שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ח: נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן. ובו מ"ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלין בכהן. ובו מ"ה סעיפים:
אין נשיאת כפים פחות מי' והכהנים מהמנין: ואין לזר לישא כפיו אפילו עם (כהנים אחרים) (בפ' ב' דכתובות דכ"ד דזר עובר בעשה) (ותו' פ' כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה ואפשר דעם כהנים אחרים וצ"ע):

כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בב"ה כשקורא כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו:

אם עלה פעם אחת ביום שוב אינו עובר אפי' אמרו לו עלה:

כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ מב"ה אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לב"ה עד שיגמרו ברכת כהנים:

לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקים שרי: [ויש מחמירין אם הם של עור] [אגודה פרק הקורא את המגילה] [ונהגו להקל בקצת מקומות]:

אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע והלוי יצוק מים על ידיהם וקודם לכן יטול הלוי ידיו (ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה רק סמכו על נטילתן שחרית):

אם נטל הכהן ידיו שחרית ובירך ענ"י לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים:

כשמתחיל ש"צ רצה כל כהן שבב"ה נעקר ממקומו לעלות לדוכן ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"ץ רצה שפיר דמי אבל אם לא עקר רגליו ברצה שוב לא יעלה:

כשעוקרים [רש"י ותוספות ור"ן כתבו דלא יאמר אותו עד עמדו לפני התיבה וכ"כ הב"י] כהנים רגליהם לעלות לדוכן אומרים ירמי"א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם ומאריכים בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור:

עומדי' בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריה' כלפי העם ואצבעותיה' כפופים לתוך כפיהם עד שש"צ מסיים מודי' ואז אם הם ב' קורא להם [הש"ץ] [בטור בשם ר"י ורמב"ם] כהנים: הגה ולא יאמר אלהינו ואלהי אבותינו כו' וי"א שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר עם קדושך כאמור בלחש וכן נוהגין במדינות אלו. ומחזירים פניהם כלפי העם ואם הוא א' אינו קורא לו אלא הוא מעצמו מחזיר פניו:

כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה:

מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים:

מתחילין הכהנים לומר יברכך: הגה וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותם ש"צ תחלה [טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני] (וכן נוהגים בכל מדינות אלו) ואח"כ מקרא אותם ש"ץ מלה במלה והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונים הצבור אמן וכן אחר פסוק ב' וכן אחר פסוק ג':

אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפים ובקול רם:

ואח"כ מתחיל ש"צ שים שלום ואז הכהנים מחזירים פניהם להיכל ואומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל: הגה ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"ץ שים שלום ושיענו הצבור אמן על שניהם ואם אינם יכולים להאריך כ"כ יאמרו אדיר במרום וכו' כדלקמן סי' ק"ל (רש"י פרק אלו נאמרין והגהות מיימוני):

אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"צ שים שלום ויש מי שאומ' שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום (וכן המנהג):

כשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזרו אלא דרך ימין: הגה כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אח"כ (אגודה פ' היה קורא):

אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים אחר ברכת מודים ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל יברכך עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה עד שתכלה התיבה מפי המקרא ואין הצבור עונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים: הגה ולא יתחילו הכהנים רבון העולמים כו' עד שיכלה אמן מפי הצבור (ב"י):

אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים:

אם ש"צ כהן אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו. (ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו אבל אם אמרו לו צריך לעלות דהא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פ' הקורא עומד והגהות מיימוני פט"ו דתפלה ואגור) ואפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא"כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאת כפים וכיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר; ומסיים החזן שים שלום ואם המקרא כוון לתפלת ש"צ מתחלה ועד סוף עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום:

אין הכהנים רשאים לנגן ברכת כהנים שנים או שלשה נגונים משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף:

משתדלין שיהא המקרא ישראל וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והחזן עומד ושותק:

בשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם: הגה וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית שלא יסתכלו העם בהם (ב"י):

עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת ולאחוריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבא הם בכלל הברכה:

ב"ה שכולה כהנים אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף ואם יש שם יותר מעשרה היתרים מעשרה יעלו ויברכו והעשרה עונים אחריהם אמן:

בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה: הגה ומכל מקום עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בניגונים נהגו גם כן לומר פסוקים וכמו שנתבאר לעיל סימן נ"ז לענין ברכו אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע):

כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יות' על השלש פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף:

כהן שנשא כפיו ואח"כ הלך לב"ה אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא את כפיו פעם אחרת:

כהן שלא התפלל עדיין ומצא צבור מתפללין נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו:

מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות [בוהקניות פירוש מין נגע לבן ורש"י פירש לינטלי"ש בלע"ז. עקומות כפופות. עקושות לצדדיהן והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית. עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה למי שיש מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקיים וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפים דמעות וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירין הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו ואפי' הוא סומא בשתי עיניו וכל ששהא בעיר שלשי' יום מקרי דש בעירו ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושהא שם שלשים יום לא ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשוב דש בעירו בל' יום:

אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו: הגה ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו:

היו ידיו צבועות אסטיס ופואה [אסטיס ופוא' פירוש מיני צבעים] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו:

מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה לא ישא את כפיו:

קטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא כפיו בפני עצמו כלל אבל עם כהנים שהם גדולים נושא ללמוד ולהתחנך ומי שהביא שתי שערות נושא את כפיו אפי' בפני עצמו ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע וכל שהגיע לשני' שראוי להתמלאות זקנו אף על פי שלא נתמלא קרינן ביה נתמלא זקנו (וע"ל סי' נ"ג סעיף ח'):

כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה: הגה וי"א דאם עשה תשובה נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג [ד"ע דלא גרע ממומר וכ"מ מהג"מ] [טור רש"י והרבה פוסקים אגור וב"י]:

מל תינוק ומת נושא את כפיו ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים כיון דלא נתברר הדבר ישא את כפיו:

מומר לעכו"ם לא ישא את כפיו וי"א שאם עשה תשובה נושא כפיו (וכן עיקר) ואם נאנס לדברי הכל נושא כפיו:

שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו . שתאו בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואפי' שתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו:

לא היה בו א' מהדברים המונעים נשיאת כפים אע"פ שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו נושא את כפיו [שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים]:

כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפי' לקרות בתורה ראשון ואפילו גרשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם:

נטמא למת שאינו משבעה מתי מצו' פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים (י"א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זנתה אין מחייבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת) מרדכי פרק נגמר הדין:

החלל אינו נושא את כפיו:

אחר שבעה ימי אבילות נושא כפיו ובתוך שבעה ימי אבילות יצא מב"ה בשעה שקורין כהנים: הגה ויש אומרים דכל זמן האבילות אפילו עד י"ב חודש על אביו ועל אמו אינו נושא כפיו (מרדכי סוף פרק הקורא עומד והגהות מיימוני) וכן נוהגין במדינות אלו:

כהן אע"פ שהוא פנוי נושא את כפיו: הגה ויש אומרים דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה [מרדכי פ' הקורא עומד] ונהגו שנושא כפיו אע"פ שאינו נשוי ומ"מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו רק שלא יהא בבהכ"נ בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא בי"ט משום שאז שרוים בשמחת י"ט וטוב לב הוא יברך משא"כ בשאר ימים אפי' בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם ואפי' בי"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מב"ה וישמחו בשמחת י"ט [דברי עצמו] וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים אומר הש"צ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' כדלעיל סוף סי' קכ"ז ויוה"כ נושאים בו כפים כמו ביו"ט ויש מקומו' שנושאי' בו כפים בנעיל' ויש מקומו' אפי' בשחרית:

אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון יברכך וישמרך אליך ויחנך אליך לך שלום: הגה ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות כי כל אחת מהן הוא סוף ברכה בפני עצמה ואומרים רבון כמו שמפורש בסי' ק"ל בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו וישמרך ויחנך שלום והמקרא לא יאמר רבון וכו' [תשובת מהרי"ל סי' קמ"ח] אסור להשתמש בכהן אפי' בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך [מרדכי הגהות דגיטין]:

והלוי יצוק מים על ידיהם. ובמקום שאין לוים רק כהנים אז אם יש בכור יתן הבכור מים לכהנים ויצוק על ידם כך מצאתי במחזור ישן ע"ש מהרר"י מילין וכ"כ בתשובה אחת כי הבכור שהוא פטר רחם לאמו הוא קודש ונכנס תחת הלוי ויוצק מים על ידי הכהנים ועיר שיש לוי והוא חכם והכהנים הם ע"ה ומקצת הכהנים עדיין אין להם חתימת זקן הרשות ביד הלוי שלא יצוק להם (ש"ת מהר"ר לוי סי' ל"ט) ונ"ל שגם הבכור שהוא פטר רחם לאמו יכנס תחת הלוי ויצוק מים על ידי הכהנים כנ"ל:

כשמתחיל הש"ץ כו' המנהג שלנו שהש"ץ ממתין ברצה שיעלו הכהנים לפני התיבה ואפשר משו' חשש דלמא לא עקר רגליו ממקום הרחצת ידיהם כי מסתמא שמשם נקרא עקר רגליו לא במה שעוקר רגליו לרחוץ ידיו (אמ"ז):

כשעוקרים הכהנים רגליהם לעלות לדוכן אומרים יה"ר כו'. וכן הוא דעת הרמב"ם אבל רש"י ותו' כתבו דאין אומר תחנה זו עד שמגיע לדוכן:

אם הם שנים קורא ש"ץ כהנים אבל אם היה רק כהן אחד לא יקרא הש"ץ כהנים אלא הוא מעצמו מחזיר פניו אף שכהן קטן עמו ועיין מ"ש מהררמ"י ויש מי שכ' דהמנהג לקרות אף ליחיד (ב"י בשם סמ"ק וסמ"ג) וי"א אותו בלחש עד מלת כהנים וכ"כ רש"י והרמב"ם וכן נהגו ולא כמ"ש הר"ן פרק הקורא שקודם שיעקרו רגליהם קורא להם כהנים ומברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ומ"ש וצונו לברך באהבה באיזה מקום מצינו שהקדוש ברוך הוא מצוה לברך ישראל באהבה ונראה בהיות שפרש"י ע"פ אמור להם מלא לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכונה ובלב שלם ודוק:

ומגביהי' יד ימני' כו' דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ידו כתיב וכן ראוי ע"פ הקבלה (הג"מ פ"ד) . ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם כו' ואסור לזקוף האצבעות בחנם כי אז מתעורר עליו עשרה מדריגות דין דסטרא אחרא וגורם קללה לעצמו (זוהר פ' נשא) .

מתחילין הכהנים לומר יברכך. וכן נוהגין בכל ארץ ישראל ובארץ מצרים שהכהנים מתחילין מעצמן לומר יברכך דבמלה ראשונה ליכא למטעי (ב"י בשם הרמב"ם פי"ד דתפל') אבל מהררא"ם בש"ת סי' ג' פסק כמ"ש בהגה בשם הטור והר"ן והג"מ ואח"כ מתחיל הש"ץ שים שלום ויש מי שכ' שהקהל והש"ץ אומרים בלחש שים שלום עד וחיים ושלום ואז מתחיל הש"ץ בקול רם וטוב בעיניך כו' (מהררמ"י):

ולא יתחילו הכהנים רבון ושגגה היא דהא לעיל סעיף ט"ו כתב דלאחר שמתחיל הש"ץ שים שלום הכהנים מחזירין פניהם ואומרים רבון העולמים כו'. אלמא אף לאחר שיכל' אמן מפי הציבור אין מתחילין רבון והרמ"י כ' בזה הלשון ואין הש"ץ מתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הצבור ובין כך מתחילין הכהנים רבון ואפשר יש ליישב בהיות שכתבתי לעיל סעיף ט"ו שהקהל וגם הש"ץ אומרים בלחש שים שלום א"כ אינם יודעים מתי להתחיל רבון ע"כ צ"ל עד שיכלה אמן מפי הציבור ודוק:

ואם המקרא כיון לתפלת ש"ץ מתחילה ועד סוף. ומיהו גם להקרות לבדו טוב הוא שיכוין לבו לתפלת י"ח מתחילה ועד סוף וק"ל שאינו יכול להקרות מי ששח בשעה שהש"ץ היה מתפלל (מרדכי) ואפי' אם הש"ץ חוזר אח"כ התפלה ואומר שים שלום טוב להאזין כל התפלה (ב"י ומהררמ"י) אבל בהג"מ משמע אם הש"ץ אומר שים שלום לית לן בה אך ורק אם אין הש"ץ אומר שים שלום אז צריך לזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלום אלא מי שמכוין לכל התפלה עם הש"ץ ונ"ל דמיירי שאין הש"ץ מובטח שיחזור לתפלתו דא"כ יחזור הש"ץ עצמו ויגמור התפל' וצריכין לומר הא דאמרי' דאם אינו מובטח שיחזור לתפלתו אינו נושא כפיו היינו דוקא כשהוא עצמו גומר התפלה אבל אם איכא אחר דמסיים התפלה יכול לישא כפיו (ב"י) ואינו נראה כן מפשוטה דמשנתינו אלא כל שאין הש"ץ מובטח שיחזו' בתפלתו אינו רשאי לעלות לדוכן ואין תקנה שהמקרא יכוין מתחילה ועד סוף והמקרא יסיים שים שלום כיון שאינו מובטח וכ"כ מורי בב"ח ויש מ"ש עכשיו שמתפללין תוך הסדור וליכא למיחש לטריפת דעת נושא כפיו אף באם שם כהנים אחרי' (ל"ח) שני כהנים ששונאים זה את זה אפילו הכי חייבין לעלות לדוכן יחד אפילו אם אין שם כהנים אלא אותן שנים ואפי' מודרים הנאה זה מזה מותרי' לעשות מצוה יחד דמצות לאו להנות נתנו ול"ד לג' שנדרו הנאה זה מזה דאין מצטרפין לזימון עיין בי"ד סי' רי"ז עסי' כ"ז ובסימן רכ"א סעיף י"ג ובא"ח סי' תקפ"ו סעיף ה' ובסימן קצ"ט סעיף י"א ואותו שאינו רוצה לעלות עם חבירו אין יכול לכוף לחבירו לחלוק עמו נשיאות כפים לומר לו עלה אתה שחרית ואני מוסף כי חבירו יכול לומר אני איני רוצה לבטל מצותי ואעלה לדוכן בכל פעם ולאו כל כמינך לבטל מצותי בשביל שטותך (ש"ת מהר"מ מינץ סי' י"ב דין ד') אבל הכהן ששונא את הציבור או הציבור שונאים אותו לא יעלה לדוכן ויש לכהן הזה סכנה גדולה כשהוא עולה לדוכן (זוהר פרשת נשא ערע"ה):

בשעה שהכהנים מברכין העם כו' יהיו פניהם נגד הכהנים וגם העם המקבלים הברכות יכוונו לקבל הברכות ולא יסתכלו בהן ג"כ שלא יבואו לידי היסח הדעת (ירושלמי) אבל אין הטעם שעיניו כהות דהא מפרש בפרק אין דורשין דוקא בזמן שב"ה קיים (מהררמ"י וע' לקמן סי' ק"ל) א"צ לילך ממקומו מי שהוא אחורי הכהנים ולדחות את חבירו ממקומו שהוא קנוי מכ"ש מי שאין לו מקום בב"ה כלל וצריך לעמוד בחצר ב"ה (מורי בב"ח) וכן משמע מפירש"י דלא אניס' כו' מפני שיכולין לבא לפני הכהנים להיות מתברכים פנים כנגד פנים ואומרים רבון העולמים בשעה שהכהנים מנגנים כ' של וישמרך ויחנך ול' של שלום דהתם סיימו כל אותה הברכה (מהררמ"י) ואסור לכהן להוסיף יוסף ה' עליכם:

כהן שיש לו בת שהמירה כו' כי את אביה היא מחללת אבל יצא קול על אמו שזנתה או המירה אפ"ה עולה לדוכן (ש"ת מהררי"ל ח"א דף קמ"ט):

יצא מב"ה וה"ה אם אין שם כהן אלא הוא ג"כ לא ישא את כפיו רק שאינו צריך אז לצאת מב"ה כשאין קוראין כהנים וגם הנוטל ידיהם לא יבא אליו ואז אינו עובר בעשה כמבואר:
ואומרים רבון בשעה שמאריכים בניגון התיבות ויש מי שכתב שלא יאמר כל אחד רבון הנ"ל בשעה שהכהנים עולין לדוכן כי אם דוקא מי שחלם אותו לילה חלום רע אז יאמר רבון כי אף שחלם בשאר ימות השנה אין הביטול מועיל אלא בו ביום כשראה החלום כדאשכחן בתענית חלום דוקא בו ביום או ידלג ב' התיבות חלום חלמתי אלא יאמר רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך יר"מ כו' (רא"ש פר' שור שנגח הפרה) וכן נכון בעיני שזה מועיל שאם ראו אחרים חלום רע עליו שמבטלו שאומר בין חלומות שחלמו אחרים עלי כנ"ל כי בלא"ה אין נכון לומר תחנות בשבת וי"ט בחנם כי אסור לעורר עצמו בענייני תחינות השוברות לבו של אדם אבל תפלה ובקשה נופל ג"כ על דברים שמתפלל שיתן לו הקב"ה מתנות רבות יותר מכדי צרכו וזה מותר להתפלל אפילו בשבת וי"ט זה היתה הטעם מסדרי סדר מעמדות שסדרו בשבת בקשות יותר לטוב. כתב לבוש שחיבר מהררמ"י על פירש"י בפ' ואתחנן כתוב בזוהר פרשת נשא כשמתפלל הש"ץ בחזרת תפלת י"ח באם שאין שם נשיאת כפים כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאלו ליחדו בימין ואסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמות בין נטילה לברכה לכן צריך ליטול סמוך לרצה:

מיו"ד. איתא בירושלמי פ' הקורא את המגילה עומד. אין נושאין את כפיהם פחות מי' התחילו ביו"ד ויצאו להם מקצתם גומרים ע"כ. ותמהני למה השמיטו הפוסקים דין זה עשכנה"ג. כל שיש בבה"כ עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא ציבור והש"ץ יחד בקול רם והכהנים משלימים תפלתם קודם שיגיע הציבור לרצה יכולים לעלות לדוכן לישא כפיהם ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרווחא דמילתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה שכנה"ג. עוד שם גמגם לומר שאין נ"כ כ"א במקום שיש ס"ת ע"ש. והפר"ח כתב דלנ"כ לא בעינן שיהיה שם ס"ת אלא בכ"מ שמתפללין עשרה יש נ"כ ושהכי נהוג ע"ש סעיף י' וכ"כ ע"ת. מי שבא ואמר שהוא כהן נאמן לישא את כפיו רמ"א בא"ע סי' ג' ס"א ועי' מה שכתבתי שם:

איסור. עיין מ"א וט"ז וע"ת וב"ח ומהרי"ט ח"א סי' קמ"ט. ובית יעקב סי' קכ"ג. חוט השני סי' י"ז. גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ג וי"ד. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' י"א: (ובס' אליהו רבה כתב דאישתמיט לשו"ת ב"י דברי מהרש"א עי' שם):

כהנים. ודוקא שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ח. מ"א וכ"כ בגינת ורדים סי"ג ובשו"ת זרע אברהם סי' י"ד ועי' בס"ק י"א מ"ש:

עלה. ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו ציבור רמ"מ סי' י"ב:

כהנים. ובמרדכי כ' שיצאו קודם רצה ונ"ל טעמו שמא יאמרו לו אחד מבני הקהל עלה כשמתחיל החזן רצה עי' סעיף כ' בהג"ה. ועי' ס"ק י"א מש"ש ודלא כמ"א. כ' הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ כשהחזן קורא כהנים דאין כוונתו על הפסולים. וכתב המ"א אפי' א"ל עלה אינו עובר ע"ש וכן כתב פר"ח וע"ת:

במנעלים. ויחלוץ המנעלים קודם הנטילה ומנעלים שאפשר לחלוץ בלא נגיעה ביד יכול ליטול קודם חליצת המנעלים עסי' ד' סי"ח. ויצניעו המנעלים תחת הספסלים שלא יעמדו בגלוי בבה"כ מפני הכבוד ע"ת ועיין בשכנה"ג:

עור. ודוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכובה וקשורים ברצועה אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי. ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין מ"א. אם מותר להכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילוץ שו"ך עיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' י"א:

מים. ואם אין שם לוי יוצק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש נכנס תחת הלוי ב"ח וכתב המ"א דדוקא בכור לאם קאמר אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא ואם אין שם ג"כ בכורים טוב שיטלו ע"י עצמם מעל יד ישראל שכנה"ג. והגאון מהור"ר דוד אופנהיים מאריך בספרו נשאל דוד כ"י סי' צ"ח אי שרי לכהן לשמש בכהן. ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה אם רוצה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטלו בעצמם מהר"י הלוי סי' ל"ט ומ"א והר"ש הלוי ס"ט וי' כתב דמידת חסידות הוא ללוי ת"ח לצוק מים ע"י כהנים אף שהם ע"ה ואם הלוי יראה שהשעה צריכה לנהוג סלסול הרשות בידו דודאי אסור לזלזל בכבוד התורה ע"ש. ואם יש כהנים ת"ח וע"ה בב"א אינו רשאי ליצוק על ת"ח ולא על ע"ה אלא יצוק ע"י כולם מהר"י הלוי סמ"א והפר"ח כתב שחייב מיתה אם מציק מים על ע"ה אפילו שיהיו מקצתם ת"ח וכ"ש אם כולם ע"ה ע"ש ועי' כנה"ג שהביא דעות דאפילו אם כולם ע"ה מחוייב הלוי ת"ח לצוק מים על ידיהם ע"ש. ועיין בתשוב' דרכי נועם סי"ב ובחות יאיר סי' ר"ה. אסור ליתן [ביו"ט] במים דבר שמוליד ריח מ"א. (ובס' אליהו רבה מתיר כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש באריכות שמביא ראיה לדבריו):

ידיהם. מיהו היכא דהסיח הלוי דעתו הגון הוא שיטול הלוי קודם וא"צ לומר היכא דנגע בגופו ובמנעליו ב"ח. ובשכנה"ג כ' ומנהג פשוט בינינו ליטול גם הלוים את ידיהם תחלה ע"ש:

לברך. כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שאם נגע יש ספק אם צריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לנשיאות כפים עיין מ"א ואסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמות בין נטילה לברכת כהנים הלכך צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה. מ"א:

יעלה. ל"ד בהתחלת הש"ץ רצה אלא קודם שיסיים הש"ץ רצה צריך לעקור פר"ח ע"ש. ומהריק"ש רוצה להוכיח מכאן דכהן שבא לבה"כ בהודאה דיכול לברך ברכת כהנים אע"ג דלא היה בבה"כ כשאמרו רצה מדקאמר כל כהן שבבה"כ נעקר ממקומו מכלל דכשאינו בבה"כ א"צ שיעקר רגליו בעבודה ויכול לעלות לדוכן אע"ג דלא שמע רצה ע"ש ובתשו' הרדב"ז הובא בכנה"ג לא כ"כ וז"ל שם ומה שעקר רגליו מביתו לבה"כ לא נקרא עקר רגליו לעלות לדוכן הלכך לא יעלה ע"ש. ובתשו' גינת ורדים כלל א' סי' י"ג ובסי' כ"ב ופר"ח חלקו עליו והעלו כרדב"ז ע"ש וכ' כנה"ג ונ"ל שאם ביתו סמוך לבה"כ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירה ע"ש וכ' פר"ח וזהו פשוט שהכל תליא בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן ע"ש. כהן שלא היה בדעתו לעלות לדוכן ומש"ה לא עקר רגליו ברצה כדין וכהלכה וכשהגיע הש"ץ למודים נזכר ובא לעלות לדוכן לא יעלה ואם עלה ירד גינת ורדים סי' כ"ב ע"ש. אם היה אונס בשעה שהגיע הש"ץ לעבודה ולא עקר בעבודה לא יעלה ואם עלה לא ירד כנה"ג בשם הרדב"ז ע"ש. וה"ה בדין הראשון שעקר רגליו מביתו לבא לבה"כ וכו' נמי אם עלה לא ירד עי' בגינת ורדים סי' כ"ב. כהן המתפלל י"ח אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק הרדב"ז ח"ד סי' רצ"ג ועיין דבר שמואל סי' ס"ז ואם א"ל עלה בכל ענין צריך להפסיק מ"א ס"ק מ' ואין להקשות דא"כ דתלוי הכל באם עקר רגליו בעבודה למה פסק בסעיף ד' כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן צריכין לשהות חוץ לבה"כ בשעה שהחזן קורא כהנים וע"ש וכ"כ רמ"א בסעיף מ"ד ע"ש. הלא אפי' אם היה יושב בבה"כ אם לא עקר בעבודה לא היה עובר כדאמרינן. די"ל דודאי רשאי לישב בבה"כ ואינו עובר אם לא עקר רגליו ברצה וגם אם לא א"ל עלה כמבואר בירושלמי דר"ש בן פזי הוי קאים ליה אחורא עמודא ולא יצא לחוץ עי' ב"י. וכן מוכח מסעיף כ' אם הש"ץ כהן לא ישא את כפיו ע"ש והא דכתבו הש"ע והרמ"א דיצא לחוץ הוא מצד עצה טובה שמא יאמר לו אחד מבני הקהל קודם רצה עלה ואז היה עובר. ומש"ה הוכרח לצאת קודם רצה. ולאחר מודים נמי אין ליכנס מאחר דיש פלוגתא בין הפוסקים למהריק"ש צריך לעלות. ולהרדב"ז אין עולה ואם עלה לא ירד כמ"ש מש"ה כתבו מילתא דפסיקתא דצריך לשהות חוץ לבה"כ בשעה שקורא החזן כהנים. ואז לכ"ע שפיר דמי וק"ל ועיין מ"א ס"ק ד' וס"ק למ"ד וס"ק ס"ט. ועיין בתשוב' זרע אברהם למהר"א יצחק סי' י"ד ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ג:

רגליהם. ועכשיו נוהגין שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה צ"ל תחלה מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יהי רצון כדי שיסיים אותו עם השליח צבור. מ"א:

אמן. דהיינו עד שיסיים השליח ציבור ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם:

ההיכל. לאו למימרא דבנ"כ בעינן מקום שיש בו ס"ת אלא בכ"מ שמתפללים עשרה יש נ"כ ע"ל ס"ק א' אם ההיכל קבוע לצד צפון או לדרום אין הכהנים הופכים פניהם אלא כלפי מזרח כנה"ג בשם הר"ש חקאן ע"ל סי' צ"ד ס"ק ד'. ועיין בשכנה"ג סי' זה:

כהנים. אחד גדול ואחד קטן מבן י"ג שנה אינו קורא להם כהנים. מבי"ט ח"א סי' ס"ד וכן הסכים הכנה"ג אבל פר"ח כתב כיון שהוא קטן דבר חינוך הוי שייך שפיר למיקרינהו כהנים. שני כהנים השונאים זה את זה או שמודרים הנאה זה מזה יכולים לעלות ביחד לברך ברכת כהנים ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם הר"מ מינץ סי' י"ב:

בלחש. היינו הש"ץ לבד ולא הקהל:

קורא. ואפ"ה מברך אע"ג דאינו מחויב לעלות כמ"ש ס"ב. רמ"מ סי' י"ב ס"א וכ"כ פר"ח ע"ש:

מברכין. משמע שצריך להתחיל בברכה ופניו כלפי היכל וגו' הברכה כלפי העם פר"ח אבל הרמב"ם פי"ד מהלכות תפלה דין י"ב כתב וקודם שיחזור פניו לברך את העם מברך בא"י אמ"ה וכו' ואח"כ מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם ע"כ. ושכנה"ג נתקשה הרבה בסברת הרמב"ם ונוהגין כדברי המחבר. פר"ח:

בקדושתו. וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירוף מבי"ט ח"א סי' ק"פ:

באהבה. הטעם שאומרים באהבה משום דאיתא בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחים ליה לא ישא כפיו מ"א ועי' באר שבע פרק אלו נאמרין:

מהשמאלית. מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבעות הימין על השמאל כדי שלא ישבר החלון דבעי ה' כוים עיין מ"א ובשכה"ג:

יברכך. ובכהן א' שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן ליה יברכך (רמ"ע) [ר"מ מינץ] סי' י"ב:

תחלה. ועיין פר"ח. ויש למחות ביד הש"ץ המקרא על פה אלא צריך להקרות מתוך הסידור. פר"ח:

אלא בלה"ק. אפי' בדיעבד לא יצא כנה"ג וכ"כ פר"ח עי"ש עי' יד אהרן ובכנה"ג ובפר"ח ובע"ת:

ובעמידה. והצבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים מ"א. כהן זקן ושבע ימים ומכח חולשת זקנתו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו אם יכול לתמוך מה טוב ואם לאו ישא כפיו מיושב דאין לבטל מנשיאות כפים דעובר בג' עשין שבות יעקב ח"ב סי' א' וע"ש והיד אהרן חולק עליו דמעומד הוי לעיכובא ומוטב שיעבור ג' עשין ע"ש וכן דעת הכנה"ג:

ובקול רם. במעולה שבקולות לא קול גדול ולא קטן אלא בינוני. טור:

רבון. בר"ה ובי"כ שמאריכין בניגונים היום וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כאחד. מ"א:

שניהם. עי' בתשובת דבר שמואל ס"ס רצ"ה שמיישב שם למה שיש נוהגים לומר ב"ה וב"ש כשהכהנים והמקרא מזכיר את השם בברכת הכהנים ע"ש. והפר"ח כ' בפשיטות דמחויב לומר ב"ה וב"ש כשמזכיר את השם אע"ג דליכא אלא הזכרת השם גרידא והביא כמה ראיות ע"ז ע"ש:

ימין. שלו שכשעומדין תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואחר כך למערב נגד הציבור ובחזירתם יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון דלא כי"מ איפכא שמהפך פניו לצד שמאל ונמצא מהפך עצמו בימינו ב"ח. ט"ז מ"א פר"ח והרדב"ז ח"ד סט"ו. ועי' באר עשק סק"ו. כשיורדין מן הדוכן יחזרו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו. מ"א:

המטונפים. וה"ה כשהם נקיים למ"ש ס"ד סי"ח ודוקא במנעלים שצריכים קשירה שנגע בהם אבל במנעלים שא"צ ליגע בהם א"צ נטילה. שכנה"ג:

מודים. לא כתב כאן מפי כל הצבור להורות דהמקרא רשאי להתחיל אע"פ שעדיין לא כלה כל הצבור אמן רק ברוב צבור סגי. ע"ת ומג"א:

אמן. כאן כתוב מפי כל הצבור להורות דהכהנים צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם. ול"ד למ"ש בסי' קס"ז דאין צריך להמתין על המאריכים יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעי שישמעו כולם לכך צריכים להמתין. ואע"ג דהמקרא א"צ להמתין על המאריכים אבל הכהנים צריכים להמתין. ובזה יתורץ קושית הב"י מ"ש הא אין הכהנים אומרים התיבה עד שש"צ מקרא אותה תחלה א"כ מאי עד שיכלה אמן מפי הצבור וכו' ע"ש וק"ל ע"ת ומ"א ע"ש (ועי' בספר אליהו רבה שהאריך בזה):

הציבור. הקשה הב"ח הא אין רשאי להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סעיף ט"ו. וא"ל דאם יש מאריכין באמן והש"ץ התחיל שים שלום אפ"ה צריכים הכהנים להמתין להם וכך תרצו הע"ת וט"ז ע"ש. זה אינו דאדרבה דאיפכא הוא דהש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה כמו שכתבתי בסק"ד וסיק י"ז ע"ש אבל הכהנים א"צ להמתין להם עם הרבון העולמים וכו' דלא דמי לברכת כהנים עמ"א:

כהנים. אפי' מובטח לו שלא יתבלבל אין לענות אמן ב"ח ט"ז וגם התוי"ט כתב כן וחזר ממ"ש בספרו ל"ח סי' פ"ה משנה ד'. ודברי תוי"ט אלו אישתמיטתיה מבעל המחבר פרי חדש ע"ש. ומ"א ופר"ח ס"ל דאם מובטח לו שלא יתבלבל שרי לענות אמן ע"ש. ולכ"ע שרי לענות אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל באהבה דכאן אין חשש טירוף ולא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין ט"ז ע"ש:

לעלות. פי' קודם רצה. אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כיון שלא עקר ברצה כמ"ש סעיף ח' ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סעיף כ"ב משום דהקריאה הוא אחר רצה ועיין ע"ת שהקשה דלעולם משכחת דיעבור ש"ץ בעשה כיון דאחר קורא הכהנים וכל כהן שאינו עולה עובר בעשה ע"ש ולא דק כיון שלא עקר הש"ץ בעבודה אינו עובר בקריאת כהנים וע"ל ס"ק י"א מש"ש:

לתפלתו. ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזיר לתפלתו ומכ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו ל"ח ב"ח ומ"א ורוב פוסקים עיין מ"א. ופר"ח כתב דאם מובטח לו שיחזור לתפלתו ישא כפיו אפי' היכא דאיכא כהנים אחרים ע"ש:

בעבודה. צ"ל מעט בעבודה כ"ה בטור. מ"א:

ניגון א'. מזה יש ללמוד להחזנים המזמרים בי"ט תתברך צורנו בניגונים הרבה דאין עושין יפה:

ישראל. פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל. מ"א בשם הכנה"ג:

ושותק. פי' עד התחלת שים שלום ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר שים שלום והוא על מקום החזן. וב"ח כ' שאף בזה יסיים המקרא ש"ש והחזן יאמר קדיש ולא ראיתי בשום מקום ואדרבא כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל הש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש והב"ח חמי ז"ל היה באותו בה"כ וכן עיקר. ט"ז:

בהם. היינו משום שלא יסיחו דעתם אף ע"ג דאמרינן דהמסתכל בכהנים עיניו כהות היינו דוקא בזמן שבה"מ קיים ומברכים בשם המפורש אבל בזה"ז אינו אלא משום היסח הדעת א"כ לפ"ז כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מתסרא אך נוהגין שלא להסתכל כלל ואפשר דעבדי זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורא משום כבוד השכינה. מ"א:

ובצדיהם. היינו צדדים שלפניו אבל צדדים שלאחריהם כגון אותם העומדים בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וב"ח כ' בזה היתר דעכשיו כיון שכל אחד קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו ע"ש. ואין זה מספיק דיכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שיהיה בצידי הכהנים או לעמוד באמצע בה"כ מ"א. וט"ז כתב היתר בזה דכיון שהארון הקודש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוי הכל לצדדי הכהנים ע"ש. העומדים אצל הכותל דרומי או צפוני לא יהפכו פניהם לכותל אלא לצד הכהנים דבעינן פנים כנגד פנים. ט"ז:

שבשדות. והא דלא אמרינן דמברכים לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן. דכתיב כה תברכו את בנ"י ולא בנות ישראל. ב"ח עיין מ"א:

אמן. כיון דהעונים כהנים דהעונים לא חשיבי בבציר מיו"ד משא"כ בסעי' א' דהעונים ישראלים אפילו בבציר מיו"ד סגי ועי' ט"ז:

פסוק. וכתבו התוס' פ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע וכו' משום סכנה התירו שמא צריך רפואה לחלמיה. ובתרומת הדשן כתב דמה שאמר רבש"ע וכו' היינו דוקא בשעה שמאריכין בכ"ף של וישמרך ובויחנך ובלמד של שלום:

לאומרם. וכ"כ מ"ע סי' צ"ה וכ"כ הב"ח וע"ת ופר"ח ושכנה"ג. וכ"כ המ"א דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרא התיבה וכ"כ הט"ז אך ראיתי שערוריה שהמון עם צווחין הפסוקים בקול גדול ואח"כ חוזרין וצווחין מיברכך עד התיבה שעומד בו ולא יכול לשמוע קול של כהנים בשביל קולם ולאו שפיר עבדי וראוי לבטלה. נשאלתי אם מותר לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעה שהכהנים מברכים לעם והשבתי דאינו מותר אפי' למ"ד דמותר לקרות הפרשה שמו"ת בשעה שהש"ץ קורא הפרשה בס"ת אפ"ה אסור בברכת כהנים. שכנה"ג ופר"ח:

אחרת. דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה ב' פעמים אבל אין בו חיוב אפילו אם הוא בבה"כ כשקורין כהנים כיון שכבר נשא כפיו פעם אחת. תוס' ועי' בתשו' גינת ורדים כלל א' סי' י"ג. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי' י"ב:

מעכבתו. ואם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לבה"כ ויתפלל אבל אם א"ל עלה צריך עלות וכמ"ש ס"ך דהוי דאורייתא ותפלה דרבנן ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון מ"א ועיין בע"ת ס"ק כ"ז במ"ש שם בשם הרב קלויזנ"ר וכו'. ולא עיין סעיף זה:

מום. וכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו דבן גרושה הוא ט"ז. איתא בש"ס דפוחח אינו נושא את כפיו ע"ל סי' נ"ג סעיף י"ג מי שיש לו חולי מעיים לא ישא את כפיו פר"ח. היכא דאיתא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתי' בנדותה פר"ח בשם ספר המקצעות. וכתב הפר"ח עליו ודבריו אלו אין לפרסמם דלאו הם מעיקר הדין והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"ש:

בעירו. הקשה הט"ז אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבודה ע"ש ואשתמט מיניה גמרא ערוכה בש"ס דתענית דף כ"ו ע"ב אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ע"ש ועיין מ"א ס"ק נ"ד ובט"ז ס"ק ל"ה וצ"ע. שבות יעקב ח"ב סי' א' ויד אהרן:

לעיר. ב"ח מתיר אפילו באקראי בלמ"ד יום ע"ש ופר"ח כתב עליו ואינו מוכרח:

פניהם. וט"ז כתב היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שמכסים פניהם בטלית:

בכך. היינו אפי' כשאינו דש בעירו עיין פר"ח:

עייני"ן. וה"ה מי שקורא לחית"ן ההי"ן. ואם כל בני עירו קורין כך נושאין את כפיהם כנה"ג בשם הרדב"ז ומהרי"ט וכתב פר"ח ודע דבכל הני דקאמרינן לא ישא את כפיו מסתברא לי אם עלה לא ירד:

אלפי"ן. ואע"פ שלא מצינו עי"ן בברכת כהנים מ"מ כשקורא יאר ה' מיחזי כקורא יער בעי"ן. דעי"ן ואל"ף שווין אצלו עכ"ל מ"א בשם רש"ל. ולא הבנתי דזה אתי שפיר למי שקורא אלפין עייני"ן אבל לא למי שקורא עיינין אלפי"ן וק"ל:

שערות. משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה. מ"א:

ולהתחנך. ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:

בקביעות. והאידנא שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מיקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום ט"ז מ"א. ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו דש בעירו ואם יש לו זקן מותר לישא את כפיו. פר"ח:

כפיו. אבל אם אנסוהו להרוג ישא את כפיו. רלנ"ח פ"ח מ"א:

תשובה. פר"ח פסק דווקא במומר שבסעיף שאחר זה. אבל בכהן שהרג את הנפש אפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור ע"ש:

תינוק. דאכוין לשם מצוה ועוד שמא מת בלא"ה:

אחריו. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא את כפיו רלב"ח מ"א ואם עשה תשובה עליו עי' ס"ק ס':

מומר. אפילו לא עבד ע"א. ואם עבד ע"א אפי' נאנס אינו נושא כפיו אפי' עשה תשובה כ"מ מדיוק לשון הרמב"ם עיין בד"ה ב"ח וע"ת ופר"ח. ופר"ח וב"ח העלו לענין הלכה שאפי' עובד ע"א כיון שעשה תשובה נושא כפיו ע"ש ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל כנה"ג בשם הרדב"ז ע"ש. כתב הב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה צ"ע אי כשר לנ"כ ע"ש ובשכנה"ג כתב לדידי הדבר פשוט דלא ישא את כפיו וכ"פ הפר"ח כוותיה ולא מטעמו ע"ש. והמ"א וע"ת חלקו על הב"ח ופסקו אפילו לא מל א"ע במזיד כשר ע"ש והיד אהרן כתב על המ"א שדבריו תמוהים ע"ש:

יין. הט"ז וע"ת פסקו דאף בשאר משקין אע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה אלא דוקא ביין מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור ע"ש. והמ"א חולק ופסק בנ"כ ליכא איסורא כלל בשאר משקין אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות. אבל אם לא הגיע לשכרותו של לוט אפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא את כפיו ע"ש. ועיין בל"מ ובכ"מ בפ"א דביאת מקדש. כתב הלק"ט ח"ב סי' קכ"ה דלא שנא בתוך הסעודה ול"ש שלא בתוך הסעודה ע"ש. אם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור מ"א. ועיין סי' צ"ט ס"ב וה"ה כאן (ועיין בספר אליהו רבה שחולק על מ"א. דהא אפי' פטור ואינו לוקה עליו כו' והא דאסור בנזיר אין ראיה דלא גרע מחרצן עיין י"ד סי' רמ"ב):

שתאו בשני פעמים. עיין ט"ז ס"ק ל"ב ומדבריו שם נראה דאשתמיט ליה סוגיא דתענית דף כ"ו ע"ב ע"ש ועיין ס"ק נו"ן:

נ"כ. אפילו לא עשה תשובה כן משמע מלשון הרמב"ם דכתב שאין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות. וכ"כ פר"ח וע"ת. וראב"ח ח"ב סמ"א כתב דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסל. כנה"ג:

גרושה. וה"ה חלוצה ואפילו אינו יכול להוציאה מחמת אונס נפשות ונדר הנאה ממנה מעכשיו אינו נושא את כפיו. והא דאמרינן נודר ועובד יורד ומגרש היינו כשיורד מן העבודה מיד מגרש אבל זה שאינו יכול להוציאה אפילו אם נדר הנאה ממנה אסור לישא את כפיו הרא"ם ח"א סי' נ"ט. והמ"א לא ראה דברי הרא"ם אלו במקומם כי אם ממה שהעתיק הכנה"ג ע"ש. דאלמלי ראה הרא"ם במקומו לא היה מקשה מדנפשיה בס"ק נ"ט מה שהרא"ם עצמו הרגיש בזה ומיישבו כמ"ש ע"ש. (גם נפל טעות בדברי מ"א במה שמתרץ על קושית בה"ז ע"ש ובספרי מ"א דפוס פרופס המחודשים נתקן הטעות ע"פ המגיה אותו ע"ש) כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעין. מהריב"ל ח"א וכנה"ג:

רבים. עיין מ"א. ועיין מ"ש בש"ע א"ע סי' צ"ו ס"ק כ"ו ודוק ועיין בפר"ח בספרו מים חיים דף ו' ע"א. אם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפילו גירשה והדיר הנאה מכל נשים הפסולות אין לו דין כהן לישא את כפיו ולקרות בתורה ראשון מהר"י הלוי סי' נ"ג ועיין בלבוש א"ע בסוף הספר. ועיין בש"ע סי' ו' ובסי' ג' ס"ק ו' מש"ש:

יטמא. וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תקפו:

לקדשו. היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל פשיטא דנ"כ:

מחללת. עיין מ"א שהקשה מסוגיא דסנהדרין ומתוך תירוצו העלה דכוונת המרדכי הוא דאם המירה ודאי שמזנה אבל בהמירה לחוד אינה מחללת לאביה ומש"ה לא נקט המרדכי בן שהמיר ע"ש. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ב' חולק עליו וכ' דל"ש בן ל"ש בת ל"ש זנות ל"ש המיר דת בכולם את אביה היא מחללת ואין מחייבין לקדשו ע"ש. ובשכנה"ג כתב דאין מנהג בזמן הזה לפסול הכהן משום זנות בתו או בממיר דת בין בתו או בנו ע"ש וכ"כ בתשובת שבות יעקב שם:

החלל. אפילו חלל מדרבנן מ"א. ואם עלה ירד. פר"ח:

אבילות. וכ"ש אונן. ואם עלה לא ירד בין אבל בין אונן. פר"ח:

מבה"כ. אפילו בשבת מהשבעה כנה"ג. ופר"ח חולק עליו וכתב דיקיים ג' עשה וישא את כפיו ותבא עליו ברכת טוב ע"ש. ואם קראוהו לכ"ע צריך לעלות אפילו בחול דאל"כ עובר בעשה. ופר"ח כתב דאונן אפילו אם קראוהו לו לעלות לא יעלה ע"ש:

אמו. וה"ה כל למ"ד על קרובים ואם א"ל עלה צריך לעלות כמ"ש. וה"ה הקובר מתו ברגל אסור בנ"כ דהא אסור בשמחה כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ואם אין שם כהנים בבה"כ רק אבלים תוך שלשים או תוך י"ב חודש יעלה לדוכן תשו' כנסת יחזקאל סי' י"ב עיין שם דלא כמג"א ס"ק ס"ו:

כפיו. ועם כהנים אחרים לכ"ע נ"כ דלא גרע מקטן מ"א ע"ת פר"ח ורוב פוסקים וכ"ז בפנוי שלא נשא אשה אבל אם אין אשתו עמו נושא את כפיו לבדו. כנה"ג ע"ת מ"א:

כהנים. ע"ל ס"ק י"א מש"ש:

בשמחת י"ט. וב"י בשם האגור והג"מ כ' הטעם שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא ביום טוב עכ"ל. וכתב המגן אברהם ומהאי טעמא נראה לי כשחל יום טוב בשבת אין נושאין כפיהם דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה ומט"ז נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בלילה בקרי אע"פ שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום. אבל קצת נוהגים שאין נזקקין לנשותיהן בי"ט ואין טובלין מבעיו"ט ושיבוש הוא דאם חוששין לקרי היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ואם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית מ"א וט"ז ע"ש וב"י כ' וישר כוחם של בני א"י וכל מלכות מצרים שנושאין כפיהם בכל יום ואינם טובלין וכן ראוי ונכון לנהוג בכל מקום:

ברכה. וקשה דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם. ונ"ל לישב דבעינן סוף ברכה וגם שיברך בכינוי לקהל והרי במלת יברכך וישמרך וכן אליך ויחונך ואליך תניין מברך לקהל בנוכח ולפיכך מהפך פניו לדרום ולצפון כדי לברכם אבל במלת שלום שאינו אלא שם דבר ואין כאן מדבר לנוכח לפיכך הוסיף מלת לך עם שלום דהשתא הוי מדבר לנוכח דסוף ברכה דומיא דאינך. פר"ח עיין מ"א:

התיבות. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק עיין מ"א. ובבאר היטב אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש סעיף קטן נו"ן:

והמקרא. פי' החזן המתפלל פשיטא דלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף. בזמן שאין שם כהן אין אומרים ותערב מהר"ם לובלין סי' ל':

בכהן. ורבים נמנעים שלא לקחת משרת כהן מטעם זה שכנה"ג. ויזהר ע"ה שלא ישא כהנת ש"ס פסחים:

מחל על כך. הקשה הט"ז הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשנה ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו. ע"כ העלה דהטעם הוא דיכול למחול משום דיש לכהן הנאה מזה ולפי זה העלה כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים אסור להשתמש בו אע"ג דמחל ע"ש ואישתמיט להרב ט"ז מ"ש המרדכי בפ' הנזקין על שם מהר"ם. וז"ל ולא כמ"ש כיון דמוקדשתו יליף אמאי לא יכפו אותו. דה"מ גבי נושא נשים בעבירה אבל לפתוח ראשון ולברך ראשון דלא הוי אלא כבודו יכול למחול ע"ש הרי שכתב דשאני נושא נשים בעבירה ובזה נסתלק ג"כ מה שהקשה על הלבוש ע"ש. א"כ לדברי המרדכי שם משמע דלעולם יכול למחול על כבודו אפילו אי לא מטי הנאה לכהן מזה עיין שם ודלא כט"ז. גם את זה ראיתי שהרב מ"א הביא ראיה דיכול למחול מההוא דפרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן ע"ש ונראה דלפי דעתו שהבין מה שאמר הש"ס שם דא"ל לשמעיה וכו' והיינו לשמעיה דרבא א"כ אינה ראיה דרבא נמי כהן היה ע"ש ברש"י ובתוספות דיש לומר דכהן רשאי להשתמש בכהן אחר ע"ל ס"ק ח' מש"ש ורש"י שם כתב לשמעיה דבע"ה והיו נותנין מתנות לשמעיה ע"ש ומכאן יש ראיה שהרי הבע"ה היה ישראל ואפשר שלזה נתכוין גם כן המ"א אלא שקיצר בלשונו. ועיין במ"א סי' ר"א ס"ק ד' שכתב שם דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה מש"ה אין אנו נזהרין עכשיו בקדושת כהן ע"ש. ובכנסת יחזקאל ס"ס נ"ו כתב חלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה ע"ש. ועיין מהרשד"ם חא"ע סי' רל"ה ומהרי"ט סי' קמ"ט ובתשובת חוט השני סי' י"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' צ"ג ועיין בש"ע א"ע סי' ו' ס"ק ב' מש"ש:

מגילה כ"ג

סוטה ל"ח

רמב"ם סוף ה"ת

מרדכי

הג"מ פי"ד מה"ת

כתבי הר"ר ישראל סי' ק"ב

סוטה דף מ'

הגה"מ בסוף ה"ת

סוטה ל"ח לפי פי' רש"י

טור בשם הרמב"ם

ב"י בשם הזוהר פ' נשא

ב"י

סוטה ל"ח

שם ל"ט

נוסח רמב"ם בפי"ד מה"ת והטור

רמב"ם פי"ד מה"ת והטור

סוטה ל"ט

שם

שם ל"ח הגה"מ שם פי"ד

רא"ש ע"פ המדרש

ב"י בשם רמב"ם בפי' המשנה

סוטה ל"ח:

שם

שם

כתבי הר"ר ישראל סי' ק"ט

סוטה ט"ו יומא י"ז

סוטה ל"ט

שם לדעת הרמב"ם פי"ד מה"ת

שם לדעת הטור

ברכות ל"ד

שם ורמב"ם

שם בגמרא

הגה"מ

רש"י שם

אגור לדעת רש"י ומהר"ם

תרומת הדשן

טור בשם הרמב"ם

הרמב"ם פ"ד מה"ת

סוטה ל"ט

חגיגה ט"ו

סוטה שם

שם

שם

ר"ה כ"ח

שם

הג"מ ורד"א

מגילה כד

תרומת הדשן

ב"י

מגילה כ"ד

שם

שם לפי' התו'

ספ"ק דחולין

ב"י

ברכות ל"ב

מרדכי פ' הקורא את המגילה ושאר פוסקים

כן מוקי רמב"ם לההיא דירושלמי

מנחות נ"ט

רש"י ורבינו גרשון

לשון רמב"ם פי"ד מה"ת ממשמעות הגמרא דכריתות

שם רמב"ם ע"פ ירושלמי דגיטין מ"ז

בכורות מ"ה

רשב"א ומהר"י אבוה' מסוגי' דברכות

ר"י אבוהב בשם דמר שמואל

רמב"ם

ב"י

ממשמעות תשו' הרשב"א:

רוקח

ס"א והכהנים מהמנין כו'. רמב"ם ממ"ש בסוטה ל"ח ב' בה"כ שכולה כו' ואוקמוה דלא אישתייר כו' מכלל דבישראל כה"ג מהמנין:

ואין כו' אפי' כו'. עתוס' דשבת קי"ח ב' ד"ה אילו כו' אם לא כו' והקשה בד"מ דהא אמרי' בכתובות כ"ד ב' דהוא בעשה ותי' דתוס' מיירי עם כהנים אחרים ושם משום ברכה לבטלה דוקא ועמ"א:

ס"ב אע"פ כו' ה"ז כו'. עבס' המצות להרמב"ם בשורש ט' ודע כי אתה אפי' תמצא כו' ועפ"ג דיבמות ל"ו ב':

אם כו'. ירושלמי ר"ש בן פזי *כד הוה חזיק רישיה קאים ליה אחורי עמודא ר"א נפיק לברא:

בשקורא כו'. דבלא"ה אינו עולה כמ"ש בספרי פ' נשא מנין שהחזן צ"ל להם אמרו ת"ל אמור להם והוא קריאת כהנים כמ"ש בסוטה נ"ח א' וכמ"ש תוס' ברכות ל"ד א' ד"ה לא כו':

ס"ג אם כו'. ר"ה כ"ח ב' ועתוס' שם ד"ה הכא כו':

ס"ד החזן כו'. רא"ש פ"ג דמגילה וכנ"ל:

אבל כו'. כמ"ש בסוטה שם ב' רב אמר חוששין כו' אלא דקא' שם ול"פ הא כו' ולכך כ' הרא"ש רק בקריאת כהנים משום דריב"ל אבל גמ' ל"ק אלא להחזיק אותו בכך אבל הכהן צריך לזה וע"ש מ' א' שמא תפסק לו כו' ואמרי כו':

ס"ה אבל כו'. דליכא טעמא הנ"ל:

וי"מ כו'. משום ל"פ כמו סנדלים שלנו:

ס"ו אע"פ כו'. תוס' שם ל"ט א' ד"ה כל כו' ע"ש:

עד כו'. דהא איתקש למשרת שם ל"ח א' ובפ"ד דתענית וערש"י בחולין ק"ו ב' ד"ה עד הפרק העליון כו':

והלוי כו' וקודם כו'. שם קמ"ו ב':

ולא כו'. די"א גם בכהנים כן וכמ"ש בס"ז:

ס"ז אם כו'. בטור כ' לברך אלא שבא"ח כ' בשם הרמב"ם שסומך ענט"י שחרית ולא אמרו אלא בשלא נט"י והכריע שלא לברך בכה"ג מספיקא ועבד"ה:

ס"ט כשעוקרים. רמב"ם וטור כפשטא דגמ':

ומאריכים כו'. רש"י שם ב' ד"ה לעקור כו' יש ללמוד כו':

ס"י עומדים כו'. רש"י שם ותוס' ד"ה כי דאין עומדים אחוריהם לקדש אלא בשעת נ"כ משום אימת ציבור כמש"ש מ' א' וכמ"ש ל"ט ב' אין הכהנים רשאין לחזור כו' ושם א' כי מהדר כו':

עד כו' ואז כו'. שם ושם:

הש"ץ. רמב"ם דלא כתוס' דברכות ל"ד א' ד"ה לא כו' שפי' דחזן העוסק בצרכי ציבור הוא הקורא כמ"ש בספרי הנ"ל שחזן כו' ועוד ממ"ש בסוטה ל"ט ב' מפי הקורא והדר קא' שיתחיל ש"ץ כו' ש"מ דקורא לאו ש"ץ:

י"א כו'. תוס' דברכות שם בשם ר"י וכ"כ רמ"מ אבל אח"כ חזר בו ועב"י:

ומחזירין כו'. ל"ח א' ל"ט א' ב' מ' א' ותוספתא דמגילה הביאו רי"ף ורא"ש בפ"ג:

ואם כו'. גמ' שם ל"ח א':

אלא כו'. רש"י ל"ט ב' ותוס' שם א' ד"ה כי כו':

סי"ב מגביהים כו'. מתני' שם ובפ' בתרא דתמיד ומגביהים כו' הג"מ דידו כתיב ובזוהר קמ"ו א':

ופושטים ידיהם. ל"ט ב' וערש"י ד"ה לכוף כו':

וחולקים כו'. בתנחומא פ' נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם:

ומכוונים כו'. הרא"ש שם ור"ל ה' חרכים:

ופורשים כו'. א"ח:

ס"יג מתחילין כו'. ממש"ש ל"ט ב' ואין הכהנים כו' מפי הקורא ור"ל יברכך עד שיסיים הקורא כהנים שאין הברכה מעיקר דינא כמש"ש א' ולא נשאתי כו' ואם איתא מאי רבותיה:

וי"א כו'. שמפרשים אברכת אקב"ו כו' קאי:

ואח"כ כו'. כמ"ש במדרש והביאו תוס' בברכות שם. ואז כו'. מתני' וגמ' מ' ב' שם ושם ל"ט ב':

סט"ו ואומרים כו'. שם א':

ויאריכו כו'. רש"י ותוס' שם:

ואם כו'. הג"מ וכמ"ש בפ' בתרא דברכות ומסיים כו' ואי לא כו':

סט"ז ויש כו'. דהוא סיום הברכה וכמש"ל סי' קכ"ד סי"א:

סי"ז כשיורדין. עמ"א:

סי"ח ואין הכהנים כו'. ע"ל סי"ג:

ואחר כו'. שם ואין כו' בברכה אחרת כו'. ופי' ב"י דהיינו יברכך לדעת הרמב"ם אבל לדעת החולקים בסי"ג צ"ל דקאי ארבון עולמים וכמ"ש בהג"ה ולא כו' והוא דחוק ועוד תי' דבגמ' קאמר לפי מנהגם שלא היו מקרין אבל עכשיו עד שתכלה התיבה מהמקרא וז"ש וכן כו':

מפי כל הציבור. עתוס' שם ד"ה עד כו':

ואין כו'. גמ' שם:

ולא כו'. עמ"א והנכון כמ"ש בש"ע כנ"ל וע"ל סי"ג:

ס"כ אם כו'. דמש"ש ואם הבטחתו כו' קאי אואם אין שם דלכך קא' ואם ולא קאמר אפי' כו':

דהא כו'. כמ"ש בס"א:

וכיצד כו'. ל"ח ב':

ומסיים כו'. רש"י שם וברכות שם וכמ"ש ושם ואם כו' וחוזר כו':

ואם המקרא כו'. שמהר"מ כ' שהמקרא מסיים ש"ש ופי' האגור שבכה"ג מיירי ומתני' לא איירי בכה"ג ועמ"א וכ"ז דחוק ודברי רש"י עיקר:

סכ"א אין כו'. ממתני' הנ"ל:

סכ"ב משתדלין כו'. ירושלמי והביאו תוס' ל"ח א' ד"ה לשנים ור"ל החזן המקרא כמ"ש תוס' בברכות שם בשם ספרי וז"ש וכשהחזן כו':

סכ"ג בשעה כו' ולא כו' וגם כו'. עתיס' דחגיגה ט"ז א' ד"ה בכהנים כו' וה"ה לכהנים עצמן וכמ"ש בפ"ד דמגילה כ"ד ב' מפני שהעם מסתכלין בהם ואמר בירושלמי שם אר"י זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל א"ר חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת משה ר"ל שבועה במשה דאנא מסתכל ולא מסיע דעת:

ע"כ כו'. ובגמ' דמגילה מ' כמנהג הראשון וע"ס ל"א:

סכ"ד ובצידיהם. ע"ש תוס' ל"ט א' ד"ה והזה כו' ר"ל בצידיהם ממש דצדדין שלאחריו ודאי כאחריו דמי וכן לפניו כלפניו ולא קמיבעי להו אלא בצדדין ממש ופשיט מדלא קאמר צדדין שלאחריו כלאחריו ש"מ דצדדין ממש קאמר שהם כלפניו ב"י שלא חילק בירושלמי וכן הרמב"ם וטוש"ע:

ולאחריהם נמי כו'. תוס' ל"ח ב' ד"ה מחיצה כו':

סכ"ה למי כו'. ירושלמי פ"ה דברכות:

סכ"ט כהן שלא כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה כל ר' אבהו כו':

ס"ל מי כו' וה"ה כו'. רמב"ם וכגי' ספרים שלנו מגילה כ"ד ב' תנא כו':

וכן כו'. שם זבלגן וכפי' הרמב"ם:

או כו'. כפי' רש"י:

וכן כו'. גמ' שם:

ואפי' כו'. ב"י שם דמנ"מ כיון שבעל מום מותר וכמ"ש בפ"ד דתענית כ"ז א':

וכל כו' דההרגל תלוי בל' יום כמ"ש בירושלמי לענין משיב הרוח וכיוצא וכן בגמ' פרק בתרא דב"ב לענין הוחזק והרבה כיוצא וא"ת א"כ למה קאמר בעירו דמ' יב"ח כמ"ש ב"ב ח' א' כמה יהא כו' ל"ק כו' י"ל דאתא לאשמועי' דדוקא בעירו מהני כו' כמ"ש משום דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו וז"ש ואפי' כו' דבהכי רגילי לישא וליתן עמו:

סל"א אם כו'. דטעמא משום הסתכלות כמ"ש רש"י שם וכמש"ש ואם היה דש כו' כנ"ל:

סל"ב היו ידיו כו'. רמב"ם וטור ופ' כר"י משום דבגמ' מפ' דבריו תנא כו':

סל"ד קטן כו'. תוס' שם א' וספ"ג דסוכה ופ"ח דחולין:

וכל כו'. כמ"ש בסי' נ"ג ס"ח:

סל"ה אפי' כו' אפי' כו'. הרמב"ם וכמו בעבד ע"ז לדעתו כמ"ש בס' ל"ז:

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דפ' הנזקין שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני מברכך שנא' ושמו כו'. והרמב"ם מוקי לה באינו ידוע אלא במרננים כו' וז"ש בסל"ו ואם כו':

סל"ו מל כו'. עמ"א:

סל"ז מומר כו'. אפי' בשוגג אפי' עשה תשובה דאיתקש לעבודה כנ"ל ס"ו ואמרינן במנחות ק"ט א' הכהנים ששימשו כו' וקי"ל כר"ש שם דאפי' שגג בזריקה וכ"כ בס' הזהיר:

וי"א כו'. עתוס' שם במנחות ק"ט א' ד"ה לא כו' ובתענית כ"ו א' וע' תוס' דסוטה ל"ט א' בד"ה כי בשאלתות פ' קרח כו' וברא"ש דמגילה:

ואם נאנס כו'. ב"י דכה"ג לא איקרי מומר ומ"ש הרמב"ם אפי' באונס היינו בעבד ע"ז ולא בנשתמד. בד"ה ע"ש:

סל"ח שתה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וכמ"ש בתענית כ"ו ב' למה נסמכה כו' מה משרת כו' ואמרינן בכריתות י"ב ב' שתה כו' רא"א כו' ואיפסיק שם י"ג ב' כר"א:

ואם כו'. שם ל"ק הא כו' וסובר הרמב"ם דה"ה לרישא דפסק בה:

סל"ט לא כו'. מירושלמי כנ"ל:

שאין שאר כו'. ר"ל אפי' ידועין בו מדקאמר כהן שהרג כו' מ' דוקא שידעו וכשיטתו דבלא עשה תשובה כמ"ש בסל"ה ומ"מ אף הרמב"ם מודה לזה כמש"ש:

ס"מ כהן כו' ואין כו' נטמא כו' הכל מההיא דבכורות:

סמ"א י"א כו'. סנהדרין נ"ב נוהגין בו חול ופי' המרדכי בשם רש"י מש"ש נ"ב א' הנ"ל שאם היו נוהגין בו קדש כו' פירש"י לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' וא"ל מורי קרובי דרשות הוא לנהוג בו חול כו' דאתחלל מכהונה וכ' וכ"ש בנשתמדה וז"ש אין מחוייבים כו' ועמ"א:

סמ"ב ההלל כו'. דאינו כהן ועא"ה סי' ז' ס"ך:

סמ"ג אחר כו'. אפי' בתוך ז' ראוי הוא דחייב בכל המצות האמורות בתורה כמ"ש בפ"א ובפ"ב דברכות ובפ"ב דסוכה וטעם הג"ה משום שצ"ל בשמחה כמ"ש טוב לב הוא יברך ואמרינן בסוטה שם א"ת יברך כו' וכן אמרינן בזוהר בכמה מקומות שצ"ל בשמחה וב"י כ' דאין לסמוך על זה אלא בתוך ז' ודוקא שיצא מבה"כ כי בלא"ה עובר בעשה כנ"ל וצריך לעלות:

סמ"ד כהן כו'. מדמעטינן קטן בפ"ג דמגילה ומסתמא אינו נשוי:

וי"א כו'. וכ"ה בזוהר קמ"ה ב' וטעמם כנ"ל שאינו בשמחה כמ"ש בפ' הבע"י כל כו' וקטן שאני שאינו מיצר בסיבת אשה ד"מ וז"ש דהשרוי כו':

רק כו'. כנ"ל:

סמ"ה והמקרא. משום טרוף כנ"ל ס"כ:

אסור כו'. ירושלמי פ"ח דברכות:

אם לא כו'. כמ"ש בגיטין נ"ט ב' לכדמר כו' דלא כהרמב"ם בס' המצות שכ' שא"י למחול שהרי נאמר וקדשתו בע"כ עש"ב ובהג"מ בשם הר' פיטר הוכיח דיכול למחול ממ"ש בפ"ק דקדושין דאין עבד עברי כהן נרצע ופליגי אם רבו מוסר לו כו' אלמא שיכול להשתמש בו ועמ"א שהוכיח משמעיה דרבא ורמי ב"ח שהשתמש ברב חסדא ועט"ז וע' יפ"מ שם:

כתב בספר חרדים מ"ע לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה עכ"ל והביאוהו האחרונים:

אין נשיאת כפים וכו' – הטעם משום דהוא דבר שבקדושה והר"ן כתב דלא מיקרי דבר שבקדושה כ"א קדיש וקדושה וברכו. ומה דצריך עשרה בנ"כ הוא משום דילפינן גז"ש דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולהלן כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואפילו לדידי' רק אסמכתא הוי ומדרבנן פמ"ג ועיין בח"א בריש כלל ל"ב:

בפחות מעשרה – היינו אפילו אם בעת שהתחיל הש"ץ לחזור התפלה היו עשרה בביהכ"נ ואח"כ יצאו דקי"ל לעיל בסימן נ"ה ס"ב דגומרין כל התפלה אפ"ה אסור לישא כפים שהוא ענין בפני עצמו אלא שקבעוהו חכמים בתפלה. ואם התחילו הנשיאת כפים בעשרה ויצאו מקצתן גומרין. ר"ן במגילה והובא בסימן נ"ה בב"י וכ"כ בשכנה"ג הובא בבה"ט וכתב עוד בשמו כל שיש וכו' הצבור והש"ץ יחד בקול רם וכו' ביאורו הוא ע"פ מה שכתבנו לעיל בסימן קכ"ד בביאור הלכה ד"ה בלחש בשם הפמ"ג עי"ש ולכן לא העתקתיו במ"ב דלפי מנהגנו לא שייך האי דינא:

ואין לזר וכו' – עיין בפמ"ג שהסכים לפר"ח דחלל שעולה לדוכן עובר בעשה כמו זר ואפילו אם עלה ירד. ומי שהוא טומטום או אנדרוגינוס לא יעלה לדוכן ונ"ל דיצא מביהכ"נ קודם רצה:

דזר עובר בעשה – עיין במשנה ברורה שכתבנו ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו' ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי:

אם היה בב"ה – לאפוקי אם היה אז חוץ לב"ה כתב הר"ן דאינו עובר אפילו אם קראו לו לעלות:

או אם אמרו לו לעלות – הנה אם אמרו לו לעלות בעת ברכת רצה ולא רצה לעקור רגליו כלל והיה בבהכ"נ עד שהתחילו הכהנים לישא כפיהם ממש ולא עלה עמהם ברור דעובר בזה בעשה אף דהיה מוכרח מצד הדין שלא לעלות ע"י שלא עקר רגליו וראיה מהג"ה דסעיף כ' דאם א"ל לש"ץ לעלות קודם רצה דעובר בעשה אם אינו עולה אף שלא עקר רגליו עדיין כלל ואפילו אם לא קראו שוב עדיין כהנים וכן מוכח בהדיא בר"ן [ולדעתי זהו מה שכתב המגן אברהם בסק"ב או שא"ל קודם רצה לעלות שהוא מבאר בזה מה שכתב השו"ע או שא"ל לעלות שהיה קשה לו פשיטא ולזה ביאר דקמ"ל דאפילו אם אמרו לו קודם רצה ולאח"כ לא אמר לו כלל ג"כ מהני לזה ואפשר שלזה כוונתו במה שסיים וכן מוכח בר"ן דמהר"ן מוכח בהדיא דבר זה דבאופן זה עובר בעשה ולאפוקי אם א"ל אחר רצה וברצה לא עקר רגליו ס"ל להמ"א דאינו עובר בעשה ואזיל לטעמיה בסק"ל ע"ש וא"צ תו במה שדחקתי עצמי במ"ב ד"ה או לבאר דברי השו"ע דמיירי בחדא גווני דאי הכי ס"ל להמ"א דאין רבותא בזה] אך מסתפקנא אם אמרו לעלות קודם שגמר ברכת רצה ולא רצה ואח"כ קודם שהתחילו לקרוא כהנים ממש יצא לחוץ ולא היה בבהכ"נ בעת נשיאת כפים אם עובר או לא מי נימא כיון דכבר קראו אותו בעת עבודה דהוא התחלת חיובו לנשיאת כפים דהיינו שצריך אז מדינא לעקור רגליו לעלות לדוכן ולא רצה ממילא עקר העשה בזה גופא דהא קי"ל דשוב אינו רשאי לעלות וקרא דאמור להם כבר נתקיים דהא כבר קראו אותו לעלות וא"כ מה הועיל במה שיצא לחוץ בשעת נ"כ גופא או דילמא כיון דזה גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא אקרא ומדאורייתא היה אח"כ ג"כ רשאי לעלות לדוכן אפשר דזמן חיובא הוא העיקר בשעה שהגיע לעצם נ"כ וכיון שהתחכם ויצא לחוץ מתחלה אף שקראו אותו בעת ברכת רצה מיקרי יציאתו זה מקמי דלימטי זמן חיובא ואינו עובר רק משום ויראת מאלהיך דאיתא בקידושין [דף ל"ג]. ויותר מסתברא לומר דזמן חיובא מקרי מעת ששאר הכהנים מכינים עצמם לנ"כ דהוא מעת התחלת עבודה וע"כ כיון שכבר קראו אותו והוא הפך פניו ויצא לחוץ עקר בזה העשה ואין להביא ראיה להיפך ממה שכתב השו"ע בס"ד דצריכין לשהות לחוץ רק בשעה שקורין כהנים ומשמע דבתחלה ג"כ מותרין להיות בבהכ"נ ורק המרדכי מחמיר בזה וכמו שכתב המגן אברהם בסק"ד דז"א דשם איירי שלא אמרו לו לעלות תדע דהא א"ר כתב שם באמת דצריך להחמיר מהאי טעמא לצאת קודם רצה פן יאמר לו אחד ליטול ידיו וצ"ע. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב כשאמר לו השופך מים ליטול ידיו ג"ז הוא בכלל אמור להם הוא מהמרדכי ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה קצת ע"ש ובמאירי מגילה ראיתי שכתב דדוקא כשצבור מצוין אותו בכך או שש"ץ קוראם לכך שש"ץ לענין זה כצבור עצמו עכ"ל וצ"ע:

אינם רוצים לעלות לדוכן – עיין במ"ב שכתב כגון מפני חולשא דאל"ה בודאי לא שפיר למעבד הכי שיבטל מ"ע בחנם והרי זה דומה לשאר מ"ע התלוי במעשה כמו ציצית דלאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא ואפ"ה צריך לעשות בגד של ד"כ ולתלות בה ציצית וענשי נמי עלה בעידן ריתחא (וכדאיתא במנחות ד"מ) [חמד משה] ובאמת גמרא מפורש הוא בקידושין ל"ג דאפילו הוא פוטר עצמו ממ"ע קודם דלימטי זמן חיובא אפ"ה נאמר ע"ז ויראת מאלהיך ע"ש:

חוזרים ונוטלים ידיהם וכו' – כתב המגן אברהם אסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה [תוספות] ולכך צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה ובא"ר כתב דסמכינן בזה על הפוסקים דא"צ כלל נט"י כשנטל ידיו שחרית. ומ"מ לכתחלה טוב ליזהר בזה במה דאפשר [פמ"ג] ולכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לשוח בין נטילה להברכה:

אבל אם לא עקר רגליו ברצה וכו' – במגן אברהם הביא בשם הרדב"ז דאם היה מחמת אונס ג"כ לא יעלה ואם עלה לא ירד ומסתפק בע"ת בשלא היה מחמת אונס ועלה אם ירד והובא בא"ר ובמגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה ירד:

שוב לא יעלה – עיין בא"ר שהביא בשם תשובת מהר"מ מינץ שמסתפק באם אמרו לו עלה אם צריך לעלות:

ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הפר"ח שהביא ראיה מלקמן סכ"ה דהקריאה אינו מעכב אף שבאמת אין ראיה משם כמו שדחה אותה בנהר שלום דהתם איירי שהש"ץ הוא המקרא והא דקאמר כולם עולים לדוכן היינו לבד מהש"ץ וכן פירש ג"כ הפמ"ג שם [והפר"ח אזיל לשיטתיה דס"ל בסעיף כ"ף דלא כהגהמי"י אלא דאם הוא מובטח לחזור לתפלתו אף ביש כהנים אחרים מותר לישא כפיו והא דקאמר כולם איירי במובטח ומינה קדייק את דינו דהקריאה אינו מעכב אבל לפי מאי דפסק השו"ע בס"כ ע"כ דכולם לאו דוקא] מ"מ בעיקר הדין אפשר שדינו דין אמת:

משתדלין שיהא המקרא ישראל – עיין במ"ב והוא מדברי המגן אברהם ומ"מ אינו מוכח כן בדברי המחבר דאפשר דכונתו רק על המקרא שמשתדלין שיהיה ישראל אבל לא קפדינן אפילו לכתחלה להשתדל שיהיה הש"ץ דוקא ישראל כדי שיהיה הוא בעצמו המקרא [ואף דמדברי הב"י משמע הכי אמנם מלשון הרמב"ם שהעתיקו המחבר אינו מוכרח כלל ובלא"ה דברי הב"י מגומגמין כמו שהקשה הט"ז] ומה איכפת לנו אם יהיה אחר המקרא ומה שהוזכר במדרש מלמד שהש"ץ אומר לכהנים על כל דבור ודבור אפשר דאורחא דמילתא נקט וכן מוכח לענ"ד בביאור הגר"א שהוא מפרש הכי:

ויקרא כהנים – עיין בא"ר ס"ק מ"א בשם כנה"ג שיאמר ג"כ או"א ברכנו וכו' וכ"כ מג"א ס"ק ע"א משמו. ובספר חמד משה כתב דלא מצרכינן לעיל בסעיף י' לאמר או"א אלא בש"ץ כדי שיוכל לאמר מלת כהנים ולא יהיה הפסק כמבואר בפוסקים וכיון שאינו ש"ץ יוכל לקרות כהנים בסתם וגם הש"ץ לא יאמר כיון שלא יקרא הוא הפסוקים והביאו הפמ"ג:

אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' – עיין במ"ב ודע דאע"פ שכתבנו דצדדין ממש הם בכלל ברכה כמו צדדין שלפניו מ"מ יש חילוק ביניהם והוא דבצדדין שלפניו צריך שיהיה פניו לצד מזרח דוקא ובצדדין ממש מסתברא דאינו מועיל לצד מזרח דפנים נגד פנים ילפינן בגמרא מאמור להם כאדם שאומר לחבירו וזה לא שכיח כלל ששני אנשים ישבו בשוה ממש ומדברים וזה יהיה פניו פונה לצד מזרח וזה יהיה פניו פונה לצד מערב [כ"ז למדתי מתורתו של רבינו בעל הט"ז ואף שיש לדחות קצת מ"מ האמת כן הוא] אלא יצדד פניו לצד דרום כדי שיהיו פניו נוטים נגד פני הכהנים. ואפשר דאפילו עומד בשוה עם פני הכהנים דהיינו פניו לצד מערב ג"כ בכלל ברכה הוא דזה הוא ג"כ בכלל מאמרם כדרך שאומר אדם לחבירו דמצוי כמה פעמים שבני אדם יושבים בשוה ומדברים:

אפילו מחיצה של ברזל וכו' – עיין בא"ר שכדאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"כ לענין עניית קדיש וקדושה ואמן דבעינן שלא יהא טינוף מפסיק ה"ה בזה. והנה עתה שיצא לאור ספר האשכול מצאתי שכתב בהדיא אחר שהביא דעת רב אחאי גאון דטינוף מפסיק כתב וז"ל וחזי לן דוקא לענות אמן הוי הפסק אבל לענין ברכת כהנים לעם שבשדות שאינם צריכין לענות לא הוי הפסק עכ"ל ואולי כונת הא"ר היכא שצריך לענות אמן כגון שעומד בחצר ביהכ"נ או מבחוץ אך שהיה בסמוך לביהכ"נ ועיין:

אם הם אנוסים וכו' – עיין במ"ב והוא מפירש"י ודע דלפ"ז נראה דהא דאמרינן בש"ס עם שאחורי הכהנים לאו דוקא אלא דה"ה אם הוא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לביהמ"ד ג"כ אינו בכלל ברכה ואפילו ביתו היה עומד נגד פני הכהנים מדאין הברכה חשובה לפניו לבוא ולשמוע וכן משמע בשילהי ר"ה דמדמה הגמרא ברכת כהנים לדין התפלה עי"ש ובתפלה בודאי לא מהני באופן זה עי"ש ברי"ף וכן משמע קצת בסוטה ל"ח ע"ב בתוד"ה הא דאניסי שלא חילקו בזה. ומה דאיתא בטוש"ע דלפניהם ובצדיהם הם בכלל ברכה אפילו לא אניסי היינו כשהוא עומד בסמוך לביהכ"נ מבחוץ ששומע הברכה וחפץ להתברך אף שלא היה אנוס בדבר שהיה יכול לבוא מבפנים אעפ"כ הוא בכלל ברכה כיון שהוא עומד עכ"פ נגד פני הכהנים או בצדיהם משא"כ בעניננו שאינו רוצה לילך לשמוע הוא בכלל עם שאחורי הכהנים ולא נקט הגמרא אחורי הכהנים אלא לרבותא דאפילו הוא בביהכ"נ ועונה אמן אינו בכלל הברכה כיון שהוא אינו רוצה לבוא נגד פניהם כדת וכדפירש"י ולענ"ד דגם רש"י רמז לזה בד"ה דלא אניסי ופירש העומדים בביהכ"נ וכו' וכן משמע קצת בטור במה שכתב למי מברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום והלא זה הענין קאי על אחיהם שבשדות דאניסי וידוע דצפון ודרום הם בכלל צדיהם שהוא כמו לפניהם ואפ"ה אי לא אניסי לא היה בכלל ברכה מדאינו מטה אזנו לבוא לשמוע הברכה ועיין בפרישה ולענ"ד בכונה כתב הטור כן ואף שמשטחיות דברי הפוסקים משמע לכאורה שלא כדברינו אכן עיקר הדברים מוכיחים כמו שכתבנו ובפרט הסוגיא דסוף ר"ה הנ"ל ויש ליישב אף דברי הפוסקים על הדרך שכתבנו ואח"כ מצאתי במאירי בסוטה שמשמע כמו שכתבנו:

יותר מעשרה – מלשון זה משמע אפילו יש רק אחד עשר [היינו עם הש"ץ] האחד מברך והעשרה יענו אמן [היינו דש"ץ מצטרף ג"כ עם התשעה העונין אמן אם הוא בטוח שיחזור לתפלתו דרשאי לענות אמן כמ"ש במ"ב סקע"א] ולכאורה הלא באופן זה מוטב היה שיעלו כולם ויענו אמן הנשים והטף דיקיימו הכהנים מ"ע דאורייתא של נ"כ משא"כ אם יעלה רק אחד לדעת איזה פוסקים הוא רק מ"ע מדרבנן אבל באמת זה אינו דבנידון דידן לפי מה שכתב הפמ"ג כל עיקרו של הנ"כ הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו [ומה דכתיב אמור להם ותרגום אונקלוס כד יימרון להון הוא רק כד יימרון ישראל או אפילו המקרא כהן בשליחות ישראל שהיה שם משא"כ כאן שכולם כהנים והכהן הוא המקרא] ומ"מ אכתי צ"ע:

ואם הוסיף וכו' – לכאורה נראה דדוקא אם גם זה היה בפריסת כפים וכה"ג כל הדברים המעכבין בנ"כ וכמו שכתבנו לעיל במ"ב בסעיף י"ד זה מקרי הוספה על המצוה משא"כ בשבירך שלא בנ"כ או שלא בהחזרת פנים וכה"ג זה אין מקרי הוספה כ"א ברכה בעלמא וכן כתב בשו"ע הגר"ז עי"ש וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה ל"א דדוקא בפריסת כפים ע"ש ומסתמא ה"ה שארי דברים המעכבין בנ"כ דמאי שנא אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם שהרי כתב בפי"ד מה"ת דין י"ב וז"ל אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר וגו' עכ"ל הרי דלדידיה עוברי' על בל תוסיף כשמברך בלחש אע"ג דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל במ"ב סי"ד ומסתמא דלדידיה ה"ה בלא פריסת כפים וכה"ג ג"כ עובר וצ"ע:

מי שיש לו מום וכו' – עיין ט"ז שכתב דכל הנהו שאינם נ"כ צריכין לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וא"ר מגמגם בזה וכן בפמ"ג ודחו ראיותיו וכן בספר נהר שלום חולק עליו דכל אלו ניכרים הם במומן ולא אתו למיטעי ולכך סתמו הפוסקים ולא הצריכו אותו לצאת וכן משמע במגן אברהם סק"ד עי"ש אך מפני שלאו כו"ע דינא גמירי אפשר שטוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז. כתב הפר"ח כל הני דאמרינן לא יעלה אם עלה לא ירד ועיין בפמ"ג במשב"ז אות ל"ט:

וכן סומא באחת מעיניו – פשוט דדוקא אם סמיותו ניכר ויבאו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר:

הולך באקראי וכו' – עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שהביא דעת הב"ח שחולק בזה והנה הלבוש והע"ת והפר"ח וש"א כולם הסכימו לדעת השו"ע ובח"א כתב כעין הכרעה בזה דאם היה בביהכ"נ בשעה שקוראים כהנים וגם עקר ברצה יעלה:

אבל עם כהנים שהם גדולים וכו' – עיין בע"ת שכתב דר"ל שאז מותר אפילו בקבע וכן מה שכתב לקמיה ומיהו דוקא באקראי בעלמא ר"ל ג"כ דוקא בפני עצמו אבל עם אחרים מותר אפילו בקבע וכן משמע מא"ר והפמ"ג כתב דזה אינו מוכרח ומלשון המחבר שסיים שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי משמע כהע"ת וכן פסק הח"א:

ומיהו דוקא באקראי וכו' – כתב הע"ת נראה דאם אין כהן אחר אלא זה שעדיין לא נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ג שנה ויום אחד נושא את כפיו אפילו בקביעות דומיא מה שמבואר לענין ש"ץ בסימן נ"ג ס"ז והא"ר חולק עליו דשם שאני שהקילו כדי שלא יבטלו מלשמוע קדושה וקדיש וברכו. ומספר האשכול משמע כהע"ת. ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו דש בעירו ומטעם שלא יאמרו קטן נושא כפיו דחיישינן שמא יש כאן אנשים שאין מכירין אותו ויאמרו קטן נושא כפיו אבל אם יש לו זקן זקנו מוכחת עליו. פר"ח בשם הירושלמי:

ולא בקביעות – עיין בתוס' סוכה מ"ב ע"ב דמשמע דיו"כ ובשאר תעניות שמרבים ברחמים אפילו אקראי חשיב כמו קבע ולפלא שלא הביאו האחרונים וצ"ע למעשה:

אפילו בשוגג וכו' – עיין במגן אברהם שמצדד דדוקא במת מיד הא לא מת מיד אין להחמיר בשוגג שמא הרוח בלבלתו ומת:

אפילו עשה תשובה – הנה המחבר סתם בכאן ולא הביא יש חולקין כמו שהביא בסל"ז לענין מומר משמע דס"ל בפשיטות לנידון דידן להחמיר משום דאין קטיגור נעשה סניגור כ"כ א"ר ומטה יהודה בדעת המחבר אכן בע"ת וביאור הגר"א מוכח דס"ל דהמחבר סמך עצמו איש חולקין שהביא בסל"ז. ולענין דינא הרמ"א פסק להקל וכתב שכן נוהגין והיינו אפילו במזיד וכמו שהביא ראיה וכתב דלא גרע מע"ג ושם אפילו במזיד נושא כפיו והעתיקוהו כמה אחרונים אכן הפר"ח והא"ר [והעתיקו הדה"ח] דעתם דאין להקל אפילו בעשה תשובה אם היה מזיד. וכן מצאתי בריטב"א מכות שילהי פ"ב שהביא בשם בעלי תוספות ובשם רבו רא"ה להחמיר ברציחה בכל גווני וצ"ע לדינא ועכ"פ אם עלה אין להורידו כמו שכתב בטור בשם הרמ"מ:

ואם נאנס – עיין מ"ב ולא העתקנו דעת הפר"ח ומהר"ם די בוטון [מובא בכנה"ג] שאוסרין אפילו בלא עביד מעשה כ"א בהשתחואה והודאה גרידא חדא דלא נ"מ כולי האי לדידן דקי"ל כדעה שניה דתשובה מועיל ואנוס בודאי כשב ועומד הוא ועוד דעיקר דינא דאנוס אפילו בעביד מעשה אינו מבורר כמו שתמה בתשובת לחם רב דמנא ליה להרמב"ם דבר זה גם בשוגג לא ברירא כולי האי לאסור בהשתחואה והודאה בעלמא אף שהרמב"ם כתב בהדיא לאסור בזה בין בשוגג בין במזיד דבריו קשים כמו שתמה הלח"מ מסוגיא דמנחות ק"ט דמוכח שם דבעבודת מקדש גופא לא מיתסר בשוגג כ"א בזריקה וכדומה ולא בהשתחואה והודאה גרידא ע"ש. ערל שמתו אחיו מחמת מילה כתב המגן אברהם דנושא את כפיו ואפילו לדעה ראשונה שבסעיף זה והוא בכלל מה שכתב רמ"א בהג"ה בסל"ט דאין שאר עבירות וכו' ומקורו שם מהרמב"ם שהוא דעה ראשונה שבכאן והב"ח מסתפק בזה דכיון דמקשינן ברכה לעבודה לדעת הרמב"ם אפשר דה"ה לענין ערל דהוא נמי פסול לנ"כ ועיין בח"מ שצידד לדינא כב"ח עכ"פ לדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הפר"ח וכן מצדד בא"ר ומפר"ח וא"ר משמע עוד דערל פסול אפילו לדעה השניה דלא מקשינן ברכה לעבודה ומטעם דאפשר דדמי ליושב שפסול או לנושא נשים בעבירה דפסול לכו"ע עי"ש ולענ"ד נראה דבערל שלא נמול מחמת אונס שמתו אחיו מחמת מילה יש להקל עכ"פ לדידן דקי"ל מומר לע"ג ששב כשר לנשיאת כפים ומטעם דלא מקשינן ברכה לעבודה עיין באור זרוע ובשב"ל מבואר דעה זו באריכות והיוצא שם מדבריהם דכיון דלא נפקע קדושתם ואסורים בגרושה ובזונה וכה"ג א"כ הרי קדושתייהו עלייהו לענין נשיאת כפים וכמו כן נימא בנידון דידן דהא לא יעלה על דעת לומר דערל כהן מותר בגרושה הרי דקדושת כהן עליו ונושא כפים לשיטה זו ומה שהביא פר"ח ראיה מהנושא נשים בעבירה אין הנידון דומה דהתם פושע הוא לפיכך קנסינן ליה ואין אנו נותנין לו מעלות הכהונה כ"ז שהוא בעצמו מחלל [ותדע דהא מכיון שגירשה והדיר הנאה עד"ר חוזר למעלתו] ולא כן הכא שהוא אונס גמור ולא גרע עכ"פ מהמיר ושב דלדידן נושא כפיו ומה שרצה בא"ר להחמיר עליו מצד שהוא אינו ראוי מחמת ערלתו לאכול בקדשים ולפיכך גרע אפילו מבעל מום וזה אינו דטמא יוכיח וכמו שכתב הפמ"ג גם ידוע דעת ר"ת דערל דפסול לעבודה היינו שלא מל את עצמו במזיד אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה כשר אף לעבודה ואף שרבים חולקים עליו עיין ברמב"ן ר"פ הערל ורשב"א וריטב"א שם מ"מ יש לצרף דעתו עכ"פ לנשיאת כפים כיון דלדעת רוב הפוסקים הוקש ברכה לעבודה רק דרבנן היא אמנם בערל שלא מל א"ע במזיד נכון להחמיר כדברי הפר"ח שלא ישא כפיו עד שימול וכנושא נשים בעבירה:

שתה רביעית יין – עיין בב"י מה שהביא בשם רי"ו ועיין באשכול בהלכות נשיאת כפים שהביא בשם איכא מרבוותא דנשיאת כפים אינו אינו אסור אלא שכור ולא בשתוי רביעית עי"ש ומ"מ יש שינוי בין שיטה זו לדברי רי"ו דשם מחמיר עכ"פ באינו יכול לדבר לפני המלך ולרי"ו דוקא כשהגיע לשכרותו של לוט וע"כ אנו צריכין לפירושו של המגן אברהם עי"ש ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב:

נטמא למת וכו' – עיין במ"ב דדוקא במזיד כ"כ ב"י ופשוט. והנה מלשון השו"ע משמע דאפילו אם עבר פ"א באקראי ג"כ נפסל ולענ"ד מלשון המשנה [בכורות מ"ה] דקתני והמטמא למתים משמע כשהוא מועד לכך אז קנסוהו חכמים אבל לא בנטמא פ"א והא דמיפסל בנושא נשים בעבירה ואפילו בנשא גרושה אחת התם כיון דהוא מחזיקה לאשה ועומד במרדו הלא הוא מועד לאיסור זה וכן משמע מלשון מהרי"א המובא בב"י משא"כ בזה [והא דקתני והנושא נשים משום דכלל בזה גם חללה וזונה כמו שפירש הרע"ב שם] וכן בלשון מר שמואל המובא בב"י כתוב ג"כ נטמא למתים לשון רבים וכן ברמב"ם פ"ו מהלכות ביאת המקדש כתב ג"כ כלשון המשנה ע"ש. והרי אפילו ברוצח שמפורש בש"ס לאיסור לישא כפיו ג"כ דעת אבי העזרי והאור זרוע [ומובא בהגמי"י] דדוקא במועד לכך תדיר ולא באקראי ואף דלא קי"ל כן מ"מ בעניננו שבלא"ה לא הזכירוהו כל הפוסקים [לבד ממר שמואל גאון והרשב"א] כמבואר בב"י ומשמע לכאורה דלא ס"ל כלל דין זה וא"כ אף דאנן נקטינן להחמיר בנושא נשים ומטמא למתים לנ"כ כמר שמואל והרשב"א די לנו אם להחמיר במועד לכך ולא באקראי כיון שבאמת עיקר דין זה לכו"ע אף בעבודה אינו כ"א קנסא דרבנן בעלמא וצ"ע לדינא:

יצא מבהכ"נ בשעה שקורא כהנים – עיין לעיל במ"ב סקי"ב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה:

ובשעה שמאריכין בניגון התיבות וכו' – עיין מ"ב ובמדינותינו נוהגין הקהל לומר הרבון אחר קריאת המקרא תיבה אחרונה של כל פסוק והכהנים שותקין אז או מנגנין ואחר שמסיימין הצבור הרבון מסיימין הכהנים התיבה האחרונה ומנהג זה יש בו לכאורה טעם קצת כדי שיוכלו אח"כ הקהל להאזין היטב הברכה מפי הכהנים אלא דיש לפקפק בזה קצת דיש הפסק בין קריאת המקרא לאמירת הכהנים ובשלמא כשמנגנין אפשר דג"ז הוא בכלל התחלת אמירת התיבה [עיין לעיל בסימן קכ"ד מ"א סקי"ד ויש לחלק] אבל כששותקין מאי איכא למימר ועיין לעיל בסי"ח ואין הכהנים וכו' עד שתכלה התיבה מפי המקרא והוא מש"ס דסוטה ומשמע מלשון זה דאחר שכלה המקרא תיכף צריכין לענות וכן בשו"ע סי"ג והם עונים אחריו על כל מלה משמע דתיכף צריכין לענות ובאמת הלא מבואר בכמה ראשונים דטעם קריאת המקרא הוא שלא יטעו וכשנמשך הדבר אפשר שיבוא לידי טעות וע"כ עכ"פ מהנכון להציבור שלא ימשכו הרבה באמירתם ועיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב סק"ד מה שכתבנו עוד מענין זה:

אסור להשתמש בכהן וכו' – וכהן בכהן אפשר שמותר [ישועות יעקב וכן כתב במגן גבורים בשם הפלאה] וגם יש שמצדדים להקל בכהן עם הארץ ומ"מ בשירות בזויות בודאי נכון ליזהר עי"ש:

במג"א סוף ס"ק א' נ"ב דבריו צ"ע וכבר עמד עליהם השער המלך פרק י"ט מהלכות שבת ובתשובה הארכתי בזה. ועיקר נ"ל דהמעיין בד"מ יבין הדבר לאשורו בלי שום דוחק ופקפוק והוא דס"ל דאי איכא בלאו הכי כהנים העולים לדוכן הישראל העולה עמהם הוי ליה הידור מצוה ברוב עם הדרת מלך וכל שיש הידור מצוה ליכא בל תוסיף כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכו' סוכה ולולב הלכה ז' וע"ש בכ"מ וה"ה הכא ליכא משום עשה דכה תברכו וזה נראה לי אמת:

(שם) ס"ק ג' שנית מברך. נ"ב עיין תשובו' ח"ס או"ח סי' כ"ב [שם העלה לדינא בכ' תפלות שונות כגון שחרית ומוסף פשוט ומעשים בכל יום שמברכים באשכנז שנשיאת כפיהם שחרית מוסף ונעילה ואין פוצה פה ונכון הוא מדינ' ובאותו ציבור בתפלה א' אין לישא כפים ב' פעמים בשום אופן אך בציבורא אחרינא באותה תפלה שכבר נשא כפיו אם אין שם כהנים ישא ידיו ויברך כדי להוצי' הציבור ולברך אותם ואם יש שם כהנים בלא הם נראה לי דלא ישא כפיו ולא יכניס עצמו לספק ברכה ואפשר שלזה כוון ר"א שהתפאר שלא נשא כפיו בלא ברכה ועיין מ"ש בזה בטורי אבן במגילה דף כ"ז ע"ב ובמהרש"א ח"א בסוטה דף ל"ט ובספר בנין אריאל ולהנ"ל ניחא שר"ל עם כהנים אחרים בציבורא אחרינא וכנ"ל ועיין לקמן בהגהות בדיבור שאח"ז בשם תשובות כתב סופר:

(שם) במחבר פ"ג נ"ב דין זה הוא מהגהות מיימוני ומתוס' דראש השנה פרק ג' ותמה בפרי מגדים מנ"ל דל"א אי לא בעי פי' איני נכנס לבית הכנסת משא"כ בכור דע"כ יקריבנו ע"ש ולדידי נמי קשה בלא"ה יום מאן דכר שמיה הלא בקרא לא נזכר שום זמן רק רחמנא תלי' בעבודת בהמ"ק דכתיב וירד מעשות החטאת כדאיתא ריש פרק ב' דמגילה ובגבולין בתפלה שהיא במקום עבודה וכשיש ב' עבורו' ביום אחד כגון שחרית ומוסף וה"ה ב' תפלות תרוייהו דאוריי' אבל במנחה בטלו חכמינו ז"ל משום שכרות כמבואר ריש פרק בתרא דתענית ואם נשאו כפיהם בשחרית שוב במוסף אפי' באותו ציבור אם אמרו עלה לרוכן עובר בעשה אך באות' תפלה גופה כגון בשחרית אי מזדמן ליה ציבורא אחריתא אע"ג דאי בעי עולה ומברך אבל אי לא בעי אינו עובר ובהא מיירי התוס' וסתם יום שאין בו אלא תפלה אחת אז אינו עובר אפילו בציבורא אחרינא דהרי במקדש לא אשכחן דכוותיה שיהיה עולה פעמים לתמיד של שחר וה"נ בתפלה אינו עובר עכ"פ אבל בשתי תפלות פשוט שחייב לעלות כנ"ל לפע"ד ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' כ"ב ועיין שו"ת כתב סופר או"ח סימן י"ב [בתשובות כתב סופר סי' י"ב העלה לדינא שאין חשש ברכה לבטלה בכהן שנשא כבר כפיו באותה תפלה בציבורא אחרינא לולי שכבר הורה זקן אביו מרן הח"ס ז"ל בתשובה כ"ב דלא ישא כפיו כדי שלא יכניס עצמו לספק ברכה ומסיק שם בתשובו' כתב סופר ע"ד הרב השואל המתפלל בביתו ביו"ט שחרית ומוסף ואינו רוצה לאחר מצות נשיאת כפים עד שיצא לבהכנ"ס הגדולה שבעיר וגם שם קשה עליו לפרוש עצמו מן הציבור שלא לעלות לדוכן העצה היעוצה כשיעלה שנית בבהכנ"ס לדוכן ישמע ויכוין לאחד מהכהנים המברך ברכת כהנים ויוצא בברכתו ומה טוב שיאמר לאחד העומד סמוך לו שיכוין להוציאו וישמיע לו קול ברכתו ואין בזה משום ברכה לבטלה ומשום ל"ת דל"ת ליכא רק במוציא בפה כן היה נראה לי פשוט. ושוב מצאתי בצל"ח ברכות דף כ' שמסופק בזה ובתשובה אחרת הארכתי בזה ואם אי אפשר לכוין ולשמוע הברכ' מאחר יש עוד עצה לצאת ידי הח"ס שיהרהר הברכה בלבו כמו שהקדמנו דאין בהרהור משום ל"ת או יאמר הברכ' בפה ושם ומלכות יהרהר בלבו ע"ש]:

(שם) במג"א ס"ק י"ג לעלות ביחד נ"ב אבל אם שונא את הציבור או בהיפך אז סכנה לעלות. זוהר פרשת נשא ומביאו הט"ז לקמן סי' זה ומג"א ס"ק י"ח.

(שם) במג"א ס"ק נ"ט וצ"ע דהא אמרי'. נ"ב לא ראה בפנים בתשובה דהמעשה היה שרצה שתשאר אשתו עמו עד שיעבור האונס וישבע עתה שעתיד הוא לדור הנאה ולגרשה אחר עבור המקרה והורה הגאון ז"ל שפסול דע"כ לא התירו אלא בעומד בצד המזבח אז התירו לו העבודה אחת לעבוד ואח"כ יגרשנה מיד אבל זה שרוצה שתשאר עמו אין שום הוי אמינא אפי' מחמת אונס נפשות דהוי ליה בכלל גילוי עריות ע"ש באריכות ולא קשה מידי קושית המג"א ועיין היטב תשובת חתם סופר חלק ו' סי' י"ב:

(שם) סעיף מ"א בהג"ה בת שהמירה נ"ב וכתב בשירי כנה"ג שאין נוהגין כן לפסול כהן בשביל זה ומ"ש שהמירה לע"ז רצ"ל שהלכה ונתדבקה לאומה אחרת שאנחנו תולים בזה חזקה כי זינתה עמהם כי מסתמא מחמת תאוה המירה ולולי אביה היה משמרה כראוי בילדותה לא באתה לידי מדה זו וע"כ אביה היא מחללת ולזה נתכוין המג"א סוף ס"ק ס"ב וכל זה במומר בזמנינו שהולך לאומה אחרת ומתדבק בה אבל בת כהן העובדת ע"ז ואינה מתדבקת לאומה מן האומות כמו שהיו עובדים ע"ז כשהיו יושבים על אדמתם בעוה"ר כזה אין כאן חזקה שזינתה כי מי מישראל ישמע לה לזנות עמה ע"כ בת כהן שעבדה ע"ז בזמן שהיו סנהדרין לא הית' נידונ' בשריפ' ולא חללה את אביה ובזה יובנו דברי המג"א בכאן וק"ל:

סעיף א' בהג"ה ואין לזר לישא כפיו אפי' עם כהנים אחרים נ"ב עיין במג"א מ"ש לישב קושית הרמ"א דר"י לשיטתו דס"ל נשים סומכות רשות. והנה הראו לי בספר עצי ארזים סי' ג' תמה על המג"א דא"כ למה כתבו התוס' דאולי משום ברכה לבטלה הרי התוס' כתבו בר"ה דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג א"כ לא הוי ברכה לבטלה ע"ש. ולדעתי אתי שפיר דברי המג"א דבשלמא במצוה דהוי במעשה כגון שופר או תפילין ולולב בזה ניהו דאינו מצווה עלי' מכל מקום מצוה קעביד ומעשה הוי דעכ"פ עביד מעשה לכך מותרת לברך אבל ברכת כהנים דהוי רק דיבור ועיקר הכוונה בזה להיות מברכין לישראל והיינו כדי שיתברכו ישראל וא"כ תינח אם הברכה חלה הוי מצוה אבל אם אין הברכה חלה לא הוי מצוה וא"כ כיון דעכ"פ אין מצוה על זרים לברך וא"כ ניהו שמותרין לברך עכ"פ לא חלה ברכתן ועכ"פ ספק הוי אולי לא תחול הברכה וא"כ לאו כלום עבדה ואיך שייך על זה ברכה כיון דלאו כלום הוא ואתי שפיר. ועוד י"ל דזה דומה למ"ש רש"י בברכות דף כ' ד"ה שוא"ת שאני שכתב דאף דטומאה דכהן ונזיר מעקר בידים הוא התם שאני דמצוה זו לא נאמרה למת מצוה כמו דלא נאמרה לקרובים וכו' וביארתיו בילדותי הכוונה ומצאתיו אח"כ בפנ"י בחידושיו דבמת מצוה דבמקום הלאו נאמר שם המיעוט למעט מת מצוה זה לא נחשב דחייה רק הלאו לא נאמר במקום הזה והוי היתר גמור כמו לקרובים דמפורש ההיתר אבל בפסח ושאר דברים דלא נאמר המיעוט במקום המצוה רק לו' דכבוד הבריות דוחה זה הוי דחויה בעלמא זה אינו נדחה בקום ועשה ע"ש [אמר בן המחבר דבר ד' אמת בפיו ונתכוין לסברת הרמב"ן ז"ל בשער הגמול וע' בשו"ת עט"ח להגאון מלייפנק חלק או"ח שהאריך בזה] וא"כ ה"נ יש לומר כן דודאי בש"ע מצות עשה דהמ"ע נאמר סתם ומשמע בין זכרים בין נקבות רק מעלמא ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג לכך ניהו דפטורות מ"מ יכולין לברך דשייך בזה וציונו כיון דגוף המצוה נאמר סתם אבל בברכת כהנים כיון דבמקומו נא' אתם ולא זרים א"כ כיון דבמקומו נאמר למעט זרים לא שייך לו' וציונו ושפיר הוי ברכה לבטלה והמג"א שפיר מדמה לסמיכה דהרי גבי סמיכה ג"כ נאמר וסמכו בני ישראל ולא בנות ישראל ואעפ"כ ס"ל דנשים סומכות רשות כן ה"נ בזרים הוי רשות אך עכ"פ ברכה לא שייך בזה. ומה דבמס' ר"ה דף ל"ב גבי אין מעכבין את הקטנים הא נשים מעכבין מדמה הש"ס זה להפלוגתא דר"י ור"ש בנשים סומכות רשות אף דלא דמי להדדי כנ"ל והיינו דשם לענין עשיית גוף המצוה דזה קפידא הוי אם יעשו או לא ואין החשש רק מכח בל תוסיף בזה אין סברא לחלק בין אם נא' המיעוט במקומו או לא ובפרט למ"ד נשים סומכות רשות הוי ק"ו מה במקום שנתמעט במקומו מותרין לעשות מב"ש במה שלא נתמעט במקומו דמותרין וגם למ"ד דאסורין לסמוך כיון דהוי טעמא מכח בל תוסיף מה לי במקומו או שלא במקומו. ועוד דא"כ אמאן תרמייה הך ברייתא דנשים מעכבין וכעין זה אמרינן במ"ב דפסחים דף כ"ז גבי זה וזה גורם ע"ש אבל לענין ברכה לו' וציונו ודאי הוי סברא להלק בין אם נתמעט במקומו ממש לא שייך לשון וציונו אבל אם לא נתמעט במקומו שייך בזה וציונו ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק ועיין בחיבורי על או"ה משנת תרט"ז דף קכ"ו ע"א מה שהארכתי עוד בדברי המג"א וליישב קושית עצי ארזים הנ"ל ע"ש:

(סעיף ה') לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ה הנה מ"ש ראיה מסימן תקצ"ד אינה ראיה כלל דהתם עיקר החיוב הוי העינוי ולא תענוג ולכך נאסר המנעלים משום תענוג ולכך בבגד שאינו עוד ליכא תענוג אבל כאן עיקר האיסור הוי מכח שמא יהיה נפסק נימה של אחד ובמ"ש בב"י סי' זה והוא מן הש"ס א"כ מה לי עור מה לי בגד ועיין בב"י סימן זה דין זה מוכח כן להדיא דאין חילוק בין עור או לא כל דהוי חשש שמא יהיה נפסק נימה וכו' ובפרט דהא חד דיעה הובא בד"ה דילכו יחף לגמרי לכך אף המתירין הוי רק בבתי שוקים ההולכים כל הרגל אבל בלא"ה אסור וראיתי בשערי תשובה של הגאון ר"ז מרגליות זצ"ל שכתב לעיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן י"א ואין בידי לעיין בו ולפענ"ד הוא אסור ודו"ק היטב:

(סעיף ו) אף ע"פ שנטלו הכהנים את ידיהם שחרית חוזרין ונוטלין ידיהם עד הפרק וכו'. נ"ב נשאלתי אם הנט"י לנשיאת כפים בעי כלי כדין נט"י לאכילה או לא והשבתי לכאורה היה נראה דבעי כלי כדין נט"י לסעודה דהרי דומיא דקידוש ידים לעבודה הוא והרי זה הוי בעי כלי מן הכיור וכן היה נראה מלשון הרמב"ם הובא בב"י סי' ר"ה שכתב כיצד כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה וכו'. וא"כ מדכתב כדרך שמקדשין לעבודה משמע דהוי כדין נט"י לעבודה ובעי כלי אך לפ"ז קשה היאך כתב הב"י אח"כ שאם נטל ידיו שחרית א"צ ליטול ידיו עוד הרי בשחרית לא בעי כלי ועתה בעי כלי ואין לו' דמיירי שנטל שחרית בכלי דא"כ למה כתב הב"י תחלה וזה"ל ומשמע דכשידיו טמאות כגון שלא נטל ידיו שחרית קאמר דצריך ליטול וכו' הא משכחת לה אפי' אם נטל ידיו שחרית רק שלא בכלי דצריך ליטול וכך הו"ל לומר דבשלמא נטל ידיו שחרית כדינו מן הכלי וקאמר הא נטל ידיו שחרית כדינו מן הכלי א"צ ליטול והנה מדלא כתב כן יהיה מוכח דס"ל דלא בעי כלי. אך א"כ תמוה מה שכתב הב"י וזה"ל ותדע דהא לעבודה נמי א"צ לקדש כל העבודה אלא פ"א מקדש בבוקר ועובד כל היום כולו וכל הלילה ומה ראיה הוא התם מקדש כדינו מן הכיור בבוקר לכך ל"ב יותר משא"כ בזה דבשחרית לא בעי כלי ולנט"י י"ל דהוי דומיא דעבודה ובעי כלי. וגם קשה עוד ממה דהקשו התוס' להסוברים דסגי בנטילת שחרית דא"כ תיפוק ליה משום ד"ת דבעי נט"י והב"י תירץ דנ"מ לד"ת ודי ככל מילי דמנקי משא"כ לנשיאת כפים בעינן מים ע"ש ולמה לא מתרץ דלד"ת לא בעינן כלי ולנשיאת כפיים בעינן כלי ומוכח דגם בזה בעינן כלי מיהו יש לו' דזה תלוי בזה דלהסוברים דדי בנטילת שחרית ס"ל דלא בעי כלי אבל להסוברים דאין די בנטילת שחרית ס"ל דבעי כלי וזה תליא בזה ותלוי בפלוגתת הפוסקים וצ"ע כעת בזה לדינא והדבר תמוה על הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא העירו בזה כלום. והנה גוף דעת הסוברים דדי בנט"י שחרית לא הוי מזה ראיה דיש לומר דהכי תקנו חז"ל דאם ידיו בחזקת טהרה דבנט"י שחרית כיון דאז לא בעי כלי וא"כ אז לפי שעתן הוחזקו לטהורים שוב לא תקנו בזה נט"י לנשיאת כפים כל אם לא נטל ידיו והם טמאים אז תקנו נט"י לנשיאת כפים ואז בעינן דומיא דעבודה להיות בכלי כיון דבעי נטילה בעי כדין עבודה וכיוצא בזה מצינו בחגיגה דלתרומה בעי כוונה ולחולין לא בעי כוונה ואם טבל לחולין והוחזק לחולין מהני אף למעשר כן י"ל בזה וי"ל לכ"ע בעינן כלי מיהת דברי הב"י צ"ע בזה כנ"ל ודו"ק:

(סעיף כ"ב) משתדלין שיהיה המקרא ישראל וכו' נ"ב עיין בט"ז בשם הרמב"ם שלמד דין זה מקרא דאמור להם משמע שהוא אינו מהם וכו' ע"ש. והנה בעיני יפלא מאד מן הש"ס דף ל"ח דקאמר שם אר"ח נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר אמור להם משלהם תהא אם כן חזינן דאדרבא הוא מפורש דאמור להם דוקא משלהם וניהו דמסיק שם אביי דלית הלכתא כר"ח היינו רק דלא בעינן שיהיה דוקא משלהם אבל מנ"ל לדרוש להיפוך דדוקא אינו משלהם ומה"ת לנו לחדש שיפלגו בסברות הפוכות דלר"ח יהיה הפירוש אמור להם משלהם ולאביי יהיה הכוונה להיפוך ממש שאמור להם והוא אינו מהם וצ"ע בזה ודו"ק:

(סעיף כ"ג) בשעה שהכהני' מברכים העם לא יביטו וכו' ולא יסתכלו בהם. נ"ב ע' במג"א ס"ק ל"ח מ"ש דלשון להסתכל משמע ביותר ועיין בסמ"ע בחו"מ סי' קנ"ד ס"ק י"ד מ"ש להיפוך ועיין בחידושי לש"ס במס' ע"ז דף כ' ע"א במה דפריך שם ולאסתכולי מי שרי משם דברי המג"א תמוהים ביותר דלפי דבריו לא פריך הש"ס מידי וצ"ע ודו"ק:

(סעיף ל"ז) מומר לעכו"ם לא ישא את כפיו וכו'. נ"ב עיין מ"ש בחידושי תורה משנת תקפ"ט בפרשת פנחס מאין הוציא הרמב"ם דין זה ע"ש ודו"ק:

(סעיף ל"ח) שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו וכו'. נ"ב הנה אעתיק כאן לשון הרמב"ם במ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ט"ז וז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכו' וכ' שם הראב"ד א"א אם לדברי' אין צורך שישתה יין בין האולם ולמזבח ומה שאמרו בת"כ מניין אף ביציאה לו' שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא עכ"ל. והנה אין להתחלת דבריו הבנה כלל והכ"מ שם כ' וז"ל כתב הראב"ד א"א אם לדבריו אין צורך שישתה יין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לו מר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים וכו'. ודבריו תמוהין מאד בפירושו דמה קושיא היא זו אטו לא אפשר דהכניס עמו יין לפנים ואי דהוי חולין בעזרה דלמא עבר והכניס או דשתה מיין לנסכים ונ"מ אף דמעל מ"מ ילקה משום שתויי יין ג"כ. אך כוונת הראב"ד כך הוא דלפי דעת הרמב"ם דכוונת הת"כ הוי לאשמועינן דחייב אף על היציאה ל"ל לפרש התוספתא דמיירי בשתה יין לפנים הו"ל לפרש דמיירי בשתה בחוץ ולענין ללקות שתים אחת על הכניסה ואחת על היציאה. וזה שכ' הראב"ד דלפי דבריו בפירושו א"צ שישתה יין בפנים רק אם שתה בחוץ משכחת לה ולענין ללקות שתים וזה ברור בכוונת הראב"ד ודו"ק. אך ליישב דברי הרמב"ם מקושיא הנ"ל נראה כיון דבת"כ אמר מנין אף ביציאה ת"ל אתה ובניך והוא תמוה מנ"ל כן ועיין בכ"מ שעמד בזה ולדעתי יש לו' הכוונה דראייתו הוי ממ"ש אתה ובניך אתך משמע בדומה לך וכמו שדרשו חז"ל במס' ע"ז גבי נח אתך בדומה לך כן ה"נ הכוונה אתך בדומה לך והיינו אהרן היה אז בפנים כדמוכח בפרשת שמיני שנא' להם ומפתח אהל מועד לא תצאו מוכח שהיו אז באהל מועד ורמז לו שאם אז ישתו יין יתחייבו וא"כ מוכח דחייב גם על היציאה ולכך אין לומר דהכוונה לחייב שתים על הכניסה ועל היציאה דזה לא נלמוד מלשון אתך בדומה לך דהרי אהרן לא נכנס אז שתויי יין ומה בדומה לך איכא ובע"כ הכוונה רק דאם ישתה יין בפנים חייב על היציאה ודו"ק ואפשר ליישב גם דברי הכ"מ דגם הוא מפרש כוונת הראב"ד כן רק דקשה לו מה הקשה הרי י"ל דקי"ל תפשת מועט תפשת וכיון שכן מוטב טפי לאוקמי הריבוי על אם שתה יין לפנים ולחייבו אחת מלאוקמי על אם שתה יין בחוץ ולחייבו שתים לכך כתב הכ"מ דכוונת הראב"ד הוי כיון דמי הכניס יין לפנים א"כ הוה מלתא דלא שכיחא לכך טפי מסתבר למדרש על אם שתה בחוץ ולחייבו שתים מלמדרש ממנו אם שתה בפנים ולחייבו אחת כיון דהוי מלתא דלא שכיחא ואתי שפיר ודו"ק היטב:

(סעיף מ') כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה על הרמב"ם ועיין מ"ש בישובו בהשמטות לחיבורי נדרי זרוזין ביו"ד סי' רכ"ח שם ישבתי דבריו ע"פ דרכו של המג"א בתוספת ביאור ע"ש בחיבורי השני להשמטות לנדרים ע"ש ודו"ק והוא בחיבורי בכת"י דף קע"ג: והנה בדין זה בכהן שנשא גרושה עיין מ"ש בספרי ספר החיים ליישב שיטת הרמב"ם מכח שיקחו לעצמן קלי הדעת ולא יחושו לנדרי איסור ע"ש וע' מ"ש בזה בחיבורי ליו"ד הלכות בכור סי' שי"ד ראיה לזה מן הש"ס דבכורות דף ל"ו ע"ב גבי ר"א שהביא לפניו בכור ולא ידע אם כהן הוא ע"ש עד לכבודו של חכם חייש איסורא עביד משם מוכח דבע"כ חיישינן לכה"ג שיקח לעצמו קלי הדעת שלא יחושו לכבודו של חכם ויתירו לו דאל"כ אין פירוש להסוגיא שם דדלמא הוא לא חייש רק דהשלשה לא יתירו לו כיון שיש חכם או דערומי קא מערים שהשלשה לא יתירו לו כיון דליכא כהן עמו ובע"כ דהחשש שאפשר שיקח לעצמו שלשה קלי הדעת ויתירו לו ובע"כ שהוא עצמו חייש לכבודו של חכם ע"ש ודו"ק בזה:

(סעיף מ"א) בהג"ה י"א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זינתה וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה ע"ז ועיין בחיבורי לתורה פרשת בלק שנת תקצ"ט בפסוק ויהל העם לזנות מה שדחיתי ראיות המג"א ס"ק ס"ב והעליתי כן דיש לחלק בין אם עשתה כן ג"פ או בפרהסיא לבין פ"א ובצנעא דאז לא מחללת את אביה ובזנות אף בזה מחללת ואח"כ הבאתי ראיה מן התורה שם דאף בהרבה פעמים ובפרהסיא אינה מחללת אביה מן הילקוט שם ע"ש ודו"ק ומה שקשה על הגהות רמ"א הנ"ל מסוף מס' סוכה עיין בחיבורי לש"ע יו"ד סי' רי"ט דף ק"כ דרך אגב מ"ש ליישב שם בעזה"י ודו"ק:
(סעיף מ"א ) בהג"ה י"א דמי שיש לו בת שהמירה לעכו"ם או זינתה אין מחייבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת. נ"ב עיין במג"א שפירש דברי המרדכי דכוונתו דהמירה מסתמא זינתה וכתב אח"כ דפשע מה שהי' לו ללמוד זאת בקטנותה וכו' ע"ש ודבריו תמוהין דבשלמא בידוע שזינתה מחללת את אביה דמסתמא לא שמרה בקטנותה דאם היה שמרה בקטנותה לא היתה באה לזנות לכך הוה כ"ד שאף בנשואה בשריפה אבל בהמירה ואנחנו לא ידענו שזינתה רק דאמרינן מסתמא זינתה א"כ אם מהני הך שמירה בקטנותה שאף אחר שהמירה לא תזנה קשה למה מחללת את אביה דלמא באמת שמרה מזנות בקטנותה ובאמת לא זינתה מכח דשמרה בקטנותה מגופיה נוכראי ואם שמירה לא מהני מה ששמרה בקטנותה ובאמת לא זנתה א"כ לא פשע כלל שהרי אף שמרה לא היתה מועיל כיון דמשמד אין לשמרה ושוב אח"כ לא מהני שמירתו מתחלה ואין לו' דכוונת המג"א הוי דאנן אמרינן שמכח הנאת הזנות כדי שיהיה שכיחא ליה א"כ אם היה שומרה בקטנותה מגופא נוכראה לא היתה מתאוות לזנות ולא היתה ממירה דתה זה אינו דא"כ אין ראיה מאהע"ז דמשם לא משמע שמתוך הנאת הזנות תמיר דתה רק דמן הסתם זינתה נמי ולא שעיקר המירתה יהיה מכח תאוות זנות. ועוד מה ראיה מביא מנשואה התם י"ל דחזינן שזינתה ולא המירה בזה תליא אם היה שומרה בקטנותה או לא אבל אם המירה תחלה י"ל בזה אף אם היה שמרה בקטנותה רגילה לצאת כיון שכבר המירה וצ"ע ודו"ק:

(סעיף מ"ג) אחר שבעה ימים של אבילות נושא כפיו ובתוך שבעה ימי אבלות יצא מבהכ"נס בשעה שקורין כהנים. נ"ב עיין מג"א שכתב וכ"ש אנן וכו' ונראה דאף אם אירע שלא חל עליו דין אנינות כגון שאין דעתו לקברו היום מ"מ לא ישא את כפיו כיון דאינו בשמחה וכמ"ש המג"א וזה תליא בשני הטעמים שלטעם הש"ך כיון דלא הוה אונן ישא את כפיו ואם הוי כטעם המג"א לא ישא את כפיו. והנה לדעת הש"ך דהיה מותר בכה"ג לישא את כפיו אשכחנא פתרא במעשה שבא לידי בבית אחד שהיה מת והיה כהן והיה לו אח והיה המעשה ביו"ט והבהכנ"כ היה סמוך להבית באופן שלא היה יכולים הכהנים לישא כפיהם שם היה נראה דמותר האח הכהן לכנוס לבהכנ"ס שם ולישא את כפיו כיון דיש דיעות כש"ע אם מותרין קרובים לטמאות שלא לצורך קבורה וניהו דאנן קיי"ל דאסור לטמאות מכל מקום ספיקא הוי וגם דעת הש"ך בסי' שע"א דטומאה של טפח הסמוך הוי רק דרבנן וניהו דהמג"א השיג עליו שהוא מן התורה מכל מקום הפנ"י בכרכות פ"ג ובפ"ק דסוכה העלה שלא כדעת המג"א ומידי ספיקא לא נפיק [ועיין בחידושי ליו"ד סי' שע"כ מ"ש כיוצא בזה] וא"כ הוה ספק ספיקא שמא כדעת הסוברים דמותר לטמאות שלא לצורך קבורה ואת"ל כדעת הסוברים דאסור לטמאות מ"מ דלמא טומאה הסמוכה הוי רק דרבנן כדעת הש"ך והפנ"י הנ"ל ושוב בדרבנן מקלינן לסמוך על הסוברים דמותר שלא לצורך קבורה דספק דרבנן להקל והוי ס"ס כמ"ש הפוסקים גבי דם ביצים וניהו דהוי אונן מ"מ אם אין דעתו לקברו היום או בשבת במקומות שנושאין כפיהם בשבת מותר אחי המת לישא שם כפיו בבהכנ"ס הסמוך ואחרים אסורים לישא כפיהם מיהו לטעם המג"א אסור לישא כפיו בלא"ה מכח דאינו בשמחה מיהו בדם ביצים גופא קשה דהרי יש נמי ס"ס להיפוך דלמא היה במקום האוסרו ואת"ל לא היה דלמא הלכה כמ"ד דם ביצים דאורייתא ולכך יש לחוש לחומרא שהיה במקום האוסרו וגם כאן תקשה כן וצ"ע ודו"ק: והנה מ"ש לעיל שמכח ס"ס מותר לכנוס לבהכנ"ס לישא כפיו אין להקשות דא"כ אף לדבר הרשות יהיה מותר לכנוס לבית הסמוך אך זה אינו דהרי קי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה או ספק ספיקא אך היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה נראה דמותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה דהטעם דאין עושין ספק דרבנן או ס"ס לכתחלה משום דהוי כמו מבטל איסור לכתחלה וכמו דאין מבטלין איסור לכתחלה כן אין עושין ס"ס לכתחלה וא"כ כיון דלדבר מצוה מותר לבטל איסור לכתחלה כמ"ש בהלכות סוכה סי' תרכ"ו דלגבי מצוה לא שייך איסור דאין מבטלים א"כ מותר נמי לעשות ספק דרבנן וס"ס לכתחלה ולכך לדבר מצוה מותר לכנוס מה"ט דאמרן אבל לדבר הרשות אסור דאין עושין ס"ס וספק דרבנן לכתחלה וכיוצא בזה כתבתי בחידושי ליו"ט סי' ר"א בתשובה ע"ש וז"כ ונכון לדעתי גם י"ל דהוי ס"ס בדבר שיש לו מתירין דלא מהני אך לדבר מצוה לא שייך יש לו מתירין דלמחר לא יהיה דבר מצוה ודו"ק:

(סעיף מ"ה) בהג"ה אסור להשתמש בכהן אפי' בזה"ז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך. נ"ב עיין בט"ז בטעם ההיתר בזה מכח דהתורה אמרה וקדשתו לעשות לו נייח נפשיה וזה אין לו נייח נפשיה אם לא יהיה רשאי להשתמש לת"ח. והנה דבריו תמוהין מן התוס' דמס' סוטה דף מ' ע"ב ד"ה מצוה שאני שהעלו שם דאפי' לפני ת"ח אסור למלך לעמוד מכח דלא אמרינן מצוה שאני רק לגבי המצוה שגדול ממצות המלך אבל בקימה לפני ת"ח הוי מצות המלך גדול ממנו שהרי התורה אמרה שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו ע"כ תוכן כוונתם. וקשה נמי נימא אם אין המלך רשאי לעמוד בפני ת"ח אין זה נייח נפשיה ולו' דמצות המלך אין הכבוד שלו ולא משגחינן בניחא דנפשיה דא"כ גם בכהן נאמר שאין הכבוד שלו ואדרבא בכהן מפורש טפי שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב הרי דהכוונה מחמת כבודו יתב' ולא הוי הכבוד שלו א"כ אין להשגיח בניחותא דנפשיה ועוד היאך יכול הכהן למחול הרי נא' נמי כן דמצות הכהן הוי יותר ממצות הת"ח שהת"ח מצוה דוקדשתו להיות הוא מקדש להכהן ואין הכהן מצווה להקדיש הת"ח דא"כ הוי כבוד הכהן יותר מן הת"ח והיאך רשאי הכהן לעבור על וקדשתו מפני כבוד החכם ואין לו' דוקדשתו לא נאמר במקום ת"ח א"כ גם במלך נאמר כן שתהא אימתו עליך קאי על אינש דעלמא ולא במקום ת"ח ובת"ח גם המלך מצווה במצות דאת ה' אלהיך תירא כמו אינש דעלמא ושוב מצוה שאני ולמה במלך לא אמרינן כן. ולכך נראה דמדברי התוס' יש להוכיח דלא מהני מחילת הכהן ג"כ. והנה ע"פ דבריהם יש לו' מ"ש בש"ס גבי רב הונא בר נתן דהוי קאים קדם שבור מלכא והוי מדליי' המיינא ואמר ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו. ולכאורה תיבות וגוי קדוש מיותר דדי לומר ממלכת כהנים כתיב בכו. אך כוונתו כיון דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואף לת"ח אסור למחול על כבודו מכח דלא נחשב דבר מצוה א"כ ה"נ מה בכך דכתיב בהו ממלכת כהנים הרי הוא כמו מלך ואין כבודו מחול ומה אולמא דהך מהך. ובפרט אם במלך ישראל לא היה יכול לעשות כן לת"ח מה"ת שיעשה הוא כן שהוא נכרי. לכך תירץ בלשונו דשאני ושאני דמלך ישראל גם הוא בכלל גוי קדוש ואין חילוק בינו לת"ח רק מעלה אחת שהוא ת"ח ונקרא ממלכת כהנים לכך בזה הוי מצות המלך גדול ממצות ת"ח אך כיון דבישראל אית ביה תרתי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתוב בהו א"כ יש לך שני מעלות ולו רק מעלה אחת שאני מלך שוב הוי נגדו מצות ת"ח קודם. ולכך שוב י"ל מצוה שאני ורשאי אינש למחול על כבודו. ותירוץ דבריו דלא תקשה עליו ממ"נ אם אינו רוצה לקיים את התורה פשיטא דלא הו"ל למידלי' הימניא לישראל ואם רוצה לחוש לקיום התורה דהוי מצוה לכבד ת"ח שוב מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והיאך עושה כבי תרי לכך תירץ דבריו דכדין עביד דגם במלך ישראל היכי דהוי מצוה רשאי למחול על כבודו כדמשני בסוטה רק נגד ת"ח לא שייך ביה מצוה דמצות המלך גדול עליו אבל בנכרי דכתיב בישראל ת"ח תרתי הוה מצות ת"ח גדול לכך רשאי למחול על כבודו דמצוה שאני ודו"ק היטב: והנה בדין מ"ש בהג"ה אסור להשתמש בכהן אפי' בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך עיין בט"ז ומג"א מה שהאריכו בזה ואני בעניי לא ידעתי מה הקשה להם ממעשה דר"ת וממה שהיה לרבא עבד כהן וממה דאמרינן דאין עבד כהן נרצע והרי יש חילוק בין ת"ח לע"ה דע"ה ודאי אסור לשמש בכהן דהוי מועל בקודש אבל ת"ח שהוא חשוב יותר מכהן כמ"ש חז"ל דאדרבא לא יקדים ת"ח לכהן ע"ה דרך חוק ומשפט כהונה א"כ מוכח דת"ח קודם וכן דרשו חז"ל במס' נדרים דת"ח נקראים כהנים דכתיב ובני דוד כהנים היו ופירש"י שם לפתוח ראשון וכו' א"כ מוכח דהת"ח עצמו נקרא כהן וע"כ לא אסר בירושלמי רק לישראל להשתמש בכהן אבל כהן בכהן מותר לשמש וא"כ מכ"ש בת"ח שמותר לשמש בכהן וא"צ לטעם הט"ז דניחא לכהן בכך רק אף אם אינו מוחל מדינא מותר להשתמש בו שת"ח קודם לכהן ע"ה. והנה מ"ש הרמ"א דאם מחל מהני וכן הביא המג"א לקמן סי' ר"א בשם הסמ"ג דמהני מחילה אבל הט"ז ס"ל דלא מהני מחילה רק מכח דהוי כבוד כיון דיש כבוד לכהן בכך אבל בעלמא ל"מ מחילה ודבריו תמוהין דהרי מנהג בכל ישראל אם הכהן מכבד לאחר בבהמ"ז אחר מברך והרי זה נלמוד מוקדשתו לברך ראשון ואעפ"כ יכול למחול ולמה לשמש ל"מ מחילה ושניהם נלמוד מקרא אחד דוקדשתו וצ"ע ודו"ק בזה:

ול"נ אף אם נטל שחרית ובירר ענ"י מ"מ אם לא נטל שחרית רק עד חיבור האצבעות לכף היד עיין לקמן ס"ס קס"א צריך לברך שנית על נטילה לדוכן שצריך ליטול עד פרק הזרוע ולכן יזהר כל כהן שיטול שחרית עד פרק הזרוע:

הרב"י הקשה על מה שאמרו שאין הכהנים רשאים להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור והרי בלא"ה אין הכהנים רשאים להתחיל עד שתכל' התיבה מפי המקרא ומתוך כך פי' הרב"י דהך ברכ' היינו רבון העולמים והמ"א ישב קושייתו וממילא לא קאי כלל על רבון:

וכהן פצוע דכה אם מותר לישא כפיו או אם שייך בו וקדשתו. עיין באה"ע סי' ה' בח"מ ובב"ש סק"א:

המעיין בתוס' בגיטין דף ל"ה ע"ב בד"ה סבר בסוף הדבור ומעיין ג"כ בתוספות במס' ערכין דף ך"ג ע"א בד"ה מר סבר יראה שהתוס' כיונו ההיפך מדברי המג"א כאן ועיין בצאן קדשים ודברי המג"א תמוהים בעיני כי אם נהנתי מכתובתי הוא תנאי הנדר וא"כ אם אינו צריך לפרט הסיבה א"צ לפרט ג"כ התנאי:

[א] בפחות מעשרה וכו'. שהרי הוא דבר שבקדושה וכו' אבל מצאתי בר"ן פרק הקורא מגילה אומר דלא מיקרי דבר שבקדושה אלא קדיש וקדושה וברכו, והא דאין נושאין כפיהם פחות מעשרה הוא מטעם אחר דלמדינן גזירה שוה דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולהלן כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מה להלן עשרה אף כאן עשרה, וכן משמע בטור סימן נ"ה וגם לקמן ריש סימן קמ"ג בקריאת התורה. כתב הלבוש הטעם משום שהוא דבר שבקדושה, והר"ן שם כתב הטעם משום דתיקון דרבנן הוא ולא תיקנו אלא בעשרה, וכן הטעם בהפטרה דנזכר במתניתין שם דבעינן עשרה. כתב שיירי כנסת הגדולה ירושלמי התחילו לישא כפיהם בעשרה ויצאו מקצתן גומרין, ותימא מפני מה השמיטו הפוסקים, עד כאן, והביאו עולת תמיד. ותימא עליו הא פסקו כן להדיא הרי"ף והרא"ש ואגודה פרק הקורא ורמב"ם פרק א' מהלכות תפילה, והטור והשולחן ערוך נראה שמשום שסמכו על מה שכבר כתבו בסימן נ"ה סעיף ג' בקדיש וקדושה וברכו עיין שם דלא עדיף נשיאת כפים מהם. אך קשה למה חזר וכתבו הטור ושולחן ערוך ולבוש בסוף סימן קמ"ג בקריאת התורה, ונראה לי דקא משמע לן דאף לדידן שעולין הרבה לקריאת התורה אם התחיל ראשון לקרות בעשרה ויצאו מקצתן מותרין לעלות כולן ולברך כראוי ולא אמרינן שהראשון יגמור לבד, וכן נראה עיקר לדינא וכן נוטה דעת כסף משנה שם. ומכל מקום נראה לי דלא יעלו יותר משבעה קרואים, ובזה ניחא נמי שלא הזכירו כלל דין דהפטרה משום דסמכו דדמי לקריאה, גם אין קורא הפטרה אלא אחד. עוד נראה לי לדייק מירושלמי הנזכר לעיל דנקטין כתרתי בבא דאם התחילו לקרות ויצאו מקצתן גומרים קריאת התורה, ואין רשאים להתחיל בהפטרה וברכותיה דהוי כמו ענין אחר אם לא שהיו עשרה בהתחלת הפטרה, וכהאי גוונא דייק הר"ן שם בקדיש ותפילה כדלעיל בסימן נ"ה עיין שם ודו"ק:

[ב] וכהנים מן המנין וכו'. דזה נלמד מסעיף כ"ה בבית הכנסת שכולם כהנים דאם אינם אלא עשרה מברכין לאחיהם שבשדות, אם כן על כרחך ישראלים אלו שעונין נמי אמן לא גריעי מאחיהם שבשדות, וכיון שהם בבית הכנסת ודאי מצטרפין למנין ודו"ק. ועיין בכסף משנה שם ובסעיף כ"ה ובאר שבע פרק אלו נאמרים לא דק בזה עיין שם. ומה שכתב הלבוש הטעם שהם בכלל ברכה, כן כתב הרבינו מנוח, ואין צורך לזה דהא כתב שהוא דבר קדושה וכיון דאיכא עשרה השכינה שורה ואפילו לטעם שכתבתי מכל מקום לא גרע מקדיש וקדושה דהשליח ציבור מצטרף, ולכן נראה פשוט דאף שמתפללים בבית שאין בה ספר תורה נושאין כפיהם כן נוטה דעת עולת תמיד:

[ג] ואין לזר וכו'. שאין הציווי אלא לכהנים ושמו את שמי כו', אבל רש"י בכתובות דף כ"ד פירש מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה, גם לדינא יש מחלוקת בזה כי דעת עטרת צבי שפירוש תוס' שבת דף קי"ח דאם עולה ואינו מברך כלל אינו עובר בעשה. וכפירוש חידושי הלכות ועולת תמיד לא עיין שם. בתשובת בית יעקב סימן קכ"ד אשתמיט דברי מהרש"א, גם מה שכתב מדמחלק רמ"א בין עולה לבדו וכו' אלמא דאפילו בלא נשיאת כפים אסור עם כהנים אחרים אינו נכון דאדרבה מדכתב רמ"א ואין לזר לישא כפיו וכו' משמע עלייה לבד מותר אלא דלא ניחא ליה לאוקמי דברי ר' יוסי הגלילי בעליה לבד, ועוד דעדיין היה קשה על תוס' למה כתבו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה ואף שיש לומר חדא מינייהו נקט מכל מקום ניחא ליה לתרץ דליכא איסור עשה כלל דהיינו עם כהנים אחרים, גם מה שכתב בפירוש תוס' דחוק עיין שם, אבל הב"ח פירש דאף דאומר יברכך וכו' אינו עובר בעשה אם מברך בלא פריסת ידים: [לבוש] ואינו מברך אשר קדשנו במצותיו וכו'. ועיין בבאר שבע דף צ"א ודבריו דחוקים. עיין באבן העזר ריש סימן ג' דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו ועיין לקמן סעיף ו' מזה, ומי שהוחזק בכהן ונושא גרושה ומכחיש שהוא כהן עיין בסוף לבוש הדן באריכות שאינו נאמן ונותנין עליו כל החומרות של כהן ושל ישראל אבל בניו הם בכהונתם, ועיין בבאר שבע דף קי"ז מזה. ועיין בתוס' סוטה דף ל"ח דכהן אינו מטמא בשביל נשיאת כפים, ונראה דאפילו כבר נטל ידיו לעלות ונשמע שיש טומאה יוצאים מבית הכנסת. כתב הט"ז רבים מתמיהין על מאמר דר' יוסי יודע אני שאיני כהן וכו', ונראה לי דהכי קאמר אם היה חברי אומרים לי שאני כהן הייתי מבטל דעתי נגדם מה שאני יודע שאינו כהן, ועל זה שמצינו בסוף פרק קמא דיבמות אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל לא נמנעו לישא נשים זה מזה וכו', עד כאן. ותימא מה ענין ידיעה להוראת הדין ועוד מקשים הא בש"ס שם קאמר דמודעי לה ופירשו:

[ד] מהדברים המעכבים וכו'. פירוש דאם יש בו דברים המעכבים אף שהם מדרבנן אינו עובר ואינו צריך לצאת, וטעמא כתב הב"ח דהקורא כהנים כוונתו על הכשרים מדרבנן. וכתב מגן אברהם דאם אמר להם לעלות צריכין לעלות, אבל מלשון שולחן ערוך משמע דאם היה בו אחד מהדברים המעכבים אפילו אמר לו אינו עובר דהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה, עד כאן. ונראה דאפשר שגם הב"ח מודה לזה אלא דסבירא ליה כיון דאפשר לצאת לא העמידו דבריהם, וכן משמע בסעיף ז' ס"ק א' כמו שכתבתי שם, ולכך הוצרך לטעם שאין כוונתו אלא על הכשרים, אבל באמת אם לא יצא ואמר לו עלה אינו עובר. ולפי זה כשאין כהן בבית הכנסת אלא הפסולים יש להם לצאת, ועולת תמיד לא כתב כן, ועיין לקמן סעיף ל'. ונראה שהיוצאים יוצאים קודם רצה וכן כתב מגן אברהם בשם המרדכי וכן משמע בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן י"ב, וטעמא שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה, גם נראה לי כדי שלא יבוא אצלו השופך מים על יד הכהנים:

[ה] שוב אינו וכו'. ואם עלה צריך עיון אם צריך לברך וכו' אשתמיטתיה תשובת מהר"מ מינ"ץ סימן י"ב שכתב בפשיטות דמברכין אפילו כמה פעמים ואפילו באותו בית הכנסת ושכן נוהגין. גם נראה לי ראיה מתוס' סוטה דף ל"ט ד"ה כל וכו' גבי נטילת ידים שכתבו מה לי קריאת שמע ומה לי ברכת כהנים, אי משום דצריך ברכה לפניה הכי נמי צריך ברכה לפניו, עד כאן. וקשה מנא ליה להוכיח דילמא קא משמע לן אף שכבר נשא כפיו שאינו מברך לפניה בעינן נטילת ידים ואף דלאו חיובא לישא כפיו, ומכל מקום אם נושא כפיו צריך נטילת ידים אלא דלעולם צריך ברכה לפניה:

[ו] במנעלים וכו'. דשמא יפסק רצועה וישב לקשרה בעוד שחביריו מברכין ואומרים שהוא בן גרושה וחלוצה ואפילו במנעלים שאין להם רצועה לא פלוג רבנן. כתב כנסת הגדולה ויצניע המנעלים תחת ספסליהם:

[ז] ויש מחמירין וכו'. אם הם קצרים שדומים למנעלים כתב מגן אברהם נראה לי דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועיין לקמן סימן תקנ"ד סעיף ט"ז וצריך עיון:

[ח] שחרית וכו'. והבית יוסף כתב דדעת הרמב"ם דאין צריך לחזור ושכן כתב בנו הלכה למעשה, ומזה תימא על מגן אברהם עיין שם, וכתב עולת תמיד דיש לסמוך עליו בשעת הדחק כשאין לו מים לדוכן והוא שלא הסיח דעתו מהם, ומבואר דאם לא נטל שחרית אסור לעולם דלא מהני מידי דמנקי אלא לתפילה אבל לדוכן מים בעינן. כתב עולת תמיד תימא הא הרמב"ם כתב שצריך ליטול עד הפרק ובנטילת ידים של שחרית סגי כשנטל עד סוף קשרי אצבעותיו וכמו שכתב השולחן ערוך לקמן סימן תרי"ג סעיף ב', וצריך לומר דלכתחילה קאמר הרמב"ם עד הפרק ובדיעבד או שעת הדחק סגי עד קשרי אצבעותיו, עד כאן. ולעניות דעתי בלאו הכי לא קשה מידי דהא כתבתי בסימן ד' ס"ק ה' דגם בנטילת שחרית בעינן עד הפרק, וכן מבואר מטעם שכתב הלבוש בריש הסימן שם דנטילה הוא כקודש לעבודה, ואם כן הוא דומיא דנטילה לדוכן, וגם בנטילה לאכילה יש לומר הכי דעת הרמב"ם כמו שכתב הבית יוסף בסוף סימן קמ"א, והא דלקמן סימן תרי"ג לא קשה מידי דמיירי ביום כיפור דמחמירין יותר ברחיצה. מנהגא ששופכין שמן של ריח במים, ומגן אברהם וכן הט"ז בסוף סימן תרי"א כתב דאיסורא קעבדי משום מוליד ריחא, ואני כתבתי בסימן תרנ"ח דכיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריחא, גם אין לומר דמוליד ריחא בידי הכהנים, ולפי זה אפילו כששופכין לתוכו בערב יום טוב אסור, וכן כתב הט"ז שם דנראה לו דכיון ששמן עצמו מדבק בידים לא הוי מוליד ריח דהוי כמו שמריח בשמן, וראיה לזה נראה לי מסימן שכ"ב בסעיף ה' דמותר למלול ביד הבשמים להריח, ואפשר לחלק בזה דשם לא כיוון משום ידים אלא להוסיף ריח הבשמים מה שאין כן הכא דמכוין שיריחו ידי הכהנים. מיהו לקמן בסימן תרנ"ח דפסקו השולחן ערוך ולבוש דאסור ליתן אתרוג על בגד, ומבואר דאפילו באין מכוין אסור במוליד ריח, ואפילו הכי מתירין למלול ביד, אלא על כרחך צריכין לחלק כדאמר, ובלאו הכי כדאי סברתו לקיים מנהגא:

[ט] חוזרים וכו'. ובלבוש ואחר כך יטול וכו' פירוש אחר חליצת מנעלים דאילו קודם חליצה צריך לחזור וליטול משום חליצת מנעלים, וכתבו שיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד במנעלים שאפשר לחולצן בלא נגיעה יכול ליטול קודם החליצה ושכך הם נוהגין, ולעיל בסימן ב' הקשיתי בזה עיין שם:

[י] והלוים יוצקים וכו'. וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם שהוא קדוש נכנס תחת הלוים (ב"ח), וכתב שיירי כנסת הגדולה אם אין גם בכור טוב שיטול הכהן בעצמו מעל ידי ישראל. אם הלוי תלמיד חכם והכהנים עמי הארצים יש אומרים דאין אשם על לוי שאינה רוצה ליצוק ויש אומרים דמכל מקום מחויב ליצוק וכן ראוי להחמיר דהא אף לסברא ראשונה לא קאמר אלא דאין אשם אבל טוב לכתחילה להחמירו, אם יש כהן אחד תלמיד חכם לכולי עלמא מחויב ליצוק גם על עם הארץ:

[יא] ולא נהגו וכו'. ודוקא שלא הסיח דעתו, אבל הסיח כתב הב"ח טוב שיטול הלוי קודם, ואין צריך לומר היכא דנגע בגופו או במנעליו. וגדולה מזו כתב שיירי כנסת הגדולה פשוט שבינם ליטול הלוים ידיהם לעולם כשיוצקין מים על ידי כהנים:

[יב] ובירך על נטילת ידים וכו'. והקשה במגן אברהם הוה ליה למימר בקיצור דאין מברכין על נטילה זו דאטו מי לא ידעינן דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו אפילו אין רוצה לישא כפיו, עד כאן. ולעניות דעתי דבא לאפוקי אם לא היה לו מים והיה מנקה בכל מידי דמנקה לברך על נקיות ידים כדלעיל סימן ד' סעיף כ"ב דאז נראה דאם נטל אחר כך במים דאין צריך לברך על נטילת ידים אם לאו כשנושא את כפיו ודו"ק:

[יג] לא יחזור וכו'. הטעם כתב בבדק הבית דספק ברכות לקולא, פירוש דשמא עיקר כדעת הרמב"ם הנזכר לעיל. ועוד נראה לי דאפשר לא ניתקנו ברכת נטילת ידים אלא לאכילה או בנטילת ידים שחרית, כדמשמע בתשובת הרשב"א סימן ק"צ וקצ"א, ואף לפירושו דבעינן נטילת ידים סמוך לנשיאת כפים מכל מקום אפשר דסבירא ליה לא ניתקנה עלה ברכת נטילת ידים, והטור יחידאי בזה וכן משמע בחידושי אגודה במסכת מגילה (כסף) (תשובת מהר"י ווייל). ובזה ניחא מה שתמה מגן אברהם על דלא נוהגין לברך כשנגעו במקום מטונף דבעינן נטילת ידים לכולי עלמא עיין שם ודו"ק. אסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילת ידים לברכה תוס', ולכן צריך ליטול סמוך לרצה, והחזן לא יאריך ברצה (מגן אברהם). ולי נראה דסמכינן בזה על הפוסקים דאין צריך נטילת ידים כיון שנטלו שחרית, ועיין לקמן סימן קס"ו ולהכי לא כתב דין זה בשולחן ערוך:

[יד] כשמתחיל הש"ץ וכו'. כן כתב הטור, אבל בש"ס סוטה דף ל"ח משמע דכל שלא סיים השליח ציבור רצה יכול לעקור, וכן פירש רש"י שם, ונראה דמכל מקום לכתחילה קאמרינן שיזהרו לעקור בהתחלת השליח ציבור דשמא יתעכב מעט. וכתב הפרישה שעוקר אחר נטילה, שאז ראוי והנטילה צריכה להיות קודם רצה, עד כאן. ובדיעבד אם לא נטל קודם רצה צריך עיון אם יעקור ברצה ויטול אחר כך דלשון הש"ס דקאמר כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו, ומשמע קצת דכל שנטל אפילו אחר עקירה נושא כפיו, וכן נראה לדינא ועיין בס"ק שאחר זה:

[טו] עד אחר שסיים השליח ציבור רצה וכו'. נראה דהוא הדין כשיסיים ברכת מודים ואיידי דרישא נקט רצה, וכן משמע באגודה שהבאתי ס"ק י"ח:

[טז] שוב לא יעלה וכו'. אפילו לא עקר מחמת אונס כגון שהיה מתפלל, או שהיו ידיו טמאות, או שהיה חוץ לבית הכנסת וכל כיוצא בזה לא יעלה, ואם עלה לא ירד, כן כתב כנסת הגדולה בשם תשובת רדב"ז, וכתב עולת תמיד משמע לכאורה דאם לא היה אונס אף על פי שעלה ירד, ולמעשה צריך עיון, עד כאן. ואני מצאתי בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן י"ב שמסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו, אבל אם אמרו לעלות צריך לעלות וקצת דעתו נוטה לזה, ולמגן אברהם אשתמיט מזה. ולכאורה קשה אם כן מאי פריך הש"ס [סוטה] דף ל"ח והא רב אמי ורב אסי סלקי, ויש לומר דיודע היה הש"ס דסלקן מעצמן. אך קשה דפריך ממתניתין אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפילתו רשאי הא לא עקר, מאי פריך דילמא מיירי כשאומרים לו לעלות, ויש לומר דאם כן מאי רשאי הא חיובא הוא לעלות. עוד יש לומר דאם כן אפילו אין הבטחתו נמי כיון דאמרו לו לעלות כדלקמן סעיף כ"א. וכתב השיירי כנסת הגדולה אם ביתו סמוך לבית הכנסת ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות מיקרי עקירה. כתב מהר"מ מינץ שם דאף שאין בבית הכנסת אלא כהנים שהם שונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה צריכין לעלות לדוכן, וכתב בגליון מגן אברהם אבל כהן ששונא את הציבור או הציבור שונאים אותו לא יעלה לדוכן ויש להם בזה סכנה גדולה שעולה לדוכן (זוהר פרשת נשא):

[יז] לא יעלה וכו'. דכתיב ויברכם וירד מעשות החטאת פירוש מיד אחר שעשה את החטאות ירד לברכם אף כאן וכו', לבוש. תמיהני דאם כן כשעוקר מיד אחר שסיים ברכת רצה נמי כמו התם דבירך אחר שירד ועשה חטאת, אבל רש"י פירש בסוטה דף ל"ח בעוד עבודה בידו בירך ואחר כך וירד מעשות החטאת:

[יח] כשעוקרים וכו'. אבל מפירוש רש"י משמע שאין אומרים תפילה זו אלא עד שמגיע לדוכן וכן מנהגים, כן כתב עטרת צבי. וזה לשון רש"י שם עד שמגיעין לדוכן ומחזיר פניו כלפי תיבה, וכן פירש מגיד משנה. אך צריך עיון ממה שמצאתי בספר צידה לדרך וזה לשונו, כששליח ציבור משלים ההודאה וקודם שמחזירין פניהם אומרים יהי רצון וכו', עד כאן. שוב ראיתי באגודה פרק הקורא מגילה ראיתי כהנים רברבי דלא אמרי יהי רצון עד שיסיים השליח ציבור בברכת מודים, כי כן משמע לשון רש"י פרק אלו נאמרים. אכן לי נראה דהתם קאי על דאמרינן עקר רגליו ולא מטא עד אחר מודים, אבל מי שמגיע שם לפני מודים יאמר מיד, עד כאן. ומשמע דאף שהגיע שם קודם התחלת מודים יאמר מיד ומכל מקום ודאי נראה שישחה עם החזן ויאמר מודים אנחנו לך (ועסי"ל) [ועל כרחך צריך לומר] דלפני סיום בברכת מודים קאמר, אבל אם בא קודם התחלת מודים יאמר מודים עם השליח ציבור, ואחר כך יאמר יהי רצון, וכן דעת מגן אברהם:

[יט] עד שיכלה וכו'. כדי שיוכל לסמוך לה הברכה של ברכת כהנים לבוש, אבל הב"ח כתב טעם אחר כדי שיענו הציבור אמן על שתי הברכות ברכת ההודאה וברכת יהי רצון ביחד, וכן כתבו נחלת צבי ועולת תמיד. וקשה לי דאם כן למה יאריך עד שיכלה אמן מפי הציבור אדרבה יפסיק קודם ענייתם וכדלקמן סעיף ט"ו. לכן נראה לי עיקר כטעם הלבוש ולכך נכון שיאריך עד שיכלה אמן, וכן כתבו תוס' ור"ן ושאר פוסקים ודלא כמגן אברהם:

[כ] פניהם כלפי ההיכל וכו'. ואם הכהנים מרובים עומדים מקצתם בדרום וצפון, ואם ההיכל אינו בצד מזרח עיין בכנסת הגדולה. כפופים וכו' פירוש שלא יפרוש כפיהם עד שהשליח ציבור וכו':

[כא] ויש אומרים וכו'. זה לשון הלבוש יאמר השליח ציבור וכל הציבור עמו בלחש אלהינו ואלהי אבותינו, עד כאן. וזה לשון לחם חמודות דף מ"ב לא ידעתי זו מנין ואולי לפי שרמ"א כתב ליש אומרים שאומרים אותן וכו', אבל נראה לי שהוא טעות סופר וצריך לומר שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד, עד כאן, וכן כתב במלבושי יום טוב אלא שסיים זה לשונו שוב ראיתי שמשמע קצת כן בתשב"ץ שכתב שבשעה שכהנים עולין לדוכן יאמר אלהינו וכו' בלחישה ואומר החזן בקול רם כהנים ועם קדושיך וכו' בלחישה, עד כאן דבריו, משמע קצת דרישא לאו בחזן, עד כאן לשון מלבושי יום טוב. ואני תמה שעיינתי בתשב"ץ בסימן קצ"ח ולא נזכר תיבת חזן כלל אלא זה לשונו ואומר בקול רם וכו' וכן הוא לשון הטור, וכן משמע באגודה פרק ב' דמגילה, וכן מצאתי מבואר בתשובת מהר"ם מינץ סימן פ"א שכתב זה לשונו יאמר החזן בלחש בשעת עניית אמן של קהל אלהינו וכו' עד כהנים אומר בקול רם, עד כאן. הרי דוקא החזן אומרו:

[כב] בלחש וכו'. ולשון אגודה בנחת, והכלבו כתב בשליח ציבור, שליח ציבור אומר בניגון אלהינו וכו', עד כאן. ואפשר דנמי כוונתו בניגון בלחש ובנחת ובלחש חדא הוא:

[כג] וחוזר ואומר וכו'. השליח ציבור והציבור עמו (לבוש), מפוסקים הנזכרים לעיל משמע גם זה אין הציבור אומרים אלא החזן וכן כתב בתשובת מהר"מ שם:

[כד] ואם הוא אחד וכו'. אפילו יש עמו כהן קטן שאינו בן י"ג שנים, תשובת ר"מ. כתב הסמ"ג סימן קי"ג, ועמא דבר להקרות אף ביחיד והבין הבית יוסף דמה שמקריא יברכך קאי, ולי נראה דאפשר דאף הקורא כהנים קאי וכן משמע בכלבו ותשב"ץ שם. ונראה דטעמן דבזמן הש"ס לא היו אומרים אלהינו וכו' אלא מתחילין כהנים, מה שאין כן לדידן שאומרים אלהינו אף כשנושאין כפיהם אם כן אף שאומר כהנים בקול הוא מלשון התפילה. עוד יש לומר דפירש רש"י ש"ס סוטה דף ל"ח לאחד אינו קורא כהן אלא כהנים וכן משמע תוס' שם בשם הירושלמי עיין שם ודו"ק, ועוד דבספר המנהיג ופסקי רקנט"י סימן ל"ח הביא הירושלמי דקורא לכהן אחד שאינו קורא אלא לשבט. לכן נראה לי דאין לגעור בויש נוהגין כן ופשוט דאף שאין אלא כהן אחד מברך אשר קדשנו וכו' ואם רבים מברכים כולם ביחד וכן כתב כנסת הגדולה:

[כה] וכשמחזירין פניהם וכו'. כתב שיירי כנסת הגדולה אבל הרמב"ם וכלבו כתבו דקודם שיחזור פניו מברך ואחר כך מחזיר פניו ומתחיל לברכם, ובתשובות כתבתי דעיקר כטור וסייעתו דרבים נינהו, אבל מה אעשה שהמנהג פשוט הוא כרמב"ם, וראיתי שהמדקדקים שמחזירין פניהם בתוך הברכה וגומרין ואולי רוצים לצאת ידי שתי הסברות, עד כאן דבריו בקצרה. וכן בהגהות בית יוסף האריך מאוד בזה. ותמיהני על מאסף בקי שכמותו שכתב דטור וסייעתו רבים נינהו, הא ראיתי שסמ"ג עשין כ' וסמ"ג סימן קי"ג ואגודה שם, וספר החינוך פרשת נשא וספר תניא, וספר צידה לדרך כולם פסקו כרמב"ם ואם כן ודאי הם רוב פוסקים בכולם. ועוד דגם לשון הטור כשמחזירין פניהם אפשר לפרש כשרוצין להחזיר פניהם יברכו קודם, והיינו מיד קודם חזרה וקל להבין. וכן מסתבר דברכת כהנים מדבר לעם ואיכא אימת ציבור ראוי להיות פנים נגד פנים מה שאין כן בברכה אשר קדשנו שמברך להקב"ה:

[כו] באהבה וכו'. כתב באר שבע ואם תאמר באהבה היכא רמיזה בתורה, ויש לומר דאיתא בתנחומא אמור להם אמור מלא פירוש בכוונת הלב ולא כאנגריא ובהלות והיינו באהבה בכוונת הלב, עד כאן. ועוד בתנחומא סימן א' אמור מלא ונקוד פתח שצריך אדם שיתן שלום לחבירו בפה מלא, ובזוהר איתא כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו, ואפשר שמפני זה אומרים באהבה. והטעם נראה לי כדאיתא פרק חלק דף ק"ו נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקילל אחיה השלוני את ישראל מברכות שבירך בלעם:

[כז] קצת למעלה וכו'. משמע כמו שכתב במהרי"ל דיזהר שלא יגביה כל כך עד שיתפרדו לגמרי מיד שמאל כדי שלא ישבר החלון רק יניח אצבעות הימין על אצבעות השמאל, עד כאן. וכן כתבו מגן אברהם ואחרונים, אבל בשיירי כנסת הגדולה כתב על זה ואני ראיתי להרב החסיד מהר"ר דוד הכהן שלא היה מחבר הידים אלא זו וזו לבד, ויראה שהיה סבור דהאויר שבין שתי ידות הוא אחד מן החרכים וכן המנהג, עד כאן. כתב הגהות מנהגים דבין מלה למלה או בשעה שהקהל אומרים אמן אין קפידא אם נגע בין גודל לאצבע משום עייפות:

[כח] חמשה אוירים וכו'. דכתיב מציץ מן החרכים דהיינו חלונות ועוד דכתיב אמור מלא וי"ו קח אותו וי"ו ושים אותו בתוך כ"ה ויהיה כו"ה:

[כט] בלשון הקודש וכו'. בסוטה דף ל"ח למד מגזירה שוה דהר גריזים דבעי בלשון הקודש, ועמידה מגזירה שוה דאלה יעמדו לברך, ובקול רם דכתיב אמור להם, כאדם שאומר לחבירו, וכתב העטרת צבי והלבוש כתב לימודים אחרים לא ראה מקור הדין בש"ס, עד כאן. ולעניות דעתי שראה לבוש שתי ראיות שראה נמי מה שכתב בטור ובספרי וסמך להו אקרא כה תברכו, וכתב בית יוסף איני יודע למה כתב רבינו ובספרי מסמך, הא בש"ס דידן נמי מסמך להו אקראי, עד כאן. ומתרץ לה הלבוש דהכי קאמר הטור דבספרי מסמיך להו אקרא דכה תברכו גופיה ולא משאר פסוק הלמד מש"ס דילן וכן משמע בפרישה שכתב על דברי בית יוסף זה לשונו ואפשר דבספרי מסמך לה ובגופיה דכה תברכו שהשם יתברך דבר עם משה בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם, ואמר ליה למשה כה תברכו, אלא שנשיאת כפים קשה שהוא אינו מרומז במלת כה, עד כאן. ולעניות דעתי אפשר שהראה לו הקב"ה נשיאת כפים ואמר כה תברכו כדפירש רש"י גבי החודש הזה לכם, וזה יתנו כל העובר וכו', וכן משמע לי בדברי רמב"ם פרק י"ז ודלא ככסף משנה ולחם משנה, עיין שם ודו"ק: כתב בלבוש בעמידה שאין למעלה לא ישיבה וכו'. קשה לי דהא אין ישיבה היינו בצבא מרום אבל בהקב"ה כתיב ראיתי ה' יושב על כסא ואל מלך יושב, וכדאמרינן פרק אין דורשין גבי מעשה דאחר. בשלמא לפירוש הפרישה רצה לומר דבאותו פעם עמד הקב"ה וראיה לזה נראה לי ממגילה דף כ"א דקאמר תורה בעמידה מנא ליה דכתיב ואתה פה עמוד עמדי כביכול אף הקב"ה בעמידה, אבל על הלבוש קשיא ואפשר דכוונתו כיון שאין ישיבה למעלה, אם כן על כרחך משה עמד ואמר לו כה תברכו. אך קשה הא כתיב ואשב בהר ואמר במגילה קשות בישיבה אמאי הא אין ישיבה למעלה, אלא על כרחך צריך לומר טעמא דמשה היה למטה מעשרה, כדאיתא בסוכה דף ה' או רצה לומר דשאני בשר ודם דליכא למיטעיא ביה באלהות, אי נמי דאתייהב ליה רשותא לכבוד התורה כדמצינו במטרו"ן דאתייהב ליה רשותא למיתב ולמכתב זכותא דישראל, וכהאי גוונא פירש אדוני אבי הרב נר"ו מדרש רות בעת ההיא יעמוד מיכאל, וכי יש ישיבה למעלה אלא נשתתק מללמד סנגורי"ן על ישראל, ורצה לומר כיון שנשתתק אין לו רשות לישב וצריך לעמוד. כתבו התוס' דף ל"ח ד"ה הרי נראה לר"י כהן שבירך בישיבה לא עשה ולא כלום דהא איתקש ברכה לעבודה ויושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד, עד כאן. וכתב כנסת הגדולה דהוא הדין לשון הקודש ושאר דברים מעכבין, ועולת תמיד כתב מיהו נראה דטוב שיצא הכהן לחוץ כשאינו יכול לברך כדינו, ואפשר דציבור שיושבין נגד פני הכהנים אין בכך כלום דוקא כהן מוזהר וכן כתב מגן אברהם, ועיין לעיל סימן כ"ג:

[ל] ובקול רם וכו'. ירושלמי בקול רם בקולו של רם מלמד שהקב"ה משתף קולו עמהם ודבר אחר במעולה שבקולות ולא גדול ולא קטן אלא בינוני, עד כאן, ורם הוא מלשון רוממות ונעימות. והנה בכנסת הגדולה תמה על הטור שלא כלל נמי דבעינן נמי פנים נגד פנים, דנלמוד נמי מכה תברכו, ולעניות דעתי ליישב מפירוש רש"י שם דקרא קאי שלא יסוב הציבור פניהם מהכהנים כדאיתא סעיף כ"ג ולכן לא כתבו הטור כאן דלא כלל אלא מה שהוא אזהרה לכהנים:

[לא] מתחיל השליח ציבור. משמע דציבור אין אומרים שים שלום עם השליח ציבור וכן משמע בטור, אבל הלבוש כתב הציבור עם השליח ציבור אומרים בלחש שים שלום עד לחיים ולשלום ואז מתחיל השליח ציבור בקול רם וטוב בעינך וכו' ועיין סעיף י':

[לב] וברך את עמך וכו'. כן כתב בשולחן ערוך, וכתב עולת תמיד בטור משמע שמסיימים הפסוק עד חלב ודבש עד כאן לשונו. ותמיהני הא לשון הטור כלשון השולחן ערוך ולבוש דמשמע דאינו מסיימין הפסוק, וכן משמע בפרישה להדיא זה לשונו נראה דלא לגמור הפסוק דהא בזמן הזה לא שייך לומר ואת האדמה וכו' גם הטור ורמב"ם לא הביאו כל הפסוק רק עד וברך את עמך ישראל ולא כתבו וגו', עד כאן, וכן משמע בספר תניא:

[לג] רשאים לכוף וכו'. פירוש שידיהם פרושות עד שיחזרו כו' ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מדוכן, אף שכבר הורידו כפיהם, מגן אברהם. כשירדו יחזירו פניהם קצת להיכל כעבד הנפטר מרבו (מגן אברהם):

[לד] דרך ימין וכו'. פירוש שיחזור פניו לצד ימינו אם פניו למזרח יחזור פניו לדרום ואחר כך למערב:

[לה] במנעלים המטונפים וכו'. נראה דהכי קאמר סתם מנעלים כמטונפים, ועיין לעיל סימן ד' ולכן יהיה לו מנעלים שיוכל לנעול בלי נגיעה ואם אין לו מנעלים אלו ואי אפשר ליטול ידיו ילך יחף עד אחר התפילה, וכן כתב באגודה פרק הקורא עומד:

[לו] לקרות כהנים עד שיכלה וכו' אמן וכו', כן הוא בש"ס שם. וכתב עולת תמיד ויש כאן סתירה קצת למנהג שלנו שנוהגין לומר אלהינו, עד כאן לשונו. ואני ראיתי בתוס' ברכות דף ל"ד ד"ה לא וכו' שכתבו להדיא דמנהגינו לא היה בזמן הש"ס מטעם הנזכר לעיל, ולפי זה הלבוש שכתב בסעיף י' בסתם כמנהגים דאומרים אלהינו לא היה לו לכתוב זמן זה כלל, מיהו בתשובת מהר"מ מינץ שהבאתי לעיל דאומר שליח ציבור אלהינו בזמן שעונין הקהל אמן למדתי דאף שאומר אלהינו מכל מקום לפעמים מגיע השליח ציבור לכהנים קודם שמסיימין כל הציבור בעניית אמן, ועל זה אפשר מזהיר הש"ס שלא יקרא כהנים עד שמסיימין כולם, וכן משמע בגוף התשובה עיין שם ודו"ק, וצריך עיון עליו מדברי תוס' הנזכר לעיל:

[לז] מפי הקורא וכו'. ואין הציבור עונין אמן של ברכת בקדושתו עד שתכלה הברכה מפי הכהנים, ואין השליח ציבור מתחיל וכו', והוא הדין בתיבות יאר ישא ימתין השליח ציבור עד שיכלה אמן מפי הציבור וכן משמע בבית יוסף וכן כתב מטה משה. הנה במגן אברהם מחלק בין הקורא, דאין צריך להמתין על כולם ובין הכהנים דצריכין להמתין, וכן בעולת תמיד דקדק מדברי שולחן ערוך דהשליח ציבור קורא כהנים יברכך ושים שלום ואף שלא כלה עניית אמן מפי כל הציבור אלא ברוב ציבור סגי. וכתב השולחן ערוך בסימן קכ"ד סעיף ט' לעניית אמן דתפילת שליח ציבור, אבל הכהנים לא יתחילו יברכך ורבון העולמים עד שיכלה עניית אמן מפי כל הציבור וסיים מיהו לדינא נראה דנמי ברוב סגי כמו בשאר ברכות של תפילה עד כאן דבריו. ותמיהני למה לא נפסק כן הא כתבו כן תוס' פרק אלו נאמרין דף ל"ט הביאו בית יוסף, ונראה דלא קאי אלא על רבון דדמי לתפילה, אבל יברכך שאומרים הכהנים דבעי כל הקהל לשמוע ביותר מודה דצריך להמתין עד שיכלה מפי כל הקהל. וגדולה מזה מצאתי בפרישה שכתב זה לשונו, נראה לי אף דבתפילה סגי ברוב מכל מקום לענין ברכת כהנים או קריאת המקרא, כיון דבעי דלשתמע הברכה או הקריאה וכל תרי קלא ודאי לא משתמע, אם כן נהי נמי דהני מאריכין באמן טועין, מכל מקום אין שומעין כן לחבריהם וכן הכהן אינו שומע קול המקרא לכן צריך שימתינו מלהתחיל הברכה או קריאה עד שתכלה אמן מפי כל הקהל וכן משמע לי בתוס' פרק ואלו נאמרין וכן דעת הטור ושולחן ערוך שלא כתבו מפי רוב הציבור, עד כאן לשונו. אבל תמה אני דהא בתוס' שם מסיק דבברכת כהנים אמרינן דתרי קלי משתמעי איידי דחביבי והא דלא יתחילו הכהנים עד שיכלה אמן מפי כל הקהל היינו משום דאותן טועין עצמן שמאריכין לא ישמעו, ואם כן שליח ציבור הקורא יהא מותר לקרות אף שלא כלה מפי כל הקהל דהכהנים ישמעו איידי דחביבי. ונראה ליישב דסבירא ליה דדוקא ברכת כהנים עצמו חביב, מה שאין כן קריאת השליח ציבור לכהנים וראיה לזה נראה לי ממה שכתבו תוס' דהוי ליה תרי קולי קולות העונין וקול כהנים המברכין והוה ליה למימר וקול השליח ציבור הקורא, אבל מה שכתב וקול כהנים המברכים ולא משתמעי, עד כאן. ולכאורה תימא דהוה ליה לכתוב ארישא על השליח ציבור שקורא כהנים והוה ליה למימר וקול השליח ציבור הקורא, אבל מה שכתב וקול כהנים המברכים זה שייך בסיפא ואין הכהנים רשאים וכו', אבל במה שכתבתי ניחא דקאמר ליה לרבותא דלמאי דסלקא דעתיה דתוס' דאפילו בברכת כהנים גופיה דחביב נמי אמרינן תרי קולי לא משתמעי, ואם כן מבואר דדיבור הקורא אינו חביב. מיהו יש לומר דלעולם גם דיבור הקורא חביב והא דלא כתבו התוס' הכי אקורא היינו משום דלמסקנא דטעמא משום דטועין עצמן אין שומעין לא שייך בקורא אלא בכהנים וכדאמרן. ומכל מקום נראין דברי הפרישה דהא בחד לישנא ובחד ענין נקט הש"ס דין הקורא ודין הכהנים וכמו דמפרשינן הלשון עד שיכלה אמן וכו' דנקט בכהנים דהיינו כל הציבור כן הפירוש בקורא ודו"ק. ועיין מה שכתבתי בסימן קכ"ד, ועוד שמצאתי בתשובת מהר"ם מינץ סימן פ"א זה לשונו, יזהר החזן שלא יתחיל יאר ישא וכן שים שלום עד שיגמור אמן מפי הקהל, וכן כל הקהל לא יתחילו לומר אמן עד שיגמרו המלה לגמרי מפי כל הכהנים, וכן כל התפילה יזהר השליח ציבור שלא יתחיל עד שיגמרו מפי כל הקהל כל מה שעונין אמן אחריו הן אמן קדושה וברכו וכל דבר, עד כאן. הרי להדיא דאף בקורא הדין כן, אלא דצריך עיון על מה שפסק כן בשים שלום וכל התפילות, נגד מה שכתבו הטור ושולחן ערוך ולבוש בסימן קכ"ד ופרישה הנזכר לעיל בפשיטות. ובאמת אפשר לי לפרש דברי הטור דלעיל דדוקא לענין בוצע צריך להמתין בחתיכת המוציא עד שתכלה הברכה ועניית אמן שייך לברכה הוא דאמרי דאין צריך להמתין בחתיכה על מיעוט הטועין המאריכין, אבל בתפילת השליח ציבור דהוא להוציא הרבים ולאשמועי עביד סבירא ליה דדמי לברכת כהנים דצריך להמתין עד שיגמור כל הקהל כדי שישמעו גם הטועין, והא דכתב הטור דין דהמוציא בסימן קכ"ד היינו להורות שהמאריכין באמן הן טועין, וזה נראה דעת תשובת מהר"מ מינץ הנזכר לעיל. וכן אפשר לפרש דברי ארחות חיים שהביא בית יוסף שם ואף דנפרש אותו דקאי אתפילה מכל מקום אפשר דסבירא ליה גם בברכת כהנים דלא צריך להמתין על הטועין דהם אפסידו אנפשייהו אבל אנן דקיימא לן כתוס' וכפשטא דש"ס, גם בתפילה נראה דיש להמתין על כל הקהל וכדברי מהר"מ כנזכר לעיל, והשולחן ערוך ופרישה שכתבו בסימן קכ"ד דאין צריך להמתין הניחו לי מקום:

[לח] לענות אמן וכו'. שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזה ברכה יש לו להקרות פסוק ב' או ג' (טור). כתב בכנסת הגדולה בשם לחם חמודות דאם מובטח שלא תתבלבל עונה אמן דהכי איתא (במ"י) [במדרש רבה] פרשת כי תבא, עד כאן. ולא ראה בתוספות ישנים פרק אין עומדים דחזר בו דאין למדין הלכה מרבה, גם לעולת תמיד אשתמיטתיה עיין שם. ומכל מקום נראה לי לדידן שמתפללין מתוך הסידור יש להתיר כמו שאכתוב בסעיף כ"א מיהו בתשובת מהרי"ל סימן קע"ט, ומכל מקום משמע דגם לדידן אסור וכל זה בשליח ציבור אבל ביחיד העומד כשנושאים כפיהם משמע מב"ח דאסור משום הפסקה דדוקא לשליח ציבור אין הפסק. ומה שכתב בטור פסוק ב' וכו' ותימא שכן כתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות תפילה, וכתב כסף משנה כלומר דפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינה מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמן עד כאן לשונו. ואם כן תימא הא הטור ולבוש פסקו בסעיף י"ג דמתחיל להקרות יברכך והכי קיימא לן. עוד כתב כסף משנה שם ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אשר קדשנו במצותיו של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן עד כאן לשונו. ומה שכתב לפירוש זה וכו' פירוש שאינו מקריא יברכך אם כן לא שייך טעות, ולפי זה לדידן דמתחילין יברכך פשוט דאין השליח ציבור עונה אמן אחר אשר קדשנו במצותיו, מיהו נראה לי דגם לדידן אין טעות כיון דהוא התחלה וראיה מפרק תפילת השחר דף כ"ט בתפילת הביננו דקאמר דכיון דאתא בתחילת צלותיה לא מיטרד עיין שם. וכהאי גוונא יש ליישב דברי הטור והלבוש דסבירא להו דלא חיישינן שיטעה לחזור ולהתחיל מראשו כי ידע שכבר התחיל ואף שהוא עומד אחר פסוק אחד ליכא למיטעי ולכן כתב פסוק ב' וכו' ודחוק, ובספר תניא דף ח' ראיתי שכתב באמת אם פסוק א' או פסוק ב' וכו'. ולדינא מספיקא אין לענות דשמא לא פלוג רבנן, ועוד אפשר לי דהוי הפסק דדוקא עניית אמן אחר הפסוקים שמקבל הברכה הוא דלא הוי הפסק. שוב נדפס ספר ט"ז ופסק בפשיטות דעונה ולא ירד לכל זה, גם דברי כסף משנה אשתמיטתיה:

[לט] לא ישא וכו'. שמא תטרוף דעתו ולא יוכל לחזור לתפילתו אלא שהוא עומד ואחר שאינו כהן מקרא כמו שכתב סעיף כ"ב שאם יקרא הוא כהנים יאמרו עליו שהוא פגום, מיהו אין עיכוב בדבר שאם אין ישראל יכול להקרות יקרא כהן אפילו באינו קורא כלל כדלעיל סעיף ד' וכן כתבו הב"ח וט"ז ומשמע אפילו גם אין קורא להם יברכך וכו' מלה במלה יברכו כדמשמע סעיף כ"ה בבית הכנסת שכולה כהנים, ומכל מקום נראה שאם אין ישראל לקרות להם טוב שיקרא השליח ציבור הכהן משלא יקרא להם כלל דהא בסוטה דף ל"ח אמר ר' חסדא כהן קורא כהנים ואין ישראל וכו' ואף דלא קיימא לן כוותיה היינו בדאפשר בישראל כן נראה לי ולא כט"ז ועיין כנסת הגדולה:

[מ] אם אמרו לו צריך לעלות וכו'. כן כתב מרדכי בבית יוסף, ועיין לעיל סעיף ב' ונראה דאפילו באינו בטוח וכו' ואפילו יש כהנים אחרים וכן משמע במרדכי גופיה וכן דקדקתי בס"ק ט"ז מש"ס, ולכאורה מיירי דוקא כשאמרו לו קודם רצה אבל לאחר רצה אינו חייב כיון שלא עקר רגליו ברצה וכן כתב מגן אברהם, אבל למאי שפירשתי לעיל מיירי כפשטיה ואפילו אחר רצה חייב, מיהו בתשובת רדב"ז סימן רצ"ג לא משמע קצת הכי, וצריך עיון ועיין לקמן סעיף מ"ב ס"ק ע"ז. והנה בעולת תמיד הקשה דברי מרדכי אהדדי דהא כתב בהלכות תפילה דאחר קורא כהנים ולא השליח ציבור משום הפסק אם כן לעולם השליח ציבור כהן יעבור בעשה, אלא צריך לומר דהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה אם כן הוא הדין באמרו לו לעלות או ליטול אין צריך לעלות עד כאן דבריו בקצרה. ותימא דתיקשי גם לדידן דהשליח ציבור קורא כהנים ומכל מקום הא כששליח ציבור כהן קיימא לן דאחר קורא והוא מירושלמי, אבל מעיקרא לא קשה מידי ואישתמיטתיה תשובת רדב"ז דהקורא כהנים אינו מזהיר אלא לפנוים וזה שטרוד בתפילתו לא הוי בכלל, עד כאן. עוד יש לומר כיון דקורא כהנים אחר רצה ולא עקר רגליו אינו עובר כמו שכתב נמי רדב"ז שם, והוא דאמרו לו לעלות מיירי קודם רצה דומיא דליטול כדלעיל. אי נמי דאם קורא כהנים סתם אמרינן דאין בכלל מי שלא עקר רגליו ומה שאין כן כשאמר לו לעלות אפשר דמודה רדב"ז דעובר:

[מא] עד ולך נאה וכו'. מבואר דהשליח ציבור אומר רצה וכן כתב הפרישה דלא כמי שרצה לנהוג שמתחיל אחר רצה, מיהו נראה דמתחיל אלהינו וכו' וכן כתב כנסת הגדולה אפילו שלא כיוון האחר מתחילת שמונה עשרה:

[מב] ויקרא לו אחר וכו'. בלבוש משמע דאם הוא בטוח צריך לגמור בעצמו שים שלום, וכן משמע בבית יוסף והנחלת צבי השיג על הלבוש משום דמה שהביא הבית יוסף דברי אגור שכתב דרש"י ומהר"ם לא פליגי, דלרש"י דשליח ציבור מסיים שים שלום והיינו בלא כיוון המקרא, ומהר"ם מיירי שכיוון המקרא ולא חילק דרש"י מיירי כשהוא בטוח ומהר"ם מיירי באינו בטוח, אלמא דאף בבטוח מסיים המקרא שים שלום ובאין בטוח לא מהני תקנה שאחר יסיים עד כאן דבריו. וזה תמוה דהבית יוסף יסתור עצמו תוך כדי דיבור ולא יכתוב בלשון פלוגתא. אלא נראה לי דאי אפשר לפרש דרש"י מיירי כשהוא בטוח דהא פירש כן ברישא דמתניתין פרק אין עומדים ורישא מיירי באין בטוח, לכן הוצרך לחלק בין כיוון ללא כיוון, כן נראה לי דעת הלבוש. מיהו עכשיו כתב לחם חמודות דלעולם יסיים שליח ציבור שים שלום כיון שמתפלל מתוך הסידור וכן משמע בהגהות מיימוני. והנה הב"ח ואחרונים השיגו על בית יוסף ולבוש דמפשטא דמתניתין משמע דבאין בטוח לא מהני תקנה לשליח ציבור לישא כפיו אף דאחר מברך. ולעניות דעתי דלבוש מיירי אם עבר ועלה וקל להבין. עוד נראה לי דסבירא ליה אם אין כהן אחר יש לומר לשליח ציבור לעלות או ליטול ידיו אף שאינו בטוח דאז מחויב לעלות, וכן משמע דעתו בסעיף ב' וכן נראה דעת המרדכי שהביא בית יוסף ודו"ק. כתב עולת תמיד בשם לחם חמודות דעכשיו שמתפלל מתוך הסידור נושא כפיו ואפילו יש כהנים אחרים, עד כאן, וכן כתב נחלת צבי. וצריך עיון הא בלחם חמודות דף מ"א כתב על זה ולא ישרו בעיני לפי שצריכין עקירת רגלים ומי התיר להם זה דדוקא כשאין כהנים אחרים מותר דמתירין לו במובטח וזה שמתפלל מתוך הסידור הוי כמו בטוח, עד כאן. וכן כתב במגן אברהם בשם מהרי"ל, ועיין לקמן סימן תקפ"ה סעיף ד', ואם השליח ציבור אבל, נראה שאין לישא כפיו לעולם נראה לי:

[מג] ואם המקרא כיוון וכו'. אבל בלא כיוון לא יסיים דדוקא להקריא יכול שאין ברכת כהנים מעיקר תפילה מיהו גם להקרות טוב שיכוין מתחילה ועד סוף:

[מד] ואין לנגן וכו'. מזה יש להוכיח על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורינו ניגונים הרבה אין עושין יפה, ט"ז. ואפשר לחלק דבמלות קצרות שאני כדלעיל ריש סימן ק"י, ועוד דשליח ציבור הוא רגיל והוי כמו בטוח שלא יטרוף, גם הוא מתפלל מתוך הסידור:

[מה] ויהיו פניהם וכו'. לכן לא יהפכו פניהם לצפון או דרום אלא למזרח שהוא נגד פני הכהנים:

[מו] ויש מקומות וכו'. והלבוש השמיטו, משום דנראה לו עיקר שיהיה חוץ לטלית וכן הסכים בכנסת הגדולה בשם רדב"ז:

[מז] ובצידיהם וכו'. פירוש בין לצדדים שלפני כהנים בין לצדדים של כהנים ממש, אבל צדדין שלאחרים הוי כאחריהם ועיין לעיל סימן ע"ט. ועיין לקמן סימן קל"א ס"ק [ז'] שכתבתי שלא יהא טינוף מפסיק:

[מח] אם הם אנוסים וכו'. כתב הב"ח דעכשיו שכל אחד קונה מקום בבית הכנסת חשובים אנוסים דאינו רשאי לדחות חבירו ממקומו, וכל שכן מי שאין לו מקום בבית הכנסת והוא בחצר בית הכנסת, עד כאן. ומכל מקום אם אפשר לילך מכותל מזרח כשהוא אחורי כהנים, בלא שידחה אחרים ילך לצידי הכהנים ועיין ט"ז. וזה לשון רוקח סימן שכ"ג ואפילו לאחר הכותל הם בכלל ברכה:

[מט] אך יותר טוב וכו'. וזה לשון הב"ח מיהו כל חכם יזהר שלא לאומרם, עד כאן. וכן מנהג עכשיו ליודעי דעת כתב הלבוש מיהו רבון העולמים אומרים בשעה שכהנים מנגנים כ' דישמרך ו' דויחנך ל' דשלום שאז אין צריך לכוין, עד כאן. כתב לחם רב טוב לומר אותן בעת שמנגנין הכהנים הניגון על האות כמו ברבון לא בשעה שאומרים התיבה ומחתכין האותיות דאז צריך להקשיב למה הכהנים אומרים, עד כאן, וכן משמע בדברי רמ"א דהא מדמה זה לדין ברכו לעיל בסימן נ"ז. וזה לשון הכלבו דף קמ"ג כשמתחילין לברך הציבור כורעין על ברכיהן ומבליעים פסוקים על כל מלה ומלה כשהכהנים מנגנין בה, עד כאן. וכל זה כתבתי לאפוקי ממה שראיתי במגן אברהם ובמגן דוד שכתבו לנהוג לאומרן בעוד השליח ציבור מקרא התיבה, ועוד בזה אין הפסוק מעלה ומוריד כיון שאין כוונת הש"ץ לברכה אלא להקרות, ותו דאם כן לא ישמעו הכהנים תיבת המקרא דתרי קלא לא משתמעיא ועיין לעיל ס"ק ל"ו. כתב שיירי כנסת הגדולה אפילו לקרות הפרשה שנים מקרא וכו' אסור כשהכהנים מברכין. ונראה לי דמה שנוהגין קצת לחזור בכל מלה ומלה מתחילת יברכך, והוא טעות מטעמים הנזכרים לעיל ולא ראינו בשום ספר מנהג זה:

[נ] שלא התפלל וכו'. ואם יעבור הזמן אם ישא כפיו יש לצאת חוץ לבית הכנסת קודם שאומרים לו ליטול ידיו ויתפלל שם, אבל אחר כך צריך לעלות ועובר בעשה. כתב בתשובת רדב"ז סימן רצ"ח אם עומד בתפילה והגיע השליח ציבור לעבודה פוסק ועולה אם אין שם כהן אחר ומברך וחוזר למקומו ומסיים תפילתו ואם ישהה כדי לגמור כולו חוזר לראש, ואם יש שם כהנים אינו פוסק דקריאת הכהנים אין הכוונה על הטרוד בתפילה, עד כאן. משמע דאם אמר לו עלה צריך לעלות אפילו יש שם כהנים אחרים. ומגן אברהם כן הוכרח מדמפסק בקריאת שמע כשקוראהו לתורה, אינה ראיה דהא בתפילה אינו מפסיק בסימן ק"ד, גם מה שכתב שם וכל שכן ברשב"א סימן קפ"ה, תימא דרשב"א שם פסק שאין מפסיק בקריאת שמע. גם בעיקר דין צריך עיון דשמא העמידו דבריהם בשב ואל תעשה:

[נא] לו מום וכו'. וכתב הט"ז נראה פשוט דכל הני צריך לילך חוץ לבית הכנסת בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא כמו שכתב המרדכי באבל, עד כאן, ועיין לעיל ס"ק ד' וצריך עיון. גם קצת לא דמי לאבל שאינה פסול מדינא דש"ס, וכן משמע בשלטי גיבורים כלבוש שיש חילוק בבוהקניים במנומרים בנקודות דקות עקומות אחורנית או לצדדין או שהם כפופין עקושות שאין יכול לחלק אצבעותיו:

[נב] ואם היה דש וכו'. כתב הט"ז תימא אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבודה כמו דפסול שתוי יין סעיף ל"ח, וכמו יושב דפסול. ונראה לי דמדכתיב דבר אל אהרן ואל בניו אף בעלי מומין במשמע כמו שכתב רש"י פרשת אמור בני אהרן אף בעלי מומין במשמע. ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושיא זו ופירוקו מפורש קדמון ובתראה עד כאן דבריו בקצרה. ותימא נפלאה דאישתמיט מש"ס ערוכה, בתענית דף כ"ז דפריך הכי אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא, ומשני הא איתקש לנזירות ומזה יצא לו עוד מכשול בסעיף ל"ח כאשר יתבאר:

[נג] אפילו הסומא בשתי עיניו וכו', כן למד הבית יוסף ממשמעות. ואני להדיא מצאתי באגודה בשם ר"י:

[נד] באקראי וכו'. והב"ח חולק ופסק דאף באקראי מיקרי דש בעירו כשדר שלושים יום ומיהו בשקנה בית לא מיקרי כאנשי עיר לענין זה, וכתב עולת תמיד ולדינא דברי שולחן ערוך ולבוש עיקר:

[נה] לשלשל וכו' ישא וכו'. ואין נוהגין כן (לבוש), וטעמא נראה דכיון שאין נוהגין לשום ידיהם תחת הטלית כדלעיל סעיף כ"ג אם כן על כרחך מומין דידיו פסולין משום שעם יסתכלו ולא יכוונו לברכת כהנים, לכך נהגו כן, גם בפניו משום לא פלוג, ואף שנאמר שזה יכניס ידו לטלית מכל שכן שיסתכלו שעושה דבר שאין נוהגין כדמשמע בבית יוסף. ועוד ראיתי בכסף משנה פרק ט' מהלכות תפילה שמסתפק דאפילו במקום שנוהגין להכניס גם ידיו משום לא פלוג רבנן, הרי דחזר ממה שכתב בבית יוסף. כתב הט"ז תמהתי אשר לא הביא רמ"א ממה שנוהגין הקהל לכסות פניהם בטלית ודאי עדיף זה מכיסה פנים של כהנים, עד כאן. ולעניות דעתי אין זה היתר דאם ידעו שזה עולה לדוכן יבואו קצת להסתכל בדבר תמוה כיון דלא דש בהם ולא יתכסו, ותדע דהא לפירוש רש"י במגילה דאסור להם להסתכל משום דשכינה שורה על כרחך היו נזהרים יותר ואפילו הכי אסור במומין:

[נו] כגון שאומר וכו'. לשון הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות תפילה העלגי"ם שאין מוציאין את האותיות כתיקון כגון שקורין לאלפי"ן וכו' או לשיבולת סיבולת וכיוצא בהן ובכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרין לכל שאין נושאין כפיהן, עד כאן. ועיין לעיל סימן נ"ג ס"ק כ' דבמקומן ממנין אותם:

[נז] לאלפי"ן עייני"ן וכו'. פירוש רש"י במגילה דף כ"ד דאם היה עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא, ומעי"ן עושין אלפין ופוגמין תפילתם, עד כאן, ולספר מגן אברהם אשתמיט זה, עיין שם שהוא תמוה. ומה שפירש רש"י ופוגמין תפילתם פירש הפרישה כי העי"ן צריך לקרות בחיתוך יותר מאל"ף ונמצא אינו קורא כהוגן. ולאפוקי גבי אל"ף עי"ן אין לומר האי שינויא דאדרבה יותר טוב כשאינו קורא מחותך. כתב הט"ז אם רוב עמינו אין יודעים להבחין בין עי"ן לאל"ף ולא שייך פסול זה בינינו וכן בארץ רוסיא רגילין לדבר ש' כמו ס':

[נח] שלא הביא שתי שערות וכו'. כתב מגן אברהם משמע אפילו הוא בן שלוש עשרה אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבוא לידי ברכה לבטלה, עד כאן. ולא ידעתי מאי ברכה לבטלה בזה, דקטן מברך על כל מצוות אף שאינו מצווה אלא נראה לי דכל שהוא בן שלוש עשרה סמכינן על הרוב ואמרינן דמסתמא הביא שתי שערות כדלעיל סימן נ"ג סעיף י' וסימן נ"ה וס"ה וכן הדין בברכת המזון:

[נט] אינו נושא וכו'. שהרי אינה מצווה וכו' זה כתב הלבוש מנפשיה, אבל ראיתי הטעם בפירוש רש"י במגילה דף כ"ד שאינו כבוד ציבור להיות כפופים בברכתו וכן פירש הר"ן וברטנורה שם, ואולי כוונת הלבוש נמי הכי שזה אינו כבוד ציבור שיהיו כפופים לברכת מי שאינו מצווה, אפילו כשאינו נושא כפיו אלא באקראי ודו"ק:

[ס] דוקא באקראי וכו'. כן כתבו תוס' ורשב"א ודייקי מדנקט קטן במתניתין דהקורא עומד משמע דאם הביא שתי שערות נושא כפיו. וראיתי בסמ"ג עשין כ' דמתרץ קושיות תוס' דנקיט קטן איידי דאינך פורס שמע ועובר לפני התיבה וזה נראה דעת הטור ורמב"ם ים של שלמה פרק קמא דחולין סימן מ"ח דאפילו באקראי אסור. וכתב הט"ז הבית יוסף תמה על הטור שלא הביא חילוק דין זה, רק חילוק דלבדו או עם כהנים אחרים, וכן נראה לי עיקר דאין לחלק בינינו בזה החילוק עד כאן לשונו. וכן כתב נימוקי יוסף דלא מיקרי קביעות אלא במקום שיש נשיאת כפים בכל יום, ולא ירדתי לסוף דעתו דקושית בית יוסף הוא על מה שכתב הטור סתם דכל שלא נתמלא זקנו אסור לבדו כמו בקטן ולא חילק דמותר באקראי, וכן מבואר הקושיא בב"ח וים של שלמה פרק קמא דחולין סימן מ"ח. ואם כן לדידיה אדרבה הקושיא יותר חזקה דלא הוה ליה להטור לאסור כלל לבדו כיון דהאידנא הוי הכל אקראי, גם מה שכתב ומותר עם הכהנים אחרים, לא דק דזה אפילו במקום שנשיאת כפים בכל יום בקביעות מותר כמבואר בבית יוסף. גם עיקר דינא לא נהירא דגם האידנא יש חילוק זה דכיון שהוא לעיתים ידועים הוי כמו קביעות כדלעיל סימן נ"ג סעיף ו', והיינו דסתמו כל אחרונים וכתבו חילוק זה, וגדולה מזה מצאתי בדרישה שפירש דעת הטור דבזמן הזה אפילו באקראי אסור, דהיינו טעמא דמותר באקראי כדי לאחזוקי נפשיה בכהנים ובזמן הזה אין צריך דאינו אוכל חלות ותרומה. ולפי זה נראה לי דאף שאין כהן אלא הוא לא ישא כפיו דלא דמי לשליח ציבור בסימן נ"ג בסעיף ז' דשם טעמא דלא לבטל הקהל מקדיש וקדושה דמחויבים בכל יום, כן נראה לי ודלא כעולת תמיד. ומכל מקום באקראי נראה לי להתיר בלא נתמלא זקנו כשאין כהן אחר:

[סא] קרינין ביה וכו'. שאין הכל יודעין שעדיין לא נתמלא (לבוש). לא דק דהא רואין אותו בפניו אם נתמלא זקנו ואפשר דסבירא ליה דנתמלא זקן התחתון מיירי, וזה ליתא דמיירי בזקן עליון כמו שכתב בית יוסף. אלא נראה לי הטעם דכל שהוא גדול כל כך הוא כבוד לציבור אף שלא נתמלא זקנו ולא בעיא נתמלא אלא כשהוא נער, וכן נראה מבואר בבית יוסף ולבוש גופיה בסימן נ"ג ובים של שלמה שם והוא ברור. ושאר דינים מעין זה בארתי בסימן נ"ג ומשם תראה וכן תעשו:

[סב] שהרג וכו'. דוקא ידוע וכו' אבל מרננין אחריו ישא כפיו וכו' (לבוש). כן כתב השולחן ערוך בסעיף ל"ו אחר דין כהן שמל וכו', ומבואר מלבוש דלא קאי על מל תינוק דבזה אפילו ביש עדים נושא כפיו, אלא דמרננין שהרג כדקיימא דאין לנו לפסלו בלא עדים, וכן משמע בבית יוסף. ומעולת תמיד משמע קצת דקאי נמי על מל תינוק ולא דק, מיהו הוא בעצמו אם יודע שאמת הוא לא ישא כפיו אפילו אין כהן אחר ואפילו עם כהנים אחרים ואפילו הוא בספק שהרג את הנפש, כתב מהרי"ל חביב דלא ישא כפיו. כתב כנסת הגדולה דחף אשה הרה והפילה יכול לישא כפיו:

[סג] בשוגג וכו'. נראה דבשוגג קרוב לאונס אפילו לא עשה תשובה נושא כפיו, וזה תלמוד ברמב"ם פרק ו' מהלכות רוצח ותראה איזה הוא שוגג קרוב לאונס:

[סד] ויש להקל וכו'. כתב עולת תמיד משמע אפילו במזיד הרג, וכן כתב השולחן ערוך עצמו בסמוך, עד כאן. והקשה עולת תמיד מאי שנא משליח ציבור דפסול בסימן נ"ג, ותירץ דשאני נשיאת כפים שאין מזיקו מה שיצא עליו שם רע, עד כאן. ולי נראה לתרץ דהא גם בשליח ציבור אם כבר נתמנה אין מסלקין אותו ובכהן הוי כמו שמסלקו. גם לפי מה שכתבתי לעיל בס"ק י"א דמיירי בתענית נמי לא קשה מידי. אבל בעיקר הדין צריך עיון דאין ראיה כלל לפי מה שכתב השולחן ערוך בסמוך גבי מומר לכותים דיש לומר דהרג גרע, וכן הכלבו וסמ"ג עשין כ' סמ"ג סימן קי"ג ור"י דף כ"ד משמע דבהורג לא מהני תשובה, אף דפסקו במומר לכותים מהני, וזה נראה דעת השולחן ערוך שסתם הכא דלא מהני תשובה. ומכל מקום נראה דוקא בהרג במזיד גמור לא מהני, וכן פסק רדב"ז סימן קכ"ח דדמו ודם זרעותיו תלוין בו:

[סה] מל תינוק וכו'. משום דמכוין לשם מצוה, ועוד שמא היה נפל, ועוד שמא הרוח מבלבלתו אחר המילה כן כתבו במרדכי ובית יוסף, וכתב מגן אברהם טענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפילו בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרינן בגיטין דף ע' עיין שם דיש עוד טענה שמפרכסת, עד כאן. וכן הכלבו ורבינו ירוחם ושאר פוסקים כתבו טענה זו, והוא דלא כהשגת הראב"ד שכתב פרק ה' מהלכות רוצח שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכס הורגתו אלא כששחט בו שנים או רוב שנים, אבל חבורה אחרת אין הרוח ופירכוס מקרב מיתתו, עד כאן. אלא מסכימים כרמב"ם שם דבכל חבורות מקרב הרוח ופירכס מיתתו דומיא דמילה, מיהו במכה שאין בה חבורה נראה דלכולי עלמא אין מקרב מיתתו, גם מבואר שם דבבית סתום של שיש לא שייך רוח:

[סו] ואם נאנס וכו'. והלבוש שהשמיטו סבירא ליה משום דקשיא ליה הא ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות תפילה כתב דאפילו באונס ועשה תשובה לא מהני. אבל הב"ח מתרץ לה דדוקא כשעבד כותים הוא דאפילו באונס, אבל בשלא עבר עבירה אלא באלוה ואמר ליה אלי אתה מודים כולי עלמא דבאונס נושא כפיו, וכן ראיתי בבדק הבית לבית יוסף גופיה, וכן מתרץ בתשובת ר"א ששון סימן קנ"ח, ואף דחולק שם על בית יוסף באריכות עיין שם. ויש לי לדחות בקצרה דבונה יסודו שהרי ראינו בכסף משנה בשוגג ואונס הם שוים וזה ליתא בדבר עבירה דקיימא לן אונס רחמנא פוטרו ושוגג בעי קרבן רוצח אונס אינו גולה ושוגג גולה. ונראה לי דסבירא ליה ללבוש דרוצח גרע לענין נשיאת כפים ממומר לכותים כדפירשתי לעיל, ואם כן כיון דכתב ברוצח שיש להקל כל שכן בזה ולכן השמיטו. כתב כנסת הגדולה דאם הבטיח להמיר לכותים וחזר לא נפסל, וכתב מגן אברהם דאם המיר לדת ישמעאלית פסול לנשיאת כפים:

[סז] רביעית וכו'. זה לשון בית יוסף, כתב רבינו ירוחם שיכור נראה לי דוקא שהגיע לשכרותו של לוט, עד כאן. נראה דמדמה נשיאת כפים לתפילה וליתא אלא הטעם דדמי לעבודה, הילכך אפילו שתה רביעית לא ישא, עד כאן. וכתב הפרישה לא אבין הא גם בתפילה לכתחילה לא יתפלל כששתה רביעית כדלעיל ריש סימן צ"ט, וכי תימא בתפילה לא אסרו אלא לכתחילה, ובנשיאת כפים הוא מעכב ותועבה וצריך לחזור ולישא כפיו, דזה אינו מכמה טעמים חדא דאין שייך חזרה בנשיאת כפים דודאי הקהל לא יחזרו ויתפלל בשביל שישא כפיו אחר שיפיג יינו, ועוד דהא כתב הרמב"ם אינו נושא כפיו ואם כן הוה ליה למימר חייב לחזור ולישא כפיו, ועוד דכתב שש דברים מונעים נשיאת כפים וכו' ואם כן הוה ליה למימר מעכבין, ועוד דבר הלמד מענינו דבלשון ומומין דמני בהדיה לא שייך בהן תשלומין עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי ליישב דבתפילה לכתחילה לא, אבל אם התחיל להתפלל משמע דאינו מפסיק, אבל בנשיאת כפים אפילו עלה ירד כדמוכח בסימן קכ"ט דדוקא במנחה של יום כיפור לא ירד משום דידוע שאין שם שכרות ודו"ק. ועוד נראה לי דלשון מונעים הוא כלשון מעכבין וצריך לחזור ולישא כפיו היכי דאפשר בהם, וכן משמע מה שכתב הטור ושולחן ערוך סעיף ב' כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבין וכו' וכן מבואר בעולת תמיד ס"ק ל', ומה שכתב דהוא דבר הלמד מענינו דחוק. ועוד הא בטומאת ידים דמני בהדיה שייך בו תשלומין ועוד ראיה כיון דרמב"ם יליף היקש דעבודה גבי שיכור דינו כמו ביושב שכתבתי בס"ק כ"ט בשם תוס' דמעכב, ואפשר לחלק דיושב הוא היקש מקובל מה שאין כן שיכור, גם הא דנקט אינו נושא כפיו לא קשה מידי דאיירי באינך דלא שייך בהו תשלומין נקט הכי, ומה שכתב דאין שייך חזרה וכו' אפשר הוא כשהרגיש בעצמו שהפיג יינו תיכף אחר שנשא כפיו חוזר ונושא. ועיין לעיל סוף סימן צ"ט הארכתי בזה לפי שראיתי שתמה מגן אברהם על בית יוסף ולא ירד לכל זה, אך מה שפירש דברי רבינו ירוחם דמיירי בשאר משקין דבעינן דוקא שכרותו של לוט נראה נכון וכן פסק הפרישה, מיהא לדינא נראה דאף בשאר משקין אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט אינו נושא כפיו עיין מה שכתב עולת תמיד, ומה שכתב מגן אברהם שסותר עצמו בס"ק צ' ורצה לומר כמו שכתב דערל נושא כפיו מקל וחומר דבעל מום שהוא במיתה כל שכן ערל שהוא באזהרה. לעניות דעתי אין סתירה דשם לא למדינן ההיקש אערל כלל וכמו דלא למדינן אפילו בעל מום, אבל בשיכור דלכולי עלמא למדינן ההיקש מעבודה אמרינן דכל שבעבודה אסור הוא הדין בנשיאת כפים, ואף דבשאר משקין אינו חייב מיתה, מכל מקום הא חייב מלקות כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות ביאת המקדש, וכן פסק הט"ז דאפילו שאר משקין דמשכרין אין נושא כפיו. עוד כתב מגן אברהם ונראה לי דאם שתה מגתו פסול דהא אסור בנזיר ובעבודה, עד כאן. ולא נהירא דהא אפילו בעבודה פטור ואינה לוקה עליו וכמו בשתאו שתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים דקיימא לן דנושא כפיו דהא ברמב"ם פרק א' מהלכות ביאת המקדש בחד דינא ובחד בבא חשוב להו דפטור עיין שם ודו"ק. ועוד דלדידיה דמותר בשאר משקין דאית ביה מלקות בעבודה וכל שכן מיין מגתו דליכא מלקות ובפרט לפי מה שכתב כסף משנה שם דאינו אלא איסורא בעלמא בעבודה כיון דאינה משכר עיין שם, והא דאסור בנזיר אין ראיה דלא גרע מחרצן עיין יו"ד סימן רמ"ב סעיף י"ג:

[סח] לא ישא וכו'. דכתיב לשרתו ולברך מקשינן כהן המברך לעבודה דשתוי יין פסול ומכל מקום אם עבר אינו לוקה שאין ההיקש אלא אסמכתא כן כתב בית יוסף, והט"ז השיג עליו באריכות מנליה דהוא אסמכתא והלא הקיש הוא אחד משלושה עשרה מדות ולא נמצא בש"ס רמז שיהא היקש זה אסמכתא עד כאן דבריו. ותימא רבה על מחבר גדול שכמותו שלא ראה ש"ס תענית דף כ"ז דמפורש כן בש"ס, וכבר כתבתי בסעיף ל' שגם שם היה לו זה לפוקה ולמכשול. ועוד נפל בטעות גדול מתוך זה שכתב דהא מתירין בשתאו בשני פעמים אין הטעם משום שהוא אסמכתא אלא משום דגם גבי עבודה מותר כמו שכתב כסף משנה שם בשם תשובת הרשב"א דאינו במיתה ולא באזהרה, וכתב דלא כמו שכתב כסף משנה דאזהרה איכא בעבודה עד כאן דבריו בקצרה. ואני עיינתי שם ולא מצאתי בזה מחלוקת כלל, גם אי אפשר לומר דמותר בעבודה, דאם כן היכי מסיים ואינו מחלל עבודה פשוט או כמו שכתב בכסף משנה שם דף קפ"ט ע"א. אלא ברור דרשב"א לא קאמר אלא שאינו באזהרה, אבל איסורא איכא, והכסף משנה לא כתב כלל דאזהרה איכא אלא זה לשונו איסורא מיהא איכא עד כאן לשונו, הרי דרק איסור איכא ולא אזהרה ואם כן אין מחלוקת כלל וזה ברור ותו לא מידי:

[סט] המונעים וכו'. לשון לבוש אלא שהעם מרננין שאין מדקדק כל כך דשאר מצוות אין מונעין נשיאת כפים, עד כאן. לעניות דעתי לא דק הלבוש בזה, דבשאר מצוות אפילו בגילוי עריות נושא כפיו אפילו יש עדים ואמאי איריא רינון והשולחן ערוך שכתב וכן העם מרננים אחריו היינו שמרננים שעובד עבודת כוכבים ושופך דם, וכן משמע בבית יוסף, ונראה דלשון רמ"א אטעייה שכתב על השולחן ערוך הנזכר לעיל שאין שאר עבירות מונעים נשיאת כפים, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דקאי ארישא על שאינו מדקדק במצוות ומיירי שידוע שאינו מדקדק ואו או נקט, וכן משמע ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות תפילה, אבל הרינון מיירי בכותים ושפיכת דמים, גם עת"ה ועולת תמיד מגיהים בדברי רמ"א דאין צריך לומר ואין שאר וכו'. ולעניות דעתי ברור כדפרישית. כתב הב"ח על ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה ותימא למה לא כתבו הפוסקים דפסול לנשיאת כפים מדאיתקש ברכת כהנים לעבודה, ואפשר דכיון דבפרק הנשרפין אמרינן דערל אינו במיתה וכל שבביאת המקדש פטור מותר בנשיאת כפים כדין שתוי יין וצריך עיון למעשה עד כאן לשונו. וקשה הא בתוס' סוטה דף ל"ח כתב דיושב פסול לנשיאת כפים דומיא דעבודה עיין שם, הא בהנשרפין שם אמרינן ערל ויושב באזהרה. ואין לומר דמכל מקום יושב חמיר דערל באזהרה מדברי קבלה בעלמא כדפירש רש"י שם ולא לקי עלה, דהא אזהרה דיושב הוא לאו הבא מכלל עשה דלא לקי דנלמד מדכתיב לעמוד לשרת לעמידה ולא לישיבה, וכן פסק הרמב"ם מהלכות ביאת המקדש, ועוד הא בסנהדרין דף כ"ב קאמר דערל הלכה למשה מסיני ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, וכן פסק הרמב"ם פרק ו' שם דלקי עלה ואם כן הרי דחמיר ערל בשר שמתו אחיו וכו' מיושב. והנה בעולת תמיד הביא ראיה אחרת להיתר מתענית דף כ"ז דמקיש נשיאת כפים לנזיר דבעל מום נושא כפיו אף דבעל מום שעבד במיתה כל שכן ערל שאינו אלא באזהרה, דנזיר ודאי אין חילוק בין ערל למהול, עד כאן. והוא תמוה מהא דיושב פסול שאינו אלא באזהרה, גם קשיא עליו דלא הוה ליה לכתוב בפשיטות דבעל מום במיתה הא בסוף פרק הנשרפין אמרינן בעל מום רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וידוע דהלכה כחכמים וכן פסק הרמב"ם שם. גם נראה לי דאיכא למיפרך דבעל מום מותר לאכול בקדשים כדאיתא בזבחים אבל ערל אסור בקדשים אלא מטעם אחר אפשר להתיר כמו שכתב הסמ"ג שם דלא מקשינן לעבודה אלא לענין עמידה דכתיב בקרא לעמוד לשרת, וכן נראה דעת מגן אברהם, ואפילו ישראל שלא מל עצמו במזיד כתב דכשר. אך צריך עיון דאפשר דערל שמתו אחיו דמי ליושב, ועוד בשיירי כנסת הגדולה כתב זה לשונו לדידי דבר פשוט דלא ישא כפיו, ועוד דנראה דאכילת קדשים ונשיאת כפים חד דינא אית להו, והיינו דקיימא לן דחלל אינו נושא כפיו אף דכשר לעבודה, כמו שכתבו תוס' בסדר תענית דף י"ד ד"ה דבר וכו', מכל מקום כיון דאסור באכילת קדשים אין לישא כפיו, ועוד הא כתב הרמב"ם שם דהוא כזר שעבד, אפילו לא עשה:

[ע] שאין שאר עבירות מונעים וכו'. אפילו לא עשה תשובה וכו', כן משמע ברמב"ם שם וכן כתב בית יוסף וכן פסק הב"ח ודלא כתשובת רלב"ח שהבין מגן אברהם בסתם:

[עא] שנשא גרושה וכו'. הוא הדין חללה וזונה (ברטנורה סוף פרק מומין אלו), ורש"י פירש שם דהוא הדין חלוצה. כתב כנסת הגדולה בשם ר"י לוי דאם אמר שאינו כהן ונשאה אף שגירשה והדיר הנאה מכל הפסולות פסול וע"ל ותשובת רימ"ט סימן מ' וסימן רי"ט:

[עב] עד שידור וכו'. זה לשון מגן אברהם, אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו אפילו אינה יכול להוציאה מחמת אונס נפשות אינו נושא כפיו ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה, כנסת הגדולה בשם רא"ם סימן נ"ט, וצריך עיון דהא אמרינן בגיטין נודר עובד יורד ומגרש עד כאן לשונו. וזה גרם לו שלא ראה בגוף התשובה דמיירי שאינה רוצה להוציאה מיד אלא רוצה להיות עמה עד זמן קצוב שיעבור האונס דקאמר דאף שמודר הנאה ממנה מעכשיו מכל מקום הוא בחזקת אשתו ואין אפוטרפוס לעריות, ומייתי ראיה מש"ס הנזכר לעיל זה לשון התנא נודר ועולה יורד ומגרש, אלמא לא התירו לו אלא בתנאי שירד ויגרש מיד דאם לא כן ואחר כך מגרש מיבעיא ליה, עד כאן. הרי כשנודר ממנה ורוצה לגרש מיד מותר לישא כפיו אף קודם שמגרשה, וכן עיינתי בכנסת הגדולה ולא כתב הנך שתי תיבות עד שיוציאנה, וטעם דלא מהני אונס נפשות כתב בתשובה שם דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור אף באיסור חלוצה דרבנן הוא, מכל מקום כיון דאיסור ביאה הוא הרי הוא בכלל גילוי עריות, וראיה מסוף פרק בן סורר ומורה, אבל בעולת תמיד לא עיין בגוף התשובה וכתב הטעם כיון שהוא מתחילה פושע בדבר עיין שם. ולפי זה משמע אם לא היה פושע אינו פסול, וליתא דהא צריך שיהרג ואל יעבור, גם השאלה שם היה שלא נשאה תחילה בפשיעה אלא שלא ידע הדין:

[עג] על דעת רבים וכו'. כן כתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות ביאת המקדש. הקשה בספר ברכת הזבח בסוף מנחות הא הרמב"ם בהלכות נדרים פסק דצריך לפרוט הנדר ובש"ס לא מוקי לה על דעת רבים אלא למאן דאמר דאין צריך לפרוט. ותימא עליו דיותר הוה ליה להקשות בדברי רמב"ם בפירוש משנה סוף פרק אלו מומין דסותר עצמו בתוך כדי דיבור לפי זה, עיין שם כי קיצרתי, ובאליה רבה סימן רכ"ה יתבאר בארוכה:

[עד] ויקבל עליו וכו'. והא דלעיל דבעיא נדר שאני עריות דיצרו תקפו ש"ס שם:

[עה] שהמירה וכו'. לעבודת כוכבים וכו'. היינו משום דמסתמא זינתה. מה שכתב או זינתה, פירוש אפילו לא המירה לכותים, כן פירש במגן אברהם דוקא בזנות מחללת אביה דהוה ליה לשמרה מזנות, ודקדק כן מש"ס פרק ארבע מיתות עיין שם. ואפשר לתרץ דלרבנן דקיימא לן סקילה חמורה משריפה אם כן בהמירה כל שכן דמחללת ור' שמעון סבירא ליה דשריפה חמורה דקרא בזנות נאמר, אלא דלפי זה גם בשאר חיוב סקילה מחללת וצריך עיון:

[עו] או שזינתה וכו'. דוקא זיקת אירוסין או נישואין אבל פנויה לא:

[עז] אין מחייבין וכו'. פירוש דחיובא ליכא, וכן משמע במרדכי גופיה, ומה שכתב לקדשו פירשו הט"ז ומגן אברהם לפתוח ראשון ולברך ראשון, אבל נושא כפיו דאפילו הוא עצמו עובד כשר כדלעיל סעיף ל"ט:

[עח] החלל וכו'. פירוש בין ולד גרושה בין בולד חלוצה:

[עט] ובתוך שבעה. והוא הדין לאונן דנמי אינה בשמחה, ומהר"מ טוקטין כתב משום דאינו עובד. וקשה לפי מה שכתבתי לעיל דלא מקשינן לעבודה בכל מילי, ועוד הא גם בעבודה פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות ביאת מקדש דלא לקי עליה:

[פ] יצא מבית הכנסת וכו'. במרדכי כתב דיצא קודם שיתחיל רצה עד אחר שקרא כהנים ועיין לעיל ס"ק [ד'] כתב כנסת הגדולה ואם לא יצא בשבתות וימים טובים שצריך לעלות דלא יהא אבילות דפרהסיא, ודעת מגן אברהם ועולת תמיד אפילו בחול צריך לעלות דאם לא כן עובר בעשה וכן מוכח הלבוש כמו שכתב אלא מנהג בעלמא וכו'. ולי צריך עיון דשמא אינו עובר בעשה כיון שאינו בשמחה אינו מחויב, גם אפשר דהעמידו דבריהם בזה בשב ואל תעשה והוא דצריך לצאת היינו לכתחילה. וראיה קצת ממה שכתב בית יוסף דצריך לצאת כדי שלא יהא עובר בשלושה עשה, עד כאן. ואם איתא דנושא כפיו הוה ליה למימר כדי שלא יצטרך לישא כפיו, וכן משמע להדיא בשבלי הלקט דף ה' זה לשונו לא על חינם נהגו כן שהרי כל כהן שאינו מברך עובר בשלושה עשה וזה יושב בטל ועובר, אלא שאינו בשמחה, עד כאן. הרי היושב בטל עובר אם אינו יוצא, לכן אני אומר שיש ליזהר מאוד לצאת לאפוקי נפשיה מספיקא, ומכלל דברים אלו יש ראיה למה שכתבתי לעיל ס"ק ט"ז דאף שלא עקר רגליו ברצה אם אמרו לו לעלות צריך לעלות:

[פא] עד שתים עשרה חודש. הוא הדין תוך שלושים על שאר קרובים מעשה בכהן שקבר מתו ברגל ופסק אדוני אבי הרב נר"ו כיון דדברים שבצינעה נוהג בו הוי כמו אבל אחר שבת ויום טוב ויצא מבית הכנסת. ונראה דאף דתלו במרדכי במשנה מקומו היינו לאפוקי סוף ימי אבילות שהיו משנין מקומן בימיהם כדאיתא ביו"ד סימן שצ"ג. שוב נדפס תשובת שער אפרים וראיתי בסימן צ' שהשיב על דין זה זה לשונו נראה שאסור דהוי דומיא דברים שבצינעה, ולפי זה יש לחלק בין כהן מפורסם ובין כהן וכו' דומיא דר"ת שקרא בתורה בשבת תוך שבעה עד כאן לשונו. ולא נהירא לי חילוק דכהן מפורסם דלענין נשיאת כפים הוי בכל כהן כמו אבילות דבפרהסיא וכן משמע בכנסת הגדולה ועולת תמיד שהבאתי, גם ראיה מר"ת ליתא דכבר כתב רש"ל בתשובה סימן ע"א דאין נוהגין כר"ת אלא יוצאין מבית הכנסת עיין שם, וכן נהג זקני הגאון זכרונו לברכה כשהיה אבל יצא בשעת קריאת התורה, מיהו בשלא יצא מודה רש"ל דעולה. ולדינא כל כהן יצא כפסק אדוני אבי נר"ו וכן כתב מגן אברהם, ופשוט דאם אבל על קרוביו פסולי עדות אף בשבת ראשונה שצריך להראות קצת אבילות חייב לישא כפיו:

[פב] דאינו נושא וכו'. הקשה עולת תמיד הא מדאמרינן כהן גדול ביום הכיפורים מתקינן לו אשה אחרת וכו' אלמא דפנוי כשר לעבודה וקל וחומר לנשיאת כפים, עד כאן. ולא ראי זה כראי זה דהכא טעמא משום שמחה, ותדע דאבל כשר לעבודה ואסור בנשיאת כפים, גם כהן שנשא גרושה יוכיח דכשר לעבודה ופסול לנשיאת כפים. עוד כתב נראה לי דעם כהנים אחרים מותר לכולי עלמא, וראיה מפרק לולב הגזול דקטן היודע לישא כפיו וכו' דנושא עם כהנים אחרים, ועל כרחך בפנוי איירי דלא ברשיעי עסקינן דהא אמרינן המשיא אשה לבנו קטן וכו', עד כאן. ולעניות דעתי לא משמע הכי מבית יוסף שכתב שלא יהא בבית הכנסת כשקורא כהנים, משמע דיש כהנים אחרים שם וכמו שכתב הבית יוסף קודם זה באבל להדיא, וכן משמע מרמ"א שכתבו נמי הכי, גם לא ידעתי טעם לחלק דאף שנושא כפיו עם אחרים מכל מקום צריך שיהא שרוי בשמחה, גם באבל אין חילוק. ומדין קטן אין ראיה שאין עושין אלא לחינוך ומה לי בשמחתן, ועוד הא באבן העזר סימן א' כתב חלקת מחוקק דבשנת שלוש עשרה נושאין כפים. שוב מצאתי שדברי עולת תמיד לקוחים מדברי בדק הבית לבית יוסף הביאו כנסת הגדולה, אלא שהוסיף וגורע קצת ודו"ק וצריך עיון. כתבו אחרונים נשוי שאין אשתו עמו מותר לכולי עלמא:

[פג] ונהגו וכו'. דאף שאין שרוי בשמחה מכל מקום אינו שרוי באבילות וכו', ובתשובת רדב"ז סימן קכ"ח כתב דבזמן זה נשוי שרוי יותר בלא שמחה מפני טרדות המזונות וצרכי הבית:

[פד] אלא ביום טוב וכו'. אף שמן הדין ראוי לישא כפים בכל יום, באגור כתב הטעם שנהגו הכהנים לטבול לנשיאת כפים וקשה עליהם בכל יום, והבית יוסף חולק דחומרא בעלמא נהגו הכהנים בעצמן שטובלין. כתב הט"ז ורבים מכהנים פורשין מנשותיהן ביום טוב בשביל הדוכן, ושיבוש הוא דאם חוששין לחומרא בעלמא לטומאת קרי היה להם לטבול קודם. (פירוש שאין נוהגין לטבול קודם יום טוב אף שטמאים בקרי). ותו הא בארץ ישראל נושאין כפים בכל יום, וכי יפרשו לעולם מנשותיהם, וכל שכן שנזדמנה טבילות מצוה שאין לבטל המצוה, עד כאן. והרוצה להחמיר יזדקק לאשתו ויטבול ביום טוב שחרית, והכלבו סימן קכ"ח כתב דאפשר דנמנעו בכל יום נשיאת כפים מפני טורח ציבור, ומטה משה כתב מפני כותים כי ביש מקומות אין מניחין שם כותים בעת הדוכן:

[פה] אפילו בשבתות וכו'. ומגן אברהם כתב טעם דבשבת לא רצו לבטל עונה, אבל הט"ז כתב דראוי לבטל דבר זה וכן צוה גדול אחד לעלות לדוכן, גם בשבת כשחל ביום טוב:

[פו] בתפילת מוסף וכו'. ואף דקיימא לן בסימן רפ"ו דמותר לטעום קודם מוסף היינו טעימא בעלמא, אבל לסעודת קבע אסור לכן ליכא למיחש לשכרות:

[פז] הופכין וכו'. כדי שיתפשט הברכה לכל הצדדין לאותן שעומדין מצידיהם:

[פח] סוף ברכה וכו'. ומגן אברהם תמה הא לך אינו סוף ברכה, ולכן כתב טעם אחר משום דכל תיבות אלו הם לנוכח הופכין עצמן כדי שיברכו כולן, עד כאן. ואישתמיטתיה דברי לבוש דמלת לך עם שלום ברכה אחת היא: כתב בתשובת בית יעקב בסימן כ"ב מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא הכ"ף ואחר כך הכ"ף וכן עושין בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כוונת התיבה, אכן החזנים שמנגנין הקדיש או ברכת אבות יזהרו שלא יחלקו תיבה אחת לשנים בניגונים:

[פט] והמקרא וכו'. מדנקט לשון מקרא משמע אפילו אחר שקורא כגון שיש שליח ציבור כהן והיינו שכתב טעמא מפני הטירוף, אבל בשליח ציבור בלאו הכי אסור משום הפסק, אבל במקרא דליכא הפסק צריך לומר הטעם מפני הטירוף, וכן מבואר בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ט, אבל בעולת תמיד וכנסת הגדולה בסימן ק"ל כתבו הטעם משום הפסק ולא עיינו אלא בשאלת מהרי"ל, אבל לא בתשובתו וכן משמע במטה משה. אך צריך עיון דלפי מה שכתבתי בס"ק מ"ב דלדידן לעולם השליח ציבור אומר שים שלום אם כן יאמר הקורא בסוף רבון דלא שייך עוד טירוף וכן נראה לי לדינא. כתב בתשובת הר"מ מלובלין סימן ל' כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן נוהגין שאין אומרים ותערב:

[צ] אם לא מחל וכו'. הקשה הט"ז הא קיימא לן וקדשתו בעל כרחך דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה, אמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו, עד כאן. ואשתמיטתיה תשובת מהר"ם מרוטנבור"ג סימן ק"ז שכתב דיכול למחול מלקרות ראשון, ומתרץ דיש חילוק בין נושא נשים בעבירה דלא יכול למחול, אבל דבר שהוא לכבודו יכול למחול, וכן יכול למחול מליטול רשות ומנה יפה ראשון כיון שהוא משום ריוח ממון, וטעמא דכתיב כהונתכם אלמא שכהונה שלהם היא, וזה אשתמיט מלבוש גם דלמד מוקדשתו. ומזה יצא לדינא דכל שמחל אפילו לית ליה הנאה מיניה יכול למחול, ודלא כט"ז. אלא שראיתי בסמ"ג עשין פ"ג שכתב מותר להשתמש בשכר עד כאן לשונו וצריך עיון. כתב שיורי כנסת הגדולה רבים נמנעים שלא לשכור כהן משרת מטעם זה, ורבים מעמי הארץ נזהרים שלא לישא כהנת מטעם זה, וכמו שכתבו זכרונם לברכה בת כהן לעם הארץ או קוברה או קוברתו או מביאותו לידי עניות, ועיין במרדכי ובשלטי גיבורים פרק שלושה שאכלו. כתב הלבוש סימן ק"ל האומרים הרבון יסיימו לוישמרך בוישמרנו ולויחנך בויחננו ולשלום בותרצנו, עד כאן, וכן כתבו מטה משה וב"ח כי אין רצון בלא שלום. עוד כתב הב"ח דרש"ל קיבל שיוסיף בסוף ותבוא עלי ברכת כהניך ותרצני, עד כאן, והבינו ט"ז דמכל מקום דבסוף כל פסוק יאמר כן. ולעניות דעתי נראה ברור דדוקא לגמר ברכת כהנים קאמר שיבוא עליו כל ברכת כהנים והיינו דסיים ותרציני:

א) [סעיף א'] אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין כמ"ש לעיל בש"ע סי' נ"ה סעי' ב' והוא מהירושלמי דמגילה פ' הקורא והביאוהו הרי"ף והרא"ש שס בפ' הקורא והרמב"ם פ"ח מה"ת כמ"ש בב"י לעיל סי' נ"ה ומ"ש בשכנה"ג בזה הסי' או' ג' והביאו העו"ת או' א' לתמוה על הפו' שלא ביארו זה הוא תימה שהרי כתבוהו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וב"י לעיל בסי' נ"ה וביארוהו ואי משום שלא נזכר בהדיא בש"ע הרי זה נלמד ממילא וכבר מבואר בב"י ולמה צריך לפרט בש"ע דבר הפשוט שנלמד ממילא. ואח"כ ראיתי בא"ר או' א' שגם הוא הקשה על דברי השכנה"ג הנז' יעו"ש, ומיהו יש לישב דבריו דר"ל על האחרונים שאחרי מרן ז"ל שלא בארוהו בדין נ"כ ודו"ק. והא דאמרינן דאם יצאו מקצתן גומרין הוא שנשתיירו רובן כמ"ש בש"ע שם, וכ"כ הפר"ח בזה הסי' או' ב' ר"ז או' א' ועיין בדברינו לשם או' ל"ה:

ב) שם. אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד וכו' עיין בשכנה"ג או' א' שנסתפק אם נשיאות כפים צ"ל דוקא במקום דאיכא ס"ת וכ"כ מהרי"ע בסוף ס' בית יהודה דף ק"ט ע"ד במנהגי ארגי"ל סי' ד' אבל הא"ר או' ב' כתב נראה פשוט דאף שמתפללים בבית שאין בה ס"ת נושאים כפיהם וכתב דכן נוטה דעת העו"ת יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' יו"ד וכתב דהכי נהוג, והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ הרב משאת משה ח"א חא"ח סי' ג' דבכל מקום שעבר נוהגין לברך ג"כ כל בעשרה דמכנפי באיזה בית דאקראי ואפי' בספינה דרך הילוכה יעו"ש, והביאו י"א במ"ב בהגה"ט או' א' ש"ץ דקמ"ב ע"ב, ברכ"י או' ח' זכ"ל או' ן' בי"מ או' א' וכן הסכים הנו"ש או' א' יעוש"ב. וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ט"ו פתה"ד או' ה' כף החיים סי' ט"ו או' ע"ב בן א"ח פ' תצוה או' י"ג וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה שנתן טעם בסוד לנ"כ שבתוך חזרת העמידה וכתב שיש איזה בחי' מכוונת תפלה שנעשית ע"י נ"כ כיעו"ש משמע שאין הדבר תלוי באתרא דאיכא ס"ת אלא כל היכא דאיכא עשרה ואומרים חזרה צ"ל נ"כ כדי לתקן הבחי' ההיא ולא תהיה התפלה חסירה וכן ראוי לעשות ואין לשנות:

ג) שם. בפחות מיו"ד וכו' והנה עשרה צריכים גדולים י"ג שנים וב' שערות בני חורין זכרים דוקא אי משום דבר שבקדושה או גזרה שוה בני ישראל כמ"ש הר"ן במגלה, ואפ"ה אסמכתא הוה ומדרבנן, מש"ז או' א' ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' א' ובדברינו לשם או' ו':

ד) שם. בפחות מיו"ד וכו' וכל שיש בבהכ"נ עשרה אעפ"י שאין מתפללין בחזרה אלא הצבור וש"ץ יחד בקול רם והכהנים השלימו תפלתם קודם שיגיע צבור לרצה יכולין לעלות לדוכן לישא את כפיהם ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרוחא דמילתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכתב שהעידו שבארץ המערב נוהגין כן והביאו הש"ץ דקמ"ב ע"ד, ועיין בתחלת ס' מעשה רוקח דף א' ע"ב בחדושי הרמב"ם שחבר הרב אברהם בנו שמשמע שם דכשהצבור מתפללים יחד עם הש"ץ בקול רם שעולין הכהנים לדוכן אף שלא השלימו תפלתם קודם לרצה והביאו בי"מ או' ח' יעו"ש, אמנם לפי מ"ש לעיל בסי' קכ"ד או' ב' ע"ש האר"י ז"ל דתפלת החזרה היא חובה ומעלתה יותר גדולה מן הלחש נראה דאין לסמוך ע"ז ולבטל תפלת החזרה אלא דוקא היכא דלא אפשר כגון ביוצא לדרך או שלא נשאר זמן לומר החזרה וכדומה:

ה) שם. והכהנים מהמנין. וטעמא כתב ב"י בשם הר' מנוח משום דכהנים בכלל ברכה כדאמרינן בכתובות ח' ע"ב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ע"כ, והלבוש כתב דכתיב ואני אברכם אמר הקב"ה מי מברך את הכהנים אני מברך אותם כשהם מברכין את ישראל לפיכך הם ממנין עשרה עכ"ד, ועיין סוטה ל"ח ע"ב ומד"ר נשא סוף פי"א ודו"ק:

ו) שם הגה, ואין לזר לישא כפיו וכו' מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כתב מרן ז"ל בא"ה ריש סי' ג' דאינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו אבל מור"ם ז"ל שם בהגה כתב בשם הרמ"ך דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה וכתב וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי עכ"ל, וכתב הח"מ שם או' ב' דאף שהכריע הרב כהרמ"ך לא בכל דבריו הכריע ובמקום שנוהגין האידנא אפי' בתרומה דרבנן כגון בא"י כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ב' אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן אך במקום שאין נוהגין בתרומה כלל אז יש לקרותו בתורה דלא נפיק מניה חורבה וכמ"ש הר"ן והמגיד טעם למנהג יעו"ש, והב"ש שם או' ב' הקשה על דברי הרמ"א הנ"ל וכתב דבר"ן ובמגיד לא כתבו שישא את כפיו אלא כתבו שיקרא בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו י"ל דאסור דהא איכא איסור מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים ותירץ דכל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה משום הכי לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה, ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש ביו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה, וסיים דהכלל שעולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן ב' עדים כשרים ולתרומה דרבנן די בע"א ואינו נאמן ע"י עצמו יעו"ש, והא דלא חש הרב ז"ל לשמא יתנו לו פדיון הבן שג"כ יש בו הנאה י"ל מפני שמי שיש לו פדיון הבן אין נותנו לכל כהן שיהיה אלא עד שידע בו שהוא מיוחס ובעל תורה כדי לקיים המצוה כתקנה לא כן בתרומה בזה"ז דלשרפה אזלה ונתנת לכל כהן אפי' לע"ה כמ"ש ביו"ד שם סעי' י"ט לפיכך חיישינן, ועיין בסה"ק חקי חיים דרוש א' לפדיון ודו"ק, ומיהו הבה"י כתב דנאמן בזה"ז אף בא"י יעו"ש, והביאו הבאה"ט שם סק"א, והרב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ט כתב וז"ל ואולי כשבא אחד ממקום ידוע ואומר כהן אני מעלין אותו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו דהיכא דשכיחי שיירתא איו אדם עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית ודאי דלא מהמנינן ליה ע"פ עצמו אלא ע"פ אחרים עכ"ל ועיין אמ"ל בעליית קס"ת או' י"ב ולד"א סי' ה' או' י"ב, ונראה דעכשיו כך נוהגים דאם אנו רואים שהוא בע"ת וירא ה' ואומר שהוא כהן וממקום פלוני נאמן ע"י עצמו לקרוא בתורה א' ולישא את כפיו אפי' בא"י ואם בא מארץ רחוקה שאין שיירה מצויה וגם הוא עם הארץ אינו נאמן אפי' בחוצה לארץ אא"כ ע"י אחרים ועיין עוד לקמן בסי' קל"ה או' טו"ב:

ז) שם, ואין לזר לישא כפיו וכו' תינוק שנשבה לבין הגוים ונפדה ולא ידענו בן מי זה העלם ועד א' מעיד עליו שהוא כהן ועד א' מעיד עליו שהוא ישראל גמור ושניהם מעידים בודאי כתב הפתה"ד אות ד' דלא ישא את כפיו לכשיגדיל יעוש"ב וגם עי"ש במה שדחה דברי השבו"י ח"א סי' צ"ג שנראה מדבריו שכהן ספק מותר לישא את כפיו יעו"ש, וכ"כ המש"ז אות כ"ז דספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון אין נושא את כפיו והביאו הפתה"ד שם והסכים לדבריו יעו"ש:

ח) שם, ואין לזר לישא את כפיו וכו' דמבואר בכתובות דף פ"ד ע"ב דזר הנושא את כפיו עובר בעשה ופי' רש"י ז"ל שם משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. והא דכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים מפני שבשבת דף קי"ח ע"ב א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה וכתבו התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל והקשה בד"מ אות א' על דברי התו' הנו' דהא איתא בכתובות דזר הנושא את כפיו עובר בעשה וכתב דאפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבדו הוא עובר בעשה וצ"ע עכ"ד, וזהו שכתב כאן בהגה אפי' עם כהנים אחרים ר"ל דאפי' עם כהנים אחרים דנוכל לומר דאינו עובר בעשה יש להחמיר ולאסור, והב"ח תירץ דאיסור עשה ליכא אלא באומר ב"כ בנ"כ אבל בלא כ"כ אפי' עולה לדוכן ליכא איסור עשה יעו"ש, ולע"ד נראה לתרץ בס"ד דהא דזר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוין לקיים המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים אבל אם אינו מכוין לקים מצות ברכת כהנים רק כמו שמברך אדם לחבירו אינו עובר וזה שכתבו התו' לא ידע ר"י וכו' ר"ל אם לא יכוין לקיים מצות ב"כ אלא כמו ברכה בעלמא שמברך אדם לחבירו ודו"ק, ובס' הפלאה בכתובות שם כתב בשם ס' חרידים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך וכיון שהוא זר ועולה לדוכן אינו מתברך כדאמר לקמן סעי' כ"ד עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה יעו"ש והביאו שע"ת אות ב':

ט) שם, אפי' עם כהנים אחרים, ואפי' אינו אומר הברכה עם הכהנים אסור דברכה פשיטא הוא דאסור דברכה לבטלה הוא דלכהנים אמרה תורה לברך ולא לישראל כמ"ש באו' הקודם וכ"כ העו"ת אות ד':

י) שם, אפי' עם כהנים אחרים, וכן חלל הכתוב בסעי' מ"ב דלא ישא את כפיו אסור לישא את כפיו אפי' עם כהנים אחרים, מש"ז אות ב' וכ"כ הפר"ח שם בסעי' מ"ב דחלל אם נושא את כפיו עובר בעשה והביאו המש"ז אות הנז' ועיין בי"מ אות ל"ח ובדברינו לקמן אות רנ"א וה"ה טומטום ואנדרגנוס לא יעלו לדוכן אפי' בלא ברכה ועם כהנים אחרים, מש"ז שם:

יא) [סעיף ב'] כל כהן שאין בו וכו' ואין הכהן מטמא לנשיאות כפים תו' סוטה דף לח ע"ב בשם הירושלמי דנזיר פ' כ"ג והביאו א"ר אות ג' ומש"ז אות ג' והטעם פי' הרב מראה הפנים בנזיר משום דטומאה הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והביאו הפתה"ד אות א' יעו"ש וכתב הא"ר שם דאפי' כבר נטל ידיו לעלות ונשמע שיש טומאה יוצאין מביהכ"נ ע"כ וכ"כ הער"ה אות ב' דאפילו א"ל לעלות אינו מטמא לנ"כ יעו"ש, ומ"ש המש"ז שם דאם טמאה בבית הסמוך אין יוצא דהוי דרבנן ונ"כ ד"ת ואפי' יודע דצריך לישא כפיו עיין בדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג שכתבנו דאם יש חור טפח י"א שהוא דאורייתא וא"כ צריך לצאת אם ידע או הגידו לו יעו"ש ודו"ק:

יא) בית הכנסת שיש מת ב"מ בבית אחד שבחצר המוקפת זיזין ואכסדראות וכל דלתי אותו הבית נעולות כיון דדין סוף הטומאה לצאת הוא מדרבנן יש להתיר לכהן ליכנס לבהכ"נ כדי לישא כפיו כיון דלצורך מצוה הוא, שו"ת הרמ"ז סי' ט"ו, ובסי' ט"ז כתב ששלח פסק זה להרב כמהר"ר שמואל אבוהב והסכים עמו לדינא יעו"ש, והב"ד עיקרי הד"ט סי' ה' אות נ"ח בי"מ אות ב' ועיין בתשו' דב"ש סי' רכ"ג ששם הביא דברי הרמ"ז ז"ל יעו"ש:

יא) טומאה שהיתה בבית הסמוך לבהכ"נ שהיתה נכנסת דרך חלון בהכ"נ של נשים, הורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון שהיתה טפח על טפח בצמר משום דהוי ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה ומשום בנין, ותוספת בנין מותר, וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום, הן מפני כבוד צבור שלא יהיו מתפללים במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון והן מפני שאין להניחם בלא ב"כ באהבה, לקט הקמח ביו"ד דקכ"ג ע"ג ש"ץ דק"מ ע"א, בי"מ אות ג':

יא) מהא דקאמר הרב לקט הקמח שהורו גאוני א"י בשבת לסתום החלון וכו' לפי שאין ראוי להניח הצבור בלא נ"כ משמע דאי לא היה באפשרות לתקן כמו שעשו גאוני א"י לא היו הכהנים יכולין לישא כפיהם לפי שאין הכהנים רשאין לעמוד בבהכ"נ מפני הטומאה שנכנסת לשם דרך החלון ואין מצות נ"כ דוחה את הטומאה וכ"מ מדברי הדב"ש סי' ר"ד וט"ז סי' שע"א סק"ג, ה"ה בש"ץ שם, בי"מ אות ד' ועיין לה"ה שם בש"ץ מה שהאריך בזה ובדברינו לעיל סי' קכ"ו אות י"ג:

יא) וכענין נשיאות כפים בזמן המקדש בגבולין שאין מזכירין שם המפורש וכן בזה"ז אם היא דאורייתא או מדרבנן כבר עמד בזה הרב קרן אורה בחי' לסוטה על דף ל"ח ומסיק דהיא מדאורייתא שכן מוכח מסתמיות דברי הרמב"ם ז"ל בה"ת וממ"ש ריב"ל כל כהן שאינו עולה עובר בג' עשה ומהירושלמי שהביאו התו' בסוטה שם כהן מהו שיטמא לנ"כ ושכן משמע כולה שמעתתא בפ' האשה שנתארמלה גבי מעלין מנ"כ ליוחסין ושכ"כ בילקוט בשם ספרי זוטא דאמרו בזה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אף בגבולין וכו' יעו"ש וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א אות א' ובמש"ז אות ג' והגם דהמו"ק בסי' זה כתב כמה פעמים דנשאות כפים בזמן המקדש בגבולין וכן בזמן הזה אינה אלא מדבריהם והוכיח כן בכמה ראיות כבר עמד ע"ד התייר הגדול פתה"ד בסי' זה אות ד' והוכיח במישור מהש"ס בכמה דוכתי ומדברי גדולי המפרשים והפו' ראשונים והאחרונים שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז וגם שהמו"ק לא עמד בסברתו זאת שבתשו' שאילת יעבץ ח"א סי' ד"ן כתב שהיא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז יעוש"ב, וכ"כ בהשמטות דף רי"ז ע"ד שכן מפורש בהמבי"ט בס' ק"ס פי"ד מה"ת דגם בגבולין הוי מדאורייתא יעו"ש, וכ"כ מהרש"ך בס' בנין שלמה הנד"מ סי' יוד, וכ"כ מר אחיו בס' ראשית בכורים דף יוד ע"ב יעו"ש והב"ד הרב שדי חמד ח"ג במע' דברי חכמים סי' ס"ד א"ח אות ג' וכ"מ מדברי מרן ז"ל כאן בש"ע ור"ז אות ג':

יב) שם, מהדברים המעכבים וכו' ואפי' אינו מעכב אלא מדרבנן אינו עובר בעשה דהמקרא כהנים אין דעתו אלא לכשרים אבל לא לפסולים ואעפ"י שאינן פסולין אלא מדרבנן וא"כ א"צ לילך לחוץ קודם קריאה כיון שלא היו בכלל הקריאה, ב"ח, וכתב דהכי נקטינן והביאו מ"א סק"ד וכתב עליו משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אינם עולים אבל מלשון הרב"י שכתב בס"ב משמע דאם היה בו א' מדברים המעכבים אפי' א"ל אינו עובר וכ"נ דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאיתא בסי' קצ"א עכ"ל וכ"כ הפר"ח אות ד' דכהן שיש בו א' מן הדברים המעכבים מדרבנן אפי' שיאמרו לו לעלות אינו עולה דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בהאשה רבה ע"כ, וכ"כ העו"ת אות ו' ואם אין כהן בבהכ"נ אלא הפסולין כתב א"ר אות ד' דיש להם לצאת קודם לרצה אבל העו"ת שם כתב דאפי' לא היה בבהכ"נ כ"א כהנים פסולין דודאי יכוין להם הש"ץ כיון שאין שם כהנים אחרים אפ"ה א"צ לצאת כיון דחכמים פסלום עכ"ד, ומ"מ נ"ל דהמקרא כהנים טוב שיתן בדעתו שאינו קורא כ"א לראויים לנ"כ ואין בהם פיסול אפי' מדרבנן:

יג) שם, אע"פ שביטל מצוה עשה אחת וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל בסוף ה"ת אבל בסוטה ל"ח ב' איתא אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ע"כ והא דכתב הרמב"ם ז"ל כעובר בג' עשה ולא אמר עובר בג' עשש כל' הגמרא כתב הטעם מרן ז"ל בכ"מ שם ובב"י כאן משום דליכא בל' צווי אלא כה תברכו בלבד ואיכא למימר דכי קאמר ריב"ל ה"ז עובר לאו דוקה אלא ה"ז כעובר עכ"ד, וכ"כ הלבוש, סו"ב במק"ח או א' ר"ז אות ג' ועין במש"ז סוף הסי' שכתב דכל כהן שלא רצה לעלות מכין אותו עד שתצא נפשו ואם עבר הזמן מכין אותו מכות מרדות יעו"ש, ודע דצריך לעלות דוקא על הדוכן אם אפשר ולא לעמוד על הארץ כיון דדבר זה נזכר בגמרא כמש"ל וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ואין לשנות ועיין לקמן אות ק"ך:

יד) שם, אם היה בבהכ"נ וכו' משמע בהדיא דבחד מהני תלת עובר או שיהיה בבהכ"נ כשקורא ש"ץ כהנים או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו וכ"כ המאמ"ר אות ד' ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' א' ומה שסיים הלבוש אבל אם אינו שם או שלא אמרו לו לעלות או ליטול ידיו אינו עובר כתב עליו המאמ"ר שם דאין זה מדוקדק דמשמע דכל דחסר חד מהני אינו עובר וזה אינו וכמבואר בב"י מדברי הפו' אלא מן הראוי להיות אבל אם אינו שם שלא אמרו לו לעלות וגם לא אמרו לו ליטול ידיו אינו עובר יעו"ש, ול"נ לפרש דכך הם דברי הלבוש אבל אם אינו שם ר"ל שלא היה שם בבהכ"נ בעת שקרא ש"ץ כהנים או שלא אמרו לו לעלות וכו' ר"ל או שהיה שם אלא שלא הש"ץ קרא כהנים ולא אחד העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו ור"ל לא זה אמרו לו ולא זה אינו עובר אבל אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו עובר:

טו) שם. אם היה בבהכ"נ וכו' פי' לאפוקי אם יצאו מבהכ"נ קודם שקרא החזן כהנים שאז אינם עוברים כלל אפי' בעשה דכה תברכו ולאפוקי מדעת הר' מנוח שהביא בב"י שכתב דהא דאמרינן שאין הכהן עובר כשאין אומרין לו לברך היינו שאינו עובר בג' עשה אבל בעשה דכה תברכו עובר שהכהנים מצוים לברך את ישראל דאין כן דעת הפו' כמ"ש בב"י וכ"כ העו"ת או' ו' וכתב שכן מוכח בירושלמי רב אדא בר פזי כד הוה תש ולא חזיק רישיה הוה קאים ליה אחורי עמודא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים ואי כדברי הר' מנוח מה הועילו בתקנתם הלא אע"פ שלא יקרא להם החזן יעברו בעשה עכ"ד וכ"כ הפר"ח או' ד' דאין לחוש לדברי הר' מנוח יעו"ש, וכתב הר"ן במגלה פ' הקורא עומד דאם היה חוץ לבהכ"נ אע"פ שקראו אותו לעלות אינו עובר יעו"ש:

טז) שם. או אם אמרו לו לעלות וכו' פי' אפי' קודם שקרא להם הש"ץ אם יאמרו להם לעלות או ליטול ידיהם צריכים לעלות, וכתב המרדכי אף דיש שם כהנים אחרים אם לא יעלה יעבור בעשה ופשוט הוא, עו"ת אות ז' ומשמע דאם לא אמרו לו אינו עובר אפי' אינו עולה כלל בכל השנה אבל בתשו' הרב מהר"ר יעקב ממרויש סי' ל"ח שהיה שואל ומשיבין לו מן השמים כתב דבמקום שיש כהנים הראויים לברך ב"כ ולא נהגו לברך אפי' פ"א בשנה אלו ואלו עוברין הן ישראל שאין אומרים להם שדומין שאין חוששין לברכת אביהם שבשמים הן הכהנים כשאין מברכין מעצמן שהרי כתוב ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו עכ"ד, והמה מודפסים בהרדב"ז ח"ה יעו"ש, וכתב החס"ל אות א' דמי שאינו מברך מאבד טובה הרבה ומראה שאינו חפץ במצות ולא חפץ בברכה ובז לדבר יחבל לו לכן הכהן הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ לא יעבור מלברך לעשות נ"ר ליוצרו כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ומה טוב ומה נעים מנהג איזה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום וכן ראוי לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע מן התורה אע"פ שאין הכהן עובר אא"כ קוראים לו מ"מ שעה ברכה יבא לעליונים ותחתונים ע"י ברכת כהנים והדברים עתיקים עמקו כוונת ב"כ ורזי דרזין רק בדרך כלל יכוונו הכהנים שמעשה ידיהם יכונן עליון ושהם מכוונים ע"ד אהרן הכהן וכל קדושים זיע"א עכ"ל ועיין בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה ושם מבואר דבכל יום בחזרת העמידה צ"ל ב"כ ויעו"ש סודם של דברים:

טוב) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' כתב הר"ף שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים, והביאו הטור וכתב עליו דאינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם עכ"ד, וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל כאן בש"ע והאחרונים דס"ל כדעת הטור דאפי' אין שם אלא כהן אחד עובר, וכ"כ העו"ת אות ח' והמאמ"ר אות ה' דדעת מרן ז"ל כדעת הטור יעו"ש, וכ"כ בי"מ אות ח':

חי) שם או אם אמרו לו לעלות וכו' ודוקא שעקר רגליו בעבודה או שאמרו לו קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש סעי' ח' מ"א סק"ב, ור"ל דוקא שעקר רגליו בעבודה ואמרו לו לעלות ולא עלה או שאמרו לו קודם רצה לעלות שהיה יכול לעקור ברצה ולעלות אז עובר אם לא עלה אבל אם לא עקר רגליו ברצה ואמרו לו אח"כ אינו עובר כיון שאינו רשאי לעלות כמ"ש בסעי' ח' וכ"ה בדברי מ"א סק"ל יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ד' ומחה"ש סק"ב ר"ז אות ג' ומיהו בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות יעו"ש והביאו א"ר אות ט"ז וא"א אות ב' וע"כ נ"ל דאם לא עקר רגליו ברצה יש לו לצאת חוץ מבהכ"נ כדי שלא יאמרו לו לעלות, וגם כדי שלא ישמע מהחזן קירא כהנים ויכנס בספק, ועוד כדי שלא יראה פגום ועיין לקמן אות כ"ב:

יט) שם או ליטול ידיו, אם הנותן מים לכהנים ליטול ידיהם בא אצל ש"ץ ומזכירו ליטול ידיו צריך לישא כפיו אף דיש כהנים אחרים ואם לא יעלה עובר בג' עשה אבל מלמדים את הנותן מים שלא יזכיר את הש"ץ ליטול ידיו היכא דאיכא כהנים אחרים דהשתא לא עבר אם לא ישא כפיו. ב"י בשם המרדכי והביאו מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ך' פ"ח אות ד' ונראה דגם לקורא כהנים יש ללמד שלא יכוין לש"ץ כשיש כהנים אחרים לחוש לס' מהר"ם מינץ שכתב אם אמרו לו צריך לעלות ואפי' לא עקר רגליו ברצה כמ"ש באות הקודם, ומ"ש העו"ת אות מ"ב דאם הקורא כהנים אין מכוין להש"ץ אינו מועיל והביא ראיה מהירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה חשיש הוה קאי אתרי עמודי וכו' אני מוכרח די"ל התם כדי שלא יראו הטעם פגומים אבל בש"ץ ליכא טעם זה דהכל יודעים מה שאינו עולה הוא מפני שהוא ש"ץ וע"כ היותר שוב שלא לכוין המקרא על הש"ץ וכמ"ש ועיין א"ר אות מ' ודו"ק:

ך) [סעיף ג'] אם עלה פעם אחת ביום וכו' ואם עלה פעם אחרת כגון במוסף ובנעילה אפי' באותו צבור ואותו הכהן עצמו מברך אשר קדשנו וכו' מהר"ם מינץ סי' י"ב, וכתב שכן הוא המנהג, והביאו מ"א סק"ג וכ"כ המאמ"ר אות ו' ומ"ש הלבוש שמצוה זו דמיא ללולב דכל שנטל פעם אחת ויצא שוב אינו נוטל ואינו מברך ול"ד לתפילין שמברך בכל פעם יעו"ש כתב עליו המאמ"ר שם דאדרבא איפכא מסתברא דדמיא טפי למצות ציצית ותפילין ומברך בכל פעם שעולה לדוכן ואפי' באותו בית הכנסת עצמו ודלא כמו שנסתפק בזה הלבוש בסוף דבריו עכ"ד, וכ"כ א"ר אות ה' וכתב דאשתמיט מלבוש חשו' מהר"ם מינץ שכתב בפשיטות דמברכין אפי' כמה פעמים ואפי' באותו בהכ"נ ושכן נוהגין, וכן הסכים הברכ"י בשיו"ב אות ג' וכתב דהכי נהוג, והביאו הזכ"ל אות ן' וכ"כ ר"ז אות ד' וכן עמא דבר לברך הכהנים פעם אחרת באותו יום אק"ו בין באותו צבור עצמו כגון בחזרת מוסף או מנחת תענים או בנעילה בין בצבור אחר כגון שעשה נ"כ בצבור זה ואח"כ הלך לבהכ"נ אחר שלא הגיעו לב"כ הכתוב לקמן סעי' כ"ח שעולה ומברך אשר ק"ו וכו' ואין פוצה פה ומצפצף, ועיין לקמן אות קס"ג, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל:

כא) כתב הרב זרע אברהם א"ח סי' י"ב דכהן ירושלמי יכיל לברך ב"כ בתפלת המוספין ביו"ט ב' לבני חו"ל אם אין להם כהן אע"ג דלדידיה לאו שעת עבודה היא כיון דעבודה לגבי דידיה לאו כלום הוא דהא חול גמור הוא לגבי אפ"ה כיון שלפי הדין בידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה יכול לברך לבני חו"ל מידי דהוה המברך לצבור כמה פעמים, וכן דעת מהר"ר בן חביב שהובאו דבריו באורך בס' גו"ר כלל א' סי' י"ג ומסיק דאם יש עמהן כהן מחו"ל לא יעלו עמו כהנים של ירושלים ואם אין להם כהן יעלה כהן ירושלמי אבל מהר"א הלוי ז"ל שם סי' י"ד האריך בזה ומסיק וכתב כללא דהאי מילתא דלא אשכחנא ראיה מכרעת לברר האי ספיקא ומי יערב אל לבו לעשות מעשה וליכנס בספק ברכות וכדי להפיס דעת העליונה הואיל ונפק מפומייהו דרבנן תקיפי ארעא דא"י ראוי שיברכו ב"כ אך לא בברכת אקב"ו יעו"ש, והב"ד הש"ץ דקמ"ו ע"ב וע"ג עיקרי הד"ט סי' ה' אות ז'. ועוד עיין להרב המגיה שם בש"ץ דף רל"ה ע"ד ודף רל"ו ע"א שכתב דאם יכול להשמט הרי טוב וא"ל אם יש כהנים אחרים עולה עמהם ומברך אקב"ו בלי שם ומלכות ואם אין שם אלא הוא עולה ומברך כדרכו כס' מהר"ם בן חביב ומהרא"י ז"ל יעו"ש אבל לי נראה דכהן ירושלמי שיצא לחו"ל ע"מ לחזור ומתפללים מוסף ביו"ט ב' או שמתפלל בירושלים עצמה עם בני חי"ל הבאים לזייארה אם יש כהנים עמו מבני חו"ל יכול לעלות עמהם ולברך אקב"ו בלא שם ומלכות דכיון דיש עמו אחרים אינה נראית ברכתו אבל אם לא יש עמו אחרים יש לו להשמט דוקא ולצאת לחוץ קודם לרצה כדי לצאת מספק:

כב) [סעיף ד'] כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה. והביאו ב"י סוף סי' זה וכתב הטעם משום דאותה שעה היא המיוחדת לעלות כהנים לדוכן וכדאמרינן כל כהן שאין עוקר רגליו ברצה אינו נושא כפיו עכ"ד. ור"ל כיון דאותה שעה מיוחדת לעלות כהנים לדוכן חיישינן שמא יאמר לו אחד העם לעלות ואז אם אינו עולה עובר כמ"ש בסעי' ב' והמ"א סק"ד כתב דטעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה, והא"ר אות ד' כתב כדי שלא יבא אצלו השופך מים ע"י כהנים:

כג) שם, כשהכהנים אינם רוצים לעלות וכו' כגון שהוא חלש וראשו כבד עליו וכדומה כמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי והביאו ב"י ובדברינו לעיל אות ט"ו:

כד) שם, אלא בשעה שקורא החזן וכו' דשוב אינו עובר כיון שלא היה שם בשעת קריאה לבוש:

כה) שם, שהם פגומים, דהיינו בן גרושה או חלוצה ר"ז אות ה' ועיין לקמן אות כ"ז, ואות קס"ז:

כו) שם, עד שיגמרו ב"כ, היינו כל ברכת כהנים כמ"ש הלבוש, וכ"כ א"א אות ד' בשם מהרא"י סי' כ"ב שממנו כתב ב"י דין זה:

כז) [סעיף ה'] לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, שזו היא אחד מט' תקנות שהתקין ריב"ז כדאיתא בר"ה ל"א ע"ב ובסוטה מ' ע"א ומפרש טעמא התם בסוטה שמא תפסק לו רצועה בסנדלו ויתיב למיקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא, ב"י, לבוש, עו"ת אות ט' וכתב שם הב"י דאפי' במנעלים וסנדלים שאין בהם רצועות אסור דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל המנעלים וסנדלים וכ"כ הלבוש, עו"ת שם א"ר אות ו' ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד:

כח) שם, לא יעלו וכו' במנעלים, וגם בט"ב וביוה"כ שלובשים מנעלים של בגד צריך לחלצם, פנים מאירות ח"ב סי' כ"ח, זר"א סי' י"ד, מחב"ר אות ז' ש"ץ דקמ"ד ע"ב, חס"ל אות ב' בן א"ת פ' תצוה אות ו'

כט) שם, במנעלים, אסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילטרי"ו אבל למצוננים שהצנה קשה להם מותר ובתנאי שלא יהיו המנעלים היוצא בהם חוצה רק נועלים אותם כשעולים לדוכן ודוקא של לבדין אבל של עור אסור אף שאין הולך עמם חוצה, כנסת יחזקאל סי' י"א עיקרי הד"ט ה' אות כ"ט:

ל) שם, במנעלים, מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל מוכח דחליצת מנעלים קודמת לנטילה ולפ"ז חליצת מנעלים צ"ל חוץ לבהכ"נ וכ"כ בס' מטה משה סי' קע"ח אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לבהכ"נ ליטול ידיהם וכשעולין לדוכן חולצין מנעליהם, ויראה שהבדל המנהגים תלוי בהבדל המנעלים, דבמלכות תוגרמא שאין מנעליהם קשורים וכשרוצים לחלצם א"צ ליגע בהם בידים אלא שומטו מרגליו ויוצא נוטלים ידיהם קודם ובשעת עלייה לדוכן חולצין מנעליהם אבל במלכות אדום שנוהגים ללבוש מנעלים שצריכים קשירה וא"א לחלצן אלא בנגיעה מוכרח לחלצן חוץ לבהכ"נ קודם נטילה שאם יטלו ידיהם קודם חליצה יצטרכו ליטול פעם אחרת אחר חליצה, שכנה"ג בהגה"ט או' ד' וכתב עו"ש דמ"מ מנהגינו שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון שמניחין המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל ובשעת הברכה המנעלין גלויים לעיני כל הקהל לפני הדוכן והצנועים קודם עלייתן לדוכן מצניעים אותם במקום צנוע תחת הספסלים ולרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לבהכ"נ ועולה לדוכן וכמדומה שכך ראיתי ג"כ להר"ב החסיד כמהר"ר יוסף הכהן עכ"ד. והביאו העו"ת או' ט' א"ר או' ו' פרח או' ה' ש"ץ שם ע"א בי"מ או' ט"ז ואות י"ז ונראה דהכל לפי המקומות דאם לא יש חששא דאם יניחם קוץ לבהכ"נ יגנבו יניחם חוץ לבהכ"נ אבל אם יש חששא במקום ההוא דאם יניחם חוץ לבהכ"נ יגנבו אז יצליעם בבהכ"נ תחת הספסלים וכן בעת חליצת המנעלים אם יש בו קשירה וצריך ליגע בו בעת חליצה צריך לחלצו דוקא קודם נטילה כדי שלא יצטרך נטילה אחרת אם יגע בו אח"כ ואם אין בו קשירה ויכול לחלצו בלא נגיעה אז יכול לחלצו אפי' אח"כ אחר הנטילה, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ס"ט ולקמן סעי' י"ז בהגה:

לא) שם אבל בבתי שוקיים שרי דעת מרן ז"ל בב"י דבכל בתי שוקיים התירו אפי' יש בהם רציעות וקושרים אותם סמוך לארכובה ובלבד שלא יהיו של עור כיעו"ש וכ"כ העו"ת אות ו"ד ואות י"א ר"ז אות ו' וכתב שם העו"ת דאפי' מאן דירצה להחמיר ולילך יחף ממש בלקי בתי שוקיים של בגד לאו שפיר עביד במקומות הללו שאין המנהג לילך יחף לפני גדולים וכן יש ראיה מההיא דחגיגה דאמרינן דלאו אורח ארעא לגלויי כרעא קמיה רביה דמשמע דאין הולכין יחף בבהכ"נ ובה"מ יעו"ש, והביאו מ"ב את י"ח ועיין לעיל סי' צ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

לב) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' כתב הפר"ח אות ה' דדעת מרן ז"ל בב"י דבתי שוקיים של עור אעפ"י שאין בהם רצועות דליכא למיחש לשמא תפסק אסור דלא פלוג רבנן אבל נהגו התר בדבר יעו"ש והביאו הברכ"י אות ג' וכתב שכ"כ ג"כ הרדב"ז כ"י סי' שני אלפים רס"ד וכתב דמ"מ אם אינו זמן קור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף עכ"ד ונראה דהיינו במקום שעומדים לפני גדולים יחפים אבל במקום שאין עומדים ילבש של בגד כמ"ש באות הקודם:

לג) וכתב בס' הפר"ח שאעפ"י שאמרנו בסמוך שבבתי שוקיים של עור שרי היינו כשיש לו מנעלים תחתיהם אבל אם מהלך. בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד צבור יעו"ש והביאו א"א אות ה' מ"ב אות י"ח:

לד) שם הגה ויש מחמירין אם הם של עור וכו' דוקא כשאין מגיעין אלא עד הארכובה וקשורין ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי, ושל בגד ומחופה עור בכל ענק שרי, מ"א סק"ה ר"ז אות ו' ח"א כלל ל"ב אות יו"ד מ"ב אות י"ז ואע"ג דבסי' תקנ"ד סעי' ט"ז כתב לענין ט"ב דשל בגד ומחופה עור אסור התם משום צער וכל מידי דמנין על הרגל אסור לנעול ומחופה עור ג"כ מגין ואסור משא"כ הכא הטעם משום דאתי לאחלופי ובמחופה עור לא אתי לאחלופי מחה"ש סק" וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ה' וכ"כ הלב"ש שם בסי' תקנ"ד על מ"א ס"ק ט"ז ובזה נסתלק הצ"ע שכתב א"ר אות ז':

לה) [סעיף ו'] אעפ"י שנטלו הכהנים וכו' דהכי איתא במס' סוטה ט"ל ע"א א"ר יהושע ב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ע"כ וכתב ב"י שמדברי הרמב"ם משמע דוקא דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית קאמר דצריך ליטול הא אם נטל ידיו שחרית ואינו יודע להם שוה טמאה א"צ לחזור ולנטלם וכתב שכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת נ"כ אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית יעו"ש. וכ"כ בא"ח בשם הר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל ז"ל שהלכה למעשה לפני אביו הרמב"ם ז"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לב"כ וסומך על נטילת ידיו לק"ש ולתפלה עכ"ד והביאו ב"י וכ"כ התו' שם בסוטה ע"ש רש"י ז"ל שאמר לו רבו אלא שכתבו שזהו הועתק מהגהת תלמיד אבל מלשון רש"י ז"ל לא משמע הכי דפי' שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך. וכתבו עוד שכן משמע מתלמודא דידן ומהירושלמי דאפי' נטל ידיו שחרית צריך לחזור וליטול סמוך לב"כ ולא ישהה יותר משיעור מהלך כ"ב אמה יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב וכ"ה דעת הטור כדעת התו' יעו"ש. וכן הוא דעת מרן ז"ל כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש, ב"ח, פר"ח אות ו', ר"ז אות ח' חס"ל אות ג' בן א"ח פ' תצוה אות ז'. וכ"מ מהזוה"ק לקמן אות מ'. וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו כדעת מרן ז"ל ודעמיה, רק היכא דלא אפשר כגון ש"ץ העומד בתפלה דאיכא הפסק אם יטול ידיו וכדומה יש לסמוך על הרמב"ם. ועיין באות שאח"ז:

לו) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' ומיהו אם נטל ידיו בשחרית אפי' רק עד סוף קשרי אצבעותיו ואין לו מים ליטול לדוכן כדאי הוא הרמב"ם וסיעתו לסמוך עליו ומותר לישא את כפיו והוא כשלא הסיח דעתו מהם. עו"ת אות י"ב, א"ר אות ח' ח"א כלל ל"ב אות ח' מ"ב אות ך' אבל אם לא נטל גם בשחרית אסור לישא את כפיו דלא מהני מידי דמנקי אלא לתפלה אבל לדוכן מים בעינן עו"ת שם, א"ר שם וכ"נ דעת הפר"ח שם ועיין לקמן אות ט"ל:

לז) כתב בא"ח בשם בעל התמיד לא מצינו מי שכתב שצריך לרחוץ רגליו אבל כך נהגו באלו הארצות ומנהג ישראל תורה היא עכ"ל והביאו ב"י, וכתב הפר"ח שם ואולי יצא להם זה דומיא דקידוש דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ועכשיו לא נהגו כן וכן בדין דבקרא ידיכם כתיב רגליכם לא כתיב וגם לשון ס' הזוהר די בעי לקדשא ידוי עכ"ד וכ"ב ב"י דאנו לא ראינו מעולם מי שנהג כן וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ אות ו' דגם במדינתינו אין המנהג כן, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות ה' ודו"ק:

לח) שם אעפ"י שנטלו הכהנים ידיהם שחרית וכו' מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום הסח הדעת. הרדב"ז ח"א סי' קמ"ז כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ו, ומיהו הירא את דבר ה' ובמצותיו חפץ יטול גם בשחרית כדי לצאת דעת מרן ז"ל ודעמיה והזוה"ק:

טל) שם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע, והטעם כתב בהרמב"ם פ' ט"ו מה"ת דין ה' כדרך שמקדשין לעבודה, והביאו הטור וב"י וכ"ה בגמרא חולין ק"ו ע"ב דקידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ופי' רש"י ז"ל עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע. והביאו ב"י וכ"כ הלבוש, ומ"מ כשאין לו מים רק מעט שלא יגיעו אלא רק עד סוף קשרי אצבעותיו כתב העו"ת אות י"ב דאעפ"י שלא נטל ידיו שחרית רק בירך והתפלל ע"י נקיות ידים מותר לעלות לדוכן בנטילה זו וכתב דגם לדעת מרן ז"ל י"ל כן יעו"ש ועיין לקמן סס"י קס"א ובדברנו סי' ד' אות ג' ולכן בט"ב וביוה"כ לא יטול לנ"כ יותר מסוף קשרי אצבעותיו וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל בסי' תרי"ג ס"ב דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילת נ"כ אלא הכל יהיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולא יותר וכן דעת הפרמ"ג בא"א סי' תרי"ג אות ג' וכן דעת היפ"ל אות ו' ועיין מ"ש הדג"מ בגליון המגנים בסי' תרי"ג והביאו היפ"ל שם אות ד' ועי"ש ביפ"ל שהביא עוד פלוגתא בזה וכתב דאינן נקטינן כדברי מרן ז"ל שנראה מדבריו דביו נטילת שחרית ובין נטילת כהנים העולים לדוכן אין לטול אלא רק עד סוף קשרי אצבועותיו דכתב דכן הוא דעת מור"ם ז"ל וגם הוא שמע על כהני חשיבי שנזהרין בכך יעו"ש. ונראה דמנהג נכון הוא דכל דבר שהוא בפלוגתא שב ואל תעשה עדיף ובפרט שכן הוא דעת מרן ומור"ם ז"ל וכן עמא דבר, ועיין לעיל אות ל"ו:

מ) שם והלוי יוצק מים וכו' דהכי איתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ו ע"א בסופו תאנא כהן דבעי לפרשא ידוי בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא דא ליואה דבעי כהנא ליטול קדושא דמיא מידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין וכתיב בהו בלוים וגם את אחיך מטה לוי וגו' מכאן דכל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושתיה וע"ד לא יטול קדושה דמייא מבר נש אחרא דלא הוי קדישא, ובצניעותא דספרא תאנא לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא. ואמאי לוי ויתקדש על ידא דכהנא אחרא. תאנא כהנא אחרא לא בעי דהא כהן דלא שלים לא בעי האי כהנא שלים לאתפגם על ידא דפגימא דלא שלים, אבל לוי דאיהו שלים ואתחזי לסלקא בדוכנא ולמפלת במשכן זמנא הא שלים הוא והא איקרי קדוש דכתיב וקדשת את הלוים עכ"ל, והביאו ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומשמע מדברי הזוה"ק הנז' דאם אין שם לוי לא יטול ע"י ישראל ולא ע"י כהן אחר אלא יטול בידיו, מיהו הב"ח כתב בשם מהר"י מולין דבמקום שאין לוים אם יש בכור פטר רחם יתן מים לכהנים לנטילה לעלות לדוכן יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' עו"ת או' י"ג, ט"ז סק"ג, עט"ז או' א' מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד, וכתב שם המ"א דמשמע מלשינו דוקא בכור לאם אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא עכ"ל, והביאו ש"ץ דקמ"ג ע"א, ר"ז אות יו"ד, ח"א כלל ל"ב. אות ח' חס"ל אות ג' בי"מ אות י"א, בן א"ח פ' תצוה אות ז' אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן ונראה דסומכין על פשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי ואם לאו לא יטול כ"א בידיו:

מא) שם והלוי יצוק מים וכו' אם הכהנים עמי הארץ והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י הכהנים אין עליו שום אשם אפי' שאין לוי אלא הוא, ואפי' שנהג הלוי ליצוק מים ע"י הכהנים ושוב נמלך שלא לצוק אין שום אשם, הר"י הלוי סי' ט"ל ומהר"ר יצחק הלוי ובנו הר"ש הלוי והרח"ש ז"ל שם סי' מ' וסי' מ"א, אבל מהר"ר ליב סרואל שם בסי' מ' כתב שאין ללוי ליפטר עצמו מליצוק מים על הכהנים אם לא שהכהנים אינם ראוים לישא את כפיהם כגון מאנשי בית שאן ובית חיפא וקטנים יעו"ש, והב"ד כנה"נ בהגה"ט, עו"ת אות י"ד, מ"א סק"ז, א"ר אות יו"ד וכתב דכן ראוי להחמיר כס' האחרונה יעו"ש, אבל הפר"ח אות ח' כתב דכיון דיציקת לוי לא מעכבא דהא עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אעפ"י שאין שם לוי הדבר ברור שאם הכהנים ע"ה והלוי ת"ח ואינו רוצה ליצוק מים ע"י כהנים שפיר קעביד אעפ"י שאין לוי אלא הוא ואדרבא חייב מיתה אם יצק מים ע"י כהן ע"ה יעו"ש, וכן מ"ש עוד הכנה"ג שם בשם הר"ש הלוי סי' מ"א דאם יש כהנים ת"ח וע"ה דצריך ליצוק מים לכולם והביאו העו"ת ומ"א וא"ר שם כתב עליו הפר"ח שם דליתא דהא חיוב מיתא איכא יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, ש"ץ דקמ"ג ע"ב, א"א אות ז' חס"ל שם כף התיים סי' ט"ו אות ע"א וכתב שם החס"ל דאף דיש מתירין למיחש בעי ושוא"ת עדיף ואפי' אם אין שם לוי אלא הוא, וכ"כ בן א"ח שם:

מב) שם הגה, ולא נהגו הלוים ליטול וכו' מיהו היכא דהסיח הלוי דעתו הגון הוא שיטול הלוי קודם ואצ"ל היכא דנגע בגופו או במנעליו, ב"ח, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות ט"ו, מ"א סק"ח, א"ר אות י"א, וכתב שם השכנה"ג דהמנהג הפשוט ביניהם ליטול גם הלוים את ידם אף בשעת שיוצקים מ"ם ע"י הכהנים עכ"ד, וכן ראוי לנהוג כל הירא את דבר ה' ליטול ידיו ואח"כ ליצוק ע"י כהנים אף במקום שלא נהגו הלוים ליטול כדי לקיים דברי הזו"ק:

מג) וכתב המ"א שם דבעינן מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתם, והביאו הסו"ב אות ט' ש"ץ דף קמ"ג ע"ג, ר"ז אות ח' חס"ל אות ד' בן א"ח פ' תצוה אות ח' ונראה דבעינן נמי כלי ורביעית כדין נט"י כמ"ש בריש סי' קנ"ט וסי' ק"ס סעי' י"ג והגם דבהרמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ה דין י"א כתב דמקדשין בכלי אפי' שאין בו רביעית התם שאני דאתו ממקום שיש בו שיעור וכמ"ש בכ"מ שם אבל הנוטל מן הכלי צריך שיהיה בו רביעית:

מד) כתב הט"ז בסי' תקי"א סק"ח ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן של ריח לתוך המים ביו"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסורא קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכין בערב יו"ט מ"מ מולידין ריח ביו"ט ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן עכ"ל וכ"כ המ"א שם ס"ק י"א ובזה הסי' סק"ח, וכ"כ הלק"ט ח"ב סי' ך' דאסור לרחוץ בשבת פניהם וזקנם במי ורדים משום דקא מוליד ריחא בשער זקנו ושערו ככסותו יעו"ש, מיהו הא"ר בסי' זה אות ח' כתב דכיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריחה דהוי כמו שמריח בשמן ומותר לשפוך בין למים ובין לידים יעו"ש, וכן הרב חכם צבי סי' צ"ב פליג אט"ז ומ"א וכתב דלא שייך מוליד ריחא לא בבשר האדם ולא באוכלין ומשקין יעו"ש, והרב גו"ר כלל ג' סי' ט"ז התיר לתת לידים ופנים וזקן ורק לתת מי ורדים לתוך המים הסכים לאסור כדעת הט"ז ומ"א יע"וש, והרב נחפה בכסף סי' ד' הליץ בעד המנהג שנוהגים להטיל מי ורדים לתיך הכוס של יין בשבח ויו"ט והתיר בפשיטות רק לתת בשמים במים העומדים לרחיצה העלה להחמיר ואם נתונים במים בע"ש מותר לרחוץ בהם יעו"ש והסכים לדבריו מהרי"ע בסוף ס' שבט יהודה יעו"ש והב"ד החיד"א בברכ"י סי' תקי"א אות ה' ובמחב"ר שם אות ה' יעו"ש, ועיין בליקוטי פר"ח סי' תקי"א שכתב דכל שהוא מכוין להוליד ריחא אסור, וכ"נ דעת הב"ד ח"א סי' רצ"ג דכל שהוא מכוין להוליד ריחא בין בגוף האדם בין בכלים אסור וכל שאין מכוק מותר יעו"ש, ועוד עיין בתשו' שואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ז' שהאריך קצת בהאי פלוגתא והכריע בס' הט"ז יעו"ש, וכן הקשל"ה בדיני יו"ט פסק כדברי הט"ז וכ"ף ר"ז בססי' תקי"א, וע"כ הנראה לענין דינא דכל שהוא מכוין להוליד ריחא כגון שניתן מי ורדים לתוך מים כדי לרחוץ בהם פניו וידיו או לרחוץ במי ורדים עצמם פניו וידיו וכ"ש שערו אסור כיון שרבו האוסרים בזה אבל אם נותן באוכלין ומשקין כדי למתקם או אם שופך לתוך ידו כדי להריח במי ורדים עצמם כמו שנוהגים בקצת מקומות שביום שמחות נותנים מי ורדים לתוך יד של כל אחד ואחד כדי לברך ואינו מכוין להוליד ריחא בידו יש להתיר, וכ"ף הרב רב פעלים ח"ב סי' נ"א יעו"ש:

מה) [סעיף ז'] אם נטל הכהן ידיו וכו' לא יחזור לברך וכו' כ"כ מרן ז"ל בבד"ה משום סב"ל ולאפוקי מדעת הטור דס"ל דמברכין ענט"י של נשאות כפים, וכ"כ מור"ם ז"ל בד"מ או' ד' דטוב שלא לברך שהרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דא"צ נטילה כלל אם נטל שחרית אלא יטיל בלא ברכה עכ"ד. וכ"פ הב"ח, כנה"ג בהגה"ט ריש הסי' ובהגב"י, א"ר או' י"ג, וכתב עוד שם הא"ר ט"א דאפשר שלא נתקנה ברכת ענט"י אלא לאכילה או בנט"י שחרית כדמשמע בתשי' הרשב"א סי' ק"ץ וסי' קצ"א יעו"ש, וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל ובל"ה ק"ל סב"ל:

מו) שם. לא יחזור לברך וכו' משמע דוקא אם בירך בשחרית ענט"י אבל אם לא בירך בשחרית ענט"י כגון שלא היה לו מים ונקה את ידיו במידי דמנקי דצריך עכשיו לברך ענט"י כיון דבעינן מים דוקא לדוכן ולא סגי במידי דמנקי, עו"ת או' ט"ז, וכ"כ א"ר או' י"ב מסברא דנפשיה ולא זכר שכ"כ העו"ת, מאמ"ר או' ח' וכתב דדברי העו"ת הנז' אשתמיטו מניה דהמ"א וגם מהא"ר ז"ל יעו"ש, אמנם הפר"ח או' ז' כתב דאפי' אם קנח ידיו בשחרית במידי דמנקי השתא לא בעי ברכה, והביאו הפרמ"ג בא"א או' ט' וא"כ אע"ג דאיכא ס"ס ספק שמא כדעת הטור דס"ל דאפי' אם נטל שחרית חוזר ומברך ענט"י לנ"כ ואם תמצא לומר שאין הלכה כטור שמא הלכה כהעו"ת ודעמיה דס"ל דאם לא נטל שחרית צריך לברך ענט"י של נ"כ אפ"ה אין לברך משום די"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס בברכות ק"ל סב"ל כמש"ל סי' י"ח או' ז':

מז) שם. לא יחזור לברך וכו' המ"א בסק"ט כתב דאם נגע במקום מטונף צריך לברך בנט"י של נ"כ אלא שלא נהגו כן, ולכן כתב כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך, וכתב עוד דאסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה כמ"ש התו' בסוטה ט"ל ע"א, ולכן צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה עכ"ד. והביאו א"ר או' י"ג וכתב דלו נראה דסמכינן בזה על הפו' דא"צ נט"י כיון דנטלו שחרית יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ח' אמנם דעת האחרונים להחמיר כדברי המ"א, סו"ב או' ט' א"א שם, ש"ץ דקמ"ג ע"ג ר"ז או' ח' ואו' ט' בי"מ או' י"ג, בן א"ח פ' תצוה או' ח' ושיעור השהייה דכדי הילוך כ"ב אמה הוא בהילוך עקב בצד אגודל כהלוך הכהנים במקדש דהיה הליכתן עקב בצד אגודל, מהרי"ח לנדא בס' צל"ח בחי' לביצה. בי"מ שם:

מח) [סעיף ח'] כשמתחיל ש"ץ רצה וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"ב אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וכו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע"כ, ומשמע דכל שלא גמר הש"ץ רצה יכול לעלות וכ"מ מפי רש"י ז"ל שם שכתב שאינו עולה בעבודה קודם שיסיים ש"ץ רצה צריך לעלות על הדוכן עכ"ל, וכ"כ הפר"ח סק"ט כתב ודלא כמשמע מלשון הש"ע והטור דדוקא צריך לעקור בהתחלת רצה וא"ל שוב אינו עולה דליתא יעו"ש. וב"כ א"ר או' י"ד דכל שלא סיים הש"ץ רצה יכול לעקור רק לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת רצה יעו"ש, וכ"כ א"א או' יו"ד, ר"ז או' י"ב, וכ"כ הברכ"י או' ה' וכתב דגם הטור ומרן כך דעתם וקשה על הפר"ח שכתב דסברי איפכא יעו"ש, והביאו הש"ץ דקמ"ג ע"ד, בי"מ או' א' וסיום רצה היינו עד מודים דמודים נקראת ברכת ההודאה ולא עבודה כדאיתא במגילה י"ח ע"א:

מט) שם. כל כהן שבבהכ"נ נעקר וכו' והיינו אחר הנטילה שאז ראוים והנטילה צ"ל קודם רצה, פרישה או' ח' והביאו א"ר שם וכתב דבדיעבד אם נטל אחר שעקר ברצה נושא כפיו וכ"כ א"א שם קיצור ש"ע סי' ק' או' ז':

נ) שם נעקר ממקומו וכו' ואפי' כהן שמקום קביעותו במקום שנושא כפיו צריך לעקור רגליו ברצה כי כן משמע לשון הגמרא שהבאנו לעיל דתני סתמא כל כהן שאינו עולה וכו' וכ"כ החס"ל או' ו' בן א"ח פ' תצוה או' ט':

אנ) שם. ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"ץ רצה וכו' וה"ה כשיסיים ברכת מודים ואיידי דרישא נקט רצה, א"ר או' ט"ו:

בנ) שם. אבל אם לא עקר וכו' בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ב מסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה דהיינו מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות והביאו א"ר או' ט"ז וכתב דקצת דעתו נוטה לזה דצריך לעלות יעו"ש, וע"כ נ"ל דכהן ששכח ולא עקר ברצה יש לו לצאת לחוץ כדי שלא יאמרו לו לעלות ויכנס בספק:

גנ) שם. שוב לא יעלה, ואפי' היה אנוס בשעה שהגיע ש"ץ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ לבהכ"נ וכל כיוצא בזה לא יעלה ואם עלה לא ירד, הרדב"ז ח"ב סי' קפ"ח, בנה"ג בהגה"ט, עו"ת או' י"ז, מ"א סק"י, פר"ח שם, (וכתב שם הפר"ח דמאי דקרי ליה אונס למי שהיה מתפלל לאו מלתא היא דהא מצי לעקור רגליו פורתא ברצה ודי בזה כדאמרינן בפ' ואלו נאמרין אמתני' דמייתי התם אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר ומשני דנד פורתא וכתב רש"י וסגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה עכ"ל, וכ"כ א"א שם, ומ"ש הבי"מ או' ג' על הפר"ח דלא דק אתה"מ הוא לא דק כמובן למעיין שם בדבריו ודו"ק) א"ר או' ט"ז, ר"ז או' י"ג. ש"ץ שם וכתב הרב המגיה שם בש"ץ דקמ"ד ע"א דהגו"ר כלל א' סי' כ"ב הוקשה לו על דברי הרדב"ז הנז' שכתב דאם עלה לא ירד דמהש"ס משמע שיש קפידא גדולה בדבר ואפי' עלה ירד ומסיק דאפשר לחלק דע"כ לא קאמר הרדב"ז אלא בשגג ועלה אבל במזיד ומותרה שלא יעלה ועלה ירד יעו"ש. וכתב שם העו"ת שמדברי הרדב"ז הנז' משמע דאם לא היה אנוס אעפ"י שעלה יורד ולמעשה צ"ע עכ"ד אבל במגן גבורים פסק דשכלא היה מחמת אונס אפי' אם עלה ירד, והביאו ב"ה על סעי' זה, ועיין באו' שאח"ז:

דנ) שם שוב לא יעלה. וכתב הרדב"ז שם, דעקירת רגליו מביתו לבהכ"נ אינו נקרא עקירת רגליו לעלות לדוכן. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירת רגליו עכ"ד, והביאו העו"ת שם, מ"א שם, פר"ח שם, וכתב שם הפר"ח דכ"ז פשוט שהכל תלוי בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן עכ"ל א"ר שם א"א שם וכתב דלא כהעט"ו ש"ץ שם, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב אות י"ג וכתב דמ"ש המ"א בשם כנה"ג דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ ל"ד אלא העיקר אם העקירה היא לילך לבהכ"נ להתפלל או רק לנ"כ יעו"כ חס"ל אות ו' בן א"ח או' ט' ומכל הני הפו' משמע דסברי מרנן דכל שעקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מיקרי עקירה ויכול לעלות אח"כ ואפי' לא שמע מש"ץ שאומר רצה ודלא כשו"ת הרמ"ז סי' כ"ת שפי' בדברי הכנה"ג כגון ששמע מש"ץ רצה דאי הכי פשיטא דיכול לעלות ועוד דהו"ל להפו' הנז' לפרש דבהכי עסקינן אלא ודאי הוא כדכתיבנא דס"ל דכל שעקר רגליו קודם רצה כדי לעלות לדוכן אפי' לא שמע מש"ץ רצה יוכל לעלות ודלא כהבי"ע אות ד' דפסק כשו"ת הרמ"ז דלרבים שומעים דזהו כלל גדול בתורה אחרי רבים להטות, גם מ"ש הבי"מ שם או' ה' דאם לא עקר ברצה ועלה ירד ודלא כהרדב"ז הוא היפך כל הפו' הנז' באות הקודם שפסקו כהרדב"ז ולרבים שומעים כנז' וגם מ"ש שם הרמ"ז ז"ל שיש בזה איסור לא תשא אינו מוכרח כיון דפסוק זה וישא אהרן וכו' אינו אלא אסמכתא בעלמא ויעו"ש בשו"ת הרמ"ז מסי' כ"ב עד סי' כ"ט ודו"ק:

הנ) שם שוב אינו עולה, כתב מהריק"ש בתשו' כ"י סי' ס"ו ובהגהותיו לסי' זה דין כ"ח דכהן שבא לבהכ"נ בהודאה דמצי לברך ב"כ אע"ג דלא היה בבהכ"נ כשאמרו רצה דכל שאינו בבהכ"נ א"צ שיעקור רגליו בעבודה יעו"ש, אבל הפר"ח אות כ"ח כתב עליו דלא נהירא וכן מוכח בהדיא ממ"ש הרדב"ז והכנה"ג, וכן הקשה עליו מהר"ם ן' חביב ז"ל והובאו דבריו בגו"ר כלל א' סי' י"ג והב"ד הברכ"י אות ו' וש"ץ שם ועי"ש בברכ"י מ"ש על הי"א, וכן הקשה הגו"ר שם סי' כ"ב אלא שמסיק בדרך פשרה לומר דדברי הרדב"ז איירי בכהן שלא שם על לבו לבא לבהכ"נ בגלל לברך ב"כ אבל דברי מהריק"ש איירי בכהן ששם אל לבו לבא לבהכ"נ להתפלל ולברך ב"כ יעו"ש והביאו ש"ץ שם, וכבר כתבנו באות הקודם בשם כמה רבוותא דכל שעקר רגליו קודם רצה בשביל ב"כ יוכל לעלות וא"ל אינו עולה:

ונ) כהן העומד בתפלה והגיע ש"ץ לעבודה אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב"ז ח"א סי' רצ"ג, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת שם, מ"א סק"מ, ונראה דכוונת הרדב"ז ז"ל הוא כגון שהוא מתפלל בשוה עם הש"ץ ואז אם אין שם כהן אלא הוא עוקר מעט בעבודה ואח"כ בסיום ברכת ההודאה עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים אבל אם יש כהנים אחרים אינו פוסק לא לעקור ולא לברך וכמ"ש מרן ז"ל בסעי' ך' גבי ש"ץ וס"ל להרדב"ז דה"ה ליחיד המתפלל בלחש וכ"מ מדברי המ"א שם שכתב על דברי הרדב"ז הנ"ז דאם אמרו לו בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה עכ"ל ור"ל דאפי' אם יש כהנים אחרים צריך להפסיק כדי שלא לעבור בעשה וע"כ צ"ל דהבין מדברי הרדב"ז דעקר בעבודה איירי דאי לא הכי הא איהו כתב לעיל סק"ב דאם לא עקר בעבודה אינו רשאי לעלות כיעו"ש, ובזה נסתלקה קושיית הלק"ט ח"א סי' ס"ד על דברי הרדב"ז הנז' וגם כל מ"ש הבי"מ או' ו' הוא ללא צורך כיעו"ש, ונראה שכן הוא דעת מרן ז"ל כדעת הרדב"ז דדין יחיד כדין ש"ץ ובשביל כך לא חש להזכיר דין יחיד המתפלל בלחש אם צריך להפסיק לנ"כ מאחר שכתב דין ש"ץ. ועוד הא כתב לעיל סי' ק"ט סעי' כ' אם מתחיל להתפלל עם ש"ץ וכו' יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה וכו' וא"כ ה"ה לנ"כ כיון שכאן מקומה לצבור וגם הוא הגיע לשם. אבל אם לא הגיע לשם אין להפסיק כמ"ש בסי' ק"ד סעי' ז' לגבי קדושה וה"ה לנ"כ. וזה בדומה ממש שזה שייכא לחזרה וזה שייכא לחזרה וכמו שכאן מפסיק אם הוא בשוה עם הש"ץ גם כאן מפסיק והטעם דאע"ג דהוא מתפלל לחש והש"ץ חזרה י"ל דכיון שהוא מתפלל עם אותו הצבור תהיה החזרה עולה לו ג"כ וכאילו מתפלל לחש וחזרה. וההלוך לדוכן לא חשיב הפסק כמו שמפסיק הש"ץ ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ק"ד או' כ"א שכתבנו שכל הליכה שהיא לצורך תפלה לא הויא הפסק וכאן נמי היא לצורך תפלה וגם יש לה טעם בסוד כמש"ל או' ב' ומ"ש הא"ר או' נון על דין זה דצ"ע י"ל מפני שהבין דאפי' באמצע התפלה פוסק אבל אם הוא בשוה עם הש"ץ אפשר דגם הוא יודה ש"כ מטעם שאמרנו וכן י"ל בדברי המאמ"ר או' ל"ח יעו"ש ודו"ק. נמצא דכהן העומד בתפלת לחש אם יכול לעלות לדוכן צריך ג' תנאים אין כהנים אחרים ועקר רגניו בעבודה וסיים ברכת ההודאה עם הש"ץ. ואם חסר אחת מאלו אינו יכול לעלות, ועיין לעיל או' ד' ואו' ח"י:

זנ) [סעיף ט'] כשעוקרין כהנים רגליהם וכו' רש"י ותו' בפ' ואלו נאמרין והר"ן בפ' הקורא עומד כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן. והרמב"ם והטור כתבו לשון הגמרא וכ"ה לשון הש"ע וכתב המ"א ס"ק י"א דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדים על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחלה מודים עם הש"ץ ואח"כ יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ, ש"ץ דקמ"ד ע"ב,

חנ) שם אומרים יה"ר וכו' וקודם יה"ר אומרים לשם יחוד קבה"ו וכו' הנה אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים מצות לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפים לעשות נ"ר ליוצרינו ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ולתקן הדברים בשורשן במקום עליון ויהי נועם וכו' חס"ל או' ז' בן א"ח פ' תצוה או' י"ב:

טנ) שם. עד שיכלה אמן וכו' לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות, כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן, מ"א ס"ק י"ב, וכ"כ הב"ח הטעם כדי שיענו הצבור אמן על שני הברכות יחד ברכת הודאה וברכת יה"ר, וכ"כ העו"ת אות י"ט פר"ח ס"ק י"א. אבל הלבוש כתב הטעם כדי שיוכל לסמוך לה הברכה של ב"כ, והביאו א"ר או' י"ט וכתב דנראה לו עיקר כטעם הלבוש ולכן נכון שיאריך עד שיכלה אמן עכ"ד, וכ"כ המאמ"ר או' י"ב, אמנם דעת האחרונים הוא כדעת המ"א ודעמיה, ש"ץ דקמ"ד ע"ב וכתב הרב המגיה שם דדברי המאמ"ר אינה מוכרחים יעו"ש, ר"ז או' י"ד. חס"ל שם, בן א"ח שם, קיצור ש"ע סי' ך' אות ח' ולכן היותר נכון שיסיימו היה"ר כשאומר הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיהא עניית אמן של הצבור על שתיהן וגם כדי שיוכלו הכהנים בעצמם לענות אמן אחר ברכת הודאה כשמסיים הש"ץ וכן עמא דבר:

ס) [סעיף יוד'] עומדים בדוכן, ודוקא צריך לעמוד בדוכן אם אפשר דהיינו על האצטבא שבבהכ"נ הבנויה על כותל ההיכל ולא למטה בארץ כמש"ל סוף אות י"ג יעו"ש:

ס) שם, פניהם כלפי ההיכל וכו' ואם ההיכל קבוע בכותל אחר אין הכהנים אלא כלפי מזרח כדי שיהיו פניהם נגד הש"ץ, הר"ש תקאן הלוי בתשו' ח"ר. והביאו כנה"ג בהג"ט וכתב ואני ראיתי בהרבה מקומות שההיכל אינו קבוע לצד מזרח אלא לצד צפון או דרום ועומדים שם הכהנים פניהם כלפי ההיכל וגם שמעתי בהרבה מקומות שהכהנים מרובים ואין אורך כותל מזרח מכיל אותם ועומדים מהם לצד דרום ומהם לצד צפון יעו"ש, והביאו מ"א ס"ק ט"ו, א"ר אות ך' ש"ץ שם מיהו הפר"ח ס"ק י"ב כתב דהעיקר כהר"ש חקאן אעפ"י שלא נהגו כן וכ"כ האחרונים, ואם הכהנים מרובים נוהגים עכשיו לעמוד שתי שורות זה אחר זה וכולם לפניהם כלפי הצבור ועיין לקמן סעי' כ"ד:

סא) שם פניהם שלפ ההיכל וכו' מה שהכהנים בשעת עלייה לדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ובשעת הברכה פניהם כלפי העם ואחוריהם להיכל ואחר סיום הברכה חוזרין להפוך פניהם כלפי היכל ואחיריהם כלפי העם הטעם הוא דקודם הברכה ואחריה שצ"ל התפלה שתקנו להם חכמים וכיון ששם מדברים עם השכונה לא גרעי משאר תפילות שצריכות צד שכינה אבל בשעה שמברכין שמדברין עם ישראל צריכים להחזיר פניהם כלפי העם משום אימת צבור, הר"ש חקאן הלוי בתשו' ב"י כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות ך' ש"ץ שם:

סב) שם ואצבעותיהם כפופים וכו' פי' שלא יפרשו כפיהם עד שהש"ץ וכו' א"ר שם וכ"ה בלבוש, ור"ל שמן הדין אינן חייבין לפרוש כפיהם אלא עד שהש"ץ מסיים ברכת ההודאה אבל קודם לכן ואחר שיחזרו פניהם מן הצבור אם ירצו יהיו כפופים ואם ירצו יהיו פרושים כמ"ש הפרישה אות י"ב, וכ"כ היפ"ל אות י"א:

סג) שם ואז אם הם שנים וכו' דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים ע"כ, וכ"פ הטור וב"י וכתב דלא כהירושלמי אלא נקטינן כתלמודא דידן דלאחד אינו קורא כלל יעו"ש, וכ"כ האחרונים, ועיין לעיל אות טו"ב:

סד) שם ואז אם הם שנים וכו' ואם אחד גדול ואחד קטן פחות מבן י"ג אינו קורא להם החזן כהנים, מבי"ט ח"א סי' ס"ד, והביאו כנה"ג בהגה"ט והסכים לדבריו, עי"ת אות כ"ג, מ."א ס"ק י"ג, א"ר אות כ"ד, סו"ב אות י"ט אבל הפר"ח ס"ק י"ג כתב דאם אחד גדול ואחד קטן שהגיע לחנוך קורא כהנים ופליג אמבי"ט וכנ"הג יעו"ש והביאו א"א אות י"ג ש"ץ דקמ"ד ע"ג ח"א כלל ל"ב אות ט"ו. אמנם יש מן האחרונים ז"ל דפסקו כדעת המבי"ט ודעמיה דלאחד גדול אחד קטן אינו קורא כהנים, ר"ז אות ט"ו, חק"ל ח"א סי' ל"א (ומ"ש עליו הבי"מ אות י"ז אינו מוכרח כמובן למעיין ואין להאריך בדבריו) חס"ל אות ח' כף החיים סי' ט"ו אות ס"ח, בן א"ת פ' תצוה אות י"ג וע"כ לענין דינא כיון דרוב הפו' ס"ל כהמבי"ט הכי נקטינן ושב וא"ת עדיף כדי שלא להפסיק רק במקומות שנוהגים כדברי מור"ם ז"ל בהגהה שכתב שי"א או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' אז' אם יש אחד גדול ואחד קטן יש להגביה קולו במלת כהנים דלדידהו לא הוי הפסק:

סה) שם ואז אם הם שנים וכו' כהנים ששונאים זה את זה או שמודרים הנאה זה מזה יכולין לעלות ביחד לברך ב"כ ואם האחד אינו רוצה לעלות אינו יכול לכוף לחבירו לחלק העליות ולומר עלה אתה בשחרית ואני במוסף או אפכא שיכול האחר לומר אני רוצה לזכות בכל העליות, מהר"ם מינץ סי' י"ב, כנה"ג בהגה"ט, מ"א שם א"ר אות ט"ז פר"ח ס"ק י"ד ש"ץ שם, ר"ז אות י"ט:

סו) שם ואז אם הם שנים וכו' ובלי קריאת החזן כהנים אינן יכולין להתחיל אפי' בברכת אשר קדשנו וכו' הרא"ם ת"א סי' ג' והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב עליו דזה פשט דברי הטור כאן ולפנינו שכתב ואומר כהנים וכו' וכשמחזירין פניהם מברכין אשר קדשנו וכו' עכ"ד עו"ת אות כ"ג, ש"ץ שם, ועיין לקמן סעי' י"ח:

סז) שם קורא להם הש"ץ וכו' כ"ב ב"י בשם רש"י וטור והרמב"ם דאחר ברכת ההודאה קורא אותם הש"ץ כהנים וכתב שכן נהגו ולא כמ"ש הר"ן בפ' הקורא עומד דש"ץ קורא לכהנים בתחילת עבודה עד שלא יתחיל רצה משום דמאותה שעה צריכין לעלות, וכתב עו"ש בב"י בשם הרמב"ם שש"ץ קורא אותם ואומר להם כהנים וכתב שכן נהגו העולם ודלא כר"ת שכתב שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק ומשמע שם בהרמב"ם פי"ד מה"ת דין ח' דאין הש"ץ אומר או"ח ברכנו וכו' במקום שיש נשיאות כפים ואפ"ה אומר הש"ץ כהנים דכיון דצורך תפלה היא לא חשיבה הפסק וכ"מ בב"י דס"ל למרן ז"ל כדעת המרדכי דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה כתב בב"י דנהגו העולם כהרמב"ם דהש"ץ קורא כהנים וא"כ משמע דס"ל למרן ז"ל דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא ש"ץ כהנים דלא חשיבה הפסק וכן מנהג בני ספרד דבמקום שיש נ"כ אין הש"ץ אומר או"א ואפ"ה קורא הש"ץ כהנים אבל באשכנז יש מקומות שאפי' במקום שיש נ"כ אומר הש"ץ או"א בלחש עד מלת כהנים ואז אומרו בקו"ר וכו' כמ"ש בהגה. וא"כ לכ"ע לא נהגו כהר"ן לומר כהנים בתחלת עבודה:

חס) שם הגהה, ולא יאמר אלהינו וכו' והטעם כתב הט"ז סק"ה דכיון שהכהנים הם אומרים הברכות למה יאמרם הש"ץ ע"כ ומיהו יש להקשות על טעם זה די"ל שמבקשים מהי"ת שיסכים לב"כ אבל עיקר הטעם נראה כמ"ש הב"י בשם המרדכי כי מה שכהנים אומרים יה"ר הוא במקום מה שש"ץ אומר ברכנו וכו' יעו"ש וא"כ למה צריך ג"כ הש"ץ לבקש רחמים וטעם האומרים אותו נ"ל דס"ל יהיה בקשת רחמים מהכהנים ומהש"ץ ומה יש הפסד בזה והמרבה משובח, ועוד נראה לתת טעם לשאין אומרים כי חוששין להפסק כיון שאין חיוב לומר זה שמברכים הכהנים, וטעם האומרים אותו לא חשבי ליה להפסק דכיון שבמקום שאין נ"כ אומר אותו הש"ץ ולא הוי הפסק במקום דאיכא נ"כ ג"כ לא הוי הפסק:

סט) שם בגהה, וי"א שאומרים אותו וכו' הלבוש כתב דגם הצבור אומרים או"א עם הש"ץ בלחש אבל הל"ח בפ' אין עומדים אותו נ"ד הקשה עליו וכתב דמאין לו זה וכתב ואולי לפי שראה בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב וי"א שאומרים אותו וכו' אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד עכ"ל והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב דכ"מ בהג"מ דלא כלבוש, וכ"מ בטור וב"י דגם להסוברים שאומרים אותו הוא דוקא לש"ץ ולא לצבור כיעו"ש, ומ"ש במי"ט שכן משמע קצת בתשב"ץ עיין א"ר אות כ"א שכתב שעיין בתשב"ץ סי' קצ"ח ולא ראה שום משמעות יעו"ש ועי"ש עוד שהביא עוד סמוכות מהפ"ו שאין לאומרו כ"א הש"ץ דוקא יעו"ש:

ע) שם וי"א שאומרים אותו בלחש וכו' פי' בזמן שיש נ"כ אבל בזמן שראוי לנ"כ ואין נ"כ אומרים אותו בקו"ר כי במקים נ"כ הוא ונ"כ בקו"ר עו"ת אות כ"ב, א"א אות ע"א:

עא) שם בהגה וחוזר ואומר וכו' הלבוש כתב הש"ץ והצבור עמו אבל מהפו' הנז' משמע דגם זה אין הצבור אומרים אלא הש"ץ לבדו, וכ"כ א"ר אות כ"ג, וכבר כתבנו דכ"ז הוא למקום שנוהגים בני אשכנז לאומרו אבל בני ספרד אפי' הש"ץ אינו אומרו:

עב) שם ואם הוא אחד אינו קורא לו וכו' י"א שאחד אינו מברך אשר קדשנו וכו' אלא מתחיל יברכך, אבל מהר"ם מינץ סי' י"ב כתב שצריך לברך, וכן הוא המנהג פשוט, כנה"ג, מ"א ס"ק ט"ז, וכן הוכיח הפר"ח ס"ק י"ד וכתב דהכי נהוג, א"ר אות כ"ד, ר"ז אות ט"ו, מ"ב אות ט"ל, וכן עמא דבר, ואם כהן יחיד ברכתו דאורייתא או מדרבנן יש פלוגתא בזה כמ"ש בפו' הנז' ועיין לעיל אות טו"ב:

עג) [סעיף יא'] כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין וכו' זהו לשון הטור ומשמע דאחר שמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קב"ו וכו' אבל הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת דין י"ב כתב דקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך אשר קב"ו וכו' ואח"כ מחזיר פניו לצבור. וכ"כ הכלבו בסי' קכ"ה בדין נ"כ, וכ"כ בס' אד"ל מאמר א' כלל ד' והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ה' ותמה על מרן ז"ל ושאר פו' שלא הזכירו דברי הרמב"ם ז"ל וכתב דלענין הלכה ראוי לתפוס דברי הטור ודעמיה דרבים נינהו ועוד דפשט דברי הגמרא מוכח כוותייהו אלא דהמנהג הפשוט הוא בהיפך דאפי' בארץ המערב דהוא אתרי דב"י נוהגים כהרמב"ם ז"ל יעו"ש וסיים דראה המדקדקים שמתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל ומחזירין פניהם העם וגומרין הברכה, וכתב דאולי נהגו בזה כדי לצאת י"ח ב' הסברות עכ"ד, ועיין א"ר או' כ"ה שכתב להכריע כהרמב"ם וכתב דגם לשון הטור יש לפרש כן יעו"ש וכן פי' מער"ק על הרמב"ם שם דברי הטור כדברי הרמב"ם יעו"ש והפרמ"ג בא"א או' י"ז כתב דהמנהג כהטור וכ"כ ר"ז או' י"ז, מיהו הברכ"י או' ט' כתב בשם מהר"ר אריה יהודה ממודינא בתשו' כ"י דהא דכתבו הטור ומרן ז"ל כשמחזירין פניהם וכו' ר"ל כשרוצים להחזיר ולא כשהחזירו וכן נהגו לומר כלפי ההיכל אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והופכים פניהם ואומרים וצונו לברך וכו' ובזה יסכימו דברי הטור והש"ע לדברי הרמב"ם וכלבו עכ"ל. וכן פי' הפר"ח ס"ק ט"ו דברי הש"ע וסיים דהעיקר כס' הרמב"ם ומיהו ראיתי נוהגים כדברי המתבר וכמו שפרשתי עכ"ד, והביאו הש"ץ דקמ"ד ע"ד, שע"ת או' ח"י ועיין מאמ"ר או' ט"ז מ"ש על דברי הפר"ח והברכ"י ומ"מ כתב דהמנהג להתחיל בברכה קודם שיחזרו פניהם ואחר שמחזירין פניהם אומרים לברך את עמו וכו' ויש שאין מחזירין עד לבסוף כהרמב"ם יעו"ש, וכ"כ האחרונים דהתחלת הברכה תהיה כלפי ההיכל וסיום הברכה כלפי העם, ח"א כלל ל"ב או' ט"ז חס"ל או' ח' בן א"ח פ' תצוה או' ט"ז, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח' מ"ב או' מ' וכן עמא:

עד) שם מברכין אשר וכו' ואפי' יש הרבה כהנים מברכין ביחד ואין אחד מברך והשאר עונין אמן מפני הטירוף, המבי"ט ח"א סי' ק"פ, כנה"ג בהגה"ט, מ"א ס"ק י"ז, ר"ז או' י"ז. וכ"כ היפ"ל או' ט"ו בשם המאירי בחי' לסוטה בס' בית הבחירה ד"פ ע"א יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

עה) שם. באהבה, הטעם שהתקינו לומר באהבה בב"כ משום דאיתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ז ע"ב כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרא יבורך אלא יברך ע"כ, והביאו מ"א ס"ק ח"י וע"כ תקנו זה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לאהוב את ישראל וגם ישראל יאהב לכהנים. ועוד י"ל ע"פ מ"ש במד"ר סדר נשא פ' י"א אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהילות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשרה הברכה בהן לכך נאמר אמור להם ע"כ, ולכך תקנו לומר באהבה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לברך בכוונת הלב ותשרה הברכה, וכ"כ א"ר או' כ"ו בשם תנחומא יעו"ש, ועיין באר שבע פ' אלו נאמרין:

עו) ואם הכהן שונא את הצבור ח"ו או הם שונאים אותו לא ישא את כפיו כי סכנה היא לו כמ"ש בזוה"ק שם אלא יש לו לצאת מבהכ"נ, וכ"כ ר"ז או' י"ט, קיצור ש"ע סי' ק' או' ח':

עז) [סעיף יב'] מגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם, דהכי איתא בסוטה ל"ח ע"א. במדינה כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהן ע"כ. מיהו בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה דף מ' ע"א כתבו ז"ל צריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנז' במשנה וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו עכ"ל, וכ"כ בפרע"ח שער יו"ד פ"ד יעיין בס' נה"ש הנד"מ דף כ"ג ע"ג בשאלות חכמי המערב או' ך' שכתב וז"ל כי לפ"ז צריכים הכהנים בברכתן להגביה כפות ידיהם למעלה ראש כדי להשלים פרצוף לאה בחו"ב הנעשים מהם וכמ"ש בשער התפילות וזה היפך הפו' בס' חכמים דמס' סוטה ל"ז שאין נושאין כפיהם לא כנגד כתפותיהם ולא למעלה ראש עכ"ל, והתו"ח דף קנ"ג ע"ב כתב לתרץ דזהו כמו שהתקין ריב"ז בלולב אחר החורבן שיהא ניטל במדינה ז' זכר למקדש יעו"ש ולע"ד נראה לתרץ דמ"ש במשנה מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהן היינו הזרועות של הידים אבל כף היד והאצבעות יהיו כנגד הראש מעט וכדברי האר"י ז"ל, יעיין ש"ש ח"ג על שער הכוו' דרוש הנז' או' ז' שכתב תירוץ אחר יעו"ש, איך שיהיה שלפי דברי הרב ז"ל וסודם של דברים צריך שיהיו כפי הידים והאצבעות כלפי הראש ממש, וגם כתב שם בשער הכוונות ובש' הקדמות דמ"ט ריש ע"ד ובע"ח שער ל"ד פ"ה שהאצבעות צ"ל זקיפות למעלה וכ"ה בזוה"ק פ' נשא דקמ"ה ע"א בר"מ יעו"ש וכ"כ בש"ש שם. ובדקמ"ו ע"ב כתב שם בזוה"ק וז"ל תאנא כהנא דפריס ידוי בעי דלא יתחברון אצבעאן דא בדא בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו' יעו"ש, וכתוב שם בש' הכוו' ובש' ההק' דב' הידים צ"ל משני צדדי הראש זה מימין וזה משמאל כיעו"ש דהיינו פני יד ימין כנגד צד ימין של ראש ור"ל כנגד פאת הראש של ימין ואחורי היד כלפי חוץ מצד ימין, ופני יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש והיינו נמי כנגד פאת הראש שמצד שמאל ואחורי היד כלפי חוץ מצד שמאל, וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ כדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהיינו שמגביהין כפות הידים כנגד הראש ממש זה מימין וזה משמאל וכל האצבעות פרודות זמ"ז וזקיפות למעלה ועיין לקמן או' ף':

עז) שם מגביהין ידיהם וכו' בש"ע התניא פסק שלא ישאו כהנים ידיהם עד אחר הברכה כדי שיהא עובר לעשותן אבל בס' פענח רזא פ' נשא בהגה כתב שאין עקר המצוה רק הברכה והוי שפיר עובר לעשייתן ומדנקט קרא שאו ידיכם קודש ואח"כ וברכו את ה' לכן יש לישא כפיו קודם ברכה יעו"ש, א"ח אות י"ד:

עח) שם, ומגביהין ידיהם וכו' הוי לעיכובא, נוב"י חא"ח סי' ה' וא"כ זקן מרתת שאינו יכול להגביה ידיו לא יברך ב"כ, מחב"ר אות ג' ש"ץ דקמ"ה ע"ב, בי"מ אות ו' חס"ל אות ט' שע"ת אות כ"א, וכתב שם השע"ת דאפי' אם יעשה סמוכים שיהיו קשורים בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה ואפי' במקום שמנהג שלהם שישלשלו טליתיהם שאין חשש שיסתכלו בו כמבואר לקמן לא מהני נ"כ ע"י סמיכה כמו עמידה ע"י סמיכה יעו"ש. וכ"כ הבי"מ שם בשם תשו' הנוב"י הנז' ועיין בתשו' כתב סופר סי' י"ג שכתב דאם אפשר לו להגביהם בשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה ואם אינו יכול להגביה כלל יכול לסמוך ידיו ע"י דבר אחר או שיהיה קשורים ע"י חגורה והברכה ישמע מאחר ויכוין לצאת יעו"ש. והביאו פת"ת וא"ת או' ט"ו ועיין לקמן אות ץ':

עט) שם ומגביהין יד ימין וכו' כדתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידיו אמונה, וכן ראוי ע"פ הקבלה, הגמ"י פי"ד ב"י ט"ז סק"ו, וכ"כ מטו"מ סי' קפ"ה בשם אוצר הכבוד והביאו שכה"נ בהגב"י אות ז' וכ"ה בזו"הק פ' נשא דקמ"ה ע"א בר"מ פרע"ח שער יו"ד פ"ד וכתב שם בזוה"ק דאסור ליה לבר נש לזקפא אצבען בזקיפו למגנא אלא בצלותא ובברכאין ובשמא דקב"ה והביאו העט"ז או' ה' וכתב כי אז מתעורר עליו עשרה מדריגות דין הס"א וגורם קללה לעצמו ר"ל:

פ) שם וחולקים אצבעותיהם וכו' כ"כ הרא"ש בפ' הקורא המגילה עומד בשם מדרש. (והוא במד"ר סדר נשא פי"א) והמרדכי בפ' הנז' כתב בשם ראבי"ה וז"ל מה שהכהנים פותחין אצבעותיהן דבר זה לא מצינו בתלמוד אלא דרשנים אמרו טעם אמו"ר מלא ו' קח אותה ו' ושים אותה בתוך כ"ה ויהיה כוה לשון חלון וכשהכהנים נושאים כפיהם נהגו לחלק אצבעותיהם וזהו מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים שעושין מידיהם חלונות עכ"ל. והב"ד טור וב"י. וכתב בדרשות מהרי"ל שלא יפרד יד ימין מיד מאל רק יניח אצבעות הימין על אצבעות השמאל כדי שלא ישבר החלון ע"כ והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכתב שהוא ראה לרב החסיד מהר"ר דוד כהן ז"ל שלא היה מחבר הידים אלא זו לבד וזו לבד ויראה שהוא סבור דהאויר שבין שתי הידות הוא אחד מן החרכים וכן המנהג עכ"ד. והב"ד האחרונים ז"ל מיהו הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת ששם כתוב הלכות נ"כ לא הזכיר זה של חילוק האצבעות לעשות חלונות והטעם כתב בב"י משום דדבר זה לא נזכר בתלמוד וכן הרי"פ ז"ל לא הזכיר זה, וכבר כתבנו לעיל בסי' כ"ה או' ע"ה דכל דבר שלא נזכר בתלמוד ואית ביה פלוגתא בין הפו' דעת המקו' יכריע וע"כ הכא נמי כיון דדבר זה של חילוק האצבעות לעשות חלונות ותוך הכף יהיה כנגד הארץ וכו' לא נזכר בתלמוד וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הזכירו שצריך לעשות כן דעת המקו' יכריע ואין לזוז מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שכתבו שצ"ל האצבעות זקופות למעלה כנגד שני צדדי הראש וגם יהיו נפרדות זמ"ז כמש"ל או' ע"ז ועוד שגם בזה בכל יד יש ה' חלונות דבתוך ה' האצבעות יש ד' אוירים ובין ד ליד יש אויר א' הרי ה' אוירים:

פא) שם וחולקין אצבעותיהם וכו' כהן הנושא כפיו בחול אם צריך להסיר הכריכות של תפילין אשר באמה משום חציצה עיין בתשו' מטה יוסף סי' ב' שהביא בתחלה תשו' הר"י הכהן דס"ל דאדרבא ראוי שלא לחלצן אבל הוא ז"ל כתב דיפה כח המנהג שנהגו לחלצן יעו"ש, והביאו עיקרי הד"ט סי' ה' אות ח' וכתב דלא ידע מה דמות יערכו לעבודה ובגדי כהונה וללולב דאילו התם יש לחוש לחציצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקדשים או ללולב ומיניו וכדומה אבל בנ"כ שאינו נוטל דבר בידו לאיזה דבר יחוצו הרציעות בינו לבין אצבעותיו יעו"ש, ועיין להפתה"ד אות יו"ד וכן הדעת נוטה דלא שייך איסור חציצה בזה ואדרבא יותר טוב שיהיו כרוכים על האצבע בעת ב"כ כיון שיש בכריכות אלו טעם בסוד כמבואר בשער הכוו' דרוש ה' דתפילין דף יו"ד ע"ג וא"כ למה לא תהיה בחי' זו בעת נ"כ יעו"ש ודו"ק:

פב) [סעיף יג'] מתחילין הכהנים וכו' כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם. הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת וכתב שכן נוהגים בכל מלכות א"י ומצרים שהכהנים מתחילין מעצמם לומר יברכך בלי שום הקראה ומתיבה שניה ואילך מקרא אותם החזן מלה במלה וכתב הטעם משום דכיון שאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות למה יקרו אותה עכ"ד. אבל דעת הטור ור"ן בפ' הקורא עומד דגם תיבת יברכך צריך להקרות להם הש"ץ כמ"ש בב"י ומור"ם כאן בהגה, וכ"מ בתו' ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא יענה שכתבו בשם המדרש אמור להם מלמד שש"ץ אומר להם על כל דבור ודבור יעו"ש. וכ"כ רבינו בחיי בפ' נשא ויעו"ש טעמו של דבר. וכן נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשינו ירושת"ו וכמ"ש החס"ל או' יו"ד. וכתב בן א"ח ז"ל פ' תצוה או' א' דכן ראוי להורות בכל אתר ואתר יעו"ש:

פג) שם. מתחילין הכהנים וכו' כתב מהר"ם מינץ סי' י"ב דכשכהן היא אחד שאין ש"ץ אומר כהנים צריך לקרות לי אפי' מלת יברכך והביאו כנכ"ג בהגב"י וכתב עליו ולא ידענא מאי שנא ובקושטא יש קהלות נוהגות שלא להקרות לכהן מלת יברכך וכן הוא מנהג חרי"א ולא שאני להו בין כשהכהנים הם רבים לכשהוא יחיד ויש קהלות נוהגות להקרות מלת יברכך בין ליחיד בין לרבים עכ"ל, ועיין מ"א סק"ך ומ"ש עליו המאמ"ר או' ך' ולא זכר שכבר קדמו הכנה"ג בזה יעו"ש, מיהו הר"ז או' כ"א כתב הטעם לפי שדרשו חז"ל אמור להם שתהא אמירה על כל דבור ודבור וא"כ כשהם רבים די באמירת שאמרו להם לברך דהיינו כשקראו להם כהנים שהריאה זו היא אמירה להם שיברכו ואין ברכה פחותה מתיבה א' אבל כהן א' שאין קוראין לי צריך להקרותו אף תיבת יברכך כדי שתהא אמירה על כל דיבור ודיבור יעו"ש וכ"כ האחרונים דאם הוא כהן א' צריך להקרותו אף תיבת יברכך לכ"ע:

פד) שם. ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' ויש למחות ביד הש"ץ המקרא ע"פ אלא צריכין להקרות מתוך הסידור. פר"ח או' י"ג, והביאו א"א או' ך' ח"א כלל ל"ב או' ח"י, כף החיים סי' ט"ו או' ע"ג קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ב, מ"ב או' מ"ט:

פה) שם. ואח"כ מקרא אותם וכו' וכתב שם הפר"ח דזה לא מעכב וכדמוכח בסעי' כ"ה בהכ"נ שכולה כהנים כולם עולים לדוכן עכ"ל, והביאו א"א שם, מ"ב שם, וכ"כ א"ר או' ט"ל. וכ"כ הב"ח על דין הכתוב בסעי' כ"ב, והביאו עו"ת או' מ"ז, וכ"מ בתשו' הרב יעקב ממרויש. סי' ל"ח שהיה שואל ומשיבים לו מן השמים והמה מודפסים בסוף תשו' הרדב"ז ח"ה יעו"ש וכ"כ הט"ז ס"ק טוב, וכ"כ הפתה"ד או' ט"ז בשם כמה פו' יעו"ש, ועיין לקמן או' ק"ל:

פו) שם. ואח"כ מקרא אותם ש"ץ וכו' ואם ש"ץ היה מקרא לכהן וכשהגיע לפניו אליך נסתפקו הש"ץ וכל הקהל אם עומד ה' ביאר פניו אליך או בישא ה' פניו אליך יחזור לא' כדק"ל לענין ק"ש לעיל סי' ס"ד סעי' ד' ואם אמר וישם אמרינו סרכיה נקיט ואתי כדין התחיל למען דהתם, פתה"ד או' י"א:

פז) שם ואז עונין הצבור אמן וכו' וכן יש לענות ברוך הוא וב"ש כשמזכירין הכהנים שם ה' בברכות כהנים כמש"ל סי' קכ"ד או' ז"ך יעו"ש:

חפ) [סעיף יד'] אין מברכין אלא בלה"ק וכו' בלה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה, ובעמידה דכתוב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה, ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו, ט"ז סק"ט, והוא מגמרא סוטה ל"ח ע"א:

טפ) שם בלא בלה"ק וכו' וכל הני לעיכובא שאם ברכו שלא כדרך זה לא יצאו י"ח כ"כ וצריך לחזור ולברך מעומד דבגמרא מפיק להו בג"ש וכ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל וגם מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הקורא את המגלה עומד וכ"מ מדברי התו' ז"ל בד"ה ור"י אומר וכו' כנה"ג בהגה"ט, מ"א ס"ק כ"א, פר"ח או' י"ד, וכ"נ דעת העו"ת או' ל' וכתב שם העו"ת דטוב שיצא הכהן לחוץ כשאינו יכול לברך כדיני יעו"ש, והביאו א"ר או' כ"ט וכ"כ א"א או' כ"א דכולהו לעיכובא וכהן שנקטאה ידו אין נ"כ יעו"ש, ר"ז או' כ"ג, ח"א כלל ל"ב או' ב' ועיין עוד באו' שאת"ז ולקמן או' קע"ו:

צ) כתב השב"י ח"ב סי' א' דכהן זקן ושבע ימים ומכח חולשת זקנתו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו אם יוכל לסמוך מה טוב וא"ל ישא כפיו מיושב דאין לבטלו מנשאות כפים דעובר בג' עשין דזהו חומרא דאתי לידי קולא יעו"ש אבל הי"א בהגה"ט דחה דבריו וכתב דעדיף טפי לעבור בג' עשין בשב ואל תעשה ולא יעבור לא תשא בקום עשה שהרי כל הני לעיכובא נינהו כמ"ש הכנה"ג יעו"ש וכן בפנים מאירות ח"ב סי' קפ"ו ונוב"י חא"ח סי' ה' השיגו בזה על השבו"י יעו"ש וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות א' דכל הני לעיכובא ודלא כהשב"י וכ"כ הי"א וכן עיקר עכ"ד, וכ"נ דעת המאמ"ר אות כ"ב (ומה שהקשה שם המאמ"ר על הי"א שכתב דעדיף טפי לעבור בג' עשה וכו' דהא עבירה אין כאן זה גרם לו לפי שלא ראה דברי הי"א בשורשן כ"א מ"ש בבאה"ט דהא בהדיא כתב הי"א דלפי דעת השב"י קאמר אבל לאו איהו ס"ל הכי כיעו"ש וזהו תימה שמקשים על החכמים קודם שרואים הדברים בשורשן) ש"ץ דקמ"ד ע"ד, בי"מ אות ל"ו, וכתב שם הנוב"י דאפי' עמידה ע"י סמיכה לא מהני יעו"ש, והב"ד שע"ת אות כ"ה, וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות כ"ב ובמש"ז ססי' קכ"ח דמי שא"א לו לעמוד כ"א ע"י סמיכה ממש אסור לו לעלות ואם עלה ירד יעו"ש. וא"כ מי שאינו יכול לעמוד לעשות נ"כ יש לו לצאת מבהכ"נ בשעת ב"כ כמ"ש באות הקודם בשם העו"ת או ישא כפיו בלא ברכת אקב"ו אלא ישמע מאחרים ויתכוין לצאת אם אפשר לו כמש"ל אות ע"ח, ועיין עוד לעיל אות ע"ח:

צא) שם. ובעמידה, נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים דבעינן שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א, מ"א ס"ק ב"ב, א"ר או' כ"ט, ר"ז או' כ"ג, ש"ץ דקמ"ה ע"א, מיהו הרב המאירי בס' בית הבחירה בפ"ז דסוטה ד"פ סע"ב כתב דנהגי ברוב המקומות להיות הכל עומדים בשעה שש"ץ אומר או"א ברכנו וכו' שהרי במקום נ"כ היא יעו"ש משמע דבשעת נ"כ הדבר פשוט דגם הצבור צריכים לעמוד, וכ"כ בי"מ אות ל"ח, יפ"ל אות כ"ה מ"ב אות נ"א, וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר

צב) שם ובקול רם במעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני טור, מ"א ס"ק כ"ג, פר"ח שם, א"ר אות ל' א"א אות כ"ג, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב אות ב' ש"ץ שם חס"ל אות יו"ד, מיהו לפעמים צריך לברך בקול רם ונגון שהמתפללים הם רבים וכדאמרינן בספרי כה תברכו שיהא כל הקהל שומע פר"ח שם בי"ט אות ל"ז יפ"ל סוף אות ז"ך מ"ב שם, ומשמע דאם אחד קולו צרוד שאינו יכול לדבר ה"א בלחש דלא ישא את כפיו ומ"מ נכון שיצא מבה"כ בשעת ב"כ כמש"ל אות פ"ט בשם העו"ת, וכ"כ מ"ב שם:

צג) [סעיף טו'] ואח"כ מתחיל ש"ץ שים שלום וכו' משמע דהצבור א"א שים שלום עם הצבור וכ"מ בטור אבל הלבוש כתב הצבור עם הש"ץ אומרים בלחש שים שלום עד לחיים ולשלום ואז מתחיל הש"ץ בקול רם וטוב בעיניך וכו' א"ר אות ל"א וזהו לפי סברתו בסעי' יו"ד שכתב שגם הצבור אומרים או"א עם הש"ץ אמנם כבר כתבנו לעיל אות ס"ט דאין דעת הפו' כן כיעו"ש וא"כ ה"נ אין לומר שים שלום עם הש"ץ אלא הוא לבדו דוקא כדי שיכוונו עליו, ועיין לעיל סי' קכ"ד אות ט"ו:

צד) שם ואומרים רבון וכו' ובר"ה ויוה"כ שמאריכין בניגונים היום וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כאחד, מ"א ס"ק כ"ד, ר"ז אות כ"ד, ח"א שם אות ך' חס"ל אות י"ב, קיצור ש"ע סי' ק' אות י"ד, בן א"ח פ' תצוה אות ט"ז מ"ב אות נ"ד:

צה) שם מה שהבטחתנו, פי' רש"י שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם פרישה אות ך' מ"ב אות נ"ה:

צו) שם השקיפה ממעון וכו' ואין לגמור כל הפסוק דהא בזה"ז לא שייך לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו וכו' וגם הטור והרמב"ם והש"ע לא הביא כל הפסוק רק עד וברך את עמך את ישראל, ולא כתבו וגו' פרישה אות כ"א. וכ"מ מדברי הלבוש דאין מסיימין וכ"כ א"ר אות ל"ב ותמה על העו"ת שכתב שמדברי הטור משמע שמסיימים יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות כ"ג. וכ"מ מדברי האחרונים, וכ"כ בן א"ח שם וכתב שכן נוהגין בעה"ק שאין מסיימין הפסיק ודלא כמ"ש בבי"מ:

צז) [סעיף טז'] ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם וכו' פי' שכל זמן שפניהם כנגד העם יהיו ידיהם פרושות לחול עליהם הברכה, לבוש, א"ר אות ל"ג, ועיין לעיל אות ס"ב:

צח) שם ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם וכו' ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מן הדוכן אף שכבר הורידו כפיהם, מטה משה סי' קפ"ט בשם מהרי"ל ז"ל, שכנה"ג בהגב"י אות ח' א"ר שם ר"ז אות כ"ה:

צט) שם לענות אמן וכו' כ"כ ב"י בשם מהרא"י סי' ק"ט והטעם כתב במהרא"י והביאו ב"י דקודם אמן לא נסתיים הברכה, וכ"כ ט"ז סק"י, עו"ת אות ל"ב, מש"ז אות יו"ד ר"ז שם וכתב שם המש"ז דמפי רוב הצבור סגי ולא דמי לסעי' ח"י יעו"ש וכ"כ ר"ז שם מ"ב אות נ"ט:

ק) [סעיף יז'] כשמחזירין פניהם וכו' לא יחזרו אלא דרך ימין, דהיינו לומר שיחזיר פניו לצד ימינו. ובתחלה כשעולין לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח ומחזירין פניהם כלפי העם מחזירין פניהם לצד ימין שלהם שהוא בדרום, ובסוף כשמתחיל ש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מחזירין פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון, ב"י. ב"ח ט"ז ס"ק י"א, וכתב שם הב"י ודלא כטועים לפרש דהיינו לומר שצריך לחזור פניהם לצד שמאל דשיבוש הוא בידם וכ"כ הב"ח שם דלא כיש מפרשים בהיפך וכ"נ לבעל הלבושים דכבר מחו לסברא זו אמוחא ודחו אותה וכן המנהג עכ"ד, והביאו מ"א ס"ק כ"ה, וכ"כ העו"ת אות ל"ג, פר"ח אות י"ז, א"ר אות ל"ד. סו"ב אות כ"ג, מאמ"ר אות כ"ד, ר"ז אות כ"ו, ח"א כלל ל"ב אות כ"ב, חס"ל אות י"ג, בי"מ אות כ"ג, קיצור ש"ע סי' ק' אות ט"ז, מ"ב אות ס"א:

קא) וכתב שם ב"י דמטעם זה כשמוציאין ס"ת מהיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך צפון וכשמחזירין אותו מהתיבה להיכל מוליכין אותו דרך דרום שההיכל במזרח והתיבה במערב וכשמוציאין אותו מההיכל האוחז אותו מחזר פניו לתיבה ואחוריו להיכל נמצא שיד ימינו לצד צפון וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום, ועל דרך זה מקיפין התיבה בימות החג, העומדים במזרח מצפון למערב דרום מזרח לפי שהמקיפים אחוריהם להיכל שהוא במזרח נמצא שיד ימינם לצד צפון, והעומדים במערב מקיפים מדרום למזרח וכו' לפי שאחוריהם למערב נמצא שיד ימינם לצד דרום עכ"ל, וכתב שכ"כ בת"ה סי' צ"ח, וכ"כ ד"מ אות ט' בשם מהרי"ל סי' מ' וכ"כ הפר"ח שם וכתב שיש חילוק בין מקיף שום דבר ופניו כלפי אותו דבר הניקף ואחוריו כלפי הרוחות ובין פניו כלפי הרוחות ורוצה להפך עצמו לצד אחר יעו"ש, וכ"כ הט"ז סי' תרנ"א ס"ק י"ג:

קב) שם אלא דרך ימין, ואיטר יד אזלינן בתר ימין דעלמא, מש"ז אות י"א,

קג) שם הגה, כשיורדין מן הדוכן וכו' יחזרו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו, מ"א שם, א"ר אות ל"ג ר"ז אות כ"ז חס"ל שם, קיצור ש"ע שם מ"ב שם.

קד) שם בהגה, לא יגעו במנעליהם המטונפים, וה"ה כשהם נקיים כמ"ש סי' ד' סעי' י"ח, מ"א ס"ק כ"ו. ר"ז שם, והא"ר אות ל"ה פי' דברי מור"ם ז"ל דה"ק סתם מנעלים כמטונפים והביאו א"א אות כ"ו, ועיין בדברינו לסי' ד' אות ס"ט ואות ע':

קה) שם ואם נוגעים יטלו ידיהם וכו' והיינו דוקא במנעלים שצריכים קשירה שנוגע בהם בידיו אבל במנעלים שא"צ ליגע בהם א"צ נטילה, שכנה"ג בהגב"י אות ט' עו"ת אות ל"ה, וכתב הא"ר שם לכן יהיה לו מנעלים שיוכל לנעול בל נגיעה ואם אין לו מנעלים אלי וא"א ליטול ידיו ילך יחף עד אחר התפלה וכמ"ש באגודה פ' הקורא עומד:

קו) [סעיף חי'] אין המקרא וכו' עד שיכלה מפי הצבור אמן וכו' מדלא כתב כאן מפי כל הצבור כמ"ש בסוף הסעיף משמע דדוקא הכהנים אינם רשאים להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור כדי שיכוונו הצבור לב"כ אבל המקרא רשאי להקרות משכלה האמן מפי רוב העונים, וכ"כ העו"ת אות ל"ז מ"א ס"ק כ"ח מיהו הט"ז ס"ק י"ג כתב על מ"ש מרן ז"ל אינם רשאים להתחיל יברכך וכו' וז"ל זה כתב לשיטתו שפסק בסעי' י"ג דאין החזן מקרא תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה היא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בל"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכן פי' ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה עכ"ל וכ"כ העו"ת שם בפי' הא' ומשמע מדבריהם דלפי' זה קאי אין רשאי להתחיל עד שתכלה אמן מפי כל הצבור על המקרא ג"כ וכ"מ מדברי הט"ז ס"ק "ב שציין דברי התו' שכתבו עד שתכלה אמן מפי כל העונים על המקרא יעו"ש, וכ"כ הפרישה או' כ"ד דבין המקרא ובין הכהנים אין להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור יעו"ש והסכים לדבריו א"ר או' ל"ז. ומ"ש המאמ"ר או' כ"ז על הפרישה והא"ר עיין מש"ז או' י"ב ואו' י"ג ודו"ק ומ"מ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא יש להחמיר ובין הכהנים ובין המקרא אין להתחיל עד שיכלה אמן מפי כל הצבור. וכ"כ קיצור ש"ע סי' ק' או' ט"ו:

קז) שם. אחר ברכת מודים. היינו סוף ברכת מודים שהיא ולך נאה להודות:

קח) שם עד שיכלה מפי כל הצבור אמן וכו' כ"כ התו' בסוטה ט"ל ע"ב דאע"ג דאמרינן בברכות מ"ז ע"א לענין ברכת המוציא דאין הבוצע רשאי לבציע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה לענין ברכת כהנים בעינן דלישמעו הברכה הני דמאריכין באמן אעפ"י שטועין וכל שהן בעצמן עונין אין שומעין קול חבריהם יעו"ש, והביאו ב"י, ט"ז ס"ק י"ב, מ"א ס"ק כ"ז, ועיין לעיל סי' קכ"ד או' ב"ן:

קט) שם. וכן אינם רשאין להתחיל וכו' וכן המקרא לא יתחיל להקרות לכהנים תיבה אחרת עד שתכלה התיבה מפי הכהנים. וכן לא יתחיל להקרות עד שתכלה עניית ברוך וב"ש מן הצבור. כן מתבאר ממש"ל או' ק"ו:

קי) שם. ואין הצבור עונין אמן וכו' היינו אחר כל פסוק ופסוק, לבוש:

קיא) שם הגה. ולא יתחילו הכהנים רבון וכו' הקשה הב"ת דהא לעיל בסי' זה סעי' ט"ו כתב דלאחר דמתחיל ש"ץ שים שלום הכהנים מתזירין פניהם להיכל ואומרים רבין העולמים וכו' אלמא דאף לאחר שיכלה אמן מפי הצבור אין מתחילין רבון העולמים עכ"ל ועיין בט"ז ס"ק י"ג ומ"א ס"ק כ"ח ושאר האחרונים מה שתירצו שכל אחד לדרכו פנה וע"כ אענה גם אני חלקי לתרץ והוא כי מסעי' ט"ו היה אמינא דוקא לכתחלה והכא קמ"ל דאיסורא נמי איכא אם מתחילין קודם שיסיימו הצבור אמן:

קיב) [סעיף יט'] אין ש"ץ רשאי לענות אמן וכו' והטעם כתב בטור שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזה ברכה יש לו להקרות פסיק ב' או ג' עכ"ד, והוא ממשנה ברכות ל"ד ע"א ופי' רש"י ז"ל שם. וכתב הל"ח פ' אין עומדין או' נ"ב בשם מדרש רבא ריש פ' כי תבא שעונה אמן אם הבטחתו שלא תטרף דעתו והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ב והפר"ח או' ך' מיהו בתי"ט חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש יעו"ש וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוקא שלא תתבטל נ"כ התירו לסמוך על הבטחתו ומפני הדוחק אבל באמן דליכא דוחק לא התירו אפי' בהבטחתו שיכול לחזור לתפלתו דמ"מ חיישינן שמא יטריף יעו"ש, והביאו ט"ז ס"ק י"ד והעו"ת או' מ' ומ"ש שם הט"ז דאחר ברכה א' שהיא אשר קדשנו וכו' יוכל לענות הש"ץ אמן דכאן אין חשש חירוף כיון שעדיין לא תתחיל וכ"ש לדעת הש"ע וכו' יעו"ש למרן גופיה בכ"מ פי"ד מה"ת דין ה' מספקה ליה בזה אי שרי לענות אמן אחר אשר קדשנו וכו' או נימא דלא פליג רבנן יעו"ש, והרב אור נעלם בקו' אור לו בציון דכ"א ע"ד והרב משרת משה דט"ל ע"א הכריעו כצד הב' שכתב מרן ז"ל דלא פלוג רבנן ודלא כהט"ז יעו"ש והב"ד היפ"ל או' כ"ח וכתב דלא כבאה"ט סקצ"ד שכתב דלכ"ע שרי דליתא יעו"ש, ומ"ש המ"א ס"ק כ"ט דהאידנא שמתפללין מתוך הספר שרי יעו"ש בתשו' מהרי"ל סי' קע"ט ובמטה משה משמע דגם לדידן אסור יעו"ש, והב"ד א"ר אות ל"ח, וכ"פ החס"ל אות י"א דאין הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ב"כ ואפי' אחר לברך את עמו ישראל באהבה, ואפי' מובטח לו שלא יתבלבל לא יענה, וכ"כ כף החיים סי' ט"ו אות ע"ד, בי"מ אות מ"ז, וכ"כ הבי"מ שם אות ל"ג בשם מהר"א נחום ז"ל בסי' חזון נחום לסדר זרעים ר"י בפ"ה דברכות דהמנהג שאין הש"ץ עונה שים אמן אחר ב"כ והביאו היפ"ל שם. וכ"כ הרב בן א"ח ז"ל פ' תצוה או' ט"ו:

קיג) [סעיף ך'] אם ש"ץ כהן אם יש שם כהנים וכו' ואפי' אם הבטחתו שיחזור לתפלתו אחר שישא את כפיו ב"י בשם הגמ"י, עו"ת אות מ"א וכתב העו"ת שם הטעם מפני שאין אנחנו סימנים על הבטחתו שיחזור לתפלתו כשיש שם כהן אחר שאפשר לקיים נ"כ ע"י, מיהו הפר"ח אות ך' פליג וס"ל דאם הבטחתו חוזר לתפלתו יכול לישא את כפיו אפי' ביש כהנים אחרים יעו"ש ואנחנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל והגאונים דאסרי ביש כהנים אחרים, ועיין לקמן או' קי"ז:

קיד) שם לא ישא את כפיו, אלא עומד ושותק ויעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם כמ"ש בסעי' כ"ב, וכ"כ א"ר או' ט"ל:

קטו) שם הגה. ולא יאמרו לו לעלות אי ליטול ידיו פי' קודם רצה, אבל אם אמרו לו אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש סעי' ב' וסעי' ח' ומה"ט אינו עובר כשקוראין כהנים כמ"ש סעי' כ"ב משום דהקריאה היא אחר רצה. מ"א סק"ל ועיין א"ר אות מ' ובדברינו לעיל או' ח"י ואו' י"ט מ"ש בשם תשו' מהר"ם מינץ שמסתפק בהא דאם לא עקר אינו עולה היינו מעצמו אבל אם אמרו לו צריך לעלות וכתבני שם דע"כ לריך ליזהר הקורא כהנים שלא יתכוין אל הש"ץ כשיש כהנים אחרים יעו"ש.

קטז) שם אבל אם אמרו לו צריך לעלות וכו' ואפי' אינו בטוח וכו' ואפי' יש כהנים אחרים. א"ר שם והוא שאמרו לו קודם רצה ולמהר"ם מינץ אפי' אחר רצה כמ"ש באות הקודם, וכ"כ א"ר שם:

קיז) שם אלא א"כ מובטח לו וכו' כתב הל"ח פ' אין עומדים או' נ"ג שעכשיו בזמנינו שהש"צ אינו מתפלל אלא מתוך סדור תפלה תקנה מעלייתא היא ומובטח שעי"ז יחזור לתפלתו בכוון דעת אלא דמתני' לא קתני תקנתא וראיתי לכהנים שהם ש"ץ סומכים ע"ז אפי' כשיש כהנים אחרים ולא ישרו בעיני לפי שצריכים עקירת רגלים ומי התיר להם זה כשיש כהנים אחרים אבל ודאי כשאין כהנים אחרים שהותר להם עקירת רגלים אם מובטח וכו' דיש להם לסמוך על שמתפללים מתוך הסדור עכ"ל, והביאו מ"א ס"ק ל"א וכתב שכ"מ מב"ח ומהרי"ל סי' קע"ט וכתב עוד וז"ל ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא ובנ"ץ כתב שסומכין על שמתפללין מתוך הסדור ותימא דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ א"כ ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"ם אלא העיקר כמש"ל ולכן במקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים עכ"ל, וכ"כ א"ר או' מ"ב, סו"ב או' י"ג, ר" או' ל"ג, בי"מ או' י"א, ח"א כלל ל"ב או' כ"ו, חס"ל או' ט"ו בן א"ח פ' תצוה או' י"ח קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ז. ועיין לעיל או' קי"ג, וכן המנהג פה עיר קודשינו ירושת"ו כשיש כהנים אחרים אין הש"ץ כהן נושא את כפיו:

יקח) שם. וכיצד יעשה יעקור רגליו וכו' משום דאמרינן כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה כדי לעלות לדוכן שוב אינו עולה. ב"י לבוש עו"ת או' מ"ד, ר"ז או' ל"ב, ועיין לעיל או' מ"ח:

קיט) שם יעקור רגליו וכו' ויסמוך על הנטילה שנטל קודם תפלה, ח"א שם, קיצור ש"ע שם, ועיין לעיל או' ל"ה ובאו' שאח"ז:

קך) שם יעקור רגליו וכו' והרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' רל"ז כתב דהיותר נכון שיעמוד הכהן במקומו לפני התיבה ויחזרו כל העם לפניו כדי שיהיו בכלל הברכה שאין העלייה לדוכן מעכבת כלל דאי ל"ת הכי אם יתפלל במקום שאין שם היכל ולא דוכן יהיו הכהנים פטורים מברכת כהנים אלא ודאי דאין הדוכן מעכב ומוטב שלא יפסוק בתפלתו וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מתני' כצורתה ולא כתב עולה לדוכן וכו' יעו"ש וכ"כ הרח"פ ז"ל בס' לב חיים ח"ב סי' ט"ז וז"ל והנלע"ד כי ש"ץ כהן ובא לישא כפיו כשאין כהן אחר ישא את כפיו במקומו בתפלה בתיבה וא"צ ליטול ידיו וכן ראיתי לש"צ שהיו כהנים גדולים בתורה שלא עקרו רגליהם וגם לא נטלו ידיהם בתוך התפלה בתיבה ונראה לתת טעם לדבר כי כיון שהם טרודים בתפלה אין לטורדם שירדו מן התיבה ללכת לדוכן כי לא יבצר מהטירוף וכו' יעו"ש, והב"ד היפ"ל אות כ"ט, וכ"כ הש"ץ דקמ"ו ע"א בשם הרדב"ז ז"ל חס"ל אות ט"ו, בן א"ח פ' תצוה אות ח"י, אמנם מ"ש הרח"ף ז"ל דא"צ לעקור רגליו בעבודה אין נראה כן מדברי הפו' שכתבנו לעיל אות ן' ואת יק"ח אלא צריך לעקור פורתא בעבודה כדי שיהא הזמנה לנ"כ בתוך העבודה' וכ"כ היפ"ל שם, וכן מ"ש היפ"ל שם דכיון דאין עולה לדוכן דא"צ לחלוץ מנעליו אין נראה כן ממ"ש לעיל אות ז"ך משום דלא פלוג רבנן ועוד דאין כבוד לצבור כמש"ל אות ל"ג וע"כ אין נסמוך עליו בזה וצריך לחלוץ אע"ג דאינו עולה לדוכן מיהו אם כבר התפלל בהם והם ממין המעלים שקנ"ה לחולצן במהרה ויהיה הפסק בתפלה אפשר שיש להקל כיון שאינו עולה לדוכן ודו"ק:

קכא) שם עד ולך נאה להודות, מבואר דהש"צ אומר רצה וכ"כ הפרישה דלא כמי שרצה לנהוג שמתחיל אחר רצה. א"ר או' מ"א:

קכב) שם ויעלה לדוכן ויברך ב"כ וכו' ומשמע שאינו אומר יה"ר שאומרים קודם ב"כ וגם לא רבש"ע שאומרים אחר ב"כ וכו' והטעם משום הפסק דלא התירו אלא דוקא ב"כ שיש בה צורך תפלה אבל לא דבר שאינו אלא בקשת רחמים בעלמא:

קכג) שם ויקרא לו אחר, פי' אם הש"צ עולה לדוכן יקרא לו אחר כלומר שמקרא לו כל תיבה ותיבה דאין לומר דיקרא לו כהנים דהא דכיון דש"ץ עולה לדוכן הרי ע"כ אין שם אחר אלא הוא ואמרינן דלאחד אינו קורא. וע"כ נכון הוא כשמקרא לכהן ש"ץ שלא להרים קולו במילת כהנים, ומשמע דאפי' לכהן אחד מקרא לו לאפוקי מדעת הר' פרץ שהביא הטור דס"ל דלכהן אחד אינו מקרא דהא הכא ע"כ בכהן אחד מיירי דאם היה שם כהנים אחרים לא היה הש"ץ עולה. עו"ת או' מ"ה וכן הוא דעת הטור והאחרונים דלא כהר"פ כמ"ש לעיל או' טו"ב מחד טעמא אית להו כמבואר בטור יעו"ש, ועיין לעיל אות פ"ג אמנם מ"ש העו"ת שם כשמקרא לכהן ש"ץ שלא להרים קולו וכו' דמשמע דמתחיל המקרא או"א ברכינו וכו' וכ"כ הב"ח והא"ר אות מ"א זהו לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל לעיל סעי' יו"ד אבל לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם ולא יאמר או"א וכו' אינו מתחיל להקרות כ"א מתיבת יברכך ואילך עד תיבת שלום, ועיין בס' חמד משה שכתב דאפי' לפי מנהג שכתב מור"ם ז"ל סעי' יו"ד שאומרים או"א אינו אלא בש"ץ אבל אם אחר מקרא יכול להקרות כהנים בסתם וגם הש"ץ לא יאמר או"א כיון שאינו מקרא הוא הפסוקים יעו"ש והביאו המש"ז אות ח"י וב"ה על סעי' כ"ב יעו"ש:

קכד) שם ומסיים החזן שים שלום, פי' שחוזר למקמו ומסיים שם שים שלום, כ"מ בב"י ממ"ש על דברי הטור וז"ל מפשט דבריו רבינו נראה, שאפי' אם הש"ץ אחר שנושא את כפיו חוזר למקומו ומסיים שים שלום וכו' וכ"כ ר"ז אות ל"ב, וכ"כ בס' ע"ש והביאו פת"ע אות מ"ח, וכן העליתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים וכתבתי שם הטעם כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בב' מקומות ימו"ש:

קכה) שם ואם המקרא כיון וכו' אבל אם לא כיון בכל התפלה לא יסיים, כ"מ בב"י וכ"כ הלבוש, א"ר אות מ"ג, ר"ז אות ל"ב, מיהו לפי' דברי הרב ז"ל בשער הכוו' בדרוש שים שלום נראה דלא אריך למעבד הכי לסיים אחר שים שלום ואפי' אם כיון בתפלה מתחלה ועד סוף והוא לפי שכל המשכת האורות שנמשכים ע"י תפלת העמידה יהיה זווגם בשים שלום כמבואר שם בשער הכוו' וא"כ אינו מן הראוי להיות ע"י אחר וע"כ לא ראינו ולא שמענו בזה"ז שיש מי שעושה זאת לסיים שים שלום ע"י אחר ואפי' אם כיון המקרא לכל התפלה כי נוהגים כדברי הרב כש' הכוו':

קכו) שם ואם המקרא כיון וכו' אבל להקרות לבד יכול אפי' לא כיון שאין ב"כ מעיקר התפלה מיהו גם להקרות טוב הוא שיכוין לבו לתפלת י"ח מתחלה ועד סוף, לבוש, א"ר שם.

קכז) [סעיף כא'] אין הכהנים רשאין לנגן וכו' ועיין לקמן סעי' מ"ה בהגהה שכתב שיש איזה תיבות שנוהגין להאריך בהם בניגון יעו"ש:

קכח) שם אלא ניגון אחד וכו' מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורינו ניגונים הרבה דאין עושין יפה ט"ז ס"ק ט"ז ר"ז אות ל"ה מיהו הא"ר אות מ"ד כתב דאפשר לחלק דמילות קצרות שאני כדלעיל ריש סי' ק"י, ועוד דש"ץ הוא רגיל והוי כמו בטוח שלא יטרוף, גם הוא מתפלל מתוך הסידור עכ"ד, אבל המש"ז אות ט"ז כתב דבמלות קצרות יש יותר טירוף הדעת יעו"ש:

קכט) שם אלא ניגון אחד וכו' ומשמע דגם הכהנים בעצמם לא ינגנו כ"א ניגון אחד לכלם דאם לא כן יהיה טירוף הדעת, וכ"כ מ"ב אות פ"ד:

קל) [סעיף כב'] משתדלין שיהא המקרא ישראל, והטעם כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת משום דכתיב אמור להם מכלל שהמקרא אינו כמותם, והביאו ב"י וכתב שמשמע מדבריו שמשתדלין שיהיה ישראל אבל אין עיכוב בדבר עכ"ל, וכ"כ הלבוש סעי' ך' עו"ת או' מ"ז, והנה בדברי הרמב"ם הנז' נחלקו בו הפו' דהלבוש סעי' כ"א כתב דאם אין כאן ישראל שיוכל להקרות יוכל להקרות אפי' כהן שאין זה לימוד גמור יעו"ש, וכ"כ הפר"ח או' כ"ב, מיהו מתוך דברי הב"ח נראה דאם אין שם ישראל שיודע להקרות להם לא יקרא אותם הכהן אלא ישאו כפיהם בלא קריאה יעו"ש, וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז וכן נראה דעת המש"ז או' י"ז, אבל הא"ר או' ט"ל והמאמ"ר או' ל"א והנה"ש או' ז' הקשו על דברי הט"ז הנז' והסכימו לדעת הלבוש, וכן הסכים הר"ז או' ל"ד, בי"מ או' ך' מ"ב או' פ"ז, וכן עיקר, ועיין לעיל או' פ"ה ובאו' שאח"ז:

קלא) שם. שיהא המקרא ישראל, פי' משתדלין שיהא הש"ץ ישראל כדי שיהא המקרא ישראל, כ"מ בכ"מ סוף פי"ד מה"ת וכ"כ כנה"ג בהגה"ט והביאו מ"א ס"ק ל"ד, וכ"כ הנה"ש שם, וכ"כ האחרונים, ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' כ"ה חס"ל או' ט"ו, בן א"ח פ' חצוה או' ח"י, קיצור ש"ע סי' ק' או' י"ז, ועוד נראה לי הטעם שמשתדלים שיהא הש"ץ ישראל כדי שלא יתבטל הכהן ממ"ע של נ"כ כשיש כהנים אחרים, והיינו דוקא בתפלה שיש בה ג"כ כגון שחרית ומוסף וכיוצא, וכ"כ בן א"ת שם, ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' מ"ב ודו"ק:

קלב) שם. שיהא המקרא ישראל, עיין הטעם לעיל או' ק"ל ועוד הטעם כתב הש"ך עה"ת בפ' נשא דף רי"א ע"ב וז"ל אמור להם קבלת רבותינו ז"ל שיהא ישראל מקרא לכהן שהקב"ה רוצה לברך את ישראל ומתחיל ישראל ואח"כ הכהן ואח"כ הקב"ה שנאמר ואני אברכם א"כ היא משולשת שהיא מפי ג' ישראל וכהנים והקב"ה, לזה היא ג' פסוקים וכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק יעוש"ב, והביאו היפ"ל או' ל':

קלג) שם. שיהא המקרא ישראל, וה"ה לוי, לבוש סעי' ך' ב"ח, עו"ת או' מ"ז:

קלד) שם. וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו וכו' פי' עד התחלת שים שלום שאז יאמר החזן, כ"כ ב"י בשם הגמ"י שכתב בשם הר"מ, והמרדכי פ' הקורא את המגילה עומד, מיהו הב"ח כתב דמנהגינו עכשיו כשהש"ץ כהן ויש כהנים מתפלל הש"ץ עד ולך נאה להודות ואח"כ עומד תחתיו ישראל שהיה מכוין אל תפלתו ומתחיל בלחש או"א ברכנו בברכה וכו' ומקרא בקול רם כהנים וחוזר ואומר בלחש עם קדושך כאמור ומקרא יברכך וכל ברכת כהנים ואומר שים שלום וכו' וחותם בא"י המברך את עמו ישראל וחוזר הכהן הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ד והעו"ת או' מ"ו, מ"א ס"ק ל"א, אבל הט"ז או' ח"י כתב דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ובא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל עכ"ל ומ"ש הב"ח דמנהגינו וכו' כתב עליו הט"ז שם דכמה פעמים הוא היה המקרא אצל הש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש והב"ח היה באותו בהכ"נ וכתב וכן עיקר, וכן הסכים המאמ"ר סוף או' ל' דלא כהב"ח יעו"ש, מש"ז או' ח"י, ר"ז שם, ח"א שם חס"ל שם, קיצור ש"ע שם, בן א"ח שם, מ"ב או' פ"ז, ועיין בדברינו לעיל או' קכ"ה וסוף או' קכ"ג:

קלה) שם. ויקרא כהנים וכו' ואם אין שם כהנים או שיש כהנים ואינם עולים לדוכן אם החזן כהן הוא לא יאמר אלהינו ברכנו וכו' אלא אחר שאינו כהן יאמר אותה אפי' שלא כיון מתחלת י"ח וש"ץ ישתוק ולא ישיח ויגמור שים שלום, משפט צדק ח"א סוף סי' כ"ט, כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ח ע"א, פר"ח או' כ"ב מש"ז שם, ש"ץ דקל"ט ע"ג, ונ"ל דמיירי כגון שלא עקר רגליו בעבודה או שאינו בטוח לחזור לתפלתו דאל"כ ישא את כפיו כמ"ש בסעי' ך' ומ"ש או שיש כהנים וכו' נ"ל דמיירי במקום שאין נושאין כפיהם כ"א ביו"ט כמ"ש בהגה לקמן סעי' מ"ד יעו"ש, מיהו המאמ"ר או' ל"ב כתב על דברי המ"ץ הנז' דלא נהגו כן אלא אעפ"י שהוא כהן אומר אלהינו ברכנו וכו' וכתב דשפיר למיעבד הכי ממ"ש לעיל אות ק"ל דאפי' ש"ץ כהץ יוכל להקרות אותם ולקרות כהנים וכ"ש דיוכל לקרות אלהינו ברכנו וכו' ואפי' למ"ש מרן ז"ל דלכתחלה יעמוד ישראל וכו' בהא אפי' לכתחלה א"צ ואפי' להט"ז שם דא"א בשום פנים לכהן להקרות הכא יודה יעו"ש ועוד עי"ש מ"ש על דברי המ"א שבס"ק ע"א יעו"ש:

קלו) [סעיף כג'] בשעה שהכהנים מברכין העם לא יביטו וכו' פי' הכהנים לא יסיחו דעתם, פרישה אות ל"ב עו"ת אות מ"ט, ר"ז אות ל"ו, וכתב הב"י דק"ו הוא מישראל שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם משום הסח הדעת וכמ"ש לקמן אות ק"מ:

קלז) שם. כמו שעומד בתפלה שהרי הם מתפללים שיברך הש"י את כל ישראל, לבוש, ר"ז אות ל"ז:

קלח) שם והעם יכוונו לברכה, והכי איתא בזוה"ק פ' נשא דף קמ"ז ע"א וז"ל בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין ומתברכן עילאין ותתאין ולית דינא בכלהו והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בז"א ואשתכח שלמא בכלא עכ"ל:

קלט) שם. פניהם כנגד פני הכהנים כדאמרינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו פנים כנגד פנים, ועיין לקמן סעי' כ"ד וכן כשאין נ"כ והש"ץ אומר או"א בכנרו וכו' יש להחזיר פניהם כנגד הש"ץ כמ"ש לעיל סי' קכ"ז סוף אות ט"ז יעו"ש:

קמ) שם. ולא יסתכלו בהם. פי' העם לא יסתכלו בפני הכהנים ולא בידיהם. עו"ת אות ן' וליכא למימר דהא דאסור להסתכל בכהנים משום הא דאמרינן בחגיגה דף ט"ז ע"א שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדים על דוכנם ומברכים את העם בשם המפורש אלא משום הסח הדעת, ב"י ט"ז ס"ק י"ט, עו"ת שם, מ"א ס"ק ל"ה. וכתב שם המ"א דכ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועיין סי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסרא אך נוהגין שלא לראות כלל ואפשר דבעינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא אסורה משום כבוד השכינה עב"ד, מיהו בזוהר נשא דף קמ"ז ע"א משמע דגם בזה"ז אסור להסתכל בכהנים משום כבוד השכינה השורה על ידם והאצבעות רומזים אל שם קדוש כיעו"ש, ולפ"ז החילוק הוא בין זמן ביה"ק לזה"ז הוא משום דבזמן ביהמ"ק עיניו כהות ובזה"ז רק משום כבוד שכינה, ועיין לקמן אות קמ"ג ופתה"ד אות ח"י ודו"ק:

קמא) שם הגה, וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, היינו משום הסח הדעת, ולפי מ"ש באות הקודם בשם הזוה"ק י"ל ג"כ הטעם משום כבוד שכינה השורה על הידים:

קמב) שם בהגה ע"כ נהגו לשלשל הטלית וכו' וכתב בד"מ אות ט' דבארצות האלו (ר"ל בערי אשכנז) נוהגים העם שעושין כן כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים ע"כ, והביאו הט"ז ס"ק כ"ח מש"ז אות י"ט ר"ז אות ל"ו קיצור ש"ע סי' ק' אות יו"ד, מ"ב אות צ"ב וכתב היפ"ל אות ל"ד שגם בעירם נהגו אנשי מעשה שמכסים הפנים בטלית כשהם לפני הכהנים בשעה שנ"כ עכ"ד, וע"כ נכון לנהוג כן בכל המקומת לכסות הפנים בטלית או לפחות לעצום עיניהם כדי שלא יסתכלו בכהנים וגם כדי שלא יסיחו דעתם מן הברכה:

קמג) שם ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים וכו' וכ"נ לפי דברי הזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א שכתב דשמא קדישא רמיזא באצבעאן דידוי ובעי ב"נ לדחלא אע"ג דלא חמאן שכינתא לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא עכ"ל וא"כ כיון דשכינתא שריא על האצבעות ראוי לכסותן כדי שלא יסתכלו בהן ונקראין עמא חציפאן, ומ"ש הר"ז אות ל"ו דמנהג היותר נכון להיות הידים מגולין משום חציצה כבר כתבנו לעיל אות פ"א דלא שייך בזה דין חציצה כיעו"ש וכן מ"ש הפת"ע אות נ"ד בשם סידור האר"י ז"ל דהידים יהיו מגונים זה לא נמצא בכתבי האר"י ז"ל שבידינו ואפשר דאיזה תלמיד כתבו וקראו על שם האר"י ז"ל וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו ומגהג חסידי בית אל יכב"ץ לכסות גם את הידים בטלית:

קדמ) [סעיף כד'] עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, דבעינן פנים כנגד פנים כמש"ל או' קל"ט:

קמה) שם. אבל מלפניהם ומצדיהם וכו' פי' כל שלפני הכהנים אעפ"י שאינם מכוונים כנגד פניהם אלא משיכים לצדדין פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אעפ"י שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדין פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעיא דאפשיטא בגמרא דכלפניהם דמי, ב"י, ב"ח, ט"ז סק"ך, עו"ת או' נ"ד. א"ר או' מ"ז, מאמ"ר או' נ"ג:

קמו) שם. אבל מלפניהם ובצדיהם וכו' ולפ"ז אותם העומדים בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינם בכלל ברכה, וכתב הב"ח דעכשיו שקונה כל אחד מקום בבהכ"נ חשובים אניסי דאינו רשאי לילך ממקומו שהוא אחורי הכהנים ולבא לפני הכהנים לדחות את חבירו ממקומן שהוא קלוי וכ"ש מי שאין לי מקום כלל וצריך לעמוד בחצר בהכ"נ עכ"ל ועי"ש, והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ט"ו וכתב דהמנהג עכשיו שהדוכן לצד מזרח ונמצא כל העם עומדים לפני הכהנים, וכ"כ העו"ח או' מ"ח, מיהו כתב העו"ת שם על דברי הב"ח הנז' דאין זה מוכרח ויש להחמיר וכ"כ המ"א ס"ק ל"ו, א"ר או' מ"ח, א"א או' ל"ז וכ' דארון בולט אסור ודלא כהט"ז סק"ך, ח"א כלל ל"ב רו' ל', דס"ל או' ט"ז, קיצור ש"ע סי' ק' או' י"א, מ"ב או' צ"ה:

קמז) שם, אפי' מחיצה של ברזל וכו' דהכי אמרינן בסוטה ל"ח ע"ב פשיטא אריכי באפי גיצי לא מפסקי תיבה לא מפסקא מחיצה מאי ומסיק אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, עו"ת אות נ"ה. והיינו אפי' בדלא אניסי, פר"ח אות כ"ד:

קמח) שם, אפי' מחיצה של ברזל וכו' ובלבד שלא יהא טינוף מפסיק, א"ר בזה הסי' אות קמ"ז ובסי' קל"א אות ז' ועיין לקמן אות קנ"ה:

קמט) שם. אבל אם הם אנוסים וכו' אבל בלא אנוסים נראה שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים כדת הילכך אינם בכלל ברכה, רש"י סוטה ל"ח סוף ע"ב, והביאו הב"ח וט"ז ס"ק כ"א, ואם אחד נכנס לביהכ"נ לבקש איזה דבר או עובר אורח ממקום למקום ומצא כהנים מברכין ב"כ יעמוד וישמע ב"כ ולא יצא עד שיסיימו ב"כ בן א"ת פ' תצוה אות י"ט:

קנ) [סעיף כה'] בהכ"נ שכולה כהנים אם אין שם אלא עשרה וכו' ואע"ג דב"כ ביו"ד וכהנים מן המנין כמש"ל סעי' א' שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אלא אם כף העינים הם יו"ד. ב"י לבוש, ט"ז ס"ק כ"ג עי"ת אות נ"ז, מ"א ס"ק ל"ח, וטעם החילוק בזה דישראל אפי' א' ראוי לברכה מצד עצמו דל' ברכת כהנים נאמר בל' יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אני לחלקם כדי שיהיה שם מברכים ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא א"כ הם עשרה, ט"ז שם, וכה"ג כתב הפר"ח אות כ"ה:

קנא) שם. כולם עולים לדוכן. ואעפ"י שאין מי שקורא להם כהנים ואין מי שמקרא אותם אין בבך כלום כמ"ש לעיל אות פ"ה וכ"כ ר"ז אות ל"ח. וכתב שם הר"ז דלדברי האומרים שכהן שאינו עולה יכול לקרות ולהקרות גם כאן הש"ץ שאינו עולה הרי הוא קורא ומקרא, וכ"כ המש"ז אות כ"ב דהא דאמר כולם עולים חוץ מש"ץ כדלעיל סעי' ך' דאם יש כהנים אחרים ש"ץ לא ישא את כפיו אלא שע"ש הט"ז ס"ק י"ז כתב משמע שגם הש"ץ עולה יעו"ש וכ"כ המ"ב אות צ"ז דהש"ץ אינו עולה יעו"ש, ועיין לעיל אות ק"ל:

קנב) שם, למי מברכין לאחיהם שבשדות. והא דלא אמרו למי מברכין לנשים י"ל דמיירי דהנשים כולם ג"כ בנות כהנים, ועוד נראה דאפי' את"ל דהנשיס הם בנות ישראל עיקר הברכה אינה אלא לישראל הזכרים כדכתיב בני ישראל אלא דאף הנקבות בכלל הברכות אבל כשאין שם אלא נשים בנות ישראל לא היו חייבין בנ"כ, ב"ח. ור"ל אע"ג דאמרינן בסוטה ל"ח ע"א כה תברכו את ב"י אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים משוחררים מנין ת"ל אמור להם לכולהו היינו דהם בכלל הברכה אבל לא יש חיוב לנ"כ בעבורם, וכ"כ העו"ת אות נ"ח וכ"נ דעת הט"ז בס"ק כ"ב אבל המ"א ס"ק ל"ז כתב הטעם משום דנשים וטף לא חשיבי לברכם בלחודייהו יעו"ש וכ"כ ר"ז אות ל"ח ח"א אות ל"ב ונ"מ בין הטעמים דלטעם הב"ח אם אמרו גר ואשה ועבד לכהן לעלות ולא עלה אינו עובר בעשה ולמ"א עובר, ועוד נ"מ לבהכ"נ כולם כהנים וגרים להב"ח עולים יו"ד והשאר יענו אמן ולמ"א כולם עולים ועייו פרמ"ג במש"ז אות כ"ב וא"א אות ל"ו ודו"ק:

קנג) שם ומי עונה אחריהם אמן הנשים וכו' ואם אין שם כלל מי שיענה אמן יראה דאפ"ה נושאין כפיהם דאמן לאו עיכובא, מש"ז אות כ"ב, וא"א אות ל"ח, קיצור ש"ע סי' ק' אות י"ח מיהו מ"ש המש"ז שם דחיובא ליכא דכדיאמרון להון ישראל הא כהן האומר לחבירו אינו עובר לפי מש"ל אות ב' בשם האר"י ז"ל דנ"כ היא מאחד תיקוני התפלה נראה דחיובא נמי איכא אפי' בלא אמרו לו, ועיין לקמן אות קנ"ו ודו"ק:

קנד) שם הנשים והטף, אבל קטן אין מקרא דאין כבוד הצבור וכ"מ מפר"ח וט"ז אות י"ז יעו"ש א"א שם:

קנה) שם הנשים והטף, ואם יש עכו"ם בבהכ"נ בשעת ב"כ לפי הדין יש לברך יוסף אומץ סי' ע' עיקרי הד"ט סי' ה' אות ס"ו פת"ת, א"ח אות כ"ח פת"ע אות ס"א:

קנו) שם והעשרה עונים וכו' ויזהרו שלא לקרות כהנים בבהכ"נ שלא יעברו אלו העשרה בעשה שאף שהקורא אינו מתכוין אלא להיתרים מעשרה מ"מ מי מפיס מי הם היתרים, ר"ז אות ל"ח, ואע"ג דאמרינן בסוטה דף ל"ח ע"ב דלית הילכתא כוותיה דרב חסדא דאמר כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר אמור להם אמירה משלהם י"ל היינו דוקא לענין שא"צ לקרות דוקא כהן אבל לענין אם אמר להם כהן לעלות ולא עלו י"ל דעובר, ועיין לעיל אות ק"ל:

זקנ) [סעיף כו'] בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק וכו' דכלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, סוטה מ' ע"א, וכתבו שם התו' דאע"ג דאמרינן בפ' הרואה האי מאן דחזא חלמא וכו' התם משום סכנה התירו יעו"ש, והביאו הט"ז ס"ק כ"ד, ועיין לקמן סי' ק"ל ובדברינו לשם בס"ד:

קנח) שם אין לומר שום פסוק וכו' ומהאי טעמא שמעינן דה"ה דאסור לקרות הפרשה שנים מקרא וא' תרגום בשעת ב"כ, וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ח' פר"ת אות כ"ו, א"ר אות מ"ט:

קנט) שם אין לומר שום פסוק וכו' כלומר דלא תימא דדוקא הני פסוקים דמייתי תלמודא אסיקנא דלא למימרינהו אבל פסוקים אחרים מצו אמרו דליתא דכיון דקאמרינן כלום יש עבד וכו' אלמא דאין לומר שום פסוק אלא יש לשתוק לגמרי ולכוין לברכה וכתב בהגהת ש"ע דעכשיו נוהגין לאמרן משום דמאריכין בניגונים מיהו כל חכם נזהר שלא לומר פסוקים, ב"ח וכ"כ העו"ת אות ס' הרמ"ע סי' צ"ה א"ר שם וכ"כ המאמ"ר אות ל"ה המנהג הנכון שלא לאומרם כלל וכדברי מור"ס ומרן ז"ל וכן אנו נוהגים עכ"ד, ועיין מ"א ס"ק ט"ל שכתב דהאומרם יאמרן בשעה שהחזן מקרא התיבה, וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ה, אבל הא"ר שם מגמגם בזה והמאמ"ר שם מיישב וע"כ כתב הפרמ"ג בא"א אות ט"ל דהיותר טוב לשתוק ולשמוע, וכ"כ האחרונים, וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו שלא לומר שום פסיק בשעת ב"כ כ"א לשתוק ולשמוע:

קס) [סעיף זך'] כהן אינו רשאי להוסיף וכו' דהכי איתא בר"ה כ"ח ע"ב מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי חורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו על הדבר, ומסיק שם דאפי' סיים כל ב"כ אסור להוסיף, וכתבו שם התו' דוקא להוסיף פסוק אחד אסור אבל לומר ב"כ כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים יעו"ש וכ"כ העו"ת אות ס"א, מ"א סק"מ מאמ"ר אות ל"ו, ר"ז אות מ' מ"ב אות ק"ד:

קסא) שם ואם הוסיף עובר וכו' וכתב הר"ז שם דאינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ אומר בנ"כ ובהחזרת פנים כלפי העם ולכן אומרים השקיפה וכו' מפני שכבר פשטו כפיהם והחזירו פניהם עכ"ד, מיהו בגמרא שם משמע דעובר כ"ז שהוא על הדוכן אע"ג דאינו בנ"כ ופנים כנגד פנים וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"ד מה"ת דין י"ב שכתב אין הכהנים רשאים בכ"מ להוסיף וכו' לא בקול רם ולא בלחש וכו' ואע"ג דלעיל מזה בדין י"א כתב כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם וכו' משמע דאין זה מעכב מלעבור וכ"כ ב"ה ע"ז הסעיף יעו"ש, ומ"ש השקיפה וכו' אינה אלא בקשת רחמים שתקובל ברכתם לפני המקום ויסכים לברכם.

קסב) שם. ואם הוסיף עובר וכו' וה"ה אם גרע מהברכות עובר משום בל תגרע כ"מ בגמרא שה, וכ"כ מ"ב או' ק"ה, ועיין בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה כי כמה רזין עילאין יש במנין והתיבות והאותיות של ב"כ וע"כ צריך הכהן הרבה ליתן דעתו בעת הברכות שלא יבלע או לגמגם בהם שום אות כי הוא מאבד טובה הרבה והנזהר שכרו מרובה:

קסג) [סעיף כח'] כהן שנשא כפיו וכו' יכול לישא את כפיו וכו' ומברך ג"כ אק"י וכו' כמ"ש לעיל או' ך' יעו"ש, וכ"כ ר"ז או' מ"א, מ"ב או' ק"ו:

קסד) שם. יכול לישא את כפיו וכו' אבל חיובא ליכא ואפי' אמרו לו לעלות אינו עובר כמ"ש לעיל בסעי' ג':

קסה) [סעיף כט'] כהן שלא התפלל וכו' ואם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן התפילה ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל אבל אם אמרו צריך לעלות כמ"ש ס"ב דהוי דאורייתא ותפלה דרבנן וכ"מ בתו' סוטה ל"ח בשם הירושלמי, ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש ססי' מ"ו מ"א ס"ק מ"א, סי"ב או' י"א, י"א בהגב"י, וא"א או' מ"א, ש"ץ דקמ"ג ע"א, ר"ז או' מ"ב, ח"א כלל ל"ב או' כ"ח בן א"ח פ' תצוה או' ך' והנה מ"ש דאם אמרו לו צריך לעלות היינו באמרו לו ברצה או קודם ועקר רגליו דאל"כ אינו עולה כמ"ש לעיל או' ח"י ועי"ש, ומ"ש תפלה דרבנן הוא לפי מ"ש מ"א בסי' ק"ו סק"ב ועיין בדברינו לשם או' ז' ומ"ש שיעבור זמן ק"ש וכו' היינו נמי באמרו לו ברצה ועקר כנז' ומ"ש יקרא פסוק א' היינו עם בשכמל"ו כמ"ש בהגהה ססי' מ"ו ואם יכול יש לו לקרות ג"כ כל פרשה א' או כל הק"ש כמ"ש בדברינו לשם או' ס"א ואו' ס"ב יעו"ש, וכהן שהיה עומד בק"ש והגיעו הצבור לנ"כ כתבנו דינו לעיל בסי' ס"ו או' כ"ו דאם אין שם כהנים אחרים דישא את כפיו והיינו נמי דעקר ברצה. ועוד עיין בדברינו לעיל או' נ"ו בדין כהן העומד בתפלת לחש אם יכול להפסיק לנ"כ יעו"ש:

קסו) שם. ואין התפלה מעכבתו, והפר"ח או' כ"ט כתב דלכתחלה יש ליזהר שלא לישא כפיו קודם תפלה יעו"ש, וכ"נ לפי סודם של דברים כמ"ש בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה יעו"ש יע"כ צריך להשתדל כל כהן למהר ולבא לבהכ"נ כדי להתפלל לחש עם הצבור ותבא נ"כ בחזרה כמתכונתה:

קסז) [סעיף ל'] מי שיש לו מום וכו' כתב הט"ז ס"ק כ"ו נראה פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל סעי' ד' וכ"כ המרדכי בפ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן אבל יצא מבהכ"נ לפי שנוהגים שאינו נ"כ עכ"ל, אבל הא"ר או' נ"א כתב עליו דלא דמי לאבל שאינו פסול מדינא דש"ס, וכן המש"ז או' כ"ו והנה"ש או' ח' כתבו דלא דמי לאבל משום דאינו ניכר משא"כ במומין יעו"ש, מיהו קיצור הש"ע סי' ק' או' ך' כתב כדברי הט"ז. וכ"כ ה"ב מפני שלאו כו"ע דינא גמירי טוב יותר שיצאו לחוץ כדעת הט"ז, ועיין לעיל או' כ"ב:

קסח) שם. מי שיש לו מים וכו' מ"כ בשם ס' המקצועות דהיכא דאיכא נידה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתיה בנדותא דא"ר יודן כל כהן שנשא את כפיו ואמו או אשתו או בתו נדה ונכנס הוא באותו בית שנידה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם, שאלו תלמידיו את ר"ע במה זכית לחכמה מפוארה א"ל מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה ולא דברתי עם אשה נדה ולא הסתכלתי בכהנים, שאלו תלמידיו את ר"י בן אלישע ב"ג מפני מה זכיתה לכהונה גדולה א"ל מעולם לא הקרבתי קרבן שהנידה בתוך ביתי ע"כ מ"כ, ודברים אלו אין לפרסמם דלא הם מעיקר הדין והנח לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין פר"ח סוף או' ל' והביאו י"א בהגב"י, ברכ"י או' י"ד, וכ"כ המש"ז או' כ"ו דהעולם אין נזהרין בכל זה, ובמחב"ר או' יו"ד כתב דבמדרש תנחומא סוף פ' תזריע אמרו דכהן אינו חושש ליכנס בבית שהנדה שם משא"כ כשהמת בבית ולשון ס' המקצועות הובא בפי' הראב"ד למסכת תמיד בסופו וכתב עליו הראב"ד שם דהיינו דוקא במקדש דמזכיר השם וכתב שם המחב"ר דעפ"ז ניתא דדברי התנחומא מתוקמו בגבולין יעו"ש והב"ד הש"ץ דקמ"ב ע"ב, זכ"ל או' נו"ן, ועוד עיין במחב"ר בק"א או' ה':

קסט) שם. מי שיש לי מום וכו' תנן בפרק הקורא עומד דפוחח אינו נושא את כפיו ופי' פוחת מי שלובש בגדים קרועים וזרועותיו מגולים, פר"ח שם, ועי"ש מה שתמה על הפו' והש"ע שלא הזכירו זה וכתב דאולי סמכו אמ"ש בסי' נ"ג סעי' י"ג ואינו מחוור עכ"ד והביאו המש"ז או' כ"ו, וכתב המש"ז בסוף הסי' דדוקא זרועותיו מגולים הא קרוע בגדים רק רשאי יעו"ש:

קע) שם, מי שיש לו מום וכו' מי שיש לו חולי מעיים לא ישא כפיו כן יש להוכיח מהא דאמרינן בחולין בפ' הזרוע ולפרוש ידיה אנסיה ליה עידניה ולפי' הרי"ף בהלכות יעו"ש, פר"ח שם, זכ"ל שם, בי"ע אות מ"ו, מ"ב אות קי"א וכתב דטוב שיצא קודם רצה עכ"ד, והוא פשוט ממש"ל אות קס"ז:

קעא) שם, כגון שהם בוהקניות, פי' שהם מנומרים בנקודות דקות, טור וש"ע סי' רכ"ה סעי' ט' מ"א בסי' זה ס"ק מ"ב, ובסי' רכ"ה ס"ק י"ז כתב שהם נקודות לבנות, ועי"ש במחה"ש שכתב דבהקנין ר"ל עדשים שיש להם נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח וע"ש אותו הלובן נקרא בהקנין יעו"ש:

קעב) שם, מפני שהעם מסתכלין בו, ויסיחו דעתם מן הברכה, ב"י לבוש, עו"ת אות ס"ד, ואע"ג דכתב בסעיף כ"ג דאסור להסתכל בכהנים וא"כ היה לנו להתיר לכהן בעל מום לישא כפיו כתב המחמיר אות ט"ל משום דדרך העולם לראות בדברים המשונים ולא יוכלו לכוף טבעם וע"כ אסרו חכמים יעו"ש:

קעג) שם, ואם היה דש בעירו וכו' דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם, ט"ז ס"ק כ"ז, ואפי' במומין שבידיו מותר אם היו בני עירו רגילים בו, ב"י בשם התו' והרא"ש והמרדכי, לבוש עו"ת אות ס"ו פר"ח אות ל' ר"ז אות מ"ה, ח"א אות ד' קיצור ש"ע סי' ק' אות ך' ודלא כהב"ח שכתב דבידיו אסור אפי' דש בעירו:

קעד) שם, ואפי' הוא סימא בשתי עיניו, ר"ל אפ"ה אם היו בני עירו רגילים בו מותר לישא את כפיו, ב"י ועו"ת אות ס"ז, וכתב ב"י ומה שלא הוזכר בתלמוד אלא סומא באחת מעיניו היינו לאשמעינן שאעפ"י שאינו סומא אלא באחת מעיניו לא ישא את כפיו כל שאינו דש בעירו ואעפ"י שמדברי ר"י לא משמע הכי עכ"ל ומ"ש שמדברי ר"י לא משמע הכי כונתו על רבינו ירוחם שמשמע מדבריו דסומא בב' עיניו אפי' דש בעירו אסור כמ"ש בהגהות הנד"מ בגליון הב"י אות ו' וכן ביאר באורך הרדב"ז בתשי' סי' של"ט וכתב דרי"ו אזיל לטעמיה דסבר דסומא פטור מכל המצות ואנן לא ק"ל הכי יעו"ש והביאו הברכ"י אות י"ג ובמחב"ר אות ח' ומ"ש בשאילת יעבץ ח"א ס' ע"ה דסומא בב' עיניו לא ישא את כפיו ותמה על מרן ז"ל כתב עליו המחב"ר שם דהרואה יראה שיש להשיב על דבריו יעו"ש וכ"כ א"ר אות נ"ג דבהדיא מצא באגודה בשם ר"י כדברי מרן בב"י, וכ"פ הלבוש כדברי מרן ז"ל וכ"כ ר"ז אות מ"ה, בי"מ אות ד' וכתב דלא כתשו' אחרת שכתב הרדב"ז בח"ה ב' אלפים קי"ז דאסר יעו"ש:

קעה) כהן שכבדו אזניו ואינו שומע קול בינוני של הש"ץ המקרא לו ב"כ וצריך שיקרא לו בקול גדול לא חשיב זה מום וכשר לנ"כ, פתה"ד אות כ"ב ויעוש"ב:

קעו) כהן שנקטעה ידו לא ישא את כפיו אפי' במקום שמכסין פניהם וידיהם, דכיון שהמום ניכר מתחת הטלית הכל מסתכלין בידיו ואפי' רגילין אצלו וכן אתה דן לכל מום דהוא ניכר מתחת הטלית או במקום שאין הטלית מכסה אותו וליכא למימר דקטוע ידו לא ישא את כפיו משום דאינו יכול לפרוס כפיו דאין זה מעכב תדע דהא ידיו עקימות פי' רש"י כפופות והר"ן פי' שנתעקמה ידו אחורנית וזה ודאי אינו יכול לפרוש כפיו ואפ"ה יהיב טעמא תנא מפני שהעם מסתכלין בו משמע דאין פרישת כפים מעכבי אלא הטעם מפני שהעם מסתכלין בו וכל שאפשר להסתכל בו מתחת הטלית לא ישא את כפיו הרדב"ז ח"ה הנד"מ סי' שני אלפים קי"ז, והביאו הבי"מ אות ה' וכתב עליו דמ"מ דמ"ש דקטוע ידו אפי' רגילין בו לא ישא את כפיו היינו לפי מה שהעלה היא באותה תשו' דלדעת הרמב"ם והש"ס דידן דוקא בסומא באחד מעיניו וזבלגן כשרגילין בו נושא כפיו אבל לפי מה שפסק מרן בב"י ובש"ע דגם בסומא בב' עיניו ושאר מומין אם רגילין בו נושא כפיו א"כ אם נ"כ אינו מעכב כדכתב הרדב"ז ז"ל דינא הוא לדעת מרן דכהן קטוע יד אם רגיליו בו נושא כפיו אפי' במקום שאין מכסין פניהם וידיהם בטלית וכ"ש כשגם מכסין בטלית אלא דעיקר האי סברא דכתב הרדב"ז דפרישת כפים אינו מעכב אין סברא זו מוסכמת דמדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מה"ת דין י"א מבואר דמעכב וכ"כ הגאון נוב"י בא"ח סי' ה' דנ"כ מעכב אפי' בדא"א לו לישא כפיו כגון זקן וידיו מרתתות ולמד כן מדברי הרמב"ם הנז' וכן מוכח מדברי מרן ז"ל בש"ע שכתב בלשון שלילה אין מברכין אלא בלה"ק ובעמידה ובנ"כ ובקול רם, וכ"כ הכנה"ג דכל הני מעכבין אפי' בדיעבד, וא"כ בכהן דקטוע ידו גם לדעת הש"ע אינו נושא את כפיו אפי' דדש בעירו וגם אם היא במקום שמכסים פניהם וידיהם עכ"ד, וכ"כ הפתה"ד אות כ"ג וכתב דגם מתשו' הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' קמ"ז משמע דנ"כ מעכב ודלא כהרדב"ז ז"ל, ומ"ש הרדב"ז להביא ראייה מידיו עקומות כתב עליו הפתה"ד שם דאה"ץ דתרי טעמי איכא לפסול משום דאינו יכול לישא את כפיו ומשום דהעם מסתכלין בו ותנא חדא מנייהו נקט יעו"ש, ול"נ הטעם הא דנקט משום דמסתכלין בו ולא נקט משום דאינו יכול לישא כפיו משום דעקימות ידים לא פסיקא שאין כל העקמות שוים יש שיכול לישא כפיו ויש שאינו יכול וע"כ נקט מילתא דפסיקא השוה בכל שמסתכלין בו ונ"כ כבר למדנו שצריך מכה תברכו, ועוד עיין בדברינו לעיל אות ט"פ שכתבני בשם כמה פי' דנ"כ מעכב וכן עיקר:

קעז) שם ואפי' הוא סומא בשתי עיניו כתב ביאור הלכה פשוט דדוקא אם סמיותו ניכר ויבואו להסתכל בו אבל אם אין סמיותו ניכר לאנשים כמו שמצוי מיני סומים שעיניהם כעיני שאר בני אדם רק שניטל המאור מהם מותר עכ"ל ול"נ דנהפוך הוא דאדרבא כיון שעיניו כשאר בני אדם וניטל המאור יבואו להסתכל יותר לראות היאך נהיה הדבר הזה וע"כ לא חילקו רז"ל בדבר הזה אם עיניו כשאר בני אדם א"ל וכתבו בסתמא:

קעח) שם וכל ששהא בעיר שלשים יום וכו' יש סמך לזה מהא דאמרינן בפ' הניזקין גבי יתוש של טיטוס דעד תלתין יומין כי שמע קל מרזפתא אישתיק מכאן ואילך כיון דדש דש, פר"ח אות ל', ואם לא שהה שלשים יום אפי' קנה בית דירה אסור, ב"ח, א"ר אות נ"ד:

קעט) שם אבל אם הולך באקראי וכו' כ"כ בשם ת"ה סי' כ"ה, והב"ח חולק וכתב דאין לחלק כלל אלא כל היכא דנשתהא בעיר שלשים יום ה"ה מיושבי העיר ודש בעירו קרינן ביה ואפי' הלך באקראי לעיר אחרת נמי שרי בשלשים יום, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ח"י ומ"א ס"ק מ"ד אבל העו"ת אות ס"ח כתב דלדינא דברי מרן עיקר, וכ"כ הפר"ח על דברי הב"ח הנ"ל דאינו מוכרח וכ"נ דעת א"ר אות נ"ד, וכ"פ הלבוש כדעת מרן ז"ל ר"ז אות מ"ה, וכתב דאינו נקרא דש בעירו עד שישהה בה י"ב חודש, מיהו הפרמ"ג בא"א אות מ"ד כתב הואיל דרק משום היסח הדעת המיקל וסומך על הב"ח אפשר דש"ד, וכן דעת הח"א כלל ל"ב אות ד' וע"כ כיון. דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש לו לצאת קודם רצה חוץ לביה"נ ובדיעבד אם אמרו לו לעלות קודם לרצה או שהוא מעצמו עקר ברצה ועלה אין מורידין אותו:

קפ) שם מלמד או סופר וכו' חשוב דש בשלשים יום, לפי שרגילין בני העיר לישא וליתן עמו בדברים ומסתכלין בו והרגל עין הוא בשלושים כמו הרגל הלשון שנתבאר בסי' קי"ד, ר"ז שם וכ"כ הפרמ"ג שם. מ"ב אות קי"ג:

קפא) [סעיף לא'] אם מנהג המקום לשלשל וכו' ואפי' אינו דש בעירו ישא כפיו דתו ליכא למיחש להסח דעת, ב"י:

קפב) שם אם מנהג המקום וכו' ולא גזרינן אטו מקום שאין נוהגין לשלשל דכיון דהא דיש מומין בידיו ובפניו לא ישא כפיו אינו מן הדין אלא משום שלא יסיחו דעתם כל שנוהגים לישא כפיהם בענין דליכא למיחש להסח הדעת ש"ד ב"י, והגם דבכ"מ פט"ו מה"ת דין ב' נסתפק בזה כבר כתב השבו"י בח"ג סי' ל"ה דכאשר ירד מרן ז"ל לעומקא דדינא לסדר הדברים בש"ע לקבוע הלכה למעשה חזר מכל מה שפירש בב"י וכ"מ ופי' דברי הפו' על נכון יעו"ש והביאו החיד"א בשם הגדולים מע' ב' אות ל"א יע"ש וא"כ כיון שקבע זה בש"ע צ"ל דכך עלתה הסכמתו ודלא כמו שנסתפק בכ"מ וכן הוא הסכמת האחרונים ודלא כמ"ש א"ר אות נ"ה דבכ"מ חזר בו ממ"ש בב"י, ועיין שכנה"ג בכללי הפו' אות ט"ל ואות כ"ב ודו"ק, ועוד עיין לקמן אות קפ"ד:

קפג) שם אם מנהג המקום וכו' ומיהו היכא דאין שאר כהנים משלשלין וזה שיש בו מומין משלשל אין להתיר ואפי' אם רצו הכהנים שעמו לשלשל אין להתיר דהא כיון שלא הורגלו בני העיר שהכהנים ישלשלו טלית ותיהם כשרואין שמשלשלים אותם יודעים שבשביל זה שיש בו מום הוא ובאים להסתכל בו וכ"ש אם הוא לבדו נושא כפיו ומשלשל טליתו, ב"י, עו"ת אות ס"ט, מ"א ס"ק מ"ה ר"ו אות מ"ו ח"א אות ד' וה"ה נמי למי שיש לו מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקיים דלעיל שאין להתיר שיעלה הוא בבתי שוקיים ואפי' שגם שאר הכהנים ירצו לעלות בבתי שוקיים וכ"ש אם היא לבדו נושא כפיו ועולה בבתי שוקיים מהאי טעמה דכתב מרן במקום שאין משלשלין הטליתות בי"מ אות ג' ונראה דהיינו דוקא אם כל אנשי המקום הולכים בלא בתי שוקיים אבל אם יש בהם שהולכים בבתי שוקיים ויש שאין הולכין והכהן בעל מום הולך בבתי שוקיים ואינו ניכר המום מבחוץ נושא את כפיו דכיון שיש בהם הולכים בבתי שוקיים אינו חידוש אצלם מי שלובש כדי שיסתכלו בו:

קפד) שם. ישא את כפיו, הלבוש כתב דאין נוהגין כן והביאו הא"ר או' נ"ה וכתב עליו דהטעם משום דכיון שאין נוהגין לשום ידיהם תחת הטלית כדלעיל סעי' כ"ג א"כ ע"כ מומין דידיו פסולין משום שהעם יסתכלו בהם ולא יכוונו לברכם כהנים לכן נהגו כן גם בפניו משום לא פלוג והגם שנאמר שזה יכניס ידיו לטלית מכ"ש שיסתכלו בו שעושה דבר שאין נוהגין עכ"ד. ולפ"ז משמע דאם נוהגים לכסות גם ידיהם בטלית גם הלבוש יודה דמותר לישא כפיהם, ומ"ש הא"ר שם דבכ"מ חזר בו ממ"ש בב"י כבר כתבנו לעיל או' קפ"ב דאדרבא דברי הש"ע עיקר, וכן הסכים העו"ת או' ס"ט לדברי מרן ז"ל, ש"ץ דקמ"ו ע"א, ר"ז או' מ"ו, ח"א או' ד' חס"ל או' ח"י, וגם במ"ש הלבוש דאין נוהגין כן התירו האחרונים וכתבו דהנוהגין לכסות פניהם בלבד בטלית ויש מום בפניהם מותר לישא כפיהם. ר"ז, שם, קיצור ש"ע סי' ק' או' ך' מ"ב או' קט"ז, וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה דלמומין שבפניו מהני שלשול הטלית על פניו:

קפה) שם הגה, ודוקא אם היו ידיו בפנים וכו' כתב העו"ת או' ע' דגם זה סברת המחבר ונכונה מצד עצמה עכ"ל וכ"מ בכ"מ פט"ו מה"ת דין ב' דהא דמותר לישא כפיו ביש מומים בפניו ובידיו כגון שנוהגים לשלשל הטלית על פניהם ועל ידיהם יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"ט, וכ"ה דעת האחרונים כנז' באו' הקודם:

קפו) שם בהגה, ודוקא אם היו בפנים וכו' ט"ז בס"ק כ"ח תמה אשר לא הביא הרמ"א היתר מצד כיסוי הפנים שנוהגים הקהל בשעת דוכן כמ"ש לעיל או' קמ"ב וכתב דזה ודאי עדיף מכיסוי הכהנים על פניהם יעו"ש. והביאו א"ר או' נ"ה וכתב דאין זה היתר דאם ידעו שזה עולה לדוכן יבואו קצת להסתכל בדבר תמוה כיון דלא דש בהם ולא יתכסו יעו"ש, והביאו המש"ז או' כ"ח, וכן תירץ המאמ"ר או' ט"ל ואו' מ' וכתב דדוקא שלשול הטלית בכהנים מהני אבל שלשול הטלית בצבור לא מהני ודלא כהט"ז יעו"ש והביאו הש"ץ שם, וכ"כ הר"ז שם דאין נוהגין כהט"ז, וכ"כ מ"ב או' קט"ו:

קפז) [סעיף לב'] היו ידיו צבועות וכו' לא ישא את כפיו וכו' היינו במקום שאין נוהגין לשלשל הטלית על פניהם ועל ידיהם דאי במקום שנוהגין לשלשל מותר לישא כפיו דלא גרע ממומין שמותר לישא במקום שנוהגין לשלשל כמ"ש בסעיף הקודם ועיין באו' שאח"ז:

קפח) שם. ואם רוב העיר וכו' היינו כשאינו דש בעירו הוא דצריך שרוב אנשי העיר תהא מלאכתן בכך שאם היה דש בעירו בל"ה נמי שרי דלא גרע ממומין שבפניו ובידיו שאם היה דש בעירו מותר, ב"י, לבוש, פרישה או' מ"ד, ובש"ע הנדפס עם העו"ת כתוב זה בש"ע עצמו, וכ"ה בש"ע הנדפס עם ה"ב ועם מאמ"ר, ועיין מש"ז או' כ"ט, וכן הסכים העו"ת או' ע"א, פר"ח או' ל"ב, וכ"כ האחרונים:

קפט) [סעיף לג'] מי שאינו יודע וכו' כגון שאומר לאלפין עיינין וכו' דהכי איתא במגילה דף כ"ד ע"ב א"ר אסי חפני ובישני לא ישא את כפיו תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ע"כ, ופי' רש"י ז"ל דאם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים אר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו, את פני ומתרגמינן ית רוגזי ומעי"ן עושין אלפין ופוגמין תפלתם עכ"ד, והביאו פרישה או' מ"ה ועי"ש ומשמע מדברי רש"י הנז' דדוקא מ"ש לאלפין עיינ"ן שייכא בברכת כהנים אבל מ"ש לעיינין אלפין הוא משום תפלה דלא יש עין בברכת כהנים, וא"כ לפ"ז הא דכתבו הטור והש"ע ולעיינין אלפין ואע"ג דלא מצינו עין בברכת כהנים י"ל דלשון הברייתא נקטי והיא סתמא מתנייא בין אתפלה בין אב"כ, ועיין מאמ"ר או' מ"א.

קצ) שם. לאלפין עיינין וכו' וה"ה בני רומניא שקורין לחיתין היהין, הרדב"ז ח"ב סי' מ"ה, כנה"ג מ"א בהגה"ט. מ"א ס"ק מ"ו, ברכ"י או' ט"ו, ר"ז או' מ"ח, וה"ה להקורין שבולת סבולת וכן כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרין לכל אין נישאין כפיהם, הרמב"ם פט"ו מה"ת דין א' א"ר או' נ"ו ר"ז שם, ח"א כלל ל"ב או' ג' בי"מ או' ח' וכ"כ אנן לעיל סי' ג"ן או' נ"ט גבי ש"ץ יעו"ש:

קצא) הא דאינו עולה לדוכן מי שקורא לאלפין עיינין ובני רומניא שקורין לחיתין ההין ההין היינו במקום ששאר העם אינם קורין לאלפין עיינין ולחיתין ההין אבל אנשי בית חיפה ובית שאן שקורין לאלפין עיינין וכן בני רומניא שקורין לחיתין ההין במקומם נושאין כפיהם, הרדב"ז שם, כנה"ג שם, עו"ת אות ע"ב, מ"א שם, פר"ח אות ל"ג, א"ר שם, ברכ"י שם ר"ז שם, בי"מ אות ט' וכ"כ לעיל סי' ג"ן אות נ"ט גבי ש"ץ יעו"ש, ועיין ס"ח ססי' ח"י:

קצב) שם, לאלפין עיינין וכו' כתב הט"ז סק"ל היינו לפי שהיו יודעין להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו דרוב עמנו אין יודעין להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבולת לסבולת וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרבה מאד והוו כמו דש בעיר דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השין כראוי עכ"ל, והביאו א"ר או' נ"ז ח"א שם, והמש"ז או' ל' כתב על דברי הט"ז הנז' וז"ל ומ"ש דש בעירו מותר הנה שני טעמים א' משנה הברכה יער וכדומה וכו' ב' שיסיחו דעתם כישמעו כמ"ש הלבוש ולטעם השני מהני דש בעירו ולא לטעם הא' ודוקא חיפני ובישני במקומן דכולם אומרים כך וכנראה ממהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ז והביאו מ"א או' מ"ו עכ"ל, משמע דהבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו מותר לישא כפיו כמו בעל מום ולכך כתב עליו הנה שני טעמים וכו' ור"ל דיש עוד טעם אחר שמשנה הברכה, ונראה דדעת המש"ז לפסוק כטעם השני משום שמשנה הברכה ולא מהני דש בעירו, וכן הסכים ר"ז שם, וכן הבי"מ או' י"ב הבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו מותר לישא כפיו אלא שהוא עלתה הסכמתו לאסור כיעו"ש, וכן הסכים הפתה"ד או' כ"ד וכתב דגם דברי הט"ז יש לפרש כן ודלא כהמש"ז והבי"מ יעוש"ב. וכ"מ מדברי הפו' שכתבני לעיל באו' הקודם דלא מהני דש בעלג ואינו נושא כפיו כ"א לאנשי מקומו. וע"כ כל כהן ההולך למקום אחר שקריאתו חלוקה מאנשי המקום ההוא לא ישא כפיו ואפי' אם אנשי המקום ההוא דשין באותה קריאה כגון שבאים אצלם מאותם האנשים אשר קריאתם חלוקה ודשין אפ"ה לא ישא כפיו שם אלא רק יש לו לצאת קודם לרצה דחיישינן לכתחי' לס' האומרים דאם דש עולה מיהו אם אין שם כהן אלא הוא ודשין בו ג"ל דיש לו לישא כפיו כדי שלא יתבטלו מנ"כ וכמ"ש לעיל סי' ג"ן או' ס"א לגבי ש"ץ יעו"ש. וכן אם כבר עלה לא ירד. ועיין באו' שאח"ז:

קצג) שם לאלפין עיינין וכו' כתב הפר"ח או' ל"ג דבכל הני דקאמרינן לא ישא את כפיו מסתברא לי שאם עלה לא ירד עכ"ל והביאו י"א בהגב"י מש"ז או' ל' אבל המט"י או' א' חלק על הפר"ח וכתב דאפי' אם עלה ירד, וכ"כ החק"ל סי' ט"ו דף כ"א ע"ב וע"ג דאם ע"י יכול לקרות כתקונם לא יעלה לכתחלה מפני שיש לחוש דסידר כי נקיט ואזיל ולא יקרא בתקונה, ואם עלה אין מורידין אותו. אבל אם אפי' ע"י טורח אינו יכול לקרות כתקונה אפי' אם עלה מורידין אותו יעו"ש והביאו הבי"מ או' י"ג וכתב דכן עיקר. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דאם דש בעירו אם עלה לא ירד. ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' ס':

קצד) [סעיף לד'] קטן שלא הביא ב' שערות וכו' משמע אפי' הוא בן י"ג אסור, ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לברכה לבטלה, מ"א ס"ק מ"ח, ר"ז או' מ"ט חס"ל או' ח"י. אבל הא"ר או' נ"ח כתב על דברי המ"א הנז' דלא ידע מאי ברכה לבטלה בזה דקטן מברך על כל מצות אף שאינו מצוה אלא נראה דכל שהוא בן י"ג סמכינן על הרוב ואמרינן דמסתמא הביא ב' שערות כדלעיל סי' ג"ן סעי' יו"ד וסי' נ"ה סעי' ה' בהגה וכן הדין בברכת המזון עכ"ל, ומ"ש המחה"ש או' מ"ת לפרש דברי המ"א דר"ל אי ידעינן דלא הביא ב' שערות אע"ג שהוא בן י"ג שנה לא ישא את כפיו עכ"ל אין כן משמעות דברי המ"א אלא משמע דבעינן י"ג שנים וגם בודאי הביא ב' שערות וכן הבינו כל הפו' הנז' ודלא כהמחה"ש, ועיין פרמ"ג א"א או' מ"ח מה שרצה לתרץ בדברי המ"א ולא נתיישב יעו"ש. וע"כ פסק הח"א בכלל ל"ב או' ו' כדברי הא"ר דכל שהגיע לי"ג שנים בסתמא אמרינן שהביא ב' שערות, וכ"פ החיד"א בס' כסא רחמים דף ו' ע"ג והביאו בי"מ אות ט"ו, וכ"ף ישי"ע מגן גבורים נזירות שמשון, והביאו א"ח אות ל"ב מ"ב אות קכ"א, וכן עמא דבר, ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ה אות מ"ו ואות מ"ז:

קצה) שם אינו נושא כפיו בפ"ע כלל, כלומר אפי' באקראי ואפי' ליכא כהן אחר עו"ת אות ע"ג:

קצו) שם אבל עם כהנים אחרים פי' ואז אפי' בקביעות מותר והוא משום דיתלמד ויתחנך במצות, עו"ת אות ע"ד, א"ר אות ס':

קצז) שם נושא ללמוד וכו' ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו. מ"א ס"ק מ"ט ור"ל כבסי' רט"ו ס"ג דבני חינוך מברכין לעצמן ועונין אחריהם אמן. וכ"כ א"א אות מ"ט ודלא כהמחה"ש וכ"כ הרדב"ז סי' תקס"ה שכך המנהג ומברך נמי יעו"ש, והביאו הברכ"י אות ט"ז בי"מ אות ד' וכ"כ ר"ז אות מ"ט, חס"ל אות ח"י, מ"ב אות קכ"ג:

קצח) שם ללמוד ולהתחנך, וחינוך זה אינו כבר חמש כבר שית אלא ביודע לישא כפיו כמו שאר כהנים כדאיתא בסוכה דף מ"ב ע"א ועי"ש בתו' ד"ה היודע לפרוס, וכ"כ מ"ב שם:

קצט) שם ומיהו דוקא באקראי וכו' ובמדינות שמנהגם שאין נושאים כפיהם אלא ברגל כמ"ש לקמן סעי' מ"ד בהגה רשאי לישא כפיו בכל הרגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנושאים כפיהם בכל יום, מ"א סק"ן, ה"ב אות י"ג, סו"ב אות ד' ר"ז שם ח"א כלל ל"ב אות ו' בי"מ אות ט"ז מ"ב אות קכ"ה ודלא כהא"ר אות ס' דכל הפו' הנז' לא ס"ל כוותיה וה"ה למקום שנוהגים נ"כ בכל שבת רשאי קטן שהביא ב' שערות לישא כפיו בפני עצמו בכל שבת כיון דאינו נ"כ בכל יום בי"מ שם ודלא כהיפ"ל אות מ"ד משום דכבר כתבנו דכל הפו' הנז' לא ס"ל כהא"ר ולרבים שומעים מיהו ביוה"כ ובתעניות שמרבים בסליחות כתבו התו' בסוכה דף מ"ב ע"ב דחשיב קביעות וכ"כ א"א אות ץ' ועיין בדברינו לעיל אות ט"ז ודו"ק:

ר) שם. ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו, כתב הפר"ח סוף אות ל"ד בשם הירושלמי דכהן ננס לא ישא את כפיו לבדו אפי' דש בעירו דחוששין לאנשי דעלמא שישנם בכאן ואינם מכירין אותו ובמקומם יעלו קטן לישא כפיו לבדו אבל אם יש לו זקן הרי זקנו מוכחת עליו וישא כפיו עכ"ד, אבל הבי"מ אות י"ז כתב מדהשמיטו כל הפו' ראשונים ואחרונים האי דינא דננס דש"ס ירושלמי ס"ל דש"ס דילן לא ס"ל בהא כירושלמי אלא כל שהוא גדול בשנים אף שמשונה בגופו נושא את כפיו אפי' לבדו ולא חייש להאי חששא דאינשי דעלמא יעו"ש

רא) שם עד שיתמלא זקנו, פי' זקן העליון והכלבו כתב זקן התחתון ואין נראה כן דעת הפו', ב"י, עו"ת אות ע"ו, א"א אות ן':

רב) שם עד שיתמלא זקנו, ואם אין כהן אחר אלא שעדיין לא נתמלא זקנו אם הוא מבן שלש עשרה שנה ויום א' נושא את כפיו אפי' בקביעות כמו שהוא לענין ש"ץ כמבואר לעיל בסי' ג"ן סעי' ז' וכ"כ הב"ח דלהיות ש"ץ ולישא כפיו דינם שוה עו"ת אות ע"ו והגם דהא"ר אות ס' כתב דל"ד לש"ץ בסי' ג"ן דשם טעמא דלא לבטיל הקהל מקדיש וקדושה דמחוייבים בכל יום יעו"ש העיקר נ"ל כהעו"ת משום דלפי דברי האר"י ז"ל בשער הכזו' גם הנ"כ היא חיבה בכל יום ויש לה טעם בסוד שצ"ל בכל יום בחזרה ובמ"ש לעיל סוף אות ט"ז יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' מ"ח ואו' מ"ט:

רג) שם הגה ועיין לעיל סי' ג"ן סעי' ח' כלומר דשם מבואר דאפי' היה לו זקן מועט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח שנה ולמעלה, וקודם לכן בעינן מלוי זקן ממש עו"ת אות ע"ז מ"ב אות קכ"ו:

דר) [סעיף לה'] כהן שהרג את הנפש וכו' דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו, טור, וכתב הב"ח מדקאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו דמאי גם אלא ה"ק גם כי תרבו תפלה לפניו ית' ולשוב בתשו' לומר הלא שוגג אנכי דמ"מ ידיכם דמים מלאו ואין קטיגור נעשה סניגור, ב"ח וכ"כ הט"ז אות ל"ב עו"ת אות ע"ט:

הר) שם שהרג את הנפש וכו' אם יש עדים אין מניחין אותו לישא את כפיו ואם אין שם עדות שבשבילה ראוי למנעו שלא ישא את כפיו אין מונעין אותו אבל היא בעצמו אם יודע שהדבר אמת שהרג את הנפש לא ישא את כפיו הרלנ"ח סי' קי"ז, כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות פ"ב מ"א ס"ק נ"ג. א"ר אות ס"ב ש"ץ דף קט"ו ע"ב:

רו) ואם דחף אשה הרה והפילה יכול לישא כפיו הרלנ"ח שם כנה"ג שם מ"א שם פר"ת אות ל"ה א"ר שם ר"ז אות ן' ש"ץ דף קמ"ו ע"ב:

רז) כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעין אותו לישא כפיו מהריב"ל ס"א דף ק"ן כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק נ"ז ש"ץ שם בי"מ אות ל"ב:

רח) שם שהרג את הנפש וכו' אבל אם אנסוהו להרוג ישה כפיו, פר"ת שם בי"מ אות כ"ז וכן בשוגג קרוב לאונס אפי' לא עשה תשו' נושא כפיו, וזה תלמוד בהרמב"ם פ"ו מ"ה רוצח ותראה אזהו שוגג קרוב לאונס א"ר אות ס"ג ועיין א"א אות נ"א שכתב דיש להחמיר לכתחילה וע"כ אין להקל אם לא עשה תשו' וכן ההורג עכו"ם אינו נפשל מלישא כפיו מאמ"ר אות מ"ג ש"ץ שם:

רט) שם לא ישא את כפיו וכו' ומשמע במה שאנו פוסלים כהן שהרג את הנפש אפי' עם כהנים אחרים ואפי' אין שם כהן אחר. עו"ת אות ף' א"ר שם:

רי) שם בהגה, ויש להקל על בעלי תשובה וכו' וכ"כ הלבוש וכ"נ דעת הב"ח וכ"כ ר"ז אות ן' ח"א כלל ל"ב אות ה' ולסברה זו אפי' אם הרג במזיד מהני תשובה עו"ת שם א"ר אות ס"ד וכ"ז הוא לפי דברי מור"ם ז"ל אבל לדעת מרן ז"ל לא מהני תשו' להורג אפי' בשוגג וכ"כ א"ר שם דבעיקר הדין צ"ע דאין ראיה כלל למ"ש הש"ע בסמוך גבי מומר לכותים די"ל דהורג גרע וכן הכלבו וסמ"ג עשין ו' וס' קי"ג ור"י דף כ"ד משמע דבהורג לא מהני תשובה אף דפסקו במומר לכותים מהני וזה נראה דעת הש"ע שסתם הכא דלא מהני תשובה עכ"ל וכ"כ המט"י אות ב' וכתב דאפי' אם עלה ירד וכ"כ הפר"ח אות ל"ז דכהן שהרג את הנפש אפי' עשה תשו' לא ישא את כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור, וכ"כ בי"מ אות כ"ו דאנן אין לנו אלא סברת מרן הש"ע דאפי' עשה תשו' לא ישא כפיו וכתב דאפי' אם עלה ירד יעו"ש וכ"כ החס"ל אות ח"י מיהו דעת הא"ר שם לחלק דדוקא במזיד גמור לא מהני תשו' וכתב שכ"ף הרדב"ז סי' קכ"ח יעו"ש וכ"כ קיצור ש"ע סי' ק' אות כ"א וע"כ נ"ל דכיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה לא יעלה אפי' בעשה תשו' ויש לו לצאת קודם לרצה ובדיעבד אם עלה ירד ודוקא בעשה תשו' ובאתרא דנהיגי כמור"ם ז"ל נהוג:

ריא) [סעיף לו'] מל תוניק וכו' ולא דמי לכהן שהרג את הנפש דהתם מיירי במזיד כדכתיב ידיכם דמים מלאו ואפי' את"ל בשוגג שאני הכא דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו ב"י עו"ת אות פ"א מ"א ס"ק נ"ב ש"ץ דקמ"ו ע"ב וכתב שם המ"א דטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרינן בגיטין דף ע' ע"ב ועי"ש דיש עוד טענה בשפירכס עכ"ד. וב"כ א"ר אות ס"ה דהכלבו ור"י ושאר פו' מסכימים כהרמב"ם פ"ה מה' רוצח דבכל חבורה מקרב הרוח והפרכוס מיתתו דומיא דמילה ודלא כהראב"ד שם ובכמה שאין בה חבורה לכ"ע אין מקרב הרוח והפירכוס מיתהו יעו"ש וכ"כ א"א אות צ"ב:

ריב) שם מרננין אחריו וכו' לא קאי על מל תינוק כ"א שהרג ממש מחה"ש ס"ק נ"ג וכ"כ המאמ"ר אות מ"ד וכתב ודלא כדמשמע בעו"ת אות פ"א יעו"ש וכ"כ מ"ב אות קל"ג ועיין לעיל אות ה"ר:

ריג) [סעיף לז'] מימר לעכו"ם וכו' דהכי תנן בסוף מנחות דף ק"ט ע"א הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואצ"ל לדבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים, ופי' רש"י ז"ל ואצ"ל לדבר אחד אם שמשו לע"ג לא ישמשו עוד בירושלים וכתבו שם התו' שס' הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא כפיו וזהו דעת הרמב"ם וכתב ב"י דלפי דעתם דאפי' שב בתשו' לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות בשבו בתשו' נמי איירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חניו אפי' בשבו בתשו' משמע עכ"ד וכ"כ הב"ח עו"ת אות פ"ב, ועיין לקמן אות רי"ט:

ריד) שם מומר לעכו"ם וכו' אמר לנכרים שרוצה להמיר ומשפטם הוא דמשהו ליה ארבעים יום ואם עדיין עומד במרדו מקבלין אותו ואם חזר בו מניחין אותי על דתו וזה חוזר בו בתוך ארבעים יום מסתברא דאינו נפסל בכך ונושא את כפיו, הרדב"ז ח"ב סי' רי"ט. כנה"ג בהג"ט, מ"א ס"ק נ"ד א"ר אות ס"ו בי"מ אות ך' מ"ב אות קל"ד:

רטו) שם מומר לעכו"ם וכו' ואם המיר לדת ישמעאלים שאינם עובדים ע"ג אפי' הכי כיין שהמיר דתו לא ישא כפיו לדעת הרמב"ם מ"א שם א"ר שם מ"ב שם, ועיין בי"מ אות כ"ב לחלק יצא דאם נשתהא בדת ישמעאלים והשתחיה כמותם אז הוי כמומר לעכו"ם ולדעת הרמב"ם אסור לנ"כ אפי' אם חזר בתשו' אבל אם חזר בתשו' קודם שהשתחוה כמותם עולה אפי' לכתחלה לדוכן וכ"כ יעו"ש ועיין לקמן אות רי"ט:

רטז) כהן שנשא נכרית מעכו"ם בנמוסיהם והכומר סידר להם זיווגם ולפי הנשמע צריך הוא לכרוע באותה שעה ולהזכיר שם אשר מר הכומר ואח"כ חזר בו ופירש מן האשה הכותית ועשה תשובה כפי אשר הורו עליו המורים כשר הוא לעלות לדוכן ולישא כפיו, ואעפ"י שהרמב"ם בפ"ג מה' ע"ז כתב שאם קבלה לאלוה חייב סקילה אפי' עשה מאהבה ויראה צ"ל שהרמב"ם לשיטתו דפי' מאהבת הצירה או מיראת הצורה שסובר שיש ביד הצורה להרע ולהיטיב ושייך שקבלה לאליה אבל זה שעשה מאהבת האשה ודאי לא קבלה בלב והראיה שהרי בכל הדברים נשאר גם אז בדת יהודית וא"ב לא המיר כלל, ניב"י מה"ת חא"ח סי' יו"ד ועי"ש, בי"מ או' כ"א. שע"ת או' ס':

ריז) שם. מומר לעכו"ם וכו' וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא את כפיו עד עשה תשו' פר"א או' ט"ל, מש"ז או' ט"ל, מ"ב או' קל"ד, והיינו שמחלל לפני עשרה מישראל והוא מן המנין כמ"ש בס' זבחי צדק על יו"ד סס"י ב' סעי' ה' ועי"ש שכתב דגם המומר לע"ז דוקא בדאורייתא יעו"ש:

ריח) שם. אינו נושא את כפיו. אבל יכול לקרוא בתורה ראשון דאף אם לא ישא כפיו משום דאיתקש לשירות אבל לקרות בתורה ראשון ודאי כיון ששב קרינן ביה ובשוב רשע מרשעתו וכו' טור, ודלא כרב נטוראי, וכן הסכים ב"י וכתב שכן כתב הסמ"ק סי' קי"א דאליבא דכ"ע מותר לקרותו ראשון לס"ת, וכ"כ הפר"ח בסי' קל"ה או' ד':

ריט) שם. וי"א שאם עשה תשובה נושא כפיו. כ"כ ב"י בשם רש"י ותו' ועוד מן הגאונים וכתב דלענין הלכה יש לסמוך על הני רבוותא דשרי לישא כפיו וגם לפתוח פתח לבעלי תשו' עכ"ד, וכ"כ הב"ח דלענין הלכה נקטינן כרוב הגאונים דאפי' עבד ע"ג במעשה ובמזיד אם עשה תשובה נושא כפיו עכ"ל. וכ"כ הדרב"ז בח"א סי' קכ"ח. והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"פ הפד"ח או' ל"ז סי"ב או' ו' נוב"י שם, ר"ז או' נ"א, ח"א כלל ל"ב או ה' קיצור ש"ע סי' ק' או' כ"א, והגם דמרן ז"ל בב"י כתב לענין הלכה יש לסמוך על המכשירין ובש"ע כתב זאת בשם י"א וק"ל דהיכא שכותב מרן ז"ל הלכה בסתם ואח"כ כותב י"א דהלכה כסתם כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שכותב מרן ז"ל דעת האיסרים בסתם ואח"כ דברי המכשירין בשם י"א דדעתי להקל בשעת הדחק כדברי המכשירין כיעו"ש, וא"כ הכא נמי כתב דברי האוסרים בסתם לומר שכך הוא ראוי להורות ואת"כ כתב דברי המכשירין בשם י"א לומר שיש לסמוך ע"ז כמו בשעת הדחק שלא תנעול דלת לפני בעלי תשובה, וזהו הטעם שלא ביאר כאן הדברים כמו בסעי' ל"ה לומר לא ישא כפיו אפי' אם עשה תשו' כדי לרמוז דיותר טוב לסמוך כאן על המכשירין שלא תנעול דלת, ודלא כהבי"מ או' ח"י שכתב דמרן ז"ל חזר בו בש"ע ממ"ש ב"י דליתא אלא כמ"ש הוא העיקר, ועיין פתה"ד או' כ"ח מ"ש בזה ומה שכתבתי הוא היותר נכון כיעו"ש ודו"ק:

רך) שם. ואם נאנס לד"ה נושא כפיו. וכתב מרן ז"ל בס' בד"ה ה"מ כשהמיר לע"ג ולא עבדה שאם עבדה אפי' באונס כתב הרמב"ם שלא ישא את כפיו אעפ"י שעשה תשו' ומשמע מדבריו שאפי' להחמיר כיון שעבדה נפסל יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק נ"ד, וחילוק זה שכתבו מרן ז"ל בבד"ה הוא כדי ליישב מה שהקשו עליו האחרונים דאיך כתב דאם נאנס לד"ה נושא כפיו והלא בהדיא כתוב בהרמב"ם פט"ו מה"ת דין ג' כהן שעבד ע"ז בין באונס בין בשגגה אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא את כפיו וע"כ כתב לחלק בזה, ועיין ב"ח ופר"ח וברכ"י או' ח"י ומאמ"ר או' מ"י ודו"ק וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת מרן ז"ל והאחרונים ז"ל להקל אפי' בלא אינם אם עשה תשו' כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה:

רכא) כהן שהמיר זה עשרים שנה עם אשתו שהיתה אז פנויה כשהמירה ועתה חזרו לדת יהודית ויש להם בנים ובנות וכו' מעת שהמירה כשהיתה פנויה מוחזקה לזונה שלה היה לה שמירה ומה בכך שאחרי שנשאה שמרה הרי כבר נתחללה וע"כ לא לבד שבניה חללים אלא גם היא אסורה לבעלה וא"כ אעפ"י שמטעם מומר מותר לעלות לדוכן מאחר ששב מ"מ אחרי שאשתו אסורה לו דינו ככהן שנשא אשה האסורה לכהונה שאסור לעלות לדוכן עד שיגרש אותה וידור הנאה כמבואר סעי' מ', תשו' בנין ציון החדשות סי' ב' והביאו פת"ע או' פ"ז:

רכב) ערל שמתו אחיו מחמת מילה נסתפק. הב"ח אי כשר לנ"כ או לא והמ"א ס"ק נ"ד כתב להכשיר אפי' לא מל עצמו במזיד יעו"ש, וכן דעת העו"ת אות ץ' ר"ז אות נ"א. אבל השכנה"ג בהגב"י אות ב"ד כתב ולדידי הדבר פשוט דלא ישא את כפיו בעוד שלא נכנס בבריתו של אברהם אבינו עכ"ד והפר"ח אות ט"ל דחה טעם זה אלא שהסכים לדינא דלא ישא את כפיו מטעם אחר יעו"ש. והב"ד י"א בהגב"י והש"ץ דקמ"ו ע"ד. וכ"ג דעת הא"ר אות ס"ט וא"א אות נ"ד, וכ"פ הבי"מ אות מ"ה, ועין מש"ז בסוף הסי' שכתב דאפילו אם עלה ירד יעו"ש:

רכג) כהן פצוע דכה או כרות שפכה כתב הרב ח"מ בא"ה סי' ה' אות א' דאין עליו שום קדושת בהן כגון טמא למתים ולישא כפיו והוי כזר בעלמא אבל הרב בי"ש שם כתב דלשיטת הרמב"ם ובעל המאור כהן פצוע דכה בקדושתו קאי יעו"ש, וכ"כ ד"מ שם אות א' בשם הריא"ז יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה כתב הפרמ"ג בא"א אות נ"ד דישא כפיו עם כהנים אחרים בלא ברכה יעו"ש, והביאו היפ"ל אות מ"ג וכתב דזה אישתמיט מהבי"מ אות מ"ח יעו"ש, וא"כ צריך לראות קודם לרצה אם יש כהנים אחרים כדי לעלות עמהם ואם לא יש צריך לצאת קודם לרצה לצאת מספק:

רכד) [סעיף לח'] שתה רביעית יין וכו' משום דאתקש ב"כ לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו כ"כ ב"י ולפ"ז כתב דאפי' בשתה רביעית יין לא ישא כפיו ודלא כרי"ו שכתב עד שיגיע לשכרותו של לוט, וכ"כ הלבוש, עו"ת אות פ"ו ט"ז ס"ק ל"ד, מט"י אות ד' וכתב ודלא כהמג"א ס"ק נ"ה שהפליג בהבנת רי"ז יעו"ש וכ"כ האחרונים כדעת מרן ו"ל דאפי' לא שתה כ"א רביעית יין לא ישא כפיו, ש"ץ דקמ"ו ע"ג בי"מ אות כ"ג, ר"ז אות נ"א, א"א כלל ל"ב אות ז' חס"ל אות ח"י:

רכה) שם, שתה רביעית יין יכי' וה"ה שאר דברים המשכרים כגון דבילה קעילה וכיוצא בזה דאסורים עבודת בית המקדש, עו"ת שם, ע"ז ס"ק ל"ה, א"ר אות ס"ז, וכתב שם הט"ז וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא איתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה יעו"ש, והביאו הסו"ב או' ה' אבל המ"א ס"ק נ"ה כתב כיון דבעבודה ליכא מיתה בשאר משקין בנ"ב ליכא איסורא כלל אא"כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצות יעו"ש, וכ"כ המט"י שם וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל ודלא כהט"ז יעו"ש וכ"כ המש"ז או ל"ה דלב"י שרי שאר משקין, ר"ז שם, בי"מ אות כ"ד, ונראה כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה לא יעלה עד שיסיר יינו מעליו אפי' בשאר משקין ואם עלה לא ירד:

רכו) ואם הגיע לשכרותו של לוט כתב הפר"ח אות ל"ח דאפי' אם עלה מורידין אותי, וכ"כ המט"י שם לדעת רי"ו אבל לדעת מרן ז"ל כתב דאפי' בשתה רביעית אם עלה מורידין אותו יעו"ש וכ"כ א"ר אות ס"ז ונראה לי דגם בזה יש לסמוך על המכשירין בדיעבד כדי שלא לביישו ואם עלה לא ירד:

רכז) ואם שתה יין מגיתו כתב שם המ"א דפסול לנ"כ וכתב נ"א בכלל ל"ב אות ב' דה"ה ליין צמוקין יעו"ש, וכתב הפתה"ד אות ל' דלפי דבריהם גם יין מבושל כיון דאסור לנזיר אסור לכהן המברך יעו"ש אבל הא"ר אות ס"ז כתב על דברי המ"א הנז' דלא נהירא דהא אפי' בעבודה פטור ואינו לוקה וכו' ועוד דלדידיה דמותר בשאר משקין דאית ביה מלקות בעבודה וכ"ש מיין מגתו דליכא מלקות יעו"ש, וכן המאמ"ר סוף אות מ"ז דחה דברי המ"א יעו"ש. והביאו הש"ץ דקמ"ו ע"ג וכן המחה"ש והלב"ש תמהו על דברי המ"א הנז' כיעו"ש וכ"ז הוא לפי דברי המכשירין בשאר משקין אבל לפי דברי המחמירין בשאר משקין לא גרע יין מגתו משאר משקין וכבר כתבנו לעיל אות רכ"ה דלכתחלה יש לחוש לדברי המחמירין ובדיעבד אם עלה לא ירד וא"כ ה"ה לכאן:

רכח) שם, לא ישא את כפיו. ולא שנא אם שתה בתוך הסעודה או שלא בתוך סעודה הלק"ט ח"ב סי' קכ"ה י"א בהגה"ט סוף הסי' ש"ץ שם, בי"מ אות כ"ה ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ט אות ג' ונראה דנ"כ חמיר מתפלה כמ"ש בב"י, מיהו בתו' תענית דף י"ז ע"א ד"ה ויודע משמע דכהן השותה יין בתוך סעודתו מותר לעבוד כיעו"ש וא"כ כ"ש דמותר לישא כפיו, וע"כ לקטן דינא יש לפסוק בזה כמ"ש לעיל בסי' צ"ט אות ג' בשם הפרמ"ג גבי תפלה דהכל הוא לפי מה שהוא אדם דאם מרגיש בעצמו שיש לו שיכרות לא ישא כפיו עד שיפג יינו מעליו, ועיין לעיל סי' צ"ט סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד באיזה דבר מפיג היין יעו"ש:

רכט) שם שתאו בב' פעמים או שנתן לתוכו מים וכו' כהן שחלש לבו ולא יוכל לישא כפיו אם לא יטעום דבר מותר לקדש על רביעית יין שיתן לתוכו מים או שישתהו בב"פ ומכ"ש דלענין קידוש א"צ לשתית רק מלא לוגמיו ומכ"ש דמותר לקדש בכה"ג על מי דבש או שיטעום מעט יי"ש כדי שלא יבטל מ"ע. ח"א כלל ל"ב או' ז' ועיין בדברינו לעיל סוף או' רכ"ה ודו"ק, ועוד עיין לקמן סי' קכ"ט או' ג':

רל) [סעיף טל'] לא היה בו אחד מהדברים וכו' משום שמצות עשה הוא לכל כהן לישא כפיו ואין אומרים לרשע הוסף רשע והמנע מן המצות, ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קבלת הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנא' ואני אברכם, הרמב"ם פ' ט"ו מה"ת דין ו' טור לבוש, ר"ז או' נ"ב:

רלא) שם שאינו מדקדק במצות וכו' אפי' במצות חמורות לבוש:

רלב) שם וכל העם מרננים אחריו וכו' פי' רנון דעברות שהוא נפסל על ידן אלו היו ידועות. אלא מפני שהוא רינון בעלמא אין למנעו, הראנ"ח בתשו' ח"ב סי' מ"א, והביאו כנה"ג בהגה"ט סוף הסי' וכ"מ בב"י עו"ת או' פ"ח, א"ר או' ס"ט:

רלג) שם הגה, שאין שאר עבירות וכו' העו"ת או', פ"ט כתב דיש להגיה ו' במקום ש' וכצ"ל ואין שאר עבירות וכו' והוא דין בפ"ע יעו"ש, אבל הא"ר שם כתב דא"צ להגיה דקאי ארישא על שאינו מדקדק במצות ומיירי שידוע שאינו מדקדק ואו או נקט יעו"ש ומ"ש המאמ"ר או' מ"ת על דברי הא"ר הנז' דאין דבריו נראין וכו' נראה דהא"ר נזהר מזה באומרו ואו או נקט יעו"ש ודוק, ואין להאריך:

רלד) שם בהגה שאין שאר עבירות וכו' הראנ"ח שם כתב דמיירי כשעשה תשובה והביאו כנה"ג שם, מ"א ס"ק נ"ו, אבל הב"י כתב משמע אפי' לא עשה תשו' וכ"כ הלבוש וכ"כ העו"ת או' פ"ט, פר"ח או' ט"ל א"ר או' ע' וכתב ודלא כהראנ"ח והביאו מ"א בסתם, ר"ז שם, ומ"ש הבי"מ או' ל"א להכריע כדברי מהראנ"ח אינו מוכרע כיעו"ש:

רלה) שם בהגה, שאין שאר עבירות וכו' אפי' עבר על גילוי עריות במזיד ולא עשה תשובה, ב"ח עו"ת שם ר"ז שם,

רלו) שם בהגה, שאין שאר עבירות וכו' וכתב בספר מנחת פתים דף ע"א ע"ב אבל עכ"פ אין מחייבין לקדשו כיון שהוא בעל עבירה, וכ"נ ממ"א לקמן ס"ק ס"א וכן מבואר בס' החנוך מ"ע רס"ט יעו"ש א"ח אות ל"ו:

רלז) [סעיף מ'] כהן שנשא גרושה וכו' ואין זה סותר למ"ש הרב בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ דהיינו דוקא בעבירות שאין הכהנים מוזהרין יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שהוא שקדושת כהונתו גרמה לו והוא חללו לפיכך פסול לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו' ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן בברכות כהן הנושא נשים בעבירה וכו' היינו בנשים שמוזהר הכהן יותר מישראל גרושה וחללה וזונה, וגם מ"ש המחבר כהן שנשא גרושה ה"ה חללה וזונה וחד משלשתן נקט, עו"ת אדת ץ' וב"כ א"ר אות ע"א ועיין בא"ה סי' ו' סעי' א' ועוד עיין בי"מ אות ל"ג שכתב בשם החק"ל בשיורי א"ח שבתחלת ח"ב ליו"ד סי' ד' דאם עלה לא ירד והוא חלק עליו וכתב דאפי' אם עלה ירד יעו"ש, וכ"מ מדברי מרן ז"ל שאמר פסול עד וכו' משמע דאפי' אם עלה ירד:

רלח) שם, כהן שנשא גרושה וכו' וה"ה אם נשא חלוצה אפי' שאסורה מדרבנן, הרא"ם ח"א סי' ס' וצ"ח, כנה"ג בהגב"י עו"ת שם, מ"א ס"ק נ"ז, פר"ח אות מ' א"ר אות ע"א. ת"ז אות נ"ג, ח"א כלל ל"ב אות ה' קיצור ש"ע סי' ק' אות כ"א, אבל אם נשא. ספק חלוצה יכול לישא כפיו כיון שא"צ להוציא, א"א אות נ"ז, ועיין בא"ה שם ובי"ש שם אות א':

רלט) שם, עד שידור הנאה וכו' וכל עוד שהוא נשוי עמה אפי' נדר הנאה ממנה מעכשיו ואפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נושא את כפיו ואינו קורא בתורה ראשון, הרא"ם ח"א סי' נ"ט. כנה"ג שם, עו"ת שם, פר"ח שם, מ"א ס"ק נ"ט, וכתב שם המ"א וצ"ע דהא אמרינן בגיטין נודר ועובד יורד ומגרש עכ"ל והביאו י"א בהגב"י וכתב עליו דהדבר ברור שלא ראה דברי הרא"ם במקומם כ"א ממה שרמז הכנה"ג שהרי הרא"ם כתב שם דהא דאמרינן נודר ועובד יורד ומגרש היינו כשיורד מן העבודה מיד מגרש אבל זה שאינו יכול להוציאה אפי' נאם נדר הנאה ממנה אסור לישא כפיו עכ"ל, וכ"כ ח"ר או' ו' ע"ב וסיים שם בא"ר אבל כשנודר ודעתו לגרשה מיד מודה הרא"ם דמותר לישא כפיו אף קודם גירושין. והביאו המחה"ש אות נ"ט, ועיין נה"ש אות י"א שכתב זה מסברא דנפשיה ולא זכר שכן הוא ברא"ם:

רמ) אם אמר על עצמו שאינו כהן ונשא אשה פסולה לו אפי' גירשה והדיר הנאה מכל הנשים הפסולות אין לו דין כהן לישא כפיו ולברך ראשון ולקרוא בתורה ראשון, הר"י הלוי בתשו' סי' ל"ג, כנה"ג שם, עו"ת שם, מ"א ס"ק נ"ח, סו"ב אות ז' א"ר שם. ואם החזיק עצמו לכהן שלשים יום הוה חזקה וסוקלין ושורפין על החזקות וע"כ אין להאמינו, ואסור לטמא למתים ולישא פסולות, גם אין קורא בתורה א' ואין נ"כ עוד אלא יעלה למפטיר ולא בשם כהן אבל לא שלישי וכדומה דאסור לן לזלזל בכבוד כהונה, א"א אות ב"ח בשם מהרי"ט ח"א סי' קמ"ט וע"ש:

רמא) שם, עד שידור הנאה עד דעת רבים וכו' וכיצד תהיה ע"ד רבים עיין ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"א ועוד עיין בא"ה שם סעי' ו' שכתב כהן שנשא אחת מהפסולות מחרימין אותם וכו' עד שיגרשנה יעו"ש, ועיין עוד בב"י שם מ"ש בשם א"ת והרמב"ם בקנס שיעשו לו אם אינו רוצה לגרש יעו"ש:

רמב) [סעיף מא'] נטמא למת שאינו מז' מתי מצוה וכו' ועיין ביו"ד סי' שע"ג וסי' שע"ד איזה נקראים מתי מצוה שמותר לכהן לטמא להם יעו"ש:

רמג) שם. נטמא למת וכו' והיינו אם נטמא במזיד, ב"י בשם מהרי"א סי' קל"ה, יפ"ל או' נ"א:

רמד) שם. ומכל מעלות הכהונה וכו' היינו שלא לעלות בתורה ראשון ושלא לכבדו בכל ענין דאמרינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, ב"י בשם הנז' עו"ת או' צ"ב, ר"ז או' נ"ג:

רמה) שם. עד שישוב ויקבל וכו' וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו, מ"א סק"ס, א"ר או' ע"ד. ר"ז שם, ורופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי קבלה לבד עד שידור ע"ד רבים כמו בנשים בעבירה והכל לפי הראות, כתב סופר סי' ט"ז ועי"ש, פ"ת, פת"ע או' צ"ג:

רמו) שם הגה, וי"א דמי שיש לו בת שהמירה וכו' כ"כ מור"ם ז"ל בד"מ סי' קל"ה או' ט' והוא מהמרדכי פ' ד' מיתות, וכתוב שם במרדכי דהא דנוהגין בו חול רשות הוא, וכיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון ולברך ראשון עכ"ל, והביאו הפר"ח או' מ"א, וכתב שכנה"ג בהגב"י או' כ"ג דדוקא זינתה בזיקת נישואין או אירוסין דאם זינתה פנויה לית לן בה, ואפי' בזינתה בזיקת נישואין או אירוסין אין נוהגין כן עכ"ל ונראה דהא דלא נהגו כן משום דבמרדכי עצמו כתב כיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון ולברך ראשון וכ"פ העו"ת או' צ"ג (ומיהו מ"ש שם העו"ת בתחלת דבריו דאם עולה אין מוחין בידו הוא תימה דהא בהדיא כתב המרדכי כיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון וכו' ומשמע אפי' לכתחלה יכול לעלות וע"כ נראה דלא ראה העו"ת דברי המרדכי בשורשן, ואח"כ ראיתי להמאמ"ר או' מ"ט שכתב על העו"ת דדבריו הם מגומגמין ובדוחק יש ליישב יעו"ש), וכ"פ השבו"י ח"ב סי' ב' והביאו יד אהרן בהגב"י, ר"ז או' נ"ד, ובשו"ת מהרא"פ מסיים חלילה לן להורות לבייש ברבים מי שמוחזק בכהן כשר כל ימיו ולהורידו אפי' ממקצת כבודו אפי' בנו או בתו לישמעאל אלא כל קדושת כהונה עליו כבראשונה עכ"ל, והביאו הכר"ש:

רמז) שם בהגה, אין מחייבין עוד לקדשו וכו' היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל פשיטא דנושא כפיו. מ"א ס"ק ס"א, וכ"כ הט"ז ס"ק ל"ו, א"ר או' ע"ז, ור"ל לגבי נ"כ אפי' רשות ליכא אלא צריך לעלות וכ"מ מדברי הר"ז שם וח"א כלל ל"ב או' ה' ומ"ש המאמ"ר שם על דברי הט"ז ומ"א הנ"ז אינו מוכרח כיעו"ש, וכבר כתבנו באו' הקו' דעכשיו נוהגין לקדשו אף לענין לפתוח ראשון וכו':

רמח) שם. כי אביה היא מחללת, אבל יצא קול על אמו שזינתה או המירה אפ"ה עולה, שו"ת מהרי"ל ח"א דף קמ"ה, עט"ז, וכן בן המשומד נושא כפיו, דהבן הוא בכהנתו ולא הוי כחלל, מהריק"ש. והביאו היפ"ל או' נ"ב, מיהו מ"ש שם היפ"ל דל"ד בת שהמירה אלא ה"ה בן עיין מ"א ס"ק ס"ב שכתב דדוקא בת ובזנות היא מחללת מדהוו"ל לשומרה משא"כ בן יעו"ש, וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' ס"ב אלא שהוא מטעמא אחרינא יעו"ש, ועיין שבו"י ח"ב סי' ב' ומיהו כבר כתבנו לעיל דעכשיו אין נוהגים לפסול אפי' בשביל בתו:

רמט) [סעיף מב'] החלל אינו וכו' והטעם כתוב בהרמב"ם פט"ו מה"ת דין ה' לפי שאינו בכיהונו. והביאו ב"י, עו"ת או' צ"ד, ר"ז או' נ"ה, ועיין בא"ה סי' ז' סעי' ך' וספק חלל עולה עם אחרים ולא יברך אקב"ו א"א או' ס"ג וא"כ אי ליכא אחרים צריך לצאת קודם לרצה מבהכ"נ:

רנ) שם. החלל אינו וכו' ואפי' חלל מדרבנן אינו נושא כפיו, מ"א ס"ק ס"ג, וחלל מדרבנן הוא בן חלוצה כמש"ל או' רל"ח, וכ"כ א"ר או' ע"ח, בן ולד גרושה בן בולד חלוצה ר"ז שם, ח"א שם, בי"מ או' ט"ל, חס"ל או' ח"י, אבל ספק חלל דרבנן יכול לישא כפיו, א"א שם:

רנא) שם. אינו נושא את כפיו, ואפי' אם עלה ירד, ואפי' לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ביאת מקדש שאם עבד לא חלל שאני הכא דאיכא איסור עשה ואיסור ברכה לבטלה, פר"ת או' מ"ב. מט"י או' א' פרמ"ג בא"א או' ס"ג ובמש"ז או' ט"ל. בי"מ או' ל"ח, ועיין בדברינו לעיל או' יו"ד.

רנב) כהן שנשא אשה ואיזה חדשים אחר נשואין נודע שהרה לזנונים וילדה בן והודה הבעל שממנו הוא ונתגדל הבן ורוצה לישא כפיו ולקרוא בתורה ראשון העלה בשו"ת פינות הבית סי' ט' דעם כהנים אחרים רשאי לישא כפיו אבל לא לבדו, וכ"ז אם לא דיימא מעלמא אבל בדיימא גם מעלמא אין בידו להקל יעו"ש, והביאו א"ח או' מ':

רנג) [סעיף מג'] אחר ז' ימי אבילות נושא כפיו וכו' הגה, וי"א דכל זמן האבילות אפי' עד י"ב וכו' כ"כ המרדכי פ' הקורא את המגילה עומד בתוך י"ב חודש על אביו ועל אמו נוהגים שאין נושא את כפיו ושמצריכין אותו שיצא מבהכ"נ קודם שיתחיל בעבודה עכ"ד, והביאו ב"י וכתב עליו דאינו יודע שום טעם למנהג זה דאפי' בתוך ז' ימי אבילות נראה שנושא את כפיו שהרי אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, ובשה"צ כתב שר"י בר יהודה נתן טעם למה שנהגו שכהן שאירע לו דבר בקרובים ושינה מקומו שלא לשאת כפיו כ"ז שאין יושב במקומו לפי שכל מי שעומד לברך ראוי לו שיהא שרוי בשמחה עכ"ל ובארצות הללו לא נהגו כן ומ"מ אפשר לסמוך על טעם זה לשלא ישא כפיו בעודו בז' ימי אבילות ואם יש כהנים אחרים בבהכ"נ צריך לצאת חוץ לבהכ"נ בשעה שקורא כהנים כדי שלא יהא עובר בג' עשה עכ"ל ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומור"ם ז"ל כתב בהגה דברי המרדכי כנז' ומשמע מכל זה דאבל אפי' תוך ז' לפום דינא חייב הוא בנ"ר ומה שאינו עולה הוא דוקא מצד מנהגא בעלמא משום שאינו שרוי בשמחה וכ"כ הלבוש, וכ"מ מדברי המ"א ה"ק ס"ה שכתב דאפי' בחול אם קראוהו צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות מ"ג דדין זה דאבל לא ישא כפיו אין לו טעם ושורש ועיקר יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ן' דאבל תוך ז' דעת הרבה מאחרונים ז"ל שאם לא יצא ועקר רגליו ברצה או שאמרו לו לעלות דצריך לעלות וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל"ב אות ט' והרדב"ז ח"ב ס' א' כתב שכהן שהוא אבל חייב לישא את כפיו בימי אבלו שלא מצינו שפטרו את האבל מכל המצות האמורות בתורה אלא מן התפילין ביום א' וכו' והאריך קצת בזה ולבסוף מסיק וכתב הילכך אינו רואה טעם שיבטל הכהן ג' מ"ע בשום זמן ואפי' ביום הקבורה אלא א"כ היה מיתו מוטל לפניו יעו"ש והביאו הש"ץ דקפ"ה ע"א וכן לפי דברי הרש"ש ז"ל שכתב לפי סודם של דברים אבל חייב בתפילין דר"ת והבאנו דבריו לעיל סי' ל"ח אות כ"א נראה דה"ה דתייב בנ"כ דדא ודא אחת היא שניהם מצד מוחין דאבא (פי' חכמות דבינה שהם ישסו"ת כידוע דבחול נמשכין מוחי דישסו"ת ובזה לא יקשה לך מ"ש בשעה"מ פ' ויחי דשם מדבר באבא דחכמה שהם מוחין דאו"א עילאין הנמשכין בשבת כידוע ועי"ש ובנה"ש הנד"מ די"ט ע"ב ודו"ק) כמבואר בשער הכוו' דרוש ו' דתפילין ודרוש ה' דחזרת העמידה יעו"ש, וע"כ כיון דאבל תוך ז' חייב בנ"כ לפום דינא בין ע"פ הפשט בין ע"פ הסיד ואינו אסור כ"א לפי המנהג אם בא לקיים המצוה תוך ז' אין מוחין בידו ואם בא לבטל ולצאת חוץ קודם לרצה הרשות בידו כיון שיש לו על מה לסמוך אבל אם לא יש כהנים אחרים אלא הוא נראה דהיותר נכון לעלות כדי לזכות את הרבים וגם כי נ"כ יש לה טעם בסוד שצ"ל בחזרת העמידה כמבואר בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה ולמה יבטל תיקון זה דלצורך הרבים משום חששת המנהג ועיין בחס"ל אות ח"י שכתב דאפי' בתוך ז' אם נושא כפיו תע"ב טוב והביאו בן א"ח פ' תצוה אות כ"ב יעו"ש וכ"ז הוא מיום ב' ואילך אבל ביום קבורה לא ישא כפיו כלל כיון דלא יש ביום ההוא בחי' תפילין כמבואר בשער המצות פ' ויחי וא"כ ה"ה לנ"כ כנז"ל, ועיין בדברינו לעיל סי' ל"ח על סעי' ה' ודו"ק ועוד עיין לקמן אות רנ"ו ואות רס"ב:

רנד) שם ובתוך ז' וכו' אונן לא ישא כפיו וכ"כ בהגהה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא וכתב שם הטעם שכהן העובד מברך ואונן אינו עובד, כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק ס"ד וכתב שם ט"א מפני שאינו שרוי בשמחה יעו"ש וכ"כ א"ר אות ע"ט סו"ב אות ג' י"א בהגב"י ש"ץ דף קפ"ב ע"ד וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"א סי' א' והביאו הבי"מ אות מ"ג וכתב הפרמ"ג בא"א אות ס"ד דהיינו בשבת ויו"ט דבחול בל"ה פטור מכל המצות ואסור לברך ברכה לבטלה כמבואר ביו"ד סי' שמ"א עכ"ל מיהו מדברי הפו' הנז' משמע דאפי' בחול. איירי וע"כ נראה לפרש ע"ד מש"ל סי' ע"א אות ז' דאם יש מי שישתדל עבורו רשאי לקרוא ולהתפלל אפי' בחול יעו"ש וכתב הפר"ח אות מ"ג דאפי' אם קראו לו לא יעלה אבל אם עלה לא ירד יעו"ש והביאו י"א שם ש"ץ שם בי"מ שם אבל הפרמ"ג בא"א שם ובמש"ז סוף הסי' כתב דאפי' אם עלה ירד וכ"נ דעת המט"י אות א' וכ"מ משה"מ פ' ויחי שכתב דבאונן לא יש בחי' תפילין משמע דה"ה נ"כ וכתב המו"ק דאפי' בשבת ויו"ט שחייב האונן בכל המצות לא ישא את כפיו משום דדמי לעבודה ומשמע ביומא די"ז דאונן ביו"ט נמי אסור לעבוד ומחיל עבודה יעו"ש והביאו עיקרי הד"ט סי' ה' אות ס"ט בי"מ אות מ"ד ומיהו נראה דדוקא אם עלה בשבת ויו"ט לא ירד כיון דחייב בכל המצות:

רנד) ואם נודע באמצע נ"כ שמת לו מת ונעשה אונן א"ל להגיד לו עד שיגמור דאינו אלא מדרבנן כיון שאינו בשמחה אבל כשנודע שיש שם טמאת מת צריך לצאת אפילו באמצע שהרי נ"כ אינו דוחה טמאה ואם יש גוסס שם נ"ל דמותר לכנוס לנ"כ ח"א כלל ל"ב אות ט' והב"ד פ"ת וא"ח אות מ"א ומיהו מ"ט ואם יש גוסס וכו' זהו דוקא לפי הברת המתירין שכתב מור"ם ז"ל בהגהה ביו"ד סס"י ש"ע אבל לדעת מרן אסור וכן הוא דעת הב"ח כמ"ש בש"כ שם סק"ד וכ"ה דעת האחרונים כיעו"ש ומן התימה על האחרונים הנז' שהביאו דברי הח"א בסתם וכאילו אין חולק בזה וע"כ אין לסמוך ע"ז לעשות מעשה ועוד עיין לעיל אות י"א:

רנה) וכתב שם הכנה"ג דמהאי טעמא שכהן שאינו עובד אינו מברך אין נ"כ בלילה וכן מוכח בתו' פ' תה"ש ועיין בהגמ"י פ"ג מה"ת ופט"ו ובאשירי הלכות יוה"כ וכ"כ בהגה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא עכ"ל וכ"כ מ"א ס"ק ס"ד ומה שנוהגים עכשיו שנמשכה תפלת נעילה עד הלילה והכהנים נושאין כפיהם כתב שם הכנה"ג דלא מן השם הוא זה, והואיל ונהגו כן צריך לתת טעם לדבר דכיון שמסיימין אותה קודם צאת הכוכבים לא מקרי לילה עכ"ל וכ"כ בשכנה"ג סי' תרכ"ג בהגב"י או' ג' ועי"ש שכתב עוד ט"א יעו"ש וכ"כ החס"ל אות ח"י דאם נמשכה עד הלילה נ"כ ריש להם ע"מ שיסמוכו ויתבאר עוד לקמן סי' קכ"ט אות ב' עי"ש:

רנו) שם, ובתוך ז' ימי אבילות יצא מבהכ"נ וכו' וכתב הכנה"ג שם דאפי' בשבת שתוך ז' ימי אבלות יש לו לצאת מבהכ"נ קודם שיקרא החזן כהנים וכ"ש אם יש שם כהנים אחרים רק אם קרא החזן כהנים ועקר רגליו לעלות לדוכן צריך לעלות דאם אתה מונעו משום אבילות הוי דבר שבפרהסיא ובשבת אינו נוהג אבילות בדברים של פרהסיא יעו"ש וכ"כ העו"ת אות צ"ה ואות צ"ז, אבל המ"א ס"ק ס"ה כתב דאפי' בחול אם קראו לו צריך לעלות דאם לא כן עובר בעשה וכ"כ הפר"ח אות מ"ג מאמר אות נ' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש, ר"ז אות נ"ה, ועי"ש עוד בפר"ח שכתב לחלוק על הכנה"ג ובשבת א"צ לצאת אלא ישא כפיו ויקיים ג' עשה ותע"ב יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, והש"ץ דקפ"ה כתב להכריע דאם אין שם כהן אלא הוא דישא את כפיו יעו"ש, וכ"כ הרו"ח אות ב' ועיין בדברינו לעיל אות רנ"ג שכתבנו דגם בחול אם לא יש כהנים אחרים היותר נכון דישא את כפיו כיון דמצוה זו היא צורך רבים ויש לה טעם בסוד שצ"ל בתוך החזרה ודלא כהבי"מ אות מ"א:

רנז) שם, יצא מבהכ"נ וכו' וכ"כ הלבוש, עו"ת אות צ"ו א"ר אות ף' וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל דצריך לצאת ודלא כהפר"ח אות מ"ג שכתב שא"צ לצאת והביא ראייה מהב"ח יעו"ש והטעם כתב הבי"מ אות מ' דכהן שיש לו דברים המעכבים אפי' מדרבנן שכתב הב"ח דא"צ לצאת שאני לפי שכיון שרבנן מנעוהו אין עליו חיוב עשה כלל ולכן כשקורא כהנים הוא לכהנים שחייבים לברך ולא לאותם שאין חיוב עליהם לעלות משום דבר המעכבן מדרבנן משא"כ כהן אבל דאפי' מדרבנן אינו מעכבו והוא מכלל החיוב עם שאר כהנים כי קורא החזן כהנים וכו' ולכן צריך לצאת קודם שיקרא כהנים וכתב וכן עיקר כפסק מרן הש"ע ודלא כהפר"ח יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל אות י"ב:

רנח) שם, יצא מבהכ"נ וכו' וכבר נתבאר שא"צ להיות בחוץ לבהכ"נ רק בשעה שקורא כהנים ולא יותר וכדלעיל סעי' ד' ומיהו לצאת צריך לצאת קודם שיתחיל ש"ץ בעבודה וכ"כ המרדכי בהדיא והטעם משום דאמרינן כל כהן שאינו עוקר רגליו ברצה שוב אינו עולה עו"ת שם, וכ"כ א"ר שם, ר"ז או' נ"ה, ועיין לעיל סעי' ד' ובדברינו לשם או' כ"ב ואו' כ"ו, ודו"ק:

רנט) שם. יצא מבהכ"נ וכו' ואם היה כהן ש"ץ והוא אבל ואין שם כהן אלא הוא כיון שא"א לו לצאת מבהכ"נ יעלה וישא כפיו. בגדי כהונה סי' ב' שע"ת או' ע"ה:

רס) שם הגה. וי"א דכל זמן האבילות וכו' וכן נוהגים במדינות אלו. זהו המנהג במקום אשכנז אבל בני ספרד אין נוהגים כן אלא כס' מרן ז"ל בש"ע וכמ"ש בב"י על ס' המרדכי והשה"ל דבארצות הללו לא נהגו כן והב"ד לעיל או רנ"ג יעו"ש. וכ"כ הבי"מ או' מ' והוא פשוט:

רסא) שם בהגה, אפי' עד י"ב חודש וכו' וה"ה מי שנתאבל על שאר קרוביו כ"ז שמשנה מקומו לא ישא כפיו, ד"מ או' י"ח, עו"ח או' צ"ז, מ"א ס"ק ס"ד. א"ר או' פ"א, סו"ב במק"ח או' ב' ר"ז שם. מיהו בקרובים שהם פסולי עדות דצריך להראות קצת אבילות בשבת ראשונה חייב לישא כפיו ופשוט הוא. עו"ת שם, א"ר שם, א"א או' ס"ו. וכתב שם המ"א דה"ה הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א וכ"כ הסו"ב או' ג' א"א שם. ומ"ש שם המ"א דאפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו כתב עליו הרב כנסת יחזקאל סי' י"ב שלא כתב כן הר"מ אלא בתוך ז' אבל בתוך י"ב חודש אם אין שם כהן אלא הוא נושא כפיו יעו"ש והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' י"א ועוד עיין בדברינו לעיל סוף או' רנ"ג וכ"ז הוא לס' י"א שכתב מרן ז"ל וכבר כתבנו באו' הקודם דהספרדים אין נוהגין כי"א זה:

רסב) כתב השכנה"ג בהגב"י אות כ"ו הנהגתי פה איזמיר יע"א שלא לומר או"א בבית האבל וחזר וכתב זה בסי' תקנ"ט בהגה"ט אות י"א וכתב שם הטעם מפני שכל מי שעומד לברך ראוי שיהיה בשמחה והאבל שרוי בצער וכתב שזה ג"כ הטעם שנוהגים שלא לומר או"א בט"ב כמ"ש בהרד"א מפני שהעולם כולו בצער וביגון על חרבן בית מקדשינו ואיך הכהנים ישאו את כפיהם והם שרויים באבל וכיון דאין הכהנים נושאין כפיהם אין ש"ץ אומר אלהינו וכו' ובשם שה"ל ותניא כתב הטעם שאין אומרים אלהינו בט"ב לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם וכו' יעו"ש, אבל בס' דגול מרבבה הי' קכ"ז הקשה ע"ז הטעם וכתב דמה בכך שהאבל אינו נושא כפיו הלא אם עלה לא ירד ואפי' אם לא עלה עדיין אם קראוהו לעלות חייב לעלות ואם אינו עולה עובר בעשה וכו' יעו"ש שדעתו צ"ל או"א בבית האבל, ועיין בש"ץ דקפ"ה ע"ב שכתב בשם ס' התניא וז"ל וב"כ י"א אותו בבית האבל ויש שא"א אותו עכ"ל וכתב שמנהג ירושת"ו שאומרים אותו ואין לשנות יעו"ש ומיהו מ"ש שם הש"ץ דכ"ז הוא לפי פשטן של דברים אבל לפי סודן לא שייכא ב"כ בבית האבל כבר כתבנו לעיל אות רנ"ג דגם לפי סודן שייכא יעו"ש, ואח"כ ראיתי בחס"ל אות ח"י שגם הוא כתב על דברי הש"ץ הנז' וז"ל ואני הצעיר שאלתי את פה קדוש הרב כמהר"ח פינסו ואמר לי שסוד נ"כ שוה לסוד הנחת תפילין דר"ת וכבר הסכים דעת עליון הרב כמהר"ש שרעבי דצריך להניחם כמש"ל וה"נ לא שנא עכ"ל וגם הוא כתב דפעה"ק ירושת"ו נוהגים לאומרו בבית האבל עכ"ד והביאו בן א"ח פ' תצוה אות כ"ב וכתב דכן נהגי מחדש בעיר בגדאד יע"א יעו"ש, וכתב הרב המגיה בש"ץ דקל"ט ע"ד דלפי מ"ש הרב בשלמי יחיד דאומרים ב"כ בבית האבל וכן הוא מנהג ירושת"ו א"כ ה"ה נמי כשאין שם כהן שאומר ש"ץ או"א ברכנו וכו' עכ"ד, והוא פשוט וכן בשחרית ט"ב נוהגים סעה"ק ירושת"ו בקהל חסידים בית אל יכב"ץ ההולכים בתורת האר"י ז"ל לעשות נ"כ וכ"כ החס"ל שם והטעם שנהגו כן מפני שנ"כ הוא אחד מתקוני התפלה הצ"ל בתפלת החזרה כמ"ש בשער הכוו' דרוש ה' דחזרת העמידה וע"כ נהגו להחמיר שלא יהיה חסר זה התיקון מבחי' התפלה, ועיין בדברינו לעיל הי' ח"י אות ט"ז:

רסג) [סעיף מד'] כהן אעפ"י שהוא פנוי וכו' ומשמע דלדעה זו של מרן ז"ל דאפי' בפ"ע יכול לעלות, וכ"כ בבד"ה דאפי' בפ"ע נראה דעולה שכבר נתבאר שכיון שהביא ב' שערות נישא כפיו בפני עצמו אעפ"י שסתמו אינו נשוי עכ"ד, וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קכ"ח והביאו כנה"ג בהגב"י, פר"ח אות מ"ד. מאמ"ר אות נ"א בי"מ אות מ"ט וכתב דכן המנהג יעו"ש ועיין לקמן אות רס"ח:

רסד) שם הגה, וי"א דאינו נושא וכו' וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' קל"ו דאסור לכהן פנוי לברך. וראיתי בהגה אשר סביב המרדכי שנדפס בקראקא שנתן טעם נכון לשלא יברך הפנוי ממ"ש בזוהר (פ' נשא דקמ"ה ע"ב) שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנאמר ויברכם וירד מעשות החטאת, כנה"ג שם, והביאו העו"ת אות ל"ח וכתב לפי סוגיא דש"ס משמע דלא ק"ל כזוהר בזה מדאמרינן כ"ג ביוה"כ מתקינין לו אשה אחרת משום דכתיב וכפר בעדו וכו' וביתו זו אשתו אלמא דלעבודה אינו נפסל וגם על דברי הי"א קשיא אם כשר לעבודה ק"ו לנ"כ וצ"ע עכ"ל אבל המ"א ס"ק ס"ד כתב על דברי העו"ת הנז' דק"ו כהן הדיוט כדאיתא ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע"ד דאף כהן הדיוט צריך שיהיה נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א עכ"ל ומיהו גם מ"ש שם הטו"ת על דברי הי"א קשיא וכו' נראה דאין זה קושיא לי"א דס"ל דאע"ג דכשר לעבודה לנ"כ יש להחמיר משום דאינו שרוי בשמחה וכמ"ש הטעם בהגה ועיין א"ר אות פ"ב ומ"ש עליו המאמ"ר אות נ"א ודו"ק, ועיין לקמן אות רס"ז ואות רס"ח:

רסה) שם בהגה, וי"א דאינו נושא וכו' ואם יש שם כהנים אחרים לכ"ע נושא, דלא גרע מקטן כמ"ש העי' ל"ד, בד"ה, ד"מ אות ך' עו"ת אות צ"ט, מ"א ס"ק ס"ז:

רסו) שם דהשרוי בלא אשה וכו' ודוקא פנוי שלא נשא אשה עדיין אבל אם אין אשתו עמו נושא כפיו, כנה"ג בהגב"י, עו"ת שם, וכתב דהיינו שנושא כפיו לבדו מ"א ס"ק ס"ח ר"ז אות נ"ו:

רסז) שם ונהגו שנושא כפיו אעפ"י שאינו נשוי, והטעם כתב בלבוש שאין זה דומה לאבל דשאינו נשוי אף אם הוא שרוי בלא שמחה אינו כמו אבלות יעו"ש והביאו א"ר אות פ"ג:

רסח) שם ונהגו שנושא כפיו אעפ"י שאינו נשוי, וכ"ה הלבוש ר"ז שם ומסתמא משמע דאפי' לבדו נושא כפיו, ואע"ג דבד"מ אות ך' כתב דנוהגים בכל מקום שנושאים ידיהם עם אחרים נראה דר"ל דעם אחרים נוהגים בכל מקום שנושאים את כפיהם אבל לבדו יש מקומות שנוהגים ויש שאין נוהגים וכ"כ המאמ"ר או' ב"ב ועיין מ"א ס"ק ס"ז שכתב בשם היש"ש סוף ב"ק שבני א"י נ"כ אעפ"י שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין יעו"ש ומיהו עכשיו גם בני בבל נושאין שאינו נשוי, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש:

רסט) שם או אומרים להם ליטול ידיהם, פי' שלא יהיה בבהכ"נ בשעה שאומרים ליטול ידיהם כדי שלא יאמרו לו ויתחייב, ובלבוש כתב או כשנותנים מים לכהנים ליטול ידיהם יעו"ש והיא היא, מאמ"ר אות נ"ג, ועיין לעיל סעי' ד' ובדברינו לשם אות כ"ב:

ער) שם נהגו בכל מדינות אלו וכו' אם הצבור בצרה ח"ו והצבור מתפללים על צרה טוב וישר שבתפלת השחר יהיו הכהנים נ"כ ואח"כ יתפללו על צרתם כי ע"י נ"כ מתעוררים הרחמים ויותן להם מתנת חנם הרמ"ך בשבחי תורה דף פ"ח והוכיח מילקוט ראובני פ' נשא ומס' שערי אורה דף פ"ח יעו"ש ברכ"י אות י"ט בי"מ אות ה' חס"ל אות ך':

ערא) שם שאין נושאים כפים אלא ביו"ט וכו' כתב האגור שנשאל מהר"י מולין למה אין הכהנים נ"כ בכל יום מאחר שהיא מ"ע והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמ"ש בהג"מ ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביו"ט וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל, והביאו ב"י וכתב עליו וז"ל דחק עצמו לקיים מנהג מקומו ואיננו מספיק כי מ"ש מפני שנוהגים לטבול קודם האי חומרא דאתי לידי קולא היא ותלי תניא בדלא תניא שהרי טבילה לנ"כ לא הוזכרה בתלמוד ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בבל יום, ואף שאינו עובר אלא א"כ נקרא מ"מ מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יבטלו כיון שאינם מחוייבים שיטבלו ועי"כ יניחו מלקיים ג' עשה בכל יום. ויפה כחם של בני א"י וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנ"כ עכ"ל ומיהו מור"ם ז"ל בד"מ אות כ"א כתב הטעם מפני שטרודים למחייתם ואינם שרויים בשמחה ולכך אינם נ"כ בכל יום וכו' וכמ"ש כאן בהגה, אבל הרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' צ"ה כתב שמה שנוהגים העולם שאין הכהנים עולים לדוכן בכל ימות השנה לא בחול ולא בשבת זולת ביו"ט מנהג גרוע הוא יעו"ש והביאו כנה"ג בהגב"י סוף הסי' ובשכנה"ג הגב"י אות כ"ז מ"א סק"ע וכתב שם בשכנה"ג שאין הם נוהגין במנהגים שכתב מור"ם ז"ל וכ"כ העו"ת אות ק' דראוי ונכון לנהוג בכל מקום שלא לבקש תחבולות לבטל מ"ע שבתורה אעפ"י שאין הכהן עובר אלא א"כ קוראים לו דמ"מ הרי שפע וברכה יבא לעולם ע"י ב"כ עכ"ד, וכ"כ לעיל או' רס"ב בשם שער הכוו' דנ"כ היא אחד מצורך תיקון התפלה וצריכה להיות בכל יום בחזרת התפלה יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל אות ט"ז:

ערב) שם, שאין כ"כ אלא ביו"ט וכו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם ביו"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטמאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טמאת קרי (פי' קרי של קודם יו"ט ולא טבל בערב יו"ט) ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים ג"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מנשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצות בשביל. זה שאין לו שורש ועיקר. ט"ז ס"ק ל"ז. א"ר או' פ"ד סי"ב או' ב' וכתב שם הא"ר דהרוצה להחמיר יזדקק לאשתו ויטבול ביו"ט שחרית. ועיין באו' שאח"ז:

ערג) שם, בשבתות השנה וכו' בקצת מקומות נוהגים כשחל שבת ביו"ט שאין נ"כ, וכתב המ"א סק"ע די"ל הטעם ע"פ מ"ש ב"י בשם האגור שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ ולכן כשחל יו"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה, וכתב דמטעם זה ג"כ נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל יו"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו ביו"ט בקרי ואעפ"י שאפשר לטבול בשחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול ביו"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהם ואין טובלין בעיו"ט ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית עכ"ד. וכ"כ ר"ז או' נ"ז. אבל הט"ז ס"ק ל"ת כתב על מקומות שנוהגים שאפי' ביו"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן שאינו יודע שום טעם דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדושה נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצוה לעלות לדוכן גם בשבת כשחל ביו"ט עכ"ל. והא שכתב הט"ז שאינו יודע שום טעם וכו' הוא לפי מ"ש באו' הקודם דס"ל שאין לבטל נ"כ מפני טמאת קרי שאין לה שורש ועיקר. וכ"כ לעיל או' עכ"א ואו' ער"ב בשם כמה פו' יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' י"א, וכ"ה לפי מ"ש לעיל או' רע"א בשם הכוו' דנ"כ הוא אחד מתיקוני התפלה וכמו שלתפלה אין מקפידין לטמאת קרי אלא לכתחלה וכמ"ש לעיל סי' פ"ח אות ד' כן הוא לנ"כ אבל לא לבטל נ"כ מפני זה:

ערד) שם, אפי, בשבתות השנה וכו' עיר שהיו נוהגים שאין הכהנים נ"כ כ"א בג' רגלים ובר"ה ויוה"כ ועל סבה ראו חכמים שבאותה העיר להנהיג שישאו הכהנים כפיהם אפי' בשבת ואח"כ נתבטלה הסבה אינו מן הראוי לחזור למנהגם הראשון ולנדנד עצמם מהמנהג שנוהגים כעת ומי יתן ינהגו לישא את כפיהם בכל יום. שכנהג בהגב"י או' כ"ד. בי"מ או' ב':

ערה) שם, אומר הש"ץ או"א וכו' עיין מ"א ס"ק ע"א ובדברינו לעיל או' קל"ה. ועוד עיין לעיל סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' ע':

ערו) [סעיף מה'] אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום וכו' והטעם כתב בלבוש כדי שתתפשט הברכה לכל הצדדין גם לאותם שאין עומדים נכחם ממש אלא מצדיהם עכ"ל. והגם דבד"מ או' י"ד כתב הטעם משום דבכל אחד מאלו המקומות סילוק ברכה בפ"ע נראה דר"ל לפי דבכל אחד מאלו המקומות סילוק ברכה בפ"ע ובעינן שתתפשט הברכה בכל הצדדין לכן הופכים הכהנים בהם פניהם לצדדין דאי ל"ת הכי רק הטעם משום סוף פסוקים למה צריך להפוך פניהם ומה טעם יש בהם, ועוד דלא הוו"ל ללבוש לחלוק על רבו, ומ"ש מור"ם ז"ל ונוהגין שמאריכין בניגון אלו התיבות כי כל אחת מהן הוא סוף ברכה בפ"ע ר"ל מה שהופכין פניהם הוא כדי שתתפשט הברכה בכל הצדדין וגם מן הטעם שהם סוף ברכה כמ"ש בד"מ אבל מה שמנגנים הוא דוקא הטעם משום שהם סוף ברכה והגם דתיבת לך אינה סוף ברכה וכמ"ש בד"מ דג' פסוקים אלו הם ששה ברכות נראה דכיון דתיבת לך שייכא לתיבת שלום קרי להו אחת וגם סוף ברכה, וכן י"ל כוונת הלבוש והפר"ח. ובזה נסתלקא קושיית המ"א ס"ק ע"ב על מור"ם ז"ל יעו"ש. ועיין א"ר או' פ"ח ומאמ"ר או נ"ה:

רעז) שם. ונוהגין שמאריכין בניגון וכו' מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא כ"ף ואח"כ הכ"ף וכן עושין בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כונת התיבה, וכן החזנים שמנגנים הקדוש או ברכת אבות יזהרו שלא יחלקו התיבה א' לשנים בניגונים, בית יעקב סי' כ"ב, א"ר שם:

רעח) שם. ואומרים רבון וכו' בשעה שמאריכין וכו' עיין בדברינו לקמן סי' ק"ל או' א':

רעט) שם. והמקרא לא יאמר רבון וכו' פי' ש"ץ המתפלל פשיטה שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפי' מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף. מ"א ס"ק ע"ד, א"ר או' פ"ט סו"ב או' כ"ה ר"ז או' נ"ח, באה"ט או' פ"א, ומן התימה על הרו"ח או' ו' שכתב שלא מצא דין זה בפי' והלא הוא מפורש בכל הפו' הנז' וכתב שם הא"ר דכן מבואר בתשו' מהרי"ל סי' קמ"ט אבל בכנה"ג הגב"י סי' ק"ל ובעו"ת שם או' ב' כתבו הטעם משום הפסק ולא עיינו אלא בשאילת מהרי"ל ולא בתשובה יעו"ש, וכתב עו"ש הא"ר דלדידן דלעולם הש"ץ אומר שים שלום א"כ יאמר הקורא בסוף רבין דלא שייך עוד טירוף וסיים וכן נראה לדינא יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל או' קכ"ה:

רפ) שם. אסור להשתמש בכהן וכו' ורבים מע"ה נזהרים שלא לישא כהנת מטעם זה וכמ"ש רז"ל (במסכת פסחים דף מ"ט ע"א) בת כהן לע"ה או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות, שכנה"ג בהגב"י או' ל"א, עו"ת או' ק"ב, א"ר או' ץ', והחס"ל או' כ"א כתב דאפי' ת"ח למיחש מיהא בעי שמא אינו כדאי ולא ניחא ליה לאהרן דלידבק בזרעיה רק אם היא אשת חיל בת ת"ח ואחיה ת"ח ואינו מוצא אחרת כמותה שאז יקח ויהיה מקחו לש"ש ויקדים תפלה וה' לא ימנע טוב' וכתב עוד ושמעתי שהנושא כהנת צריך ליזהר מאד בכבודה ואז יצליח ואז ישכיל:

רפא) שם. אסור להשתמש בכהן וכו' ורבים נמנעים שלא לקחת משרת כהן מטעם זה, שכנה"ג שם, א"ר שם, ועיין ט"ז ס"ק ט"ל ומ"א ס"ק ע"ה והברכ"י בשיו"ב או' ד' האריך בזה ומסיק וז"ל ולענין דינא נ"ל דמאחר שהוכחנו דכמה רבוואתא פליגי על רבינו פטר יש לחוש לדעת קדושים כי ברבים היו נגד הר' פטר ואם אינו ת"ח לא ישתמש בכהן אף שהוא ע"ה ומוחל אם לא הכהן בא בשכרו לאגורת כסף או הנאה אחרת דאז שרי להשתמש בו עכ"ל, והביאו הזכ"ל או' ך' חס"ל שם, א"ח או' מ"ד, וכ"כ בשו"ת כתב סופר תא"ח סי' ט"ו דהאיסור לשמש עם כהן הוא דאורייתא ואפי' כהן עם כהן אסור לשמש ואפי' עם כהן קטן או בעל מום יש להחמיר זולת אם יש לכהן הרוחת ממון או הנאה יש להקל יעו"ש, והביאו א"ת שם:

רפב) שם. והא דע"י הנאה של כהן דוקא שיכול למחול על כבודו נראה שאין כן רק להבא להשתמש עם הכהן ע"י שמצוה לי, משא"כ כשהכהן מתעורר מעצמו או ע"י חבירו לעשות איזה שירות לאדם דלכ"ע גם אם אין הנאה לכהן אין מוטל למנעו או לקבל שירותו כי רצונו של אדם זהו כבודו וכל שנתעורר מעצמו ומרוצו קיל לכ"ע, א"א מהגה"ק מבוטשאטש, והביאו א"ח או' מ"ה:

רפג) יש גדולים מסתפקים אי שייך חיוב וקדשתו בכהן לגבי כהן חבירו ואני בעניי לא הבנתי שהרי כתב המרדכי שש"ץ כהן לא יקרא כהן אחר לס"ת דהוי כמזלזל בכהונת עצמו, והגם דלא ק"ל הב"י עכ"פ אין כאן נדנוד חיוב, וידבר משה פ' אמור דף כ"ט והביאו א"ח שם, ועיין לקמן סי' קל"ה סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

רפד) כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה כגון ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פ' הזרוע עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק ע"ה. ר"ז או' נ"ט, וכתב שם הר"ז דהיינו אם אינו יכול לישא כפיו מחמת איזה אונס כגון שמלמד לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבהכ"נ או שהוא חולה במעיו ואינו יכול לשהות נקביו עד גמר ב"כ, ועיין ביו"ד סי' ס"א סעי' י"א ובס' זב"ל שם או' ל"ח:

מג"א סק"א ועמ"ש סימן ר"א דאע"ג דכתב שם במג"א סק"ד דכהן קורא ראשון מדאורייתא מ"מ כ' שם דאין בקיאין ביחוסי כהונה וגם דהכהן יכול לחלק כבוד לאחר משא"כ נשיאת כפים:

סק"א מנ"ל לר"י בעל התוס' לחלק בין בפ"ע ובין עם כהנים אחרים דמסתברא דכיון דאמרינן בכתובות דעובר בעשה אין חילוק:

שם ואפשר דס"ל לר"י. בא לתרץ דברי ר"י בעל התוס' דלא תירץ המג"א אלא דס"ל לר"י בעל התוס' דהא דאמרי' בכתובות דעובר בעשה היינו הזכרת שם שמים לבטלה וא"כ הרי גם ר"י מסיים שם במס' שבת אם לא משום ברכה לבטלה וע"ז מסיי' המג"א לעיין בסי' רע"ו דברכ' לבטלה הוא לאו ולא בעשה ונדחה תירוץ זה כן נ"ל ביאור דברי המג"א וכן פירש בספר נודע ביהודה סי' ו' ע"ש והדרך אחר שרצה לפרש שם שהמג"א מיישב בדבריו אלו את דברי רמ"א הוא דוחק מאוד ע"ש:

שם ובאמת לא היה מברך. פירוש שלא היה אומר ברכת כהנים כלל ולא בא רבי יוסי כלל לומר שהיה עושה איסור ע"פ דברי חביריו:

שם ועי"ל דמצינו. עיין בעצי ארזים סימן ג' סק"ב:

ט"ז סק"א לא נמנעו. קשה דביבמות מפרש הטעם משום דמודעי להו ופירש"י ולא בשביל שבטלו דעתם וכן ראיתי שהקשה בא"ר. ונ"ל דכוונת הט"ז אהא דאמר הש"ס שם מעיקרא דלא נמנעו משום דלא עשו ב"ש כדבריהם הרי שהיו ב"ש מבטלים דעתם למעשה נגד ב"ה אע"פ שלהלכה נחלקו עליהם:

ש"ע סעיף ב' כעובר בג'. כה תברכו אמור להם ושמו את שמי הרי ג' ומ"מ כיון דליכא בלשון ציווי אלא כה תברכו לחוד מש"ה לא ביטל רק מ"ע אחת אלא דהרי זה כעובר בג' כ"כ הב"י:

ט"ז סק"ב רישייהו חלשי. ר"ל דמסתמא היו חלושים כ"כ עד שהיו פטורים דאל"כ היו טורחים לקיים עשה הרי דאפילו שהם פטורים אפ"ה החמירו לצאת ה"נ בזה שאע"פ שפטור מדינא מ"מ כיון שאם ירצה מברך ראוי שיצא לחוץ:

שם אין שייך כו' דאין המקרא יוצא. דדין זה להקרו' התיבות אינו פשוטי אלא דרשה ואפ"ה אמרינן דאפילו לאחד מקרא וא"כ למה בדרשה דקורא כהנים אמרינן להם לשנים:

שם בשו"א קודם תברכו דעכשיו דכתיב אמור להם אחר כה תברכו הוצרך לכתוב בקמץ שיהא לשון עבר וטפי הל"ל למיכתב אמור להם קודם כה תברכו ויהיה בשו"א כדרך הפסוקים בכל מקום ונודע ג"כ דצריך קריאת כהנים משום דאמור להם הוא מיותר כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו ובפרי מגדים הגיה בחנם בט"ז:

שם שייך לברכה עצמה. ולכן כתיב אחר כה תברכו:

(שם) לענין שלא יוציאו. זה ענין בפ"ע אינו נמשך להקודם כוונתו דדוקא לענין עשה מיעטו קרא אבל לעז איכא וכתב כן ליישב דברי הש"ע בסעיף ד' וקצת אפשר לקשר דברים אלו להקודם ואין להאריך וק"ל:

ש"ע סעיף ה' במנעלים. עיי' כנסת יחזקאל סימן י"א:

מ"א סק"ה מכנסיים. פי' שהם מכנסיים עם מנעלים ביחד אין איסור ובתי שוקיים שבש"ע היינו מנעלי' ארוכים מגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק וזה אינו יוצא מכלל מנעלים:

סק"ט נטילה זו כתובה. פירוש נטילה דקודם ב"כ היא חיובת רק שלא נהגו לברך עליה מחמת שנטל שחרית וכיון שנגע במקום מטונף צריך ברכה:

שם שחרית שלא ליגע. דאם נוגע יפול בספק ברכה כיון שלא נהגו לברך ושמא יש להם איזה טעם:

שם ך"ב אמה. דשיעור זה לא מיקרי תיכף. ועי' במג"א סי' קס"ו מה שהקשה על דברי תוס' אלו:

סקי"א דדוקא בימיהם. כלל כוונתו דבין להסוברים שיאמרו כשעוקרים פי' בשעת הליכתן לדוכן ובין להסוברים שיאמרו בהגיעם לדוכן כולהו ס"ל שיאמרו מודים תחלה כמ"ש מג"א בס"ק שאח"ז (וזהו שסיים המג"א ועמש"ל) כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם אלא דבימיהם אמרו מודים בדרך הליכה ולכן שפיר יכולים לומר התפלה אחר מודים או כשעוקרים או בהגיעם לדוכן משא"כ האידנא לא יאמר אף בהגיעם לדוכן כיון דעדיין לא אמרו מודים:

סקט"ז מחויב. חולק אהט"ז סק"ב וס"ל דכיון שאין קורין ליחיד אינו מחוייב לעלות מן התורה אפ"ה מברך משום דעולה מדרבנן:

סקי"ט שיניח אצבע הימין פי' שיניח גודל הימין על גודל השמאל דאז יש ה' אוירים. משא"כ אם אין הימין והשמאל נוגעים כלל אין הריוח שבין הימין והשמאל נחשב כלל לאויר:

שם לקרב הגדולים. אין הכוונה גודל של ימין בגודל שמאל דהרי כך הוא עיקר הדין בשעת ב"כ כמ"ש באות הקודם אלא ר"ל שרשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות וכ"ה בא"ר:

שם שום אצבע פי' לא כמ"ש בש"ע שיהיו ב' אצבעות דבוקים:

סקכ"ו נקיים. ומ"ש רמ"א המטונפים ר"ל דכל מנעלים דינם כמטונפי' ומה שהראה לסי' צ"ב ר"ל דשם נתבאר דאם עמד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר:

ס"ק כ"ח לתרץ קושית הב"י. כי הב"י פי' כך דקאי על ברכת רבון העולמים משום שהקשה דאי קאי על ב"כ הא בלא"ה צריכים להמתין על המקרא עיין בט"ז סקי"ג והב"ח סתר פירושו של הב"י ולכן כ' המ"א דיש לתרץ קושי' הב"י ולעולם דקאי על ב"כ ותירוצו הוא שחולק אהט"ז סקי"ב ובתוס' שהביא הט"ז יש ב' סברות בזה ומה שסיים וכמש"ל היינו בס"ק ך"ז. דבתיבת יברכך לכ"ע צריך להמתין על כולם דהא צריכים כולם לשמוע ב"כ מפי הכהן:

ט"ז סקי"ד אבל כי דייקת. כוונתו דבין ברכ' לברכ' אין חשש בלבול וכמ"ש אח"כ דאין חשש בלבול אם לא התחיל עדיין ועיקר החשש בעניית אמן הוא בין הברכות עצמן אחר התחל' ולכן בזה החשש בלבול הוא אפילו בדבר קל דהיינו ע"י שהסיח דעתו לכוונת אמן ולכן לא שייך מובטח כי אין בידו להפוך המחשבה כרצונו משא"כ אחר גמר ב"כ ויתחיל שים שלום ליכא כ"כ חשש טעות כיון שהוא ענין אחר לגמרי אין החשש אלא משום אימת צבור דוקא ובזה שייך מובטח משום דתלוי בטבע האדם:

מ"א סקכ"ט ע"ס ק"ד. כוונתו כדברי הט"ז ס"ק י"ד דאע"ג דבסי' ק"ד אסור להפסיק לקדיש וקדושה מ"מ הא עדיף כיון דשייך בברכה עצמה:

שם לתקוע אפי' מובטח. ר"ל אם יש אחר לתקוע מפני דגם בנ"כ לא התירו במובטח אלא באין שם אחר כדי שלא תתבטל ממילא וודאי לענין אמן אין עונה:

שם ולפ"ד הש"ע פי' הש"ע פסק בסעיף שאח"ז דלא התירו במובטח אלא בדליכא אחר ובשופר פסק שם להתיר במובטח אפילו איכא אחר וקשיין אהדדי:

שם וכמש"ל. הוא בסקל"א. ומה שהרא' לר"ס ק"י היא במג"א שם סק"ד:

(סק"ל) כמ"ש סנ"ב. ט"ס הוא וצריך להיות סעיף ב' והוא במג"א סק"ב:

סקל"א לא יעקור רגליו. ר"ל דהא במובטח עצמו לא שרינן אלא בדאיכא כהן אחר וס"ל לל"ח הטעם כמ"ש המג"א ס"ק כ"ט דכיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה בדאיכא אחר ולכן כתב לשון זה לא יעקור רגליו:

שם העיקר כמש"ל לכן. ר"ל בס"ק כ"ט שחילק דנ"כ שאני לפי שצריך לעקור רגליו ע"ש:

ס"ק ל"ג שיכוין הש"ץ. טעם הדבר כיון שהוא עיקר המתפלל והוא אומר קדיש אחר התפלה לכן צריך שיכוין כדי שיהיה כאלו אמר בעצמו שים שלום:

סקל"ו מצד בה"כ. פי' בדרום וצפון שאז יהיה בצדדים שלפניהם:

ט"ז סקכ"ג אינם באים. משום דברכת כהנים לישראל נאמרה כמ"ש בס"ק הקודם:

מ"א סקל"ז אלא כהנים וגרים. פי' ולא מצינו ד"ז בפוסקים דהרי לא כתבו ד"ז רק בעיר שכולה כהנים משמע דאם יש גרים חוץ מכהנים עולים כל הכהנים:

סקל"ה דעונים ישראלים. פי' דנתבאר שם דכהנים מן המנין נמצא אין עשרה עונים:

סק"מ דפוסק מק"ש. קשה הא הכא מיירי מתפלת י"ח ומה מביא ראיה מק"ש והרי בתפלה קי"ל בסי' ק"ד דאם קראוהו לתורה אינו פוסק וכן הקשה הא"ר וי"ל דה"ק המג"א דכיון דבקראוהו לתורה פוסק בק"ש מסתברא דבנ"כ דחמיר דעובר בעשה ותו דבנ"כ שייכא לתפלה ולא הוי כ"כ הפסק פוסק גם בתפלה:

ט"ז ס"ק ך"ו לא מצאנו קושיא. כתב הא"ר קושיא זו פריך הש"ס בתענית אימא שירות פסול בעל מום כו' ומשני הא איתקש לנזירות: ועיין מ"א סקנ"ד שכתב ג"כ דלא כהט"ז:

מ"א ס"ק מ"ה מנהגם. עיין נודע ביהודא סי' ה':

סקמ"ט סי' רט"ו. היינו מה שמבואר שם סעיף ג' דברכת קטן ברכה היא מצד חינוך ועונין אחריו אמן:

מ"א סקנ"ד כ' דמומר פירוש. חולק על בדק הבית דמומר פירושו שאמר אלי אתה א"כ כבר עבד ע"ז ואפ"ה בנאנס מתיר לישא כפיו:

שם אלא לקולא דמותר בחרצן. לשון הש"ס שם דף כ"ו ע"ב דיליף שם דשיכור אסור בנשיאות כפים דנסמוך פרשת נ"כ לפ' נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן המברך ופריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן המברך ומשני אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף כהן המברך ומשני הא איתקש לנזיר ומאי חזית דאיתקש לקולא אקיש לחומרא ומשני אסמכתא נינהו ומדרבנן לקולא:

ט"ז סקל"ה אלא אסמכתא והלא היקש. כבר תמהו אחרונים ע"ז דהרי מפורש בש"ס דהוא אסמכתא הבאתי באות הקודם וצ"ע:

מ"א סקנ"ה דלא דמי לתפלה ולא הבינותי. דבתפלה מבואר בסימן צ"ט דאם אינו יכול לדבר לפני המלך תפילתו תועבה ורי"ו כ' הא בעי שכרותו של לוט דוקא אע"ג דקיל נ"כ מתפילה:

שם ובעבודה נמי איסור ולכן. צ"ע דהא בעבודה ליכא חיובא וכבר כתב תחלה דכל מה דבעבודה ליכא חיובא אזי בנ"כ אפילו איסורא ליכא וממה דאסור בנזיר אין ראיה דהא חרצן נמי אסור בנזיר ואפ"ה בנ"כ שרי דילפינן ממשרת לקולא כמו שהוא בל' גמרא שהעתקתי באות מ"ג וכן הקשה בא"ר ואולי ס"ל למג"א דדוקא בשאר משקין דבנזיר מותר ובעבודה נמי ליכא מיתה הוא דשרי בנ"כ אבל יין מגתו דאסור בנזיר ובעבודה אסור גם בנ"כ. אך דז"א חדא דשתאו בשני פעמים יוכיחו עיין בט"ז ריש סקל"ה מדברי הב"י ותו דהא בגמרא הנ"ל קאמר דאיתקשו לקולא ממילא מה דבנזיר מותר אף אם יש בעבודה חיוב מותר בנ"כ וא"כ עיקר מ"ש הב"י דאין איסור בנ"כ רק היכא דיש בעבודה חיוב לא הוצרך לאמרה רק בזה שאסור בנזיר וצ"ע:

(ש"ע) סעיף ל"ט שאין שאר עבירות פי' חוץ מעבירות שנתבארו מסעיף ל"ה ואילך ואולם לשון זה הוא מהרמב"ם ושם יש ביאור אחר ואין להאריך:

מ"א סקנ"ח בהדיא חששו הרשב"א. חששו שמא יש איזה חכם דסובר א"צ לפרט ויתיר לו מש"ה הוצרכו ע"ד רבים ומשום שהיה תירוץ זה דחוק בעיני מג"א כיון דהלכה צריך לפרט לכך כתב ועי"ל כו' דחיישינן שלא יפרט הסיבה. ודע שיש דברים הרבה לפלפל על דברי מג"א הללו ואין להאריך כאן ובחיבורי טיב גיטין בפ' השולח הארכתי הרבה בזה בס"ד:

שם פסולה אפילו גרשה פסול לכהונה פי' אפי' גם הדיר הנאה מכל הפסולות לא מהני כיון שאמר שאינו כהן:

מ"א סקס"ד ועמ"ש סל"ז דלא. סותר דברי מהר"ם טיקטין מג' טעמים חדא דלא לכל מילי איתקש לעבודה כמ"ש במג"א סקנ"ד. שנית דטעמא דהזוהר דלית שכינתא שריא כו' וא"כ ר"ל דדוקא בעבודה קפדינן ולא בנ"כ. ואף אם נקפיד ג"כ בנ"כ מה"ט מ"מ מה ענין לאסור אונן דלא שייך ביה טעם זה. שלישית דעבודה של כל השנה כשרה בפנוי וא"כ אין טעם לאסרו בנ"כ (ואף דבזוהר ויקרא משמע כו' היא משמעות בעלמא ולכתחלה לבד) וא"כ נסתר טעמו של מהר"מ אלא עיקר הטעם בפנוי כמ"ש רמ"א בסעיף שאח"ז והאי טעמא איתא נמי באונן זהו המשך דבריו , וסיים ומ"מ לענין זמן כו' הוקשה לו כיון דסתר דברי מהר"ם דלא לכל מילי איתקש לעבודה א"כ למה אין נ"כ בלילה לכן כתב זאת:

סקס"ה עובר בעשה. דמה שאינו נושא כפיו משום דשרוי בלא שמחה הוא מנהגא בעלמא אבל מדאורייתא נושא כפיו:

סקס"ו אין שם כהן. עיין כנסת יחזקאל סימן צ"ב:

סקס"ט וע"ש ס"ד. כוונתו דאם תרצה לומר משום פגמא א"כ למה הקפיד רק בשעה שקורין כהנים הא בסעיף ד' מבואר דפגמא איכא עד שיגמרו ברכת כהנים:

סקע"א סי' קל"ה סעיף י"א דמבואר שם דמותר להעמיד ש"ץ לכהן:

סקע"ג שיגמרו המ"ם דשלום דאלו בוישמרך ויחנך מאריכין בכ"ף משא"כ מ"ם של שלום שהוא נח א"א להאריך בה ואף על פי שהדל"ת דאחד הוא ג"כ נח ומ"מ מאריכין בה התם אין מאריכין כ"כ משא"כ בזה שצריכין להאריך עד שיאמרו הצבור רבון וכו':

כתוב בא"ע סי' ג' ס"א בהג"ה מי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו כו' וצ"ע דהא הרמ"ך לא כ' אלא שנאמן לקרות בתורה דמה איכפת לן אם יקרא ראשון ואף בזה חולק הב"י בשם הפוסקים אבל בנשיאת כפים ליכא למ"ד דנאמן ע"פ עצמו דהא עובר בעשה אם עולה ועמ"ש סי' ר"א ואפשר דמיירי התם עם כהנים אחרים ודוחק וצ"ע עיין בלבוש בסוף ספרו ובח"מח שם: לא ידע ר"י. פי' דא' ר"י מימי וכו' ע"ש בתו' וקשה דהא בכתובות אמרי' דזר הנוש' כפיו עובר בעשה ותי' בד"מ דבכתובות מיירי בפ"ע ובשבת מיירי עם כהנים אחרים, וצ"ע מנ"ל לר"י חילוק זה ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכיר השם לבטל' בברכ' ועססי' רט"ו ולולי דברי ר"י היינו אומרים דר' יוסי לא קאמר רק שהי' עולה לדוכן ואף על פי שהי' לו גנאי בדבר באמת לא היה מברך ועיין בס' ב"ש ובחי' רש"א ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דר"י סבר אף על גב דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל מ"מ רשות לנשים לסמוך, א"כ ס"ל ג"כ אף על גב דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו ולכן תמה ר"י עליו והא דאי' בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ע"ש סוף הפרק ולדידיה נשים אסורים לסמוך כדאית' סוף עירובין ולכן זר שנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:

כשקור' כהנים. ודוק' שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש ס"ח וכ"מ בר"ן ועס"ך:

אם עלה. ואם עלה פעם שנית מברך אפי' באותו צבור (ר"מ מינץ סי' י"ב ל"ג):

כשהכהני'. ובמרדכי כתוב שיצאו קודם שמתחילין רצה ונ"ל טעמו כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה ועב"י ססי' זה: וכתב הב"ח והפסולים מדרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כוונתו על הפסולים ע"כ, משמע דאם א"ל צריכים לעלות דהא עוברים בעשה אם אין עולים אבל מלשון הרב"י שכ' בס"ב משמע דאם היה בו א' מן הדברים המעכבי' אפי' א"ל אינו עובר וכן נראה דהא אינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות זה כדאי' סי' קצ"א:

ויש מחמירין. נ"ל דוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכוב' וקשורים ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ו:

שנטלו הכהנים. מנהג מצרים שבשחרית אינו נוטל ידיו ובמוסף נוטל משום היסח הדעת (רדב"ז ח"א קמ"ז):

הלוי ידיו. ואם אין שם לוי יצוק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש על ידו (ב"ח בשם מהר"י מולין) ומשמע מלשונו דבכור לאם דוקא אבל בכור לאב לבד לא מצינו קדושה האידנא, ואם הלוי חכם והכהנים ע"ה א"צ ליתן מים על ידיהם רק יטול בעצמו [ר"י לוי סי' ל"ט והרא"ש סי' מ"א] ור"ל סרואל חולק [כ"ה] ואם קצת כהנים ת"ח צריך ליצוק על כולם לכ"ע [שם]:

ולא נהגו. אבל אם נגעו במקום מטונף הגון הוא ליטול ידיו [ב"ח] ועסי' צ"ב ס"ו: אסור לתת בי"ט שום דבר במים כדי שיריחו משום מוליד ריחא וכמ"ש סי' תקי"א ואפשר דבעינן ג"כ מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש סי' ק"ס וכח גברא דומיא דכהנים בעבודתן ועסי' ד':

ובירך ענ"י. איכא למידק הל"ל בקיצור דאין מברכין על נטילה זו דאטו מי לא ידעי' דאם לא בירך שחרית דמברך על נטילתו שאחריו אפי' אין רוצה לישא כפיו ואפשר דכוונתו דוקא כשידיו נקיות שלא נגע במקום מטונף א"צ לברך שנית אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך דהרי הטור ורש"י כתבו דצריך תיכף לנטילה ברכה ואף על גב דבמקום אחר כ' רש"י בהיפך כבר כתבו התוס' דתלמיד טועה כתבו דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ ע"ש ואף בהרמב"ם אין שום משמעות נגד זה אדרבא פשט לשונו משמע דבעי נ"י אף כשנטל שחרית אלא שנהגו בקצת מקומות שלא ליטול שנית שכמ"ש הרב"י דהא כהן בעבודתו אם קדש ידיו שחרית די כל היום אבל אם נגע במקום מטונף צריך לברך לכ"ע דהא נטילה זו כתובה בגמ' לחיוב אבל מה אעשה שלא נהגו כן ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרי' שלא ליגע מקו' המלוכלך כנ"ל. ואסו' לשהו' כדי הילוך כ"ב אמה בין נטיל' לברכ' [תוס'] ולכן צריך ליטול סמוך לרצ' והחזן לא יאריך ברצ':

ברצה שוב. אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו] ועקיר' רגלו מביתו לבא לביהכ"נ לא מקרי עקירה [שם] ול"נ שאם ביתו סמוך לבית הכנסת ועקר לילך מקרי עקירה [כ"ה]:

כשעוקרין. רש"י ור"ן ותוס' כתבו שאינו אומר יה"ר עד שמגיע לדוכן והטור והרמב"ם כתבו לשון גמ' [ב"י] נ"ל דדוקא בימיהם שעקרו ברצה ואמרו מודים בדרך הליכתן ואח"כ יה"ר אבל עכשיו שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה פשיטא שצ"ל תחיל' מודים עם הש"ץ ואח"כ אומר יה"ר כדי שיסיים אותו עם הש"ץ כמש"ל:

עד שיכלה אמן. לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודו' כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן:

שנים קורא. ואם א' מהן קטן אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] שני כהנים השונאים זה את זה מותרין לעלו' ביחד ואין א' יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או איפכא כי יכול לומר אני רוצה לברך בשניהם (רמ"מ סימן י"ב):

וי"א שאומרים אותו. היינו הש"ץ לבד אומרו ולא הקהל [ל"ח] וכ"מ בהג"מ דלא כלבוש:

כלפי העם. ואם ההיכל קבוע בצד אחר מ"מ יהיו הכהני' פניהם כלפי הש"ץ (הר"ש קאן בתשו' ב"י) ואני ראיתי בקונסטנטינא יש ההיכל קבוע לצד צפון ועומדי' שם הכהנים וגם בהרבה מקומו' הכהנים מרובים ועומדים מקצתן בכותל דרום ומקצ' בכותל צפון וגם במקצת מקומו' ההיכל קבוע בכותל מזרח והתיבה פונה לרוח אחרת ונמצ' שאין פני הכהנים כלפי הש"ץ (כ"ה):

אינו קורא. ואפ"ה מברך אף על גב דאינו מחויב לעלו' כמ"ש ס"ב [רמ"מ סי' י"ב] כהן א' עול' מדרבנן (תוס' מנחו' דף מ"ד ע' בטור):

מברכין אשר. וכלם מברכין ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירף (מבי"ט ח"א ק"פ):

באהב'. נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

מגביהין. וכתוב במהרי"ל אף על פי שמגבי' קצת הימנית מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעי' ה' כוים, ובהגמ"נ כתוב שבין מלה למלה רשאי לקרב הגודלים זה בזה, ובזוהר אית' שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגו כן, ובבחיי כתוב ויהי ידיו אמונה משפט הכהנים לרשום שם ההוי"ה באצבעותיהם קודם שנושאים כפיהם:

מתחילין. ובכהן אחד שאין קוראין לו כ"ע מודים דמקרינן לי' יברכך [ר"מ מינץ סי' י"ב]:

אין מברכין. אפי' בדיעבד לא יצא [כ"ה]:

ובעמידה. נ"ל דהצבור רשאים לישב רק שיהיו פניה' נגד הכהני' דבעי' שיהא פנים נגד פנים וכ"מ בזוהר פ' נשא ע' רכ"ח:

ובקול רם. המעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני (טור):

ואומרים רבון. ובר"ה ויה"כ שמאריכין בניגוני' היום וכו' לא יתחיל לומר רבון עד לבסוף שיסיימו עם הקהל כא':

דרך ימין. פי' שיחזיר פניו לצד ימינו אם עומד ופניו למזרח יחזיר פניו לדרום ואח"כ למערב ואם פניו למערב יחזיר פניו לצפון ואח"כ למזרח ודלא כי"מ איפכ' שמהפך פניו לצד שמאלו ונמצא מהפך עצמו בימינו וטעות הוא (ב"י) וכן המנהג (ב"ח דלא כלבוש) וכבר האריך בזה בספר ימין ה' רוממה: כשיורדין מן הדוכן יחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו עס"ס קל"ב וע' ביומא דף ל"ו:

המטונפים. נ"ל דה"ה כשהם נקיים וכמ"ש סי' ד' סי"ח ע"ס צ"ב ס"ו:

מפי כל הצבור. ול"ד למ"ש סי' קס"ז סט"ז דא"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי דשאני ברכת כהנים דבעינן שישמעו כלם לכן צריך להמתין (תוס'):

עד שיכלה אמן. הקשה הב"ח הא אין רשאין להתחיל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום כמ"ש סט"ו וא"ל דאם יש שמאריכין באמן והש"ץ התחיל ש"ש אפ"ה צריכין הכהנים להמתין להם דאדרבא איפכ' מסתברא הש"ץ צריך להמתין להם כדי שישמעו הברכה וכמ"ש סי' קכ"ד ס"ט והכהני' א"צ להמתין דמאי איכפת להו בהמאריכים ול"נ לתרץ קושי' הרב"י דה"ק דאם יש בקהל שמאריכים באמן המקרא רשאי להקרות דא"צ לשמוע הקריאה אבל הכהני' צריכים להמתין עד שתכלה אמן מפי כולם וכמש"ל כנ"ל וכ"מ מדכתב לעיל אין המקר' וכו' עד שיכלה מפי הצבור וכו' לא כ' כל הצבור כמ"ש לבסוף:

אין ש"ץ. שלא תתבלבל דעתו ולא ידע איזו ברכה יש לו להקרות אבל לא חשיב הפסק דאמן זה צורך תפלה חשבי' ליה (תוס') עסי' ק"ד ס"ז, ואם מובטח לו שלא תתבלבל רשאי (ל"ח רבה פ' כי תבא) ובתי"ט ד"ק חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש וכו' וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוק' נ"כ שרי שלא תתבטל נ"כ לגמרי אבל אמן לא יענה, וגם בסי' תקפ"ה ס"ג כ' בשם רש"ל דאסור לש"ץ לתקוע אפי' מובטח ולפ"ד הש"ע נ"ל דשאני נ"כ כיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה אם יש שם כהן אחר אבל תקיעה כשעומד במקומו שרי וא"כ ה"ה אמן שרי ומכ"ש האידנא שמתפללין מתוך הספר וכמ"ש לעיל עמ"ש רסי' קי"ו:

ולא יאמרו. פי' קודם רצה אבל אם א"ל אחר רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ב וס"ח ומה"ט אינו עובר כשקורין כהנים כמ"ש סכ"ב משום דהקריא' הי' אחר רצה:

מובטח שיחזור. ולדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו [ל"ח] וב"ח כתב ומנהגנו עכשיו כשש"צ כהן ויש כהנים אחרים עומד ישראל שהיה מכוון לתפלתו ומתחיל אלהינו כו' עד בשלום וחוזר הש"ץ ואומר קדיש עכ"ל משמע מדבריהם כשיש כהנים אחרים לא ישא את כפיו וכמ"ש מהר"מ ובתשובת מהרי"ל סימן קע"ט כתב וז"ל אף כי היה נראה לחלק קצת דהאידנא מקרין מתוך הכתב ולא טעי כולי האי אפילו הכי מי יבוא אחרי המלך מהר"ם עכ"ל, ועכשיו נהגו לישא כפיו אפי' יש שם כהן אחר ולא ידעתי מנ"ל הא, ובנ"ץ כתוב שסומכין על שמתפללין מתוך הסידור, ותימ' דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך ע"ז ואפשר דס"ל כמ"ש הב"ח סי' תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ אם כן ה"ה דשרי לישא כפיו אפי' יש שם כהנים אחרים, ול"נ דזה דוחק גדול דהא הטור סתם כאן כמהר"מ אלא העיקר כמש"ל לכן נ"ל דבמקום שאין מנהג לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים:

מעט בעבודה. כצ"ל וכ"ה בטור:

עדיף טפי. ומ"מ צריך שיכוין הש"ץ למה שאומר המקר' ולכן בעינן שיהא מובטח [ב"ח] ובב"י משמע שאם המקרא מסיים לא בעינן שיהא הש"ץ מובטח לחזור לתפלתו:

משתדלין. פי' דלכתחלה משתדלין שיהא הש"ץ ישראל (כ"ה בשם הגדולים):

ולא יסתכלו בהם. היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסר', אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות:

ובצדיהם. היינו צדדים שלפניו אבל לצדדים שלאחריהם כגון אותם העומדי' בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבה"כ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה וכתב הב"ח דעכשיו שכל א' קונה מקום בבה"כ חשובים אנוסים דאינו רשאי לילך ממקומו ולדחות חבירו ממקומו וכ"ש מי שאין לו מקום בבה"כ וצריך לעמוד בחצר בה"כ דחשיב אנוס עכ"ל ויש קצת ראיה לזה ממגילה דף כ"ב דרב לא היה נופל על פניו משום שהיה רצפ' לפניו ולא היה רוצה לילך ממקומו למקום אחר שלא להטריח הצבור, ומ"מ נ"ל דכאן יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או להתרחק מעט מכותל מזרחי שהיה בצדי הכהנים או להעמיד באמצע בה"כ ואותן שבחצר פשיטא דיכולים לעמוד מצד בה"כ או לצד מערב:

לאחיהם שבשדות. והא דלא אמרי' דמברכי' לנשים וטף דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל (ב"ח) אבל בסוטה דף ל"ח איתא אין לי אלא בני ישראל גרים נשים ועבדים מנין ת"ל אמור להם לכולהו וא"ל דדוקא כשיש זכרים אז מתברכי' עמה' א"כ בגרי' נמי נימא הכי ואם אין בעיר אלא כהנים וגרים לא יעלו כל הכהנים אלא היתרי' מי' לכן נ"ל דנשים וטף לא חשיבי לברכם לחודייהו כמ"ש רש"י גבי פחותין מי' ע"ש ומ"מ פרי בטנה של אשה מתברך משל איש:

יותר מי'. כיון דהעולם כהנים לא חשיבי בבציר מי' משא"כ בס"א דעונים ישראלים אפי' בבציר מי' סגי':

שלא לאומרם. וכ"כ מ"ע סימן צ"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל דהאומרן יאמרן בשעה שהחזן מקרי התיבה:

יכול לישא. דליכא בל תוסיף בעשיי' המצוה ב' פעמים, כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רנ"ג) ול"נ דאם א"ל בכל ענין צריך להפסיק דהא בעש' וגדול' מזה אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מקריאת שמע וכ"מ ברשב"א סי' קפ"ה וכ"מ בתוס' סוטה:

שלא התפלל. ונ"ל דאם יראה שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לב"ה ויתפלל אבל אם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך דהוי דאוריית' ותפלה דרבנן וכ"מ בתוס' סוטה דף ל"ח בשם הירושלמי ואם יראה שיעבור זמן ק"ש יקרא פסוק ראשון כמ"ש ס"ס מ"ו:

בוהקניות. מנומרים בנקודות דקות (טור סי' רכ"ה):

עקושות. כפופות לצדיהן והר"ן פי' שאין יכול לחלק אצבעותיו:

הולך באקראי. דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו (ת"ה שם) וב"ח מתיר אפי' באקראי בל' יום:

אם מנהג. אבל אם אין המנהג כן אפילו רוצים כל הכהנים לשלשל טליתם אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

לאלפי"ן עייני"ן. וה"ה מי שקורא לחתי"ן ההי"ן אא"כ כל בני עירו קורין כך (רדב"ז ח"א סי' מ"ה ורי"ט ח"ה סימן י"ו):

ולעייני"ן אלפי"ן. ואף על גב שלא מצינו עי"ן בברכת כהני' מ"מ כשקורא יאר ה' מחזי כקורא יער בעי"ן דעין ואל"ף שווין אצלו (רש"ל בביאורו סמ"ג):

שלא הביא ב' שערות. משמע אפי' הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה:

ללמוד ולהתחנך. ורשאי לברך כמ"ש סי' רט"ו:

ולא בקביעות. נ"ל דהאידנ' שאין נ"כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי קביעות אלא כשנ"כ בכל יום:

שהרג את הנפש. דכתיב ידיכם דמים מלאו:

מל תינוק. דאכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו (מרדכי הג"מ) וטענה זו דהרוח בלבלתו שייך אפי' בהורג גדול בשוגג ולא מת מיד כדאמרי' בגיטין דף ע' ע"ב ע"ש דיש עוד טענה כשפירכס ועי' בתו' שם:

מרננין. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא כפיו (רלב"ח קי"ז), דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו (שם כ"ה):

מומר. אפי' לא עבד ע"א ואם עע"א אפי' נאנס אינו נ"כ להמחמירין (בד"ה מדיוק ל' הרמב"ם) וכן נוהגין שם במקומו (רדב"ז ח"ב רי"ט) ומיהו אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל (שם כ"ה) ור"ל חביב כ' דמומר פי' שאמר אלי אתה וכ"כ ר"א ששון סימן קנ"ו ולי נר' דמ"ש הרמב"ם שהמיר מיירי לדת הישמעאלים שאינן עובדים ע"א אפי' הכי כיון שהמיר דתו לא ישא כפיו ואף על פי שכתב שהמיר לעכו"ם הוא לשון המדפיסים כידוע: כתב ב"ח ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה וצ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים דאיתקש לעבודה עכ"ל, ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פ' בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן אבל לחומרא לא דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים וגם הרב' פסולים שנמנו פ"ב דזבחים שכשרים לנשיא' כפים וכ"כ הסמ"ג בהדיא ריש מצוה כ' דמומר כשר לנשיאת כפים דלא הוקש לעבודה אלא לענין עמידה כדאי' בסוטה ובתענית ע"כ ואף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו כדאי' בע"א פ"ד וא"כ ה"ה דקנסינהו דפסול לנשיא' כפים וה"ה נושא נשים בעבירה אבל היכא דליכא קנסא מודה דכשרי' לנשיאת כפים דתלמוד ערוך הוא, ומ"ש הרמב"ם גבי שכור לפי שהוקשה ברכה לעבודה, היינו לומר כי היכי דעבודה אם הפסיק בו את שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור ה"נ כן דאי מנזיר ה"א אפי' כל שהוא ומזוג אסור קמ"ל דילפינן מעבודה ובזה יעלו דבריו כהוגן כדברי הגמ' דוק ותשכח, ואפילו לא מל עצמו במזיד כשר כמה שכתב סל"ט בהג"ה:

שתה רביעית. כתב רי"ו שכור נ"ל דוקא שהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו ע"כ והרב"י חלק עליו ע"ש ול"נ דדברי רי"ו ברורי' ונכוני' דהרי בגמ' ילפינן מברך מנזיר דאסור ביין וא"כ שאר משקין מותרין כמו בנזיר וגם הרמב"ם כ' ו' דברים מונעי' נ"כ וכו' היין וכו' שתה רביעית יין וכו' דאף בעבודה ליכא בשאר משקים מיתה כמ"ש הרמב"ם וא"כ בנ"כ ליכא אסור' כלל בשאר משקין (דלא כע"ת והוא בעצמו סתר דבריו בס"ק צ' ע"ש) אא"כ הוא שכור כלוט דאז פטור מכל המצות ומשמע דאפי' אינו יכול לדבר בפני המלך רשאי לישא כפיו דל"ד לתפלה ולא הבינותי מ"ש הרב"י דרי"ו מדמי לה לתפלה דליתא ע"ש, ונ"ל דאם שתה יין מגתו פסול דהא בנזיר אסור ובעבודה נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ועסי' צ"ט ס"ב ה"ה כאן:

המונעי' נ"כ. וראב"ח ח"ב סמ"א כ' דוקא כשעשה תשובה ומ"מ משום רינון לא פסלינן (כ"ה):

גרושה. וה"ה חלוצה (הרא"ם סימן ס' וצ"ח), כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים (ריב"ל ח"א דף ק"ן):

ע"ד רבים. הקשה הגאון בספר בה"ז סוף מנחות ל"ל ע"ד רבים הא קי"ל כמ"ד צריך לפרט הנדר וא"כ כשיאמר לחכם הסיבה שבגלל' נדר לא יתיר לו החכם כדאי' בבכורות ספ"ז ובגיטין פ"ד בגמ' ונ"ל כיון דפליגי ביה אמוראי בגמרא ולא איפסקא הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דלמא אזל לגבי חכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ושרי' ליה וא"ל מאלמנ' דאמרי' פ"ד דגיטין דף ל"ד שתהא נודרת ליתומים דהיינו שתאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם נהניתי מכתובתי ולא חיישינן דלמא אזלא לגבי חכם כו' והיינו משום דקי"ל צריך לפרט וי"ל דגבי מלתא דאיסורא החמירו טפי ועי"ל דהתוספות כתבו בערכין דף כ"ג שאף למ"ד צריך לפרט א"צ לומר הסיבה שבגללה נדר אלא שיאמר הלשון שנדר בו וכן נוהגים העולם עכשיו והש"כ והפרישה תמהו על המנהג ולא ראו דברי התוס' והרשב"א והש"ע סוברין שצריך שיאמר הסיבה שבגלל' נדר כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח סי"ד אך חששו שמא יבא אצל חכם שיסבור כדברי התוספות ויאמר לו שנדר שלא ישא גרושה והוא לא ידע שמפני שהוא כהן נדר כן ויתיר לו לכן פסק דבעי' ע"ד רבים אבל באלמנ' אף שתאמר הלשון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי לא יתיר לה החכם אבל להא לא חיישינן שאף הלשון לא תאמר דהא ודאי כ"ע מודו דהלכה כמ"ד צריך לפרט וע' בא"ע סימן ו' בב"י בשם הרמב"ם והאריך בתשובתו של כהן שנשא פסולה, ואם אמר שאינו כהן ונשא אשה פסולה אפי' אפי' גרשה פסול לכהונה (ר"י לוי סל"ג וע' בלבוש א"ע בסוף הספר):

מהנשים שהוא אסור. אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו אפי' אינו יכול להוציאה מחמת אונס אפי' אונס נפשות אינו נ"כ ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה (כ"כ הרא"ם ח"א סי' נ"ט) וצ"ע דהא אמרינן בגיטין דף ל"ה נודר ועובד יורד ומגרש:

ויקבל. וא"צ לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו:

לקדשו. היינו לפתוח ראשון ולברך ראשון [מרדכי] אבל פשיטא דנ"כ וע' סל"ט:

מחללת. צ"ע דהא אמרינן בסנהדרין פ"ז לר"ש שריפה חמורה שכן נתנה לבת כהן שזינתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה ואי איתא דבת כהן שעע"א נמי מחללת את אביה א"כ מנ"ל דשריפה חמורה דהא כשעע"א הי' בסקילה אלא ע"כ דדוקא בזנות מחלל' אביה דהו"ל לשמר' מזנו' שלא תתיחד עם אדם כדאי' בכתובות שסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם אבל בשאר עבירות אין יכול לשמרה: ובמרדכי כתוב וז"ל כהן שיש לו בת שהמירה או רק זינתה וכו' וה"פ כשהמירה א"כ מסתמא זינתה ג"כ כדאי' בא"ע סי' ז' סי"א או אפי' רק זינתה לחוד מחללת אביה וכ"מ מדקאמר בת ולא קאמר בן שהמיר אלא ע"כ לא קפדינן אלא אזנות ואף על גב דכשהמיר' אינה ברשותו לשמרה מזנות מ"מ ה"ל ללמדה בקטנות' כמו שעשה שמואל דלא שבק לבנתיה למגני בהדי הדדי דלא לילפי גופא נוכרא' תדע דהא איכא מ"ד אף נשואה שזינתה בשרפה והתם ע"כ אינה ברשות אביה אלא ע"כ כדאמרן:

החלל. פי' הנולד מגרושה ונ"ל דאפי' חלל מדרבנן אינו נ"כ עבא"ע סי' ז' ס"כ:

ובתוך ז'. וכ"ש אונן שמתו מוטל לפניו דהא אסור בעבודה ונ"כ עבודה הי' וכן בא מעשה לידי והסכימו עמי בעלי הורא' (ש"כ) וכ"פ מהר"מ טיקטין במגיל' וז"ל בס' הזוהר נמצא שכהן שאינו נשוי פסול לעבודה וכהן העובד מברך שנא' ויברכם וירד מעשות החטאת ומה"ט אונן לא ישא כפיו שהרי אינו עובד ומה"ט אין נ"כ בלילה כדמוכח בתוס' ר"פ ת"ה וע' בהג"מ פ"ג דה' תפלה וברא"ש ה' י"כ עכ"ל ועמ"ש סל"ז דלא איתקש לעבוד' לכל מילי (וע' ברמב"ם פ"ג מה' המקדש שכ' שלוי אונן מותר לעבוד ולשורר) וגם בזוהר פ' נשא ע' ער"ה כ' הטעם דבעינן נשוי משום דלית שכינת' שרי' במאן דלא אינסב וכו' ע"ש וגם נפלאתי על האומר כן דדוקא כ"ג ביום הכפורים בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בשאר ימות השנה לא בעינן נשוי וק"ו כהן הדיוט כדאי' ריש יומא ומיהו משמע בזוהר ויקרא ע' ד' דאף כהן הדיוט צריך שיהי' נשוי לכתחלה אלא עיקר הטעם כמ"ש רמ"א וה"ה אונן דפסול משום דאינו שרוי בשמחה ומ"מ לענין זמן נ"כ דמי לעבודה דבעי' ביום:

יצא מבה"כ. אפי' בשבת מהשבעה אפי' אם אין שם כהן אלא הוא מיהו אם קראו צריך לעלות דאם ימנע הוי פרהסי' (כ"ה) ול"נ דאפי' בחול צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:

י"ב חדש. וה"ה כל ל' על קרובים אפי' אין שם כהן אלא הוא ואם א"ל צריך לעלות כמ"ש ס"ך בהגה (ד"מ) והוא הדין הקובר מתו ברגל דהא אסור בשמחה כמ"ש בי"ד סי' שמ"א:

נושא את כפיו. והרב"י בבד"ה כתב דעם כהנים אחרים לכ"ע נושא דלא גרע מקטן כמ"ש סל"ד וכ"כ בד"מ ועמ"ש סמ"ג, וביש"ש סוף ב"ק איתא שבני א"י נושאין כפיהם אף על פי שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין:

דאינו נושא. ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר [כ"ה]:

בשעה שקורין כהנים. צ"ע דלפי מ"ש ס"ב אינו עובר כיון שלא עקר ברצה ע"ש וע"ש ס"ד:

אלא בי"ט. ומ"ע כתב דמנהג גרוע הוא ובקצת מקומות נוהגין כשחל שבת בי"ט שאין נ"כ ולא ידעתי טעם לדבר ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו' ויש בו איסור תחנה בשבת משא"כ בי"ט דלא קפדי כולי האי כמ"ש בא"מ שא"א בשבת אח"כ מצאתי בס' פתרון חלומות כ' שמצ' בתשובת הגאונים שא"ל הרבון בשבת אא"כ כשמתענ' בשבת ת"ח והוא חולק עליהם וכ' אם מותר להתענות כ"ש לומר הרבון ע"כ ול"נ דדברי הגאונים שרירן וקיימין דבשלמ' תענית ודאי מבטל החלום כאש לנעורת והוי כמו פקוח נפש משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קכ"ה דבעי' שתהיה הרפואה ידוע ע"ש ולכן יש לנהוג כמ"ש הגאונים דאין בנו כח לחלוק עליהם בסברא בעלמ' וגם י"ל דדוקא חלומות שמתענים עליהם בשבת מותר ג"כ לומר הרבון משא"כ כשאין מתענים וכ"כ של"ה דמותר בו ביום להתודות על חטאיו ולבכות, כתב ב"י בשם האגור והג"מ שמנהג הכהנים לטבול לנ"כ וקשה עליהם לטבול בכל יום לכן אין נ"כ אלא בי"ט עכ"ל (ונ"ל דמה"ט כשחל י"ט בשבת אין נ"כ דלא רצו לבטל עונה האמורה בתורה) וכ"כ האגודה עמ"ש סימן תרי"ג סי"א, ונ"ל דמטעם זה נהגו הכהנים שלא לזקוק לנשותיהם בליל י"ט כדי שלא יחזרו ויטמאו בי"ט בקרי ואף על פי שאפשר לטבול שחרית מ"מ יהיו טבולי יום ועוד דלא נהגו לטבול בי"ט כמ"ש סי' שכ"ו ס"ז אבל קצת נוהגין שאין נזקקין לנשותיהן ואין טובלין (בעי"ט) ולא יאות עבדין ונ"ל דאם הוא ליל טבילה ישמש ויטבול שחרית ועמ"ש סי' תקפ"א ס"ד:

אומר הש"ץ כו'. וכשש"ץ כהן אומר אחר אלהינו כמ"ש ס"ך (מ"צ ח"א סי' כ"ט) ולכן לא יעמידו ש"ץ לכהן [כ"ה] ובמדינות אלו לא נהגו כן וכ"ה סי' קל"ה סי"א:

סוף ברכה. לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם ונ"ל הטעם משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן:

ובשעה שמאריכין בניגון. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ"ש סכ"ו ואף על גב דבתיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ' דשלום מ"מ מאי דאפשר לתקן ולמיעבד כהלכתו עובדין וא"ת כיון שמאריכין בניגון אם כן לא מועיל האמירה דהא בעי למימר בשעה שהם מברכין י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה וכדאשכחן בשמע ישראל שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים [ת"ה סי' כ"ז]:

והמקרא. פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר רבון דהוי הפסק בתפל' אלא אפילו מקרא אחר לא יאמר הרבון מפני הטירוף (שם) ועמ"ש סי"ט, בזמן שאין שם כהן א"א ותערב (ר"ב לובלין סימן ל'):

מחל על כך. דכהונה שלהם ומצי מחל [שם] דהרי מצינו בגמ' פרק הזרוע שרבא היה לו עבד כהן וגם בב"ק דף כ' איתא שרמי ב"ח היה משמש ברב חסדא שהיה כהן ע"ש, כתב רי"ו נ"ב ח"ג הכהן חייב לעשות שום דבר פעם א' בשנה להחזיק עצמו בכהונה או ליקח מתנות או לפרוש כפיו כך פשוט בחולין פרק הזרוע עכ"ל ולפי מ"ש התוס' שם דמשום שבעי"ה היה שוחטין הרבה בהמו' ואם לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן לכן נטל משמע דבלא"ה אין צריך להחזיק עצמו בכהן: אבל בטי"ד ס"א משמע כמ"ש רי"ו ובגמרא פריך ולפרוס ידיה ומשני אנסי ליה עידניה ופירש"י שהיה לו עת קבוע ללמוד באותה שעה, ורי"ף פי' שחלה במעיו הי' ולא היה יכול לשהות עצמו כ"כ:

(א) אין וכו' – ודינו בכל דבר כמו שמבואר לעיל בסימן נ"ה לענין קדיש ועיין שם במ"ב סקל"ג מה שכתבנו בשם הפמ"ג דמסתפק לענין ישן אם מצטרף. י"א דאין נ"כ אלא במקום שיש ס"ת אבל רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים ע"ז. י"א דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו וכן המנהג [רמ"א בא"ע סימן ג' ס"א בהג"ה]:

(ב) מהמנין – לפי שהכהנים ג"כ בכלל ברכה מדכתיב ואני אברכם כלומר לכהנים ואפילו אם רובם כהנים ג"כ שפיר דמי כיון דיש עכ"פ ישראל אחד שיענה אמן אחר הברכת כהנים. וביהכ"נ שכולה כהנים עיין לקמן בסכ"ה:

(ג) ואין לזר – דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל עי"ש ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה ועיין בבה"ל:

(ד) אפילו וכו' – ר"ל אפילו אם נימא דעשה אינו עובר הזר כשמברך עם כהנים דהמיעוט אתם ולא זרים הוא רק כשמברך לבדו אפ"ה עכ"פ אסור משום הברכה שמברך בתחלה אשר קדשנו וכו' דהוי לבטלה דרק לכהנים צותה התורה לברך את ישראל:

(ה) בזר העולה – אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים צותה התורה לברך את ישראל [תוס' שם]:

(ו) ואפשר עם וכו' – ר"ל בזה קאמר הר"י דאינו עובר בעשה רק משום איסור ברכה לבטלה ולדינא הסכימו האחרונים דאין לחלק בזה ובכל גווני עובר בעשה:

(ז) שאין בו אחד וכו' – כי לקמן בסימן זה מבואר הרבה דברים המעכבים לכהן לעלות לדוכן יש מהן שהן מדאורייתא לכמה פוסקים ויש מהן שהן לכו"ע מדרבנן ועיין לקמיה בס"ק י"ב:

(ח) כעובר בג' – והוא כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וגו' ומ"מ עיקר עשה אינו אלא אחת והוא כה תברכו שנאמרה בלשון צווי לברכה. כתבו הפוסקים דנשיאת כפים אין דוחה לאיסור טומאה והטעם כי יש בה עשה ולא תעשה [לנפש לא יטמא קדושים יהיו] ולכן אפילו מת פתאום אחר שכבר אמר הש"ץ כהנים דחל עליהם המצות עשה דנשיאת כפים אפ"ה צריכין לצאת תיכף החוצה. ואם הכהן אינו יודע מזה צריך להגיד לו מיהו אם הטומאה בבית הסמוך לביהכ"נ ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של ביהכ"נ או של בית שהמת שם אפילו נודע לו א"צ לצאת עד שיגמור הנ"כ דנ"כ ד"ת וטומאה כזו אינה אלא מדרבנן. אמנם אם נודע לכהן קודם שנטל ידיו לעלות לדוכן טוב יותר שיצא תיכף החוצה:

(ט) כשקראו כהנים – דבלא"ה אינו עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע' לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות אינו עובר בעשה והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה:

(י) או אם א"ל – זה קאי ג"כ בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו:

(יא) שוב אינו עובר – היינו אי אתרמי ליה צבורא אחרינא והטעם כיון שכבר קיים מצוה זו ביום זה לא חייבתו התורה יותר ומ"מ אם עלה פעם שנית צריך לברך מתחלה הברכה אקב"ו דעכ"פ עושה מצוה ואפילו באותו ביהכ"נ שכבר נשא כפיו:

(יב) כשהכהנים אינם רוצים – כגון שהוא חלש וכדומה. ועיין במ"א שכתב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה והטעם כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה וגם שהלוים היוצקים מים לא יבואו ויאמרו להם לעלות [א"ר]. וכתבו הפוסקים דהפסולים לעלות לדוכן אפילו פסולים דרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כונתו על הפסולים והסכימו עוד דאפילו אם אמרו לו בפירוש עלה או כשאין בביהכ"נ רק פסולים דבודאי כונת הש"ץ שקורא כהנים הוא עליהן אפ"ה אין צריכין לעלות ואינם עוברין בעשה דהא אינם נמנעין מצד עצמן אלא החכמים מנעו אותם ויש כח בידם לעשות זה. ומ"מ באין בביהכ"נ כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן מצדד הא"ר שיצאו לחוץ קודם רצה וכן משמע מהגהת רע"א ע"ש:

(יג) אלא בשעה וכו' – ר"ל וממילא אין חל עליהם שום חיוב אפילו כשיכנסו אח"כ וכנ"ל בס"ב:

(יד) שהם פגומים – ר"ל בני גרושה ובני חלוצה:

(טו) במנעלים – שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים ויאמרו שבן גרושה ובן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו ואפילו במנעלים שאין להם רצועות אסור דלא פלוג רבנן. ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה [אחרונים]:

(טז) אבל בבתי שוקים – הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא הנ"ל ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי:

(יז) אם הם של עור – טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:

(יח) ונהגו להקל בקצת מקומות – ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:

(יט) אע"פ שנטלו – עיקר הנטילה אסמכו רבנן אקראי שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם בתחלה והיינו נטילה ואח"כ ברכו את ברכת ה' והיא ברכת כהנים והנטילה צריכה להיות במים דוקא ולא מועיל כאן מידי דמנקי כמו בתפלה בסי' צ"ב ופסק המחבר דאע"פ שנטל ידיו שחרית יחזור ויקדש אותם קודם הנשיאות כפים דקרא תיכף לקדושה ברכה משמע:

(כ) חוזרים ונוטלים וכו' – ואם אין לו מים כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דיוצא בנט"י שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף:

(כא) עד הפרק – ככהן המקדש ידיו לעבודה [רמב"ם]. וע"כ כתבו האחרונים דאפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי וכח גברא ושלא יהיו משתנים המים מברייתן ויהיה עכ"פ רביעית מים:

(כב) והלוי יוצק מים – וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם דהוא ג"כ קדוש קצת ואם אין גם בכור טוב שיטיל הכהן בעצמו משיציק ישראל על ידו ואף שהלוי ת"ח והכהן ע"ה יש להחמיר וכ"ש אם יש כהן אחד ת"ח דמציל את כולם ומחוייב ליצוק אף על ע"ה כ"כ א"ר וכתב המגן גבורים דכן עיקר עי"ש טעמו:

(כג) ולא נהגו – ואם הסיחו הלוים דעתם טוב שיטלו ידיהם מקודם ומכ"ש היכא דנגעו בגופן [אחרונים]. יש מקומות שהמנהג ששופכין שמן של ריח במים והמ"א כאן ובט"ז לקמן סימן תקי"א כתבו דאסור דמוליד ריחא והא"ר וכן הח"צ בסימן צ"ב דעתם להקל דלא שייך מוליד ריחא בזה כיון שהשמן עצמו מעורב במים. ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת:

(כד) לא יחזור לברך וכו' – דלענין ברכה סמכינן על הרמב"ם דס"ל דיצא בנטילה שנטל שחרית וכ"ז דוקא אם לא נגע במקום מטונף ולא הסיח דעתו בינתים אבל אם הסיח דעתו בינתים וכ"ש כשנגע במקום מטונף צריך לכ"ע לברך עתה על הנטילה כ"כ מ"א והא"ר כתב דבכל גווני א"צ לברך על נטילה זו דשמא לא נתקן כלל ברכה על נטילה זו וכן נהגו שלא לברך בשום גווני ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שלא יפול בספק ברכה:

(כה) כשמתחיל ש"צ וכו' – היינו לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת הש"ץ רצה אבל אם לא עקר עד שכבר התחיל הש"ץ רצה כל שלא סיים ברכת רצה שפיר דמי [א"ר וש"א]:

(כו) רצה כל כהן וכו' – שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ואח"כ וירד מעשות החטאת וגו' משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה לכן תקנו גם בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה:

(כז) עד שיסיים ש"ץ רצה – לאו דוקא דאפילו אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ ברכת מודים ג"כ לית לן בה כל שעקר רגליו ברצה ואיידי דרישא נקט רצה [אחרונים]. עוד כתבו דעיקר העקירה מקרי אחר נטילה שאז ראוי לעלות לדוכן ולכן יעקרו רגליהם ליטול ידיהם קודם רצה וברצה יעקרו רגליהם לילך למקום המוכן לדוכנם ובדיעבד אם לא נטל ידיו קודם רצה ואם ילך ליטול ידיו יסיים הש"ץ ברכת רצה אעפ"כ יעקור ברצה לילך למקום הדוכן ואח"כ יטול ידיו שם [והיינו שיביאו לו שם מים סמוך למקום הדוכן]:

(כח) אבל אם לא עקר רגליו ברצה – ואפילו אם עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו מצדד בעטרת זקנים דזה לא חשיב עדיין עקירה אף שהנטילה היא הכשר לנשיאת כפים דבעינן עקירה למקום הדוכן וזה היה עקירתו לצד חוץ וע"כ המנהג כשהש"ץ מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל הוא ממתין בתפלתו עד שיבואו דחיישינן שמא עדיין לא עקרו רגליהן ממקום הרחיצה לילך לצד הדוכן. כתבו הפוסקים שאם עקר רגליו מביתו לבוא לביהכ"נ ומצא אחר רצה אע"פ שבודאי בעת שעקר רגליו מביתו היה קודם רצה לא חשיב עקירה ואינו עולה כיון שלא עקר מביתו אדעתא דדוכן אבל אם עקר רגליו מביתו לבוא לבהכ"נ לעלות לדוכן עקירה זו מועלת ועולה ויש שכתבו דאפילו באופן זה אינו עולה כ"א כשהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע שהש"ץ התחיל רצה:

(כט) שוב לא יעלה – ואפילו היה מחמת אונס:

(ל) עד עמדו לפני התיבה – וכן המנהג עכשיו שאין אומרים אותו בדרך הליכתן כ"א אחר שעומדים כבר לפני ההיכל ואמרו מודים אח"ז אומרים יהי רצון זה:

(לא) עד שיכלה אמן – לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן [מ"א וש"א]. ולפ"ז פשוט דגם הכהנים יענו אמן על ברכת הש"ץ וכן מצאתי בשלחן שלמה:

(לב) ואצבעותיהם כפופים – ר"ל שאינם צריכין לפרוס כפיהם:

(לג) אם הם שנים – דכתיב אמור להם דהיינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל ולהם משמע לשנים:

(לד) כהנים – ולא חשיב הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ צורך תפלה הוא:

(לה) ולא יאמר או"א – הטעם שלא נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר הש"ץ:

(לו) וחוזר ואומר עם קדושך – היינו הש"ץ ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרין עם קדושך טעות הוא:

(לז) ומחזירין פניהם וכו' – דילפינן בגמרא שברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים. וא"צ להיות פני הכהנים כלפי הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם [מ"א בשם כנה"ג] וי"א שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אע"פ שההיכל הוא לצד אחר והעם יעמדו נגדם פנים נגד פנים [פר"ח והביאו הפמ"ג]. שני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:

(לח) ואם הוא אחד וכו' – ואפילו אם יש עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה ומה"ט כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה:

(לט) מחזיר פניו – ונושא כפים ומברך ג"כ מתחלה אע"ג דאינו מחוייב לעלות לפי מה שכתב לעיל בס"ב [מ"א בשם רמ"מ] ומכ"ש לדעת המהרל"ח וט"ז סק"ג דמחוייב לעלות מה"ת אם הוא אחד אע"פ שלא קראו דמברך:

(מ) כשמחזירין פניהם וכו' – ויש מהראשונים שס"ל דברכה זו מברכין קודם שמחזירין פניהם והמדקדקין יוצאין ידי שניהם דהיינו שמתחילין הברכה בעוד שפניהם כלפי ההיכל ובתוך הברכה מחזירין פניהם כלפי העם וגומרין [אחרונים]:

(מא) מברכין וכו' – היינו שכולם מברכין ולא שאחד יברך והאחרים יענו אמן [מ"א בשם המבי"ט]:

(מב) מגביהים ידיהם וכו' – דגמרינן ברכה זו ממה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הרי דצריך נשיאת ידים ובהאי קרא הכתיב ידו רמז דצריך להגביה יותר ידו אחד ומסתמא היא הימנית:

(מג) יד ימנית קצת – מ"מ צריך ליזהר שיניח גודל הימין על גודל השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן ה' כוים ואם יתפרדו אין הריוח שבין הימין לשמאל נחשב כלל לאויר. ויש שכתבו שבין מלה למלה וכ"ש בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות:

(מד) וחולקים אצבעותיהם – דאיתא בתנחומא פרשת נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם:

(מה) ומכוונים לעשות ה' וכו' – רמז לזה ממה דכתיב החרכים ה' חרכים:

(מו) ופורשים כפיהם כדי וכו' – ר"ל לא כמו שנושא אחד ידיו בתפלה שהוא נושא ידיו כלפי שמים:

(מז) מתחילין הכהנים וכו' – ובכהן אחד שאין קוראין לו כו"ע מודים דמקרינן ליה יברכך:

(מח) לומר יברכך – ס"ל דמה דקי"ל שצריך להקרות אותם מלה במלה הוא לבד מתיבה ראשונה דביה ליכא למיטעי:

(מט) ואח"כ מקרא אותם – מדכתיב אמור להם ודרשינן מלמד שהחזן אומר להם אמרו ומ"מ הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב וראיה לזה מלקמן סכ"ה בהכ"נ שכולה כהנים עיי"ש [פר"ח] וכתב עוד דהש"ץ צריך להקרות מתוך הסידור לא בעל פה:

(נ) אין מברכין וכו' – וכ"ז הוא מן התורה דילפינן כ"ז מקראי בלשה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה ובנשיאת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו. עוד ילפינן בגמרא דצריך להיות פנים כנגד פנים וכתבו רוב הפוסקים וכמעט כולם דהני כולהו לעיכובא הוא ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר. ובכל אלו טוב שיצא לחוץ קודם רצה כשאין יכול לברך כדינו [אחרונים]:

(נא) ובעמידה – היינו שיהא הכהנים בעמידה אבל הצבור רשאין לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים [מ"א] והמנהג שהכל עומדין וכן משמע במאירי סוטה פ"ז ומגילה פ"ג וכן משמע באשכול הלכות ברכת כהנים דכתב שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש. וכהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה [אחרונים]:

(נב) ובנשיאת כפים – ומי שידיו מרתתין ואינו יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו בדעבד מעכב ואפילו אם יעשה סמוכין שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני דהוי ע"י סמיכה ואנן בעינן שישאו ידיהם ממש [נו"ב ומגן גבורים והובא בשע"ת] אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה וכמו שכתב בתשובת כתב סופר סימן י"ג ע"ש:

(נג) ובקול רם – היינו בקול בינוני לאפוקי בלחש ומ"מ לפעמים צריך בקו"ר ממש כגון שהמתפללים הם רבים ובעינן שיהא כל הקהל שומע כדאמרינן בספרי [פר"ח]. והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה:

(נד) ואומרים רבון – ובר"ה ויו"כ שמאריכין בניגוני היום תאמצנו וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל כאחד:

(נה) מה שהבטחתנו – שתסכים על ברכתנו וכדכתיב ואני אברכם:

(נו) ושיענו הציבור אמן – ומסתברא דגם הכהנים צריכין לענות אמן על ברכת הש"ץ. יאמרו אדיר במרום ויכונו לסיים כאחד עם הש"ץ:

(נז) לכוף אצבעותיהם – פי' שידיהם יהיו פרושות עד שיחזירו פניהם:

(נח) ואינם רשאים לעקור – ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מדוכנן אף שכבר הורידו כפיהם [א"ר בשם מטה משה]:

(נט) עד שיסיימו הצבור – היינו רוב הצבור [פמ"ג]:

(ס) לענות אמן – דקודם אמן עדיין לא נסתיים הברכה. ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו הכהנים מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו שמצוי:

(סא) בין בתחלה בין בסוף וכו' – פי' בתחלה כשעולין לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח וקורין להם כהנים מתחילין להחזיר פניהם כלפי העם לצד ימין שלהם שהוא בדרום ואח"כ למערב נגד הצבור ובסוף כשמתחיל הש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מתחילין להחזיר פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון ואח"כ לצד המזרח נגד ההיכל. כשיורדים מן הדוכן לא יחזירו אחוריהם להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו שמחזיר פניו אליו בצאתו מלפניו [אחרונים]:

(סב) המטונפים – נראה דה"ק סתם מנעלים כמטונפים הם [א"ר ופמ"ג]:

(סג) לקרות כהנים עד שיכלה וכו' – זהו לפי דעה המבוארת לעיל בסעיף יו"ד דבמקומות שנושאין כפיהם אין אומרים או"א ברכנו וכו' אלא תיכף אחר סיום ברכת מודים קורא הש"ץ כהנים אבל לפי מנהגנו שתמיד הש"ץ אומר או"א כמו שכתב הרמ"א שם לא שייך כלל דין זה דהא שוהה בלא"ה הרבה יותר ע"י אמירתו או"א:

(סד) מפי הצבור וכו' – היינו רוב הצבור:

(סה) מפי כל הצבור – לפי שהוא חיוב על העם לשמוע כל הברכה מפי הכהנים ולהכי דקדק המחבר בכאן וכתב כל הצבור להורות דאף אם יש קצת אנשים שטועין ומאריכין באמן יותר מדאי צריך להמתין גם עליהם לפי שהחיוב הוא על כולם לשמוע וכ"ז הוא לשיטת המחבר לעיל בסי"ג שפסק דאין החזן מקרא תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך יש אזהרה על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו עכ"פ רוב הצבור אמן ואחר שסיים החזן את התיבה אז מותרין הכהנים להתחיל יברכך:

(סו) אמן שעונים אחר ברכת וכו' – וה"ה שאינו רשאי הקורא להתחיל יאר ישא עד שיכלה האמן מפי הצבור:

(סז) עד שתכלה התיבה וכו' – כדי שישמעו הצבור התיבה יפה מפי הכהנים ולא תתערב בה שמיעתם מהמקרא:

(סח) מפי המקרא – ונראה דה"ה שהמקרא לא יתחיל להקרות תיבה אחרת עד שיסיימו הכהנים התיבה שלפניה:

(סט) עונין אמן – היינו בכל ברכה וברכה (אחרונים):

(ע) עד שיכלה – האחרונים פקפקו בהג"ה זו דלא משכחת לה דהרי אין מתחילין לומר רבון העולמים עד שיחזירו פניהם ואין מחזירין פניהם עד אחר שמתחיל הש"ץ שים שלום כמבואר לעיל בסט"ו וזהו אחר שכבר ענו הצבור אמן:

(עא) אחר ברכה של כהנים – שמא תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אח"כ פסוק ב' או ג' ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן דאמן זה אינו חשיב הפסק דהוא צורך תפלה ועל אמן של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה ושאני אמן של הב"כ גופא דלא הוי הפסק שהוא מורה על קבלת הברכה:

(עב) לא ישא – שמא לא יוכל לכוין לחזור לשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור ואפילו אם בטוח הוא בעצמו שלא תטרף דעתו ג"כ לא רצו חכמים להקל בזה לעקור ממקומו ולעלות לדוכן היכי שיש כהנים אחרים בביהכ"נ ולא תתבטל הנשיאת כפים:

(עג) את כפיו – אלא הוא עומד ואחר שאינו כהן מקרא כמ"ש סכ"ב:

(עד) אבל אם א"ל וכו' – ומיירי כשאמרו לו בברכת רצה או קודם לכן אבל אם אמרו לו אחר סיום ברכת רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ח [מ"א וש"א] ועיין לעיל בסק"ט דעת א"ר בשם מהר"מ מינץ בזה:

(עה) דהא עובר בעשה – ומפני זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן דמפני חשש טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מד"ס אין לו לעבור על עשה דאורייתא ובפרט השתא שמתפללין מתוך הסידור בודאי יעלה:

(עו) מובטח לו שיחזור – ולדידן שמתפללין מתוך הסידור הוי כמובטח לו שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו דהא אף במובטח לא שרינן אלא בדליכא כהן אחר:

(עז) מעט בעבודה – לילך לצד הדוכן והטעם משום הא דאיתא לעיל בס"ח עי"ש:

(עח) ויעלה לדוכן – היינו שיעקור רגליו לגמרי ויעמוד על הדוכן פנים נגד פנים כדין:

(עט) ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר – היינו שיברך ברכת אשר קדשנו וכו' ואח"כ מקריא לו אחר תיבה בתיבה אבל אין לומר שמקריא לו תיבת כהנים בתחלה דהא כיון שאין שם אלא הוא הרי פסקינן לעיל בס"י דלאחד אינו קורא כהנים:

(פ) עדיף טפי – קאי על מובטח הנזכר מתחלה וקאמר דאע"ג דבמובטח החזן עצמו יורד אח"כ מן הדוכן ומסיים שים שלום כ"ז הוא אם המקרא לא כוון לשמוע תפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף וכ"ש כששח באמצע ולכך לא יכול לסיים שים שלום דהא חסרו לו הברכות שלפניה אבל אם המקרא כוון מתחלה ועד סוף הרי שומע כעונה ולכן עדיף טפי שהוא בעצמו יסיים גם שים שלום כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בהליכת הש"ץ מהדוכן למקומו לפני התיבה וה"ה דצריך שיכוין הש"ץ לשמוע מה שאומר המקרא שים שלום דאל"כ תהיה תפלת הש"ץ מתחלתה עד שים שלום בלבד:

(פא) שיסיים המקרא שים שלום – ודעת הגר"א בביאורו דטוב יותר שיסיים הש"ץ בעצמו תמיד וכן בדה"ח וח"א וש"א כולם הזכירו בסתמא שיסיים החזן בעצמו ולא הזכירו עצה זו המבוארת בשו"ע:

(פב) לטירוף הדעת – דע"י טרדתם בהשתנות הניגונים לא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואף שמקרין לפניהם כל תיבה ותיבה מ"מ ע"י טירוף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא:

(פג) ואין לנגן וכו' – וכן החזנים בכל מקום שמנגנים לא נכון שינגנו בענין אחד הרבה נגונים [ט"ז] ועיין בא"ר שהמליץ בעדם:

(פד) אלא נגון אחד וכו' – ונראה דה"ה שלא ינגנו הכהנים כל אחד ניגון אחר דגם בזה יש בלבול:

(פה) שיהא המקרא ישראל – כ"כ הרמב"ם ואסמכה אקרא שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם ולפ"ז לפי מנהגנו שהש"ץ הוא המקרא כמש"כ בסי"ג ממילא צריך להשתדל לכתחלה שהש"ץ העובר לפני התיבה לא יהיה כהן:

(פו) ויקרא אותם – היינו כל ברכת כהנים מלה במלה:

(פז) והחזן עומד ושותק – פי' עד גמר ברכת כהנים אבל משים שלום ואילך יאמר החזן בעצמו. והנה כל דין זה של המחבר הסכימו האחרונים שאין זה רק לכתחלה אבל כשאין שם מי שיודע להקרות יקריא הכהן הש"ץ בעצמו:

(פח) כמו שעומד בתפלה – שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל [לבוש]:

(פט) ולא יסתכלו בהם – ר"ל לא בפני הכהנים ולא בידיהם והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת משא"כ בזה"ז ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל:

(צ) וגם הכהנים וכו' – ג"ז משום היסח הדעת וכנ"ל:

(צא) ע"כ נהגו וכו' – ומנהג זה יותר נכון [א"ר והגר"א וש"א]:

(צב) וידיהם חוץ לטלית – בד"מ מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים:

(צג) עם שאחורי הכהנים – היינו אפילו אינו אחוריהם ממש אלא משוכים לצדדים כיון שעכ"פ הוא מאחוריהם אינו בכלל ברכה ואפילו אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים:

(צד) אינם בכלל ברכה – דבעינן דוקא פנים כנגד פנים כמ"ש לעיל בסקל"ז:

(צה) אבל מלפניהם ומצדיהם – פי' לא מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם אלא אפילו כנגד צדדי הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל ברכה. ולפ"ז אותן העומדים בכותל מזרחי והאה"ק בולט קצת לביהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה והב"ח הליץ בעדם דעכשיו שכל אחד קונה מקום בביהכ"נ חשובים כאנוסים דאינו יכול לילך לדחות את חבירו ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצוא מקום פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע ביהכ"נ על הבימה או ברוח מערבית של ביהכ"נ [כ"כ האחרונים]:

(צו) אם הם אנוסים וכו' – אבל בלא אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה דמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים:

(צז) כולם – היינו לבד מש"ץ שאף שהוא כהן הרי קיי"ל לעיל בס"כ דש"ץ כהן ויש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו אף שהוא מובטח לחזור לתפלתו אלא יהיה הוא המקרא וכמו שכתבנו לעיל בסקפ"ז דאם אין ישראל להקרות יכול כהן להקרות:

(צח) לאחיהם שבשדות – ולא קאמר לנשים וטף דלא חשיבי לברכם לחודייהו אבל גם הם בכלל הברכה:

(צט) הנשים והטף – ר"ל אם ישנם שם ואם אינם שם ג"כ נושאין כפיהם דעניית אמן אין מעכב את הברכה:

(ק) יותר מעשרה וכו' – הטעם דכיון שיש עשרה גדולים שיוכלו לענות אמן על הברכה מוטב שיתקיימו שניהם ויהיו מקצתן עולין והעשרה יענו אמן:

(קא) והעשרה עונין וכו' – דאע"ג דקי"ל לעיל בס"א דנ"כ בעשרה והכהנים מן המנין ונמצא שאין כאן עשרה עונים ואפ"ה שפיר דמי שאני התם דכיון דעיקר ברכת כהנים על ישראל נאמרה חשיבי אפילו בפחות מעשרה ואפילו יש שם רק ישראל אחד כולם עולים לדוכן ומברכין לישראל זה משא"כ בנידון דידן שכולם כהנים לא חשיבי לברכם לחודייהו אא"כ יש עשרה שיקבלו הברכה ויענו אמן:

(קב) אין לומר וכו' – דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין:

(קג) שלא לאמרם – וכ"כ האחרונים דכן עיקר וכתבו המ"א והט"ז דהאומרן יאמר בשעה שש"ץ מקרא לפני הכהנים וא"ר מגמגם גם בזה ע"ש וכן הנהיג הגר"א שלא לאמרן (מע"ר) ומכ"ש שיש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון ובפרט מה שחוזרין המלות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה [א"ר]:

(קד) כהן אינו וכו' – לשון הגמרא שלא יאמר הואיל ונתנה תורה רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' ת"ל לא תוסיפו ומסיק שם הגמרא דאפילו כבר סיים כל ברכותיו ג"כ עובר בלאו וכ"ש אם הוסיפה באמצע הברכות. ודוקא להוסיף פסוק אחר אסור אבל לומר ברכת כהנים כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים [אחרונים]:

(קה) ואם הוסיף וכו' – וה"ה אם גרע מהברכות עובר משום בל תגרע:

(קו) יכול לישא את כפיו – כנ"ל דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים ומ"מ חיובא ליכא עליו כיון שכבר נשא כפיו ביום זה וכנ"ל בס"ג. ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"א דאע"ג דאינו מחויב לישא כפיו כמה פעמים ביום אחד מ"מ כל פעם שנושא כפיו הוא מברך אשר קדשנו ב"ו וכו'. כהן המתפלל שמונה עשרה אם אין שם כהן אחר בביהכ"נ צריך להפסיק ולעלות לדוכן כדי שלא תתבטל הנשיאת כפים ואחר שיגמור הנ"כ ירד מהדוכן ויגמור תפלתו ואם יש שם כהן אחר אינו פוסק מתפלתו אם לא שאמרו לו עלה לדוכן או טול ידיך דאז אפילו יש שם כהנים אחרים צריך להפסיק ולעלות. וכל מקום דמפסיק בתוך התפלה כדי לעלות לדוכן צריך לעקור רגליו קצת בתוך התפלה כשאומר הש"ץ רצה אבל אם לא עקר רגליו כשאומר הש"ץ רצה אינו רשאי לעלות [מ"א בשם רדב"ז וש"א] אמנם הא"ר מפקפק בעיקר היתר זה של הפסק באמצע התפלה אפילו באמרו לו עלה דאע"ג דתפלה דרבנן היא מ"מ אפשר דהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום עשה וכן דעת הגאון יעב"ץ בסידורו שלא להפסיק באמצע התפלה לנ"כ כשעומד בברכה אחרת אם לא שהגיע בתפלתו למקום ברכת כהנים שאז דעתו שמותר לו לעקור רגליו ולעלות לדוכן שבמקום זה לא מקרי הפסק שהוא מעין שים שלום [והנה כשמשער בתוך התפלה שיגיע אז לאותו מקום בשוה עם הש"ץ צריך ליזהר לעקור רגליו קצת לצד הדוכן בעת שמתחיל הש"ץ רצה וכמו שכתבנו למעלה] וגם זה דוקא אם הוא מובטח שלא תטרף דעתו ויחזור לתפלתו ובלא"ה אסור בכל גווני להפסיק בתפלה זהו תוכן דבריו שם ע"ש:

(קז) נושא כפיו – ואם רואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן התפלה ילך לחצר ביהכ"נ ויתפלל שם אבל אם א"ל קודם רצה עלה צריך לעלות דאם לא יעלה עובר בעשה דאורייתא ודחי תפלה דרבנן ואם לא קרא ק"ש ורואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן ק"ש ילך ג"כ לחצר ביהכ"נ ויקרא ק"ש ואם א"ל קודם רצה עלה יקרא פסוק ראשון ויעלה וישא כפיו [מ"א וש"א]:

(קח) שהם בוהקניות – קאי גם אפניו והוא המנומר בנקודות דקות לבנות. ואותן המנומרין בנקודות דקות [שקורין זומר שפרענקלען] אם שכיח שם אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו:

(קט) בו – שהוא דבר המתמיה ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה:

(קי) בתי שוקים – היינו כעין פוזמקאות שלנו:

(קיא) ואם היה דש וכו' – דהטעם דמום פוסל בפניו ידיו ורגליו וכן בכל הני הוא משום דחיישינן שיסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם. איתא בש"ס דפוחח לא ישא את כפיו דגנאי הוא לצבור ומהו פוחח מבואר לעיל בסימן נ"ג סי"ג ע"ש. כתב הפר"ח דחולי מעים לא ישא את כפיו ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם ר צה:

(קיב) הולך באקראי וכו' – דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו ואינם מורגלים במומו ועיין בה"ל:

(קיג) אלא וכו' – דכיון שעכ"פ בא להשתקע שם לאיזה זמן רגילים לישא וליתן עמו והורגלו במומו בשלשים יום:

(קיד) אם מנהג וכו' – דהא אין יכולין להסתכל בהן ואם אין המנהג כן רק שהוא רוצה לעשות כן מפני המומין שבו אסור ואפילו רוצים כל הכהנים לעשות כמוהו כדי שלא יהא בו שינוי משאר כהנים אפ"ה אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

(קטו) לשלשל הכהנים וכו' – אבל לא מהני מה שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם דמ"מ כשידעו שיש מום אתו לאיסתכולי וגם יש בחורים שאין להם טליתים:

(קטז) לידיו – אבל למומין שבפניו מהני:

(קיז) מסתכלין בהם – ובמקום שנהגו הכהנים לשלשל הטלית על פניהם וידיהם בפנים מן הטלית נושא כפיו וכנ"ל:

(קיח) מלאכתן בכך – ומיירי כשאינו דש בעירו דבדש באומנתו זה בעירו אפילו אין אנשי העיר מלאכתן בכך ג"כ מותר [ב"י ולבוש ופ"ח וש"א ובאיזה שו"ע ישנים כתוב זה במחבר גופא]:

(קיט) שאינו יודע וכו' – וה"ה מי שהוא כבד פה וכבד לשון [רמב"ם]:

(קכ) לאלפין עיינין – וה"ה מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן או שקורא לשבולת סבולת ואם כל בני עירו קוראין כך מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא כפיו וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית מ"מ מותר לישא כפיו [ט"ז והובא בא"ר]:

(קכא) שלא הביא – ואם נעשה בן י"ג שנה ויום אחד תלינן לענין זה שמסתמא הביא ב' שערות וכעין שפסק הרמ"א לעיל בסי' נ"ה בס"ה בהג"ה:

(קכב) אינו נושא – אפילו באקראי שאין כבוד צבור להיות כפופין לברכת קטן:

(קכג) ללמוד ולהתחנך – ומטעם זה רשאי לברך ג"כ מ"א וכ"כ הרדב"ז בח"א בסי' תקס"ה. וחינוך זה אינו כשאר זמני החנוך שהוא כבר חמש כבר שית כ"א בשיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים:

(קכד) ומיהו – גם זה הוא מטעם כבוד הצבור שאין כבודם שיברכם תמיד בקבע וביחידי איש שלא נתמלא עדיין זקנו:

(קכה) באקראי – ובמדינתנו שאין נושאין כפים אלא ביו"ט מותר לישא כפיו בכל רגל אפילו בפני עצמו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי זה אלא אקראי [מ"א וט"ז וש"א]:

(קכו) ועיין לעיל וכו' – כלומר דשם מבואר דאפילו היה לו זקן מועט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה וקודם לכן בעינן מילוי זקן ממש:

(קכז) שהרג את הנפש – דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו:

(קכח) אפילו בשוגג – ואם אנסוהו להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג לא מיפסל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח]:

(קכט) אפילו עשה תשובה – טעם דעה זו דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה. דחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו דאין חייבין מיתה על עוברין [אחרונים]:

(קל) וי"א דאם וכו' – היינו אפילו כשעבר במזיד:

(קלא) והכי נהוג – ויש איזה אחרונים שמחמירין עכ"פ במזיד ועיין בה"ל:

(קלב) מל תינוק ומת וכו' – חדא דאיכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אח"כ ומת:

(קלג) מרננים אחריו וכו' – לא קאי אמל תינוק דבזה אפילו יש עדים נושא כפיו אלא מרננים אחריו שהרג ממש אפ"ה כיון שאין עדים אין לפוסלו מנשיאת כפים ומיהו הוא בעצמו אם יודע שאמת הוא לא ישא את כפיו בין לעצמו בין עם כהנים אחרים:

(קלד) מומר לע"ג וכו' – בין בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע. כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:

(קלה) וי"א שאם עשה תשובה וכו' – היינו אפילו עבד ע"ג במזיד:

(קלו) לד"ה נושא כפיו – ואף דברמב"ם שהוא בעל דעה ראשונה כתב בהדיא דאף אם עבד באונס לא ישא כפיו הכא מיירי בלא עבדה עדיין רק שהמיר דתו דהיינו שהודה לע"ג וקבלה באלוה ואף דגם זה הוא כעובד ע"ג ממש לענין חיוב מיתה במזיד מ"מ לענין אנוס מקילינן לנשיאת כפים כיון דעכ"פ לא עשה מעשה:

(קלז) רביעית יין – דברכת כהנים מדמינן לעבודה ובעבודה במקדש בכה"ג חייב:

(קלח) מעט מים – ר"ל שלא היה יין חי רק מזוג מעט:

(קלט) מותר – דבכה"ג במקדש אינו חייב ורק איסורא בעלמא ולהכי בנ"כ דקילא מעבודה מותר לכתחלה:

(קמ) אע"פ שהוא מזוג וכו' – דבכה"ג במקדש חייב:

(קמא) עד שיסיר וכו' – עיין סימן צ"ט ס"ב ושייך גם לכאן. וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו. וביין מגתו דעת מ"א לאסור בנ"כ וכמה אחרונים חולקין עליו כיון שאינו משכר:

(קמב) מהדברים וכו' – ר"ל הנזכרים בסימן זה:

(קמג) שאינו מדקדק במצות – היינו אפילו מצות חמורות כעריות וכדומה:

(קמד) מרננים אחריו – אפי' רינון של אמת שהוא מפורסם לכל ברשעתו:

(קמה) שאין שאר עבירות וכו' – פי' חוץ מע"ג =מעבודת גילולים= ושפיכות דמים וכנ"ל:

(קמו) מונעין – היינו אפילו לא עשה תשובה על חטאיו והטעם כתב הרמב"ם לפי שזו מ"ע על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושין מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו עכ"ל:

(קמז) כהן שנשא גרושה וכו' – וה"ה חללה וזונה או חלוצה ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ היינו דוקא בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שקדושת כהנים גרם לו והוא חיללו לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו':

(קמח) על דעת רבים – שנדר שהודר עד"ר אין לו התרה אבל כשלא ידור עד"ר חיישינן שמא ילך אצל חכם וישאל על נדרו לפי שיצה"ר תוקפו לעריות:

(קמט) מהנשים שהוא אסור בהם – וגם צריך לגרש אותה כ"כ האחרונים [ומה שלא הזכיר המחבר דבר זה משום דקאי אף על גירשה ומתה שהוזכר בתחלה] ואם ירצה לשהותה עוד על איזה זמן שלא לגרשה אף שהדיר ממנה הנאה אסור לישא כפיו וגם אינו עולה לתורה ראשון:

(קנ) נטמא למת וכו' – והיינו דוקא במזיד וע' בבה"ל:

(קנא) ויקבל – בב"ד ובזה א"צ לידור ולישבע כנ"ל בסעיף מ"ם דשאני עריות דיצרו תקפו. וע' בתשובת כתב סופר סימן ט"ז ברופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי בקבלה לבד עד שידור ברבים כמו בנשים בעבירה ע"ש:

(קנב) שהמירה לע"ג או זנתה – עיין במ"א שהוכיח דלא מחללת אביה רק בזנות דהו"ל לשמרה אבל לא בהמרה והא דנקט שהמירה משום דכיון שהמירה מסתמא זנתה ג"כ ומש"כ או זנתה היינו או זנתה לחוד:

(קנג) אין מחייבין עוד לקדשו – היינו לענין לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל לא לענין נשיאת כפים שהרי אפילו אם בעצמו עבר על איסור זנות ג"כ נושא כפיו כדלעיל בסל"ט וכ"ש שאין נפסל ע"י זנות בתו [אחרונים] ומבואר במרדכי דמ"מ יש רשות לקדשו אלא שאין מחוייבין:

(קנד) כי אביה וכו' – ודוקא כשזינתה ארוסה או נשואה דבהכי מיירי קרא אבל פנויה לא וכתבו אחרונים דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו ובתו:

(קנה) החלל – דהיינו הנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה זונה וחללה:

(קנו) אינו נושא את כפיו – לפי שאינו בכיהונו והרי הוא כזר לכל דבר כמ"ש באבן עזר סימן ז'. ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה ג"כ אינו נושא כפיו [אחרונים]:

(קנז) יצא מביהכ"נ – דמדינא חייב האבל לברך שהרי חייב בכל מצות האמורות בתורה אלא שנהגו שלא לישא כפים משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה כדכתיב וטוב לב הוא יברך ולכך צריך לצאת כדי שלא יקראוהו לעלות לדוכן ואפי' בשבת ואין שם כהן אלא הוא לא יעלה. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן בין בשבת ובין בחול בין שאין שם כהן אלא הוא ובין עם כהנים אחרים צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:

(קנח) אפי' עד י"ב חודש – היינו אפילו בשבת ויו"ט שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נישואין וכיו"ב וה"ה הקובר מתו ברגל אע"פ שעדיין לא חל עליו האבלות מ"מ הרי עכ"פ אסור בשמחה כל ימות הרגל וה"ה אונן אפילו ביו"ט שהוא חייב בכל המצות מ"מ הרי אינו שרוי בשמחה וכבר כתבנו דמ"מ אם קראוהו לעלות יעלה וי"א דבאונן אפי' קראוהו לעלות לא יעלה:

(קנט) על אביו ועל ואמו – וה"ה כל שלשים על שאר קרובים שמחוייב להתאבל עליהם. ואם אין שם בביהכ"נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים:

(קס) דאינו נושא כפיו – ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר לכו"ע:

(קסא) ונהגו שנושא כפיו – היינו אפילו אין שם כהן אלא הוא:

(קסב) אע"פ שאינו נשוי – דדוקא באבלות מחמרינן ששרוי בצער משא"כ בזה שאע"פ שאינו בשמחה מ"מ אינו שרוי בצער:

(קסג) בשעה שקורין כהנים – באמת צריך לצאת בברכת רצה וכמ"ש כמה פעמים אלא דגם בעת ברכת כהנים צריך שלא יהיה בביהכ"נ משום פגמא וכנ"ל בס"ד:

(קסד) בכל מדינות אלו וכו' – ובא"י ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום והפוסקים קלסו למנהגם בזה:

(קסה) אלא ביו"ט משום וכו' – בין שחל בחול או בשבת ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביו"ט כשחל בשבת אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים. נהגו הכהנים סלסול בעצמן לטבול בעיו"ט משום נשיאת כפים שלמחר וגם בלא"ה צריך אדם לטהר א"ע ברגל ומ"מ אין זה מעכב בדיעבד:

(קסו) שרוים בשמחת יו"ט – וביוה"כ ג"כ נושאין כפים שיש בו שמחת מחילה וסליחה:

(קסז) ועל ביטול מלאכתם – הלשון מגומגם וח"ו ישראל קדושים יצטערו בשבת על בטול מלאכתם ביום הקדוש. והנכון שצ"ל ובשביל בטול מלאכתם וקאי טעם זה על הא דלעיל שאין נושאין כפים בשאר ימים וכן פלגינהו בד"מ שכתב טעם לפי שטרודין בהרהורין וכו' להא דאין נושאין כפים בשבת ואימות החול כתב הטעם משום בטול מלאכה עי"ש:

(קסח) הופכים בהם וכו' – והטעם שנהגו כן כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים שעומדים מצדיהם:

(קסט) שמאריכין בניגון וכו' – כתב בא"ר בשם תשובת בית יעקב מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא כ"ף ואח"כ הכ"ף וכן עושים בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כונת התיבה כלל וכן החזנים יזהרו שלא יחלקו התיבות לשתים:

(קע) כי כל אחת מהן וכו' – הוא טעם גם על דברי המחבר והכונה דאע"ג דשלש ברכות הויין בברכת כהנים מ"מ בכל ברכה בפני עצמה יש בה שתי ברכות דהיינו יברכך ה' ברכה א' וישמרך ברכה שניה יאר וכו' אליך היא ברכה אחת ויחנך ברכה ב' ישא ה' וכו' אליך ברכה א' וישם לך שלום ג"כ הוי ברכה אחת [לבוש] והמ"א כתב הטעם שהופכין פניהם באלו התיבות משום דכל אלו התיבות הם לנוכח:

(קעא) ובשעה וכו' – צ"ל בשעה וכן הוא בספרי שו"ע ישנים:

(קעב) בניגון התיבות וכו' – היינו בשעה שמאריכין בניגון הברת אות אחרונה של התיבה אבל לא בעת שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק ולכוין כמ"ש בסכ"ו:

(קעג) והמקרא – פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר הרבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפילו כשהש"ץ הוא כהן ואחר הוא המקרא ג"כ לא יאמר המקרא הרבון שמא תטרף דעתו ולא יוכל לחזור ולהקרות מיהו לאחר שהקריא לפניהם תיבת שלום יוכל אז לומר הרבון דתו ליכא חשש דטירוף דהא הוא אינו מסיים ברכת שים שלום רק הש"ץ וכמש"כ לעיל בסעיף כ"ב במ"ב [אחרונים]. כתב בתשובת מהר"מ לובלין כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן נוהגים שאין אומרים ותערב:

(קעד) דהוי כמועל בהקדש – שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים:

(קעה) אם לא מחל על כך – אבל אם מחל מותר שכבוד הכהונה [כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה ראשון וכדומה מדברים שאנו מחויבין לכבדם] ניתן להם רק להנאתם לפיכך בידו למחול וליתן רשות לישראל להשתמש בו ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול דאע"ג דכבוד יוכל למחול שימוש ענין של בזיון הוא וטוב להחמיר לכתחלה. ולהשתמש בהם שירות בזויות בודאי יש ליזהר [מגן גבורים]:

(בט"ז סקכ"ז) ותימא לי אמאי נ"ב שגה ברואה ש"ס ערוך בתענית דף ז"ך ותו' במנחות דף כ"ט ודברי הרא"ש במגילה סי' ל"ה וילקוט פ' שופטים וירושלמי מסכתא תענית פ"ד הלכה א':

סעיף א' אין נשיאות כפים. מ"ע לברך כהן את ישראל. שנא' כה תברכו וישראל העומדים פנים נגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכותם כדבר ד' הם נמי בכלל המצוה. חרידים פ"ד אות י"ח:

שם בפחות מי'. בשו"ת בית יהודה סי' פ"ו בדיני מנהגים כ' בפרטים השייכים לס"ת י"ד בשם מורו דאין עושים נ"כ אלא במקום שיש ס"ת עיי"ש וצ"ע:

מג"א סק"א ועוי"ל דמצינו. ע' בשער המלך פי"ט הלכ"ג מה"ל שבת:

מג"א סק"ג אפי' באותו צבור. ובלבוש כ' צ"ע אם צריך לברך פעם שנית בצבור אחר אשר קדשנו שיש פנים לכאן ולכאן עכ"ל:

מג"א סק"ד משמע דאם א"ל צריכי' לעלות לענ"ד י"ל דס"ל דגם באם אומרים לו שיעלה לא יעלה. דהעמידו חז"ל דבריהם לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה. אלא דמ"מ צריך לצאת. שלא יצטרך לעבור על העשה באונס. מש"ה צריך להטעם דלא יעבור כלל דהחזן אין כוונתו על הפסולים:

מג"א סק"י לא מקרי עקירה. ובתשו' אהל יעקב למוהרי"קש סי' ס"ו כ' דהוי עקירה:

סעיף כ' עדיף טפי שיסיים. ואם לא כיון לתפלת ש"ץ מתוע"ס. אעפ"כ מתחיל שים שלום ע' בב"י:

מג"א ס"ק ל"ה משא"כ בס"א דעונים. לא ידעתי הכרח לזה דהא בס"א מיירי לענין דאין נושאים כפים בפחות מי'. והיינו דבכה"נ צריך עשרה. ובזה הכהנים ממנין עשרה. דאף דאז ישראל העונים אינם עשרה. מ"מ הא זה לא מעכב דהא בהכ"נ שכולם כהנים ואין שם אלא י' דכול' עולין אף דלמטה ליכא עשרה. אבל מ"מ י"ל אם יש ישראלים בפחות מי' ישארו איזה כהנים למטה לצרף עם הישראלים שיהיה עשרה עונים והכהנים היתירים יעלו. ואין שם ראיה דעונים ישראלים דחשיבי יותר מכהנים וע' באר שבע שכ' ג"כ בפשיטות. דאין חלוק בין עונים ישראלים לכהנים. אלא דהניח בצ"ע מההיא דס"א ובעניי איני רואה שום קושיא בזה וצ"ע:

מג"א ס"ק נ"ד ל' הרמב"ם. וע' שו"ת לחם רב סי' נ"ז ושו"ת חכם צבי סי' י"א ובס' דברי שלמה פ' עקב ושו"ת נ"ב ח"ב סי' יו"ד:

שם בא"ד אתקש לעבודה עכ"ל. ובשכנה"ג כ' עלה ולדידי פשוט דלא ישא כפיו בעוד שלא נכנס לבריתו של א"א עכ"ל:

סעיף מ"ב לקרות בתורה. ע' במשבצות זהב רסי' קל"ה:

מג"א ס"ק נ"ח הקשה הגאון. ע' שו"ת מהרי"ט ח"ס סי' קמ"ב ובפר"ח בחי' לגיטין דף ל"ו:

מג"א ס"ק ס"ו אפי' אין. בתשו' כנ"י סי' מ"ב חולק ע"ז וס"ל דאם אין שם כהן אלא הוא נושא כפיו:

סעיף מ"ד נהגו בכל מדינות אלו. בס' דרך הקדש להגאון מוהר"ם אלפאנדרי ד"י כ' ראה זה חדש מה דמצאתי בהגהות מ' בצלאל וכו' ואני שמעתי רוב האשכנזים אין נ"כ כ"א פעם אחת בחדש ולתקופות השנה ביה"כ אפשר שחוששים לזה באיסור עכ"ל:

שם אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מב"ה. ואם אין כהן רק א' מבני ארץ ישראל י"ל כיון דאיהו לא שייך בעבודה זו א"י לישא כפיו גנת וורדים חא"ח סי' י"ב וי"ד:

מג"א ס"ק ע"ה ובגמ' פריך. פי' דמשם נמי משמע כרי"ו דאם הטעם כמ"ש התוס' וכו' לא היה מהני נשיאות כפים דסוף סוף אם לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן ומאי פריך הגמרא אלא וודאי כרי"ו וק"ל:

איסור עבה"ט. ועיין בספר הפלאה בתשובות שם שכתב בשם ספר חרידים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך וכיון שהוא זר ועולה לדוכן אינו מתברך כדאמר לקמן עם שאחריו הכהנים וע' מ"ש ע"ז בשו"ת בית אפרים חלק א"ח ובחלק אה"ע ועיין בשו"ת נ"ב ח"א סי' ו' בפירוש דברי המג"א:

עור עבה"ט ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' כ"ח שבמנעלים העשויים מבגד לבד הקשה אין זה יחף כיון שעשוי בענין מנעל שלנו שאינו מרגיש קושי הארץ ושהלך יחף ע"ש. ובמח"ב כ' שכ"כ בשו"ת זרע אמת ע"ש:

מים. עבה"ט ועיין לקמן סי' תקי"א בט"ז ומג"א ושם כתב הבה"ט מתשו' גור אריה ותשו' ח"צ סי' צ"ב ובבר"י סי' תקי"א בשם רבו בס' נחפה בכסף דבשבת יש להחמיר שלא לתת בשמים במים העומדים לרחיצה אך אם נתונים מע"ש מותר לרחוץ בהם ע"ש:

ידיהם ובש"ץ כתב שמפורש בהגהת ספרא דצניעותא וז"ל תנא לוי מאן דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדש' בקדמית' ע"ש ולכן נראה היכא דהסיח דעתו ודאי יש לו ליטול וכמ"ש הב"ח:

יעלה עיין בה"ט ומ"ש בהמתפלל י"ח אם אמרו עלה כו' עיין בדבר שמואל וגם בא"ר מגמגם בדין זה:

מברכין עבה"ט ובבר"י כתב בשם מהו' אריה יהודא ממודינא בתשו' כת"י שנהגו לו' כלפי היכל אשר קדשנו בקדושתו של אהדן והופכים פניהם ואומרים וצונו ע"ש:

מהשמאלית עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב סי' ה' בכהן שידיו מרתתות ואינו יכול להגביה ידיו לא ישא את כפיו שאפי' דיעבד שא"א מעכב נשיאת כפים ואפי' אם יעשה סמוכים שיהיה קשורים בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה אפי' במקום שמנהג שלהם שישלשלו טליתיהם שאין חשש שיסתכלו בו כמבואר לקמן לא מהני נשיאות כפים ע"י סמיכ' כמו עמידה ע"י סמיכה: ועוד דילפי' מן וישא אהרן כו' משמע הוא נושא בידיו ובזה נושאים הסמוכים שבראש ע"ש:

בעמידה עבה"ט. וכן בפנים מאירות ח"ב סימן קפ"ו והנ"ב סי' ה' השיגו בזה על הש"י וע' בנ"ב שם דאפי' עמידה ע"י סמיכה לא מהני ע"ש:

מום עבה"ט. ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח מ"ש על דברי פר"ח אלו:

בעירו עבה"ט. ועיין בבכ"ש דף קט"ז שכתב על דברי המג"א סי' נ"ג בש"ץ שהמיר ושב הא כתב בשם הזוהר שיש ליזהר כבעל מום וכתבו התו' דף כ"ז דהמיר ושב הוא כבע"מ וכתב גם כן. שדברי הש"ס שם אישתמיטתיה להט"ז ע"ש ועיין בבאר יעקב מ"ש בענין זה:

תשובה עבה"ט. ועיין שו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"א וכהן שנשא נכריות בנימוסיהם וחזר ופירש ממנה ועשה תשובה שקיבל ע"ד רבים שלא ישוב עוד לכסלה ויקבל על עצמו וידויים כפי שיסדר לו המורה כשר תיכף אחר הקבלה לדוכן ולכל דבר שבכהונה ע"ש:

אמו עבה"ט. ועיין בבגדי כהונה סי' ב' בש"ץ כהן והוא אבל ואין שם אלא הוא כיון שא"א לו לצאת מבה"כ יעלה וישא את כפיו:

בשמחת יו"ט. עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח שמנהג זה שאין נושאים כפיהם בחול מנהג קדום מאד במדינות אלו ושם מבואר הטעם מה שבא"י נושאים כפיהם בכל יום ע"ש:

מחל עבה"ט. ועיין במשנה למלך פ"ג מהלכות עבדים ובשיורי ברכה האריך בענין זה ומ"ש מדברי המג"א לקמן סי' ר"א. ע' לקמן סי' תנ"ז ס"ק י"א וביש"ש ב"ק פרק הפרה סי' ל"ה ובשו"ת בית אפרים חלק א"ח וחלק אה"ע:

והכהנים מן המנין. לפי שהכהנים בכלל ברכה:

אפילו עם כהנים אחרים. לשון אחרים אינו מדוקדק וכ' רמ"א דבר זה לתרץ מ"ש התוס' פ' כ"כ דף קי"ח לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל וקשה הא ודאי יש איסור עשה כדאיתא בכתובות דף כ"ד דפירש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ כ' רמ"א דהתוס' מיירי עם כהנים אחרים דהעשה אינו אלא אם רוצ' לעלות ביחידות ולא משמע לפע"ד כן ונ"ל דהתוס' מקשי' מנלן דעובר הזר בעשה דלמא התורה הטיל' חוב על הכהן לברך אבל הזר אין עליו חיוב אבל אין עליו איסו' וכה"ג מצינו בפ' הבע"י דף נ"ד דלמ' יבמה יבא עליה לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ת"ל איש כי יקח וגו' ש"מ שאין מן ההכרח לומר לאו הבא מכלל עשה עשה במקום שיש לפרש לענין חיוב ורשות ה"נ גבי דוכן מנ"ל שיש עשה כיון שאין כאן שום עבודה וזה שסיימו התו' שלכהנים אמרה תור' כו' פי' שעליהם יש ציווי ובפ' כ"כ שם איתא א"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם א"ל חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. רבים מתמיהי' על מאמר זה ונ"ל דה"ק אם היו חבירי א"ל שאני כהן הייתי מבטל דעתי נגדם מה שאני יודע שאיני כהן וע"ד שמצינו בפ"ק דיבמות אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה לא נמנעו מלישא נשים זה מזה כו' כנ"ל:

א' מהדברים. קשה דמשמע אם יש בו אז אינו עובר והא אפי' איסור יש כדלקמן סי' זה ונ"ל דמצינו לקמן אפי' ביש בו מומין אם דש בעירו נושא את כפיו בזה אמר דמ"מ אם אינו נושא כפיו אינו עובר והכי משמע לשון הגמרא בס"פ הקורא את המגילה עומד אם היה דש בעירו מותר ולא אמר חייב ע"כ אמר כאן דוקא באין בו דבר המעכב כלל עובר וממילא א"צ לצאת מבה"כ בשעת קריאת כהנים אותו שדש בעירו אבל למעשה יש להחמיר שיצא מבה"כ דהא בירוש' מביאו ב"י דר"ש בן פזי ור"א כי הוה רישייהו חלשי הוו נפקי לבר מבה"כ בשעת קריאת כהנים: כתב הטור כתב הר"פ שאם אין שם אלא א' אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל א' מהם וכב"י בשם מהרי"א תימה דהא גרסי' בפ' א"נ אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים לא' אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים. ותי' דאע"ג דדרשינן הכי בגמ' מ"מ לא נפיק ממשמעותי' דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד מהם משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קוראין לכהן לעלות אינו עובר היאך אמר אם אין שם אלא א' עובר וי"ל שמ"מ אם קראו ולא עלה עובר לדעת רבינו עכ"ל. וקשה לי חדא דקרא לא מיירי בדרך אי לא עביד שפיר כדאית' בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) כל דאי לא כתב רחמנא ותו דהא לקמן סי' זה יש עוד דרשה דהיינו שצריך להקרות כל תיבה לפני הכהנים והוא אינו כפשוטו ואפ"ה כתב הטור שם שקאי על כל א' וא' ושם אין שייך לומר דאין המקרא יוצא מידי פשוטו גם מ"ש ב"י דלדעת הטור עובר אם אירע שקרא כהן זה לא נהירא דאם הוא קורא שלא כדין למה יעבור זה שלא שמע לו. והנלע"ד בזה לפ"ד הטור דיש כאן ג' לימודים מפסוק זה. האחד כפשוטו דאמור להם דהיינו לכל א' מהם שמוטל עליהם לברך ישראל הן יחיד הן רבים דקאי על אהרן ובניו הנזכר קודם לזה דאהרן מורה על יחיד ובניו על רבים אלא דיש כאן עוד ב' דרשות שדרשו בזה נוסף על הפשוטו. דרשה א' שאין על הכהנים חיוב אלא אחר שיקרא אותם הש"ץ כהנים ובזה אמרו דהחיוב של קריאת כהנים אינו אלא אם הם ב' אבל ביחיד אינו תלוי בקריאה אבל חייב לילך מעצמו. ודרשה הב' שהש"ץ יקרא אותם מלה במלה כל תיבה מברכת כהנים ויש הוכחה להנהו דרשות דאי אין כאן אלא הפשוטו קשה ל"ל להם כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו וע"ק במ"ש הפסוק אמור להם בקמץ שלשון זה יש לתשמישו ג"כ לשון עבר כי הוא מקור כמו זכור ושמור והיה לו לומר אמור בשו"א דהוה משמע לשון ציוי אלא ודאי דקא מרמז על דרשות כד יימרון דהיינו קריאת כהנים דאין חיוב כה תברכו אלא אם תחלה אמר להם דהיינו הקריאת כהנים ואכתי יש יתור תיבת להם אלא דממעט אחד שא"צ תחלה ואי להא לחוד קשה מ"ט באמת אמר הכתוב אמור בסוף לשון עבר ותרגומו כד יימרון הי' לו לכתוב אמור בשו"א קודם כה תברכו דהא קריאת כהנים קודם הברכה אלא ודאי דאתי עוד לדרוש שיקרא הש"ץ לכהנים כל תיבה בפ"ע וזה שייך לברכה עצמה ולא בקריאת כהנים ובזה אין שייך לדרוש להם דוקא לשנים דהא קריאת התיבה אינו מעכב כלל אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים וא"כ מה לי שנים בחיוב שלהם דהיינו אחר הקריאה כהנים מה לי אחד דודאי כמו שקורא התיבה לשנים קודם ברכה שלהם ה"ה כשקורא א' ולמה ימעט אותו הכתוב דמה ריעותא יש בדבר שקורא התיבה תחלה. וא"כ שאין לדרוש להם דוקא לפני רבים בזה אנו דורשים להם דממעט א' היינו לענין עובר בעשה שדוקא בשנים תלוים ההעברה אבל לענין שלא יוציאו עליו לעז שהוא בן גרושה אינו יוצא מידי חשש אפי' אם לא היו בשעת קריאת כהנים כיון שהכהנים אחרים מברכין והיא אינו עמהם כנ"ל:
(ג) והלוי יצוק מים. כתב מו"ח ז"ל בשם מחזור ישן בשם מהר"י מולין דאם אין שם לוי אם יש שם בכור פטר רחם יתן הוא מים לנטילת ידים לדוכן:

א' מהדברים. קשה דמשמע אם יש בו אז אינו עובר והא אפי' איסור יש כדלקמן סי' זה ונ"ל דמצינו לקמן אפי' ביש בו מומין אם דש בעירו נושא את כפיו בזה אמר דמ"מ אם אינו נושא כפיו אינו עובר והכי משמע לשון הגמרא בס"פ הקורא את המגילה עומד אם היה דש בעירו מותר ולא אמר חייב ע"כ אמר כאן דוקא באין בו דבר המעכב כלל עובר וממילא א"צ לצאת מבה"כ בשעת קריאת כהנים אותו שדש בעירו אבל למעשה יש להחמיר שיצא מבה"כ דהא בירוש' מביאו ב"י דר"ש בן פזי ור"א כי הוה רישייהו חלשי הוו נפקי לבר מבה"כ בשעת קריאת כהנים: כתב הטור כתב הר"פ שאם אין שם אלא א' אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל א' מהם וכב"י בשם מהרי"א תימה דהא גרסי' בפ' א"נ אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים לא' אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים. ותי' דאע"ג דדרשינן הכי בגמ' מ"מ לא נפיק ממשמעותי' דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד מהם משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קוראין לכהן לעלות אינו עובר היאך אמר אם אין שם אלא א' עובר וי"ל שמ"מ אם קראו ולא עלה עובר לדעת רבינו עכ"ל. וקשה לי חדא דקרא לא מיירי בדרך אי לא עביד שפיר כדאית' בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) כל דאי לא כתב רחמנא ותו דהא לקמן סי' זה יש עוד דרשה דהיינו שצריך להקרות כל תיבה לפני הכהנים והוא אינו כפשוטו ואפ"ה כתב הטור שם שקאי על כל א' וא' ושם אין שייך לומר דאין המקרא יוצא מידי פשוטו גם מ"ש ב"י דלדעת הטור עובר אם אירע שקרא כהן זה לא נהירא דאם הוא קורא שלא כדין למה יעבור זה שלא שמע לו. והנלע"ד בזה לפ"ד הטור דיש כאן ג' לימודים מפסוק זה. האחד כפשוטו דאמור להם דהיינו לכל א' מהם שמוטל עליהם לברך ישראל הן יחיד הן רבים דקאי על אהרן ובניו הנזכר קודם לזה דאהרן מורה על יחיד ובניו על רבים אלא דיש כאן עוד ב' דרשות שדרשו בזה נוסף על הפשוטו. דרשה א' שאין על הכהנים חיוב אלא אחר שיקרא אותם הש"ץ כהנים ובזה אמרו דהחיוב של קריאת כהנים אינו אלא אם הם ב' אבל ביחיד אינו תלוי בקריאה אבל חייב לילך מעצמו. ודרשה הב' שהש"ץ יקרא אותם מלה במלה כל תיבה מברכת כהנים ויש הוכחה להנהו דרשות דאי אין כאן אלא הפשוטו קשה ל"ל להם כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו וע"ק במ"ש הפסוק אמור להם בקמץ שלשון זה יש לתשמישו ג"כ לשון עבר כי הוא מקור כמו זכור ושמור והיה לו לומר אמור בשו"א דהוה משמע לשון ציוי אלא ודאי דקא מרמז על דרשות כד יימרון דהיינו קריאת כהנים דאין חיוב כה תברכו אלא אם תחלה אמר להם דהיינו הקריאת כהנים ואכתי יש יתור תיבת להם אלא דממעט אחד שא"צ תחלה ואי להא לחוד קשה מ"ט באמת אמר הכתוב אמור בסוף לשון עבר ותרגומו כד יימרון הי' לו לכתוב אמור בשו"א קודם כה תברכו דהא קריאת כהנים קודם הברכה אלא ודאי דאתי עוד לדרוש שיקרא הש"ץ לכהנים כל תיבה בפ"ע וזה שייך לברכה עצמה ולא בקריאת כהנים ובזה אין שייך לדרוש להם דוקא לשנים דהא קריאת התיבה אינו מעכב כלל אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים וא"כ מה לי שנים בחיוב שלהם דהיינו אחר הקריאה כהנים מה לי אחד דודאי כמו שקורא התיבה לשנים קודם ברכה שלהם ה"ה כשקורא א' ולמה ימעט אותו הכתוב דמה ריעותא יש בדבר שקורא התיבה תחלה. וא"כ שאין לדרוש להם דוקא לפני רבים בזה אנו דורשים להם דממעט א' היינו לענין עובר בעשה שדוקא בשנים תלוים ההעברה אבל לענין שלא יוציאו עליו לעז שהוא בן גרושה אינו יוצא מידי חשש אפי' אם לא היו בשעת קריאת כהנים כיון שהכהנים אחרים מברכין והיא אינו עמהם כנ"ל:
(ג) והלוי יצוק מים. כתב מו"ח ז"ל בשם מחזור ישן בשם מהר"י מולין דאם אין שם לוי אם יש שם בכור פטר רחם יתן הוא מים לנטילת ידים לדוכן:

אם הם שנים כו'. עמ"ש בתחלת סימן זה על דברי רבינו הטור:

ולא יאמר אלהינו. הטעם שהכהנים הם אומרים הברכות ולמה יאמרם הש"ץ:

ומגביהים יד ימנית כו'. בב"י הטעם משום דכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב וכן ויהי ידו אמונה וכן ראוי ע"פ הקבלה עכ"ל:

ה' אוירים. דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים דהיינו חלונות:

מתחילים הכהנים. דבתיבת יברכך ליכא למיחש לטעות:

בלשון הקודש. דכתיב כה תברכו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד ולשרת ה"נ ברכ' ובנ"כ דכתיב וישא אהרן את ידיו ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאד' שאומ' לחבירו:

לענות אמן. דקודם אמן לא נסתיים הברכה:

דרך ימין. פי' ימין שלו שכשעומדים תחלה פניהם למזרח יפנו לצד דרום ואח"כ למערב נגד הצבו' ובחזרת' יפנו לצד צפון ואח"כ למזרח כלפי ארון וכ"פ ב"י ובה' לולב ובחנוכה הארכתי לבאר זה בס"ד:

עד שיכל' מפי הצבור אמן. כתבו התוס' פ' א"נ אע"ג דבברכת המוציא א"צ להמתין רק על רוב העונים הכא בעי' על כל העונים אע"פ שקצת טועים ומאריכים מ"מ צריכים לשמוע הברכה וע"כ ימתין על כולם:

אינם רשאים להתחיל יברכך זה כתב לשיטתו שפסק בסעיף י"ג דאין החזן מקר' תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך תחלה הוא אזהרה זו על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו הצבור אמן אבל על הכהנים א"צ להזהיר שהרי הם בלא"ה ממתינים על המקרא שיקרא תחלה תיבת יברכך וכ"פ ב"י לדעת הטור מ"ש אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור דקאי על המקרא אבל על הכהנים א"צ אזהרה ועוד פי' ב"י דקאי על ברכת עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכמו שסיים כאן רמ"א ולא יתחילו הכהנים לומר רבון העולמים כו' והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דהא כבר פסק לעיל שהכהנים ממתינים עד שיתחיל ש"ץ ש"ש ואז מחזירים פניהם ואומרים רנון כו' אלמא דאף לאחר שסיימו הצבור אמן אין מתחילין הכהנים רבון כו' ולעד"נ לתרץ דברוב פעמים החזן מתחיל ש"ש ועדיין מיעוט אנשים עונים אמן ולא מצינו שיהיה איסור בזה אדרב' נראה לדמותו לההי' דסי' קכ"ד ס"ט שא"צ להמתין על קצת שמאריכין באמן וע"כ הזהירו על הכהנים שלא יאמרו עשינו מה שגזרת עלינו כו' עד לאחר שסיימו כל הצבור אמן דהא עניית אמן שייכא לברכה וכאלו היא ברכה אריכת' כדאי' לעיל ע"כ אין שייך לומר עשינו מה שגזרת דהעשייה לא נגמרה כ"ז שיש קצת עונים עוד כנלע"ד:

אין ש"ץ רשאי וכו'. הטעם במשנה פ' א"ע מפני הטירוף פירש"י בענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו וכתבו התוס' מדלא אמר הטעם מפני שהוא הפסק בתפלה ש"מ שעניית אמן לא הוה הפסק מאחר שצורך תפל' הוא ע"כ. פי' דבריהם דודאי בתפלה אסור להפסיק בד"א כגון לקדיש או לקדוש' כדלעיל מ"מ כאן דהוה העניית אמן מצו' המוטלת עליו בשעת תפלה זו דאמן שייך לברכה עצמ' ע"כ אין זה הפסק ונרא' לפ"ז לכאור' דגם לענין עניי' אמן אם הבטחתו שיהי' יודע בטיב הברכו' ולא יטרף דעתו מות' כמו בדין שלאחר סעיף זה לענין נ"כ דאין הטע' רק משום חשש טירוף אם מובטח לו שלא יתבלבל עול' לדוכן כ"ש בזה דבקלות טפי יוכל להיות בטוח שלא יתבלבל ע"י עניית אמן שפיר יוכל לענות אמן ולא יהיה מטורף בברכ' שלאחריו אבל כי דייקת לא נרא' כן דהחשש אינו שוה בעניית אמן ובעליי' לדוכן כי בעניית אמן הוה החשש מכח העניית אמן יתבלבל דעתו דהיינו כיון שהו' מתכוין בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ובזה אין שייך לומר מובטח שלא תטרף דעתו כי התחת אלהים הוא להפוך המחשבה כרצונו כי אין דבר זה תלוי בטבע שלו משא"כ באם נושא כפיו דפירש"י שהחשש טירוף דעת הוא מחמת אימת צבור ובזה פירש"י אם מובטח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת צבור בזה תלוי הדבר בטבעו היאך היא אם יש לו אימת צבור ע"כ מהני ההבטחה בזה ועוד נראה לחלק ביניהם דהב"י כתב בשם הג"מ הטעם שמהני הבטחה הוא בשביל שלא תתבטל נ"כ א"כ במקום שאין טעם זה לא מהני הבטחתו ע"כ בעניית אמן לא מהני ההבטחה. אח"ז מצאתי למו"ח ז"ל שכתב בשם מרדכי הארוך כן לחלק בשביל זה דבאמן לא מהני הבטחה כנלע"ד. ומ"מ נ"ל ללמוד דין אחד מזה בענין עניית אמן אחר ברכת כהנים הראשונה שהיא לברך את עמו ישראל ע"ז יוכל הש"ץ לענות אמן כיון דלא הוה הפסק כמ"ש התו' וכאן אין חשש טירוף דהא ודאי לא יתבלבל כיון שלא התחיל עדיין דעיקר החשש בין הברכות עצמן באיזה מקום שהוא עומד והיינו אחר התחלה כמ"ש רש"י ורמב"ם ולא ידע איזה ברכה מקרא אותם אם פסוק ב' או ג' משא"כ בהתחלה וכ"ש לדעת ש"ע שהש"ץ אין צריך לומר יברכך אלא הכהנים עצמן יתחילו פשיט' שיוכל לענות אמן אז כנ"ל ברור:

עדיף טפי וכו'. בב"י הבי' הג"מ בשם מהר"מ שכ' ד"ז שהמקר' יאמר ש"ש ויכוין למ"ש ש"ץ מתחלה וכתב ע"ז דמיירי באינו מובטח דאל"כ הא הש"ץ עצמו יסיים ש"ש. והקשה ע"ז דא"כ למה אמר התנא דלא ישא כפיו אלא במובטח הא משכחת לה אפי' לא מובטח כגון שאחר המקרא יסיים ש"ש ותי' דאה"נ דמהני אלא דתנא דמתני' לא איירי אם אחר מסיים התפל' אלא אם הוא עצמו מסיים אבל כאן בש"ע משמע דלא מהני אחר המסיי' לענין שלא יצטרך להיות מובטח אלא אף במובטח זכר זה דאם ירצה לסיים אחר אז צריך שישמע מתחלה ועד סוף ובזה עדיף טפי דא"ל דעדיף טפי קאי אאינו מובטח ור"ל דזה דאינו מובטח עדיף טפי ממובטח ומסיים הוא זה פשיטא אינו דהיאך נאמר מה שלא נזכר במשנה יהי' עדיף ממה שנזכר. ותו דבב"י כשמכריע זה דעדיף כשמסיים המקרא מביא דעת רש"י וזה קאי אאם מובטח ע"ש. ותמוה לי על דבריו בב"י דלמה אמרו במשנה לא ישא כפיו מפני הטירוף כיון שבקלות יש לפנינו שלא יבוא לידי טירוף ודבריו כאן הם צודקים. וא"ל למה באמת לא ישא כפיו ואפי' אינו מובטח כיון שהחשש על חזרתו לתפלתו ואפשר באחר דודאי התנא לא מיירי אלא אם מסיים הוא עצמו ומזה נלמד דלא סגי בסיים אחר דהא צריך לכוון לשמוע להש"ץ ומפני הטירוף לא יוכל לשמוע לו כי כוונתו על שיצטרך להקרות דחד טעמא הוא לסיים עצמו ולסיים אחר ע"כ דבריו כאן עיקר דדוקא צריך להיות מובטח ואז עדיף טפי אם אחר מקרא ואומר ש"ש ולא כמ"ש בלבוש בזה דאפילו באינו מובטח סגי בזה:

אלא ניגון אחד. מזה יש להוכיח ג"כ על החזנים המזמרים ברגלים תתברך צורנו ניגונים הרבה דאין עושים יפה:

משתדלין כו'. זה מדברי רמב"ם פי"ד מה' תפלה ונתן טעם שנאמר אמור להם מכלל שאין המקר' מהם. וכתב שם בכ"מ וז"ל ירושלמי פרק א"ע כתבוהו התוספות פרק א"נ אר"ח צריך שיהיה החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לעיכובא לא דהא תנן בפ' א"ע ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריו במ"ש אבל לא לעיכובא אם הוא נתכוין שבאם אין שם ישראל שיוכל להקרות יוכל הש"ץ שהוא כהן להקרות וכ"כ בלבוש ונתן טעם דהאי דרשה דאמור להם מכלל שאינו מהם היא אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמ' ועיקר הפסוק דרשינן ליה לענין כד יימרון כו' זה אינו מספיק להבין דברי הכ"מ דא"כ מה ראייה מייתי מההוא דא"ע אם אין שם כהן אלא הוא כו' דהתם אע"פ שהשליח צבור כהן מ"מ אחר הוא המקרא כמ"ש כאן יעמיד ישראל אצלו כו'. ותו קשה על מ"ש הלבוש דהאי דרשה אסמכתא הי' דהא ליתא לא בגמ' דילן ולא בירושלמי אלא הרמב"ם כתב לה ואין הרמב"ם כותב דרשה מעצמו אפי' דרך אסמכת' אלא ע"כ דאין כאן דרשה לגמרי אלא דרך פשוטו של פסוק הוא וא"כ אין כאן אסמכתא. ותו דאמאי יהיה אסמכתא מטעם דיש בו דרשה אחרת והלא בגמ' מצינו הרבה דרשות מהאי קרא דאמור להם והם כולם דרשות גמורות. והנלע"ד דודאי אין כאן דרשה כלל אלא פשוטי דקרא היא כן דהמקרא יהיה מן הצבור המתברכים והיינו כל זמן שאפשר להמצ' בישראל אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך סעיף כ"ה שעולים כלם לדוכן ושם ודאי אין הקראה כלל דמי מהם יקרא ה"נ כן הוא וע"כ כתב הרמב"ם משתדלין שיהיה המקרא ישראל דהיינו כדי לקיים מצוה מן המובחר שתהיה שם הקריאה וכ"ה ראוי ונכון:

והחזן עומד ושותק. פי' עד התחלת ש"ש שיאמר הש"ץ כ"כ ב"י בשם הר"מ בהג"מ והמרדכי ונראה דכאן לא עדיף טפי שיסיים המקרא ש"ש דדוקא לעיל שהחזן הלך ממקומו ואז בא אחר על מקומו ומקרא ע"כ עדיף שהוא יאמר גם ש"ש משא"כ כאן שהחזן עומד על מקומו רק שהוא שותק ואחר עומד אצלו ומקרא היאך יאמר ש"ש והוא אינו על מקום החזן אלא עומד אצלו זה דבר שאין מתקבל אף שמו"ח ז"ל כתב שמנהגנו בזה שאחר המקרא יסיים ש"ש והחזן יאמר קדיש אני לא ראיתיו בשום מקום ואדרבה כמה פעמים בילדותי הייתי אני המקרא אצל ש"ץ שהיה כהן והש"ץ אמר ש"ש ומו"ח ז"ל הי' באותו בה"כ וכן עיקר כנ"ל:

ולא יסתכלו בהם. אין הטעם משום הא דאמרי' בפ' אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שב"ה קיים ומברכים בשם המפורש אלא הטעם שלא יסיחו דעתם כ"כ ב"י:

ובצדיהם כו'. פי' בב"י כל שלפני הכהנים אע"פ שאינן מכוונים כנגד פניהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דבכלל עם שלפני הכהנים הם ואותם שהם אחורי הכהנים אף ע"פ שאין מכוונים כנגד אחוריהם אלא משוכים לצדדים פשיטא דהוא בכלל אחוריהם ובצידי הכהנים ממש בעי' בגמרא ואפשטא דכבפניהם דמי וצריך לתת טעם על מה שהאידנ' הכהנים עומדים לפני הארון וביניהם לכותל המזרחית שיעור גדול ברוב בתי כנסיות וא"כ אותם העומדים אצל כותל המזרחית הם אחורי הכהנים ואינם בכלל ברכה ח"ו ובאמת קצת אנשי מעשה עומדים בשעה ההיא חוץ למקומם מטעם זה אבל חלילה ללמד חובה על העומדים על מקומם ומו"ח ז"ל כתב בזה כיון שקונים המקומות הוו כאנוסים לענין שישנו מקומם ואין זה מספיק דודאי גם בזמן חכמי התלמוד היו קובעים מקום לתפלתם ונ"ל דכיון שהארון הקדש מחובר לכותל הוי כאלו היו הכהנים עומדים ממש סמוך לכותל כיון שעומדים סמוך לארון הקודש וא"כ הוה הכל לצדדי הכהנים אבל בזמן חכמי התלמוד לא היתה התיבה סמוך לכותל ממש דהא אמרי' פ' א"נ פשיט' דתיבה אינה מפסקת ש"מ שהיו קצת עומדים אחורי התיבה ע"כ היה שייך לשם אחורי הכהנים אבל אנו אין לנו דבר זה כי אין אדם עומד אחורי הארון הקדש [וכן מ"כ בביאורי מהרש"ל עשה ך' הלכות ברכת הכהנים] ונראה דהעומדים אצל הכותל לא יהפכו פניהם להכותל אלא לצד הכהנים דהא בעינן פנים אל פנים כנ"ל:

אם הם אנוסים אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכ' פנים אל פנים (רש"י):

לאחיהם שבשדות. ולא אמרו לנשים וטף כמ"ש אח"כ לענין אמן דנשים א"א דהא יברכך וכל ברכת כהנים נאמר בלשון זכר דלשון נקבה היא אליך בחיר"ק תחת היו"ד ופת"ח תחת הלמ"ד. וטף אינו שייך לברכה זו בשבילם דאכתי לא חזו לכך דבמה יחול הברכה עליהם אלא על העתיד והברכה הוא מעכשיו. ועוד נראה דבאשה אמרינן בברכות אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכן הטף נגררים אחר אבותיהם וא"כ היתה הברכ' כאן לכהנים עצמם והתורה אמרה ושמו את שמי על בנ"י אבל הכהנים מתברכים מפי הקב"ה שנאמ' ואני אברכם. אבל בעניית אמן הם שייכים שפיר כנ"ל.

והעשר' עונים אחריהם אמן. פי' דבכהנים בעינן עשרה דאל"כ לא חשיבי לברכה אבל כשיש ישראל ביניהם אפי' אחד חשוב לברכת כהנים כדלעיל שהכהנים מן המנין ונראה טעם החילוק בזה דישראל אפילו אחד ראוי לברכה מצד עצמו דלשון ברכ' כהנים נאמר בלשון יחיד אבל כהנים אינם באים לכלל זה רק שצריכים אנו לחלקם כדי שיהיה שם מברכי' ומתקבלים ואין שם מתקבלים עליהם אלא אם כן הם עשרה:

אין לומר שום פסוק כו'. דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין. וכתבו התוס' בפ' א"נ דאע"ג דמאן דחזא חלמא אומר רבש"ע משום סכנה התירו לו שמא צריך רפוא' לחלמי':

אך יותר טוב כו'. נראה לי דיש לאומרם בשעה שהמקרא קורא התיבה תחל' דבגמרא יש פלוגתא בזה דרב יוסף היה אומרם בין כל ברכה וברכ' ואינך אמוראי לא רצו לאומרם וכן הלכתא אבל בשעת הקראת המקרא כ"ע מודים דשם אין שייך שאינו מאזין לברכת כהנים והא דלא הזכירו זה בגמרא דשם לא היה המקרא מנגן התיבה וא"א לומר הפסוק באותו הזמן מה שא"כ עכשיו שגם המקרא מנגן התיבה שפיר יוכל לאומרו באותה שעה:

מי שיש לו מום. נרא' פשוט דכל הנהו שאינם נ"כ צריכים לילך מבה"כ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה הוא וכמש"ל ס"ה וכ"כ המרדכי פ' הקורא עומד בשם הר"י הלוי משפירא שכהן האבל ילך מבה"כ לפי שנוהגים שאינו נ"כ:

ואם היה דש וכו'. דהטעם שמום פוסל משום שלא יסתכל בו ובדש לא יסתכלו בו כי אין חידוש בעיניהם ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבוד' כדאי' בפ' א"נ הבאתי בסי"ד דכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטע' זה פסול ביושב כמ"ש התוס' פ' א"נ דף ל"ח נראה לר"י כהן שבירך ב"כ בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבוד' הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן אית' בסל"ח בשתויין דפסול לדוכן וכ' הרמב"ם דאיתקש לעבודה וא"כ ה"נ בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו. ונראה לתרץ דמדכתיב בברכת כהנים דבר אל אהרן ואל בניו משמע אף בעלי מומין כמ"ש רש"י בפ' אמור בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ויש כאן ב' פסולים הא' מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום וזה אתרבי במלת בניו ופסול שני מחמת מעשה האדם וזה לא שייך למלת בניו דקאי על התולדה דמ"מ הוא בניו של אהרן בתולדה ולא בא ההיקש דברכה לשירות אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן כגון יושב שהרי יכול לעמוד ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות משא"כ מומין שאין בידו לתקן שבקי' לה אמשמעות דבני אהרן כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושי' זו ופירוק' בשום מפרש קדמון ולא בתראי:

ידיו בפנים מן הטלית כו'. תמהתי אשר לא הביא רמ"א היתר מצד כיסוי הפנים של הקהל שאנו נוהגים בשעת דוכן והוא מנהג בכל המקומות וא"כ אין חשש שמא יסתכל דהא נזהר הרבה בזה ומכסה על פניו בטלית בשביל זה ודאי עדיף זה מכיסוי הכהנים על פניהם:

אסטיס ופואה. מיני צבעונים הם:

לאלפי"ן עייני"ן. היינו לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו וברמב"ם הזכיר עוד בין שבול' לסבול' וזה מצוי בינינו אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרב' מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל:

דוקא באקראי בעלמא. בב"י הביא חילוק זה בשם רוב הפוסקים ותמה על הטור שלא הביא חילוק זה רק חילוק דלבדו או עם כהנים גדולים אחרים ונראה דרבינו הי' בארץ אשכנז ושם המנהג כמו במדינתינו שאין נשיאת כפים רק בי"ט וא"כ הוי הכל אקראי ומותר עם כהנים אחרים וכן נראה עיקר דאין לחלק בינינו בזה החילוק כנ"ל:

שהרג את הנפש. דכתיב ובפרשכ' כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו וכתיב גם כי תרבו תפל' כו'. משמע דתשוב' לא מהני:

מל תנוק כו'. דכיון דאכוון למצוה פטור ועוד שמא מת בלאו הכי:

שתה רביעית יין כו'. דברכ' דומיא דשירות בעינן והמשרת שיכור חייב עמ"ש בסעיף ל':

שתאו בפ"פ כו'. כב"י דהא דאתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודינו שנאסר לישא כפיו במקום שאם נכנס למקדש חייב עכ"ל משמע דלענין עבודה איכא איסורא בזה וכ"כ בכ"מ פ"א מה' ביאת מקדש דמ"ש שם הרמב"ם שתה רביעית בב"פ פטור ואינו מחלל העבוד' אבל אזהר' איכא. ותמוה מאוד דא"כ מנלי' לרמב"ם דבהא לא איתקש ברכה לשירות ולומר שהיקש זה אינו אלא אסמכתא והלא היקש הוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ולא נמצא בגמרא רמז שיהיה היקש זה אסמכתא ואדרבא התו' פ' א"נ כתבו דאם נ"כ בישיבה צריך לחזור ולברך מכח היקש לעבודה ואי לא הוה רק אסמכתא לא הי' להוציא ש"ש לבטלה. ע"כ נלע"ד דגם גבי עבודה מותר בזה וכ"כ בכ"מ גם בשם תשובת הרשב"א וז"ל כיון דאיפסקא הלכ' כר"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אא"כ שתה ממנו רביעית ולא יפסיק בו וכ"פ הרמב"ם ז"ל עכ"ל מ"ה מותר גם כאן בדוכן וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התור' וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ אע"ג דלפי' הב"י לא אתקש אלא במידי דחייב גבי עבודה כמ"ש:

י"א דאם יש לו בת שהמירה כו'. נראה פשוט שמ"מ הוא נ"כ דאפי' אם הוא עצמו בעל שאר עבירות שאין פסול לדוכן ולא גרע זה ממנו:

שאין נ"כ אלא בי"ט. ב"י בשם האגור כתב הטעם למה אין נ"כ בכל יום מפני שמנהג לטבול ובכל יום קשה לטבול וחלק הב"י ע"ז שלא הוזכר בגמר' טביל' לנ"כ ואם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל זה ג' עשה בכל יום כו' ורבים מהכהנים פורשים מנשותיהם בי"ט בשביל הדוכן ושיבוש הוא בעיני דאם חוששין לטומאת קרי ולהחמיר על עצמם היה להם לטבול קודם דהרי כבר יש עליו טומאת קרי ותו דהא בא"י ובכל מלכות מצרים נ"כ כל ימות השנה וכי יפרשו לעולם מן נשותיהם וע"כ נראה שאין טעם להם וכ"ש אם נזדמנה טבילת מצוה שאין לבטל המצוה בשביל זה שאין לו יסוד ועיקר:

אפי' בשבתות השנה כו'. בקצת מקומות נוהגים שאפי' בי"ט שחל בשבת אין עולין לדוכן ואיני יודע שום טעם או ריח דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדוש' נוספת וראוי לבטל דבר זה וכן ראיתי גדול א' שצו' לעלות לדוכן גם בשבת כשחל בי"ט:

אם לא מחל על כך. בהגמ"ר דגיטין כ' מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונ' ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדוש' יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו ה"ט יכול להשתעבד בו עכ"ל. וקשה לי הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאש' רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ונ"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התור' עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך אם לא במה שאסרה תורה בפי' עליו אבל שאר דבר לא דוגמא לדבר דמותר להניח שורו לתלוש עשבים בשבת אף על גב דאדם מצווה על שביתת בהמתו מ"מ כיון דכתיב למען ינוח שורך ואין זה נייח אם לא יניחו לתלוש עשבים ה"נ כן הוא וההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקודש וזו היא קדושתו ונראה דהא דשתק ר"ת לאו משום שלא היה ידע להשיב אלא שלא רצה ליטול שם ת"ח עליו ולומר שבשביל זה הוא מותר כדאשכחן סברא זו לר"ת בפ' א"נ דף ס"ז רבינא אכל בנכיית' כתבו שם התו' ואר"ת דרבינא לא רצה ליטול השם ולעשות עצמו ת"ח כנ"ל נכון ולפ"ז כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים נראה שאסור להשתמש בו והוי כמועל בהקדש אף על גב דמחיל. ובלבוש כ' הטעם כאן דכתיב וקדשתו פי' אתה מצווה להקדישו אבל הוא אינו מצווה שיחזיק עצמו בקדושה ואין זה נכון כלל דאדרבה קי"ל דוקדשתו בע"כ וכאשר כתבתי נראה עיקר:

בט"ז ס"ק ב' קודם ברכה שלהם וה"ה אם מברך א' כו' שאין לדרוש להם דוקא לשון רבים כו' שדוקא בשנים תלוי העברה בקריאה כו' כצ"ל. ור"ל דדרשינן להם למעט א' שעובר בעשה אף אם לא קראוהו דדוקא בשנים אינו עובר אלא על ידי קריאה דוקא משא"כ א' מחויב לילך בעצמו אף בלא קריאה ושוב כתב הט"ז אף לענין דלא יוציאו לעז כו' ר"ל דכל זה לענין איסור תורה שלא יעבור בעשה אז בשני' אינו עובר אלא ע"י קריאה אבל לענין שלא יוציאו לעז כו' לא מהני מה שלא היה בשעת קריאת כהנים כו' ושוב חוזר לראש דבריו שכ' לענין דש בעירו צריך להחמיר לצאת מבה"כ שאם רוצה לחוש לזה צריך לצאת עד אחר הברכה לגמרי. וכדאיתא לקמן סעיף ד' שיש נהגו כן מטעם זה:

בט"ז ס"ק ב' קודם ברכה שלהם וה"ה אם מברך א' כו' שאין לדרוש להם דוקא לשון רבים כו' שדוקא בשנים תלוי העברה בקריאה כו' כצ"ל. ור"ל דדרשינן להם למעט א' שעובר בעשה אף אם לא קראוהו דדוקא בשנים אינו עובר אלא על ידי קריאה דוקא משא"כ א' מחויב לילך בעצמו אף בלא קריאה ושוב כתב הט"ז אף לענין דלא יוציאו לעז כו' ר"ל דכל זה לענין איסור תורה שלא יעבור בעשה אז בשני' אינו עובר אלא ע"י קריאה אבל לענין שלא יוציאו לעז כו' לא מהני מה שלא היה בשעת קריאת כהנים כו' ושוב חוזר לראש דבריו שכ' לענין דש בעירו צריך להחמיר לצאת מבה"כ שאם רוצה לחוש לזה צריך לצאת עד אחר הברכה לגמרי. וכדאיתא לקמן סעיף ד' שיש נהגו כן מטעם זה:

ט"ז ס"ק ל"א עם הכהנים אחרים וכן כו' ר"ל דהטור ס"ל דאף באקראי אין היתר לבדו רק עם הכהנים אחרי' דוקא ולא כמ"ש בש"ע ובב"י דכל שהביא ב' שערות מותר לישא כפיו באקראי אפילו בפני עצמו:

במג"א ס"ק נ"ח החמירו טפי משא"כ באלמנה הנודרת ליתומים הקילו ולא חיישינן דאזיל לגבי חכם דס"ל א"צ לפרט:

שם ולא ראו דברי התוס' כו' ולפי דברי התוספות בהך דגיטין מדירין אותו שלא יהנה מאשתו פסולה וכשיפרט הל' לא יתירו לו משא"כ הרשב"א והש"ע סוברים שצריך לפרט הסיבה וא"כ הב"ד המדירין אותו הם מדירין אותו בסתם שלא ישא גרושה שהרי אין לחוש להתרה שיצטרך לפרש להם הסיבה לפי"ז חששו שמא יבא לפני חכם דס"ל כהתוס' וא"כ כשלא יפרש הסיבה יתיר לו בפשיטות שהרי יאמר לו הלשון שנדר שלא ישא גרושה ולא ידע שמפני שהוא כהן נדר כן ולכן תקנו שידירו אותו ע"ד רבים. ואעפ"י שהיה אפשר לתקן שידירו אותו שלא יהנה מאשתו פסולה מ"מ כיון שהוצרכו לתקן ענין הנדר איך יהיה עדיף טפי שידור ע"ד רבים דאף מי שיבא לידי חכם שיסבור שאין צריך לפרט לא יוכל להתיר אך באלמנה שאין צריכה לתקן כלל הנדר לא הוצרכו להוסיף שתידור ע"ד רבים בשביל זה לחוד דאתי למיטעי שא"צ לפרט ולא תאמר הלשון להא לחוד לא חיישינן כיון שכל הפוסקים פסקו דצריך לפרט משא"כ בכהן כיון שע"כ צריך לתקן איזה תיקון בענין הנדר עדיף טפי הך תיקון שידור ע"ד רבים שבזה יצאנו מידי כל החששות:

ס"ק ס"ד שיהיה נשוי לכתחלה כו' אבל מ"מ עיקר הטעם משום דלא שרי' שכינתא כו' ואפשר דזה דוקא לענין עבודה אבל לא לענין יו"כ: