שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ז: דין מודים דרבנן. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין מודים דרבנן. ובו ב סעיפים:
כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו' וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו (ויש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת וכן המנהג) (פסקי מהרי"א):

אם אין שם כהנים אומר ש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' עד ואני אברכם ואין הצבור עונין אחריו אמן אלא כן יהי רצון: הגה ואין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים ונהגו לומר בשחרית שים שלום וכן כל זמן שאומר אלהינו כו' אבל בלאו הכי מתחילין שלום רב ויש מתחילין שים שלום במנחה של שבת הואיל וכתיב ביה באור פניך נתת לנו שהיא התורה שקורין במנחה בשבת: (הגהות מיי' פ"ח מהלכות תפלה):

ישחו יותר מדאי דהא כבר התפללו ושחו בתוך תפילתם הלכך די בזה שישחו ראשם מעט אבל כשמתפלל בפ"ע יכול לשחות בתפלת י"ח באבות ובהודאה תחילה וסוף וכן בכריעה כשפוסע ג' פסיעות טוב עד שיראה איסר כנגד לבו או עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה אבל לא יותר מגבול זה אבל כששוחין עם הש"ץ במודים לא ישח' אלא מעט דהיינו שיתנועע בראשו ולא יותר:

ואומרים מודים דרבנן הכל בשחייה א' ואין לומר שאתה הוא ה' אלהינו כי צריך לזקוף בשם הוי"ה כמ"ש מפני שמי נחת ה' זוקף כפופים (כ"כ הראב"ד והרשב"א מהרר"י לורי' בספר לחם מן השמים) וי"א דאין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה (מהררמ"י בכתבים סי' ק') ונראה להיות יוצא ידי כולן שיאמר ה' אלהינו וכן יעשה יכרע במודים ויזקוף מעט בשם עד סופו ואז הוא דרך הנכון (מהרש"ל ומורי בב"ח):

ואין הציבור עונין אחריו אמן אלא כי"ר ויש מי שכתב שלא יענה כי"ר כ"א פ"א לבסוף ואם רוצה עונה כי"ר על כל ברכה וברכה אבל העיקר שלא יענה כלום אלא לבסוף כי"ר והמנהג לו' ברכת כהני' אפי' יחיד המתפלל בזמן שראוי לנשיאת כפים ויש מי שכ' אף בתענית יחיד יאמר אותו במנחה וכן בתענית צבור אומרים כל יחיד אפי' לא התענה עמהם ומהררמ"א תמה ע"ז דהרי משמע דאין היחיד אומרה אף כשהתפלל בציבור אלא הש"ץ ולא חילק בין שחרית לשאר תפלות:

הציבור. כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש:

מדאי. פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת:

אחת. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:

בברכה. בברכה בפתח. כהנים עם אין מלת הכהנים דבוק למלת עם דקי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושך. כשאומר יברכך יראה לצד ההיכל. וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פרשת נשא:

אברכם. ואנו אין אומרים רק עד שלום:

רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כן יהי רצון אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון. ב"ח:

שים שלום. ובסידור האר"י ז"ל לעולם שים שלום:

טור בשם הירושלמי פ"ק דברכות

סוטה הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ה דברכות

רמב"ם בפ"ט מה"ת ור' יונה

רשב"א

הרמב"ם בסוף ה"ת

רד"א

ולא ישחו כו'. רמב"ם ועתוס' דספ"א י"ב ב' ד"ה כרע כו' ובלבד כו' ומפ' הרמב"ם על הציבור במודים דרבנן דעלה קאי בירושלמי שם וע"ל סי' קי"ג ס"ה:

וחותם כו'. ירושל' פ"ק דברכות והרמב"ם כת' בלא חתימה כמ"ש בגמ' דידן והכריע ב"י מספיקא לומר בלא הזכרת השם ודע' הטור לחתום בשם וכתב שכן נהג אביו הרא"ש ז"ל וכן עיקר וע"ל סי' ר"ז:

ויש מי כו'. כן פי' הראב"ד מ"ש בספ"ה דברכות ל"ד ב' רבא כרע בהודאה תחיל' וסוף דש"ץ ויחיד המתפלל פשיטא דכורעין תחילה וסוף כמ"ש בברייתא שם אלא על מודים דרבנן קאמר וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות תנא ר' חלפתא בן שאול הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה ר"ז אמר ובלבד במודים זעירא הוה סבר לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחילה וסוף ובגי' שלנו ר' זעירא כו' אבל ס' ראשונה ס"ל דזעירא היה מחמיר ע"ע אבל הלכה כר"ז דקא' ובלבד במודים. ב"י. אבל הרשב"א פי' מ"ש ובלבד במודים היינו שא"צ לשוח בהטוב שמך עם הש"ץ אבל בסוף מודים דרבנן צריך לשוח וזעירא היה מכוין לסיים עם הש"ץ כדי לשוח עמו כמ"ש הרשב"א שם אבל נראה שאין הפירוש כן אלא שה"פ שר"ז קאי על הנוסחאות של מודים ואמרינן שם חמתין דגחנין ומלחשין פי' שהיו כפופין והיו אומרים כל המודים בשעה שהם כפופין וע"ז קאי ר"ז שסבר לקרובה פי' שהיה אומר הכל בשחייה אחת כמ"ש בהג"ה והיה מאריך קרוב להארכת הש"ץ עד שבשעה שהש"ץ היה אומר סוף היה הוא עדיין בשחייה של מודים וט"ס שם בירושלמי וצ"ל הא דר"ז אחר אית דאמרי הדא או הדא אבל לשחות בסוף אינו ה"א כלל בשום מקום ולענין הלכה נראה שאפי' כל המודים א"צ לומר בשחייה דאמרינן שם עליה חנן בר בא פליג דחנן בר בא אמר חזינא לרב דהוי שוח בברוך וזוקף בשם פי' וע"כ כשהיה מגיע לאתה הוא ה' היה צריך לזקוף וא"כ הא דחזו דגחנין ולחשין היינו עד אתה ה' ואנן קי"ל כרב וע' בפי' על הירושלמי:

ס"ב אם אין כו'. עתוס' דברכות ל"ה א' ד"ה לא כו':

עד ואני כו'. עמ"א וע' טור בשם רש"י:

ואין כו'. דאין עונין אמן אלא אחר המברך אבל כאן סדור תפלה הוא:

ויש מי שאומר שצריך לשחות וכו' – עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא תופס לעיקר הדין כרש"ל:

הכל בשחיה – ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:

אומר ש"ץ וכו' – עיין במ"ב סק"ז לענין דיעבד דאין מחזירין דבלא"ה דעת אנשי מערב דאפילו לכתחילה אין לומר עיין בטור וגם בתוספות [ ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא ] כתבו דבזמן הגמרא לא היה המנהג לומר. ולכאורה אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' יחזור ויאמר דלא גריעא דבר זה מזכרנו ומי כמוך דג"כ אין לו מקור מן הגמרא ואפ"ה קי"ל דאם נזכר קודם שסיים בא"י יחזור ועיין לעיל בסי' קי"ד במה שפסק המגן אברהם סק"ד דבדיעבד אין לחזור אפי' קודם שסיים הברכה וצ"ע:

אבל בלא"ה וכו' – עיין במ"ב ואם נזכר בבוקר כשהתחיל שלום רב קודם שאמר בא"י אפשר דיחזור ויאמר שים שלום ומטעם שכתבנו קודם לענין ברכת הש"ץ אבל להיפך אם אירע לו כן בערב שאמר שים שלום אפילו אם נזכר קודם שאמר בא"י נראה דא"צ לחזור דכי משום שהוסיף בבקשה מגרע גרע:

בט"ז ס"ק ד' יאמר וכאן שני כתובים נ"ב וכעין שני כתובים רצ"ל שיעשה פסיק בין פסוק לפסוק:

(רמ"א) כתב בשיורי כנה"ג סימן קכ"ח בהגהות ב"י אות כ"ו שהנהיג שלא לומר או"א בבית אבל וטעמו מפני שהאבל אינו נושא כפיו לכך א"א או"א אצלו ולענ"ד תמוה דא"כ לפי דברי רמ"א בסי' קכ"ח סעיף מ"ג דכל י"ב חודש אבל אינו נושא כפיו א"כ לא יאמרו אצלו או"א וכן כשהאבל מתפלל בבית הכנסת לפני העמוד לא יאמר ברכת כהנים ולכן נלע"ד דלא כשכה"ג דמה בכך שאבל אינו נושא כפיו הלא אם עלה לא ירד אפי' אם לא עלה עדיין אם קראוהו לעלות מחויב לעלות ואם אינו עולה עובר בעשה כמבואר במג"א שם ס"ק ס"ה וא"כ לא גרע ממנחה ביוה"כ שאף שאין בו נשיאת כפים מ"מ אומרים או"א הואיל ואם עלה לא ירד כמבואר בהגהת רמ"א סוף סימן קכ"ט:

[א] שוחין וכו'. ואומרים מודים דרבנן וכו' שאין דרך העבד להודות לרב, ולומר אדוני אתה על ידי שליח שיוכל להכחישו ולומר לא שלחתיו אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים, אבל בשאר התפילה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו. כתב בלבוש ובעוד שאומרים ציבור מודים דרבנן שוחה גם השליח ציבור ומתפלל לפניו, עד כאן. פירוש שאין השליח ציבור צריך להמתין עד שיסיימו הציבור מודים דרבנן, אלא מתפלל לפניו בעוד שהציבור אומרים. וגדולה מזו כתבו בית יוסף וב"ח ואחרונים דראוי שיאמר מודים דרבנן מעט מעט כדי שישלים עם השליח ציבור כשסיים ברכת הודאה, ונראה כאילו כורע עמו תחילה וסוף, עד כאן. אבל תמיהני דבתשובת הרא"ש כלל ד' סוף סימן י"ט כתב שחזן יאריך בברכו כדי שציבור יאמר ויתעלה וישתבח וכו' וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן עד כאן לשונו, וכן כתב אבודרהם דף כ"ח, משמע בעוד שמאריך השליח ציבור בתיבת מודים אנחנו לך יסיימו הקהל מודים דרבנן וכן פסקו השולחן ערוך ולבוש בסימן נ"ז בברכו עיין שם:

[ב] ולא ישחו יותר מדאי וכו'. הכל בשחיה אחת וכו' ומכל מקום פירשו הב"ח ונחלת צבי דהיינו שנענע בראשו ולא יותר וכן כתב כסף משנה סוף פרק ט' מהלכות תפילה וכן נפסק בפסקי תוס' וכדאי לסמוך המה עליהם ודלא כאחרונים, מיהו דוקא ציבור שאינן עושין אלא שלא יהיו נראין ככופרין אבל השליח ציבור כורע כדין כרע:

[ג] וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם. ומלבוש משמע שאינו חותם כלל. וקשה הא הבית יוסף מדמה לה לדין ברכה אחרונה דלא נזכר נמי בש"ס דילן אלא בירושלמי, והא כתב הלבוש לקמן בסימן ר"ז שני דעות אחד דמסיים בשם ואחד דמסיים בלא שם, ולמה נראה ליה הכא דאינו חותם כלל. ואפשר דסבירא ליה לחלק דהכא גרע מדנזכר חתימת ברוך אתה ה' אל ההודאות בש"ס דילן גבי גשמים ולא נזכר במודים אלמא דאין לחתום כלל. ועוד דברכות בורא נפשות רבות פותחות בברוך מה שאין כן מודים, ואף שיש לומר דהוי כמו ברכה הסמוכה כמו שכתב הרשב"א מכל מקום איכא לחלק ואין לדמות זו לזו ודו"ק, וכן הרמב"ם וסמ"ג וכלבו לא הזכירו, ועוד שראיתי ברבינו ירוחם ורש"ל בביאורו לסמ"ג כתבו דלא נהיגי לחתום:

[ד] ויש אומרים שאומר הכל וכו'. והוא מפסקי מהרא"י סימן ק' שהביא ראיה ממלך שהוא כורע בתפילת שמונה עשרה שוב אינו זוקף, עד כאן. עוד כתב דלא הקפידו חז"ל על ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה, עד כאן. והב"ח תמה דהא בש"ס אמרינן כורע בברוך וזוקף בשם אלמא דאפילו בתחילת ברכה זוקף בשם ולכן השיג על מהרא"י ורמ"א, ופסק דיזקוף אחר מודים אנחנו לך כשאומר שאתה הוא ה' וכו', וכן פסק עולת תמיד. ולעניות דעתי ליישב דהכי קאמר מהרא"י דלא הקפידו חכמים אלא בשאומר בלשון ברכה ברוך אתה ה' ובמודים דתפילת שמונה עשרה אפשר דשאני כיון דבלאו הכי צריך לזקוף בתוך הברכה כדי שיחזור ויכרע בסוף זוקפים בשם, ועוד דהא דאינו מתחיל בברוך משום דהוא סמוכה לחברתה לברכת רצה, ועיין בחידושי רשב"א סוף פרק אין עומדין. עוד יש לומר דהכי פירושו היכא שצריך לזקוף יזקוף בשם, אבל היכא דאין צריך לזקוף בסוף ברכה אין צריך לזקוף בשם וקל להבין. ועוד הביא ראיה מתפילת ראש השנה שכורעין לזכרינו ומי כמוך ובכן אף שיש בהן כמה שמות ואין זוקפין אלא בסוף עיין שם ודו"ק, ועולת תמיד שגה בהבנתו בזה עיין שם. גם מה שכתב עולת תמיד דיאמר תיבת אל בזקיפה ליתא כדפרישית, גם לא אמרו אלא בשם ה' כדכתיב ה' זוקף כפופים, ומה שכתב שכן כתב הב"ח בשם רש"ל ליתא אלא משמע לי להיפך בדברי הב"ח עיין שם ואין להאריך, נכון נראה לי עיקר כדברי מהרא"י ורמ"א:

[ה] ברכנו וכו' המשולשת וכו'. מזכיר זכות אבות שהם שלוש לפי שהשלוש ברכות חלות בזכותן (ר' דוד אבודרהם). כתב שיירי כנסת הגדולה טוב לומר הכהנים עם קדושיך ומאן דאמר בלא ה"א לא משתבש ועיין סימן קכ"א:

[ו] אלא כן יהי רצון וכו'. משמע דלא יענה כלום אלא לסוף יענה כן יהי רצון, וכן כתב הב"ח דאם רוצה יאמר אחר כל ברכה כן יהי רצון, אבל עיקר שלא יענה עד אחר לסוף, וסיים ומה שנוהגים העולם שאומרים בשתי ברכות יהי רצון ובסוף כן יהי רצון הוא טעות דאין משמע על איזה דבר אומר יהי רצון, עד כאן, ועולת תמיד הביא דברי הב"ח בענין אחר עיין שם והוא טעות. כתב הלבוש וביום התענית אומרים שים שלום, כתב במנהגים בה"ב במנחה אומרים ברכת כהנים, ונראה לי ליחיד המתענה אומר שלום רב משום ולא פלוג, עד כאן. ולכאורה קשה דלא סיפיה רישיה ואין לומר דהכי קאמר דברכת כהנים פשיטא דאין אומרים דלעולם אין יחיד אומרו דהא כתבתי סוף סימן קכ"א בשם המנהגים דיחיד אומר ברכת כהנים, גם אין לומר דהכי קאמר דדוקא שים שלום אינו אומר אבל ברכת כהנים אומר דהא יותר שייך לא פלוג בברכת כהנים משים שלום משום שכרות, וכן במנהגים של חול משמע דאין אומרים ברכת כהנים יחיד המתענה וכן משמע בתשב"ץ סימן רל"ט. ונראה לי דהכי פירושו ברכת כהנים לא מיבעיא דאין אומרים אלא אפילו שים שלום נמי אינו אומר משום דאסמכוהו לברכת כהנים כדכתב הלבוש טעמיה, וכן משמע במטה משה דף ס' זה לשונו ונהגו כל זמן שאומרים אלהינו לומר אחריו שים שלום לפי שיש בו ששה דברים שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים, כנגד ששה דברים שבברכת כהנים, עד כאן, משמע דכל זמן שאין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו אין אומרים שים שלום:

שאתה עיין ת' בי"ד סי' נ"ב טעם מספיק על דלא אמרינן נוסחא זו:

א) [סעיף א'] כשיגיע ש"ץ למודים וכו' פי' דוקא למודים שוחין עם ש"ץ אבל לא בשאר ברכות שש"ץ שיחה. עו"ת או' א':

ב) שם. שוחין עמו הצבור. דגרסינן בירושלמי פ"ק דברכות הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה ע"כ. טור וב"י. ומשמע מזה דהיינו ששוחין כמותו ושיעורה כמו שאר שחיות דתפלת י"ח הכתובה בסי' קי"ג, וכ"מ בב"י, וכ"כ הט"ז ומ"א סק"א, עו"ת או' ב' וכתב דכן הוא דעת מרן ז"ל. ר"ז או' א' ח"א כלל ל' או' יו"ד, מיהו הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"ת ה"ד כתב וז"ל וכשיגיע ש"ץ למודים וכורע כל העם שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי עכ"ל. והטעם כתב שם בכ"מ מפני שכבר התפללו ואינם שוחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מחזי כיוהרא עכ"ד, ומשמע שם בכ"מ דהש"ץ והקהל שוים דאין שוחין אלא מעט כיעו"ש. אבל הב"ח כתב דמשמע מדברי הרמב"ם הנז' דהש"ץ כורע כדין כריעה אלא שכל העם שוחין מעט וכתב הטעם דכיון שאין הצבור חייבין עכשיו לכרוע ואינן שוחין אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין במי שהש"ץ כורע לו לפיכך הזהירו חכמים שלא יהיו שוחין אלא מעט כדי שידעו שאין בשחייה זו חיוב גמור אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' א' עט"ז או' א' א"ר או' ב' וכ"כ בשער הכוו' בסוף דרוש ד' דחזרת העמידה דבמודים דרבנן אין שם כ"א כריעת וזקיפת הראש בלבד, וכ"כ בדרוש ב' דעמידה דכ"ט ע"א ובדרוש ו' דל"ז ע"ב, וכ"כ בפע"ת שער העמידה פ' ך' ש"ץ דקל"ט ע"ב. קש"ג סי' ח"י או' ך' בי"ע או' ה' אמנם זהו לפי פשט דברי שער הכוו' שכתב דבמודים דבלחש יעשה כריעת הגוף וזקיפת הגוף בלבד ובמודים דרבנן יעשה כריעת הראש וזקיפת הראש בלבד אבל לפי דברי הרש"ש ז"ל שדקדק מדברי האר"י ז"ל ממקומות אחרים וכתב שצריך לעשות בלחש במודים כריעת הגוף וכריעת הראש וזקיפת הגוף וזקיפת הראש וכן הש"ץ בחזרה כמ"ש לעיל סי' קי"ג או' כ"א א"כ לא נשאר לעשות במודים דרבנן כריעת הראש וזקיפת הראש כיון שעשינו הכל בלחש אלא צריכין לעשות כמו שעושה הש"ץ כריעת הגוף והראש וזקיפת הגוף והראש וזהו כסברת מרן ז"ל ודעמיה דס"ל דעושין במודים דרבנן כמו תפלת הלחש וכמו שעושה הש"ץ וכ"כ המ"א סק"א דהעולם לא נהגי כהב"ח יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה אי סגי בכריעת הראש בלבד או צריך כמו בלחש וגם הסוברים דדי בכריעת הראש לא אמרו שאסור לעשות כמו בלחש ומ"ש דיש יוהרא הוא דוקא אם עושה יותר מדאי המבואר בסי' קי"ג וכמ"ש הפו' ולקמן או' ד' וע"כ יש להחמיר ולעשות במודים דרבנן כמו שעושה הש"ץ דהיינו במודים אנחנו לך יעשה כריעת הגוף ובשאתה הוא כריעת הראש ובה' יעשה זקיפת הגוף וזקיפת הראש וכמש"ל בסי' קי"ג או' כ"א יעו"ש ודו"ק ומיהו נראה דהא שצריך לעשות כריעת הגוף וכריעת הראש וכו' היא דוקא אם מכוון לחזרת הש"ץ ולכך הוא צריך לעשות כמותו אבל אם הוא בזמירות וכיוצא או שכבר התפלל ושמע חזרה אלא שאח"כ שמע דש"ץ אומר מודים זה די בכריעת הראש לבד:

ג) שם. שוחין עמו הצבור, כתב שכנה"ג בהגה"ט או' א' דאף אם התפללו הצבור והש"ץ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע הש"ץ למודים כשיגיע ש"ץ למודים שצריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה עכ"ד. והביאו העו"ת או' א' וכתב עליו דאין דבריו מוכרחים. וכ"מ בסוטה דף מ' ע"א דאין לאומרו כ"א בעת חזרת הש"ץ התפלה יעו"ש. וכן עמא דבר:

ד) שם. ולא ישחו יותר מדאי. פי' יותר ממה שמבואר לעיל בסי' קי"ג סעי' ד' כ"מ בב"י. וכ"כ העו"ת או' ב' ט"ז סק"א. מ"א סק"א ר"ז או' א' וכתב ב"י דה"ה לאבות ששוחין בה תחלה וסוף שאין שוחין בהם יותר מדאי והא דנקטיה במודים משום שדרך קצת בני אדם לשוח יותר במודים מבשאר מקומות דמשמע להו דכל המוסיף לשוח במודים ה"ז משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי יעו"ש:

ה) שם. ואומרים מודים וכו' כתב הלבוש ובעוד אומרים הצבור מודים דרבנן שוחה גם הש"ץ ומתפלל לפניו ע"כ. והביאו א"ר או' א' וכתב דפי' דבריו שאין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מידים דרבנן אלא מתפלל לפניו בעוד שהצבור אומרים עכ"ד. וכ"כ המאמ"ר או' א' ועי"ש מה שתי' תמיהת הא"ר שם על הלבוש עו"ש, מש"ז או' ב':

ו) שם ואומרים מודים וכו' ונקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים, ב"י בשם מ"כ פרישה אות ה' לבוש ש"ץ דקל"ט ע"א מש"ז אות ב' ר"ז אות א' ועיין בסוטה דף מ' ע"א:

ז) שם שאתה הוא וכו' בברכת מודים שאתה הוא ה' אלהינו צריך לומר השין פתח ככתוב שאתה מדבר עמי ועוד דאיכא מאן דקרי שי"ן סין ונראה ח"ו שיאמרו שה אתה ויעבוד למזל טלה מפי הגאון מהר"ר יהודה ממינדאילו, וכ"כ הגאון מהר"מ ממודינא שהיה בזמן מהר"י קוצין בליקוטיו כ"י, ויראה דלדידן יושבי ארץ הצבי וכל גלילותנו צחי הלשון דאומרים על ימין ימין אין לחוש לומר שאתה בפתח ואף דבכתוב נמצא שאתה בפחת כבר המפ' פירשו כמו שאתה בסגול, ואם ככתוב נקרא לטעם ורמז נסתר לא יחויב לומר תיבת שאתה בכל מקום בפתח, והגאונים הנז' אטעמא אחרינא סמכי ואיברא דבגלילות שאין ניכר במבטא שלהם בין ימין לשמאל יש בהן בפותח ויש ליזהר בדבר, אך מנהג כל העולם להיפך ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנזהר בזה ברכ"י בשיו"ב אות ב':

ח) שם שאתה הוא וכו' על שאנחנו מודים לך פי' רש"י ז"ל בסוטה דף מ' ע"א, על שנתתה בלבינו להיות דבקים בך ומודים לך עכ"ד והתו' לשם כתבו בשם הערוך דקא מודו צבור על ש"ץ אינון סומכין, ומאי על שאנו מודים לך על ההודאה דקאמר ש"ץ וקא ענו אנון אמן עכ"ל והב"ד ב"י וכתב דר"ל עכשיו אנו מודים לך מלבד מה שאנו מודים לך בחזרת התפלה שאנו עונין אמן אחר ש"ץ ע"כ:

ט) שם וחותם ברוך אל ההודאות וכו' לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות כמבואר בב"י וע"כ כתב מרן ז"ל בב"י דכן ראוי לעשות לחתום בלא שם ברוך אל ההודאות, וכך הם דבריו כאן בש"ע, וכ"כ הט"ז סק"ב, עו"ת אות ג' ומ"ש שם העו"ת וע"כ אין למחות באותן שנוהגין לסיים בשם שיש להם על מי לסמוך כתב עליו התו"ח אות ב' שצריך למחות ואם טעה צ"ל בשכמל"ו יעו"ש ועיין להגר"א אות ב' שכתב שיש לחתום בשם אבל הרב שי"צ בקו' תכ"ף דף ף' ע"ב כתב שרוב הפו' סוברים שלא לחתום ושהעיקר הוא כדברי מרן ז"ל שיאמר בלא הזכרת השם כי זה הנכון וברור ובכן יפה עשה מור"ם ז"ל שלא הגיה כאן בש"ע על דבריו כמ"ש בס' ד"מ יעו"ש, ועוד עיין להרב שמן המאור שכתב שחזר בו מור"ם ממ"ש בד"מ והודה לדברי מרן ז"ל ולכך לא הגיה כאן בש"ע ע"ד מרן ז"ל יעו"ש והביאו היפ"ל או' ב' והתו"ח שם כתב על הד"מ שהוא ט"ס דאדרבא ברי"ו ורש"ל כתבו דנוהגים שלא לחתום יעו"ש. וכן הוא המנהג כהכרעת מרן ז"ל שלא לחתום בשם כ"א ברוך אל ההודאות:

י) שם. ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וכו' הגה. וי"א שאומר הכל בשחייה אחת וכו' ובדברי האר"י ז"ל לא נזכר מזה כלום אלא רק שצריך לשחות בתחלת מודים דוקא וכמש"ל או' ב' וגם לפי סודם של דברים אין מקום לשחיות אלו. וכ"כ הש"ץ דקל"ט ע"ב ודף יו"ד ע"ג על דברי מרן ומור"ם ז"ל הללו דאין כן דעת הרב זללה"ה יעו"ש והביאו היפ"ל או' ג' ומה שנסתפק שם הש"ץ כבר נתבאר בדברינו לעיל סי' קי"ג או' כ"א ובזה הסי' או' ב' יעו"ש ודו"ק:

יא) [סעיף ב'] אם אין שם כהנים אומר ש"ץ וכו' ואם לא אמר וסיים שים שלום אינו חוזר כמ"ש לעיל סי' קכ"ו או' ט"ו יעו"ש:

יב) שם. אומר ש"ץ וכו' אבל יחיד אסור לאומרה. טור. וכ"כ בש"ע לעיל סי' קכ"א סעי' ג' וכתב הפרישה בזה הסי' או' ו' דדעת הטיר לכ"ע יחיד אסור לאומרה יעו"ש וכ"כ בד"מ או' ג' ותמה על מנהג אשכנזים שיסד מהר"ר אייזיק טירנא ועל מהרי"ל שכתבו יחיד אומר אותה יעו"ש. ועיין במ"א סי' קכ"א סק"ג ובהגה שם, ודו"ק:

יג) שם. בברכה המשולשת וכו' וצ"ל בברכה פתח תחת בית ראשונה כמ"ש לעיל סי' קכ"ה או' י"ד בשם ס"ח יעו"ש:

יד) שם. בברכה המשולשת וכו' ומזכיר זכות אבות שהם שלשה לפי שהשלש ברכות חלות בזכותן. ואמר משולשת כי הם שלש פסוקים. הרד"א. והביאו א"ר אות ה' ועיין לקמן אות ך':

יד) כתב הרד"א שה"ר יוסף קמחי כתב שאין לומר כהנים עם קדושיך כי אינם נקראים עם והעד והכהנים והעם, וגם אין לומר כהני עם קדושיך כי אינם כהני ישראל אלא כהני ה' אלא הנכון לומר כהנים בעם קדושיך אבל הוא ז"ל חלק עליו וכתב שיכול לומר כהנים עם קדושיך כדאמרינן בוידוי יוה"כ ובני אהרן עם קדושיך וכתב שכן הוא בסדורי ר"ע ורב סעדיה עכ"ד והביאו ב"י וכתב וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות תפלה וכן נהגו עכ"ל, וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד דאין הקפדה שלא לכוללם בכלל עם אלא כשמזכיר עם לבד כמו והכהנים והעם אבל לקרותם כהנים עם קדושיך שמזכירם בשם עם קדוש כמו שהיה אומר הכ"ג ש"ר יעו"ש, והביאו העו"ת אות ח' (ומ"ש שם העו"ת דהב"י חלק עליו אהמ"ר לא דק שהרי הרד"א הוא שחלק עליו כמבואר למעיין בב"י וכ"ה בהדיא בהרד"א כיעו"ש) א"ר אות ה' וכ"כ המ"א סק"ג לחלק בין עם סתם לעם קדושיך יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות ב' ברכ"י אות א' א"א אות ג' וכתב שם השכנה"ג דטוב לומר הכהנים עם קדושיך ואי תני כהנים עם קדושיך לא משתבש יעו"ש א"ר שם, ומ"ש המ"א שם בשם הזוה"ק כשאומר יברכך ה' יראה לצד ימין וכו' כבר כתבנו אותו לעיל בסי' קכ"א אות ז' קחנו משם:

טו) שם עד ואני אברכם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ד מה"ת דין יו"ד, וכ"כ הגמ"י שם בשם הרוקח וכתב ודלא כרש"י שכתב שאין לאומרו וכ"כ הרד"א דבסדר רב עמרם ורב סעדיא כתוב ושמו את שמו ועליהם סמכו באלו הארצות לאומרו עכ"ד, וכ"ז הביא מרן ז"ל בב"י וכתב וכן נהגו וז"ש כאן בש"ע עד ואני אברכם, מיהו בעל המנהיג כתב ושמו את שמי אין מנהג בצרפת לאמרו וכמ"ש רש"י וכ"כ ד"מ אות ג' דהמנהג במדינות אלו שלא לאומרו וכ"כ הלבוש וכ"כ העו"ת או' ו' מ"א סק"ד א"א אות ד' ר"ז אות ב' מ"ב אות ט' וכ"ז הוא למנהג צרפת שהם האשכנזים אבל הספרדים נוהגים לאומרו כדברי הרמב"ם ז"ל והרד"א ומרן ז"ל, וכ"כ בס"ח סי' תת"ד שהראשונים היו אומרים אתו והביאו כנה"ג בהגב"י, וכ"כ ש"ץ דקל"ט ע"ג:

טז) שם ואין הצבור עונין אחריו אמן וכו' והטעם מפני שאין עונין אמן אלא כששומעין מפי המברך, ב"י בשם הרד"א, ט"ז סק"ד, עו"ת אות ז' וכ"כ הלבוש דאע"פ שעונין אמן על כל פסוק כשכהנים נושאין ידיהם שאני התם שהכהנים בנשיאת כפים אומרים אותו בלשין ברכה שמברכין את ישראל לכך נופל לענות אחריהם אמן שהוא לשון קיום ומחזיק שמאמין את הדבר שאומרים הכהנים אבל הש"ץ שאינו אומר אותה אלא בתורת בקשה שמתחיל אלהינו וכו' אין נופל אחריו לשון אמן אלא כן יה"ר כלומר גם אנו מבקשים ממנו ית' שכן יעשה ויהי כן רצינו ית' עכ"ל, ומזה דקדק הזכ"ל אות ת' דכשהש"ץ אומר ברכת כהנים אין שום צורך להקהל להפוך פניהם נגד הש"ץ כיון דאינו אומרה כ"א בלשון בקשה יעו"ש, אבל היפ"ל בסי' קכ"ח אות ג"ל כתב דגם כשאין כהנים ג"כ שאומר הש"ץ או"א ברכנו וכו' יש לפנות פניהם נגד הש"ץ כדי לקבל אור העליון הנמשך בעת ברכה זו וכתב שכן ראה נוהגים אנשי מעשה וכ"כ מוהר"ר עראמה בחיבורו על הרמב"ם סו"פ ט"ו מה"ת יעו"ש:

טוב) שם, אלא כן יה"ר, וכתב בד"מ אות ד' דכן המנהג לומר יה"ר ולא אמן, ובמהר"א שהוא לא אמר כלום עכ"ל. וכ"כ הלבוש דכן נהגו לומר כן יה"ר ולא אמן ר"ז אות ב' מיהו בתשו' יכין ובועז סי' כ"ה כתב דיש עונין אמן ודעבד כמר עבד וכו' יעו"ש והביאו פ"ת וא"ח, אבל הדרישה כתב דאיסורא נמי איכא דאין לענות אמן בחנם יעו"ש, והביאו הער"ה אות ב':

חי) שם, אלא כן יה"ר פעם אחת בסוף שהרי אינו אלא כעין ברכה אחת, ואם רוצה עונה כן יה"ר על כל ברכה וברכה, אבל מה שנוהג העולם שלא לומר בן יה"ר אלא בסוף ובב' ברכות הראשונות עונים אחר ש"ץ יה"ר הוא טעות דיה"ר אינו משמע על איזה דבר הוא אומר שיה"ר אלא אין עונה כלום אחר ב' ברכות אלא בסוף הג' אומר כן יה"ר או עונה על כל ברכה וברכה כן יה"ר אבל העיקר שלא יענה כלום אלא דבסוף עונה כי"ר והכי משמע בש"ע עכ"ל, וכ"כ העו"ת אות ח' עט"ז אות ג' וכ"כ הט"ז סק"ד דמשמע כאן דא"א כי"ר אלא אחר סיום אמירת ברכת כהנים, וכ"כ המ"א סק"ה, א"ר אות ו' סו"ב אות ג' אבל המאמ"ר אות ה' הקשה ע"ז וכתב דמהיכא משמע להו להפו' הנז' מהש"ע דאין לומר כי"ר כ"א לבסוף אלא אדרבא משמע דאחר כל ברכה עונין כי"ר כמו שעונין אמן אחר כל ברכה וברכה יעו"ש, וכתב שכן משמע מדברי הלבוש וכן הוא בס' א"ח דף ק"ט ע"ד דאומרים כי"ר בסוף כל פסוק יעו"ש, וכן עתה עמא דבר לומר כי"ר אחר כל פסוק ופסוק מאחר דגם הב"ח כתב דאם ירצה יכול לענות כי"ר אחר כל ברכה וברכה ותול"מ:

יט) שם, אלא כן יה"ר, כתב הדרישה ז"ל וז"ל ומה שעונים אמן אחר זכרנו לטובה ביעלה ויבא היינו דהתם מתוקנת התפלה לש"ץ גופיה משא"כ ברכת כהנים שנצטוות לכהנים ועכשיו שאין כהנים הש"ץ מבקש שיברכנו וכו' ולכן משנין ואומרים כי"ר עכ"ד, אבל המאמר אות ו' כתב דמדברי הרד"א בשם הרי"ף שהביא מרן ז"ל בב"י שאין עונין אמן אלא כששומעין מפי המברך וכו' נראה דה"נ ביעלה ויבא אין לענות אמן שהרי אין הש"ץ מברך אלא מבקש שהי"ת יזכרנו לטובה וכל שאינו אלא בקשה אין לענות אמן אלא כי"ר וכתב דכן ראוי לנהוג דאתי לכ"ע יעו"ש:

ך) שם, אלא כי"ר, ומנהג ותיקין לומר כי"ר בזכות אברהם, כי"ר בזכות יצחק, כי"ר בזכות יעקב ובזכות משה ואהרן ויוסף ודוד, חס"ל אות ב' פתה"ד בסי' קכ"ח אות י"ב, בן א"ח פ' תצוה אות ב' ועיין לעיל אות י"ד ודו"ק:

כא) טוב לומר בשעת ברכת כהנים כשאומר הש"ץ פסוק יברכך וכו' אל נא קרב תשועת מצפיך, וכשאומר פסוק יאר וכו' לומר פחדך סר תוציאם ממאסר, וכשאומר פסוק ישא וכו' יאמר פדה סועים פתח סומים ישעך מצפים. דלה יוקשים וקבץ נפוצים סמוך ה' מפלתני. ויכוין בר"ת בשם של כ"ב. אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם, צרור המור פ' נשא ושל"ה, מ"א סק"ג. סו"ב או' ג' בי"ע:

כב) שם הגהה. וא"א אלהינו וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים וכו' כלומר לאפוקי מנחה שאינה של תענית צבור שאין אומרים, וכן המנהג. שכנה"ג בהגב"י או' ב' ש"ץ דף קל"ט ע"ג:

כג) מקום שנוהגים להתענות עד אחר חצות אין לומר אלהינו ברכנו בברכה במנחה. ליקוטי מהרי"ו סי' מ"א. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' ח':

כד) שם בהגהה. ונהגו לומר בשחרית שים שלום וכו' ומנהגינו לומר שים שלום בכל התפילות בין בשבת ובין בחול בין ביו"ט ור"ה ויוה"כ. שכנה"ג בהגב"י או' י"ב וכ"כ הבחה"ט סק"ז בשם סידור האר"י ז"ל, והביאו היפ"ל או' ו' וכ"ה לפי סודם של דברים שכתב הרב בשער הכוו' דרוש ו' דעמידה על תיבות שים שלום משמע שלעולם צ"ל דוקא שים שלום בכל תפלה ותפלה שתהיה ואין לשנות:

מ"א סק"ב כוונתו. הוקשה לו דהא גם בתחלת הברכה קי"ל דזוקף בשם כמבואר בסימן קי"ג ותירץ דתקנת חכמים שיזקוף בסוף הברכה ולכן יזקוף בשם ולכן גם בתחלת הברכה אם דעתו לזקוף מיד זוקף בשם אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה ובגמרה ליכא שם מש"ה אף על פי שיש שם בתחלתו לית לן בה:

סק"ג כהנים דבוק דלא תימא דה"ק שאהרן ובניו המה כהנים של עם קדושך ושלוחיהם:

רמ"א ואין אומרים עיין כנסת יחזקאל סימן י"ב: מ"א ד"ה כתב וכו'

ולא ישאו. פי' שישחו כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג ס"ה [כ"מ בב"י] והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

בשחיה א'. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה תדע דבר"ה ויה"כ אין המדקדקין נוהגים לזקוף אלא בסוף ברכה (שם) נ"ל כוונתו דבסוף הברכה דצריך ע"כ לזקוף כמו שתקנו חכמים לכן יזקוף בשם וה"ה בתחלת הברכה היכא שזוקף מיד אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה והתם ליכא שם אף על פי שיש שם לית לן בה ועוד יש ראיה ממלך שהתפלל כל התפלה בשחיה ואף על פי שיש בה כמה שמות והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל, והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:

בברכה. בפת"ח (ס"ח סי' תת"ה) כהנים עם, אין מלת כהנים דבוק למלת עם (וכמ"ש סי' קכ"ח ס"י בהג"ה) שהרי קי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושיך אף על גב דעם סתמא לא איקרי כדאי' פרק הזרוע עם קדושיך אקרי כדאי' פ"ד דיומא, כתוב בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין: טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת מצפיך וכו'. והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה):

עד ואני וכו'. ואנו אין אומרים רק עד שלום:

כן יהי רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כי"ר אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון (ב"ח):

(א) ולא ישחו – היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש:

(ב) יותר מדאי – פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

(ג) ואומרים וכו' – ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:

(ד) בלא הזכרת השם – ודעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:

(ה) בשחייה אחת – והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:

(ו) אם אין שם וכו' – עיין לקמן סימן קכ"ח ס"י בהג"ה שכתב דמנהגנו שאפילו יש שם כהנים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד עם קדושיך עי"ש:

(ז) אומר ש"ץ וכו' – ובדיעבד אם לא אמר אין מחזירין אותו ועיין בבה"ל:

(ח) בברכה – בפת"ח. כהנים עם קדושיך אין מלת כהנים דבוק למלת עם קדושיך לומר שהם כהני עם קדושיך דהא קי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן אלא כלו' שהכהנים נקראים עם קדושיך. כשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ד' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פ' נשא:

(ט) אברכם – ומנהגנו כהיום שלא לומר רק עד שלום. מ"א וכן משמע מביאור הגר"א:

(י) ואין הצבור וכו' – דאמן לא שייך כ"א כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים:

(יא) כן יהי רצון – ר"ל אחר סוף ברכה ג' דהכל ענין אחד הוא שמסדר הש"ץ בתפלתו מה שהכהנים אומרים. ויש עונים כי"ר אחר כל ברכה:

(יב) בזמן שראוי – ר"ל בשחרית ובמוסף ולא במנחה ובתענית צבור גם במנחה והטעם משום דאומרים ברכת כהנים ויחיד המתענה אומר שלום רב [לבוש וא"ר]:

(יג) אבל בלא"ה וכו' – ואם אמר שים שלום או בשחרית שלום רב יוצא ובסידור האר"י ז"ל כתוב לעולם שים שלום ועיין בבה"ל:

ולא ישחו יותר מדאי. ב"י הביא הרבה פוסקים דס"ל דבכל השחיות יש אזהרה זו ובזה ניחא לי למה לא נתנו כאן גבול עד היכן היא השחיי' בזה כדי שנדע מהו הנקרא יותר מדאי אלא נראה דדין השחייה נזכר לעיל סי' ק"ג וכאן הזהירו שלא ישחו יותר מאותו שיעור והא דנקטי' הכא הירושלמי לפי שכאן היא עיק' השחייה שהיא נזכרת בפי' בתיבת מודים כנ"ל. והטור הקשה על הרמב"ם שכתב כן מדאי' בירוש' מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי משמע דעל הש"ץ דוקא קאמר דאין שייך העברה אלא בש"ץ ואיני מבין הקושיא דלרבותא אמר כן בירושלמי דיש כאן עבירה גדולה כ"כ דהעבירו שלא יהיה ש"ץ בשביל זה א"כ יש לכל אדם ליזהר שלא ישחה יותר מדאי כנ"ל נכון ועמ"ש בסימן קי"ג מה שקשה מכאן על התם:

וחותם ברוך וכו'. לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות ע"כ יש לחתום אבל בלא שם:

גם בסוף. דאיתא בגמרא רבא חתים כר"ע בהודאה תחלה וסוף ופירש הראב"ד דקאי על מודים דרבנן ואיתא תו בירושלמי א"ר זעירא ובלבד במודים ופירש ב"י היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים וע"כ כתב כאן טוב לחוש להחמיר גם בסוף:

ואין הצבור כו'. דאין עונין אמן אלא (אחר) המברך שהוא הכהן ומשמע כאן דא"א כי"ר אלא אחר סיום אמירת ברכת כהנים והעולם נהגו שאחר ב' ברכות הראשונות אומרים י"ר ואחר הג' אומרים כי"ר נראה לתת טעם לפי שאם אין שלום אין כלום והברכה הג' היא שלום והוא גמר הברכה העיקרית ע"כ אומרים שם כי"ר להורות שבזה היא עיקר הברכה: העתק מספר עץ חיים שחיבר האלקי מהר"מ קלפיראס תלמיד האלקי קודש קדשים מהר"רי לוריא ז"ל בעניני תפלה: אחד פ' התמיד יאמר פטום הקטורת. יין קפריסין היו"ד בציר"י. רובע הקב אל יאמר אלא רובע כי סתמ' הוא כן בגמ'. והקטרת לאיברים לא יאמר קודמת. אחר הקטורת יאמר ה' צבאות ג"פ וערבה לה'. ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. עליה השלם כל הקרבנות יאמר השלם בציר"י תחת הלמ"ד. אח"כ אנא בכח ונוסח אנא בכח יאמר בלשון זה אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה בנשימה א' דהיינו אבגית"ץ וכן השמות האחרים דהיינו קר"ע שט"ן נג"ד יכ"ש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע. יג"ל פז"ק. שק"ו צי"ת. כל פסוק שאומר יאמר אותו בניגון כקורא בתורה. וכן שני כתובים. יאמר וכאן שני כתובים כו'. צריך להסתכל כל יום בציצית כמ"ש וראיתם אותו והיא תועלת גדול לנשמה ולא יזדמן חטא על ידו. צריך שיכסה הטלית תפילין של ראש. בכל פעם שיאמר אשרי יאמר אחר כך ואנחנו נברך יה כו'. לא היה מסיר טלית ותפילין עד עלינו. אחר עלינו י"ל והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויכוין שמתחיל בוי"ו ומסיים בד' שהוא עשרה לי' ספירות ע"כ ראיתי שם. הברייתא של ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר כו'. היא בפ' תמיד נשחט דנ"ט וכתבו שם התוס' דנר' לר"י דל"ג ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבהא הקפיד' תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עכ"ל. כשאומר בפסוק ראשון ה' אלהינו ה' אחד יכוין על ד' אותיות של הוי"ה כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו יכוין על ד' אותיות של אדנות. כשאומר לעולם ועד יכוין לשם יאהדונה"י. כשאומר יהא שמיה רבא יכוין שהוא ית' שליט בד' עולמות אבי"ע דהיינו לעלם שהוא ל' יחיד נגד עולם האצילות ששם אחדות גדול. ולעלמי נגד עולם הבריאה כשיאמר עלמיא יכוין נגד עולם היצירה בעלמא נגד עולם העשיה וכשאומר יתברך יכרע שהוא ברך לך תכרע. בנוסח מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים הוגה בדפוס חדש ומתפתה בתחנונים והוא שלא כדין דהרמב"ן כתב בפ' משפטים בפסוק וכי יפתה פתוי הוא על דברי שקר:

בט"ז ס"ק ג' רבא כורע בהודאה כו' כצ"ל:

סק"ד ד' שחיבר האלוף מהו' חיים כו' כצ"ל:

במג"א ס"ק ב' אע"פ שיש כו' ר"ל שאע"פ בתחלת הברכה אף שכפף במודים יש שם לית לן בה כיון שאומר הכל בשחיה ואינו זוקף כלל ויש מגיהים אע"פ שיש שם אל ור"ל שאומרים ברוך אל ההודאות וקאמר דלית לן בה ולפענ"ד כמ"ש: