יעו"ש. ער"ה או' א' אמנם הא"ר או' ו' תירץ לקשיית הט"ז הנ"ז הא דצריך לחזור ולברך אע"ג דנהנה כבר וליכא צער נפש משום דדמי למ"ש הסמ"ע בסי' רל"ד במוכר דבר איסור ואכלו דמחזיר לו דמיו משום דאין אכילתו הנאה אלא אדרבא צער הוא לו עכ"ל. וכ"כ התו"ש או' ה' מש"ז או' ד':

כא) המודר הנאה מחבירו אסור להריח מבשמיו ואין מברך על נרו דלאו מצוה הויין לומר דלא נתנו להנות. מש"ז או' ג':

כב) אתרוג של מצוה מותר להריח בו הדס אסור אף להבדלה דלאו מצוה הוא ואם התנה ביה בזה"ז אין להתנות. מש"ז שם. ועיין סי' תרנ"ג ובדברינו לשם בס"ד:

כג) אם הבדיל מפלג המנחה ומבדיל אז אבשמים כבסי' רצ"ג י"ל אם במו"ש יהיה לו בשמים מוכנים יברך עוד להשיב הנפש ואין כאן ברכה לבטלה. מש"ז שם:

כד) [סעיף ג'] שקים מלאים בשמים וכו' שמשימים שק פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין. ב"י בשם הרשב"א:

כה) שם. אעפ"י שמותר להריח בהם. שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבא הם נותנין טעם ביין. ט"ז סק"ו:

כו) שם. אין מבדילין עליהן. משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דכל שיש בו איסור מעורב אפשר דמימאיס למצוה. ב"י בשם הנ"ז ולפ"ז בשמים של ע"ז שנתערבו עם רוב היתר אף שמברכין עליו כבסי' רי"ז ס"ח אפשר בהבדלה אין מברכין דכל שיש תערובת איסור ממאיס לגבוה אף דלהדיוט שרי. מש"ז או' ו':

כז) שם. אין מבדילין עליהן. ובדיעבד מותר להבדלה. א"ר או' ז' מש"ז שם:

כח) [סעיף ד'] נהגו לברך על ההדס וכו' וסמך לדבר כל שומר שבת מחללו וסמיך ליה תחת הספרד יעלה הדס. ויש נותנין טעם לדבר כיון דאתעביד ביה חדא מצוה של הלולב ניעביד ביה מצוה אחריתי. טור. ובעלי הקבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במו"ש. ב"י. וכ"כ בזוה"ק פ' ויקהל דף ר"ח ע"ב. וכ"כ לעיל או' ב' יעו"ש:

כט) שם. כל היכא דאפשר. ר"ל אבל היכא דלא אפשר בהדס יש לברך על בשמים אחרים:

ל) שם בהגה. דיש להניח גם הדס וכו' ואע"ג דבסי' רי"ו סעי' יו"ד כתב דצריך לברך על כל מין לבדו הכא שאני דההדס הוא יבש ואינו מריח לכן אין לברך רק במ"ב אתרווייהו. מ"א סק"ג:

לא) ואם אין לו בשמים יברך על עשבים אפי' יבישים אם מריחים או על פירות המריחים ואף דמברכין על פירות וכרכום ונעגליך שנתן ריח טוב בפירות מ"מ בהבדלה מברכין לעולם במ"ב משום דאין הכל בקיאין בברכות הריח תיקנו ברכת במ"ב שיוצא בדיעבד בכל ענין וכן משמעות הפו' א"ר או' ח' וזהו לפי מנהג בני אשכנז אבל מנהג בני ספרד גם בהבדלה מברכין לכל מין ברכה הראויה לו וכמ"ש בסי' רי"ו:

לב) נהגו המדקדקין להיות להם כלי מיוחד עם הבשמים וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחים [בדורות הראשונים] שם הדס. ח"ר שם. והוא מהט"ז סק"ז שכתב דיכול לברך על בשמים שמחזיקים בבית לצורך תבשיל כל שנוטלם בידו ורק מן המובחר שיחד אותם מתחלה לשם ריח מצוה וכך נוהגין רוב העולם שמייחדים כלי לזה וקורין אותו הדם וכו' יעו"ש. והיינו באתרא דלא שכיחה הדס אבל במקום דשכיח הדס מצוה מן המובחר לברך על ההדס כנ"ז:

לג) ואם יש לברך על ריח הפת עיין ב"י שהביא פלוגתא בענין הברכה אבל הוא ז"ל דעתו דאין לברך על ריח הפת כלל יעו"ש. וכתב בהגה לסוף סי' רט"ז לכן אין להריח בו יעו"ש:

לד) [סעיף ה'] מי שאינו מריח וכו' וכן מי שיש לו נזילה אינו מברך שהרי מחמת האוטם אינו עולה הריח למוח. הלק"ט ח"ב סי' קפ"ג. וכ"נ דעת החיד"א בספרו יוסף אומץ סי' טו"ב יעו"ש:

לה) מי שלפעמים מריח ולפעמים אינו מריח יכול לברך ולהבדיל להוציא בני ביתו כיון דעל הרוב הוא מריח ואם עתה הוא ספק יש לסמוך על הרא"ש והטור דסבירי דלהוציא בני ביתו שרי ומצוה. יוסף אומץ שם סוף הסי' עיקרי הד"ט סי' י"ג או' ל"ד:

לו) שם. אינו מברך על הבשמים. רק בני ביתו יברכו על הבשמים. חס"ל או' ג' ויש להריח גם הוא על סמך ברכתם ואעפ"י שאינו מריח אפשר שנהנית הנשמה:

לז) שם. או להוציא מי שאינו יודע. מיהו הט"ז סק"ח חולק וכתב דאינו יכול לברך רק להוציא בני ביתו הקטנים וכו' אבל לא יוכל לברך כדי להוציא מי שאינו יודע כיון דלא הוי כשאר מצות שצריך לחזר אחריהם אלא מנהג בעלמא יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א סק"ה. וכתב הברכ"י או' ג' דכן מוכח מדברי הרדב"ז דסבר כסברת הט"ז והמ"א יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' יו"ד. תו"ש או' יו"ד. ר"ז או' ז':

לח) ומיהו מי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים [שאין יודעים] יריח הוא בעצמו פעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. א"א או' ה' ר"ז או' ח' ועיין לעיל או' ך' ולענין ברכת האש אם יכול לחזור לברך לאחרים עיין לקמן סי' רח"ץ או' ב':

מג"א סק"א הט"ז ביו"ד סי' ק"ח:

ש"ע ס"ב הנתונים למעלה. אבל נתונים למטה מברכים שאני אומר לכבוד חיים הם עושים ירושלמי:

ט"ז סק"ג וכאן פסק ר"ל המחבר:

שם בסי' רצ"ח ע"ש בט"ז סק"ה:

(מ"א) על פת חם. כיון שיש בו ריח ומברך שנתן ריח טוב בפת א"כ כ"ש פלפלין שמבדילין עליהם אף אי נימא שאינם בכלל בשמים יברך הנותן ריח טוב בפירות:

שם ואי משום דנהגו. והוקבע המנהג להבדיל דוקא אבשמים:

שם עסי' רי"ז דיש שמברכין עצי בשמים ויש עשבי בשמים:

שם תקנו לומר ר"ל במוצאי שבת לפי שהכל מברכין ורוב אין בקיאין תקנו לומר מיני בשמים בין על עצים או עשבים כיון דיוצא דיעבד זהו טעם המנהג אבל לא הוקבע מנהגא דוקא אבשמים וא"כ יוכל לברך אפלפלין ריח טוב בפירות:

שם דרך גדילתה כשיש לו עצי בשמים ואז מברך עצי בשמים יטלם כדרך שנבראו א"כ מוכח דאין כאן מנהג כלל לברך במ"ב אלא יברך על כל מין ברכה הראוי לו:

שם אבל א"ל דכוונתו. ולעולם דיש מנהג לברך במ"ב על כל המינים ומהרי"ל לא קאמר אלא כשמברך על עצים במ"ב יקחו דרך גדילתם ואע"ג דבכל מיני בשמים אין קפידא ולמה יקפיד בהא כיון דברכתן שוה י"ל כדי שיכוין שלא לצאת בריח עד אחר הברכה דומה ללולב משא"כ במיני בשמים שאינם עצים אי אפשר בתקנה זו:

שם יכול לברך מ"מ כמ"ש סי' קס"ו ר"ל אף אחר שנהנה מברך על מה שנהנה אח"כ אלא ע"כ טעמו משום שאומר בברכתו לשון עצי לכן יקחנו דרך בריאתו א"כ ליכא מנהג לברך דוקא במ"ב ולכן גם פלפלין יבדיל ויברך ריח טוב בפירות אכן הא"ר חולק על זה ופוסק שלא להבדיל על פלפלין ולא על זנגביל:

שם עסי' תרכ"ד שמבואר שם בב"י שאין נשמה יתירה ביו"כ אע"פ שחל בשבת מפני התענית והיינו לפי שמתענה מבערב:

ט"ז סק"ו שאין היין נותן בהם טעם. ואין דרך כלל שיריחו הבשמים מהיין:

ט"ז סק"ז אלא שלפי הנראה יש לדחותו כצ"ל:

מ"א סק"ג. הוא יבש ואינו מריח. ר"ל שאינו מריח יפה כשאר ריחות כיון שהוא יבש:

ש"ע ס"ה מי שאינו מריח. כלומר שאין לו חוש הריח:

ט"ז סק"ח דלעיל סי' רע"ג ע"ש בט"ז סק"ג:

שם והטור והרא"ש לא מצינו להם כו' בזה שאין יודע כצ"ל ר"ל שלא מבואר בדבריהם היתר כיון שיש לפרש דאינהו מיירי בקטנים:

שם היתר בזה שאינו יודע כצ"ל:

מ"א סק"ה וגם אין מחזירין עליו לכן לא נקרא כ"כ מצוה עד שנא' בו דלא ליהנות ניתנו:

הט"ז בי"ד ונקודות הכסף האריכו לפלפל אם מבדילין על פלפלין אם היא בכלל בשמים והמט"מ כתב להבדיל עליהם ולא ידעתי מקום הספק דהא י"א דאפי' על פת חם מבדילין עבב"י ואי משום דנהגו לברך במ"ב ולכן צריך ליקח בשמים א"כ קשה דאפי' כל מיני ריחות שלנו אין ראוי לברך עליהם במ"ב עסי' רי"ז אלא צ"ל כמ"ש בשל"ה משום דאין הכל בקיאין בברכות תקנו לומ' במ"ב דיוצא על כל מינים א"כ מותר לברך על כל מינים ומ"מ נ"ל דטוב להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקורין פיזו"ם כדי שיברך במ"ב ובמהרי"ו כתב כשמברך בורא עצי בשמים במ"ש יטול אותם דרך גדילתם ע"ש משמע שהיו מברכין עצי בשמים ע"ש ה' לולב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין לצאת עד אחר הברכה דז"א דברכת הנהנין יכול לברך מ"מ כמ"ש סימן קס"ז ס"ח אלא כמ"ש הוא עיקר, מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מ"ש משא"כ ביה"כ עססי' תרכ"ד וכ"כ בכ"ה מה"ב: אין מבדילין. דמאיס לגבוה:

לברך על הדס. וכ"כ הזוהר:

להניח גם הדס. ואף על גב דבסי' רי"ו ס"י כ' דצריך לברך על כל מין לבדו הכא שאני דההדס הוא יבש ואינו מריח לכן אין לברך רק במ"ב אתרווייהו:

מי שאינו מריח. הע"ש לא עיין סי' רי"ו ס"ד:

או להוציא מי שאינו יודע. צ"ע דהא כתוב בסי' קס"ז דאפי' בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו וטעמא משום דלא הוי אלא להנאתו וכ"ש כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתיר' וא"צ לחזור אחריו כלל א"כ למה יברך לחבירו ול"ד למ"ש סי' תפ"ד דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאתו משא"כ כאן וכ"מ באבודרה' שכתב בשם רבינו גרשון שאסור להריח בהדס שבלולב במ"ש אף ע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאת הנפש היתירה היא וגם אין מחזירין עליו אסור עכ"ל ובאמת בטור משמע דוקא לבניו ולב"ב יכול להוציא ובב"י כ' דמוציא לאחרים דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות וקשה כמש"ל ועב"י די"א דאפילו שאינו מריח יכול לברך דנהנה שמתחזק ראשו וגופו וזה אמת בריח חזק ביותר וע' בהגמ"נ שכתב עוד טעם שהרי הוא נהנה מריח שאחרי' מצילים אותו משריפ' ע"י ריח עכ"ל ול"נ שהרי נתקן משום להשיב הנפש ועכ"פ נ"ל דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא בעצמו בפעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק:

(א) מברך על הבשמים – והברכה הוא בורא מיני בשמים על איזה מין שהוא אף שבחול צריך לברך על כל מין כברכתו [דהיינו על עצי בשמים בורא עצי בשמים ועל עשבי בשמים בורא עשבי בשמים וכדלעיל בסימן רט"ז ועי"ש עוד כמה פרטים בזה] מ"מ במו"ש מברכין על הכל בורא מיני בשמים כדי שלא יבואו לטעות ההמון עם שאין הכל בקיאין בכל ברכה המיוחדת אבל בברכה זו יוצא על הכל וכמש"כ שם בס"א ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיקח לבשמים דבר שברכתו בורא מיני בשמים כגון המוסק שקורין פיז"ם או נעגילע"ך שגם זה להרבה אחרונים ברכתו הוא בורא מיני בשמים מותר לברך במ"ב על פלפלין שקורין ענגילש"ע פעפע"ר שגם זה הוא בכלל בשמים אבל בסתם פלפלין יש דעות בין הפוסקים והוי ספק ברכה וכן זנגביל שקורין אינגבע"ר:

(ב) א"צ לחזור אחריהם – שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת. כתבו האחרונים שאף מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים במו"ש משא"כ ביוה"כ אף כשחל בשבת אין צריך לברך במוצאי יוה"כ:

(ג) של בית הכסא ולא וכו' – דכל זה לאו לריחא עבידי אלא לעבורי ריח הסרחון:

(ד) למעלה ממטתו – אבל נתונים לפני מטתו מברכין שאני אומר לכבוד חיים הם עשויים [ירושלמי]:

(ה) שבמסיבת עובדי כוכבים – היינו שמסובין לאכילה לסעודה אבל אם לא היו מסובין כלל מותר לברך על בשמים שלהן וכן מסיק הט"ז להלכה בסימן רצ"ח סק"ה ומ"מ כתב לבסוף דטוב לכתחלה לחוש לדעת רבינו יונה דס"ל דסתם בשמים של עובדי כוכבים עומד לבסוף למכרן לע"ג ואין לברך עליהן אם לא במקום שנראה שאין עומד לע"ג כגון שהוא תגר שדרכו למכור אותם לאנשים הרבה או שדרכו לשום הבשמים לתבשיל שלו אז אין איסור לברך עליהם אפילו לדעת ר"י:

(ו) להריח בהם – שאין היין נותן בהם טעם כי אין דרך שיריחו בשמים מהיין אלא אדרבה הם נותנים טעם בהיין ועוד שאין מכוין המריח לריח היין אלא לריח התבלין:

(ז) אין מבדילין עליהם – דמאיס הוא לגבוה. כתב הט"ז כאן ולעיל בסימן רי"ז דאין מברכין על ריח שבכלי שנבלע בו ע"י הבשמים שהיו בו מקודם. ואם רואה שבשולי הכלי יש אבק משיורי הבשמים כמו שרגילות בתיבות שמשימין בהם בשמים מותר לברך [אחרונים]:

(ח) על ההדס – פי' דשל לולב כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא ודוקא בשאר ימות השנה ולא בסוכות דהוקצה למצותו ומש"כ כל היכא דאפשר היינו כל היכא שיש בו עוד ריח קצת מצוה לכתחלה להדר אחריו וכ"כ בזוהר וסמך לדבר ותחת הסרפד יעלה הדס וסמיך ליה שומר שבת מחללו וגו' והי"א ס"ל דכיון שנתיבש וניטל ממנו עיקר הריח אין לברך עליו:

(ט) עם הבשמים – ואם אין לו יכול לברך גם על עשבים שיש להם ריח טוב וכנ"ל בסק"א:

(י) דאז עושין ככו"ע – עין בט"ז שכתב על מה דאיתא בטור בשם רבינו אפרים שהיה לו זכוכית מיוחדת שהיו בה מיני בשמים והיה מברך עליהן דאף דלהלכה יש לצדד דיכול לברך במ"ב גם על הבשמים שהיו מונחים בבית לצורך תבשיל כיון שנוטלן עתה בידו להריח בהן וכ"כ בספר תוספת שבת בפשיטות מ"מ רבינו אפרים עשה זה למצוה מן המובחר שייחד אותם מתחלה לשם ריח מצוה וכך נוהגין רוב העולם שמיחדין כלי לזה וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחין שם בדורות הראשונים הדס כדי להריח:

(יא) מי שאינו מריח – היינו שאין לו חוש הריח:

(יב) להוציא וכו' – וצריכין שיריחו תיכף אחר ברכתו:

(יג) או להוציא וכו' – כל האחרונים חולקין ע"ז וסוברין דוקא להוציא ב"ב הקטנים הוא דשרי שמוטל עליו כדי לחנכם במצות אבל לא להוציא מי שאינו יודע דכיון שהוא אינו חייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן דאף דבעצם קידוש והבדלה יכול להוציא לאחרים אע"פ שאינו חייב בדבר כגון שיצא מכבר שאני התם שהן חובה על כל איש ישראל וכל ישראל ערבים זה בזה משא"כ בזה שהוא רק מנהג החכמים ואין צריך לחזור אחריו וכדלעיל בס"א הוא דומה לכל ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אחרים בברכתו אם אינו נהנה אז בעצמו וכדלעיל בסימן קס"ז סי"ט וע"כ ה"ה מי שהבדיל כבר ויש לו חוש הריח ובירך על הבשמים ובא להבדיל פעם אחרת בשביל אחרים יריח עוד בעצמו פעם אחרת כדי שיוכל עוד הפעם לברך במ"ב. ודע דמה שנוהגין איזה אנשים שאין רוצין לצאת בברכת הנר והבשמים שאומר המבדיל ומברכין אותן לעצמן בשעה שאומר המברך ברכת המבדיל שלא כדין הם עושין דכיון שהם יוצאין בהבדלה צריכין להטות אזנם ולשמוע ברכת ההבדלה ולא לברך אז ברכה אחרת ולבד כ"ז מצוה יותר לצאת כולם בברכתו דברוב עם הדרת מלך ולא לברך כ"א בפני עצמו וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אם לא שהוא רחוק אז מן האור ולא יוכל להשתמש לאורה דאינו יוצא אז בברכת המברך וכדלקמן ברצ"ח ס"ד ובאופן זה לא יכוין לצאת בברכת הנר אלא יאחר אותה לאחר הבדלה כשיהיה סמוך אצל האש:

(מ"א ר"ס) אבל א"ל דכוונתו נ"ב לא ידעתי היכי ס"ד לומר הכי הא בהדיא כתב לשם במ"ש ע"ב וצ"ע:

מג"א ס"ק ה וקשה כמש"ל לענ"ד גם אם הוי ברכת המצות מ"מ כיון דהוא אין לו חוש הריח הוא פטור לגמרי ממצוה זו ומקרי אין מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים ודמי לדלקמן רסי' תקפ"ט ואולי י"ל דמקרי בר חיובא אם נזדמן לו דבר שהוא חזק ביותר דמתחזק ראשו וגופו כמ"ש המג"א:

הבשמים עיין בה"ט ועיין בבר"י ומח"ב ובק"א שם מסיק להלכה דבשעת הדחק אפילו אינו כתוש מקרוב יכול לברך עליו אך יברך מיני בשמים וכ"כ בפרח שושן וע"ש שהביא מדברי הכל בו והאורחות חיים בזה ומ"ש בהגהות בה"ט בשם הא"ר ע"ש שגם הוא כת' שיש לחלק בין שלם לכתוש אלא שאין בידי להקל בספק ברכות ע"ש ומ"ש בה"ט שיניח חתיכת פיזום עיין במג"א שכת' עור הגדי ועיין מ"ש בזה בש"ת סי' רי"ו. ומ"ש המתענה בשבת כו' כ"כ ג"כ בגו"ר כלל א' סי' ח' ומח"ב כת' כן בשם ספר הפרדס כת"י תלמיד תלמידו של הרשב"א ז"ל וכת' בר"י בשם מהר"י פראגי בתשובה כת"י שאבל ב"מ לא יברך על הבשמים במ"ש וראיה מבשמים ביום ט"ב במילה וב"י כת' ע"ז שאינו מוכרח ופוק חזי מה עמא דבר אך בשיורי ברכה שם כת' שבכנה"ג הביא כן משם אבודרהם וכ"כ הרב מהורר יצחק לוי ואליר שהביא ג"כ ראיה מט"ב וכת' דאף הש"ך בי"ד סי' רס"ה דמגמגם במילה בט"ב מודה הכא ע"ש ועיין לעיל סי' רי"ז ובט"ז כאן דאין מברכים על ריח שבכלי שהיו בו בשמים ועיין במח"ב הביא דברי הנ"צ ועמק ברכה וכת' דמן הסתם לא יברך אם לא שרואה שבשולי הכלי יש אבק משיורי הבשמים כמו שרגילות בתיבת שמשימין בהם בשמים כו' וכ"כ בעבודת הגפן וע' ביד אפרים מ"ש בזה ועסי' ר"ט דין אם פתח הברכה לומר מאורי האש וסיים בורא מ"ב ומ"ש בש"ת שם:

יודע עבה"ט ועיין שבות יעקב ח"ג סי' ך' שדעתו כהש"ע שיכול להוציא מי שאינו יודע ועיין בשו"ת פרי האדמה ח"ג דף ע"ג:

אין צריך לחזור אחריהם. שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת ביציאת השבת:

של ב"ה. דלאו לריחא עבידא אלא לעבורי ריח הסרחון:

שבמסיבת עכו"ם דסתם מסיבתן לע"א. פירש"י במסיבת עכו"ם לאכילה לסעודה עכ"ל ומביאו ב"י ב' גירסו' דלהרי"ף ולהרא"ש ל"ג במסיבת עכו"ם אלא סתם מסיבתן כו' ממילא אסור אף שלא במסיבה ולהרמב"ם דוקא במסיבה והטור פסק סי' רי"ז כהרמב"ם דבמסיבה אסור וכאן פסק כרי"ף ורא"ש אפי' שלא במסיבה ופסק כאן ב"י כהרמב"ם ואפשר לו' דעת הטור דלענין מצות הבדלה הכריע לחומרא אפי' שלא במסיב' אלא דקשה הא לעיל יש גם כן להחמיר שלא לברך מספק אלא העיקר כמ"ש הב"י דהטור סמך עצמו על מ"ש בסימן רי"ז דוקא במסיבה ולא הוצרך להזכיר כאן כי שם עיקר דין הבשמים וגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כן כמ"ש בסי' רצ"ח אי"ה:

וצריך לחזור ולברך. לכאורה קשה כיון דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמ"מ הוא נהנה מהריח אע"פ שהוא של איסור ונראה לתרץ דכאן אין חשש ברכה לבטלה כשיחזיר ויברך דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם:

שקים מלאים בשמים כו'. ביו"ד סי' ק"ח הוכחתי דגם פלפלין בכלל בשמים הם להבדלה אלא דודאי כל שיש לו בשמים טובים מפלפלין יברך על הטובים יותר ולעיל סי' רי"ז כתבתי שאין לברך על ריח שיש בכלי שנבלע כבר מבשמים שהיו שם:

שמותר להריח בהם שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבא הם נותנים טעם ביין:

על הדס. פי' דשל לולב כיון דאתעביד בי' חדא מצוה ליעבד בי' אחריתא וי"א ס"ל דכיון שאין בו ריח שפי' כיון שהוא יבש ע"כ אין לברך עליו וכ' הטור בשם ר"א וז"ל ויש לי זכוכית קטנה ובה מיני בשמים ועליה אני מברך עכ"ל וי"ל לאיזה צורך כתב דבר זה דמה חידוש יש בו שכתב על עצמו מנהג זה ונ"ל דקמ"ל שאין לברך על אותן הבשמים שמניחים בבית לצורך תבשיל דהנהו לאו לריח עומדי' ויש ראיה ממה דפרכינן פ' א"ד על הנכנס לחנות של בשמים דמברך והא לאו לריח עבידי ומשני אין לריח נמי עבידי כי היכי דנירחו אינשי וניתי ונזבין מיני' וא"כ ה"נ כך הוא ול"ד למ"ש סי' רי"ז האי מאן דמורח באתרוג מברך להריח דהתם קאי האתרוג לריח ולאכילה וכן שאר פירות שיש להם ריח טוב ורגילים להריח בהם משא"כ באותן בשמים שמחזיקים בבית אין דעת האדם כלל בהם בשביל הריח ואף על גב דלענין ברכת הנהנין ודאי צריך לברך אם רוצה להריח להנאתו מכל מקום כאן שאינו בא להנאה אלא לקיים מצות חכמי' צריך שיהיה מיוחד לכך הקפיד ר"א להיות לו זכוכית מיוחדת לכך אלא שלפי הנראה יש לדחות דההוא דנכנס לחנות של בשמים יש לו דין אחר דכיון שאין נוטל שום בשמים לידו אלא הריח נכנס לו ממקום שמונחים ובאמת לא הונחו שם כדי להריח ע"כ צ"ל שם שהנחום כדי להריח ואז הוי כאלו היו נוטלים בידם אבל בנוטל בידו מהני בכל גווני ולפי זה שפיר יכול לברך על בשמים שמחזיקין בבית כל שנוטלן בידו ונראה דר"א עשה מן המובחר שייחד אותם מתחילה לשם ריח מצוה ובאמת כך נוהגין רוב העולם שמייחדים כלי לזה וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחים בדורות הראשונים שם הדס וכדאיתא בגמרא הדס זכינו לריחו:

בני ביתו הקטנים. בטור מביא דברי ר"א שכתב ואף לב"ב אינו יכול להוציא דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ול"נ שהרי פורס אדם פרוסה לב"ב אע"פ שאינו אוכל עמהם וכן הורה לי א"א עכ"ל והקשה ב"י דהא הך פורס אדם כו' אי' ס"פ ראוהו ב"ד והטעם שם כדי לחנכן במצות והיינו בקטנים דשייך בהו חינוך וא"כ מה מקשה על הר"א די"ל דאיהו מיירי בגדולים וכתב עוד דאפשר לקיים הוראת הרא"ש כיון שחכמים קבעו אותו מנהג הוי ליה מצוה ודמי לקידוש והבדלה וקשה ע"ז דלעיל סי' רע"ג נתבאר דאף בברכת הלחם של סעודות שבת אין יכול להוציא ואין לך חוב גדול מזה דחייב מדאורייתא ג' סעודות וע"כ צריך אתה לחלק כמש"ל דאפ"ה אינו קרוי חובה וכ"ש בשמים דכאן ואין זה דומה למ"ש הטור סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות הוה כברכת מצה ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו' דהכא אפי' מצוה לא הוה כשאר מצות שצריך לחזור אחריהם אלא מנהג הוא בעלמא ותו דהא הטור למה ליה לפורס אדם כו' ושם אין חוב כלל וצ"ל דהטור כאן מיירי גם כן בקטנים והוי סבר שרבינו אפרים מיירי גם כן בקטנים וא"כ מ"ש בסימן רע"ג בשם המרדכי דמי שמתענה תענית חלום בשבת אינו מוציא ב"ב היינו הגדולים וע"כ פסק בש"ע כאן דוקא בשביל בני ביתו הקטנים כו' אלא דמ"ש כאן בש"ע או להוציא מי שאינו יודע זה איני מבין שהרי לא אמרו בגמרא אלא להוציא בני ביתו כדי לחנכם וזה לא שייך בגדול שאינו יודע ותו ק"ל דאפילו בברכת מצה וקידוש שאמרו אף על פי שיצא מוציא היינו שמוציא מי שאינו יודע לברך מעצמו דאל"כ פשיטא שיברך בעצמו ולא יתכן שאחר יברך בשבילו וא"כ בברכת הנהנין לא יברך אפי' בשביל מי שאינו יודע וא"ל דחשיב זה לברכת חובה שא"כ מה הוצרך להתנות בני ביתו הקטנים כו' ע"כ נראה שלא להקל נגד רבינו אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע והטור והרא"ש לא מצינו להם על כל פנים שום היתר בזה שאינו מריח: נ"ל פשוט שאין חילוק בבשמים להבדלה בין עשבים שיש להם ריח טוב או שאר בשמים ומברך גם על עשבים אפי' אם הם יבשים כל שיש להם ריח טוב:

מג"א ריש הסימן. להניח בתוכו חתיכות מעור הנדי כו' עיין בסי' רנ"ו דעור הנדי הוא קנמון ואפשר דט"ס וצ"ל מור הינדי שהמור ההיא המוסק והרמב"ם כתב שהוא בא מחיה ידועה בארץ הודו ע"ש ולכן כתב המג"א מור הנדי ר"ל שבא מארץ הודו לאפוקי מור שע"י שורש אילנות עיין בהלכות כלי המקדש. ושוב מצאתי במח"ב שכ' כאן ט"ס ע"ש ועיין בסי' רי"ו הבאתי מתשובת חוות יאיר שכתב מתרגום שיר השירים על מור ואהלות אקסיל ואלהון כו' ואני מצאתי ברש"י דשבת דף קי"ד תלתא קפידי אהלא ופי' אלציון בלע"ז וע' בשבת דף צ':

שם ובמהרי"ו כ' כו' במהרי"ו שם איתא בהל' לולב וז"ל וכשיטול הלולב יהא בדעתו שלא לצאת בו אלא לאחר הברכה או להפכו דכל המצות אין יוצאין בו אלא דרך גידולם וכן כשמברכין בורא עצי בשמים במ"ש עכ"ל ועפי"ז נראה שיש כאן ט"ס והיפוך בדברי המג"א וכצ"ל ובמהרי"ו משמע שהיו מברכין עצי בשמים ע"ש הלכות לולב וע"ש שכתב שמברך בורא כו' יטול דרך גדילתו אבל אין כו' וכוונת המג"א שא"ל דהך וכן כשמברכין לא קאי אדרך גדילתו כ"א ארישא שגם בזה צריך שיהא בדעתו שלא לצאת בו וע"ז כתב דז"א דבברכת הנהנין לא אמרינן הכי:

בט"ז ס"ק ז' נרשם בטעות וצ"ל הציון על המחבר לברך על ההדס כו' פירוש של לולב כו' כצ"ל: