שולחן ערוך, אורח חיים ק״מ: דיני הפסק בברכת התורה ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני הפסק בברכת התורה ובו ג סעיפים:
הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחל' ובסוף ולהרמב"ם לא יברך בתחלה [הגה] ואפי' בזמן הזה שש"ץ קורא דינא הכי [הר"י פרק אין עומדין]:

העומד לקרות בתורה וברך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים ופסק ודבר דברי תורה או דברי חול לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:

העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות וברך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הספר תורה למקום הצריך לקרות בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וי"א שצריך:

שצריך. בספר פרח שושן חלק או"ח כלל א' סי' א' העלה לפסק הלכה אם היה בסדר היום אלא שהטעות היה שהראה לו למעלה שכבר קראו או למטה וצריך לחזור יותר למעלה בכל חד מהני גווני א"צ לחזור ולברך כמו שכתב המבי"ט ובעל תיקון יששכר והרדב"ז. והיכא שהיא פרשה אחרת שאינה מסדר הקריאה דעת המבי"ט ובעל תיקון יששכר שצריך לברך וכן דעת המג"א וט"ז. וסיים הט"ז דאם הטעות במקום שאין צריך לגלול הספר תורה א"צ לברך דכיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה וכן פסק הפר"ח ז"ל דכשאינו חובת היום צריך לחזור ולברך ואם הוא חובת היום אם הראו לו ממה שכבר קראו יקרא ממה שהראו לו כדי שלא יהא ברכה לבטלה ואם הוא למטה יתחיל לקרות ממקום שפסקו עד אותו פסוק שהראו לו ואותו בכלל עי' בתשובת חוט השני סי' ס"ב ובתשובת גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']. ובספר יד אהרן וע"ל סי' תרפ"ד:

ירושלמי ט' והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דמגילה:

בפי"ב מה"ת

מרדכי שם בשם ר' אפרים

הרד"א

ב"י

הקורא כו'. ירוש' פ"ה דברכות ר"ח בשם ר"י היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שמתחיל הראשון וא"ת ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתי' תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ופי' הרא"ש וש"פ שהאחרון מברך גם לפניה וז"ש מתחיל ממקום שהתחיל כדי שיברך על הכל לפניה ולאחריה וער"י שם:

ולהרמב"ם כו'. שמפ' שסומך על ברכות הראשון ואילו התחיל ממקום שפסק אז היה נראה כאילו קריאתו מובדלת מקריאת הראשון משא"כ עכשיו שנראה כאלו קריאה אחת היא:

ואפי' כו'. דהא דיינינן לקריאת החזן כאילו קרא הוא. שם:

ס"ב העומד כו'. כמ"ש בהלל ובמגילה פוסק ואין בכך כלום ולא הפסיד הברכה ול"ד לנשתתק כמ"ש בפרקים שואל כו' ואלו נשתתק חוזר לראש כמ"ש תוס' ספ"ה בשם הירושלמי בטיטי כו' ע"ש:

ס"ג העולה כו'. בירושלמי פ"ו דברכות ר' זריקן אמר ר"ז בעי אהן דנסב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עלוי זמן תניינות מהו בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחילה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה והכי נמי לא נתכוין ע"ז הפרשה ואמר תני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אר"ח בר בא הדא אמרה אהן דנסב פוגלא ומברך עלוי והוא לא אתא לידוי צריך למברכה עלוי זמן תניינות וטעמו משום הפסק נטילתו אע"ג שהפסיק בשתיקה וה"נ הפסיק בגלילה וטעמו של ס' ראשונה דבבעיא שם ס"ל כמ"ש הראב"ד דס"ל הבעיא לקולא יגם סיפא דר"ח ב"ב אין הלכה כמותו דס"ל כר"ח ואנן קי"ל כרבא בברכות ל"ט אבל הפוסקים ס"ל הבעיא לחומרא כמ"ש בסי' ר"ו ס"ו וגם פ' להא דר"ח ב"ב כמש"ש ס"ה וע' תוס' ורא"ש שם ותר"י שמפ' הירושלמי שמא תפול הפרוסה מידו כו' וכ"ש דאתי כרבא ואע"ג דגמ' פליגא בטעמא מ"מ הדין אמת אלא שהם מפרשים להא דר"ח ב"ב ג"כ שאם נפל מידו כמו ברישא ור"ל שפושט את הבעיא דצריך לברך פ"א ועתר"י שם אבל הרמב"ם בפ"ד מה"ב מפ' כמ"ש בש"ע שם ס"ה אלא שמפ' לאו משים הפסק אלא משום שאינו לפניו וגם לרבא א"ש ולאפוקי קודם שמביאין לפניו וגם מ"ש הראב"ד דקי"ל הבעיא לקולא וכן הג"מ בשם ר"ת ולמד מכוס של ברכה שכולן שותין מכוסות שלפניהם בברכתו של מברך וכמ"ש בפ' ע"פ בההוא סבא דגחין ושתי ובספ"ז דברכות כולהו נבגא דברכתא ועב"י שם ס"ל הפוסקים דאם נפל שאני ע"ש וכ' והתחיל ואע"ג דהפסקה באמצע אינו מזיק כמ"ש בס"ב מ"מ כאן דטע' משום שאין דעתו עליו אף באמצע צריך לחזור ולברך וכמ"ש בסי' ח' סעיף י"ב ע"ש:

ממקום שהתחיל הראשון – היינו האיש שנשתתק ואפילו נשתהא זמן כדי לגמור כל הקריאה אעפ"כ אינו חוזר לראש הסדר אלא למקום שהתחיל הנשתתק [תשובת רמ"מ סי' פ"ה ועיין דגמ"ר ומגן גבורים]:

וברך על התורה – ואם התחיל לומר בא"י ונזכר אז אם הוא מקום קרוב שא"צ הפסק גדול עד שיגלול למקום הראוי כגון שהוא העמוד הסמוך לו לפניו או לאחריו אזי יראו לו מיד מקום הראוי ויסיים ברכתו אבל אם צריך לגלול וע"י שהות הגלילה יהיה הפסק ניכר בין הזכרת השם ובין הברכה יש לו לסיים מיד למדני חוקיך כדי שלא יהא הזכרת השם לבטלה ויגלול למקום הראוי ויתחיל שנית הברכה ואם כבר אמר ג"כ אמ"ה שאז א"א לו לסיים שוב למדני חוקיך אז יש לסמוך שיסיים הברכה אחר שגלל למקום הראוי אף אם יש שהות קצת לפי שהפסק שתיקה אינו חשוב הפסק כ"כ [שערי אפרים]:

והתחיל לקרות וכו' – עיין במגן אברהם שמפקפק דאפשר דכיון שהתחיל לקרות וחל ברכתו לכו"ע א"צ לחזור ולברך והגר"א וא"ר וש"א הסכימו דהדין עם המחבר:

והזכירוהו וכו' – עיין בפמ"ג שדעתו דדוקא אם בעת הברכה היה יודע את הפרשה שמברך עליה ועליה נתכוין רק שאחר הברכה נודע לו שצריך לקרות פרשה אחרת ולהכי י"א דחוזר ומברך כוון דבעת הברכה לא כוון עליה משא"כ אם היה עצם הדבר בטעות כגון שפתחו ס"ת ולא דקדקו לראות וסברו ששם כתובה פרשת חובת היום ובירך עליה ואח"כ נודע להם שפרשה אחרת היא והוצרכו לגלול למקום הראוי אינו הפסק כיון דכונתו היה מתחלה לפרשה זו ובעל דה"ח הביא ראיה מסימן ר"ט ס"ב בהג"ה דאין לחלק בזה עי"ש:

במג"א ס"ק ב' אפי' לא שהה כצ"ל:

(שם) ס"ק ד’ שלא יגרום ברכה לבטל' נ"ב פי' לדעתם דצריך לחזור ולברך בלא התחיל א"כ לא הו"ל לגרום ברכה שאינה צריכה אבל אם התחיל כבר פסוק א' בשל חנוכה דאז לכ"ע אין צריך לחזור ולברך אז בודאי יחזור ויקרא בר"ח ובהכי מיירי הש"ע והמג"א לקמן ס"ס תרפ"ד ודלא כד"מ שם וק"ל:

אעפ"כ א"צ להתחיל מראש הסדרה:

[א] ולהרמב"ם וכו'. באליהו זוטא העליתי דעיקר כסברא ראשונה ולאפוקי מקצת אחרונים עיין שם באריכות, וכן מצאתי מבואר בספר אדם וחוה דף י"ט ושבלי הלקט ותניא והכי נהוג. ונראה לי לכאורה שיתחיל השני ממקום ברוך אתה שהוא עיקר ברכת התורה אבל ברכו לא יאמר שכבר יצאו בזה, וכן לעיל סימן קל"ח כשקרא רק שני פסוקים דחוזר ומברך, נראה לי כן. וכן משמע קצת בעובדא דמהרי"ל שאביא בסימן זה, אלא דמסתפינא כיון שהפוסקים סתמו בזה גם יש לחלק:

[ב] וקרא מקצת וכו'. משמע דאם הפסיק קודם שקרא כלל צריך לחזור ולברך, וכן משמע בבדק הבית שמדמה לה לברכת הסעודה עיין שם. אך קשה דלעיל סימן מ"ז סעיף ט' בברכת התורה אמרינן דאף בהפסיק קודם שלמד אין צריך לחזור ולברך ולא דמי לברכת המוציא ופירות משום שמחויב ללמוד תמיד, ואפשר לחלק בין ברכת התורה דשחרית שהוא ללימוד שמחויב תמיד, ובין ברכת העולה לתורה שעיקר כוונתו לזה וכיון שלא התחיל חוזר ומברך, ועוד הא כתבתי שם דהב"ח מסיק דחוזר ומברך עיין שם:

[ג] ואינו צריך וכו'. אפילו כבר קרא שלושה פסוקים כן משמע בבית יוסף. וכתב עולת תמיד דמשמע מרבינו אפרים דאף הסיח דעתו מלקרות עוד ואחר כך חוזר וקורא עוד אין צריך לברך עוד, ולדינא צריך עיון עד כאן לשונו. ובאמת לבדק הבית שכתבתי דמדמה לדין ברכת סעודה, אם כן גם בהיסח הדעת דינא הכי וכלדקמן סימן קע"ח, מיהו מדכתב הט"ז טעמא דמסתמא נתכוין בברכת תחילה שאף שיסיח דעתו יחזור ויקרא משמע דאף כשמסיח דעתו מלקרות אין צריך לברך ויש להקל בספק ברכות. כתב בדרישת מהרי"ל פעם אחת טעה הקורא ובירך אשר נתן לנו תורת אמת וכו' בתחילה וגערו בו וחוזר והתחיל אשר בחר בנו וגער בו מהרי"ל שנית והצריכו לחזור ולהתחיל ברוך אתה תחילת הברכה, עד כאן. ובספר באר שבע דף ק"ב ושום מחבר מכל אחרונים לא הביא דברי מהרי"ל והלא דבר הוא, לכן יגעתי ומצאתי שאין לו שכר כלל, עד כאן. והאריך מאוד לחלק עליו ועיקר ראייתו דכבר שנינו סדר הברכות אין מעכבות לענין ברכת קריאת שמע, והוא הדין שאר ברכות לכן מסיק דאם לא נזכר עד אחר שחתם הברכה אז ישתוק לגמרי ויאמר אשר בחר בנו באחרונה לאחר הקריאה דאין סדר לברכות והביאו מגן אברהם לדינא בסימן קל"ט, עד כאן. ואני שמתי אל לבי ליישב דברי הגדול מהרי"ל שעשה כן במעשה, ובפרטות שמצאתי בחיבור מטה משה הביא דברי מהרי"ל לפסק הלכה. לכן נראה לי לחלק דלא דמי לברכת קריאת שמע דקיימא לן שברכות בפני עצמן הן ולא נתקנו על קריאת שמע כמו שכתב בית יוסף בסימן מ"ו וסימן ס', וכיוצא בזה הקשיתי לגיסי הרב מוהר"ר יעקב נר"ו על מה שכתב בתשובה לתמוה על מה שכתב הט"ז ביו"ד סימן רע"ט דאין לומר ברכה על מה שיקרא בעל פה, ותמה הא קריאת שמע אומרים בעל פה ומברכין עליו, עד כאן. והקשיתי לו דברכות לא על קריאת שמע נתקנה. והשיב לי דמדכתב הלבוש סימן רל"ה דאינם ברכות על קריאת שמע דאם כן היה לנו לברך לקרות שמע כמו שאומרים לעסוק בדברי תורה וכו', אלמא דעל התורה שאין מברכין אלא נותן התורה נמי לא נתקנה על התורה עד כאן דבריו. והקשיתי דאם כן נימא שמברכין ברכת התורה אף שקרא בלא ברכה כמו שמברכין ברכת קריאת שמע בלא קריאת שמע, ועוד דמקור הדין דברכת קריאת שמע כתב בית יוסף בשם תשובת רשב"א ומצאתי בתשובת סימן שי"ט שכתב זה לשונו, שהרי אינו מברך לקרוא את שמע או נותן התורה כדרך שתיקנו בקריאת התורה עד כאן לשונו, הרי מבואר דברכת התורה נתקנו ושאני ברכות קריאת שמע, ועוד מצאתי באבודרהם דף ל"א זה לשונו, הטעם שאין מברכין על קריאת שמע כמו בשאר מצוות מפני שפרשת שמע יש בו הזכרת ה' וגם כן הוא נחשב כמו מלכות והרי הוא חשוב כברכה עד כאן לשונו וזה לא שייך בברכת התורה, ואף לרבינו יונה שהביא בית יוסף סימן נ"ט שכתב שאין להפסיק באמן בין ברכות קריאת שמע לקריאת שמע נראה לי דסבירא ליה נמי דברכת שבח הן ואגב סמכוה לברכת קריאת שמע ודו"ק. כללא דמילתא שאין ראיה מברכת קריאת שמע, ועוד הגע בעצמך שאם בירך על שכר בתחילה בורא נפשות רבות שיוצא, הא בברכת התורה נמי כמו ברכת הנהנין הוא, ועוד שמצאתי בר' דוד אבודרהם דף מ"ט זה לשונו, לא תיקנו בברכה חיי עולם נטע בתוכינו לפי שאינו עץ חיים עד שיחזיק בו, עד כאן, אם כן אין ראוי כלל לברכה ראשונה. לכן אני אומר שיש לסמוך על פסק מהרי"ל, מיהו אם נזכר קודם שסיים ברוך אתה ה' נותן התורה, נראה דמתחיל אשר בחר בנו ולא מברוך אתה, וכמו שכתב באר שבע במסקנתו שם זה לשונו, אם טעה ובירך אשר נתן וכו' ונזכר מיד מתוך כדי דיבור אסור להתחיל מתחילת הברכה ברוך אתה ה', עד כאן. ובאמת צריך עיון לכאורה מאי נזכר מיד תוך כדי דיבור דקאמר הא לא סיים הברכה, ובתוך הברכה עצמה דוחק לחלק בין תוך כדי דיבור, ואין לומר דמיירי כשסיים דהא כתב דשותק לגמרי כמו שהבאתי לעיל, ודוחק לומר דמיירי אחר כדי דיבור שסיים אבל תוך כדי דיבור מתחיל אשר בחר. אך מסימן ר"ו יש ראיה בבירך בורא פרי האדמה על שכר ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו יצא, אלא שיש לחלק דהתם אין חותם בברכה, אבל הכא שחותם בברכה מיד כשסיים אפשר דהוי הפסק, וכן משמע בסימן נ"ט. כללא דמילתא מיד כשסיים חוזר ומתחיל ברוך אתה ה' ומזכיר ובהכי מיירי מהרי"ל, אבל כל שלא סיים נראה דמודה מהרי"ל דמתחיל אשר בחר בנו ולא מברוך אתה ה' כדמייתי באר שבע ראיה מברכת יוצר אור בסימן נ"ט וברכת שכר לקמן סימן ר"ט שאין מתחיל בתחילת הברכה, גם בזה אפשר לי לדחות ראיותיו דשאני ביוצר אור כדאמרינן בברכות דף י"ב כדי להזכיר מדת לילה ביום וכו' ומברכת שכר יש לחלק כיון דבעיא דלא איפשטי הוא ופסקו הפוסקים לקולא דאין צריך להתחיל תחילת הברכה משום דספיקא דרבנן לקולא כמו שכתב בית יוסף בסימן ר"ט, אבל ברכת התורה הא כתב הבאר שבע גופיה דף נ"ח שהוא דאורייתא, ומכל מקום לדינא נראה כיון דלא סיים אינו מתחיל מברוך אתה, כי לקמן בסימן קמ"ד הקשיתי על דבריו והעליתי שהם דרבנן:

[ד] יש אומרים שאין צריך וכו'. דכיון שספר תורה מונחת לפניו כוללת כל הפרשיות בדעתו ולא עוד אפילו כשהוציא שני ספרי תורה ונתחלפו ופתחו אחרונה תחילה ובירכו עליה ונזכר שצריכים להקדים השניה כגון שיש במוספים וצריכין לגלול את זה ולפתוח השניה אין צריך לחזור ולברך, לבוש, באליהו זוטא כתבתי לכאורה הסברא להיפך שיקראו בספר תורה שניה ענין הראוי לקרות בראשונה, ובראשונה ענין השניה. ובבית יוסף אין הכרע דאפשר לפרש דוקא בדיעבד ולענין ברכה עיין שם ודו"ק. ואפשר הטעם משום דאין גוללין התורה בציבור כדאיתא בסוטה דף מ"א ויומא דף ע', גם לא שייך כאן דיאמר שהיא פגומה דהא מניחין אותה לפרשה שניה. שוב עיינתי באבודרהם דף קכ"ה גופיה ומצאתי שכתב זה לשונו, ויש שרצו לומר כי לא היו צריכין מתחילה להפסיק ולפתוח ספר תורה של ראש חודש אף על פי שהסדר כן כיון שנזדמן לו לקרוא בשל חנוכה תחילה, ויש סיוע לדעתינו שצוינו לגלול ולהפסיק דקתני פרק אמר להם הממונה כל המצוות מעכבות, עד כאן, הרי שהורו שצוה לכתחילה לגלול ולפתוח של ראש חודש. אך יש לומר דמיירי בספר תורה זה עצמה שצווה לגלול ולקרות פרשה של ראש חודש ולא אמרינן שלא לגלול ולקרות פרשה של חנוכה כיון שנזדמן לו, וכן משמע לישנא שציונו לגלול ולהפסיק ודו"ק. ומה שכתב ולפתוח ספר תורה של ראש חודש לאו דוקא אלא רוצה לומר לקרות פרשה של ראש חודש, וכן משמע מראיה שהביא מדקתני כל המצוות מעכבות דמשמע דשני עניני פרשיות כמו בתפילין של יד ושל ראש, אבל בשני ספרי תורה שיוכל לקרוא גם בראשונה פרשה של ראש חודש אין משם ראיה דמעכבות, אך קשיא לי הא טעמא דראש חודש קודם משום דתדיר כדאיתא סוף מגילה וקיימא לן במנחות דף מ"ט דלמצוה בעלמא תדיר קודם ולא לעכב, ואפשר דמייתי ראיה דיש לדקדק לקרות כסדר אף שנזדמן של חנוכה דזה הוי כלכתחילה אבל באמת אינו מעכב. וראיתי במגן אברהם שכתב דההוא עובדא הציבור והשליח ציבור גללו ראש חודש מדעתם אבל מדינא הוה להו לקרות של חנוכה תחילה כדי שלא יגרום ברכה לבטלה, דהא איכא מאן דאמר בש"ס דמקדמינן לכתחילה של חנוכה עד כאן לשונו. ותימא דאשתמיטתיה דברי אבודרהם הנזכר לעיל ודוחק ליישב, גם בש"ס קאמר הלכתא דקורין תחילה של ראש חודש, ויותר תימא דאישתמיט ליה מה שכתב רמ"א בסוף סימן תרפ"ד וזה לשונו, אם טעה והתחיל בשל חנוכה צריך להפסיק ולקרות בשל ראש חודש, וכן פסק הוא גופיה שם, ושם יתבאר עוד בס"ק ח'. בריב"ש כ"ג יום שמוציאין שני ספרי תורה ונמצא טעות בראשונה אין לוקח שניה ולהוציא אחרת למפטיר אלא תיכף מוציאין אחרת:

[ה] ויש אומרים צריך וכו'. ולדינא לכאורה יש להקל בספק ברכות, אך תמיהני הא כתב בית יוסף לפי דברי פרישה ודרישה בנסיב תורמסים ונפל מידו דצריך לברך הכי נמי צריך לברך והוא מדברי אבודרהם, אם כן קשה הא פסקו השולחן ערוך ולבוש לקמן סוף סימן ר"ו בסתם בההוא דתורמסא דצריך לברך. ויש לתרץ על פי מה שמצאתי בדרישה סוף סימן ר"ו וזה לשונו, מדהביא השולחן ערוך שני דעות בלשון יש אומרים, והביא יש אומרים דצריך באחרונה נראה שכן דעתו נוטה להלכה, וכן נראה לי לעניות דעתי עד כאן לשונו. ואם כן נראה דלהכי סתם השולחן ערוך לקמן דצריך לברך וסמך על מה שכתב כאן הסברא באחרונה, לכן פסק הט"ז. אך ראיתי בתשובת רמ"ט סימן רכ"ד שפסק דאם הראו לו בפרשה שהוא חובת היום דאין צריך לברך ולא דמי לאותו שנפל מידו דצריך לחזור ולברך דהתם מה שבירך עליו ליתיה אבל הכא דמי למי שהיה לפניו סל של תפוחים ונתן עיניו באחד לאכילה, ובירך ואחר כך נראה לו אחרת יותר טובה ולקחה דאין צריך לחזור ולברך, עד כאן. ואפשר שזה דעת השולחן ערוך וחזר ממה שכתב בבית יוסף ודחוק, גם דברי רמ"ט צריך עיון שלא הוזכר מדברי אבודרהם דתלי דין דתורמסא בדין ספר תורה, ועוד הא תמה הדרישה שם דמסתבר דאף למאן דאמר בתורמסא דאין צריך לברך היינו משום דאמרינן כיון דמנחי קמי דעתו עלויהו וחיילי עליו ברכה, אבל הכא מאי ענין לומר דדעתיה הוי עלויהו דהא ידוע דכל קורא בפני עצמו אפילו כהן הקורא במקום לוי או כשאין בבית הכנסת אלא אחד שיכול לקרות דקורא שבעה פעמים ומברך בכל פעם ואין שייך לומר שדעתו היה בברכה ראשונה גם אכל הפרשיות, עד כאן. ולפי זה נדחה נמי ראיית רמ"ט מסל תפוחים ודו"ק, ונראה דמזה מדמה לזה אבודרהם לתורמסא דאף דהכא מה שבירך הוא בעין מכל מקום כיון דודאי אין דעתו אשאר פרשיות הוי כמאן דליתיה והוי נמלך גמור ואם כן מיושב הכל. והשתא ניחא דאפילו בהתחיל לקרות צריך לברך ולא דמי לאוכל פירות והביאו לו יותר דאין צריך לברך כדאיתא לקמן סימן ר"ו. שוב נדפס ספר מגן אברהם והאריך לתמוה על בית יוסף בענין זה ובכלל מה שפירשתי נדחה כל דבריו עיין שם ואין להאריך. ולענין הלכה נקטינן דצריך לברך, מיהו אם הטעות בפרשה זו ויש מן האפשר שיקראו לו גם הפרשה השייך לו באמת ואין צריך לגלול ממקום למקום, כתב הט"ז שאין צריך לברך כיון שהספר תורה מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה לפניו:

מקצת כו'. במקום שנוהגין בשבת חתונה לומר פזמון לחתן קודם ברכת התורה אם אמר ברכו את ה' המבורך ואח"כ התחיל הפייטן לזמר ולא חש כלל לברכת המברך הוי הפסק וצריך לחזור ולברך עיין ח' ב"י סימן למ"ד:

לקרות. עיין ת' בי"ד סי' ס"א שהעלה שצריך לחזור ולברך (ועיין ב"ה ס"ק א'): ואם העולה הכיר שטעה הש"ץ ומיהר לקרות בנחת כל הבכור וגם קרא בלחש עד כל ימי חייך קודם שסיים ש"ץ כל הבכור מדמה הרב הנ"ל למי שהיה לפניו פירות ודעתו לאכלן ונטל אחד ובירך עליה ונמלך והניחה ואכל אחרת ואח"כ אכל הראשונה ע"ש:

א) [סעיף א'] הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל וכו' דאי תימא ממקום שפסק נמצא הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם, טור וב"י, ט"ז ומ"א סק"א:

ב) שם. יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ואפי' שהה כדי לגמור את כולה א"צ לחזור לראש. מהר"ם מינץ סי' פ"ה, כנה"ג בהגה"ט, מ"א סק"ב, ומ"ש המחה"ש להגיה ואפי' לא שהה וכו' זה גרם לו לפי שלא ראה תשו' מהרמ"מ הנז' וכמו שהעיד הוא על עצמו וזהו תימה שמגיהין ומקשים על דברי הפו' קודם שרואין הדברים בשורשן וקושיא זו תפול גם על ח"א או' כ"ג והכר"ש שגם הם כתבו להגיה כן, יעו"ש:

ג) שם ויברך בתחלה ובסוף, וה"ה אם בירך ולא הספיק להתחיל לקרות עד שנשתתק, העומד תחתיו יברך בתחלה ובסוף, לבוש, מ"ב או' א':

ד) שם. ויברך בתחלה ובסוף, והטעם מפני שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים אלא לעצמו נתקנה שהקורא בתורה צריך לברך כמו ברכת המצות או ברכת הנהנין וא"כ כשבירך הראשון לא בירך להוציא את זה שעומד במקומו אלא את עצמו, לפיכך צריך השני לחזור ולברך תחלה בעבור עצמו, לבוש, וכתב העו"ת או' ב' דכן הוא הטעם לדעת מרן ז"ל יעו"ש:

ה) שם. ולהרמב"ם לא יברך בתחלה, דסומך על ברכת הראשון, ב"י, מ"א סק"ג, והעיקר כסברא ראשונה, וכן מצאתי מבואר בס' אדם וחיה דף י"ט וש"ל ותניא והכי נהוג, א"ר או' א' וכ"כ ח"א כלל ל"א או' כ"ג, מ"ב או' ד', ואין בזה חשש משום סב"ל כיון דבל"ה בזה"ז כל אחד מהעונין מברך תחלה וסוף על קריאתו, ועוד דגם נוהגים לברך אפי' על מה שקרא חבירו כמ"ש בסי' רפ"ב סעי' ב' ודע דלדידן דמברך לפניה מתחיל מברכו ולא מברוך אתה, א"א או' ג' וכ"נ דעת א"ר שם. והכי מסתברא דהכי תקנו רבנן כ"ז שמברך ברה"ת בקריאת ס"ת צ"ל קודם ברכו ודלא כמ"ש להיפך:

ו) שם הגה, ואפי' בזה"ז שש"ץ קורא דינא הכי, ר"ל אפי' בזה"ז שהש"ץ קורא אם נשתתק העולה ועלה אחר במקומו צריך להתחיל הש"ץ ממקום שהתחיל לקרות עם הראשון, והטעם חדא מפני שדרך הוא לקרות עם החזן ואפי' לא יקרא הוא כיון שדרך הוא שהחזן קורא במקומו כאילו קורא הוא דיינינן ליה, ב"י בשם הר' יונה, ט"ז סק"ג, ועיין לקמן סי' קמ"א סעי' ב':

ז) שם בהגה, ואפי' בזה"ז שש"ץ קורא וכו' אבל אם נשתתק הש"ץ והוכרח לעלות ש"ץ אחר והעולם עומד במקומו א"צ העולה לחזור ולברך בתחלה רק בסוף, ומ"מ הש"ץ השני י"א דיתחיל ממקום שהתחיל הראשון. וי"א דיתחיל ממקום שפסק והעיקר כדעה הא' דרכי חיים דף ס' ע"ב יעו"ש, א"ח או' א':

ח) [סעיף ב'] העומד לקרות בתורה וכו' וראיה מפ"ב דברכות דף י"ג ע"א בפרקים שואל מפני הכבוד וכו' אלמא אע"ג דסח א"צ לחזור ולברך ברכות שלפני ק"ש ומתחיל ממקים שפסק וק"ש ג"כ היא תורה וכתיב בה תמימה ומתפילין אין ראיה משום שהם מצוה אחת ופעמים ב' מצות לא סח מצוה אחת סח שתים, מרדכי בשם ר' אפרים, ב"י, ובבד"ה כתב עיד הטעם מידי דהוה אברכת הסעודה יעו"ש, ולכך פסק מרן ז"ל כדעת ר' אפרים ולא כרבינו יואל שהביא המרדכי והביאו ב"י, וכ"כ הפר"ח או' ב' כדברי מרן ז"ל וכ"נ דעת הט"ז סק"נ, וכ"כ האחרונים:

ט) שם וקרא מקצת פסוקים וכו' פי' אפי' קרא ג' פסוקים ואח"כ הפסיק אפ"ה א"צ לחזור ולברך. עו"ת או' ה' א"ר או' ג':

י) וכתב העו"ת שם דנראה מדברי רבינו אפרים שהביא ב"י דאפי' הסיח דעתו מלקרות עוד ואח"כ חוזר וקורא עוד דא"צ לחזור ולברך בתחלה ולדינא צ"ע עכ"ל, והביאו א"ר שם, וכתב דיש להקל בספק ברכות יעו"ש, וכ"פ בש"א ש"ד או' י"ד, ועיין ברכ"י סי' קע"ד או' א' שהביא פלוגתא בענין ש"ץ שקרא עם העולם וכיון לגמור ושתק ואח"כ אמרו לו שיקרא עוד והוא ז"ל הסכים שלא לברך וכתב דכן ראה בקהל רב כמה פעמי' שהש"ץ כיון לגמור ואמרו לו שיקרא יותר והיה בפני שלמים וכן רבים ולא הצריכוהו לעולה לברך שנית יעו"ש, והביאו שע"ת שם או' ו' וכ"פ בספרו לד"א סי' ו' אות ס"ד, זכ"ל או' ס':

יא) שם וקרא מקצת פסוקים וכו' משמע דאם הפסיק קודם שקרא כלל צריך לחזור ולברך וכ"כ א"ר או' ב' מאמ"ר או' ג' אמ"ל בדין הברכות אות ס"א לד"א סי' י' או' ס"א שע"א שם, מיהו המו"ק העלה שאין לחזור ולברך אפי' הפסיק בין ברכה להתחלה יעו"ש והביאו היפ"ל או' א' והסכים לדבריו יעו"ש, וא"כ לפי מה דק"ל סב"ל אפי' כנגד המיעוט גם כאן לא יברך:

יב) יש מי שמתיר לחכם שעלה לקרות בתורה לדרוש בד"ת וגודל מצות הצדקה כדי שהעולין אחריו יעשו נדבה אפי' קודם ברכה אחרונה, נחלת יעקב סימן מ"ח, אמ"ל שם, לד"א שם, וכתב שם הלד"א דבודאי לכתחלה יברך באחרונה קודם תכף לגמר קריאתו, ואם בדיעבד התחיל לדרוש קודם ברכה אחרונה אם היה שיעור מעט הלא מזער יברך ואם לאו לא יברך עכ"ל וא"כ משמע דאחר הברכה לכ"ע מותר לכתחלה לדרוש בד"ת בין גברא לגברא, וכ"כ היפ"ל בסי' קמ"ו או' א' ועיין בדברינו לשם או' יו"ד:

יג) משלים שגמר קריאתו והתחיל קדיש וכשאמר הקדיש נזכר שלא בירך באחרונה יגמו' הקדיש ואח"כ יברך, ברכ"י סי' רפ"ב או' י"א, לד"א שם זב"ל או' ב':

יד) אם קראוהו בבהכ"נ אחרע ונזדמנה לו אותה הפ' שכבר קרא בבהכ"נ שלו כתב המ"א בסי' רפ"ב ס"ק ט"ו דצריך לחזור ולברך אבל הגו"ר א"ח כלל ב' סי' כ"ב בסוף התשו' דעתו לומר דהוי ברכה לבטלה יעו"ש והב"ד אמ"ל שם או' ס"ב לד"א שם, וכתב שם הלד"א דנראה לו כס' ראשונה אבל לפי מ"ש לעיל בסי' קל"ט או' ג' דכל שיש סיבה ואינו עולה לא נכנס בסוג מי שנותנין לו ס"ת ואינו קורא נראה דשב וא"ת עדיף ולא יעלה ועוד דאפשר להמתין ויקרא פ' אחרת, ועוד עיין לקמן סי' קמ"ג או' מ"ז:

טו) [סעיף ג'] והעולה לקרות בתורה וכו' י"א שא"צ לחזור ולברך וי"א שצריך, טעם האומרים שצריך מפני שלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה, וטעם האומרים שאינו צריך משום דהא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו. ב"י בשם הרד"א, וכתב שם בב"י בשם הנז' דאפי' אם לא גלל אותה ס"ת עצמו שבירך עליה תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להתר כי אחר שהוציאו אותם ב' ס"ת יחד לקרות אותם ב' פרשיות שהם ענין היום י"ל דמנתי קמי הוו ודעתיה עליה וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל מיהו דעת מרן ז"ל בב"י בס' שניה דצריך לחזור ולברך כיעו"ש וכ"ה לפי הכלל המסור בידינו דכשמביא מרן ז"ל בש"ע י"א וי"א דדעתו לפסוק כי"א בתרא כמ"ש לעיל סי' י"ג אות ז' אמנם לפי מה דק"ל בסב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב כמ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' א"כ הכא נמי יש לפסוק כס' הראשונה שא"צ לחזור ולברך, וא"כ אין נפקותא בזה להאריך בדברי האחרונים, וכ"כ הלד"א שם שלא לברך אף דמרן סבר לברך וכתב וכן ראיתי לרבותי יעו"ש, וכ"ה דעת המש"ז או' ד' יפ"ל או' ב':

טז) אם בירך וקודם שהתחיל לקרות ראו שהס"ת פסול והוציאו אחר הרב חוט השני סי' ס"ב פסק דיחזור לברך אך הרב שבו"י בראשין בראשו כתב דהכא כ"ע מודו דלא יברך דדעתו מתחלה הים על קריאה זו וכן הוא קירא קריאה זו וליכא אלא שהות עד שיביאו ס"ת אחר ויקרא הקריאה עצמו שנתכוון בה, וכזה ראיתי להרב המובהק כמהר"ר שבתי נאוואוי ז"ל בתשו' כ"י שכתב כדברי השבו"י ממש, ונראין דבריהם והכי נקטינן. ברכ"י בשיו"ב או' ב' וכ"פ בספרו מחב"ר או' ג' יעו"ש:

טוב) מעשה בר"ח ניסן שחל בשבת שקראו למשלים בספר שני והיה פ' החדש והעולה לא רצה לברך ולקרות כי הוא אמר שר"ח צריך לקרות בספר שני, וגללו הספר שני ופתחו פ' ר"ח ואז בירך העולה וקרא פ' ר"ח, ונראה דשפיר עביד. דאע"ג דכתוב באחרונים בנדון זה עצמו דיקרא פ' החדש ושוב יקרא המפטיר פ' ר"ח ע"ש הוראתם נכונה דוקא כשהעולה בירך ושוב הכירו הטעות דאז כדי שלא ליכנס בספק הברכה טוב שיקרא פ' החדש אבל בכה"ג שהעולה לא בירך טפי עדיף לגלול וימחלו הצבור על כבודם דבזה הכל מתוקן הסדר הנכון בקריאה וההפטרה וביני ביני שגוללים ספר שני יגללו ספר ג' לפ' החדש. ברכ"י אות ג' זכ"ל או' ס' מיהו בספרו לד"א סי' ו' או' ס"ט אחר שראה בדברי האחרונים חזר מדבריו אלה וכתב דאפילו אם כבר בירך יגלול ויקרא פ' ר"ח ולא יחזור לברך יעו"ש:

חי) אם קראו ביום א' דחנוכה ביום הרביעי וכדומה עולה בדיעבד, שו"ת משאת משה ח"א סי' ו' וכ"כ דבר משה ח"א סי' י"ד ותמה על הב"ד שכתב שיחזרו לברך ולקרות יעו"ש, והב"ד אמ"ל בדין כשנפל טעות או' י"ב, לד"א סי' ט' או' י"ב, מש"ז בסוף הסי' דה"ח או' י"ב:

ש"ע סעיף א' ונשתתק עיין תשובת ב"ח החדשות סי' מ"ב:

מ"א סק"ב אפילו שהה. פי' דאעפ"כ א"צ לחזור לראש הפרשה ומ"ש עוד ואע"ג כו' הוא ענין בפ"ע נמשך להקוד':

מ"א סק"ד. בירו' שאפי' הפסיק מי שלקח פירי בידו וברך עליה ונפלה מידו והגביה מן הקרקע צריך לברך פעם ב' כיון שהפסיק בשתיק' וה"ה כאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל כן הוא ל' הרד"א בב"י:

(שם) דלא חשבינן שתיקה להפסק. דקי"ל כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ואין השתיקה הפסק ולא שנא שתיקה מרובה ל"ש מועטת עכ"ל הרד"א בב"י ועיין מ"א סי' ר"ו סק"ד שפסק כך להלכה דבנפל הפרי מידו והגבי' א"צ לחזור ולברך:

ט"ז סק"ג בתורה אינו מוציא הרבים. כלומר דלא תימא הא מצינו שאדם יוצא בברכ' חבירו וא"כ בנשתתק למה יברך העומד תחתיו אע"כ משום היסח הדעת וא"כ ה"ה הוא עצמו כשהסיח דעתו צריך לחזור ולברך. לז"א דאינו כך אלא שהמבר' אינו מכוון להוציא מש"ה בנשתתק צריך העומד לברך ואין הטעם כלל משום היסח הדעת:

(שם) דנשתתק ליכא למיחש לנכנסין פי' וא"כ העומד תחתיו יוצא מדינא בברכת הנשתתק ואפ"ה צריך לחזור לברך וע"כ דהטעם משום היסח הדעת וא"כ ה"ה עצמו:

מ"א סק"ד משמע דאם התחיל לקרות' כוונתו להקשות אמ"ש בש"ע והתחיל לקרות או לא התחיל ואין הדבר כך אלא דבהתחיל לקרות כ"ע מודו דא"צ לברך דהפסק אינו מזיק באמצע ובטל' ראייתם הראשונה בה"ג דהרי דוקא בנפל הפירי מידו אחר הברכה מיירי הירושלמי אבל אם אכל חתיכה ממנה והשאר נפל והגביה א"צ לברך כיון דחלה הברכה כבר על מה שאכל ואי משום טעם השני מההוא דתורמס ע"ז כ' המג"א ואי משום וכו'

שם וא"ל דהכא הוי נמלך ממש. ר"ל דבנמלך ממש אפי' באמצע האכילה צריך לחזור ולברך ותרצה לדמות זה לנמלך ממש כיון שלא היה כלל דעתו ע"ז ז"א דא"כ מה הביאו ראיית' מהירושלמי דמיירי דוקא בין ברכה לאכילה א"ו משמע דאין זה דומה לנמלך ממש לכן לא חייבוהו לברך אלא מההיא דהירושלמי דבין ברכה לאכילה וא"כ מודה בהתחיל ותו דאי איתא דדומה לנמלך ממש לא היה חולק הר"ג דהא אינו חולק עליהם רק מטעם דלא קי"ל כהירושלמי ואלו דין נמלך הא קי"ל דצריך לברך:

(שם) וכן אם הראוהו למטה. דלמטה אסור להתחיל דהא אסור לדלג מ"ה כיון דגם למטה הוא חובת היום דמי לכל כו':

(שם) מסתמא דדעתו אכל התורה. משום דכאן בש"ע כ' סתם ומשמע דמיירי שהראוהו לו פרשה שאינה כלל חובת היום מש"ה כ' ב' דעות משום דמ"מ י"ל דעתו אכל התורה ומש"ה מסתבר' דבחובת היום ס"ל דכ"ע מודים דא"צ לברך דבהא וודאי דעתו הוי עלה ולא מפשינין פלוגתא. ואהא הוקשה להמ"א למה בעובד' דהרד"א י"ל שצריך לברך הא חובת היום הוא לכן כ' המג"א ונ"ל דבההוא כו' ר"ל שהם חשבו שאסור לקרות חנוכה קודם ר"ח ואם כן הוי חנוכה בתחלה בפרשת אחרת שאינ' חובת היום כלל מש"ה הוצרכו לברך אבל לפי האמת האיכא (שאין הדין כך מ"מ המברך לא היה עכ"פ דעתו עליה דהא גם הוא היה באותו טעות מש"ה פסקו דצריך לברך ואהא שפיר כתב המג"א) מ"ד כו' והוי חובת היום וא"כ לכ"ע א"צ לברך. וקשה מ"ש המג"א כדי שלא יגרום הא באמת אצ"ל תוקשה למה לא חלק הרר"ג גם מה"ט שהוא חובת היום ונ"ל כיון שהצבור חשבו שאסור לקרות חנוכה תחלה א"כ אף ע"ג (שייך כאן הגה"ה שאין הדין) דהצבור עשו מדעתם אבל מדינא היו מורים אותה המורים לקרות בחנוכה כדי שלא יגרמו ברכה ודוק היטב:

ממקום שהתחיל. דאם יתחיל ממקום שפסק ולא יברך א"כ הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם:

שהתחיל הראשון. אפי' שהה כדי לגמור כולה [רמ"מ פ"ה] ואף על גב שבזמן התלמוד לא הי' מברך אלא הראשון היינו מפני שהאחרים נתכונו לצאת בברכת הראשון משא"כ עתה לכן צריכין לחזור ולברך:

ולהרמב"ם. ברכת הראשון עולה לו, עב"י:

העולה. ז"ל הרב"י בשם הרד"א כ' הרר"ג על מעשה שאירע ר"ח טבת שמוציאין ב' ספרים וטעה הש"ץ ופתח של חנוכה ובירך עליו והזכירוהו הצבור שטעה וגלל ס"ת עד שהגיע לפ' ר"ח י"א שצריך לחזור ולברך כדאי' בירושלמי שאפי' הפסיק בשתיקה צריך לחזור ולברך ה"נ הפסיק בשתיקה בעת שגלל ועוד אמרי' שם אם נטל תורמוס ונפל מידו ונטל אחר צריך לברך שנית כיון שלא הי' דעתו לכך ה"נ כיון דלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה צריך לברך והוא ז"ל כתב שטעו כי לא קי"ל כהירוש' דלא חשבי' שתיקה להפסק ל"ש מרובה ל"ש מועטת וההיא דתורמוס נמי לא קי"ל אלא כל דמנח קמי' חיילא ברכ' עלי' ה"נ הא ס"ת קמי' ודעתי' עלויה לכל הפרשיות גם אם לא גלל אותו ס"ת שבירך עליו אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר כיון שהוציא שניהם יחד לקרות שתי הפרשיות שהם ענין היום י"ל דמנחי קמיה הוו ודעתיה עלויה וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו עכ"ל והפוסקים פסקו כההי' דתורמס בסי' ר"ו א"כ גם כאן צריך לברך [ב"י] משמע דאם התחיל לקרות א"צ לברך דהפסק אינו מזיק באמצע כמ"ש ס"ב ואי משום שלא היתה כונתו לכך לא אכפת לן בזה דדמי למי שהיה לפניו סל מלא פירות והי' בדעתו לאכול פרי אחד ועלה בידו פרי אחר ובירך ואכל ממנו ואח"כ נזכר שאין זה הפרי ונטל הראשון שא"צ לברך דלא גרע מאם הביאו לפניו פירות אחרים מאותו המין דא"צ לברך כמ"ש סימן ר"ו ס"ה, וא"ל דהכא הוי נמלך ממש דא"כ לא היה לו להביא מהירושלמי דמיירי בין ברכה לאכילה וגם ר"ג לא הי' חולק בזה ועוד מאחר שהרד"א לא דבר אלא בלא התחיל מנ"ל להרב"י להוסיף מחלוקת דאף בהתחיל פליגי וצ"ע והמבי"ט ח"ג סימן רצ"ד כתב דאם מה שהראוהו הוי חובת היום כגון שהראוהו למעלה א"צ לברך דאפי' לכתחלה יכול לקרות מה שקראו כבר כמ"ש סי' קל"ז ס"ו עמ"ש שם א"כ דעתו על הכל וכן אם הראוהו למטה דמי לסל מלא תפוחים ובירך על א' ואח"כ ראה אחרת יותר טובה ולקחה שא"צ לברך (עס"י ר"ו) אבל הראוהו בפ' שאינו חובת היום צריך לחזור ולברך עכ"ל וכ"כ תיקון יששכר דף נ"ו וגם דעת הרב"י משמע כן דהכא כתב ב' דיעות וגבי פרי בסימן ר"ו ס"ו כתב דצריך לברך משמע דאמרינן מסתמ' דדעתו אכל התורה דכולן שוין לטובה משא"כ בפירות ונ"ל דבההוא עובדא דלעיל הצבור והש"ץ שגללו ר"ח מדעתם אבל מדינא ה"ל לקרות של חנוכה תחלה כדי שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד בגמרא דמקדמינן לכתחילה של חנוכה:

(א) הקורא בתורה וכו' – וכ"ש אם נשתתק תיכף לאחר הברכה קודם שהתחיל לקרות דאינו יוצא השני בברכתו:

(ב) ממקום שהתחיל הראשון – ר"ל אבל לא יתחיל ממקום שפסק הראשון ויברך לפניהם ולאחריהם שא"כ יהיו אותם הפסוקים שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וכ"ש אם יתחיל במקום שפסק הראשון ויברך אחריהם לבד דהו"ל הראשונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים לאחריהם ולא לפניהם לכך מתחיל ממקום שהתחיל הראשון ומברך לפניהם ולאחריהם:

(ג) ויברך בתחלה – ולא יוכל לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא כאו"א מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה:

(ד) ולהרמב"ם וכו' – ס"ל דסומך על ברכת הראשון וכתבו האחרונים דהעיקר כדעה הראשונה:

(ה) ואפילו בזה"ז וכו' – הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה:

(ו) וקרא מקצת פסוקים – ואין חילוק בין שקרא פסוק אחד או כמה פסוקים אבל בלא קרא עדיין כלל אם הפסיק אפילו בד"ת כיון שהוא שלא מענין הקריאה צריך לחזור ולברך ואפילו שח מלה אחת וכמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול ואם שח לצורך הקריאה אין צריך לחזור ולברך ולכתחלה גם זה אסור ואין חילוק בין לשה"ק ללשון חול:

(ז) לא הוי הפסק – ר"ל שיצטרך לברך מחדש כשקורא להלן דלא נתבטל עדיין ברכה ראשונה ואפילו הסיח דעתו מלקרות עוד ושוב נמלך וקורא להלן א"צ לחזור ולברך ויש מי שכתב בענין אחר וספק ברכות להקל ומ"מ נכון שהמברך יכוין תחלה בברכתו שאף שיסיח דעתו יחזור ויקרא על סמך ברכה זו ואעפ"כ לכתחלה אסור להפסיק באמצע הקריאה אף בלא היסח הדעת כלל:

(ח) יש אומרים שאינו צריך וכו' – טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו:

(ט) וי"א שצריך – לברך כשקורא את הפרשה הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש על פרשה זו וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה. ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו [ח"א ושארי אחרונים והמקיל שלא לחזור ולברך באם היה המקום שהראו לו באותו סדר של שבוע זו אף שצריך לגלול ממקום למקום אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך] ואם פרשה זו הראויה לו לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז וש"א דא"צ לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה ואין לחלק בין אם הפרשה הראויה היה בעמוד זה או בעמוד השני דמסתמא דעתו על כל מה שפתוח לפניו גם אין חילוק בין אם המקום שהראו לו היה למעלה והמקום הראוי לקרות הוא למטה או שהראו לו למטה והמקום הראוי לקרות היה למעלה בכל ענין א"צ לחזור ולברך כיון שא"צ לגלול אלא שאם הראו לו למטה והמקום הראוי הוא למעלה והוא חוזר למקום הראוי טוב שיקרא עד המקום שהראו לו בתחלה ועוד איזה פסוקים להלן:

(במ"א סק"ב) שהתחיל. נ"ב עיין בספרי ק"ן במגילה סי' י"ט מ"ש שם:

מג"א ס"ק ב' אפילו שהה. לא שהה כצ"ל:

סעיף ב' ואינו צריך לחזור ולברך. במוהריק"ש סי' קע"ד סעיף ד' כ' בש"ץ שקרא בס"ת עם העולה וכיוון לגמור בפסוק ושתק ואח"כ אמרו לו שיפסוק ויקרא לפנים שצריך העולה לחזור ולברך דהוי כנמלך ובתשו' פרח שושן כלל א' כ' אם הפסיק במקום דאינו רשאי להפסיק. כגון שהוא פחות מג"פ לפרשה וא"ל שיקרא יותר א"צ לברך:

יתחיל ממקום שהתחיל. בטור בשם ירושלמי דאי תימא ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם. וכתב הרא"ש מימרא זו נאמרה בתר דתקנו שכל א' מברך וש"מ כשהוא מתחיל ממקום הראשון מברך ברכה ראשונה ואם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך כי הוא גומר קריאת הא' על סמך ברכתו עכ"ל נמצא פי' הירושלמי בדרך זה דהשני לא יסמוך כלל על מעשה הראשון ויהיה נחשב כאלו לא קרא כלל ממילא יתחיל ממקום שהתחיל ויברך תחל' וסוף דאי תימא דיסמוך עליו ממילא יהיה נחשב כאלו שניהם עשו מצוה א' זה התחלה וזה הגמר ממילא לא יברך השני תחלה רק בסוף זה אינו דאם כן הראשונים אין להם ברכה אחרונה כו' דאין הברכות מצטרפות זה עם זה כיון שנשתתק הא' אזל ליה מעש' דידיה והברכות הם שייכים להדדי וכאחת נחשבים וא"ל הי' להם לתקן דהשני יתחיל ממקום שפסק ויברך תחל' וסוף דא"כ פשיט' לאו שפיר הוא כיון שאת' עושה מן השני מעשה חדש אין לראשונים ברכה אחרונ'. ומו"ח ז"ל טרח בחנם בפי' דהאי ירוש' בע"א:

ואפילו בזמן הזה הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה:

לא הוה הפסקה. דל"ד לנשתתק דאזיל ליה מעשה ראשון אבל שיחה אפילו הסיח דעתו לא הוי הפסק להצריך לברך שנית וראיה מק"ש דשואל מפני כבוד וא"צ לחזור למימר ברכת ק"ש דדוקא גבי תפילין אמרינן שח מברך שתים דאז עושה מהן ב' מצות כי יש בהם שייכות ב' מצות כ"ה דעת ר"א במרדכי שמביא ב"י וכתב עוד בלשון זה אבל המברך הקורא בתורה אין מוציא הרבים בברכתו שהרי כל אחד צריך לברך ולקרות הלכך היכא דנשתתק צריך אחר לברך אבל היכא דסח אפילו הסיח דעתו א"צ לברך והשיב רבינו יואל דאי לא משום נכנסין ויוצאין כל ז' יוצאין בברכת הא' הרי דמוציא את הרבים והיכא דנשתתק ליכ' למיחש לנכנסין ויוצאין דקלא אית ליה ולעד"נ דלק"מ על ר"א דמ"מ האידנא דניתקן שכל הקורא יברך בפ"ע ממילא מכוין בדעתו דוקא על קריאת עצמו ולא על קריאת אחר ול"ד למנהג המשנה שלא היו מברכין רק ראשון ואחרון והיו מתכוונים להוציא כל האמצעים דבתר הכוונה אזלינן וכיון שנשתנה הענין נשתנה הכוונה וע"כ דוק' אם נשתתק ויבא אחר למלאות מקומו ע"ז לא נתכוון הראשון בברכתו אבל אם הוא לעצמו הסיח דעתו בנתיים ע"ז היה דעתו תחלה לחזור ולקרות ולזה נתכוון בברכתו תחלה כן נראה נכון וע"כ פסק בש"ע כאן כן:

וי"א שצריך. כאן לא הכריע אבל בב"י הכריע דצריך לברך כמ"ש בסימן ר"ו כו' וכ"נ עיקר לפי מה שהוכחנו בי"ד סי' רע"ט מס"ת שנמצא בה פסול שאין זה דומה לתורמוס שנפל מידו דבכונה תליא מילת' דבס"ת מצוה עליו לקרות וע"כ נתכוין ודאי שאם ימצ' בה פסול שיקרא בשניה דא"א להפטר מזה משא"כ בתורמוס שאין חיוב עליו לאכול ע"כ לא נתכוין רק על מה שהי' בדעתו אז ממילא ה"נ כיון שבשעה שבירך הי' סבור שיקרא פ' זו ולא עלה על דעתו אחרת ע"כ צריך לברך אח"כ שנית אלא דיש עדיין לחלק דדוקא אם היה הטעות שהראו לו פ' אחרת לגמרי כההיא דאבודרהם שהיה צריך לקרות פ' ר"ח והראו לו בשל חנוכה והוצרך לגלול הס"ת בשביל זה אז צריך לברך שנית אבל אם הטעות בפ' זו ויש מן האפשר שיקראו לו גם פ' השייך לו באמת וא"צ לגללה ממקום זה אל מקום הראוי לו א"צ לברך שנית כיון שהס"ת מגולה לפניו דעתיה על כל מה שמגולה לפניו כנלע"ד נכון בס"ד ועמ"ש סי' תפ"ט:

במג"א ס"ק ד' דא"כ לא היה לו להביא ראיה מהירושלמי כו' כצ"ל. ר"ל דל"ל להביא ראיה מהירושלמי דמיירי בין ברכה לאכילה דהוי ליה למימר רבותא טפי דאפי' בהתחיל נמי צריך לברך מטעם דהו"ל כנמלך ממש וגם ר"ג לא הי' חולק בזה דהא עיקר הטעם דר"ג לפי שהראב"ד כ' דלא קי"ל כההיא דתורמס ואי הוי הנך גדולים יהבי טעמא למלתייהו משום דהו"ל כנמלך אפשר שלא הי' ר"ג חולק עליהם. ואפשר שכוונת המג"א על מ"ש והפוסקים פסקו בההוא דתורמס כו' ומשמע שעפ"ז פסק כאן בש"ע גם בהתחיל לקרות ואם איתא דבהתחיל לקרות הטעם משום נמלך לא הו"ל להביא הירושלמי ר"ל ממה שפסקו הפוסקים בבעיי' דתורמס לחומרא דהא זה הוי בין ברכה לאכילה והו"ל למימר דאם התחיל הו"ל נמלך וצריך לברך וגם מנ"ל דר"ג חולק בזה דלמא גם הוא מודה בכה"ג הו"ל נמלך ולא אמרי' דדעתי' לכל הפרשיות אא"כ עדיין לא התחיל לקרות משא"כ אם לא התחיל לא הי' דעתו רק על פרשה זו וכשמתחיל אחרת הו"ל נמלך ושוב הוקשה דמנ"ל להב"י דפליגי בהתחיל דלמה בזה כ"ע מודה דא"צ לברך. ומ"ש המג"א על דברי המבי"ט שגם דעת הבי"ט משמע כן כו'. נראה בכוונתו דהמבי"ט כ' לחלק בין תורמס שנפל מידו דמה שבירך עליו ליתא אבל הכא דמי לסל תפוחים וע"ז כ' שגם דעת הב"י כן דכולן שוין לטובה ר"ל וא"כ בשעת הברכה היה דעתו בין על פרשה שהראהו בין פרשיות אחרות וא"כ שפיר חלה הברכה כמו בסל תפוחים דא"צ לברך כיון שהי' דעתו על כולם אע"פ שבירך על זו. משא"כ בפירות דמיירי שזה שבירך ליתא ונתבטל חלות הברכה. ולפ"ז כשהראהו בפרשה שאינה חובת היום הו"ל כנפל מידו שצריך לברך אך לשון מג"א שכ' משמע דאמרינן מסתמא דעתו כו' משא"כ בפירות נראה מדבריו שהוא סובר דהמבי"ט ס"ל דההיא דתורמס מיירי שלא היה בדעתו רק לאכול מזה לבד וא"כ כשנפל זה ולוקח אחר הו"ל כנמלך משא"כ בסתם אמרינן דעתו הי' על כל מה שלפניו וכן מבואר במג"א סי' ר"ו ס"ק ח' שכן דעת המבי"ט ולזה כתב המג"א דגם הב"י ס"ל לחלק בין ההיא דתורמס לכאן דהכא בסתמא דעתו על כל התורה כו' ויותר נראה דס"ל להמג"א בדעת הב"י דבפירות לא אמרי' דעתיה על כל מה שלפניו בסתמא רק בתורה הוא דאמרינן הכי לפי שכולן שוים לטובה ואפשר שהי' סובר גם כן בדעת המבי"ט. ומ"ש דדמי לסל תפוחים ר"ל דמדמי ליה לסל היכא שהיה דעתו לאכול עוד ה"נ בתורה הוה כן בסתמא מטעם דכולן שוים לטובה ובסי' ר"ו חזר בו המג"א ומפרש דעת המבי"ט דגם בפירות אמרינן מסתמא דדעתיה אכולה. אמנם צ"ע על המג"א שהרי המבי"ט כתב החילוק כמ"ש לעיל דהתם שנפל מידו וליתא לזה שבירך עליו שאני. עיין בא"ר שהביא דבריו ואפשר המג"א לא היה לפניו המבי"ט רק מה שהביא הכנה"ג או ע"ת בשמו וכעת אין ספר המבי"ט בידי: