שולחן ערוך, אורח חיים קפ״ה: לברך בהמ"ז בקול רם ויתר פרטים בבהמ"ז ובו ה"ס: – עם 21 מפרשים

לברך בהמ"ז בקול רם ויתר פרטים בבהמ"ז ובו ה"ס:
ברכת המזון נאמרה בכל לשון:

צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו:

יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו צריך לברך בקול רם כדי שיצאו בברכתו:

אפי' נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך ברכת המזון:

אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהי' שכור [פי' לגמרי] נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך:

נאמרה בכל לשון מצאתי למה אין ף' בב"ה לפי שכל מי שבירך ב"ה בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף וי"א שכל הזהיר בב"ה מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו (ספר החינוך ובס' אחד ושמו גן) עי' בס"ח סי' מ"ו המעשה באדם אחד ע"ש:

בשפתיו. אבל אם הרהר בלבו לא יצא נ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי מ"א. מצאתי למה אין ף בבה"מ לפי שכל מי שבירך בה"מ בכוונה אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו' ומזונותיו מצוין לו בריוח ובכבוד כל ימיו ספר החינוך עטרת זקנים והמדקדק יזהר לברך דוקא תוך הספר ולא בע"פ ב"ח. (כתב בס' חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחד מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכוונת הלב כו' ע"ש ובספר אליהו רבה):

בה"מ. עיין סי' צ"ט ס"א. ולכתחלה יברך קודם שיבא לידי כך עיין מ"א:

שכור. עיין ט"ז וביד אהרן:

סוטה ל"ב

ברכו' ט"ו

לפי' רש"י ולפירש רבי' יונה שם והרא"ש

כל בו

טור בשם ירוש' פ"ק דתרומות

עירובין ס"ד:

ס"א בהמ"ז כו'. עתוס' דברכות י"ג א' ד"ה וחכ"א כו' ועוד דר"י גופיה שם ט"ו א' לא ס"ל כרבי ועוד דסתם מתני' דסוטה ל"ב א' כרבנן. רא"ש שם:

ס"ב צריך כו'. גמ' שם במסקנא דאף רבי יהודה דיעבד אין כו' ושם לא יברך בהמ"ז וערש"י ד"ה בלבו כו':

ואם לא כו'. שם ואם בירך יצא ושם אר"ש הלכה כו' א"ר יאשיה הלכה כו' ושם א"ר יוסף מחלוקת כו':

ובלבד כו'. ע"ש תוס' כ' ב' ד"ה ור"ח והרא"ש שם:

ס"ג יש מי כו'. עמ"א:

ס"ד אפי' כו'. עתוס' שם ל"א ב' ד"ה מכאן כו':

ס"ה אם כו'. עתוס' דערובין ס"ז א' ד"ה שיכור כו':

יש מי שאומר וכו' – עיין במגן אברהם שהקשה הרי מלתא דפשיטא היא ולמה כתב זה בשם יש מי שאומר והנכון כמו שתירץ בברכי יוסף ונהר שלום דהאי יש מי שאומר ס"ל כשיטת רש"י דיכול להוציאם אפילו אם אינם מבינים כלל הלשון והוכיח זה מכל בו גופא שממנו נובע מקור דין זה ולהכי כתב המחבר בשם יש מי שאומר משום דלעיקר הדין ס"ל להמחבר כשיטת שארי פוסקים המחמירין בזה וכדלקמן בסימן קצ"ג ס"א ואעפ"כ העתיקו משום דעכ"פ זה עדיף ממה שלא יברכו לגמרי דיוצא עכ"פ לדעה זו ועיין בט"ז שם סק"ב:

אם בירך והיתה צואה כנגדו וכו' – עיין במ"ב והוא מהלבוש ולכאורה משמע מזה דאם היה נודע לו מתחלה ועבר ע"ז לא היו מסתפקים בזה כיון דעבר לכתחלה בשאט נפש על איסור דאורייתא בודאי חוזר ומברך ואך בזה שבאמת שוגג היה שלא ידע שיש כאן צואה ואך שחטא בזה שפשע ולא בדק בזה מסתפקים אולי לא קאמר הגמרא רק לענין תפלה דחמיר טפי ולא בביהמ"ז אך מפמ"ג לעיל בסימן ע"ו משמע שהוא מפרש לסעיף זה כפשטיה דאפילו בנודע לו מתחלה מסתפקים. והנה מהתוספות וכן מחידושי הרמב"ן בליקוטיו משמע ג"כ דמסתפקי אם מצא אח"כ צואה ואולי דסברת הפמ"ג כיון דהמחבר קאמר סתמא משמע דמסתפקי בכל גווני ומשום דהגמרא לענין תפלה מחמרי אפילו במצא אח"כ נקטו ג"כ ספיקתם לענין בהמ"ז ג"כ באופן זה אבל לעולם דמסתפקי לענין בהמ"ז בכל גווני וצ"ע. והנה ראיתי בח"א כלל ג' ובנשמת אדם שם אות ז' שהרחיב הדבור בזה ודעתו דאפילו בנודע לו מתחלה אין צריך לחזור ולברך בהמ"ז מזה נראה שדעתו ג"כ כהפמ"ג דספיקתם הוא בכל גווני ופסקו להקל בדיעבד ע"ש טעמו דזה אינו מקרי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא בכל גווני יצא בדיעבד אף שעבר אדאורייתא ולא הוי רק קנסא דרבנן לענין תפלה ועיין שם שהאריך דזה קיל משאר מצוה הבאה בעבירה ולענ"ד לא נהירא כלל דאדרבה דזה חמיר יותר כיון דזה ברור לכו"ע דלאו דוקא ק"ש אסור לדבר מן התורה במקום הטנופת דה"ה כל דבר קדושה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש ה"ד וכן כתב הרמב"ן בליקוטיו ע"ש ואם עבר ודבר הוא בכלל כי דבר ה' בזה כדאמרינן ברכות כ"ד ע"ב ע"ש ואיך נאמר שיצא בזה דיעבד ברכתו שצריך לברך לה' על מזונו וכה"ג אחרי שבזה ביזה את דבר ד' (וגם הראיה שהביא שם שכתב וכן משמע ומדויק מאד דברי השו"ע שהרי בסי' ע"ו כתב הטוש"ע דאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור ולקרות ובסי' קפ"ה כתב בבהמ"ז דתוס' ורא"ש נסתפקו אם צריך לחזור ולא הכריע וכו' ע"ש ולפלא על קושיתו שהרי התוס' הביאו ראיה דבהמ"ז קיל מתפלה מדהקילו לענין בהמ"ז לגבי שיכור ע"ש והנה לגבי ק"ש לא הקילו כלל כדאיתא לעיל בסי' צ"ט ס"א בהג"ה ע"ש ובפרט לגירסת הגר"א שם בירושלמי פסק הירושלמי בהדיא דשיכור אסור בק"ש ע"ש) ויותר על כל זה שהרמב"ן בליקוטיו הרחיב הדברים לענין ספיקא דתוספות במצא אח"כ צואה במקום שבירך ברכת המזון והכריע דצריך לחזור ולברך ועכ"פ בנודע לו מתחלה ועבר ע"ז במזיד ורוצה עתה לחזור מעונו בודאי יש להצריכו לחזור ולברך אחד דדעת כמה אחרונים [הע"ת והב"ח והא"ר] להחמיר בספק דהתוספות והרא"ש ועוד דהרמב"ן סבר כוותייהו ובפרט בנודע לו מתחלה ועבר במזיד דמסתברא מאד דלכו"ע חוזר ומברך:

או שהיה שיכור וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם האחרונים מה דמסקי לדינא ועיין בחידושי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל שגם הוא מסיק כן לעיקר הדין דמותר שיכור בכל הברכות לבד מתפלה מפני שהוא כעומד לפני המלך וראיה לזה מירושלמי כמו שכתב המ"א ע"ש. אמנם בביאור הגר"א בסימן צ"ט משמע דהוא ס"ל דאפילו לפי הירושלמי אינו ברור שמותר דהוא פירש דמה שאמר שם חזקיה בין לקרות בין לברך הוא להחמיר ופליג חזקיה אמה דמקיל שם מקודם לענין בהמ"ז [והרמב"ן בליקוטיו מפרש להיפוך דחזקיה מקיל אפילו לגבי ק"ש עיי"ש] ומ"מ אפשר דגם הגר"א מודה דבדיעבד אם נשתכר יברך בהמ"ז כדעת רב אסי שמתיר מקודם וכמו שפסק המ"א ושארי אחרונים:

[א] בכל לשון וכו'. כתב הרוקח כל אותיות יש בברכות המזון חוץ מ"ף ו"ף להודיע שאין אף קצף שצף שולט בסעודה כשמברכין ברכת המזון בכוונה ויזכה לף וורדים שסביב נחל בעדן, עד כאן. וכתב בספר החינוך כל הזהיר בברכת המזון מזונותיו לו כל ימיו בכבוד. ובספר חסידים סימן מ"ו מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחד מקרוביו ואמר לו בכל יום דנין אותו שלא הייתי מדקדק לברך מוציא וברכת המזון וברכת הפירות בכוונת הלב ואומרים להנאתך נתכוונת שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא שתים עשרה חודש וכבר עברו אמר לי אין דנין אותו בפורעניות חזקים כמו בשתים עשרה ראשונים:

[ב] [לבוש] דהרהר וכו'. ונראה לי דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי (מגן אברהם). ויותר יש ללמוד מקריאת שמע לעיל סימן ס"ב ועיין לעיל סימן ק"א:

[ג] בקול רם וכו'. היינו אם אינם בקיאים בברכת המזון, אבל אם הם בקיאים אין צריך לברך בקול רם כן כתבו לחם חמודות ואחרונים, אבל בראשית חכמה משמע דלעולם צריך לברך בקול רם, כי הקול מעורר הכוונה ומביא זכירה אם בראש חודש אם בשבת להזכיר מעין המאורע ובלחש ישכח הכל:

[ד] כנגדו וכו'. כתב מלבושי יום טוב בשולחן ערוך כתב או שיכור ויפה כיוון שמשמיטו שהם דברי תוס' והרא"ש פרק הדר והא דסעיף דלעיל דבריהם פרק אין עומדין כמו שכתב בלחם חמודות עד כאן לשונו. ואני בררתי באליה רבה ליו"ד סימן א' סעיף ח' שאין דברי תוס' סותרין ודברי השולחן ערוך ורמ"א אמיתים כי ירדו לעומק השיטה עיין שם באריכות, גם על הדרישה תמיהתי שם והעליתי לדינא דאם הגיע לשכרותו של לוט אסור אף בשאר ברכות ואם לא הגיע אם יכול לדבר לפני המלך אף שאין יכול לדבר כראוי מותר אף בברכת המזון, ואם אין יכול לדבר לפני המלך כלל מותר בשאר ברכות אבל ברכת המזון יש ספק. גם העליתי שם דמה שכתב רמ"א סימן צ"ט דדין קריאת שמע כדין תפילה מיירי במשמעה דאין שתוי אסור לכתחילה בקריאת שמע ודלא כמעדני מלך ונחלת צבי. גם מה שכתב רמ"א אבל שאר ברכות יכול לברך דקדק דוקא שאר ברכות אבל ברכת קריאת שמע דינא כקריאת שמע עצמו:

[ה] [לבוש] דבתפילה שיכור וכו'. בעולת תמיד השיג על הלבוש דאם כן גם בשאר ברכות יש להסתפק לפי מה שכתב רמ"א סימן צ"ט דגם שאר ברכות יכול שיכור לברך, ע"כ. ודבריו תמוהין דבתוס' עירובין דף ס"ד ד"ה שיכור וכו' מבואר דבאמת הספק בשאר ברכות כמו בברכת המזון, וכן משמע בהרא"ש ומרדכי ואגודה לשם. עוד כתב ונראה דמספיקא צריך לחזור ולברך דברכת המזון מדאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד דהוה ליה כמו ספק בחסרון ידיעה דלא בכלל ספיקא הוא, עד כאן. ולעניות דעתי זה לא דמי כלל לחסרון ידיעה דדוקא בנשבר הגף בסימן נ"ג דאפשר לבקי להבחין אם הוא קודם שחיטה, אבל בזה דסיפוקי מספקא לחכמים כל הספיקות כך הם. מיהו לדינא כתב הב"ח בסימן צ"ט דנקטינן דצריך לחזור ולברך כמו בקריאת שמע ותפילה כאם תמצא לומר דתוס' ומרדכי, ומשמע להדיא בין בברכת המזון בין בשאר ברכות וכן משמע בנחלת צבי ועולת תמיד גופיה שם:

נאמרה. והא דלא מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך ברכת המזון עיין ת' בי"ד סי' נ"ג:

א) [סעיף א'] בהמ"ז נאמרת בכל לשון. דכתיב ואכלת ושבעת וכו' בכל לשון שאתה מברך סוטה ל"ג ע"א. טור וב"י. ודוקא כשמבין איתו לשון כמ"ש לעיל סי' ס"ב אות ג' יעו"ש. והיינו באינו יודע לברך בלה"ק אבל ביודע מצוה מן המובחר לברך בלה"ק כמ"ש הב"ח בסי' קצ"ג וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל שכתב כמה כוונות בנוסח בהמ"ז כמ"ש בשה"מ פ' עקב ובסי' הרש"ש ז"ל וזה לא יבא כ"א בסדר המסודר בלה"ק וכמ"ש קצת מהם לקמן סי' קפ"ז בס"ד. וכבר כתבנו לעיל כמה פעמים בשם האחרונים דאף מי שאינו מכוין כוונת האר"י ז"ל מ"מ צ"ל הנוסח ההוא ולעשות הסדר ההוא אשר יבא עליו הכוונה ובחסדו ית' הוא יסדרם כפי הכוונה הראויה לנו לכוין. וע"כ אין להקל אלא דוקא למי שאינו יודע לברך בלה"ק אבל מי שיודע צ"ל דוקא בלה"ק. ומזה תדע כמה גדלה מע' מצות בהמ"ז וכמה צריך ליזהר לדקדק בתיבות ובאותיות שלא יחסר מהם שום אות ובפרט בכוו' השמות:

ב) וכתב הב"ח למה אין פ' (ר"ל פ"א פשוטה) בבהמ"ז לפי שכל מי שמברך בהמ"ז בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף. ובס' החנוך פ' עקב כתב י"א שכל מי שזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו וכן נמצא בס' שמו גן. ובס"ח סי' מ"ו כתב מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים אחר י"ב חדש נתגלה לאחד מקרוביו בחלום שאלו אותו היאך אתה נוהג באותו עולם שאתה שם א"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך בהמ"ז וברכת הפירות בכוונת הלב ואומרים להנאתך נתכונת שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא י"ב חודש וכבר עברו עליך יותר מי"ב א"ל אין דכין אותו פרענות חזקים כמו בי"ב הראשונים עכ"ל. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות א' עט"ז אות א' א"ר אות א'. ועיין בדברינו לעיל סי' קפ"ג אות ל"א וסי' ה' אות א"ב ואות ה' ודוק:

ג) שם. בהמ"ז נאמרת וכו' והא דאין מברכין עליה אקב"ו לברך על המזון כמו שאר מצות משום דאם היה צריך לברך על הברכה ולומר אשר קדשנו לברך א"כ היה צריך ג"כ ברכה ג' על השנית לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך ברכה על הברכה וכן ד' וה' ואין לדבר סוף ולכן לא תקנו ברכה על שום ברכה שבעולם. ב"ד סי' פ"ג. ולע"ד נראה הטעם משום דהברכה הוא לתת שבח להשי"ת שזכנו במצוה זו וזה לא יבא כ"א על מצוה שאינה ברכה אבל מצוה שהיא עצמה ברכה לא שייך זה. וע"כ לא תיקנו עליה ברכה:

ד) [סעיף ב'] ואם לא השמיע לאזניו יצא. וכ"כ לקמן סי' ר"ו סעי' ג'. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים מיהו בס' החרדים כתב דלא יצא. והביאו הברכ"י אות ב' בי"מ אות ד' שע"ת אות א'. אמנם לענין דינא צ"ל כדעת הש"ע והאחרונים דבדיעבד יצא:

ה) שם. ובלבד שיוציא בשפתיו. משמע הא אם לא הוציא בשפתיו אלא הרהר בלבו דלא יצא וכמ"ש ב"י בשם רש"י והר"י והרא"ש והטור. וכ"כ הב"ח דזו היא דעת כל הפו' זולת הרמב"ם פ"א דברכות והסמ"ג דס"ל דיצא אבל דעת הטור לא יצא וכ"פ בש"ע והכי נקטינן יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות ב' מ"א סק"א. מאמ"ר אות א'. א"א אות א'. וכ"פ הפר"ח בס' מים חיים והביאו הזכ"ל אות ב'. ר"ז אות ג'. דה"ח אות א':

ה) וכתב שם המאמ"ר דבמקום ספקא שיש ספק אם בירך או לא בירך טוב ונכון להרהר הברכות בלבו דיוצא מיהת לדעת הרמב"ם והסמ"ג ואין סברא כלל לומר בזה שיש חשש משום ברכה לבטלה כיון שאינו מוציא בשפתיו וכתב שכ"כ הגו"ר כלל א' סס"י מ"ג יעו"ש וכ"כ בס' ג"ה סימן כ"ג וכ"כ א"א שם. וכ"נ דעת הברכ"י סימן ס"ב יעו"ש וכן כתבנו לעיל סימן זק"ן אות יו"ד בשם כמה פו' יעו"ש. ועוד יש להביא ראיה מדברי האר"י ז"ל שסדר כמה שמות לכוין בתפלה ואלו השמות אסור לאומרם בפה כידוע ואפ"ה עושין פרי למעלה בכוונה לבד וא"כ משמט מזה דדבר שאסור לאומרו בפה מותר בכוונה וגם עושה פרי למעלה וא"כ ה"ה בספק ברכות אעפ"י שאסור לאמרו בפה משום דק"ל סב"ל מותר בהרהור ועושה פרי למעלה אם הוא חייב באותה ברכה. ועיין עוד מ"ש לעיל סומן קע"ד אות מ"ט ודוק:

ו) שם ובלבד שיוציא בשפתיו. ודוקא בהמ"ז דהיא דאורייתא בהרהור לא יצא אבל שאר ברכות דרבנן יצא. ראשון לציון דף ד' ע"ב. זכ"ל שם:

ז) שם ובלבד שיוציא בשפתיו. ואם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא. מ"א סק"א. א"ר אות ב' בי"מ אות ד' ר"ז אות ג' פתה"ד אות א' ועי"ש בפתה"ד מה שתירץ קושיית בגדי ישע על מ"א יעו"ש ומ"ש המחה"ש דאם עבר האונס ועדיין לא נתעכל המזון צריך לחזור ולברך בהמ"ז בשפתיו כמ"ש הפר"ח לענין ק"ש יעו"ש כבר כתבנו לעיל סימן ס"ב אות ה' דהאחרונים חלקו ע"ז וס"ל דא"צ לחזור ולקרות ואפילו אם עבר האונס ועדיין לא עבר הזמן יעו"ש ונראה דה"ה לכאן וכ"נ דעת הפתה"ד שם. ועוד יש לעשות סניף לזה ממ"ש לעיל די"א דיוצא בהרהור וע"כ היכא דכבר היה אנוס ובירך בהרהור יש לסמוך ע"ז ולומר דיצא יא"צ לחזור ולברך ובפרט היכא דלא אכל כדי שביעה דכמה פו' ס"ל דאין חייב בבהמ"ז מה"ת כמ"ש בסימן הקודם: ועיין נה"ש אות א':

ח) [סעיף ג'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בהם יש מי שאומר משום דסברה זו כתבה מרן ז"ל בב"י בשם הכלבו סימן כ"ה ומשמע שם דאפילו אם אין מבינין לה"ק יוצאין בשמיעה ולקמן ריש סימן קצ"ג סתם דאם אין מבינין בלה"ק אין יוצאין בשמיעה לכך כתב כאן זה בלשון יש מי שאומר לומר דאיכא פלוגתא ע"ז. וכ"כ הברכ"י אות ג' והנה"ש אות ב' יעו"ש ולענין דינא יתבאר לקמן סימן קצ"ג בס"ד:

ט) שם צריך לברך בקול רם וכו'. ומי שבירך בלחש טועה אם יש אשה ובנים. ב"י בשם הכלבו. והיונו אם אינם בקיאין לברך בהמ"ז אבל אם הם בקיאין ומברכין לעצמן שפיר דמי. ל"ח פ' מי שמתו אות ל"ז. שכנה"ג בהגב"י אות א' עו"ת אות ג' אבל בראשית חכמה משמע דלעולם צריך לברך בקול רם כי הקול מעורר הכוו' ומביא זכירה ובר"ח ושבת להזכיר מעין המאורע ובלחש ישכח הכל. א"ר אות ג' מחה"ש סק"ב. זכ"ל אות ב':

י) [סעיף ד'] עד שאינו יכול לדבר וכו' כ"כ ב"י בשם התו' פ' אין עומדין דל"א ע"ב והיינו מדומדם שזכר הטור בשם הירושלמי ואע"ג דבתפלה אסור כמ"ש רס"י צ"ט שאמר ברכות לא חמירי כ"כ וכמ"ש רמ"א בהדיא חילוק זה בריש סימן צ"ט יעו"ש. ט"ז סק"א וכ"כ בזוה"ק פ' תרומה. דקנ"ג ע"ב לחלק בין תפלה לבהמ"ז ויעו"ש טעם בסוד:

יא) שם שאינו יכול לדבר וכו' ונראה דמ"מ יכול לדבר לפני המלך. מיהו ברמזים פ' הדר משמע דיש להסתפק אם רשאי לברך לכתחלה כשהוא שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך. וברמזים פ' אין עומדין משמע קצת דפשיטא ליה דרשאי לברך לכתחלה. לכן לכתחלה יברך קודם שיבא לידי כך ואם אירע שנשתכר אעפ"כ יברך דהא דאורייתא הוא וגם פשט הירושלמי משמע דיברך. וכ"מ בזוה"ק פ' תרומה דף קנ"ג ע"ב וכ"ש האדנא דבלא"ה אין מכוונין כ"כ וכמ"ש סי' צ"ט יעו"ש. מ"א סק"ג. סו"ב אות א' ר"ז אות ה' כר"ש. ועיין לקמן אות י"ג:

יב) שם. שאינו יכול לדבר כראוי וכו' ונראה דוקא אם לא הגיע לשכרותו של לוט אבל אם הגיע לשכרותו של לוט לא יצא וצריך לחזור ולברך. עו"ת אות ד' בית יהודה חא"ח סי' מ"א. י"א מ"ב בהגה"ט. וכ"כ לעיל סי' צ"ט אות י"ג יעו"ש. והיינו אם התעורר מיינו קודם שנתעכל המזון שבמיעיו אבל אם נתעכל אין לברך עוד כמ"ש לעיל סימן קפ"ד ס"ה יעו"ש:

יג) [סעיף ה'] אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור נסתפקו וכו' מה שיש להקשות מכאן לסעי' הקודם דשם פסק דאף אם אינו יכול לדבר כראוי יכול לברך וכאן כתב דנסתפקו התו' וכו' כבר כתבנו לעיל סי' צ"ט אות י"ג. דדעת מרן ז"ל לפסוק להלכה כדעת התו' פ' אין עומדין משום דהכי איתא בירושלמי ולהכי כתב סתמא בסעי' הקודם דיכול לברך ומ"ש כאן דברי התו' דפ' הדר שנסתפקו בזה כדי לחוש להם רק לכתחלה שלא יביא עצמו לידי כך וכמ"ש לעיל אות י"א יעו"ש ודוק. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ג' דלענין דינא נקטינן דאפילו שכור יברך משום דבפ' אין עומדין כתבו הדבר בהחלט יעו"ש:

יד) שם. והיתה צואה כנגדו וכו'. עיין מ"ש לעיל סי' ע"ו אות ל"ז בשם האחרונים דדוקא לק"ש ולתפלה חוזר אבל לבהמ"ז וכ"ש לשאר ברכות א"צ לחזור יעו"ש. ומ"מ נראה אם אפשר לו יש לאכול עוד ולברך ולכוין לפטור מה שאכל מקודם כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא או לשמוע הברכה מאחרים ולכוין לצאת. ואם א"א יהרהר הברכה בלבו וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד אות כ"ב יעו"ש:

טו) שם. ומשום מי רגלים וכו'. והטעם כתבו שם התו' בעירובין ס"ד ע"א משום דאמרינן בברכות כ"ה ע"א לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספיקן לא גזרו בהו רבנן עכ"ל והב"ד ב"י בסס"י ע"ו יעו"ש. ור"ל כיון דהם דרבנן ובספיקן לא גזרו בהו ה"ה אם כבר בירך יהיו לפניו א"צ לחזור. וכ"כ לעיל סימן ע"ו אות מ"ג יעו"ש. ומשמע הא בירך כנגד הקילוח דאסור מדאורייתא יש להסתפק כמו בצואה וכ"כ העו"ת אות ב' וכתב דצריך לחזור מספק משום דספק דאורייתא לחומרא יעו"ש ועיין מש"ז אות ב' ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דעת האחרונים דדוקא לק"ש ולתפלה חוזר אבל לברכות אינו חוזר יעו"ש:

ובלבד שיוציא. אבל אם הרהר בלבו לא יצא, ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי:

יש מי וכו'. צ"ע למה כתב יש מי שאומר שהרי מילתא דפשיט' כיון שאינם יודעים לברך שצריך להוציאם בברכתו כמ"ש רסי' קצ"ג ע"ש ועמ"ש שם:

שאינו יכול לדבר. ונ"ל דמ"מ יכול לדבר לפני המלך דאל"כ ס"ל להרב"י אסור לברך לכתחלה וכמ"ש בס"ה דאפי' בדיעבד יש ספק וכ"ה בתו' פרק הדר והוא הדין בכל הברכות ועיין ברא"ש שם ובפ' א"ע, ומיהו ברמזים פרק הדר משמע דיש להסתפק אם רשאי לברך לכתחלה כשהוא שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך וברמזים פ' א"ע משמע קצת דפשיט' ליה דרשאי לברך לכתחלה לכן נ"ל דלכתחלה יברך קודם שיבא לידי כך ואם אירע שנשתכר אעפ"כ יברך דהא דאורייתא הוא וגם פשט הירוש' משמע דיברך וכ"מ בזוהר תרומ' ע' רע"ג וכ"ש האידנא דבלא"ה אין מכוונים כ"כ וכמ"ש סי' צ"ט ע"ש:

(א) בכל לשון – דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך ודוקא שמבין באותו הלשון [בה"ל לעיל בסימן ס"ב ע"ש] וכתב הב"ח בסימן קצ"ג דכ"ז מצד הדין ולמצוה מן המובחר בעינן דוקא לשה"ק. כתב בספר החינוך כל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחלה תוך הספר ולא בע"פ. כתב בספר חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחר מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכונת הלב וכו' ע"ש:

(ב) בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן:

(ג) בקול רם – היינו כשאינם בקיאים בעצמם לברך והם יוצאים בשמיעתם ממנו ויש שכתבו דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה ובפרט אם הוא שבת או ר"ח לא ישכח עי"ז להזכיר מעין המאורע:

(ד) יכול לברך בהמ"ז – דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם [ירושלמי] פי' שאינו יכול לדבר כראוי ומושבעת קדייק ליה שמצוי כמה פעמים שאחר שביעה האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבתו התורה לברך ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:

(ה) אם בירך והיתה וכו' – ר"ל דבתפלה קי"ל לעיל בסימן ע"ו במי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך ד' אמותיו במקום שהיה ראוי להסתפק ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה וכן ה"ה לענין ק"ש ונסתפקו התוספות והרא"ש אם גם בבהמ"ז אמרי' הכי או דלמא שאני בהמ"ז דקילא מהתם דהרי בשתוי אף שיכול לדבר לפני המלך קי"ל דאל יתפלל ולענין בהמ"ז ודאי מותר בשתוי:

(ו) פי' לגמרי – היינו שנשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא נתעכל המזון [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור מכל המצות וחייב לכ"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקוד' שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר לפני המלך והקשו כמה אחרוני' דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי. ולדינא מסקי האחרונים דאם אירע שנשתכר כ"כ אעפ"כ יברך ולכתחלה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך ועיין לעיל בסימן צ"ט סקי"א במ"ב:

(ז) אם צריך לחזור ולברך – אבל לכתחלה גם הם מודים דאסור לברך שום ברכה וכן ד"ת נגד צואה ומן התורה דהא כתיב והיה מחניך קדוש ואטו תפלה כתיב בקרא אלא כל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי [רמב"ן בליקוטיו ע"ש] ולא מסתפקי אלא כשכבר בירך ומצא אח"כ ולדינא דעת הע"ת והא"ר בשם הב"ח כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם עדיין לא נתעכל המזון וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות שהביא מתחלה ספיקא שנסתפקו בעלי התוספות בזה ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי דברי קדושה עי"ש ועיין בבה"ל:

(ח) ומשום מי רגלים וכו' – היינו ג"כ באופן זה דבירך בהמ"ז ואח"כ מצא מי רגלים בתוך ד' אמות ולהכי קאמר פשיטא וכו' דאפילו לכתחלה היה מותר לו לברך כ"ז שלא נודע לו שיש כאן מי רגלים דנגד מי רגלים הוא רק איסורא דרבנן ועל ספיקן לא גזרו וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז דאי היה נודע לו מתחלה שיש כאן מי רגלים ועבר ע"ז ובירך נגדם לא הוה אמר המחבר פשיטא דדין אחד הוא עם מצא צואה כנגדו [פמ"ג בשם לחם יהודה ע"ש]:

מג"א ס"ק א' ונ"ל דאם. ע' לעיל סי' ס"ב ס"ד:

בשפתיו. עבה"ט ובספר חרידים כתב דרוב הפוסקים הסכימו דאם לא השמיע לאזניו לא יצא והביאו בר"י:

עד שאינו יכול לדבר כו'. כ"כ ב"י בשם התוס' ומרדכי והיינו מדומדם שזכר הטור בשם ירושלמי ואע"ג דבתפלה אסור כמ"ש סי' צ"ט שאר ברכות לא חמירי כ"כ וכמ"ש רמ"א בהדיא חילוק זה בר"ס צ"ט:

אם בירך והיה צואה. לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל ש"ע בזה דזהו ע"פ דברי התוס' פ' הדר וז"ל שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר בפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות שהיה מתפלל ומצא צואה כנגדו דמסיק דצריך לחזור ולהתפלל וצ"ע אם יש להשוות ברכו' לתפלה לענין צואה ושכור וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל ביותר מרביעית ופשיטא דשתוי מברך ב"ה וכל הברכות כדאי' בירוש' ואפי' מדומדם עכ"ל הרי דאין מקום לספק ברכות אלא דוק' אם נא' דהך מדומדם היינו שתוי לחוד אבל אם נפרש מדומדם היינו שכור דאפ"ה כשר כמ"ש בסעיף הקודם לזה אין כאן ספק כלל בשכור ולא בצואה א"כ כיון שכבר פסק דשכור כשר דהיינו אינו יכול לדבר כראוי והוא פסול לתפילה ואפ"ה כשר לברכות היאך הביא אח"כ ספק של התוס' והרא"ש תוך כדי דיבור ובלבוש לא הביא הספק לענין שכור אלא לענין צואה ולא דק שפיר דודאי שכור וצואה שוין הם כמ"ש התוס' בהדיא שהעתקתי' וא"ל דמ"ש בס"ד כל שאינו יכול לדבר כראוי הוא אינו גרוע כ"כ כמו שכור ששיעורו שאינו יכול לדבר בפני המלך דזה אינו דודאי מי שאינו מדבר כראוי הו' אינו יכול לדבר בפני המלך ולא מצינו חילוק בתפל' בסי' צ"ט אלא בין שתוי לשכור דשתוי א"צ לחזור ולהתפלל ושכור צריך לחזור ולהתפלל והיינו דשתוי יכול לדבר בפני המלך ושכור אינו יכול לדבר בפני המלך אבל אין חילוק בשכור עצמו ותו דרמ"א כתב שם בפי' דאותו שכור שפסול לתפלה כשר לברכות א"כ מה ספק יש כאן וצריך לישב בדוחק דהרב סמך עצמו כאן בס"ד על מ"ש בס"ה דיש ספק בשכור וכיון דב"ה דאוריי' אזלי' לחומרא ולא פטרינן ליה מלברך ב"ה וא"כ בשאר ברכות לא יברך כשהוא שכור ועדיין קשה דרמ"א בסימן צ"ט השוה כל הברכות לחיוב בשכור וכאן לא כתב כלום וצ"ע: