שולחן ערוך, אורח חיים ל״ב: סדר כתיבת התפילין ובו נב סעיפים: – עם 21 מפרשים

סדר כתיבת התפילין ובו נב סעיפים:
מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ופ' שמע עד ובשעריך ופ' והיה אם שמוע עד על הארץ: הגה וצריך לכתבם בסדר הזה לכתוב תחלה הקודמת בתורה ואם שינה פסול ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש.

בשל ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה ושל יד כותב כולם בקלף אחד:

יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים: הגה ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוי' במי עפצים [מהרי"ל סי' קי"ט] וכמו שיתבאר ביו"ד סי' רע"א כתב אפי' אות א' בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין. אם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרה אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב משום דהוי כמוחק את השם:

צריך שלא תדבק שום אות בחברתה אלא כל אות תהיה מוקפת גויל: הגה ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפי' קוצו של יו"ד ויהא מתוייג כהלכתו [טור א"ח] ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים: [דברי מרדכי]:

צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשני ידיו ואם כתב בשמאל פסול אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין ואיטר יד שמאל דידיה הוה ימין:

אין (צריך) לשרטט כי אם שטה עליונה ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט ישרטט כל השורות ולא ישרטט בעופרת מפני שמקו' השרטוט נשאר צבוע: הגה וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים אע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט וכן נוהגין. [ברוך שאמר מרדכי וספר תרומה וסמ"ג]:

הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשני' והחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס לפי זה כי אמרינן כותבים על הקלף במקום בשר היינו מקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו להחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד:

צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהי' מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ס"ת אבל אם עיבדו לשם מזוזה פסול:

אם עיבדו עכו"ם להרמב"ם פסול אפי' א"ל ישראל לעבדו לשמו ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו: [הגה קצת בעיבודה] [ב"י בשם הרא"ש וכן נוהגין ועיין לעיל סימן י"א סעיף ב']:

כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיו' אע"פ שנקל לעכו"ם לזייף אין חוששין משום דמרתת כותי פן יכיר ישראל בטביעות עין:

עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו יתבאר בטור יורה דעה סי' רע"א:

יהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבלה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה:

יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים:

הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרש' והיה כי יביאך שהם ארוכות עושים קלף דק מאוד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין:

אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי משמע שגם בפני' צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה"א אפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא"ש: הגה אבל שאר פוסקי' מצריכין כמלא אות קטנה והכי הלכתא [ב"י] ניקב רגל הימני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול:

נפסק אחת מהאותיו' הגה הפשוטות כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל [הא'] (הנו"ן) וכיוצא בה [מרדכי ה"ק ד' צ"ב] אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול ואין צריך לכסות לו שאר אותיו' כמו שנוהגים: הגה מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתיקונו פסול אע"פ שהתינוק קורא אותו כהלכתו [מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש] הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי היקף קלף מתחלתו פסול:

אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק וה"ה אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות משום דהוי כחק תוכות:

מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפתחה משום דהוי כחק תוכות ומה תקנתה שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרר ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש משום דבין הגג בין הירך נעשו בפיסול הלכך צריך לגרור שניהם אם נדבקה אות לאו' בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאו' עצמה היתה כתובה כתקנה אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג יגרר הרגל ויחזור ויכתבנו ואין צריך לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו: הגה וכן הדין ביו"די השי"ן והצד"י והעי"ן והפ"א אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקה: [בית יוסף]:

בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדוש' תפילין ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם: הגה וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו סגי בהכי [הרא"ש ה"ת וס"ת וטור יורה דעה וא"ח] [ויש להקל בדיעבד וכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכונה] [א"ז]:

צריך לדקדק בחסרו' ויתרות שאם חסר או יתר אות אחת פסולים ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצו' תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיב' תפילין ותיקונן:

כל פרשה אחר שיכתבנ' יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה:

טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו:

אם מצא שחסר אות אחת אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין משום דכתיב והיו בהווייתן יהו ואם יתר אות אחת יש לו תקנה ע"י שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה אבל אם היא באמצע תיבה לא משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבו':

מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אזכרה ולא ימחק בעודו לח אלא ייבשנו יפה כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם:

כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתי' או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן או שי"ן שכתב עי"ן יו"ד או חי"ת שני זייני"ן ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם הוי שלא כסדרן ופסולין אבל להפריד האותיו' הדבוקו' אחר שכתב לפניהם שפיר דמי דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב וה"ה שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האל"פין והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות והתינוק דלא חכים ולא טפש מכירם שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן. ויש מי שאומר דה"ה אם חוטרא דחי"ת למעלה אין נוגעים זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן אע"פ שהתינוק קורא שני זייני"ן מותר להדביקם:

אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם:

אותיו' ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדש ולא הוי שלא כסדרן:

יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה:

אם אין הפרשיות שגורו' בפיו צריך שיכתוב מתוך הכתב:

אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות:

אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר אא"כ יחזור הוא ויקרא בפיו:

צריך להניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד: [הגה שיהיו גם הם מוקפים גויל] [תשובת מהרי"ל סי' קל"ד וב"ש] ולמטה כשיעור כ"ף ונו"ן פשוטה ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל: הגה מיהו נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף [אגור רוקח] וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות וכן בין השיטים כמלא שיטה ובין כל אות כמלא חוט השערה כמו בספר תורה וכמו שיתבאר בטור י"ד גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק:

יעשה השורו' שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולפחו' יזהר שלא יכתוב ג' אותיו' חוץ לשיטה ואם כתבם לא פסל:

ב' אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה:

אותיו' השם צריך שיהיו כלם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף:

יעשה כל פרשיותיה פתוחו' חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה ואם שינה פסול: [ויש מכשירין בכולם פתוחות] מהר"ם פאדווה סימן ע"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השטה כשאר הפרשיות ולכן נהגו שפרש' קדש לי והיה כי יביאך ופ' שמע מתחילין בראש שטה ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיו' ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות ופ' והיה אם שמוע מתחילים באמצע שטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיו' ונמצא ששלשה פרשיו' הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופ' אחרונה היא סתומה לדע' הרמב"ם:

עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף הטהורים אפילו מנבלה או טרפה שלהם ורשאי לעשו' מקלף או מעור שליל: הגה וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל [מרדכי דף צ"ד] צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר:

יעשה ד' בתים מעור אחד לשל ראש ובית אחת לשל יד:

תפילין בין של ראש בין של יד הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן ובאלכסונן דהיינו שיהיה ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים: הגה אבל על גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן [ב"י בשם אשר"י וסמ"ק והמרדכי ורמב"ם פ"ג: עשאן מרובעות ואחר זמן נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען: הגה ויעשה כל הד' בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו: [ברוך שאמר]:

עור הבתים מצוה לעשותו שחור [וע"ל סימן ל"ג] חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל:

אורך ורחב הבתים וגובהן אין לו שיעור:

שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו של ימין המניח של ג' ראשים ושל שמאל המניח של ארבע ראשים: הגה מיהו אם היפך אינו נפסל (מרדכי וסמ"ג ותוספות פ' הקומץ):

חריץ של שי"ן דהיינו חודה למטה יגיע עד מקו' התפר: הגה וכן היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן [סמ"ג] ולא ימשוך השי"ן הרבה אלא שגם שולי השי"ן יהיה נראה על התפר: [ברוך שאמר]:

תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שיעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא כיצד יחתכנו משני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא. גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא. יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה וכורכם בקלף קטן ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים: הגה ונוהגין לכרוך שער על הפרשה ואח"כ כורכין עליו קלף כשר וחוזרים וכורכים עליו שער [אגור סי' מ"ה] ונהגו שיהיה שער זה של עגל ואם לא מצא של עגל כורך בשל פרה או של שור ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים:

יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה:

יהיה הגליון עליון תחלה שזהו שורה העליונה וגליון תחתון לצד פה הבתים: הגה וראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא שאם בא לפתחן ולקוראן יהיה מונחים לפניו כהלכתן [תרומת הדשן ובית יוסף בשם אורחות חיים]:

אם כתב כל הארבע פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית של יד כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחלתן וכורך קלף עליהם ושער עגל ומכניסם בביתם כמו של ראש אם כתבם על ארבע קלפים והניחם בארבעה בתים יצא והוא שיטלה [פי' יכסה] עור על הארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד הגה והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד ויזהרו ליטול דבק כשר [ברוך שאמר ואגור סי' נ"ז]:

אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמ' טמא' פסולים:

הלכה למשה מסיני שיהו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים וטוב לתפור בגידי שור:

אין לקנות גידים מעכו"ם משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם מקום שאין גידים מצוים תופרים בטאליאדוראש שעושים מן הקלף עד שיזדמנו להם גידים:

יתפור שלשה תפירו' בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית: הגה מיהו אם לא עשה רק י' תפירות או פחות מזה אינו נפסל [מרדכי] ויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד:

יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד להשלים אותיו' שדי עם השי"ן שבשל ראש: הגה ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע ויהי רחבו כרוחב הבית (טור) ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן בתפילין ואח"כ יעשה הדלי"ת ואחר כך היו"ד כסדר אותיות השם:

אדם הכותב תפילין די שמשתכר טרעפיק והוא איסתרי והוא כ' שבסלע צורי (ע"ב מגליון פרק השולח):

יכתוב תפל' של יד ולי נראה יכתוב של ראש תחלה מפני שקדושתו חמורה משל יד כיון דאית בה שי"ן ודלי"ת:

ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפי' קוצו של יו"ד פ' הקומץ פי' רש"י קוצו של יוד רגל הימני של יו"ד וד"ה שצריך ראש השמאל של היו"ד כפוף למטה כדאית' בפ' הקומץ מפני מה ראשה של יו"ד כפוף דאיתא בפסיקתא מפני מה נברא עולם הבא ביו"ד שהיוד יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שיורדים לגיהנם ואחת למעלה רמז שעתידין לעלות עכ"ל ע"ז:

תפילין על הקלף כו' וסימן לדבר כבוד ה' הסתר דבר פי' שהתפילין ומזוזה שהם כבוד ה' יכתבו במקום הנסתר של קלף והדוכסוסטוס דהיינו במקום דיבוקן יחד ואם שינה פסול כן דעת כל הפוסקים ויש מי שכתב שכשר:

וצריך שיהי' מעובד לשמו ונכון להוציא בשפתיו ואם חישב לשמו נמי מהני ודוקא אם ישראל עצמו מעבדו אבל אם עכו"ם מעבדו לא מהני עד שיוציא ישראל בשפתיו שמעבדו לשמו וכך יאמר כשישים אותן במים לשם קדושת ישראל לשם תפילין ומזוזות וקמיעות ולשם עור לבתים לתפילין אני אשים אלו עורות למי' ואז כשר לכתוב עליו כל מה שירצ' ע"ש ס"ט.

אם עיבדו עכו"ם כו' וסייעו קצת בעיבוד דהיינו אחר שיוציאם מן המים השני אז יסייע היהודי לפשוט העור שיהיה קלף ויפשוט העור לארכו בכל כחו כדי שיהיה הקלף ארוך דיכול לכתוב עליו ד' פרשיות של יד בחתיכה אחת כי מצוה היא לכתוב לכתחלה תפילין של יד מחתיכה אחת ואחר שפשט העור יקח התער ויוציא המים משני צדדים של עור בכל יכלתו ואחר כך יניח את העכו"ם לפעול כל הצורך ולייבש (ברוך שאמר סי' י"ב):

יהיה הקלף מעור בהמה טהורה (הע"ז) מצוה מן המובחר לכתו' תפילין בעור של שליל לפי שלא נעבדו בו עבודת תשמיש ושפיר קרוי עור דלא גרע מעור עוף טהור דכשר וגם יכול לעשות פעולה טובה מעור שליל לתפילין של ראש מחמת דקותו יותר מעור עבה (ספר המצות סי' י"ג):

יהיה הקלף שלם כו' (הע"ז) אבל אם אין נרא' האות חלוקה לשתים אע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כל כך שהאות נראה חלוקה לשתים פסול ולא מהני אפי' אם התינוק יוכל לקרותו וכ"ז קודם הכתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב כשר אם תינוק יכול לקרותו (ב"י סי"ט):

בתחלת הכתיבה יאמר בפיו (הע"ז) וי"א דסגי במחשבה שכותב האזכרות לשמן. תו היא כוונת האזכרו' בש' החסי' מר' דעובד' מהרר"ח זצ"ל מחבר ספר ד"ח שמסרו בכ"י לתלמיד הגון מהר"ר טעבל ז"ל כותב סת"ם ואני העתקתיהו מכ"י החסיד הנ"ל וז"ל בקוצו של יו"ד יכוין להכתר בשם אהיה ויכוין אל עילת כל העילות הקשור בו ומשם יושפע האור ויתלבש בגו היו"ד וכן בבואו לכתוב ה' יכוין אל המשכת האור והתלבשו' בה"א וכן מה"א לוי"ו ומו' לה"א אחרונ' ובה' אחרונה הוא ישלים לבו' המאציל העליון עוד צריך לכוין בכל אות ואות היותר כלול מעשר והא כיצד בי' יכוין בג' קוצין שבה כתר חכמה בינה שבחכמ' והקוץ העליון רומז לאין סוף וגם לכתר שבחכמה וגוף היו"ד אל החכמה. ובקוץ התחתון אל הבינה: עוד יכוין אל מלוי היו"ד שהוא ו"ד ויכוין שכולל שש קצוות בחכמ' והד' היא עשירית ס"ה עשר וכל העשר סתומים בה ונעלמים ה' בבואו לכתוב הה' יעש' קודם י' ומכוין שאבא בא להזדווג עם אמא לתת בה מה שנעלם בתוכו שהם ז"ד ויעש' קו העליון וימשוך אותו מהי' מעט להורות שמהי' היא מקבלת והיינו סוד ונהר יוצא מעדן וימשוך רגל הימין מהה' ויכוין שהוא ו' יוצא מבין אבא ואמא והו' היא כוללת שש קצוות וגם הד' כן בהעלם כי גג העליון שהוא הנהר משמש לכאן ולכאן. הרגל האמצעי שבתוך ה"ה הוא ת"ת ויסוד כוללים שש קצוות. וצריך לעשות אותה עב מעט להורות שני ווי"ן כל אח' שהם ת"ת ומלכות ובחינה זו כשהבנים יוצאים מאמא בבחינתה הנעלמה שהיא מעוברת מהם ויוצאים לפתח הלידה ויכוין שיוצא מאמא ויכוין בראשו ג' ראשונות כח"ב ודעת ואלו הן המוחין שבראשו (ועיין בפרדס שער ג' ס"ז ופ"ח) ובמשוך הו' קודם שיגיע לחצי יכוין בחסד גבורה ת"ת שהם אל אלהים ידו"ד ואלו השמו' הם הזרועות והגוף. ובשם ידו"ד יכוין שהי"ה נמצינו בו מאבא ואמא. והוא"ו הוא בחינת עצמו. והה' היא נקבתו עמו שהם דו פרצופין באו לעול' ובמשך הו' עוד יכוין אל נצח הוד יסוד שהם תרין שוקין ואמא ובכלל שכינתיה אות דיליה כדפירש בתיקונים ה' ו' בבואו לכתוב ה' אחרונ' יכתוב רגל הימין קודם ויכוין שהוא ת"ת הבא לתת לשכינ' מה שנעלם בתוכו ואח"כ לכתוב גג העליון ויכוין שהוא מדת אדני הניזונות מרגל ימין שהוא שם ידו"ד וברגל האמצעי הקטן יכוין יחוד השני שמות כא' דהיינו כזה יאה"דונהי: בתחילת הכתיבה יאמר כו' אבל אין צריך לומר תחילת כל פרש' משא"כ באזכר' שמעלה יתירה שצ"ל בכל שם ושם וי"א שצריך לומר כן בתחילת כתיבת כל פ' ופרשה (ב"י בשם הר"ן) וסבר' ראשונ' עיקר אבל אם לא אמר כן בתחילת הכתיב' פסול וכן אם לא אמר כן אצל כל אזכר' בכל שם ושם נמי פסול (ר"י בס' הרא"ש ואורחות חיים):

צריך להיות מאוד ירא שמים (הע"ז) מכ"ש שלא ליתן לנערים המתלמדים לכתוב תפילין ובודאי עתיד ליתן את הדין ע"כ ראוי למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כותבי תפילין מהוגנים כמו שממנים שוחטי' ובודקי' (מהר"רמי) עוד כתב אותם שאומרים כתוב תפילין לשמי הוא מעשה בורות ע"ש: אלו חסירות ויתרות מספר רבינו משה בר מיימוני ז"ל בכור מלא וי"ו זכור מלא וי"ו בחזק חסר וי"ו הוציא מ"ו יצאים ח"ו בחדש ח"ו האביב מ"י יביאך מ"י והחתי חסר יוד והאמרי ח"ו והחוי ח"י ראשון והיבוסי מ"ו לאבתיך ח"ו העבדה חסר בחדש חסר השביעי מ"י מצת שני ח"ו גבלך ח"ו בעבור זה מ"ו לאות מ"ו עיניך מלא ב' יודי"ן תורת מלא הוצאך ח"י החק' ח"ו למועד' מ"ו מימים ימימה מ"י תניין יבאך ח"י ולאבתך ח"ו חמר ח"ו בכור אדם מ"ו בחזק ח"ו הוציאנו מ"ו וי' ויהרג ח"ו בכור מ"ו מבכר חסר ועד בכור מלא זבח חסר וכל בכור מלא לאות מלא ולטוטפת מ"ו ראשון עיניך בב"י בחזק חסר הוציאנו מ"ו וי' לבבך ח"י לבניך מ"י בביתך ח"י שני ובשכבך ח"י ובקומך מ"ו וחסר יו"ד לאות מ"ו ידך ח"י ולטטפת ח"ו א' וב' עיניך מ"י מזזות ח"ו א' ביתך ח"י ב' שמע ח"ו לעבדו ח"ו יורה מ"ו ומלקוש מ"ו דגנך ח"י ותירשך מ"י וח"ו ויצהרך ח"י לבהמתך ח"י יבולה מלא הטבה ח"ו נתן ח' אתם חסר לאות מלא לטוטפת מ"ו א' עיניכ' מ"י אתם ח"ו בניכם ח"י א' בביתך ח"י ב' ובשעריך מ"י בניכם ח"י א' לאבתיך ח"ו ומ"י כ"כ הרמב"ם אמנם רא"ם והרוקח כתבו קצת מלאים וחסרי' בסגנון אחר אבל אין אנו נוהגין אלא כדברי הרמב"ם בחסירות ויתירות:

ויש מכשירין כו'. הג"ה ע"ז ונ"ל העיקר כסברת רמ"א ז"ל והסכימו עמו כמה גדולים שבדורו בפרט הזקן מהרא"ם פאד"וה בש"ת רמ"א סי' פ"ו ואין להרעיש עולמות ולחדש הלכו' ושיבא ע"י כן ח"ו לכלל הוצא' לעז על הראשונו' (לחם חמודות) אבל אנחנו בכל גלילות הללו שבצד מערב נוהגים להניח ג"כ ט' אותיות בסוף פרשת שמע ומתחילין פרש' והיה בראש השיט' אע"פ שצורה ההיא פתוח' ופ' והיה דינה להיו' סתומ' אין אנו מקפידין ע"ז כיון שאינ' סמוכ' לפרש' שמע בתורה אבל תמי' מאוד על מנהגנו שהרי תפילין שלנו הם פסולין לדברי הרמב"ם ולדעת הרא"ש צריכין אנן ליישב הואיל ואין סמוכין בתורה אין קפיד' בפתיחת' ואם היינו נוהגין מנהג ארצות ישמעאל היינו יוצאי' ידי כולם כי לדעת הרמב"ם הם סתומים ממש כדינם ולדעת הרא"ש אע"פ שהיא פתוח' היינו יכולין לומר הואיל ואינ' סמוכ' בתור' אין קפיד' בפתוח' ואי איישר חילי הייתי מנהג כמנהגם וא"ל שני זוגות תפילין דסמכינן על העיטור דמכשיר בכולן פתוחו' כי תפילין שלנו כשירים הם בלי ספק (ב"י בשם מהררי"א ש"ת מהררמ"א בשם ההר"י רבי שכנש מלובלין):

ושליל של חי' יותר הוא משובח ועור עוף טוב משניהם אפי' לכתוב עליו תפילין (טעמי מצות) הלכה למשה מסיני שחורות בין הבתים ובין הרצועו' ומיהו אם עשאן מצבע אחר כשר ונ"ל שהרצועות צריכין להיות שחורות ואם אינם שחורות פסולין משא"כ הבתים כנ"ל וכ"מ מדברי ל"ח ע"ש וסוד הצבע השחור ע"ד ידוע וע"ד השכל לדמות על יחודו ית' יחוד אמיתי כמו שאין צבע השחור מקבל צבע אחר כמו שמקבלין שאר הצבעי' כן נאמר אצל הקב"ה אני ה' לא שניתי (כ"כ א"א ז"ל):

יתפור כו' צריך לעשות י"ב תפירות מיהו אם לא עשה אלא עשרה תפירות כשר לפי כשתסיר שבט יהוד' שהוא מלכות ושבט הכהונה נשארו יו"ד (בשמוש' רבא): וי"א דאם עשה י"ד תפירות כנגד תוספו' מנשה ואפרים טוב (הג"מ) . ואחר שעש' הקשר כמין יו"ד בתפילין של יד חותכין אח"כ ג"כ בסוף הרצועות אצל הקשר שיהא נראה כצורת י"ד (טור):

ופרשת שמע. וצריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים. כתבי האר"י מ"א:

כסדר הזה. תפילין שנכתבו כסדרן ובאורך הזמן נפסלו שתי פרשיות ראשונות ויש לסופר עוד שתי פרשיות כאותן שנפסלו שהן כשרות מותר לצרפן אל שתי הפרשיות אחרונות שנשארו בכשרותם. תשו' עבודת הגרשוני סי' ס' עיין בשכנה"ג ובתשוב' דבר שמואל סי' ש"ב:

של יד קודם של ראש. ובעטרת זקנים כתב ול"נ שיכתוב של ראש תחלה וכ"כ האר"י ז"ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח"כ יכתוב השל יד ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ע"ש:

א'. דכתיב והיו לאות על ידך דמשמע אות אחת כלומר בית אחד:

שחור. עיין בב"י אין להקשות הא הברייתא זו דפ' הבונה אוקימנא לה בפרק הקומץ בס"ת ולא בתפילין ומזוזות על ההיא דאמרינן התם איבעיא להו שתים ושלש ואחת מהו וכו' ומהדרינן כי תניא ההיא בס"ת ע"ש. וכ"כ התוס' בפרק במה מדליקין דס"ת בעי דיו מסוגיא זו דפרק הקומץ עיין ביד אהרן שמיישבו. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם דבר שמואל סי' קס"ב קס"ד. יד אליהו סי' ל"ה ועיין באר עשק סי' ק"ט:

עצים. כ' מ"א לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן ע"ש:

בחברתה. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת האות כשר. הרד"ך בית א' חדד כ"ב ומ"א כ' דיש להחמיר. ואם אינו דבוק בעצמו רק התג אחת דבוקה בחברתה כשר. הרב המאירי. ופרי חדש בא"ע סי' קכ"ה ס"ק י"א כ' דלא נהירא ואף בדיבוק ע"י תג יש לגרור הדבק ע"ש גם הרלנ"ח מחמיר עיין במ"א ועיין לקמן סעי' כ"ה מש"ש:

פסולים. היינו בשולט בימין לבד אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מ"א:

ימין. ואם כ' בימין פסול. כ' רמ"ע סי' ל"ח שאחד כ' בפיו ופסלו אפילו א"א למצוא אחרים מ"א וה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג ע"ת ע"ש:

עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שיטה עליונה דיו. עיין מ"א:

בעפצים. ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. ב"ש מ"א:

ס"ת. בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ה אוסר לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס"ת אם לא שיתנה בתחלה שאם ירצה אח"כ לשנות לקדושה קלה שיהא רשות בידו ע"ש. ועיין ביד אהרן מה שהקשה עליו. ועי' בתשו' צמח צדק סימן פ"א אי מועיל התנאי למעבד עור לרצועות של תפילין להשתמש במה שישתייר מהעור לתשמיש של חול ודעתו בהא דברצועות מותר ע"ש. ועיין ביו"ד סימן רע"א ס"ק ג' כתבתי בשם הטור דתיקון הקלף והשרטוט לא צריך לשמה:

בעבודה. דוקא כשסייעו בעיבוד ואפי' בסוף העיבוד מהני אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ועיין באר עשק סימן י"ד ובהרמ"ע סי' צ"ד:

עין. כ' הג"מ אם נתנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה יוכל להניח העכו"ם ולהוציאו ולתקנו וא"צ לסייעו עוד. עיין מ"א:

סימן רע"א. דיכולין לחזור ולתקנו ע"ש ס"ק א' מש"ש:

הטהורים. בתוס' דסוטה דף י"ז כתבו בשם הירושלמי דאפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה מ"א. בתשוב' הרמ"ע סימן ל"ז כ' דיש מעלות דשל שליל מצוה מן המובחר ושל חיה יותר משל בהמה ובהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה ע"ש וכ"כ בשכנה"ג ובע"ת. אי בהמה טמאה שנולדה מטהורה אם עורותיה כשר לתו"מ או עור בהמה טהורה שנולדה מטמאה אי פסול לתו"מ עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר. עור של בהמה רובעת ונרבעת אסור לכתוב תו"מ יד אליהו סימן ל"ה ע"ש:

לשתים. ר"ל דבשעת הכתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס אע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר ב"ח מ"א שכנה"ג ע"ת אבל הט"ז כ' דבעינן שיהיה שם נקב קטן כ"כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש ע"ש. וכל זה קודם הכתיבה אבל אם ניקב לאחר הכתיבה אפי' נחלק האות לשנים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב"ח שכנה"ג ע"ת ט"ז ועיין סעיף ט"ז ובתשו' מטה יוסף ח"א סי' א' ובתשו' תורת חיים ח"ג בקונטרס עוללות הכרם:

קטנה. ורמ"י כ' שהסופרים שלהם עושין תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחים גליון בפרשיות הקצרות ע"ש. ועפ"ז שמעתי לתרץ מה שהקשה התוס' יו"ט במסכת שבת פרק ח' משנה ג' בד"ה שהיא שמע ישראל וכו' ע"ש די"ל דהתנא אתא לאשמועינן דלענין שבת א"צ שיהיה הקלף עב או עם הגליון כמו בתפילין רק השיעור הוא כדי לכתוב עליו רק פרשת שמע ישראל וא"צ גליון ואף שהקלף הוא דק וק"ל. ועיין בספר יד אהרן ובהלק"ט ח"א סי' רנ"ט:

קטנה. היינו י'..

הפשוטות. כגון ו' ז' או שנפסק רגל הנו"ן כצ"ל. וכ"כ בע"ת וכ"ה במרדכי וכ"כ המחבר יד אהרן ובקצת נוסחאות כ' או שנפסק רגל האל"ף והט"ז הרבה להקשות עליו והעלה דהך נפסק רגל הא' מקומו אח"כ מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת אות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול ע"ש. והמ"א גורס רגל האחד ע"ש ואין לדבריו הבנה ועיין בספר תורת חיים בקונטרס עוללות הכרם:

לא חכם. כ' הט"ז נ"ל דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות ב"ח פסק דלא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואח"כ נפסק אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ע"ש וט"ז חולק עליו וכ' דאין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה לתינוק האות ע"ש ועיין בתשו' מטה יוסף ח"א סימן א' שהליץ בעד הב"ח ועיין בקונטרס עוללות הכרם:

אותיות. משמע דבין מלפניו ומלאחריו א"צ לכסותו וכ"כ הב"ח בא"ע סי' קכ"ה ע"ש אבל מהרי"ט ח"ב בחלק י"ד סי' ל"ב כ' דלקמיה קאמר אבל מה שקודם לו צריך לכסות שאם יתחיל מתחלת המקרא סירכיה נקיט ואזיל וכן נהגו עכ"ל. וכתב היד אהרן דאף דתינוק שלא למד באותה פרשה אפ"ה צריך לכסות מה שלפניו דלא כספר גט פשוט סי' קנ"ה ס"ק פ"ג ע"ש:

האות. ז"ל מהרי"ק שורש (פ"ט) [ס"ט] בדין אלפין שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמה וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת בגגה שהוא פסול ואין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם כשיעור י' ולכן תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה י' אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל וכ"כ הריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול הוא משום שזה האות נדמה לאות אחרת אבל היכא שהפסול הוא משום שנפסק צורתו לא מהני לכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהוא אות אחרת דהיינו עין הפוכה עכ"ל ועיין סעיף כ"ה:

ונפסק בו. להב"ח שכתבתי בס"ק כ"א אין חילוק בין נפסק בנקב בין נפסק שלא על ידי נקב אלא כשנראה הגויל החלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כתיקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ולהט"ז צריך לומר דכאן איירי דוקא דנפסק ע"י נקב דאז יש חילוק הזה הואיל ואין מוקפת גויל. כי זהו לשון הב"י וא"ת והיכא מכשרינן באיפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי"ל דהא דמכשרינן היינו דוקא בשנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה מקיפה גויל מד' רוחותיה אבל כשבתחלת הכתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הוקפה גויל ע"ש ובט"ז ודו"ק כתב בתשו' הר"י הלוי אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נראה אות חלוקה לב' עיין מטה יוסף ח"א סי' א':

קלף. אע"פ שהיא ארוכה כראוי. מ"א:

האות. ואם היא מחסרה קוצה של אות או שנראה כאילו היא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת להדיא פסול רד"ך וכנה"ג ופר"ח בא"ע סי' קכ"ה ס"ק ט"ו חולק עליו וכ' ואיני רואה טעם בהוראה זו דאי כשנתעבה הגג או הירך באותו טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך ויוכל לתקנו ולחזור לעשות כך בקולמוס ואין כאן חק תוכות וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאין משנה מצורת האות כלל וגם האות ניכרת ללא חכם ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר עכ"ל. וכ"נ דעת הע"ת ע"ש אם נפלה טפת דיו אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעי שיהא כל האות ע"י כתיבה רד"ך. נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה הר"מ אלשקר סי' ה' אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר. וכ"פ רמ"א שם ס"ד: כ' מהריק"ש בא"ע סי' קכ"ה דאם עשה תיבה תלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד של החלקים שי"ן של ג' ראשים ועשאה ד' ראשין והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואח"כ גרר מראשי השי"ן האמצעים ונשארה שי"ן של ג' ראשים עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות ומ"מ יותר טוב למחוק הראש הראשון קודם כתיבת הראש שהאריך בו השי"ן ומהר"ם בן חביב שם ס"ק ל"ה ופר"ח שם ס"ק ט"ו דחו דבריו וכתבו דבכה"ג מיקרי חק תוכות ופסול ע"ש והתיקון השני עיקר. אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע"י אות יתירה ביניהם כגון שהיה צריך לכתוב בחוזק יד והוסיף ק' בין תיבות חוזק לתיבת יד כגון זה בחוזקק יד או שכ' בבחוזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחוזק מותר למחוק הבי"ת והקו"ף שביניהם ואין בכך פיסול משום חק תוכות. גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ו. אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה דק מאוד ותינוק דלא חכם ולא טיפש יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו הרלנ"ח סי' א' וצ"ז. והרד"ך בית א' חל"א ופר"ח בע"ע סי' קכ"ה ס"ק י' חלקו עליו שאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן. וכ"כ הע"ת מאחר שנראה לעין שלא נשאר צורת האות אע"פ שהוא דק אטו בדק או בעב תלוי אם הוא דבוק מה לי עב או דק. אם נפלה טפת דיו תוך חלל הב' ונראי' כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק ב"י. ב' ביתין הסמוכים בתיבה אחד שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם הוא בי"ת או כ"ף אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמיקרי חק תוכות כי אם במחיקת הרגל השני ויחזור ויכתבנו דבר שמואל סי' פ"ט. אם נטף שעוה וסלקה מותר אף ע"פ שהאות אינה ניכרת יוכל לגרור השעוה ולסלקה ואין כאן חק תוכות. פר"ח וכ"כ המ"א:

לגרור. אפי' מעביר הקולמוס לאחר שחק תוכו אינו מועיל. ע"ת:

כ"ף. וה"ה איפכא:

תוכות. ודוקא חקיקה פוסלת בו אבל אם כ' רי"ש דומה לדל"ת ורוצה להוסיף עליו דיו לעשותו עגול דתהוי רי"ש וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשותו מרובעת ומותר וה"ה מבית לכ"ף או איפכא נמי דינא הכי וכל זה דיש תקנה לתקנו היינו קודם שכ' אות אחריו אבל לא אח"כ דאז הוה שלא כסדרן ופסול בתפילין. תפילין שנזדמן לסופר לכתוב בפרשה פשוטה בסוף להשלים משך רוחב השיטה האריך והמשיך גגה של כ"ף עד שהגיע לסוף השיטה ונמצאת רוחב הגג דומה לדל"ת גדולה או רי"ש גדולה מה דינו עיין הר"י הלוי סי' פ"א ועיין ס"ק שלאחר זה. ובתשו' גינת וורדים חא"ח כלל ב' סי' ט'. ובתשו' דבר שמואל סי' קס"ג:

בפיסול. ר"ל כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצדה כמו ו' א"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגרור כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר א"צ לגוררה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול צריך לגוררו כולו ולפ"ז ה"ה בכל אות שנכתב בשני כתיבות כמו ג' ונעשה פסול בכתיבה א' א"צ לגרור אלא אותה ואם כ' מתחלה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת סגי ליה כשיגרר התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש והמחמיר גם בזה תע"ב. לבוש ול"ח: רגל הכף צריך להיות כפלים לגג שלא תדמה כרי"ש. בתשו' מהר"י הלוי סי' פ"א כתב אם עשה גג של הכ"ף רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפילו במלת אלקיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל והמ"א כ' ול"נ שאם יוכל למשוך הרגל שיהיה כפלים כמו הגג שפיר דמי עיין ס"ק שלפני זה:

והפרידה כשר. נ"ל דה"ה אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלי היקף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה ל"מ גרירה ואם נשתנה צורת האות ע"י הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה רד"ך עמ"א. ועיין ב"ח שהעלה דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה דאין צריך להוציא אחרת אפי' נמצא בשבת וי"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין ס"ת יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבת רביע עליה וכל הראוי לבילה אין בילה וכו' ע"ש. ובשיורי כנה"ג כ' ומנהגינו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת או בי"ט להוציא ס"ת אחרת ע"ל סי' קמ"ג ובספר אבן העוזר מחמיר באותיות הנדבקים בתחלת הכתיבה שאין להם תקנה בגרירה עיין שם באריכות בספר מגיני ארץ מדפוסי פרופס:

בגג. כל הסעיף זה איירי קודם שכתב אות שלאחריו דאז יש תקנה אבל אח"כ לא דהוי שלא כסדרן ודוקא שלא נשאר צורת אות בלא תיקון אז אסור לתקנה בשכתב לפניה משום דהוי שלא כסדרן אבל אם נשאר צורת אות אפי' בלא תיקון יוכל לתקנו אפילו אחר כך דכיון דצורת אות היה ניכר ליכא משום דלא כסדרן. ועיין סעיף כ"ה וס"ק כ"ו מש"ש:

פסול. ודוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר דאפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד. עמ"א:

הכתיבה. קודם שיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבלנו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם ויקדש הדיו באותו אות ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים ויגמור השם ואם לא הניח אות לפני השם יעיין אם יש אות או תג שצריכה דיו כדי שיקדש הדיו קודם שיכתוב השם ב"ש מ"א. וסדר כתיבת השם דרך סוד עיין בעטרת זקנים ובגינת ורדים חא"ח כלל ב' סימן י' וי"א:

תיבות. כ' הב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתר אות כגון לאבותיך מלא בו' שאחר שיגרור הו' ימשוך הב' שלפניה באופן שיהיה ממולא החלק של מקום הגרר אבל בצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד או מצות מלא בו' ואם ימחוק הי' או הו' יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי כשר או לא. ומסיים הב"י ומ"מ כל שנראית כב' תיבות פסולה וכ"כ הלבוש שיש להחמיר בזה וכ' המ"א דאם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכו כזה ג מותר דהוי ממש כתיבה אחת דלא כהרנ"ח ח"ב סי' ע"ח עיין כנה"ג וביד אהרן. ואם כ' תיבה יתירה מתקנה. ואם יהיה חלק ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה פסול אבל מותר למשוך הה"א אע"פ שלא יהא רגל בסופו מ"א. מצא ו' או י' יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי אות. עיין מ"א וביד אהרן: (עיין בס' אליהו רבה בעניינים האלה בשם כנה"ג. ושו"ת רדב"ז):

הגרר. הגרר מיקרי כשגררו יבש והמחק מיקרי שמחקו לח:

עליה. ובכל הני אפי' תינוק יוכל לקרותם פסול:

בגג. דאז צריך לגררה כולה כמ"ש סעיף י"ח:

יו"ד נו"ן. וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנה דשם יו"ד עליה. ב"י מ"א:

דחי"ת. תפילין שחי"ת שלהם כמין ד' וז' כזה או איפכא כזה אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן עיין מ"א סי' ל"ו ס"ק ג' וכן כתבתי בתשובה על תפילין שנמצאו מלת בניכם בשני כפי"ן כזה בניככם דיגרור כ"ף השניה מכל וכל ויאריך כ' ראשונה עד שיגיע סמוך למ"ם אבל לא יגרור המ"ם ויעשה מן הכ"ף השניה מ"ם דהוי שלא כסדרן שכנה"ג בהגהת הטו' ועי' תשו' דרכי נועם סי' א' ובעבודת הגרשוני סי' פ"ב אם עשה חי"ת כדעת רש"י כזה כשרה ואפי' האריך בה בסוף שטה עד שאינה מרובעת אפ"ה כשרה. מ"א בסי' ל"ו ס"ק ג':

יכול להפרידם. מעשה שהי' רגל הנו"ן פשוטה דבוק לגגה של ה"א המכוונת תחתיה והיתה הה"א מעיקר שם הנכבד והנורא יש להכשיר בשעת הדחק ע"י גרירת קצת רגל הנו"ן ובלבד שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת אות הנו"ן עם הה"א הקדושה. שיורי כנה"ג:

שנמחקו קצת. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאודם וצריך להעביר עליו קולמוס הוי שלא כסדרן. מ"א:

כסדרן. ודוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן. מ"א:

באויר הה"א. ואם נכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול הרמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח ועי' במ"א שסיים בזה"ל וכ' בכנה"ג שיש מכשירים לגמרי ע"כ וצוח עליו ככרוכיא המחבר יד אהרן שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה ע"ש:

הכתב. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ ב"ח דלא כב"י:

הכתב. משמע דשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות וכ' המ"א ואפשר דעתו להקל בתפילין אבל הב"ח פסק דאפי' בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וכ"פ הע"ת וכ"ה בשכנה"ג:

של למ"ד. וב"ח פסק שצריך להניח שיעור חצי ציפורן למעלה מראש של למ"ד ועיין ט"ז דה"ה למטה:

אות. ובדיעבד אינו מעכב אא"כ נראים כאחד על פי תינוק דלא חכים ט"ז וע"ת וכ"פ הכנה"ג:

לפסוק. ומ"א פסק שלא להניח חלק כלל וכן בין שיטה לשיטה א"צ ע"ש ועיין בד"מ ובע"ת (ובספר אליהו רבה פסק כדעת רמ"א דצריך להניח חלק בין פסוק לפסוק והביא ראיה מן ספר ברוך שאמר שכתב להדיא כן וכן בין שיטה לשיטה ע"ש):

לשיטה. ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החצי חוץ לשיטה וכתב המ"א ואפשר דבא ללמוד כאן דשני אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב"ם מודה ע"ש. ואני אומר דמסעיף שאח"ז ידעינן זאת מדכתב ב' אותיות שהם תיבה וכו' משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק"ל:

בתוך הדף. ולא יצא מהם כלל חוץ כתב הרב בעל באר שבע בתשובה סוף ספרו דף נ"ב ע"ב מדנקט כפל לשון משמע אפי' בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאינן נמחקין ואפי' הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה ע"כ. והמ"א הקשה עליו דהש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ו כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם ע"ש ס"ק ה' משמע לכאורה דכ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד ובמ"ב סימן נ"ז כתב אם כתב אלהינו בלא י' מותר לתלות הי' מאחר שאינה מהשם עצמו אם כן כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשיטה דכשר והגאון מוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק בספר תורה כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד עד כאן לשון המג"א וה"ה נמי בתפילין דאסור למוחקו משום דהוי שלא כסדרן כשר בדיעבד והמחבר הלכה ברורה טעה שגיאה גדולה במה שכתב ואני תמה הרי הוי שלא כסדרן ע"ש ס"ק מ"א ועי' בב"י ביו"ד סי' רע"ו שהביא תשו' הרמב"ם וכתב בה בלשון הזה על ס"ת שנמצא בה ה' כתוב קצתו תוך השיטה וקצתו חוץ לשיטה הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חלופה יקראו בה בצבור לכתחלה עכ"ל נרא' דס"ל להרמב"ם דפסול אפי' בדיעבד והמחבר יד אהרן האריך והעלה דלענין מעשה אין ולאו ורפיא בידיה. ועי' בתשובת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב' סימן כ"ט ובספר משנה למלך בפרק ה' מהלכות תפילין:

פסול. עי' ט"ז מה שמיישב דעת הרמב"ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ"ד דא"כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק"ל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז דס"ת בעי שירטוט וא"כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס"ת אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא האי סברא דא"כ למה ליה למתני כלל תפילין א"כ י"ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל"ל למתני' כלל ס"ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש"י שם במ"ש בד"ה הכא סתומות בס"ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס"ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י"ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס"ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש"י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש"י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו"ק:

קדש. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב"ם כתבו בזה"ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא"ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא"ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ"ל. וכתב הב"י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב"ם פתוחה כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב"ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט"ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא"ש כן ע"ש א"כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג"כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב"ם ולהרא"ש דלהרמב"ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא"ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ"פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ"ל ט"ז. וכ"כ הרמ"ע מפאנו סימן (נ"ו) [ק"ו] ועיין בשיורי כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב"י וכ' הב"י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ"א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב"י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהרב ט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק"ל. אך את זה צל"ע לפי מה שכ' המ"א בסי' ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכותבן כסדרן כמ"ש סי' ל"ב ס"א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ"ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו"ד סימן ער"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סי' ל"ז ועיין ע"ת ובחשו' רמ"א סימן כ"ה:

מקלף. לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"ר שמעבדין בהן העורות. מ"א:

שליל. והוא מן המובחר:

דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב"ח. והמ"א כ' דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך ע"ש וע"ל סי' ט' ס"ק ז' מש"ש:

מעור אחד. אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע"י תפירה:

וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים קצת לעשו' של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה. מרדכי מ"א ועיין מ"ש הע"ת:

שחור. וכ' ב"ח משמע עיכובא ליכא ולענ"ד אין להקל ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים המקילין שלא יתבטל תורת תפילין. שכנה"ג עיין ע"ת:

שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות בין של יד בין של ראש ב"י ב"ח ל"ח מ"א והיינו התיתורא למטה ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד כי מבורר מש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין הם. ע"ת ע"ש:

העור. ולא ע"י דפוס. ט"ז וב"ח ע"ת עמ"א:

ימין המניח. ואם הוא איטר לא ישנה ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן. מ"א:

ד' ראשים. ב"ח וע"ת והרמ"ע פסקו דצריך ליזהר שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ומ"א פסק דצריכים ליגע היודי"ן למטה בשי"ן ע"ש וכ"פ הרמ"א סעיף מ"ג:

דתפילין. המחבר כ' סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר שיהא התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפני עצמו כמו שנהגו הסופרים עכשיו אלא מדסתם משמע דכל גוונא כשר וכ"כ הרא"ש והטור דבכל גוונא כשר. עיין ע"ת:

קטן. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים. ב"ח מ"א:

לבתים. וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש. של"ה עמ"א:

בביתה. ובדיעבד אין לפסול בשביל זה. ע"ת עמ"א:

כשר. מבהמה טהורה:

בהמה. ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם מ"א. בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ס"ת ותו"מ הלק"ט ח"א סי' רע"ג והיד אהרן חולק עליו:

צד. טעם לי"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם עשה י"ד נגד מנשה ואפרים טוב עיין ע"ת והאר"י ז"ל כ' ע"פ הסוד דוקא י"ב. הרמ"ע מפאנו סי' ל"ח כ' אם אין התפירה בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י והמרדכי משמע דלא בעי תפירה תוך הבית רק סמוך לבית. ע"ש מ"א:

בחוט אחד. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי שיהא חוט אחד ב"י בשם הריא"ם. וכ' ט"ז דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהא בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם. וכ' ב"ח דוקא אם נפסק החוט פסול דניכר שפסק החוט אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג:

מנחות ל"ד

שם

שבת ק"ג

רמב"ם בפ"א מה"ת והגה"מ שם והרא"ש

שם בגמ':

ב"י לפי הנמוקי יוסף

מנחות ל"ד

שם ל"ו

סה"ת סי' ר"ה והגה' מיימ' פ"ב מהלכות תפילין בשם סמ"ק

דעת הב"י

מנחות ל"ב

תוספת והרא"ש ספר תרומה מההיא דגיטין ומס' סופרים

הרא"ש בהלכות ס"ת

שבת מ"ט ומנחות ל"ב

לפי' התו' והמרדכי בשם רש"י והר"ן בספר הערוך ורא"ש בה"ת והרמב"ם בפ"א מה"ת

תוספת וכל הני רבוותא

ב"י

מגיל' י"ט

תוס' שם והרא"ש והר"ן

גיטין כ"ד אפי' לדעת רש"י

הרא"ש בהלכו' ס"ת בשם ר' ברוך וסמ"ג בסימן כ"ח

ב"י וכדעת ר"ח ור"ת דפסלי שלא לשמה

בפ"א מה"ת

בהלכות ס"ת בשם רבי ברוך

הגהת מיימ' בה"ת

הרב השמיטו שם והטור בי"ד שם בשם תשובה לגאון מכשיר

שבת ק"ח

שם וחולין ק"כ

הר"י אכסנדרי בסי' ל"ו

שם

מנחו' כ"ט לפירוש השני ברש"י

לרמב"ם בפ"א מה"ת ובפ"ק דמגילה

הלכות ס"ת וכפי' הא' שברש"י במנחות

שם בגמרא דמנחות

מרדכי בהקומץ

ב"י מדברי הרמב"ם ספ"א מהלכות תפילין

תשובת רבי לוי ן' חביב

הרא"ש פ"ב דגיטין וספר התרומה סי' ר"ה סמ"ג והגהת מיי' פרק א'

תשובת הרא"ש כלל ה' התרומות וסמ"ג

מבואר בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סימן רל"ג וכן הורה מסרי"ן סביב ומהר"ר לוי בנו

ב"י ממשמעות תשובת הרשב"א

רא"ש בהלכות תפילין וס' התרומה והגה"מי

תשובת הרשב"א ותשובת הרמב"ם סימן רל"ו ות"ה סימן מ"א

הרא"ש בה"ת וסמ"ג סימן פ"ה וס' התרומה מההיא דגיטין כד

שם

הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן

הר"י אכסנדרי

שם

טור בשם מכילתין ורמב"ם פ"א מהלכות תפילין והאר"י אכסנדרני וספר א"ח

הר"י אכסנדרני

הרמב"ם והא"ח בשם ר' יונה

הר"י אכסנדרני

הגהת מיימוני פ"א ופ"ב ומהרי"ק בשורש ס"ט ותרומת הדשן סי' מ"ח והר"י אכסנדרני

מרדכי בשם ר"י ורא"ש בתשובה

תרומ' הדשן

תשו' הריב"ש לדע' רמב"ם בפ"ב דגיטין

מגילה יח מנחות לב

פ"ק דמסכת סופרים

ספר התרומה קצ"ח והמרד' בהלכות קטנות

סמ"ק והרא"ש

הרא"ש בסדר תיקון תפילין

הרא"ש שם וסמ"ג וסמ"ק וס' התרומ' סי' ר"ה.

סמ"ק והגהת מיימוני פ"ב מההיא דמנחות

טור בי"ד רע"ג

שם

רא"ש שם והמרדכי וא"ח והרמב"ם בפ"ג

בית יוסף

שבת כ"ח

שם ק"ח

טורבשם ס' תרומות

שם וסמ"ג והרא"ש בסה"ת מצריכין עיבו' לשמ' והרמב"ם לא מצריך

מנחות נ"ד

שם ל"ה תוס' ורמב"ם בפ"ג ורא"ש ושאר פוסקים

מצא בשם שמושא רבא בתשובת אשכנזים

הרא"ש וס' התרומ' והמרדכי בשם ר"י מההיא דמנחות ל"ה

שם בגמרא

הרמב"ם

העיטור בשם הרי"ף וסמ"ג וסא"ח בשם רב האי גאון

מנחות ל"ה

תוס' שם בשם שמושא רבא והרא"ש והמנהיג

מנחות ל"ה לפירוש הי"מ שהביא הרא"ש

שם בגמ'

שם

רמב"ם בפ"ב מה"ת רא"ש והמרדכי וספר התרומה מההיא דהקומץ בענין מזוז'

הרא"ש בשם שמושא רבא

סמ"ק והא"ח והג"מ פ"ג מה"ת

שבת כ"ח וקי"ח

שמוש' רבא ורמב"ם

הר"י אכסנדרני

זוהר פ' בא

הרא"ש בסדר ת"ת והמרדכי לדעת רש"י והר"י אכסנדרני בספר א"ח

שם

מנחות

שם

שם

סנהדרין מ"ח

שבת כ"ח וק"ח

שימושא רבא וב"י ס' התרומ'

אגור בשם מהר"י מולין

העיטור

שימוש' רבא

הרמב"ם והרא"ש לפי השימוש' רבא

תו' במנחות לד הרא"ש והמרדכי

הר"י אכסנדרני

מנחות ל"ה בפירוש רש"י:

א מצות כו'. מתני' כ"ח א':

שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו':

ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא:

סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג:

שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו:

ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם:

כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה:

אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם:

ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב':

שלא כו'. מנחות ל"ד א':

ויהא כו'. שם פ"ט ב':

וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם:

ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו':

אפי' כו'. שם:

ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש:

אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו:

ואיטר כו'. מנחות ושבת שם:

ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד:

כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה:

ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו':

ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ:

וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה:

ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו':

ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א:

מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם:

ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא:

או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א':

וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם:

טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א:

או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב':

אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב':

ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב:

ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג:

ס"יב ועוף. מימרא שם:

ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא:

ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו':

ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי:

שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי:

אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול:

ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':

ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו:

וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ:

מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם:

הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו':

או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש:

ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א':

לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה:

דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר:

ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול:

אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז:

ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו':

אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו:

ואין כו'. כיון שנגע האות:

ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל:

לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו':

וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי:

ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו':

ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו':

סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו':

וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג:

סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו':

והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה:

אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו:

סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז':

ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם:

סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא:

סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן:

סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד:

סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם:

סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב:

סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה:

שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז:

ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה:

וצריך להניח כו'. ל' א':

גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א:

סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו:

יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש:

סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו':

סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב:

ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז:

ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים:

ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:

סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו':

או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש:

וכן כו'. כנ"ל:

צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה:

סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ:

סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי:

דהיינו כו'. רש"י:

וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא:

אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:

עשאם כו'. עט"ז:

ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו':

חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה:

ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו':

סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו':

סמ"ב שיעשה כו'. רש"י:

אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ:

סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו':

ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן:

סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי:

יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו':

וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר:

ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית:

ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם:

ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב':

ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד':

סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים:

סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו':

סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד:

ויזהרו. כנ"ל:

ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו':

מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין:

סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג:

ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב:

סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש:

ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים:

ולא כו'. ב"ש:

וצריך לכתבם וכו' – הג"ה זו איירי לענין קדימת הזמן ולענין קדימת המקום מבואר לקמן בסימן ל"ד בטור וב"י עי"ש:

בסדר הזה – עיין במ"ב והוא מהא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים ודעת הט"ז ביו"ד סימן ר"ץ דלדברי התוספות מנחות ל"ב ע"א ד"ה דילמא כשר אם אין סידור בהפרשיות של שמע והא"ש אחרי שאין סמוכות בתורה ועיין שם בנה"כ שחולק עליו ועוד ראיתי בס' קדושת יו"ט שכ' ג"כ דלא כט"ז ואין חילוק בענין סידור בין הפרשיות והאותיות וכ' דהתוספות ס"ל דכונת המכילתא הוא לענין סידור המקום שלא יהא נסדרת בהקלף והיה קודם לקדש אבל אם נסדרת אחר קדש אפי' אם היא נכתבת תחילה כשר ואנו להלכה לא ס"ל להקל אפילו באופן זה כיון דנכתבת שלא כסדרה וכדמוכח לקמן בסכ"ג וביו"ד בסימן רפ"ח גם מדברי הגר"א בכל אלו מקומות מוכח דס"ל כפסק השו"ע ולא כהתוספות ועיין לקמן בסימן ס"ד בבה"ל שתירצנו בעזה"י את קושית הט"ז בטוב:

ואם שינה – שכתב הפרשה המאוחרת בתחלה אפילו אם כתיבתה היה במקומה כגון שהניח חלק הדף אחד וכתב בהדף השני פרשה והיה כי יביאך ואח"כ כתב הפרשה קדש בהדף ראשון פסול:

יכתבם בדיו שחור – ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין שכתב דההלמ"מ דנאמר שיהיו כותבין בדיו לא נאמר רק למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן משמע דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר ורק שיהיה מתקיים וכן כתב בהלכות ס"ת א' מכ' דברים הפוסלים ס"ת הוא אם נכתב בלא שחור העומד. ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה] נלענ"ד שיש להחמיר בזה וראיה מחולין מ"ז ע"ב ככוחלא כשירה כדיותא טריפה דאף דמהרמב"ם משמע דהלכה לא נאמר רק שיהיה מראה שחור וביררנו לקמן בסימן ל"ג דהרצועות שיש עליה גם כן הלמ"מ דצריכה להיות שחור די בשחרות שהיא ככחול שאני הכא שכיון שהיתה ההלכה שיכתוב בדיו אף דדיו לאו דוקא להרמב"ם וה"ה כל מראה שחור אבל עכ"פ שיהיה מראיתה שחור כמו דיו. וכ"ש לפירוש הרא"ש וש"פ דסוברים שדיו ממש בעינן מראה כחול בודאי איננו בכלל דיו אך צל"ע קצת דא"כ אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב ג"כ איננו בכלל דיו וכדמוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור וא"כ אמאי אמר במדרש שחורות כעורב אלו האותיות אך אין למדין הלכה מן האגדות א"נ י"ל בדוחק דשחור כעורב הוא שחור ג"כ כדיו אבל כדיו הלח והוא ג"כ טהור כדמוכח שם בגמרא. ואפילו אם טבעו להיות נשחר לגמרי אחר הכתיבה יש לעיין בזה טובא אי כשר בדיעבד דהלא ההלכה נאמר שיהיו כותבין בדיו כדאיתא בירושלמי ולא נאמר שיהיה כתוב הסת"מ בדיו ולשון השו"ע ג"כ משמע דבעת הכתיבה יהיה הדיו שחור ויש לפרש עוד דכוונת השו"ע כ"ש שחור אפילו ממי עפצים וקנקנתום ודלא כר"ת וכמו שביאר בב"י וצ"ע:

בין שיש בו מי עפצים – המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו משום דאפילו אם הוא עשוי מקנקנתום ומי עפצים או מגומא ומי עפצים כשר דמשני מינים ביחד נקרא דיו ודלא כר"ת דאוסר בזה וכמו שביאר בב"י [כן ביאר הגר"א בסימן תרצ"א לקמן וגם בסי' זה רמז לזה דלזה לא כתב השו"ע רק שיש בו ולא כתב אפילו אם הדיו הוא מעפצים בלבד ומיושב בזה קושית הפמ"ג] ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יש להחמיר שלא לעשותו מעורב בקנקנתום או בגומא משום דהוי כתב שאין יוכל להמחק וכמו שנתבאר ביו"ד בסימן רע"א ס"ו דדוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר [וגומא הוא ג"כ כתב שאין יוכל להמחק וכדאיתא בסוטה דף י"ז במשנה ] וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד ע"ש ואין כונת הרמ"א לומר דלכתחלה דוקא מעשן ולא מעצים גופייהו [ועיין מ"א וא"ר] דהרי ביו"ד בסי' רע"א הרמ"א גופא כתב דלכתחלה יותר טוב שיעשה מדבר הבא מן העץ אח"כ מצאתי בעזה"י בעולת תמיד שפירש כן. א"נ י"ל דכונת הרמ"א למעט מה שכתב הב"י סתם בדיו שחור דמשמע כ"ש שחור כיון דהוא מתקיים והוא ניכר על הקלף דיו הוא וכמו שכתב בב"י בשם רבינו שמחה ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יחמיר כדברי רבינו תם דדוקא בא מן העץ:

בין שלא וכו' – עיין לקמן בסימן תרצ"א וביו"ד בסימן רע"א שכתב השו"ע דאם כתב במי עפצים וקנקנתום כשר. כתב הפמ"ג מדלא הזכיר גומא משמע דאף אם לא הטיל בהן גומא כשר ועיין עוד בדבריו שמסתפק לדינא אם דוקא ע"י שניהן ביחד כיון דאין בהן גומא או אפילו בכל אחד יכול לעשות דיו כיון שהוא שחור והגר"א בביאורו בסימן זה ובסימן תרצ"א פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד דלא מיקרי דיו כ"א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום ומגומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים לא ברירא לי דעת הגר"א בזה והגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי מחמיר בזה לכתחלה ובקנקנתום לבד או בגומא לבד מחמיר אפילו בדיעבד כדעת הגר"א ובתשובת משכנות יעקב סימן ל"ז מחמיר אפילו במי עפצים וקנקנתום יחד בלי תערובת גומא עי"ש. והגם דבדיעבד בודאי אין להחמיר ולפסול במי עפצים וקנקנתום יחד נגד פסק השו"ע בסי' תרצ"א וביו"ד סימן רע"א עכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר כדבריו שאם הוא עושה דיו ממי עפצים אפילו אם הוא מערבו עם קנקנתום לא יעשהו בלתי תערובת גומא וה"ה דממי עפצים וגומא בלחוד נמי שפיר דמי ועי"ש בתשובת משכנות יעקב שמביא הרבה פוסקים סייעתא לדבריו גם כתב שם בתשובה דלכתחלה יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן והר"ן הואיל דאפשר:

הרי אלו פסולין – ואם הוא אות ראשון או שכתבו כולו כך ורוצה אח"כ בתו"מ להעביר קולמוס כסדרן עליהן בדיו צ"ע אם מהני פמ"ג במ"ז אות ט"ו והחתם סופר בסימן רנ"ו ביו"ד פסק דמספק פסול דהוא בכלל דיו ע"ג סיקרא עיין בגיטין י"ט ע"א והדין עם הא"ר דלא כהפמ"ג שמפקפק בזה עי"ש:

עפרות זהב – וה"ה שאר מיני צבעונין על הדיו דפוסל בזה להכתב ובזה לא שייך תקנתא דמעביר ואף אם ירצה אח"כ להעביר בדיו על הצבעונין והזהב פסק הע"ת והא"ר דלא מהני וזהו שכתב אחר כך על אות מאזכרה אין לו תקנה כלומר אפילו רוצה לחפות בדיו מלמעלה פסול וראיה זו דחה הפמ"ג עי"ש ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה אם יש בזה אפילו פסול ספק כמו דיו ע"ג צבע אחרי דכתב התחתון וגם העליון הוא כתב דיו ואין כאן מקום להאריך:

מעביר הזהב – הפרישה כתב עיין ביו"ד סימן רע"ו כתבתי שם בשם ריב"ש דיש לחוש משום כתב מנומר אם יש הרבה אותיות כן בכמה דפין וכן כתב הל"ח והא"ר השיג עליהם דהריב"ש לא קאי כלל על דברי הנ"י כשזרק זהב על הדיו דבזה לא שייך ענין מנומר כיון דכתב דלמטה קיים אלא הריב"ש קאי על עיקר הדין אם כתב בזהב או בצבעונים עצמן וגררן וכתבן בדיו דבזה שייך ענין מנומר והאריך בזה ועיין בברכי יוסף סי' רע"ו שהסכים לדברי הא"ר וכן הבני יונה ג"כ:

כמוחק את השם – אבל מוחק ממש לא הוי דנשאר כתב התחתון ומשמע מכאן אפילו זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כמה (כמו) שכתב הש"ך ביו"ד בסימן רע"ו בס"ק י"ב. פמ"ג:

צריך שלא תדבק שום אות בחברתה – ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה יש נ"מ דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו דעת הרמ"ע לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר] אך אם גופי האותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו רק התג של אות אחד נוגע בתג שבאות שאצלה או מתיבה לתיבה המאירי מיקל בזה והמ"א והפר"ח בא"ע סי' קכ"ה סקי"א מחמירין ג"כ בזה אך הא"ר בסימן זה כתב דיש להחמיר בזה רק בדאפשר והובא דבריו בפמ"ג בא"א [ומה דמדברי שערי תשובה משמע בסק"ז שיש להחמיר אף להמאירי בדיעבד אם לא תקנן עיינתי בפר"ח שם ומשמע להדיא דלדעת המאירי יש להכשיר אף בלא גרירה בדיעבד] ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז וכן כתב בספר קסת הסופר:

כל אות תהיה מוקפת גויל – גויל דנקט לאו דוקא דאין כותבין עליו תפילין וכדלקמן בס"ז רק דנקט לישנא דשייך אצל ס"ת ולאו דוקא. ע"ת:

אין צריך לשרטט כ"א שיטה עליונה – ובדיעבד אם לא שירטט אפילו שיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א תלוי בין שיטת ר"ת ושארי פוס' דלר"ת שכ' דס"ת אין צריכה שירטוט רק בשיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א ובדיעבד נפסל בזה ומוכרח לומר כן ממסכת סופרים דיריעה שאינה מסורגלת פסולה א"כ ה"ה בתפילין דחד דינא אית להו לשיטתו אבל לפי מה דפסקינן ביו"ד סימן רע"א ס"ה דס"ת צריכה להיות שירטוט בכולה כמו מזוזה א"כ אין לנו ראיה לפסול התפילין בדיעבד אף אם לא שירטט כלל כ"א בביאור הגר"א בקצרה ובדבריו ניחא שלא כתב המחבר לפסול בדיעבד כמו שכתב להדיא ביו"ד בס"ת ומזוזה:

וי"א שצריך וכו' – יש לעיין קצת אם שירטט כל השורות אם צריך ג"כ לשרטט מן הצדדים או לא וספק זה יש להסתפק בס"ת ומזוזה דשם השירטוט כולו הוא לעיכובא ונראה דבדיעבד אין להחמיר בזה אפילו במזוזה כי לא נזכר בכ"מ רק שירטוט בין השיטין וכ"ש לפי מה שנראה מרדב"ז הובא בפ"ת ביו"ד עיי"ש דטעם השירטוט אפילו במזוזה הוא כדי ליישר השיטין בודאי אין להחמיר בזה. ודע דשירטוט של תפילין לכו"ע אין צריך להיות לשמה כמש"כ הפמ"ג:

וכן נוהגין – וכהיום נהגו הכל לשרטט בכל השיטין ועיין בספר ב"ש שכתב שנ"ל שטוב לשרטט להשיטין לצד השיער ולמעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר:

ולא על הגויל – גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:

ואם שינה פסול – קאי אכולם ואפילו אם כתב קוצו של יו"ד שלא על הקלף במקום בשר כגון שבמקום אחד לא העביר מהדוכסוסטוס פסול ועיין לקמן:

וכותבים עליהם לצד בשר – ויזהר מאוד שלא יטעה לכתוב לצד השיער דמעכב בדיעבד וסימנו להכיר אחר העיבוד איזה צד הוא סמוך לבשר רואים לאיזה צד שהקלף מתכויץ כשמלחלחין אותו הוא מקום הסמוך לבשר ומ"מ אין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאע"פ שאחר הבחינה נראה שנכתבו לצד השער אנו מעמידים להסופר שכתבם על חזקתו חזקת בקי ומומחה ובודאי כדין כתבם גם סמכינן על המרדכי דמכשיר אם נכתבו לצד השער. א"ר:

לתקנו ולהחליקו – ואם גרד יותר מזה עיין בנשמת אדם כלל י"ג דעתו דלא מיקרי תו קלף ובחתם סופר א"ח תשובה ג' משמע שמקיל בזה:

ומצד הבשר גורדים הרבה – וסימנו לידע שנגרר כל הדוכסוסטוס מקובל בפי הסופרים כל מקום שהוא נמצא בקלף הוא ניכר לכל כי הוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכול לקלוף ולהפריש בסכין או במחט ובדיעבד אם לא גרד כל כך עיין במחה"ש שדעתו להחמיר וכן בתשובת משכנות יעקב ובנשמת אדם כתב דאין לפסול התפילין מטעם זה בדיעבד כיון דעכ"פ נגרר מן העור הקליפה הדקה הסמוך לבשר דעליה בודאי חל שם דוכסוסטוס וכן בתשובת ח"ס הנ"ל ובתשובת חסד לאברהם מיקל ג"כ מחמת זה ואף דאין למחות ביד המקיל בדיעבד דיש לו על מי לסמוך מה מאד ראוי להזהיר להסופרים שיזהרו בזה עכ"פ לכתחלה שלא ישאירו על הקלף קודם שיכתבו עליו שום קרום וקליפה דקה במקום הכתיבה ואפילו קליפה דקה כחוט השערה דזה הוי הכל חשש דוכסוסטוס:

צריך הקלף וכו' – והעיבוד הוא הל"מ דבלא זה אין עליו רק שם עור ולא גויל וקלף ודוכסוסטוס פמ"ג. וכל אלו הסעיפין הנאמרין פה לענין עיבוד הוא רק לענין הפרשיות של התפילין וכן לענין כתיבת ספרים ומזוזות [לבד מדעת הרמב"ם לענין מזוזה וכדאיתא ביו"ד בסימן רפ"ח ס"ה ] ולענין עור הבתים יתבאר לקמן בסעיף ל"ז:

וצריך וכו' לשמו – ובלא זה פסולין ואם הוא במקום שלא יוכל להשיג תפלין אחרים כ"א אלו שנכתבו על עור המעובד שלא לשמה אף דבס"ת כה"ג נראה דיוכל לברך עליה בצבור אבל בתפילין יניחם כך בלא ברכה ע"ש בפמ"ג. ודע עוד דהפמ"ג החליט בפשיטות דעיבוד לשמה הוא מדרבנן והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם שהובא בכ"מ פ"א מהלכות תפילין הלכה י"א ונ"מ היכא שספק לו אם נתחלף לו עור בעד עור שלא לשמה י"ל ספיקא דרבנן לקולא אך מתשובת רע"א סי' ב' משמע דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים דס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים שס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי סתמא כלשמה ויש לעיין:

בתחלת העיבוד – ואם היה רק סוף העיבוד לשמה עיין לקמן בס"ט שביררנו שם דהט"ז ביו"ד רע"א ס"ג ס"ל דמהני והפמ"א ח"א סימן מ"ה חולק ע"ז וס"ל דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחילתו וגם בביאור הגר"א לעיל בסימן י"א כתב כן דספק הוא אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש. ונראה דאעפ"כ אין להחמיר בדיעבד אחרי שיש הרבה מקילים כי גם דעת הגאון מהר"מ בנעט בבאורו על המרדכי להקל בזה עי"ש היטב בסוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע ובפרט דהראיה שמביא הט"ז לדבריו שם ביו"ד רע"א מדמכשרי הגאונים להחזיר אפילו קלף שנתעבד לגמרי שלא לשמה לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה וכ"ש בזה מרפסא איגרא [הגה"ה ומכ"ש לפי מה שמצאתי בשם תשובת חב"י דמפרש ההיא דתשובת הגאונים שמתירים להחזיר את העור המעובד לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה היינו בעור שאינו מעובד כל צרכו א"כ הרי מבואר בהדיא כדברינו ועיין בקו"א לשו"ע של הגר"ז ולענ"ד נראה דהאי דק המוזכר שם בתשובת הגאונים היינו קלף ממש וכן מוכח שם מדברי הטור וש"ך שם בתחלת הסימן דלא נוכל לדחות דהטור איירי ג"כ בקלף שלא ניתקן כל צרכו במליח לבד או במליח וקמיח ולא עפיץ דזה לא היה מתיר הטור באם אין יכולת וכו' אפילו במקום הדחק ותדע דהטור וגם השו"ע השמיטו שם האי דין ראשון דתשובת הגאונים שמתירין אפילו במליח לבד במקום הדחק ש"מ דלא ס"ל והטעם דס"ל כיון דזהו הלמ"מ כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תפילין אין להקל בו ע"כ הג"ה] ואולי גם דעת הגר"א כן כמו לענין ספק אם צריך להוציא בפה דוקא דגם שם מביא הגר"א דספק הוא ואעפ"כ לא החמירו רק לכתחלה וכדמוכח מהטוש"ע שכתב טוב להוציא בשפתיו וכדכתב הפמ"ג כן נאמר בזה ומכ"ש לפי דעת הפמ"ג שעיבוד לשמה הוא דרבנן. היוצא מדברינו דאם שכח ליתן העורות לתוך הסיד לשמה ונזכר בתוך עיבודו בעוד שיש עליה עדיין שם דיפתרא שיטלם מן הסיד ויחזור ויתנם לתוך הסיד לשמה כנ"ל ברור בעזה"י. וכ"ז אם הוא מחשב לשמה במעשה העיבוד גופא אבל אם מחשב לשמה בעת תיקון הקלף אח"כ כגון מה שממחים אותו באבן הפימ"ס וכדומה או בעת השירטוט של הסת"מ או ברצועות בעת השחרתן לבד הוא מחשב לשמן זה בודאי לא מהני [ט"ז ביו"ד שם ופמ"ג והסכמת אחרונים] ודע עוד דבהם קי"ל דא"צ כלל שיהא לשמה ואפילו במזוזה דעצם השירטוט הוא הלמ"מ אפ"ה אינה צריכה להיות לשמה אך יש מן האחרונים שמחמירין בדבר לענין שירטוט [הב"ח במזוזה והבני יונה אף בס"ת] אפילו דיעבד ונכון לחוש לדבריהם עכ"פ לכתחלה ועיין בפמ"ג במ"ז סק"ד ותבין את הכל ועיין בפמ"ג שכתב עוד דלפי דברי הב"ח לא יועיל שירטוט אפילו דס"ת למזוזה אבל לפי מאי דאנן פסקינן דס"ת ומזוזה שוין מהני וע"ש עוד דשירטוט דתפילין ומזוזה בודאי לא מהני להב"ח ואף אם שרטטו לשמה כמאן דליתא דמיא אך כבר הכרענו דאין להחמיר בדיעבד. וע"ש בפמ"ג שכתב דכ"ז בסתמא אבל במחשב בהדיא בהשרטוט שלא לשמה אפשר דגרע לד"ה:

או לשם ספר תורה – עיין במ"ב במה שכ' ולא כמו שנהגו הסופרים עי"ש הטעם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ולפי מה שכתב הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא דרבנן יש להקל בדיעבד. וצ"ע למעשה:

אם עיבדו עכו"ם – ואם עבדן אשה או קטן עיין לקמן בסימן ל"ט במ"ב סק"י:

להרמב"ם וכו' וסייעו – לבאר הדין דסיוע צריך להאריך קצת דהנה הט"ז הביא פה וביו"ד רע"א דסיוע אפילו בסוף מהני והביא ראיה מהחזרת הקלף לסיד עי"ש והפמ"א בסימן מ"ה השיג עליו אחד דאיך נאמר כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון דתחלתו עשאו עכו"ם איך נאמר דמשום דבא הישראל לבסוף וסייעו לשמה יוכיח על תחלתו שהיה לשמה ועוד דאפילו בישראל עצמו הביא ראיה דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש היטב. ובאמת לפי הבנתו בט"ז יש על הט"ז פליאה גדולה מזו דהאיך הביא הט"ז ראיה מהחזרת הסיד לתוך הקלף והרי ע"כ מיגרע גרע דבהחזרת הסיד אפילו לא היה אמירה לעכו"ם מהני כמו שנראה מדברי הטור ביו"ד שם וכאן צריך ע"כ אמירה לעכו"ם דמסייע לבד אין בו ממש אע"כ דכונת הט"ז במש"כ במסייעו אין ר"ל שיעשה איזה מעשה בסיוע העכו"ם דמסייע זו בודאי אין בו ממש אלא ר"ל שיעשה גם הוא איזה מעשה עיבוד בלי העכו"ם וסברת הט"ז לומר דזה בודאי חשיב הזמנה מעלייתא לקדושה כיון דבלא גמר הישראל לא היה עדיין העור מעובד ועד כאן לא החמירו התוספות אלא דתיקון הקלף ושירטוטו זה לא חשיב הזמנה לקדושה כיון דכבר נגמר מלאכת העיבוד אבל בזה שעושה בעיבוד מעשה גמורה דבלא עשייתו לא היה העור נגמר בעיבודו מהני וע"ז הביא ראיה מהחזרת הדק [שהוא קלף כדאיתא בטור] פי' דהלא לענין שבת בודאי אין עיבוד אחר עיבוד וכמו שמבואר בהלכות שבת לענין שאר מלאכות וכאן מהני אע"כ דכאן לא בעינן רק שיעשה מעשה שיהא מוכיח שהיא הזמנה מעלייתא לקדושה א"כ כ"ש כשעושה הגמר בעיבוד עצמו דזה בודאי מיקרי עיבוד אף לענין שבת [וכמו שמוכח בשבת דף ע"ו /ע"ה/ דפריך היינו מולח היינו מעבד אלמא אף דלא עשה כ"א מליחה בעלמא שעדיין שם עור עליה ולא קלף כדאיתא בשבת דף ע"ט חייב משום עיבוד א"כ כ"ש כשעשה עפיץ לבד דבזה נגמר עליה מלאכת העיבוד להקרא עי"ז קלף ולא דיפתרא דחייב] כ"ש דמיקרי עיבוד לענין לשמה וא"כ אין אנו צריכין לומר יוכיח סופו על תחלתו דבסופו לבד די וממילא אין אנו צריכין ג"כ לומר שיצוה לעכו"ם בתחלתו לעשות לשמה ובזה יוסר כל הקושיות מדברי הרב ט"ז. היוצא מדברינו דשני עניני סיוע יש אם עשה פעולה בשותפות העכו"ם ואפי' בתחלתו בזה ודאי לא מהני רק באופן כשאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ואפילו זה לא מהני רק להרא"ש ובזה מיירי השו"ע שכתב וסייעו קצת בעיבודה אבל ודאי אם עשה פעולה בעצמו במלאכת העיבוד אף שתחלת העיבוד עשה העכו"ם כיון דבלא הישראל לא היה נגמר ס"ל להט"ז דמהני אף אם לא אמר להעכו"ם בתחלתו שיעשה לשמה וגם הרמב"ם והתוספות דס"ל דהאמירה להעכו"ם לא מעלה כלל יודו בזה לדברי הט"ז דמהני אח"כ מצאתי בעזה"י להגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי סוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע שמוכח בהדיא מדבריו שם שהוא סובר ג"כ כמו שכתבנו שאפילו לא אמר לעכו"ם מענין לשמה מהני כיון דעשה הישראל פעולה בעצמו במלאכת העיבוד לשמה:

כעין אותיות – כדי שלא יחליפם העכו"ם בעורות אחרים. ודוקא כעין אותיות אבל נקבים כך לסימן לא מהני [פמ"ג]:

לזייף – שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ במרצע כעין אותן האותיות. כתב המחה"ש דצריך זהירות מרובה כשמעבד ע"י עכו"ם אומן הוא מניח מטליתין על הנקבים הנמצאין בהקלף ואותן טלאי' קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שמקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי נכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש:

משום דמרתת – הלא"ה לא שייך בזה סד"ר לקולא [כי לשיטתו לשמה הוא דרבנן] דכל שנהנה בו העכו"ם רגיל וקרוב לודאי הוא. ובמקום דלא נהנה בו העכו"ם ע"י החליפין קי"ל דלא חיישינן לאחלופי [פמ"ג]:

יהיה הקלף מעור בהמה וכו' – עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר העולם [אחרונים]:

הטהורים – וטהורה שנולדה מטמאה עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר אבל טמאה שנולדה מטהורה מתיר לכתוב עליה סת"מ ועיין בתשובת סת"מ הלכות תפילין סי' ל"ו. ועור של איסור הנאה עיין בפמ"ג בס"ק כ"ז:

אפילו מנבילה וכו' – ואפילו נתנבלה ע"י אחרים כגון נחורות ועקורות. תוספות שבת ק"ח:

תורת ה' – ואפילו שאר ספרים שאינם תנ"ך שיש בהם שמות שאינם נמחקים אסור לכתוב על עור בהמה טמאה ואם הם כתובים רק ברמז לסימן השם י"ל דשרי לכתוב וה"ה ספרי הש"ס ופוסקים כה"ג שרי [פמ"ג]:

האות וכו' חלוקה לשתים – עיין במ"ב סוף ס"ק ל"ב במה שכ' אם לאחר הכתיבה וכו' רואין אם יש בו צורת אות וכו' ואם הנקב שנעשה לאחר הכתיבה הוא רק באמצע עובי האות אפשר דיש לצדד להקל כהט"ז אפילו אם אין בו שיור אות עד המקום ההוא כיון דלא נשתנה צורת האות עי"ז ומחדושי רע"א בד"ה אבל שנשאר בצ"ע על הט"ז נראה שמפקפק בזה להחמיר ולפי ביאור הלבו"ש בהט"ז נוכל לומר בפשיטות דגם הט"ז יודה בזה להחמיר ולא מיירי הט"ז רק אם יש בו שיור אות עד המקום ההוא וראייתו הוא מסט"ז ומה שהביא מניקב תוכו הוא לאו דוקא עי"ש לכן דין זה צ"ע:

אבל בירושלמי – עיין במ"ב שכתב ודע וכו' ועיין בט"ז שכתב דין מחודש דאף להירושלמי אין פסול כ"א בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות ועיין בפמ"ג ובדה"ח דזה לא קאי רק לתירוץ א' של הב"י עי"ש אבל לתירוץ שני שלו שפסק המחבר כוותיה בסמוך סט"ז יהיה הדין להירושלמי אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה סמוך להאות אפילו במקצתו פסול ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה אמר נדבך ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול. ונ"ל פשוט שגם כונת הטור כן אלא דבא למעט במה שכתב כל תוכו לאפוקי היכא דניקב עצמיות תוך האות ולא נשארת רק כחוט השערה מוקף גויל חלק מכל צדדיו דכשר. ומדברי הירושלמי הזה נסתר סברת הדה"ח שרצה ליישב את דברי הט"ז סק"ח כי כתב שהטור סובר כתירוץ א' של הב"י ולכן בעינן דוקא כל חללו שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו. ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו כי אף שהט"ז כתב דאפשר שדעת הרמ"א כחומרא של ב' הפירושים המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא דדעתו להקל בניקב כל תוכו:

והכי הילכתא – עיין במ"ב סק"מ שכתב מדבריו וכו' וכן משמע בב"י ועיין בדה"ח בהל' קה"ת בדין כ"ו דמשמע מדבריו דמטעם ספיקא דדינא החמיר הרמ"א ולדבריו שם ניקב כל חללו וניקב רגל השמאלי עד שלא נשתייר בו כמלא או"ק חד דינא אית להו אבל המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא מדבריו דמסכים לדעת המרדכי דמקיל בניקב כל חללו א"כ ממילא רגל השמאלי שוה לרגל ימיני לפסול כידוע להמעיין בפוסקים דהא בהא תליא לבד מהב"ח שכתב דהטור מיקל בשניהם:

ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו' – עיין במ"ב בסקמ"א שכ' שם דינא דהמ"א שהביא בשם הר"מ דאם נשאר בעובי האות כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר וכתבנו ע"ז הטעם דאין שיעור לעובי האותיות כ"ז כתבנו לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן זה סקי"ו ע"ז דאם נשאר שריטה דקה שחור די בכך משמע לכאורה לפ"ז דאפילו כ"ש כשר ולא יתכן לפ"ז לשון הגמרא להר"מ דהכי איתא שם ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא או"ק כשר וא"ל פסול משמע להדיא דאפילו נשתייר כ"ש פסול. אך באמת זה אינו מוכח כ"א לפי שיטתו דהמאירי משא"כ לדידן לא מיירי הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו עיין בפמ"ג שם ואין צריך שישאר בזה האות כמלא או"ק מ"מ צ"ע אחרי שהמ"א הביאו:

מלא או"ק – ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני:

כשר – עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו:

ואם לאו פסול – ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך:

נפסק – וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א:

הפשוטות – וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים:

כגון וי"ו זיין – עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו:

אם תינוק – עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק:

יודע לקרותו – אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר:

ואם לאו – אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:

מיהו אם אנו רואין וכו' – עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה:

כשנכתב בכשרות – ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש:

ואח"כ נפסק – עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף:

אם נפלה וכו' – דע דבכל דבר שכתוב בשו"ע דלא מהני גרירה בלבד מחמת פסול דחק תוכות מוכח מסתימת הפוסקים דאין נ"מ בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה משא"כ פסול מחמת שאינו מוקף גויל תליא בשני התירוצים שבב"י ד"ה וא"ת היכי מכשרינן וכמו שפסק השו"ע בסט"ז וכן איתא בפמ"ג הועתק לקמן בסעיף כ"ה ועיין בס' גט פשוט בסי' קכ"ה בא"ע:

טיפת דיו – עיין במ"ב בסק"א וז"ל סד"ח בדיני קריאת התורה דין ל"ה נטף שעוה על אות בחול יסירנה [ואם הנטיפה היא על אותיות משמות שאין נמחקין אף בחול אסור שהרי יש לחוש שיתקלף קצת מהאות עמו כיצד יעשה יראה לחמם היטיב הגויל מבחוץ נגד מקום הנטיפה ועי"ז יוסר השעוה בנקל ולא יודבק בו מהכתב כלל ש"א בשער ה' דין ז'] ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה עכ"ל ועיין בספר ש"א הנ"ל ובחידושי רע"א בסימן זה. וכתב עוד שם הגרע"א דאומן ישראל המתקן סידור הבלוי ומוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם (פא"פ) על מקום היפה ופוגע בשמות הקדושים שאינם נמחקים דיש בזה חשש איסור מחיקה כיון דא"א לקלפו שיהיה כל האותיות קיימים וגרע יותר משעוה עי"ש שהאריך בזה ומסיק דיעשה האומן כך יניח נייר על כל שם ושם נייר בלי דבק או ידבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל [ומה דאסור בשבת גרירת השעוה מעל הס"ת הוא מטעם אחר עי"ש] ואח"כ ידבק הנייר (בפא"פ) דיהיה הנייר הב' מדובק על הנייר ראשון שמונח על השם וזה לא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיה השם שלם:

ואינה ניכרת – עיין במ"ב בס"ק ס"ב לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות דכתבנו שם להקל בזה אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין ואף שמיישבו שם קצת מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א:

ועי"כ יהיה ניכר האות – עיין במ"ב במש"כ ומדינא אפילו תיקון לא בעי וכו'. ואם נפלה הטפה מבחוץ להאות סמוך להאות בעת הכתיבה אפילו אם האות ניכרת עדיין ולא נגע עי"ז לאות אחרת מדינא צריך לגרור את הטיפה במקום הנגיעה באות דאל"ה לא מיתחשיב האות מוקף גויל כן משמע מנ"ב בסימן ע"ה עי"ש:

ופסול משום דבעינן וכתב וכו' – עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן עי"ש אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא:

וכתב דלי"ת במקום רי"ש – ה"ה אם נעשה ד' אחר שנגמר כתיבת הרי"ש ג"כ אין להכשיר בחקיקה לפי מה דפסק המחבר בענין טיפת דיו ובענין דביקת אות לאות אפילו אחר שנגמרה דלא כסמ"ק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שהעיר בזה:

מ"ם פתוחה שנדבק – עיין במ"ב שכתב בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה"א ויותר נלענ"ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב"י לקמן בסימן ל"ו מודים בזה דהרי עכ"פ מ"ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה"א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה"א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ"כ לא דמי לחי"ת כמש"כ הגר"א לקמן בביאורו או כמש"כ הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות עי"ש משא"כ במ"ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ"ם פתוח ע"י שהסתימה היא דקה:

ונסתמה – עיין בט"ז אהע"ז בסי' קכ"ה ס"ד שכתב ודוקא שנסתם המ"ם אחר שנגמר אבל אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור ע"ש ונראה דלפי דעת הרד"ך שכתבנו במ"ב בס"ק ס"ח גם בזה יש להחמיר:

כל החרטום – נראה לי פשוט דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום דהחרטום נעשה בפסול אבל אם נדבק לאחר הכתיבה אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון:

ורי"ש שעשאה כמין ד' וכו' – ואם עשה גג רחב לך' פשוטה עד שנראה כמו רי"ש כתב המ"א דימשוך הרגל עד שיהיה כפלים כמו הגג [ואם הכפלים הוא לעיכובא או לכתחלה עיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת אותיות] ואם אין לו מקום למשוך כתב המ"א בשם הרי"ל וכן סתם הפמ"ג בסי' ל"ו בצורת האותיות דתקונו הוא שימחוק כל הגג דגרירת היתר בודאי לא מהני בזה דהוי ח"ת ממש ואפילו במלת אלהיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחק הרגל וצ"ע הלא דמי לרי"ש שעשאו כמין ד' דפסק השו"ע דצריך לגרור כולו משום דנכתב בפ"א וה"נ דכוותיה ועיין ביד אפרים שמחלק קצת בזה ודוחק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב בפשיטות דדמי לרי"ש שעשאו כמין ד' [ועיין בש"ת בס"ק כ"ב במה שהעתיק בזה בשם תשובת גינת ורדים וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז אחרי שכל האחרונים מחמירין דצריך עכ"פ למחוק הגג] אך אי אתרמי כן בך' של אלהיך שעשאו רחב כמין ד' או רי"ש נראה דיש לסמוך להקל דדי במחיקת הגג אם אין לו מקום למשוך הרגל אחרי שגם ברי"ש שעשאו כמין ד' מיקל הפר"ח והביאו המה"ש דדי שיבטלנו מצורת אות וגם הגרע"א בחידושיו הניח דברי השו"ע בזה בצ"ע מחמת אותה הקושיא של הפר"ח (ותמיה שלא זכרו):

יש להחמיר ולומר וכו' – עיין בחידושי רע"א וכה"ג כתב המחה"ש בשם הפר"ח:

משום דבין הגג ובין הירך כו' – כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג:

ואם גרר והפרידה וכו' – אף אם נעשה הדביקות קודם שנגמר האות ועיין בביאור הגר"א ובס' שערי אפרים למהרא"ז מרגליות דדין זה דשו"ע יש לפקפק בו ומוכח שם מדעת ש"א בפתחי שערים שלו דין להקל בו אלא בתפילין ומזוזות דכדיעבד דמי דאם היה צריך מחיקה היה נפסל משום שלא כסדרן אבל בס"ת וכן בתו"מ אם לא כתב עדיין התיבות שאח"ז לא מהני גרירת הדביקות לבד אם נדבק קודם שנגמר האות וגמר האות בפסול:

כשר ולא מקרי וכו' – עיין במ"ב במה שכתב ואם רגל וכו' הוא מבואר ממה דקי"ל דמהני גרירה אפילו נדבק האות בתחילתו:

רגלי הה"א וכו' – עיין במ"ב במה שכתב דכל שאין צורת האות וכו' לשון ח"מ באהע"ז עיי"ש. ובמ"ש ואף אם נדבק וכו' באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א וכו' כן נראה ברור מדהביא הב"י בסימן זה ובל"ו מקור לזה מדברי מהרי"ק בשורש צ"ה ושלא כמו שכתב בשורש ע"ח ושם הלא איירי בהדיא בהכי כמבואר שם בסוף השורש. וכן הביא מתה"ד ומוכח שם ג"כ הכי דאל"ה לא מקשה מקשה מידי מן הר"ם אהרא"ש עי"ש. וכן מבואר בהדיא באהע"ז סימן קכ"ה סעיף ט"ז בהג"ה דאף שהתינוק קורא לה"א אפ"ה יש לפסול אם לא במקום עיגון עי"ש והפר"ח מחמיר שם אפילו במקום עיגון מטעם שכתבנו וכן כתב המ"א בשם הרד"ך וכן מוכח ביו"ד בסימן רע"ו בב"י ע"ש. ואמנם אם נמצא כן בס"ת שרגל הה"א והקו"ף נגע למעלה ותינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה כתיקונה נ"ל דאין להוציא אחרת עבור זה דבאמת בדין זה יש פלוגתא דרבוותא כדמוכח להמעיין בב"י אה"ע בסי' קכ"ה והראיה מדמכשירין לזה במקום עיגון עי"ש א"כ לענין להוציא אחרת יש לצרף לזה דעת הרמב"ם דמכשיר לקרות בס"ת פסולה והוי ס"ס וכמו שפסק בכיוצא בזה הפמ"ג בסימן קמ"ג והדה"ח בהלכות קה"ת אבל בתפילין לא יהא אלא ספיקא וס"ד לחומרא. ודע עוד דהגר"א בביאורו מסכים לשיטת המרדכי דתליית הה"א [וכ"ש של הקו"ף כדמוכח להמעיין בו] איננו רק למצוה במקום דמנהג הסופרים לעשות החי"ת בחטוטרות וא"כ יש היכר יפה בין חי"ת לה"א ונ"ל פשוט דמה שכתב להקל הוא רק דוקא אם נוגעת רק כחוט השערה ומרחוק תמונת ה"א עליה מדתינוק קוראה ג"כ לה"א דבאמת באופן זה תמונת ה"א ולא חי"ת עליה ורק משום שלא יראה כחי"ת דהוי בכלל חיתי"ן ההי"ן דתני בברייתא ע"ז דיגנז לכן אם עושין החי"ת בחטוטרות שוב יש היכר ג"כ לכך אין לפסול בדיעבד אבל אם נדבק רגל ה"א להגג דיבוק עב עד שנראית חי"ת ממש בודאי לא נשתנית שם ח' לה"א ע"י הסופרים. שוב מצאתי בעזה"י בביאור הגאון מהר"ם בנעט על המרדכי שגם הוא כתב כן בדעת המרדכי וגם התשב"ץ סובר כן והובא בב"י בא"ע בסי' קכ"ו ובחידושי רע"א לקמן בסימן ל"ו עי"ש. ומ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ד המרדכי להקל בזה אפי' ע"י הפרדה אחרי שהשו"ע מחמיר בזה. ואין לדחות דהשו"ע מיירי במקום דמנהג הסופרים לעשות חי"ת בלא חטוטרות דכשר בזה כמ"ש המ"א לקמן בסימן ל"ו והסכימו לזה האחרונים ולכן מחמיר שם ג"כ באהע"ז בענין גט דשם אין מנהג לעשות ח' ע"י חטוטרות וא"כ אין היכר בין ה"א לחי"ת ולכך פסול דז"א דהרי השו"ע מחמיר אפילו בקו"ף שע"י נגיעת הרגל להגג אינו משתנה מצורתו כלל וכ"ש בזה ובמקום הדחק ואין תקנה במחיקת האות כגון שכתב שם הקודש אח"ז ובידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ"ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע"ש] דסובר להקל בזה ע"י גרירה וצ"ע:

יגרור הרגל – עיין במ"ב במ"ש כולו וכו' וה"מ שנעשה הנגיעה בעת הכתיבה אבל אם נעשה לאחר הכתיבה אין דין הה"א והקו"ף שוה דבה"א צריך למחוק כל הרגל דאם ישתייר כ"ש עדיין שם ה"א הראשונה עליו להרא"ש כדאיתא בסט"ז משא"כ בהקו"ף די שיבטלנו מצורת אות. ודע עוד דמ"ש הפמ"ג בסימן ל"ו בא"א אות א' עוד עצה אחרת דהיינו שיגרור קצת מהגג עד שהרגל יהיה חוץ לגג ועי"ז יתבטל צורתו ואח"כ ימשוך גג הקו"ף למעלה מהרגל דהיינו שיעשה מעט הפרש ושפיר דמי כל שאין בזה משום שלא כסדרן עכ"ד הוא מיירי בנעשה הנגיעה אח"כ דאל"ה נעשה הרגל בפסול וצריך לגוררו:

נגע רגל האל"ף וכו' – דע דאין חילוק בין אם נגע בעת הכתיבה או לאח"כ דומיא דנפלה טיפת דיו בסי"ז רק דאם נגע בעת הכתיבה צריך למחוק הרגל כולו ואם נגע אחר שהשלים האות כראוי אין צריך למחוק כל הרגל רק שיבטלנו מצורת אות דומיא דמה שכתב הלבוש והביאו המ"א סוף ס"ק כ"ה עי"ש:

או פני האל"ף וכו' – עיין במ"א דדוקא אם נדבק עצם היו"ד להאל"ף משא"כ אם רק נגע עוקצה השמאלית של היו"ד להאל"ף כשר דהא אפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד פי' דאף דע"י הנגיעה נחשב כאלו אין לו קוץ להיו"ד הא אין מעכב בזה לענין תיקון וכ' ע"ז הפמ"ג ועכ"פ גרירה בעי ודי וא"צ למחוק כל היו"ד:

יגרור כל מה שנעשה בפסול וכו' – עי' במ"א שכתב היינו כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. ועיין בפמ"ג שביאר דבריו לענין יו"ד העליון דאם נגע יו"ד העליון באל"ף והשלים האות אחר כך דצריך לגרור כל האל"ף ולא מהני בזה גרירת היו"ד ודקדק המ"א זה ממילת כל הכתוב בש"ע ומאד יפלא להוציא דבר חדש כזה מדקדוק קל כזה ועוד דעיקר דינו פירכא דהלא בב"י כתב וז"ל ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שבתחתיו כתב האגור כולן פסולין ואין תקנה במחיקה או בגרידה [כצ"ל וכן איתא בדרכי משה הארוך] שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל ה"א וקו"ף שנוגעין למעלה עכ"ל ומוכח מפשטא דלישנא דומיהו דאתרווייהו קאי וסגי בגרירת היו"ד והרגל ודומיא דרגל ה"א וקו"ף וכן מוכח ג"כ מלשונו יותר בסימן ל"ו וז"ל שם כתב האגור דאם היה היו"ד שלמעלה על האל"ף נוגעת וכו' וכן כתב בשם ר"י אכסנדרני וכתב עוד שם אם הדביקן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה והועתק זה ג"כ בד"מ הארוך הרי דאף בדביקת היו"ד העליון די בגרירת היו"ד. וכן ממה שסיים שם בב"י בסי' ל"ו זה הדין גופא בגרירת היו"ד בנדבק יו"ד השי"ן והעיי"ן וכו' מוכח ג"כ כמו שכתבנו דלהפמ"ג צריך בזה ג"כ גרירת כל האות כמו בנדבק יו"ד שעל האל"ף. ואין לומר דמיירי הב"י בכל זה שנדבק אחר שהשלים האות כראוי דא"כ למה צריך למחוק כל היו"ד די שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצרת אות וכנ"ל וכן בנגע היודי"ן בשאר אותיות וגם בלבוש כתב בהדיא דדין היו"ד העליון והתחתון שוה כמו שהביא הפמ"ג בעצמו [אם לא שנדחה גם דברי הפמ"ג ונאמר דהב"י והד"מ וגם הלבוש מיירי שכתב מתחלה את עצם האות ואח"כ היו"ד שלמעלה ובעת השלמתו נדבק בהקו העקום של האל"ף] ולולי דברי הפמ"ג היה נלענ"ד דהמ"א קאי על רגל התחתון של האל"ף ובא לבאר כונת השו"ע במה שכתב כל דהיינו שיגרור כל הרגל כיון שנכתב זה בכתיבה אחת אחר עשיית הנגיעה ולא סגי שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצורת אות וה"ה בנדבק יו"ד העליון אבל עכ"פ די בגרירת כל היו"ד ואין צריך לגרור מה שנכתב אח"כ כיון שנכתב בשני כתיבות ולא חשש המ"א לבאר זה דכבר ביאר זה המחבר בתחילת הסעיף [ובפרט מה שכתב הפמ"ג בדיני צורת האותיות באות א' שהט"ז בא"ע סימן קכ"ה סובר ג"כ כהמ"א דיש חילוק בנדבק יו"ד העליון ליו"ד התחתון דהיינו רגל האל"ף וכונתו להט"ז שם בסק"י שחולק על הב"י והרמ"א בדין נפילת דיו והשלים האות ע"י כתיבה וסובר דכל אות ע"י כתיבה בעינן ולא שיעשה ממילא ומזה דייק הפמ"ג דה"ה דצריך להט"ז להחמיר גם בדין זה לענ"ד אין זה ראיה כלל דשם טעמו הוא דבעינן כל האות ע"י כתיבה ולא שיעשה ממילא משא"כ בזה דלא נעשה ממילא אפשר דדמי זה לאם היה כותב הגג והרגל ואח"כ היה כותב היו"ד ולא דמי לדלי"ת במקום רי"ש דצריך לגרור כולו דשם עשה הכל בכתיבה אחת וכמו שכתב הט"ז בס"ק י"ז משא"כ בענינינו לכאורה שתי כתיבות הם] גם בספר לדוד אמת להבעל ברכי יוסף אין מחלק בנדבק יו"ד העליון לתחתון אמנם אח"כ ראיתי עוד באיזה אחרונים שאחר הפמ"ג שנראה מדעתם ג"כ כהפמ"ג דדעת המ"א לחלק בין נדבק יו"ד העליון לתחתון ע"כ בודאי לכתחילה צריך להחמיר ולגרור כל מה שנעשה בפסול אחר שעשה הנגיעה דהיינו אפילו רגל התחתון של האל"ף וכה"ג בשאר האותיות דקחשיב פה בהג"ה ובדיעבד יש לעיין אם יש להחמיר בזה אחרי דמסתימת ל' הב"י והד"מ בסי' ל"ו והלבוש לא משמע כן וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שרמז לעיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז ועיינתי שם ומצאתי שגם הוא פשיטא ליה דבנגיעת יודי"ן שעל האלפי"ן א"צ לגרור רגל התחתון שתחת הקו ועי"ש מה שכתב לענין יו"ד העליון אך לענין קו העקום (דהיינו מה שקורא בשו"ע גג האל"ף) סבירא ליה שם דצריך לגוררו דמיקרי שנעשה בפסול ע"י הדיבוק שנתדבק להיו"ד עי"ש אם לא היכא דכתב מתחלה את הקו העקום ורגל התחתון ואח"כ השלים ליו"ד שע"ג ונתדבק בו דאז לכו"ע אין צריך לגרור רק היו"ד דהרי הקו נכתב בכשרות. נחזור לענינינו דלכתחלה נכון לחוש להחמיר לגרור אפילו רגל התחתון ובדיעבד אם לא גרר רגל התחתון נראה דאין להחמיר ולענין קו העקום יש לעיין דלכאורה מסתימת לשון הב"י והד"מ והלבוש הנ"ל משמע דהיו"ד צריך למחוק ולא הקו וצ"ע למעשה:

בתחלת וכו' – עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר וכל אזכרות שבו כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א הביאו הפמ"ג בפה וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה אף דקידש בתחלת הכתיבה ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא ויודע שבתחלת הכתיבה אמר וכל אזכרות שבו דיש להקל עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן הוא דאורייתא עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה ולהקל בזה כן נלענ"ד:

או יתר אות אחת – ואם אות היתר לא היה מחובר לשום תיבה רק שעמד בין תיבה לתיבה או בין השיטין אם נפסל התפילין משום זה עיין בנו"ב חיו"ד ח"א בסי' ע"ד שמקיל בזה והשער אפרים בשער ה' בפ"ש חולק עליו ומסכים עם רש"ל שמחמיר בזה:

אין לו תקנה – עיין במ"ב דאל"ה יגרוד וכו' ר"ל דמתחלה יגרוד ואח"כ יכתוב מה שחסר ממנו ולהלן דאל"ה צ"ע כיון דבעת הכתיבה לא נכתב כסדרן:

ואם יתר וכו' – עי' במ"ב במ"ש בשם הפמ"ג לענין תיבה כפולה דלפעמים טוב יותר למחוק הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת עי"ש ועי"ש עוד במ"ז סק"כ שכתב שם מעשה בסופר אחד שכתב השמרו השמרו ב"פ ומחק וא"ו א' והשמר ב' ומשך הרי"ש עד וא"ו שניה והכשיר זה עי"ש. ולדעת הפמ"ג הנ"ל גם לכתחלה צריך לעשות כך. וכתב שם עוד דאפילו היה תיבה ב' תיבה אחרת שאינה מענין תפילין כלל ובה וא"ו לבסוף וגרר כנ"ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא"ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ"ז שלא תיקן ומשך הב' נראה כב' תיבות. ולי צ"ע בזה דהלא בעינן שיכתוב לשמן דהיינו לשם קדושת תפילין ולעיכובא הוא אף בדיעבד וכדלעיל בסעיף י"ט ואף את"ל דכיוון בזה התיבה לשמן מי יאמר דמהני בזה אחרי דאין התיבה הזו מענין תפילין כלל וצ"ע:

אות אחת וכו' – ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה ואברר זה בעזה"י בכמה ראיות והוא. א' מדברי הרי"א שמקור דין זה נובע ממנו שזה לשונו בב"י אם כתב בתו"מ אות א' חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכ' יו"ד נו"ן וכו' וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון וכו' ועיין במ"א בס"ק ל"ו שכתב דבכל הני אפי' התינוק יכול לקרותו פסול כיון שנראה כשני אותיות ועיין בפמ"ג שם ולדבריו מיירי הרי"א והמ"א אף דאין ניכר להדיא פרידתן והנה מלבד שהוא דוחק גדול בדברי המ"א כמו שאברר לבסוף יקשה קושיא עצומה לפ"ז בדברי הרי"א דא"כ מה ראיה מייתי לזה מקו"ף דהא ע"כ טעם הקו"ף דלא מהני תיקון ובשאר אותיות שאינם נוגעין שלא הפסידו עיקר צורתן מהני תיקון כמו שכתב הרי"א בעצמו ע"כ הטעם כמו שכתב הב"י מתחלה בשם תה"ד משום דתיקונו הוא ע"י מחיקה וע"כ יתבטל עיקר צורתו לעין הכל א"כ אין ראיה מזה לצד"י שכתבה יו"ד נו"ן ולא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שיסתכל בהן היטיב ותינוק קראה לאות ואף דיכול לדחוק ולחלק דשאני צד"י מיו"ד שי"ן שאינם נוגעין משום דבעצם הם ב' אותיות אחרות כ"ז שלא חברן ביחד ע"כ יקרא זה כשאר אות שהפסיד עיקר צורתו עכ"פ אין ראיה לזה מקו"ף וכ"ש דק"ו ליכא א"ו דכוונת הרי"א לפוסלו הוא דוקא כשחלקו עד שניכר ונראה לעין כשני אותיות ע"כ מייתי שפיר ראיה מקו"ף שבעת הכתיבה לא נדמה לאות אחרת ע"י דיבוקו וגם בעת התיקון שצריך למחקו מתחלה עד שיתבטל צורתו ג"כ לא תדמה עי"ז לאות אחרת ואפ"ה פסול לתקן וכ"ש בצד"י שכתב יו"ד נו"ן והוא נראה לעין הכל כשני אותיות שבודאי אין להם עדיין שום תמונה של צד"י שאין יכול לחברן אח"כ ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. ובזה מיושב ג"כ לשונו שכתב בכל הני אפילו תינוק וכו' כיון שנראה כשתי אותיות ולא כתב כיון שהם שתי אותיות דליהוי משמע משום דבעצם הם שתי אותיות כ"ז שלא חברם כסברת הפמ"ג א"ו כיון דלעין הרואה לא ניכר להדיא הפרדתה עד שמסתכל בה היטיב וגם התינוק יקראנה לאות מיקרי עי"ז עיקר צורתה עליה ויכול לתקן אותה. גם מלשון הרי"א והשו"ע משמע כמו שכתבנו דאיירי דניכר ונראה לעין הפרדתן מדכתבו צד"י שכתבו יו"ד נו"ן וכו' ולא כתבו שיש הפסק במקום חיבור היו"ד להנו"ן. וגם בספר עולת תמיד משמע ג"כ דמיירי שניכר לעין הכל כשני אותיות ע"ש. (הג"ה ודע עוד דמה שכתב הרי"א כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו וכו' טעם א' הוא וכיון השני מברר להראשון דמזה ראיה דעדיין שמה עליה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן דניכר להדיא הפרדתן בודאי אין מצוי שיקראנה התינוק לצד"י כיון שנראה כב' אותיות ונתבטל עיקר צורתה. ולאות שאמת כדברי אעתיק לך לשון הד"מ הארוך שז"ל ור"י אכסנדרני כתב אם כתב אות אחת וחלקו לב' אותיות כגון וכו' אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין הפירוד מדמה אותן לאות אחרת כגון אות אל"ף או תי"ו שלא חיברן מותר לתקנן מאחר דבלא תיקון תינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן עכ"ל הנך רואה דעיקר הטעם דמכשירין ביו"ד ושי"ן שלא נגעו היינו משום דתינוק יכול לקרותה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן מסתמא לא יהיה יכול התינוק לקרותה כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות ומה שכתב המ"א בכל הני אפילו תינוק וכו' היינו אפילו אי אתרמי שאיזה תינוק קראה צד"י אפ"ה פסולה משום דעינינו רואות דאין צורתה עליה כלל ע"כ הג"ה). ואף דמדברי הט"ז בס"ק כ"א דמפרש דאיירי בלא עשה לו חטוטרות משמע דאיירי המחבר במה שכ' בחי"ת שני זייני"ן אפילו בלא ניכר להדיא פרידתן דדומיא דסיפא דמיירי בלא ניכר להדיא אך דשם איירי בחוטרא לכך מהני תיקון וכאן בלא חוטרא ומסתמא ה"ה בכל הני דקחשיב המחבר דברי הט"ז גופא מוקשים מאד אחד דלשון המחבר שלפנינו משמע דברישא עיקר הפסול בחי"ת הוא משום דניכר להדיא פרידתו מדכ' בסיפא אך אין ניכר וכו' משמע דמתחלה מיירי בניכר להדיא ועוד דהמעיין בב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ אם חוטרא וכו' בסוף דבריו יראה להדיא דפסול אף ביש לו חטוטרות ומשטחיות לשונו שם משמע דאפילו תינוק לא היה מהני לזה דאין עליו שם אות כלל משום דניכר להדיא פרידתו ונראה כשני זייני"ן וא"כ מזה גופא אדרבא ג"כ ראיה לדברינו דמיירי המחבר בכל שאר דבריו ברישא ג"כ דוקא בניכר להדיא פרידתן דמשום זה אבד האות את עיקר צורתו ונראה כשני אותיות אחרות משא"כ בלא ניכר להדיא פרידתן עדיין שמו עליו וזהו טעמו של הי"א שהקיל בחוטרא דחי"ת שלא היה ניכר פרידתן ועוד אפשר לומר לענין דינא דבאות צד"י וכל כה"ג גם הט"ז מודה לכל מה שהכרחנו דבלא ניכר להדיא פרידתן יוכל לתקן דעדיין שמו עליו ורק בחי"ת סובר הט"ז כיון שאין חטוטרות עליו מוכח דהוא ב' זייני"ן ולכן אף שעשאן בקירוב כ"כ שלא היה ניכר להדיא פרידתן אבד את שמו. וכן משמע קצת בתה"ד בסימן מ"ח [הובא בב"י בד"ה כתוב בהגה"מ] שכתב שם דהא דכתב הרא"ש דרגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה בתפילין שצריך לכותבן כסדרן אין ראיה דפליג אהר"ם דמכשיר לתקן ביודי"ן שעל האלפי"ן דנוגעין לגוף האות דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה וכו' וכתב עוד שם דאפשר דהרא"ש קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקין ור"ל דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אהר"ם וכתב הב"י דהמעיין שם בדבריו יראה דיותר מסתבר לו להתה"ד כתירוצו הראשון דלא פליג אהר"ם ולא קאי הרא"ש אהא דכתב בתר הכי וא"כ נחזי אנן הרי הרא"ש כלל בדין זה אח"כ ג"כ היודי"ן שאחורי הצד"י דז"ל שם הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שתגע בו וכן היו"ד שבתוך השי"ן והעיי"ן ואחורי הצד"י ואם לא נגעה בו נשתנית צורת האות ומפשטא דלישנא דהתה"ד והב"י משמע דלא קאי הרא"ש כלל במה דסובר שאין להם שום תקנה אהא דכתב בתר הכי ומה דנקט התה"ד יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן לבד אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל תדע דלא נקט ג"כ יודי"ן שעל העייני"ן ורגלי התוי"ן. והאיר הקב"ה עיני ומצאתי יותר מפורש בתה"ד סימן ר"ל שמסתפק שם בגט שלא היו נוגעין היו"ד שבאל"ף ושבשי"ן ושאחורי הצד"י והיו סמוכות בקירוב עד שהתינוק קראם יפה ע"ש ומשמע שם בהדיא דבכל אלו שם אות עליה כיון דניכר האות אפילו לתינוק רק נפסלו בתפילין ומזוזות ומסתפק שם לפסלם אפילו בגט משום דבעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו למשה מסיני כל האותיות מחוברין גוף אחד חוץ מן הה"א וקו"ף א"כ נראה ברור לפ"ז דלפי מה דקי"ל דלענין שלא כסדרן בתו"מ מותר לתקן ביוד"י השי"ן והעי"ן שאינם נוגעין משום דכיון דהתינוק קוראו לאות שם אות עליו ומיקרי עדיין עיקר צורתו עליו א"כ ה"ה נמי ביו"ד שאחורי הצד"י. נחזור לענינינו דמכל אלו שהוכחנו מוכח להדיא דאם ההפסק היה דק שלא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שמסתכל בה היטיב והתינוק קוראם יפה אפילו אם אירע כה"ג בצד"י בין היו"ד שאחוריו להנו"ן שלו וכל כה"ג מותר לתקן דלא מיקרי זה אות שחלוק לב' אותיות [ואפשר דאין צריך ג"כ להראות להתינוק באופן זה דבודאי יקרא יפה ודומיא דחי"ת שכתב השו"ע דלא מעכב בו ראית התינוק. אך לכתחלה בודאי נכון להראות להתינוק]. וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום ולענין נקב הלא קי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואפי' נרא' כנגד השמש וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק ל"ב ובודאי אפי' אם איתרע זה בצד"י בין היו"ד לנו"ן וכה"ג ג"כ לא חשיב נקב דאל"ה אמאי אמרו (בשבת ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אף דהעור חלחולי מחלחל משום דהוי רק נקב שהדיו עובר עליו ליחוש דילמא איתרמי הנקב בצד"י בין היו"ד לנו"ן או בשי"ן במקום שמחלקו לעיי"ן זיי"ן וכה"ג א"ו דנקב כזה לא חשיב נקב כלל. והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה:

מכירם שאע"פ וכו' – הנה מפשטא דלישנא דהשו"ע מוכח דמיירי אף בניכר להדיא הפרדתו וכמו שהוכיח הגרע"א בחידושיו דלא כהפמ"ג בא"א בסוף צורת האותיות ומה שהביא הפמ"ג ראיה לזה ממה שכתב הב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ וכו' ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן וכו' המעיין יראה דאין ראיה כלל דשם ה"ט כיון שנראה כשני זייני"ן בטל ממנה עיקר תמונתה והוא אות שחלוק לשתי אותיות הכתוב בשו"ע מקודם ולא אמרינן דהחטוטרות מוכיח עליה משא"כ בזה דע"י שניכר להדיא הפרדתה לא אבד עדיין ממנה עיקר תמונתה כ"ז שאינה חלוקה כ"כ עד שהתינוק לא יכיר תמונתה גם לפי מה שהוכחנו למעלה דאות שחלוק לשני אותיות מיירי דוקא בניכר להדיא הפרדתה ממילא מוכח דדין זה דסיפא איירי ג"כ בכה"ג דאפילו ניכר להדיא מהני תינוק לענין תיקון ועכ"פ נראה לסמוך ע"ז בשעת הדחק להקל דמהני תינוק וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו דהורה כן למעשה בשעת הדחק ומה שכתב לבסוף וצ"ע לדינא נ"ל שהוא מלשון הפמ"ג שם בפתיחה בסוף דבריו שמסיים שם וצ"ע דאל"כ יסתור א"ע שכתב שהורה כן למעשה. אך מ"מ נ"ל בפשיטות דאף הגרע"א מודה היכא שהפסקו גדול כ"כ עד שניכר ונראה לעין כל מרחוק דבזה הרי אנו רואין שאבד צורתו לגמרי ולא עדיף מצד"י שכתבו יו"ד נו"ן ולא מהני לזה תינוק. וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד"א ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל:

אם אותיות של שם וכו' – עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו' נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתי' ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק יכול להפרידו מטעם ס"ס דשמא נעשה בעת הכתיבה ואת"ל דנעשה אח"כ שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה יש להקל בזה לפי מה שכתב שם הנוב"י דבמוחק מקצת אות ועדיין נשאר צורתו עליו אין חייב בזה משום מוחק ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש:

ג' אותיות – עיין במ"ב ומקורו מהא דש"ך יו"ד בסימן רע"ג סק"ד עיי"ש ועיין בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים גם כן להש"ך דהמחבר סתם פה כהרא"ש ועיין במ"א והשמטתי תירוצו משום קושית הבה"ט עי"ש והפמ"ג הקשה ג"כ זה אמנם דלא לשויה ח"ו לרבינו המ"א כטועה אמרתי שיש לישב דמסעיף ל"ד אין ראיה להקל בזה דאפשר דלא מיעט רק דמותר לכתוב אות אחת מן התיבה של שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהוא חצי התיבה וכמו שכתב הגר"א לדעת הרמב"ם [ודלא כהלבוש שמחמיר בזה עי"ש בטעמו] אבל ב' אותיות מן תיבה של שלש אותיות דהם רוב התיבה הו"א דאסור וכמו שכתב הגר"א באמת לדעת הרמב"ם לזה קמ"ל המחבר דשתי אותיות מותר בכל גווני כנ"ל בכוונתו:

ב' אותיות וכו' – אבל לכתוב אות אחת ממנה חוץ לשיטה מותר. כל האחרונים דלא כלבוש:

תיבה אחת – עיין במ"ב כן כתב הרא"ש בה"ק ופסק ביו"ד כוותיה ועיין במ"א בס"ק מ"ו שכתב דאף הרמב"ם מודה בזה להקל והגר"א בביאורו כתב שלדעת הרמב"ם אסור בזה:

יעשה כל פרשיותיה – עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין:

מניחים חלק כדי לכתוב ט"א – ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל:

ואם מניחים הוא פחות וכו' – לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם:

לדעת הרמב"ם – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע:

עור הבתים – עיין במ"ב במש"כ וה"ה עור התיתורא וכו' ע"כ הסופרים שמניחים בין הבית להתיתורא עורות ישנים אשר מאשפות ירימו וממנעלים קרועים ידעו כי עבירה היא בידם אחרי שהוא מחובר להבית צריך להיות דוקא מעור כשר כמוהו ממש כ"כ בספר לשכת הסופר ולכתחלה בודאי הדין עמו אך לענין דיעבד יש לעיין לפי מה דכתב הפמ"ג לקמן בסעיף מ"ז דמה דהצריך רמ"א לדבק כשר הוא למצוה ולא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק וא"כ לכאורה ה"נ בענינינו לא דמי לעור התיתורא והמעברתא דחיובן הוא מצד הדין ע"כ בעינן שיהיו טהורים משא"כ בזה וצ"ע:

מעור בהמה וכו' – ועיין בד"מ שכתב דאין עושין מעור הדג משום דאיבעיא דלא איפשטא בשבת ק"ח ולכאורה יש לעיין דהלא הרמב"ם כתב הטעם שאין כותבין על עור הדג מפני שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה משמע מזה דשאר עור פוסק הזוהמא על ידי העיבוד וא"כ הרמב"ם שפוסק דעור הבית מותר על עור שאינו מעובד יהיה מותר אפילו על עור הדג ויש לדחות:

טהורים – עיין במ"ב ע"כ אם נתהוה לו איזה ספק בעור הבתים אם הוא טהור יש להחמיר דספיקא דאורייתא הוא ואפילו ברצועות יש להחמיר פמ"ג בס"ק כ"ז ומשמע שחזר ממה שכתב בפתיחתו להלכות תפילין בענין זה ע"ש. גם מה שכתב שם בפתיחה דעור הבית ש"י שצריך להיות מעור טהורה הוא מדרבנן בעלמא גם זה אינו לענ"ד דלפ"ז הו"ל להגמרא לתרץ דקאי לש"י דאין בו שי"ן ומש"כ הפמ"ג בזה הוא דוחק גדול אלא נראה פשוט דס"ל להגמרא דכיון דהל"מ הוא אפילו על התפירות שיהיו נתפרין הבתים דוקא בגידין טהורין כ"ש על הבתים גופייהו שיהיו מעור טהור ולא צריך לזה הא דרב יוסף וכעין זה כתב רש"י מנחות מ"ב ע"ב ד"ה פסולות עי"ש ואין זה בכלל אין דנין ק"ו מהלכה דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר דקמקשה הגמרא והאמר אביי שי"ן של תפילין וכו' היה יכול לתרץ דקאי על ש"י ולהקשות ע"ז מהברייתא דקמקשה השתא אך לא רצה להאריך בזה וכמו שכתבו כעין זה בכללי הש"ס עיין בגליון הש"ס להגרע"א והנלענ"ד כתבתי:

מעובד לשמו – ועיבוד זה לכו"ע לאו מהלמ"מ הוא ומה דצריך עיבוד הוא משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה פמ"ג בא"א ס"ק י"ב:

היכא דאפשר – עיין במ"א שכתב דאם אין לו קלף אחר יכול לברך ע"ז דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך דגם רש"י ס"ל כן עי"ש. ולכאורה אין מיקל המ"א לענין ברכה רק באם הי' מעובד ושלא לשמה אבל לא בשאינו מעובד כלל דזה לא מצינו לרש"י. איברא ממה דגילה לנו הגר"א את מקורו דהרמב"ם מהא דעירובין צ"ו דעור הבתים הוא כעין עור קמיע שהוא עור שאינו מעובד כלל וחזינן מזה דסוגיין כת"ק דרשב"ג ולא כרשב"ג עי"ש א"כ ממילא מוכח דלרש"י שהוא פוסק כת"ק דרשב"ג מותר אפילו עור שאינו מעובד כלל דאל"ה אמאן תרמיי' האי סוגיא דעירובין. מ"מ לענ"ד צ"ע אעיקרא דדינא אם יש לסמוך על המ"א שמיקל לענין ברכה אף שהברכי יוסף הסכים עמו ודלא כב"ח וא"ר דהלא הגר"א כתב בביאורו בסימן ל"ג סוף ס"ג דדברי הרמב"ם שמיקל בזה לענין לשמה לכאורה צ"ע דהלא הוא עצמו כתב אם חיפן עו"ג להבתים או תפרן פסול מפני שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן [ור"ל א"כ הכא נמי יהיה העור מעובד לשמה מפני השי"ן] ותירץ ע"ז דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ובתפילין [וכוונת הגר"א עיבוד לשמה אינו מצריך במזוזה אבל עיבוד מצריך כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בהלכות תפילין בפ"א] וא"כ לפ"ז לפי מאי דאנן פסקינן לקמן בסימן ל"ט ס"ב דעשיית הבתים הוא ככתיבה מפני השי"ן וכדאיתא בטור ופסקינן נמי ביו"ד רפ"ח לענין מזוזה דלא כוותי' דהרמב"ם דאף דהשו"ע שם כתב רק דצריכה עיבוד לשמה לכתחילה כל האחרונים חלקו ע"ז עיין בט"ז שם ואפילו להש"ך שם עכ"פ בלא ברכה וגם הגר"א כתב שם דכל הפוסקים חולקים אהרמב"ם א"כ למה נקיל הכא דיהא מותר לברך בעור שאינו מעובד לשמה וצ"ע למעשה. ואם יזדמן איזה ספק בהעיבוד דעור הבתים יש להקל דהוי כעין ס"ס כן משמע מהפמ"ג במ"ז ס"ק ל"א:

יעשה ד' בתים וכו' – עיין במ"א בשם הב"ח דע"י תפירה לא חשיב כעור אחד ועיין במחה"ש דה"ה דיבוק להב"ח ובהגהות הגר"ח צאנזאר כתב דע"י דיבוק לכו"ע מהני ובח"ס שהבאתי במ"ב כתב להיפוך ולפי מה דנמצא בא"ז משמע דשניהן שוין וכמו שיתבאר אח"כ. כתב במחה"ש דה"ה הנעשים מעור אחד אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשו הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבית ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור עכ"ל אמנם בפמ"ג כתב וז"ל בס"ק נ"ב וראוי לעשות הכל מעור אחד ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר עכ"ל ונ"ל להביא ראיה להסופרים דזה מיקרי עור אחד ולא הוי בכלל שנים או שלשה זכרונות דהא כל חילם של המחמירים דס"ל עור אחד הוא לעיכובא הוא משום דאפשר תפילין דמי לגט ובגט פסק באהע"ז סימן ק"ל סעיף ז' בהג"ה דדיבוק הוא חשש פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים וה"ה בענינינו והלא לענין גיטין גופא מסיק הגמרא שם בדף כ' ע"ב דהיכא דמעורה שרי משום דהוא מיקרי עדיין ספר אחד ע"כ נראה דבזה לכו"ע מהני תפירה או דבק ולא דמי למה דהביא במחה"ש בריש סימן ל"ג בשם המרדכי דהתם מיירי שנשאר כך בלי תיקון ומצאתי בפתחי תשובה על או"ח בריש סימן ל"ג שגם הוא מצדד כן אך לא הביא הראיה שלנו ולפ"ז פשוט דאפילו אם נעשה נקב קטן בהעור במקום הריבוע כמו שרגיל אפ"ה לא אבד ממנו שם עור אחד עי"ז ואפילו אם נתקלקל הריבוע עי"ז מהני תיקון אח"כ:

מעור אחד – עיין במ"ב מש"כ כי יש מחמירין דלא חשיב חבור היינו הב"ח וכן בספר ביאור מרדכי ובתשובות רע"א סימן י"א מצדדים לומר דספק אם דיבוק הוא חיבור וראייתם הוא מהא דפסק הרמ"א באהע"ז סימן ק"ל בהג"ה בשם א"ז לגבי גט דהוא ספק גירושין ומסתמא ה"ה לענינינו. והנה כעת שזכינו לאור של האור זרוע הגדול שנדפס בימינו מצאתי וראיתי בסימן קע"ו שכתב דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבקם יחד בין ע"י תפירה או דבק כשר ושם ג"כ הלא בשם א"ז הוא וע"כ שמחלק בין גט לתפילין ואח"כ חפשתי עוד ומצאתי בסימן זה בד"מ שמביא הא דא"ז וז"ל כתב בא"ז דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בב' עורות ודבקם יחד כשר עכ"ל ושם באהע"ז ק"ל ס"ז הלא מייתי הרמ"א בד"מ שלו וכן בשו"ע הא דא"ז לגבי גט דהוא ספק וע"כ דיש חילוק בין גט ובין תפילין או דשם משום חומר אשת איש לא רצה הא"ז לסמוך על הראיות שהביא בסימן קע"ו שם. וגם ברש"י מגילה ח' ע"ב משמע לכאורה דמהני תפירה בגידין בתפילין ומזוזות וע"כ לענין הפרשיות דאי לענין תפירת התפילין גופא לאחר שניתן הפרשיות בהן מאי שייך מזוזה אך אפשר דאולי באמת מזוזה דנקט רש"י לאו בדוקא הוא אכן בריטב"א שם במגילה מצאתי בהדיא שכתב דמהני תפירה לשני עורות בין בתפילין ובין במזוזה ובודאי לא גרע בענינינו עשיית הבתים מהפרשיות גופא דמהני בהם חיבור וכדמוכח בביאור הגר"א וע"כ אף דמצינו ביו"ד סימן רפ"ח ס"ד דסתם המחבר כדעת הרמב"ם דתפירה לא מהני למזוזה מ"מ העושה הבתים ע"י תפירה או דבק יש לו על מי לסמוך היינו הסה"ת שסיים לבסוף דרק טוב ונכון לעשות מעור אחד והאור זרוע הגדול שהביאו הד"מ להלכה בסימן זה והריטב"א במגילה וגם לפי חד תירוץ התוס' שם במנחות ויוכל להיות דגם הרמב"ם שס"ל דתפירה לא מהני לפרשיות של המזוזה מ"מ לעשיית הבתים גם הוא מודה דמה שמחברם ע"י התפירה לא מיחשב זה שנים או שלשה זכרונות [הג"ה ולענ"ד היה נראה עוד לאמר דלא מיעטה התורה במה שאמרה זכרון אחד ולא שנים או שלשה זכרונות רק שלא יעשה ד' בתים מד' עורות כל עור ועור בפני עצמו לגמרי היינו הבית עם תיתורא שלו לפרשה אחת וכן לכל לפרשה ופרשה דאז הוא כל בית ובית לזכרון בפ"ע להאדם זה מיעטה לנו התורה וכונת חז"ל במה שאמרו עור אחד היינו שיהיו כל הבתים קבועין בעור אחד ולא יהא כל בית ובית כיס בפני עצמו וכן משמע קצת ל' המכילתא ע"ש אבל מן הראשונים לא משמע כן דא"כ אפילו לא חיברן בתפירה כל בית לחבירו רק במה שקבען בתיתורא אחת נחשב זכרון אחד ולא הוזכר קולא זו בשום פוסק ואדרבה ברש"י ושארי פוסקים צייר כל אחד אופן עשייתו מעור אחד ממש שמע מיניה דס"ל מכיון שנזכר בגמרא עור אחד בעינן שיהיה ממש עור אחד או עכ"פ ע"י תפירה לאידך פוסקים ע"כ הג"ה] גם הגר"א בביאורו פי"ח דכלים כתב דמהני תפירה לעשותו חיבור [ובסימן זה בביאורו משמע קצת שהוא נוטה להחמיר] ועיין בקובץ על הרמב"ם מש"כ בזה מברייתא דגיטין דהוא מחלוקת רשב"א ורבנן והלכה כרבנן דלא חשיב חבור ועיין בישועות יעקב בהגהת נכדו מש"כ בזה גם יש לדחות דהוא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין ויש לעיין בזה בכללי ההלכות ומ"מ לכתחילה בודאי מי שאפשר לו טוב להחמיר לעשותו מעור אחד כדי לצאת ידי כל החששות במ"ע דאורייתא:

ובית אחד – ר"ל מעור אחד כן מוכח מלשון הרי"ף עי"ש:

שיהיו מרובעות – עיין במ"ב והוא מהישועות יעקב. אך לענ"ד צע"ג בדין זה כי הוא ז"ל העתיק מתחילה דברי הע"ת והא"ר שכתבו דבדליכא תפילין אחרים אין להחמיר בדיעבד כ"א בהתפירות אם אינם מרובעות אבל לא בהבתים ותמה עליהם דאפילו בהתפירות אם אינם מרובעות טוב יותר להניח מלבטל לגמרי מצות תפילין ובאמת פשוט שדעתם ג"כ כן הוא דיניחם ויצא בזה עכ"פ לדעת רש"י עיין ברא"ש בה"ק אך שכונת הע"ת להמעיין בו יראה להדיא דבבתים אם אינם מרובעים כראוי וליכא תפילין אחרים יוכל לברך עליהם אבל בתפירות יניחם בלי ברכה ועיין בהגהת ברוך שאמר שכתב ג"כ דבהבתים אם אינם מרובעין בריבוע גמור ובאלכסון גמור אעפ"כ אין לפסול עי"ש שמשמע מלשונו דיוכל לברך עליהם. אך למעשה נ"ל דאין לסמוך ע"ז לענין ברכה והדין עם הישועת יעקב אחרי דדעת הרבה מהראשונים והוא השימושא רבא והרי"ף [אך הרי"ף לא אמר כ"א בתש"ר וזהו רק להמרדכי אבל בסה"ת פי' פירוש אחר בדברי הרי"ף עי"ש שהסכים דגם להרי"ף אין לחלק בין הש"י להש"ר] והרמב"ם והרא"ש והסה"ת ועוד כמה פוסקים דההלכה נאמרה גם לענין הבתים ועיין מה שנכתוב בסמוך לענין אם מקולקל קצת מהריבוע:

בתפרן – עיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע מחמת דעת רש"י וצירף לזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת המעיין בפ"ג בה"א ובה"י יראה להדיא דדעת הרמב"ם דריבוע התפירות הוא הלכה למשה מסיני ואפשר דקאי רק על ריבוע התיתורא והוא דוחק גדול ובביאור הגר"א כתב ג"כ להדיא דדעת כל הגאונים דריבוע התיתורא וגם התפירות הוא הלמ"מ. ע"כ אין לזוז ממה שכתב הישועות יעקב שיניח בלי ברכה בעת הדחק:

אין להקפיד – דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב:

נתקלקל ריבוען – עיין במ"ב. דע דגדר קלקול ריבוע הבתים פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גובהן ואפילו במיעוטן סגי ואפילו אם עשאם גדולים מאוד ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שיעור תפילין בלי זה דומיא דיש מקילין בענין הקפת גויל אם יש שיעור אות בלא זה ואמינא לה מהא דקי"ל בזבחים ס"ב ע"א דריבוע המזבח מעכב וקיי"ל ג"כ דאפילו פגימת המזבח פוסל והוא מטעם ריבוע כדאיתא בתוספת סוכה מ"ט ע"א ד"ה שכל ולא בעינן דוקא שיפגם רוב המזבח אלא אפילו בכזית או בכטפח לכל מר כדאית ליה בחולין י"ח ע"א עי"ש בגמרא וא"ל דשם מטעם דיש שיעור למזבח משא"כ בזה דאין שיעור לגובה התפילין דז"א דשם הלא ג"כ קיי"ל דמדת קומתו אין מעכב כדאיתא שם בגמרא וא"כ אם לא היה עושה הגובה רק עד למעלה ממקום הסובב ושם היה עושה הקרנות ג"כ היה יוצא בדיעבד ואפ"ה כיון דעתה בנה בקומה הזו בעינן שיהיה למעלה מרובע כדמוכח בזבחים נ"ד ע"ד תוד"ה רב אמר וא"כ ה"ה בענינינו לענין תפילין. גם פשיטא לי דלאו דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה דה"ה אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי"ז וג"כ מהא דמזבח הנ"ל דפשוט דפסול פגימת המזבח הוא בכל מקום מדפנותיו ולאו דוקא במקום חודו ולפ"ז אם מחמת רוב יושנן של התפילין ניכר לכל שאחד מדפנותיו נכנס לפנים ואינו עומד במקום הראוי לו נראה דצריך לתקנם. גם פשיטא לי דע"י פגימה קטנה שנתהוה בהבתים כשיעור חגירת ציפורן ואפשר אפילו מעט יותר מזה לא אזל מניה עי"ז שם ריבוע ואפילו אם נאמר דבעת עשייה יש להסופר ליזהר אפילו בחסרון משהו באיזה מקום דעכ"פ אינו מרובע בשלימות מ"מ בדיעבד שנתקלקל לא אזל שם ריבוע ע"י חסרון משהו וראיה מהא דמשני בחולין י"ח הא באבנא הא בסידא פי' באבנא דכתיב אבנים שלמות פוסל אפילו בחגירת ציפורן אבל בסיד דלא כתיב בו שלמות לכך בעינן שיחסר שיעור חשוב כטפח או כזית עי"ש הרי דאף דלגבי מזבח דקי"ל דריבוע מעכב וגם שם צריך ריבוע גמור שיהא שוה אף באלכסונו וכדמוכח שם בזבחים ס"ב ע"ב מהא דכתיב סביב שיהא כל סביביו שוין וכדפירש"י שם ואפ"ה כשר בסיד אלא ע"כ דע"י פגימה כחגירת ציפורן לא אבד עי"ז שם ריבוע. ואפילו אם הפגימה קטנה שנתהוה בהתפילין היה במקום חודו ל הזוית למעלה דאלת"ה לישני הא והא בסידא וכאן מיירי במקום חודו ואף דיש לבע"ד לחלוק דלגבי מזבח דגדול בשיעורו לא נחשב בו פגימה מועטת דליזיל מיניה עי"ז שם ריבוע משא"כ בענינינו מ"מ נלע"ד דהדין עמי דאלת"ה יחשוב ר"ח שם עוד פגימה שפוסלת בחגירת ציפורן כגון בריבוע התפילין ודומיא שכתב הט"ז בסימן תרמ"ה ס"ד ע"ש. כי מיבעיא לי עצם שיעור קלקול הריבוע עד כמה נקרא בענינינו דזה ברור דלא נוכל לומר לענין תפילין דוקא אם חסרון הריבוע היה בטפח כמו שפסק הרמב"ם שם לענין מזבח דכל התפילין אינם מחזיקין כך ואולי אם נתמעך הריבוע של התפילין מעט יותר מחגירת ציפורן נקרא בענינינו ג"כ קלקול הריבוע וצ"ע:

שצריך – עיין במ"ב לענין התעקמות התיתורא העתקתי מספר לשכת הסופר והביא שם ראיה ע"ז דרש"י פירש במנחות ל"ה ע"א תפילין שיהא מרובעין בתפרן היינו שלא ימשוך חוט התפירה הרבה שלא תכווץ ומתמעט הריבוע עי"ש ומה לי אם נתעקם מחמת התפירה או מחמת עצמו ואף שיש קצת לחלק בזה עכ"ל:

חריץ שבין בית לבית וכו' ואם לא הגיע כשרה – עיין בח"א דמשמע מיניה דאפילו הנוהגין לעשות התפילין ע"י דיבוק הד' עורות אפ"ה מהני בדיעבד אם מדבק לבסוף הד' בתים ביחד ומשייר מלמעלה רק מעט שיהיו החריצין ניכרין אך דמצריך הח"א ליזהר שיהיו החריצין עכ"פ בעצם הבדלת הבתים ולא בהגלאנץ לבד ובתשובת ח"ס סימן ה' משמע דהנוהגין לעשות תפיליהן ע"י דיבוק לא מהני אפילו החריצין ניכרות אלא יהיו מובדלות לגמרי ואז יזהר שיהיה ריבוען קיים כי מצוי שע"י ההבדל נאבד הריבוע ומנהג העולם במדינתינו כהח"א וכן משמע בספר ישועות יעקב ומ"מ כל י"ש יזהר לכתחלה לעשות הבתים נפרדים וכמו שכתב הח"א גופא דלכתחילה פשיטא דנכון לעשות כן. והנה אם לא יהיו מדובקים כלל מצוי לפעמים שנתקלקל הריבוע בהמשך הזמן עי"ז ע"כ אפשר שטוב יותר שידבק מעט בשיפולי הבית אצל תיתורא בין בית לבית והנה יש עוד אופן שידבק מעט העורות שבין בית לבית ואם העורות לא יגיעו זה לזה יתן לתוכם חתיכת קלף דק עם דבק שיחברם יחדיו וצדי הבתים וכן בראשי הבתים לא יהיה מדובק כלל ובזה יהיה עדיין כל החריצים מינכר היטב וגם ריבוען יהיה קיים אך באופן זה צריך ליזהר מאוד תמיד שלא לנתק בחוזק בית אחד מחבירו כדי שלא יקרע עי"ז העור שבין בית לבית:

אורך ורחב הבתים וכו' – עיין בעירובין צ"ג ע"ב בגמרא ועיין היטב ברא"ש בה"ק בסדר תיקון תפילין בקצרה מה שכתב לענין שיעור התפילין ובביאור הגר"א בסעיף זה ועכ"פ נלענ"ד דאפילו לפי דעת השו"ע דסתם להלכה דאין להם שיעור מ"מ לפי מה דמוכח שם בגמרא דבראש וכן ביד אין מקום רק להניח שני תפילין ולא שלשה יש ליזהר עכ"פ שלא ללבוש תפילין פעם קטנים מאוד ופעם שיהיו גדולים שלשה פעמים כמו הראשונים כגון שבפעם הראשון היו כשיעור אצבע וחצי על אצבע וחצי ובפעם שני היו ד' אצבעות וחצי על ד' אצבעות וחצי וכה"ג דממ"נ או דתפילין הראשונים היו קטנים מכשיעור או דתפילין השניים מונחים שלא במקום תפילין ועיין לקמן בסימן רל"ג ס"א שאין לעשות תרתי דסתרי אפילו שלא ביום אחד. ואף דיש לדחות דבזמן הגמרא היו תפיליהם ממוצעים כאצבעיים ויותר משא"כ בזה אבל א"כ אזדא ראית הרא"ש שם והשו"ע דפסק דלא כהרא"ש לא נזכר באחרונים שיהיה מחמת זה כ"א מטעם אחר עיין בב"י ובביאור הגר"א. והנכון לאדם שיהיו תפיליו תמיד ממוצעים דהיינו לא פחות משיעור אצבעיים על אצבעיים ולא יותר מד' על ד' אצבעות והיינו עם התיתורא ומעברתא דבזה יצא עכ"פ מדינא ידי הכל:

וגובהן – עיין במ"א:

אין לו שיעור – ועיין בספר שולחן שלמה שכתב דמ"מ לא יעשה התפילין גדולים עד מאוד שעי"ז לא יהיה באפשר להניחן על מקום צמיחת השערות וכן בשל יד שלא יבוא להניחן קצת על החצי עצם שסמוך לבית השחי או במקום שאינו בשר התפוח עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ז ס"ט בבה"ל:

שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו' כמין שי"ן – עיין במ"ב דאפילו כתב שלנו וכו' אלא דוגמא הוא מהב"ח עי"ש ולפ"ז יש לעיין במה דפסק הנ"א דאם יש קצת הפסק בין היו"ד להשי"ן דהיינו שאין מגיע בשולו התחתון דמעכב בדיעבד כמו בס"ת דלכאורה להב"ח אפשר דרק לכתחלה צריך ליזהר ולא לעיכובא וצ"ע:

חריץ של שי"ן וכו' יגיע עד מקום התפר – ובדיעבד עי' במ"ב דיש להקל וכ"כ בד"מ בשם הא"ז דאין לחוש ומה שכתב הד"מ דמברוך שאמר משמע שמחמיר לפסלו בב"ש שלפנינו ליתא ואדרבה בהג"ה שם הביא להקל בדיעבד:

וכן היו"ד שבשי"ן – בד"מ הארוך איתא היודי"ן שבשי"ן ונראה שזו הגירסא היה ג"כ לפני המ"א בהגהת שו"ע הזה ולכך הביא ראיה ממנו לסברתו דאין לחלק בין שי"ן הימיני להשמאלי. ודע דמח"א משמע דספוקי מספקא ליה לדינא אי כהב"ח וסייעתו או כהמ"א ע"כ נ"ל אף דאנו מכריעין במ"ב דלכתחילה יותר טוב שיגעו גם היודי"ן שבשי"ן השמאלי לשולו התחתון מ"מ בדיעבד אין להחמיר בהם לפסול אחרי דלדעת הרבה גדולים גם לכתחילה לא יגעו וכן הפמ"ג לא כתב רק דכן ראוי לעשות כהמ"א אם לא היכא דיו"ד אחד נוגע ואחד אינו נוגע דאז ממ"נ פסול וכמו שכתב הח"א. ודע עוד דלפי דברי הגדולים שסוברים דשי"ן שמאלי לא יגעו היודי"ן שלו בשולו ה"ה דגם היודי"ן שלו גופייהו לא יהיה להם תמונת יו"ד כמו בהשי"ן של ג' ראשים אלא יהיו כמין קוין פשוטים אכן לפי פסק המ"א שאין לחלק בין הימין להשמאל גם בזה אין לחלק. ואם עשה בשי"ן של ד' ראשים [ומכש"כ בשל ג' ראשים] קוין פשוטין והן מגיעין עד שוליהן הוא תרתי דסתרי [פמ"ג] ופסול:

צריך ליגע למטה וכו' – עיין הטעם במ"ב והוא מהח"א דצריך ליכתב כמו בס"ת אחרי דהוא הלמ"מ ולפ"ז נראה דהוא הדין אם אינו נוגע יו"ד בהקו שלו ג"כ אפשר דעיכובא הוא וכ"ש אם לא היה יו"ד כלל רק קו פשוט ואפילו אם שאר הקווין נעשין כהלכה ביודי"ן על ראשיהן רק קו א' לא היה כדין וכ"ש כולם לבד בהשי"ן של ד' ראשין דשם אם היו הקוין פשוטין בלא ראשין אין להחמיר בדיעבד דיש לסמוך על הגדולים המקילין וכנ"ל:

שגם שולי השי"ן – עיין במ"ב לענין דיעבד ובס' עבודת היום משמע דבדיעבד אין להחמיר ואיני יודע מקור לזה ואולי הוא מיירי שלא אבד תמונתו עי"ז ורק מקצת חודו נכנס לתוכו אבל אם נכנס מעט מהשי"ן גופא לתוך המעברתא גם הוא מודה וצ"ע:

שישים וכו' – עיין במ"ב ומש"כ לצאת וכו' היינו דעת רש"י וגם הרמב"ם ס"ל כרש"י כמו שכתב בכ"מ ואף דהגאונים פליגי ע"ז וגם הר"י ורא"ש ומרדכי וטור סבירי כמותם וגם מנהג העולם כוותייהו מ"מ טוב להדר לצאת גם דעתם ואף דברא"ש ומרדכי משמע שיותר טוב שלא לעשות מעור אחד עם הבתים עיין הטעם בדבריהם ותראה שזה הקלקול לא שייך בזמנינו למי שיודע אומנות הבתים. והגרע"א הפריז על המידה שהעתיק דברי הריק"ש דמשמע מיניה דהוא מחזיק כן מצד הדין ורק שהעולם לא נהגו כן ובאמת לענ"ד ז"א כמו שכתבנו דרבים פליגי עלייהו:

יגלגל כל פרשה וכו' – הוא למצוה ולא לעיכובא [אחרונים בסעיף מ"ז]:

וכורכם בקלף קטן – עיין במ"ב והטעם דהרא"ש והטור וש"פ ס"ל דלאו הלמ"מ הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך עליו דבר לבד השער אלא דלכתחילה חש השו"ע לדברי הרמב"ם שכתב שהוא הלמ"מ ועיין בא"ר דמשמע מיניה דמותר ג"כ לברך אם אין לו אחרים ושלא כמחה"ש שנסתפק בזה:

שתהא זקופה מעומד – עיין בשע"ת מה שכ' בשם הנוב"י דאין לחוש לשיטת ר"ת שפוסק דוקא בשכיבה וכן משמע בביאור הגר"א:

יהיה הגליון וכו' לצד פה הבתים – ואם היפך יש מאחרונים שפוסלין אף דיעבד:

אם כתבם וכו' והניחם בארבעה בתים וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דלדעת המחבר אם הם כולם בבית אחד אפילו לכתחלה א"צ לדבק וע"ז הוסיף רמ"א וכתב והמנהג וכו' ר"ל דאפילו בבית אחד לכתחילה מצוה לדבקם:

והוא שיטלה עור – עיין בפמ"ג דיכסה בהעור גם על מקום השי"ן שלא יראה החוצה דאל"ה יש בו חשש בל תוסיף בהש"י דאין צריך לשי"ן:

צפה הבתים וכו' – עיין במ"ב בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר אע"פ שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו:

מקום שאין וכו' עד שיזדמנו וכו' – ועיין במ"ב שכתבנו דכשיזדמן לו גידים יתירם וכו' דאם לא יתירם נראה לכאורה דלא מהני כיון שכבר תפור ועומד ועיין לקמיה:

יתפור וכו' – שמעתי בשם אחד הגדולים שהזהיר שלא לדבק התיתורא בדבק קודם התפירה דדבק חשיב חיבור כתפירה וכמו שכ' בסעי' מ"ז בהג"ה ובב"י שם עי"ש וא"כ אפשר דתפירה שאח"כ לא חשיבא כלום וההלכה ל"מ נאמר רק על התפירה ולא על דיבוק וצ"ע בזה:

ויעשה קשר וכו' – עיין בפ"ת שהביא בשם בעל העיטור דמצוה שיהיה קשר ולא עניבה עי"ש. וחדשים מקרוב באו שעושין קשר שיוכל להשמט אותו אנה ואנה כדי למעט טרחה אם ירצו להקטינו או להגדילו ולא שפיר עבדי דקשר כזה לא עדיף מעניבה כנ"ל פשוט:

במחבר סעיף ז' וקלפין שלנו. נ"ב עיין תשוב' ח"ס או"ח סי' ג':

(שם) במג"א ב"ק י"ג סי' ק"ל בב"י נ"ב הביא חובה לנפשיה דמשם מייתי ראי' מטהרות ושכלנו טהורין גבי חלון של אוליירין ש"מ שאין חילוק בין מידי דאכילה לשאר מילי ובתשובותי ישבתי זה בח"ס יו"ד סי' קכ"ד ד"ה הב"י:

(שם) במג"א ס"ק כ"ד מותר לקילפה. נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' קע"ח [שם נשאל ע"ד ס"ת שנמצא בו טעות שנכתב כ' פשוטה במקום ה' והסופר גרר מכף פשוטה עד שנעשה ד' ועשה בתוכו רגל שמאלית ונעשה ה' ולא נמצא אח"כ מקום התיקון הנ"ל ולא נודע עתה איה מקומו, ויש להסתפק אם נפסל זה משום חק תוכות ואם מיפסל מ"מ כיון שנאבדה אם מותר לקרות בציבור בס"ת זאת שחסר בו אות הזה. ומסיק שם על ספק הראשון וז"ל ואם כן בנידון דידן אפשר דלכ"ע פסול משום שלא תיקן בכתיבה אלא רגל שמאל של חה"א ואינו גולם עם הה"א ואפילו נימא במ"ם פתוחה כשתיקן רק החרטום בכתיבה סגי לכל המ"ם אע"ג דהוי בעין ב' אותיות ומ"מ מהני זה לזה היינו משום שעכ"פ המה גולם א' משא"כ ההי"ן וקופ"ין שהם שני גולמים אפשר בלא שיתקן בכתיבה באותו גולם עצמו ולא שיועיל תיקון הרגל לחקיקת הדלי"ת וצ"ע. ועל ספק הב' מאריך אם יש ביטול לאות הזה וסיים אלא דעכ"פ מעיקר דין תורה נתבטל וחזר הפסול להיות כשר ורק מדרבנן דבר חשוב לא בטיל א"כ יש לצרף בזה דעת הרמב"ם בתשוב' ומעשה רב שקראו לפני הגאוני' בס"ת שפסול בו אות א' עם דעת הרשב"א והר"ן דאינו פוסל אלא אותו חומש וכו' וכאן שמגוף הדין כבר נתבטל האות ונתכשר שוב נוכל לצרף ב' הדיעות הנ"ל, וכדי שלא להוצי' הספר לידי גניזה נ"ל לסמוך אהנ"ל לקרות בו בצבור ולברך עליו ועיין היטב התשובה בפנים ובח"ס יו"ד סי' רע"ז]:

(שם במג"א ס"ק ל"ג) בכ"ה כתב, נ"ב עיין תשובות ח"ס יו"ד סי' רס"ג [ע"ד ס"ת שכתוב בו אלקינו כזה & שהאריך תחתית הנו"ן וכ' הוי"ו בצידה דפסול לדעת המג"א איך לתקנו והשיג תחלה על דברי תשובות עבודת הגרשוני סי' צ"ה דפשיטא ליה דהנטפל להשם מאחוריו אינו אלא איסור דרבנן ועל מ"ש דלכתוב אות ועי"ז יופסל אות אחר הוי רק גרם מחיקה והוא חולק עליו בשני דברים אלו ומסיק שם דאם נראה להדיא שהיא כתיבה שנחלקה לשנים שזה פסול בלי ספק אז בלי פקפוק מותר למחוק הוי"ו תחלה ולכתוב אחרת בתוך הנו"ן דהרי מפני זה אנו מוחקים מפני שנראה כשתי תיבות א"כ אינה נטפלת להשם וכו' אך אם אינה נראית כשתי תיבות אי אפשר למחוק הוי"ו דלמא כשר והוי נטפל להשם גם אסור לקדור השם וכו' ומ"מ שלא לגנוז יריעה שלימה יש להתיר לקדור הוי"ו ולגונזה דקדירה אינו מפורש בתורה לאסור וספיקא לקולא ויכתוב וי"ו אחר בתוך הנו"ן כאופן שכתבתי לעיל ועיין היטב התשובה בפנים:

(במחבר) סעי' כ"ה. נ"ב דכלל בזה ג' דיני' כאן דהאותיו' שבהפרדס נראי' כב' אותיו' כגון ש' נראית כאות ע' עם אות י' וכדומה פסול ולא מהני תיקון משום דהויא שלא כסדרן משא"כ י' שעל גבי א' ניהו דפסול מ"מ יכול לתקן ולא מקרי שלא כסדרן אבל בשאר אותיות אם תינוק יכול לקרות לא בעי תיקון וכשר כדלעיל סעיף ט"ז או כדלקמן סעיף כ"ז ולא זולת וכמ"ש והאריכו הט"ז ס"ק ט' והמג"א ס"ק ב':

(שם) במג"א ס"ק ל"ט. נ"ב ע' היטב תשובות ח"ס יו"ד סי' רנ"ו [שם האריך ע"ד ס"ת שנשתנה הדיו לאחר הכתיבה ונהפך לאדמדם מכמה סיבות אי כשרה אם לאו ומסיק שם וז"ל היוצא מדברינו הס"ת הנ"ל אם השינוי לאדמימות מחמת יושן וכדרכו של דיו הרי היא כשרה שהרי נכתב בדיו וטוב להעבירה בקולמוס כדי לקיימה ימים רבים יותר. וקרוב לודאי אפי' בשמות הקדושים מותר בדיו על גבי דיו דאין כאן מחיקה אבל אם נשתנה לאודם ממש משא"כ וסתו של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר שנראה שאינו מחמת יושן אלא שנעשי' הדיו על ידי המצאה חדשה מסממנים אחרים הרי היא פסול' מעיקרא ואסור להעביר על השמות הקדושים דהוי כדיו על גבי סיקרא דמוחק התחתון ולענין קדושת השם אין חילוק אפילו נכתב בכל צבע אסור למחקו דהתם לא כתיב וכתבתם דניליף כתיבה בדיו וכו']:

(שם) במחבר סעיף ל"ו יעשה כל פרשיותיה פתוחות. נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ד' שנשאל ע"ד תפילין שהיה של יד כתובה פרשת והיה סתומה אמנם תפילין של ראש היו כל פרשיותיה פתוחות אי שפיר דמי להניחם אי לא הוי כתרתי דסתרי והשיב להסכים עם השואלים דאין קפידא בדבר ע"ש:

(שם) בט"ז ס"ק כ"ה בדיעבד אמאי אמר כצ"ל ותיבת למה לא נמחקה:

(שם) והו"ל לשנויי דבדיעבד כצ"ל ותיבת לסייע נמחקה.

(שם) בט"ז ס"ק כ"ו רק שפרשה השלישי' נ"ב דהיינו פרשת שמע בתפילין דר"ת ובפרשת והיה אם שמוע יניח בסוף ט' אותיות ויתחיל שמע בראש שיטה בתפילין של ר"ת כנ"ל:

(שם) במג"א ס"ק נ"ב. נ"ב ע' תשובות ח"ס או"ח סי' ה' [שם האריך בדין ס"ת תפילין ומזוזה וגט שנכתבו ונעשו משתי עורות אי התפירה והדיבוק מחברן להיות אחד או לא ואבאר כל הסוגיא השייך לזה וסיים בסוף התשובה וז"ל הנראה לפענ"ד כתבתי בזה הפסק דתפירה פוסל בגיטין ובמזוזה אפי' עמודים פוסל חוץ מן הרמב"ם ור"י בעל התוס' ובבתי תפילין תפיר' כשר ודבוק פסול כיריעות ס"ת:

סעיף כ"ה וה"ה שאם לא היו מקצת יודין שעל האלפ"ין והשינ"ין והעיינ"ין וכו'. נ"ב לכאורה זה סותר למ"ש הש"ע לעיל [סעיף א'] בהג"ה מיהו אם אנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו פסול אע"פ שהתינוק קורא אותו כהלכתו וא"כ ה"נ בזה אם אין היודי"ן של העיינ"ין וחאלפי"ן נוגעים פשיטא דלא הוי צורת אות כהלכתו ולמה יועיל בזה קריאת התינוק לכן כתב שם הט"ז בהדיא בשם הריב"ש לכן אין להכשיר האל"ף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף וכו' ואיך כתב כאן הש"ע להיפוך. והן אמת די"ל כוונת הש"ע דדוקא לתיקון מותר ולא הו"ל שלא כסדרן אבל מכל מקום אם לא תקנו פסול ולא מהני קריאת התינוק רק להכשירו לתקן אח"כ ולא הוי שלא כסדרן אבל כל שלא תקנו פסול. ומזה מיירי בסעיף א'. אך באמת אין טעם לדבר דממ"נ אם הוי עליו שם צורת האות ע"י קריאת התינוק א"כ בלא תיקון נמי יוכשר ואם לא הוי עליו שם צורת האות ככך א"כ שוב למה לא יחשב שלא כסדרן אם כותב אח"כ כיון דעד הנה לא הוי עליו שם אות למה לא יחשב שלא כסדרן ועוד דאם אף שלא הוי צורת אות עליו ולא נחשב שלא כסדרן א"כ למה תלוי באם התינוק קורא אותו אות או לא כיון דאף שאין לו צורת אות לא נחשב שלא כסדרן למה יהיה חילוק בין אם התינוק מכיר או לא ולכך אמרינן דעיקר החילוק הוי בין אם ניכר פרידתן להדיא דאם ניכר פרידתן להדיא דזה לא מהני מה שהתינוק קורא אותו ופסול אף אם מתקנו אח"כ והוי שלא כסדרן ומזה מיירי בסעיף א' וכאן מיירי שאין ניכר פרידתן להדיא בזה כל שהתינוק קורא אותו הוה עליו צורת אות ולא הוה שלא כסדרן וממילא אף אם לא תקנו עדיין נמי כשר הוא וכן מורה לשון הש"ע בעצמו לעיל בסעיף א' שכתב דה"ה אלו החטוטרות של הזיינ"ין שאין נוגעים ואין ניכר פרידתן להדיא וכו'. משמע דזה עיקר טעמו כיון דאין ניכר פרידתן להדיא וה"ה דיודי"ן שעל האלפי"ן והעיינ"ין הוי כן כנלפענ"ד ברור ונכון ושוב ראיתי בפרמ"ג באשל אברהם שכ"כ וכוונתי לדעתו בזה ע"ש בקיצור ודו"ק היטב:

הרא"ם פוסל אלא שכתב שהשואל היה דעתו להתיר ודחה הוא דבריו:

לפי טעם זה אין צריך לזהר אלא בכף אבל בשאר פשוטות לא שייך טעם זה אבל הב"י בסי' ל"ו כ' בשם רא"ם שכל הפשוטות צריכין להיות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות ואמנם שם כתב הב"י עצמו הטעם שלא תדמה לרי"ש ומסיק שאפי' בדיעבד פסול וצ"ל דבשאר אותיות פשוטות הוא רק זהירות לכתחלה אבל בכ"ף פשוטה פסול אפילו דיעבד:

[א] ואם שינה וכו'. דכתיב והיו בהווייתן יהיה וכתב מלבושי יום טוב בשם דרשות מהר"ש זה לשונו, ולכן אם נמצא פסול בפרשה רביעי יכול לכתוב אחרת ולא כן באחרות אלא יכתוב אותה וגם אחריה, עד כאן. ואם נפסל פרשה ראשונה ויש לו ישנה שידוע לו שנכתבה קודם אלו שלושה אחרונות מותר לצרפה אף דבתחילה לא נכתבו אחרונות לצירוף זה, אבל מספק אסור וכן כתב בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס' ועיין ריש (סימן) ל"ד מצאתי כתוב אדם הכותב תפילין. דיו שמשתכר טרפעק והוא איסתרי והוא שמינית שבסלע צורי מגליון פרק השולח, עד כאן:

[ב] של יד תחילה וכו'. עיין בסימן זה סעיף כ"ג ובסימן כ"ה סעיף ו', והב"ח כתב דדעת הטור דלכתחילה יכתוב תחילה של ראש, וכן פסק בספר מצות שמורים, משום דשל ראש קדוש יותר ושכן נהג מהר"י לוריא. כתב הלבוש יכתוב בכתב מיושר דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, עד כאן. כלומר יזהר שכשכותב בלי שרטוט שיכתוב השיטות מיושרות ולא עקומות מיהו בדיעבד אם כתבו עקומות כתב הב"ח דלית לן בה. וכתב רדב"ז סימן ק"כ דיכתוב אשורית לא כתב פריבנצאל. והפרישה כתב יכתוב כתב מיושר שלא יכתוב תיבה אחת גדולה ואחת קטנה, מיושר כלומר יפה:

[ג] כולם וכו'. דכתיב והיו לאות על ידיך משמע אות אחת:

[ד] דמי עפצין וכו'. וכתב עולת תמיד לא ידעתי מאי בעי ללמדינו דהא מי עפצים אינם גורמים שלא תמחוק, רק הקנקנתום גורם, עד כאן, ולא עיין בבית יוסף שהביא דעת התוס' וסמ"ק דכשיש בו עפצים לאו דיו הוא ופסול, וכן כתב טור יורה דעה סימן רע"א בשמם, לזה כתב דאף שיש בו עפצים כשר דלית הלכתא כוותייהו, אלא בכל צבע שחור כשר. ולדינא משמע בשולחן ערוך בסימן זה דלכתחילה כשר בכל דיו אף שאין עשוי מעשן, וכן משמע בבית יוסף, ועיין ביו"ד סימן רע"א בשולחן ערוך ובדברי רמ"א, וצריך עיון:

[ה] פסולין וכו'. משמע אף שמחפהו בדיו, והוא הדין כשכתב בדיו אלא שזרק זהב או שאר מיני צבעונים עליה לא מהני חיפו בדיו, דאם לא כן נמצא שיש תקנה אפילו לאזכרות, וכן משמע בעולת תמיד:

[ו] אם זרק וכו'. לשון הלבוש ולא יזרוק וכו' כתב לחם חמודות דף ע"ט דברי הלבוש סותרים דביורה דעה סימן רע"ו סעיף ו' כתב דלזרוק הזהב על שאר אותיות התורה כשר, עכ"ל. ועיינתי בלבוש שם שכתב זה לשונו אם יזרוק עליהם זהב כשר, עד כאן, ואם כן אפשר דמיירי בגרירה דומיא דאזכרות דפסולין אפילו בגרירה דהא בדיעבד מיירי כתב הלבוש אם זרק יניח ליבשו ואחר כך יעביר:

[ז] מעביר וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ובית יוסף. ובדרישה מצאתי שכתב על זה זה לשונו ועיין ביורה דעה סימן רע"ו כתבתי בשם הריב"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר, עד כאן לשונו, וכן כתב בלחם חמודות וזה לשונו אבל בבית יוסף ליו"ד סימן רע"ו כתב על דברי נימוקי יוסף דהריב"ש כתב בתשובה שאם עבר וגוררן וכתבן בדיו כשר, ומיהו בכל האזכרות הספר אפילו בדיעבד פסול משום דמיחזי כמנומר, עד כאן לשונו. ולסברא זו נראה לי אם עשה כן בשאר אותיות התורה אם הוא במקומות הרבה דמיחזי כמנומר דפסול עד כאן לשון הלחם חמודות. ולעניות דעתי נראה דהך דריב"ש לא קאי כלל על דברי נימוקי יוסף כשזרק זהב על הדיו, דאם כן למה כתב שאם עבר וגוררן וכתבן בדיו וכו' הא בגרירת הזהב לחוד סגי, כיון דלמטה כבר נכתב בדיו, כדמשמע בבית יוסף ולבוש כאן דכתב דלמטה נשאר קיים, גם אין נראה איסור בזה משום מנומר כלל כיון דכתב דלמטה קיים. אלא ודאי קאי על עיקר דין דכתב בזהב או בצבעונים עצמן דאם עבר וגוררן וכתבן בדיו כשר, ובזה שייך דין מנומר. והשתא ניחא שלא כתב הבית יוסף דברי הריב"ש בסימן זה משום דהכא בתפילין לעולם פסול כשכתב בזהב וצבע עצמן וגררן וחזר וכתבן בדיו משום שלא כסדרן, מה שאין כן ביו"ד דמיירי בספר תורה דכשר שלא כסדרן, ואם כן אין מחלוקת כלל בדין דהכא. ודו"ק:

[ח] מוקף גוויל וכו'. דוקא כשאין שם אלא צורת האות בלבד ובהחסר ממנו כל שהוא נפסדה צורתה ואין שם אות כלל מיירי, אבל אם יש בה יותר מצורת אות עד שאם תגרור חלק מה ממנה תשאר האות בצורתה אם נדבקה בראשה או באמצעיתה פסולה, אבל אם נדבקה בסופו כשירה, כנסת הגדולה בשם רד"ך ועיין סעיף כ"ה. ואם מחובר מתג מאות לחברתה וגופי אותיות ניכרת כל אחד בפני עצמו יש להחמיר בדאפשר, ומגן אברהם החמיר גם בדין ראשון:

[ט] אפילו קוצו וכו'. פירשו תוס' [מנחות כ"ט ע"א] שהוא רגל שמאל שביו"ד מה שהוא כפוף, וכל שכן אם חסר רגל ימין:

[י] אם אפשר וכו'. ואם אין לו אחרים מברך על אלו לבוש, ולי נראה שלא לברך כדמשמע בבית יוסף וב"ח, וכתב מגן אברהם דאם שולט בשתי ידיו וכתב בשמאל כשר, ואיטר שכתב בימין פסול. כתב עולת תמיד בשם תשובת מנחם עזריה סימן ל"ח דכתב בפה פסול אפילו ליכא אחרים אין לברך עליהם, וצריך עיון בתשובה גופיה שם:

[יא] אין צריך לשרטט וכו'. מפני שהן מחופין ואין קורין בהן. קצת קשה אם כן למה בעינן במזוזה שרטוט ביורה דעה סימן רפ"א אף דמזוזה הלכה למשה מסיני הוא, מכל מקום קשה מאי טעמא. מיהו בספר התרומות סימן קצ"ו מצאתי עוד טעם כיון שאין בתפילין כי אם מעט שורות, ומכל מקום על טעם זה קשה. ותירץ אדוני אבי הרב נר"ו דשאני מזוזה דבכל פעם שירצה יוכל ליקחן בקל משפופרת ולקרותה, ועוד במזוזה צריך לבודקו פעמים בשבוע, עד כאן. אחר כך מצאתי בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין כדבריו:

[יב] ואם אינו יודע וכו'. כן כתב בלבוש, ומשמע דאם יודע ליישר השיטה אינו רשאי לשרטט דהוי מעשה הדיוט, וכן כתב הב"ח אלא שכתב דדעת רמ"א אינו כן, מדכתיב בשולחן ערוך אין לשרטט כי אם שיטה עליונה, והוסיף רמ"א תיבת צריך זה לשונו אין צריך לשרטט וכו'. ולעניות דעתי אפשר דהוסיף משום דיוקא דשיטה עליונה צריך לשירטוט, אבל באמת כל שיטה ושיטה אין לשרטט משום מעשה הדיוט, ודו"ק. עוד יש לומר להורות בא דאף לשולחן ערוך רשאי לשרטט כל ארבע צדדין, אבל בין שיטה לשיטה לא. כתב בספר ברוך שאמר נראה לי שטוב הוא לשרטוט בין השיטין לצד השער אבל למעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר:

[יג] ולא ישרטט וכו'. ופסול אפילו הוא שחור דהוה ליה כתב יתר, (לבוש), גם ביורה דעה סימן רע"א לא סיים הלבוש דפסול. ונראה לי דסבירא ליה לחלק בין תפילין דאין צריך שרטוט, לספר תורה דצריך שירטוט. מיהו בלחם חמודות דף ע"ח תמה על הלבוש הנזכר לעיל הא דעתו דכשר, וצריך עיון ואם שירטוט בדיו משמע מעטרת צבי דכשר בדיעבד. שוב מצאתי בספר ברוך שאמר שכתב זה לשונו משמע שיוכל לשרטוט התפילין בבדיל או בעופרת בין שיטה לשיטה אפילו לרבינו שמחה דפוסל שירטוט בתפילין אחרי דלא נקרא שירטוט אלא אם כן עושה גומא וחריץ, עד כאן. הרי דמתיר אפילו לכתחילה, אם כן די לנו שנאסר לכתחילה:

[יד] ואם שינה פסול. משמע אפילו בקלף שלנו שהרי סיים שהוא כמו קלף שלהם, אף דביורה דעה סימן רע"א כתב רמ"א דיש מקילין במקום שער וכן פסק הב"ח שם להכשיר בדיעבד כשאין ספר תורה אחרת, צריך לומר דשאני בספר תורה דמכשירין הרא"ש וטור וספר התרומות ומרדכי, מה שאין כן בתפילין שאין מכשיר אלא המרדכי, ועוד דבדרכי משה שם מבואר דפסק גם בספר תורה דפסול, גם לא דמי לגט באבן העזר סימן קכ"ה דבמקום עגון אין להחמיר. שמעתי סימן לידע מקום שער כשמלחלחין הקלף נתכווץ למקום בשר וכן כשחותכין רצועה קטן ותלוי בה ומלחלח אותה נוטה למקום בשר, ומכל מקום נראה שאין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאוקמינן לסופר בחזקת כשרות וסמכינן נמי על המרדכי כל שלא ידעינן ודאי שנכתב מקום שער:

[טו] וטוב להוציא כן בשפתיו וכו'. משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד, וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן צ"ד, מיהו כשכותים מעבדו לדעת ישראל לא סגי עד שיוציא ישראל בשפתיו. וכתב הב"ח סימן רע"א דתיקון הקלף ושירטוט לא צריך לשמה:

[טז] לשם ספר תורה וכו'. ואין כאן הורדה בקדושה כשכותב בה תפילין או מזוזה דכל זמן שלא נכתב כלום עליו אין שום קדושה בקלף עצמו לבוש. ותימא על תשובות עבודת הגרשוני סימן ס"ה שהאריך בשאלה אי מותר לכתוב תפילין על קלף המעובד לשם ספר תורה ולא ראה לדברי השולחן ערוך ולבוש ובית יוסף, ועיין סימן מ"ב. ומשמע מלבוש הנזכר לעיל דכל שנכתב על יריעה לספר תורה איזה שורות אף נפסל בשם אסור לכתוב על נותר תפילין ומזוזות דהוי כמו צר ביה ואזמניה, גם דמי קצת ליורה דעה סימן ר"ץ דאין כותבין מזוזה על גליון ספר תורה ובתשובות הארכתי:

[יז] וכן נוהגין וכו'. הב"ח ואחרונים מכשירים בזה דיעבד אף בלא סייע. כתב הט"ז דאפילו מסייע בסוף העיבוד מהני, אבל לא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות שזה אינו ממלאכות העיבוד, וכל המקיל בזה מחטיא רבים, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם. אבל מצאתי בתשובת באר עשק סימן י' להלכה למעשה שמותר שכן נוהגים בסולניקי ושכן פסק הרב (מנוח קורקוס) מרומ"י וצריך עיון, וברא"ש סוף הלכות ציצית דאין מועיל התיקון וגירור והחלקה שיעשה לשמה. ועיין בטור ביו"ד שם דאם יש להם יכולת להחזיר הקלף לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה מהני ובתשובת באר עשק שם משמע דפליג עם הרא"ש ולעניות דעתי לא פליגי, ודו"ק. כתב בהגהות מיימוני דאם ישראל נותנו מתחילה בעיבוד לשם קדושה אין צריך לסייע. עוד כתב באר עשק יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו, ואם הוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא צריך לעבד שני עורות אחד לרצועה של ראש, ואחד לשל יד, ולכן כששים העור בסיד ומים לרצועות של ראש יכוין בשם ההוי"ה, ובשל יד אדנ"י, וזה לשמם, עד כאן. ואף שלא ראיתי נוהגין כן כתבתי למדקדקים:

[יח] אין חוששין וכו'. ומכל מקום אותם שאינם רוצים להטריח את עצמם אינם מסמנים העורות כפי הדין הגמור אלא ממלאין גומא אחת או שתים ממנין ידוע ואומרים שדי בזה, לא יפה הם עושין ואסור לסמוך על זה, וספר הזכרונות דף כ"ט. ובספר ברוך שאמר כתב שיכתוב בראש בפנים ולא יסמן במרצע (מגן אברהם):

[יט] בהמה וחיה ועוף וכו'. נראה דאחרון אחרון חביב, וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ז עור דעוף משובח לתפילין יותר מעור בהמה, לפי שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור, כי על כן דמו טעון כיסוי ומטעם זה עור חיה משובח משל בהמה אף על פי שעוף יותר משובח ויגיד עליו קלות העופרת. עוד כתב דשליל משובח מכולן משום שלא נהנה מהעולם הזה, ואין בריה יוצאה לאויר העולם שאין מקבלת דין שהעולם הזה נבראה בהן והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם. ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה, ובתרווייהו של שחוטה מעלי טפי, ששחיטת אמו מטהרתו, ואין לה דין לגבי עובר, אבל נבילה בין בידי אדם ובין מתה מאליה משמע שהוא דין קשה גם לשליל ושל בהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה, עד כאן. ויש להסתפק אי עור מבהמה שחוטה קודם לעור חיה נבילה, דשמא דוקא לענין שליל שאין דין בשחוטה הוא דיש חילוק בין שחוטה לנבילה, וכן משמע בברוך שאמר, מה שאין כן בבהמה היוצאת לאויר העולם אפשר דאין חילוק, מיהו בעולת תמיד משמע דכוונת מנחם עזריה דבהמה שחוטה קודם. גם צריך עיון בעור מבהמה שחוטה ושליל שנתנבלה אמו מי קודם. כתב מגן אברהם בשם תוס' דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור מטמאה:

[כ] נראית חלוקה וכו'. אבל אם הנקב קטן עד שכשמעביר עליו הקולמוס נסתם הנקב בדיו כותבין עליו לבוש אף שהנקב נראה נגד השמש כיון שאין נרגש בקולמוס כשר. כן כתבו הב"ח וכנסת הגדולה ונחלת צבי ועולת תמיד, אבל בט"ז סתם וכתב דאם נראה כנגד השמש פסול, והוא תמוה שלא הזכיר שב"ח מתירו וכן עיקר. עוד כתב הב"ח שאם ניקב כל כך שאות נראית חלוקה לשתים פסול ולא מהני קודם הכתיבה אפילו תינוק יכול לקרותו, כיון דבשעת כתיבה לא היתה תמה. אבל אם לאחר שנכתב ניקב אפילו נחלק לשתים כשר, אלא דבעינן תינוק יכול לקרותו:

[כא] ניקב בתוך הוא דין וכו'. מדכתב הלבוש לכתחילה לא יכתוב כך במקום נקב משמע דאם עבר ועשה כשר. ומסיפא דקאמר אבל אם לאחר שנכתב ניקב וכו' משמע דאם ניקב קודם שנכתב ועבר וכתב פסול. וטעמא אפשר נמי כדלעיל משום דבשעת כתיבה לא היתה תמה, גם דמיא לסוף סעיף ט"ז, וכן משמע בב"ח סעיף י"ב:

[כב] כשר וכו'. משמע מט"ז דכן הדין בנקב בתוך גג האות או ירך שלו באמצע ודיו מקיפו:

[כג] אבל בירושלמי וכו'. וכן פסק הב"ח. וכתב הט"ז דוקא כשניקב כל תוכו ולא קצת ממנו וטעמו נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק אחד, ועל כן אף שנפסק הגויל שבתוך האות בצד אחד מגין עליו מה שנשאר מצד שני:

[כד] וי"ו זיי"ן או נו"ן פשוטה וכו'. כן הוא בשולחן ערוך הנדפסין עם מהר"ם רבק"ש (באר הגולה) ועולת תמיד וכן מבואר בלבוש אבל לפני הט"ז היה הגירסא שנפסק רגל האל"ף במקום נו"ן, והאריך לתמוה ממה שכתב הריב"ש דאין להכשיר האל"ף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שתינוק יקראנה אל"ף, עיין שם באריכות והוא לחינם, ומגן אברהם כתב דצריך לומר האח"ד. ועוד נראה לי דאף לגירסא זו לא קשה מידי דיש לומר דמיירי רמ"א כשנפסק רגל האל"ף למטה, ולמעלה נוגע בקו האמצעי, ובזה אפשר דמהני קריאות התינוק. מיהו אפשר דכמלא אות קטנה סגי בזה כדבסעיף [ט"ו] דלעיל ברגל של ה"א וצריך עיון:

[כה] ואין צריך לכסות וכו'. אבל בכנסת הגדולה פירש דברי בית יוסף דדוקא שלאחריו אין צריך לכסות, אבל מה שקודם צריך לכסות שכן המנהג ואפילו מה שלאחריו צריך לכסות שיטה התחתונה עד כאן, ולא הזכיר מדברי לבוש, וכן משמע בשולחן ערוך. כתב הט"ז תינוק דלא חכים פירוש שאין מבין הענין, אבל הוא מורגל בקריאת התיבות. כתב הט"ז זה לשונו, נכון וברור דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא, אבל אם נשתייר גם למטה מההפסק חלק מן הרגל לא מועיל תינוק, דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון, ובאמת אין לו צירוף, ובזה יש לומר דצריך לכסות בפני התינוק חלק הנשאר אחר ההפסק, עד כאן. וצריך עיון דהא כתב בית יוסף בשם המאירי זה לשונו, כשניקב באמצע הרגל עד שנפסק הרגל צד עליון מן התחתון ותיקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כל כך שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, עד כאן לשונו. מבואר דאפשר דמיירי אף שנשתייר גם למטה דכשר על ידי תינוק, מיהו דוקא שההפסק יהא דק דאם הוא גדול אפשר דלא מהני תינוק, ונכלל במה שכתבו השולחן ערוך ולבוש אבל אם לא נשאר וכו' שהרי עינינו רואות שאין האות כהלכתא, עד כאן. וכל זה שנעשה כן אחר הכתיבה, אבל בשעת כתיבה נראה דאין מצרף. עוד כתב הט"ז ראיתי למורי חמי זכרונו לברכה שכתב דלא מכשירין על ידי תינוק אלא שנפסק אחר הכתיבה, אבל אם נכתב מתחילה כך לא מהני תינוק, אף על גב דליכא נקב, עד כאן לשונו. ודבריו תמוהים דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק אם ארוך כשיעור, ואי אפשר לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי פשוט דמיירי הב"ח בענין שצריכין לצרף גם קצת האות שנכתוב אחר ההפסק וכדפירשתי, ומיירי אפילו באותיות שאינן פשוטות. דאז סבירא ליה דפסול בשעת כתיבה אבל אם לא נצטרך אלא קצת האות שלמעלה ממנו וכגון באותיות הפשוטות מודה דכשר, אף כשנעשה בשעת כתיבה וראיה גמורה לזה מדסיים הב"ח גופיה זה לשונו מיהו אם הפסקת הגוויל והחלק הוא באותיות הפשוטות כגון וא"ו ונו"ן ומ"ם לא היה הסופר ממשיך עוד אלא עד מקום שנפסק ולא יותר היה גם כן וא"ו ונו"ן כדינו, אלא שהמשיך האות אחר ההפסק ביותר יש להכשיר. אבל אם לא היה עד ההפסק מתחילת כתיבה, אלא כמלא אות קטנה דידיה אין להכשיר, כיון שלא נכתב כתיקונו מתחילה, עד כאן לשונו. משמע דמיירי בתחילה אף באותיות שאינן פשוטות. אך קשה למה לא מכשיר כשיש עד ההפסק כמלא אות קטנה דידיה רצה לומר מלא וא"ו או נו"ן קטנה, אטו אותיות גדולות בעינן. וצריך לומר דסבירא ליה דמכל מקום בשעת כתיבה לא סגי בזה, וצריך עיון. ונראה דמכל מקום כשיש נקב פסול בשעת כתיבה, דהא אינו מוקף גוויל:

[כו] אנו רואים וכו'. והוא הדין כשלא נגע הרגל או גג של אל"ף או פ' וכיוצא בזה דמפני הפירוד לא נטעה לומר שהוא אות אחרת, כן כתבו ט"ז וכנסת הגדולה בשם הריב"ש:

[כז] ואחר כך נפסל וכו'. קשה למה שכתב הטור ושולחן ערוך דירושלמי פוסל בניקב כל תוכו אפילו אחר הכתיבה, וכן כתב הלבוש סעיף י"ג, אם כן כל שכן דבעינן בחוץ היקף גדול, ואם כן אפילו נעשה אחר הכתיבה לפסול, וכהאי גוונא קשיא לי על בית יוסף ד"ה ואם תאמר וכו' על פירושים שפירש שם, וכן על תשובת ר' לוי שהביא בית יוסף, וצריך עיון לי וקיצרתי:

[כח] לגרור הדיו וכו'. אף שהדיו עדיין לח ט"ז, ובאבן העזר סימן קכ"ה סעיף ט' מבואר דאין חילוק בין האותיות לחים או יבשים:

[כט] טעה וכתב וכו'. ונראה דהוא הדין אם מתחילה נכתב האות כתקנה ואחר כך נתקלקל ונעשה כצורת ד' גם כן פסול, ואין לו תקנה לגרור כולו משום דהוי שלא כסדרן, אם לא שלא נכתב אחר כך. וכתב הט"ז דוקא על ידי המחק של התג אין תקנה, אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגיל שפיר דמי, וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת והיינו כשלא נכתב אחר כך, עד כאן. ונראה לי דהוא הדין בבי"ת וכ"ף, ונראה לי שזה פירוש דברי ריב"ש סימן ז', ודלא כהר"ם אלשקר. כתב עולת תמיד דמשמע דאם היה האות ניכר במקצת אף על פי שנשתנה כגון שנפל על אות סמ"ך ומתוך כך נעשה החלל קטן סביב האות נתעבה כשר, ובלבד שיהא ניכר לינוקא, אבל בכנסת הגדולה כתב ז"ל והעלה הרד"ך שאם נפלה טיפת דיו באות ונראית כאילו היה מגופא של אות, אף אם היה האות ניכרת לינוקא פסול, עד כאן לשונו. וכן כתב הלבוש אבן העזר שם, ובחלקת מחוקק כתב דבדיעבד כשר, וצריך עיון. גם צריך עיון בגוף תשובת רד"ך כי אינו בידי לעת עתה, גם מה שכתב מגן אברהם בשם תשובת רד"ך תימא עיין שם. עוד כתב אם נפלה טיפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה, או שנפלה לתוך אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק, ואם נטף שעוה וסילקה מותר. כתב כנסת הגדולה בשם תשובת ר"מ אלשקר נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה, עד כאן. ומגן אברהם כתב דהבית יוסף ורמ"א באבן העזר שם מכשירים. וכתב עולת תמיד דאם רוב האות בכתיבה יש להכשיר כשאין תפילין אחרים, מיהו אם נפל טיפת דיו ונעשית אות שלם בלא מחק יש להסתפק כיון שלא נכתב האות דרך כתיבה. ועיין באבן העזר שם:

[ל] שיגרור החרטום וכו'. המ' פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כמו נו"ן ואחר כך כמו ו', והוא הדין בכל אות שנכתב בשני תיבות כגון ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה האחרונה אין צריך לגרור רק אותה, ט"ז, וצריך עיון בבית יוסף. ופשוט דכל זה מיירי שלא כתב אחר כך דאם לא כן הוי שלא כסדרן. וזה לשון הלבוש רי"ש שכתב כד' וכן כ' שעשה כעין ב' לא סגי כשגורר הירך או הגג לבד מיהו דוקא כשכתב הגג עם עוקץ והתג מאחוריו כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה כמנהג קצת סופרים, אבל כתב ר' ואחר כך טעו ועשו תג מאחוריו סגי כשיגרור הגג או הירך עם התג:

[לא] אם נדבק אות לאות וכו'. עיין לקמן סימן קמ"ג ס"ק ח'. כתב הב"ח אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה:

[לב] ואם גרר וכו'. בתשובת מנחם עזריה פסק דלא מהני הפרדה היכא שנדבק קודם שנגמר האות. וכתב עולת תמיד ודוקא למעלה, אבל נדבק למטה כשר, עד כאן. ואפילו למעלה נראה לי לסמוך על בעלי השולחן ערוך ולבוש להכשיר. כתב עולת תמיד בשם תשובת רמב"ן סימן רל"ו נדבק רי"ש בבי"ת צריך לגרור כל הרי"ש אבל הבי"ת אין צריך לגרור, עד כאן. ודבריו תמוהין הא הוי שלא כסדרן. ועיינתי בתשובת רמב"ן גופיה וראיתי דקאי על ספר תורה דשם כשר שלא כסדרן. ועוד נראה לי דהרמב"ן לטעמיה דלא מהני גרירות הדיבוק, אבל לדידן דמהני תקנת גרירת הדיבוק לחוד. מיהו רד"ך כתב אם נשתנה צורת האות על ידי הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה:

[לג] אם נגע רגל הה"א וכו'. אף כחוט השערה דק מאוד אף שהתינוק יודע שהוא ה"א כן כתב רד"ך. כתב עולת תמיד אם כתב ע' במקום ו', אם עשה מתחילה הוי"ו ואחר כך העיגול סביב, גורר העיגול ונשאר וי"ו אבל איפכא צריך לגרור כולו, עד כאן. ונראה לי דדמי למה שכתב הלבוש סעיף זה במתחילה כתב הגג והירך וכו' ואחר כך טעה וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דוקא שנגעה היו"ד עצמו באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמו שכתב באבן העזר סימן קכ"ה סעיף י"ו דהא אפילו בלא הקוצי מיקרי יו"ד, עד כאן. וממה שכתב הלבוש יגרור כל היו"ד, צריך עיון על מה שכתב מגן אברהם דיגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. נשאלתי בספר תורה שנמצא שנגעה יו"ד העליון באל"ף של אלהים אם מותר לגרור היו"ד. תשובה יש לומר דדמי למה שכתב רמ"א ביו"ד סימן רע"ו בה' של שם שרגלה נוגעת בגגה מעט, דיש לספק בדבר, והטעם בבית יוסף וש"ך דאף שפסול מכל מקום כיון שהעולם קורין לה ה' נראה כמוחק השם, אם כן הוא הדין הכא באל"ף אף שיו"ד נוגע ממש מכל מקום העולם קורין אותה אל"ף. אך מצאתי תקנה אחרת שיוסף דיו למעלה ביו"ד עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים דלפעמים היו"ד נעשית עבה כל כך, וראיה מט"ז ס"ק ט"ז דיש תקנה בהוספה דיו עיין שם:

[לד] והפ' וכו'. וכן הדין בפ' כפולה, תשובת מהרי"ו סימן קי"ז:

[לה] ויש אומרים דסגי וכו'. ומשמע כן מסקנת ארחות חיים כיון שמסיים שכן דעת ספר תרומות והרמב"ם, והיינו שכתב לחם חמודות שרמ"א כתב כדברי ארחות חיים, עד כאן. רצה לומר דאי לדברי בית יוסף לא סבירא ליה לספר התרומות והרמב"ם הכי אלא לדעת ארחות חיים סבירא ליה הכי, וקל להבין, ולא כתבתי אלא להסיר תמיהת שיירי כנסת הגדולה ולחם חמודות, עיין שם שהאריך בחינם. והנה ביו"ד ריש סימן רע"ו, גבי ספר תורה פסקו לסברה ראשונה דאם לא אמר בשפתיו פסול, וכתב בלחם חמודות דף צ' אני תמה דמאי שנא ספר תורה מתפילין, והב"ח והש"ך פסקו גם בספר תורה להקל, אבל הספר התרומות פסק שם כסברא ראשונה, וכן נראה להחמיר בדאפשר, וכתב הלבוש ביו"ד שם דאפילו העברת קולמוס לא מהני, ומשמע בלבוש דאף שלא הזכיר על האזכרה בפירוש סגי דבכלל זה שאומר לשם קדושת תפילין הוא:

[לו] ויש להקל וכו'. ואם לא חישב ואפילו חישב בכל פעם ולא הוציא בתחילת הכתיבה שכותב לשם קדושת תפילין נראה דפסול. מיהו אם אמר בתחילת הכתיבה שכותב כל האזכרות שבו לשם קדושת השם, נראה קצת מט"ז ביודה דעה ריש סימן רע"ד דמהני בדיעבד אף שלא חישב. אבל בתשובת משאת בנימין סימן צ"ט כתב וזה לשונו, אם כותב הסופר לכמה שמות בבת אחת, וכגון שלא היה טהור ובשביל זה דילג השם בספר תורה והניח לו מקום וכשטיהר עצמו בא לכותבם בבת אחת או שיש שני שמות זה אחר זה אז די לו לסופר בקידוש אחד לכל השמות לפי שאינו מפסיק ביניהם, עד כאן לשונו. משמע דכשמפסיק ביניהם לא מהני, ומסתמא מפסיק מתחילת הכתיבה עד סופה, וצריך עיון:

[לז] בחסירות ויתירות וכו'. כתב עולת תמיד דלדעת הרשב"א דלעיל דכל הראויה לבילה וכו' הוא הדין הכא ביתירות כיון דראוי לתקן אין בו ברכה לבטלה, מיהו מיד שיודע דיש בו יתירות צריך לתקן, עד כאן וצריך עיון. בלבוש האריך כאן כמו שמניחים הנערים לכתוב תפילין כדי שירגילם בכתב והפליג בעונש. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי. כתב בספר ברוך שאמר יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתם כדי להרוויח ממון הרבה, כי אותו ריווח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו, כי הוא מחטיא את הרבים. וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינו של גיהנום, עד כאן. כתב בספר חסידים סימן פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים:

[לח] קודם שיתחיל. אינו רוצה לומר בתחילת הפרשה דוקא, אלא כלומר קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה. כן כתב לחם חמודות דף ק"ב:

[לט] לקרות כל וכו'. נראה דרצה לומר כל אותה הפרשה שעוסק בה, ולא הפרשה שכתב לפניה:

[מ] באמצע תיבה וכו'. כגון חמר שאר לזבח שדינם להיות חסירים וכתב מליאים דאין תקנה אלא ברי"ש חדש והוי שלא כסדרן. והוא הדין למאדך לטטפת מזוזת שבשמע, ובפרשת והיה אם שמוע נתן הטבה אתם דחסר וי"ו אם כתבו מלא פסול אבל להמשיך האות כגון שתיקון תלוי בב' או בך' או בד' או בר' שאפשר להמשיכן מעט כגון לאבתיך עבדה יבאך כשר בית יוסף, אבל בכנסת הגדולה כתב בשם הרדב"ז דמלאות וחסירות וא"ו או יו"ד והם קטנות ודקות בכל שהוא שיעבה האות שלפניה או מלאחריה לא יראה כשני תיבות ואין בזה שינוי אות ולא שלא על הסדר, עד כאן. עוד כתב בשם רדב"ז דאם נכתב שני פעמים בחוזק לא יגרור בחוזק אחרון ויאריך גג הקו"ף של בחוזק ראשון עד שיגיע סמוך לתיבת יד לא שנא מניח רגל הקו"ף במקומו כגון זה ק־ לא שנא גורר רגל הקוף ומושכו לסוף הגג כגון זה ק דהוי שלא כסדרן, אלא יניחהו חלק, דכל שאין בין תיבה לתיבה כשיעור פ' אחת כשר, עד כאן. והוא ז"ל תמה עליו דאם מניח רגל הקו"ף במקומו לא הוי שלא כסדרן. עוד האריך לצדד דאפילו אם ירצה לגרור רגל הקו"ף ומושכו סמוך לסוף הגג אין כאן שלא כסדרן, כיון שאין צריך לשחיקה זו דלא מיקרי שלא כסדרן אלא כשיש צורך לאותה כתיבה ובלתי אותה כתיבה התפילין נפסלין. אבל כשאין צורך לאותה כתיבה לא מיקרי שלא כסדרן. וכשיש צורך לאותה כתיבה נמי לא אמרן אלא כשיש צורך משום חסרון האות או התיבה עצמה, אבל כשאין צורך אלא כדי שלא יהיה נראה כפרשה סתומה לא מיקרי שלא כסדרן. מבואר דהשגת מגן אברהם על כנסת הגדולה בזה אינו. ומכל מקום נראה דיש להמשיך הקו"ף והא אף שלא יהא רגל בסופה. כתב שיירי כנסת הגדולה בשם מהר"א ומהר"א ששון תפילין שחי"ת כמין ד' וז' כזה ד^ז אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן, עד כאן. וכתב עולת תמיד ולעניות דעתי אין צריך תיקון כלל, מיהו למעשה צריך עיון. ומה שכתב הלבוש יש להסתפק וכו' כן כתב בית יוסף ולכן תמיהני על מגן אברהם שכתב על דברי בית יוסף זה לשונו וכתב הלבוש דיש להחמיר:

[מא] שני זייני"ן וכו'. שכל אלו פסולים דהוי כתיבה שבורה ולא תמה. כתב מלבושי יום טוב והוא הדין מ"ם פתוחה ששקולה הוי"ו מן הכ' וכן שמעתי מפי מומחה שקבלה בידם כך, עד כאן לשונו. ונראה דבכל זה אף שתינוק יכול לקרותו פסול, ועיין סימן ל"ו סעיף ב' מזה, וכתב מגן אברהם דהוא הדין אם לא עשה רגל שמאל יכול לתקנם:

[מב] ואחר שכתב לפניו וכו'. דאילו לא כתב לפניו הוי תיקון בגרירות הנעשה בפיסול כדלקמן סימן ל"ו סעיף ב':

[מג] אף על פי שהתינוק וכו'. שאין התינוק מורגלים בחיתי"ן דחוטרא כדלקמן סימן ל"ו סוף סעיף ב':

[מד] שנמחקו קצת וכו'. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה לאדום ולבן, וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן. כתב מגן אברהם אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומיות מהחלודה של דיו לא מהני תינוק:

[מה] יש ליזהר וכו'. כתב הב"ח דאפילו בדיעבד פסול, ודלא כמו שכתב בשולחן ערוך דיש ליזהר בכך דמשמע דבדיעבד אין זה פסול, וליתא עד כאן. אבל בלחם חמודות שם הבין גם דברי השולחן ערוך דפסול אף בדיעבד, ודלא כט"ז:

[מו] באויר הה' וכו'. כתב לחם חמודות דף פ' ונראה לי דכל שכן באויר דל"ת, שהרי נראית כה' וכן מבואר בהלכות גיטין סימן קכ"ה סעיף י"ח, עד כאן. כתב כנסת הגדולה והוא הדין ברגל הך' וכיוצא בה לתוך האות שבשיטה שלמטה אות המובלעת באחרת כגון שאות אחת נכנסת לתוך הג' והנו"ן לכולי עלמא פסול, עד כאן:

[מז] אינו רשאי וכו'. אפילו אותו מקצת ששגור לו כיון שאין שגור כולו, והב"ח מקיל באותו מקצת, וכן פסק מגן אברהם:

[מח] אלא אם כן יחזור וכו'. משמע שאם כותב מתוך הכתב אין צריך שיוציא בפיו, ובשולחן ערוך ליו"ד ס"ב משמע דאף בכותב מתוך הכתב צריך שיוציא בפיו וסותר אהדדי, וכן תמה עולת תמיד. ולעניות דעתי יש ליישב דהכא מיירי בתפילין ששגורות בפיו, דאז אם הוציאן בפיו לא בעינן מתוך הכתב, לכן כשכותבן מתוך הכתב וגם הם שגורות בפיו אין צריך להוציאן מתוך הכתב. אבל התם בספר תורה מיירי דמסתמא אינו שגורות בפיו כמבואר בבית יוסף שם, לכן צריך להוציאן בפיו. וזה נראה כוונת הלבוש וכן נראה דעת לחם חמודות סוף הלכות ספר תורה וספר מגן אברהם, אך הב"ח כתב דטעם דהוציאן מפיו הוא שימשוך הכל הקדושה על האות, אם כן לעולם צריך שיוציאן. מכל מקום השולחן ערוך ולבוש והפוסקים לא סבירא להו טעם זה אלא הטעם שמא יטעה. ומשמע דאם לא טעה כשר בדיעבד בכל זה, וכן משמע בבית יוסף ופוסקים ביו"ד:

[מט] למ"ד וכו'. תימא שפסק לקולא דלא כהר"ר יונה דמצריך להניח כמלא איטבא למעלה מגובה הלמ"ד, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות כן, ב"ח, וכן תמה הט"ז. ובספר ברוך שאמר מצאתי זה לשונו ולי אברהם אינו נראה פירוש העולם שמפרשי מלא איטבא כדי אחיזת הציפורן אלא עשיתי פירוש לפרושם שבודאי צריך לכל הפחות חצי צפורן למעלה לצוואר הלמ"ד ולמטה לירך הכ' וכיוצא. ופירושם שפירשו אחיזת ציפורן היינו למעלה מתגי הלמ"ד למטה מרגלי הכ' כדי שיהיה מוקפת גוויל, עד כאן. וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ט בקצרה בשמו, וסיים דחיבור ברוך שאמר דסמכא הוא:

[נ] וצריך להניח וכו'. כתב עולת תמיד ונראה דבדיעבד אינו מעכב. וזה לשון מהרי"ל סימן קע"ט כיון שבספר תורה אין הטעם דצריך להניח בין תיבה לתיבה כמלא אות, אלא מפני נוי ובתפילין שמכוסים אין לחוש וכן כתבו שלטי גיבורים וכנסת הגדולה, עד כאן לשונו. ותימא שעיינתי במהרי"ל שם, גם בשלטי גיבורים וכנסת הגדולה, ולא נזכר מדין תיבה לתיבה בזה. אלא בדין בין שיטה לשיטה קאמרי עיין שם. ומכל מקום נראה לדינא דכשר דיעבד אף שלא הניח בין אות לאות כחוט השערה, ובין תיבה לתיבה כמלא אות. אך אם נראה כתיבה אחת מתוך הקירוב עד שתינוק טועה בה פסול, כמבואר ביודה דעה סימן רע"ד:

[נא] מעט חלק וכו'. כתב כנסת הגדולה נראה שלמדו הרב ז"ל מתשובת הריב"ש סימן רפ"ו והוא תימה שריב"ש ז"ל כתב שבדיעבד לא פסול, אבל לא שיניח חלק לכתחילה, וכן תמה בספר זכרונות על רמ"א, עד כאן. וכן פסק מגן אברהם, וכן ראיתי בלחם חמודות זה לשונו לא ידעתי מנין לו זה, גם בהלכות ספר תורה סימן רע"ד לא כתב כן רמ"א אלא שאם הניח כך דכשירה, עד כאן. ואני זכיתי לספר ברוך שאמר ומצאתי שכתב להדיא כדברי רמ"א ואין ספק שממנו לקחו הרמ"א, ומהלכות ספר תורה לא קשה מידי דשם קאמר שאם הניח אויר הרבה כל שלא הניח כשיעור פרשה כשר, אבל מעט ודאי צריך להניח בין פסוק לפסוק, כמו שכתב הש"ך שם. גם על דין בין שיטה לשיטה כתב כנסת הגדולה שם לא ראיתי לפוסקים שזכרו מזה. ואני ראיתי בספר ברוך שאמר שם ואין ספק שלא היה הספר בידי הגדולים הנזכרים לעיל, ואף שכתבתי לעיל בשם מהרי"ל דאין צריך להניח בין שיטה לשיטה לא כתב שם אלא לנוהגין כן. דזה לשונו ואם אין נוהגין בין שיטה לשיטה שמא בספר תורה הוא לנוי וכו', עד כאן. אבל לדינא משמע דסבירא ליה נמי דצריך להניח, מיהו בדיעבד אין לפסול בכל זה:

[נב] שלא יכתוב שלושה וכו'. ואם נזדמנה לו תיבה בת ששה אותיות כתב עולת תמיד דמותר לכתוב שלושה אותיות חוץ לדף, אבל הש"ך ביורה דעה סימן רע"ג אוסר בזה, ותמה על השולחן ערוך ולבוש דאוסרים הכא ובספר תורה מקילין. ולעניות דעתי נראה דסבירא ליה לשולחן ערוך דשאני תפילין שהם שורות קטנות ומעוטות וגליון שלו מעט מיגניא יותר:

[נג] שלא יכתוב וכו'. אפילו אות אחת לבוש, אבל הלחם חמודות וש"ך ביורה דעה שם ונחלת צבי חולקים ופוסקים דדוקא כל התיבה אסור, אבל אות אחת מותר:

[נד] [לבוש] צריכין וכו'. דבדיעבד אין לפסול עולת תמיד. וכן פסק מגן אברהם אלא שכתב בשם הגאון מהר"י פוזנא שהורה למחוק כל השורות העליונים ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם, אבל אם יש שם בעליונה שאסור למוחקו מודה שכשר בדיעבד ועיין ביורה דעה:

[נה] תשעה אותיות וכו'. דהיינו כדי שלושה תיבות, (לבוש), פירוש דצריך להניח גם כן ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות, דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה, וכן כתב הב"ח, ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות, וכמשמעות השולחן ערוך כאן, וכן ביורה דעה סימן רע"ה. ואם שכח להניח כמלא ט' אותיות בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול. וביו"ד שם גבי ספר תורה כתב דבדיעבד יניח שיטה ראשונה של ראש הדף חלק, ויתחיל לכתוב בתחילת שיטה שניה שהוא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ז"ל. ואולי מיירי הכא כשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף, לכן הוא פסול, אבל כשהתחיל בתחילת שיטה שניה כשירה. ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה, הא קיימא לן שם דאם שינה לא פסול גם אפשר לתקן זה וראיה נמי קצת מתשובת מנחם עזריה סימן ל"ח, ועיין בתשובת רמ"א סימן כ"ה. כתב בדרישה דבתפילין של ראש אין להקפיד בפתוחות וסתומות כיון שהם בארבע קלפין הוי דומיא דפרשת קדש. ובזה מיושב תמיהת בית יוסף ממהר"י אבוהב, וכן כתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם:

[נו] סתומה לדעת הרמב"ם וכו'. אבל רש"ל בתשובת סימן ל"ז יישב לשונו של הרמב"ם בענין שאינו פוסל כשעשה לסתומה פתוחה בתפילין ואף על פי שמסיק לכתוב התפילין בתמונה אחרת, אני אומר מכיון דלמנהגינו אין פסול ויניח לנו מנהגינו ולא נתחדש הלכה, כן כתב מלבושי יום טוב, וכן כתב בלחם חמודות דף ק"ב שמנהגינו מנהג וותיקין ואין להרעיש עולמות ולחדש הלכות ושיבוא חס ושלום על ידי כן לכלל הוצאות לעז על הראשונים. ונראה דהוא הדין בתפילין של ר"ת יעשה גם כן כולן פתוחות, ואף שפרשת שמע כתב אחר פרשת והיה אם שמוע מכל מקום יניח תשעה אותיות אחר על הארץ:

[נז] היכא דאפשר וכו'. פירוש בבתים אבל ברצועות אף דלא אפשר בעינן לשמה. כתב מלבושי יום טוב כל הני לשמה שכתב לבוש נמשך אחר לשון הטור ושולחן ערוך שכתבו שהרמב"ם אינו מצריך עיבוד לשמה, ובחינם כתבו כן שהרי בהדיא כתב שאין צריך עיבוד כלל. ולכן נראה לי דאפילו כי לא אשכחן שום עור מעובד כלל מוטב לסמוך עליו מלהתבטל מהמצוה, עד כאן. וכן כתב בלחם חמודות ונראה דלמאי שפסק הב"ח בדלא אפשר למצוא עור מעובד לשמה, יניחן בלא ברכה וכשימצא אחר כך עור מעובד לשמה יגנוז הבתים העשויין מעור שאינן מעובד לשמה. רצה לומר דהוא הדין בדלא אשכחן שום עור מעובד כלל דיניחן בלא ברכה וכשימצא יגנוז. אבל בעולת תמיד נראה שהבין בדעת הב"ח דמניח עור שאינו מעובד כלל בברכה ולא נהירא. ודברי הב"ח נראה לי עיקר להלכה למעשה. גם בספר ברוך שאמר דחוהו לגמרי לדברי הרמב"ם, ודלא כמגן אברהם:

[נח] ארבע בתים מעור וכו'. וטוב ונכון לעשותן מעור אחד בלא תפירה כלל בית יוסף:

[נט] ריבוען מכוון וכו'. כפי יכולת האדם שאי אפשר במלאכה לעשות מרובע בדיוק כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דעירובין. ובדברי חכמים שאמרו שם כטבלא מרובעת למד כן:

[ס] וגם הבתים וכו'. כשיהיו כל ארבע בתים דבוקות יהיו מרובעים יחד. כתב עולת תמיד דבדיעבד אין לפסול בדאיכא תפילין אחרים אבל כשהם למטה בתפירה אינם מרובעים יפה, יש לפסול אפילו בדיעבד, עד כאן. ונראה לי דיש טעות סופר בדבריו, וצריך לומר בדליכא תפילין אחרים:

[סא] נתקלקל וכו'. ולא דמי לציצית שניתקו מקרן דכשר בסימן י"א סעיף י' דהתם ועשו כתיב דוקא בשעת עשייה, אבל תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני בכל שעתא משמע דפסול אף דיעבד. וכן הדין ברצועות שצבען שחור ואחר כך נתלבנו דצריך לחזור ולצבען, אבל בבתים שנתלבנו אינו אלא למצוה מן המובחר וכדלקמן:

[סב] מצוה וכו'. מיהו אם עשאו מצבע אחר כשר. בלחם חמודות דף צ"ב השיג על הלבוש דברצועות פסול אף דיעבד, כמו כל הלכה למשה מסיני והא דמכשירין דיעבד בבתים היינו משום דקיימא לן דבתים לאו הלכה למשה מסיני הן, עד כאן. ואני אומר כיון דהלבוש גופיה סימן ל"ג סעיף ד' פסק דמותר בבתים מטעם זה דלאו הלכה למשה מסיני הן, והרצועות דהלכה למשה מסיני הן אסורין אף דיעבד. לכן נראה לי דמה שכתב כאן, והיינו דוקא לעיקר מצוותן, קאי על בתים לחוד ומה שכתב בתחילה דבתים הלכה למשה מסיני היינו משום דקצת פוסקים סבירא להו הכי כמו שכתבו בית יוסף וב"ח לכן כתב כן לחוש לדבריהם לכתחילה, וסמך על מה שכתב בסימן ל"ג, וכהאי גוונא כתב הלבוש בסימן זה סעיף מ"ד. והנה בתוס' שבת דף כ"ח מבואר דגם בתים הלכה למשה מסיני הן, הביאן הב"ח ופסק כן, ונחלת צבי האריך דאף לדברי התוס' אינן הלכה למשה מסיני, אלא הטעם דבתים צריכין להיות שחורות כדי שיהיו שוים עם הרצועות לפי שנוי תפילין הוא שיהיו שווין. ולא דק דהא כתבו דבעינן שיהיו הרצועות שחורות כמו הבתים, אלמא דהלכה למשה מסיני כך הוא דרצועות יהיו שחורות כמו הבתים. והתרצן משני דאף דרצועות צריכין להיות שחורות כמו הבתים ויש מפרשים שיהיו טהורות כמו הבתים, לא גמרינן מיניה ובזה נדחה כל דבריו עיין שם. גם נראה לי להוכיח בדברי תוס' דאי בתים לא בעינן שחורות אם כן מאי משני הש"ס נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי, הא קל וחומר דמה בתים דלא בעי שחורות בעי טהורות, רצועות דבעינן שחורות, כל שכן דבעינן טהורות, אלא דגם בתים בעינן שחורות. והשתא ניחא לי שהוצרכו תוס' לומר שיהיו שחורות כמו הבתים וכו' דקשה הא בלאו דין הבתים היה יכולין לפרש פשט הש"ס משום דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחורות. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם כן לא היה משני התרצן כלום ודו"ק, עיין שם. ואין להאריך ולדינא יש לפסול בבתים, אם לא במקום דלא אפשר, דאז יש לסמוך אמקילין כדי שלא יתבטל ממצות תפילין. כתב גליון מגן אברהם סוד שחור לרמוז על יחודו יתברך כמו שאין צבע שחור מקבל צבע אחר כמו שמקבלין שאר הצבעים כן נאמר אצל הקב"ה אני יי' לא שניתי:

[סג] ורוחב הבתים וכו'. היינו בבתים אבל התיתורא כתב הב"ח דבעל נפש יחמיר שיהא רוחב אצבעיים על אצבעיים בין של ראש בין של יד, אבל מנהג העולם שאין נזהרין בזה ועושין רוחב התיתורא רוחב אצבע או פחות וסומכין על הש"ס שאין מפורש בה שיעור לאורך ולרוחב, אלמא דמדינא הכל כשר אפילו לכתחילה, עד כאן. לכן תמיהני על עולת תמיד שכתב זה לשונו ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנין להם תפילין קטנים, כי מבורר מש"ס שצריכין להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין, עד כאן לשונו. והוא היפך מדברי הב"ח ולפחות הוה ליה להזכירו. ובאמת קשיא על הב"ח דהוא גופיה הביא דברי הרא"ש דדייק מציץ שהיה שני אצבעות ומונח במקום תפילין, וקיימא לן דאין בראש אלא מקום שני תפילין. ואי שיעור תפילין הוי פחות מאצבע, אם כן יש מקום שלושה תפילין. שוב עיינתי בתוס' עירובין דף צ"ה שכתב זה לשונו וציץ היה במקום הראוי להניח תפילין, עד כאן לשונו. הרי דרק מסברא כתבו הכי וכן בתוס' סוכה דף ה' ד"ה ואל וכו' ובערכין דף ג' משמע דציץ לא היה מונח במקום תפילין. ואם כן אין ראיה כלל מש"ס. ועולת תמיד הבין דמה שכתב הרא"ש ומונח במקום תפילין הוא מש"ס, וליתא אלא דמסברא כתב כך. ומכל מקום בעל נפש יחמיר לעשות התיתורא רחב אצבעיים כדאמרן ולא פחות ולא יותר:

[סד] שי"ן בולטות וכו'. הב"ח ועולת תמיד החמירו שלא יעשה השיני"ן בדפוס, דיש בהם משום חק תוכות וכן כתב הט"ז. אבל בלחם חמודות דף צ"א מצאתי זה לשונו נראה לי דדפוס כשר לכל דבר שצריך כתיבה, עד כאן. וכן בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ח תמה על הפוסלין מטעם אחר, הא לא נאמר בתורה בשיני"ן דנימא וכתב ולא וחקק. וסיים זה לשונו אני המזכה את המהדרין מן המהדרין במעשה השי"ן על ידי הדפוס שהן חוקקין בו תוכו וירכות ועיין לקמן סימן מ' ס"ק ב' והעיקר (דיו"ד) דדפוס [הוי כמו] כתב, (משאת בנימין [סימן צ"ט]), וצריך עיון מירושלמי פרק הבונה שהבאתי סימן ש"מ ס"ק י"ג:

[סה] לימין המניח וכו'. הטעם של ג' ראשין מצד ימין נגד ג' אבות, ומצד שמאל של ד' ראשין נגד ד' אמהות, וג' ימים בשבוע שקורין בתורה שניתנה בימין וד' ימים בשבוע שאין קורין, כן כתב ברוך שאמר, ועיין ס"ק עוד מזה. עוד טעם בלבוש דשי"ן של ד' ראשים נגד שי"ן שבלוחות שהיה משוקעת שיש ד' דפנות לג' אוירת, ולפי זה צריך שיהיו השני יוד"ן שבשי"ן עד שולי השי"ן בכתיבה נפרדת למטה שלא יהיו נוגעין ממש בשולי השי"ן כדי שתהא דומה לשי"ן שוקעת שבלוחות, עד כאן. ונראה לי דהוקשה לו לשון שבסמ"ג ככתוב בבית יוסף כתיבה נפרדים פירוש שלא יהיו נוגעים וכו' ואם כן קשה מאי וכן לשוקעת. ובסמ"ג עצמו ראיתי כתוב כתיבה ספרדית, ופירושו כתיבה הבולטות והוא כתיבה תמה, לאפוקי כתיבה שלנו הנקרא משיטא, וכן כתב לחם חמודות שם. מיהו הב"ח פסק נמי שלא יגעו שולי השי"ן של ד' ראשין, וכן כתב לחם רב בשם החסיד מהר"ש מלובלין כדי שתהא דומה ללוחות. ומגן אברהם כתב דאין לזוז ממנהג אבותינו שיהיה נוגעין כי יש טעמים אחרים, והטעם שכותבים דוקא אות שי"ן לרמז דש' ימים מניחים תפילין בשנה שהוא שנ"ד ימים נ' שבתות וד' ימים טובים שאין מניחין, אף שיש יותר ימים טובים מכל מקום לרוב יבואו שנים או שלושה בשבת, כן כתב הלבוש. ודבריו דחוקים למאוד ועוד הא שבתות השנה הם נ"ב. שוב מצאתי בבחיי פרשת כי תבא זה לשונו יצאו שבתות וימים טובים שהן ס"ה ימים, עד כאן לשונו, ואם כן צריכין לחשוב השנה ימות החמה, והם שס"ה, והלבוש דחשיב שנ"ד לא דק, וכן מצאתי בספר ברוך שאמר זה לשונו כי השנה שס"ה ימים, תוציא נ"ב שבתות וד' ימים של פסח וב' ימים של עצרת, וט' באב וב' ימים דראש השנה, ויום כיפור, וד' ימים של סוכות ולפעמים תתחיל השנה בשבת הרי פחות מש' ימים לא ישא תפילין, ולפעמים ש"א ימים, למנין א"ש, להצילנו מאש לא נופח, אלו פושעי ישראל קרקפתא דלא מנח תפילין, עד כאן. עוד טעם על שי"ן דשם הוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ והיינו שי"ן. עוד ראיתי בספר ברוך שאמר מצפ"ץ בגימטריא ברחמים:

[סו] ושל שמאל המניח וכו'. שהוא ימין של הקורא עומד לנגדו (טור) כי הקב"ה הוא הקורא שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד לכן השי"ן של הלוחות לימינו שנאמר מימינו אש דת למו, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, ולא אמר שיני"ן לפי שאמר הקב"ה למשה שי"ן שאני כותב לך שים לימינך. טעם אחר לפי שאמר הקב"ה שי"ן של הלוחות תשים לימינו ופסול לך פסולת של אותה שי"ן שים לימינך כך הראוני מן השמים לקיים הבא לטהר מסייעין לו שנאמר סוד ה' ליראיו, כך מצאתי בספר ברוך שאמר. ומזה מבואר לדקדק הרבה שלא להפך ואפילו באיטר דהא מצריך שיהא לימין הקב"ה:

[סז] וכורכם וכו'. ואם לא כרך לא מיפסל, והטעם דהרא"ש והטור סבירא ליה דלאו הלכה למשה מסיני הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך קלף עליו, אלא דלכתחילה חש השולחן ערוך ולבוש לדברי רמב"ם שכתב שהוא הלכה למשה מסיני. וכהאי גוונא פירשתי דברי לבוש בסעיף מ'. ועולת תמיד כתב דיש להחמיר כרמב"ם, ואינו נראה לפסול דיעבד נגד בעלי שולחן ערוך ולבוש בלא ראיה, וכן הב"ח, וכשר אם אין לו אחרים:

[סח] של עגל וכו'. כתב הרמב"ם נהגו מזנב, ופירש בכסף משנה לפי שהוא ארוך, וכן כתב בספר ברוך שאמר זה לשונו ויכרוך בשער חזק וארוך והיינו מן הזנב, עד כאן. כתב מגן אברהם יש אומרים שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים ובזוהר משמע דאין להקפיד. כתב של"ה יש אומרים שהשער יצא מפרשת קדש, ויש אומרים מפרשת והיה אם שמוע, ונראה לי שטוב להניחם אצל והיה אם שמוע בצד שפונה לפרשת קדש. והטעם דשל עגל כתב בית יוסף כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא, עד כאן, פירוש כיון שעדיין עוון העגל קיים שאין לך וכו' שאין בו מעוון העגל, יזהר מלחטוא שלא יצטרף עוון העגל. והלבוש כתב של עגל שהיא מצות תפילין כפרה על אותו מעשה, עד כאן. ומזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל לכפר עוון העגל, ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:

[סט] או בעור וכו'. פירוש שטלה עור בהמה טמאה על עור הבתים הטהור, דעור הבתים גופה נתבאר דצריך להיות טהורה:

[ע] דחיישינן שמא וכו'. זה לשון עולת תמיד לשון אגור שאין לקנות מכותים דשקלי נמי מבהמה טמאה וכן קבוע וכו', עד כאן ואינו מבין דבריו למאי צריך טעם דקבוע, דבלאו הכי נמי שהרי יותר יש בהמות טמאות מטהורות כדאמרינן בעופות מנה הכתוב הטמאות וכו', עד כאן לשון עולת תמיד. ומזה תימא יותר על הלבוש שכתב להדיא ואף על גב דרובא טהורין. שוב עיינתי באגור גופיה סימן ע"ד שכתב זה לשונו דשקלי נמי מבהמה טמאה מסוסים וחמורים וכל קבוע וכו' עד כאן לשונו. מבואר דאין החשש אלא מסוסים וחמורים, אם כן ודאי הויין טהורות רובא נגד סוסים וחמורים דהא דטמאות הן רובא, היינו כל מינים טמאים כנזכר לעיל. ועוד יש לומר כמו שכתבו תוס' בחולין דף ס"ג [ד"ה ודילמא] גבי עופות טהורים רובא, ור"ן שם ודו"ק. ומגן אברהם תירץ שרוב בהמות הנאכלין טהורין ונבילות וטריפות מטמאים מיעוטא נינהו. עוד כתב לוקחין גידים מעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככין באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן. עוד כתב זה לשונו ונראה לי דדוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמיאה דהוה ליה קבוע, אבל מסתמא אזלינן בתר רובא כמו שכתב ביורה דעה סימן פ"ו לוקחין ביצים מן הכותים ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם ואפילו כשידוע שמקצתן עושין מטמאים דוקא בבתיהן אסור, אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובא פריש, עד כאן. ודין ראשון אינו מוכרח דיש לומר דגבי ביצים מיירי נמי כשלוקחין מן השוק, גם אפשר לחלק. עוד כתב ולי נראה טעם אחר דאסור לקנות מכותים כיון דהם הלכה למשה מסיני בעינן טויה לשמה, וכותים לאו בני לשמה נינהו, עד כאן. ולעניות דעתי אגור והפוסקים קודם טויה מיירי דאסור נמי לקנות מכותים. ועוד יש לומר דכיון שאפשר בלא טויה לא בעי לשמה, והיינו שלא הזכירו הפוסקים שיהא לשמה:

[עא] בכל צד וכו'. שיהא בין הכל י"ב נגד שנים עשר שבטים, ובתפילין גדולים עוד שנים נגד מנשה ואפרים, כן כתב ברוך שאמר:

[עב] יהיה סובב וכו'. דהיינו שתופרן סמוך להבתים, ואין תופרן כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור, אלא דתופרן סמוך לבתים ומשיירין מן התיתורא חוץ לתפירה, כן כתב הרא"ש. וכתב המרדכי שיזהר שלא יתפור הכתב עם העור:

[עג] בחוט אחד וכו'. דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו נפסקה התפירה פעם או שתים כשר אבל בשלושה מקומות פסולה וצריך לחזור ולתפרם מחדש, והב"ח כתב דמיירי דלאחר שתפרה כהוגן והיה לובש אותו כמה פעמים נפסקה אחר כך. אבל אם בתחילה בשעה שתופר נפסק החוט פסול, דודאי אינו חזק, וכל העומד ליפסק כנפסק דמי. ואין לו לקשור שני ראשי החוט ולגמור תפירתו, אלא צריך להתיר מה שתפר ולוקח חוט אחר חזק, ואם לא נפסק, אלא שאין החוט ארוך כל כך גומר התפירה בחוט לכתחילה ונראה לי שצריך לקושרן:

[עד] להשלים וכו'. דקיימא לן שהדל"ת והיו"ד הלכה למשה מסיני כמו שי"ן (לבוש) יש מחלוקת בזה בין רש"י ותוס', דלהתוס' ליתא אלא שי"ן בלבד, כדאיתא פרק מי שמתו. ועיין ריש סימן מ"ג, ועיין סימן כ"ז סעיף י"א בדין צורת דלי"ת. מעשה באחד שראה אחר חליצת תפילין שהותר הקשר של יו"ד והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות קריאת שמע בלא ברכה, דהא מדינא מצות תפילין כל היום:

[עה] ונוהגין להעביר וכו'. ועכשיו באלו הארצות נתפשטו תיקונן כמו בארץ ישראל שעושין אותה בענין שאין קמט על גובה הבי"ת, לכן אין צריך לחיפוי עור, כן כתב מלבושי יום טוב, ועיין בלחם חמודות דף צ"א יותר מזה. עשיית התפילין עיין בלבוש סעיף מ"ד נ"א ונ"ב:

קלף. ועיין תשובת בתי כהונה בית דין שאלה י"ב דמסיק דלא מיפסל פיסוק באות כל שאין צורת' נפסדת יען כי כן מדוקדק לשון הרמב"ן וכן מפורש בטור וספיקות מהרי"ק אינו מוציא מידי פשיטות המורים הגדולים אלו. ועיין י"ד סי' ר"פ ס"א. והא דבאמת חשש מהרי"ק לדברי ירושלמי הלא ש"ס דידן מסיק דלא בעינן היקף גויל אלא שלא יגע אות באות תי' בת' בי"ד סי' כ"ג דניקב תוכו שאני דחשיב כגופו טפי מסביבו דהוא מגוף היריע':

פסול. יודי"ן שלא נמצאו קוצי התחתון בשמאל לדעת רש"י כשרים דיעבד ולר"ת פסולים וכ"כ המרדכי והר"ר יצחק בר' ברוך כתב דרש"י מודה לר"ת בזה ועכ"פ הוי ספק דאורייתא. ומ"מ העל' בת' בי"ד דאין לפסלן אלא דיש לו עדיין תקנה ואל תשגיח בזה לדברי אגור דהוי שלא כסדרן ועיין ביד אהרן סימן ל"ו:

פסול. כוונתו עד שיגרור מעט מסוף רגל הכ"ף ת' בי"ד סי' כ"ד:

פסול. אות שבספר תורה דבוקה בחברתה בין שטה לשט' מצד תג של שין בסוף רגל העי"ן אין לברך עליה בתחלה ד"מ ס"ח ועיין באר היטב סימן קמ"ג ס"ק ט':

כגון שריש"ן שלה כמו דלתין ע' ת' זרע אברהם סימן למ"ד:

קולמוס. כף פשוטה דתפילין שנחלק' באמצע כגון זה לא מהני כשתינוק קורא אותו וא"ל תקנה אלא גניזה ת' בי"ד סימן כ"ה דלא כמהר"ם (המאיר) יע"ש:

החריץ ושריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל ועכ"פ החריץ צריך להיות כאצבע עיין ת' כהונת עולם סי' ע"ח:

(מ"א סק"ב) ר"ל ולא קפיד נמי על עשן וכן בתשובת מהרי"ל שכ' בדיו של עשבי' הרי דג"כ לא קפיד על עשן מיהו פרק שני דשבת משמע שהיו עושי' דיו מעשן ואם כן שפיר י"ל דכתב בדיו המוזכר בש"ס היינו העשוי מעשן זה המשך דבריו:

(ט"ז ס"ק ג') מוקף גויל. ר"ל שזהו ג"כ בכלל כתיב' תמה ואף דכבר כתב המחבר דין זה בהדי' ואם כן לאיזה צורך כתב הט"ז ד"ז י"ל דהמחבר מיירי בנגיעת אות לאות ואיהו מיירי שלא יגיע האות עד סוף הדף:

(מ"א סק"ו). אין לשרטט. לגירסא זו אסור לשרטט יותר משיטה ראשונה ולגירסת א"צ ליכא איסורא:

(סק"ז) ספי"ב דיבמות. מר זוטרא שרטט גט חליצה וכתב לכול' פרשה דחליצה דס"ל דצריך לכתוב כולה ולפי דאסור לכתוב פסוק בלי שרטוט מש"ה משרטט ליה:

(שם) ול"נ שהטור. עיין כנסת יחזקאל סימן ע"א:

(ש"ע סעיף ו') על הגויל. גויל הוא עור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום :

מ"א סקי"ג שנתן בסימני'. דא"ל דמירתת שמא יש לו ט"ע בעור עצמו דא"כ למה לי סימנין:

(שם) כתב בהג"מ. דברים אלו אין להם שייכות כלל בכאן וצ"ל דט"ס הוא ומקומם בסקי"א אחר מ"ש ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל כשר. וע"ז הביא בשם הג"מ דאם הישראל נתנו בעצמו לתוך העיבוד סגי אפילו לכתחלה ואין צריך שוב לסייעו כי נתינתו לסיד לשמה הוא עיקר העיבוד והשאר הם תיקוני' בעלמא. וע"ז סיים שם בסקי"א ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם כו' ר"ל לענין דיעבד דאפילו לא סייעו כלל כשר דסמכינן אהרא"ש מ"מ אמירת הישראל הא בעינן מש"ה צריך שיאמ' להנכרי שיתנן אל הסיד לשמה דהא זהו עיקר העיבוד ויתר עשיותיו הם תקונים בעלמא וא"כ כשלא אמר להעכו"ם ליתנו להסיד לשמה אף שבשאר עשיותיו אמר לו אפשר דפסול דיעבד כך המשך דבריו בסקי"א:

(שם) ובספ' ב"ש. זה נמשך אל מה שהקשה תחלה מהי"ד דכתב לא מהני ותירץ ב' תירוצים ע"ז כתב דהב"ש באמת מחמיר דלא מהני מסמן באמצע כמו בי"ד אלא יכתוב בעור המופשט מהראש בפנימיותו ואין העכו"ם יודע כלל מזה והוי סימן מעליא:

ט"ז סק"ו הדק. ביאורו הקלף שהוא דק:

(שם) לחזור ולתקנו. מדין זה הוי הוכחתו בסק"ה דמסייע בסוף העיבוד מהני והוא ק"ו מכאן דהעיבוד הראשון כבר נגמר כולו וע"ש בט"ז בי"ד:

סק"ז עד שלא נכתב. ר"ל שהרי עדיין לא הזכיר הכתיב' עד אח"כ שכתב וכותבין ע"ג אבל תחילה לא כתב רק שאם מעביר עליו הקולמוס בדיו ומשמע שעל הנקב לבדו מעביר הקולמוס והיינו שריט' דקה שאינה עבה רק כמלא נקב וע"ז כתב שאין לחלק ולאות' שריט' הדק' קרא אות א"כ אין כותבין עליו אא"כ אותה השריט' הדק' אין נחלק לשנים וזה א"א אא"כ הנקב בעצמו נסתם ולא מהני מה שעובי האות מקיף הנקב וק"ל:

שם אבל אם אחר שנכתב. משום דנקב בעובי האות קיל אפילו מנקב תוך החלל וכ"ש מנקב של חוץ לאות וכמבואר בתשובת מהרלנ"ח הובא בב"י ממילא אם הנקב מחוץ לאות מכשירינן בסעיף ט"ו אם נעשה אחר כתיבה וכ"ש בנקב בעובי האות:

שם בסמוך לענין. לשון זה אינו מדוקדק דהא בסמוך בנקב תוכו לא מחלק כלל וכמו שאכתוב באות ט"ז דמ"ש בסעיף ט"ז אם לאחר שנכתב להו דוקא ועיקר כוונת הט"ז על מ"ש בסעיף ט"ז וכמ"ש באות הקודם וק"ל:

מ"א סקט"ו נגד השמש. חולק אהט"ז סק"ז ונ"ל דאם הנקב נסתם מהדיו אף שכנגד השמש ניכר מקום הנקב מחמת שהקלף נקוב שם ומאירין זהרי חמה דרך הדיו הט"ז מודה דכש' ולא מיירי הט"ז אלא שגם הדיו נפל מהנקב רק שלרוב קטנות הנקב אינו ניכר אלא נגד השמש:

(שם) עסט"ז. צ"ל עסט"ו וכוונתו דאח' שנכתב כשר וכמו שכתבתי באות י"ט ומביא ראיה להב"ח דאף שנפל הדיו מהנקב כשנתייבש מ"מ כיון שכתב את הנקב בעודו לח אם כן היה כשר בעת הכתיב' וכן משמעות הב"ח ע"ש והט"ז דפוסל בזה כמ"ש באות י"א ס"ל דזה לא הוי נכתב בכשרות כיון דעתיד ליפול כשיתייבש אבל אם גם כשמתייבש אינו נופל כתבנו דמודה הט"ז דכשר ואפשר דבה"ג אף אם בהמשך הזמן נפל נמי מודה הט"ז דשפיר הוי כה"ג נכתב בכשרות כיון דגם כשנתיבש היה סותם וק"ל:

(ש"ע סעיף ט"ו) אם לאח' שנכתב כן הוא ג"כ ל' הטו' עיין (ט"ז סקי"ד) שכתב דהטו' לא סבירא ליה תירוץ הב' של הב"י שגם המחבר בסעיף זה הולך בדרך הטור וא"כ צ"ע למה כתבו כאן אם לאחר שנכתב הא אין חילוק וכשר להבבלי אפילו היה הנקב תחלה קודם כתיב' וימלא כל הנקב כל החלל ואולי משום שדרך הפוסקים לכתוב רק המפורש בש"ס בהדיא וההוא דניקב תוכו בש"ס מיירי דניקב אחר שנכתב לא שאירע הכתב במקום הנקב דהא אההוא דניקב ירכו אמר התם אם נשתייר כמלא אות קטנ' מבואר דמיירי בנקב אחר שנכתב מש"ה כתבו כאן ג"כ אחר שנכתב ובאמת לאו דוקא וכן מה שכתבו כאן ניקב בתוך גם כן לאו דוקא כיון דעומדים בתירוץ א' של הב"י לא קפדינן אהיקף גויל רק לענין דיבוק אות לאות א"כ אף נקב מחוץ לאות דחמיר טפי נמי כשר והיינו דינא דסעיף שאח"ז וב' סעיפים אלו הם דרך לא זו אף זו ומיירי תרוייהו אף קודם שנכתב ואחר כך כתב המחבר הא דמכשרינן כו' הוא כתירוץ ב' של הב"י ויש חולקין מה בין תוך האות בין מבחוץ ובאמת דבריו סותרים זא"ז כמ"ש (בט"ז סקי"ד):

ט"ז סק"ח הלכך אם ניקב כל תוכו. יש כאן ט"ס דמ"ש בסוף הס"ק משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו מקום תיבות אלו הם בכאן והמשך דבריו דאף אי נחמיר לענין היקף גויל בתוכו כהירוש' מ"מ יש לנו חילוק בו קולא אחד מדכ' הטור על דברי הירושלמי הלכך ניקב כל תוכו פסול משמע דאם ניקב חצי תוכו דאז חצי האות אין בו היקף גויל כשר וע"ז כ' והטעם נרא' כו' ור"ל דגויל שאצל חצי אות הוי כאלו הוקף גם חצי השני כיון שהכל הוי כחלק אחד:

שם חלק מצד אחד. לכאור' ר"ל אם נעש' נקב בחוץ רחוק מהאות דאין בו פסול ע"י מעט הקלף שאצל האות וקשה דלא דמי דהתם עכ"פ כל האות מוקף גויל משא"כ כאן דחצי אות אינו מוקף גויל וצ"ע:

מ"א סקי"ז כיו"ד. ר"ל מש"ה לא הוי הכא שיעורא כמלא אות קטנה כבסעיף הקודם אלא תלוי בתנוק:

מ"א סקי"ח רגל האחד. וכך הגירס' כגון וי"ו או זיי"ן שנפסק רגל האחד מהם ור"ל או וי"ו או זיי"ן:

(שם) כמש"ל. ר"ת כמ"ש לקמן והיינו בס"ק ח' דבאלף פסול ע"ש:

ס"ק כ"א בלא ניקב. ומ"ש בש"ע ונפסק ביאורו או שנפסק:

(שם) שריט' דקה. אפשר שאינו חולק אהב"ח דהב"ח מיירי כשההפסק ניכר ונראה וכן הוא בב"ח בהדיא אבל בשריט' דקה שאין ההפסק נרא' מוד'. ומ"מ גם בשריט' דקה הצריך שלא יהא מעבר לגויל דאם נחתך הגויל באמצע האות אף שאין ניכר כלל ההפסק פסול מצד שאינו מוקף גויל אם היה חתך זה קודם כתיבה:

ט"ז סקי"ד ולתירוץ השני אמאי פסול. כלומר מנ"ל להטור דלהירוש' פסול בניקב הא אפילו בניקב מבחוץ דלבבלי נמי פסול מ"מ כשר כשנכתב בכשרות ואם כן דלמא יש גם כן בניקב תוכו חילוק זה בין נכתב בכשרות דהא הבבלי גבי ניקב תוכו דכשר מיירי שניקב אחר הכתיב' וכמו שכתבתי על דברי המחבר בסעיף ט"ו באות ח"ז והירושלמי הא לא קאמר אלא דצריך היקף גויל והיינו בעת הכתיב'.

(שם) ע"כ דס"ל כתירוץ הראשון כלומר דס"ל להטור כתירוץ הראשון דאין סברא כלל לחלק בין נכתב בכשרות אי לא אלא דסביר' ליה לבבלי דלא קפדינן אלא בדיבוק אות לאות אבל נקב לית לן בה מש"ה שפיר עשה הטור מחלוק' דלבבלי אין פסול אלא בדיבוק אותיות אבל בנקב לא ואפילו היה הנקב קודם הכתיב' כיון דאין סברא כלל לחלק בין בכשרות או לא. ולהירושלמי דבעי מוקף גויל גם מתוכו פסול אף אחר שנכתב. והרב פרי מגדים שגג בכאן גם הרב נודע ביהוד' ח"א סימן ע"ה שגג בזה שהבין מ"ש הט"ז דס"ל התירוץ ראשון ר"ל דירושלמי ס"ל כתי' ראשון. ולכן תמה דהא לתירוץ ראשון אינו פסול אלא בדיבוק אות לאות ואין מקום לדין הירושלמי ע"ש ושגיא' הוא דהט"ז ס"ל כתי' ראשון של הב"י והיינו אליבא דבבלי דמכשיר בנפסק מש"ה עשה הטור מחלוקת משום דהירוש' אין מחלק בין דיבוק אותיות ובין ניקב מדמצריך היקף גויל גם בתוך האות וק"ל:

(שם) סתרי אהדדי. לכאורה י"ל דחשש המחבר לחומרת ב' התירוצים והיינו דשמא כתי' ב' דיש לחלק בין נכתב בהכשר או לא מש"ה לא מכשיר כאן אלא בנכתב בהכשר וכן בסעיף ט"ו כ' אם לאחר שנכתב כו' והיינו דוקא אחר שנכתב וחשש ג"כ שמא כתירוץ א' ושאין סברא כלל לחלק בין נכתב בהכשר או לא אלא דהבבלי ס"ל דאין צריך היקף גויל רק בין אות לאות ממילא הירו' שמצריך היקף גויל מתוכו פוסל אף אחר שנכתב מש"ה כתב שם בסעיף ט"ו לחשוש להירו' בניקב כל תוכו אפי' אחר שנכתב הא זה הוא ודאי נגד הבבלי דאפי' ניקב בחוץ כשר אחר שנכתב לב' תירוצים משא"כ בתוכו דקיל טפי וכמבואר בתשובת מוהר"ל נ"ח שהובא בב"י וא"כ לא ה"ל לחשוש כלל בהא להירושלמי וק"ל: והרב נודע ביהודה סי' ה' מתרץ קושי' הט"ז הזו דלתי' א' של הב"י חמור נקב שבתוכו מנקב שבחוץ ע"ש ולפע"ד שגג ואשתמיטתיה תשובת מוהר"ל נ"ח זו שבב"י שהרי סתר שם תירוץ א' דהב"י מכח הירו' דפוסל ניקב תוכו וכ"ש מבחוץ ע"ש גם גוף סברתו שם דנקב בין אות לאות דמי לנגיעת אות לאות נסתר ממוהרלנ"ח הנ"ל בסוף דבריו ע"ש. באופן שכל דברי הט"ז כנים והמעיין בב"י יראה דמה"ט כ' כאן תירוץ הב' בש"ע שבב"י אחר שכ' ב' התירוצים הביא דברי רלנ"ח שסתר תירוץ א' מכח הירושלמי ומוכיח כתי' ב' דאז מיירי הירוש' שפוסל בניקב תוכו קודם כתיב' דווקא ולכן תמה הט"ז אסעיף ט"ו שכתב דירושלמי פוסל גם אחר שנכתב ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

מ"א ס"ק כ"ב ועמ"ש ס"ד. ר"ל דלהרד"ך שהבי' המג"א שם סק"ג דאפי' בדיבוק אותיות כשר בה"ג מכ"ש בהא משמע דלא מהני תיקון דאף שיעש' קוץ מחדש אין קוץ על הגוף האות דהטפ' מפסקת ואין ספר הרד"ך לפני ולא שום מפורש בעו"ה:

סקכ"ג. וגמר האות ע"י. היינו שנכתב מקצת אות ונפל טפה ומחק הטפ' והוי אותה המקצת חק תוכות וגמר האות ע"י כתיב' פסול דבעינן כל האות ע"י כתיב' ולא ע"י חקיק' דהיינו חק תוכות וכאן מקצת האות דהיינו חלקו הראשון ע"י חקיק'. אח"כ הביא דין דכ"ה בדרך זו ואצ"ל זו דהתם גרע דמקצת ראשון של האות אפי' ע"י חקיק' לא נעשה רק ע"י דיו שנפל בלא כוונה ועשי' כלל:

(שם) קכ"ה מכשיר הב"י שם מכשיר בשני דינים הנ"ל גבי גט והוא מתה"ד ע"ש וה"ה בתפילין כשר לדעתן. והרב פרי מגדים הקשה הא בתפילין בעינן לשמ' איך נכשיר בדין הב' הא חצי האות נעשה שלא במתכוון כלל בנפילת דיו ע"ש. ולק"מ דבגט הא נמי בעינן לשמה אע"כ ס"ל להב"י שם דבין פסול שלא לשמה בין חק תוכות הכל שוה דאם אין הפסול בכל האות כשר:

סקכ"ד איפכא. ר"ל שיעשה מן כ' ב' ע"י גריר' אבל ע"י כתיב' שרי כמ"ש הט"ז סקט"ז:

מ"א ס"ק כ"ה סגי ליה כשיגרור הגג. דבהא ליכא למימר דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול כיון דבעת כתיבתו היה רי"ש:

סקכ"ו. העברת קולמוס. שיחדש האות בדיו משום דכתב זה הוי כתב על גבי כתב ופסול וכתב התחתון פסול משום חק תוכות וד"ז במג"א הוא מילתא באפי נפש' דכל היכא דפסול משום חק תוכות לא מהני העברת הקולמוס:

(שם) ואין מועיל תיקון. ר"ל תיקון ע"י גרירה דהוי חק תוכות כמו מן ד' לעשות רי"ש:

ש"ע סי"ח. בין אחר שנגמר'. מה שיש להבין לתירוץ ב' של הב"י שהובא בט"ז בסקי"ד למה פסול הא נכתב בהכשר עיין בב"י בזה באורך ותבין:

(שם) אם נגע רגל הה'. עיין כנסת יחזקאל סי' ל"ו:

מ"א שם במלת אלהיך יכול למוחקו משום שהאות לא נכתב כדין יכול למוחקו אף שהוא נטפל לשם אבל הרגל נכתב כדין:

(שם) לקדור. לחתוך האזכר' מהיריע' אם נכתב בטעות שהי' צריך לכתוב תיב' אחרת קודם השם ומתיר הרי"ל לקלפו והש"ך סי' הע"ר סק"ג חולק ע"ש:

(שם) ויכתוב במקומה השם. ביאורו התיב' כי לפעמים קראו לתיבה שם וכמ"ש הש"ך סימן רע"ו סק"ג ור"ל התיב' שהי" צריך לכתוב קודם השם כלומר שמוחק התיב' שלפני' וכותב במקומ' שני תיבות באותיות קטנים:

ס"ק לא רגלי התוי"ן. ר"ל שנעש' כל רגל השמאלי ישר ואין עקום למטה לחוץ וכן הוא בכוונת רמ"א ביודי השי"ן כו' שנעשה מקל קו ישר וצ"ע למה צריך לגרר כל הרגל ואטו אם כותב רגל השמאלי של התי"ו עב הרבה פסול זה לא מצאנו אם כן נתעב' הרגל של התי"ו יעקם עוד למטה לחוץ. וכן צ"ע ביודי השי"ן שברמ"א ואולי כשהוא עב הרבה יותר מדאי אין צורות האות עליו שאין מקום לעקם הרגל עבור האות שאחריו וכן בשי"ן וצריך לעיין בזה:

(מ"א סקל"ג) ומשמע דאם. צ"ע איך משמע כך דהא שפיר י"ל דמתחילה היה הוי"ו אצל הנון ולא בתוכ' ואחר שמחק' יאריך הנון אצל התי"ו ולא שיכניס התיו לתוך הנו"ן ונסתפק לומר כיון שאינו מושך למעלה פסול:

(שם) עסכ"ח. ר"ל דמשם אין ראיה דאף דבאויר ה' וח' לא נפסד צורת האות מ"מ קפדינן בהו לכתחילה הואיל ויש להם תוך משא"כ ג' ונו"ן שאין להם תוך ממש אין קפידא ומכ"ש לפסול דיעבד:

(ט"ז ס"ק כ"א) למלאות השיטה. לכאורה ר"ל משום שצריכין להיות השורות שוות כמ"ש בש"ע סעיף ל"ג לכן האריך הנו"ן וקשה מה ענין נו"ן כפופה בסוף השיטה ותו מה כ' שיש ספק אי כשר הא אף אם אין שוות אין פסול בדיעבד ואפשר דה"ק כגון תיבת לאבותינו בסוף שטה ורצה ליישר השיטות האריך הנו"ן כדי שיכתוב הוי"ו אצלה ויהיו השורות שוות ונסתפק אולי כיון שאינו מאריך למעלה ה"ל ב' תיבות. ומ"מ אין מדוקדק למה לא אמר ספק זה עצמו בפשיטות כגון שהיה כתוב וי"ו יתירה. כמו שהוא בב"י הובא במג"א סקל"ו כגון שכתב נותן ולמה הוצרך להמציא שכתב כן כדי ליישר השיטות. ולכן נ' יותר שהוא ט"ס וצ"ל למלאות החלק והיינו כדברי הב"י ותיבת השיטה ט"ס:

(מ"א סקמ"ו) צ"ע עיין כנסת יחזקאל סימן מ"ם:

(ט"ז סקכ"ה) ג"כ פתוחות אלא שמע וכן שמע מיפסל אם עשאה סתומה אף שאינם סמוכות בתורה דהא מ"מ אין לה שייכות לוהיה כי יביאך ולא הקשה רק אוהיה אם שמוע:

(מ"א ס"ק מ"ז) גאלנטי. דכל דבר שאין לו שורש בגמ' כשר בדיעבד.

(שם) אם כתב אלהינו. עיין כנסת יחזקאל סי' ל"ו:

(שם) למחוק כל השורות: היינו בס"ת יכול לעשות כך שימחוק כל התיבות שבסוף שורות העליונות וימשכם ויהיו השורות שוות אבל בתפילין יהיה שלא כסדרן:

(ט"ז סקכ"ו) אפשר שגם להרא"ש כלומר בציור הסתומה יכול להיות כן להרא"ש אבל עכ"פ לא לגמרי כן יהיה בזה להרא"ש כמו להרמב"ם כמו שאבאר אי"ה להלן:

(שם) נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם ממ"ש כאן לדעת הרמב"ם וכ"כ אח"כ כמו בראשית דהוי פתוח' לדע' הרמב"ה ואח"כ בב' פרשיות שאחרים כ' וזהו בין להרא"ש כו' משמע דפרש' ראשונ' אינה פתוח' רק להרמב"ם משום דלדידי' אין סתומה אלא באמצע שטה ואין פתוחה אלא בראש שטה משא"כ להרא"ש אין בראשונה סימן פתוחה ואדרב' אם באנו לצאת ידי דעת הרא"ש ז"ל היה ראוי להתחילה באמצע שטה שזהו סי' פתוחה להרא"ש אלא שא"ר לעשות כן משום דלהרמב"ם הוי סתומה גמורה לכן מתחילין בראש שטה והוי פתוחה להרמב"ם ולא להרא"ש. מיהו בב"י בשם מהרי"א כ' דגם להרא"ש הוי פתוחה ע"ש. וצ"ל דמ"ש הט"ז כאן לדעת הרמב"ם ר"ל שכן נמצא מבואר ברמב"ם דפ' ראשונה כמו בראשית אין קפידא בה אע"פ שאין חלק לפניה כמו שהוכיח מהרי"א מדבריו ובהרא"ש לא נמצא דין זה אבל מ"מ מצינן לומר דהרא"ש ג"כ מודה לכן מתחילין בראש שטה ויוצאין ידי שניהם מש"כ אם היי מתחילין באמצע שטה לא היו יוצאים להרמב"ם. ומ"ש אח"כ וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש ר"ל שזה המבואר בדברי שניהם דהוי פתיחה משא"כ בפ' הראשונ' לא מבואר בהדיא דהוי פתוחה רק ברמב"ם ודו"ק:

(שם) ואנן בעינן שתהיה סתומה אבל. שא"א לעשות סתומה שיהיה אליבא דכ"ע דהא אין יכול לכתוב בעמוד א' סוף שמע ותחל' והיה כי כל פרש' נכתבה בעמוד בפ"ע ואם יניח שטה חלק יהי' פתוח' לרמב"ם ומ"מ היה אפש' להניח חלק שטה ולהתחיל באמצע שט' ב' ויהיה סתומה לכ"ע אלא שלא נהגו כך ועיין בב"י בשם מהרי"א ועמ"ש אי"ה לקמן:

(מ"א סקמ"ט) סימן ל"ד ס"ב. ר"ל שכתוב שם שאם ב' הזוגות כשרים עובר משום ב"ת והכא נמי אף דלהרא"ש הוי פתוחה הא יש מכשירין דיעבד בפתוחה ואיכא חשש בל תוסיף:

(ט"ז סקכ"ו) בסוף הדף שמניח חלק שאינו. ר"ל דודאי הד' פרשיות אף שכ"א כתוב בעמוד בפ"ע מצרפין כולם לענין דיני פתוחה וסתימ' כאלו כולן בעמוד א' דאל"כ לא היו צריכין הפוסקים לפלפל איך יהיו ג' הראשונות פתוחות דהא מתחילין הם מראש הדף והוי כמו בראשית אע"כ דכולן מצטרפין מש"ה כל מה דהוי סתומה בעמוד א' הוי נמי סתומה בב' עמודים:

(שם) מיקרי ג"כ סתומ' דלרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי. יש כאן חסרון הניכר וכצ"ל הוי טעם סתומה אם מתחיל באמצע שטה וי"ל דהרא"ש מודה ג"כ דשם מושך בסוף שטה פחות מט' יאותיות ובראש שטה שניה מניח ג"כ פחות מט"א דהוי סתומה בהכי כיון שאין כו' כ"ז נחסר בט"ז ובחנם נתקשה הרב פרי מגדים ע"ש:

(שם) סתומה גמורה משא"כ אם יש בסוף ריוח לשון זה צ"ע דמשמע דקאי להרא"ש אם כן למה סיים כל שמתחלה בראש השט' הא להרא"ש לא תלי בהכי. ואף אם נאמר דקאי לרמב"ם קשיא נהי דאם מתחיל בראש שטה הוי פתוחה מ"מ יתחיל' (נ"ל דצ"ל יתחיל) באמצע ויהיה סתומה אף שהניח בסוף כשיעור ותו הא להרמב"ם אף שהניח בסוף כשיעור ט' אותיות צוה הרמב"ם להתחיל באמצע שטה שני' ומה חילוק יש בין כשיעור או פחות. ונ"ל דלשון זה עד בראש השט' אין מקומו כאן אלא קאי להרמב"ם ומקורו קודם וי"ל דהרא"ש מודה שהגהתי באות הקודם. וס"ל להט"ז דדוקא אם לא נשאר ט' אותיות ותיב' אחת אז ס"ל לרמב"ם להתחיל באמצע שטה שני' וע"ז כתב הט"ז משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור ר"ל ט"א לתיבה אחת אז לא יתחיל באמצע שטה שני' והטעם כיון דריוח כשיעור בסוף פרש' מורה על פתיחות פרש' שאחריה אם יתחילנה בראש שטה א"כ נהי שיתחילנה באמצע שטה וזה מורה על סתימת' אכתי הוי תרתי דסתרי שיש בה הוראה על פתוחה ועל סתימה. ואע"ג דט"א בסוף פרשה מורה על פתוחות פ' שאחרי' מ"מ אין זה הוראה גמורה דהא אם היה כותב שם תיבה אחת היתה נסתמ' אף שיש שם ריוח ט"א רק משום שלא נשאר שם מקום לכתוב תיבה לא כתבה ואין כאן הוראה עדיין על פתוחה לכן מתחיל באמצע שטה והויא סתימה משא"כ אם יש מקום תיבה ג"כ ולא כתבה שם להתיבה זהו הוראה על פתוחות פרשה שאחרי' כל שתהיה מתחלת מראש השטה לכן אף אם יתחיל באמצע יש בה הוראה פתוחה והוראת סתומה ובדוקא כתב רמב"ם אם לא נשאר ט"א ותיבה ודוק:

(שם) לא יצאנו ידי הרא"ש כו' פרש' שאחרי' אע"פ שמתחלת. מ"ש לשון אע"פ משום דלרא"ש גם ריוח בתחלת שיטה מורה על פתוחה א"כ כ"ש ריוח בסוף כשיעור וגם בתחלה דאז יש בה שני הוראות על פתוחה וק"ל. ומש"ה סבירא ליה להט"ז דמחולקים בזה הרמב"ם ורא"ש דלרמב"ם כיון דמה שמתחיל באמצע עושהו סתומה רק דקפדינן שלא יהיה ריוח שבסוף ראשונה ראיה על פתיחתה מש"ה כל שאין שם רק ט"ע לבד עדיין אין ראיה לפתוחה כי אם היה שם עוד ריוח היה כותב תיבה. משא"כ לרא"ש דבאמצע הוי גם כן פתוחה ממילא גם בט"א לבד הוי פתוחה דהא יש ב' הוראות על פתוחה ואין שום הוראה על סתומה ודו"ק:

(ט"ז סקכ"ז) שי"ן נקמט. משא"כ הרצועות אף שיש בהם דלת ויו"ד אינם בכתיבה אלא סימן בעלמא אבל הקמט ה"ל כתיבה מעליא:

(מ"ה סקנ"א) כת"ק דאין צריך עיבוד לשמה. דלא קפדינן אעיבוד דהזמנה לאו מילתא. והקשו התוס' דקי"ל כרבא דהזמנ' לאו מילתא וק"ל כרשב"ג דצריך עיבור לשמה דהא בס"ת קי"ל הכי והוא הדין בזה דהא שין של תפילין הל"מ ועל זה כתבו שדוחק לחלק כו'

(ט"ז סקל"ב) מבפנים. טעם זה נאמר במנחות דף ל"ד על הפרשיות שצריך להיות בקלף א' ולא ה"ל להביא זאת לענין הבית ועיין ט"ז סק"ב:

(ש"ע סעיף ל"ט) מרובעות בתפרתן פירש"י בתפירתן ישמור רבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויקצר רחבו והרא"ש פי' שגם גוף התפירות יהיה בריבוע ממש:

(מ"ק סקנ"ז) שהיו עושים בקמט. ר"ל שמקמטים העור ע"י כפילה שכופל את העור עד שנעשה הקמט דאז הוי חק יריכות שעושה מעשה בגוף האות משא"כ ע"י דפוס הוי חק תוכות:

(שם) דבשדוחק בצד השני. כלומר דדוקא אם הטבלא של הדפוס האותיות משוקעים ודוחק הטבלא על הטס ונדחקים תוכם האותיות למטה ע"י מעשה ההכאה שלו שמכה הטבלא על הטס והיריכות נעשים ממילא אז הוי חק תוכות משא"כ אם בולטים האותיות ומכה הטבלא על הטס אז נדחקים יריכי האותיות אל עבר צד השני מהטס ונעשים שם ג"כ אותיות בולטות הוי חק יריכות וכשר ולכן גם ש' שבתפילין מותר לעשות כך:

(שם) נדחה גם סביביו וה"ל. דבמתכת אין נדחק לעבר השני רק יריכי האותיות שבטבלא ונעשה כל האות ע"י מעשה שלו ממש משא"כ עור שהוא רך נדחק גם סביביו ולא הוו כ"כ ע"י מעשה שלו ממש ועמ"ש המג"א ס"ק ך"ג וק"ל:

(ט"ז ס"ק ל"ה) האויר נמצא שיש. זה לא קאי על שין שבלוחות דשם היה באמת ג' ראשים כי היו האותיות חקוקים מפולש מעבר לעבר אלא הכוונה שאינו עושים בתפילין כאותה השין שבלוחות שיהי' האות מהאויר וצריך ד' קמטים כזה ונעשה שין מהאוירי' וצריך שב' יודין הפנימים לא יגיעו למטה דאל"כ אין שם שין כזה וכמ"ש במ"א:

[סקנ"ט] יעשה בתוכה שני יודי"ן ר"ל משמ' דגוף השי"ן צריכה ב' יודי"ן דלא כהנקדן דלדידי' מאלו ב' יודי"ן נעשה יו"ד אחת וכ"מ מלשון רמ"א דכל היודי"ן צריכין ליגע בשולי השי"ן מדלא מחלק:

(ט"ז סקל"ו) וכתב רי"ו כו' אם נתנם בד' בתים ולפ"ז מ"ש ולפ"ז כו' היינו דלפ"ד רי"ו נ"ל כך דפסק כחכמים דא"צ ליתן ריוח ואפ"ה התנה שצריך ליתן בד' בתים וזה א"א אלא בהפסיק בין הפרשיו' וחתכם שם אבל בברייתא עצמ' בלא דברי רי"ו י"ל דלחכמים א"צ להפסיק בין הפרשיות וס"ל דא"צ ליתנם בד' בתים:

(שם) ליתן ריוח גדול. ר"ל שיהיה דוקא כותל מפסיק וחכ"א א"צ כותל ואהא קאמר ושוין כלו' מודים חכמים דעכ"פ חוט או משיחה בעינן שעי"ז יהיו ד' בתים. והא דפליגי בכתבן בקלף א' ולא פליגי בכל תפילין אי בעי דוקא כותל או סגי בחוט י"ל דבשאר תפילין מודה רבי רק אלו שנכתבו בקלף א' ס"ל לרבי דבעי דוקא כותל שיהי' היכר יפה:

(שם) בתים כו' עכ"ל. ר"ל וזה לא מסתבר דאע"ג דמברייתא לא קשיא כ"כ וכמ"ש באות ס"ז מ"מ משמע דלא פליגי חכמים רק על מה דאמר רבי וצריך ליתו ריוח ואמר חכמים א"צ אבל אהא דאמר רבי והניחן בד' בתים לא משמע דפליגי:

(שם) א"א שיהיו זקופות. כלומר למאי דמשמע מפירש"י דלחכמים א"צ ריוח בין הפרשיות:

(שם) יהיה כפל מעט. ר"ל שיכפילנ' מחמת החוט אל תוך הבית שהיא למעל' מהחוט:

(מ"א ס"ק ס"ב) אבל רש"י לא פירש"י כן. ר"ל דלפ"ד הד"מ לא מוכח מהברייתא דינא דזקופות די"ל דמיירי בזקופות וי"ל כפשוטו ואינם זקופות אבל רש"י ז"ל פירש דהא דאמר בברייתא וצריך ליתן ריוח היינו כדי שיוכל לחתכם אם כן מוכח איפכא מהברייתא דבעי' דוקא זקופות דאל"כ היה אפשר בלא חתך וכמ"ש מהרי"א בן חביב הובא בט"ז:

(מ"א סקס"ד) עסי"ב דלא תימא דכשר היינו לאפוקי טריפה דז"א דסעיף י"ב מבואר דנבלה וטרפ' שרי:

(ט"ז סקל"ז) וצריך לדבק דר"י. דברי ר' יודא ר' יוסי אומר אין צריך אמר ר' יוסי ומודה לי ר' יודא כו' ור"ל דא"צ דביקות:

מ"א סקס"ו ונבילות וטרפות מיעוטא. כלומר נבילות של טמאה שנתנבלה מעצמ' או טרפת ארי:

(שם) מטמא' דהו"ל קבוע. דלא מיקרי קבוע אלא כשידעינן שיש עכ"פ איסור א' בין הרבה היתר:

ס"ק ס"ח בשעת עשי'. תיבות אלו בשעת עשיה אינם בב"י והמג"א כתבן משום דאם נפסקו אחר שנתפרו כהוגן ע"י שלבשן כמה פעמים מבואר דינו בסימן שאח"ז ס"ב ואיך פסל כאן אפילו א' שנפסק' לכן פי' דהכא מיירי שבשעת תפיר' נפסק ובודאי דהחוט אינו חזק ויהיה נפסק עוד וכל העומד לפסוק כפסיק דמי ופסול ולא מהני אפילו חזר וקשרם כ"כ הב"ח. ומשמע קצת שחולקים ב"ח ומג"א אט"ז סקל"ט. ואפשר דהט"ז מיירי שנפסק באונס בסכין וכה"ג אבל בנפסק מחמת חוזק התפיר' דניכר שהוא חלש מודה הט"ז:

(שם) דניכר שנפסק החוט. צריך להיות שיהיה נפסק עוד וכלומר וכל העומד לפסוק כו'. כמ"ש באות הקודם וה"ל כאלו כבר נפסק בג' מקומות אבל אם החוט קצר גומר בחוט אחר מכל מקום אפשר דקשירה בעינן:

ופ' שמע. צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטני' (כתבי האר"י):

מעשן עצים. לא ראיתי לא' מהגדולים שנהג כן, וכן בי"ד כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ משמע דלא קפדי' על עשן, והרמב"ם כתב מצוה לכתוב מדיו שנמחק, ובתשו' מהרי"ל ד"ה סי' קכ"ז כתב שדיו שלנו כמה רבוותא אכשרו לה ותמצא בהג"מ אמנם הואיל ור"ת פוסל עפצי' ורש"י פוסל אדרמינ"ט ויתר רבותינו פסלו גלוטשטיי"ן נכון להחמיר לצאת ידי כולן ולכתוב בשטופטינ"ט שהוא של קוצים או בדיו של עשבים כמ"ש המיימוני עכ"ל וע' פ"ב בשבת דמשמע שהיו עושין דיו מעשן שמני':

שלא תדבק. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק מ"מ ישאר צורת אות כשר (רד"ך בא"ח ל"ב) ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר (הרב המאירי) וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ועיין בב"י בד"ה וא"ת והיכי מכשרי וכו' (כ"ז בכ"ה) ונ"ל דגם בדין הראשון יש להחמיר עסי' ל"ו עסי"ח ובב"י שם דלא כע"ת ועמ"ש ס"ק ל"ה:

בשמאל פסול. היינו בשולט בימין אבל שולט בב' ידיו אם כ' בשמאל כשר:

ואיטר כו'. ואיטר שכתב בימין נמי פסול, כ' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים:

אין לשרטט. פי' לפי שתפילין א"צ שירטוט והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ובמקצת ספרים כתוב כאן הג"ה א"צ לשרטט וכ"כ בב"ח שרמ"א הגיה מלת צריך והוא חלק עליו וכ' שאין לשרטט:

שטה עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שטה עליונה דיו, והקשה בס' ברכת הזבח במנחות דף ל"ב א"כ למה שירטט מר זוטרא לכולהו פרשתא כדאיתא ספי"ב דיבמות עכ"ל, ול"נ שהטור והרא"ש נזהרו מזה שכתבו שסתם בני אדם יודעים לאמן ידם אחר שכתבו שטה עליונה ומר זוטרא לא היה בקי לאמן ידיו אחר שטה עליונ' לכן שירטט הכל ועוד דלישנ' דתלמוד' ה"פ מר זוטרא משרטט וכ' לכולה פ' י"ל שלא שרטט רק שטה עליונה וכ' לכל הפ' לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה: ועוד הק' על מ"ש הרא"ש ביבמות שם הא דכ' אביי בגט חליצה ואקרינוהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דהא ק"ל ג' כותבין עכ"ל, והקשה דהא הרא"ש גופיה כ' במגילה ב' כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבי' וכו' ע"ש, ול"נ דהרא"ש ס"ל דהא דלא כתב אביי הכל דס"ל כמר בר רב אשי דלא ניתן לכתוב אפילו בשירטוט ע"ש בגמרא ולזה הקשה הרא"ש דהא ק"ל ג' תיבות כותבין בשירטוט עכ"פ וא"כ למה לא כתב אביי לא חפצתי לקחת':

ואם אינו יודע וכו'. ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עסי' תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב:

צריך הקלף כו'. יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציא' קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא [ב"ש]:

או לשם ס"ת. ז"ל ב"י אם עבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמירא מקדוש' תפילין עכ"ל, וכתב הלבוש אף על גב דאסור לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש סי' מ"ב הכא שאני שאינו אלא הזמנה ומותר לשנותו לקדושה קלה אבל לדבר חול אסור לשנותו עכ"ל וכ"מ רסי' מ"ב שכתב מותר לעשות מתפילין חדשים של ראש לש"י אף על גב שנכתבו לשם ש"ר:

וסייעו קצת. דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות [ט"ז בי"ד סי' רע"א] ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר [ש"כ ב"ח שם] ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה:

שנקל לעכו"ם לזייף. שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ נקבים כעין אותיות:

בטביעת עין. שנתן בסימנין [ב"י הג"מ] או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו [הג"מ פ"א] וצ"ע דבי"ד סי' קי"ח ס"ג כתב שבמקום שמצוי מומרים היודעים לכתוב אין הכתב סי' אלא למי שמכיר הכתב ולא אמרינן דמירת' עכו"ם פן יכיר הכתב ואפשר לומר דגם התם לא החמיר אלא בשולח דבר לחבירו שיודע העכו"ם שלא יכיר הכתב א"נ יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי עבי"ד סי' ק"ל בב"י, כתב בהג"מ אם נותנו מתחלה בעבוד לשם קדושה מניח העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייעו עוד, ובס' ב"ש כתב שיכתוב בראש בפני' ולא יסמן במרצע:

הטהורים. בתו' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה:

דהיינו שלא וכו'. ואז אפי' ניכר הנקב נגד השמש כשר [ב"ח] עסט"ו:

אות קטנה. היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]:

הפשוטות. כגון וכו' שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד א"כ נראית כיו"ד:

רגל האחד. וכיוצא בה [כ"ה הגי' הנכונה] וכ"ה בד"א, ובמ"ס כתב רגל האל"ף וט"ס הוא כמש"ל:

וא"צ לכסות. מהרי"ט בי"ד סי' ל"ב כ' דצריך לכסות מה שלפניו אבל מה שלאחריו א"צ לכסות:

שלא נשאר צורת. כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע שאין מועיל קריאת התינוק אלא באורך האות [ב"י סימן ל"ו בשם מוהרי"ק ות"ה סימן מ"א ותשובת מהרי"ל סי' קכ"ז ועסכ"ה]:

ונפסק בו. אפי' בלא נקב [ב"ח] ור"י הלוי כתב בתשובה אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נרא' כאות חלוק' לשתים:

בלי היקף קלף. אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש ס"ד:

ואינה נכרת האות. ואם היא מחסרה קוצ' של אות או שנראה כאלו היא גופה של אות אף על פי שהאות ניכרת להדיא פסול (רד"ך ב"א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד) (כ"ה) אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות על ידי כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות על ידי כתיבה (רד"ך) ע' ר"מ אלשקר סי' ה' ובכ"ה כתב נפל' טיפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר וכ"פ רמ"א שם ס"ד וע"ש כמה דינים: אם נפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק (ב"י בה"ת): ונ"ל דאם נטף שעוה וסילקה מותר עמ"ש סי' ש"מ ס"ג:

בי"ת במקום כ"ף. וה"ה איפכא (ר"מ אלשקר כ"ה) ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס כל זמן שלא כתב יותר (ב"י הרי"א וכך כתב הריב"ש סי' ז') וה"ה מבי"ת כ"ף:

אין מועיל. ורא"מ ח"א סי' צ"ו כתב לגרור הדבק ור"מ אלשקר כתב לגרור כל המ"ם לכן יש לנהוג כש"ע וע' הרמ"ע סי' ל"ו (כ"ה) אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש כנ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל (לבוש ול"ח ה' ס"ת ספ"ב):

כחק תוכות. כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימ' ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כ"ה), כתב ר"מ גלאנטי בתשובו' סי' קכ"ד כ"ף פשוט' שעשאה למעל' כעין ד' ולא עגולה כשר' ואף שהרב"י סי' ל"ו כתב בשם הראי"ס דפסול ואין מועיל תיקון מ"מ כיון דהרב' קהלו' וסופרים מובהקים כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטי' דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד ע"כ ע"ש, אבל בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ג משמע דפסול וכתב שם סי' ק"ד צריך רגל הכ"ף להיות כפלים כגג שלא תדמה כרי"ש וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפי' במלת אלקיך יכול למחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כ"ה) ונ"ל שאם יכול למשוך הרגל שיהי' כפלים כמו הגג ש"ד וכתב רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות מותר לקלפו ולכתוב במקומו או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם עכ"ל אבל התו' בערכין דף ו' וכתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו עכ"ל:

והפריד' כשר. ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות וכ"מ בב"י ע"ש כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גריר' ואם נשתנ' צורת האות על ידי הדביקות הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך באח"ט כ"ה) אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד לא אמחה בידו (רלב"ח סי' נ"ז והרד"ך ב"א רל"א חולק בזה כ"ה) עמ"ש סוף סי' ל"ו וע' בי"ד ססי' רע"ו:

בגג האל"ף. דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו):

פסול. נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמ' באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמ"ש בא"ע סי' קכ"ה סי"ו דהא אפי' בלא הקוצ' מקרי יו"ד ע"ס כ"ה ובמהרי"ו סי' קי"ז:

כל מה שנעשה בפיסול. היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה:

והפ"א אם נגעו כו'. ה"ה רגלי התוי"ן (לבוש):

ובתחלת הכתיב'. כשיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבול הקולמוס טרם שיכתוב אות אחרונ' שלפני השם כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות א' טרם שיכתוב השם ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס אך צריך לקדש, ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם ואם שכח ולא הניח אות לפני השם אז יעיין אם ימצא אות או תג שצריכה דיו כדי לקדש בדיו קודם שיכתוב השם (ב"ש):

חסר או יתר אות א' וכו'. ויש להסתפק אם כתב מצות מלא ומחק הוי"ו אם מועיל אריכת הצד"י למטה או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אף על פי שנדבק' למטה וכן תיבת נתן. ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסול', (ב"י) וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ומשמע דאם בתחילת הכתיב' ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכ' כזה /במקור מופיע דוגמא/ מותר דהא הוי ממש תיב' א' וכ"מ בב"י סי' ל"ז אות ג' שכ' שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן ע"ש, ובכ"ה כתב בשם ראב"ח ח"ב סי' ע"ח דאם אות א' מובלע בחבירו כגון שאות א' נכנס לתוך הג' והנו"ן לכ"ע פסול וצ"ע עיין סכ"ח וכתב עוד שם כ' הרדב"ז ח"א פ"ב מצא ווי"ו או יו"ד יתיר' יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי האות ואם כתב תיבה אחת יתירה ימחקנה דאין לחוש לר"ת דס"ל דשיעור פרשה ג' אותיות אבל אין למשוך האות שלפניה כגון ה"א או קו"ף דהוי שלא כסדרן ע"כ ול"נ דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה [כ"ה] ול"נ דה"ק אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה /במקור מופיע דוגמא/ לא הוי תמונת ה"א דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה כמ"ש הב"ח סי' ל"ה בשם ספר ב"ש ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף ודאי הוי שלא כסדרן ומ"מ נ"ל דאם היה חלק כמו ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרש' ויפסלו התפילין לכן נ"ל דמות' למשוך הה"א אף על פי שלא יהי' רגל בסופ', וכתב עוד הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ולבי מגמגם אלא שאיני כדי לחלוק ע"ש סי' ק"ך, כ' לאבותינו מלא יכול לגרור ולמשוך הבי"ת:

הגרר. מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח:

רגל האל"ף. דאז צריך לגרר' כולה כמ"ש סי"ח:

יו"ד נו"ן וכו'. ובכל הני אפי' תינוק יכול לקרות' פסול כיון שנראית כב' אותיות וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנ' דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו):

מותר להדביקם. דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה עסי"ח:

שנמחקו קצת. אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן [ס' הזכרונות כ"ה]:

ולא הוי שלא כסדרן. כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי [ת"ה סי' מ"ח] וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן כנ"ל:

יש ליזהר. ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול (רמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח וכ"כ הרי"ט חלק י"ד סי' ל"ב) וכתב בכ"ה שיש מכשירים לגמרי:

שגורות בפיו. ואם מקצת הפ' שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ [ב"ח דלא כב"י]:

אם אינו. משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות ואפשר דעתו להקל בתפילין. מאחר דמגרס גריסן עסי' תרצ"א ס"ב:

צריך להניח. וב"ח פסק דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד:

כמלא שיטה. ובש"ג ה' ס"ת ומהרי"ל סי' קמ"ט כתב דא"צ להניח אלא בס"ת (כ"ה) וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

בין פסוק לפסוק. צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו והוא לא כ' שם אלא שאם עשה כן לא פסל אבל לכתחל' אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כ"ה) וכנ"ל עיקר דהא אמרי' פ"ק דקידושין דאנן לא בקיאין בפסוקים וגם ארור הוי מה' דברים שאין להם הכרע ולדידן הוי תחלת פסוק לכן נ"ל דאין להניח חלק כלל ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י:

ג' אותיות. צ"ע דסתם כהרא"ש ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדי' אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם:

ולא יצא מהם כלל. כתב הב"ש מדנקט כפל לשון משמע אפילו בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאין נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דכתב מדנקט צריך משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש ומ"מ צ"ע דאשכחן טובא דצריך משמע לכתחלה כמ"ש הב"ח ועסי' רי"ט ופ"ק דגיטין, ועוד דהש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל: והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד:

ובמדינות אלו וכו'. וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]: כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]:

סתומה לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע:

ורשאי לעשות מקלף. ובס' ב"ש כתב שלא יעשה הבתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א שמעבדין בהן העורות ובהג"ה שם מכשיר מקלף וטוב להחמיר לכתחלה: כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמ' ואח"כ עור נבילה עכ"ל:

היכא דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה [ב"ח] ול"נ דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך דגם רש"י ס"ל כוותי' דס"ל דרבא דאמר הזמנ' לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמ' והקשו התו' דהא אמרי' בגיטין דס"ת בעי עיבוד לשמה וכתבו שדוחק לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו אבל רש"י לא ס"ל לדוחק וכן הרמב"ם לכן כתב שא"צ עיבוד לשמה וכ"כ בנ"ץ ועמ"ש סי' מ"ב:

מעור א'. דלא כמשמע מסה"ת דאף בחתיכות תפורות יחד חשוב עור אחד דליתא [ב"ח] אבל באגוד' הוכיח ג"כ דחשיב כעור אחד וכ"כ התו' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים כמ"ש ס"ס ל"ג:

ותרי חומשי. אין החשבון מכוון כמ"ש התו' פ"ק דסוכה:

וגם הבתים. דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולות בראשיהן רק שמרבע התיתורא מלמטה [מרדכי]:

עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג ובב"י]:

אין לו שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים כרוחב שני אצבעות [ב"י ב"ח ל"ח] וכב"י בשם א"ח מנהג החכמים ואבות ב"ד לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגילוי אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך לגלות תפיליו בפניו מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפ' מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותם וכו' עכ"ל עססי' כ"ז:

מקמטי העור. ז"ל ד"מ בשם הג"ה בב"ש אין לשנות מנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור ומיהו אם עשאם בדפוס או כתבם בדיו על הבית לבן אין בידינו לפוסלן עכ"ל ובגיטין דף כ' משמע דכשדוחק בצד השני בדפוס מקרי חק ירכות וכשר וכ"ה בא"ע סי' קכ"ה ס"ד וכן נהגו לעשות השיני"ן בדפוס מיהו י"ל דדוקא בטס של מתכות אבל עור שהוא רך נדחה גם סביביו וה"ל חק תוכות ומ"ע כתב בתשו' סי' צ"ג דבס"ת תפילין ומזוזות אפי' חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע"ש ול"נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא"א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה"ל שלא כסדרן, וט"ז בי"ד סי' רע"א כתב דאפי' גט לא יעשה בדפוס דדמי לחקיקה ובגיטין משמע בתוס' דילפינן מלוחות דחקיקה כשר בס"ת כדאשכחן בלוחות אך לכתחלה יש ליזהר וכן נהגו:

של ימין המניח. ונ"ל באטר אזלי' בתר ימין ושמאל דעלמא דהנקדן בסמ"ג כ' דשל ד' ראשים היא חשובה לפיכך עושין אותה בימין הקורא א"כ לא איכפת לן אם המניח הוא אטר:

ארבע ראשים. פי' הנקדן הטעם שיהא בכתיבה שוקע' שי"ן של ג' ראשים כמו שהיו בלוחות ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ודלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה עכ"ל הב"ח, ול"נ שאין לזוז ממנהג אבותינו שהנקדן המציא טעם מלבו ובזוהר פ' פנחס ע' תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ובסמ"ג ובשמוש' רבה כ' וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' ע"ש וכ"מ מלשון רמ"א סעיף מ"ג:

וכורכם בקלף. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים [ב"ח]:

קצת שער. כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים וז"ל זוהר פקודי ע' תכ"ה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעה חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחב' ההוא שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב עכ"ל וצ"ע דהא שערות אינן מטמאין אפי' הם הרבה, ועוד דפחות משעור' אפי' עצם אין מטמא וכ"ש בשר או שער, ונ"ל שכוון להא דשנינו פ"ג דאהלות כל מה שבמת טמא חוץ מן השער כו' ובשעת חבורן הכל טמא פי' כשהשער מחובר לזה וא"כ ה"ק דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחבר כו' דהיינו כשהשער מחובר לעצם כשעורה דאתעביד כשעורה פי' שס"ל שהשער מצטרף לעצם כשעורה כנ"ל וא"כ י"ל דלא איכפת לן אם השער יוצא חוץ לבתים יותר מכשעורה, כתב של"ה דף קי"ו י"א שהשער צריך לצאת מפרשת קדש ואני קבלתי מפ' והיה אם שמוע ונ"ל שטוב להניחם אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפ' קדש עכ"ל:

זקופה. משמע דמצוה מן המובחר כך אבל אם א"א בע"א לא בעינן זקופים וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה אף על גב דא"א להעמידן זקופות [ב"י ר"י חביב ע"ש] ובדרכי משה תי' דבסמ"ז איירי שהיו כתובים בקלף אח' זה תחת זה ואז אפשר להעמידם זקופות וצ"ל דקדש והיה כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו של והיה סופו של שמע בסופו של והיה אם שמוע אבל רש"י לא פי' כן שהרי כתב שצריך לחתוך העור עד למטה משמע דבעינן זקופים ע"ש:

של יד כותב כו'. הע"ת לא עיין סל"ח:

דבק כשר. מבהמה טהורה עסי"ב:

בגידי בהמה. לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן:

אין לקנות וכו'. ז"ל הב"י בשם האגור אין לקנות גידין מעכו"ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, מ"ש הע"ת ל"ל קבוע תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו י"ל דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משו' הגידים ונבילות וטריפות מעוטא נינהו, ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דה"ל קבוע אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש בי"ד רסי' פ"ו לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם והוא תלמוד ערוך בחולין ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דוקא בבתיהן אסור לקנות אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובה קפריש כמ"ש בי"ד סי' קי"ד ע"ש והוא בכתובות ספ"ק וע"ל סי' תקי"ג בב"י ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו:

יתפור. כ' מ"ע סי' ל"ח אם אין התפיר' בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול עכ"ל אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעי' תפירה תוך הבית רק סמוך לבית ע"ש:

בחוט א'. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי' שיהא חוט א' (ב"י בשם הריא"ס) וכ' הב"ח דוקא אם נפסק בחוט פסול דניכר שיפסק החוט עוד אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג עכ"ל:

קשר כמין דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ית נראה משני צדדין [ב"י] עמ"ש סי' כ"ז ס"י:

(א) ופרשת שמע – וצריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים [מ"א] ואפשר שאין משערין באותו כתב רק כל שיש בו דלתי"ן קטנים מאד סגי ומשום הכי נוהגין לכתוב רק גדולה משאר דלתי"ן שבאותו כתב:

(ב) לכתבם – כל הפרשיות בין מהש"י ובין מהש"ר:

(ג) כסדר הזה – דכתיב והיו הדברים וגו' בהוייתן יהו. וכ"ש שצריך ליזהר מטעם זה שיהיה כל פרשה ופרשה גופא נכתבת כסדרה שלא יחסר בה אפילו אות אחת כי לא יהיה לו תקנה אח"כ להשלימה וכדלקמן בסעיף כ"ג:

(ד) פסול – היינו התפילין שנעשו מאותן הפרשיות אבל הפרשיות עצמן לא נפסלו כגון אם התחיל לכתוב מפרשת והיה כי יביאך יוכל לצרף לזה פרשת קדש מתפילין אחרים אם יודע בודאי שנכתב קודם אלו דאל"ה ספק תורה לחומרא וה"ה אם בעת הכתיבה היה כסדרן רק אח"כ נפסל פרשה אחת המוקדמת נתבטל ממילא כל הפרשיות שאחריה ולענין צירוף מפרשיות אחרים ג"כ הדין כנ"ל:

(ה) קודם – משום דמוקדם בפסוק וי"א להיפך מפני שש"ר קדושתו חמורה משל יד ואנו נוהגין כמ"ש הרב בהגה ובדיעבד לכו"ע אין קפידא. כתוב בספר הכוונות שלכתחלה יזהר לכתוב כל הפרשיות ש"ר ושל יד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ועי' בש"ת:

(ו) בקלף אחד – מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר:

(ז) בדיו שחור – ודיו שמראהו דומה למראה הכחול עיין בביאור הלכה:

(ח) מעשן עצים – פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז] ועיין במ"א שכתב דבימיו לא ראה ג"כ לאחד מן הגדולים שנהג לעשות בדיו העשוי מעשן עצים ושמנים [אך אפשר דהיו עושין מדיו של קוצים כמו שסיים בשם מהרי"ל] וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו ודיו העשוי ממי עפצים בלבד בלא קומא [שקורין בל"א גומא] או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד כן כתב הגר"א בביאורו לקמן בסי' תרצ"א עי"ש ועיין בבה"ל. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם ועי' בש"ת ס"ק ד'. דיו אין צריך לעשות לשמה:

(ט) אות אחת – ל"ד דה"ה מקצת האות כגון קוצו של יוד:

(י) בשאר מיני צבעונים – שאינם שחור כגון האדום והירוק וכיוצא בהם:

(יא) מעביר הזהב – ואע"ג דכל זמן שאין מעביר פסול דכתב העליון מבטל כתב התחתון לא מיקרי ע"י ההעברה כתיבה שלא כסדרן כיון שאין כותב כ"א מעביר ונשאר כתב התחתון ממילא:

(יב) בחברתה – ואם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות יש מכשירין ויש פוסלין והסכימו האחרונים להחמיר ע"כ צריך לגרור מקום הדבק ואף בתפילין ומזוזות מהני תיקון כיון דלא נשתנה צורת האות מקודם:

(יג) כל אות – ואפילו האות האחרון מהשיטה צריכה להיות מוקפת גויל מארבע רוחותיה ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וכדלקמן בסוף סעיף ט"ז ואפילו אם יחסר הקפת גויל להקוץ של היוד ג"כ פסול הוא וכדאיתא במנחות דף כ"ט וכל פרטי דין הזה עיין לקמן בסעי' י"ז ובסימן ל"ו:

(יד) כתיבה תמה – דהיינו שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן כפי"ן ביתי"ן זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וכל כיוצא בזה:

(טו) קוצו של יוד – היינו עוקץ שמאל של יוד וכ"ש אם חסר רגל ימין דפסול ותמונת היוד עיין לקמן בדיני צורת האותיות בסימן ל"ו ומש"כ בשם הפמ"ג:

(טז) כהלכתו – באותיות שעטנ"ז ג"ץ וזה הוא רק לכתחלה דבדיעבד כשר לרוב הפוסקים אם לא תייג וכדלקמן בסימן ל"ו ס"ג עי"ש שמבואר שם כל פרטי דיני התיוג:

(יז) שיכתוב בימינו – דאין דרך כתיבה בשמאל וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בענין הכתיבה דפסול אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל דומיא דמכשרינן באנשים הפסולין לזה לקמן בסימן ל"ט עכ"פ בדיעבד עי"ש:

(יח) בשמאל – היינו בשולט בימין לבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר ואפילו אם שולט בימינו לבד אם אי אפשר למצוא אחרים יניחם אך לא יברך עליהם. וסופר שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחלה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור עי"ש הטעם:

(יט) הוי ימין – ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים וכתב הרמ"ע מעשה היה במצרים שתפס אחד הקולמוס בשפתיו וכתב בו ופסלו דאין דרך כתיבה בפה לכו"ע וכתב המ"א דפסול אפילו אם א"א למצוא אחרים. ועיין בספר משנת אברהם בשם הגט מקושר ועוד פוסקים דמשוין זה או הכותב ברגלו להכותב ביד שמאל:

(כ) שיטה עליונה – משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה די כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה וקאמר אין צריך משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה עיין בביאור הלכה:

(כא) ישרטט – פי' לכתחלה משום זה אלי ואנוהו אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט וכתב השיטות עקומות אין לפסול התפילין:

(כב) בעופרת – וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין אסור לשרטט בו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש:

(כג) בעפצים או בסיד – ולעיכובא הוא דלא מיקרי קלף בלא זה רק דיפתרא ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ולא ע"י גרירה ואם הוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא עדיין ופסול ויש מי שחולק וכתב דסופר שהוציא העורות לאחר ד' ימים ועדיין לא עבר שערות מעליהן נראה דבדיעבד אין קפידא דלא תליא בשער כלל דכיון דכבר הונח בסיד וניתקן כהוגן לא מיקרי דיפתרא עי"ש:

(כד) בשפתיו – ובדיעבד דיו במחשבה:

(כה) בתחלת – ויותר אין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמתעבדים לשמה אלא בתחלתו בלבד ואפילו נמשך העיבוד כמה ימים דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ותחילת העיבוד מיקרי כשמשים העורות לתוך הסיד ולא בעת שמשימם לתוך המים קודם מפני דזה לא מיקרי עדיין עיבוד:

(כו) לשם ס"ת – דקדושתה חמורה מתפילין ובכלל מאתים מנה ואעפ"כ מותר לשנות לתו"מ אף דקדושתם קלה ממנה אבל לדבר חול אסור לשנותו לבד אם התנה בפירוש בתחלת עיבודן שיהא מותר לשנותו אף לדבר חול אז מותר לשנותו. והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני ועיין בביאור הלכה:

(כז) פסול – ולא מהני רק למזוזה בלבד דקדושתה קלה מתפילין ואם עיבד לתפילין מהני אף למזוזה ולא לס"ת ואם עיבד העור לשם רצועות לא מהני לכתוב פרשיות עליו אם עשה אח"כ קלף מהן דקדושתן חמורה ואפילו לעשות מהן עור בתים יש לומר נמי דפסול דקדושתן חמורה מרצועה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה]:

(כח) אפילו – דס"ל להרמב"ם דעכו"ם עושה אדעתא דנפשיה ואף על פי שהעכו"ם אומר ששומע לישראל אין פיו ולבו שוין בזה אבל הרא"ש ס"ל דכיון שהוא עומד ע"ג בתחלה בעת שמשים העורות לתוך הסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה ולא בעינן הכונה של העכו"ם לזה רק בעת רגע נתינתם לסיד ציית ליה אשעה מועטת כזה ונותנם אדעתא דהכי אבל אם הישראל העומד ע"ג חישב בלבו לבד לשמה לא מהני ואפילו אומר לו בפירוש כל שעומד מרחוק ואינו מלמדו לא מהני אפילו להרא"ש:

(כט) קצת – אפי' אם לא סייעו רק בסוף העיבוד ואפילו גם זה הסיוע לא היה רק בשותפות עם העכו"ם כשר וכ"ז למצוה בעלמא אבל בדיעבד להרא"ש כשר אפילו לא סייעו כלל דעכו"ם אדעתא דישראל המצווהו לעשות לשמה עביד:

(ל) וכן נוהגין – והמנהג לפי דברי אחרונים לכתחלה צריך להיות כך שישים הישראל בעצמו העורות לתוך הסיד לשמה ויאמר לעכו"ם שכל שאר מלאכת העיבוד שיעשה הוא יעשה ג"כ לשמה ויכול העכו"ם אח"כ להוציאו בעצמו ולתקנו וא"צ עוד לעמוד ע"ג ולסייעו עוד. ואם נתן הישראל העורות בעצמו לתוך הסיד לשמה ולא אמר כלום להעכו"ם כתב הפמ"ג דצ"ע בזה [כי לפי דברי הב"י ביו"ד בסימן רע"א כשר אפילו לדברי הרמב"ם והב"ח אוסר] אכן לפי דברי הנו"ב בסימן קע"ה עי"ש וביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי סוף הלכות ס"ת יש להקל בדיעבד. ואם סייעו הישראל להעכו"ם קצת בסוף ובזה גמר מלאכת העיבוד ולא אמר לעכו"ם כלל שיעשה לשמה זה בודאי לא מהני דמסייע אין בו ממש. וה"מ שזה גמר העיבוד לא עשה בעצמו רק בסיוע עם העכו"ם אבל אם גמרו הישראל בעצמו בלא סיוע העכו"ם כגון שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודן וחזר והניחם בתוך הסיד לשמה הט"ז ביו"ד והגאון מהר"מ הנ"ל מקילין בזה ואין למחות ביד הנוהג להקל כדבריהן וכמו שביררנו בביאור הלכה:

(לא) בטביעות עין – שנתן בסימנין או שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו וי"א שיכתוב בראש בפנים במקום שאין דרך לעבד הראש וישאר הכתב עד אחר העיבוד ולא יסמן במרצע מחמת חשש זיוף ובדיעבד יש להקל כהש"ע:

(לב) לשתים – שהוא קטן כל כך עד שכשמעביר עליו בקולמוס נסתם הנקב בדיו ואין הנקב נרגש בקולמוס כותבין עליו אע"פ שנפל מעט דיו במקום ההוא ונראה נקב דק כנגד השמש כשר אבל אם ניקב כ"כ שאין הדיו עובר עליו פסול שהאות נראית חלוקה לשתים על ידו ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד פסול ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז ועיין ביאור הלכה:

(לג) והדק ממנו לפרשת והא"ש – ט"ס וצ"ל לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והא"ש שהם ארוכות וכו' [ביאור הגר"א ויד אהרן] ורמ"י כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך א' ובעובי א' אלא שמניחין גליונין מפרשיות הקצרות:

(לד) לאחר שנכתב וכו' – נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:

(לה) בתוך הה"א – וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:

(לו) כל החלל – ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:

(לז) שגם בפנים וכו' – וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':

(לח) ניקב – וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:

(לט) מצריכין כמלא וכו' – ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:

(מ) והכי הלכתא – מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:

(מא) ניקב – וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:

(מב) הימיני – של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:

(מג) אם נשתייר – היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:

(מד) מלא או"ק – היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:

(מה) נפסק – י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך:

(מו) הפשוטות – ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד דאדרבה נראית כיו"ד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:

(מז) או שנפסק רגל הנו"ן – כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה וכיוצא בה כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח]:

(מח) אם תינוק – עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]:

(מט) לא חכם – היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהיה מתפרש שפיר אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב ואין מבין מה שכתוב לפניו דזהו ודאי ג"כ כשר:

(נ) ולא טפש – טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא:

(נא) וא"צ לכסות – וכן כתב הלבוש אבל המ"א בשם מהרי"ט כתב דצריך לכסות מה שלפניו שאם יתחיל מתחלת המקרא סרכיה נקיט ואזיל ואפילו תינוק שלא למד באותה פרשה אפילו הכי צריך לכסות לו מה שלפניו עד תיבה זו אבל תיבה זו וגם מה שלאחריה א"צ לכסותו כלל בכל גווני:

(נב) האות – כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר כגון וי"ו קטיעה שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד וה"ה לאות נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה. וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני וכ"ז בלא תיקון ולענין תיקון עיין בבה"ל:

(נג) כשנפסק אות – וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו' אלא משום סיפא דניקב רגל:

(נד) ואח"כ נפסק – והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו ג"כ כשר אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל. ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה ג"כ פסול [דה"ח שם וכן משמע בב"ש באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עי"ש דס"ל ג"כ דצריך לחוש לתי' א' שבב"י בד"ה וא"ת וכו' דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אח"כ]:

(נה) מתחלה – ובספק מתי נעשה הנקב תולין דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו אם לא שהנקב קטן מאד [דה"ח]:

(נו) נקב – דוקא נקב או קרע אף שאין ניכר כלל ההפסק ומשום דלא היה מוקף גויל בעת הכתיבה [לבוש"ר] אבל הפסק בעלמא כשר וא"צ שום תיקון כיון שיש שיעור אות עד מקום ההוא וכדלעיל בסט"ו וסט"ז. ואם נמצאות שריטות דקות בתוך שיעור אות עיין בביאור הלכה בסעיף כ"ה:

(נז) רגל – וכ"ש גגי האותיות ואמצען שאין להם היקף גויל בעת הכתיבה ונקט רגל לרבותא אף דבעת כתיבת סוף הרגל כבר נגמר צורת האות כראוי אפ"ה כל זמן שלא סלק ידו מן האות מיקרי ד"ז בעת הכתיבה ובעינן לכל האות הקפת גויל:

(נח) בלי הקף – ואפילו אם היא ארוכה כראוי דהיינו שיש בה שיעור שאפילו אם נגררה קצת למטה ישאר צורת אות מ"מ פסול [מ"א בס"ק כ"א ועיין במ"א סק"ג]:

(נט) מתחלתו – אבל אם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר:

(ס) פסול – ואם רוצה לתקן יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל אבל דיבוק מטלית לא מהני להקפת גויל דבעינן הקפת האות מגוף הסת"מ:

(סא) דיו – וה"ה צבע אחר אם עי"ז נשתנה צורת האות אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב ועיין בבה"ל:

(סב) לתוך – בין שנגע הטיפה בגוף האות או לא. וה"ה אם נפלה הטפה על קווי האות ממש ונתפשט הטפה גם מבחוץ להאות עד שאינו ניכר האות בתמונתו עי"ז:

(סג) ואינה ניכרת – בין שעי"ז נשתנה תמונתה לאות אחרת כגון שנפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ"א או שאבדה תמונתה ואין שמה עליה. וה"ה בשאר אותיות ואפילו אם ע"י הטיפה נחסר רק קוצה של יו"ד בין בימין או שמאל פסול. ואם מסתפק בהאות אם צורתו עליו או לא מראה לתינוק דלא חכים ולא טיפש:

(סד) לגרור – ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו אינו מועיל. מ"א:

(סה) הדיו – ואפילו אם הטפה לח עדיין והאות כבר נתייבש לא אמרינן שהיא ככסוי בעלמא על האות כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

(סו) חק תוכות – פי' שחוקק התוך של האות וסביבו וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות:

(סז) ולא וחקק – וזה ג"כ חקיקה מיקרי כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות אלא יגרור ג"כ קצת מהאות עד שלא ישאר צורתו עליו ואח"כ יתקננו אם לא כתב עדיין אחר אות זו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן כסדרן. וכ"ז הדין דשו"ע הוא מחמת שהאות אינו ניכר ונתבטל עי"ז כתיבה הראשונה אבל אם לא נשתנה צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה רק יותר טוב שיתקן ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן ועיין בבה"ל. ודע עוד דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה והוי חק תוכות ממש אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות בזה יש דיעות בין הפוסקים דהרד"ך סובר דלא מהני דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה:

(סח) אין תקנה – פי' ע"י המחיקה אין תקנה אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול. וכן אם טעה וכתב רי"ש במקום ד' וכ' במקום ב' והוו אותיות עבין אין תקנה שיגררן ויעמידן בתמונת ד' וב' אבל מותר להוסיף עליהן דיו ולעשותן בתמונת ד' וב'. וכן אם טעה וכתב במקום זיי"ן נו"ן פשוטה אין תקנה שיגררו ויעמידו על זיי"ן דזה הוי חק תוכות ממש אלא צריך למוחקו לגמרי וכן אם טעה וכתב ה"א במקום ד' אין תקנה לגרור הרגל של הה"א וישאר ד' דדומה לסמ"ך וב' שנפל טפת דיו שם ונתקלקל תמונתו עי"ז דלא מהני גרירת הטפה משום דאין עושה מעשה בגוף האות וה"נ כה"ג אלא צריך לגרור ג"כ קצת הגג עד שישאר כמו וי"ו או לגרור הירך עד שלא ישאר צורת ד' עליו ואח"כ יתקננו כללא דמילתא גורר לא מהני להיות כתיבה בכך ומיקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי"ת רי"ש או מרי"ש ד' שכותב התג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר כגון בדיבוק אות לאות וכדלקמן דזה לא מיקרי מעשה בגוף האות וכותב פסול. ומה שהתרנו להוסיף דיו ולהעמידן על תמונתן היינו כשלא כתב האותיות שאחר זה:

(סט) למחוק התג – ואפילו אם אח"כ ימשוך ג"כ גגו ותחתיתו של הכ' לא מהני דבלא"ה צורתה עליה:

(ע) שנדבק – ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל:

(עא) ונסתמה – והוי כמ"ם סתום שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה והאחרונות בסוף ואם שינה פסול:

(עב) ולפותחה – וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג אין מועיל להן גרירה כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. וה"ה דמהני בזה אם המשיך גגו של האות לרחבה עד שנראה לכל שהוא ד' אבל לעיל בכתב ה"א במקום ד' דכתבנו שם דצריך ג"כ למחוק רגל הד' או גגו מלבד רגל הה"א לא מהני עצה זו דהמשכת גג הד' דהרי בלא"ה צורתו עליו לכך לא מיקרי זה שום תיקון:

(עג) כחק תוכות – דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה וה"ה אם טעה וכתב ח' במקום ב' זייני"ן אין מועיל לגרור הגג לבד מהך טעמא אלא צריך לגררם עד שיבטלם מתמונתם. וכן אם טעה ועשה ך' פשוטה למעלה כעין דל"ת שלפי דעת הרבה מן הפוסקים היא פסולה כמו שיבואר לקמן בסי' ל"ו ג"כ אין מועיל לגרור התג ולעשותה עגולה דהוי חק תוכות אלא יוסיף עליה דיו ויעשה עגולה. ונראה דלא מעכב שלא כסדרן בתיקון זה דבלא"ה צורתה עליה:

(עד) ומה תקנתה – כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דוקא לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן:

(עה) כצורת נ"כ – כי כתיבת המ' פתוחה הוא בב' כתיבות דהיינו בתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין בצדה כמו וי"ו וא"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הו' צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתב בהכשר אין צריך לגוררו וה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כגון ג' וכיו"ב ונעשה פסול בכתיבה א' אין צריך לגרור רק אותה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין ד' דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך הכל לגרור:

(עו) ורי"ש – או וי"ו שעשאו כמין רי"ש וכל כה"ג שנעשה בכתיבה אחת:

(עז) כמין ד' – וה"ה בגגו של כ' פשוטה שעשאו רחב עד שנראה כד' או רי"ש ועיין בבה"ל. והסופרים נכשלין בזה בעו"ה:

(עח) שנגמרה – האות בארכו כראוי כגון שכתב תיבת לו ונדבק הוי"ו בקצהו להלמ"ד וכל כיוצא בזה ואפילו בנגיעה כל דהו שלא נשתנית עי"ז האות מצורתה אפ"ה פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל. ואם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר ואם האותיות נוגעין אף שנעשה זה לאחר הכתיבה אפ"ה פסול אה"ע בסימן קכ"ה סט"ז בהג"ה ובב"ש עי"ש ועיין לעיל בבה"ל בסוף סט"ז. ואם נמצא דיבוק בין אות לאות כשהוציאו ס"ת לקריאה עיין לקמן בסימן קמ"ג בבה"ל:

(עט) כשר – וה"ה אם רגלי האותיות או גגן ואמצען מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות דמהני גרירה. ודע דבזה אין מעכב שלא כסדרן כמבואר לקמן בסכ"ה מאחר דאין מוסיף בגוף האות. ואפילו באותיות השם שנגמרו ודיבוקן למטה רשאי לגרור:

(פ) חק תוכות – ומיירי שלא נשתנה האות מצורתה ע"י הדביקות אבל אם נשתנית האות מצורתה ואין התינוק יכול לקרותה וכ"ש אם נשתנית לצורת אות אחרת כגון וי"ו שנדבק בסופו לנו"ן כפופה דיבוק עב שנראית כצורת טי"ת עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש יקרא אותו לטי"ת לא מהני גרירת הדיבוק בזה דהוי כמ"ם שנסתמה ומקרי חק תוכות וע"כ צריך לגרור גם הנו"ן שגם הוא נשתנה מצורתו ונפסל ע"י הדיבוק וכן כל כיוצא בזה:

(פא) כתקונה – ובנפלה טפת דיו בסי"ז אף דנכתבה מתחלה כתקונה נתקלקלה ע"י הטפה ואינה ניכרת משא"כ בזה דאפילו קודם הגרירה ניכר היטב כל אות בפני עצמה ולפ"ז אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה. והפר"ח מיקל בזה. ועיין בש"א ובנתיב חיים:

(פב) אם נגעו – אבל אם יש הפסק דק אפילו רק כחוט השערה כשר:

(פג) הה"א – אף אם נדבק רק כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א אפ"ה צריך לגרור כל הרגל דכל שאין צורת אות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו וכן בקו"ף לא מהני קריאת התינוק:

(פד) יגרור – ולא מהני הפרדה בעלמא משום דהוי כחק תוכות:

(פה) הרגל – פי' כולו בין בה"א בין בקו"ף כיון שנעשה בפיסול ועיין בבה"ל:

(פו) בגג האל"ף – דאין להיו"ד העליון והתחתון ליגע בהגג אלא בדקות שבהם כמו שיתבאר לקמן במ"ב בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות:

(פז) פני האל"ף – היינו היו"ד העליון והיינו דוקא שנדבקה כולה שנפסדה צורתה אבל אם נתפשט מעט ואינו דק כראוי ליופי הכתיבה אם נשאר הפרש אין בכך כלום ואין צריך שום תיקון:

(פח) להפרידה – פי להפריד את הנגיעה לבדה וישאר האות ממילא כראוי:

(פט) כל וכו' – היינו שיגרור הרגל כולו ולא סגי שיפריד הרגל מעל האל"ף עד שיבטלנו מצורת אות לבד כיון שנכתב כל הרגל בפסול. וכן בנדבק יו"ד שעל האל"ף בגג שתחתיו צריך לגרור כל היו"ד ולכותבו מחדש ויש שמחמירין בנדבק היו"ד העליון בעת הכתיבה לגרור כל האל"ף עבור זה כי ממילא נכתב אח"כ שאר האות בפסול עי"ז אך בדיעבד צ"ע אם יש להחמיר בזה וכמו שכתבתי בבה"ל:

(צ) ביוד"י – דהיינו שהיו"ד נעשה קו ישר ולית צורת יו"ד אבל אין מזיק אם נתעבה הקו מעט:

(צא) והפ"א – וה"ה אם רגל השמאלי של התי"ו נעשה ישר ולא יוצא למטה לחוץ. ועיין בלבושי שרד שנשאר בצ"ע למה צריך כלל גרירה ימשיך אח"כ ויעבה מעט את יו"ד השי"ן עד שיהיה כהוגן וכן כה"ג ברגל התי"ו עי"ש וכן משמע בפמ"ג במ"ז אות כ' דמהני עצה זו אפילו באל"ף ועיין בסוף דברי הלבושי שרד. וכ"ז כשלא כתב התיבות שאח"ז דאל"ה בודאי לא מהני תיקון להתי"ו וכה"ג משום שלא כסדרן כיון שאין בו עתה צורת תי"ו:

(צב) בתחלת – דאם יהיה אף אות אחת שלא נכתב לשם תפילין פסול ולא מהני העברת קולמוס לשמה [יו"ד רע"ד] ותחלת ר"ל תחלת כל הפרשיות יאמר אני כותב פרשיות אלו לשם וכו' ומהני זה מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות אך מ"מ טוב יותר שיאמר תחלת כל פרשה וכו':

(צג) הכתיבה – נראה דה"ה בתיקון האותיות הנפרדות דצריך לשמן הואיל דבלא"ה התפילין הם פסולים דאין עליהם צורת אותיות כראוי:

(צד) יאמר – ואם אחר כותב צריך גם הוא לומר כן אף באמצע כשהוא מתחיל:

(צה) בפיו – ולא סגי במחשבה אף בדיעבד [א"ר ופמ"ג] ועיין בחידושי רע"א:

(צו) אני כותב וכו' – יש שכתבו דנכון שיאמר אז ג"כ וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו ועיין בבה"ל:

(צז) בכל פעם – ואם כותב ב' אזכרות בלי הפסק די בקידוש אחד:

(צח) בתחילת הכתיבה – שהוא כותב לשם קדושת תפילין ואף דלא הזכיר בתחלה קדושת האזכרות סגי דמ"מ הרי הזכיר לשם קדושה אבל אם גם בתחלה לא הזכיר בפירוש רק במחשבה בעלמא או שעתה לא קידש את האזכרות אפי' במחשבה אפילו בדיעבד לא יצא:

(צט) בדיעבד – אבל לכתחלה צריך לומר בפירוש בכל פעם שכותב האזכרה לשם קדושת השם אפילו אם אמר בתחלת הכתיבה וכל האזכרות שבו וכן פסקו האחרונים:

(ק) חסר או יתר – אפילו אם התיבה לא נשתנה לקריאתה בזה כגון במלא וחסר וכדלקמן:

(קא) אות אחת – ואפילו אם קוצו של יו"ד חסר מעכב כדאיתא מנחות כ"ט א':

(קב) מרובה – מלבד עון גזל החמור:

(קג) וחרד לדבר השם – ראיתי להעתיק פה לשון הלבוש הצריך מאד לענינינו דז"ל ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחין נערים המתלמדין לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסירותן ויתירותן וסגי ליה בהכי ואח"כ מניחין אותן בבתים ומוכרין אותם ומחשבין להם הסופרים אותן המעות בשכר הלימוד להנער ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמוד להם מלאכת הכתיבה בחנם והיא מלאכת ה' אבל אני אומר יצא שכרם בהפסדם ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשום קדושה ושום כונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחין אותן התפילין הפסולין [וכדלעיל בסעיף י"ט] ולא עוד כדי להשביח את מקחו יאמר הסופר לכל אני כתבתים ובכוונה כתבתים וכו' וכל העושין כן בודאי עתידין ליתן את הדין ולקבל עונשין הרבה מאוד ועליהם נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו דלשמן האמור אצל תפילין אין הכונה לשם בעל התפילין כמו גבי גט דצריך לשם האיש והאשה רק לשם קדושת תפילין עי"ש וסיים ע"ז ומן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר כמו שממנים שוחטים ובודקים שלא יאמינו לכל הסופרים שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין ואף כי גם כוונה זו טובה היתה לייפות המצוה בנוייה זה דוקא אם היה להם כוונה קדושה ג"כ אבל בזה אינם נזהרים ודי בזה עכ"ל הטהור. וכתב בספר ב"ש יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתה כדי להרויח ממון הרבה כי אותו ריוח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו כי הוא מחטיא את הרבים וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינה של גיהנם. וכתב בס"ח סי' פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים ועיין בסימן ל"ט מתי אדם ראוי לכתוב תפילין:

(קד) יקראנה היטב – שאם ימצא איזה אות חסר באיזה פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא גם כל מה שאחריה משום שיהיו שלא כסדרן וכדלעיל בריש הסימן:

(קה) קודם שיתחיל – אינו ר"ל בתחלת הפרשה דוקא אלא קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה:

(קו) מה שכתב – באותה פרשה ולא השלפניה:

(קז) על ידו – וכשטובל הקולמוס לכתוב בו את השם לא יתחיל לכתוב אותו מיד שלא יפסידנו ברבוי דיו או אולי יש עליו שער ולא יצא הכתב מיושר וגם משום שצריך לקדש הדיו שעל הקולמוס טרם שיכתוב השם לכן יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותו אות יתחיל לכתוב ואם לא עשה כן יחפש אחר אות או תג שצריכה דיו וימלאנה וכותב את השם ואם צריך דיו קודם שיגמור השם אז יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם אבל לא יטבול באותיות השם עצמן ויש מקילין לטבול באותיות השם עצמן דביזוי ליכא כיון שהוא כדי להשלים בו את השם. ואם האותיות שלפניו אינם לחין אזי יטבול מחדש ויחפש אחר אות או תג שצריכין דיו וכנ"ל וכ"ז הוא למצוה ולא לעיכובא בדיעבד:

(קח) תקנה – בהשלמה ומיירי שמכאן עד סוף הפ' יש שמות שאינם נמחקין דאל"ה יגרוד עד סופה:

(קט) בהוייתן יהו – פי' כסדר שנכתבות בתורה יהיו כתובין:

(קי) אות אחת – ואם כתב תיבה יתירה יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא] ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הרויח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הרויח אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה טוב יותר למחוק השניה דתיבה הראשונה כדין נכתב. ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות:

(קיא) שיגרור – ולא מיפסל הפרשה משום חק תוכות כיון שאינו עושה מעשה בגוף התיבות והאותיות:

(קיב) נראה כשתי תיבות – ופעמים שתיקון מועיל ע"י שיגררנה וימשיך האות שלפניה שתמלא מקומה כגון לאבותיך שכתב מלא וי"ו אחר הב' יגררנה וימשוך הב' שלפניה שתמלא מקומה. וכן אם התיקון תלוי בכ"ף או דלי"ת או רי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלא מקום אות היתרה שנגררה אבל אם האותיות שאפשר להמשיכן הן אחר האות היתרה שא"א להמשיכן לאחוריהן עד שיגרר מהם תחלה כגון שאר שכתוב בתורה שכתבה מלא וי"ו אחר האל"ף שא"א למשוך הרי"ש לאחריה עד שיגרר רגלה תחלה ונמצא שביטל צורתה וכשמתקנה אח"כ נמצא כותב שלא כסדרן ואין תקנה אח"כ יכול למלאות מקומו ע"י שיעבה קצת האות שלפניה ושלאחריה שאין בזה משום שינוי האות משא"כ כשהאותיות שאפשר להמשיכן הן לפני האות היתרה אזי אפשר להמשיכן הרבה מבלי שיגרע מהם כלום. אך יש להסתפק במצות הראשון שדינו להיות חסר וכתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכת הצדי"ק למטה אח"כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשב כשני תיבות אע"פ שסמכה מלמטה וכן נתן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צדי"ק לאל"ף בכל אלו יש להסתפק אם יש להם תיקון בהאריך האות שלפניו למטה ומ"מ כל שנראה כב' תיבות פסולה אבל אם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה לתוכה כגון פני או ארצי כשר כיון דבתיבה אחת נכתבו ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן להבליע אות בתוך אות כי יש מחמירין בזה:

(קיג) הגרר – הגרר מיקרי כשגררו משנתיבש והמחק מיקרי כשמחקו בעודו לח ומש"כ ולא ימחוק עצה טובה קמ"ל ועיין בפמ"ג שכתב דאם ישאר שום רושם דיו אפי' בדיעבד יש חשש בזה ואפילו תיבה בעלמא דלא אזכרה אסור לכתוב על מקום זה:

(קיד) כל אות וכו' – סעיף זה יבואר בו דין שלא כסדרן ועניניו ארוכין ואכלול בקצרה בדין זה יש בו ג' פרטים [א] אם יש קלקול באיזה אות בין שנעשה זה בעת הכתיבה או שנעשה לאחר הכתיבה [פמ"ג בפתיחה] אם נר' לעין כל שאין צורתו עליו כגון יו"ד שחסר לו רגלו הימני או שי"ן שחסר לו יו"ד אחד וכל כי האי גונא שחסר באות איזה דבר עד שעי"ז אין תמונתו עליו אפילו אין נדמה משום זה לאות אחר וכתב לפניו לא מהני ליה שום תיקון ואפילו אם אירע שהתינוק קראו לאות אפ"ה פסול משום שלא כסדרן וכ"ש אם ע"י קלקולו וחסרונו נדמה לאות אחר כגון דלי"ת דומה לרי"ש או ב' דומה לכ' או חי"ת שברגל שמאלו יש הפסק בין הרגל להגג ונראה כה"א או צדי"ק שיש בו הפסק במקום נגיעת היו"ד לעצמותו ונראה לעין כל כיו"ד ונו"ן וכל כה"ג שאין משגיחין על התינוק ולא מהני ליה תיקון [ב] אם ע"י קלקולו וחסרונו לא נפסד מצורתו לגמרי כגון שיש הפסק דק באיזה אות באמצעו ועדיין עיקר צורתו עליו או כגון שלא היו היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות אם תינוק דלא חו"ט מכירם אף דלא מתכשר האות עי"ז משום דאין צורתו עליו בשלימות עכ"פ מהני זה דנשאר עליו עיקר צורתו לענין שיהא מותר לתקנו ולא יקרא שלא כסדרן. ויש עוד אופן שלישי שאע"פ שעיקר צורתו יש עליו ותינוק קוראו לאות אפ"ה לא מהני ליה שום תיקון כגון אות שנפסל באיזה דבר שתיקונו הוא לגרור מקצתו ולכותבו מחדש [כגון רגל הה"א והקו"ף שנגעו למעלה אפילו נגיעה דקה כחוט השערה שתיקונו הוא לגרור כל הרגל ולכותבו מחדש דלא מהני ליה הפרדה בעלמא משום חק תוכות וכן נגע רגל האל"ף בגג האל"ף וכה"ג וכנ"ל בסעיף י"ח] ואירע שקודם תיקונו כתב לפניו בזה לא יצוייר שום תיקון דהא צריך לגרור כל מה שנכתב בפסול וא"כ מה שמתקנה אח"כ הוי שלא כסדרן. ועתה נתחיל לבאר בעזה"י את הסעיף. כל אות שהיא כתובה וכו' וה"ה אם נתקלקלה אח"כ:

(קטו) ואין צורתה עליה – פי' שנראה לעין כל שאין צורתה עליה כלל ואף דבנגעה רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בגגו או רגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה ניכר עליו עדיין עיקר צורת האות ותינוק יקראהו לאות אפ"ה כיון שפסול זה אין תיקונו כ"א ע"י גרירת כל מה שנעשה בפסול וכנ"ל בסעיף י"ח ממילא נתבטל צורתו לגמרי ואם יתקנם אח"כ הוי שלא כסדרן:

(קטז) רגל האל"ף – וה"ה כל הני דכתב רמ"א בהג"ה סוף סי"ח הנ"ל:

(קיז) נוגעים – אפילו נגיעה דקה כחוט השערה:

(קיח) צד"י שכתב – פי' שחלק היו"ד מהנו"ן כ"כ עד שנראה כשני אותיות וכן בכל אינך לכן אפילו אם אירע דתינוק קראו כהלכתו אין יכול לתקנן אח"כ שכיון שעינינו רואות שיש להן צורת אותיות אחרות א"כ כשמתקנם אח"כ הרי זה כתיבה מחדש ושלא כסדרן. וה"ה אפילו אם אין להם צורת אותיות אחרות רק שנראה לעין הכל שאין לה עיקר צורתה כגון יו"ד שלא עשה לה רגל הימיני או אל"ף שחסר לה היו"ד העליון וכל כה"ג אין יכול לתקנם אח"כ אבל אם לא עשה להיו"ד רגל שמאלי אף דאם ישאר כך פסול דאיננו יו"ד כראוי לפי דעת רוב הפוסקים כדלקמן בסי' ל"ו מ"מ כיון דיש לה עיקר צורתה דאפילו בלא עוקץ שם יו"ד עליה לכן יכול לתקנה ואין בזה משום שלא כסדרן:

(קיט) עי"ן יו"ד – וה"ה מ"ם פתוחה שכתבו כ"ו בלי משיכת התג שביניהם:

(קכ) או חי"ת שני זייני"ן – אפילו אם עשה חוטרא על גביהן רק שאין נוגעים זה לזה למעלה וניכר להדיא פרידתן ה"ז הפסידה עיקר צורתה שנראה כשני זייני"ן:

(קכא) יודי"ן שעל האלפי"ן – וה"ה אם היה הפסק באיזה אות באמצעו [פמ"ג בא"א בפתי']:

(קכב) ותינוק וכו' – פי' לכן אפילו אם פרידתן ניכר להדיא [דהיינו תומ"י כשראה אותן] יכול לתקנם דהרי לא הפסיד עדיין האות עיקר צורתה מדקראה התינוק לאות [כן כתב הגרע"א בחידושיו ודלא כפמ"ג שהחמיר בזה ועיין בבה"ל] אבל אם אין פרידתן ניכר להדיא עד שמסתכל בה אין צריך להראות להתינוק. ומ"מ אם אירע שהראה להתינוק ולא קרא לו אות הולכין אחריו להחמיר ואין יכול לתקן [כמו שכתב הפמ"ג]:

(קכג) ויש מי שאומר – אין כאן מחלוקת רק חידוש דין:

(קכד) להדיא – דאם היה ניכר להדיא ה"ז הפסידה עיקר צורתה וכמו שכתבנו בס"ק ק"כ:

(קכה) מותר להדביקם – דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה דאפילו המוכשר כתיקונו יקראהו ב' זייני"ן:

(קכו) דבוקות – בין למעלה ובין למטה וה"מ שנדבקו בעת הכתיבה אבל אם נדבקו לאחר גמר הכתיבה אסור להפרידם ועיין בבה"ל:

(קכז) להפרידם – ואין בו משום איסור מחיקה כיון שמתקן בזה וכ"ש אם היו דבוקות לאותיות אחרות דמותר להפריד האותיות האחרות מהם בכל גווני ובלבד שיזהר שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת עם השם [בה"ט בשם שכנה"ג ומ"ש בשעת הדחק זה אינו להמעיין שם]:

(קכח) שנמחקו קצת – פי' שהלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן. ואם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן אבל בהאי דהשו"ע לא מיקרי שלא כסדרן כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא משמרו שלא יתמחק יותר. בד"א כשמקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפץ כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו כשמעביר קולמוס עליהן ה"ז כותב שלא כסדרן ולפיכך אם נקלף ממקצת אורך הוי"ו קצת דיו ונשאר רק רושם החלודה באותו מקום וצריכין להראותו להתינוק אם יש בחלק העליון שיעור וי"ו צריך לכסות להחלק התחתון שלא יצרפהו התינוק ודומיא דמה שכתבנו לעיל בס"ק מ"ח. ודע עוד דדעת הפמ"ג הוא דאפילו נשאר ממשות דיו רק שנקלף שחרות העליון ונשאר אדום הוה שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן] מ"מ טוב להעבירו בקולמוס ואפילו בשמות הקדושים קרוב לודאי דמותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה ואם נשתנה לאודם ממש שאין כן דרכן של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר לאחר הכתיבה אין תקנה לאותה ס"ת שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית מסממנים אחרים וע"כ פסול מעיקרא כי לא נכתב בדיו ובשמות אסור להעביר עליו דיו וכו' עי"ש שמאריך בכ"ז מילתא בטעמא:

(קכט) שלא יכנס – אפילו כל שהוא ראש הלמ"ד בשורה שלמעלה הימנה וה"ה בך' פשוטה וכדומה שלא יכנס בשורה שלמטה באות ט' וע' וכדומה:

(קל) באויר הה"א – וה"ה באויר אל"ף או תי"ו וכדומה וכ"ש שיזהר שלא יכנס באויר ד' או רי"ש שלא יראה כה"א וכדלקמיה:

(קלא) או החי"ת – וה"ה אם נכנס ראש למ"ד לתוך אויר של כ' פשוטה וכדלקמיה בס"ק קל"ב [תשובת מהרי"מ מבריסק בסי' ח' עי"ש וכן הקיל בזה הגאון רע"א בחידושיו בדיעבד]:

(קלב) בלא נגיעה – דבנגיעה בלא"ה פסול משום חסרון הקפת גויל. ומשמע מלשון השו"ע דכתב שיש ליזהר דדוקא לכתחלה אבל לא לעיכובא בדיעבד וה"מ שלא נכנס בענין שיפסד צורת האות עי"ז כגון שנכנס רק מעט אבל אם נכנס כ"כ בענין שנשתנה צורת האות שתינוק דלא חכים ולא טיפש אם נכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד לא יכיר האות מה הוא הוי שינוי צורת האות ופסול [וגם לא יצוייר בו תיקון משום שלא כסדרן] וכ"ש אם נכנס ראש הלמ"ד בתוך חלל ד' או רי"ש ונראית כה"א דפסול ואינו מועיל בזה קריאת התינוק כהוגן שהרי עינינו רואות שנשתנה עי"ז לאות אחר:

(קלג) שגורות בפיו – דהיינו בעת שהוא מתחיל לכתוב מסתמא עדיין אין בקי בקריאתן בע"פ כראוי ובפרט במלא וחסר:

(קלד) מתוך הכתב – או מפי מקריא כדי שלא יטעה. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותו מקצת בע"פ. ועיין בב"ח שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב:

(קלה) יודע לקרות – דאל"ה בקל יכול לטעות ואינו מרגיש:

(קלו) מתוך הכתב – משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ להוציא בפה ומיירי דוקא כששגורות לו ג"כ ואז לא חיישינן שמא יטעה [כן כתב המ"א וא"ר לתרץ דלא תקשה מהא להא דהיו"ד בסי' רע"ד ס"ב ועיין בפמ"ג שכן כוונת המ"א] אבל הרבה מאחרונים חלקו ע"ז ופסקו דבכל גווני צריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה והטעם כתב הב"ח דכך היא מצות כתיבת סת"מ כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין נפסל בכל גווני אם לא טעה:

(קלז) ע"פ שמקרא וכו' – ואפילו הוא שגור בפיו ג"כ:

(קלח) ויקרא בפיו – כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה וכ"ש אם הוא כותב ע"פ בלי מקריא:

(קלט) למעלה – מהשיטות כדי גגה של למ"ד ונ"ל דהיינו מכתב בינוני אפילו הוא כותב רק כתב קטן [דהלא אמרו במנחות ל"א כמלא אטבא דספרי ופירשו הראשונים שהוא כדי לכתוב גגה של וכו' הנ"ל ואם איתא דיש חילוק בזה איה שיעורם ואפשר לדחות בדוחק דהגמרא לא איירי רק בכותב כתב בינוני]:

(קמ) פשוטה – ועוד משהו להקפת גוילם וטעם לכל זה כדי שכשיזדמן לו לכתבם שיהיה לו מקום לזה וי"א דצריך להניח עוד למעלה מגגה של למ"ד ולמטה מך' ונו"ן פשוטה כדי חצי ציפורן וזה רק לכתחלה:

(קמא) כלל – רק משהו להקפת גוילם:

(קמב) קצת – היינו קצת יותר מהקפת גויל. ויש מחמירין דלכתחלה צריך בתחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה:

(קמג) אות – קטנה שהוא יו"ד ובדיעבד אין לפסול אא"כ נראית כתיבה אחת לתינוק דלא חו"ט:

(קמד) שיטה – וי"א דאין צריך להניח אלא בס"ת וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

(קמה) חוט השערה – היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול אא"כ נראית התיבה חלוקה לשתים וכמו שנתבאר כ"ז ביו"ד בסי' רע"ז לענין ס"ת:

(קמו) מעט חלק – אבל המ"א בשם כמה אחרונים והגר"א בביאורו הכריעו דאין צריך להניח חלק יותר מבין תיבה לתיבה באמצע פסוק [ודלא כמ"ש הש"ך ביו"ד רע"ד סק"ו ע"ש]:

(קמז) ואחת יוצאת – ואפילו אות אחת משום זה אלי ואנוהו:

(קמח) ג' אותיות – מדלא חילק משמע דאפילו אם אלו הג' אותיות הם מיעוט התיבה אסור וביו"ד סימן רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ועיין בש"ך שם שכתב שיש להחמיר כהך דהכא ועיין בא"ר שדעתו דעכ"פ בתפילין שהגליונות קצרים יש להחמיר:

(קמט) ואם כתבם – בין שהיה הבליטה בתחלת השיטה או בסופה:

(קנ) לא פסל – ואפילו אם כתב תיבה שלמה חוץ לשיטה כל שניכר שהיא נקרית עם אותה השיטה ולא עם העמוד האחר שבצדה:

(קנא) תיבה אחת – ואם התיבה היא בת שלש מותר לכתוב ממנה שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהם רוב התיבה יו"ד סימן רע"ג ועיין בבה"ל:

(קנב) אותיות השם – אפילו שאר שמות שאינם נמחקין:

(קנג) צריך וכו' – המ"א בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ומ"מ אם אירע כן בס"ת הורה למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם דמאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם היה שם למעלה איזה שם או בתפילין ומזוזות דא"א למחוק משום שלא כסדרן כשר כך בלי תיקון ויש מחמירין אפילו בדיעבד והסכים עמהם הגרע"א והדה"ח. אך אם בשורות העליונות אות האחרון ב' ד' ר' וכדומה שיכול למושכן כולהו מודו דבין בס"ת ובין בתו"מ ימשוך אותן כדי שיהיו שוות עם האות מהשם שיצא חוץ לשיטה ואין בזה משום שלא כסדרן. וכן אם לא כתב עוד רק שורה אחת ובשורה שניה משך השם חוץ לשיטה יעשה שרטוטים אחרים וימשכם שיהיו ארוכים עד סוף השם ובשביל שורה הראשונה אין קפידא. ודע עוד דבאותיות הנטפלות להשם הסכמת אחרונים דאין להחמיר בדיעבד ביוצא חוץ לשיטה:

(קנד) מהם כלל – אפילו אות אחת ואפשר דאף רובו ככולו אבל מקצת האות לית לן בה ואם יצא השם כולו חוץ לגליון העמוד כשר בדיעבד ואינו דומה ליוצא אות אחד חוץ לשיטה דמה שיוצא לחוץ הוא חשוב כתליה וקי"ל ביו"ד רע"ו דמקצת השם אין תולין משא"כ בזה כן כתב הבני יונה והגרע"א בחידושיו בסי' זה מחמיר גם בזה עי"ש אבל בביאור הגר"א מוכח בהדיא כהבני יונה להקל:

(קנה) כל פרשיותיה – ר"ל מהתפילין של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה דהיינו שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקרא פתוחה כמו שבס"ת נקראת פרשה המתחלת בראש השיטה פרשה פתוחה לכו"ע כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בשיטה הקודמת לה או בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם אבל בתש"ר שהפרשיות נכתבין על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות אך נהגו לכתחלה להקפיד בזה כ"כ האחרונים ועיין בבה"ל במה שכ' בשם הפמ"ג בזה:

(קנו) פתוחות חוץ וכו' – מפני שג' ראשונות שהם קדש והיה כי יביאך שמע הם פתוחות בתורה ופרשת והיה אם שמוע סתומה לפיכך צריך לכתוב בתפילין ג"כ ככה. דהיינו שיניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפ' קדש כדי שבפ' והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה הפרשה פתוחה כמו שהיא בתורה וכן אחר פ' והיה כי יביאך כדי שפ' שמע תהיה פתוחה אבל פ' והיה אם שמוע יעשה סתומה ואופן סתימתה יבואר לקמיה. ופרשת קדש אף דבתורה היא פתוחה מחמת שהוא מפסיק בריוח ט' אותיות בשורה הקודמת לה וכאן אין שייך זה דהיא פרשה ראשונה מ"מ כיון שהוא מתחילה בראש שיטה ואין כתוב לפניה כלום היא נקראת פתוחה דאין כתב אחר סותמה:

(קנז) ואם שינה – בין שעשאה מסתומה פתוחה או מפתוחה סתומה:

(קנח) ויש מכשירין – ר"ל בדיעבד וטעמם שאף שבתורה פ' והיה אם שמוע היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה כיון שגם בתורה יש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח וכן הסכימו האחרונים:

(קנט) בכולם פתוחות – ולהיפך אם עשה איזו פרשה מהשלש פרשיות סתומה לכו"ע פסול כ"כ האחרונים עוד כתבו דדוקא אם עשה לפרשת והיה א"ש פרשה פתוחה כשר לדעה זו אבל אם אין לפניה ריוח כלל בינה לפרשת שמע לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פ' שמע או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות ה"ז נחשב שינוי גמור ממה שהיא כתובה בתורה ופסול לכו"ע אפילו בפרשה זו. ובסוף פרשת והיה א"ש אין צריך להניח שום ריוח וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

(קס) ובמדינות אלו וכו' – ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים וכ"כ המ"א בשם הל"ח אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע:

(קסא) נוהגים אף וכו' – וכן בתפילין של ר"ת יעשה ג"כ כולם פתוחות ואף שכותב והיה א"ש אחר שמע כדלקמן בסימן ל"ד במ"ב סק"ג יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ וכשכותב פרשת שמע מתחיל בתחלת העמוד בראש השיטה:

(קסב) מתחילין בראש וכו' – דזה עושה אותה לפתוחה לכו"ע כשהשאיר חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה התחתונה בעמוד הקודם ואם לא התחיל בראש השיטה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מט' אותיות הרי פרשה זו נקראת סתומה להרמב"ם ופסולה אפילו דיעבד ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול וצ"ע בזה ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד] ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה:

(קסג) ט' אותיות – כתבו האחרונים דלכתחילה צריך להניח כדי ג' תיבות אשר ע"כ צריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות [דהיינו יודי"ן] וכמשמעות השו"ע כאן וכתב הפמ"ג דמשערין הריוח של הט' אותיות כפי אותו הכתב וכל השיעור הזה הוא בין לפתוחה או לסתומה:

(קסד) סתומה לדעת הרמב"ם – ואף דלדעת הרא"ש היא פתוחה מ"מ אנו עושין כך כי א"א לעשות בתפילין צורת סתומה שיצא בה אליבא דכו"ע כי סתומה שאנו נוהגין לעשות בס"ת דהיינו שמסיים הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומפסיק כדי ט' אותיות ואח"כ מתחיל הפרשה שאחריה ג"כ באותה השיטה והיא נקראת סתומה אליבא דכו"ע דסתומה מלפניה ומלאחריה וא"א לעשותה פה בתפילין דכל פרשה הוא בעמוד אחר וכן אם ירצה להניח שיטה אחת חלק בתחלת פרשת והיה א"ש ולהתחילה בראש שיטה שנייה זה ג"כ איננה סתומה לכו"ע דהיא רק להרא"ש ולא להרמב"ם דלדידיה היא פתוחה וכיון שא"א לעשותה סתומה לד"ה נהגו כהרמב"ם לפי שכן עיקר אף בס"ת אם א"א לעשות לד"ה כמ"ש ביו"ד סימן ער"ה. ובט"ז המציא עצה לעשותה סתומה שיצא אליבא דכו"ע דהיינו שבפרשה או"ב יעשה הכל כמו שכתוב בשו"ע רק שבפרשה שמע בסופה יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן יניח ריוח פחות מט' אותיות קטנות בתחלת פרשת והיה א"ש דעי"ז שאין לה ט' אותיות במקום אחד כ"א ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע וכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ודע דבדיעבד אפילו אם שייר ריוח כט' אותיות גדולות מכל צד ג"כ כשר דלהרמב"ם היא סתומה ולהרא"ש היא פתוחה וכתבנו לעיל בס"ק קנ"ח בשם האחרוני' דהסכימו דהלכה כהיש מכשירין הנ"ל ויש מהגדולים שנהגו לעשות כן לכתחילה ונהרא נהרא ופשטיה ועיין בבה"ל:

(קסה) עור הבתים – וה"ה עור התיתורא והמעברתא כיון שמחובר ותפור בהבתים:

(קסו) טהורים – דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן שהוא מרמז על שם שדי נקמט בעור התפילין הוא בכלל תורת ה'. ואין חילוק בין הש"ר או הש"י:

(קסז) מקלף – ואע"פ שהוא דק שפיר מיקרי עור:

(קסח) שליל – דגם עורו נקרא עור ואע"ג דהוא נקרא בשר לענין טומאה מ"מ לא גרע מעור עוף:

(קסט) לעשותן מקלף – רק שישחירם דרצועות שחורות הלמ"מ:

(קע) מעובד לשמו – ואם העיבוד היה רק לרצועות לא מהני להבתים דקדושתן חמורה:

(קעא) היכא דאפשר – כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא כשלא נתעבד משום הכי כשר אפילו עור שאינו מעובד כלל וכ"ש דלא בעי עיבוד לשמה ורוב הפוסקים חולקים עליו ומצרכי עיבוד וגם לשמה ופסק השו"ע דהיכא דאפשר בעי לשמה אבל היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעור המעובד לשמה מותר לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין וכשימצא אח"כ מעור המעובד לשמה יגנוז הבתים אלו ויעשה מעור המעובד לשמה ונחלקו האחרונים אם לע"ע יניחם בברכה או בלא ברכה והברכי יוסף הסכים להמ"א דיוכל לברך ועיין בבה"ל:

(קעב) מעור אחד – וחתיכת עור תפורים יחד מצדד המ"א דחשובים כעור אחד וכ"כ בתשובת ח"ס או"ח סימן ה' שיש להקל בתפורות ואם היו רק דבוקות בדבק מחמיר שם אבל בח"א משמע דה"ה אם הם דבוקות בדבק וכן משמע באו"ז וכן נתפשט עתה המנהג במדינותינו ומ"מ לכתחילה ראוי ונכון לעשותו מעור אחד ממש כי יש מחמירין וסוברין דלא מהני בחתיכות תפורות יחד או מדובקות בדבק ועיין בח"א דעכ"פ צריכין שיהיו הד' בתים פרודות זה מזה ולא יהיו מדובקין ולא כמו שעושין הסופרים שמדבקין ע"י דבק רק שלמעלה עושין סימנים כמו חריץ בעלמא דצ"ע אם להכשיר אפילו בדיעבד דממ"נ אם אנו חושבין ע"י דיבוק עור אחד א"כ אין לנו אלא בית אחת ובתוכו ד' מחיצות דפסול ואם אין הדבק עושה עור אחד ויש כאן ד' בתים עם ד' חריצים דהדיבוק כנפרד דמי א"כ התפילין גופייהו נעשו משתי עורות ופסולים ובאמת טוב הוא שאפילו העושין מעור אחד ממש יהיו תפיליהן פרודות דשמא הדיבוק חבור וכן התפילין של הגר"א היו פרודות ועיין בבה"ל:

(קעג) שיהיו מרובעות – ואם לא עשה מרובעות מעכב בדיעבד [הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילין עי"ש] ומ"מ אם אין לו תפילין אחרים יניחם לע"ע בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין אחרים יניחם ועיין בבה"ל:

(קעד) שיהיו ריבוען – של התפירות ונ"ל פשוט דצריך להיות התפירות מרובע בין למעלה ובין למטה ואף דלא ברירא לי לענין דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה:

(קעה) כדי שיהי' וכו' – פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשים נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובע ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספות אלא שיעור אחר. וע"כ ימדדנו בד' קוים וידע אם הוא מרובע דהיינו תחלה ימדוד קו אחד באורך וקו אחד ברוחב שיהי' שוה אך שמא באמצעו שוה ובצדדיו מתמעט לכן ימדדנו עוד בשני קוים באלכסונו שיהיו שוים ב' קוי האלכסון ג"כ:

(קעו) וצריך לרבע וכו' – וגם זה הוא מהלמ"מ לדעת רוב הפוסקים. וגם זה הוא בריבוע גמור כמו בהתפירה ואף דמרובע ממש במלאכת הבתים דהיינו שיהיה בתכלית הצמצום הוא כמעט מן הנמנע מ"מ כל מה דאפשר לו לאדם לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות ועיין בע"ד:

(קעז) מושבן – והוא התיתורא דהיינו שיחתוך המעברתא מב' צדדיו כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא וכדלקמן בסמ"ד. וצריך להשגיח מאד ע"ז כי כל זה מעכב אפילו בדיעבד וגם יש להשגיח בענין התפירה כי מחמת שהסופרים עושין נקבים גדולים קצת נמשך החוט לצדדין ועי"ז אין התפירות שוות בריבוע זה נכנס וזה יוצא. והתיתורא צריכה להיות מרובע בין מלמעלה ובין מלמטה ועכשיו בעו"ה הרבה שאין משגיחין על תפיליהן שיהיו מרובעין כדין אפילו המדקדקין במצות יש שאין משגיחין כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעין ואין משגיחין על התיתורא ועל התפירות שהוא ג"כ מעיקר הדין והוא דבר הנקל לתקן:

(קעח) וגם הבתים – דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה אלא בין הש"י ובין הש"ר יהיו מרובעים. והכוונה בהש"ר כשהארבעה בתים יחד יהיו מרובעים ולא כל אחד בפני עצמו. וריבוע הבתים צ"ל בכל משך גובהן וגם הריבוע יהיה ע"י הבתים עצמן ולא ע"י ד"א שמטיח עליהם ועיין לקמן ס"ק קפ"ה:

(קעט) נתקלקל ריבוען – כגון שנתעקמו הבתים זה פונה למזרח וזה למערב או שנתקלקל חודי הבתים לגמרי עד שנעשה עגול או שנתקלקל התיתורא או התפירה עד שאבדו ריבוען:

(קפ) יש מי שאומר – אין חולק בזה ודרך המחבר כן בהרבה מקומות וכמש"כ לעיל בס"ק קכ"ג:

(קפא) שצריך לרבען – דכיון דריבוען הוא הלמ"מ בכל שעתא בעינן שיהיו מרובעין ומ"מ אין צריך למודדן בכל יום אם ריבועם קיים שמעמידים אותם על חזקתם אם לא שרואה שנתקלקל ואם נתעקם התיתורא אף שבעצם הוא מרובע רק מחמת התעקמות התיתורא נראית כמו שאינו מרובע יחזור ויתקן:

(קפב) ויעשה – ובדיעבד אפילו אחד רחב מחבירו כשר:

(קפג) הבתים – וכ"ש שידקדק שהשי"ן יהיה שחור ולפעמים מחמת רוב יושנו נקלף ממנו השחרות:

(קפד) מצוה וכו' – משמע דבדיעבד אינו לעיכובא ויש פוסקים דס"ל דהוא הלמ"מ כמו הרצועות ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובביאור הגר"א משמע שהוא מצדד כן להלכה וכן בישועות יעקב וכן משמע בא"ר ובשכנה"ג דיש להחמיר אם לא במקום דלא אפשר יש לסמוך אדברי המקילין כדי שלא להתבטל ממצות תפילין:

(קפה) שחור – והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אע"פ שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנב"י עי"ש]:

(קפו) סי' ל"ג – בס"ד בהג"ה ועי"ש במ"ב דהרמ"א קאזיל לשיטת המחבר הכא דהוא רק מצוה בעלמא ולפי מה שכ' באות קפ"ד יש לעיין בזה:

(קפז) והוא שיהיה וכו' – אבל אם אינו ניכר מבחוץ אף שמבפנים יש ד' בתים וכל פרשה ופרשה מונחת בית בפ"ע לא מהני:

(קפח) ניכר החריץ – אבל שריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל כי עכ"פ צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיו החריצין ניכרים ממש וכן הח"א מיאן במעשה הסופרים שמדבקין הבתים וטחין את כל הבית בטיח או בגלאנ"ץ רק שעושין רושם בהגלאנ"ץ ומה גם דלכתחלה בעינן שיהי' החריץ מגיע עד למטה ועיין בבה"ל וכ"ש הסופרים שתולין עור על הד' בתים ורושמין בו חריצין בסכין שתהיה נראה כארבעה בתים דפסול דעי"ז נעשה תפילה של יד:

(קפט) אורך ורוחב – ומ"מ נכון לחוש לדברי הגאונים שסוברין שלכתחילה לא יעשה אותן קטנים מאצבעיים על אצבעיים והיינו עם התיתורא ועיין בע"ת שכתב דאם אין מחזיק עם התיתורא רק כאצבע על אצבע אפילו בדיעבד פסול וכן פסק בספר ביאור מרדכי ועיין בספר א"ר שלמד עליהם זכות ומ"מ סיים דכל בעל נפש יזהר לעשות התיתורא רחב ב' אצבעיים ולבד כל אלו מצוי מאוד באלו התפילין הקטנים שפרשיותיהן גרועות עד מאד מצד דחק המקום כאשר בעיני ראיתי הרבה מהם ע"כ השומר נפשו ישמור מהם:

(קצ) הלכה למשה מסיני – ואם נתקלקל השי"ן ואינו ניכר צריך לתקנו מחדש דומיא דאם נתקלקל ריבוע המבואר בסמוך:

(קצא) כמין שי"ן – ומשמע באחרונים דתמונת שיני"ן שלנו שאנו עושין בתפילין די דלא בעינן דוקא כתב סת"מ ממש אלא דוגמא ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש:

(קצב) בולטת וכו' – ואם עשה השי"ן בקלף אחר והדביק בדבק על הבית פסול:

(קצג) מקמטי העור – דהיינו שמקמט העור במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי"ן. ולעשותן ע"י דפוס דהיינו שעל הדפוס חקוק שי"ן בולטת ודוחק הדפוס בעור הבית ונעשה תואר שי"ן עיין בט"ז ומ"א דמשמע דלכתחילה טוב למנוע מזה ובכנה"ג בשם תשובת הרמ"ע כתב דזהו יותר הידור וכן המנהג פשוט כהיום לעשותן בדפוס מפני שעי"ז יש לה תואר שי"ן בחוליותיה וזיונה יותר משי"ן המקומטת מהעור:

(קצד) של ימין המניח – ואין חילוק בזה בין איטר לאחר דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן:

(קצה) אינו נפסל – אבל אם עשה בשני הצדדים רק שי"ן של שלשה ראשים או ארבע פסול וכ"ש אם חיסר לגמרי שי"ן אחד:

(קצו) של שי"ן – בין דימין ובין דשמאל:

(קצז) יגיע וכו' – דהיינו עד התיתורא ממש ובדיעבד כשר אפילו לא הגיע כל שיש צורת השי"ן עליו:

(קצח) היו"ד שבשי"ן – יש מהגדולים שמחלקין בין שי"ן הימיני להשמאלי שבשמאלי אדרבה ידקדק שלא יגעו היודי"ן בשולי השי"ן למטה אבל המ"א פסק דאין לחלק בין הימיני להשמאלי ובהשמאלי בעינן ששני היודי"ן יהיו נוגעין למטה בשוליה וכ"כ הפמ"ג דכן ראוי לעשות וכ"כ בברכי יוסף בשם מהר"י עי"ש וכ"פ שארי אחרונים עוד כתב הפמ"ג דיראה שיהיה על השיני"ן צורת יודי"ן לא קוין פשוטין בעלמא:

(קצט) ליגע למטה – דבלא"ה אין שם שי"ן עליו ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד ובשי"ן השמאלי אם אחד נוגע ואחד אינו נוגע פסול ועיין בבה"ל:

(ר) שגם שולי השי"ן – ר"ל חודיהן של השיני"ן והטעם דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולקיים מה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וא"ר אלעזר אלו תפילין שבראש שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ובדיעבד אם נכנס מעט לתוך התיתורא עד שאין לו עי"ז תמונת שי"ן כראוי צ"ע ועיין בבה"ל:

(רא) שישים וכו' – ואפילו לדעת הסוברים דהבתים צריכים להיות כולם מעור אחד ממש מ"מ לא בעינן שיהא התיתורא והמעברתא עם הבתים מעור אחד אלא אפילו אם הוא עור בפני עצמו כשר וזהו שכתב המחבר שישים וכו'. ומ"מ אם באפשרי טוב להדר גם בזה לצאת דעת המחמירין בזה ועיין בבה"ל:

(רב) יהא ארוך – ואם נפסקה מותר לתופרה:

(רג) שיהא ניכר – כי גם התיתורא צריכה מדין להיות מרובע וכמו שכתבנו למעלה בסעיף ל"ט:

(רד) מסופה לתחלתה – בעת שנותנה לביתה כמו מזוזה שנגללת מאחד כלפי שמע ולא להיפך מטעם שנתבאר ביו"ד סי' רפ"ח:

(רה) וכורכם וכו' – ר"ל לכתחלה אבל אם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים ועיין במחצית השקל ובבה"ל:

(רו) בקלף קטן – וה"ה בחתיכת בגד אם אין לו קלף [פמ"ג] ועיין בביאור הגר"א:

(רז) בקלף כשר – ר"ל אבל לא מבהמה וחיה טמאה אבל במטלית גם לדיעה זו שפיר דמי ועיין בב"י שכתב בטעם הדבר דכיון שהוא מביא קלף צריך להיות דוקא מן המותר לפיך כמו לבתים ולרצועות ובביאור הגר"א מפקפק בדין זה:

(רח) והלמ"מ – לכן אם לא כרך השיער עליה פסול אף שכרך עליה קלף:

(רט) ונוהגין לכרוך וכו' – כי י"א שיכרוך השער על גוף הפרשה ואח"כ יכרוך הקלף למעלה וי"א להיפך לכך נוהגין לקיים דברי שניהם ועיין בביאור הגר"א שכתב דמדינא אין קפידא איזו קודם:

(רי) של עגל – כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא וגם כדי לכפר על עון זה וכתב הא"ר דמזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:

(ריא) קצת שער – עיין במ"א ועיין בחידושי רע"א שהסכים ששער היוצא יהיה פחות מאורך שעורה:

(ריב) חוץ לבתים – י"א שיהיה אצל הבית שמונח בו פרשת קדש וי"א אצל והיה א"ש וטוב שיצא מפרשת והיה א"ש בצד הפונה לפרשת קדש:

(ריג) זקופה – כדרך קריאתה וכדרך שמעמידין ס"ת בהיכל ובדיעבד אם נתנה שם מושכבת אין לפסול התפילין בשביל זה כ"כ הב"י בשם הר"י בן חביב וכ"כ הב"ח ועיין במ"א ונראה דמ"מ על להבא צריך לתקן דהיינו שיוציאם ויניחם כהלכה:

(ריד) לצד פה – דאל"ה יעמדו האותיות הפוכות נגד הקורא:

(רטו) כהלכתן – שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים ג"כ הם מסודרים לפני ימין הקורא אשר הוא עומד נגד המניח שיהיה קורא כסדר מתחלה פ' קדש של ימינו ואח"כ פ' והיה כ"י ושאר הפרשיות כמש"כ בסי' ל"ד ע"כ צריך להיות סוף הגלילה שהוא ראש הפרשה ג"כ מצד ימין נגדו:

(רטז) אפילו אין וכו' – ר"ל וכ"ש כשיש ריוח בין הפרשיות שיוכל לחתכם וישתייר כדי היקף גויל לכל אחת דשפיר דמי אף דבעת הכתיבה כתבן בקלף אחד וכתבו האחרונים אע"ג דכשאין ריוח ביניהם יהיה מוכרח להניח כל פרשה בביתה שלא בזקיפה אפ"ה כשר כי הזקיפה אינה אלא למצוה [כן מתבאר הפירוש לפי מש"כ הב"י בשם מהרי"א ומהר"י בן חביב וכן הסכים הב"ח ועיין במ"א בשם הד"מ]:

(ריז) או משיחה – ר"ל דכיון שכתב הפרשיות בעור אחד צריך להפסיק בחוט או משיחה או בגיד כמו שאנו נוהגין בין בית לבית כדי לתת היכר שהבתים מובדלים אבל בכתב הפרשיות על ד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית ויש פוסקים דבכל גווני צריך לתת הבדל בין הבתים וכן יש לנהוג כמו שכתב המחבר לקמן בסעיף נ"א ויעביר חוט וכו' ומ"מ לענין דיעבד כתב הט"ז דאינו מעכב שם שהעיקר כסברא הראשונה:

(ריח) בארבעה בתים – וכ"ש אם הניחם בבית אחד דטפי עדיף:

(ריט) והמנהג וכו' – ר"ל אם הניחם בבית אחד אף דבודאי יצא מ"מ לכתחלה מצוה לדבקם. כתבו האחרונים דאף שלכתחלה מצוה לכתוב הד' פרשיות של יד בקלף אחד מ"מ אם כבר כתב בד' קלפים חשוב כדיעבד ומותר להניחם לכתחלה אם מדביקם מקודם ואם נמצא טעות בפרשה רביעית מותר לכותבה בקלף לבד אפילו לכתחלה ולהדביקה דזה הוי כדיעבד:

(רכ) דבק כשר – ר"ל מבהמה טהורה. וכתב בפמ"ג דזה רק למצוה אבל לא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק:

(רכא) או בעור – פי' שעשה עור מתחלה מבהמה טהורה ואח"כ ציפה על אותו עור מבהמה טמאה אפ"ה פסולים ואפילו חתך במקום השיני"ן שהשי"ן נראה [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

(רכב) בגידי בהמה – ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככים באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותם ושוזרין אותם ודעת המ"א בסוף ס"ק ס"ו דבעינן בזה הטוייה לשמה והא"ר ופמ"ג מפקפקין בזה:

(רכג) טהורים – אפילו מנבילות וטריפות שלהם:

(רכד) בגידי שור – ואם אין לו יקח מגידי בהמה דקה אבל מטמאה אפילו בדיעבד פסול וצ"ע אם מותר לתפור בגיד הנשה [אחרונים]:

(רכה) דחיישינן וכו' – ודוקא כשהוא הולך לבתי הנכרים לקנות מהם גידין וגם ידוע לו שמקצת מן הנכרים הנוטלין הגידין מבהמה טמאה לכן אע"פ שהרוב נוטלין מטהורה כיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם אין הולכין אחר הרוב שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם העו"ג הביא לשוק מותר לקנות ממנו שכיון שפירש מקביעותו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אם לא שמוכרין שם בשוק בחנויות אז חוזרין לקביעותן וכן אם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה ג"כ מותר לקנות מהם בכל ענין שרוב גידין הם מבהמות טהורות אך כ"ז בגידין שאינן טויין אבל בגידין טויין דעת המ"א דאסור לקנות מהם אפילו הוא יודע שהם מבהמה טהורה שכיון שהוא הלמ"מ צריך שתהיה עשייתן לשמה וטויית הגידין זו היא עשייתן ונכרים לאו בני לשמה נינהו וכבר כתבנו דהא"ר ופמ"ג מפקפקים אי בעי כלל בזה טוייה לשמה:

(רכו) בטאליאדור"ש – הם חוטין הנעשים מן הקלף ובמקום הדחק ס"ל כיון דמינו הוא הם כגידין עצמן וכשרים לתפור בהם סת"ם:

(רכז) עד שיזדמנו – כדי שלא להתבטל ממצות תפילין וכשיזדמן לו גידים יתירם ויתפור בגידים ויש מאחרונים שחוששין שלא לצאת בהם אפילו בשעת הדחק שהרי הלמ"מ הוא גידין והטאליאדור"ש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו ולפי"ז אם אין לו גידים אחרים עכ"פ לא יברך עליהם וכן בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים אין לתפור בהם דהלמ"מ הוא דוקא גידים עוד כתבו שאין לתפור בגידי עוף טהור כי מי יכריע איזה מהם קרוי גידין ואיזה מהם חוטין ואיזה מהם וורידין ואנן גידין בעינן:

(רכח) בכל צד – טעם לי"ב תפירות נגד י"ב שבטי ישראל ולא בעינן תפירה תוך הבית רק סמוך להבית ואין תופרין כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור אלא משייר מן התיתורא חוץ להתפירה וצריך שעור הבתים מלמטה לפיו יהיו יוצאים מכל ארבע רוחותיהם עד שיהיו מגיעים תחת נקבי התפירה כדי שיתפור עור הבתים מכל צד עם התיתורא ולא כהסופרים המקצרין עור של הבתים שאינו עובר הלאה תחת נקבי התפירה ואינה נתפרת כלל עם התיתורא רק שמהדקין הבית בתוך הארובה של התיתורא והברוך שאמר כתב שפסל כמה תפילין מחמת זה אלא צריך לתפור יחד העור של הבתים עם התיתורא:

(רכט) משתי רוחות – ר"ל שכל התפירה יהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:

(רל) מיהו אם וכו' – וכן אם לא העביר חוט התפירה אינו מעכב בדיעבד ועיין לעיל בס"ק רי"ז:

(רלא) בחוט אחד – ואם נפסק י"א דיכול לקושרו וי"א דיטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר שכיון שנפסק בשעת התפירה ניכר שהחוט קלוש ועומד ליפסק ואינו כלום אבל כשהחוט קצר מתחלתו ואינו נפסק לכו"ע יכול לקשור לו חוט אחר לגמור התפירה וכתב הפמ"ג דאם אין לו גידין אחרים יש לסמוך על סברא הראשונה ולקשור חוט שנפסק וכ"ז אם נפסק באמצע התפירה אבל אם נפסק אחר התפירה עיין לקמן סימן ל"ג ס"ב:

(רלב) ויעשה קשר – וקשר של תפילין הוא הלכה למשה מסיני ונראה שצריך לעשותו לשמה ולא יעשהו קטן [פמ"ג]:

(רלג) כמין ד' – ויש שעושין קשר כמ"ם סתומה שנראה כשני דלתי"ן משני צדדין רגלו של זה בצד ראשו של זה ועיין בספר תפארת אריה שהביא בשם תשובה מאהבה והסכים עמו לדינא דאלו העושים קשר של דלי"ת מכוון יותר לדינא. גם לא יעשה קשר העשוי להשמט אנה ואנה כמו שביארתי בבה"ל. כתב א"ר מעשה באחד שראה אחר חליצת התפילין שהותר הקשר ש"י והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות ק"ש בלי ברכה דהא מצות תפלין כל היום עכ"ל וטעמו דלשיטת רש"י דס"ל דהיו"ד הוא הלמ"מ לא יצא עדיין ידי המצוה:

(רלד) להעביר – הטעם לפי שהתפילין ש"י משימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה זו עליהן לחזקן ועכשיו באלו הארצות לא נהגו בזה [א"ר ע"ש]:

(רלה) אלא לאחר וכו' – ר"ל כן נכון לכתחלה ואי איתרמי שהותר הקשר ש"ר א"צ רק לתקנו ולא להתיר הש"י:

(במ"א ס"ק כ"ז) כתב הב"ח באה"ע ואם כל אורך נ"ב ולא משמע כן מהרא"ש פ"ב דגיטין סי' י"ט וז"ל ואם יש אותיות דבוקות יכול להסיר הדיו שביניהם אבל אם נפלה טיפת דיו וכו' מדלא מחלק בין האותיות דבוקות במקצת לדבוקות כל גובה האותיות משמע אפילו בכה"ג יכול להבדילם. ואם לענין גיטין כך כ"ש בתפילין ובמזוזות שצריכין גניזה כ"ש שיש להכשיר ודו"ק:

(ס"ק ל"ה) דאז צריך לגרר' נ"ב טעו' המדפיסים הוא וצריך לציין על פני האלף בפנים בגג שתחתי' שאז נעשה כל האות בפיסול לכן צריך לגרור כל האו' שנעשה בפסול כמ"ש סי"ח אבל כשנגע רגל האלף בגג שאינו נעש' בפיסול רק היו"ד התחתונ' א"צ לגרר יות' כ"א היו"ד התחתונה שהיא נעשה לחוד בפיסול:

(מ"א ס"ק ס"ו.) ול"נ טעם אחר נ"ב לדבריו דוקא שזורים וטוים אסורים אבל כשהם שלמים מותר אבל לדבריהם אפילו שלמים אסורים:

מג"א סק"ג ועיין בב"י. ע' ת' דבר משה:

ס"ה אם אפשר למצוא וכו'. ואם א"א מניחם בלא ברכה כ"כ ב"ש אה"ע סי' קכ"ג סק"ד דלא כהלבוש והעתיקו בנז"ש וכ"כ הא"ר:

מג"א סק"ד אם כתב בשמאל כשר. ביאור הדברים להמעיין בב"י שכ' בשם סה"ת דצריך שיכתוב בימינו. וראי' מההיא דפ' הקומץ דאמרינן וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואפי' בדיעבד פסול אם כ' בשמאל מההיא דפ' הבונה הכותב בין בימינו בין בשמאלו. ופרכינן והלא אין דרך כתיבה בשמאל. ומשני בשולט בב' ידיו. הרי שאין כתיבה בשמאל עיי"ש. ולכאורה תמוה דהראיות סתרי אהדדי. דלפי הראי' הא'. מוכח אף בשולט בב' ידיו צריך לכתוב בימין. דהרי קי"ל דגם בשולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאל מטעם מה. כתיבה בימין. הרי דגם כה"ג. כתיבה בימין. ואלא להראי' הב' מההיא דבונה מוכח בשולט בשתי ידיו גם בשמאל הוי כתיבא. ולפ"ז צ"ל דמההוא דקומץ דמוכח רק לכתחילה. זהו באמת דגם בשולט בב' ידיו דהכתיבה לכתחלה בימין. ורק לענין שיהיה גם בדיעבד פסול שמביא ראיה מההיא דהבונ'. זהו רק בשולט בימין לבד. ודברי המג"א בזה ברורים:

מג"א ס"ק ה' א"א למצוא אחרים. לא מצאתי שם כן. אלא דהרמ"ע שם תפס בפשיטות דברי ס' התרומה דאם כ' בשמאל פסולה כיון דלענין שבת הוי כלאחר יד וסיים שם ואם אמרו פ' הבונה אין דרך כתיבה בשמאל ק"ו דאין דרך כתיבה בפה עכ"ל הרי דלמד זה מדין כתיבה בשמאל. וכיון דאנן קי"ל דבכתב בשמאל דבאם אין תפילין אחרים דמניחם בלא ברכה. י"ל דה"ה בכתב בפה:

מג"א ס"ק ח' ולא אמרו בירושלמי. במחכ"ת הא אין כאן שייכות לזה. דכיון דאינו יכול לאמן ידו ליישר היטב בלא שרטוט אינו רשאי לכתוב בלא שרטוט. וא"כ אינו בכלל פטור ועושה. דהא אינו פטור מזה. אבל הב"י כ"כ על מ"ש הטור לשרטט שיטה ראשונה ואם רוצה ישרטט כולה עלה כ' הב"י ליתן טעם למה אין זה בכלל פטור ועושה:

שם בא"ד ובאמת צריך להתיישב. ע' ריטב"א סוכה ד' כ"ה. וע' מג"א סי' תע"ב ס"ה:

סעיף ז' במקום בשר. סי' לזה תלחלח הקלף במים או ברוק. ואז מכווץ. ונוטה לעולם הכוויצה לצד הבשר. באבן העזר בסדר הגט סעיף ה':

סעיף ח' וטוב להוציא בשפתיו. משמע דלכתחלה ראוי לחוש לספיקא דרבינו ברוך. דדלמא צריך לומר בפה שעושה כן לשמה אבל בדיעבד לא. וק' לי דבסעיף י"ט בהג"ה וי"א דסגי וכו' ויש להקל בדיעבד דמשמע דבדיעבד מהכי מחשבה שכותב אזכרות לשמן כיון דאמר בתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת תפלין אבל בלא"ה לא מהני מחשבה. גם ביו"ד גבי ס"ת נקט המחבר ויאמר בפיו ולא נקט לשון וטוב משמע דמדינא הוא דצריך להוציא בשפתיו וצ"ע:

מג"א סק"י וכ"מ רסי' מ"ב שכ'. והוא מפורש בסוגי' מנחות ל"ד. אמנם קשה לי א"כ מאי פרכי' שם ולמ"ד הזמנה מלתא וכו'. דלמא ג"כ להוציאו לחול אבל הורדה לקדושה קלה מותר כמו לדידן בהזמנה בגוף הקדושה. ומצאתי בתשו' עבה"ג דהוכיח מזה דאין חלוק בין שמוש חול לבין הורדה. ולזה הסכים גם בשו"ת פמ"א ח"ג סי' י"א. ועל ראיית מג"א. ממה דמשנינן בחדתי. יש לפי יסוד דברי המאור דגוף הקדושה הזמנה מלתא משום דילפי מעגלה ערופה. וזה לדינא דקי"ל כר"ל דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה. אבל התם במנחות דמשני בחדתי זהו על מרי' דשמעת' שם דהוא ר"י דאמר אין מורידי' וכו'. ולדידי' דר"ל בכריתות דעריפתה אוסרתה. באמת גם בגוף הקדושה אמרי' הזמנה לאו מלתא ושפיר משני בחדתא. ועלה פרכי' ולמ"ד הזמנה מלתא. היינו לאביי. וכן למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה. דלדידיה בגוף הקדושה עכ"פ מלתא היא ודו"ק. ובתשו' הארכתי בזה:

ט"ז ס"ק ז' אבל אם אחר שנכתב ניקב. וכ"כ הב"ח ולשיטתי' אזיל כמ"ש בשמו בגליון הט"ז בסמוך בסעיף י' דאם אחר הכתיבה נפסק ונחלק האות לשנים מצרפים של מטה לשל מעלה לשעור האות אבל להט"ז שם דמיירי דיש בעליון לבד כשיעור. אבל אין מצטרפים ע"י שלמטה. איך מביא ראי' מבסמוך מניקב תוכו. וצ"ע:

סעיף ט"ז הג"ה כגון ו' ז' בפמ"ג ססי' זה תמה אמאי ז' בכלל הפשוטות הא הגג עובר מב' הצדדים ולא מחזי כיו"ד. א"כ כמלא אות קטנה מכשיר:

שם בהמחבר כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסל. ומ"מ דוקא בנפסק על ידי נקב. דהב"י הוסיף דע"י נקב בעי' ג"כ שנפסק אח"כ. אבל בנגיעה אות באות. אף שנכתב בכשרות ונדבק אח"כ פסול כדמשמע סעיף י"ח. תשו' דבר משה חא"ח סי' ח':

ט"ז ס"ק י' דאם אירע שכתב הסופר. לענ"ד גם הב"ח מודה לזה אלא דס"ל דבנפסק אחר הכתיבה אם יש שיעור אות ע"י צירוף שלמטה עם שלמעלה מכשרי' ובזה כ' הב"ח דאם מתחלת הכתיבה נפסק לא מהני תינוק כנלע"ד ברור דעת הב"ח וכמ"ש לעיל:

ט"ז ס"ק י"ד ולכאורה תמוה דגם על תי' א' יקשה דהא ליכא פסול בנקב אלא בנגיעה. אח"כ ראיתי בתשו' נודע ביהודה סי' ע"ה דעמד בזה עיי"ש וע' באורים גדולים למוד ג':

מג"א ס"ק כ"א אפי' בלא נקב ב"ח. המג"א קיצר בזה דבמה דאיירי הכא בש"ע לענין היקף גויל פשיטא דבנפסק אם יש בשלמעלה שיעור אות אף דבתחלת הכתיבה היה הפסק דכשר. וכ"כ הב"ח להדיא דדל ההפסק שלאחר הקו התחתון הוא כשר בשלמעלה לחוד אלא דדברי הב"ח הם היכא דליכא שיעור אות אלא ע"י צירוף שלמטה למעלה ע"י תינוק דמצרפן דכשר לדעת המאירי שהובא בב"י בזה מחלק הב"ח דמ"מ בעי' דלא נפסק בתחלת הכתיבה דאז אין מצטרפים עיי"ש:

סעיף י"ז משום דהוי. אם עשה שי"ן ד' ראשים. ואח"כ גרר א' מהראשים לא מקרי חק תוכות. דמעיקרא נמי שי"ן מקרי ולא נעשה אות חדש במחיקה כ"כ מהריק"ש חה"ע סי' קכ"ה ס"ח:

שם כחק תוכות. והעברת קולמוס לא מהני ס' התרומה הל' תפלין:

מג"א ס"ק כ"ג לא אשכחן מאן דשרי. וכ"כ בפשיטות ת' גנת וורדים כלל ד' סי' י"ב:

שם וכ"פ רמ"א. ותמהני דא"כ דהכל הולך אחר החיתום אף דמקצת אות לא נעשה בכתיבה מ"מ כשר במאי דמשלים האות בכתיבה. א"כ אמאי פסלי' בסמוך בסעיף י"ח ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דלא סגי כשיגרור הירך לחוד. ואמאי יהא גרע אחר הגרר מאלו היה המקצת האות שנשאר הי' ע"י נפילת הדיו דמתכשר ע"י השלמת האות. וצל"ע:

שם ונ"ל דאם נטף שעוה. ע' ת' פרח שושן א"ח כלל א' סי' ב' ובתשו' צדקה סי' כ"ה ומה שכתבתי בעזה"י בתשו' סי' של"ד:

סעיף י"ח ואם גרר והפרידה כשר וע' ת' עה"ג סי' פ"א. ודבריו צ"ע:

שם או רגל הקו"ף וע' תשב"ץ סי' שנ"א בארוכה:

מג"א ס"ק כ"ה ועיין הרמ"ע. וכן דעת מהר"ל מפראג בתשובת חנוך בית יהודה סי' ע"ד דצריך לגרור כל המ"ם:

מג"א ס"ק כ"ו לקלפו ולכתוב במקומו. הנה כתבתי בתשו' להרב מה"ו משה נ"י בהר"ב מהו' לאזי זצ"ל דיין דק"ק האמבורג על שם שנכתב שלא במקומו הראוי לו שהורה מעכ"ת לקלוף ולכתוב במקומו תיבה אחרת מכח הראי' מסוגי' דשבת דקט"ז א' ושמצא כן בתשו' נודע ביהודה דפסק כן להלכה ומכח ראי' זו. באמת בתשו' אינו חותך כן להלכה רק בנדון דידי'. שכבר נכתב תיבה אחרת דאינו פסול בדיעבד אבל לכתוב לכתחלה בזה לא פסק כלום אלא דכ' דהאיסור לא ברירא ליה דאינו מפורש רק בדבר דמסכת ערכין וכמה מורי הוראות מתירין. ועוד דמפורש בשבת דקט"ז דאזדא לכתב אזדא קדושתי' עיי"ש. ואפשר שלמעשה לא היה מחליט להקל נגד דברי תוס' המפורשים. גם נתרץ דעת הגאון שנראה יותר להקל זה מצד שכתב דאינו מפורש בשום פוסק לאסור רק בתוס'. אבל אנכי בעניי ראיתי שהגאון ר"א ממי"ץ בספרו ספר יראים סי' ט' כתב דדוקא בכותב על כרעי המטה דאינו ראוי לכתיבת השם בזה ישתמש במותר אבל בנכתב על קלף מקדש כל היריעה עיי"ש וזהו בפי' ב' של רש"י בעירכין ד"ו אך הוא בסמ"ג לדייק כן מדברי בה"ג ומשום קושי' מסוגי' דשבת א"א לדחות לכל דברי הגאונים האלו. ומ"ש מעכ"ת בלשונו להוכיח מזה כדעת הרי"ל שבמג"א סי' ל"ב ס"ק ב"ו. ידידי אנכי עמדתי על המג"א במ"ש עלה אבל בתוס' בערכין וכו' דנראה דס"ל דפליגי הרי"ל והתוס' ואני בעניי לא ידעתי מקום לזה דתוס' אמרו רק לכתוב תיבה של חול אבל הרי"ל מיירי לכתוב במקומו שם קדש. וראיתי בס' תוס' שבת בתחלת ספרו בהגהותיו על המג"א שכתב וז"ל. ליכתב במקומו השם ר"ל התיבה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רע"ו סק"ד עכ"ל והביאו במחצית השקל וכ' עלה ונכון הוא. נראה דכוונתו דמזה מובן דברי המג"א שכ' עלה אבל בתוס' ערכין. ואולם עכ"ז אינו מפיק דנהי דהש"ך כ' דמצינו כן לפעמים דמכנה תיבה בשם השם ואין במכוון בדיוק שם הקדוש דוקא מ"מ הא אפשר לפרש דהכא בדיוק נקט השם ומיירי דוקא בשם קדוש. וביותר במקור הדין בהרי"ל ליתא שם לשון זה אלא דשם איתא דנכתב אלקיך בכף כתקונו עכ"ל הרי דמיירי רק בכתיבת שם קדוש במקומו והרי לא לבד שהראיתי דאין דעת תוס' יתירנה בזה אלא דגם בזה לא מצאתי חולק במפורש על דעת תוס' ובעיקר הקושי' מההיא דשבת שעמד עלי' מעכ"ת ני' להגאון נ"ב. ובתשו' נחלה ליהושע. י"ל דהתם בשבת לענין אצולי מפני הדליקה בזה בעי' קדושה חמורה עליו וכיון דאזדא כתב אזדא קדושתו חמורה ואין מצילים מפני הדליקה אבל מ"מ קדושתו עליו שלא לכתוב במקומה תיבה של חול. אלא לדינא צ"ע:

מג"א ס"ק ל' היינו מ"ש באותו האות. ע' תשובת הר"י הלוי סי' ל"ח:

סעיף י"ט יאמר בפיו משמע דהוא לעיכובא וכדנראה מלשון ההג"ה. ולעיל ס"ט כ' וטוב להוציא בשפתיו. וע' יו"ד רסי' רע"א ורע"ד וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' קנ"ד:

מג"א ס"ק ל"ג ול"נ דה"ק אם מושך הגג. עיין בתשו' הרדב"ז שם איתא ב' טעמים. א' דלא מתכשר האות אא"כ רגל הגו"ף בראש גגו דבעי' צורת ה"ק כו' מאותיות שם המיוחד. וממילא אין תקנה שתפלין הוי שלכס"ד. ב' כיון דמתקן האות הוי שלכ"ס ומה לי מקצת האו' שלכ"ס ומ"ל כל האות שלכ"ס וא"ת דשאני הכא הכא דכל האות שלם ואין זה אלא תוספת. א"כ אין זה אלא טשטוש בעלמא ואינו מעיקר האות. וטוב יותר להניח חלק ממה שיפסיק בטשטוש הזה עכ"ל. וכ' ת' דבר שמואל סי' קס"ח מעולם לא מצאנו לפסול באריכת הגגים:

שם שנמצאו בהן תיבות כפולות. ע' מס' סופרים רפ"ה וע' תשו' רשב"ש סי' קמ"ה:

מג"א ס"ק ל"ו ב"י סי' ל"ו. וכן העלה הט"ז לקמן סי' ל"ו:

מג"א ס"ק ל"ז דאין התינוק מורגל. אף דמ"מ לא הוי ביחוד שתנוק מכירו והא דאלפין ועיינין ושינין אם אין היודין נוגעים צריך להיות תנוק מכירו. צ"ל התם מיירי דניכר פרידתן להדיא. אולם ראיתי להפמ"ג סי' זה בסוף דיני צורות האותיות כ' דבנחלק הרבה וניכר פרידתן גם באלפין ועיינין לא מהני תנוק מכירו. והא דנקט באלפין ועיי"נין תנוק מכירו. היינו לא דבעי' בירור להכשיר ע"י בירור דתנוק אלא לאפוקי שלא יהא ריעותא דתנוק אין מכירו עיי"ש ודוחק:

מג"א ס"ק מ' מכשירים לגמרי. לא מצאתי כן שם. אדרבא כ' בשם רבו מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ז דהמכשיר מיירי רק בנכנס בתוך החלל כ"ש. אבל אם נכנס בענין שמפסיד צורת האות פסולה. ואף אם נימא דגם בזה מכשרי' מ"מ בגג הל' שנכנס לתוך חלל הר' ונראה לק' לכ"ע פסול עיי"ש. ובתשו' מעיל שמואל סי' ב' העלה לפסול בנכנס לתוך החלל. ועיין בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ח. ובשו"ת מגיד מראשית סי' א':

ט"ז ס"ק כ"ו יעשה בדרך זה. וכ"כ הרמ"ע סי' ק"ו:

מג"א ס"ק מ"ה וגם מסיימים פ' שמע. צ"ל והיה אם שמוע:

מג"א ס"ק מ"ט יתחיל באמצע שטה. בראש כצ"ל:

סעיף ל"ט שיהיה רבוען מכוון. עיין רמב"ם פי' משניות פ"ד עירובין מ"ה הובא בברטנורא שם:

סעיף מ"ב ש' של תפלין הל"מ מה דרצה חכם א' להמציא לעשות ש' מחותך בתמונת שי"ן ולדבקו על הבית. הארכתי בתשו' לסתור כל ראיותיו. וביאור דברי הב"ש אה"ע סי' ק"ל ס"ז:

סעיף מ"ד תתורא דתפלין. ונראה שהבתים והמעברתא והתיתורא מעור א' ולא נהגו כן. אבל עושין התיתורא והמעברתא מעור אחר שאינו מעור הבתים וע' כ"מ פ"ג מה' תפלין ומהריק"ש:

שם שער בהמה. וליקח שער אדם ולכרוך בו עיין בתשובת בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' י"ט אות ב':

מג"א ס"ק ס"א דלא אכפת לן אם השער יוצא. ע' נזירות שמשון דח"ו להקל בזה:

סעיף ס"ז והוא שיטלה עור. בדרישה חולק על זה. וס"ל אם עשה של ד' בתים לכוונ' להיות לו לשל יד לטלות עור עליהם לא מהני. כיון דעשייתו הי' שלא כדין. ודווקא ההיא דסי' מ"ב דתחלת עשייה היה בהכשר לתפלין של ראש בזה מהני הטלת העיר. גם שם י"ל דלא הותרו לטלו' עור אלא לזמן מה. ומפני דוחק שאין לו תפלה ש"י. אבל להניחן כך מוטלה בעור י"ל דאסור:

מג"א ס"ק ס"ו ול"נ טעם אחר. וי"ל דהב"י נתן טעם לאסור לקנות מעכו"ם אפי' קודם טויה. גם שעיקר הדין י"ל דלא בעי' טוי' לשמה. דהא טוויה לא נאמרה בסיני רק שיתפרם בגידים. ואם יקח גדים דקים יוכל לתפור בלא טויה. נז"ש:

מג"א ס"ק ס"ח התפירה בחוט. וצ"ל דצריך לקשרו:

ופרשת שמע. עבה"ט ובענין תמונת האותיות והתגין המבואר שם ראוי לסופרים יראי ה' שילמדו אותם איש מפי איש דהיינו שיבחור מעצמו סופר מומח' ובקי שילמדנו מפה לאוזן וגם יראהו באצבע כזה ראה וקדש לא כאלו שסומכים עצמם לכתוב בכוונות קדושות ולא באו בסוד ה' רק מה שרואין בספר מצות שמורים וכדומה מספרים שנתחברו בענין זה והם מדמין בעצמם שמוציאין הדבר מתוקן ותעו מדרך השכל כי שכלם קטן מהכיל עומק הדברים. ומי שלא קיבל הענינים על בוריים מוטב שלא יכניס עצמו כלל לזה ויכתוב בלא כוונות. ומ"מ יכול לדקדק לעשות בתמונות האותיות שכתבו סופרים מפורסמים אנשי השם ואנשי מעשה וכמ"ש מהר"ם זכותא ובברכי יוסף ס"ס כ"ה שיש לדקדק במעשה המצות שיהיה כסדרן וכמשפטם אף שאין אתנו יודע רמזיהם וסודותיהם כי המצוה פועלת בסגולה ועושה רושם למעלה אף שנעשית בלתי הכוונ' הפרטית רק שצריך לכוון כונ' הכללית שיכוין שיעשה המעשה הזה ע"פ מצות אלהיו ע"ש שמ"ש בשם זקינו בעל חסד לאברהם זללה"ה בהגהותיו כת"י כנ"ל ועיין לקמן ס"ד:

כסדר הזה. עבה"ט ומ"ש בשם עה"ג ר"ל שהיו לו שני פרשיות שידוע לו שכתבם קודם אלו האחרונים שנשתיירו רק דס"ד כיון שלא נכתבו להצטרף לאלו יהיו פסולין לצרפם קמ"ל דלא איכפת לן בזה ואפי' ע"א נאמן לומר שיודע שאלו נכתבו קודם אבל אם הוא מסופק אם נכתבו קודם או אח"כ לא יהא כזאת בישראל לצרפן יחד ח"ו ע"ש ובא"ר ומ"ש בה"ט ועיין דבר שמואל סי' ש"ב הנה בלקה"ק כתב שבדב"ש מחמיר בזה וליתא דהדב"ש שם מיירי במוצא פרשה מהראשונות פסולה וכתב אחרת אחריה פסול וגם לדעת עה"ג כן הוא מחמיר אפי' בספיקו וכמ"ש ומח"ב כתב שהב"י בסי' ל"ג הביא הגהות סמ"ג דבשל ראש שנכתבו בד' קלפים אין קפידא בקדימ' ואין הלכה כן. ועיין בשו"ת הרשב"ץ שרוצה להחזיק בדברי הגהות סמ"ק וסוגיין דעלמא שאין לחלק בין של ראש לשל יד ולכן סופר שכתב כמה פרשיות לתש"ר בב"א ונזהר לכותבן על הסדר ואחר כך נתערבו בענין שאפשר שיקח פ' ראשונה שנכתבה מאוחר לג' מוקדמים טעונין גניזה ואם כתב פ' ש"ר ונתקלקל' האחרונה יכתוב אחרת תחתיה משא"כ אם נתקלקלה פ' מהקודמת שצריך לכותבת שנית עם כל הפ' שכתב אחריו כ"כ האחרונים ע"ש:

של יד. עבה"ט מ"ש בשם ספר הכוונת וז"ל וגם צריך ליזהר כל מה שיכול לכתוב כל ד"פ של ראש או של יד רצופים ולא יפסיק בנתיים בשום דיבור כלל ועיקר ומכ"ש באמצעם ואם הוא זקן או חולה ואינו יוכל לכתוב כל הד"פ ביחד יכתוב ג' פרשיות ראשונים ואחר כך יכתוב הד' ואם גם זה קשה עליו לכתוב יכתוב ב"פ הראשונים רצופים עכ"פ ואחר כך יכתוב ב' פרשות אחרות ביחד אבל בין פרשה ראשונה לשניה לא יפסיק בשום ענין והנה אם כתב ב"פ הראשונים והפסיק קודם שיתחיל לכתוב פרשת שמע יעבור הקולמוס על תיבות וידבר של קדש ועל תיבות והיה של פ"ב ואח"כ יכתוב מפ' שמע ואילך ועל ידי זה יש קצת חיבור ואם כבר כתב בתחלה כל הג' פרשיות והפסיק אן יעבור הקולמוס על תיבות וידבר של פרשה ראשונה ועל תיבות והיה של פרשה שניה ועל תיבות שמע של פרשה שלישית אחר כך והיה אם שמוע ועי"ז יש קצת חיבור גם קודם שיתחיל לכתוב יתפלל ויאמר יהר"מ ה' או"א שתשרה שכינתך במעשה ידי ותצליחני בכתבי זאת שאני כותב תפילין הללו לשם קדושת מצות תפילין שצונו ה' אלהינו ותצילני מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה אמן כן יהי רצון עכ"ל פע"ח הנקרא בפוסקים ספר הכוונת ומהנכון לו' יהי רצון דלעיל ובמצת שמורים נדפס יה"ר באורך ע"ש ולמנקט נפשיה בקצרה עדיף טפי:

שחור עיין בה"ט ומ"ש בשם דכ"ש לענין סתם יינם ע"ש בסי' קס"ד דמסיים בה מ"מ דבר שבקדושה וכתיבת כמה אזכרות של שם חמיר טפי ונכון לקדש עצמינו במותר לנו ולהרחיק מן הכיעור ודומה לו ע"ש. וע"ש שכתב להסתפק אם מותר לכתוב תו"מ בקולמס של עוף טמא דשמא כיון שאינו ניכר ממשו של איסור לאחר הכתיב' אינו רומה לעורות וגידים של הטמאים ע"ש:

בחברתה. וע' בה"ט ודוקא נדבק בסופו אבל בראשו או באמצעיתו מודה הרד"ך דפסול אף בכה"ג עיין בכנה"ג ומ"ש רק התג אחד דבוקה בחברתה ר"ל שהתג של תיבה אחת נוגע עם התג שבתיבה שאצלה ונדבקו זה בזה בזה מכשיר המאירי הואיל וניכר שאינה דבוק ע"י עצמה כן מבואר בכנה"ג וע' בסי' ל"ו ביד אפרים מ"ש שם בתנין שבאות אחת נוגעים זה בזה שפסול ושם הטעם משום דהוי שינוי באות דמחזי כאות אחר משא"כ כאן. ונראה דאף בתיבה אחת שנוגעין התגין מאות לאות ליכא הך טעמא ודינו כמו כן להמאירי דכשר ומ"ש בשם הפר"ח נראה דגם המאירי מודה דודאי יש לגרור הדבוק רק כמש"ל דלא נפסל מ"ש להלן קודם שגרור משום שלא כסדרן וצ"ע בפר"ח שם:

בעפצים. עיין בה"ט ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' ל"ב בקלף שלאחר העיבוד חולקין אותו ומושחין אותו בצבע לבן כדי שיהא חלק ולבן ביותר וקצת סופרים רצו לאסור מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע ומפסיק בין הקלף לכתב והשיב שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה פיהם וכתב שמצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה משום זה אלי ואנוהו והצבע זה שמדובק לקלף אינו הפסק וגם כי כל לנאותו אינו חוצץ ע"ש. ונראה שלכתחלה יש להעביר על פניו בחוזק יד מטלית לבן ולקנח היטב ואז מה שאינו מדובק בהקלף מהצבע דבק טוב יסור ממנו ע"י הקנוח הזה ומה שנשאר מדובק בו הוא נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ ומ"מ נראה שאין להתיר רק משיחה דקה אבל לא אם הוא טוח על פניו ועב קצת:

ס"ת. עבה"ט בשם עה"ג ובפני' מאירות ח"ג סי' י"א כתב שנכד הגאון בעל עה"ג השיג עליו מדברי הש"ע והב"י כאן ובעל פנים מאירות הוכיח מהש"ס דמנחות שהדין עם העה"ג ע"ש. אמנם בשאגת אריה סי' מ"ז האריך בזה דעיבוד וכתיבה לשמה מהני מקדושה חמורה לקדושה קלה ולא מיבעיא מש"ר לש"י דמסתברא דחדא מילתא הוא ומהני בין מש"ר לש"י ובין איפכא ואם עיבד לס"ת מהני לתפילין ומזוזות שקלים מקדושת ס"ת. ואם עובד לתפילין מהני למזוזה ולא לס"ת ואם עביד למזוזה לא מהני אלא למזוזה לבד וכמ"ש הב"י סי' ל"ג ע"ש:

הטהורים. עבה"ט וכ' בבכור שור בשבת דף ק"ח מנין שאין כותבין תפילין כו' והוא ע"פ מה שביארנו בשאלה אחת אם מותר לכתוב תפילין ע"ג עור בהמה טהורה שנעבדה ונעשית ע"ז והעלינו לפי מ"ש כאן דבעינן מן המותר (ור"ל שבתשובה שם הוכיח דמותר בפיך ממש בעינן ודלא כמ"ש התוס' דקאי על המין וספר תשובותיו נעלמו מן העין וחבל על דאבדין) אלא אפי' לפירוש התוס' דהכוונה על המין המותר מ"מ יש לאסור דע"ז איתקש למת כו' ע"ש:

לשתים. עיין בה"ט ועיין בתשובת הגאון בעל אבן העוזר הנדפס בגליון המנ"א ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ג' מש"ש:

עבה"ט. ובבר"י כתב בשם יד אהרן שיש ט"ס בש"ע וכצ"ל והדק ממנו פ' והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה. ולפ' קדש ולפ' והיה אם שמוע שהם ארוכות עושים קלף דק מאד ע"ש. ובהלכות קטנות סי' רנ"ט כתב דא"צ להגיה ע"ש ודבריו דחוקים. וגם כי מ"ש ידחק לחוץ פשיטא שזה מקלקל הנוי ביותר וכאן רוצים להשוות הבתים שיהיה נוי לתפילין. וגם מה ענין לקרות לה ארוכה בשביל שדחוקה באמצע לכן מחוורתא להגיה כמ"ש ביד אהרן כנ"ל:

הפשוטות. עבה"ט ומ"ש שאין לדברי המג"א הבנה עיין ביד אפרים מ"ש ענין נפלא בזה ע"ש:

לא חכם. עבה"ט ועיין בדברי המאירי שהביא הב"י ומ"ש הא"ר ובשו"ת בית אפרים בזה באורך:

עד ס"ק ל"א. עיין ביד אפרים ותמצא ביאור הדברים שהביא המג"א מתשובות הגדולים וכמה הלכתא גוברת' איכא למשמע מינה וכתב בגינת וורדים כלל כ' סי' ה' סופר שנזדמן לו כ"ף פשוט' להשלים השיט' והמשיך גגה של כ"ף עד שהגיע לבסוף ועי"ז דומ' לדל"ת או לרי"ש גדולה שהוא פסול לכמה פוסקים אפשר להקל בשעת הדחק דמוכחא מילתא על ידי כתיבת' בקולמוס דקה שאינ' מאותיות גדולות רק שהאריכהו להשלים השיט'. ואם אין לו תפילין אחרים יכול לברך על אלו ואם אירע כן בכ"ף של אלקיך אסור לגוררה ולכותבה מחדש שאפשר כבר קידשה השם ובשאר אותיות ותיבות יכול לגרור כולה ולכותבה מחדש אבל לתקן ע"י שיגרוד מקצת הרוחב שיהיה כ"ף פשוט' כתיקונ' אין לה הכשר רק בשעת הדחק כמו קודם התיקון ע"ש ועיין במ"ש המג"א בשם תשובת מהר"י הלוי ומ"ש ביד אפרים בזה. וכתב בברכי יוסף בתמונת הכ"ף פשוט' אם כתב פשוט' ובזויות כמו דל"ת פוסל מהר"ש גרבוני ומהר"ם גלאנטי בתשוב' סי' קכ"ד הכשיר וכ"כ מהריק"ש כת"י והעיד שרא' ס"ת שכתב מהר"ל בן חביב לעצמו והכ"ף עליו בצורת דל"ת וכ"כ בלקוטי פר"ח א"ח. ועיין בזכרון יוסף סי' ב' אם האריך הסופר קוצי היודין יותר מהראוי עד שישוו לרגלי הימנית אין למחוק כל הקוץ ולחזור ולכתבו ובפרט ביו"ד השם ויש די לגרור אריכת הקוץ משיעורו הראוי והרוצה להחמיר יכול להעביר הקולמס על הקוץ הנשאר כו' ע"ש:

בפיסול. עבה"ט ומ"ש מתשובת מהר"י הלוי ומג"א עיין בתשובת דבר שמואל סי' קפ"ח שכתב שאע"פ שמהר"י הלוי התיר בבירור לגרור הד' שבמלת אלקיך נראה שעצהיו"ט אם אפשר שיאריכו בתחל' הרגל עד שיהיה יותר מהגגו ואחר כך יגררו קצת מהגג כדי שישאר ברגל כפלים כפי מעשה צורת האות לכתחלה שבאופן זה אין מוחקים האות כעין חק תוכות עכ"ל נראה דס"ל שא"א למשוך כפלים כהגג ממש כמ"ש המ"א חדא דכיון שהמשיכו ברוחב כ"כ עד שכמעט פי שנים ברגלה מסתמא אין ריוח בין השיטות כ"כ וגם כשימשוך שוב הרגל פי שנים כרחב' יהיה יותר גדול מאד שאין דומה לו באותיות הגדולות לכן כ' שימשיך רק מעט שיהיה ארוך מן הגג קצת ואח"כ יגרור וצ"ע אם בכה"ג הגרירה מותרת באותיות השם דשמא כפלים לאו לעיכובא הוא. ועיין ביד אפרים מ"ש בזה על דבר מהר"י הלוי ז"ל ועיין מה שכתוב בס"ק שלפני זה:

והפרידה. עבה"ט וכתב בר"י שבס' בית הרואה למהרש"פ הרבה לתמוה על מג"א בזה שכתב שמותר לגרר קצת הרגל מהכ"ף דמגיע לסוף הקלף ע"ש וכתב בדבר שמואל סי' פ"ט שני בית"ן הסמוכין בתפילין שנדבקו בשעת כתיבה בתחתיהן זה לזה כאלו רגליהם רגל ישרה ואינה ניכרת עכשיו אם הוא כ"ף או בי"ת והסופר טרם שכתב אות אחר לפניו נתן לב לתקן ולהפריד בראש האיזמל בדיבוקן של מטה העלה שם שאע"פ שלכאורה יש לחלק בין ההיא דמהרד"ך בזייני"ן שנעשו כמו חית"ן על פי טיפת דיו דכאן אין הדיבוק משנה אותה לאות אחרת כדינה אלא הפסיד צורת האות באופן שא"א להבחין בינה ובין חברתה. מכל מקום כיון שעל ידי הדחק אין הפרש ניכר לעין כל צריך למחוק כל רגל השני עד סוף רגל הראשון ולחזור ולכתבו ע"ש. ועיין בתשובת דבר שמואל סי' רס"ה שכ' לחלק בין דיבק אות לחברתה משום ס"ס שמא לא נפסלה קודם שנגמר עשייתה ושמא תיקון גרירה אינו בכלל כתיבה שלא כסדרן אבל אם נודע שנדבק קודם הוי ספק פלוגתא אם הפירוד ע"י גרירה ככתיבה שלא כסדרן והמנהג שלא למחות לסופרים ובשינ"ן שנפרדו למטה יש להסתפק אפילו אם היו הפרודין בחוט השערה ע"ש ובבר"י כתב שאם נכתבו כתיקון ואח"כ נפרדו וצורת האות ניכרת יכול לתקן ואין בזה שלא כסדרן וכ"מ מדברי הר"י אלכסנדרי שהביא הב"י וכ"כ היד אהרן ואף שהדב"ש מגמגם בזה נראה עיקר כמה שכתבתי. וכתב עוד בדבר שמואל בשני תיבות על כן שנכתבו בתיבה אחת וכבר כ' להלן לא מהני מה שיגרור קצת עובי אות הלמ"ד של מלת על וקצת עובי אות הכ"ף של תיבות כן מכל מקום שלא כסדרן היו וגם בס"ת אפשר להסתפק משום חק תוכות ע"ש:

הכתיבה. עבה"ט וכ' בגינת ורדים סי' י' וי"א בכתיבת שם הקדוש על פי ספר מצת שמורים יש לסמוך כי הם נובעים ממקום קרוש רבינו האר"י ז"ל ואין לגמגם מחמת שצריך לכתוב כבתחלה אותיות השם חלקים נפרדים ומשתהא בכתיבתו קצת אע"ג דבכתיב' דבת אחת עדיף טפי כדמשמע ביומא מ"מ בזה שיש צורך בכוונה בקדושת השם וגם בכתיבות אות אחת שהוא עסוק בכתיבתו אין קפידא בזה וגם אין חילוק אם יתחיל מסופ' לתחלת' כו' ע"ש:

תיבות. עבה"ט ועיין בדבר שמואל סי' שנ"ד שהביא דברי הב"י והרמב"ם ומבואר בדבריו במלת לאבותיך אם בא למחוק הוא"ו המיותרת אפשר שצריך למחוק בתחלה הבי"ת הקודמת לה הגג והתחתית שתהיה סמוכה להתי"ו והוא"ו תבא אל תוכה ואז ימחקנ' להוא"ו אבל אם ימחוק קודם מיד יפסול משום שתיבת לאבותיך יהיה חלוק ונראה כשני תיבות ושוב לא יועיל מה שימשוך אח"כ כיון שהפיסול נראה לעין כל יש בתיקון הכתיבה ותוספת הדין בהמשכה משום כתיבה שלא כסדרן. ומ"ש הבה"ט ואם יהיה חלוק יש קיצור בהעתק דברי המג"א וע"ש שכוונתו דהיכי שצריך לגרור תיבה יתירה אז אם כשיגרור יהיה חלק ט' אותיות ויפסלו התפילין וכדי שלא לפוסלם אם בסיום התיבה שלפניו יש שם ה"א או קו"ף ימשוך הגג של הה"א או הקו"ף ואע"פ שעל ידי ההמשכ' יהיה הרגל של הה"א או הקו"ף בסופה אין קפידא בדיעבד ע"ש. ולפי מ"ש בשם הדב"ש לכאורה גם בזה היה צריך להמשיך קודם שיגרור ואם כן צריך להמשיך למעלה מן התיבה המיותרת בעוד התיבה כתובה וזה קלקול האות הוא. ואפשר שבזה שאין הפסול רק משום חלק ט' אותיות א"צ לעשות כן ויכול להמשיך אח"כ ואין בזה משום שלא כסדרן ונראה שיש לגרור תחלה ב' או ג' אותיות מן התיבה המיותרת ולהמשיך הה"א ואח"כ יגרור השאר וא"כ לא הי' כאן פסול מעולם כלל. ועי' בשו"ת מ"ב שרצה ללמוד לענין נוני"ן המנוזרין מהא דנמצא תיבות כפולות בתפילין ומ"ש עליו בשערי אפרים שער ה' בפתחי שערים שם דבתפילין אי הוי שלא כסדרן מיירי אבל ודאי מ"מ צריך למחוק ולהסיר התיבה המיותרת משם ע"ש:

הגרר. עבה"ט ועיין בדבר שמואל סי' קנ"ד שכתב שאין לתלות תיבה אחת בין השיטין בכתיבת התפילין ומזוזות אף במקום שהכתיבה כסידר' בין המוקדמת למאוחרת חדא דגם זה מיקרי שלא כסדרן מחמת שינוי וגם מפני שדרך כתיבתן להיות דקה בלי ריוח הרבה בין שיטה לשיטה לכך אין תולין ע"ש שהביא מתשובת הר"ן סי' ל"ט ועיין בגינת ורדים כלל ב' סי' ד' באמצע התשובה שאם נזדמן להסופר שהשיטה דחיקא מהכיל התיבות ששיער לה אין להתיר שיתלה תיבה אחת למעלה בין השיטות ואח"כ ירד לכתוב כסדר השיטה ושם כתב דלדעת רש"י תפילין ומזוזות חמירי טפי ואפי' בתלויות אות אחת מחזי כמנומר ע"ש:

בגג. עיין בה"ט ועיין ביד אפרים בפירוש דברי המג"א בזה:

שנמחקו. עיין בה"ט ובתשב"ץ ח"א סי' קכ"ו וח"ג סי' קצ"ג אוסר העברת קולמס על השם וכתב בבר"י שבתה"ד סי' מ"ח לא משמע כן. אך בדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן בגיטין דף י"ט גבי מלאכת מחשבת נראה כן וצריך להתיישב למעשה ע"ש:

באויר הה"א. עיין בה"ט ועיין ט"ז שהקשה על הש"ע שכתב שיש ליזהר דהא אפי' בדיעבד פסול ועיין בשו"ת מקום שמואל שהביא מש"ע אה"ע סי' קכ"ה דגם שם משמע דוקא לכתחלה רק אם נשתנה צורת האות עי"ז פסול בדיעבד ולכן דעתו להקל בלמ"ד של ולעבדו שנכנס ראשה לתוך ה"א של ולאהבה ולא נגעה רק נכנס לאויר' ע"ש בסי' י"ג ואין להקל בזה כי אם בשעת הדחק:

פסול. עיין בה"ט ועיין ביד אפרים ובשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ב' בביאור דברי הט"ז בזה וע' במג"א ס"ק מ"ח שמ"ש ובדיעבד אם עשאה סתומה כשר הוא ט"ס וצ"ל אם עשאה פתוחה ושמ"ש ביד אפרים שצ"ל קודם ושייך קודם תיבות וכתב הב"ח והוא נמשך לתירוצו דלפי שבסתומה יש מחלוקת לכך נהגו בפתוחה ואם עשאה פתוחה בדיעבד בשר אף להרמב"ם כמ"ש בתשובת אא"ז מהר"ם מאפדו"ה וכן הוא באמת בד"מ ס"ק י' בשם מהר"מ די"ל מ"ש הרמב"ם ואם שינה פסול אס"ת קאי וע"ש ואם ירצו לעשות סתומה ג"כ נפלגו בפלוגתא דרבוותא ולכן נהגו בפתיח' ושגם עכ"פ בדיעבד כשר וע' בט"ז שמביא שם מדברי מהר"מ מפאדאו"ה והזכיר בד"מ וע' בפ"מ שעמד על דברי המג"א בזה דמאי קמ"ל ועיין במחצית השקל שפירש כפשוטו אבל המעיין בד"מ יראה שכוונת המג"א כמ"ש ועיין בגינת ורדים כלל ב' סי' ג' וסי' ד' שנחלקו בזה דפרשת והיה אם שמוע שהיא עשוי' פתוח' והיינו לפי מנהגם כהב"י ע"ש:

קדש. עבה"ט (מ"ש שאין לעשות בשביל זה ב' זוגות תפילין וע' מ"ש לקמן ס"ק ס"ז) ומ"ש בה"ט לענין תפילין דר"ת ועיין בתשו' נ"ב מה"ת סי' ה' שכ' גם כן שלא ישנ' בתפילין של ר"ת פ' שמע כלל ויתחיל מראש שיטה כיון שצריך להניח חלק פ' והי' אם שמוע עד אחר כתיבת שמע אם כן בשעת כתיבת שמע ניכר תיכף שאין סמוכות בתורה ואין כאן מקום לטעות ע"ש. ועיין בא"ר שכ' ג"כ דבתפילין של ר"ת יעשה כולם פתוחות ואף שכותב שמע אחר והי' אם שמוע מ"מ יניח כשיעור ט' אותיות אחר על הארץ ועיין בתשו' רש"ל והתשוב' ממהר"י שויצין הוא בעהמ"ח נחל' ליהושע ונדפס בתשובותיו סי' א' וכתב בשו"ת ח"צ סי' נ"ט דלפי מנהנ האשכנזים עכשיו שכותבין ג"פ ראשונות שיהיו פתוחות לכ"ע והרביעית פתוח' להרא"ש ליכא חשש זה שהתפילין שבראשו והס"ת שעול' לקרות סתרי אהדדי דדוקא בראשונות כגון קדש והיה כי יביאך שהם סמיכות שייך הך חששא משא"כ בשמע והי' אם שמוע שאינם סמוכות. וגם דהאידנא כל ס"ת שלנו הם עשויים בפתוחות וסתומות ע"פ דעת הרמב"ם ע"ש ודבריו שם תמוהים מ"ש ואי בעית למיחש לסברת מהרי"ו דילאון מה לי כתיבה ע"ד הרמב"ם או הרא"ש לדברי כולם התפילין היפוך הס"ת שבס"ת סתומ' ובפרש' פתוח' ע"ש וזה תימא דבשלמא לפי מנהג מדינות אלו שכ' הרמ"א שעושין גם הרביעית פתוחה אליבא דכ"ע שפיר משא"כ לפי מ"ש שם מנהנ האשכנזים שהרביעית פתוחה להרא"ש וא"כ זה כמנהג שכ' הב"י שמתחילין בראש שיטה והיא סתומה להרמב"ם ואע"ג דלהרא"ש פתוחה הוא בע"כ עבדינן הכי וא"כ העולה לס"ת שכתובה ע"ד הר"מ אין חשש כלל שהפתוחה שבוהי' אם שמוע היא סתומה להרמב"ם ולהרמב"ם הוא שוה עם הפ' שבס"ת גם תמהני על מ"ש שם וכתבו האחרונים דטעמם משום שלא אפשר לעשות סתומ' לכ"ע לכן בחרו לעשותה פתוחה כו' והמעיין יראה שהמג"א כ"כ על המנהג שכתב רמ"א שנוהגין בפתוחות דהיינו שמתחילין והיה א"ש מראש שיטה דהוי פתוחה לכ"ע וכמש"ל ס"ק נ"ב (ועיין שם מ"ש בפירוש דברי המג"א ובאמת שתירוצו צ"ע דמה הפסד היה כאן אם הי' עושין כמ"ש הב"י ומה בכך שלא יהיו סתומה לכ"ע עכ"פ יצא י"ח סתומה להרמב"ם ונראה שכוונתו כיון שא"א להעמיד על קו הדין שיהיה סתומה לכ"ע חששו לתקל' שכ"א ימצא לו ענין אחר ויש לחוש שמא לא יניח חלק כט' אותיות בסוף שמע ויתחיל מראש שיט' דזהו אינו לא פתוח' ולא סתומה כמ"ש המג"א אח"כ ולכן הנהיגו בפתיח' לכ"ע דלא עביד דטעי שהרי גם הג' פרשיות ראשונות כתבן בפתוחות אליבא דכ"ע גם זה כן) אבל לפי המנהג שכתוב לכתוב הח"צ שהאשכנזים נוהגים עכשיו והיא כשיטת הב"י א"צ לסברא זו של המג"א כלל דמה שעושין פתוחה להרא"ש אינו משום ברירה ורצון לעשות פתוחה רק מצד ההכרח דכיון שחוששין טובא לדעת הרמב"ם כשרוצים לצאת ידי חובת סתומה להרמב"ם א"א כ"א כשיעשה ע"ד זה להניח חלק כשיעור ט' אותיות בשיטה העליונה ואף שזו פתוחה לדעת הרא"ש בע"כ סומכין לו' דבדיעבד כשר בפתוחה וא"צ לתירוץ המג"א שבחרו בפתיח' וצ"ע וראיתי בשיורי ברכה שהביא דברי הח"צ דבתפילין שנהגו ג' כהרמב"ם והד' להרא"ש פתוח' אין לחוש למ"ש הב"י בשם הר"י דיליאן כו' משום דא"א לעשות סתומה לכ"ע ובין להרמב"ם ובין להרא"ש התפילין היפך הס"ת וכתב שמהו' ישעי' באסאן בתשוב' כת"י תמה עליו דהקורא בס"ת לדעת הרמב"ם לא סתרי כו' ולא היתה כוונתם לעשות פתוחה להרא"ש אלא לעשות סתומה לרמב"ם ע"ש והיא ע"ד שכתבתי אלא שלא העתיק דברי הח"צ יפה שאין דעת הח"צ להתיר מהאי טעמא דמה בכך שא"א לעלות בתפילין כאלו לתורה באמת יחלוץ אותם ולא יעלה כ"א בתפילין לדעת כ"א בתורה שנכתבה ג"כ ע"פ דעתו רק שבא לו' כלפי שאמר האיש ההוא שלא לעלות לס"ת הכתובה לדעת הרמב"ם בתפילין כאלו וע"ז השיג דאם כן גם בס"ת הכתובה להרא"ש לא יעלה ואמנם באמת בלא"ה ז"א דלא שייך רק בקדש והיה כי יביאך כמש"ל אך דמ"מ קשיא מ"ש דבס"ת הכתובה לדעת הרמב"ם סתרי אהדדי דהא ליתא ואדרבא בפשיטות היה לו להשיג על האומר שאסור לקרות בס"ת להרמב"ם דז"א דאדרבא להרמב"ם הס"ת ותפילין שוים הם לפי המנהג זה שהד' פתוחה להרא"ש וממילא הוא סתומה להרמב"ם וגם בתורה היא סתומה וגם מש"ל דהביא תירוץ המג"א להך מנהגא וליתא אלא למנהג הרמ"א ומ"ש עוד בשיורי ברכה בשם מהרי"ב הנ"ל לק"מ ויש לדחות ע"ש: (בש"ע סל"ו) והיה אם שמוע מתחילין באמצע שיטה כו' ובתב הרדב"ז חלק ב' סי' קצ"ד שאם התחיל בשיטה שני' גם כן באמצע כמו בשיטה ראשונה ושאר שיטין מתחיל מראש הדף צריכה גניז' וכותב אחרת ואם אירע טעות בפרשה ראשונה צריך לגנוז כל התפלה ע"ש והביאו בבר"י:

דאפשר עבה"ט ועיין במשאת משה סי' ת' שכתב ליישב שיטת הרמב"ם ע"ש:

מעור א'. עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' א' וסי' ב' אם נעשה מעור א' מחותך מצדדיו אחר שמקפלים אותו ואח"כ עולים עליו עור מצד המעברת' לצד שכנגדו וכן אם עשה ד' בתים וחיברם על ידי תפירה ועוד כמה דינים בענין בית החיצון שאינו רואה את האויר ע"ש באורך ועיין בבגדי כהונה סי' א' בענין זה:

וגם הבתים. עבה"ט. וכתב בבר"י בשם בית יהודא ח"ג סי' פ"ח אם מחמת אויר שבין הבתים כשיתיבשו העור נתרחבים הבתים וכשיהדקם ימצא הרבוע מכוון כשרים ע"ש:

שחור עבה"ט וכתב בשו"ת נודע ביהודא סי' א' שיש סופרים אומנים מטיחים טיח' עבה על הבתים וע"י שמנים שפירטוס הם שחורים בתכלית ההידור ואין לחוש משום שא"ר דכל לנאותו אינו חוצץ דכל השייך לשחרור להשחיר בכלל לנאותו הוא וגם בשעה שהוא מטיח הטיח העב אין חשש משום מחיקת השי"ן שהרי אין שם רק השי"ן לבד וגם דהציפוי לנוי אינו מבטל ולכן תפילין דמארי עלמא הם ויש בהם משום ואנוהו. ואעפ"כ יש להחמיר שלא יהיו טיח עב יותר מעור הבתים וגם פשיטא שצריך שרבוע הבתים יהיה בבתים עצמם בלא הטיח ואם עושה הרבוע ע"י הטיח הוא שלא כדין וגם יש לאסור שלא לתת לתוך הטיח הזה עצי פול שחוק דבעינן מן המותר בפיך ע"ש:

בבית'. ועבה"ט וכ' בנ"ב מה"ת דאף שר"ת חולק וס"ל שתהיה שוכבת מ"מ א"צ להניח שתי זוגות תפילין דשאני סדר הנחתן דאיכא רב האי גאון וכמה גאונים דקיימי כשיטת ר"ת ע"ש. ואפשר לומר דבכאן אף לר"ת אין פסול בדיעבד בזה משא"כ לענין סדר הנחתם דודאי עכובא בדיעבד הוא אליב' דר"ת ולכן צריך לצאת דעתו בזה. ועוד נראה שהמנהג של ב' זוגות תפילין יש לו סוד מונח ע"פ הזוהר וחכם הרזים האר"י ז"ל שאלו ואלו דברי אלהים חיים ולכן החזיקו בזה כל יראי השם וחושבי שמו משא"כ בשאר מחלוקת הפוסקים כל דסוגיין דעלמא כחד מינייהו הנח להם לישראל כו' ומי שרוצה להיות חכם בעיניו יעשה כדעה האחרת ורוצה לצאת י"ח של דעה זו ע"ז אמרו כל המתיהר כו' ודי בזה:

בהמה. עבה"ט ובנ"ב מ"ת ב' חולק ג"כ עליו וכתב שזה תלוי בטאלדורוש המבואר בסי' נ' וכיון שטאלדירוש אין הב"י מכשיר לכתחלה איך יוסף להכשיר בני מעיים וע"ש שכתב בטאלדירוש שהב"י מתיר בשעת הדחק ואני חושש אפילו בשעת הדחק שהרי הל"מ הוא גידין והטאלדירוש עור הוא שהוא הקלף ועור לתפירה לא שמענו כו' ועיין שם שהעלה שאין לתפור בגידי עוף טהור כי מי יכריע איזה מהם קרוי גידין ואיזה מהם חוטין ואיזה מהם וורידין ואיזה מהם מיתרים ולכן אין היתר לקחת גידי עוף לתפילין ע"ש: בש"ע סעיף מ"ז. והניחם בד' בתים כו'. וכתב בבר"י בשם בית יהודא ח"ג סי' ע"ו דלאו דוקא הניחם בדיעבד אלא כיון שכתבו בד' קלפים חשוב דיעבד ומותר להניחם לכתחלה ע"ש וכתב עוד שאם נמצא בפרשה רביעית מותר לכותבם בקלף לבד דהוי כדיעבד ואם נכתבה פרשה אחת בש"ר שלא כסדר עיין בשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ סי' תרל"ב ע"ש:

צד. עבה"ט וכו'. עיין בבר"י שמ"כ לאחד קדוש מה שרוב העולם אין בתפיליהם חריצים עד למטה ולא חוט התפירה עובר בין בית לבית ושמעתי שהטעם שע"י החריצים מתקלקל רבועם ובפרט אם חוט התפירה עובר שגם הוא מפריד רבועם ברוב הימים ומה גם אם הם במקום חם ושרב והרבוע הל"מ והחריצים פלוגת' דאמוראי ופוק חזי מאי עמא דבר ואפשר שסמכו על סמ"ק שכתב דוקא כשכתב על קלף אחר אבל על ד' קלפים א"צ וע"ש כתב עוד בבר"י שבבית דוד סי' כ"ח למד זכות על הסופרים שנהגו לעשות הבית של ראש בלי חריץ רק רשימה כל דהיא. ונחלקו עליו רבני הדור כאשר נדפס בח"ב מכנה"ג ח"מ אחר סי' רפ"ט ובכהונת עולם ע"ש וע' בבגדי כהונ' סי' א' שכתב ג"כ דאם אין חריצים רק שעושים רושם שהרואה יסבור שהם חריצים פסולים כי לכל הדיעות צריך הבדל מעט בין הבתים שיהיה החריצים ניכרים ממש:

יכתוב של יד קודם. הטעם מדכתיב והיו שיהיו נכתבין כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב ש"י קודם לש"ר:

כולם בקלף א' מדכתיב והיו לאות על ידיך דמשמע אות אחת כלומר בית א':

כתיבה תמה. פי' שיהיה כל אות מוקף גויל כ"כ הטור וכ' מו"ח ז"ל ולענין הלכ' נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה בין מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו כו' ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו כי בהדיא איתא לקמן סי' זה סכ"ה דע"י זה לא מקרי שלא כסדרן ומותר לגרור בדבוק וכ"כ הוא עצמו לקמן ע"כ אין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו:

או לשם ס"ת. כי קדושת ס"ת חמורה מתפילין כדמצינו לענין תשמיש המטה שבס"ת צריך שיוציאנו מאותו חדר דוקא כמש"ל סי' ר"מ ס"ז אבל מזוזה אינה חמורה כתפילין וא"כ כי עבדו לשם מזוזה לא עבדו לשם תפילין:

וסייעו קצת בעיבודה כו'. בי"ד סי' רע"א הוכחנו דאפי' במסייע בסוף העיבוד מהני אבל זה פשוט דלא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות לתפילין שזה אינו ממלאכת העיבוד:

יתבאר בטי"ד כו'. בש"ע שם לא נזכר מזה כלום אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי וסיים שם בלשון זה אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו:

חלוקה לשתים. לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אע"פ שנראה חלל הנקב מכל מקום כשר כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים אבל באמת אינו כן שהרי כ' ב"י בשם הריא"ס פירוש נקב קטן כחוד' של מחט עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלק לשתים אינו נקרא נקב וכותבין ע"ג וכו' עכ"ל הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין ותו דבעי דוקא נסתם אלא ע"כ דאף שהדיו מקיפו מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו:

אפי' ניקב כל תוכו כו'. בפ' הקומץ ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. פירש"י תוכו רגל פנימי יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו גויל החלק שבתוכו ע"כ והרי לכל א' מהלשונו' קולא וחומרא דללשון א' יש קולא ברגל פנימי של ה"א שאפי' נשתייר כ"ש כשר ויש חומרא דלא מיירי מן הגויל שבתוכו כלל ממילא סמכינן אירושלמי שמביא הטור שגם מבפנים צריך להיות מוקף גויל. וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי וס"ל מבפני' אין צריך להיו' מוקף גויל והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בש"ע וש"פ שמביא רמ"א ס"ל כפי' בתרא ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירוש' דמצריך היקף גויל מבפני' ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפי' שזכרנו וכן נכון אלא דהטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומ' אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול:

או שנפסק רגל הא'. דבר זה א"א להולמו ואציע לפניך שיטת התלמוד והפוסקים וז"ל אגרא איפסק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא [פי' שבא נקב בה"א של העם בתפילין שלו] א"ר אבא אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. רמי איפסק לי' כרעא דוי"ו דויהרוג אמר ר' זירא זיל אייתי תינוק דלא חכי' ולא טפש אי קרי ליה ויהרוג כשר ואם לאו פסול ופי' המרדכי דבנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג אין מועיל מה שנשאר כמלא אות קטנה דאדרבה אי הוי נשאר כשיעור יו"ד הוה פסול בודאי דהא בודאי וי"ו בעינן וכן בכל אותיות הפשוטות כגון זייני"ן נוני"ן פשוטין אבל בההיא דאיפסקא רגל הה"א דכשר אי נשתייר כשיעור יו"ד. וכ' מהרי"ק שורש ס"ט בדין אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת על עצמה וכן נקודת הפי"א שאין נוגעת לגגה שהוא פסול וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל בראיי' התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל. וכך כתב ריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול היא משום שזה האות נדמה לאות אחר אבל היכי שהפסול משום שנפסק צורתו לא מהני וז"ל וכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא אות אחרת דהיינו עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. וא"כ צ"ע במ"ש רמ"א דכשרגל הא' נפסק מהני קריאת התינוק נגד הפוסקים ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת תינוק בכל מילי זה אינו מצד הטעם שזכרתי בשם הפוסקים ועוד דהא מהרי"ק איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה לא מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה. וכ"מ ג"כ מסכ"ה לקמן שכתב הש"ע באם אין רגל הא' נוגעת יכול לתקן ואין בזה משום שלא כסדרן משמע הא בלא תיקון ודאי פסול וסברא זו כ' מהרי"ק שם גם בלבוש לא זכר הך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א גם אין להגיה ה"א בדברי רמ"א במקום הא' דעל אות ה"א אמר אם נפסק רגל שלה דגם באות ה"א אין מועיל תינוק כדכתב בהדיא המרדכי הביאו ב"י דשם הוי השיעור כשיעור אות קטנה דוקא ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א מקומו הוא אח"כ וכן צריך להיות מיהו אם אנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול כו' כנ"ל בלי ספק ורוח אחרת:

אם תינוק כו'. נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאין מועיל תינוק. ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות כנ"ל נכון וברור: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק וראיה מדברי מהרי"ק וריב"ש שהבאתי לעיל בנפסק היו"ד מן האל"ף ומיירי בעשה הסופר כן מתחלה כמבואר בדבריהם שם ואפ"ה פלפלו שם אם שייך בו מראה לתינוק מטעמים אחרים אלא ודאי שאין בזה חילוק. ומה שכתבו הפוסקים בזה אם נפסק נמשכו אחר ל' התלמוד ושם מעשה שהיה כך היה:

ולא חכים. בגמרא נקט האי תיקון על מה שנפסק ו"ו דויהרוג ה' ופירש"י דאי חכים מבין דמגדף הוא לומר ייהרג כלפי מעלה אומר ויהרג עכ"ל. משמע הא דבעינן שלא יהא חכים היינו חכים כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהי' מתפרש שפיר אבל לא חכים בהכרת אותיות היטב ואינו מבין מה שכתב לפניו דזה ודאי כשר:

ולא טיפש. שאינו יודע לקרות:

ואין צריך לכסות כו'. פירוש דאע"פ שאינו מבין הענין מ"מ ה"א מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות הוא יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותו תיבה קמ"ל דלא חיישינן להכי ועמש"ל בסמוך שפעמים צריך דווקא לכסות:

הא דמכשרי' כו'. בב"י הוכיח זה דהוקשה לו אמה דמכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול ותי' דלא אמרינן כן אלא היכא שנדבק' האות בחבירת' אבל היכא דאיפסק בנקב לא והכי דייק לשון רש"י כו' ועי"ל הא דמכשרי' בנפסק ע"י נקב היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב' וכמ"ש כאן בש"ע והנה מדברי הטור משמע דלא ס"ל כהתירוץ השני דהא כתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ולתי' השני אמאי פסול בנקב הא אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחלה בכשרות אלא ע"כ דס"ל כתי' הראשון. אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ וצ"ע מה דעתו של הש"ע בזה ותימה על רמ"א שלא כתב בזה כלום:

חק תוכות. פי' שחוקק התוך של המחק וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות ודבר פשוט שאפי' אם הטיפ דיו לח עדיין פסול כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

דלי"ת במקום רי"ש כו'. אין תקנה למחוק כו'. פי' ע"י המחק של התג אין תקנ' אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן בעש' רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיק' פוסלת וכל שיש תקנ' היינו קודם שכתב אות שאחריו אבל לא אח"כ דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין:

כצורת נו"ן כפופה. פי' כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצידה כמו וי"ו ואם כן כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין צריך לגורר' ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך לגרור כולו ולפי זה ה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כמו ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה הא'. אין צריך לגרור רק אותה:

בין אחר שנגמרה וכו'. מכל מקום אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לביל' כו'. וכתב מו"ח ז"ל אפי' אם נמצ' כן בשבת שא"א לגוררו מכל מקום אין צריך להוצי' אחרת כיון שמעיקר דין ס"ת יש תקנ' רק דאיסור שבת רביע עליה:

צריך לדקדק בחסירות כו'. בלבוש האריך כאן במה שלא יכה עושים הסופרי' שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב והפליג מאד בעונשן. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי שהוא טעות גדול:

היו כתובין שלא כסדרן. דכל אלו שהפסול צריך תיקון בגריר' לא מועיל תיקון דהוי חק תוכות דהא צריך לגרור כל הרגל שנכתב בפסול וע"כ אע"פ שמתקנ' אח"כ הוי שלא כסדרן אבל ביודי"ן שאין נוגעין בגוף האותיות מצי לתקן להדביק' ולא הוי משום שלא כסדרן ולגבי ח' שכ' ב' זייני"ן דאין שם צורת ח' לגמרי על כן לא מהני אח"כ תיקון. ולפ"ז אם כ' גם החטוטרא שעל שני הזייני"ן רק שלא נדבק יחד שפיר ודאי מועיל ג"כ התיקון אח"כ ומ"ש המחבר אח"כ בשם יש מי שאומר אין כאן מחלוקת רק חידוש דין ועמ"ש עוד מדין יודי"ן שאין נוגעין בסימן ל"ו:

נראה כשתי תיבות כו'. כב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתיר אות כגון לאבותיך מלא בוי"ו שאחר שיגרור הוי"ו ימשך הב' שלפני' באופן שיהי' ממולא החלק של מקום הגרר ובצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד ואם ימחק היו"ד יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי מהני או לא ע"כ. וספק זה איתא בנו"ן כפופה שנמשך חלק התחתון הרבה יותר מן שיעור הראוי למלאות השיט' אי כשר אי לא:

יש ליזהר שלא יכנס. בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה משמע אפי' בדיעבד ואיני יודע למה כ' כאן לשון לכתחל':

כדי גגה של למ"ד. זהו שיעור מלא אטבא דספרי שאמרו בפ' הקומץ והיינו כחצי צפורן כמ"ש ב"י ולא כדעת הטור שס"ל שיש חילוק בין הרא"ש לסמ"ק בזה. ובב"י הביא עוד בשם א"ח בשם הרר"י שצ"ל שיעור חצי צפורן למעלה מראש' של למ"ד וכן למט' מן הצד"י ואיני יודע למה לא חש לה הב"י לכל הפחות לכתחל' והי' לו להביא' בש"ע:

כמלא אות. בי"ד סי' רע"ד ס"ד הוכחתי בס"ד דהיינו לכתחל' אבל בדיעבד אינו פסול אלא אם נראית כאחד ע"פ תינוק דלא חכים כו' ע"ש:

חוץ מפרשה אחרונה וכו'. פי' שבתורה היא סתומה ע"כ יש לסתום אותה גם בתפילין אע"פ שמה שהיא סתומה בתורה הוא מטעם שיש לה שייכות עם מ"ש לפניה משא"כ בתפילין מ"מ יכתוב כמו שהוא בתורה וכב"י בשם רמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או להיפך פסולין וג' פ' הראשונות שבתפילין כולן פתוחות ופרשה אחרונה סתומה והקשה על זה דהא אמרי' בהקומץ דף ל"ב בפרשה דמזוזות עבדי' סתומות ואי עבדינהו פתוחות כשר מטעם דהא בתורה אינם סמוכות וא"כ הכא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם נכתבים כסדר שכתובות בתורה ע"כ צריכין כאן להיות ג"כ פתוחות אלא שמע והיה אם שמוע דאינם סמוכות בתור' מ"ט יופסל אם עשא' לפ' והי' אם שמוע פתוחה ותי' ב"י כיון דבקצת פרשיות של תפילין אם שינה פסול לא מפלגינין ביניהו והוא דחוק דמנלי' לרמב"ם זה. ורש"ל בתשובה סימן ל"ז פי' דפסול דקאמר רמב"ם ר"ל פסלן מעיקר הכשירן לכתחלה ול"נ ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך דע"כ יש חילוק בין תפילין למזוזות בפ' והיה אם שמוע שבתפילין בעי' סתומה אפי' דיעבד מדאמ' בהקומץ ר"נ ב"י א' מצוה במזוזה בסתומות ואי עבדינהו בפתוחות ש"ד לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות וכאן במזוזה פתוחות אלא ע"כ אף במזוזה בסתומות ודייק הרמב"ם דע"כ האי דיוק דאין מורידין קאי גם על התפילין דאי אס"ת לחוד לישני ליה דאה"נ דמס"ת אין עושין מזוזה משום דבס"ת הוי סתומות ובמזוזה בעינן פתוחות והא דאמר טעמא משום דאין מורידין קאי על תפילין דלא יעשה מהן מזוזה ואע"ג דהוה כשר ג"כ בפתוחות ומ"ה אמר חד טעמא אתרווייהו דהיינו אין מורידין אע"כ דגם בתפילין בעינן סתומות כמו בס"ת ובמזוזה וא"ל בפתוחות כשר בדיעבד למה לא אמר לימא מסייע מתפילין טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין ואמאי הא תפילין בסתומות ומזוזה בפתוחות וה"ל לסייע דבדיעבד כשר בפתוחה מדלא משני הכי אלא משני שם שינוי' דחיקא ש"מ דבתפילין פסול בפתוחות אפי' דיעבד כנ"ל לדעת רמב"ם נכון:

ויש מכשירין וכו'. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר הלכה למעשה בס"ד. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' הפרשיות פתוחות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע והפ' הד' שהיא והי' אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע השיטה וכן בכותב ומניח בסוף השיט' חלק ומתחיל הפ' שאחריה בראש שיט' השניה זהו פתיח' ושיעור החלק כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפ' בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה השני' והרמב"ם כתב וז"ל פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיט' מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה [זהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה מניח שיטה שאחרי' פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה הג' [וזהו להרא"ש סתומה] פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף השיטה תיבה א' [וזהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה א' בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה השניה ויתחיל לכתוב פרשה הסתומה מאמצע שיטה הב' (ואפשר שגם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיט' מניח בתחילת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה פ' סתומה [וזהו להרא"ש פתוחה] נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל. וכתב ב"י דאם נעשה התפילין כמ"ש הטור דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתן חוץ מפ' אחרונה שתהיה סתומה בזה יצאנו ידי חובת שיטת הרא"ש דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי פתוחה אך לא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיט' מיקרי סתומה א"כ הוין כולן סתומות אם ישאיר מתחלתן חלק והיאך כתב רבינו הטור או מתחלתן וע"כ אין הכשר רק אם ישייר חלק בסוף כל פ' א"כ הוי אף האחרונ' פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפ' עושה את הפ' שאחריו פתוחה. וע"כ נוהגים בכל ארץ ישמעאל שנוהגים בכל דרכיהם כהרמב"ם שעושין בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיטה ופרש' ג' שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימ' בסופה ופ' ד' מתחלת באמצע השיטה נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם פתוחות כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם כמ"ש הפוסקים מדבריו. וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק שפ' שלפניה בסופה עושה פ' שלאחריה פתוחה והיא מתחלת מראש השיטה וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פ' הד' באמצע שיטה מקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן שתהיה סתומה. אבל לרמב"ם ניחא דכהאי גונא מקרי סתומה. ובמדינות אלו נוהגים שכל ג' פרשיות מתחילות בראש העמוד ומסיימות באמצע הדף ופ' הד' מתחלת ג"כ בראש הדף ומסיימת בסוף שטה האחרונה וקשה ע"ז דהיא דלא כמאן דלהרמב"ם לא הוה פ' ד' סתומה כיון שמתחלת מראש הדף ואפי' להרא"ש דמצינו סתומה מראש הדף דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה מ"מ בכה"ג שמתחיל מראש הדף וכבר הניח חלק בסוף פ' הג' ודאי הוי אף פ' הד' פתוחה וא"ל דהחלק שבסוף פ' הג' אינו מועיל אלא לענין שהפ' עצמה הוי פתוחה עי"ז אבל לענין פ' שאחריה אינו מועיל כלום וסברא זו כתב מהר"מ פדוא' בתשו' סימן ע"ז בשם א"ח אך לא הסכים עליה כי אם להכשיר התפילין שנכתבו כבר ונתפשטו כי דברי הרמב"ם אינם מוכיחין כן גם רש"ל בתשו' סי' ל"ז הרבה להקשות ע"ז הסברא ושם תיקן עכ"פ תמונה שלנו מטעם שבעל העיטור ס"ל שכל הד' פרשיות בעינן פתוחות בתפילין ובזה יצאנו ידי הרא"ש ג"כ דהא בדיעבד עכ"פ מודה דמכשיר בפתוחה אף פ' הד' ואף הרמב"ם שכתב פסול בעשה הד' פתוחה לכתחלה פסל אות'. אבל לפי מ"ש לעיל מדברי התלמוד דאף דיעבד פסל בפתוחה פ' ד' וכדעת הרמב"ם אינו מן הראוי שנעשה כן לכתחלה ולברך בכל יום עליהם. גם רש"ל הקשה עוד ע"ז דדברי בעל העיטור ל"נ כלל למ"ש שאף הפ' הד' תהיה פתוחה דהוא נגד התלמוד והמנהג דנהגינן במזוזה ובטלה דעת זה נגד כל הפוסקים קמאי ובתראי: והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיט' כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיט' תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרש' לפרש' דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומ' דלהרמב"ם הוי טעם סתומ' בהכי כיון שאין חלק כשיעו' במקו' א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרש' הראשונה ואם כן הוי סתומה גמור' משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוח' כל שמתחלת בראש השיט' וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעש' בדרך זה דפרש' ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרש' הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיו' והפרש' הד' יעש' ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחו' מכשיעור נמצא שהפרש' הד' היא סתומ' לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעו' לא הוי פתוחה אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרש' ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומ' הפרש' שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיט' דעכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשות' במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרש' הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדווא' שם וקילס'. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל:

עור הבתים וכו'. דהלכה למשה מסיני הוא שלא יהא כשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה בלבד. ובכלל זה אפילו רצועות דלעור הבתים הוא פשוט מקרא בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן נקמט בעור הבתים פשיטא שצריך להיות מן המותר בפיך:

אפילו מנבילה. דזה מקרי ממין המותר בפיך:

מקלף. שגם הוא נקרא עור:

או מעור שליל. ולא אמרינן כיון דחשוב כבשר לענין טומאה לא חשיב עור. ומביא ב"י בשם יש אומרים דיותר טוב עור של שליל שלא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש זכר או נקבה:

היכא דאפשר. כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא בשלא נתעבד מ"ה אין בו פסול בעיבוד שלא לשמה אלא דש"פ חלקו על הרמב"ם ופסק הש"ע כרמב"ם בשעת הדחק:

יעשה ד' בתים. דילפי' מלטוטפות דטט בכתפי שתים ופת באפרקי שתים פי' דבמקום הנקרא כתפי ואפריקי כשרוצים לומר שנים הם אומרים טט או פת ומדכתיב לזכרון בין עיניך זכרון א' אמרתי לך הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד ובש"י כתיב והיה לך לאות כשם שאות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים:

כדי שיהא להם אותו אלכסון כו'. פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשין נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובה ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספת אלא שיעור אחר:

נתקלקל ריבוען. אע"ג דגבי ציצית אמרי' בסי' י"א ס"י שאם נתקלקלו חוטי הערב אחר שנעשו בהכשר אין צריך לתקן אותו אח"כ שאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית קפיד קרא על שעת עשיה אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעה בעינן שיהיו מרובעים:

של ארבע ראשים. זה רמז לכתב הלוחות שהיתה כתובה משוקע' שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות והוא של ד' קמטים שנעשו שם ג' אוירות ועוד יש לנו כ' ס"ת שהי' בולטות וכנגדם עושין שי"ן של ג' ראשים והטעם שעושין רמז זה דוקא באות שי"ן כדי לרמז בהם הימים שאדם מניחן בשנה שהם שי"ן וי"א דשם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה מ"צפ"ץ והיינו שי"ן וע"כ נא' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן. ומצאתי שטוב יותר לעשות שיני"ן אלו בקמטי"ן ולא ע"י דפוס דזה הוי כמו חקיקה ואין לעשות חקיקה כמו בכתב התפילין:

אפי' אין ריוח ביניהם. דבר זה נתקשו בו רבים כמבואר בב"י בגמ' איתא בפ' הקומץ כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכ"א א"צ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחד ואחד ופירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשה כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חותך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות [בב"י העתיק כמין ד' פרשיות] והניחם בד' בתים והיה מדובק למטה עור א' כדי שתהא פ' אחת בבית א' וביניהם בתוך הד' בתים של עור הא' נותן חוט או משיחה בין כל בית עכ"ל וכ' רי"ו ואם כתבן בעור אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהם אם נתנם בד' בתים ולפ"ז צ"ל הא דא"ר צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דהא לחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א א"צ כ"כ אלא סגי בחוט או משיחה בין כל א' וכב"י ז"ל וכ"פ בנ"י אבל מה שפירש"י שצריך שיהי' ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר' אבל לחכמים א"צ וא"כ א"א להכניסן בד' בתים כו' עכ"ל ודחק עצמו מאוד בביאור דברי רש"י ע"ש: אח"ז הביא בשם מהרי"א ומהר"י חביב שהקשו אם הן על קלף אחד א"א שיהיו זקופות בבתים שלהם כי היאך יוכל להוציא הפ' מן הבית האח' ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פ' הא' בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הג' וכן בג' וד' כו' ומסיקו בזה דבאמת א"צ זקיפה לפ"ז והאי תנא פליג על מאן דבעי זקופות וא"כ נשארו דברי הטור בקושי' שפסק כתרווייהו תוך כדי דבור והנלע"ד דרך אחר בזה דרש"י לא נתכוין שיחתוך בין הפרשיות עצמן בין כל פרשה לחברתה שיכניס דרך שם הבתים דזה ודאי כמו כתב כל אחד על קלף מיוחד דמהי תיתי שיהיה פסול במה שהם מדובקים למטה מן הכתב ביחד אלא כוונת רש"י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פ' לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פ' ובאמת אין הפרשה עצמה תוך חלל הבית אלא מכוון נגדו ממש וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב נמצא שכל הפרשיות הם תוך ד' בתים כיון שבין פ' לפ' יש הפסק בעור ה מפסיק בין בית לבית וההפסק מגיע עד הכתב של הפרשיות ובהא פליגי רבי וחכמים דרבי ס"ל כיון שהפרשיות כולם מחוברים צריך שיהיה ריוח ביניהם וחכ"א א"צ אלא חוט או משיחה סגי לעשות הפרש ביניהם ודרך זה מבואר בלשון רש"י שכ' חתך למעלה העור והיינו למעלה מן הכתב ולא כתב חתך בין הפרשיות גם שאר לשונו מכוון בזה וא"ל הא לא יהיה אפשר לקפל הפ' מסיפן לראשן כיון שהם בקלף א' אין בזה קפידא לדינא וע"כ לומר כן בכל הדרכים בזה וכן א"ל הא אין ההפסק מגיע עד למטה דקי"ל כרב דימי דכיון דמינכר החריץ שבין בית לבית תו לא צריך ולא כאביי דאמר צריך שיגיע החריץ למקום התפר כנ"ל בזה:

והוא שיטלה עור וכו'. בטור כתוב והניחן בבית א' יצא וכתב ב"י דהטור לא דק ולעד"נ דהוא לא דק בזה דהכי איתא בגמ' ת"ר אם כתבן בד' עורות והניחן בבית א' יצא וצריך לדבק דר"י רי"א אין צריך אר"י ומודה לי ר"י שאם אין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר שטולה עור א' מלמעלה ומניחה פי' מכסה עור א' על כל הבתים ונראה כבית א' ופריך היינו פלוגתייהו ומשני רבא דבאמת חזר בו ר"י והודה לר"י והוקשה לב"י למה לא כתב הטור הדין דטולה עליו עור והוי רבותא אע"פ שהם מונחים בפנים בד' בתים ותימה עליו אם הי' שום מעל' לדין דטולה עליו עור על מ"ש בברייתא ומניחן בבית א' למה לא אמר ר"י תחילה רבותא מקום שאמר א"צ הי' לו לומר אפי' טולה כו' אלא ע"כ פשיטא דשוין הן א"כ לא הוצרך הטור לכתוב אלא הדין דברייתא דמניחן בבית א' ודין דטולה עליו הוא ממילא ועיקר הרבותא שא"צ לדבק כו':

ויעביר חוט התפירה. קשה למה הוצרך לכתוב זה בסעיף מ"ז כיון דבכל התפילין אמרינן כן ובאמת יש פלוגתא בזה בין הפוסקים במ"ש בתלמוד שצריך שיהיה חוט או משיחה ביניהם אי קאי דוק' אכתבן בקלף א' או אפילו בד' קלפים ונראה דהטור והש"ע ס"ל דלפי האמת קאי תלמודא אקלף א' ואז פסול בלא חוט ביניהם דל' תלמוד משמע שם אדיעבד ומ"מ חשו להחמיר גם בד' קלפים לכתחלה מ"ה כתבו לעיל ובלבד כו' דמורה שאפי' דיעבד מעכב וכאן אמרו לישנא דלכתחלה אלא דקשה על רמ"א שכתב אחר זה מיהו אם לא עשה רק י' תפירות כו' דכשר בדיעבד היה לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן:

יהיו בחוט א'. בב"י בשם הרי"א מסיים ע"ז ולא יפסק החוט ואם נפסקו פסולים עכ"ל מבואר כוונתו דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהיו בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם:

(בש"ע סעיף ה') אם אפשר. עיין בב"ש אה"ע סימן קכ"ג ס"ק ד' דאף באי אפשר למצוא אחרים יניחם בלא י ברכה דלא כלבוש:

במ"א ס"ק י"ז נשאר כמלא יוד אם כן נראית כיוד כצ"ל. ור"ל לפיכך אינו מועיל נשתייר כמלא יוד דאדרב' נראית כיוד ופסול הלכך בעינן תינוק בזה:

מ"א ס"ק י"ח שמגיה רגל הא'. ולפ"ז צריך למחוק תיבת או וכ"כ בפ"מ ובמחצית השקל. ואמנם לפי"ד הוא למותר וגם דמות רגל דנקט קצת לא משמע הכי. ועיין בט"ז שכתב שאין להגי' ה"א דבה"א הדין כמלא אות קטנה ע"ש ולפענ"ד י"ל דהא דצריך מלא אות קטנה היינו דאל"כ לא מהני תינוק כמ"ש הפוסקים. אבל מ"מ אף שיש מלא אות קטנה דוקא אם הוא נקרא לתינוק דלא חכים. דאל"כ כיון שהוא כתב שאינו נקרא לתינוק כו' יש לפוסלו דאין זה כתיב' תמה שאמר' תור' שיהא כתב הניכר לכל מחמת הכתב. ואם אין נקרא לתינוק דלא חכים רק החכם מרגיש בהבנת הלב לא מהני כיון שאין הכרה מצד הכתב עצמו. י"ל דתרווייהו בעינן מלא אות קטנה וגם קריאת התינוק. ובש"ס בעובד' דאיפסיק ה' בנוקבא נ"ל שזה היה פשוט שיהיה נקרא ה"א לתינוק שלא היה רק הפסק דק בנקב אחר כתיב' והנקב דק שמצרפין גם מה שלמט' כמ"ש הב"י בשם המאירי וכמ"ש הא"ר. משא"כ בנפסק הפסק גמור צריך להבחין ע"י תינוק גם באות ה"א. והנה אם נפסק רגל הד' ונשתייר למעל' כמלא אות מ"מ צריך הבחנ' ע"י תינוק כמו באות ה"א וכן בנפסק רגל החי"ת דינא הכי דאע"פ שנשתייר בח' מלא אות קטנה מכל צד דהיינו יו"ד. אין מועיל רק שיהא שם רגל עליו אבל מ"מ שיהא לו דין כתב לזה צריך קריאת תינוק. והשתא דאתינן להכי היה נרא' לפענ"ד שיש ט"ס במג"א ה"א ח' ד'. ור"ל שרמ"א בא לפרש מ"ש נפסק אחת מהאותיות היינו שבאותיות הפשוטות נפסק בגוף האות כגון וא"ו זיין ולא שייך כ"כ מלת רגל בהו. ושוב קאמר דאף באותיות שאינן פשוטות כגון ה"א ח' ד' אם נפסק הרגל שבהם צריך תינוק. ומה הה"א והח' קודם לדלת הוא כמו סימן לדב' תיבת האחד שהוא נוטריקון כך ומ"ש וכיוצא בה היינו כף פשוטה. ובאותיות שאינן פשוטות נמי משכחת לה כגון ב' או כף שנפסקו הדפנות שלמעל' ומט' צריך הבחנ' אם עדיין צורת בית או צורת כף עליו. אמנם לפי שהמג"א קיצר בזה בעיקר הדין לכן איני מחליט הג"ה זו. ואם כוונתי האמת בזה הוא ענין פלאי. ובעיקר הדין אם מהני מלא אות קטנה בלא קריאת תינוק צ"ע. ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק א"ח מ"ש בזה:

ס"ק כ"א אפילו בלא נקב. צ"ע שעירבוב הדברים יש כאן דבש"ע מיירי אף אם יש צורת אות על מה שלפני הנקב לבד אפ"ה פסול כיון שמתחלתו לא היה מוקף גויל ובזה נקב דוקא בעינן שאם נפסק בלא נקב אין כאן פסול שיש צורת אות על מה שקודם ההפסק והב"ח מיירי שנפסק באמצע האות דוקא ואין צורת אות על מה שקודם ההפסק כלל ואז ס"ל שפסול כשנעשה בשעת כתיבה בין שהוא ע"י נקב או שלא ע"י נקב ולא מהני תינוק כמו שכתוב בט"ז בשמו. וכאן בט"ז לא מיירי מענין זה רק מענין מוקף גויל ואם מתחלה כשנכתב היה הפסק באמצע האות ותינוק יכול לקרותו כשר להש"ע כמ"ש בהט"ז. ואפשר שהמג"א ר"ל על דמשמע בש"ע דאם מתחלה כשנכתב היה נקב ונפסק בו היה כשר מצד קריאת התינוק לולי מטעם שאינו מוקף גויל כמבואר בב"י. וע"כ כתב דהב"ח ס"ל דאף בלא נקב דלא שייך מוקף גויל מ"מ ס"ל דפסול כשהיה מתחלתו דלא מהני קריאת תינוק בזה:

ס"ק כ"ג אפילו מחק הטפה קצת. שם מיירי שכתב מקצת האות ונפלה עליו טיפת דיו ונתקלקל ע"י נפילה זו. אז אע"פ שמחק הטיפה ונשאר מקצת האות שכתב כצורתו הראשונה וגמר השאר ע"י כתיבה כדרכו אעפ"כ פסול דהא מקצת האות שנפלה עליו הטיפה לא חזר לתבניתו הראשון כ"א ע"י חק תוכות וז"א מועיל. ולכאורה צ"ע דהא במ"ם שנדבקה מכשירין ע"י שיגרור החרטום כו' והיינו משום דמה שכתב כצורת נו"ן היה בה ועתה עושה מעשה בגוף האות אינו כחק תוכות ואם כן ה"נ דכוותיה ואפשר דהרד"ך לשיטתיה דס"ל דגם במ"ם צריך לגרור. ועוד אפשר דגם הש"ע מודה בזה דהכא גרע טפי כיון שבשעה שהיה נפילת הטיפה עדיין לא היה שם אות עליו אם כן על ידי נפילת הטיפה מקולקל לגמרי וחשבינן הכל כאילו הוא טיפת דיו. משא"כ במ"ם שלא נתקלקל עד שהמשיך צורת וא"ו אצל צורת נו"ן כפופה וכשהגיע לסופה נדבקה שפיר י"ל דצורת הנו"ן שנכתבה בכשרות אין צריך למחוק. וצ"ע בשו"ת רד"ך גופיה. ומ"ש אם נפלה טפה בחלל הב' כו' הטעם דאע"ג שנעשה בהכשר מתחלה מ"מ כיון שנפסד צורתו ע"י הטפה והוא חוזר לקדמותו ע"י חקיקה חק ירכות מיקרי אם לא שיגרור מקצתו עד שתתבטל צורת האות ויחזור ויכתבנו דכשר לדעת הש"ע לקמן ולדעת הרד"ך ומהר"ם אלשקר גם בזה צריך לגרור הכל דוקא דכיון שנפסד צורתו צריך שיעשה מעשה כתיבה בכל האות:

(שם) ובכה"ג עיין מהר"מ אלשקר סי' ה' כתב כצ"ל:

(שם) בשם סה"ת כצ"ל:

ס"ק כ"ד וה"ה איפכא ר"מ אלשקר ואם כתב כו'. המעיין בדברי מהר"מ אלשקר יראה דמיירי שם לענין להוסיף על צורת האות כגון לעשות מריש דל"ת ומכף בי"ת וי"ל דאין חילוק בין זה לגרירה דכמו דגרירה לא מהני כך הוספה לא מהני. ולטעמיה אזיל דס"ל דכל שהאות בתמונה אחרת ממה שצריך הוי כטיפת דיו בעלמא וצריך לגרור כולה מתחלה ולפיכך כתב שזה דומה לטיפת דיו שנפל כמין חצי אות והשלים ע"י כתב דפסול וה"נ דכוותיה וכך העתיק בכנה"ג ונראה שהמג"א כתב כך לפי הלשון שסיים בכנה"ג וז"ל ומ"מ העלה דלא שאני לן ואפי' דל"ת כמין ריש ובית כמין כף לא מהני בגרירה עכ"ל. והמעיין יראה דט"ס הוא דשם מייתי מתחלה דברי מהר"מ אלשקר שאפשר שיש לחלק בין גריר' להוספ' ולזה כ' שהעלה שאין חילוק ואפי' עשה דל"ת כעין ריש כו' לא מהני הוספה בגריר' (ותיבת בגריר' הוא ט"ס וצ"ל כגריר') וא"כ מ"ש המג"א על דברי מהר"מ אלשקר ואם כתב דלת כו' וכ"כ הריב"ש כו'. ז"א דמהר"ם אלשקר קאי על דברי הריב"ש אלו וכתב שאינו יודע חילוק בין גריר' להוספ' ע"ש. ומ"ש המג"א וה"ה מבית כ"ף נ"ל שצ"ל וה"ה בבית כ"ף ר"ל שכתב ב' דלמה לכ"ף יש לו תקנה להוסיף עוד דיו לעשות לה זויות כמין בית. אבל מ"ש לעיל וה"ה איפכא דמשמע שיעשה מכף בית ע"י גריר' אין זה כוונת המהר"ם אלשקר. ומ"מ הדין אמת דאף שיוכל לעשות מכף בית ע"י גריר' אסור:

(סקכ"ו) וכ' ר"י הלוי כו' שלא ימחוק הרגל פירוש דשם כתב דלמחוק היתרון ולהניח השארית לא מיקרי תיקון לכן או שימחוק הכל ויכתוב מחדש לצאת ידי הרד"ך וסייעתו או למחוק רק הגג כשאר פוסקים אך זה דוקא כתיב' של חול אבל בד' של אלקיך אין לו למחוק הכל דחומרא דאתי לידי קולא הוא דדילמא סגי במחיקת הגג לבד ולכאורה צ"ע דהא הכא דמי לרי"ש כעין דל"ת כיון דדרך הוא לכתוב הגג תחלה. וא"כ ממילא הרגל נעשה בפסול צריך למחוק הך'. ואפשר לומר כגון דעתה בשעת כתיבה היה בידו למשוך רגל הכ"ף שיהיה כפלים כמו רגל הגג א"כ בשעה שמשך הרגל היה בכשרות רק עתה שהניחו כך ואי אפשר למושכו יותר מחמת שכ' תחתיו שורות אחרות נפסל ועכ"פ בשעת מעשה נכתב בכשרות אין צריך למוחקו ולפי זה אפשר שאם היה בסוף הדף באופן שאם היה מושך יותר לא הי' מוקף גויל או שלא היה כלל מקום למשוך יותר אז ימחוק גם הרגל וצ"ע. שוב בא לידי שו"ת מהר"י הלוי וראיתי שם סי' פ"א שכ' הטעם דצריך לגרור כל הגג אף לסברת מהר"י בן חביב דכשעושה כתיבה בגוף האות אז לא מיקרי חק תוכות. משא"כ בגרירת קצת הגג שזה יהיה תיקון בלא כתיבה מיקרי חק תוכות. ואם הד' אינה משל שם רק בתיבה אחרת כשירצה למחוק כל הד' ולחזור ולכותבה כתיקונ' הוא תיקון אליבא דכ"ע. רק בך' של השם כגון אלקיך יש למחוק כל הגג ולהזהר שלא למחוק הרגל וזה לצאת ידי חששת מהר"ם איסרלן שכ' שמה שהוא גורר רגל הה"א שנכתב שלא בדקדוק עדיף טפי כיון שבגוף האות דהיינו הה"א שהוא הדל"ת. שנכתב כדינו אינו נוגע בו ה"נ כיון שברגל הכף שנכתב כדין דמסתמא רגלה של כף המשיך אותה למטה עד השיטה השניה דאין לה עוד יותר מקום להאריך אותה יותר אינו נוגע בה (נראה דשיטפא דלישנא נקט ור"ל שאין נכתב בפסול) רק הגג נעשה בפיסול עדיף טפי עכ"ל ושמחתי כי קרובים הדברים קצת למה שכתבתי וקצת ביארתי יותר. ואמנם אף שיש לחלק בין ההיא דמהרא"י לנ"ד מכל מקום מדמי לה משום חומרא לעשות מחק האותיות השם. ומה שכתוב הג"א וכ' ר"י הלוי דאף להרא"ש כו' ויכתוב במקומה השם. עיין מה שכתוב בהגהות תוספות שבת ובשארי הגהות מ"ש בזה וליתא וז"ל מהר"י לבית הלוי ואמנם בכף פשוטה של אלקיך לכאורה נראה דלא שייך ביה זה התיקון כו'. ולזה היה נראה שצריך להסיר היריעה כו'. או אם הספר עשוי על גויל כמו שהם רוב ספרים שלנו לקלוף תיבת אלקיך על ידי סכינא חריפא ולגונזו ולחזור ולכתוב תיבת אלקיך על הקלף עם הכ' כתיקונא או אם ירצה לגרור גם החיבה שלפניו ולתלותה ובמקומה לכתוב תיבת אלקיך וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' ס"ת מותר לכתוב השם על מקום שגרר ועל המחק גם הטור סי' רע"ו כתב אין תולין את השם אלא אם טעה ודלגו יגרור תיבה אחת שלפניו ויכתוב השם על הגרר ויתלה התיבה שמחק עכ"ל. ואע"ג דהרא"ש כ' מוטב לסלק היריעה מלקדור כו' התם מיירי לחתוך הקלף לגמרי אבל לקלוף השם כו' שפיר דמי. ואמנם יראה דגם בכף של אלקיך מהני תיקון שכתבנו למחוק כל הגג כו' ע"ש. ונראה כוונתו דודאי צריך לקלוף כל תיבת שם אלקיך משם. אלא שאם הוא עשוי על גויל יכול לקלוף ועדיין נשאר קצת עובי בהקלף לכתוב עליו ואם אי אפשר לכתוב על מקום שקלף השם משם שלא נשאר רק קלף דק מאד יוכל לעשות שיגרר התיבה שלפניו ויכתוב במקום הגרר ההוא את השם והתיבה שגרר יתלה אותה ביני שיטי קודם תיבת אלקיך זה ברור בכוונתו. ומ"ש המג"א אבל התוס' בעירובין כו' נראה שכ' כן לפי שלא הי' לפניו גוף תשובת מהר"י לבית לוי רק מה שהביא בשמו בכנה"ג. ובקצת מקומות נראה שגם הכנה"ג לא הוי ביד מג"א רק מה שהעתיק בע"ת דברי הכנה"ג בשם תשו' ולכן פי' דברי מהר"י דמיירי בכענין שיכתוב איזה תיבה במקומות שקלף ולא קאי אדלעיל בענין אלקיך דשם פשיטא דלא מיירי בהכי דלמה יכתוב על מקום זה יניחנו חלק אלא מיירי בדילג תיבה וכ' השם במקומו שאז יקלף השם ויכתוב במקומו התיבה ומש"ה הביא המג"א ע"ז דברי התוס'. ואם היה לפניו גוף התשובה לא היה כותב זה שמהר"י הלוי מיירי מענין אחר ואינו ענין לדברי התוס' דעירובין כל זה כתבתי אחרי רואי בגוף התשובה וטרם רואי כתבתי בגליון ונ"ל:

שם דאף להרא"ש כו' ויכתוב במקום השם כצ"ל. ור"ל דאם נפל איזה טעות באזכרה מותר לקלפו ולכתוב במקומו ר"ל שיקלוף השם האזכר' שנכתבה בטעות ויכתוב שנית האזכרה באותו מקום שקלף ולא יניח המקום חלק לגמרי דהא לכתחלה אין להניח כלל חלק אף בין פסוק לפסוק כמה שכתב המג"א בס"ק מ"ה ומכ"ש בין תיבה לתיבה ולפעמים אפשר שיהיו במקום הנקלף יותר מט' אותיות שפסול כמבואר בס"ק ל"ד ולכן יחזור ויכתוב השם במקום שקלף. ואם אינו רוצה לחזור ולכתוב שם השם לפי שבמקום קלף הדיו מתפשט ויהיה מטושטש אז ימחוק התיבה שלפניו ויכתוב במקומו השם ר"ל שיאריך בכתיבת התיבה שיהיה כתוב גם במקום שקלף השם. וע"ז כתב המג"א שבתוספות דעירובין איתא שאסור לכתוב' במקום שגרר השם וראיתי בתוספות שבת שפירש דמ"ש במקום השם היינו במקום התיבה שהתיבה נקראת שם כמו שכתב הש"ך ביו"ד סימן רע"ד ולא נהירא לפענ"ד ועיין בב"י פלוגתת הרמב"ם וסה"ת דלהרמב"ם מותר לכתוב אף שם במקום הגרר ולס"ה אף שאר תיבות אין לכתוב ומ"מ נראה דכאן מיירי שרוצה להחמיר בשם שלא לכותבו במקום הגרר ועל שאר תיבות אין להקפיד כ"כ ואמנם העיקר כמש"ל מתשובת מהר"י הלוי בזה:

(ס"ק כ"ז) מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו כצ"ל:

(בט"ז ס"ק כ) צריך לציין הוי שבא כסדרן שבסעיף כ"ה ולמחוק הס"ק שבסעיף ך"ג:

(במג"א ס"ק לה) רגל האלף. ר"ל ברגל צריך לגרור כל הרגל ובפני האל"ף צריך לגרור כמ"ש לעיל סעיף י"ח והיינו אם כותב הקו האמצעי קודם ואחר כך כ' יו"ד התחתונה או העליונ' ונגע' בו צריך יגרור היודין ואם כתב הי' העליונה קודם ואח"כ בכתיבת הקו נגע בו צריך לגרור הקו והי' התחתונה וכן להיפך אם כתב התחתונ' קודם:

(ס"ק מ"ב) דמגרס גריסין כו'. וצ"ע דאי מיירי ששגורין בפיו א"כ א"צ אחר למקרי' וגם אין צריך לכתוב מתוך הכתב כלל וע"כ דהכא קאי אם אינו שגורין דאז אם אחר אין מקריא אותו צריך לחזור ולקרו' בפיו ומשמע דאם כותב מתוך הכתב אין צריך לחזור ולקרות אף היכא דלא מגרס גריסין ואפשר שר"ל דאע"פ שאין שגורין בפיו מ"מ דרך הוא בתפילין שיהי' גרוסין קצת בפיו ולכך יש להקל שאין צריך לחזור ולקרות:

(בש"ע סעיף כ"ט) צריך שיכתוב מתוך הכתב וה"ה כשמקריא לו אחר רק שיחזיר ויקרא בפיו כמ"ש סעיף ל"א:

(סעיף לא) שמקרא אותו אחר וה"ה אם כותב בע"פ מחמת ששגורין בפיו כ"כ בב"י בשם הרי"א:

(בט"ז ס"ק כ"ה) כמו בס"ת מ"ה אמר כו' כצ"ל:

(שם) ומזוזה בפתוחות יש כאן חיסור לשון וכצ"ל ואי ס"ד דבדיעבד כשר בתפילין א"כ אכתי הו"ל לשנויי דמיירי דאיתרמי דכתב תפילין בפתוחות וקי"ל דאף על פי כן אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין כו' ומדלא משני הכי ש"מ דבתפילין פסול פתוחות אפי' בדיעבד:

(מ"א ס"ק מ"ח) וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע כו' כצ"ל ובדיעבד אם עשה פתוחה כשר כצ"ל. ושייך קודם תיבת וכתב הב"ח:

(ס"ק מ"ט) ואח"כ בשיט' שניה יתחיל בראש שיטה כו' כצ"ל. ואפשר שכתב כך עפ"י מה דאיתא בב"י לא יתחיל בראש שיטה אמנם שם ג"כ תיבת לא הוא ט"ס ע"ש:

(בט"ז ס"ק כ"ו) דהיינו ט' אותיות כו' נראה מדבריו דזהו ג"כ בכלל שיעור הריוח כדי לכתוב בה אחת וכ"כ לקמן וז"א וכמ"ש שם:

(שם) בסוף השיט' אלא אם תצרף לו כו' כצ"ל:

(שם) כשיעור לענין הפרש' שלאחריו כצ"ל:

(שם) וגם כדי לכתוב תיב' אחת. צ"ע שבאמת אין זה כוונת הרמב"ם לומר דשיעור תיבה אחת הוא בכלל השיעור הריווח רק הרמב"ם ר"ל שאם היה כשיעור ט' אותיות וכתיבת התיבה שלאחריו עדיף טפי להניח ט' אותיות ולכתוב התיבה באותו שיטה כדי שתהיה סתומה ולפי שאין שם מקום לכתיבת התיבה שבראש הפרשה שלאחריו לכן צריך להניח ריווח מעט מראש שיט' השניה אבל לעולם עיקר שיעור הריוח בין פרשה לפרשה אינו יותר מט' אותיות אף להרמב"ם ומ"מ אף שיש בסוף הפרשה שיעור ט' אותיות שהיא שיעור פרשה ואין שם מקום לכתוב מתיבה פרשה שניה לעשותה סתומה ס"ל להרמב"ם כשיניח בתחלת השיט' שבראש פרשה שניה ויתחיל מאמצע שיט' גם זה מיקרי סתומה ולא מטעם שאין בכל אחד כשיעור רק ע"י צירוף אלא אע"פ שיש צירוף כשיעור רואין אותן כאלו הן מצורפים וכאלו נכתב בתחלת הפ' שניה באותה שיט' שנסתמ' פרשה הראשונ'. ומ"ש הט"ז וכמ"ש הרמב"ם שלא יהיה ריוח כו' ראיתי בספר נזירת שמשון להגאון מהו' שמשון חסיד שהגיה צריך שיהיה ריוח כו' ובאמת שז"א שכוונת הט"ז שהרמב"ם בצור' הב' כתב ואם לא נשאר כשיעור כו' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח משיט' שניה וס"ל להט"ז שצריך דוקא שלא יהיה ריוח כו' אז מועיל מה שמניח ריוח משיט' שניה דאז מצטרפין יחד ומייתי הט"ז מזה דעכ"פ אם לא היה שם כשיעור ט' אותיות וכתיבת התיבה מהני הריוח שבשיטה שניה וא"כ ה"נ יוכל לעשות שיניח שיעור ט' אותיות אלא שלא יהי' ריוח גם לכתיבת התיבה וע"ז כתב שא"כ לא יצאנו ידי הרא"ש כו' כן הוא פשוט בכוונת הט"ז אך לפענ"ד אין זה כוונת הרמב"ם לומר דלא מהני הריוח שבשיטה שניה כ"א בכה"ג דוקא אלא כמ"ש דודאי אם יש ריוח כשיעור ט' אותיות שהוא כשיעור פרשה ויש לו מקום לכתוב תיבה עדיף טפי לעשותה סתומה בכך רק כשאין שם מקום לכתוב תיבה אז אם יתחיל בראש הדף הוי פתוחה ולכן צריך להניח ריוח מעט בתחלת השטה: