שולחן ערוך, אורח חיים פ״א: דין צואת קטן. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין צואת קטן. ובו ב סעיפים:
קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו:

היה קורא וראה צואה כנגדו ילך כדי שיזרקנה מאחריו ארבע אמות ואם אי אפש' כגון שיש לפניו נהר או דבר אחר המעכב ילך כדי שיניחנ' לצדדין ד' אמות ואינו צריך לחזו' אלא למקום שפסק ולה"ר יונה אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה צריך לחזור לראש: [וע"ל סי' ע"ו סעיף ח']:

היה קורא ורואה צואה כנגדו ילך כדי שיזריקנה מאחוריו כו'. וה"ה שישאר על עמדו ויחזור פניו ויניח צוא' מאחוריו וירחיק שיעור ד"א רק שלשון הגמרא כן אצל התפלה ושם מיירי שהולך כנגד המזרח וא"א לו בענין אחר כי עכ"פ צריך לחזור פניו כנגד המזרח (משמעות ר"י) או י"ל תקנת' דמהלך נקט דקיל' וא"כ אם רוצ' לעמוד ולהתעכב מדרכו כדי שיחזו' פניו כלפי מערב כדי להניח צואה שם אחוריו ד"א פשיטא שיכול לעשות כן ויותר טוב הוא (אמ"ז):

אם היה במקו' שהי' לו לתת אל לבו כו'. הגה ע"ז כ"כ הר"ר יונה י"א אף במקום שהיה לו להסתפק אינו חוזר וקורא מאחר שלא מצא במקומו ממש רשב"א והכי נקטי' כדברי הרשב"א דבתרא הוא (ב"י):

לאכול. מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ"א ע"ש. וב"ח כתב דבקטן א"צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע"ש. וט"ז חולק עליו ע"ש. ועיין בפר"ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו:

דגן. כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג"א. ושיעור פרס עי' סי' תרי"ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ"ו. וביורה דעה סי' רס"ה סעי' ח' בה"ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ומג"א כ' ול"נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ"ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני:

שיזרקנה. וה"ה שיחזיר פניו אם אינו עומד בתפלת י"ח. עיין מ"א:

ד' אמות. ממקום שכלה הריח:

סוכה מ"ב לפירוש הב"י לדעת הפוסקים

ברכות פ"ב

הרשב"א שם

שם:

ס"א לכלל כו'. עמ"א:

ס"ב ולהר"י כו'. כמש"ל ס"ס ע"ו אבל ס' ראשונה ס"ל דכאן ל"ל הואיל וחטא כו' דלא פשע בזה לבדוק סביביו ולהכי ל"ק כאן דמרחיק דאלו לדברי הר"י מאי פסקא דשם במקום הראוי וכאן לא:

קטן שהגיע לכלל שאחר וכו' – עיין במ"ב מש"כ דאם הוא חלוש וכו' הוא מדברי המגן אברהם וטעמא דבתר דידיה אזלינן ונ"ל דכ"ש דאזלינן בתר דידיה להחמיר ע"כ אם אנו רואין שהקטן הזה יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס ואחרים בזמנו עדיין לא הגיעו לזה השיעור אפ"ה צריך מדינא להרחיק מצואתו ומימי רגליו ומה שכתבתי לבסוף הנ"מ בין לכתחילה לדיעבד הוא נובע מדברי הש"ת בשם המח"ב עי"ש רק שהוא כתב הדין לענין קריאה ולענ"ד לענין קריאה יש להחמיר לחזור ולקרות הפרשה של ק"ש עוד הפעם אחרי שאין בזה חשש ברכה לבטלה וגם הוא דאורייתא:

ולהרר"י וכו' – עיין במ"ב דלדינא אין להחמיר בדיעבד וכ"ש לענין שאר ברכות בודאי אין להחמיר עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה:

[א] קטן שהגיע וכו'. אבל גדול אפילו אינו יכול לאכול כשיעור זה מרחיקין, כן מבואר בש"ס סוף פרק לולב הגזול, כן כתב רבינו ירוחם:

[ב] כזית דגן וכו'. גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפ"א צריך עיון הג"ה סמ"ק סימן נ"ז, וכתב מגן אברהם ונראה לי דמשערינן כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א, וזה לשון הט"ז אפילו מיני תבשיל דייסא. כתב רש"ל אין נכון לקרות קריאת שמע אצל תינוק דמסתמא מטפח באשפה, עד כאן, ועוד שאין מקנחין עצמן וצואה בפי טבעת אסור:

[ג] פרס וכו'. הם ארבע ביצים (לבוש). וקצת קשה דלקמן סימן תרי"ב סעיף ד' כתב הלבוש דיש אומרים דאכילת פרס הוא שלוש ביצים ולקמן אפרשו בס"ד:

[ד] מרחיקין וכו'. אף שעכשיו לא אכל או אפילו שעדיין לא אכלו מעולם, לבוש. ובאמת כן כתב הבית יוסף מסברא דנפשיה לחלוק על רש"י דנראה כן מפוסקים, אבל הב"ח השיג עליו דהפוסקים לישנא דהש"ס נקטו ולא מצינו מי שחולק על רש"י לכן פסק כרש"י, והא דנקיט הש"ס ופוסקים יכול לאכול היינו דמן הסתם תלינן דאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, כיון דיכול לאכול, אבל כשידוע שלא אכל מעולם. אי נמי ידעינן דאין צואה זו מדגן שאכל כבר כגון שעברו ימים רבים שלא אכל אין מרחיקין, וכן פסקו שיירי כנסת הגדולה ונחלת צבי, ולאפוקי מעולת תמיד שהחמיר בלא טעם. ועוד שראיתי בר"ן סוף פרק לולב הגזול פסק בתשובות, וכן משמע לי בבעל הלכות גדולות פרק מי שמתו וספר זכרון וכלבו דף ד'. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי שהאריך להחמיר, ועיקר ראייתו דגדול יוכיח עיין שם שהאריך, והוא תימה דאדרבה משם משמע מדנקט בגדול שאין יכול לאכול אסור אלמא בקטן שרי, וכן כתב מגן אברהם:

[ה] מאחריו ארבע וכו'. פירוש ממקום שכלה הריח:

[ו] או דבר אחר וכו'. לשון ר' יונה כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת כנגדו המעכב אינו רוצה לחזור פניו שהוא רוצה להתפלל נגד המזרח עד כאן, ונראה דהיינו משום דבש"ס קאי אתפילה, אבל כשעוסק בקריאת שמע נראה דמותר לו להחזיר פניו כשמרחיק מצואה ארבע אמות כדלעיל סוף סימן ע"ח גבי ערוה:

[ז] אלא למקום שפסק וכו'. שלא הצריכו לבדוק אלא כשקורא במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה משום והיה מחניך קדוש אבל משום ולא יראה שהוא כמלא עיניו לא הטריחוהו לבדוק לכך חוזר למקום שפסק, לבוש. ונראה דלפי זה נראה לי דהא דרואה צואה כנגדו מיירי חוץ לארבע אמות דאי בתוך ארבע כנגדו איכא נמי איסורא דוהיה מחניך קדוש וצריך לחזור ולהתפלל מראש, ואפשר דכגון זה מיירי רבינו יונה דסבירא ליה דסתמא דש"ס מיירי אפילו תוך ארבע אמות ואפילו הכי אינו חוזר ומתפלל, לכן פירש דמיירי במקום שלא היה לו לתת על לבו שיש שם צואה ודו"ק. ואם כן קשיא על הבית יוסף שמשוה מחלוקת בין רבינו יונה ורשב"א וגם בשולחן ערוך כתב שני דעות בזה, ואולי סבירא ליה דסתם לשון כנגדו בש"ס הוא רחוק ארבע אמות וכהאי גוונא אפרש בסימן פ"ג בס"ד:

[ח] ולה"ר יונה וכו'. ולענין הלכה כתב בית יוסף דנקטינן כסברא הראשונה שהוא הרשב"א דבתרא הוא, וכתב לחם חמודות דף כ"ג דבשולחן ערוך חזר בו שהביא לסברת רבינו יונה, עד כאן. ואיני יודע מה חזרה יש בזה דכבר מקובלים אנחנו דהרמב"ם דכתב השולחן ערוך סברא ראשונה בסתם פסק כוותיה ולא כתב השניה אלא כדי לחלוק כבוד כמו שכתב בחלקת מחוקק סימן א'. מיהו לדינא אני חוכך להחמיר כי הרא"ש דהוא נמי בתרא הביא דברי רבינו יונה, ועוד ראיתי ברוקח סימן שכ"ג זה לשונו מצא צואה כנגדו תפילתו תועבה, עד כאן, מדשינה מלשון הש"ס במקומו וכתב כנגדו אלמא דכל שכנגדו והיינו כמלא עיניו:

א) [סעיף א'] קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו וכו'. ואעפ"י שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת. ב"י. לבוש. עו"ת אות א'. ט"ז סק"א. וסיים דדברי הב"ח אינם נראים כלל ופסק הש"ע ברור וקיים יעו"ש. וכ"כ הסו"ב במק"ח אות א' וה"ב. וכ"כ העו"ת שם דיש להחמיר כדברי המחבר. וכן הרב דוד עראמה בפי' להרמב"ם ז"ל מסיק כדברי מרן ז"ל יעו"ש. והביאו המאמ"ר אות ב'. וכ"כ החס"ל אות א'. קיצור ש"ע סי' ה' אות ה'. מיהו השכנה"ג בהגב"י אות ב' הביא דברי הב"ח שכתב דאם לא אכל כזית דגן או אפילו אכל וידוע דצואה זו אינה מאכילת דגן אין מרחיקין ומשמע שמסכים לדבריו. וכן דעת הא"ר אות ד' וכתב שכ"פ הנ"ץ. והפר"ח כתב לענין הלכה דלכתחלה יש לחוש לדברי המחבר דכל קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול דגן צריך להרחיק מצואתו. ובדיעבד אם קרא או התפלל יצא י"ח וא"צ לחזור ולקרות יעו"ש. והסכים לדבריו המחב"ר אות ב' והביאו סידור בי"ע אות כ"ט (אמנם מ"ש שם הבי"ע באות ל' דברי הב"ח הוא תימה דהיאך אחר שהביא דברי מרן ז"ל והפר"ח באות כ"ט חזר בו באות ל' להביא דברי הב"ח שהם נגד דברי מרן והפר"ח ז"ל וצ"ע). שע"ת אות א' וכ"כ החס"ל שם. ועיין ביו"ד סי' רס"ה סעי' ח' בהגהה שמשמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמנה ימים והביאו מ"א בזה הסי' סק"א. ח"א כלל ג' אות ח' וכ"כ החס"ל שם. קיצור ש"ע שם. ושמנה ימים לאו דוקא אלא אפילו לבן יום א' יש ליזהר כמ"ש ר"ז אות ב':

ב) שם יכול לאכול כזית דגן וכו'. כל חמשת המינים קרי דגן. חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון. רש"י סוכה דמ"ב ע"ב והביאו ב"י וט"ז ומ"א שם. וכתב הט"ז סק"ב דאפילו אם אכל הדגן במיני תבשיל ודייסא. והב"ד האחרונים. ועיין מש"ז אות ב'. ובמאכל שעושים לתינוק שקורין פפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א. מ"א סק"ב. י"א בהגב"י. א"ר אות ב'. סי"ב אות א' ח"א כלל ג' אות ח':

ג) שם כזית דגן וכו'. ושיעור כזית הוא כחצי ביצה כמ"ש בש"ע סי' תפ"ו. ושיעור הביצה הוא כלי שמחזיק י"ח דרה"ם מים ומקמח י"ב דרה"ם מחטה מצרית כמבואר בהרמב"ם במסכת עדיות פ"א מ"ב שכתב דרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן המים כ"ז דרה"ם ומקמח חטה מצרית י"ח דרה"ם יעו"ש. וידוע דרביעית הוא רביעית הליג והלוג ששה ביצים ואם כן יעלה לכל ביצה י"ח דרה"ם מים ומקמח י"ב ואכמ"ל רק ריש מילין אמר ובמקום אחר יתבאר יותר בס"ד. עיין לקמן סי' קס"ח או' מ"ו:

ד) שם לאכול אכילת פרס. ושיעור אכילת פרס כתב הטור שהיא ארבעה ביצים. וכ"כ הלבוש. מיהו הח"א שם כתב שהוא שיעור שלשה ביצים. ואמנם עיין בב"י סי' תרי"ב שהביא פלוגתא בזה דלדעת רש"י והטור הוא ד' ביצים ולהרמב"ם והרשב"א הוא ג' בצים. וכתב הרב המגיד בפ"ב משביתת עשור שכן עיקר יעו"ש ובש"ע שם סעי' ד' כתב מרן ז"ל י"א ד' ביצים וי"א ג' ביצים ולפי הכלל דק"ל דכל היכא שכותב מרן ז"ל י"א וי"א דדעתו לפסוק כדיעה שנייה רק אם סברת י"א הראשונה הוא לחומרה חושש לה לכתחלה כמש"ל סי' י"ג אות ז' יעו"ש וכן הוא לקמן בסי' תרי"ח סעי ז' כשהיתה סברת האומרים ד' ביצים לחימרא חשש לה לכתחלה וכמ"ש בב"י שם בשם הר"ן יעו"ש אם כן גם הכא יש לחוש לחומרא ולשער אכילת כזית גם בד' ביצים. וכ"פ החס"ל אות א' ועיין א"ר סי' תרי"ב אות א' וסי' תרי"ח אות יו"ד:

ה) שם בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס. כלומר שישהא בשיעור כזית דגן זה זמן אכילת פרס לגדול אבל אם שהה יותר משיעור זה אין מצטרף שהרי הוא כאוכל חצי כזית עכשיו וחצי למחר והלכה למשה מסיני שאין מצטרפין לשהייה ארוכה כזו עכ"ל הרב שדה יהושע בפ"ג דברכות דכ"ט ע"ג. והביאו יפ"ל אות ב' וכ"כ רש"י ז"ל והביאו ב"י וט"ז סק"ג:

ו) שם בכדי שיוכל גדול לאכול וכו'. ושיעור קטן זה כתב בס' מגדול עוז להגאון מהריעב"ץ ז"ל דהיינו כשנעשה בן שנה. והביאו קיצור ש"ע סי' ה' אות ה' וכ"כ הפתה"ד אות א' בשם הרב יוסף אומץ אשכנזי ז"ל אות ט' וכתב עליו דעכ"ל דהיינו מדינא קאמר אבל לכתחלה טוב ליזהר מצואת קטן אפילו בן ח' ימים כמ"ש ביו"ד סי' רס"ה יעו"ש. וכ"כ אנן לעיל אות א' יעו"ש:

ז) כתב המ"א סק"א בשם רש"ל (ויש גורסין הש"ל) דאין נכון לקרות קריאת שמע אצל תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה. והוא ז"ל נתן טעם אחר מפני שאין מקנחין עצמן וצואה בפי טבעת אפילו הוא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ה עכ"ד. וכתב עליו הבאה"ט סק"ב במחילה טעה בזה כי צואה בפי הטבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה עכ"ל. ובספר ח"מ הביא ראיה לדבר מדברי רש"י ביומא דף למ"ד שכתב על ממרא דרב פפא שאמר צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע ופירש"י וז"ל אסור זה לקרות ק"ש עכ"ל משמע דוקא אותו אדם יעו"ש. וכן הקשה הפרמ"ג בא"א והלב"ש אות א' על דברי המ"א הנז' יעו"ש וכן הקשה התו"ש בהגהותיו וגם המו"ק התמרמר על זה כיעוש"ב. ובמחב"ר אות א' הקשה גם על הא"ר אות ב' שהביא דברי המ"א דלא סגי שלא השיג עליו אלא שנמשך אחריו יעו"ש. וקושיא זו תפול גם על הסו"ב שהביא דברי מ"א הנז' ועיין מחה"ש אות א' מה שחתר לתרץ דברי המ"א הנז' והפמ"א ח"ב סי' קס"ה כתב לתרץ שדעת המ"א דכיון דבמקומה נפיש זוהמא גם לאחרים אסור משום זוהמת הריח יעו"ש. והמחב"ר שם ימאן גם בזה וכתב ליישב בדוחק וז"ל דמ"ש הש"ל אין נכון לקרות ק"ש וכו' שמטפח באשפה היינו עד שיראה שהוא נקי ואין ריח רע וע"ז כתב דגם משום צואה במקומה יש לחוש והטעם דאפשר דזמנין דיש קצת ריח ואינו מרגיש כלל או אינו מרגיש שהוא מצואה עד שיתישב שאין שם ריח או הוא נקי וכל זה דוחק עכ"ל. אמנם מ"ש שם המחב"ר דלא נמצא זה לא ברש"ל ולא בשבולי הלקט כתב הפתה"ד אות ב' דהוא בשבולי הלקט ה' תפלה כלל ו' ד"ה ע"ב ועי"ש בפתה"ד במה שרצה לתרץ בזה דברי המ"א יעו"ש. נמצינו למידים מכל זה דדעת הפו' מסכמת דצואה בפי טבעת והיא מכוסה דשרי לאחר לקרות אם אין ריח רע מגיע לו הימנה רק בתינוק שמטפח באשפה יש ליזהר ולחוש שמא אינו נקי או שמא יש בו ריח רע ואינו מרגיש. וכתב החס"ל אות א' דמי שיש לו בנים קטנים צריך להיות זריז ויזרז את אשתו לקנח יפה יפה ולעמוד על המשמר להיות מחנהו קדוש בשעת אמירת ברכות ולימודים ואת ריח הטומאה יעביר ע"י ריח אחר ואז יקרב להזכיר את ה' הנכבד והנורא וכל הזהיר וזריז בענינים אלו ומדקדק ומחמיר על עצמו ה"ז מרבה כבוד שמים ועליו נאמר כי מכבדי אכבד עכ"ד:

ח) שם מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו. ומ"ש בסוכה דמ"ב ע"ב ובירושלמי בברכות דף ו' בדין זה ד"א היינו כל שהוא לאחריו אבל לפניו צריך להרחיק כמלא עיניו וכמ"ש בירושלמי שם בתר הכי תני מרחיקין מריח רע וכמש"ל רס"י ע"ט ובט"ז לקמן סי' פ"ג סק"ג ומבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש ה"ח. יפ"ל אות ג':

ט) [סעיף ב'] היה קורא ורואה צואה כנגדו ילך כדי שיזרקנה מאחריו וכו' וה"ה שישאר על עמדו ויחזיר פניו ויניח הצואה מאחריו וירחיק שיעור ד"א רק שלשון הגמרא כן אצל התפלה ושם מיירי שהולך כנגד המזרח וא"א לו בענין אחר כי עכ"פ צריך לחזור פניו כנגד המזרח. עט"ז אות א'. וכ"כ א"ר אות ו' חס"ל אות ב':

י) שם מאחריו ד"א. פי' ממקום שכלה הריח. פרישה אות ד' א"ר אות ה' חס"ל שם. ועיין ריש סי' ע"ט:

יא) שם ואם א"א כגון שיש לפניו נהר וכו' קשה יהפוך פניו ותהיה הצואה לאחריו בשלמא בגמרא אתמר לענין תפלה דצריך לעמוד נגד ירושלים אבל הכא גבי ק"ש קשה. וצריך לומר דמיירי שיש בשני צדדין ציאה ולפניו נהר. וא"ת ילך לאחריו עד שיעבור הצואה ויחזור פניו ממנה י"ל דלא הטריחוהו לחזור לאחריו כיון שאפשר להניחה לצדדין. מ"א סק"ג, ועיין מש"ל סי' ע"ט אות ט':

יב) שם א"צ לחזור אלא למקום שפסק. שלא הצריכו לבדוק אלא כשקורא במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה משום והיה מחניך קדוש אבל משום לא יראה וכו' שהוא כמלא עיניו לא הטריחוהו כ"כ לבדוק לפיכך כשחוזר חוזר למקום שפסק. ב"י בשם הרשב"א ולבוש. וכתב הב"י ע"ש הרשב"א דאפי' בראה צואה כנגדו אינו חוזר לראש ואם התפלל תפלתו תפלה ואעפ"י שהוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה שלא הטריחוהו לבדוק כמלא עיניו יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' ע"ו אות ל"ח בשם האחרונים דכל שהוא חוץ לד"א אפי' כנגדו בדיעבד אם התפלל אין צריך לחזור ולהתפלל יעו"ש:

יג) שם ולהר"ר יונה אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה צריך לחזור לרא"ש. בב"י כתב לענין הלכה נקטינן כהרשב"א דבתרא הוא שהיא סברא הא' שהביא אותה מרן ז"ל כאן בש"ע בסתם. וכ"כ העט"ז אות ב' וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג אות ז' דכל היכא שסותם מרן ז"ל ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק להלכה כסתם אלא שחושש לסברת י"א לכתחלה יעו"ש. וע"כ הכא נמי יש לחוש לס' י"א לכתחלה וחוזר לקרות ק"ש בלא ברכותיה אבל ברכות אינו חוזר משום סב"ל. ועיין א"ר אות ז"ח ומ"ש עליו המאמ"ר אות ג' יעוש"ב:

מ"א סק"א כמ"ש סי' ע"ו ס"ה. ק"ק דמשמע התם דדוקא לאותו אדם עצמו אסור ומ"ל להמ"א דה"ה לאחרים ועיין בס' חמד משה ואינו כעת לפני:

סק"ב צ"ע ר"ל שיש ספק אם משערין בשיעור פרס לחם לגדול:

לכלל שאחר כיוצא בו. מלשון זה משמע אפי' הוא אינו יכול לאכול כגון שחלוש בטבע מ"מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק, וצ"ע דלא מצינו זה בשום פוסק ועוד דהא קאמר בגמ' ובגדול אף על פי שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכיל' פרס מרחיקין מצואתו משמע דבקטן אם אין יכול לאכול שרי, לכן נ"ל דה"ק אם אחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואם אינו יכול לאכול כגון דחליש אפי' הוא בן ג' או ד' שנים א"צ להרחיק ובגדול אף על פי דאין יוכל לאכול צריך להרחיק, וב"ח כ' דבקטן א"צ להרחיק אי' ידעי' דצואה זו אינה באה מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן כמ"ש רש"י וכ"כ הפוסקים ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפי' בן כמה שנים א"צ להרחיק עכ"ל, וכ' רש"י כל ה' מינים קרוים דגן וצואתם מסרחת, ובי"ד סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש: כתב רש"ל אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד:

כזית דגן. כתב הגהת סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפ"א צ"ע ול"נ דבפפ"א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס פפ"א ושיעור פרס עסי' תר"ב ס"ד ושיעור כזית בסי' תפ"ו:

ואם א"א כגון כו'. קשה יהפוך פניו ותהיה הצואה לאחריו בשלמא בגמרא אתמר לענין תפלה דצריך לעמוד נגד ירושלים אבל הכא גבי ק"ש קשה ונ"ל דמיירי שיש בשני צדדין צואה ולפניו נהר וא"ת ילך לאחריו עד שיעבור הצואה ויחזור פניו ממנה י"ל דלא הטריחוהו לחזור לאחוריו כיון שאפשר להניחה לצדדין:

למקום שפסק. כיון שלא היה בתוך ד"א שלו לא אמרינן דהו"ל לבדוק ואם שהה כדי לגמור כולה ערסי' ס"ה:

(א) קטן שהגיע – דוקא קטן אבל גדול אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. וגדול מיקרי לענין זה מי שהוא כבר שית כבר שבע [פמ"ג]:

(ב) לכלל שאחר – ר"ל אע"פ שלא ראינו לזה שאכל כיון שאחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואפילו אם אין יכול לאכול אלא ע"י בישול מיקרי אכילה אבל אם הקטן הוא חלוש וידוע לנו שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס א"צ להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו הוא בן ג' וד' שנים. והוא שמימיו לא היה יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אם היה יכול לאכול פעם אחד ואח"כ נחלש ואינו יכול ואפילו לא אכל דגן זה ימים רבים שבודאי צואה זו אינה באה מדגן מ"מ דינו כגדול שצריך תמיד להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מעולם. ויותר מזה אפילו אם בעצם לא אכל הקטן מעולם עדיין מין דגן מ"מ אם בטבעו היה יכול לאכול הכזית דגן בכדי אכילת פרס הבני מעיים מסריחים כל מיני מאכל שיאכל דומיא דגדול ויש מקילין בקטן אם ידוע שלא אכל דגן זה ימים רבים וכ"ש אם לא אכל מעולם. אך לכתחלה בודאי יש להחמיר ולהרחיק אף מצואת קטן כזה דספק איסור תורה הוא ובדיעבד אם התפלל נגדם א"צ לחזור דיש לסמוך ע"ד המקילין אא"כ ראינו הקטן הזה שבעצמו אכל ג"כ שאז לכו"ע דינו כגדול ואף בדיעבד יחזור ויתפלל:

(ג) דגן – כל ה' מינים קרויים דגן וצואתם מסרחת. ובמאכל מבושל שעושין לתינוק משערינן כפי מה שיכול גדול לאכול מאותו מין אכילת פרס. ושיעור פרס י"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים. וכ"ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' ימים. כתב המ"א בשם הרש"ל דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין:

(ד) גדול – גדול זה ר"ל אדם בינוני כי יש שבטבעו ממהר באכילתו ויש שהוא מקצר. ואם צריך הקטן לשהות באכילתו כזית יותר מזה השיעור הרי הוא כמי שאוכל היום חצי זית ולמחר חצי זית שכן הוא הלמ"מ בעלמא שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה כזו:

(ה) מרחיקין – שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת:

(ו) או ממימי רגליו – נראה דכיון שהגיע לשיעור זה גם נגד עמוד שלו הוא אסור מן התורה כמו של שאר אדם גדול:

(ז) היה קורא – וה"ה אם היה מתפלל:

(ח) וראה צואה – ה"ה לענין מי רגלים וכדלקמן בסימן צ' סכ"ז אך לענין לחזור אח"כ לכו"ע במי רגלים אינו חוזר אלא למקום שפסק וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:

(ט) כנגדו – מיירי שהוא יותר מד"א ממקום שכלה הריח דאי היה בתוך ד' לכו"ע היה צריך לחזור לראש דפשע דהיה לו לבדוק מתחלה וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:

(י) שיזרקנה – וה"ה שיכול להחזיר פניו לצד מערב כיון שאינו עומד בתפלת י"ח:

(יא) ארבע אמות – ממקום שכלה הריח:

(יב) לפניו נהר – ומיירי שאינו יכול להחזיר פניו למערב מפני איזה סיבה דאל"ה יחזיר פניו ועמ"א:

(יג) למקום שפסק – ס"ל כיון דלא היה בתוך ד' אמות שלו לא אמרינן דהיה לו לבדוק דלא הטריחתו תורה לבדוק בכמלא עיניו וסברא אחרונה ס"ל כיון דהיה מקום שראוי להסתפק פשע דלא הו"ל לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו ועיין בא"ר שכתב דגם הרא"ש והרוקח ס"ל כהרר"י ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד דהדה"ח והשולחן שלמה ועוד שארי אחרוני זמנינו כולם העתיקו רק דעה הראשונה לדינא ואם שהה כדי לגמור כולה עיין לעיל בסימן ס"ה ובמ"ב שם:

(במ"א ס"ק א') מסתמא גם הוא יכול לאכול אבל אם ידוע דאין יכול לאכול כגון דחליש כצ"ל:

לאכול עבה"ט ועפר"ח וכן הסכים מח"ב דלכתחלה כשאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית ובדיעבד אם קרא א"צ לחזור כדעת רש"י ודעימיה:

דגן עבה"ט ומ"ש על מג"א בשם בה"ט ישן כ"כ ג"כ בהגהת תוספות שבת ועיין בפנים מאירות ח"ב סימן קכ"ה שדעת המג"א דכיון דבמקומה נפיש זוהמא גם לאחרים אסור משום זוהמת הריח ע"ש ועיין במח"ב שכתב דז"א דודאי מיירי שאין ריח דאל"כ תיפוק ליה מפני הריח ומ"ש שם אינו במשמע. ועיין בשו"ת בית יהודה סי' ל"ה תינוק יושב על גרף ובגדיו משולשין למטה ואין נראה שום דבר מן הגרף קרינן ביה והיה מחנך כו' כיון דמכוסה ע"ש ושם בסי' ל"ט כתב דלענין ברכות דעלמא נסתפקו התוספו' לענין צואה ועיין לק' סימן קפ"ה לענין בהמ"ז לענין ערוה פשיטא דאסור כו' ע"ש:

קטן שהגיע כו'. בגמ' איתא בהאי לישנא קטן שיוכל לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו כו' אר"ח והוא שיכול לאכלו בכא"פ אר"ח בריה דרב ייבא בגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכא"פ דכתי' יוסיף דעת יוסיף מכאוב ופרש"י דגן כל ה' מינים קרוים דגן מרחיקין מצואתו משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת עכ"ל. וכתב ב"י שנראה מדבריו שאם לא אכל קטן זה עדיין כזית דגן אין מרחיקין מצואתו ואפילו הוא בן כמה שנים ונראה עוד מדבריו לכאורה שאע"פ שאכל כזית דגן אם עברו ימים רבים עד שא"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו כו' אבל אינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא מכוין שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן בכא"פ אע"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת עכ"ל. וכן הם דבריו כאן בש"ע ואיכא למידק מהיכן משמע לו מלשון הפוסקים דלא כרש"י והלא דברי הטור ורמב"ם היו ממש כל' גמרא וצ"ל כוונתו דהפוסקים רגילין לפרש יותר לשונם מדרך התלמוד שדבריו בקיצור וא"כ לא היה להם לפוסקים לכתוב יכול לאכול דמשמע אבל לא אכל באמת אלא ודאי דהאמת כן הוא אבל תמהתי מאד על מה שהבין הרב מדעת רש"י שכל שאכל מימים רבים כזית דגן א"צ להרחיק עכשיו מצואתו וזה א"א לומר כלל דא"כ הא דאמר בגמ' ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול בכא"פ כו' יהיה ג"כ דינו כן דאם לא אכל מיני דגן בימים רבים לא יצטרכו להרחיק מצואתו והא לא חמיר גדול מקטן אלא בשיעור א"פ אבל לא בענין אכילה עצמה שנא' שחמיר גדול מקטן בזה אלא ודאי דבאמת שוין הם בזה כי היכי דבגדול אע"פ שלא אכל מיני דגן ימים רבים כמו שנמצא אנשים כאלה גדילים בין ההרים הם עיקר חיותם ממיני חלב ולפתן וכי לא יצטרכו להרחיק מצואתן זה ודאי דברי שגעון מי שיאמר כן ה"נ בקטן שהגיע לכלל בכא"פ ודאי צריך להרחיק מצואתו אע"פ שלא אכל מיני דגן מימים רבים דחד דינים ממש אית להו וזה לא יכחישנו שום אדם וזהו בעצמו ג"כ כוונת רש"י שכתב משאכל כזית מאלו כו' ולא אמר אם אכל כזית מאלו אלא ברור כשמש דרש"י לא בא אלא לתת גבול וקצב' מאימת מתחיל ההרחק' מצואת הקטן והיינו משראינו שאכל פעם א' מאלו המינים בתוך כא"פ ואז צואתו מסרחת אח"כ הוי דינו כגדול ואפי' לא אכל אח"כ מיני דגן כבר נכנס בגדר ההרחקה ובני מעיו מסריחים כל מיני מאכל נמצא דאף דעת רש"י ככל הפוסקי' ויפה פסק בש"ע כל שהגיע לכלל שאחר כו' דרש"י מיירי בידוע לנו בקטן זה ע"פ אכילה שלו שראינו ובאמת אם לא ראינו ממנו שום אכילת מיני דגן לסיבה שלא נתנו לו אבל אם הוא ברור לפי הרגש בני אדם בטבע התינוק הברור הוא שהיה יכול לאכול דגן בשיעור אכילת פרס הוי כאלו ראינו שאכל כן ומרחיקין מצואתו ובחנם עשה הרב ב"י מחלוקת בין רש"י לפוסקים בזה. ויותר מזה אני תמה על מו"ח ז"ל שחלק על פסק הש"ע וב"י מכח שכל הפוסקים ס"ל כרש"י שכל שלא אכל דגן מעולם או אכל מימים רבים א"צ להרחיק מצואתו וזה אינו נראה כלל דגדול יוכיח כמו שזכרתי ופסק הש"ע ברור וקיים:

כזית דגן. פי' אפי' במיני תבשיל ודייסא כמ"ש רש"י בכל ענין אכילה:

בכדי שיוכל גדול כו'. אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי זה כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהיה ארוכה מזו עכ"ל רש"י: