שולחן ערוך, אורח חיים רס״ו: דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו י"ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו י"ג סעיפים:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו עכו"ם לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו אלא נותן כיסו לעכו"ם להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לעכו"ם אא"כ באה לידו מבעוד יום דהשתא הוי ככיסו:

אם אין עמו עכו"ם מניחו על חמורו וכדי שלא יהיה חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה: הגה והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה ואפי' הוא תוך התחום יכול לישב על החמור ולרכוב (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):

היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו:

היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל:

שוטה וקטן יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת חרש וקטן יתננה למי שירצה:

י"א שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטל ממנו כשהוא עומד הגה ודוקא כשנותן להם משחשיכה אבל כשנותן להם מבע"י מותר בכל ענין:

אם אין עמו שום אחד מכל אלו יטלטלנו פחות פחות מד' אמות ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו אבל אם לא בא לידו לא:

י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו:

הגיע לחצר החיצונה המשתמרת נוטל מעל החמור כלים הניטלים ושאינן ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו מניח תחתיהם כרים וכסתות ודוקא במשואות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פירוש מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו ולא יניח על הבהמה משום צער בעלי חיים:

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבהמ"ד בשדה וחשכה לו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו מניחן שם:

היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום רץ תחתיה עד ביתו ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה דזמנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ אית ליה היכירא וכי מטא לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י זריק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו:

יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו וי"א דה"ה לכיסו: הגה ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם למצניעו ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לעכו"ם לשמרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סי' ש"ט) ועיין לקמן סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו:

מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר:

חמורו. ואם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א:

לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו כמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב. מ"א:

עכו"ם. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו. סה"ת:

מחמר. פי' המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר"ן וריב"ש:

מבע"י מותר. המ"א הניח דבר זה בצ"ע:

מד"א. כתב הט"ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשוב' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם רי"ו בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ"ל ט"ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע"ש א"כ לפ"ז ה"נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע"י עכו"ם רק לעשות ע"י הושטה מרה"י לכרמלית ועיין יד אהרן סי' שמ"ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע"ש וכ"כ המ"א סי' שמ"ח ס"ק ד' ועיין בט"ז סי' שמ"ט ס"ק א' ובמ"א סימן של"א ס"ק ה':

מהיכנו. ואין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה"מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ"א:

קאי. ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב"ם:

לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין. ש"ג מ"א:

לשומרו. ואם מתירא דהעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל מ"א. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ד':

ליטלו. ואסור לומר לעכו"ם ליטלו כמ"ש סס"א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל דמותר לומר לעכו"ם לשומרו ע"ש ולדידי צ"ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב"ם התיר לגמרי ע"ש):

שבת קל"ג

רמב"ם פ"ז מה"ש

שם והרא"ש ורבי ירוחם בשם התוספות

שם בגמרא כלישנא קמא

שם במשנה

שם בגמרא

הרמב"ם שם

שם בגמרא

שם

שם

שם בעיא ולא איפסקא הילכתא בהדיא ופסק הרי"ף והרא"ש דעביד כמר עביד

המגיד בשם הרשב"א והרמב"ן ושאר מפרשים

שם בגמרא

ר' ירוחם ח"א בשם יש מפרשים

שם במשנה

שם קנ"ד

ביצה ט"ו

שבת קנ"ג

הר"ן שם בשם הרמב"ן

המגיד בפי"ג בשם הרמב"ן והגהת בפ"ב בשם סמ"ק וכ"כ בסמ"ג ורבי' ירוחם הביא ל' ב' הסברות ולא הכריע

הרא"ש והר"ן בפ"ק דמציעא ושאר פוסקים

ס"א ואפי' לא נתן. מדפריך בגמ' מ"ט שרו כו' ואי בקצץ הא ב"ה מתירין בכולן עם השמש בפ"ק אלא כיון דבלא נתן שכר ניחא כמ"ש תוס' י"ט א' ד"ה אלא כו' וע"ל סי' רמ"ז ס"ב אבל בסתם כו'. וסובר הרמב"ם דמתני' איירי מבע"י מדקאמר ואע"פ שנתנו משמע דע"כ איירי מבע"י כפשטא דמתני' דע"כ צריך ליתן מבע"י משום מוקצה:

ואע"פ שנתנו. מדאמרינן אבל מציאה כו' ולא אמרן כו' ואי מבע"י הרי יכול ליטלו ועי' ברא"ש:

ס"ב וי"א שצריך. ב"מ פ' השוכר את הפועלים צ' ב' הנהיגה בקול ולא התירו אלא מעשה בחמור וכמ"ש אי הכי אפי' חבירו נמי אמר רב פפא כל כו' וכה"ג הוי מעשה בעצמו:

והוא. דשבות בעצמו לא התירו כנ"ל:

ואפי'. עט"ז:

ס"ו י"א שכשנותנו. תוס' ד"ה מי שהחשיך מהא דפט"ז אבל קטן שבא כו' דקטן העושה כו':

ודוקא כו'. וכמ"ש ה' ב' היו טעון אוכלין כו' ועמ"א:

ס"ז ודוקא כיסו כו'. לאפוקי מהרמב"ם פ"ו ופ"ך מהל' שבת שכת' שכה"ג אפי' מציאה דלא אתא לידיה והשיגו הראב"ד והרמ"ך וש"פ וע' במ"מ וכ"מ ומ"ע שהליצו בעדו וכן הרמב"ן ומוצאו של הרמב"ם מפ' בתרא דע"ג ע"א ולשיטת הפוסקים צ"ל המוציא שהוציא בשוגג אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה שמצא וכ"מ פשטא דגמ' כמה כיסי משתכחין בשוקא. והטעם כיון שאוקמוה אדאורייתא אז אין חילוק בין כיסו או מציאה. אבל בב"מ ט' א' משמע כדברי החולקין עיין רא"ש שם וע' סי"ג:

ס"ח י"א דדוקא. קמ"ב ב' ואפי' שכח לא. ולא התירו בדרכים אלו ואפי' ר' יוחנן דמתיר שם לא התיר אלא במחיצה של בני אדם דלא כרש"י שם דלפרש"י מה שהשביח ע"י הככר בטלטול פגם בהוצאה. רשב"א בשם רמב"ן:

ס"ט המשתמרת. רש"י:

שאין כו' לכלום. דבלא"ה מותר דקי"ל בסוף שבת במוקצה מחמת מיאוס כר"ש אלא משום דאין כו' וכמש"ש מ"ו א' בשרגא דנפטא משום דחזי לכסויי כו' הא לא"ה לא:

לא יניהם כו'. ר"ל אפי' לבטל כלי מהיכנו מותר דקי"ל צער בע"ח דאורייתא כמ"ש בפ"ב דב"מ ל' א' וז"ש ילא כו' ר"ל בכ"ע דמדאמרי' שם והאיכא כו' משמע דלמ"ד צער בע"ח דאורייתא צריך לפורקן:

ס"י חשכה כו' או. כפרש"י שם ולעיל סי' ל' ס"ד כ' כפי' תוס':

סי"ב י"א. דדוקא מדלא הזכיר במתניתין היתר זה ולא בגמ' דאמרו אין שם כו':

וי"א דה"ה. ובמקום שאין יכול מאלו האופנים הנ"ל ולכן לא הזכירו ועמ"א:

ומי ששכח כו' אם. מ"ג א' בצריך למקומו אלמא כיון שהוא כבר בידו יכול להוליכו לכ"מ שירצה ואין משום איסור טילטול. אבל ל"נ דשם התחלת הטלטול הוא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר משא"כ כאן שבאיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף וכו' וראיה ממ"ש בספ"ב דשבת אריב"ח שמעתי כו' מקום צנוע כו' ואף שנדחק במ"א ליישבו לא נראו דבריו כלל וכלל וכן בתוספתא סוף סוכה שמשלכת הפתילה מידה בקבלת שבת:

ואם הוא בשוק. כנ"ל ס"ח:

סי"ג מצא ארנקי. מהא דב"מ ט' א' דלא כרמב"ם כנ"ל ס"ז:

חמורו – עיין במ"ב והוא ממ"א והפמ"ג בסק"א מצדד דאפילו שכר חמור מא"י ג"כ טוב יותר ליתן על חמור של א"י מלעבור על איסור דאמירה לא"י שבות דשכירות קניא לחומרא הוא רק חומרא בעלמא. אך כ"ז באופן שלא יהיה מחמר ובסק"ו כתב דאפשר דאפילו אם הבהמה היא של ישראל חברו טוב יותר שיתן על החמור [דלפני עור לא שייך בכאן דחברו אינו יודע כלל ואנוס הוא] והא"י שיש עמו יחמר אחריה. ומש"כ עוד במ"ב אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו וכו' פשיטא דאינו מצווה וכו' א"צ בזה להניח עליו כשהוא מהלך וכדלקמן בס"ב דשם אין עמו א"י והוא בעצמו המחמר ע"כ צריך ליזהר בזה אפילו הבהמה של חברו כדי שלא יעבור על איסור דמחמר משא"כ בעניננו דאיירי ביש עמו א"י הא"י יהיה המחמר:

על שביתתו – ואע"ג דליכא הכא משום שביתה דהא פסק בס"ב כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה אפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו לא"י יהיב ליה ולא לחמור. הר"ן:

נותן וכו' – עיין במ"ב במש"כ דיראה להקנות החמור להא"י מבע"י כד"ת. ואעתיק בזה מה שכתב הח"א בכלל נ"ח ס"ה וז"ל צריך ליזהר שתהיה המכירה ע"פ ד"ת דהיינו הסוסים במשיכה ולפחות במסירה ומשיכה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם ואם נתן בעל האכסניא רשות לשניהם להשתמש שם הוי כחצר של שניהם ומסירה אינו קונה שם אלא דוקא בר"ה כמבואר בחושן משפט סימן קצ"ז קצ"ח וגם יתן לו הא"י כסף כמבואר ביורה דעה סימן ש"כ די"א דמשיכה אינו קונה בא"י וי"א דכסף אינו קונה ולכן צריך דוקא שניהם ויהיה מתנה עמו שמקנה לו בכסף זה שנותן לו אוי"ף גא"ב ויזהר שיפסוק דמים של כל סוס וסוס דבלא פיסוק דמים אינו נקנה לו לא כמו שעושין ההמון שאומרים לא"י אני מוכר לך הסוסים דזה אינו קנין כלל אלא צריך לפסוק דמים של כל אחד ואחד לבדו ויתן לו אוי"ף גא"ב והשאר יזקוף עליו במלוה וגם לא יתנה עמו שמוכר לו לשבת לבד אלא מכירה חלוטה וע"ש עוד שמסיים לפי מה שידוע שרוב הסוחרים ובפרט בעלי עגלות אינם בעלי תורה להיות בקי בדינים יותר טוב להורות להם שיפקירו הבהמות ויפקירו בפני ג' בני אדם מע"ש ויתנו שאפילו כשיקח בידו בליל שבת אינו רוצה לזכות בו עוד אלא שיהיה הכל של א"י וכו' ע"ש ומש"כ במ"ב או עכ"פ בינו לבין עצמו עיין לעיל בסימן רמ"ו בשו"ע ובבאור הגר"א שם דבזה יצא עכ"פ לדעת הרא"ש ולכתחלה יזהר בזה מאד שיהיה הפקר עכ"פ בפני אחד ולא בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם והח"מ בסימן רע"ג ס"ז אפילו מן התורה לא הוי הפקר בזה:

וכשהיא עומדת – משמע מפשטא דלישנא דהיינו לאחר שעמדה והרמב"ם פסק כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה וכן העתיק בלבוש אך הרשב"א בחדושיו כתב על דברי הרמב"ם שאינו נראה כן [תו"ש]:

יתננו למי שירצה – כתב הפמ"ג יראה לי דהיינו דוקא שאינו בנו אבל בנו קטן שהוא בר חינוך מדרבנן יתננו לחרש ושוטה ומסתפק שם דאפשר אפילו אם החרש ושוטה הוא בנו שאינם בר חנוך כמו קטן:

הג"ה ודוקא וכו' מותר בכל ענין – מלשון זה משמע דאפילו אם יחזור החש"ו ויעמוד משחשיכה א"צ שוב ליזהר ליטול ממנו כמו בבהמה למעלה והטעם הוא כמו שבארתי במ"ב וכ"כ בלבוש וקשה לי דא"כ אפילו אם נתן על החש"ו משחשכה אמאי פסק השו"ע דנוטל ממנו כשהוא עומד דהיינו משום כדי שלא יעשה אח"כ החש"ו עקירה על ידו הא במה שנותנו עליו בפעם ראשונה כשהוא מהלך סגי כיון דתחלת נתינתו על החש"ו בהיתרא היתה שלא עשה עקירה ע"י שנתנו עליו כשהוא מהלך ומה שיעשה עקירה חדשה אחר עמידתו הלא מעצמו עושה דבר זה ודמי להא דנתנו עליו מבעוד יום ובדוחק יש לחלק דבנתנו עליו מבעוד יום עדיין לא הגיע זמן איסורו בעת הנתינה ע"כ לא דמי כלל למאכיל איסור בידים משא"כ בנתנו משחשכה שהגיע זמן איסור בתחלת נתינתו עליו לכן אף דנתנו כשהוא מהלך צריך עכ"פ ליזהר ליטול ממנו כשעומד כדי שלא יעשה עקירה בהכיס אח"כ. ומ"מ אכתי קשה אמאי מותר מבע"י הא תנן [שבת קכ"א] קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך והיינו מפני שיודע שניחא לאביו בכך והוא עושה דבר זה לרצונו לכך אסור וא"כ בעניננו שנותן לקטן הכיס כשהוא מהלך מאי הוי אמאי מותר לו להניחו אח"כ לעקור הכיס כשעמד משחשכה מי עדיף מאלו בא הקטן מעצמו משחשכה ליטול הכיס ולהביאו למקום המשתמר היה צריך אביו למחות בידו כשיודע שניחא לאביו בכך וכ"ש בעניננו שנתן לו ע"ד זה מבע"י [ואולי י"ל דמה שאמרו שאסור בקטן העושה ע"ד אביו הוא רק מד"ס כיון שאינו מצוהו בפירוש לזה והכא מפני הפסד התירו ואח"כ מצאתי שכ"כ בשה"ג בשם ריא"ז אך הוא יש לו בענין זה שיטה אחריתא ע"ש] ואולי דזהו טעם האוסרים שהוא במ"א ומ"מ נ"ל דאפילו לדברי המגן אברהם יש להתיר בכרמלית עיין יבמות קי"ד ע"א בגמרא דמשני בכרמלית דרבנן ולשיטת הרשב"א דכתב דזה מותר אפילו למיספי ליה בידים:

אבל אם לא בא לידו לא – עיין בפמ"ג שמוכח מדבריו דדוקא פחות פחות מד"א ע"י אדם אחד הוא דאסור אבל מחברו לחברו אף שכ"א מוליך פחות מד"א וע"ד כן עושין שרי כמבואר בשמ"ט ס"ג ובט"ז שם סק"א דבאופן זה לא גזרו על פחות מד"א. ודע דהוא דוקא במצא דבר שמותר לטלטלו אבל אם מצא דבר שאסור לטלטלו אסור עכ"פ משום מוקצה וכדמוכח בסוף הסימן ע"ש במקור הדין:

לשמטן – עיין במ"ב שכתבתי דהיש מתירין במקום הפסד מרובה אפילו לבטל לכל היום הוא מדברי המגן אברהם וכתב דהמגיד משנה כ"כ וכ"כ בש"ג בשם הריא"ז וכ"כ ברש"י בהדיא ולפיכך מצדד להקל כמותם נגד הר"ן האוסר שהוא יחידאה בזה ומה דאסרינן להניח כרים וכסתות תחת משאות גדולות כתב דהיינו משום שיכול לפורקן בנחת ולא יבא לידי הפסד ואם א"א לפורקן אה"נ דמותר להניח כרים וכסתות אף במשאות גדולות ומשמע ממ"א דלאו דוקא בעניננו דה"ה דבעלמא מותר לבטל כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה והגם דאין מבואר זה בהדיא ברש"י והש"ג מ"מ מוכיח כן המגן אברהם מדעתם וכמו שבאר בספר דגמ"ר ע"ש [אכן לפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו על האי סוגיא ע"ש שוב אזדא ראית הדגמ"ר וכדלקמיה] ובספר קרבן נתנאל כתב דאין הדין עם המגן אברהם דרש"י וש"ג בשם ריא"ז הם יחידים בזה [ומדברי המ"מ אין הכרע עיין בלחם משנה שם] דהרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולהו ס"ל דאיסור בטול כלי מהיכנו אין נדחה אפילו במקום הפסד מרובה [וכן מבואר ג"כ בחדושי הריטב"א ע"ש] ולפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו ע"ש היטב גם רש"י וריא"ז יודו דבעלמא אין נדחה איסור בטול כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה וכן בספר אבן העוזר מסכים דלא כהמג"א ובאמת קשה מאד להקל בזה דפשטות הסוגיא שם דקמקשה והא קמבטל כלי מהיכנו מוכח דאסור בה"מ ואין לדחוק כתרוץ המג"א משום דאפשר לפורקו בנחת דלמה לא מתרץ דמיירי בשא"א לפורקו בנחת ועוד דמה יענה במה דפריך הגמרא בדף קכ"ח ע"ב והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני קסבר צער בע"ח דאורייתא וכו' הא אפילו אם יסבור דצער בע"ח הוי רק מדרבנן ג"כ מותר לבטל כלי מהיכנו בהפ"מ ע"ש בגמרא:

אלא פורקן בנחת – ומ"מ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח [מ"א]:

ולא יניחם וכו' – בלשון הרמב"ם איתא ולעולם לא יניח וכו' והיינו אפילו אם לא יכול לפרוק בנחת מ"מ יראה שלא יהיה מונח על הבהמה משום צער בע"ח ומשמע מדברי הגר"א דבאופן זה מותר להניח תחתיהן כו"כ אף דהוא מבטל כלי מהיכנו וכשיטת רש"י שם בגמרא ע"ש והא דאוסר בשו"ע מתחלה במשאות גדולות מיירי בשאפשר לו לפורקן וכמו שמפרש המגן אברהם אכן לפי מה שבארו הרמב"ן והרשב"א בחדושיהם אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות בכל גווני וכדי להסיר הצער מהבהמה יתיר החבלים ויפלו השקין עם הכלים אע"פ שישברו:

כי היכי דלא קאי וכו' – בגמרא איתא בזה הלשון ס"ס כי מטא לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקא מעייל מר"ה לרה"י ומשני דזריק לה כלאחר יד וזה כונת השו"ע כי היכי וכו' ומשמע מהגמרא דכיון דאח"כ זורק כלאחר יד שוב אין לנו לחוש אפילו אם יעשה הנחה בבואו סמוך לביתו מאחר דבתחלת הפעולה לא היתה עקירה שהיתה החבילה מונחת עליו מבעוד יום וכן דעת המי"ט הובא בא"ר ומ"מ יש מחמירין שלא יעמוד לפוש ומה דאמרו א"א דלא קאי פורתא זה לא הוי הנחה לגמרי רק נראה כהנחה:

דה"ה לכיסו – ועיין בט"ז וא"ר שפסקו כהי"א הזה. ולכאורה הי"א הזה לא ס"ל כהי"א דס"ח וראיה דהקיל אפילו ריצה שהיא קולא גריעא מהכל [דהרי לא מקילינן לה כ"א בא"א בכל ההיתרים דלעיל וכדאיתא במ"א בשם סה"ת] וכ"ש דמקילינן בכל הנ"ל אבל זה אינו דא"כ לא הי"ל להמחבר לסתום למעלה אלא האמת נראה דהי"א הזה שמקיל קאי רק אמי שהחשיך לו בדרך דהוא קרוב לאונס ושם שיצא מביתו סמוך לחשכה שהוא קרוב לפשיעה ולכך אפילו שכח לבסוף לא מקילינן ליה וזהו טעם הג"ה שבסמוך וכן משמע מבאור הגר"א ובזה יתורץ קושית הט"ז אח"כ מצאתי שכ"כ בספר נהר שלום:

יכול לילך – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הגר"א ובדה"ח מכריע דבכיס שיש עליה תורת כלי והיא לא נעשה בסיס להמעות כיון שהניחה בשכחה ומותר לטלטלה לצורך מקומה לכן אם היה בידו יכול להוליכו לתיבה אבל דברים המוקצין בגופן כגון מעות ואבנים שאין להם שום היתר טלטול אפי' לצורך גופו או מקומו ונטלו בידו אסור לילך עמהן למקום אחר רק יזרוק אותן תיכף מלבד איזמל של מילה אף שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו מ"מ כשהוא בידו יכול להניחו באותו חדר במקום שירצה דאי יצטרך להשליך האיזמל מידו וישבר מימנע ולא מהיל:

מצא ארנקי וכו' – ואם עבר והגביהו יראה עכ"פ אח"כ לטלטלו פחות פחות מד"א ולבסוף יזרקנו לאחריו כדי שלא יהיה הנחה:

אסור ליטלו – עיין במ"ב דאפילו אם יעמוד תחתיו אסור משום מוקצה ואם הוא מקום שרוב ישראל דרין בו ומגביה כדי להחזירו אח"כ לבעליו היתרא דפחות מד"א בודאי לא שייך בזה לכ"ע דאין בהול בזה כיון שהוא רק להחזירו לבעליו אך לענין איסור מוקצה יש לעיין ועיין בסימן תקפ"ו סכ"ב ובבאור הגר"א שם:

פן יקדמנו אחר – וע"י טלטול ברגל יש להקל:

במג"א סק"ז ויש אומרים שצריך לזהר עיין בספר מקור חיים בסוף הספר בהגהות וקצת ביאורי' כתב היתר חדש באם העגלה בשני סוסים ולמשא זה היה יכול בסוס אחד בשני אנשים היה פטור אבל אסור ובבהמ' מותר לגמרי כמבואר בשבת דף צ"ג ושוב דחה דלא ילפינן לאו מקרבן ע"ש. ובאמת צ"ע במלאכת שבת היאך תהיה מלאכת בהמתו חמורה ממלאכת עצמו והרי בחד קרא כתיב לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ומה שנקרא מלאכת אצלו גם בבהמתו כגופו דמיא אבל לא יותר וגם בשאר איסורי לאוי' לא ילפינן אבל בשבת אין לחלק בין בהמה לאדם כן נראה לי ברור והדין צ"ע ולדעתי נראה שלא אמר אדם מעולם היתר זה כי מהידוע שרגיל להיות שאם יש אחר מסוס א' לפעמים מתעצל הסוס וסומך על סוס חבירו והוא נסוג אחר מלמשוך ועצמו הולך מכח חבירו עד שמרגיש המחמר ורודהו במקלו שבידו וא"כ אין לסמוך על היתר זה כי אולי יהי' ד' אמות במעט רגע אשר היה סוס אחד נסוג אחור ויהיה כלהמשא על סוס האחר כנ"ל מהגאון [מהגאון כ"ס]:

(שם) במג"א סק"י דהתם מיירי בשוכח נ"ב ובחידושי הרמב"ן ריש פרק מי שהחשיך אוסר בהדיא אפי' שוכח ע"ש וא"כ קשיא ההיא דמס' ע"ז ובספר קרבן נתנאל ר"פ מי שהחשיך כתב דהרמב"ם היה מפרש הך דמס' ע"ז המוצא מציאה כיס בשבת ע"ש. אך הרמב"ן פליג להדיא על הרמב"ם בהא ע"ש:

דברי המג"א תמוהים וגם נגד הדין שאם הוציא בשבת ועביד עקירה מרשו' היחיד א"כ איך אמרו מוליכו פחות מד' אמות הרי תיכף כשעומד תוך ד' אמות הוה הנחה ברה"ר וא"כ עביד עקירה ברה"י והנחה ברה"ר ויש כאן הונא' ממש ומחייב סקילה ומי שיוציא מרה"י לרה"ר בשבת אין לו תקנה אלא לרוץ ולחזור לאותו רה"י שהוציא משם ועיין ברמב"ם פרק י"ג משבת הל' ח' וצ"ל דהג"א מיירי בעקר חפץ להוליכו מזויות לזויות בשבת ושוב הוציאו ועיין במס' שבת ד' ז' ע"ב:

פירוש אף שבידו להתיר החבלים ויפלו מאליהן ושוב לא יהיה צער בעלי חיים ולמה יעבור על איסור ביטול כלי מהיכנו אלא ודאי משום דמצטרי זיקי כמ"ש בגמרא וא"כ משום הפסד דזיקי הותר ביטול כלי מהיכנו אבל מדברי הגמרא לולי פי' רש"י אין ראיה דאפש' דבאמת הכי פריך והא איכא צער ב"ח והיה לו להתיר החבלים דיפלו ואף דמצטרי זיקי דודאי משום הפסד זיקי לא הותר איסור דאורייתא לפי הס"ד דצער בע"ח הוא דאורייתא:

[א] חמורו וכו'. אבל אם החמור של כותי יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתה אם לא ששכר דוקא חמור זה מכותי (מגן אברהם). וצריך עיון דהא כתב בס"ק ה' בר"ן דאפילו אין בהמה שלו חייב משום מחמר, ובאמת בלחם משנה פרק מי שהחשיך חולק על הר"ן ושנראה מכל הפוסקים דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר עיין שם:

[ב] כיסו לכותי ואם הוא משא כבד נראה לי דיתן החמור לכותי או יפקירנה וכמו שכתב סוף סימן רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר כמו שכתב סעיף ב' (מגן אברהם). ולפי מה שכתבתי לעיל כיון דנותן או מפקיר אין בו משום מחמר:

[ג] ואפילו לא נתן שכר וכו'. אבל ברוקח סימן קל"ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכן משמע בהרא"ש ודברי רמב"ם שהוציא בית יוסף דין זה נראה לי דמיירי כשהחשיך אבל דברי שולחן ערוך ולבוש דחוק לפרש כן ועיין סימן רמ"ז ס"ק ח':

[ד] [לבוש] ארבעה אמות ברשות הרבים וכו'. ועיין מה שכתבתי סימן של"ד סעיף ב' דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים אסור (מגן אברהם), וכן כתב שם ס"ק ג', ודייק כן מטור דאסור לטלטל כשירא מגזלנים. ולעניות דעתי לא דמי דשם טילטול אחד דרבנן והולכת רשות הרבים דידן איסור דרבנן מה שאין כן הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להולך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר:

[ה] ואם אין עמו וכו'. או שאינו מאמין לכותי (ספר התרומה וסמ"ג), בזה נראה לי לפרש רמב"ם פרק ו' והך שנתקשו בו ראשונים ואחרונים ובפרט שלטי גיבורים ריש פרק מי שהחשיך. ולעניות דעתי נראה לי דפירוש הש"ס אבל מציאה לא, היינו דבמציאה ודאי אין נאמנות לכותי דמורה היתר להחזיקו ולכן התירו לו לילך פחות מארבע אמות שיש כותי עמו כיון שאין בהמה עמו והיינו כשלא בא לידי ישראל עדיין דאם כשבא ליד ישראל הוי ככיסו ואין מחזיק בו הכותי, ומצאתי און לי בכלבו דף ל' עיין שם כי קיצרתי כיון דקיימא לן לדינא כפירוש רש"י וכמו שכתב הלבוש בסעיף הקודם ועיין לעיל סעיף ז':

[ו] [לבוש] עקר רגליו בשולחן ערוך כתב יד ורגל ולאחר שתחזור וכו' כתב רגל וכן כתב רש"י שם, וכאן לא פירש רש"י רק סתם וכתב לאחר שעקרה והמחבר הזה כתב רגליו תרי במשמע ולא ידעתי מנין לו (מלבושי יום טוב). ואני מצאתי כן בברטנורה פרק מי שהחשיך וכן נראה לי עיקר, ורש"י כתב רגל נראה לי דנמי כוונתו הכי וכדכתיב במשלחי רגל השור:

[ז] ויש אומרים וכו'. הרשב"א מתיר כיון שאינו עושה עקירה והנחה דאילו עשה עצמו היה פטור אבל אסור, אבל בחמורו מותר לכתחילה, והמגיד פרק כ' מתרץ דברי יש אומרים שהוא הרמב"ם דכיון שהוא מנהיגה הוה ליה כאילו עושה מעשה בידים. וכתב מגן אברהם בתוס' פסחים דף ס"ו ע"ב משמע כרשב"א, עד כאן. ולעניות דעתי ליכא משמעות דשם לא מיירי במנהיגה וכן הכלבו שם וספר הזכרון להגאון ר"י הכהן פסקו כרמב"ם, שוב מצאתי בספר עבודת הקודש דף י"ב דרשב"א עצמו כתב (דשאינו) [דראוי] לחוש לדברי רמב"ם:

[ח] [לבוש] מחמת יראה וכו'. כדבסמוך מפחד מליסטים וכו' או אפילו תוך וכו' דאין איסור כלל כשהולך ברגליו ומשמע דחוץ לתחום טוב יותר לרכוב וכן משמע בריב"ש סימן ק' ותשב"ץ ופסקי מהרא"י וכן כתב בית יוסף אלא שכתב טעם משום דאין תחומין למעלה מעשרה וכשרוכב הוא למעלה מעשרה, ומגן אברהם השיג דיש תחומין ברכיבה דניחא תשמישתיה עיין שם. וקשה דנראה לי דטעם אחר יש דאדם אין עובר מידי כמו שכתבו תוס' והרא"ש פרק מי שהוציאוהו וכמו שכתב מגן אברהם גופיה סימן רמ"ו ס"ק י"ב ולכאורה קשה על כל הגאונים הגדולים הנזכרים לעיל מש"ס ביצה דף ל"ז אין רוכבין גזירה משום תחומין באדם גופיה, מיהו ראיה שהביא הגהות מרדכי ממעשה דאחר ובית יוסף האריך לתרצו וכן מגן אברהם עיין שם. ותמה אני שלא ראה במדרש קהלת הפסוק טוב אחרית דבר וגו' זה לשונו אמר ליה וכל הדא חכמתא ולית את חוזר בך הרי דקאי על חטאיו דכיון דחכם כל כך שיוכל לשער תחום בטלפי סוסיו יש לו לחזור:

[ט] [לבוש] ולהניח וכו'. דהאוכף טפל לו ומשמע שאילו לא ירכב כגון שאין כאן סכנה שצריך להשליך האוכף מעליו כדברי הגהות מרדכי והוה ליה לפרש בהדיא וגם רבו רמ"א סתם ונמשך אחר הריב"ש שבבית יוסף בסוף סימן זה אבל נראה שגם דעת הריב"ש להשליך האוכף (מלבושי יום טוב). ובהגהות מרדכי זה לשונו דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב, משמע דאם האוכף שוה הרבה מותר. ונראה לי טעמו כמו בכיס מעות שהתירו לו איסור דרבנן כגון ליתנה לכותי משום דאדם בהול על ממונו כן התירו רכיבה שהוא איסור דרבנן, ומגן אברהם הניח בצריך עיון בחינם עיין שם. ואין להקשות על הגהות מרדכי אמאי התירו לרכוב ולא התירו ליתנה על החמור בענין שלא יעשה עקירה והנחה כמו בכיס או יטול מבהמה פחות מארבע אמות דזה חמור ויותר דקרוב שיבוא לידי איסור דאורייתא שלא יזהר בכל פעם ליטול ואפילו עכשיו שאין לנו רשות הרבים מכל מקום נראה לי דחמור משאר איסור דרבנן דעיקרו מן התורה ועוד דהרבה חולקים שגם עכשיו איכא רשות הרבים עיין סימן שמ"ה סעיף ז' ובכיס נמי לא התירו זה אלא מפני דלא שייך היתר רכיבה דדוקא אוכף בטל לגבי רוכב ולא כיס, ואם יש לו כיס וצריך לרכוב משום סכנה לא נתבאר בבית יוסף מה דינו. ונראה דיניח על הבהמה וירכוב פחות מארבע אמות ואם הסכנה כל כך דלא אפשר לשהות כל כך צריך להשליך ועכשיו דאין לנו רשות הרבים צריך עיון ואפשר להתיר בזה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כגון לחפור ולהצניע משום דאדם בהול על ממונו כמו שכתב הב"ח סימן של"ד עיין שם וצריך עיון. כתב מגן אברהם אם העגלה גבוה עשרה ורחבה ארבעה טפחים בלא הגלגלים הוי רשות היחיד גמור ואם כן אם חשכה לו על העגלה צריך להניח חפציו על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עקירה שהיא נתגלגלת וכמו שכתב סעיף ב' אבל אם היא עומדת ואחר כך עוקר הוי מלאכה דאורייתא ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתנוה לכותי כדלעיל ותחת עגלה הוי רשות הרבים אם פתוח מלמטה גם כן, אבל אם היא מקורה מלמטה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר, עד כאן. ולעניות דעתי שגם ראשון יתננו לכותי דהיינו שיצווה לכותי ליקח מעגלה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא אם עומדת ואחר כך עוקרת מיהו עכשיו שאין לנו רשות הרבים דאורייתא צריך עיון:

[י] [לבוש] שקולים וכו'. ומזה פסק ליתנו לקטן (שלטי גיבורים):

[יא] מבעוד יום וכו'. כן כתב רמ"א, ותמה מגן אברהם הא רמב"ן ורשב"א אוסרין בפרק י' ודברי רמב"ם כתב מגיד דסתומים, ולעניות דעתי לא כן דמצינו זה ברמב"ן ורשב"א מפורש אלא יש לומר דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ"א אבל הרמב"ם משמע ליה למגיד דמיירי אף מחשיכה דהא אמר קודם דין דליתנו לכותי ושם מיירי אף משחשיכה כמו שכתב בית יוסף ריש סימן זה ולהכי חזר המגיד וכתב דדברי רמב"ם סתומים כן נראה לי ודו"ק:

[יב] [לבוש] בעצמו וכו'. וליתן לחבירו בפחות מארבע אמות יותר עדיף מלילך בעצמו (תוספות יום טוב פרק י' דעירובין), ועיין לקמן סימן ש"א סעיף מ"ב וסימן שמ"ט ופשוט דבין עצמו ובין ליתן לחבירו אין מועיל מרשות היחיד לכרמלית וכל שכן לרשות הרבים דאיסור הוצאה מרשות לרשות אסור אפילו בחצי אמה (ט"ז), וצריך עיון דהא ב"ח דמיירי דזריק כלאחר יד כמו בסעיף י"א וכן משמע בתוספות יום טוב שם:

[יג] [לבוש] או לא ישב וכו'. לא דק בלישניה שהוה ליה למימר וגם לא ישב:

[יד] [לבוש] אלא עומד וכו'. אף דקיימא לן עומד לפוש פטור הכא שאני כיון שאינו עומד אלא שלא יבוא לידי איסור לא הוה ליה כעומד לפוש, מיהו בעבודה זרה דף ע' פירש רש"י דבעומד לפוש סגי (מגן אברהם), וכן ראיתי בר"ן שם מר' יהונתן ריש פרק המוציא תפילין כתב ז"ל עומד לפוש רגע אחד וכן משמע בספר עבודת הקודש לרשב"א בדיני רשויות וסה"ר סימן רכ"ו בסימנים וטור סימן שמ"ח, וצריך עיון על בית יוסף שהביא כאן וסוף סימן שמ"ט דברי הכלבו ורבינו ירוחם דבעי ישיבה בסתם ולא הזכיר מכל הנך רבוותא ואולי דלכך לא הביאו בשולחן ערוך. כתב הט"ז אם אחד נותן לחבירו בפחות מארבע אמות אין צריך לישב שום אחד דבכל אחד הוי מעשה חדש, עד כאן. ונראה דהוא הדין דאין צריך עומד לפוש:

[טו] [לבוש] שמלקין אותו. ואפילו בכרמלית או בשדה (ר"י), ולא הוה ליה להמחבר להשמיטם ושדה סתמה בבקעה ובקעה היא כרמלית כדתניא בפרק קמא דשבת סוף דף ו' (מלבושי יום טוב), משמע דפירש דברי לבוש דאף ברשות הרבים אין חייב אלא מדרבנן וכן משמעות הלבוש כמו שכתב הטעם שאין זה נקרא הנחה גמורה והיינו שהבינו דברי ר"י שהביא בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אכולה מילתא. ולעניות דעתי פשוט דחייב מדאורייתא ומה שכתב בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אסיפא על שדה ובקעה ולא ארישא שהרי כתב בתחילה סתם חייב, וראיה ברורה נראה לי ממה שכתב הכלבו דף ל' זה לשונו ואם עשה כן מחלל שבת הוה:

[טז] אם לא באה וכו'. והרמב"ם פרק כ' מתיר גם בזה וחלקו עליו כל הגדולים כמו שכתב המגיד, והר"ן דפירש ש"ס עבודה זרה דף ע' כמה כיסי משתכחין בשוקא אף דמשתכחין בשבת נוטלין להם לזה מייתי על המוצא כיס בשבת מוליכו פחות וכו', פירוש המוציא לשון מציאה והגדולים הנזכרים לעיל צריכים לומר לפרשו בתמיה כמה כיסי משתכחן כשמחשיכה בשוק ונושאין לביתם, והמוציא לשון הוצאה הוא ועיין סק"כ:

[יז] לחצר וכו'. צריך עיון דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד וכמו שכתב סעיף י"א, וצריך לומר דגבי בהמתו לא החמירו כל כך (מגן אברהם). וצריך עיון דהרמב"ם בפירוש המשנה כתב באמת דזורק כלאחר יד כמו בסעיף י"א וכן כתב תוספות יום טוב:

[יח] כלי זכוכית וכו'. אבל חתיכת זכוכית רחבות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהם משום שמבטלין לפי שעה, ודוקא בכלי זכוכית דאיכא הפסד מרובה מותר לבטל כלי לפי שעה דהוא עדיף מפריקה בנחת דעל כל פנים מטלטלין קצת מיהו כשאי אפשר לפרוק בנחת שלא יהא הפסד מרובה מותר לבטל כלי מהיכנו לכל השבת (ריא"ז מגן אברהם). ובזה מיושב למה לא משני הש"ס שבת דף קנ"ה ע"ב דברייתא דעששית וטבל מיירי במשא כבידה אלא רמ"א פירש מותר להניח על כרים כיון דתנא אף על פי שמשתברין אלמא דהפסד מרובה הוא אבל רב הונא דלא נקיט מידי אם משתברין משמע דמיירי דאפשר לפרוק בנחת ודו"ק:

[יט] פורקן וכו'. ויזהר מלסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בבעל חיים, וכששני שקין מונחין על החמור אחד מימין ואחד משמאל והקשר שלהם מונח על גבו של חמור ואם כן אי אפשר להתיר הקשר אלא אם כן יגביה השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור הוה ליה צדדין ואסור (תוס' מגן אברהם):

[כ] [לבוש] סמוך לחשיכה. צריך עיון דהא בעבודה זרה קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי, ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד (מגן אברהם). פירוש דיציאה מביתו היה במזיד ואחר כך שכח והוציאו לרשות הרבים ודחוק ועיין סק"ו, גם תמיהני ממה שכתב בעבודת הקודש שכח והוציא כיסו בשבת יש מי שאוסר וכו' שלא התירו אלא מי שהחשיך וכו' ויראה לי שהוא מותר דכשם שאינו מעמיד עצמו כשהחשיך כך אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה עד כאן הר"ן, הרי להדיא דגם בהוציאו בשבת יש אוסרין ותיקשי ליה מש"ס עבודה זרה הנזכר לעיל, ומסתבר לי דלרשב"א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה ומה שכתב ר"י הביאו בית יוסף דיש אוסרין ופסקו בשולחן ערוך ולבוש נראה דכיוון ר"י למה שהביא רשב"א וכיון שפירשתי דרשב"א חולק עליו ראוי לסמוך עליו וכשגם שיש ראיה מש"ס הנזכר לעיל, ועוד דלדידן לית לן רשות הרבים, ועוד דאם כן מה מייתי הש"ס שם ראיה מהוציא בשבת על החשיך אף אם מיירי שהחשיך מבעוד יום מכל מקום מנא ליה להביא ראיה אלא דאין חילוק:

[כא] רץ וכו'. דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן (עבודת הקודש), ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות מארבע אמות כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ארבע אמות או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבואו לסטים אזי שרי לרוץ (ספר התרומות וסמ"ג). מגן אברהם כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכן משמע בשלטי גיבורים מתוך מה שפירש דברי רמב"ן וליתא:

[כב] [לבוש] אין כאן עקירה וכו'. משמע קצת דוקא מבעוד יום אבל בשבת הוי עוקר ואסור וכן פירש רש"י בביאורי סמ"ג, אבל בשלטי גיבורים הקשה כיון דעוקרו אינה מניח מהא מותר אף בשבת. ולי נראה דסמ"ג אזיל לשיטת רש"י שהביא בית יוסף ריש סימן זה דגם ליתן לכותי דוקא מבעוד יום אבל למאי דלא קיימא לן הכי ודאי מותר וכל שכן לדידן דלית לן רשות הרבים:

[כג] [לבוש] אבל לא יעמוד וכו'. משמע שאפילו אם יזרקנו כלאחר יד יעשה איסור, וליתא דמאי דזרקו כלאחר יד מפני שחששו שמא יעמוד מעט ויעשה איסור אבל כשיזרקם כלאחר יד אפילו עמד לא עביד איסור, ועל זה הדרך יש לפרש לשון שולחן ערוך שממנו נשתבש במחבר לכתוב כן (מלבושי יום טוב). ואני אומר דודאי אם עומד לנוח אפילו מעט חייב כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ג ואם עמד לתקן המשא פטור, ואולי קאי מלבושי יום טוב על היה עליו מבעוד יום דאז לא הוי עקירה רק הנחה לבד ומכל מקום אין תפיסה על הלבוש בזה:

[כד] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר בפוסקים וכן פסקו נחלת צבי וט"ז. כתב הנחלת צבי דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכן כתב בסמ"ק:

[כה] אסור להביאו וכו'. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא דהוא הדין בכיסו יש מתירין דלעיל, ומדברי האגודה מריש דהא דינא אין ראיה דודאי סבירא ליה כדיעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו (ט"ז). ולא דק דבאגודה פרק מי שהחשיך פסק בהדיא דהוא הדין לכיסו, ועוד דהא לכולי עלמא מותר בפחות מארבע אמות. לכן נראה לי דהכא מיירי באפשר לשומרו על ידי כותי לא התירו אבל כשאי אפשר לשומרו על ידי כותי מודה רמ"א ולבוש דמותר וכמו שנתבאר (מגן אברהם). עוד יש לומר דמיירי כשיצא מביתו סמוך לחשיכה כדלעיל סעיף ט' אף דקאמרי ששכח כיסו בשבת וכו' על כרחך מערב שבת מיירי כדאיתא באגודה פרק קמא דביצה וכמו שכתב הלבוש סוף סימן ש"ט:

[כו] אסור ליטלו. ואסור לומר לכותי ליטלו כמו שמבואר סוף סעיף א' (מגן אברהם). ויש לדחות דבסוף סעיף א' מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמותר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה אם כן הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא, ועוד הא הרמב"ם מתיר לגמרי כמו שנתבאר ס"ק ט"ז:

לחצר. במג"א תמה דהא כי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ עכ"ל אבל בס' אליה רבה מביא בשם הרמב"ם פי' המשניות דבאמת דזורק כלאחר יד כמו בסי"א וכ"כ תי"ט ע"ש:

א) [סעיף א'] ויש לו חמורו. אבל אם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתו. מ"א סק"א. ואע"ג דבסק"ה כתב המ"א בשם הר"ן דגם בבהמה שאינה שלו חייב. משום מחמר כתב הא"ר או' א' דנראה מכל הפו' דפליגי על הר"ן דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר יעו"ש. אבל הער"ה או' א' כתב דכיון דיש עמו גוי ודאי הוא מחמר אחר בהמתו דידע לקליה ולא קשה קושיית הא"ר יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ב' וכ"ה דעת האחרונים דגם בבהמת חבירו חייב משום מחמר כמ"ש לקמן או' י"ג יעו"ש:

ב) ומיהו אם שכרו מעכו"ם י"א דמצוה על שביתתו כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג (ועיין בדברינו לשם או' כ"ד) ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם וא"כ פשיטא דאינו מצוה על שביתתו. מ"א שם. תו"ש שם:

ג) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו' משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתא לאתויי ד' אמות ברה"ר וה"ד בממונו כיון דע"י טורח הוא משתכר חייס עליה. ט"ז סק"א. לאפוקי מציאה אם עדיין לא אתי לידיה. אבל באתי לידיה מבע"י כיון דכממוניה הוא וכל ממון בא ע"י טורח אע"ג דבהאי לא טרח שרי. לב"ש:

ד) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו' ואם הוא משא כבד יתן החמור להעכו"ם או יפקירנו וכמ"ש סי" רע"ו סעי' ג' ובלבד שלא יהא מחמר. מ"א סק"ב. משום דאפי' בבהמת חברו חייב משום מחמר כמ"ש מ"א סק"ה. לב"ש ועיין לקמן או' י"ג ונראה דבזה א"צ לעשות כמ"ש סעי' ב' ליטול מהחמור ולהחזיר עליה כיון שהוא משא כבד והוא טורח גדול וסומך על ההפקר לחוד ועל העכו"ם שהוא יחמר והוא ירחיק עצמו מהחמור כדי שלא יחמר אחריה ותדע דאם לא כן למה לו להפקירו דהא בסעי' ב' א"צ להפקירה אלא ע"כ דבזה א"צ ליטול ולהחזיר תו"ש או' ב' ובענין דין הפקר בהמתו או ליתנה במתנה לגוי עיין סי' רמ"ו סעי' ג' ובדברינו לשם וה"ה לכאן:

ה) שם. נותן כיסו לעכו"ם וכו' ולתפור זהובים באבנט ולהוליכם בשבת מחמת שמתיירא למוסרם לעכו"ם בדרך יש אוסרין אבל בשם הר"י טרוס"ט מצאתי שהתיר הואיל והוא מכוסה מכל צד אין נראה כמטלטל דבר מקצה. ב"ח ועיין לקמן סי' ש"א סעי' ל"ג:

ו) שם. ואפי' לא נתן לו שכר וכו' אבל ברוקח סי' קל"ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכ"מ בהרא"ש. א"ר או' ג' וכ"כ המש"ז או' א' אבל לא יזכיר לו בפירוש שיוליך בשבת. א"א או' ג':

ז) שם. ואעפ"י שנתנו לו משחשיכה וכו' ואעפ"י שהמעות מוקצים במקום פסידא לא גזרו לאסור טלטול מקצה ומפני כך התירו לטלטל הכיס פחות מד' אמות כדלקמן סעי' ז' ב"י ומ"מ לכתחלה יש לו ליתנו לו מבע"י ולא לטלטל מקצה בשבת. ר"ז או' א':

ח) שם. ואעפ"י שנתנו לו משחשיכה וכו' דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה. ועיין מ"ש סי' של"ד סעי' ב' די"א דבזה"ז דליכא ר"ה אסור. מ"א סק"ג. ור"ל דהא דהתירו לו לטלטל מקצה בשבת הוא מחשש דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד"א בר"ה אבל בזה"ז דליכא ר"ה אסור לטלטל מקצה דאף אם אינו מעמיד עצמו ומטלטל ד"א בר"ה ליכא איסורא דאורייתא דאינו ר"ה גמור לעבור עליו מדאורייתא (ופלוגתא זו אי איכא ר"ה בזה"ז היא שמ"ה בסי' סעי' ז' ולסתם הש"ע גם בזה"ז איתא כיעו"ש) אמנם בעיקר דברי המ"א הנז' כתב עליו הא"ר או' ד' דלא דמי לסי' של"ד סעי' ב' דשם טלטול איסור דרבנן והולכת ר"ה דידן דרבנן משא"כ הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להוליך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר עכ"ד:

ט) שם. אבל אם מצא מציאה וכו' והטעם דלא בהול כ"כ עליה כיון דלא טרח בה. תו"ש או' ג':

י) שם. אינו יכול ליתנה לעכו"ם וכו' ומיהו נראה דמותר לומר לעכו"ם כיסי נפל ואיני יודע מה אעשה. תפארת ישראל. פת"ע או' ו' ונראה דה"ה דמותר לומר לו הייטב בעיניך להוליכה לביתי כיון דאינו אומר לו בלשון ציווי כ"א בדרך אפשר ועיין לקמן או' ל"ז ואו' ס"ה:

יא) [סעיף ב'] אם אין עמו עכו"ם וכו' וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו. סה"ת סי' רכ"ו מ"א סק"ד. ר"ז או' ג':

יב) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו' פי' מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה. ט"ז סק"ב:

יג) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו' והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו ר"ן וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד מ"א סק"ה. וכ"כ התו"ט בפ' מ"ש יעו"ש. תו"ש או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל נ"ח או' א' ועיין לעיל או' א':

יד) שם. מניחו לאחר שעקרה וכו' ואע"ג דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך. ר"ן. מ"א סק"ו ועוד יש לחוש כי שמא בעת שיבוא להניחו עליה תעמוד הבהמה ואח"כ תלך וא"כ הו"ל עקירה וכשתעמוד אח"כ הו"ל הנחה וע"כ היותר טוב ליתנה לעכו"ם אם אפשר או להפקירה ויתרחק ממנה כדי שלא יהא מחמר:

טו) שם. לאחר שעקרה יד ורגל וכו' ובלבוש כתב שכבר עקר רגליו משמע שמניחו לאחר שעקר שתי רגליו. וכתב הא"ר או' ו' וכ"נ עיקר והביאו התו"ש או' ו':

טז) שם. וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. משמע דלאחר שתעמוד ממש נוטלו הימנה ואע"ג דהא איכא הנחה כשעמדה מ"מ כל שבחבירו פטור אבל אסור דהא הנחה בלא עקירה היא בחמורו מותר לכתחלה כדמשמע שם בגמ' שבת קנ"ג ע"ב. וכ"כ הרשב"א בחדושיו ומהרש"א שם. אבל הרמב"ם פ"ך דין ו' כתב וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה עה"ד. וכ"כ הלבוש. וע"כ לכתחלה צריך ליזהר ליטלו ממנה לכשתרצה לעמוד כדי לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ הר"ז או' ג':

טוב) שם. וי"א שצריך ליזהר וכו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ך דין ו' אלא שהרשב"א כתב עליו דאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה אלא עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הרב המגיד הסכים לדברי הרמב"ם כיעו"ש והב"ד ב"י וע"כ כתב בש"ע דין זה בשם י"א:

חי) שם הגה. והוא לא ירכוב על החמור וכו' כתב בהגמ"ר הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דחי נושא את עצמו ואי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפילה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה ולהר"מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים דאין רוכבין ע"ג בהמה עכ"ל. ב"י. מ"א סק"ז. ונראה דה"ד באין עמו עכו"ם אבל אם יש עמו עכו"ם יותר טוב ליתנה לעכו"ם במתנה או להפקירה והעכו"ם יחמר אחריה ובפרט אם יש לו עוד חפצים מונחים על הסוס וחס עליהם מלזורקם. ועיין לקמן או' כ"ג:

יט) ואם צריך לילך חוץ לתחום מפני הסכנה י"א כיון דאיבעיא לן אי יש תחומין למעלה מעשרה יותר טוב לרכוב ולעבור על איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים מלילך ברגליו ולעבור על איסור תחומין דאורייתא. וי"א דברוכב ע"ג בהמה נמי איכא איסור תחומין משום דכארעא סמיכתא דמיא כמבואר בב"י יעו"ש. וא"כ לפ"ז יותר טוב לילך ברגליו דאם ירכוב תחלה עושה איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים ואח"כ כשיצא חוץ לתחוה עובר נמי אאיסור דאורייתא לצאת חוץ לתחום. אמנם דעת מרן בב"י נראה כס' ראשונה אבל המ"א סק"ז הוכיח כס' האחרונה יעו"ש. וכ"כ בתשו' הרשב"ץ מה שהתירו לילך בשבת במקום סכנה דוקא על רגליו אם יכול ולא לרכוב דרכוב כמהלך ויש יותר איסור ברכיבה עכ"ל. והביאו ב"י בבד"ה. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' פ"ג ובחדשות דפוס אשכנז סי' תק"ס יעו"ש. וכ"נ דעת הנה"ש או' ג' יעו"ש. וכן הסכים המט"י או' ב' והער"ה סוף או' ח' ר"ז או' ז' חס"ל או' א'. ח"א כלל נ"ח או' ט' ואם רגליו תלויות למטה מעשרה פשיטה דאיכא איסור תחומין. מ"א שם:

כ) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אעפ"י שהוא גבוה עשרה או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכ"ע אם יוצא חוץ לתחום הילכך כיון דאיכא תרי איסורי איסור תחומין ואיסור משתמש בב"ח ירד וילך על רגליו. ב"י. מ"א שם. ר"ז שם. וכ"ה בסי' ת"ד יעו"ש. ואם העכו"ם מוליך הקרון עיין סי' ש"ה סעי' ח"י בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

כא) ואם העגלה גבוה עשרה ורחבה ד' בלא הגלגלים הוה רה"י גמור ואסור להוציא מתוכה ולא להניח לתוכה. וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד. ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרה הוי מלאכה דאורייתא. ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו"ם או יניחנו על החמור. ואם אין העגלה גבוה עשרה בעצמה אינה רה"י אעפ"י שגבוה עשרה עם הגלגלים דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג"ט מן הארץ וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים דכיון דלא קביעי בטל לגבי רה"ר ואפשר דעגלה מקרי קביע ומ"מ גם רה"ר שלנו הוי כרמלית (והיינו לס' י"א שכתב בש"ע סי' שמ"ה סעי' ז' אבל לסתם הש"ע גם בזה"ז יש רה"ר כיעו"ש) ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. ותחת העגלה הוי רה"ר אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג"ט. אבל אם היא מקורה פטור שאינה דומה לדגלי מדבר. ואם העגלה בעצמה גבוה ז' ומשהו והיא פחות מג' סמוך לארץ עיין סי' תק"ב סעי' א' אי אמרינן לבוד בכלים. ואם אין העגלה רחבה ד' הוי מקום פטור אפי' גבוה עשרה. ואם היא מלמעלה רחבה ד' אעפ"י שלמטה אינה רחבה ד' הוי רה"י מיהו בגבוה עשרה לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת. מ"א שם. תו"ש או' יו"ד. ר"ז או' ח':

כב) יש ליזהר כשעומד בשבת ברה"ר עגלה עם סוסים ריקנית שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפי' בהמת אחרים וכ"ש עגלות נמוכון בימי חורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה. א"א או' ז':

כג) ומי שהחשיך לו בדרך עם עגלה וסוסים שלו אין לו תקנה רק שירד מהעגלה והסוסים ירוצו בלי הנחה מע"ש עד בואם לביתו והקנה שמחזיק בידו להכות הסוסים צריך להניח בכל פחות מד"א ואם הסוסים עמדו בשבת אין לו תקנה רק להוליך הסוסים בפחות פחות מד"א. ואם הוא רוכב והאוכף הוא הפ"מ ישב על הסוס בכדי שיהיה האוכף בטל להרוכב. ואם יש עמו גם מטלטלין לא מהני להגביה המטלטלין מעל החמור בשעה שהיא עומדת ולהניח עליו כשמתחיל לילך דמה שמחזיק המטלטלין בידו חשוב עקירת החמור ואין לו תקנה רק לרוץ בלא הנחה או לילך פחות פחות מד"א. מ"ח. פת"ע או' י"ב:

כד) שם בהגה. יכול לישב על החמור וכו' ולהניח עליו האוכף שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש. לבוש:

כה) מי שבא בדרך רחוק מביתו ואינו יכול לילך ברגליו ואם יתעכב בשבת העגלה ההולכת עם הגוים תעבור ולא יכול לבא אל מקום שיש לו מכירין והוא בפס דמים ויצטרך להטיל עצמו על הבריות וליטול צדקה מותר לילך בעגלה או לרכוב או לילך חוץ לתחום כדי למהר אל ביתו. תשו' בשמים ראש סי' שע"ה. פת"ע או' י"ד:

כו) [סעיף ג'] ולא יתננו לאחד מאלו. כיון שהם אדם כמותו. טור:

כז) [סעיף ד'] יתננו לשוטה וכו' אבל חרש יש לו מיהא דעת קלישא. תו"ש או' י"ב. ודע דסתם חרש שדברו בו חכמים שאינו לא שומע ולא מדבר כמ"ש במס' תרומות פ"א אבל אם הוא שומע או מדבר דינו כפקח:

כח) [סעיף ה'] יתננו למי שירצה. דכל חד יש לו מעלה יתירה על חבירו חרש יש לו עכשיו דעת קלישא. וקטן אין לו עתה שום דעה כלל מיהו יבא לכלל דעת גמורה ועדיף מחרש לכך יוכלו לתת למי שירצה. תו"ש או' י"ג. מיהו הריא"ז הב"ד בשה"ג כתב בשם זקנו הרב ז"ל שנותנו לקטן ולא יאמר לו להוליכו. כנה"ג בהגה"ט. ויכול ליתנו לקטן אפי' הגיע לחנוך והוא בנו שחייב לחנכו במצות מ"מ חנוך זה אינו אלא מד"ס והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ר"ז או' יו"ד:

כט) [סעיף ו'] י"א שכשנותנו לאחד מאלו וכו' כ"כ הרב המגיד בפ"ך בשם הרמב"ן והרשב"א ושאר מפ' אלא שבדעת הרמב"ם נסתפק יעו"ש והביאו ב"י וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם י"א:

ל) שם בהגה. אבל כשנותן להם מבע"י מותר וכו' עיין מ"א סק"ח שכתב דזהו כתב הרב המגיד מדסתם הרמב"ם אבל להרמב"ן והרשב"א ושאר מפ' דאפי' נתן להם מע"ש צריך לעשות כן וא"כ צ"ע למה הקיל רמ"א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב"ם סתומים יעו"ש. אבל הא"ר או' י"א כתב דגם לרמב"ן ורשב"א י"ל דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ"א אבל לרמב"ם משמע ליה למגיד דמיירי אף שנתן להם משחשיכה א"צ לעשות כן יעו"ש. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אע"ג דיש מן האחרונים שכתבו להחמיר כדברי מ"א מ"מ המקיל כדברי רמ"א אין מזניחין אותו:

לא) [סעיף ז'] אם אין עמו וכו' משום דבקושי התירו חז"ל דבר זה דאם לא נתיר חיישינן דילמא אתי לאייתויי ד"א בר"ה וע"כ לא התירו אלא דוקא אם אין עמו אחד מכל אלו כמ"ש בב"י יעו"ש:

לב) שם. יטלטלנו פחות מד"א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול ברה"ר או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א על כן מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה. וכ"כ רש"ל בתשו' סי' נ"א. ט"ז סק"ד. וא"כ שכשיגיע לביתו צריך לזרקן כלאחר יד כמ"ש לקמן סעי' י"א יעו"ש. וע"כ לא יפה עושים אותם שנושאים תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור במה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א. ט"ז שם. וה"ה יכניסנו לבהכ"נ ע"י עכו"ם וברחוב כשמוליכין פחות מד"א היינו ע"י הרבה בני אדם ול"ד הרבה כ"א ב' בנ"א יכולין לעשות זה. מש"ז או' ד' מיהו לדעת המ"א סי' של"א סק"ה אין לעשות כן דהא יכולין למולו בבית יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"א או' ק"י:

לג) שם. פחות פחות מד"א. כתב רי"ו בח"ו מוליכו פחות פחות מד"א שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד"א שאם לא ישב אעפ"י שעמד ולא הלך בכל פחות מד"א חייב שאעפ"י שעמד הליכה אחת היא ואפי' בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן עכ"ל. וכ"כ בכלבו. ב"י. ט"ז סק"ד. מיהו לקמן סי' שמ"ח משמע בטור דעמידה מפסקת. ובהלכות רשיות כתב הכלבו דכל שעומד לפוש הוי כישיבה וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה. ד"מ או' א' וכ"כ רש"י בע"ז דף ע' ע"א דבעומד לפוש סגי. והב"ד מ"א סק"ט. וכ"כ א"ר או' י"ד בשם כמה פו' וכן דעת התו"ש או' ט"ז. והלבוש כתב שילך פחות מד"א ויניחנו על הקרקע ויחזור ויגביהנו או ישב בעצמו ויחזור ויעמוד ואם לא עשה כן אלא עמד וחזר והלך י"א שמלקין אותו מדרבנן ולא מה"ת שאין זה נקרא הנחה גמורה יעו"ש. וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה יש ליזהר במקום שאפשר. וכ"כ הר"ז או' י"א:

לד) ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום אחד דבכל אחד הוה מעשה חדש. ט"ז סק"ד. ונראה דה"ה דא"צ עומד לפוש. א"ר או' י"ד. מש"ז או' ד':

לה) ואם היו חברים הרבה וכולם שותפים בכיס זה אזי נותן זה לחבירו וחבירו לחבירו דזה שרי טפי. תו' תו"ש או' ט"ז. ועיין סי' שמ"ט סעי' ג' ועוד עיין לקמן סי' ש"א סעי' ל"ג בהגה שיש מתירין במקום פסידא לצאת במעות התפורים בבגדו יעו"ש. וא"כ היכא דלא אפשר בהליכת פחות מד"א כגון שהולך בשיירא ואם ילך פחות מד"א תלך השיירא ומתיירא לילך לבדו יש לתפרם בבגדו מע"ש: ועיין ח"א כלל נ"ד או' ה' ודוק:

לו) שם. שבאה לידו. היינו מבע"י כמ"ש סעי' א':

לז) שם. אבל אם לא באה לידו לא. והרמב"ם פ"כ מתיר גם בזה אלא שחלקו עליו כל המפ' ואמרו שכשם שאסור לתתה לגוי כך אסור להוליכה כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ הרשב"א ח"ב סי' רכ"א וסי' נ' והב"ד י"א מ"ב בהגב"י או' ה' וכ"כ א"ר או' ט' יעו"ש. ונראה שאם הוא אדם שידוע לנו שלא ישמע לאיסור ויבא לידי איסור הטמנה בארץ אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם דמתיר אפי' במציאה לטלטל פחות פחות מד"א. נ"א כלל נ"ד או' ג' יעו"ש:

לח) [סעיף ח'] י"א דוקא מי שהחשיך וכו' כ"כ רי"ו ח"א בשם י"מ והביאו ב"י ולא הביא פלוגתא על זה ומ"ש בש"ע דין זה בשם י"א משום שכן דרך מרן ז"ל ב"י כשיהיה סברה יחידית כותב אותה נמי בשם י"א כידוע. מיהו בא"ר או' כ' כתב דמסתבר לי דלרשב"א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה יעו"ש:

לט) שם. סמוך לחשיכה וכו' אבל מבע"י שרי. מ"א סק"י. ומ"ש עו"ש המ"א דהתם מיירי בשוכח והכא במזיד עיין מ"ש עליו הא"ר שם והדג"מ:

מ) [סעיף ט'] הגיע לחצר החיצונה וכו' צ"ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרה"ר לרה"י וכמ"ש סעי' י"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ. מ"א ס"ק י"א. אבל מהרש"א כתב דגם בזה צריך ליזהר ליטול מהבהמה ולא יניח עליה עד אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה כמ"ש סעי' ב' מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כתב דגם בבהמה צריך לעשות כמ"ש סעי' י"א דהיינו לזורקה כלאחר יד. תו"ש או' ח"י:

מא) שם. נוטל מעל החמור וכו' ואפי' הם יותר מט"ו סאה שרי משום צער ב"ח משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ"ש סס"י של"ג. מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' י"ט:

מב) שם. לפי שהם מאוסים וכו' ואסור לשתות מתוכם דעבר על בל תשקצו כמ"ש ביו"ד סי' קט"ז סעי' ו' ואם הם חדשים איכא ספיקא. ב"ח:

מג) שם. לפי שהם מאוסים וכו' ואע"ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו. ר"ן. מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' ך'.

מד) שם. שיכול לשמטן וכו' ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן (המאור) אבל הר"ן כתב דאפי' לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ"כ הרמב"ם פכ"א ורי"ו ני"ב ח"י. ולבטל כלי לכל השבת לדעת הר"ן אסור אפי' במקום הפ"מ ולדעת המ"מ שרי. וכ"כ בשה"ג בשם ריא"ז. וכ"מ ברש"י ד"ה והא איכא צער ב"ח. כללא דמלתא בשליפי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריקה בנחת דעכ"פ מטלטלן קצת כמ"ש המ"מ. ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ"ש המ"מ ואפי' ביטול כלי מהיכנו הכל שרי במקום הפ"מ. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' ח"י. תו"ש או' כ"א:

מה) שם. אלא פורקן בנחת וכו' ועכ"פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח. והתו' כתבו כששני שקין מונחין על החמור א' מימין וא' משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא"כ א"א להתיר הקשר אלא א"כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של חמור הו"ל צדדים ואסור עכ"ל. מ"א שם. א"ר או' י"ט. תו"ש שם:

מו) שם. אלא פורקן בנחת וכו' ר"ל באופן הנז' בש"ע לקמן סי' ש"ה סעי' ח"י דמכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו דהתם מיירי ביש משוי דבר המוקצה והיה בענין שאם יתיר החבלים והשק נופל ישבר מה שבתוך המשוי או יפסד לכך התרת חבלים לא מהנייא והנחת כרים וכסתות אסור משום ביטול כלי מהיכנו ואע"ג דבכה"ג דמכניס ראשו תחת המשוי הויא טלטול מן הצד דק"ל שמיה טלטול כבר כתב הר"ן דמשום צער ב"ח התירו ולכך צריך לפרוק מעליה ולא יניחנה עד מו"ש דאיכא צער ב"ח. מט"י או' ד' ועיין בדברינו לשם או' ס"ח:

מז) [סעיף יוד'] מניח ידו עליהם וכו' שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון. רש"י. ב"י. מ"א ס"ק ט"ו. ועיין לעיל סי' ל' סעי' ד' ובדברינו לשם או' י"ד:

מח) [סעיף יא'] היתה חבילתו מונחת על כתיפו. מבע"י וקדש עליו היום. ב"י בשם רש"י:

מט) שם. רץ תחתיה וכו' דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חש"ו. (עבודת הקודש) ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד"א כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ד"א או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבאו לסטים אזי שרי לרוץ. סה"ת וסמ"ג. ומ"א כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכ"מ בשה"ג מתוך מה שפי' דברי רמב"ן וליתא. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן או' ה"ן:

נ) שם. רץ תחתיה וכו' ואז אינו עביד עקירה והנחה. תו"ש או' כ"ג:

נא) שם. דזמנין קאי וכו' ואם עמד לתקן המשאוי פטור. רמב"ם פי"ג וכ"מ מל' רש"י. מ"א ס"ק ט"ז. ועיין לעיל או' ל"ג:

בנ) שם. אבל רץ אית ליה היכרא. דעביד שינוי בהליכתו וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד. תו"ש או' כ"ה.

גנ) שם. זריק לה כלאחר יד וכו' דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו. כ"ה ברוקח. וכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה. כ"כ מהרש"א. ומ"מ יזהר שלא יעמוד אפי' מעט לפוש. תו"ש או' כ"ו:

דנ) [סעיף יב'] אבל לא בכיסו. דכיון דאינו כבד לית ליה הכירא בריצה. מ"א ס"ק י"ז תו"ש או' כ"ז:

הנ) שם. וי"א דה"ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתיירא מלסטים וה"ה אם יש עמו חמור ומתיירא כשיניחנה ויטלנה כמ"ש בסעי' ב' יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ. מ"א ס"ק י"ח בשם סה"ת. משמע דדוקא בכיס אין להתיר לרוץ כ"א בכה"ג אבל בחבילה בל"ה מותר לרוץ מיהו כבר כתבנו לעיל או' מ"ט דגם בחבילה אין להתיר לרוץ כ"א בכה"ג יעו"ש. ולדידן דאין לנו רה"ר גמורה אפשר לכ"ע שרי בכל ענין. שה"ג. מ"א שם. א"א או' ח"י. ור"ל לדידן שאין לנו רה"ר אלא כרמלית יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשיכה רק שקודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא הנחה. ר"ז או' י"ג:

ונ) שם. וי"א דה"ה לכיסו. וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד. ט"ז סק"ו. וכן עיקר בפו' וכ"פ הנ"ץ. א"ר או' כ"ד:

זנ) כתב הנ"ץ דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכ"כ בסמ"ק. א"ר שם:

חנ) שם הגה. ומי ששכח כיסו עליו בשבת וכו' דלעיל מיירי כשהיה כיסו עליו מבע"י וקדש עליו היום כמ"ש לעיל או' מ"ח וע"כ התירו לו לרוץ תחתיו עד ביתו אבל הכא ששכחו עליו בשבת לא התירו לו לרוץ אם הוא בשוק כמ"ש לעיל סעי' ח' יעו"ש וע"כ לא קשה קושיית הט"ז בסק"ו יעו"ש:

טנ) שם בהגה. יכול לילך עמו וכו' דכיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' מ"א ס"ק י"ט. ר"ז או' י"ט:

ס) שם בהגה. ואם הוא בשוק וכו' או במקום שאין עירוב מ"א סק"ך. תו"ש או' ל':

סא) שם בהגה. ואם הוא בשוק אסור וכו' ונראה דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ. מ"א שם. תו"ש שם ר"ז או' י"ז. וכן מותר לומר לגוי שיביאנו לביתו. כיון דסוגיין דעלמא כדעת הפו' דבזה"ז אין לנו רה"ר והוי שבות דשבות במקום פסידא. ונראה דיותר טוב לומר לגוי מלטלטל ע"י התירים דלעיל. ח"א כלל נ"ד או' ד':

סב) כתוב בתשבץ שאם יש לאדם כיס מתוקן בקוט"א שלו כמו שעושין בצרפת הן מעור הן מבגד או אפי' מן המלבוש עצמו אסור ללובשו בשבת עכ"ל. ונראה דה"ד בשיש בתוכו מעות דהמלבוש טפל אל המעות אבל אם אין בו מעות הכיס הוא טפל אל המלבוש ומותר ללובשו וכן נוהגין. ב"ח. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ז' בהגה:

סג) שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטלו בשבת כמו כנונא אגב קטמא אבל להניחו בשק ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפי' מפני הדליקה או מפני הגנבים. סה"ת סי' רכ"ו. ב"ח:

סד) [סעיף יג'] מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו וכו' ואפי' במקום שאין בו משום מעביר ד"א ברה"ר מ"מ אסור משום מוקצה דלא בהול עליה כ"כ כמ"ש סעי' א' כיון דלא טרח ביה. הרא"ש. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' ך':

סה) שם. אסור ליטלו. ואסור לומר לעכו"ם ליטלו כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק כ"א. מיהו הא"ר או' כ"ו כתב דיש לדחות דבסעי' א' מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמיתר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא ועוד הא הרמב"ם מתיר לגמרי עכ"ל אבל התו"ש שם חלק על דברי א"ר הנז' ומ"מ כתב דלצורך הרבה שרי. ועיין לעיל אר ל"ז ואו' יו"ד:

סו) שם. אסור ליטלו. ואם שכח ארנקי בחצר נמי אסור לטלטלו כיון דאפשר לישב שם ולשמרו. תו"ש שם:

סז) שם. אסור ליטלו. ומ"מ מותר לישב אצלו ולשערו עד למו"ש שמותר לשמור המוקצה בשבת כמ"ש סי' ש"ז וכ"ש שמותר לומר לנכרי לשמרו ואם מביאו מעצמו א"צ לומר לו כלום. ר"ז או' ך':

ש"ע ס"א ואפילו לא נתן רבותא זו א"ש לדברי רמ"א סי' רמ"ז סעיף ד' דכשהנכרי עושה בחנם גרע טפי מהיכא דעושה בשכר וקצץ לו דמים דאז הנכרי אדעתא דנפשיה עביד אבל להמחבר שם דס"ל דבחנם הוי כקצץ לא א"ש כ"כ לשון אפי' שכתב בכאן וצ"ע קצת:

שם ואע"פ שנתנו לו משחשיכ'. ל' שנתנו לו כו' אינו מדויק והכוונ' אע"פ שחשכה ולא נתן לו מותר ליתן לו וכך מבואר בגמ' התירו ליתן לו לכתחלה אף משחשיכה מטעם שאין אדם מעמיד וכו':

ט"ז סק"א בממונו לאפוקי מציא' אם עדיין לא אתי לידיה אבל באתי לידיה מבע"י וכיון דכממוני' הוא וכל ממין בא ע"י טורח אף על גב דבהאי לא טרח שרי:

מג"א סק"א. כמש"כ סי' רמ"ו ס"ג במג"א סק"ח:

סק"ב שלא יהיה מחמר. משום דאפילו בבהמת חבירו חייב משום מחמר כמש"כ המ"א בסק"ה:

סק"ז וברכיבה נקטינן לקולא. כיון דתחומין למעלה מי' אבעי' היא יש להקל בפחות מי"ב מיל דהוא דרבנן לכ"ע והוי ספיקא דרבנן משא"כ י"ב מיל למ"ד דאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ונקטינן לחומרא:

שם דתוך י"ב מיל לכ"ע תחומין דרבנן כצ"ל:

שם ודאי יעבור אדאורייתא. משא"כ למעלה מיו"ד וא"כ כשרוכב יש ספק אי עבר אדאורייתא אבל אם ילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריית' למ"ד תחומין דאוריית':

שם כארעא סמיכתא. כיון דניח' תשמישותא דרחב ד' לכן אע"פ שגבוה י' נחשב כארץ כמבואר בסי' ת"ד אית ביה איסור תחומין לכ"ע ומחמת דאית ביה נמי איסור משתמש בבע"ח ירד וילך ברגליו דלית ביה אלא חד איסור':

שם והרב ב"י חידש זה מדעתו כצ"ל:

שם מעשה דאחר שהיה רוכב על הסוס בשבת וכשהגיע עד התחום אמר לר"מ שיחזור עי"ש מוכח שיש איסור תחומין ברכיבה:

שם והא דלא קאמ' בספינה. לא ידעתי כעת ביאור דברים אלו:

שם עיין סי' ת"ד כצ"ל:

שם מיהו בגבוה יו"ד לא מחייב משום חביתת בהמתו ומחמר כיון דהוא רשות בפ"ע ואם האדם בעצמו מעבירה ליכא חיובא בבהמה ומותר לכתחלה כמבואר בריש ס"ק זה ואפי' אינו רחב ד' דאינו רה"י אם גבוה י' טפחים עיי"ש בש"ס לענין כוורת:

סקי"ד הא דבבולסי חתיכות זכוכית רחבים לחלונות שאמרו בש"ס דכיון שאין הפסד מרובה בשבירתן אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן:

שם ואפילו ביטול כלי וכו' מלשון ואפי' דייק דפריקה בנחת עדיף:

שם וה"ל צדדים דאסור. כמבואר בסי' ש"ה סעיף י"ח:

סק"ב במקום שאין עירוב אפשר דר"ל אפילו בחצר שאין שם עירוב מיהו באגודה גופי' הובא בב"י סי' ש"ט כתב בשוק או ברחוב שאין בו עירוב וביאור ל' זה צריך עיון קצת:

חמורו. אבל אם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:

כיסו לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור להעכו"ם או יפקירנו וכמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב:

משחשיכה מותר. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה ועמ"ש סי' של"ד ס"ב די"א דבזמן הזה דליכא ר"ה אסור:

אם אין עמו. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו (סה"ת סי' רכ"ו):

משום מחמר. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעי' אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו (ר"ן וכ"כ הריב"ש):

מניחו לאחר שעקרה. ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך (ר"ן):

וי"א שצריך ליזהר כו'. וי"א כיון שאינו עושה עקירה והנחה ואלו הוא היה עושה כן פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה והרמב"ם סובר היינו שאין אסור משום שביתת בהמתו אבל אם הוא מנהיגה הרי הוא עושה מעש' בידים ואסור (מ"מ פ"ך) ובתו' פסחים דף ס"ו ע"ב משמע כדעת הראשון דשרי: כתב בהגמ"ר הרוכב על סוס מוטב לו לרכוב דאינו עובר אלא משום שבות דהאוכף טפל לגבי הרוכב אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו ומחמר ולהר"מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב ע"כ וכ"כ מהרא"י בכתבי' סי' ס"א ואפשר שמוטב לרכוב משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי' ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי', ומיהו יש לדחות דתוך י"ב מיל קי"ל תחומין דרבנן וא"כ מה לי רכיבה ומה לי תחומין וגרע רכיבה דשמא יש תחומין למעלה מי' ועבר נמי אתחומין וחוץ לי"ב מיל לדעת האומר שהוא דאורייתא א"כ למעלה מי' הוי ספק דאוריית' ואפשר דמוטב הוא לרכוב דכשילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריי' (ועסי' ת"ד) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אף על פי שהיא למעלה מי' כארעא סמיכתא (כמ"ש סי' ת"ד) ומוטב לילך ברגליו עכ"ל ב"י, וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ"ע דלא מצינו זה בשום מקום ועסי' של"ד ס"ב, ואם רגליו תלויות למטה מי' פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ"מ סוף ביצה ובהגמ"ר ספ"ק דעירובין ולפי מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא כי קמבעיא לן כשאין רחב ד' דלא ניחא תשמישתיה או בקפיצה ע"י שם או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ"ל, וא"כ ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה מה לי למעלה מי' או למטה מי', ובאמת לא הזכירו הפוסקים דבר זה והרב"י חידש זה מדעתו ולפע"ד יש ברכיבה איסור תחומין אפי' למעלה מי' דרכוב כמהלך דמי וראיה מדדחיק בגמ' בעמוד י' או ע"י שם ולא קאמר ברוכב אלא ברכיבה יש תחומין כשהסוס מהלך ה"ל כאלו הוא מהלך ובהכי מתישבא מעשה דאחר שמביא הרב"י והא דלא קאמר בספינה משום דבמים לכ"ע תחומין דרבנן עסי' ת"ד ואם העכו"ם מוליך הקרון עסי' ש"ה ססי"ח: ודע דאם העגלה גבוה י' ורחבה ד' בלא הגלגלים הוה רה"י גמור דאסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת וכמ"ש ס"ב אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרה הוי מלאכ' דאורייתא עמ"ש סי' שמ"ח ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו"ם או יניחנו על החמור כמש"ל ואם אין העגל' גבוה י' בעצמה אינה רה"י אף על פי שגבוה י' עם הגלגלים דה"ל מחיצ' שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג"ט מן הארץ (תוס' שבת ריש דף צ"ח וסוף ד' מ"ט) וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים כמ"ש רש"י דף ח' וכ"כ התוס' דף ה' כיון דלא קביעי בטל לגבי ר"ה אבל עמוד מקרי קבוע ומקרי כרמלית עסי' שנ"ה ס"ב ואפשר דה"ה עגלה מקרי קבוע מ"מ גם ר"ה שלנו הוי כרמלית ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית ותחת העגלה הוי ר"ה אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג"ט אבל אם היא מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ואם העגלה בעצמה גבוה ז' ומשהו והיא פחות מג' סמוך לארץ עסי' תק"ב סס"א מ"ש אי אמרינן לבוד בכלים ואם אין העגלה רחבה ד' הוי מקום פטור אפילו גבוה י' ואם היא מלמעלה רחבה ד' אף על פי שלמטה אינה רחבה ד' הוי רה"י (תו' שבת דף ק"א) מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח' לענין כורת:

מבע"י מותר. דדוקא כשנותן להם בשבת הוי כמאכיל להם נבילות בידים אבל כשנותן להם מע"ש אף על גב דבעלמא אסור משום הפסד התירו כ"כ המ"מ מדסתם הרמב"ם וכתבו הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים דאפי' מע"ש צריך לעשות כן ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן אלא שנקט ל' הגמ' כמנהגו עכ"ל המ"מ וא"כ צ"ע למה הקיל רמ"א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב"ם סתומים:

פחות פחות מד"א. ועומד לפוש בנתיים (ד"מ בשם טור סי' שמ"ח) דלא כרי"ו שכ' דצריך לישב וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דעומד לפוש פטור וכ"כ הרמב"ם פי"ג ותלמוד ערוך הוא פ"ק דשבת אלא שס"ל דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור לא ה"ל כעומד לפוש לכן צריך לישב ומיהו בע"א דף ע' פירש"י דבעומד לפוש סגי:

סמוך לחשיכה. אבל מבע"י שרי ומ"מ צ"ע דהא בע"א קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי' הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד ועסי' של"ד סי"ז:

הגיע לחצר. צ"ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ:

נוטל כלים. נ"ל דאפי' הם יותר מט"ו סאה שרי משום צער ב"ח משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ"ש ססי' של"ג:

לפי שהם מאוסים. אף על גב דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הני לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו (ר"ן):

שיכול לשומטן. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן ב"ה (עסי' ש"י ס"ג) ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן (המאור) ועסי' ש"ח סכ"ז וכ"ד הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבבולסי' אבל הר"ן כתב דאפי' לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ"כ הרמב"ם פכ"א ורי"ו ני"ב ח"י וצ"ע על הרב"י שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמרא וא"ת למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ"ש סי' ש"ח סל"ט י"ל דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד וליכא ביטול כלי כלל (ב"י סי' ש"י) ואפשר דעת הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כהרמב"ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה ועמ"ש סי' רס"ה ולבטל כלי לכל השבת כ' הר"ן אפילו במקום ה"מ אסור אבל המ"מ כ' והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ואפי' ביטול כלי מהיכנו עכ"ל וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז בהדיא וכ"ה ברש"י בד"ה והא איכא צער ב"ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו עכ"ל (ועבח"מ סי' ר"ס) משמע דמותר לבטל כלי מהיכנו במקום ה"מ והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת: כללא דמלתא בשילופי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריק' בנחת דעכ"פ מטלטלן קצת כמ"ש המ"מ ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ"ש המ"מ ואפי' ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה"מ והוי יודע שעכ"פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח והתו' כתבו כששני שקין מונחין על החמור א' מימין וא' משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא"כ א"א להתיר הקשר אא"כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של החמור וה"ל צדדים ואסור עכ"ל:

מניח ידו עליהם. מפני הרואים ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה התירו לו להביא דרך מלבוש לעיר (רש"י):

דזמנין קאי. ואם עמד לתקן המשאוי פטור (רמב"ם פי"ג וכ"מ מל' רש"י) עמ"ש ס"ז:

לא בכיסו. דכיון דאינו כבד ל"ל הכירא בריצה:

דה"ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים וה"ה אם יש עמו חמור ומתירא כשיניחנה ויטלנה כמ"ש בס"ב יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ (סה"ת) ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין ש"ג:

יכול לילך עמו. כיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ג, וצ"ע בשבת דף ל"ה אי' שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי"ל דעכ"פ עדיף שלא יבוא לידי כך:

ואם הוא בשוק. או במקום שאין עירוב (שם) ונ"ל דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל:

אסור ליטלו. ואסור לו' לעכו"ם ליטלו כמ"ש סס"א:

(א) חמורו – אפשר דה"ה כששכר את החמור מא"י די"א דשכירות קניא לחומרא וכמ"ש בסימן רמ"ו אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר את החמור דהא הא"י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א"כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:

(ב) נותן וכו' – אף שהא"י שלוחו לישא בשבת מ"מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה"ז דליכא ר"ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:

(ג) כיסו לא"י – ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא"א לו ליתנו לא"י וגם א"א ליזהר במה דכתב בס"ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע"י החמור להא"י כד"ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ"פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ"ל בסוף סק"א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא"י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש דאסור ליתן לא"י בשבת ע"מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ"ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו' הא"ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:

(ד) ואע"פ שנתנו וכו' – נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע"כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:

(ה) אינו יכול – דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא"י:

(ו) אם אין עמו – וה"ה אם אינו מאמין לא"י:

(ז) משום מחמר – מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה"ה לענין איסור שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:

(ח) מניחו וכו' – ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת כלים:

(ט) ולאחר שתחזור וכו' – ואם מעצמה אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ"ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל וע"כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א"י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כנ"ל אם לא במקום סכנה:

(י) ואפילו וכו' – פירוש ואז אין איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ"ש כשהוא חוץ לתחום דיעשה איסור בלא"ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב"י דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי"ש ואפילו לפי סברא ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו"ד לכו"ע טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע"י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים וגם על תחומין משא"כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע"י הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ"ג יש ליזהר כשעומדת בשבת בר"ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים וכמ"ש למעלה וכ"ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה:

(יא) לאחד מאלו – שהן בני אדם כמותו ואתי לאחלופי באדם אחר המחוייב במצות:

(יב) כלל – אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה:

(יג) למי שירצה – דכל אחד יש לו מעלה בפני עצמו וכנ"ל:

(יד) כשהוא מהלך – וכנ"ל בבהמה בס"ב והטעם כדי שלא יעשו החש"ו איסור דאורייתא על ידו ואע"פ שאינו מצווה על שביתתם כמו בבהמה מ"מ הרי אסור להאכילם איסור בידים וכדלקמן בסימן שמ"ג לענין קטן וה"ה לחרש ושוטה כמו שנתבאר שם:

(טו) מבעוד יום – דאז אינו נקרא זה מאכיל בידים כיון דעתה עדיין לית ביה איסורא ומה שיעמוד החש"ו אחר שחשכה ואחר כך חוזר ועוקר רגליו הלא מעצמו עושה זה וא"צ למחות בידו כשעושה איסור ע"כ אין צריך ליטול הכיס מעליו כשעומד אבל בבהמה שהוא מצווה על שביתת בהמתו וגם שהוא מחמר אחריה ע"כ אף שהניח עליה מבע"י חייב ליטול הימנה כשעומדת משחשיכה להשתין מים וכיוצא בזה ולחזור ולהניח עליה אחר שכבר עקרה רגליה ללכת כדי שלא תעשה עקירה והנחה בכיס שלו בשבת ויעבור על איסורי תורה והמ"א מצדד להחמיר אף מבעוד יום ונראה דבכרמלית יש להקל:

(טז) אם אין עמו וכו' – דשבות חמור הוא מאד דילמא לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד' אמות בר"ה ובקושי גדול התירו חז"ל דבר זה משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ"ל ולכך לא התירו חז"ל אלא דוקא כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:

(יז) פחות וכו' – וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול בר"ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות ע"כ מהני זה אבל מכרמלית לרה"י או לרשות הרבים וכ"ש מר"ה לרה"י דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט"ז וש"א] ע"כ בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה"י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג"כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד. כתב הט"ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י א"י מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א ולבהכ"נ יכניסו ג"כ ע"י א"י ולהמ"א לקמן בסימן של"א סק"ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:

(יח) מארבע אמות – ויעמוד לפוש בינתים רגע אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע"ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח קצת אלא כדי שלא יעביר ד"א בבת אחת אפ"ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע"ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד"א יותר עדיף שיהיה ע"י שנים משיהיה ע"י אחד ובזה לכו"ע א"צ לישב שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:

(יט) שבאה לידו – היינו מבע"י וכנ"ל בס"א:

(כ) ביום – שקצת אונס חשיב:

(כא) סמוך לחשיכה וכו' – הטעם דפושע הוא כיון דבעת היציאה היה סמוך לחשיכה היה לו לחוש שמא ישכח ויטלטלנו בר"ה אבל כשיצא מבע"י שרי ע"פ הדרכים הנ"ל:

(כב) לא התירו לו וכו' – ר"ל שיעשה כפי המבואר לקמן בסי"ב בהג"ה דיתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לא"י לשמרו ובספר א"ר הביא דעת הרשב"א החולק על הי"א הזה וס"ל דגם בזה יש לסמוך על כל הדרכים הנ"ל וכתב דיש לסמוך עליו:

(כג) הגיע לחצר – הקשה המג"א דהא כי קאי הבהמה פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ ועיין בפמ"ג שנדחק מאד בתירוץ זה ויש מתרצים דיזהר ליטול מהבהמה תיכף בבואה לחצר בעודה מהלכת כדי שלא תהיה ההנחה ע"י הבהמה או שיזהר ליטול ממנה קודם שנכנסה לחצרו ולא יניח עליה עד לאחר שעקרה רגליה לכנוס לחצר כדי שלא תהיה העקירה על ידה ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:

(כד) מעל החמור – ואפילו הם יותר מט"ו סאין שרי משום צער בע"ח אבל בלא"ה אסור לפנות מן העגלה כלל כמש"כ סוף סימן של"ג:

(כה) מאוסים – ואע"ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישברו:

(כו) שיכול וכו' – ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש:

(כז) לשמטן – ואע"ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז אפ"ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים שאין הפסד כ"כ בשבירתן דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות ולית בזה רק הפסד מועט אסור להניח כרים תחתיהן לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן וכן מסיק המ"א לדינא דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין ועיין בבה"ל:

(כח) חשכה לו – היינו דנעשה בה"ש וא"א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם בדרך או בבה"מ א"א מפני בזיון התפלין דבתי מדרשות שלהם היה בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע"כ התירו לו חכמים לנשאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא עליו התפלין בשבת:

(כט) רץ תחתיה – דכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה בשבת ודוקא כשאין עמו א"י ולא בהמה ולא חש"ו וגם במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות כגון שמתירא מליסטים שיגזלוהו או שיש מים רחב ד"א ועיין מה שכתבתי בסמוך דלדידן דלית לן ר"ה גמורה אפשר דשרי בכל ענין:

(ל) דזמנין דקאי – ואם עמד לתקן המשא פטור דזה לא מקרי הנחה:

(לא) היכירא – דעביד שינוי בהליכתו וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד:

(לב) כלאחר יד – דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו כן הוא ברוקח דכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה:

(לג) דדוקא בחבילה – שהיא כבדה ואין דרך לרוץ במשא כבד ואית ליה הכירא אבל בכיס שהוא קל אין היכר בריצה:

(לד) דה"ה בכיסו – והיינו במקום שא"א בהנך דרכים הנזכרים לעיל. והמיקל כהי"א לא הפסיד [ט"ז] וכתב המ"א בשם הש"ג דלדידן דלית לן ר"ה אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין:

(לה) יכול לילך וכו' – דכיון שהמוקצה בידו יכול לילך עמו לכל מקום שירצה והגר"א בבאורו החמיר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה בשם הדה"ח ואם יתיר חגורו תיכף ויפול המעות יוכל להביא לידי הפסד אפשר שגם להגר"א מותר עיין במ"א ס"ק י"ד וסק"כ:

(לו) בשוק – או במקום שלא עשו ברחוב ההוא שיתופי מבואות. ודוקא כשאין מתיירא מן הא"י שמא יקחוהו אבל אם ירא שמא יקחו אותו הא"י רשאי לרוץ עמו לביתו שלא לעמוד כלל כדי שלא יעשה עקירה באמצע הדרך ובתנאי כשנזכר כשהוא מהלך ולא עמד לפוש שלא עשה עקירה כלל בתחלת ריצתו וגם כשבא סמוך לביתו יזרקנה תיכף כלאחר יד לביתו וכנ"ל:

(לז) לשמרו – ואם מתירא לסמוך עליהם רשאי לצוותם להוליך לביתו ועצה זו טוב יותר בשאפשר לו מכל האופנים הנ"ל ועיין בח"א כלל נ"ד ס"ד:

(לח) אסור ליטלו – אפילו אם יעמוד תחתיו ולא יעביר ד"א אפ"ה אסור משום מוקצה ולא שייך להתיר משום פסידא כיון שעדיין לא זכה בה וכתב המ"א דאפילו לא"י אסור לומר ליטלו ובספר א"ר מקיל ע"י א"י והביאו הפמ"ג וכן בחידושי רע"א מיקל ג"כ ע"י א"י אך דהוא לא הקיל כ"א ההגבהה ע"י הא"י דהוא רק טלטול בעלמא אבל לא לצוותו להוליך לביתו אך אם הא"י בעצמו מביאו לבית ישראל נראה דאין למנעו לכו"ע וכנ"ל:

(במ"א ס"ק ז') וצ"ע הלא מצינו נ"ב וכן מצאתי ברדב"ז סי' פ"א דברוכב שייך איסור תחומין מטעם שכתב מ"א ע"ש:

(במ"א ס"ק י"ד) הפסד מרובה ועמ"ש סי' רס"ה ולבטל כצ"ל:

(שם) ואפי' ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה"מ כצ"ל. נ"ב ועיין בספרי דף י"ח ע"א שהעליתי שרבו האוסרין על המתירין ולא קיילי"ן כהך דינא ע"ש:

(ש"ע ס"ז) אבל אם לא באה נ"ב ובני הבחו' כה' שמעון הראה לדעת ממסכת ע"ז דף ע' דאיתא להדיא מפו' מציאה דלא אתי' לידו נמי מותר לטלטל פחות פחות מד"א וכן איתא ברמב"ם וכל גדולי ישראל חולקים עליו וזה ודאי שע"ז בנה יסודו. ובאמת הגי' שלפנינו המוציא לשון הוצאה ששכח כיסי בשבת בחוץ וזה הפי' כמה כיסין דמשתכחן וכו' אבל הרמב"ם אפשר שגרס המוצא ודו"ק:

(ברמ"א סעיף י"ב.) אסור להביאו נ"ב ולדידן שאין לנו ר"ה יכול לילך לביתו:

סעיף ה' שהקטן יבוא לכלל דעת. כ"ה בטור. אולם בסוגי' איתא חרש ושוטה נותנים לשוטה קטן ושוטה נותנים לשוטה. וי"ל דבתרווייהו חד טעמא דשוטה אין לו דעת כלל. אבל קטן יש לו קצת דעת. ע' תוס' חולין י"ב ד"ה מאן תנא. ובזה.' מיושב קושי' תוס' ד"ה חרש אתי לאחלופי תימא א"כ לעיל בשוטה וקטן לשוטה הא אמרי' אתי לאחלופי והניחו בקושיא. ולפי הנ"ל ניחא דוודאי הסברא דטוב יותר ליתן לשאין בו דעת כלל עדיף מכל אף במקום סברא דאתי לאחלופי. מ"מ עדיף יותר ליתן לשוטה שאין בו דעת כלל. רק בחרש וקטן דלתרווייהו יש דעת קצת דיש ס' ליתן לקטן דלא אתי לאחלופו. מ"מ ס' ליתן לחרש דלא אתי לכלל דעת בזה פליגי הנך ב' לישני הי עדיפי ודו"ק:

מג"א ס"ק י"ג שאם יפלו ישתברו. דעת הרז"ה אף לצורך מקומה אסור לטלטלה כיון דלא חזו לגופם לשאר דבר. והרשב"א בח"י חולק וס"ל דמותר לצורך מקומם. והא דמקרי בטול כלי מהיכנו. היינו להביא כרים לכתחילה לשום תחתיהן כדי לטלטלן אח"כ לצורך מקומם אסור עיי"ש:

מג"א ס"ק י"ד הפריקה בנחת מפני ה"מ. ע' במג"א לקמן סי' של"ד סק"ג:

מג"א ס"ק כ"א כמ"ש סס"א. אינו מוכרח. דהא חזי' דהוצרך הש"ע להשמיענו דין זה דמצא ארנקי אסור ליטלו אף דכבר כ' סעיף א' וס"ז דמציא' דלא בא לידו ע"כ משום דמשם לא שמעינן רק לענין הוצאה ברה"ר. אבל הנטילה דהיא טלטול מוקצה היה ס"ד דשרי. וכן מבואר להדי' במקור הדין פ"ק דמציעא. דאלו מההיא פ' מי שהחשיך לא נשמע דהגבהה בעלמא אסור. ומוכח רק מההי' דפ"ק דבב"מ דאפי' הגבהה אסור משום טלטול מוקצה עיי"ש. א"כ י"ל דע"י נכרי מותר טלטול מוקצה היכי דליכא משום הוצאה ברה"ר ודו"ק:

לשמרו. עבה"ט ועיין ש"י ח"ב סי' כ' כתב דמהני תקנה זו דריצה תחתיו בפרט בזמן הזה דאין לנו דה"ר וע"ש דעיקר החלוק הוא אפשר לשמור ע"י נכרי או לא ע"ש:

נותן כיסו לנכרי. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתא לאתויי ד' אמות בר ה"ר והיינו דוקא בממונו כיון שע"י טורח הוא משתכר חייס עליה:

משום מחמר. פי' מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה:

ואפי' הוא תוך התחום. פי' ואז אין איסור בהולך ברגליו אלא דוקא אה רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה:

יטלטלנו פחות פחות מד"א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשו' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שמשאין תינוק לימול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם הר"ר ירוח' בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב דהליכה אחת היא ואפי' בכרמלית חייב מלקות מדרבנן עכ"ל. ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם א' נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום א' דבכל אחד הוי מעשה חדש כנ"ל:

מניח ידו עליהם. שלא יראום והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון:

אסור להביאו לביתו. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע סמוך לזה דה"ה בכיסו יש היתרא דלעיל. ומדברי האגודה מרי' דהא דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל: