שולחן ערוך, אורח חיים ל״ג: דין תקוני התפילין ודין הרצועות ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין תקוני התפילין ודין הרצועות ובו ה סעיפים:
אם נתקלקל עור של שני בתים מבתי הראש זה אצל זה אם התפילין ישנים פסולים ואם הם חדשים כשרים כל זמן שעור מושב הבתים קיים: הגה גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת [ב"י] וי"א להפך בישנים כשרים ובחדשים פסולים [רש"י והרא"ש] ונ"ל דיש להחמיר לפסול בשניהם ואלו הם חדשים כל זמן שאם היו מושכים אותו ברצועות הבית מתפשט ונפתח נקרא חדש ואם אינו נפתח נקרא ישן ואם נתקלקלו שנים זה שלא כנגד זה ראשון ושלישי כשרים אפי' הם ישנים ואם נתקלקלו ג' בתים בכל ענין פסולים:

אם נפסקו תפירות התפילין להרמב"ם אם היו שתי התפירו' זו בצד זו או שנפסקו ג' תפירו' אפי' זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולים בד"א בישנים אבל בחדשים כל זמן שעור מושב הבתים קיים כשרים. ואלו הם חדשים כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נפסק ואם אין ראוי לתלו' בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנו': הגה וי"א דבחדשים פסולים ובישנים כשרים [רש"י והטור והרא"ש] וטוב לחוש לשתי סברות כנ"ל:

עור הרצועו' צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים וצריך שיהיה מעובד לשמו רצועו' בין מעור בין מקלף כשרות הלכה למשה מסיני שיהו הרצועו' שחורות מבחוץ אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו:

טוב שישחירם ישראל לשמן ולא עכו"ם: הגה ומיהו בדיעבד כשר אם השחיר עור הבתים אבל הרצועות אפי' בדיעבד פסול [מצא כתוב]:

אם נפסקה הרצועה יש מתירים לתפור מצד פנים וי"א מה שמקיף ממנה הראש ובשל יד כדי שתקיף הזרוע לקשור התפלה עם הזרוע וכדי שתמתח עד אצבע אמצעי' ויכרוך ממנה על אותו אצבע ג' כריכות ויקשור אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה וכל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע ובשל ראש מה שתלוי ממנה אין התפירה והקשירה פוסלים בה ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים כדי שלא יתבטל ממצו' תפילין:

אם נקרע עור הבתים אם עור מושב הבתים קיים כשר בב"י (מור"י ב"ח ל"ח משמעות מהררמ"י) ויו"ד בעינן שיהיו שלימים וכל שאר הצדדים וכן מושב הבתים:

ומיהו לדברי האומר דהל"מ להיות שחורין אסור לשחור ע"י עכו"ם ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים דמקילין כדי שלא יבטל מצות תפילין:

וי"א אף של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החז' אין להם תקנה בקשירה ולא בתפירה כמו אם נפסק מה שמקיף ממנ' הראש (ב"י בשם ס' התרומות) ובכל מקום שמותר לתפור הרצועות מותר לתפור בכל מה שירצה או לקשור וא"צ דווקא גידין (ב"י ע"פ הרא"ש ולא כמו שכ' הר"י) וי"א גם תוספות השעורים הללו דוקא קשיר' פוסל מפני שאין נוי לתפילין להיות מקושרים אבל תפיר' ישרה לצד פנים שלא תראה מחוץ שאין גנאי לתפילין כל כך אינו פוסל אפילו תוספות השעורים הנזכרים ויש להחמיר (מהררמ"י) ובשעת הדחק יש להקל:

קיים. ר"ל התיתורא. אבל ב"י פירש ל"נ היינו לומר דבעי שיהיו שלימים מכל שאר צדדים דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא. וזהו שכ' רמ"א גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פירוש שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים:

ונפתח. ולדידן אין שייך זה:

ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם אבל שנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה אצל זה. ט"ז:

פסולים. אפילו חדשים דכשר בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסולים:

לשמו. וישחירם לשמן ואם השחירם לשמן אינו מועיל למה שלא עבדם לשמן תשו' דבר שמואל גּסי' ז' ט"ו ע"ש. בתשו' באר עשק סי' י' כ' דהשחרה לשמה מהני:

פסול. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ אם כן לא הוי השחרות רק תיקון בעלמא וכשר על ידי נכרי משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוי זה כמו טויה דציצית דפסול בנכרי ונ"ל דאם חזר ישראל והשחירם לשמן כשר. מ"א:

לתפור. דוקא בגידין ודוקא לתפור לצד פנים אבל לקשור או לתפור לצד חוץ פסול ואם נפסקה המעברתא מותר לתופרה דבר שמואל סי' רי"א:

אצבע. ר"ל שתמתח הרצועה כפשוטה בלא כריכות וט"ז מחמיר לכתחלה אפי' נפסקה הרצועה לאחר שנקשר ממנה סביב הראש רק מה שתלויה לפניו עד הטבור ברצועה ימין ובשמאל עד החזה דאסור לתפור ע"ש באורך:

יתבטל. ולא יברך דברכות אינן מעכבות ט"ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' א' וע"ל סי' ט' ס"ק ו' מש"ש (וכ' בספר אליהו רבה דדוקא מה שמקיף הראש והזרוע אבל מה שתולה ממנו מותר בדיעבד בתפירה אף שלא בשעת הדחק ומה שכתב ב"י דמהרמב"ם משמע דאסור לא משמע הכי בכסף משנה וכן פסק בספר זכרון לר"י הכהן:

מנחות ל"ה לפירוש הראשון ברש"י ורא"ש והמרדכי ונ"י

לפי' הרי"ף שם בגמרא ורמב"ם בפ"ג מהל' תפילין

שם בגמרא

כ"פ הרמב"ם מההוא דמנחות בפ"ג דה"ת

שבת צ"ח

הרמב"ם בפ"ג וספר התרומה סימן ק"ן

מרדכי

מנחות

ס' התרומה קצ"א

מנחות ל"ה

תוס' ורא"ש בשם ר"ת

תרומת הדשן וס' התרומת

ב"י

ס"א של שני כו'. ראשון ושלישי כו'. כפי' הראשון שברש"י וכ"כ כל הפוסקים:

כל זמן שעור כו'. טור שכן פי' מש"ש כל זמן שפני טבלא כו':

גם הבתים כו'. כן פירש"י והרא"ש וש"פ וכ' נ"י והמרדכי שר"ל שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדין מבחוץ שלימין וכ"כ ב"י:

וי"א כו'. כגי' שלנו:

ואלו כו'. כלישנא בתרא שם וא"נ כו' וכלשון שני שברש"י:

בכל ענין כו'. טור שמפרש מ"ש אבל בעתיקתא כו' כפי' רש"י דלא קאי אלא אמילתיה דרבא אבל מילתיה דר"ח אין חילוק וכמש"ש וזה כנגד זה לא אמרן כו':

ס"ב אם נפסקו כו'. רמב"ם ומפ' דקאי אתפירות וכ"פ בש"ד וש"פ שאם נפסקו ג' תפירות פסולין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דמגילה ר"ז איפסק ליה גידא דרצועתא שאל לרב הונא ורב קטינא ושרו ליה איפסק תניינות ושרון ליה דלאו מן אולפן ר"ל בדוחק אבל פעם שלישית ודאי פסול וגרס הר' אלחנן גידא דתפילתא דמה ענין גיד אצל רצועות. מרדכי:

בד"א כו'. הרמב"ם ל"ג וזה כנגד זה נמי כו' אלא ולא אמרן ומפ' דקאי גם אמילתיה דר"ח:

כ"ז כו'. כפי' הטור אבל הרמב"ם כ' לשון הגמ' פני טבלא:

ואלו הם כו'. כלשון ראשון בגמ' ול"ג והדר חלים אלא וחלים דלא כפירש"י. ונמצא מחולק בכמה דברים עם רש"י והטור. א' שמפ' אתפירה. ב' שגורס להיפך אבל בחדתא כו'. ג' שמפ' דקאי גם אר"ח. ד' שנקט לישנא קמא ה"ד חדתא. ה' שגי' ופי' בדרך אחר דל"ג והדר. ו' חולק טוש"ע עם רש"י בפי' פני טבלא:

ס"ג וצריך שיהיה כו'. רמב"ם ועמ"א ודבריו אין מובנים וז"ל הרמב"ם בפ"ג ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין בו א"צ עיבוד כלל אפי' עשהו מצה כשר וטעמו מדאמרי' שבת ע"ח ע"ט עור כדיי לעשות קמיע ושם חיפה כו' כדתנן עור כו' אלמא עור קמיע הוא עור שאינו מעובד ואפי' מעור מצה כמש"ש התם בבישולא ואמרינן בעירובין צ"ו ב' וכי אדם טורח כו' אלמא עור התפילין מעור קמיע אלמא סוגיין כת"ק במנחות מ"ב ב' אע"ג דבציצית פ' כשמואל דסוגיא דפ"ק דסוכה כוותיה לפי' כמש"ל סי"א והטעם כיון דא"צ עיבוד כ"ש דא"צ לשמה משא"כ בטויה כיון דבעינן טויה וכמ"ש בס"ד בשם סה"ת לענין השחרה משא"כ ברצועות דגמירי שחורות מעובדין הן וז"ש מ"א ונ"ל כו' והייתי יכול לו' דז"ש בטוש"ע סי' ש"א סמ"ב דברצועות ניכרין שאינן קמיע וכמ"ש שם אלא דרמב"ם שם אחז שיטת הרי"ף ורא"ש דגם קשורין בעינן להיכר כמש"ש. ודעת נ"י בס"פ ו' דסנהדרין להיפך ע"ש וכמ"ש בס"ס מ"ב דס"ל כפי' תוס' במנחות מ"ב דרבא כרשב"ג אבל עיבוד מהני כיון שהוא בגוף הדבר וכמ"ש בס"ס מ"ב בהג"ה דכה"ג ודאי הזמנה מילתא וקשה א"כ אורג בגד למת נמי תיהוי כעיבוד ותי' הרז"ה פ"ק דסוכה שאני אורג שהוא משמשי הדבר אלא שהוא כ' שגם רצועה הוא עיקר קדושה ודברי הרמב"ם לכאורה צ"ע שכ' אם חפן או תפרן הגוי פסול משום שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן אלא שהוא אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ותפילין ואף בספרים אינו מצריך עיבוד לפי פי' וכמ"ש תוס' במנחות מ"ב ב' ד"ה תפילין וכן פי' הרמב"ם כו' וקשה כו' ושמא הכא כו':

ס"ד טוב כו'. בסה"ת נסתפק בזה כיון דגמירי שחורות לשמה ג"כ בעינן כמו טויה בציצית וצביעה בתכלת ובהג"ה הכריע שאף בדיעבד פסול וכ' ומיהו כו' ור"ל לשיטת התוס' דא"צ להיות כלל שחור כמ"ש סי' ל"ב ס"מ:

יש כו'. עתוס' שם ד"ה פוק כו' ובירושלמי הנ"ל איפסק ליה גידא דרצועתא כו' ופי' סמ"ג דרצועה שנתפרה בגידין אלמא שני פעמים התירו מלבד פעם ראשונה וכמ"ש ת"ה דדוקא בגידין וכמ"ש ל"א ב' וה"ה כאן דהא הל"מ שיהיה נתפרו' בגידין ועמ"א:

ס"ה וי"א כו'. בפירש"י שם וכ"מ בירושלמי שם ר' ירמיה איפסק ליה רצועתא דתפילי שאל לר' אבא בר ממל א"ל וקשרתם קשירה תמה ולא הוזכר שם תפירה. רא"ש וש"פ. ואין מוכרח. וההיא דירושלמי הנ"ל כבר פי' דקאי אגידי התפירה של הבתים כנ"ל ס"ב וכ' הרא"ש דוקא במה שמקפ' הראש והזרוע הוא דפסיל דעלייהו קאי וקשרתם שהוא ההידוק כמש"ל סי' כ"ה אבל בתלויות לא שייך למיפסל דהא בעי ר"פ שם למימר דגרדומים כשרות אבל בסה"ת כ' דבכל שיעור האורך פסול אלא שבב"י נסתפק אם ג"כ בשל ראש ונ"ל טעמו דשל יד מפורש בגמ' משא"כ בש"ר וכפי' תוס' וז"ש בש"ע שמקיף כו' אבל בסה"ת משמע דאין חילוק בין של יד לשל ראש וכמ"ש בתה"ד בשמו ועיין ט"ז:

זה אצל זה – עיין במ"ב במה שכתב וכ"ש אם שניהם באויר אחד וכו' עיין בב"י וצ"ע במה שהביא שם דהנ"י סבר ג"כ כלישנא קמא דרש"י דהמעיין בו בפנים בד"ה שתים ובד"ה אבל יראה להדיא דס"ל להנ"י דתלוי רק באוירין ולדידיה אם הקרע באויר אחד אפילו הוא בב' דפנות כשר ולהיפך אם היו בשני אוירין כגון שנעשה הקרע בבית ראשון מצד שמאלו ובבית השלישי מצד ימינו פסול דזה מיקרי לדידיה זה כנגד זה וכ"ש אם הבית השלישי נעשה בו קרע בשני דופנותיו זה מיקרי לדידיה שלשה אוירין מה דלא ס"ל לרש"י לכל זה לא בלישנא קמא ולא בלישנא בתרא ואולי דהב"י מביא רק ראיה למה דסבר רש"י בל"ק דאם נעשה קרע בבית ראשון משמאלו ובבית שני ג"כ משמאלו דהוא פסול דהנ"י סבר ג"כ בזה כוותיה דהרי הוא ב' אוירין ודלא כלישנא בתרא וצ"ע:

ראשון ושלישי – עיין במ"ב במש"כ ואפילו אם נעשה הקרע בשתי דפנותיו כן כתב הפמ"ג בא"א לדעת המג"א דסבר כן והוכיח ג"כ מהשו"ע מדנקט לבסוף אם נתקלקלו ג' בתים משמע אבל לא ג' דפנות עי"ש ולא קי"ל כלישנא בתרא דרש"י דמחמיר בזה גם מהגר"א בביאורו משמע דדעת הש"ע רק כל"ק דרש"י וכתב שכן דעת כל הפוסקים וכן בשארי אחרונים ראיתי כן לכן סתמתי כן ולא כהמ"ז שמצדד להחמיר בזה:

להרמב"ם וכו' – עיין במ"ב במה שכתב אבל ש"פ וכו' עיין לעיל בסוף סימן ל"ב בב"י שם ד"ה ואם נפסקה התפירה וכו' בסוף דבריו שכתב ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא להתבטל ממצות תפילין משמע מזה דדעתו דכל הני פוסקים דהביא מתחלה והם הרא"ש וסה"ת וסמ"ג כולם מקילין ופליגי אהא דהרמב"ם וס"ל דבפסיקת ב' תפירות מותר בכל ענין [ובאמת לא ידעתי דלמא גם הם מחמירין ומה דנקטו ג' משום דבג' אפילו תיקון התפירה במקום ההוא לא מהני וצריך לתפור מחדש אח"כ מצאתי בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב באמת שכן הוא דעתם ואפשר דדעת הב"י דא"כ הוא דסברי כהרמב"ם היה להם להזכיר שום חילוק לדינא בין חדשות וישנות ובין זה כנגד זה לשלא כנגד זה ועוד אחרי שהרא"ש והערוך וסייעתו מפרשי המימרא דר"ה ור"ח במנחות שלא לענין תפירות מנין להו להחמיר בשתי תפירות] וכן הבין הא"ר דעת הב"י בזה ובאמת לפעמים הרמב"ם מיקל יותר מהם כגון בנפסק ג' תפירות בחדשים דהרמב"ם מיקל אפילו בלי תיקון כלל ולדידהו צריך תפירה מחדש בזה בין בחדשים ובין בישינים ופשוט דכל זה כלל הב"י שם במה שכתב דיש לסמוך במקום דלא אפשר על המיקל. ומה שכתב אח"כ הרמ"א ע"ז וי"א דבחדשים פסולים וכו' ונרשם ע"ז רש"י והטור והרא"ש לאו דהם ס"ל כן דהא לדידהו אין חילוק כלל בתפירה בין חדשות לישינות וכנ"ל דלא איירי הגמרא לענין תפירה רק דר"ל לפי סברתם דלעיל דגרסי בגמרא היפוך מדברי הרמב"ם לענין חדשות וישנות יהיה א"כ לפי פירושו שמפרש המימרא דר"ה ור"ח לענין תפירות היפוך הדין ממה שכתב הוא ומצאתי זה באחרונים ופשוט:

לחוש – עיין במ"ב במש"כ יש לסמוך וכו' הוא מהא"ר בשם הב"י הנ"ל שהעתיקו להלכה ופשוט דגם בג' תפירות יש לסמוך במקום הדחק וכמו שכתבתי במ"ב ובין בחדשות ובין בישנות אחרי דבלא"ה לא יברך עליהם למה לא יקיים מצות תפילין מחמת ספק לדעה המכשרת. אח"כ מצאתי בדה"ח משמע ג"כ שמיקל בכל גווני במקום הדחק אך הוא כתב דלא יברך עליהם ול"נ דבב' תפירות יש לסמוך במקום הדחק ארוב פוסקים דפליגי אהרמב"ם ומקילין בזה ועל פי כ"ז כתבתי דברי שבפנים. ואולם בעיקרא דדינא דפסיקת התפירות יש לענ"ד עיון רב לכאורה לפי מאי דקי"ל דתפירה בגידין הוא הל"מ ומהרמב"ם משמע דריבוע התפירה הוא ג"כ הל"מ ויש מחמירין עוד יותר בזה מריבוע הבתים עיין לעיל בסימן ל"ב ס"מ בביאור הגר"א שם א"כ לפי מאי דפסק השו"ע לעיל בסימן ל"ב דאם עשאן מרובעין ואח"ז נתקלקל ריבוען דצריך לתקנן ופסולין כ"ז שלא תקנן וכדמשמע שם בסל"ט בט"ז אמאי מיקל הכא הרמב"ם בנפסקו ג' תפירות בחדשים הא ממילא נתקלקל הריבוע דע"פ רוב יש גם תפירות בכל צד אם לא דנאמר דאיירי הכא דוקא בשלא היו הג' תפירות בצד אחד וס"ל דזה מיקרי עדיין מרובעות בתפרן אבל אם נתקלקל ריבוע התפירות ע"י פסיקת הגידין כגון שנפסק זוית התפירה אימא לך דאפילו ע"י פחות משלשה מיפסל אמנם א"כ היה לו להרמב"ם והפוסקים לחלק בזה ומדלא הזכירו שום רמז חילוק בכל זה משמע דכשר בכל גווני וא"כ ש"מ דלא ס"ל להא דלעיל בעשאם מרובעות ואח"כ נתקלקל ריבוען ואולי י"ל דזהו ג"כ כונת הרמב"ם במה שכתב כ"ז שפני טבלא קיימת שטבלא הוא טבלא מרובעת כדפירש הערוך הביאו הרא"ש בהל"ק והכונה יהיה כ"ז שריבוע התפירה קיים וכמו שכתבנו מתחלה ולכאורה פירוש זה מכוון יותר ממה שפירשו הם דהכונה בזה כ"ז שהתיתורא קיים דמה ענין קיום התיתורא לקלקול התפירה וצ"ע בכל זה:

עור הרצועות וכו' הטהורים – עיין במ"ב וכתב הפמ"ג בפתיחתו איני יודע אם מה"ת או מדרבנן ונ"מ להקל בספיקן אם אינו יודע אם טהורה או טמאה גם בעיבוד לשמה אם יש ספק נראה להקל דהוה דרבנן וספיקו לקולא. ועיי"ש עוד לענין חיפוי עור תפילה של יד ועיין ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין הלכה ט"ו דכלל את החיפוי והרצועה בחדא גוונא ועיין לעיל בסי' ל"ב בט"ז ס"ק כ"ז ובפמ"ג שם:

וצריך שיהיה מעובד לשמו – עיין במ"ב במש"כ דאם לא עיבדן לשמה אינו מועיל אח"כ ההשחרה לשמה דלא כהבאר עשק וראיתי בספר דמשק אליעזר ס"ק י"א שר"ל דהגר"א סובר כהבאר עשק עיי"ש ובאמת נ"ל פשוט דאינו כן רק דכונת הגר"א דכיון דחזינן דציותה התורה שיהיה העור מתוקן כל צורכו אפילו בהשחרות עאכ"ו בעצם התיקון של העור דהיינו העיבוד שצריך שיהיה בו ואין זה בכלל ק"ו מהלכה דאין זה אלא גילוי מילתא וזה מדוקדק מאוד בלשון הגר"א שכתב אח"כ וזהו שכתב המ"א ונ"ל וכו' רצונו בזה לתרץ מה שהקשה הפמ"ג על המ"א עי"ש דלדברי הדמשק אליעזר יקשה מאוד לשון המ"א דכתב עיבוד והשחרה דבהשחרה בלבד די וסברא זו שכתבתי למדתיה מתוך דברי ספר התרומה הובא בב"י לענין השחרה לשמה שכתב דהשחרה היא כשאר תיקוני העור הגרועין שאחר העיבוד עי"ש. ודע עוד דנלענ"ד דלדעת הרמב"ם דעיבוד לשמה אינה אלא מדרבנן אפילו אם יסבור ג"כ כספר התרומה שצריך השחרה לשמה עכ"פ אינה אלא מדרבנן דהלא טעמו של ספר התרומה הוא כיון שעיקר השחרה הוא הלכה למ"מ לכך ממילא צריך לשמה כמבואר בב"י א"כ עיבוד נמי הלא עיקר העיבוד הוא הלמ"מ כמבואר בפמ"ג בא"א בתחילת סי' ל"ב ואעפ"כ העיבוד לשמה אינו אלא מדרבנן כמו שהאריך בזה הפמ"ג שם בסימן ל"ב כנלע"ד:

רצועות בין מעור וכו' כשרות – וקלף המעובד לסת"ם צ"ע אי מותר לעשות רצועה מזה [פמ"ג בפתיחה לסימן ל"ב עי"ש]:

הלכה למשה מסיני וכו' – ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד הרמב"ם בפ"ג ה"א והוצרך לבאר זה דיש הלכה שהוא רק למצוה בעלמא כבשבת דף ע"ט ע"ב עי"ש:

הרצועות שחורות – בין הש"ר או הש"י רמב"ם שם ומסתפקנא אם מה"ת די בכל אחד עד כדי שיעורו והשאר הוא למצוה ולנוי בעלמא או דילמא כיון דהיא מחוברת כולה כחדא צריכה להיות כולה שחור וקצת ראיה לזה מקושית הגמרא מנחות ל"ה ע"א קתני מיהת בין ירוקין וכו' דלא משני בהיתר על השיעור ולא היה מקשה עוד אי מבפנים וכו' ויש לדחות דס"ל להגמרא דלא היה הברייתא מתיר עכ"פ מדרבנן לצבוע בשני גווני מצד אחד משום דמחזי כמנומר עיין במ"א סק"ז וצ"ע. גם איני יודע אם ההל"מ קאי ג"כ על חתיכת הרצועה שנכנסת בהמעברתא ולכתחילה לא מסתפקנא דחייב להשחיר דילמא מתהפך הבית מזה המקום עיין בגמרא שם אך בדיעבד אולי דמי למה שבפנים ועיין ברמב"ם בפ"ג מה"ת הי"ד. וגדר השחרות עיין בברוך שאמר שכתב שישחירו פ"א ואח"כ כשיתייבש קצת אז ישחירו פעם שנית וכן פעם שלישית עד שיהיה העור שחור לכל הצורך ממש כעורב ונ"ל דזהו רק למצוה בעלמא אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי ליה ולפ"ז אפילו אם היה מראיתו דומה למראה הכחול [שקורין בלא"ה] ג"כ כשר וראיה לזה מנידה דף י"ט במראות הדמים דאם היה שחור כחרת טמא כיהה מכן אפילו היה שחור ככחול טהור וכדפירש"י שם אלמא דמראית כחול הוא בכלל שחור וכן בחולין דף מ"ז לענין ריאה דאם שחרותה דומה לכחול וכדאיתא ברמב"ם בפ"ז מהלכות שחיטה הלכה י"ט שחורה ככחול אלמא דאף מראה כחול הוא בכלל שחור ומ"מ לכתחילה בודאי מצוה להשחירו שיהיה שחור ממש וכמ"ש הב"ש. ועיין במש"כ לעיל בסימן ל"ב ס"ג לענין שחרות הדיו דשם בעינן שיהי' שחור ממש עי"ש. ודע דבמה שכתבנו שם יוסר קושיא אחת שראיתי לגאון אחד שנתקשה על הרמב"ם למה לא נאמר ההלכה סתם שיהיו כותבין בדבר השחור ולדברינו ניחא דשחור סתם היה משמע אפילו אם הוא שחור רק ככחול ודוק:

מבחוץ – עיין מ"ב כן מוכח מרש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה ונוייהן דאלת"ה אלא דצריך לצבוע סתם המקום שרוצה ללבשו לצד חוץ וזהו כונת הגמרא במה שמשני כאן מבחוץ ממה פסיקא ליה לרש"י דצובע אותו מקום החלק שיהא קרי ליה בשביל זה ונוייהן הי"ל לרש"י לפרש סתמא אותו מקום שהוא חלק ונוי ילבשנו למעלה וממילא יוכרח האדם לצבוע שחור אותו מקום מחמת ההל"מ וכן איתא בטור כמ"ש וראיתי בפמ"ג שכתב אם השחיר עכו"ם הרצועה ואין לו רצועה אחרת יוכל להשחיר מצד השני דנהי דגמירי שחורות אבל לא דוקא מצד השער וכונתו אם יהפך הרצועה וילבש השחור לצד חוץ וכן ביאר הדה"ח את דבריו ולפ"ז מה שמשני שם הגמרא בע"א כאן מבחוץ תלוי רק בהמקום שלובש מצד חוץ ומה שאמרו שם בגמרא ונוייהן לבר שחור וחלק הוא למצוה מן המובחר בלבד והביא ראיה לזה מרש"י זו ד"ה ונוייהן ובאמת לכאורה משמע להיפך ואף אם תדחה דברינו עכ"פ אין ראיה מרש"י לדבריו אך מהרמב"ם בה"ת הי"ד משמע קצת כדבריו ומ"מ לכתחילה בודאי גם הוא מודה כמו שכתב בעצמו. ודע דלדברי הפמ"ג יצמח לפעמים חומרא גדולה אם יהי' מונח הרצועה במקום הקף הקשר בצד השחור למטה לא יצא בזה ידי המצוה והוי ברכה לבטלה ולפי הנראה שדבר זה במחלוקת שנוי עיין לעיל בסימן כ"ז בא"ר שכן כתב בשם גליון המרדכי ולענ"ד דהב"י פליג ע"ז וס"ל דלא עבר רק על ונוייהן לבר ולכך אפילו איתהפך אח"כ נמי אסור עי"ש בא"ר ודוק:

ומיהו בדיעבד וכו' – ועיין בפמ"ג שהביא בשם הב"ח דיש להחמיר בזה אם יש לו תפילין אחרים ונ"ל פשוט דבבתים בודאי יש לסמוך ולהקל אם יחזור הישראל וישחירם לשמן וכמו שכתב המג"א דבלא"ה יש הרבה ספיקות בזה וכמו שכתב הדגמ"ר ובלבושי שרד עי"ש:

אבל הרצועות – הטעם כתב סה"ת כיון דעצם השחרות הוא הל"מ לשמה ג"כ בעינן כמו דבעינן לשמה בשעת טוייה בציצית וצביעה בתכלת. ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה עצם עשיית הרצועה דהיינו חתיכתה מהעור ג"כ בעינן לשמה ומצאתי שכך כתב בעמק הלכה:

אפילו בדיעבד וכו' – עיין במ"ב במש"כ וכ"ש וכו' עיין לקמן בסימן ל"ט ס"ב דכל אלו שהם בכלל עשיית גוף התפילין הם בכלל כתיבת התפילין עי"ש במ"א א"כ פשוט דעכ"פ לא גריעי מהשחרת הרצועות דבעי שיהי' לשמן וראיתי בס' מגן האלף שכתב דהרמב"ם ע"כ לא ס"ל לדינו דספר התרומה שהרי כתב בפ"ג מה"ת ס"א אין עושין תפילין אלא ישראל וכו' לפיכך אם חיפן העו"ג או תפרן פסולות וכו' וא"א דבעי לשמן תיפוק ליה דלא היה לשמן שהרי הרמב"ם ס"ל דבכל דבר שצריך לשמה אינו מועיל בעכו"ם אפילו ישראל עוע"ג ולפי מה שכתב הגרע"א בחידושיו בסי' ל"ט על קושית המג"א כעין זה עי"ש אזדא ראיתו ובפרט לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ל"ב ס"ק ל"ב דכתיבה לשמה הוא מדרבנן נ"מ לכמה דברים עיין בפתיחת הפמ"ג בהלכות ק"ש ובלא"ה אין להקל למעשה נגד הכרעת רמ"א ואולי דמה שאינן נזהרין הסופרים בכל זה לחשוב לשמה היינו משום דסתמא לשמה קאי כיון שכבר נעבד לשמה אבל גם זה אינו דהרי בתליית ציצית בהבגד איתא לעיל בסימן י"ד דאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כונה דאין לברך עליה אף דשם כבר נטוו החוטין לשם ציצית אפ"ה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי וכן לענין כתיבת סת"מ ג"כ אפילו בדיעבד לא מהני בסתמא וכדמוכח בסי' ל"ב סי"ט עי"ש ומש"כ בסעיף ח' טוב להוציא וכו' היינו דבדיעבד סגי במחשבה אבל לא בסתמא ואולי דכיון דבעל התרומות בעצמו לא ברירא ליה דין זה כמבואר בב"י אם למידין זה מציצית או לא די אם נחמיר בזה בדיעבד לענין אם עשאן עכו"ם וכן ישראל שחישב שלא לשמן אבל לא בסתמא וצ"ע. ואף דלא ברירא לן למפסל משום זה דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי צריך לעשות כל עשיית הבתים והשי"ן ותפירתם ועשיית הרצועות והשחרתם בפירוש לשמה. ודע דמה שכתבנו לענין השחרת הרצועות דמותר ע"י קטן כשאחר עוע"ג אף דהפמ"ג בתחלת הפתיחה בל"ב רצה להחמיר בזה אכן במקומו בסי' זה במ"ז או"ק ה' ובל"ט בא"א או"ק ו' חזר מזה והתיר ומצאתי כן בעזה"י בהדיא בתשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ח דהשחרת הרצועות אינו בכלל תיקון עשייה. ומש"כ דע"י עכו"ם כשאחר עוע"ג מותר אף דיש לפקפק בזה עיין לעיל בסי' י"א במה שתמה הדגמ"ר על השו"ע דמתיר בטוייה להרא"ש ע"י עכו"ם וא"כ ה"נ מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה בדיעבד אחרי שהתרומה גופא לא פסיקא ליה דינו כ"כ:

פסול – עיין במ"ב במש"כ שהאחרונים השיגו על עצת המ"א ואעפ"כ נ"ל דאם ישראל השחיר הרצועות בפעם ראשון ולא חישב בהן לשמן רק בסתמא בזה אפשר דנוכל לסמוך על המ"א שישחירו שנית בפירוש לשמן ודיו דהוא כעין ס"ס ולכאורה היה נ"ל עצה אחרת דהיה מועיל לכו"ע אף אם השחירו עכו"ם בפעם ראשונה דכל עיקר קושיתם על המ"א הוא דהו"ל דיו ע"ג דיו עתה יצבענו מתחלה על המראה השחור במראה סיקרא או ירוק ולבן וכה"ג ואתי מראה זו ומבטל להשחור כדאמרינן גיטין י"ט סיקרא ע"ג דיו דהוא מוחק ואח"כ יצבע מלמעלה במראה שחור לשמן ודיו ע"ג סיקרא לכו"ע חייב ואע"ג דאמרינן שם וכי מפני שאנו מדמין וכו' שאני הכא דתו הוי כעין ס"ס דלבעל התרומה עצמו לא פסיק ליה וכנ"ל אך עכ"ז צ"ע דילמא דוקא כתב דיו ע"ג כתב סיקרא מבטל העליון להתחתון דכתב דיו עדיף לכו"ע משא"כ בצבע שחור ע"ג צבע סיקרא וכדומה דילמא הצבע התחתון עדיף והעושה כן בשבת אינו חייב משום צובע ובדידן נמי הצבע העליון השחור אינו חשוב לבטל בשלימות הצבע שהיה תחתיו מתחילה שישאר רק שם שחור עליו וכמו דאמרינן שם בסיקרא ע"ג דיו עי"ש בגמרא בגיטין י"ט וצ"ע:

אם נפסקה וכו' ובשל יד כדי שתקיף וכו' – כתב המחצית השקל דצריך אחר התפירה מתחלה למתוח ביושר הרצועה השלימה עד האצבע ואח"כ יחזור עם הרצועה הנקשר למטה ויכרוך הזרוע כמנהג דעד האצבע צריך להיות בלא קשירה ובספר שנות חיים להגאון מהר"ש קלוגר כתב דאין העולם נוהגין כדבריו והדין עמהם עי"ש גם בתשובת מהר"ם מרוטנבורג אחרונים בסימן ד' השיג עליו דעיקר קפידא על השיעור שתשאר כ"כ כדי למתוח ולכרוך ואף דלאחר הכריכה סביב הזרוע נשאר הקשירה למעלה מהאצבע לא חיישינן אך זאת נסתפק דלא יהיה הקשירה על האצבע גופא כיון שגם שם שייך קשירה עי"ש באריכות. ומ"מ לענ"ד לכתחילה טוב שיתפור אותו המקום בגידין ומצד פנים שלא יהיה מינכר כי אפילו אם נחוש לחומרת המחה"ש דזה מיקרי תוך השיעור מ"מ נראה פשוט שבודאי נוכל לסמוך בזה על ר"ת ושארי ראשונים דמקילין בתפירה. ודע דמה שאיזה אנשים מחברין הרצועה מניה וביה בלא תפירה זה לא עדיף מקשר ואפשר דגריעא ממנה:

אין התפירה והקשירה וכו' – ומ"מ יש נ"מ בין השל יד לשל ראש דבשל ראש אם ישאר כך ולא יחברנה לה הרצועה שנפסקה לא בקשירה ולא בתפירה בודאי אסור לו לברך על התפילין ולא נוכל להכשיר במה שנשאר גרדומין דהיינו הרצועה השנייה וכמו בציצית לעיל בסימן י"ב דהרי מסקינן במנחות ל"ה ע"ב דברצועות פסול גרדומין [ומ"מ מחויב להניח התפילין אם נאבד הרצועה ואין לו שום עצה דשמא הלכה כהשיטות שסוברים דהאי וכמה שיעורייהו אשל יד קאי עיין ב"י לעיל בסימן כ"ז אך באמת בזה יש לו עצה אחרת דיכול להתיר הקשר ולמשוך הרצועה לשני הצדדים ויוכל בשעת הדחק לצאת בזה אם ישאר שני טפחים לכאן ולכאן עי"ש בסימן כ"ז במ"ב ומ"מ נ"מ מכל זה לענין אם נפסקו שני הרצועות משני הצדדים ולא נשאר כ"א מה שמקיף הראש] ובשל יד אפילו אם לא יחבר כלל מותר לברך על התפילין וכדלעיל בסימן כ"ז ס"ח ולפ"ז בודאי מהני תפירה אפילו בחוטים ומצד חוץ או קשר אך כ"ז אם לא היה עושה הז' כריכות ולדידן דמנהגינו לעשות כריכות כבר כתבנו שטוב שיתפרנו בגידין ומצד פנים כדי לצאת בזה חשש של המחה"ש:

הביא ראיה לסתור ואמנם הנלע"ד בזה שהמחבר לא נעלם ממנו דלר' חסדא בגיטין זה פסול אמנם לא בא המג"א אלא לומר דלרב אחא זה כשר גם לרבנן והנ' לדע' ר' חננאל שהוא הי"א שם באה"ע הוא ספיקא דדינא אם הלכה כרב חסדא או כרב אחא וכיון דתפילין שהשחירם גוי בלא"ה אין פסול' ברור אפי' ברצועו' רק ספק כמבואר בב"י כאן ולכן אם שוב השחירם ישראל הוה ס"ס זה הנלע"ד לתרץ דינו של המג"א אבל מ"מ למעשה דעתי להחמיר ובפרט שלהרמב"ם שהוא דיעה ראשונ' הם באה"ע ודאי הלכה כרב חסדא:

[א] זה אצל זה וכו'. פירוש אפילו הקרע של בית אחד למטה לצד התיתורא ושל אידך למעלה אפילו הכי פסול:

[ב] גם הבתים וכו'. שנקרעו קצת וכו'. והיינו בין בית לבית, אבל מבחוץ צריך להיות שלימים מכל צדדים וכן לשון הבית יוסף דבעינן שיהו שלימים מכל שאר צדדים דלא מכשירינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא, עד כאן, וכן פסקו לחם חמודות וב"ח ואחרונים :

[ג] כגון ראשון ושלישית וכו'. הא שנים הסמוכים אף שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר פסולין:

[ד] כשרים וכו'. בלבוש כתב כשרים לכולי עלמא. לשון זה דלכולי עלמא לא ניחא דהא לא הוזכר שום מחלוקת אלא הכי הוה ליה למימר כשרים בכל ענין והיינו בין ישנים בין חדשים. ויותר נכון דהשמטות סופר הוא אלו שתי תיבות בכל ענין, וגריס נמי לכולי עלמא וכו', דהכא לכולי עלמא אין חילוק בין חדשים לישנים, וכן כתב מלבושי יום טוב. ויש להסתפק אי בעינן נמי שיהא מושב הבתים קיים, ומסוגיא דשמעתא משמע קצת הכי דרבא קאי ארב חסדא ורב חסדא ארב הונא דאמר כל זמן שפני טבלא קיימת:

[ה] להרמב"ם וכו'. ובבית יוסף סוף סימן ל"ב כתב היכי דלא אפשר יש לסמוך על דברי המקיל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין וכן נוטה דעת לחם חמודות דף צ"ב:

[ו] מעובד לשמו וכו'. כיון שעל כל פנים צריכין עיבוד הוי עיבודן צורך תפילין ובעינן לשמו (לבוש), לכאורה תמוה למה בדה טעם מלבו ולא כתב טעם שכתב בית יוסף, מדקפדינן שיהא מעור טהורות הוא הדין דבעינן שיהא עיבוד לשמו, עד כאן. שוב ראיתי בבדק הבית לבית יוסף שחזר בעצמו מטעם דהא עור שמחפין בו אף על פי שצריך שיהיה מעור בהמה טהורה כתב הרמב"ם שאין צריך עיבוד לשמו. ועיין בנחלת צבי דאישתמיטתיה דברי בדק הבית הנזכר לעיל ולכן יפה כיוון הלבוש שכתב טעם זה:

[ז] עור הבתים וכו'. שאינו הלכה שיהא שחורות אלא משום נוי ואפילו לא הושחרו כשרות (לבוש). פירוש דרוב פוסקים סבירא להו דלאו הלכה הוא ועלייהו סמכינן בדיעבד, והב"ח פוסק דהלכה הוא, ולכן פוסל אף בבתים כשהושחרו על ידי כותים. ועיין בסימן ל"ב סעיף מ' נתבאר על נכון. ונראה דאף ברצועות אם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר, וכן כתב מגן אברהם:

[ח] ויש אומרים וכו'. מדלא כתוב וקשרתם בקמץ תחת התי"ו הוא לשון נוכח ליחיד כמו שכתב אחר כך, בשבתך בביתך דרשו חז"ל שיהא קשירה תמה רצה לומר רצועות שלימה, וכתב הלבוש שהקשו לו שכל שכן דהוה ליה לחז"ל לדרוש ולמדתם שאותו פסוק עצמו סיים בלשון יחיד עיין שם באריכות. תימא דבברכות דף ט"ו דרשו ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים, עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו', ולקמן כתב גם הרב עצמו דבמלת ולמדתם לא דרשו כלום, והוא תמוה. גם קשיא דבקדושין דף ל' דרשו ושמתם ש"ם ת"ם נמשלה תורה לסם חיים וכו':

[ט] אין להם תקנה וכו'. ויש אומרים דתפירה ישבה בפנים אינו פסול אפילו תוך השיעורים הנזכרות, לבוש פירש אפילו במה שמקיף הראש וזרוע מותר בתפירה. וכתב בית יוסף היכא דמותר מותר ליתפור אפילו בפתיל:

[י] ובשעת הדחק וכו'. משמע דאין מברך עליו ולעניות דעתי דוקא במה שמקיף הראש וזרוע, אבל מה שתולה ממנו מותר בדיעבד בתפירה אף שלא בשעת הדחק. כי כן פסק גדול ואחרון רבינו ירוחם בשם רבותיו אחר שהביא לכל הדעות, עיין שם. ומה שכתב בית יוסף דמרמב"ם משמע דאסור לא משמע הכי בכסף משנה פרק ג' עיין שם, ודו"ק וכן פסק בספר זכרון להגאון ר"י הכהן:

ש"ע סעיף א' מושב הבתים קיים. היינו התיתורא כ"כ הב"י והב"ח. ורמ"א הגי' גם עור הבתים מבחוץ ולא נקרע רק דופני הפנימיים שבין הבתים:

מ"א סק"א שלימים צ"ע מה רצה בזה ואולי ר"ל דבעינן שנפסק בשלימות דופן המפסיק בין בית לבית מלמעלה עד למטה אבל אם לא נפסק כולו לית לן בה וכמ"ש הט"ז סימן ל"ב סוף ס"ק ל"ו דק"ל כרב דימי דבהפסק כל דהו סגי ומ"מ קשה מנ"ל זאת דהרי הא דפסלינן בישנים לא מטעם חסרון ההפסק. הוא אלא משום דאיגלי מלתא דעור מקולקל היא והויא כולו כמאן דליתיה וא"כ י"ל דאפילו לא נפסק כולו פסול וכן י"ל הא דפוסל בג' בתים אף בחדשים כמ"ש הט"ז סק"ד הוא ג"כ מהאי טעמא דבג' בתים אף בחדשים איגלאי מלתא דעור מקולקל היא וצ"ע:

מ"א סק"ג ונשאר בית. רצה בזה דלא נטעה לפרש דבדפנות תליא מלתא דבעינן שיהיה שני דפנות קרועים זה אצל זה ודלא כמ"ש הט"ז סק"ג וממילא מ"ש המחבר כאן ראשון ושלישי קאי נמי אדפנות ואף שאין מפסיק בית שלם ביניהם כשר מש"ה כתב המג"א דהכל בבתים תליא מלתא וכהט"ז דכל בשני בתים רצופים קרועים פסול אף שאין דפנות סמוכים ובעינין בית שלם ביניהם:

ש"ע סעיף ב' מושב דבתים קיים כשרים. קשה למה לא הגיה רמ"א גם כאן כמו בסעיף הקודם גם הבתים צריכות להיות קיימים ועיין בב"ח שכתב דלדעת הרמב"ם מרא דדינא דסעיף זה שמפרש הש"ס דמנחות בתפירות מסתבר טפי לפרש הא דאמר שם בש"ס דבעי שפני טבלן קיימת דקאי אבתים משא"כ להפוסקים שמפרשים דהש"ס בבתים מיירי כבסעיף הקודם משמע דפני טבלן קיימת אתיתורא ע"ש וא"כ מאחר שהגי' רמ"א אפילו בסעיף א' דלא סגי בתיתורא לחוד מכש"כ דה"ל להגיה גם כך ואולי סמך אלעיל:

מ"א סק"ד הרמב"ם אע"ג דפליג בבתים דא"צ עיבוד לשמה בסי' ל"ב סעיף ל"ו ע"ש:

ט"ז סק"ד חדשים. דאל"כ מאי קמ"ל הא כשנקרע ג' בתים ע"כ יש שני בתים זה אצל זה ופסולים אף בלי קריעת הבית הג' לפמ"ש הט"ז בס"ק הקודם א"צ שיהיה הקרעים של הב' בתים סמוכים זה אצל זה אע"כ דקמ"ל דב' אפילו בחדשים פסולים:

מ"א סק"ז כמנומר. טעמא דמנומר ליתא התם כלל אלא משום זה אלי ואנוהו. רק בגיטין דנ"ד איתא האי טעמא דבהרבה אזכרות אפילו ר' יהודה מודה דמכשיר העברת הקולמוס מודה משום דמחזי כמנומר ע"ש. ונ"ל דמ"ש כאן דמחזי כמנומר הוא ט"ס. ומ"מ צ"ע דהא מה דאמר התם דאפילו רבנן לא פליגי אלא משום זה אלי ואנוהו לא קי"ל הכי בא"ע סימן קל"א דגם בגט לא מהני העברת קולמוס משום דה"ל כתב ע"ג כתב ולאו כלום הוא כל שהכתב השני אינו טוב יותר מהראשון דדוקא דיו ע"ג סיקרא מיקרי כתב משא"כ דיו על גבי דיו וא"כ י"ל דה"ה ברצועות שחזר והשחירן לשמן נמי לא מהני משום דלאו מידי עביד כיון דגם מעיקרא היו שחורות כמו אח"כ ודברי המג"א צ"ע שהביא ראיה מהש"ס דאמר בדיחוי בעלמא ולאו הלכתא הכי ועיין במג"א סימן ש"מ סק"ז. ומ"מ גוף הדין שכתב המג"א כאן בחזר והשחירן לשמן עדיין צ"ע דמכתב ע"ג כתב אין כ"כ ראיה לפסול. די"ל דדוקא בכתיבה אמרינן הכי וכמ"ש בפרישה באה"ע דהתור' אמרה וכתב והא לאו כתיבה דידיה הוא. כיון דכבר הוא כ' ולאו מידי עבד. משא"כ כאן אטו הל"מ שישחירן הא אנן לא אמרינן רק שהל"מ שיהיו שחורות וממילא צריך השחרות להיות נעשה במעשה ישראל כדי שיהיה לשמה דאם הושחרו מאליהן בלי מעשה פסול משום שלא לשמה אבל אי לאו משום שלא לשמה לא אמרינן בעינן מעשה דווקא מש"ה כשחזר והשחיר לשמן סגי. ויש קצת ראיה מדין עיבוד הקלף בסימן ל"ב ע"ש בט"ז ס"ק ו' דכשר אם חזר ועיבדן לשמן אע"ג דכבר היא מעובד ולאו מידי עביד. ולכן דין זה שכתב המג"א כאן עדיין צ"ע ואין להאריך כאן יותר ודו"ק. וראיתי בנודע ביהודא סי' א' פלפל בזה:

ט"ז סק"ו אמנם התרתי מן השיעור. אין זה מובן דהא מן השיעור ולחוץ לכ"ע שרי ולמה סיים וכתב כדעת האשר"י. גם מ"ש הואיל ור"ת מתיר אפילו בתוך הקשר ליתא למ"ד כלל ובתפיר' הוא שהתיר ר"ת. גם מ"ש דהא דפסיק תלמודא כו' תמוה דעל מה שהתיר מן השיעו' ולחוץ יהיב טעמא והטעם הוא לאסור ותו דאיהו מיירי בקשיר' והאי טעעא דיהיב בתפיר' מיירי. ומה ענין תפירה לקשיר'. ומחמת קושיות אלו כתב הט"ז שיש ט"ס ולהגהת הט"ז ניחא. דמעיקר' קאמר הת"ה שלא מלאו לבו לסמוך אהרא"ש להתיר קשירה אחר הקשר תוך השיעור. ואח"כ כתב דבתפיר' התיר אחר הקשר כיון דלר"ת בתפיר' שרי אף תוך הקשר ושוב חזר בו דאף בתפיר' אין להקל:

(שם) ולפי"ז אף בשל ראש אין להקל בקשירה דהא לא מלאו לבו להת"ה לסמוך אהרא"ש לחוד להתיר קשיר אחר הקשר תוך השיעור ואפילו בתפיר' דיש לצרף דעת ר"ת מ"מ אין להקל מחמת שקשה ליזהר:

(שם) וי"ל דסה"ת מפרש. ר"ל מש"ה אמר אף אחר הקשר משום דכל שיעור הרצועה צ"ל שלם והרא"ש שהתיר תלה טעמו מחמת לשון א' דרש"י כמבואר בלשון הרא"ש שהעתיק תחלה:

(שם) ותמהני עוד שהרי. נ"ל כוונתו להקשות דהב"י כתב דבמקום שא"א עדיף לסמוך על דברי המיקל משיתבטל מתפילין א"כ ה"ה היכא שא"א בתפיר' סמכינן אהרא"ש להתיר קשירה תוך השיעור אחר הקשר בין בש"ר בין בש"י וא"כ מדוע לא הביא המחבר דעת הרא"ש בשל יד שרי לסמוך עליו במקום שא"א וכיון דהמחבר לא הביא רק קולא דר"ת דהיינו תפיר' א"כ מה דמסיק דבשעת הדחק סומכין עליו ותירץ לא קאי רק אקולת ר"ת וה"ל להביא גם קול' דהרא"ש כדי לסמוך עליו במקום שא"א לו בתפיר' כן נ"ל כוונת ט"ז וזהו שסיים הט"ז רק בסוף מסיק כו'. ומ"ש הט"ז ש"מ דבמקום שאפשר חוששין להחמיר כו' הם לכאורה דברים מיותרים דהרי זה הוא קושיתו הראשונ' נ"ל כוונתי משום דהד"מ כתב די"ל דסה"ת והרא"ש לא פליגי אלא דסה"ת מיירי בש"י דכל השיעור צורך הקשירה הוא דבלא"ה אינו עומד על הזרוע אם אינה כורך סביב האצבע או הזרוע אבל בשל ראש שמהודקין היטב בלא רצועות התלויות שרי קשיר' אחר הקשר והרא"ש לא כתב בהדיא להכשיר בשל יד ואפשר דבשל ראש מיירי ולא פליגי סה"ת והרא"ש ע"ש בד"מ וא"כ אפשר דהב"י נמי הכי ס"ל ודלא כת"הד דס"ל דפליגי סה"ת והרא"ש בין בשל ראש ובין בשל יד ובהיות כן אין מקום לקושית ט"ז אמחבר וגם קושית ט"ז השניה נתבטל' דבאמת אין כאן קולא לסמוך עלי' במקום שא"א רק קולא דר"ת (דהיינו) אבל במקום שא"א בתפיר' אין כאן קולא כלל בש"י תוך השיעור כיון דגם הרא"ש מודה בש"י. ולכן כדי לסתור תירוץ זה כתב ע"ז דמהב"י משמע דבמקום שאפשר חוששין להחמיר גם בש"ר וכדעת התה"ד דסה"ת והרא"ש פליגי בין בש"י בין בש"ר וא"כ נשארו ב' הקושיות דה"ל להמחבר להביא דעת סה"ת בש"ר להחמיר במקום שאפשר גם ה"ל להביא קולא דהרא"ש בש"י לסמוך עליו בקשירה במקום דא"א בתפיר' כן נ"ל כוונת הט"ז ואין מקום למה שהשיג הרב פרי מגדים אהט"ז ודו"ק:

אם נתקלקל. פי' שנפסקו ב' בתים שלמים:

שנקרעו קצת. פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים שלמים [ב"י]:

ראשון ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם:

מעובד לשמו. ברצועות אף הרמב"ם מודה ונ"ל הטעם משום דהל"מ שיהיו שחורות א"כ צריך שיעבדם וישחירם לשמן משא"כ בבתים והרב"י כ' טעם אחר וסתרו בעצמו בבד"ה ע"ש:

טוב שישחירם. משמע דס"ל דבדיעבד כשר אפי' לא השחירן לשמן וא"כ רמ"א בהג"ה חולק עליו והל"ל בל' וי"א וכו' מיהו מצינו כמה פעמים כיוצא בזה כמ"ש בסמ"ע:

עור הבית. דהא אפי' לא השחירם כלל כשר (טור סי' ל"ב ד"מ):

פסול. נ"ל דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר דהא אמרי' בגיטין דף כ' שאם כ' השם ולא קדשו מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואפי' רבנן ל"פ אלא משום דמיחזי כמנומר הא לאו הכי שרי א"כ כאן שרי לכ"ע וע' בא"ע סי' קל"א:

יש מתירין לתפור. מדסתם הרב"י כאן ש"מ דעתו כא"ח דאפילו בחוטין שרי אבל הת"ה ורי"ו כתבו דוקא בגידי' ולקשור לכ"ע פסול דבעינן קשירה תמה כדאי' בגמ':

(א) נתקלקל – פי' שנפסק ונעשה קרע:

(ב) מבתי הראש – אבל אם נעשה קרע בהבית של יד פסול לכו"ע בכל ענין אף שהתיתורא קיימת ולא דמי לשל ראש דנשתייר בו עוד עכ"פ איזה בתים שלימים:

(ג) זה אצל זה – ר"ל דהבתים הם סמוכים זה לזה אפילו אם אין הקרעים סמוכים כגון שקרע אחד בהבית השני בדופנו הימיני וקרע השני בהבית הג' לא שנא בדופנו הימיני או השמאלי ואפילו אם קרע זה למעלה וזה למטה וכ"ש אם שניהם באויר אחד זה כנגד זה דפסול:

(ד) ישנים פסולים – דכבר נתקלקלו מחמת יושנן והיש אומרים ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מילתא דעור מקולקל הוא כיון דבזמן מועט נקרעו ואפילו היכא דלא שייכי אלו הטעמים כגון שנעשה הקרע ע"י סכין וכיו"ב יש להחמיר. ומ"מ צידד בספר פ"ת דדיבוק מהני אם אנו יודעין שאין העור מקולקל אף לאלו דנוהגין לעשות תפילין מעור אחד ע"ש:

(ה) חדשים כשרים – ואפילו הקרע בשני הבתים בשני דפנותיהם:

(ו) קיים – היינו התיתורא אבל בב"י פירש דבעי שיהיו שלימין מכל הצדדין דלא מכשרינן אלא מה שנקרע מבפנים בין בית לבית וזהו ג"כ דעת רמ"א שהעתיקו להלכה וכתב דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פי' שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים ואפילו קרע בבית אחד אם נעשה מבחוץ לבד ג"כ יש להחמיר:

(ז) לפסול בשניהם – ע"כ יש לפסול מה שרגילין הסופרים כשעושין הד' בתים ונותנין אותו בדפוס חותכין מן העור בין בית לבית כדי שלא יהא נכווץ ובולטת ומחפין מקום החתך מבפנים כדי שיהיה נראה מבחוץ שלם:

(ח) הבית מתפשט – זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים אבל לדידן שהמעברתא עור בפני עצמו אין שייך לומר כן:

(ט) ראשון ושלישי – ר"ל דבזה מיקרי זה שלא כנגד זה ואפילו אם נעשה הקרע בהבית השלישי בשני דפנותיו כשר כיון שיש בית שלם מפסיק ביניהן אבל אם נעשה הקרע בבית ב' וג' אף דקרע אחד בבית אחד מימינו וקרע השני בבית השני משמאלו אעפ"כ מיקרי זה כנגד זה כיון דשני הבתים הם סמוכים להדדי וכנ"ל בסק"ב:

(י) ג' בתים – אפילו בכל בית רק דופן אחד:

(יא) בכל ענין – בא לרבות אפילו חדשים דהכשרנו לעיל בב' אפילו בזה אצל זה מ"מ בג' פסול:

(יב) להרמב"ם – אבל שארי פוסקים פליגי עליה ומקילים בכל גווני בשתי תפירות ובשלשה תפירות שנפסקו מחמירים דאפילו תיקון במקום ההפסק לא מהני דגנאי הוא כשניכר התיקון בשלשה מקומות בין בחדשים ובין בישנים וצריך לחזור ולתפור מחדש וכמו שנתבאר בטור וב"י לעיל בסוף סימן ל"ב ע"ש:

(יג) זו שלא וכו' – אפילו כל אחד בצד אחר:

(יד) מושב הבתים – היינו התיתורא וכנ"ל וגם בזה דעת רמ"א כמו בהג"ה לעיל דגם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שסמך אלמעלה:

(טו) לחוש – ר"ל להחמיר מחמת זה לכתחלה בשתיהם אך במקום שא"א למצוא תפילין אחרים ולא לחזור ולתפור תפילין אלו יש לסמוך על המקילין בפסיקת התפירות בין בחדשות ובין בישינות בין בב' תפירות ובין בשלש אך בשלש יזהר שלא יברך עליהם ועיין בביאור הלכה:

(טז) הטהורים – דלא הוכשרה למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. גמ':

(יז) וצריך – כל האי צריך לעיכוב' הוא אפילו בדיעבד:

(יח) לשמו – ואפי' הרמב"ם דמיקל בבתים וכמבואר לעיל בסימן ל"ב סעיף ל"ז מודה הכא וטעם לזה עיין בלבוש ובמ"א. וההשחרה צריך ג"כ שיהיה לשמה ואם לא עיבדן לשמן אינו מועיל אפילו אם ישחירן אח"כ לשמן [תשובת דבר שמואל סימן ז' ט"ו עי"ש ובתשובת ב"ע כתב דהשחרה לשמה מהני ועיין בתשובת רע"א דהסכים לדינא כהדב"ש הנ"ל והרעיש על המקילין בזה עי"ש]:

(יט) שחורות – עיין בברוך שאמר דמשמע מדבריו דמצוה להשחירן עד שיהיו שחורות כעורב. ודע דאם נתישנו ונתמעך מהן השחרות צריך להשחירן מחדש וכדלעיל בסימן ל"ב סל"ט ובמקום הידוק הקשר מצוי מאד להתמעך השחרות ויש ליזהר בזה מאד:

(כ) מבחוץ – לצד השער שהוא מקום החלק. ואם השחירם מבפנים לא מהני וצריך לחזור ולהשחירם מבחוץ ועיין בביאור הלכה:

(כא) יעשה – ר"ל אם ירצה לצבוע אותן אבל אין מחוייב לצבען בשום צבע דאף דלהרמב"ם צריך להשחירן גם מבפנים כמו שהבתים הם שחורין אין אנו נוהגין כהרמב"ם בזה כמבואר בב"י וד"מ:

(כב) טוב וכו' – אבל בדיעבד כשר לדידיה אפילו ע"י א"י דס"ל דאפילו ברצועות לא בעינן השחרות כלל לשמן ורמ"א בהג"ה חולק עליו וס"ל דברצועות דהשחרות הוא הל"מ צריך השחרות לשמן וממילא בא"י דאינו עושה לשמה פסול ודינו כדלעיל בסימן ל"ב לענין קלף עי"ש אבל בעור הבתים דלרוב פוסקים שחרותו הוא למצוה בעלמא ולא לעיכובא וכדלעיל בסימן ל"ב ס"מ ולכך לא בעינן ביה ג"כ השחרות לשמן בדיעבד וה"ל להרמ"א לכתוב הגהתו בלשון י"א אך שמצינו כמה פעמים כיוצא בזה:

(כג) אבל הרצועות וכו' – אם עשאן נכרי או אפילו ישראל אך שלא לשמן והטעם כנ"ל בס"ק כ"ב. וכ"ש בכל דבר שצריך בתפילין גופא לעיכובא כמו עשיית הבית והשי"ן שלו בכל פרטיו שיהיה כדין או תפירתו או עשיית הקשר שלו דכל אלו הוא הלמ"מ אם עשאן ישראל שלא לשמן פסול וכתב הפמ"ג דיש למנוע מלעשות כ"ז ע"י קטן אפי' אם גדול יעמוד ע"ג ויצויהו לעשות לשמה וכן שלא לעשותם ע"י אשה וכל הפסולין המבואר לקמן בסימן ל"ט עי"ש בסעיף א' וב'. והשחרת הרצועות דזה איננו בגוף התפילין מותר ע"י אשה דהיא יודעת לעשות לשמה כמו איש אבל ע"י א"י וקטן אינו מותר עד שיעמוד אחר על גבם וכדלעיל לענין קלף בסימן ל"ב עי"ש בס"ט:

(כד) פסול – כתב המ"א דאם חזר ישראל והשחירן לשמן כשר והביא ראיה לזה והפמ"ג ושארי אחרונים השיגו על ראיתו ונשארו בדין זה בצ"ע ונתן הפמ"ג לזה עצה אחרת שישחיר בצד השני של הרצועות לשמן דאף שהושחרו משני צדדים כשר כמבואר בס"ג ויהפך הצד שהושחר לשמן למעלה וכ"ז הוא אם אין לו רצועות אחרות וכמו שביארנו בבה"ל:

(כה) יש מתירים – אפי' בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת:

(כו) לתפור – דוקא תפירה אבל קשירה בתוך שיעור הנ"ל לכו"ע פסול מן התורה דכתיב וקשרתם ודרשו חז"ל קשר תם דהיינו הרצועה שקושר בה התפילין תהא תמה ושלימה ולא קשורה. גם התפירה הוא דוקא בגידין ולא בחוטין. כ' בתשובת דבר שמואל אם נפסקה המעברתא מותר לתופרה:

(כז) מצד פנים – כדי שלא יהיה מינכר מבחוץ כלל וכ"ש אם מקום התפירה כנוס לתוך המעברתא דשרי לדעה זו:

(כח) אצבע – ר"ל שתמתח הרצועה בלא כריכות דזהו שיעור אורך הרצועה של יד וכנ"ל בסימן כ"ז ס"ח והטעם דהקיל בשל ראש עיין בד"מ:

(כט) המתירים – היינו דמותר אפילו לתפור בגידים בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת וחוץ לשיעור הזה מותר אפילו לקשור וכ"ש לתפור בחוטים אבל בכל זה אין יכול לברך עליהם כי מעיקר הדין צריך להחמיר כהי"א דספק תורה לחומרא אך כדי שלא יבטל לגמרי את המצוה יניחם עד שימצא אחרים ועיין בט"ז שפוסק דגם ברצועה של ראש אין יכול לברך עליה עד שיהיה הרצועה של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה שלימה בלי קשירה ותפירה אבל בספר א"ר הכריע להלכה דבין בש"ר ובין בש"י לבד מה שיש בתוך השיעור שמקיף הראש והקיבורת יכול לתופרו אף שלא בשעת הדחק ולברך עליהם אך שיזהר לתפור מצד פנים שלא יהיה מינכר התפירות מבחוץ דאם הוא מינכר לא עדיף מקשר וגם שיהיה בגידין אבל בחוטין או קשירה אסור אפילו בש"ר וכן פסק בספר ישועות יעקב ובדרך החיים. ומ"מ אם יכול להשיג רצועה שלמה בודאי נכון להחמיר לכתחלה כהט"ז כי כמה מאחרוני זמנינו העתיקו דבריו להלכה אך במקום הדחק בודאי יכול לסמוך על כל הגאונים הנ"ל ולברך ובפרט אם נשאר בהש"ר שני טפחים תלוים לבד מה שמקיף הראש בודאי יש לסמוך להקל דמהני תפירה ועיין לעיל בסי' כ"ז במ"ב ס"ק מ"ד. אם נפסקה הרצועה ברחבה ולא נשאר כשיעור שעורה הניח הפמ"ג בצ"ע אי רשאי לתפור ועיין לעיל בסימן כ"ז ס"ק מ"ב מש"כ שם:

מג"א סק"ז. וע' אה"ע סי' קל"א. היינו דשם ב' דיעות בגט שנכתב שלא לשמה אם מהני העברת קולמוס לשמה. והכא דלהמחבר כשר שלא לשמה. יש לסמוך על המכשירים שם לחזור ולהכשירן לשמן:

קיים. עבה"ט ובשו"ת פני יהושע הלק א"ח סי' י' כתב בבית תפילין של יד שנקרע קצת פסול לכ"ע ע"ש:

לשמו. עבה"ט והנה הקדים הסדר והקדים תשובת דב"ש ואח"כ תשובת ב"ע ולהפוך הוא כי הב"ע יצא ראשונה בענין זה אם הרצועות מעובד שלא לשמה ע"י שהישראל ישחיר אותם לשמו אבל אין מסכימים עמו הגאונים בעל דב"ש ובעל גדולי תרומה ומהר"י הלוי וכל גדולי ויניציא ואיטליא וכולם חתמו על פסק ונדפס בדבר שמואל סי' י"ט שחלילה לעשות כן והרצועות פסולים ולא יצאו י"ח בהשחר' לשמה ע"ש. ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ' בענין רצועות תפילין שמושחין העורות בשומן דגים הנקרא פישטראן אין בו חשש מן המותר בפיך כיון דהמשיח' אינו עיקר הצבע משחור רק להצהיל הצבע לחזותא ולרכך העור קצת ואם לא היו רך ג"כ היו שחור וכשר לרצועות. ואם הצבע שחור עצמו נעשה מן הדבר הטמא צ"ע קצת. וצבע תכלת שהוא מחלזון תלוי בפלוגתא רש"י והרמב"ם ע"ש:

ישנים פסולים. דכבר נתקלקלו מחמת יושנן ויש אומרים דרמ"א ס"ל להיפך דבחדשים איגלאי מלתא דעור מקולקל הוא דבזמן מועט נקרעו:

הבית מתפשט. זהו לאותן שעושין המעברתא מהעור שעשו ממנו הבתים וכ"כ הטור בסי' שקודם לזה שקצת עושים כן אבל לדידן שהמעברתא עור בפ"ע אין שייך לומר כן:

ראשון ושלישי. משמע דשנים הסמוכים אע"פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה כנגד זה ופסולים:

בכל ענין בא לרבות חדשי' דשם כשר בב' אפי' בזא"ז מ"מ בג' פסולי':

ומיהו בדיעבד כשר. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל"מ א"כ לא הוה השחרות רק תיקון בעלמא וכשר ע"י עכו"ם כמו שאר תיקוני עור משא"כ ברצועות דהל"מ שיהיו שחורות הוה זה כמו טויה דציצית דפסול בעכו"ם:

מה שמקיף וכו'. יש לי מקום עיון בזה דבגמ' איתא אביי הוה קאי קמי' דר"י אפסקא לי' רצועה דתפילין א"ל מהו למיקטרי' א"ל וקשרתם שתהא קשירה תמה (ופירש"י שתהא הקשיר' נאה ואם יש ברצועה קשר אחר מלבד אותו הקשר שקושרין בראש תו לא הוי קשירה תמה ויפה. ל"א קשיר' תמה רצועה שלימה ולא קשורה) א"ל רב אחא לרב אשי מהו למתפריה ועייליה תפירה לגאו א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופירש"י וכיון דאין נוהגין כן לא תעשה ור"ת פי' להיתר וק"ל כרש"י אר"פ גרדומי רצועה כשירה פירש"י שירי שיריים פי' מה שתולה מהרצועה לאחר שנקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומים כשרות ולא היא מדאמרי' גרדומי תכלת כשרי' התם דוקא דתשמישי מצוה הוא אבל הכא דתשמישי קדושה לא ופריך מכלל דאית ליה שיעור' פירש"י לתליית הרצועות מלבד הקשר מדמני בהו שירים וגרדומין וכמה שיעורו א' ר"ל עד אצבע צרדה פי' אורך הרצועות תהא עודפין על הקשר כמו שיכול לפשוט מן גודל עד אצבע והרא"ש חולק על רש"י וכ' דמדברי רש"י משמע דארצועה של ראש קאי ולא היא אלא כפי' הערוך דפי' על של יד דהיינו עד שתגיע הרצועה עד אצבע צרדה כו' ולרצועות הראש לא פי' שיעור. ובשימושא רבא פי' שיעור והשיעור של שימושא רבא הוא בשל ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה: ועוד כ' הרא"ש שם במה דאסר ר"י הקשירה לאביי וז"ל ויראה דמיירי שנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע דהתם בעי' קשירה תמה שלא יהיו ב' קשרים אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהוא קשירה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"פ דשיעור רצועה של יד היא עד אצבע צרדה מ"מ הקשירה אינה פוסלת אלא תוך שיעור הקשר שהוא מקיף היד והראש ומשם ואילך מותר בקשירה ובת"ה סי' מ"ז מביא דעת הרא"ש בזה וכ' אח"כ וז"ל אמנם בס"הת כ' וז"ל הילכך יש להחמיר ולתלות הרצועות ש"ר לפניו ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ורצועה של יד לאחר קשירה בזרוע שתהא ארוכה עד אצבע האמצעי ויכרוך אותה סביב ג"פ וכו' נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפירש ליכא תקנה לא בקשירה ולא בתפירה והנה משמע בהדיא מדבריו דאיסור קשירה ותפירה קאי נמי אחוץ לקשירה בראש וביד כל שיעור האורך שפירשו הגאונים בשל יד ובשל ראש ולא כהרא"ש אפס נראה שאין לאסור ביד באורך השיעור אלא אם היה פושט הרצועה עד האצבע בלא כריכה אבל כל יתרון האורך בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע אין להקפיד אקשיר' ותפיר' כלל וכן הוריתי כמה פעמים להתיר ולא מלאני לבי להתיר אפי' תוך השיעור אמנם התרתי מן השיעור ולחוץ לקשרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו בתוך הקשר דהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו קשה ליזהר בדבר כפירוש הג"מ דא"א למיעל תפירה שחוץ לקשירה תוך המעברתא. ולפירש"י נמי קשה לתפור אפילו משל גיו שלא תהא תפירה נראית מאוד מלבר על כן אין להקל עכ"ל. ונראה ברור שיש טעות סופר בסוף דבריו וכצ"ל אמנם התרתי מן הקשר ולחוץ לתופרו כדעת האשר"י הואיל ור"ת מתיר אפילו תוך הקשר כהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה לגאו אלא שקשה ליזהר בדבר כו' וכוונתו דאע"פ ששיעור רצועה של יד מגיע עד אצבע האמצעי מ"מ לענין תפירה יש להקל כהרא"ש כיון שבתפירה מתיר ר"ת אפי' תוך הקשר אלא שקשה ליזהר בדבר התפירה הן לפירוש הג"מ הן לפירוש רש"י על כן אין להקל אפילו בתפירה תוך השיעור כן נ"ל כוונתו. ולפ"ז אף בשל ראש אין להקל בקשירה ואפילו בתפירה כל שהוא תוך שיעור רצועות דהיינו של ימין עד הטבור ושמאל עד החזה ונ"ל דסה"ת מפרש מה שאמר קשירה תמה היינו רצועה שלימה שהוא לשון שני של רש"י דלעיל ואם כן צ"ע מאי טעמא כ' הש"ע כאן בשל יד פוסלת הקשירה והתפירה עד שמגיע עד האצבע כו' ובשל ראש לא כ' רק עד ששייר ההיקף וזה דלא כמאן דלהרא"ש אפילו בשל יד סגי בהיקף סביב הקיבורת לחוד ואי לסה"ת גם בשל ראש בעינן עד שמגיע לטבור וחזה והכי משמע מסקנת ת"ה וכ"מ ג"כ מדברי הרמב"ם ספ"ב דאין חילוק בין ש"ר לש"י דבתרוייהו לא מהני קשירה ותפירה תוך השיעור (ותמהני עוד שהרי בב"י כתב ע"ז דשומעין להחמיר רק במקום שא"א מותר לסמוך אדברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין ש"מ דבמקום שאפשר חוששין להחמיר אפילו בשל ראש תוך השיעור וכאן בש"ע לא כ' שום דיעה ע"ז להחמיר בשל ראש רק בסוף מסיק דבמקום שא"א יש לסמוך על ר"ת לענין תפירה דמהני בכל מקום וצ"ע):

כדי שלא יתבטל כו'. נ"ל פשוט דעכ"פ לא יברך עליהם דהא אפשר לו לקיים המצוה דברכות אינן מעכבות: