שולחן ערוך, אורח חיים קמ״א: דיני הקורא והמקרא. ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני הקורא והמקרא. ובו ח סעיפים:
צריך לקרות מעומד ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור אלא אם כן הוא בעל בשר: הגה וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא [מרדכי הל' קטנו']:

לא יקראו שנים אלא העולה קורא וש"צ שותק או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם ומכל מקום צריך הוא לקרות עם ש"ץ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו (ואפי' משמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפל' כדלעיל סי' ק"א) [ד"ע]:

יש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מלה במלה ואחר שגומ' המקרא המלה אומרה העולה:

אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות צריך שיעמוד אחר אצלו שכשם שנתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור:

אין הצבור רשאים לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור:

יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. ואפי' אם א' הוא השביעי וא' הוא המפטיר לא יקראו השני בשמו משום עין הרע [מהרי"ל]:

העולה למגדל עולה בפתח שהיא לו בדרך קצרה ממקומו וירד מהמגדל בדרך אחר שהיא לו בדרך ארוכה עד מקומו ואם ב' הדרכים שוים עולה בפתח שהיא לו בדרך ימין וירד בפתח שכנגדו [ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו] (מרדכי הגדול]:

כל תיבה שהיא קרי וכתיב הלכה למשה מסיני שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר ומעשה בא' שקרא כמו שהיא כתובה בפני גדולי הדור הרבנים ה"ר יצחק אבוהב וה"ר אברהם ואלנסי שמואל ואלנסי בנו ז"ל והתרו בו שיקרא כפי המסורה ולא רצה ונדוהו והורידוהו מהתיבה:

אלא שצריך לקרות בנחת הב"י כתב בשם הזוהר דאסור להשמיע לאזניו דמדמהו לתפילה ואחר שגומר המקר' המלה אומר העולה אפי' בקול רם דדוקא בששניהם מוציאים המלה בבת אחת לא יקראו בקול רם לפי שתרי קלי לא משתמעי:

שכשם שנתנה התורה ע"י סרסור. וזה הטעם למנהגינו שהקוני' המצות והוא הסגן שהוא עומד כביכול במקום הש"י שהרי הוא מצוה לקרות למי שהוא ישר בעיניו והש"ץ במקו' משה והעולה הוא המקבל' במקום כל ישראל ובשליחות' (מהררמ"י):

יכולים לקרות שני אחים כ"כ המרדכי בהלכות קטנות בשם הר"ם וי"א שהוא אסור משום דפסולי' לעדות וכתיב עדות ה' נאמנה (בא"ח):

מעומד. ובדיעבד יצא מיושב. פר"ח ועיין מ"א ויד אהרן:

לסמוך. דצריך לעמוד באימה ב"י. וא"כ אפי' להשען קצת אסור אא"כ הוא בעל בשר. ואם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה ואפי' לבעל בשר אסור. ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת עיין מ"א. כ' מהר"ם מינץ סי' פ"א מי שהוא בעל בשר וצריך להשען לא ישען על המפה דהוה תשמיש של מצוה אלא יסיר המפה וישען על העץ:

מתפלה. כלומר שתפלה תקנו גם כן בלחש ואפילו הכי משמיע לאזניו הכי נמי כן:

הצבור. אפילו יש שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם מ"א ע"ל סי' קכ"ח סי"ח:

עין הרע. וה"ה אב ובן בנו שכנה"ג ופר"ח כתב עליו ולא נהירא לי. נשאלתי כיון שהטעם הוא בשביל עין הרע אם רוצה לעלות אם מניחין אותו לעלות או לא. העלה בספר יד אהרן אם כבר עלה לא ירד ומכל שכן אם כבר התחיל לברך שלא יפסיק אבל אם רוצה לעלות מוחין בידו וכן כתב הפר"ח וכנה"ג ע"ש:

ואחד הוא המפטיר. כתב בשכנה"ג דהיינו דוקא במפטיר של שבת שקורא המפטיר בס"ת שקרא השביעי וכיון דשניהם קורין בס"ת א' איכא עינא בישא אבל המפטיר דיו"ט וכיוצא שמוציאין ב' ספרים אין קפידא:

הראוי לקרות אחריו. והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה והמדקדקים חוששים שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינים עד שיסיים הב' ויורד בין גברא לגברא מ"א (וכתב בתשו' מ"ע סי' (פ"ד) [פ"ג] שנים המתגאים זע"ז מי יעבור לפני חבירו ראוי להוכיחם בדברים כפי מה שהם נוחים לקבל דבקדושת המקום לא יסבלו גאוה ובוז בשום פנים כו' ע"ש. כתב בספר אליהו רבה רע המעשה אשר עושים קצת בחג הסכות שעומדים קצת עם לולביהן ואין מקיפים משום כבוד מי בראש כו' ע"ש):

מגילה כ"א

ירו' שם

ירו' פ"ק דברכות

מגילה כ"א

טור בשם הר"מ

תוספות ספ"ק דבב"ב ורא"ש

רש"י פ"ק דשבת

הביאו הרי"ף דרא"ש פ"ק דברכות

סוטה ל"ט

כל בו סי' כ' ומרדכי בהל' קטנות

כתבי ר' ישראל ס"ט

ב"י

רשב"א

ס"א ואפי' לסמוך כו'. דהוי כישיבה כמ"ש בזבחים י"ט ב' ובירושל' להדיא לענין קריאת התורה ועיין תוס' שם ד"ה עמידה וכו' וז"ל הירושלמי פ' הקורא עומד ר' שמואל בר ר"י על לבי כנישתא חזא לחד ב"נ דתרגם וסמיך לעמוד א"ל אסור לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה והביאו הרא"ש רפ"ג וש"פ ועיפ"מ שם וז"ש או לעמוד:

אא"כ כו'. מרדכי פ"ק דברכות בשם ירושלמי ר"י איקלע לההוא אתרא חזא גברא דקאי בסמיכה א"ל אסור לך שנא' ואתה פה עמוד עמדי א"ל בעל בשר אני והתיר לו:

וכן החזן כו'. דהא עיקר הקורא הוא עכשיו:

ס"ב אלא כו'. הוא דינא דגמ':

או כו'. כן הנהיגו עכשיו שלא לבייש את מי שאינו יודע וכמ"ש בפ"ג דביכורים תוס' מגילה שם בפ"ג דר"ה כ"ז א' ובפ"ג דמנחות כ"א ופ"א דב"ב והרא"ש כ' טעם אחר משום אותן שא"י ורוצין לקרות בע"פ והציבור אינן יוצאין בקריאתן ע"ש:

ומ"מ כו'. הרא"ש ברפ"ג שם וכמ"ש בסי' קל"ט ס"ב ומ"ש שלא יקראו שנים היינו בקול רם תוס' דב"ב שם מ"ו א' סד"ה שמונה כו' ע"ש וגם בימי הגמ' היה הש"ץ מסייע לעולה בלחש וכמ"ש רש"י בשבת י"ב ב' ד"ה ראשי כו':

שלא כו'. כמ"ש בזוהר ח"ג כ"ב א' ואי ההיא צלותא אישתמע לאודנין דב"נ כו' בג"ד מאן דקרי באורייתא חד קרי וחד לשתוק כו' ומ' דומיא דתפלה שלא ישמיע לאזניו וס"ל כתוספתא אבל בסי' ק"א פ' דגם בתפלה משמיע לאזניו וז"ש בהג"ה ואפי' כו'. ואין ראיה מהזוהר דשם אמר שלא ישתמע לאחר וכמ"ש מ"א שם:

ס"ג יש כו'. דהטעם הוא משום דתרי קלי לא משתמע כמ"ש בר"ה כ"ז א' משא"כ בכה"ג כמש"ש לכך מאריך בשופר:

ס"ד אם ש"ץ כו'. ירושלמי דמגילה שם ועיפ"מ והביאו הרי"ף ותוס' דב"ב ט"ו א' ד"ה שמנה כו' ותוספתא שם והביאו הרי"ף ורא"ש שם סי"א חזן העומד לקרוא כו'.

שכשם כו'. ירושלמי שם:

ס"ו יכולין כו'. דלא כא"ח שכ' דאסורין לקרות משום שנא' עדות ה' נאמנה והן פסולין לעדות והרי נשים וקטנים פסולים לעדות ועולין כמ"ש בפ"ג דמגילה וכן עבד כמ"ש בירושלמי ספ"ב דכתובות מברייתא שהובא בגמ' שם קרא ג' פסוקים כו':

ס"ז העולה כו'. כמ"ש הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה אבל אין נראה דאין זה בשום מקום לא תוספתא ולא גמ' שהנכנס לעזרה נכנס כו' ועוד דיותר נראה ללמוד ממזבח שהיו מקיפין בתחילה ויוצאין בקצרה:

ואם כו'. כמ"ש בכמה מקומות כל פינות כו' ואמרינן בסוף מגילה הנכנס לבה"כ להתפלל כו' וגי' הרא"ש מצוה כו' וכמ"ש בקרא שם לא ישוב כו' ובזבחים ס"ג כל העולין נו' ובפ"ב דמידות כל הנכנסין כו':

ולא ירד כו'. כמ"ש בפ"ה דפסחים מקבל את המלא כו' מהרי"ל בשם מרדכי וע"ל ס"ס קמ"ט:

ס"ח כל כו'. כמ"ש בנדרים ל"ד ב' שהוא הלכה למשה מסיני:

לבטלה – עיין במ"ב והנה לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן קל"ט ס"ג דנוהגין לקרות לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"ץ וא"כ היה לו להגיה גם כאן דלדידן אפילו אם אינו קורא עם הש"ץ שפיר דמי ואפשר דסמך אדלעיל ויותר נראה לומר דלא סמך הרמ"א אדברי מהרי"ל אלא לענין סומא וע"ה דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא טובא וגם אתו לאנצויי אבל בנידון דידן שהוא בקי בקריאה בודאי מחוייב לומר עם הש"ץ דהא כבר כתב בעצמו בדרכי משה שלא נראה לו דברי מהרי"ל אלא דברי הב"י שהביא בשם כמה ראשונים דאם אינו יכול לקרות עם הש"ץ אין יכולין לקרותו לתורה איברא דהט"ז הביא סמוכין לסברת מהרי"ל מהא דירושלמי דפסק לגבי מגילה דאחד קורא ואחד מברך דשומע כעונה וכן הקשה הפר"ח על השו"ע מהירושלמי הזה ולענ"ד פשוט דהדין עם הראשונים שהחמירו בזה ואין דומה כלל דינא דירושלמי דמיירי לענין מגילה לקה"ת דשאני התם במגילה דמן הדין כל הצבור צריכים לקרות ולברך כל אחד ואחד בפני עצמו ולהכי אחד מברך לכולם להוציאם משא"כ הכא דאין הצבור רשאים לברך ברכת התורה על שמיעתם אלא הקורא הוא המברך וא"כ כשאינו קורא בעצמו אינו אלא כשאר אנשי הצבור ששומעים א"כ איך רשאי לברך הא גבי שומעים לא תיקון רבנן ברכה בקה"ת. [הג"ה ובדוחק יש ליישב להט"ז דהש"ץ אינו מכוין להוציא רק העולה שקורא בשבילו וכמו שכתבו התוספות שהתקינו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע ולשאר הצבור אינו רק שמיעה בעלמא [שאינו מכוין הש"ץ כלל להוציאם ולא שייך בזה שומע כעונה ממש לדידהו] ולהכי שייך ברכה לגבי דידיה ולא לדידהו והרא"ש דלא ניחא ליה בזה אזיל לשיטתיה דס"ל דהתקנה היה רק בשביל הצבור כמו שכתב בהדיא] דבאמת כבר יצאו כאו"א בשחרית בברכת התורה וכן בח"א העתיק דברי השו"ע להלכה ועיין בשערי אפרים בפתחי שערים שם שער א' שגם דעתו נוטה כן:

ואחר שגומר המקרא וכו' – עיין בב"י דאפילו אם המקרא אומר בקול רם ש"ד ולכאורה מיירי שגם המקרא קורא מתוך הכתב שבס"ת דאם היה מקרא מתוך חומש יש לפקפק בזה לפי מאי דהביא בב"י לקמן סימן תר"ץ בשם האו"ח דנהגו לגעור במי שמסייע לחזן בע"פ מטעם דשמא יתן השומע לבו לזה שקורא ע"פ ולא לקריאת חזן וה"נ יש לחוש כעין זה אך יש לדחות דכיון שאין קורין בבת אחת אין לחוש לזה ואח"כ מצאתי באחרונים שדברו בזה:

במחבר סעיף ב' עם ש"ץ נ"ב וכן משמע במשנה פ"ג דמס' ביכורים מקרין אותו ולא תנן כורין לפניו כמו בפ"ק דיומא אלא ע"כ הוא עצמו קורא וכדאמרו בפ"ב דר"ה מתקיע והשני מקרא וכמ"ש התיו"ט שם כנלפענ"ד ראיה:

שם במחבר סעיף ז’. נ”ב ובמשנה ג' פ"ז דזבחים משמע דימין עדיף מדרך קצרה והראיות מה"ר איסרלן צע"ק וק"ל ועיין ח"ס או"ח סי' קפ"ז:

[א] צריך לקרות וכו' מעומד. בב"ח סימן תר"ץ דאפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות, וכן משמע בטור, אבל מרש"י משמע דבדיעבד יצא (מגן אברהם). ולעניות דעתי גם הב"ח לא כתב כן אלא למאן דאמר דבמגילה לכתחילה אסור במיושב, אבל למאן דאמר דבמגילה אפילו לכתחילה מותר וכדפסק הב"ח שם, אם כן קאמר הש"ס מה שאין כן בתורה דאסור לכתחילה אבל בדיעבד יצא, דקרא עמוד עמדי היא אסמכתא, ומבואר מפירוש רש"י שם דכל זה בציבור דוקא וכן כתב רבינו ירוחם, ועיין בירושלמי וצריך עיון:

[ב] ואפילו לסמוך. דעמידה על ידי סמיכה לא הוי עמידה דהכי אמרינן פרק ב' דזבחים כן כתב הטור, והתם בדף י"ט מיירי שאם ינטל הסמיכה יפול כדפירש רש"י שם, ואם כן מה שסיים הלבוש מיהו אם בעל בשר וכו' משמע דמותרין גם בזה דלא כמגן אברהם. מיהו לכתחילה כשאין בעל בשר אף להישען קצת אסור שלא ינהוג בה קלות ראש כמו שכתב מטה משה סימן רל"ו, ובזה ניחא מה שתמהו כל אחרונים מהא דחושן משפט סימן י"ז דסמיכה הוי עמידה דהכא החמירו משום יראה ואימת התורה:

[ג] אלא אם כן בעל בשר וכו'. וישען על הדפין או על האבן ולא על המפה שעל השולחן דהוא תשמיש קדושה, מהר"מ מינץ סימן פ"א, ועיין סימן קנ"ד סעיף ח' עד כאן, יזהר החזן שלא יסיר עיניו מספר תורה עד גמירא ולא יניח הסגן לקרב העמודים כי כאשר בא החזן בסוף הפרשה אז קורא בעל פה תיבה אחת או שתים מכח הרגל לשון על כן יזהר:

[ד] לא יקראו שנים וכו'. משום תרי קלא לא משתמע אפילו משמיעה לאזניו וכו', וכן הפרישה דהקשה דברי השולחן ערוך אהדדי כבר כתבתי בסימן ק"א ס"ק ד' דלא ראה ספר בדק הבית שחזר השולחן ערוך גם מדין תפילה. ולדינא נתבאר שם שיכול להשמיע לאזניו, וכן משמע בשם תשובת רבי אליהו הלוי ועיין לעיל סימן קמ"ב:

[ה] על ידי סרסור וכו'. כתב הלבוש בעל סגן עומד [כביכול] במקום השם יתברך שהרי מצוה לקרותו למי שישר בעיניו והשליח ציבור הוא סרסור במקום משה והעולה הוא המקבלה במקום כל ישראל ובשליחותו עד כאן. ועיין בתשובת נחלת שבעה סימן ל"ח באם בעל סגן הלך ועזב ספר תורה ראוי לענשו אם אדם חטא ספר תורה למה בייש וכו':

[ו] עד שתכלה וכו'. כי לפעמים החזנים ממהרים ומתחילין לקרות כמעט פסוק שלא ישמע הציבור קריאתו מחמת עניית אמן בסוף אחר ענית אמן דציבורא, מהר"מ מינץ סימן פ"א וזה לשונו, מכל מקום מנהג שהחזן עונה אמן בקול רם כדי שיבינו הקהל וישמעו כשמתחיל לקרות, עד כאן. ולכאורה תמוה שהוא נגד הש"ס [בסוטה] דף ל"ט וכל הפוסקים, אבל לפי מה שכתבתי סבירא ליה דהכי פירושא דאחר דיפסקו השומעים בענייתם יענה הוא. עוד כתב מי שצריך להודות עונין החזן וכל הציבור אחריו אמן מי שגמלך כל טוב וכו':

[ז] המפטיר וכו'. דוקא כשהמפטיר בר מצוה ובשבת שאין קורין מפטיר בספר תורה אחרת הוא דאסור, שיירי כנסת הגדולה. ומה שכתבו רמ"א ולבוש לא יקראו בשמו וכו' משמע כשקורא מפטיר סתם מותר, ונראה לי דדוקא במקומות שקורין לפעמים יעמוד מפטיר סתם מיירי אבל כשאין הדרך כן, אם כן מילתא דתמיהא ושיילי אינשי ואיכא עינא בישא טפי ודמי קצת לקלוטה בן פקועה ביו"ד סימן י"ד וצריך עיון. כתב באמונת שמואל סימן מ"ז לפי מנהג אשכנז שקורין סתם לשביעי ואין פורטין בשמו מותר לקרות לששי ולשביעי שני אחים:

[ח] משום עין הרע וכו'. בבית יוסף כתב אין מניחין בשביל עין הרע וכן הוא בכלבו וצריך לומר שיש טעות סופר וחסר תיבת אלא, וכן ראיתי בתשב"ץ סימן ק"צ וצריך עיון, ונראה לי משמע במהרי"ל אף שאם אמר שאין מקפיד על עין הרע אין לעשות כן. כתב שיירי כנסת הגדולה אין חילוק בין אח מאב או מאם, וכן אב עם בנו. ואם כבר קראוה לא ירד כיון שאין הטעם אלא משום עין הרע:

[ט] בדרך קצרה וכו'. משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו ויורד בדרך ארוכה שלא תהא כמשאוי עליו, ונראה לי דאסמכה אקרא דיחזקאל הבא דרך צפון להשתחוות יוצא דרך שער נגב וכבר כתב כן מהרי"ל בשם הר"ש, וסיים ויש יורדים דרך אחוריהם. כתב מגן אברהם מנהג להמתין עד שיתחיל השני הברכה, והמדקדקים ממתינים עד שיסיים השני קריאתו ויורדים בין גברא לגברא. כתב בתשובת מנחם עזריה סימן פ"ד שנים המתגאים זה על זה מי יעבור לפני חבירו ראוי להוכיחם בדברים כפי מה שהם נוחים לקבל דקדושת המקום לא יסבלו גאוה ובוז בשום פנים והתנן איזה מכובד המכבד את הבריות וכבר נשאלו על שני תלמידי חכמים גדולי עולם שתמיד היה מפצירים זה בזה יותר מדאי ולחלוק כבוד לחבירו שילך לפניו ולא ישמעו והטלנו פשרה בינינו, עד כאן. ומזה תבין שרע המעשה אשר ראיתי עושים קצת בחג הסוכות שעומדים בלולביהם ואינם מקיפים משום כבוד מי בראש, ואומר אני עליהם שעושין כמעשה ירבעם דלא עלה רגל משום כבוד כמבואר בשבת דגסות הרוח טרדתו ובפרק חלק שלא עשה תשובה משום ששמע שדוד המלך ילך בראש, עד כאן. וכבר כתבתי בסימן תר"ס בשם שיירי כנסת הגדולה דמי שיש לו לולב ואינו מקיף רעה עושה. מי שנקרא לספר תורה ילך בזריזות מיד:

שנים. עיין ת' זרע אברהם סי' סמך:

א) [סעיף א'] צריך לקרות מעומד, ומשמע דוקא אם קורא בצבור אבל ביחיד מותר לקרות מיושב וכ"כ ב"י בשם רש"י ז"ל, וכ"כ העו"ת או' א' א"ר אות א' ומשמע דוקא החזן והעולה צריכין לעמוד אבל הצבור אינם צריכים לעמוד כמ"ש בב"י וכ"פ בש"ע לקמן סי' קמ"ו סעי' ד' יעו"ש, ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ב) שם. צריך לקרות מעומד, כתב ב"ח סי' תר"ץ דאפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות וכ"מ לשון הטור והג"מ אבל ממ"ש הרב"י בשם רש"י משמע דדוקא לכתחלה קפדינן אבל בדיעבד יצא יעו"ש, מ"א סק"א, וכ"כ הפר"ח או' א' דבדיעבד עלתה הקריאה מיושב יעו"ש, וכ"כ המט"י או' א' וכ"כ א"ר שם וכתב דגם הב"ח לא קאמר אלא למ"ד דבמגילה לכתחלה אסור מיושב וכו' יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר או' א' אמ"ל בדין קס"ת לש"ץ או' ד' לד"א סי' ז' או' ד' ח"א כלל ל"א או' ו' ער"ה או' א' שע"א ש"ג או' י"א:

ג) שם ואפי' לסמוך וכו' דכשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה, ב"י בשם הירושלמי, מ"א סק"ב, וכתב שם המ"א דאפי' להשען קצת אסור, וכ"כ המט"י שם. א"ר או' ב' אמ"ל שם, לד"א שם. ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ד או' ל':

ד) שם ואפי' לסמוך וכו' ואם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפיל לא הוי עמידה, וא"כ אפי' בעל בשר אסור ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת, מ"א שם, מט"י שם, אמ"ל שם, לד"א שם ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה, שע"א שם. מ"ב או' ד' וכתב שם השע"א או' י"ב דאם הס"ת ארוכה וא"א להסל ראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר יעו"ש, והביאו מ"ב או' ה':

ה) שם או לעמוד אסור, וה"ה לחבירו כדלעיל סי' צ"ד סעי' ח' פר"ח או' א':

ו) שם אלא א"כ הוא בעל בשר, וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלא סמיכה, שע"א שם, או' י"א, מ"ב שם, ומי שהוא זקן וצריך לישען טוב שיסיר המפה קצת וישען על הדפין או על האבן ולא על המפה דהוי תשמיש קדושה, מהר"ם מינץ סי' פ"א, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת או' ג' א"ר או' ג' לד"א סי' ה' או' מ"ח שע"א שם, מ"ב שם:

ז) שם. אלא א"כ הוא בעל בשר, ונראה דה"ה אם לא יוכל לראות בכתב הס"ת כדי לקרות עם הש"ץ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה כדכתב בסמוך בס"ב אם לא שיסמוך עצמו וישען אל התבה שבה הס"ת דשרי דאע"ג דנימא דקרא דכתיב ואתה פה עמד עמדי לימוד גמור כמ"ש העו"ת או' ב' מ"מ לימוד דלא תשא אם ה"א לשוא שממנו נלמד שלא לברך ברכה לבטלה הוא יותר חמור וכמ"ש ביוסף לחק ס' שמיני משע"ק ח"ב ש"ח יעו"ש, יפ"ל או' ב':

ח) שם הגה, וכן החזן וכו' כן נראה מדילפינן בר"פ הקורא עומד מקרא דכתיב ואתה פה עמד עמדי כביכול אף הקב"ה בעמידה, פר"ח שם:

ט) שם בהגה, וכן החזן הקורא צריך לעמוד וכו' ואם הוא במקום שאין נמצא להם ס"ת שיקרא הש"ץ הפ' בחומש סדר אותו שבת ויפטיר הפטרת אותו שבת הכל בלא ברכה כמ"ש בשכנה"ג לקמן בסי' קמ"ג אות א' יעו"ש א"צ מעומד, כמו שכן היה מעשה בכפר בירון אבאד בשנת התקפ"ח שקרא החזן לבדו כל הפ' בחומש עם ההפטרה מיושב בל"ב בין תפלת שחרית למוסף ואין פוצה פה ומצפצף, יפ"ל או' ג':

י) שם בהגה, וכן החזן הקורא צריך לעמוד וכו' הקורא עומד לימין הש"ץ תדיר ואף שהוא חכם הקהל שקורא בעצמו שירה או עשרת הדברות וכיוצא יעמוד לימין החזן והחזן לשמאלו ודלא כרב אחד ששינה מקומו, הרב כנה"ג בתשו' א"ח הנדפסות סי' י"ד, ברכ"י או' ב' מיהו בשיו"ב שם או' א' כתב דבכל ערי אטליא נוהגין שחכם הקורא שירה וכדומה עומד לשמאל החזן יעו"ש, ובמקומות אלו המנהג כמ"ש הכנה"ג שעומד לימין החזן, ועיין לקמן או' כ"ג:

יא) שם וכן החזן הקורא וכו' קהל שיש להם ב' קוראים וקורא אחד ידיו רותתים ואינו יכול לקרות רק בסמיכה על העמוד ויכול לקרות היטב בלי שום טעות ובדקדוק הראוי, והשני הוא אדם בריא שאינו צריך לסמוך עצמו על העמוד רק אינו יכול לקרות בטעמים כמו הראשון, זה שקורא כראוי אעפ"י שצריך לסמוך על העמוד יותר נחשב מהשני שקורא בטעותים, שו"ת בן יהודה סי' פ"ג, א"ח או' א':

יב) שם לעמוד עם הקורא וכו' אם מתפללים בבית והחלונות הם במערב והקורא צריך לראות לאור החלון רשאי להיות פני הקורא למערב ואין שום חשש בזה, נוב"י מה"ת סי' י"ג, א"ח או' ב' פ"ת:

יג) שם וכן החזן הקורא צריך לעמוד וכו' וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת שע"א ש"ג או' י"א, מ"ב או' ה':

יד) [סעיף ב'] לא יקראו שנים וכו' משום דתרי קלי לא משתמעי. טור, לבוש, מ"א סק"ג, ומיהו העומד לצד הקורא יכול לסייע את הקורא בנקודות וטעמים בלחש, פר"ח או' ב' וכ"כ הלבוש בסי' קמ"ב בעי' ב' מאמ"ר אות ו' אמ"ל בדין קס"ת לש"צ אות ו' לד"א סי' ז' או' ו' ועיין לקמן אות י"ט:

טו) שם, או ש"ץ קורא וכו' ומה שנהגו האידנא שש"ץ קורא לפי שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הצבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאינצויי עם ש"צ לכך תיקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה. טור בשם הרא"ש וב"י, והר"ן כתב הטעם שהנהיגו כן כדי שלא לבייש מי שאינו בקי לקרות בדקדוק הקריאה הב"ד כ"י. וכ' הלבו' כ' ב' הטעמים, ומשמע מזה דאפי' הבקי אין לו לקרות כדי שלא לבייש את שאינו בקי.

טז) שם, ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ וכו' דלא מסתבר שיברך על קריאת הש"צ, טור בשם הרא"ש, ומה שתמהו הט"ז סק"ג והפר"ח או' ב' מהא דק"ל בעלמא שומע כעונה ולמה אינו יוצא בקריאת הש"צ וכו' יעו"ש, עיין עיין מה שתירץ המט"י או' ה' כמה תירוצים לזה יעו"ש, וכן תירץ הרב שאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ה והביאו המחב"ר או' א' יעו"ש וכן הרב זקן אהרן סי' ס' האריך בזה לבטל טענת האומר שאין לעולה לקרות ומסתמא אין הזוהר חולק עליהם והעלה שיקרא בנחת עם הש"צ יעו"ש. והביאו י"א במ"ב בהגב"י אות ד' זכ"ל אות ס' וכ"מ מדברי האר"י ז"ל שהבאנו לעיל בסי' לק"ט אות כ"ג ואו' כ"ד שהעולה צריך לקרות בנחת. שהרי כתב שם שצריך העולה לקרות כיעו"ש. ובשער הכוו' דף ע"ג ע"ג כתב מהרח"ו ז"ל למוז"ל כשהיינו מתפללים בבית מדרשו שעלה ביום שבועות וקרא עשרת הדברות בפיו בקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהלות כמנהג ספרד וכן פ' בחקותי וכו' יעו"ש א"כ משמע דדוקא עשרת הדברות ופ' בחקותי היה קורא בקו"ר כמנהג אבל בשאר העולה צריך לקרות היא בלחש עם הש"ץ, ומשמע מזה דהאר"י ז"ל מפרש הזוה"ק כהבנת מרן ז"ל בב"י דאינו אוסר שנים לקרות אלא דוקא אם שניהם קורים בקי"ר אבל אם אחד מהם בלחש מותר וכן ראוי לעשות כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וכ"כ האחרונים.

טוב) שם. אלא שצריך לקרות בנחת וכו', ואע"ג דאמרינן תרי קלי לא משתמעי היינו דוקא אם שניהם בקול רם, טור, עו"ת אות ו':

חי) שם הגה, ואפי' משמיע לאזניו וכו' כלומר שתפילה ג"כ תקנו בלחש ואפ"ה משמיע לאזניו והכא נמי כן, מ"א סק"ד, ודבר פשיט נראה דהוא חולק על הש"ע דלא התיר הש"ע אלא בענין שלא ישמיע לאזניו דוקא והו"ל לכתו' וי"א ואפי' שהוא ד"ע אלא שכן מנהג ההגה בכמה מקומות ולענין דינא העיקר כדברי הש"ע וכ"כ הפר"ח ז"ל יעו"ש מט"י אות ו' ומיהו מ"ש שם המט"י דהכי נקטינן דבתפלה ישמיע לאזניו ודחה דברי הפר"ח שכתב דבין בתפלה בין בקס"ת לא ישמיע לאזניו כיעו"ש כבר כתבנו לעיל בסי' ק"א או' ח' בשם כמה פו' ומקו' דהעיקר כדבר הפר"ח יעו"ש וכ"כ המחב"ר בזה הסי' או' ב' יעו"ש:

יט) [סעיף ג'] יש נוהגים וכו' כ"כ ב"י דבני רומניא נוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם כדין התלמוד וכדי שלא לבייש את מי שאין בקי בדקדוק הקריאה מעמידין מקרא אחד אצל העולה והמקרא אומר כל תיבה ותיבה תחלה ואח"כ אומרה הקורא וכתב ע"ז ב"י דאעפ"י שהנוהגים מנהג זה המקרא אומר התיבה בקול רם נראה דלא דמי למאי דאמרינן לא יקראו שנים בקו"ר דהתם שניהם מוציאים התיבה מפיהם בבת אחת. אבל אם כשהמקרא אומר התיבה העולה שותק. וכשהעולה חוזר ואומר אותה המקרא שותק, לעולם אין שם אלא קול אחד לבד, ומהאי טעמא אפשר שאפי' לדברי ספר הזוהר ש"ד המנהג הזה עכ"ל מיהו בס' נזירות שמשון כ' דלמדקדק שם בזוהר נראה שגם זה אסור, ולכן כל מה שאפשר למצוא אדם שיוכל לקרות לבדו יהדר אחריו. ואם לאו יקרא המקרא עכ"פ לחזן בלחש שלא ישמע רק החזן לבד. וזה אפשר ליישב קצת לדעת הזוהר עכ"ד והביאו או"ח או' ד' אמנם השכנה"ג בהגב"י או' ג' כתב דאין כן עכשיו מנהג רומניא אלא דמלבד הש"ץ והעולה עומד אחד ומקרא מהחומש לש"ץ הנגינות וטעמים בלחש והש"ץ אומר בקו"ר יעו"ש ועיין לעיל או' י"ד:

ך) [סעיף ד'] אם ש"ץ רוצה לברך וכו' עיין לעיל סי' קל"ט סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

אך) שם צריך שיעמוד אחר אצלו וכו' ואף אם בל"ה אחד עומד להראות מקום הכתיבה הגרע"א, פת"ע או' ח':

כב) שם כשם שנתנה תורה ע"י סרסור וכו' והוא משה רבינו כמש"ה אנכי עומד בין ה' וביניכם וכו' וכתב הלבוש שזהו טעם מנהגינו שקונים המצות והוא הסגן שהוא עומד כביכול במקום הש"י שהרי הוא מצוה לקרות למי שישר בעיניו, והש"ץ הוא הקורא והוא הסרסור במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם עכ"ל, עט"ז או' ב' ח"א שם או' ז' וכ"כ הגו"ר בקו' ג"ה סי' נ"א דבעינן ג' גברי בקס"ת שהעולה לקרות בתורה יעמוד לימינו של ש"ץ ועוד אחר יעמוד לשמאלו כדי לעשות רמז לג' אבות יעו"ש, והביאו אמ"ל בדין קס"ת לש"ץ או' ו' וכתב דכן המנהג פשוט בירושת"ו וכ"כ לד"א סי' ז' או' ו' מיהו מדברי הש"ע משמע דא"צ כ"א אחד עם הש"ץ בלבד ואם העולה מברך יהיה הוא המקבל והש"ץ סרסור ואם הש"ץ מברך יהיה הוא המקבל והעומד אצלו הסרסור והתורה עצמה היא מאת ה' מן השמים, וכ"כ הפתה"ד או' ד' דמדינא ליכא עיכובא אלא שיהיו שנים ש"ץ והקורא מיהו מצוה מ"ה איכא שיהיו שלושה יעו"ש:

כג) שם ע"י סרסור. וכתב הפתה"ד או' ג' ע"ש הרמב"ם והלבוש דהסרסור יעמוד במקום החזן כשעומד עם הקורא דהיינו לצד שמאל כיון דעכשיו חזר הש"ץ להיות כעולה אלא שלא ראה נוהגין כן אלא גם כשהש"ץ מברך וקורא לעצמו אינו זז מצד שמאל יעו"ש וכן המנהג בינינו דכשהש"ץ מברך הסרסור עומד בימינו והש"ץ נשאר עומד במקומו בשמאל. ר"ל כשהעולה קורה כגון בפ' השירה וכדומה העולה עומד בימין והש"ץ נשאר בשמאל, ועיין לעיל או' יו"ד:

כד) [סעיף ה'] עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואפי' יש שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם כמ"ש סי' קכ"ח סי"ח, מ"א סק"ו, ועיין בדברינו לשם או' ח"ק, והמנהג שהחזן עונה אמן בקול רם כדי שיבינו הקהל וישמעו כשמתחיל לקרות, מהר"ם מינץ סי' פ"א, א"ר אות ו' ויש להפסיק קצת בין אמן להתחלת הקריאה שלא יהא נראה שהוא דבוק אל מה שקורא, וכתב. עו"ש מי שצריך להודות עונים החזן וכל הצבור אחריו אמן מי שגמלך כל טוב וכו' והביאו א"ר שם:

כה) [סעיף ו'] יכולין לקרות ב' אחים וכו' וי"א שהוא אסור משום דפסולים לעדות וכתיב עדות ה' נאמנה. ב"י בשם א"ח. עט"ז אות ג' וכתב הפרמ"ג בא"א אות ח' דלפ"ז כל אותם שאין מעידין כמבואר בח"מ סי' ל"ד אין ראוין לעלות וכ"ש הפסול לעדות מחמת עבירה וכו' עכ"ל מיהו הגר"א הקשה ע"ז שהרי נשים וקטנים פסולים לעדות ועולין כמ"ש פ"ג דמגילה וכ"ה דעת מרן ז"ל כאן בש"ע דלא כא"ח כמ"ש העו"ת אות י"ב:

כו) ואין מניחין וכו' ואין חילוק בין אחים מאב לאתים מאם, דלא מצינו חילוק בזה אלא לענין נחלה וירושה אבל לשאר דברים אח מיקרי ואיכא בהם משום עינא בישא, שכנה"ג בהגב"י אות ז' עו"ת אות י"ג א"ר אות ח' אמ"ל בדין עליית קס"ת אות ל"א, לד"א סי' ה' אות ל"א:

כז) שם ואין מניחין וכו' ולא דוקא אב ובכן ושני אחים אלא אפי' אב ובן בנו איכא משום עינא בישא שכנה"ג שם אות ח' עו"ת שם, א"ר שם, מט"י אות ז' וכתב ודלא כהפר"ח שכתב על דברי השכנה"ג הנז' דלא נהירא יעו"ש. מיהו המחב"ר אות ה' כתב שראה באיזה מקום שנהגו לעלות בזה אחר זה אב ובן בנו כדברי הפר"ח יעו"ש, וע"כ כהרא נהרא ופשטיה והיכא דליכא מנהג פשוט להתיר יש להחמיר משום דרבו האוסרים ועוד דסכנתא חמירא מאיסורא, ומיהו לבן בתו אין להקפיד אפי' להכנה"ג ובן בנו אשר ישא את שמו יש לחוש אפי' להפר"ח רו"ח

כח) שם בשביל עין הרע וכיון שהטעם משום עה"ר אם קראוהו לקרות אחר אחיו אין להורידו כיון שכבר עלה שכהנ"ג שם אות ד' י"א בהגב"י א"ר שם פר"ח אות ו' מט"י שם אמ"ל לד"א שם כר"ש דה"ח אות י"ד קיצור ש"ע סי' כ"ג או' י"ג:

כט) שם ואין מניחין אלא בשביל עין הרע, ואפי' אם הם לא חיישי לעין הרע אנוחי לא מנחינן להו שיעלו, י"א שם. א"ר שם, אמ"ל שם ברכ"י או' ו' ובספרו יוסף אומץ סי' ט"ז או' ד' ולד"א שם, זכ"ל או. ס' ומ"ש הרב נוהג כצאן יוסף שראה בק"ק אחת שהיו קורין ד' אחים זאח"ז ולא מיחה בהם והובא בס' לשון חכמים בהל' קה"ת סי' ו' הרואה יראה דיחיד הוא נגד כל הפו' הנז' א"ת או' ה':

ל) שם ואין מניחין וכו' ומשמע דגם משום עין הרע ליכא למיחש אלא בעולין סמוכין זל"ז אבל ביש הפסק אחד ביניהם ליכא למיחש וכדמוכח בדברי ההגה דליכא קפידא אלא בסמוכין ולא במופלגים. מט"י שם. וכתב דיש מקומות נוהגים להקפיד אפי' במופלגים יעו"ש מיהו במקומינו נוהגים להקל במופלגים וכ"כ המחב"ר או' ד' דנהגו לעלות כשאינם בזה אחר זה וכן הוא מנהג א"י ומצרים וגלילות טורקיא"ה ונהרא נהרא ופשטיה:

לא) ואם קראו איש אחד לעלות ואא"כ קראו לאחר ולא היה האחר בבהכ"כ כתב השבו"י ח"ג סי' יו"ד דיכולין לקרות גם בנו של ראשין כיון שהפסיק בקריאה לאחר אבל בס' יוסף אומץ שם חלק עליו וכתב דאין קורין לבנו יעו"ש, והביאו א"ח שם. וכ"כ הפתה"ד אות ח':

לב) שם ואין מניחין וכו' ובמקום שאין קורין לעולין לס"ת בשם יכולין לעלות שני אחים בזה אחר זה וליכא למיחש לעינא בישא. שו"ת אמונת שמואל סי' מ"ז, א"ר או' ז' לקט הקמח. כר"ש. חס"ל או' ט"ז בי"מ או' ל"ב. א"ח שם, מיהו הכס"א כתב כיון דאחר הקריאה עושה הש"ץ מי שבירך ומזכיר את שמם הו"ל כקורא בשמו וכו' יעו"ש, והביאו דברי מנחם בהגב"י או' ד' וכן המנהג להקפיד אפי' במקום שאין קורין לעולים בשם:

לג) שם הגה, ואפי' אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר וכו' ואין הקפדה בזה אלא במפטיר של שבת שקורא המפטיר בס"ת שקרא השביעי וכיון דשניהם קראו בספר אחד איכא עינא בישא אבל מפטיר דיו"ט או בשבת ביום שמוציאין ב' ספרים וקורא המפטיר בספר שני אין קפידא, ונראה שע"ז סמכו לעשות חתני' ב' אחים גם בן ואב ולא חששו לעין הרע אעפ"י ששניהם קורין זה אחר זה משום דבשני ספרים ליכא עינא בישא שכנה"ג בהגב"י או' ה' עו"ת או' י"ג, א"ר או' ז' לד"א סי' ה' או' ל"א, פתה"ד או' ט' דה"ח או' י"ד, מיהו המט"י או' ז' כתב דכיון דקפדינן אפי' במפטיר דיש הפסק קדיש ביניהם משום עין הרע מאחר דהוי סמוכים הה"כ בספר א' וספר ב' לא יעלו כיון דהם סמוכים עכ"ד. ומהריק"ש כתב דאפי' בספר אחד אין קפידא מאחר דמפסיקין בקדיש, והביאו י"א בהגב"י ואמ"ל בדין עליית קס"ת או' ל"א, ולענין דינא נראה כיון דמור"ם ז"ל החמיר בספר אחד אעפ"י שמפסיקין בקדיש ורוב הפו' הכי ס"ל דלא התירו כ"א בשני ספרים הכי נקטינן:

לד) שם בהגה, ואפי' אם אחד הוא השביעי וכו' ואין קפידה אלא כשהמפטיר הוא בר מצוה אבל אם אינו בר מצוה לא הקפידו בזה, שכנה"ג שם או' ו' עו"ת שם, א"ר שם. אמ"ל שם דה"ח שם, וכ"כ האחרונים:

לה) [סעיף ז'] העולה למגדל וכו' אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור א"צ לעמוד כל זמן שרבו עומד, יו"ד סי' רמ"ב סעי' ח"י, רק בשעה שעובר לפניו לעלות לס"ת צריך לעמוד, אמ"ל בדין עליית קס"ת או' ל"ד, לד"א סי' ה' או' ל"ד. ויש מקומות שנוהגין כשהרב עולה וכן האב כל זמן שקורא בתורה התלמיד או הבן עומד על עומדיו במקומו, ובמקומות שנהגו כך נעשה הדבר חובה על התלמיד או הבן, שאם לא יעמוד נראה שהוא מזלזל, ובכל כבוד שנהגו אם אינו עושה דומם לביזוי כמ"ש ז"ל. לד"א שם, ויש מקומות שנהגו לעמוד ג"כ כשעולה אחיו הגדול וחמיו וכדומה ובזה ג"כ אם אינו עושה במקום שנהגו דומה לביזוי כנ"ל, ועיין לעיל סי' קל"ו או' ד':

לו) אם התלמיד ש"ץ ושני רבותיו בבה"כ וצריך לקרות לאחד מהם שיעלה לס"ת יאמר אדוני מורי ורבי פ' ואין לך מלבין פני חבירו כמו שלא לקרותו לקרו' בתורה בצבור אמ"ל שם או' ל"ה לד"א שם אות ל"ה:

לז) שם בדרך קצרה וכו' כתב מ"א סק"ז דלכאורה גם החזן כשמוליך הס"ת לתיבה נמי הדין כן לילך בקצרה יעו"ש וכן נראה דעת המחה"ש סק"ז וכ"כ אמ"ל בדין מנהגים עת הוצאות ס"ת או' י"ג, לד"א סי' ג' או' י"ג ח"א כלל ל"א או' ט' מיהו ממ"ש לעיל סי' קכ"ח או' ק"א משמע דדוקא בדרך ימין צריך להלך ואפי' אם היא ארוכה וכן נראה לענין דינא דדוקא בעולים יש לחלק בין ארוכה לקצרה משום כבוד התורה שיעלה במהרה או מפני כבוד הצבור שלא ימתינו עליו כמ"ש הלבוש אבל לא בס"ת עצמה אלא לעולם צריך להוליכה דרך ימין כמו שנתנה בימין במש"ה דכתיב מימינו אש דת למו וכ"כ א"א או' ז' וכן עמא דבר:

לח) שם בדרך קצרה וכו' ואע"ג דבביאור הגר"א הסכים שגם העולה לתורה יעלה בימין אפילו בדרך ארוכה וכ"כ הח"ס סי' קפ"ז המנהג הפשוט כדברי הש"ע דהולכים בקצרה ואפי' אם הוא דרך שמאל:

טל) שם בדרך קצרה וכו' וילך בזריזות מיד א"ר בסוף הסי' מ"ב או' כ"ה:

מ) שם עולה בפתח שהיא לו בדרך קצרה וכו' ובדרך הלוכו יאמר בלחש הריני הולך לעלות ולברך ולקרות בס"ת לשם יחוד קבה"ו ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל קשל"ה דע"ו ע"א וסידור עמודי שמים דקס"א ע"א. יפ"ל או' ו' מיהו צריך ליזהר לאומרה בכונה היותר גדולה משום דהוא מהלך וגם טרוד בעלייה שמא ח"ו יבא לומר בלא כונה ועיין לקמן סי' קמ"ב או' ד':

מא) שם הגה ולא ירד עד שעולה וכו' המנהג להמתין עד שמתחיל השני ברכה והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא, מ"א סק"ח א"ר או' ט' סו"ב או' ב' אמ"ל כדין עליית קס"ת או' מ"א, לד"א סי' ה' או' מ"א וכשיורד ילך בנחת שלא יהא נראה שהיתה עליו כמשא:

מב) שם בהגה ולא ירד עד שעולה וכו' המסיים לקרות בתורה יפנה מקום לחבירו העולה ויהיה נדחה מפניו בבואו לקרות בתורה אחריו ואפילו הרב לתלמיד הרמ"ע סי' פ"ג. כנה"ג בהגה"ט י"א בהגה"ט וכתב ודלא כהגו"ר כלל א' סי' כ"ג שכתב דוקא בשוים יפנה מקום יעו"ש מיהו האמ"ל שם או' מ"ב נראה דעתו כהגו"ר וכ"כ הלד"א שם או' מ"ב ונראה דאילו ראו דברי הי"א שם שדחה דברי הגו"ר לא היו כותבים כמותו וע"כ העיקר נראה כדברי הרמ"ע וכמ"ש הי"א וגם יש בזה משום כבוד תורה שמכבדין למי שעולה לקרות:

מג) שם בהגה, ולא ירד עד שעולה וכו' והטעם כתב בלבוש משום כבוד ס"ת שלא יניחנה לבדה וכ"כ הסו"ב במק"ח או' ו' והוא ממ"ס פי"ד הי"ד כמ"ש היפ"ל או' ז' וא"כ משמע מזה דאם הש"ץ תמיד עומד אצל הס"ת ורק העולים אחד יורד ואחד עולה א"צ להמתין המסיים עד שעולה אחר כיון שאין הס"ת מונחת לבדה:

מד) [סעיף ח'] ונקראת בענין אחר אחר וכו' ואעפ"י שקורא בעל פה שרי, מ"א סק"ט והקורא בתוכחה בעפולים בצבור כאשר הוא בס"ת ולא כהקרי בטחורים לא יצא י"ח קריאתו, יכין ובועז סי' ס"ט ואם חסר בתורה אותה התיבה ישכבנה וכדומה מהלין דכתובין ולא קריין אפ"ה אין לקרות באותה ס"ת דחיסר אות אחת פסולה, א"א או' ט' וכן אם כתב ישכבנה במקום ישגלנה או ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהן שכתב הקרי וכתיב כקריאתה פסול, יו"ד סי' ער"ה סעי' ו':

מ"א סק"א. עדות שהוכיחו הפוסקים דאם העידו מיושב כשר בדיעבד מדתנינן בעד ת"ח התירו להעיד מיושב משום כבודו וע"ז כ' דיש לחלק משום דעמיד' עדים הוא מדאורייתא דכתיב ועמדו שני האנשים מש"ה אי הוי פסול דיעבד לא היו מתירין משום כבוד ת"ח אבל הקריאה מעומד הוא רק מדרבנן משום הכי י"ל דאע"ג דאסור דיעבד מ"מ התירו במלך א"נ יש לחלק בין כבוד של מלך לכבוד של ת"ח:

סק"ב. וא"כ אפילו להשען. כוונתו לחלוק אהלבוש דכתב דסמיכה קצת שרי לגמרי וסמיכה שאם ינטל יפול הוא דאסור ובבעל בשר גם זה שרי והמג"א ס"ל כיון דהטעם משום אימה אסור אפי' סמיכת קצת וממילא בהא הוא דהתירו לבעל בשר אבל סמיכה שאם ינטל יפול אסור אפי' לב"ב כמו בפרקדן לא התירו לב"ב אלא במט' קצת על צדו:

(שם) וקשה דבח"מ אפשר דנמשך לדלעיל מיניה משום דלשטת הלבוש י"ל דרמ"א שם בח"מ מיירי בסמיכ' קצת:

(שם) ואפשר דגבי עדות. משום דבדיעבד כשר בעדים משא"כ בקריא' וע"ז השיב דהא גם בקריא' איכא למ"ד דכשר דיעבד ואפ"ה מודה דאסור סמיכה:

שם ונ"ל דרמ"א עיין בב"י. כל דברי מג"א אלו תראה באורך במג"א ס"ס תכ"ב ומשם תבין. ועיין נודע ביהודה סי' ה':

ט"ז סק"ג. בר"מ שקרא מיושב בקריאת מגילה מיירי התם דר' מאיר עשה בה ב' דברים קראה מיושב דהכי קי"ל במגלה לקמן סי' תרצ"ב ושנית עשה בה שנתנה לאחר:

מ"א סק"ו. כמ"ש סי' קל"ח. משום דכולם צריכים לשמוע הקריא' לכן צריך להמתין אפי' על המיעוט כ"כ המג"א סי' קכ"ח ס"ק ך"ח:

מעומד. כב"ח סימן תר"ץ דאפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות וכ"מ לשון הטור והג"מ אבל ממ"ש הרב"י בשם רש"י משמע דדוקא לכתחלה קפדי' אבל בדיעבד יצא ע"ש וכ"מ מספ"ז דסוטה דאמרי' דהמלך קורא יושב ואי אית' דאפי' בדיעבד לא יצא משום כבודו של מלך לא שרי לכתחלה וכה"ג דייקינן בח"מ סימן כ"ח גבי עדות ויש לחלק:

לסמוך. דצריך לעמוד באימה (ב"י) וא"כ אפי' להשען קצת אסור ועמ"ש סימן תקפ"ה שאם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה וא"כ אפי' בעל בשר אסור ומכ"ש למ"ד דאפי' בדיעבד לא יצא כמש"ל ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת כמ"ש סימן ס"ג גבי פרקדן וקשה דבח"מ סימן י"ז סס"א כתב רמ"א דריב"ש חשיב לסמיכה עמידה והכא כתב הטור והתוס' דלא חשיב כעמיד' וצ"ע ואפשר דגבי עדות הקיל אבל אינו מוכרח בריב"ש דהא גבי קריאה נמי בדיעבד יוצא ואפי' הכי לכתחלה אסור סמיכה ונ"ל דרמ"א עיין בב"י ס"ס כ"ח שכתב בשם הריב"ש דסמיכה אינה כישיבה ולכן כתב רמ"א דכשר גבי עדות אבל נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שסמיכה כישיבה וכ"ה בש"ע שם ע"ש ובתוס' סוטה דף מ' ובזבחים דף י"ט ע"ב כתבו התוס' דבכל מקום דבעי ישיבה סמיכה אינה בכלל ישיבה היינו דוקא בעזרה דאסור לישב מ"מ מותר לסמוך כיון דלא כתיב בהם עמידה א"כ סמיכה אינה עמידה ולא ישיבה ועיין בשבועות דף ל' ע"ב דיתיב כמאן דשרי מסאניה דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא:

לא יקראו ב'. דתרי קלי לא משתמעי:

דלא עדיף מתפלה. כלומר שתפלה תקנו ג"כ בלחש ואפ"ה משמיע לאזניו ה"נ כן:

ואחר שגומר. אבל לא יאמרו שניהם בבת אחת כמ"ש ס"ב:

אמן. ונ"ל דאפי' יש שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם כמ"ש סי' קל"ח סי"ח:

בדרך קצרה. לכאורה גם החזן כשמוליך הס"ת להתיבה נמי הדין כן לילך בקצרה ועיין בב"י סקכ"ח:

עד שעלה. המנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה עיין סוף סי' קמ"ז והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא:

ונקרית בענין אחר. אף על פי שקורא בעל פה שרי:

(א) צריך לקרות מעומד – הקריאה שקורין בצבור וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:

(ב) ואפילו לסמוך עצמו – היינו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:

(ג) או לעמוד – הוא שלחן הקריאה וכה"ג:

(ד) אא"כ הוא בעל בשר – וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:

(ה) וכן החזן הקורא – וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:

(ו) לא יקראו שנים – דתרי קלי לא משתמעי:

(ז) וש"ץ שותק – מיהו אם העולה טועה בנקודות או בטעמים מסייעו בלחש:

(ח) או ש"ץ קורא וכו' – וכמנהגנו עכשיו שלעולם הש"ץ קורא אפילו כשהעולה הוא בקי כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן וכשימנעום מקריאה אתו לאינצויי:

(ט) לקרות עם הש"ץ – היינו מתוך הכתב:

(י) לבטלה – דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ:

(יא) בנחת – דתרי קלי לא משתמעי לא שייכי כ"א בקורא בקול רם:

(יב) שלא ישמיע לאזניו – עיין בב"י שהביא סעד לזה מספר הזוהר:

(יג) ואפילו משמיע וכו' – ר"ל אף דיותר טוב שלא להשמיע לאזניו מ"מ אם משמיע ג"כ ליכא למיחש דלא עדיף מתפלה שתקנו ג"כ בלחש ואפ"ה משמיע לאזניו כדלעיל סימן ק"א ס"ב ה"נ כן:

(יד) ואחר שגומר וכו' – ר"ל דכיון שאין אומרים שניהם בבת אחת ליכא חשש דתרי קלי לא משתמעי:

(טו) ע"י סרסור – והוא מרע"ה דכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם:

(טז) לנהוג בה ע"י סרסור – נוהגין שהגבאי או הקונה המצות עומד אצל ס"ת וזה נקרא סגן כדי שיהיה ג' היינו שהסגן הוא כביכול במקום הש"י שהוא מצוה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם [לבוש] ובאמת זהו מנהג הקדמונים שיהו שלשה עומדים אצל ס"ת כמו שכתוב במסכת סופרים פי"ד הי"ד [והובא זה באו"ז הלכות שבת] אלא ששם איתא טעם אחר לזה וז"ל אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. כתב בספר שערי אפרים מזה יש ללמוד שיש לבחור לסגן איש נכבד ובעל מעש"ט ודעת הבריות נוחה הימנו שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזה סיבה יתמוך כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך וכן ראוי לצבור שלא יהרהרו אחר הסגן וידונו אותו בכל ענין לכף זכות והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו יתלו כי משגה היה וטעה בשקול הדעת ואף אם אירע שקרא לאחד שלא לפי כבודו וחושד להסגן שעשה במתכוין להכעיסו אם נגע יראת ה' בלבבו יש לו להתאפק ולא יאמר לו דבר וישא ק"ו בנפשו אם קרוץ מחומר תפעם רוחו בנגוע בקצה כבודו כחוט השערה עאכ"ו שיש לו לחוש לכבוד המקום ב"ה ולכבוד תורתו הקדושה שלא לעשות שערוריה עי"ז [והמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו] ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן אעפ"כ חוב על הסגן להיות מן הנעלבים ולא יניח מקומו ואם הסגן הניח הס"ת והלך לו לפי שזה הקניטו בדברים ראוי לענשו כי אם אדם חטא ס"ת למה בייש וכל ערום יעשה בדעת ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה וכו' עכ"ל בקיצור:

(יז) אמן מפי הצבור – ואפילו יש אנשים שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם דהא כולם צריכין לשמוע הקריאה לכן צריך הקורא להמתין אפילו על המיעוט שיגמרו האמן ואח"כ יתחיל לקרוא וכתבו האחרונים שהמנהג שהקורא עונה אמן עם הצבור בקול רם וממשיך בו קצת יותר מן הצבור בכדי שיבינו שמתחיל לקרות ויטו אוזן לשמוע ומתחיל לקרות מיד וטוב שיפסיק קצת בין אמן להתחלת הקריאה שלא יהא נראה מחמת נגינת אמן שהוא דבוק אל מה שקורא:

(יח) יכולים לקרות וכו' – פירוש מן הדין אין שום חשש איסור וע"כ אם קראוהו וכבר עלה לא ירד אך לכתחלה אין מניחים לקרות משום עין הרע:

(יט) בשביל עין הרע – ואין נ"מ בין אחים מן האב או מן האם ואפילו אומרים שאין מקפידים על עין הרע ויש שמחמירין אפילו אב עם בן בנו משום עינא בישא ובמקום הצורך יש להתיר עם בן בנו:

(כ) ואפילו אם אחד וכו' – ר"ל אף שמפסיקין בקדיש בינתים מ"מ מקרי זה אחר זה כיון דאין מפסיק אחר בינתים. ודוקא בשבת שאין מוציאין ס"ת אחרת למפטיר אבל אם מוציאין ס"ת אחרת מותר וכן אם המפטיר אינו בר מצוה עדיין מותר:

(כא) בשמו – לאפוקי מקום שנוהגים שלא לקרות המפטיר בשמו רק סתם יעמוד מפטיר כיון שאין פורטין את שמו מותר אפילו שני אחים זה אחר זה או אב ובנו ודוקא במקום שנוהגין כן אבל לעשות כן במקום שנוהגין לקרות בשם לא דעי"ז גופא הוי היכר טפי וכן אם המנהג שלא לקרות בשם הוא בשביעי מותר לקרותן בששי ושביעי:

(כב) בדרך קצרה – משום כבוד הצבור שלא ימתינו עליו הרבה וגם משום כבוד התורה להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה:

(כג) שהיא לו בדרך ארוכה – שלא תהא נראה עליו כמשא:

(כד) עולה בפתח וכו' – כדאמרינן בעלמא כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין:

(כה) וירד בפתח שכנגדו – ואסמכוה לזה מקרא דיחזקאל מ"ו דכתיב לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא. וגם החזן כשמוליך התיבה להס"ת נמי הדין כן שעולה בדרך ימין וירד מהתיבה בפתח שכנגדו ואפשר דבס"ת לעולם עולה בדרך ימין אפילו אם היא דרך ארוכה ובמקומותינו שהבימה עומד תמיד באמצע נגד אה"ק כמו שכתב הרמ"א בסימן ק"נ ס"ה בהג"ה א"כ שני הדרכים שוים ובודאי עולה בדרך ימין. כתבו האחרונים מי שקורין אותו לעלות לתורה יש לו לילך בזריזות מיד ולא משום כבוד ביהכ"נ וכבוד הצבור:

(כו) עד שעלה וכו' – משום כבוד ס"ת שלא יניחנה לבדה והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכלו לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא. וכשיורד מן הבימה ילך בנחת ולא ירוץ שלא יהא נראה עליו כמשא:

(כז) כפי המסורה – ר"ל הקבלה שקבלנו לקרותה ולא אזלינן בתר הכתיבה (דנקרא מסורת בעלמא אם למסורת) וליכא משום איסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דשאני הכא שכך היא הלכה למשה מסיני [מטה יהודה]:

סעיף ד' ע"י סרסור. ואף אם בלא"ה א' עומד להראות מקום הקריאה ע' לבוש ובגן המלך סי' נ"א:

ואפי' לסמוך עצמו כו'. בח"מ סי' י"ז ברמ"א דעמידה ע"י סמיכה מיקרי עמידה לענין עדים שדינם בעמידה ולא דק כאשר שדיתי ביה נרגא שם בדברינו ע"ש:

וכן החזן כו'. עסי' קמ"ו מדין הצבור:

ומ"מ צריך לקרות הוא כו'. כ"כ ב"י בשם הרא"ש דלא מסתבר שיברך על קריאת הש"ץ. ותמוה לי הא איתא בתוספתא וירושלמי במרדכי פ' בני העיר מביאה מעשה בר"מ שקרא מיושב בבה"כ של טבעון ונתנה לאחר ובירך עליה ופריך שם זה קורא וזה מברך א"ר ירמיה מכאן שהשומע כקור' וא"כ למה לא נימא גם בזה כן דאחר מברך והחזן קורא ונראה סיוע מזה למ"ש ב"י בשם האגודה ונ"י דסומ' שאמרו בפ' הקורא עומד אינו קורא בתורה היינו משום דאין קורא על פה אבל אוקמי לאינש אחרינ' שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי וכבר הביא ב"י דיעות אוסרים בא' קורא וא' מברך ממילא סומא פסול לתורה ודיעות המתירים והסכים להאוסרי' וכ"פ בסי' קל"ט וכתוב בלבוש שראה בפני גדולים שעלה סומא לתורה וכ"כ מו"ח ז"ל רק שהתנה שצריך שיהיה הסומ' ת"ח ולא ע"ה ומצד ההוכחה נלע"ד גם כן היתר גמור: