שולחן ערוך, אורח חיים ער״ג: שיהיה הקידוש במקום סעודה ובו ז סעיפים – עם 21 מפרשים

שיהיה הקידוש במקום סעודה ובו ז סעיפים
אין קידוש אלא במקום סעודה ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום אחד שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת אפי' הוא טרקלין גדול אינו צריך לחזור ולקדש: הגה ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה (מרדכי פ' ע"פ) ויש אומרים שכל שרואה מקומו אפי' מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש וי"א שאם קידש במקום א' על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי (ועיין לעיל ריש סי' קע"ח) והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא (וכן עיקר):

אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם:

אם קידש ולא סעד אף ידי קידוש לא יצא: הגה וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שיהא בדעתו לאכול שם מיד אבל בלא"ה אפי' אכל במקום קידוש אינו יוצא (מהר"י מולין) ) ואם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד ונמלך ואכל יצא. (ב"י סוף הסימן):

יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה: הגה ואפי' בקידוש של יום בשחרית בשבת מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד) והוא שאינם יודעים ואם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעום עמהם שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו:

כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס של יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר ודוקא אכל לחם או שתה יין אבל אכל פירות לא: הגה ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור [ב"י] אבל נהגו ליתן לתינוק [הגהות מיי' פרק כ"ט]:

ואם קידש בביתו ושמע שכנו ושלחן ערוך לפניו יוצא בו דשפיר הוי מקום סעודה וכגון שנתכוין השומע לצאת ומשמיע להוציא:

י"א שאין מקדשין אלא לאור הנר וי"א שאין הקידוש תלוי בנר ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים מקדש בחצר ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער והכי מסתברא:

סעודה. כדכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש:

לאכול שם מיד. ר"ל שהיה בדעתו לאכול שם מיד ואירעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן אבל עכ"פ היה נשאר במקום קידוש יצא וא"צ לחזור ולקדש. אבל בלא"ה וכו' ר"ל אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו היה להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל אחר זמן במקום קידוש אינו יוצא:

ונמלך ואכל. ר"ל שהי' בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו מיד יצא:

שחרית. ובשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא ואם מקדש על היין לאינו בקי אינו יכול לברך המוציא. ט"ז ע"ש:

מועט. היינו כזית:

ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור. ולבוש וב"ח וט"ז כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד כוס של קידוש והשתיה השניה נחשב לסעודה לפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת ע"ש רק מ"ש הט"ז דא"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו ע"ש ליתא דמלא לוגמיו הוי בציר מרביעית והגאונים מצרכי לשתות רביעית פר"ח וכ"כ היד אהרן. ואפשר לומר דלשיטתו אזל לפי מ"ש בסי' ק"ץ ס"ק ג' ע"ש. (ובס' אבן העוזר השיג על הב"ח וט"ז הוכיח בראיות דבכוס של קידוש ששתה כשיעור רביעית דיצא ידי קידוש במקום סעודה):

פירות לא. ומיני תרגימא מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין. ושכר אע"ג דהוי חמר מדינא לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין מ"א לפ"ז נ"ל דכ"ש בקאוו"י דלא יצא:

שכנו. ואפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפי' הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט. מ"א ע"ש

להוציא. ובזמן הזה שהש"צ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו. ב"י מ"א:

ולא לצער. היינו במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר. מ"א בשם רש"ל:

פסחים ק"א וכשמואל הרי"ף ורא"ש ותוספות והרמב"ם בפרק כ"ט

שם לגירסת הרא"ש והתוספות והרמב"ם שם

טור בשם רב שר שלום

טור והמגיד שם בשם הגאונים

לפי' התוספות והרא"ש

ב"י מהא דרב הונא שם בשם רבינו נסים דף ק"א

בית יוסף מהא דאביי שם

הרא"ש בריש פרק ערבי פסחים

ר"ה כ"ה

הרא"ש ר"פ ע"פ ור"י בח"א והגהות בפרק כ"ט

טור בשמם ובית יוסף אפילו לדעת תוספות והרא"ש

טור ור"י ח"א וסמ"ק והגהות פרק כ"ט

שם בר"ה כ"ט

רא"ש בר"פ ע"פ בשם י"א ומרדכי מהא דאביי ק"א

טור בשם גאון ומרדכי בשם רבי שמחה וכ"כ הגהות פרק ה':

ס"א א' ובבית א'. עתוס' ע"פ ק"א א' ד"ה אבל כו':

ונמלך לרבותא וכמ"ש למטה:

ומבית לסוכה יתבאר למטה:

וי"א שכל. עסי' קע"ח ס"ב אכל במזרחה כו' וע"ש מ"א ס"ק ה':

וי"א שאם. רא"ש בשם ר"נ גאון מירו':

והוא. ממש"ש ולשמואל ל"ל לאקדושי וכו' אם איתא נ"מ בכה"ג. תוס' ק"ב ד"ה ידי קידוש ופי' את הירו' בכה"ג והמרדכי שם פי' את הירושלמי דמפינה לפינה חילוק בין דעתו לאכול בפינה האחרת אז א"צ לחזור ולקדש אבל ממקום למקום אף אם דעתו נאכול צריך לחזור ולקדש ולכן פי' פלוגתא דירושלמי במפינה לפינה ולפי פי' מבית לסוכה חשיב מפינה לפינה כמ"ש בירוש' לפי פירושו וז"ש בהג"ה לעיל ומבית לסוכה כו' וצ"ע שעירב דברי המרדכי עם דעת התוס' וע"ל סימן קע"ח ס"א בהג"ה:

ס"ב אם קידש. שם ק"א ומירושלמי הנ"ל וכפי' התו' הנ"ל:

ס"ג וצריך. מהא דיומא ל' א' וע' בתוס' דפסחים ק"ב א' ד"ה כשהן דאמר בפ"ג דיומא כו' וה"ה כו' וה"ה כאן דחד דינא אית להו כמש"ש בגמ' ובתוס' ד"ה אבל ממקום כו':

או שיהא כו'. אפי' אירעו אונס ולא אכל מיד וראיה מר' הונא דאיתעקרא ליה שרגא כו' מ' דאם נשאר במקומו אע"פ שהפסיק א"צ עמ"א:

ואם עט"ז:

ס"ד יכול אדם. תוס' שם ד"ה ידי קידוש והא דאמרי' לאפוקי אורחים ומסתמא א' מבני העיר היה מקדש:

ואפי' בקידוש. שם כיון דלחובת היום כו' וכמסקנא כנ"ל:

והוא. ברכות מ"ה ב':

ס"ה כ' הגאונים. שם טעימו מידי:

ודוקא אכל. מדקא' במקום סעודה מ' דוקא דבר שסועד וה"ה ליין שסעיד כמ"ש בברכות ל"ה ב' ועמ"א סקי"א:

ס"ו ואם קידש. מהא דמקדשין בבהכ"נ לאפוקי אורחים אע"פ שאין אוכלין בבה"כ כמ"ש תוס' ק"א שם ד"ה דאכלי כו':

ס"ז וי"א שאין שפי' הא דאביי משום שלא יאכלו כמ"ש רש"י ורשב"ם שם:

ומבית לסוכה – עיין במ"ב ודע דא"ר והגר"א ומאמר מרדכי השיגו על רמ"א המקיל במבית לסוכה וס"ל דסוכה כיון שהיא עשויה מחיצה בפני עצמה חשיבא כמחדר לחדר וצריך לחזור ולקדש אם לא היתה דעתו לזה מתחלה [ובספר דגול מרבבה ותו"ש יישבו קצת את קושיתם שהקשו עליו] ומיהו בעל דה"ח העתיק לדינא את דברי הלבוש שמיקל עוד יותר בענין זה ולהלבוש אפילו כשהסוכה עשויה חוץ לביתו שמחיצת הבית מפסקת ביניהן א"צ לחזור ולקדש אפילו לא היתה דעתו לזה מתחלה דמסתמא כיון דדרך הוא ליכנס לסוכה כשפוסקין הגשמים לכן אע"ג דלא אתני כאתני דמי. ואם הסוכה עשויה בחצר דהוי לגמרי בית אחר מוכח מדה"ח שם שס"ל דבעינן ג"כ שיראה מהבית מקום הסוכה כן מוכח מהפמ"ג שהביא [ובשארי אחרונים לא ראיתי לאחד שיתפוס דברי הלבוש לדינא] וע"כ טוב לאפוקי נפשיה מידי ספיקא ולעשות כמו שכתבתי במ"ב:

וכן עיקר – ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא במקום דוחק דהא המגן אברהם בסק"א מחמיר לכתחלה אפילו במפנה לפנה ונהי דשם כתבנו דמסתברא דאין להחמיר בזה [עיין בשה"צ] מ"מ לענין מחדר לחדר בודאי נכון לחוש לכתחלה לדעת הר"ן שמחמיר בזה מיהו אם גם רואה מקומו נראה דיש להקל אפילו לכתחלה אם דעתו לזה בעת הקידוש:

אף ידי קידוש וכו' – עיין במ"ב ועוד י"ל דכונת המחבר להעתיק מימרא די קידוש לא יצא וכ"ש ידי יין ומיירי הגמרא שם שהוא רוצה לסעוד אח"כ במקום אחר ולשתות יין בסעודה ע"ש:

לאלתר – עיין במ"ב במש"כ בשם שכנה"ג והובאו דבריו גם בספר יד מלאכי ופשיטא ליה לבעל שכנה"ג ד"ז כ"כ עד שכתב דישתקע הדבר ולא נאמר היפך זה. והנה במגן אברהם סק"ה בסופו כתב דאם יצא ממקומו בינתים צריך לקדש שנית כנ"ל והנה משלחן עצי שטים ודה"ח וח"א משמע דמפרשים אותו כפשטיה דאם יצא ממקומו אף שחזר צריך לקדש שנית וכן מבואר ביותר בהדיא בהגר"ז [אך בתו"ש ומחה"ש משמע דמפרשים את דברי המגן אברהם כשלא חזר למקומו אלא שאכל שם ובא לאשמועינן דאף שהיה זה באונס שלא היה לו נר במקום הראשון ולגבי שהיה חשיב זה במקום סעודה כיון דלכתחלה היה ברצונו שלא לשהות וכמ"ש שם מקודם אפ"ה לגבי שינוי מקום אין נ"מ בזה] וכדי שלא יחלקו אהדדי נראה דהמ"א לא קאי רק אדסמיך ליה דמיירי שם מקודם דנשתהה מחמת אונס דא"צ לחזור ולקדש מפני שלא היתה דעתו לזה מתחלה וע"ז סיים דאם יצא ממקומו בינתים צריך לחזור ולקדש והיינו משום דבלא"ה כבר נשתהה אבל מטעם יציאה לחוץ לחוד גם הוא יסבור כשכנה"ג דלא חשיב שינוי כיון דלבסוף סעד במקום קידוש וסמך לזה ממה דקיי"ל דדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם שאם יצא וחזר א"צ לחזור ולברך מטעם דלקבעיה קמא הדר והרי שם אפילו אם יברך במקום שיצא ג"כ מתקיימת המצוה דבהמ"ז ואפילו הכי כיון דלכתחלה המצוה לחזור למקומו אמרינן דלא הסיח דעתו ממקומו הראשון וא"צ לחזור ולברך וכ"ש בזה דאינו יוצא ידי קידוש אא"כ יחזור ויסעוד במקום הקידוש וגם דאם לא יחזור איגלאי מילתא דשתה מתחלה שלא כדין דאין קידוש אלא במקום סעודה פשיטא דלא הסיח דעתו ממקום הראשון [ואע"ג דלפי' התוס' פסחים ק"א ד"ה אבל מדמינן קידוש לברכה לענין שינוי מקום היינו רק לענין דמחדר לחדר דלענין ברכה מקרי שנוי מקום גם לענין קידוש הוא שנוי מקום ומפנה לפנה חשיב במקום אחד אבל במה דקי"ל לענין ברכה דמפסיד ברכתו מפני יציאתו לחוץ בלבד אף שחזר דהטעם הוא מפני היסח הדעת בלבד בזה שאני קידוש דבודאי לא הסיח דעתו ודמי לדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם וכנ"ל] וכן כל הגדולים הנ"ל שהעתיקו דברי המגן אברהם להלכה סמכו את דין דיציאה לחוץ על נידון דנשתהה מחמת אונס ומשמע דרק באופן זה החמירו בדיעבד ולא ביציאה לחוד ואח"כ מצאתי בקונטרס פתח דבר שהאריך והרחיב בדבר הזה מאד והוא מצדד להלכה דלא כהשכנה"ג והביא בשם ספר נחלת צבי תלמיד הב"ח שדעתו בהדיא דכשיצא לחוץ וחזר לביתו הוי ג"כ בכלל שנוי מקום לענין קידוש מ"מ נ"ל שאין להחמיר בזה בדיעבד נגד השכנה"ג והיד מלאכי דפשיטא להו ולדידהו הוי ברכה לבטלה כשיקדש שנית וגם כל הגדולים הנ"ל שהעתיקו דברי המגן אברהם משמע ג"כ דס"ל כשכנה"ג בדלא שהה וכמ"ש למעלה ובפרט דעיקר קידוש במקום סעודה הוא רק דרבנן ובודאי כדאי לסמוך עליהם בשעת הדחק שלא לחזור ולקדש שנית אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה:

או שיהא וכו' – עיין במ"ב שכתב דאם אירע אח"כ דין זה כתבו המגן אברהם בהדיא וכ"כ הגר"א ומקורם הוא מהא דר"ה דאם היה נשאר במקומו עד שיביאו נר דלוק לא היה צריך לחזור ולקדש עבור השהיה וע"כ משום דמעיקרא בשעת קידוש לא היתה דעתו להשהות וקשיא דלמא שאני התם דהשהיה היתה בדברים שהם צורך סעודה אבל בדברים שאינם צורך סעודה י"ל כיון דעכ"פ הפסיק בין הקידוש לסעודה לא מהני מה שהיה דעתו לכתחלה בשעת הקידוש שלא להפסיק כי היכי דלא מהני לענין שנוי מקום אף שהשנוי היה אח"כ רק ע"י אונס וכמעשה דרב הונא. ודע עוד דלא נוכל למילף ממעשה דרב הונא רק על המשך זמן מועט אבל לזמן מרובה אין שום ראיה משם ואפשר דמשו"ה דייק הח"א וכתב שהוצרך לשהות איזה זמן אך בשארי אחרונים לא הוזכר לשון זה. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב או כשקידש בחדר זה וכו' או מארעא לאיגרא וע"י ההליכה וכו' כן מוכח באגור שכתב שם וז"ל אפילו באותו מקום וכו' וכו' [הכל כמו שכתוב אצלנו בד"מ] אבל אם היתה דעתו לאכול שם מיד אפילו אם היה הולך לדרך גדול ומתוך כך שוהה עד שמגיע לשם חשיב מקום סעודה לפי הירושלמי ואפילו בטרקלין גדולים חשיב מפנה לפנה מקום סעודה עכ"ל והנה מש"כ בדרך גדול אין לו שום באור ועיין בד"מ שכוון קצת לתקן זה וכתב שהה בדרך זמן גדול אבל א"כ מה שסיים לפי הירו' אין לו שום באור ונראה שיש ט"ס קטן דבמקום שכתוב דרך גדול צ"ל דרך גג והשתא א"ש מה שסיים לפי הירושלמי דהיינו מה שהובא בפוסקים בשם הירושלמי דסוכה שמותר בסוכתו ערבה עליו לקדש בתוך ביתו ע"מ לעלות ולאכול בסוכה אף שנשתהה ע"י עליתו לגג לא חשיב שהיה וה"ה מחדר לחדר דדין אחד להו עם מארעא לאיגרא כדמוכח בפוסקים והמעיין האמתי יראה שכווננו האמת בעז"ה בדברי האגור ולפ"ז לא נזכר כלל באגור דין שהיה להיתר מחמת שמתחלה היתה דעתו שלא להשהות דשאני הכא דהשהיה היתה בעליה שהוא לצורך הסעודה ולא חשיב שהיה כלל:

והוא שאינם יודעים – עיין במ"ב וכן נראה לענ"ד דבדיעבד מוציא בכל גווני דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא אפילו לבקי כידוע להמעיין בסימן ח' ס"ה באחרונים שם ובהג"א ספ"ג דר"ה ובר"ן על המשנה דאין פורסין את שמע ומש"כ בב"י פה צע"ג ונראה דמשו"ה נייד הפר"ח בסימן תקפ"ה ופסק דבכל גווני יוצא ונראה דכונת הטור הוא למצוה בעלמא לכתחלה:

כתבו הגאונים וכו' – ובספר מעשה רב כתב שהגר"א אף בקידוש היום לא היה מקדש אלא במקום סעודה גמורה ולא מיני תרגימא או יין:

ואם קידש וכו' – עיין במש"כ במ"ב דאפילו לכתחלה וגם דה"ה כשמקדש על הפת וכו'. וקשה דלקמן בסימן רצ"ו פסק השו"ע בס"ו דהבדלה אומר מיושב והטעם כתב שם בבאור הגר"א משום הסיבה [דבעינן קביעות כשהוא להוציא אחרים] וישיבה דידן כמו הסיבה דידהו והאיך יכול להוציא שכנו כשהוא בבית אחר ואפילו הרמ"א שם דס"ל דמותר בעמידה הלא מבואר הטעם בב"י דכיון שקובעין עצמן לצאת ידי הבדלה קובעים נמי לבפה"ג ע"ש הרי דעכ"פ בעינן שיקבעו יחד ולא כשזה בבית זה ושכנו בבית אחר דלא שייך ע"ז שם קביעות כלל ולענין דיעבד לא קשה מידי דכבר פסק לעיל בסימן קס"ז סי"ג דבדיעבד יכול להוציא אפילו בלי קביעות כלל כי קשה לי אליבא דהמ"א דכתב דאפי' לכתחלה יכול לקדש בשביל שכנו [ומהסוגיא דשם בפסחים ק"א דאיתא שם לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלי ושתו וגנו בבי כנישתא אין ראיה לפי מה שתירץ הר"ן שם בתירוצא קמא דאורחין מותרין לאכול בבהכ"נ מקופת הצדקה] אם לא שנדחוק עצמנו דכיון שמכוין השומע לצאת מקרי קביעות אפילו אם הוא בבית אחר:

וכגון שנתכוין וכו' – עיין בסימן רי"ג ס"ג בחדושי רע"א שם שהערה לפי מה שחידש המגן אברהם בסימן ס' דמצוה דרבנן א"צ כונה לצאת ישתנה הדין שם וא"כ לכאורה נראה דה"ה בעניננו לפי מה דפסק המגן אברהם בסימן רע"א דמדאורייתא יוצא בתפלה א"כ ממילא יהיה יוצא בדיעבד אם רק נתכוין לשמוע אף שלא כוון לצאת ידי המצוה ואולם לפי מה שכתב התו"ש והגרע"א בסימן זה דבסתם אמרינן שאין מכוין לצאת בתפלה משום דמצות קידוש הוא במקום סעודה ניחא הכל. וגם עיקר דינא דהמ"א מוכח בסימן רי"ג ס"ג דהשו"ע לא ס"ל לחלק בזה וכן במגן גבורים בסימן ס' מפקפק בדברי המגן אברהם מאד וכן מהגר"א מוכח דלא ס"ל כן וכבר בארתי זה שם בבה"ל:

והכי מסתברא – עיין בב"י ולפי הנראה דהכרעתו בשו"ע קאי רק אסיפא שהוא נהנה בחצר יותר דאל"ה הרבה גדולים ראשונים ס"ל דעיקר הסעודה תלויה בנר וממילא צריך להיות הקידוש שם דאין קידוש אלא במקום סעודה:

בהג"ה סעיף ג' שיהא בדעתו לאכול וכו' נמחק הס"ק ו' ולקמן באותו סעיף ד"ה שלא לאכול שם נ"ב כאן צ"ל סק"ו:

סעיף א' אין קידוש אלא במקום סעודה. נ"ב עיין בט"ז ס"ק ב' ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לו' שלא הודיעם קודם קידוש וא"כ אף אם נימא כדבריו דלא בעינן שיהיה דעתו בשעת קידוש לאכול שם הרי עכ"פ בעינן שיכוין השומע בשעת קידוש שיוציא אותו המקדש בקידוש זה וכמ"ש בסי' זה לקמן וא"כ הרי כאן סברו שלא יאכלו שם וכוונו שיקדשו בביתם א"כ לא כוונו כלל לצאת בקידוש זה והרי בעינן שיכוין השומע ומשמיע ובע"כ מיירי שהודיעם תחלה קודם קידוש שיכוונו לצאת בזה א"כ הודיעם נמי זה שיטעמו מידי וצע"ג ודוק:

הא ודאי דלדעת המרדכי אפי' מפינה לפינה בחדר אחד ממש ג"כ בעינן שיהיה דעתו מתחילה לכך ק"ו מבית לסוכ' אלא שסובר הרמ"א והמג"א שאף שהתוס' והמרדכי נחלקו לדינא אם מפינה לפינה צריו שיהיה דעתו לכך מ"מ בהא שסובר המרדכי שמחיצות הסוכה שאינה עשויה לשום תשמיש רק למצוה לא מחשב מחיצה והוי כמו מפינה לפינה בזה לא נחלקו התוס' רק התוס' מוקי הירושלמי שמחיצות הסוכה היה מחיצה בפני עצמו ולא היה הסוכה בתוך הבית ממש והמרדכי סובר שסוכ' דירושלמי מיירי שהיה בתוך החדר ממש וא"כ דברי רמ"א והמג"א עולים כהוגן וכשט' התוס' והמרדכי לא הביא רק דמחיצ' הסוכה לא מחשב מקום אחר ובחנם השיג על זה האשל אברהם שם בפרק ע"פ:

[א] ואחר כך נמלך וכו'. משמע כשדעתו לאכול במקום אחר שפיר דמי, מיהו יש לומר דהוא הדין בדעתו לכך לא מהני והא דנקט נמלך היינו משום סיפא דמפינה לפינה אף בנמלך מותר, אך משמע ממה שכתב בסעיף ה' והיה דעתו לאכול וכבר אמרנו בסעיף ב' דבכהאי גוונא מותר וכו' משמע כוונתו הכא דדוקא בנמלך אסור אבל בדעתו אפילו בבית אחר מותר וכן משמע ריש סימן קע"ח וצריך עיון דבשולחן ערוך ורמ"א פסקו דוקא מחדר לחדר או מאגרא לארעא ששני מקומות בבית אחד הוא דמהני דעתו אבל מבית לבית לא מהני, וכן בטור ובית יוסף לא נזכר פוסק דחולק בזה, שוב עיינתי שיש תימא בטור שכתב דתוס' פירשו דברי ר' נסים גאון דוקא כששני מקומות בבית אחד וכו' ובתוס' דף ק' בפרק ערבי פסחים לא הזכיר מדברי ר"ן הנזכר לעיל אלא שפירש בפני עצמו כן וכן הרא"ש, ועוד דבמרדכי פרק ערבי פסחים ובכלבו דף ל"ה כתבו בשם ר"ן הנזכר לעיל דקידוש שעושין בבית הכנסת הוי מקום סעודה כיון שדעתו לאכול בבית, הרי דעת גאון דאפילו מבית לבית מהני דעתו וכן מבואר בשבלי הלקט סימן י"ט, ומה שהקשה תוס' מדפריך לשמואל למה לי לקדושי בבי כנשתא נראה לי דהר"ן מתרץ כמו שכתב הרא"ש דפריך דאתא למיטעי שיש קידוש [שלא] במקום סעודה אף שאין דעתו, ומשני דלא יטעו ויסברו משום אורחין ואם כן כיון דתיקון ראשונה הוא לא בטלו עכשיו אף דליכא אורחין כיון דאין איסור מדינא, וראיתי בביאורי רש"ל לסמ"ג עשין כ"ט שתירץ דלא התירו אלא במקום דשייך ביה אכילה מה שאין כן בבית הכנסת דאינו ראוי אלא דבי אורחין, עד כאן. ותימא שלא ראה במרדכי וכלבו הנזכר לעיל שר"ן גופיה סבירא ליה דגם בבית הכנסת מותר מטעם זה וכן בתוס' והרא"ש ור"ן שם מבואר דאין חילוק, והנה מהרש"א כתב על דברי תוס' שם זה לשונו עוד ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי אף על גב דהיה בדעתן לאכול כל אחד בביתו וכן הוא במרדכי עד כאן לשונו. ואגב חורפיה לא דק דהא פירוש רש"י ורשב"ם ותוס' דף ק"א מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו, אם כן מאי מהני דעתו כיון שאינו אוכל במקום שחשב לאכול וכן מבואר בשבלי הלקט שם, והמרדכי שהביא ראיה זו אזיל לטעמיה דפירש שיכול לאכול בלא נר רק דקידוש אסור בלא נר ושלא כדברי רש"י ותוס', ואם כן מייתי שפיר ראיה כן נראה לי ברור כוונת תוס' ודו"ק, ומכל מקום לדינא כיון דתוס' והרא"ש ומרדכי ור"ן פרק ערבי פסחים אסרו בבית אחר אין להקל:

[ב] [לבוש] שכן דרך וכו'. דוקא כשמחיצות הבית מפסקת אבל כשאין שם מחיצה אחרת רק מחיצות הסוכה אפילו באין דעתו לכך מותר דכיון שאין המחיצות העשויות לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשוב כמו מפינה לפינה בלא מחיצות (מגן אברהם בשם מרדכי ותוס'). וצריך עיון דבירושלמי שהביא תוס' [פסחים] דף ק' דאמר רב וכו' ולא פליגי דהא דסוכה מיירי בדעתו לכך ושמואל מיירי באין דעתו הוה ליה לומר כולו באין דעתו אלא דמיירי שאין שם מחיצות אחרות, וכדמוקי המרדכי הך דירושלמי, אלא על כרחך סבירא ליה לירושלמי דמחיצות דסוכה הויין מחיצות ממש, והמרדכי דמוקי בהכי היינו דסבירא ליה דאף במפינה לפינה בעינן דעתו לכך הוצרך ר' בון לחלק בין דעתו לכך, אבל למאי דקיימא לן כתוס' וסייעתו דמפינה לפינה מותר אף בנמלך אם כן על כרחך צריך לומר דמחיצות דסוכה הויין מחיצות ממש כדאמרן וראיה לזה דלא אשתמיט תוס' ואחד משאר פוסקים להזכיר חידוש זה שכתב המרדכי אלא משום דלא סבירא ליה כוותיה במפינה לפינה, ועוד דכתב בגדולת מרדכי דבנוסחאות ישנות ליתא במרדכי:

[ג] [לבוש] שלא לאכול כלל וכו'. פירש כן דברי רמ"א ומגן אברהם פירש שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפילו אכל לאחר זמן במקום קידוש אינו יוצא ואם היה דעתו לאכול מיד ואירע אונס שלא אכל לאחר זמן אין צריך לחזור ולקדש אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית:

[ד] [לבוש] אלא במקום אחר וכו'. הקשה עולת תמיד למה לי ונמלך אפילו אכל במקום אחר יצא ודוחק לומר דמיירי בשני בתים, עד כאן. ולפי מה שכתבתי דעת הלבוש דאף בשני בתים מותר קשה יותר. לכן נראה לי זה שנמלך ואכל כאן הוי רבותא טפי דקא משמע לן דאף שאכל במקום שלא היה דעתו מתחילה יצא כיון שאוכל במקום שקידש אבל כשאכל במקום אחר שהיה דעתו מתחילה פשיטא יותר דיוצא, ואם היה אוכל במקום אחר שלא היה בדעתו נראה דצריך לקדש שנית ומה שפירש בעולת תמיד דברי רמ"א שהיה בדעתו שלא לאכול לאלתר ונמלך ואכל לאלתר יצא על כרחך לא דק דזה כבר נשמע ממה שכתב רמ"א וצריך לאכול וכו' או שהיה בדעתו לאכול מיד וכו', משמע כיון דאוכל מיד אף שלא היה בדעתו לאכול מיד יצא, גם לא ראה בבית יוסף סוף סימן דמבואר כדברי הלבוש:

[ה] [לבוש] שאפילו ברכת המוציא וכו'. הב"ח ונחלת צבי חולקים בזה, גם קשה דבסוף סימן קס"ז משמע מלבוש עצמו הכי:

[ו] [לבוש] והיה דעתו וכו'. צריך עיון בדעתו לאכול אף שלא אכל ושתה במקום קידוש יוצא ובאכל ושתה שם אף באין דעתו יוצא, ואפשר דהכי קאמר באין דעתו הוי מה שאוכל במקום שני כסעודה חדשה וצריך לברך על כוס קודם כמו ביום וכהאי גוונא כתב בשלטי גיבורים ריש פרק ערבי פסחים, אלא דמשמע במגן אברהם דאין צריך כמו בסעודה שלישית בסימן רצ"א:

[ז] אבל פירות וכו'. מיהו במיני תרגימא מחמשה מינים יצא דהא על כל פנים חשיבי טפי לסעודות שבת מיין וכמו שכתב סימן רצ"א ושכר אף דהוי חמר מדינה לא יצא (מגן אברהם):

[ח] [לבוש] וזה דחוק וכו'. ודאי שהוא דוחק אם הפירוש כדבריו כמו שכתבו הגאונים שחייב עליו, אבל נראה פירוש הגאונים רצה לומר ברכה אחרונה דצריך רביעית (מלבושי יום טוב), וכן פוסקים הב"ח ואחרונים מיהו מסיק הב"ח דבעינן רביעית חוץ ממלא לוגמיו דקידוש וכן נראה לי עיקר וראיה מצאתי ברוקח סימן נ"ב וספר צדה לדרך שכתבו דהא דאוכל מעט מיירי בכזית אם כן הוא הדין בשתיה דבעינן רביעית, ועולת תמיד שכתב דמשמע אפילו פחות מכזית אשתמיטתיה פוסקים הנזכרים לעיל:

[ט] ושמע שכנו וכו'. ואפילו לכתחילה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפילו הוא אינו אוכל והוא הדין כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא אבל כשמקדש על היין אסור לברך להם המוציא אלא אם כן ישבו בשולחן אחד (מגן אברהם). ונראה לי דמיירי כששכנו אינו יודע לקדש דביודע צריך לקדש בעצמו אם לא שגם חבירו אוכל ואף בזה כתב עולת שבת דעדיף יותר לקדש בפיו דמצוה בו יותר מבשלוחו, עד כאן. ואין להקשות מסימן ח' סעיף ה' דאם רצו אחד מברך אציצית ואחרים יענו אמן, דשאני דקידוש דמצוה עצמו הוא מה שאין כן ברכת ציצית נראה לי:

[י] אלא לאור וכו'. נתבאר בסימן רצ"ג סעיף י':

א) [סעיף א'] אין קידוש אלא במקום סעודה. בין בקידוש הלילה בין בקידוש היום. וכמ"ש לקמן ר"ס רפ"ט. וטעמא משום דכתיב וקראת לשבת ענג במקום קריאה שם תהא עונג ב"י ט"ז סק"א. ולפי טעם זה אף מקדש על הפת צריך שיהא במקום סעודה. וקידוש במקום סעודה להמקדש ג"כ בעינן כבסעיף ד' דאעפ"י שמקדש לעצמו ולאחרים והם אוכלים שם ולא הוא הם יצאו והוא לא יצאו. מש"ז או' א' ומשמע דה"ה איפכא דאם קידש לו ולאחרים והוא אכל שם והם לא אכלו הוא יצא והם לא יצאו. ועיין לקמן או' ד':

ב) שם. אין קידוש אלא במקום סעודה. ואם קידש במקום אחד ולא אכל כלום אלא הלך למקום אחר לאכול אסור לו לאכול עד שיחזור ויקדש. ב"ח. והיינו בשלא היה בדעתו בשעת קידוש לאכול במקום אחר אבל אם היה בדעתו עיין לקמן די"א דיצא:

ג) שם. אין קידוש אלא במקום סעודה. וזוהי סברת שמואל ואע"ג דרב ור"י פלגי עליה ק"ל כוותיה דשמואל כמבואר בטור וב"י יעו"ש. וכתב הגו"ר כלל ג' סי' י"ב וא"כ בקידוש היום דקיל טובא המיקל כרב ור"י לא הפסיד. ולא באנו לומר לסמוך ע"ז לכתחלה רק שבשעת הדחק ובשביל כבוד הרבים יש לסמוך על טעם זה להקל ואין למחות בידי הרבים העושים כן. והביאו הברכ"י או' א' יעו"ש:

ד) שם. אין קידוש אלא במקום סעודה. אבל היכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש ומשו"ה לא מקדשינן ביוה"כ ואעפ"י שחל בשבת ברכ"י סי' ער"ב בשיו"ב בשם ס' המכריע וס' הבתים יעו"ש. וכ"כ בשו"ת הגאונים שבס"ס נהרות דמשק סי' ק"ה שאם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת או שאינו יכול לאכול לא יקדש עד למחר בסעודה יעו"ש ושם בסי' ק"ו כתב אבל ויכלו אומר אעפ"י שאין שם סעודה משום שני המלאכים המלוים לו לאדם בשעה ששומעים עדות זה מפיו ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונך וכו' והביאו היפ"ל או' א' וכתב ולולי טעם זה היה ראוי לאומרו ביוה"כ שחל בשבת כל אחד בביתו יעו"ש. והגם שכתב שם היפ"ל שלא ראה נוהגים כן מ"מ כל אחד יש לנהוג כן לאומרה בביתו דלא יש הפסד בדבר כ"א אמירת פסוקים ועיין לעיל סי' רס"ח או' ג' ודו"ק:

ה) וכתב הברכ"י או' ב' מדברי הגו"ר הנז' מוכח דלא הקל בשעת הדחק בקידוש היום ולכבוד רבים אלא שלא למחות בידם אמנם ודאי דאמר נגע אלהים בלבו אם ימצא ביום שבת בעידנא דעייליאינשי לכבוד חתן או אבי הבן וכיוצא ומקדשין ואח"כ מביאין מיני מתיקה וכיוצא ואין שם פת הבאה בכסנין אלא מגדים וקאפי לא לטעום מידי שם כלל. ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס דלדעת הגאונים חשיב מקום סעודה. דלא אהני אלא לשותה הכוס עצמו דחשיב כאלו קידש במקום סעודה. אבל לאחרים לאו מקום סעודה ואסור לטעום. וזה פשוט ימבואר בש"ס ופוסקים ולא הוצרכתי לזה אלא לאפוקי הטועים שראיתי שטעו בזה עכ"ד. וכ"כ החס"ל או' ד' דלא מהני שתיית המקדש רביעית לדידהו ודלא כמ"ש הרב מעם לועז פ' יתרו יעו"ש. וכ"כ לעיל או א' יעו"ש. וכתב שם החס"ל מ"מ אף אם שתה רביעית יין או אפי' אכל כזית פת כסנין בבקר טוב לחזור ולקדש על שלחנו שיהא קידוש במקום סעודה העיקרית ומנהג אנשי מעשה שתכף בצאתן מבה"כ זריזין מקדימין:

ו) שם. אין קידוש אלא במקום סעודה. ואם אחר שקידש וסעד סעודה הגונה כדת וכהלכה ויקם וילך ותיכף הקיאו אם יכול לסעוד במקום אחר בלתי קידוש. עיין פתה"ד או' א' דשקיל וטרי בהאי עניינא ומסיק שלא לחזור ולקדש במקום סעודה שניה וכ"ש דאיכא צד דהויא ברכה לבטלה רק אם אפשר לשמוע קידוש מאחר שמקדש לעצמו ויכוין שומע ומשמיע הוא הנכון יעו"ש:

ז) ואם קידש ואכל שם ספק איסור תורה. כתב המש"ז ביו"ד סי' קי"ט סוף או' א' דלמ"ד מ"ה אסור לא יצא ידי קידוש כשלא אכל שם כ"א זה ולמ"ד דרבנן י"ל דא"צ לחזור ונקדש יעו"ש. אבל הפתה"ד או' ה' כתב דסגי בהניית גרונו דאם בשעה שאכל אותו ספק איסור תורה לא נודע לו ואח"כ כאשר ירדו חדרי בטן קודם העיכול נודע לו דא"צ לחזור ולקדש כיון דבשעת אכילה והנאת גרון היה סבור דהיתר קא אכיל ואיכא עונג בעת ההיא ע"י הנאת גרונו יעו"ש:

ח) שם. שאם קידש לאכול בפנה וכו' אבל לכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרין. מ"א סק"א. תו"ש או' ב' א"א או' א' ר"ז או' ג' בן א"ח פ' בראשית או' ג' והגם דבחידושי רע"א כתב דאף לכתחלה יכול לעשות כן ק"ל כדעת רוב הפו':

ט) שם. ונמלך לאכול בפנה אחרת וכו' וכ"ש בלא נמלך אלא מתחלה כשקדש היה דעתו לאכול בפנה אחרת דשפיר דמי:

י) שם הגה. ומבית לסוכה וכו' או מסוכה לבית כשגשמים יורדים כמפנה לפנה דמי שכן דרך לפנות בעת הגשמים ועדיף מתנאי. לבוש. עו"ת או' א' ועיין באו' שאח"ז:

יא) שם בהגה. חשוב כמפנה לפנה. דכיון שאין המחיצה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשוב כמו מפנה בלא מחיצות (מרדכי) וא"כ אפי' לא היה דעתו לכך א"צ לקדש שנית. ודוקא כשאין שם מחיצה אחרת רק מחיצות הסוכה כגון שהסוכה בתוך הבית (ר"ל שהסיר איזה רעפים מגג הבית בכדי מקום ישיבתו והניח שם סכך) אבל אם מחיצות הבית מפסיקות (כגון כשעשאה בחצר או ברחוב) הו"ל כמחדר לחדר. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב' אמנם מדברי הלבוש והעו"ת שכתבנו באו' הקודם משמע דגם אם מחיצות הבית מפסיקות דהו"ל כמחדר לחדר ולא היה דעתו לכך בשעת שקדש א"צ לקדש שנית. וכ"כ א"א או' ב' דמדברי הלבוש משמע הטעם דהוה כמתנה בפירוש לאכול במקום אחר יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה אם אפשר יש לשמוע קידוש מאחר או ליתן דעתו מתחלה בשעה שמקדש אם ירדו גשמים יעשה סעודה בבית ואם לא אפשר לשמוע קידוש מאחר וגם לא נתן דעתו בשעם שקידש מ"מ א"צ לחזור ולקדש דיש לסמוך על המקילים משום דקידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן וספק ברכות להקל:

יב) שם. וי"א שכל שרואה מקומו וכו' אפי' דרך חלון ואפי' רואה מקצת מקומו. מ"א סק"ג. תו"ש או' ג' ר"ז או' ב' ח"א כלל ו' או' ך':

יג) שם. אפי' מבית לחצר וכו' וכן אפי' מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק ביניהם א"צ לקדש פעם אחרת וכמ"ש לעיל סי' קצ"ה סעי' א' ובט"ז שם סק"ב לגבי זימון יעו"ש:

יד) שם. א"צ לחזור ולקדש. ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק. ר"ז או' ב' בן א"ח פ' בראשית או' א':

טו) שם. וי"א שאם קידש במקום וכו' כתב בס' הבתים כ"י דהרב בעל השלמה כתב אם קידש במקום אחד ודעתו לאכול בבית אחר קרוב משם שהיה יכול לשמוע משם דברי המקדש באותו מקום שקדש הרי זה מקום סעודה אעפ"י שאינו עומד במקום סעודתו בשעת הקידוש. והביאו מחב"ר או' ב' שע"ת או' ב'. וכתב השע"ת לפ"ז צ"ל דמ"ש בש"ע דצריך שיהיו שני המקומות בבית אחד היינו שאם הוא בבית אחד אפי' במקום שרוצה לאכול רחוק ממקום הקידוש שאפי' באותו בית לא היה יכול לשמוע עכ"ד מיהו לכתחלה לא יעשה כן וכמ"ש באו' שאח"ז:

טז) שם. וי"א שאם קידוש במקום אחד וכו' זהו סברת הר"ן וטעמא כתב הרא"ש משום דבגמ' דידן משמע דאין תנאי מועיל לקדש בבית זה על דעת לאכול במקום אחר ובירוש' קאמר דמועיל ולפיכך חילקו דבגמ' דידן מיירי מבית לבית ומשו"ה לא מהני תנאה אבל בירוש' מיירי כששני המקומות בבית אחד ואיכא למ"ד דאין לחלק בזה וירוש' פליגא ואנן כגמ' דידן נקטינן כמבואר בב"י יעו"ש. וע"כ כתב דין זה בשם י"א וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה לכתחלה יש ליזהר. וכ"כ האחרונים:

טוב) שם. והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד וכו' דהיינו תחת גג אחד ואע"פ שאין רואה מקומו. כ"כ האחרונים:

חי) שם. כגון מחדר לחדר וכו' אבל מבית לבית או מבית לחצר אינו מועיל מה שהיה בדעתו מתחלה על כך וצריך לחזור ולקדש. ר"ז או' ב' ח"א כלל ו' או' ך' מיהו הא"ז הלכות ע"ש כתב דיש להקל גם מבית לבית אם התנה כן מתחלה לאכול בבית אחר יעו"ש. והביאו א"ח או' ב' וכתב ולפ"ז צ"ע אם כבר עשה מעשה אם יכול לחזור ולקדש בבית האחר דשמא יש חשש ברכה לבטלה ונכון לשמוע קידוש מאחר עכ"ד. ואם אי אפשר לשמוע קידוש מאחר כבר כתבנו לעיל סוף או' י"א דאין לחזור ולקדש משום סב"ל יעו"ש:

יט) [סעיף ב'] אם קידש בבית אחד וכו' ואח"כ נמלך וכו' פי' שלא אכל כאן כלל אבל אם אכל כאן מעט אפי' כזית יצא כדסעי' ה' מ"א ס"ד ולב"ש. וכ"כ התו"ש או' ה':

כ) שם. במקום אחר וכו' היינו אפי' בחדר אחר שבאותו בית כיון שלא היה דעתו לזה מתחלה וכמ"ש בסעי' א':

כא) שם. צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם. משמע הא אם חזר בו אחר שנמלך ואכל במקום שקידש א"צ לחזור ולקדש:

כב) [סעיף ג'] אם קידש ולא סעד וכו' קמ"ל דלא תימא דוקא אם רוצה לאכול במקום אחר הוא דלא יצא אבל אם אינו רוצה לאכול כלל יצא קמ"ל. תו"ש או' ו':

כג) שם הגה. וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר. כ"כ ד"מ או' א' בשם מהר"י מולין דאפי' באותו מקום שקידש אם א"ן דעתו לאכול שם לאלתר מיקרי שלא במקום סעודה ואין חילוק בין זמן קצר לזמן ארוך. אבל אם היה דעתו לאכול שם מ"ד אפי' שהה בדרך זמן גדול עד שמגיע לשם חשוב במקום סעודה דאפי' בטרקלין גדולים חשובים מפינה לפינה במקום סעודה עכ"ל. והביאו מ"א סק"ה:

כד) שם בהגה. או שיהיה בדעתו לאכול שם מיד. ואעפ"י שנמשך אח"כ מעט לית לן בה. לבוש. והמ"א סק"ה פי' כגון שהולך מפנה לפנה ודעתו לאכול שם מיד עכ"ד. והנ"מ בין הטעמים דלמ"א דוקא אם העיכוב לצורך סעודה מותר ולדברי הלבוש אפי' אם נתעכב שלא לצורך סעודה מותר:

כה) שם בהגה. אבל בלא"ה וכו' פי' אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל לאחר זמן במקום קידוש אינו יוצא. ואם היה דעתו לאכול מיד וארעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן א"צ לחזור ולקדש אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית. מ"א סק"ה. והנה מ"ש המ"א דאם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית. משמע מדברי הר"ז או' ה' דמפרש דברי המ"א כפשטן דהיינו שיצא לחוץ ואפי' חוזר לאכול במקומו צריך לקדש שנית. וכ"מ מדברי ח"א כלל ו' או' כ"א. אבל התו"ש או' ח' כתב בכוונת דברי המ"א דיצא ממקומו בנתיים היינו אם יצא לאכול במקום אחר כגון מחדר לחדר ולא היה דעתו מתחלה לכך וכ"מ מדברי המחה"ש יעו"ש. משמע הא אם יצא רק לחוץ וחזר לאכול במקומו לית לן בזה. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ט' יעו"ש. וא"כ כיין דאיכא פלוגתא בזה יש ליזהר לכתחלה אמנם אם יצא לחוץ כדי לעשות נט"י לסעודה או לעשות צרכיו נראה דלכ"ע ליכא למיחש כיון שזה לצורך סעודה:

כו) שם בהגה. ואם היה בדעתו שלא לאכול שם מיד וכו' פי' שהיה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא. כ"ה בהדיא בב"י. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט':

כז) כתב הלבוש דאם היה בדעתו שלא לאכול כלל לא במקום קידוש ולא במקום אחר אעפ"י שנמלך אח"כ ואכל שם י"א שלא יצא ידי קידוש. מיהו המש"ז או' ב' כתב דמדברי מורים בהגה י"ל אף שלא היה בדעתו לאכול כלל ונמלך יצא יעו"ש. וכ"כ דה"ח או' ג':

כח) שונה בין קידוש לסעודה אולי עי"ז אינו קידוש במקום סעודה והגם שלא שינה מקומו. אך שינת עראי נמנום נראה שאין בה חשש. א"ח או' ה' בשם א"א מהגה"ק יעו"ש:

כט) ואותם בני אדם שבליל שני של יו"ט או יו"ט שלאחר שבת להיותם שבעים מסעודת היום אינם יכולין לאכול מיד אחר ערבית ומקדשין בבואם מבהכ"נ ומניחין האכילה לאחר שעה או שעות ואח"כ אוכלין לא יפה הם עושים דכיון דאינם אוכלים לאלתר וגם אין בדעתם לאכול לאלתר לא יצאו ידי קידוש. ומנהגי לקדש על היין ולברך ברכת המוציא ולבצוע ולאכול כזית ואח"כ אני ממתין לאכיל כל מה שאני רוצה. שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. אבל מהריק"ש כתב דדוקא אם השהיה היא בכדי שיתעכל המזון אז צריך לקדש שנית. וכתב מהר"י לוי ואלי בהגהותי וכ"י דמכאן יש סמך למה שנוהגין בליל יו"ט שגי או יו"ט אחר שבת ששבעים מסעודת היום שמקדשים ואוכלין אחר שעה או שתים ותכל מעליהם תלונת השכנה"ג עכ"ד. והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' א' וכתב ואני אומר דזהו אם היה בדעתו לאכול מיד לא כן אלו הן הנשבעין דאתו ממולאי בכרס מלאה ועמדו וקדשו אדעתא למיסק אפתורא אחר שתי שעות זוהי שקשה דלא עבידי שפיר דהו"ל לאחר הקידוש עכ"ל. אבל הער"ה או' ב' כתב על דברי השיו"ב הנז' דלא עיין במהריק"ש דשם קאי בקידש ע"מ לאכול שם לאחר זמן יעו"ש. ועיין להגו"ר כלל ג' סי' ך' דמסיק דודאי לכתחלה יזהר לאכול מיד אבל אם בדיעבד קידש ע"ד לאכול לאחר זמן אפי' אם עבר זמן הרבה א"צ לחזור ולקדש והמקדש הויא ברכתו לבטלה ודלא כהגה ומהריק"ש ז"ל יעו"ש. והביאו שע"ת או' ב' והיותר נכון דמי שרוצה לקדש בליל יו"ט ולהמתין לעשות סעודה אחר זמן יש לאכול כל אחד מבני הב"ת תיכף אחר קידוש כזית פת כסנין או לשתות רביעית וכמ"ש לעיל סוף או' ד' יעו"ש:

ל) [סעיף ד'] ואע"ג דברכת היין אינו יכול להוציא אחרים וכ' דק"ל כל ברכת הנהנין אין אדם מוציא חבירו אם אינו נהנה רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו. ט"ז סק"ג:

לא) שם. כיון דהאי בפה"ג היא חובה לקידוש וכו' ובקידוש שהוא חובה עליהם יכול להוציאם מדין ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה ומוציא זה את זה בדבר שהוא חובה עליו. לבוש:

לב) וכתב הלבוש שאפי' ברכת המוציא של פת שאחר הקידוש יכול ג"כ להוציאן אעפ"י שאינו רוצה ליהנות עמהם דכוון דק"ל אין קידוש אלא במקום סעודה הוי הסעודה חובה עליהם ויכול להוציאן מדין ערבות יעו"ש. אבל הב"ח כתב בשם המרדכי דברכת המוציא פשיטא דאסור כיון דכבר יצאו ידי חובת קידוש בלא ברכת המוציא אבל כשמקדש על הפת שפיר דמי כיון דהפת הוי במקום יין. וכ"כ הט"ז סק"ג והשיג טל הלבוש יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' י"ז. וכ"כ האחרונים. ודבר פשוט הוא כשמקדש על הפת להוציא אחרים שצריך לכוין על ברכת המוציא של המקדש לצאת כמו ברכת הקידוש ולא יברכו הם אח"כ כיון שהיא במקום ברכת היין שאומרים עליה קידוש:

לג) ואם. אין לו יין בשחרית שמברך המוציא ואוכל אין מוציא אחרים בהמוציא דלא הוי קידוש בזה בשחרית דפה"ג ניכר הוא לקידוש היום כבסי' רע"ב סעי' ט' ובסי' רפ"ט במ"א סק"ד וצ"ע. מש"ז או' ג':

לד) שם הגה. ואפי' בקידוש של יום מיהו במרדכי פ' ע"פ כתב דבקידוש דשחרית אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם אבל מרן ז"ל בב"י פסק דלא כהמרדכי דגם בקידוש היום יכול להוציא אחרים אפי' אינו נהנה וכדברי מור"ם ז"ל וכן פסק לעיל בש"ע סי' קס"ז סעי' כ' יעו"ש יעיין בדברינו לשם כס"ד וכן הוא דעת האחרונים:

לה) שם. והוא שאינם יודעים. אבל אם יודעים לקדש אינו מקדש להם. טור וב"י. ואין חילוק בזה בין גדולים לקטנים. שאם אינם יודעים מוציא אותם אפי' הם גדולים. ואם יודעים אפי' לקטנים אינו מוציא אותם כיון שהם יכולין לקדש בעצמם. מיהו בברכת המוציא יש חילוק בין גדולום לקטנים דלקטנים יכול לברך אפי' אינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות כמ"ש סי' קס"ז אבל לגדול אינו יכול לברך בכל ענין אם אינו אוכל עמהם דכיון דאינו חובה לא ליתהני ולא ליברך, מ"א בתוספת קצת ביאור ביאור או' יו"ד. ועיין בדברינו לעיל סי' קצ"ג או' ב':

לו) שם. והוא שאינם יודעים. ואם יודעים רק ברכת פה"ג נסתפק בזה החס"ל או' ז' אם המקדש אינו טועם אם יכול לברך גם ברכת היין או יצטרכו הם לברך לעצמם ברכת היין והוא יברך להם ברכת הקידוש לחוד וכתב דמסתברא שאחד אומר כל הקידוש והיותר טוב שישתה שם רביעית עכ"ד. והא דהצריך רביעית היינו אם עדיין לא קידש לעצמו וכדי שיהיה עולה לו הקידוש במקום סעודה אבל אם כבר קידש וסעד ואח"כ בא לקדש לאלו שיודעים ברכת היין לחוד די לו בטעימת כל שהוא דהא הספק הוא משום ברכת היין וקמ"ל דברכה ראשונה נאמרת על כל שהוא והו"ל נהנה ומוציא אחרים אעפ"י שיודעים לברך. אמנם לפי שיש מחלוקת בזה אם די בשתיית רביעית להיות במקום סעודה כמ"ש בסעי' שאח"ז ע"כ היותר נכון לקדש לעצמו תחלה ולעשות סעודה ואח"כ לקדש לאלו שיודעים ברכת היין לחוד ויטעום מן היין כל שהוא:

לז) [סעיף ה'] אפי' אכל דבר מועט. ר"ל כזית דמ"ש שמחייב עליו ברכה אחרונה קאי גם על אכל דבר מועט. פרישה או' ג' מ"א סק"י. וכ"כ א"ר או' ח' בשם הרוקח סי' נ"ב וצל"ד וכתב שם הא"ר דהעו"ת שכתב דמשמע אפי' פחות מכזית אשתמטתיה פי' הנ"ל עכ"ד תו"ש או' י"ד. וכ"כ האחרונים:

לח) שם. או שתה כוס של יין וכו' מדברי מרן ז"ל בב"י ומדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתבו דמותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור משמע דסגי במה ששותה רביעית מכוס של קידוש בעצמו אבל הלבוש כתב דצריך לשתות רביעית חוץ ממה ששותה מלא לוגמיו מכוס של קידוש ולכן כתב דאסור למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אפי' אם ירצו לשתות כשיעור דהא אין להם שם מקום סעודה וגם אין להם שם כוס אחר לשתות ומה שנוהגין שלא לשתות הוא מדינא ולא משום מנהג יעו"ש. וכ"כ הב"ח. ט"ז סק"ד פרישה או' ג' א"ר או' ח' י"א בהגה"ט ר"ז או' ז' אבל דעת המט"י או' בנראה דסגי בשתית רביעית כדעת מרן ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת הער"ה או' ז' וכ"פ באבן העוזר. וכ"פ הגו"ר כלל ג' סי' ך' ח"א כלל ו' או' כ"ב. וכתב הרב פה"א ח"א דף ל"ג ע"א שכן נהגין בירושלים ביום שיש בו ברית מילה יעו"ש. והברכ"י בשיו"ב או' ב' כתב דאנן בדידן אין לנו אלא דברי מרן וכן הסכים בס' אבן העוזר והראיות דמייתי בס' א"ר להיפך אינם מכריעות כמבואר למעיין. ומיהו בקידוש הלילה יש לחוש לדעת האחרונים ולהחמיר עכ"ד. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה יש להחמיר ואין להקל אלא בשעת הדחק:

לח) ודע דכ"ז הוא דוקא למקדש דכיון דצריך לשתות מלא לוגמיו מכוס של קידוש כמ"ש לעיל סי' רע"א סעי' י"ג לא חשבינן ההיא שתייה למקום סעודה וצריך לשתות רביעית חוץ ממנה אבל להשומעים כיון דלא יש חיוב לשתות מלוא לוגמיו מכוס של קידוש די להם בשתיית רביעית לכ"ע. וכן במקדש על הפת לא שייך האי דינא ויוצא בכזית פת של המוציא ידי חובת קידוש במקום סעודה לכ"ע. עו"ת או' ד' וכ"כ המש"ז או' א':

טל) שם. שחייב עליו ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה. מ"א סק"ח. ואם שתה שיעור כזית ישמע הקידוש מאחרים במקום סעודה ולא יחזור ויקדש בעצמו כיון שיש ספק בשיעור ברכה אחרונה אי סגיא בכזית או בעינן רביעית כמבואר בסי" ק"צ א"כ אפשר דיצא כבר בקידוש במקום סעודה. תו"ש או' י"ב. ונראה דהיינו דוקא בקידוש הלילה דאיכא ברכת הקידוש חוץ מברכת בפה"ג וחיישינן לספק ברכות אבל ביום דליכא כ"א ברכות בפה"ג יכול לחזור ולקדש בעצמו במקום סעודה דהא יכול אדם לברך כמה פעמים ביום ולשתות אם יש הפסק בנתיים:

מ) שם. וגומר סעודתו במקום אחר. ואם אכל לחם צריך לברך בהמ"ז להכב ב"י ולרמ"א א"צ לברך. מ"א סק"ט. ור"ל דאם אכל כזית פת במקום שקידש ורוצה לגמור סעודתו במקום אחר צריך לברך בהמ"ז במקום שאכל הכזית ואח"כ הולך לגמור סעודתו במקום אחר וחוזר לברך המוציא לסברת ב"י ולרמ"א א"צ לברך כמבואר לעיל סי' קע"ח סעי' א' וב' יעו"ש ועיין בדברינו לשם או' א' שפסקנו כדעת רמ"א שא"צ לברך לא בהמ"ז על מה שאכל ולא ברכת המוציא על מה שחוזר לאכול אלא גומר סעודתו במקום אחר ושם מברך בהמ"ז לפטור הכל יעו"ש:

מא) שם. אבל אכל פירות לא. בש"ג כתב דאף בפירות דיו דכל סעודת שבת נחשבת קבע יעו"ש. אבל דעת הטור והש"ע עיקר. ומ"מ נראה דבאוכל מיני תרגימא מחמשה מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין כמ"ש סס"י רצ"א ושכר אע"ג דהוי חמר מדינה לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' ז' תו"ש או' ט"ו. וכ"כ הברכ"י או' ו' דפת כסנין יצא קידוש במקום סעודה וכן פשט המנהג ברוב המקומות ביום שבת דמקדשין ואוכלין מעט כסנין ומברכין מעין שלש ואחר זמן סועדין. וכ"כ האחרונים דכסנין שפיר דמי עכ"ד וע"כ ההולכין לשמוע קידוש מאחרים בבית אחר יש ליקח בידם מעט כסנין ולאכול שם במקום קידוש ולברך מעין שלש ואח"כ חוזרים לביתם לעשות סעודה:

מב) שם. אבל אכל פירות לא. וגם תמרי נמי לא סעיד אלא דזייני. תו"ש שם. מיהו הא"א או' י"א כתב דלפי מ"ש מ"א סי' ר"ח ס"ק כ"ה דתמרי סעדי וזייני י"ל דהוי קידוש במקום סעודה. אבל התו"ש שם כתב דמ"ש מ"א בסי' ר"ח דתמרי סעדי הוא ט"ס דלא מצינו זה בשום מקום יעו"ש. וכ"מ לשון הש"ע שכתב אבל פירות לא משמע דכל מיני פירות לא חשיבי במקום סעודה וע"כ יש להחמיר:

מג) [סעיף ו'] ואם קידש בביתו ושמע שכינו וכו' ואפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפי' הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט מ"א ס"ק י"ג וצריך שלא יפסיק בין המקדש להשומעים צואה או ע"ז. דהא מבואר בסי' נ"ה סעי' ך' די"א כה"ג אם שומע קדיש או קדושה אינו יכול לענות עמהם. ואיך נאמר שיצא השומע דשומע כעונה. מחה"ש. והוא פשוט:

מג) ונראה דמ"ש המ"א דאפי' אינו אוכל יכול להוציא השומע היינו אם אינו יודע לקדש אבל אם יודע לקדש צריך לקדש הוא בעצמו כמ"ש לעיל סעי' ד' יעו"ש רק אם אוכל יכול להוציא גם היודע וכ"כ א"ר או' ט':

מד) שם. ושמע שכינו וכו' משמע אפי' יודע לקדש יוצא כשחברו מכוין להוציאו. מיהו נראה דעדיף יותר לקדש בפיו כשיודע דהכי אמרינן בכל המצות מצוה בו יותר משלוחו. עו"ת או' ה' א"ר שם. מיהו התו"ש או' יו"ד כתב על דברי העו"ת הנ"ז דליתא דהא אפי' בהמ"ז מבטלין משום דברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' רצ"ח סעי' י"ד מכ"ש הא וכה"ג כתב מ"א ברס"י קס"ח ולא שייך בזה לומר מצוה בו וכו' דכוון דק"ל שומע כעונה מקרי בו ממש. והעולם נוהגין לקדש כל אחד ואחד בפ"ע עכ"ד, אמנם מ"ש שם העו"ת וכן כשמסובין בשלחן בעה"ב יאמרו עמו נוסח הקידוש מלה במלה ויכווונו לסיים קודם המקדש מעט כדי שיוכלו לענות אמן על ברכת המקדש עכ"ל דמשמע דיוכלו לומר ברכת הקידוש אע"פ שאין הכוס בידם אלא ביד בעה"ב עיין ברכ"י סי' רצ"ה או' ד' ואו' ה' שכתב דלכתחלה אין לעשות כן יעו"ש. אך מי שאזניו כבדות ואינו יכול לשמוע או שבעה"ב זקן ומגמגם בלשונו וא"א להם לקדש בפ"ע מכמה סיבות הכרחיות זה האדם יכול ליתן עיניו בכוס שביד בעה"ב שמקדש עליו ויאמר בלחש ברכת הקידוש כולה בשעה שבעה"ב מקדש בן א"ח פ' בראשית או' ט"ו. ועיין לקמן סי' רצ"ה או' טו"ב:

מה) שם. וכגון שנתכוין השומע וכו' אבל הש"צ א"צ להתכוין ביחוד להוציא את זה דש"צ אכ"ע מכוין. ובזמן הזה שהש"צ אינו מקדש אלא משום מנהג (כמ"ש סי' רס"ט) לא יצא השומע אלא א"כ נתכוין הש"ץ להוציאו. ב"י. מ"א ס"ק י"ד. ואף לפעמים שיש אורח בבהכ"נ וסועד מיד צריך לומר לש"ץ שיוציא אותו או שכינו הקרוב לבהכ"נ. א"א או' י"ד

מו) [סעיף ז'] וי"א שאין הקידוש תלוי בנר וכו' כ"כ מהר"ם וכמה גדולים וכן נהגו בארץ אשכנז אבל מפרש"י ותו' ושאר גדולים משמע דהויא ברכה לבטלה מה שמברך על הנר אם אינו מקדש ואוכל סעודתו אצל הנר וע"כ יש להחמיר. ב"ח נראה פשוט דדוקא בבית אחר אבל באותו הבית אין קפידא אם הנר במקום שאוכל או במקום אחר מאחר שמאיר לו. שכנה"ג בהגב"י או' ה' ועיין לעיל סי' רע"א סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לסי' רס"ב או' א' ואו' ז' שכתבנו שם טעם בס"ד להיות נרות דולקות לפניו בשעה שמקדש יעו"ש:

מז) שם. שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער. והיינו במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' ך' ואפשר אם מקדש במקום נר ואוכל שם מעט או שותה רביעית ואח"כ הולך לחצר לאכול עדיף טפי כי היה הקידוש במקום נר. א"א או' ט"ו. אמנם מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שכתבנו לעיל משמע שצריך לאכול כל הסעודה במקום נר וע"כ הרוצה לקדש בחצר או על הגג מאיזה סיבה יש לתקן שם מקום לנרות ולהניח בפניהם עששית כדי שלא יכבה אותה הרוח וגם שיהיו נראים לפניו:

מח) שם. והכי מסתברא. אע"ג דמסורת בידנו דכשמרן כותב י"א וי"א דעתו כי"א בתרא ולפ"ז יקשה אמאי אצטריך לומר והכי מסתברא הא מודעת זאת דבתריתא עדיפא ליה. מ"מ הא דמכריע מרן להלכה על הרוב הוא מצד שהדעת ההוא הוא דעת גדולי הפו' או רובם. ולא מצד שדעתו מכרעת הכי מסברא או מראיות כנו דע. ולכן בזה גילה דעתו שמלבד דהלכה כי"א בתרא שהוא דעת רוב הפו' עוד בה דיש להכריע הכי משברא. ברכ"י או' ח' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז'

מג"א ס"ק ד' פי' שלא אכל כאן ר"ל שלא אכל כאן כלל משא"כ אם אכל מעט כאן גומר במקום אחר כמבואר בסעיף ה' וכתב זאת שלא תטעה לפרש במ"ש ואח"כ נמלך דמיירי אף שנמלך באמצע הסעודה:

הגה ס"ג או שיהא בדעתו כו'. מלשון או מבואר דמעיקר' לא מיירי בהכי אלא שלא היה בדעתו לאכול מיד ואפ"ה כשאכל מיד יצא ולפ"ז מה שסיים רמ"א ואם היה בדעתו כו' מיותר דכבר מוכח מכאן אע"כ דהתם מיירי שהיה בדעתו לאכול בבית אחר וע"ז מורה לשון לאכול שם וכן פירשו שם הט"ז ומג"א ותיבת מיד שכתב שם ברמ"א מיותר לפ"ז וצ"ע קצת:

מ"א סק"ה וכן משמע מלשון רמ"א. מדכתב או שהיה בדעתו כו' משמע דאז יוצא אף שלא אכל מיד והיינו בארעו אונס:

מג"א סק"ז ולא ראה בגמ' בר"ה דף כ"ט הובא לעיל ססי' קס"ז דברכת המוציא אע"ג דאינו יכול להוצי' אחרים אם אינו נהנה מ"מ לקטנים שרי כדי לחנכן במצות משא"כ קידוש הא אפילו לגדולים מוציא. וכ"ת דהע"ש מיירי ביודעים ז"א דביודעים גם לקטנים לא יקדש כיון שיכולים לקדש בעצמם:

סק"ח ששתה רביעית. כוונתו לתרץ קושיית הט"ז סק"ד דסעודה לא מקרי אלא ברביעית ומלא לוגמיו אינו אלא רוב רביעית. ואע"ג דבסי' ק"ל נסתפקו אי שיעור ברכה אחרונה של שתיה בכזית או ברביעית ומבואר שם דמלא לוגמיו הוא יותר מכזית וא"כ קשה לדעה דס"ל בכזית לק"מ דאין שיעור סעודה תלוי בחיוב ברכה אחרונה אלא שיעור חשוב בעינן דהיינו רביעית והגאונים נקטו חיוב ברכה לסימנא ואינהו נמי מספקי בשיעור ברכה אי בכזית אי ברביעית וספק ברכות להקל ואין חיוב ברכה אלא ברביעית וק"ל ובחנם הרעיש בספר חמד משה בזה:

שם שכתבו התוספות. מיירי שם באותן בני אדם שקידשו בביהכ"נ וס"ל לר' יוחנן דיצאו ידי קידוש דלא בעינן קידוש במקום סעודה ויצאו ג"כ ידי יין שבביתם וא"צ לברך על יין ששותים אע"פ שהולכים מביה"כ לביתם לא חשיב היסח הדעת. ופירשו התוס' דמיירי ששתו בבה"כ דאל"כ איך יצאו ידי יין ע"ש. ושמואל פליג וס"ל דאפי' ידי קידוש לא יצאו דבעינן קידוש במקום סעודה וכוותיה קיי"ל הרי דאע"פ ששתו מלא לוגמיו לא מקרי מקום סעודה משום שסעודה רביעית בעינן:

סק"ט ונ"ל דא"צ. כלו' דהא דאע"פ שיצא ידי קידוש מ"מ כיון שאוכל במקום אחר יברך על כוס קודם האכילה כדרך שמקדשין בשחרית קמ"ל דא"צ כמבואר בסי' רצ"א סעיף ד' לענין סעודה ג' דא"צ כוס ובטור שם כתב הטעם דכמו בלילה א"צ יין אלא פעם אחד כך ביום:

סק"י דכזית. דלא מקרי סעודה אלא כשחייב ברכה אחרונה כמו ביין מש"ה שיעורו כזית כמבואר בסי' קס"ה ס"ט:

ס"ק י"א נחשבת קבע. כדחזינן לענין מעשר דסעודת שבת חשיבא שאכילת עראי דשבת נחשבת קבע:

ט"ז סק"ג ברכת המוציא לאלמנה. ר"ל שקידש על היין לא יברך אח"כ המוציא דהיינו ברכת הלחם שהוא בכלל ברכת הנהנין דאינו מברך לאחרים. אבל כשמקדש על הפת מברך המוציא כמו שמברך בפה"ג כשמקדש על היין זהו כוונת הט"ז במש"כ אח"כ ופשוט שאותו המוציא כו':

שם לא יעשה ברכה לבני ביתו. ר"ל בשחרית בשבת דאע"ג דהוא חוב מ"מ כיון דליכא רק ברכת בפה"ג שמא הוי כמו ברכת הנהנין משא"כ בלילה דאיכא ברכה אחרת דקידוש בהדה. וע"ז סיים הט"ז דרמ"א פסק דלא כהמרדכי כו':

שם וכש"כ בזאת הברכה. לשון וכש"כ אינו מובן ונראה להגיה וכן: קבע:

ס"ק י"ג כמש"כ סימן קט"ז ס"א. ר"ל דאפילו הוא אוכל ג"כ אסור לברך המוציא לאחרי' אא"כ ישבו בשלחן אחד:

שם ועמש"כ שם סי"ג ע"ש במג"א ס"ק כ"ח:

ס"ק י"ד ובזמן הזה. ר"ל אע"ג דש"ץ אפי' מסתמא מוציא לכל דדעתיה אכ"ע מ"מ בזה"ז וכו':

מג"א סק"א אבל לכתחלה. איני רואה הכרח לזה דמה דנקט המחבר שאם קידש ל' דיעבד היינו רבות' דלכתחלה דדעתו לאכול בפנה האחרת הוי יותר מקום סעודה. כמו מחדר לחדר. דמהני דעתו מתחלה לכך לדעת הטור ולזה אשמועי' אף דקידש לאכול בפנה זו ואח"כ נמלך דמ"מ מהני. וגם ממנ"פ אם נימא דוקא דיעבד יהיה הדין דוקא. שהלך לפנה האחרת. וזה אינו במשמע לשון הש"ע ובממנ"פ אם מיירי דוקא בהלך אמאי נקט קידש לנקוט קידוש לאכול בפנה אחרת והלך דהא עיקר דיעבד במה שכבר הלך. אבל מעשה קידוש לא מקרי דיעבד דהא יכול לאכול כאן ודו"ק:

ס"ד אם אינו נהנה עמהם. אף דהמחבר כתב לעיל סימן רע"א סי"ד דראוי לחוש לדברי הגאונים דצריך דהמקדש ישתה. צ"ל דהכא במקדש רק להוציא האחרים מקרי הם המקדשים. ולכאורה מוכח כן מהא דאמרינן לאפוקי אורחים דגנו ואכלי בבי כנישתא. והא המקדש אינו יכול לשתות. דהוא לא יצא ידי קידוש שלא במקום סעודה. אמנם י"ל דהגאונים לשטתייהו דיין הוי ג"כ מקום סעודה. א"כ י"ל דהמקדש שתה שיעור שחייב בברכה אחרונה. והוי מק"ס:

שם בהג"ה בשם הרי"ף והרא"ש והטור. וכן מבואר דעת תוס' פסחים ק"ז ד"ה דהוי:

שם והוא שאינם יודעים. ע' פר"ח לקמן סימן תקפ"ה:

ס"ה שתה כוס של יין. ע' בדרישה לעיל סי' רס"ט שכתב דזהו דוקא לשיטת הרמב"ם והרשב"ם דכל ז' מינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם מש"ה הוי מקום סעודה דהוי קביעות אבל לשטת הרא"ש וסייעתו דאין טעון ברכה לאחריהם במקומם רק פת ומין דגן ע' לעיל סי' קפ"ד לא מהני כוס יין למחשבי' למקום סעודה ובעי' פת או מין דגן. והטור דהביא כאן דברי הגאונים. היינו דהם ס"ל דז' מינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם. ונ"מ מזה לדידן דמיני דגן מקרי מקום סעודה. ונראה ראיה לזה דהא להרא"ש דס"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה דאורייתא מאי פרכינן ריש נזיר קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני. וע' בתוס' דהוא דרך בתמי' וכי החיוב לקדש על היין. והא משכחת דאין לו רק יין וצריך לשתותו מדאורייתא שיהיה מקום סעודה. אע"כ דלהרא"ש באמת לא הוי יין מקום סעודה:

מג"א סק"י ונ"ל דכזית מיהא בעינן. באשל אברהם סימן רל"ט סקט"ז כתב דסבירא ליה דוקא כשמקדש על הכוס אבל מקדש על פת בעינן ב' זיתים ע"ש:

מג"א ס"ק י"א מיני תרגומא מה' מינים. לענ"ד מדברי תר"י בברכות הובא במג"א סימן קפ"ח ס"ט מוכח דס"ל דיין ומיני תרגומא לא מחשיב מקום סעודה עיי"ש:

מג"א ס"ק י"ב שישתה עוד כוס ע' אשל אברהם סי' תרל"ט סט"ז די"ל דמקדשים על הפת לר"י שיאכל ב' זיתים:

לאכול עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ב' סי' ך' דלכתחלה יש לסעוד מיד אך בדיעבד אם שהה עד שעברה הנאתו דכוס קידוש א"צ לחזור ולקדש והמחמיר לחזור ולקדש הוא ברכה לבטלה ע"ש ועיין במח"ב בשם ספר הבתים כת"י שאם קידש במקום אחר ודעתו לאכול בבית אחר קרוב לשם שהיה יכול לשמוע משם דברי המקדש באותו מקום שקידש הרי זה מקום סעודה אע"פ שאינו עומד במקום סעודתו בשעת הקידוש לכן נהגו לקדש בבה"כ מפני האורחים האוכלים בבתים שסמוכין לבה"כ והואיל והיו יכולים לשמוע קידוש של בה"כ באותו מקום שאוכל שם ה"ז קידוש במקום סעודה כ"כ בעל ההשלמה וכן נמצא בתשו' שאלה להרי"ף ע"ש (ועיין בט"ז סי' קנ"א ובתוס' שבת סי' רס"ט) ולפ"ז צ"ל דמ"ש בש"ע דצריך שיהיה שני המקומות בבית אחד היינו שאם בבית אחר אפי' במקום שרוצה לאכול רחוק ממקום הקידוש שאפי' באותו בית לא היה יכול לשמוע:

פירות לא עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ג' סי' י"ד שמפקפק במה שאוכלים פת כיסנין במקום סעודה וכתב כיון שהגאונים הקילו בשתיית כוס לא גרע פת כיסנין וע"ש ובבר"י דהאידנא נהיג עלמא בפשיטות לאכול פת כיסנין אחר קידוש היינו ביום ולברך מעין ג' ואחר זמן סועדים. אך מה שנוהגין לילך לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים וקאוו"י אין לו לטעום שם כלל ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס דלדעת הגאונים חשיב כסעודה דהיינו לשותה עצמו אבל לא מהני לאחרים ע"ש:

במקום סעודה. דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש וכ"פ רשב"ם ולעיל סימן רס"ט כתבתי דלר"נ יש טעם אחר:

ואם היה בדעתו שלא לאכול שם כו'. ב"י כתב זה מסברא דנפשי' ולא הביאו בש"ע משמע שלא היה זה הוראה ברורה אצלו ול"נ שתלמוד ערוך הוא בר"פ ע"פ אמר אביי כי הוינא בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דלמא אדאזליתו לאושפיזא אתעקרו לכו שרגא ובקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי שלא הזהיר רבה לאביי קודם הקידוש שיטעמו אחר כך דליהוי משמע שבשעת הקידוש יהיה דעתם לאכול כאן אלא אדרבה בשעת קידוש היה דעת אביי לאכול בביתו ואמר ליה רבה אחר כך שיאכל שם ש"מ בהדיא דסגי בזה:

אם אינו נהנה עמהם. דקי"ל כל ברכת הנהנין אין אדם מוציא חבירו רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו ובמרדכי כ' שם ולעשות ברכת המוציא לאלמנה פשיטא דאסור דהיינו ברכת הלחם וכמו כן אדם המתענה תענית חלום בשבת לא יעש' ברכ' לבני ביתו דכיון דליכא רק בפה"ג שמא הוה כמו ברכת היין שאין יכול להוציא כיון שהוא עצמו אינו אוכל עכ"ל ופשוט שאותו המוציא שעושה במקדש על הפת אינו בכלל זה אלא הוה כמו בפה"ג דקידוש. ומ"ש בסי' קס"ז ס"ך אפי' בשבת לא יברך על הפת כו' היינו שמקדש על היין ורמ"א פסק דלא כהמרדכי אלא כמ"ש ב"י בשם הטור דגם בשחרית יכול לעשות להם קידוש ובודאי בשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא. ובלבוש כ' דגם במקדש על היין לאינו בקי בליל שבת יכול לעשות להם גם המוציא אחר זה כיון דהסעודה היא חובה לקידוש דהא צריך להיות במקום הסעודה וק"ל דהא כל הג' סעודות בשבת הם חוב ויברך להם המוציא וע"כ נ"ל דלא קראו חוב בזה אלא בקידוש עצמו שעיקרו נתקנה שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות וכן ברכת שופר שהתקיעה עצמה מצוה ואין שם הנאה כלל ע"כ מוציא אחרים משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהם חוב מ"מ אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים וכ"ש בזאת הברכה שלאחר קידוש דאין ע"ז חוב רק הקידוש צריך להיות שם וכ"מ ס"פ ראוהו ב"ד דדוקא ברכת הלחם של מצה יכול להוציא כיון דעכ"פ יש חיוב לאכול מצה:

שחייב עליו ברכה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור והך ששייך עליו ברכה פי' ברכה אחרונה שצריכה שיעור אבל ברכה ראשונה אפי' כל שהוא חייב אלא דק' א"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו כדלעיל וע"כ נראה דה"ק אחר שטעם כוס של קידוש כשיעור ששתה פעם שנית כשיעור שחייב עליו ברכה אחרונה דומיא דאכל דבר מועט דנקט. ולפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת וכ"כ בלבוש

מ"א ס"ק ז' אבל בקידוש קטן וגדול שוה כו' נראה מדברי מ"א דהע"ש היה סובר דקטנים עדיפי שיכול לקדש להם אף שהם יודעים לקדש. ולכן כתב הוא ז"ל דדוקא לענין המוציא קטנים עדיפי שיכול לברך להם כשאינם יודעים אע"ג דבגדול לא מהני מה שאינו יודע כיון דברכת הנהנין הוא אבל קידוש דחובה הוא שניהם שוין לאסור ביודעין ולהתיר בלא יודעין. ולפענ"ד גם דעת הע"ש הוא להתיר בלא יודעים דוקא רק דלא תימא דקטן לאו בר חיובא הוא כלל בקידוש ואפילו מצות חינוך אין בזה דלא מחייבי בשמירת שבת ע"ז אמר שהרי חייב לחנכם במצות קידוש. אפשר דנלמד מדכתיב זכור שמור וקטנים איתנייהו בשימור שחייב אביו להפרישו מחילול שבת ועיין בהגהות לבוש עכ"ל. ועיין לקמן במג"א סי' שמ"ג שכתב דהא פשיטא שמחויב לחנכם במצות עשה כגון לעשות להם קידוש ע"ש: ונראה שגם הע"ש מודה בזה כמ"ש בתחלה שם ומ"ש ואפשר דנלמד מדכתיב כו' היינו משום דאכתי מספקא דלמא אין לו לחנכם בקידוש רק היכא שמחויב לעצמו אבל היכא שיצא כבר בשביל חינוך הקטנים א"צ לקדש להם כיון דאין חוב עליהם אין לו' ברכות בחנם ואע"ג דלעיל ס"ס קס"ז לענין ברכת המוציא שריה ליה לברך להם אע"פ שאין אוכל עמהם. שאני התם דאסור לענות את הקטנים כמ"ש המג"א סי' רס"ט והוא צריך ליתן להם בעת שהם רעבים גם צמאים ואז אין לו ליתן בלא ברכת המוציא אלא יברך להם כדי לחנכם ואע"פ שהוא אינו אוכל בעת ההיא. משא"כ לענין קידוש דמבואר לעיל סי' רס"ט דמותר לקטנים לאכול קודם אין כאן רק מצות חינוך לקידוש בלבד יכול לעשות חנוך זה בשעת שצריך לצאת אבל לא שיעשה ברכה וקידוש בשבילם לבד ולכן כתב דאפשר דנלמד מדכתיב זכור ושמור כו' ועיין לקמן סימן רצ"ו בש"ע סעיף ה' דמשמע דבקטנים אפילו יודעים ועיין בט"ז ומ"א שם:

שאם קידש. אבל לכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרים:

ומבית לסוכה. כיון שאין המחיצה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשוב כמו מפנה לפנה בלא מחיצות (מרדכי) וא"כ אפי' לא היה דעתו לכך א"צ לקדש שנית ודוקא כשאין שם מחיצה אחרת רק מחיצות הסוכה כגון שהסוכה בתוך הבית, אבל אם מחיצות הבית מפסיקות ה"ל כמחדר לחדר וכ"מ בתוס', והע"ש לא עיין במרדכי:

שרוא' מקימו. אפי' דרך חלון ואפי' רואה מקצת מקומו וכמ"ש סי' קצ"ה (כ"מ בר"ן):

ואחר כך נמלך. פי' שלא אכל כאן ועס"ה:

וצריך לאכול. ז"ל ד"מ כ' מהר"י מולין דאפי' באותו מקום שקידש אם אין דעתו לאכול שם לאלתר מקרי שלא במקום סעוד' ואין חילוק בין זמן קצר לזמן ארוך אבל אם היה דעתו לאכול שם אפילו שהא בדרך זמן גדול עד שמגיע לשם חשוב במקום סעודה דאפי' בטרקלין גדול חשוב מפינה לפינה במקום סעודה עכ"ל והוא באגור סי' שפ"ז ומ"ש רמ"א או שיהא בדעתו וכו' פי' כגון שהולך מפינה לפינה ודעתו לאכול שם מיד אבל בלא"ה וכו' פי' אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל לאחר זמן במקום קידוש אינו יוצא ואם היה דעתו לאכול מיד וארעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן א"צ לחזור ולקדש וכ"מ בגמ' בעובדא דר"ה דדוקא משום שיצא ממקומו קידש שנית אבל אם היה נשאר במקומו אף על פי שהפסיק עד שידליקו הנר א"צ לקדש שנית וכ"מ מל' רמ"א אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית כנ"ל:

לאכול שם מיד. פי' שהיה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא כ"ה בהדיא בב"י והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוסף:

לקדש לאחרים. כתב הע"ש לקטנים מותר לקדש דילפינן מדכתיב זכור ושמור וכו' ולא ראה בגמ' דקאי על המוציא אבל בקידוש גדול וקטן שוה עססי' קס"ו וכ"כ הוא בעצמו סק"ד:

שחייב עליו ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה וכ"מ בפסחים דף ק"א שכתבו התוס' בד"ה ור"י ששתו בב"ה ואפ"ה לא יצאו ידי קידוש:

וגומר סעודתו. ואם אכל לחם צריך לברך ברהמ"ז כאן להרב"י בסימן קע"ח ע"ש ולרמ"א א"צ לברך ולענין יין ע"ש ס"ה וע' בברכות דף מ"ג ונ"ל דא"צ לברך על הכוס קודם סעודה האחרת מידי דהוי אסעודה שלישית כמ"ש סימן רצ"א ע"ש בטור:

לחם. ונ"ל דכזית מיהא בעי':

פירות לא. בש"ג כתב דאף בפירות דיו דכל סעודת שבת נחשבת קבע ע"ש ודעת הטור והש"ע עיקר מ"מ נ"ל דבאוכל מיני תרגימ' מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין וכמ"ש ססי' רצ"ג ושכר אף על גב דהוי חמר מדינה לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין:

שותין כשיעור. ולבוש וב"ח כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד הכוס של קידוש והשתיה השניה נחשבת לסעודה:

ושמע שכנו. אפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו אפילו הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט וכ"ה בתוס' דף ק"א וה"ה כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא אבל כשמקדש על היין אסור לברך להם המוציא אא"כ ישבו בשולחן א' כמ"ש סי' קס"ז סי"א ועמ"ש שם סי"ג:

וכגון שנתכוין. אבל הש"ץ א"צ להתכוין ביחוד להוציא את זה דש"ץ אכ"ע מכוין ובזמן הזה שהש"ץ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו (ב"י) ועסי' תקפ"ט:

והכי מסתברא. במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר (מ"ב בשם רש"ל):

(א) במקום סעודה – דכתיב וקראת לשבת ענג במקום ענג שהוא הסעודה שם תהא הקריאה של קידוש:

(ב) לאכול בפנה זו וכו' – וכ"ש אם קידש על דעת לאכול בפנה אחרת דשפיר דמי:

(ג) ונמלך לאכול וכו' – ומ"מ לכתחלה טוב שלא לסור ממקום שקידש דהא יש מחמירין גם במפנה לפנה אם לא שהיתה דעתו בעת שקידש לאכול בפנה אחרת אז מסתברא דאין להחמיר בזה:

(ד) בפנה אחרת – אבל אם נמלך לאכול בחדר אחר אף שהוא באותו בית צריך לחזור ולקדש כיון שלא היה דעתו לזה בעת שקידש:

(ה) ומבית לסוכה וכו' – כגון שירדו גשמים וקידש בבית ואח"כ פסקו הגשמים ורוצה לאכול בסוכה וה"ה להפך שקידש בסוכה וירדו גשמים ורוצה לאכול בבית בכל זה אין צריך לקדש שנית ומיירי שהסוכה בתוך הבית שהוסר היציע ואין שם הפסק מחיצה אחרת רק מחיצת הסוכה וע"כ ס"ל דכיון שאין מחיצת הסוכה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשיב כמפנה לפנה בלא מחיצה דקי"ל דאפילו לא היתה דעתו מתחלה לכך א"צ לקדש שנית אבל אם הסוכה עשויה מחוץ לבית שמחיצות הבית מפסיקות הו"ל כמחדר לחדר דכשאין דעתו מתחלה צריך לקדש שנית אם לא שרואה את מקומו הראשון וכדלקמן זה הוא באור דברי רמ"א לפי מה שביארו המ"א ומפני שיש פוסקים החולקים על כל זה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ טוב כשרוצה לעקור אחר קידוש את דירתו לסעודה שישתה מתחלה רביעית יין במקום ההוא דאז חשיב עי"ז כמקום סעודה וכדלקמן ולכו"ע אין צריך שוב לקדש שנית:

(ו) שכל שרואה מקומו – שכיון שיכול במקום הסעודה לראות את המקום שקידש אפילו דרך חלון ואפילו רק מקצת מקומו חשיב הכל כמקום אחד:

(ז) אפילו מבית לחצר – וה"ה מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק ביניהן. ואין לסמוך על דעת הי"א הזה רק לענין דיעבד בשעת הדחק שלא יכול לסעוד במקום הקידוש אבל בלא"ה יזהר מאד שלא להקל מבית לבית ע"י ראית המקום כי יש אחרונים שמחמירין אפילו דיעבד:

(ח) בבית אחד – היינו תחת גג אחד אע"פ שאין רואה מקומו:

(ט) ואח"כ נמלך – ולא אכל כאן כזית אבל אם אכל כזית יצא כדלקמן בס"ה:

(י) במקום אחר – היינו אפילו בחדר אחר שבאותו בית כיון שלא היתה דעתו לזה מתחלה וכדלעיל בס"א:

(יא) אף ידי קידוש וכו' – קמ"ל דלא תימא דוקא אם רוצה לאכול במקום אחר הוא דלא מהני הקידוש להתיר לו באכילה כיון שלא קידש במקום סעודה אבל אם אינו רוצה לסעוד אח"כ כלל יצא עכ"פ ידי קידוש קמ"ל:

(יב) לאלתר – ולא יפסיק אפילו זמן קצר. כתב בשכנה"ג דאם מאיזה סיבה קם מדוכתיה ויצא לחוץ ואח"כ חזר למקומו אין צריך לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ כיון שלבסוף היתה הסעודה במקום הקידוש ע"ש ויש חולקין בזה וע"כ לכתחלה יזהר בזה מאד אך בדיעבד ובפרט כשהיה צריך לעשות צרכיו נראה ודאי דאין להחמיר לקדש שנית דהרי זה כדברים שהם צרכי סעודה:

(יג) או שיהא – מלשון או מבואר דמעיקרא לא מיירי כשהיה בדעתו בפירוש בשעת קידוש לאכול לאלתר אלא בסתמא ואפ"ה יצא כיון שאכל לאלתר והדר אשמועינן דאם היה בדעתו בשעת קידוש לזה אפילו אם ארעו אח"כ אונס ולא אכל מיד אלא אח"כ ג"כ יצא [ואם יצא גם ממקומו בינתים דעת כמה אחרונים שצריך לחזור ולקדש] וה"ה כשהיה טרקלין גדול והלך מפנה לפנה לאכול שם או כשקידש בחדר זה על מנת לאכול מיד בחדר אחר שהוא תחת גג אחד או מארעא לאגרא ועל ידי ההליכה גופא נשתהה איזה זמן ג"כ אין צריך לחזור ולקדש:

(יד) אבל בלא"ה וכו' – היינו שלא היתה דעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפילו היה ההפסק אח"כ מחמת אונס אף שאכל אח"ז במקום קידוש לא יצא. ונראה דאם היה ההפסק מחמת הדברים שהם צורך סעודה לא חשיב הפסק:

(טו) שם מיד – פי' מתחלה כשקידש היה בדעתו שלא לאכול כלל עד אחר זמן וגם זה היה בדעתו ג"כ שלא יאכל בבית זה אלא בבית אחר מ"מ כיון שאח"כ נמלך ואכל מיד במקום הקידוש אין צריך לחזור ולקדש:

(טז) לקדש לאחרים – וה"ה דלקטנים מותר לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות והוא שאינם יודעים לקדש בעצמם וכדלקמיה לענין גדול:

(יז) עמהם – ואפילו אם כבר יצא לעצמו:

(יח) עמהם – דקי"ל כל ברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט וכ"ף:

(יט) ואפילו וכו' – ר"ל אף דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו נתקן שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה כקידוש הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל השלש סעודות דאינו מוציא אם אינו אוכל עמהם דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי ברכת המוציא כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא:

(כ) והוא שאינם יודעים – דאם יודעים לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא אז בעצמו בהקידוש והפר"ח בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם ובספר ארצות החיים סימן ח' מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש. ואשה אלמנה שאינה יודעת בעצמה איך לקדש לא תוכל ליכנס בבית אחר לשמוע קידוש כיון שאינה סועדת שם כלל אלא יכנס אחר לביתה לקדש לפניה ומהני זה אף שהוא אינו יוצא עתה בהקידוש:

(כא) מועט – היינו עכ"פ שיעור כזית דהאי שחייב עליו ברכה אתרוייהו קאי:

(כב) ברכה – היינו כשיעור רביעית שחייב עליו ברכה אחרונה וסתם המחבר כאן כדעת הפוסקים דלברכה אחרונה צריך שיעור רביעית דוקא [חידושי רע"א לעיל בסימן ק"צ ס"ג] והפמ"ג מצדד דאפילו אם נאמר בעלמא דלברכה אחרונה אין צריך רביעית לענין שיהיה נקרא במקום סעודה לא חשיב בפחות מרביעית יין:

(כג) וגומר סעודתו – עיין לעיל בסימן קע"ח ס"ב בהג"ה דלכתחלה לא יעקור ממקומו בלי ברכת המזון אך בדיעבד כשעקר א"צ לברך בהמ"ז מקודם אלא אחר גמר הסעודה:

(כד) במקום אחר – ושם א"צ לברך עוד על הכוס קודם שיסעוד דהא כבר יצא ידי קידוש:

(כה) או שתה יין – וכ"ש אם אכל מיני תרגימא מה' מינים דיצא דהם חשיבי טפי לסעודת שבת מיין אבל שכר ושאר משקין אפילו אם היו חמר מדינה אין יוצא בם במקום סעודה דלא סעיד הלב כמו יין. ועיין בחדושי הגרע"א ובתו"ש שהוכיחו דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ע"י כוס יין וע"כ נראה שאין להקל בזה אלא במקום הדחק:

(כו) פירות לא – דה' מינים נקרא מזון ויין סועד הלב אבל שאר דברים אפילו אכל מהם הרבה אינו חשוב סעודה כלל וע"כ מה שנוהגים לילך לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים אין לו לטעום שם כלל ולא סגי במה שהמקדש שותה כל הכוס אף שהוא מחזיק רביעית דזה מהני רק לשותה עצמו אבל לא לאחרים [אחרונים] והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו"ע עיקר [מ"א] אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס דעת איזה אחרונים דיש לסמוך על הש"ג בשחרית אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא ס"ל כוותיה:

(כז) כשיעור – דהיינו שישתה שיעור רביעית וי"א שאינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה אפילו ישתה שיעור רביעית רק צריך לשתות רביעית יין מלבד הכוס של הקידוש:

(כח) ואם קידש – וה"ה דאפילו לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמע שכנו הדר בבית אחר [מ"א] ואם שכנו אינו יודע בעצמו לקדש מהני הקידוש שלו אפילו הוא אינו אוכל בעצמו וכדלעיל בס"ד ועיין מה שכתבנו שם בסק"כ. עוד כתב המ"א דה"ה כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא:

(כט) ושלחנו ערוך – נראה דלאו דוקא אלא ה"ה כשרוצה לערוך השלחן לאכול לאלתר ג"כ מהני כיון שהיה דעתו לזה בשעת הקידוש וכנ"ל בס"ג בהג"ה:

(ל) וכגון שנתכוין וכו' – לאו דוקא בענין זה דה"ה בכל שמקדש לאחרים דינא הכי וכשהש"ץ מקדש בביהמ"ד בזמנינו לא יצא השומע אפילו אם יתכוין לצאת והוא רוצה לסעוד שם אח"כ אא"כ נתכוין הש"ץ להוציאו:

(לא) מקדש בחצר ואוכל שם – אבל לא יקדש בבית ויאכל בחצר וכדלעיל בס"א:

(לב) והכי מסתברא – והיינו במצטער הרבה דאל"ה צריך לאכול דוקא במקום נר. ועיין בפמ"ג שמצדד דיותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואח"כ יגמור סעודתו בחצר ועיין בסימן רס"ג ס"ט מה שכתוב שם מענין זה:

(ט"ז סק"ב) רבה לאביי קודם הקידוש שיטעמו נ"ב ול"נ דע"כ רבה אמר לתלמידיו קודם הקידוש שיתכוונו לצאת בקידוש שלו ולכווני בדעת' שיטעמו מידי כדי שיהיה קידוש במקום סעודה שהיה חושש לתקנתם דילמא אדאזילתי וכו' דליכא למימר כדברי הט"ז דאמר רבה לתלמידיו אחר הקידוש דהא ע"כ התלמידים כוונו תחל' לצאת בקידוש דרבה דהא קי"ל דבעינן דעת שומע ומשמיע אלא שבדעת' היה לאכול בביתם דס"ל כרב ואח"כ אמר להם רבה דהלכה כשמואל דבעינן קידוש במקום סעודה ובזה יצאו כיון דנמלכו ואכלו כאן במקום קידוש א"כ קשה ל"ל לרבה לומר דלמא אדאזליתו וכו' הא המה כיוונו בתחלה לצאת בקידוש רבה יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ הכי הל"ל טעימו מידי דבקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעוד'. אע"כ דרבה אמר כן קודם הקידוש ודו"ק:

(ברמ"א סעיף ג') ואם היה בדעתו שלא לאכול שם כצ"ל:

(מ"א סק"ה) עד שידליקו הנר. נ"ב להביא נר דולק:

(מ"א סק"ו) כ"ה בהדיא בב"י. נ"ב ובט"ז מביא ראיה לדין זה ע"ש:

(במג"א סקי"ד) אא"כ נתכוין. נ"ב פי' הש"ץ: