שולחן ערוך, אורח חיים ג׳: הנהגת בית הכסא. ובו י"ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

הנהגת בית הכסא. ובו י"ז סעיפים:
כשיכנס לבה"כ יאמר התכבדו מכובדים וכו'. ועכשיו לא נהגו לאמרו:

יהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב: הגה ולא ילכו שני אנשים ביחד גם לא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. (אור זרוע):

אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב מפני שקשה לכשפים:

לא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום:

אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל בין מזרח למערב אסור: (ולהטיל מים בכל ענין שרי) (ב"י בשם הרמב"ם):

וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ונכון להזהר אפילו כשאין אשתו עמו:

המטיל מים מן הצופים ולפנים (פי' מקום שיכולים משם לראות הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראות רש"י) (לא) ישב ופניו כלפי הקודש (אלא לצפון או לדרום) או יסלק הקודש לצדדין:

כשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו:

לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי שלא ינתק שיני הכרכשתא:

לא יקנח ביד ימין:

לא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים שהמקנח בדבר שהאור שולט שיניו התחתונות נושרות ולא בצרור שקנח בו חבירו מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות: הגה ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה נהגו לקנח (בחרס וכן נהגו לקנח) בדבר שהאור שולט בו ואינו מזיק ופוק חזי מאי עמא דבר. (חדושי אגודה פרק המוציא):

יפנה בצניעות בלילה כמו ביום:

לא ישתין מעומד מפני ניצוצות הניתזין על רגליו אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (פירוש קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה):

יזהר שלא יאחוז באמה וישתין אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא ש"ז לבטלה אלא אם כן הוא נשוי ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי:

אפי' מי שאינו נשוי מותר לסייע בבצים:

לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין אבל להתחכך לא:

המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו:

ולא ילכו שני אנשים ביחד כו' ואם מתפחד מן המזיקין יכול אדם אחר להושיט ידו דרך החלון כנגד המקום שנפנה שם ולהניח ידו על ראשו כן מסקנת התלמוד בפ' הרואה (ברכות דף ס"ב) בעובדא דרבא וכ"פ ר"ח:

לא יגלה את עצמו כי אם מאחריו טפח ולפניו טפחיים ואשה כו' וי"א מלפניו טפח ומלאחריו טפחיים וכן גירסת הטור וכן הוא בספר היראה להר"י ובס' אורחות חיים ופרש"י שבאלפסי פ' הרוא' והדעת נוטה לגירסא זו דמלפניו יכול להזהר ביותר דלא ילכלך בגדיו במי רגלים דרואה בעיניו מה שהוא מלפניו וסגי בטפח אבל לאחריו אינו רואה צריך טפחיים מ"מ יש להחמיר כחומרות הגרסאות דהיינו מלפניו טפח ומאחריו טפח:

אבל אם יש אפילו מחיצה אחד לצד מערב מותר:

וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ואין חילוק בזה לא"י או לשאר ארצות דהא דאמרינן שכינה במערב לאו דווקא מערב מקדש ששם ק"ק אלא במערב של עולם השכינה שם (מהרא"י) היינו שלא יהא ראשו למזרח ומרגלותיו למערב או איפכא אלא ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא ויעיין במ"א ששניהם לדבר אחד כוונו:

עד מקום שלא יוכל חבירו לראות מקום פרועו אף ששמע חבירו שמתעטש מלמטה אעפ"י כן אין צריך להרחיק ביותר דבשדה לא הטריחו יותר כיון שאינן מצוין בני אדם כ"כ שם וכן משמע בפ' הרואה (ברכות דף ס"ב) וכן פסק הרי"ף והרא"ש והטור סעיף י"א:

לא יקנח בחרס משום כשפים. ולאורויי דבחול אפילו באוגני כלים שהם חלקים ולית בהו משום סכנה נמי לא יקנח משום כשפים אלא יקנח בצרור אבל בשבת היכא דאיכא צרור ואיכא אוגני כלים יקנח באוגני כלים אף ע"פ דאית בהו משום כשפים ולא יקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא (בכ"ה):

יפנה בצניעות בלילה כמו ביום. דהיינו לענין טפח וטפחיים אבל לא צריך להרחיק כמו ביום אפי' יש לו קרן זוית אין צריך לילך לשם כנ"ל ואין להאריך בזה והן דברי ת"ח בפ' הרואה (ברכות דף ס"ב ע"א):

שני אנשים. ואם מפחד יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ש״ס פרק הרואה (ברכות דף ס״ב) בעובדא דרבא. מ״א:

לא ידבר שם. וכ"ש שלא יאכל. איתא בסנהדרין התקינו שיהא נשים מספרות בב"ה משום יחוד עיין בא"ע סי' כ"ב. ובמקום שהן בעיר אין לחוש:

נקביו. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה. או יסיח דעתו מדברים אחרים גמרא דשבת. ולא יפנה בעמידה ספרי פרשת תצא:

טפח. משום צניעות ומלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים. וכתב הב"ח דנכון להחמיר כחומרת הגירסאות דהיינו מלפניו ומלאחריו טפח ע"ש:

מחיצות. אבל בחצר בכל ענין שרי ב"י. וט"ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה כפירוש אבוהב שדחה הב"י ע"ש. וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לענין זה ע"ש:

לא ישב כצ"ל. עיין בס' ברכת הזבח דף קמ"ח ע"ב:

בשדה. ה"ה אם הוא נפנה בבית אחורי כותל יוכל לפנות אע"פ שחבירו שומע העיטוש. ע"ת:

פירועו. אפי' שומע קול עיטוש שלו:

ימין. מפני שקושר בה תפילין ועוד טעמים אחרים בגמרא ואיטר יד יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין של כל אדם מ"א. וכ"מ מדברי ט"ז עיין במגיני ארץ דפוס אמשטרדם והבאר היטב אשר לפני כתב בשם מ"א וט"ז דאיטר יד יקנח בימין דידיה ע"ש ולא דק ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יש לקנח נמי בימין דעלמא עיין מ"א וכתב של"ה שלא יקנח באצבע אמצעית שכורך עליו רצועה של תפילין:

כשפים. עיין סי' שי"ב ס"ד ועיין ע"ת וב"ח ובחות יאיר סי' רל"ג:

חבירו. אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. הג"א מ"א:

בצניעות בלילה. ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל אין צריך להתרחק אם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם ע"ז דף מ"ז. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה. ואיתתא לא תקום בפני תינוק אבל מצדדין לית לן בה בכורות דף מ"ד ע"א:

ולמטה. ואפי' אם האבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה כ"מ מתוס' ריש פרק כל היד ד"ה אוחז וכו' מדלא תירצו דהתם מיירי שהוא בקישוי דהא נזדעזע אבריו קתני. ע"ת:

הנשוי. וט"ז כתב דמדינא אסור ע"ש ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מקרי נשוי לענין זה עיין ט"ז מ"א ועיין בא"ע סי' כ"ג ס"ק ד' מש"ש:

להתחכך לא. איתא בנדה דף מ"א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם:

בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ"ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר"י ז"ל:

שם ס'

ב"י

שם בברכות ס"ב

שם

שם כג

שם סא לפי' ירושלמי והתוס' שם ורא"ש והרשב"א שם

ברכות ה' לפי פי' התוספות

ב"י לדעת הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחיר'

שם בגמ' ס"א ולשון הרמב"ם שם

שם בגמרא ס"ב

שבת פב

ברכות סב

שבת פ"ב חולין קה

ברכות ס"ב

שם

נדה י"ג ברכות מ'

נדה שם

רמב"ם פכ"א מהל' אישות

רבי' יונה בספר היראה

שם בגמ' דנדה

סמ"ג סי' קכו

מכות ט"ז

סעי' א ועכשיו כו'. עט"ז:

ב יהא צנוע. ברכות ח' ב' ושם ס"ב א' ב' ופ' בתרא דעירובין:

ולא יגלה. שם ס"ב א' ופ"א דתמיד:

ולא כו'. תמיד שם:

גם כו'. רש"י בברכות שם ד"ה ובית הכסא של כו' ודבריו צ"ע למה לא פי' כמ"ש בתמיד שם למימרא דלא כו':

ויסגור. שם ושם:

ג בצרור כו'. לפתוח שבת פ"א א' פ"ב א':

ס"ה במקום מגולה כו'. ירוש' שם ובלבד במקום שאין שם כותל:

יכוין כו'. כר"ע דרבה עביד כוותיה:

שיהיו. ירושלמי שם תני המטיל מים ה"ז הופך פניו לצד צפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו לצד דרום ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ ובלבד שאין שם כותל תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו כלפי מערב אלא לצדדין ר"י אומר בשעת המקדש ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים כו' וכתב ב"י והפוסקים השמיטוהו משום דכיון דבגמרא דידן סתמא קתני משמע דבכ"ע שרי וז"ש שיהיו כו' או כו' ועמ"א אבל העיקר דשם מיירי בגליל וירושלמי אזיל לשיטתו דאין חושש אלא במיסך מאחוריו כמ"ש בברייתא שאחריה ואחוריו למערב ושם איירי ביהודה ור"י ור"ע פליגי ולא ס"ל כלל האי ברייתא וכן שם בתוספתא דמגילה שכ' למטה המיסך את רגליו פניו כלפי העם המטיל כו' ט"ס וצ"ל כלפי הקודש ור' יוסי קאי אשניהם דת"ק הוא ת"ק דגמרא שלנו דאין אוסר אלא כלפי הקדש אלא דבתוספתא לא חש אלא על אחוריו וכן בירושלמי אמר לא יתן כו' ואחוריו כלפי מערב אבל בגמרא שלנו חושש גם לפניו מפני המילה טפחיים:

ולהטיל וכו'. כן מדייק ב"י מן הירושלמי שם תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח כו' מדקאמר המיסך כו'. וליתא דהא ברייתא דלעיל שם משמע דגם במטיל אסור וגם מה שמדייק מדברי הרמב"ם רס"ז המטיל כו' כגי' בב"י וש"ע ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק כו'. ואין ראיה מנ"ל דלמזרח המקדש מיירי וגם אין הגירסא נכונה כמש"ש והעיקר דלצד מערב אסור שהשכינה במערב ולפנות הוא דאסור לשני הצדדים משום שני גילוייו:

ו אם אשתו עמו. תוס' נלמד מעניינו ה"ל בנים זכרים כו':

ז המטיל מים כו'. גירסא הנכונה כמ"ש בב"י וש"ע ולא כמ"ש הכ"מ והג"ה אלא דבמקום ופניו צ"ל ואחוריו וכ"ה בתוספתא דמגילה פ' בתרא המיסך את רגליו פניו כלפי הקדש המטיל מים אחוריו כלפי הקדש א"ר יוסי בד"א מן הצופים ולפנים אבל מן הצופים ולחוץ א"צ אבל דברי הרמב"ם צ"ע דר"י לשיטתו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ר' יוסי אומר כו' אבל ר"ע אוסר בכ"מ וכן שם במיסך את רגליו ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ וכן בגמרא שם ר"י מתיר שהיה רי"א כו' תניא אידך כו' ור"י מתיר שהיה כו':

ח כשנפנה. כרב אשי ובאחורי הגדר ע"כ ס"ל כעולא מדמשני הברייתא שניה ולא ס"ל דהקילו בטהרות וברייתא ראשונה עדיין קשה וצ"ל ע"כ כעולא:

ובבקעה. כאיסי וכר"א דמפרש דבריו משא"כ ברישא. רי"ף ורא"ש ואתיא ברייתא ראשונה כשניהן:

יא לא יקנח. שבת פ"א ב':

ולא בעשבים. שם פ"ב א':

ולא בצרור. ברכות נ"ה א' שבת פ"א א' ועבה"ג:

וכן נהגו. כמ"ש שם בס"פ י"ח כיון דדשו בי' כו' ד"מ:

יד יזהר שלא יאחז כו'. דהלכה כר"א דאף חכמים הודו לו לבסוף ומדפריך שם אשמואל והתני' רא"א כו' ובברכות מ"ם א' אין מי רגלים כו' ובנדה ט"ז א' שלשה שנאתי כו' וע' תוס' דיומא ל' א' ד"ה מצוה:

אם לא כו'. אא"כ כו' אפי' כו'. ג' אוקימתות שם ולא פליגי מר אמר חדא כו' וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

טז לא הותר לנשוי כו'. וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש במתני' שם כל היד המרבה כו' ומשמע אף בנשוי:

יהא צנוע – עיין בברכות ס"ב ע"א וע"ב דמפליג הגמרא במידת הצניעות ובסמ"ק מונה צניעות למצוה דאורייתא וראיתי באיזה מקומות שמתעצלין בבניית בית הכסא לרבים ויש עי"ז כמה מכשולות שמלבד שחסר עי"ז מדת הצניעות עוד באין עי"ז לכמה קלקולים א' כמה מאות ברכות ושמות הקדושים נזכרים בכל עת לבטלה עי"ז דהלא ידוע מה שנפסק לקמן סי' צ"ב דאם אינו יכול לעמוד ע"ע שיעור שעה וחומש תפלתו תועבה וכשיש בהכ"ס סמוך לו והוא צריך לנקביו קודם תפלת י"ח לא יתעצל לילך לפנות משא"כ כשאין בית הכסא והוא צריך לחלוץ תפיליו לילך לביתו בוודאי יתעצל בזה ויעצור עצמו עד אחר התפלה אם הוא איש המוני. ואפילו אם הוא בן תורה שלא יתעצל עצמו לילך ולחפש איזה מקום או לילך לביתו עבור זה עכ"פ יש עי"ז ביטול תפלה בצבור גם ביטול תורה מצוי עי"ז מאוד. גם יש עי"ז הלבנת פנים כי יפגעו אחד בחבירו גם חשש סכנת נפשות כי עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. ועוד כמה וכמה קלקולים. ע"כ מצוה רבה לסייע בזה כדי להסיר המכשולות האלו מישראל ויזכירו את שמו ית' בקדושה:

ולהטיל מים בכ"ע שרי – ודעת הגר"א דלצד מערב אסור גם בזה מפני שהשכינה במערב והוא פורע עצמו בעת הטלת מי רגלים וכמו שכתב בסעיף ד' אלא יטה עצמו לצד מזרח או לשאר הצדדים או במקום שיש מחיצה סמוך לה וכנ"ל והמנהג להקל כהש"ע ומסתברא דבמקומותינו שהולכים במכנסים ואין דרך לפרוע את עצמו גם להגר"א יש להקל:

לא יקנח ביד ימין – עיין במ"ב. ואיטר שכותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין מצדדים הפמ"ג ולבושי שרד דיקנח בשמאל דעלמא ולא אזלינן בתר כתיבה דידיה אף דהוא קושר בה תפילין וכדלקמן בסימן כ"ז ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל יש לעיין לפי טעמיהם עי"ש ובספר בכור שור משמע דאם ידו השמאלי רגיל בכתיבת דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה (עיין רש"י ברכות ס"ב ע"א וזה אינו נהוג אצלנו) נחשבת אצלו ימין ולא יקנח בה אלא יקנח בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם ואם כותב בדברי קדושה בימין ורגיל בזה ואינו רגיל להראות טעמי תורה ושאר מעשיו עושה בשמאל ה"ה ככל אדם ומקנח בשמאל דעלמא ועיין בארה"ח שהאריך בזה ולדבריו יהיה הדין כמו שכתבנו בשם הפמ"ג ולבושי שרד ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל לדבריו ג"כ ה"ה ככל אדם:

יזהר שלא יאחוז וכו' – ר"ל אפילו אם אין לו עפר תיחוח ומקום מדרון וא"א לו להשתין בישיבה ויכול לבוא עי"ז ללעז על בניו ע"י הניצוצות כשלא יאחוז באמה אפ"ה אסור. ב"י:

לא הותר וכו' – אבל להתחכך לא. וכן מה שהותר למי שאינו נשוי למטה מעטרה ג"כ לא הותר רק להשתין. (ארה"ח) ועיין במ"ב שכתבתי דמותר לסרוק זקן התחתון דלא גרע מע"י מטלית עבה ובפרט אם נסבור כשיטת התוספות המובא במ"א דלמטה מטיבורו ר"ל במקום מילתו:

במג"א ס"ק י"ב אבל לא בפני גוי. נ"ב אפשר דצ"ל אפי' לא בפני גוי ואתי שפיר הראיה דמייתי ממס' ע"ז דף מ"ז ע"ש ונראה אבל לא בפני ע"ז ממש משום פוער עצמו לפעור ואפי' אין עבודתה בכך אסור וצ"ע:

(סעיף י"ד) יזהר שלא יאחוז באמה וישתין וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שתמה על הב"י במ"ש דלא בקיאין בשיעור ביעתותא דמ"ש מנדה וכו' ועיין בחידושי מי נדה דף י"ד ובחידושי ליו"ד בהשמטות סימן קפ"ד מ"ש בישוב דבר זה ובחידושי לש"ס דף ט' גם עיין בתוס' במס' נדה דף י"ד ד"ה האוחז שכתבו אף במקום שמותר לאחוז באמה מ"מ מדוחק אסור ע"ש וצ"ע שלא ביארו כן הפוסקים. והנה בהיותי בזה ראיתי בס' מחצית השקל סי' זה שהקשה על הש"ס דמה ראיה מבולשת לדין זה הרי אמרי' בס"ב דכתובות דלבעול יש פנאי מכח דיצרא דעריות תקיף טובא א"כ י"ל ה"נ זה דומה ליצרא דעריות ומה ראיה מלנסך ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם מיירי בנכרים ורשעים החשודים על עריות שפיר יש לחוש דמכח יצרא דתקיף להם יסירו הפחד מלבם ויבעלו. אבל בזה אטו ברשיעי עסקינן לכוין בכוונה להרהור זה ודאי אינו דאם יכוין כן א"כ בידו לעשות כן אף שלא בשעת הטלת מי רגלים ובע"כ דלא חיישינן שיכוין כן בכוונה רק כיון דאוחז באמה בע"כ יבוא לידי הרהור ולבו יהיה אנסו ובזה כיון דבכוונה לא יסיר הפחד מלבו וכיון שישאר בפחדו לא יבוא לידי הרהור בע"כ כיון דהוי בפחד ולא גרע הרהור זה שיבוא בע"כ מהתם לנסך מדעתו ואם התם לנסך מדעתו אף שחביב עליו לא אתי מכח פחד ה"ה נמי לבוא בע"כ לידי הרהור שלא מרצונו לא יבוא כיון שהוא בפחד משא"כ התם דמיירי ברשיעי ובמזיד ירצה לבעול בזה חיישי' שבאותו זמן יסיר הפחד מלבו מכח יצרא דעריות החביב עליו ביותר. וכעין זה כתב הטו"ז ביו"ד סימן קפ"ד דיש לחוש שבשעת תשמיש יצא הפחד מלבו ע"ש וא"ש ודו"ק:

[א] ולא ילכו וכו'. וכשיש חשש ממזיקים יניח אחד ידו על ראשו דרך חלון (ב"ח), איתא בשבת אם אין יכול לפנות ישב ארבע אמות ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו לדברים אחרים. לא יפנה בעמידה. ספרי פרשת כי תצא:

[ב] טפחיים וכו'. והב"ח החמיר דבין לפניו ובין לאחריו טפח:

[ג] שאין בו מחיצות וכו'. אבל יש מחיצות אפילו מחיצה אחד לצד מערב סגי ששם השכינה כתב נחלת צבי דעיר שעומד ממש נגד ירושלים בצפונה או בדרומה, צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר, עד כאן. ומשמע דאף שהעיר מוקף חומה לא הוי מחיצה לזה:

[ד] בין מזרח למערב וכו'. פירש רש"י מרגלותיו למזרח וראשו למערב או איפכא אלא בין צפון לדרום אבל הב"ח והט"ז כתבו בשם הזוהר פרשת במדבר דבין צפון לדרום פירוש ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, עד כאן, וכתב שיירי כנסת הגדולה ולכן אין העולם נזהרין עכשיו בכך כלל, עד כאן. ועולת תמיד כתב דעביד כמר עביד וכמר עביד, עד כאן, עיין בתוס' שבת דף ס"א ד"ה דעביד וכו' ואני מצאתי בתשובת מנחם עזריה סימן ג' שכתב הראשונים פירשו דרוחב המטה יהא בין צפון לדרום שיהא יצירת הולד כיצירת אדם הראשון ואין הטעם כלל משום שכינה דאדרבה מצוה להרהר בדבר קדושה בשעת תשמיש. ועוד דהא אף בבית הכסא אין איסור אלא במקום שאין גדר ולא הותר תשמיש אלא במקום גדר ובכל גופו מכוסה. וסיים להלכה למעשה שיהא ראש המטה למערב וקרן צפונית מערבית מעליא טפי, עד כאן. והנה לפירוש רש"י ושולחן ערוך לכאורה דראשו לצפון או לדרום וכן כתב הב"ח בפשיטות, אבל בלחם חמודות מצאתי שכתב דראשו לצפון דוקא בעינן, והיינו דנקיט צפון קודם לדרום אף שדרום ימין, עד כאן. וצריך יישוב בתהלים פ"ט צפון וימין אתה בראתם דנקט צפון קודם. ורבינו חננאל פירש הש"ס צפון נקרא קור ודרום נקרא חום וקאמר שישמש מטתו כחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל ומזג הגוף צח, כי כל איש שנולד מטיפה קרה יהיה לעולם פתי, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חימה וכעס. אבל מי שנולד מטיפה ממוצעת יהיה איש תבונה ומעורב עם הבריות על זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. כתב הלבוש דאפילו במקום שיש מחיצות מדקדקין ולא דמי למפנה דלעיל שגנאי יותר להסך רגליו נגד השכינה והב"ח תירץ דבשעת תשמיש צריך לקדש ביותר:

[ה] אין אשתו וכו'. כן דקדק הבית יוסף מדכתב הרמב"ם אין ישנים, אבל הפרישה פירש דדוקא בתשמיש קאמר וישנין דומיא דניפנין שהוא דבר מאוס ומגונה טיפה סרוחה, עד כאן. ונראה לי ראיה קצת מחגיגה אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה פירש רש"י כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב:

[ו] ישב ופניו וכו'. משמע דאחוריים כלפי הקודש אסור כמו שכתב הבית יוסף. ואפשר לכוין כן דברי הלבוש או יש לומר דסבירא ליה עיקר כפירוש ראשון בבית יוסף דרבותא קאמר דאף לפניו דפורע טפחיים מותר וכל שכן אחוריים ומכל מקום אישתמיטתיה ללבוש דברי הכסף משנה פרק ד' מהלכות בחירה דחזר בו דיש טעות סופר וצריך לומר ברמב"ם ושולחן ערוך לא ישב ופניו כלפי הקודש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקודש לצדדין, ע"כ. כתב עולת תמיד דגם עכשיו איכא נפקא מינה דקדושה במקומה עומדת כדאיתא במגילה. ובספר שיירי כנסת הגדולה כתב דלא לצורך כתב דין זה ולא דק יפה עד כאן לשונו. ולא ידעתי למה כתב כן על שיירי כנסת הגדולה הא העתיק דבריו מדברי הב"ח עיין שם. גם מה שהקשה מש"ס מגילה צריך לומר דדוקא בדברים האסורים במקום מקדש עצמו אמרינן דבמקומה עומדת. ותדע דהא אמרינן בברכות דף ס"ב דעכשיו אין איסור להקל ראש מהצופים ולפנים, וכן משמע בלחם חמודות דף ע"ה ודו"ק. כתב בספר חסידים סימן תר"ך כשיצא מבית הכסא יראה מקום שישב עליו שלא יהא טינופת שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו. לא יעשה אדם בית הכסא מכוין נגד בית הכנסת שלא יהא פי טבעת מגולה נגד בית הכנסת או בית המדרש:

[ז] בשדה וכו'. ונראה דאף בבית אחורי כותל מותר כן כתב עולת תמיד ומלבוש לא משמע קצת הכי וכן משאר פוסקים. ועוד הא הרמב"ם אוסר אף בשדה:

[ח] ולא בימין וכו'. וכן באצבע אמצעי בשמאל מפני שמניח בו תפילין של"ה, וכל זה לקנח. אבל לשפשף ניצוצות מבואר בבית יוסף סימן מ"ג דשרי אפילו בימין. ואפשר דהוא הדין דשרי להרוג כינה בימין. וטעם איסור קינוח בימין שתפילין קושר בימין. ועוד מפני שמראה טעמי תורה. ולאלו הטעמים אם הוא איטר יקנח בימין אבל להטעם שניתנה התורה בימין אפילו באיטר הולכים אחר הימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאלו ונראה לי דאף לטעם דמראה בהן טעמי התורה מותר להראות טעמי התורה בשמאל אף שמיוחדת לקנח שהרי איטר מקנח בשמאלו אף שהוא מראה בו טעמי התורה כן נראה לי, אלא שבבית יוסף כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין על כן צריך לומר דגם איטר יקנח בימין דידיה דשמאל שלו הוי ימין אפילו לטעם שניתנה תורה בימין. כן כתב ט"ז ובתשובת בית יעקב סימן קמ"ט חולק על מה שכתב הט"ז אבל לטעם וכו' ולא עיין בסוף דברי ט"ז. אך צריך עיון דיש לומר מה שכתב שבית יוסף בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין היינו של כל אדם ואפשר דמשמע ליה לשון הש"ס גבי תפילין בבית הכסא אוחזן בימינו ולא נקט ימין משמע ימין של האיטר ואין זה ראיה דהש"ס [ברכות] דף כ"ג נקט דומיא דאוחזן בידו דקאמר קודם זה כמו באוחזן בבגדו. כתב מגן אברהם נראה לי דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, עד כאן. ולא נהירא דגם בשמאל איכא תרי טעמי שמושיט לפה ומראה בה טעמי התורה. גם טעם שהתורה ניתנה בימין דעלמא כמו שכתב הוא גופיה שם:

[ט] בחרס וכו'. באליהו זוטא כתבתי דנראה לי פירוש הש"ס סוף פרק המוציא דהמקנח באוגני כלי חרס אין בו משום כשפים ובזה ניחא כל קושיות הב"ח והאחרונים כאן ולקמן סימן שי"ב, גם מה שהקשה הב"ח שם על פירוש רש"י ודו"ק כי קיצרתי ולקמן יתבאר עוד בס"ד. איתא בירושלמי סוף פרק המוציא אין מקנחין לא בפי הכלב ולא בפני הכלב ולא במים שלוקק בהם הכלב ולא במים שאין בהם ארבעים סאה ולא בדבר הנכנס לאור ויצא ולא במים של מרחץ: ועיין באליהו זוטא פלפול ארוך מזה:

[י] וכן נהגו. עיין בלבוש, ומלבושי יום טוב כתב נראה טבע ארצות או זמנים משתנים כמו שכתב באבן העזר סימן קנ"ו, עד כאן. ובשל"ה דף ע"ט כתב בשבת פרק המוציא שלושה דברים העושה אותן קשים לכשפים, א' השולף ירק מאגודה. ב' ההורג כינה על בגדיו. ג' המקנח בחרס, על כן שומר נפשו ירחיק, עד כאן. עוד הזהירו שלושה אין ממצעין ולא מתמצעין הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים אף החזיר. ואם אירע כן אמר רב פפא נפתח באל ונפסק באל אל מוציאם וכו' עד מה פעל אל. או נפתח בלא ונפסק בלא כמו לא איש אל וגו' עד לא יקימנה, עוד חשיב הרבה דברים שהם משום סכנה כגון הנפנה בין דקל לכותל דלא הוו בינייהו ארבע אמות עיין שם. ולקמן סימן ק"ע:

[יא] בלילה וכו'. באליהו זוטא הוכחתי דוקא לענין פירוע יעשה בלילה כמו ביום ולא לענין ריחוק:

[יב] שלא יאחוז וכו'. פירוש אפילו על ידי בגד אם לא במטלית עבה שאינו מחמם נדה דף י"ג:

[יג] מעטרה ולמטה וכו'. ואף על פי שהוא קישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה ומשום הכי הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה היינו צד הארץ ואף על פי שבשעה שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה לא מיקרי מטה ומעלה אלא לגבי כשאינו קישוי כן כתב בית יוסף:

[יד] הוא נשוי וכו'. פירש הט"ז דוקא שהוא באותו השעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו וכהאי גוונא כתב ספר מגן אברהם דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור. ועיין באבן העזר סימן כ"ג וט"ז ליורה דעה סימן יורה דעה:

[טו] להתחכך וכו'. כתב חלקת מחוקק באבן העזר סימן כהן גדול בשם ספר חסידים סימן קע"ו שכתב שאם אחד מתיירא שלא יכשל באשת איש או באשתו נדה חס ושלום טוב לו להוציא זרע לבטלה משיבוא חס ושלום באיסור אשת איש או בנדה רק שיתענה ארבעים יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף עד כאן לשונו. והא דקיימא לן שם דעוון זה חמור מכל העבירות שבתורה רצה לומר דהיינו אם מגרה יצר הרע אנפשיה אבל הכא דבא לו התאוה מוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור חס ושלום על אשת איש או נדה כנזכר לעיל ודלא כבית שמואל שם ועיין לקמן סימן ר"מ עוד מדינים אלו:

[טז] המשהה וכו'. היינו כשמשהה לגדולים או לקטנים. אבל להפחה לא כדמשמע לקמן סימן ק"ג וכן כתב לחם חמודות דף כ"ד. כתב ט"ז דבקטנים נמי הטעם משום שלא יהיה עקר. וכתב מעדני מלך שם דלא נאמר בל תשקצו אלא כשנדחק להוציא הנקבים ולא בהתעוררות בעלמא. ועיין לקמן סימן צ"ב ס"ק ב' עוד מזה:

ונכון כו' הנה משמעות הזוהר וכן הוא בתשובת מנחם עזריה להיפוך ועיין בתשובת שב יעקב סי"ג פלפול עמוק מאד בזה והוכיח דגם כוונת הש"ס מסכים לדעת הזוהר היינו שיהא ראשה ומרגלותי' אחד למזרח ואחד למערב דוקא:

נשוי כו' ובסעיף י"ז ז"ל לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין אבל להתחכך לא מעתה אין הכרע אי מותר לנשוי להתחכך למטה מעטרה אודוקא להשתין מותר ועיין ב"י מ"ש בשם ב"י סמ"ג שהביא ספיקא של מהרי"ל ז"ל בזה לענין אחיזה באמה ע"ש ובת' שב יעקב סי' ד' האריך למעניתו ופסק דאף לנשוי לא שרי להתחכך כי אם מעטרה ולמטה ע"י כתונת דוקא ולפניו אפי' בכה"ג אסור:

א) [סעיף א'] כשיכנס וכו' ועכשיו לא נהגו לאומרו. דאין אנחנו מחזיקים עצמנו ליר"ש שהמלאכים מלווים אותנו. ב"ח. ט"ז סעק"א. ר"ז או' א' אבל המצת שמורים דף כ"ח ע"ד כתב צריך להזהר שבכל פעם שיכנס בבה"כ שיאמר התכבדו וכו' היפך ממ"ש הרד"א כי הוא טוב לאומרה כדי להעביר ממנו רוח הטומאה ומחשבות רעות ויהיה לבו פתוח תמיד לד"ת ללמוד אותה בקדושה ובטהרה עי"ש והביאו מחב"ר או' ב' וכתב עוד משם הרב המקובל הג' מוהר"ם פאפיראס ז"ל בס' אור צדיקים וז"ל יאמר התכבדו וכו' ואף שכתב בש"ע שלא לאומרו עכשיו עכ"ז חידש האר"י לאומרו גם עכשיו ובזה ניצול שלא יהרהר בד"ת בבה"כ עכ"ל וכ"כ הרו"ח או' א' בשם ס' מגיד משרים למרן ז"ל בפ מטות ומסעי דא"ל המגיד למרן הקדוש שיאמר התכבדו מכובדים. וכ"כ יפה ללב ח"ג או' א' וכ' שע"ת או' א' ואולילא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנותם ולא זולתם דמחזי כרמות רוחא אבל הפ"ת ביו"ד סי' רמ"ו או' יוד כתב דלא שייך מחזי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים משא"כ בזה:

א) וזה הנוסח התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי כן דרכם של בני אדם וכן יאמר בכל פעם שיכנס. טור:

ב) [סעיף ב'] יהא צנוע בבה"כ וכו' והמצניע עצמו בבה"כ אין ר"ר ולא מיתה שולטים עליו והוא מא' מג"ד שמאריכין ימיו של אדם והיינו לגדולים אבל להטלת מים לא יהא צנוע. יפה ללב ח"א או' ב':

ג) שם בהג"ה. ולא ילכו ב' אנשים ביחד. ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון. גמרא ברכות דף ס"ב ע"א. מג"א סע"ק א' ר"ז או ב' והמכניס ידו לתוך בה"כ צריך נט"י בעירוי ג"פ. רו"ח או' ג' ועיין בדברנו לקמן סי' ד' או' ס"ו:

ד) שם בהגה: ולא ילכו ב' אנשים ביחד. וה"ה שתי נשים לא יכנסו ביחד. וכתב בחס"ל ז"ל שיש להזהיר בזה גם על הקטנים א' משום שירגילו במילי דצנעותא וא' משום שלא ירגילו במילי דפריצותא ואפי' בקטנים שאין יודעים עשות רע דהא אמרו בגמרא דאיתתא לא תקום להשתין בפני תינוק יונק וכ"ש בגדולים קצת. בן א"ח ה' שנה א' פ' ויצא או' ו':

ה) שם בהגה. גם לא ידבר שם. אבל נשים תקנו חכמים שיהיו מספרות בבה"כ משום יחוד ובמקום שהן בעיר אין לחוש. מג"א סע"ק ב' וכן במקום שהן בעיר לא ילכו שני נשים ביחיד ודלא כפרמ"ג א"א אות ב' חיי עולה על מ"א סק"ב. ועיין בן א"ח שם:

ו) שם בהגה. גם לא ידבר שם. כי יש מין שד המחטיא את האדם אם ידבר שם. אור ישראל בשם האר"י ז"ל. עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ד' אות ג' והרב סלת בלולה אות ב' כתב שאסור לדבר בבהכ"ס כדי שלא לתת להחצונים מקום להאחז בענין הקול והדבור של האדם כי קדוש הוא. ולצורך גדול כ"ז שלא נפנה עדיין אפשר דמותר. שע"ת אות ב' עמה"ש שם. וכמה ספרי מוסר כתבו שטוב לחשוב מחשבות אחרות בביה"כ כדי שלא יכנסו ברעיוניו הרהורי ד"ת. וכתב הר"ח שטוב להרהר בבה"כ צרכי מזונותיו וצרכי ביתו ובשבת יחשוב בבנינים נאים וצייורים. סלת בלולה אות ח':

ז) שם בהגה. ויסגור הדלת וכו' אפי' בלילה וחשך ואפילה. ומ"מ אם יש בביה"כ ריח רע קשה לו מאד והוא פותח את הדלת לאצולי פורתא יש להקל בחושך לילה ואין רואהו. בן א"ח שם אות ד':

ח) כשנכנס לביה"כ לא יכנס ופניו לאחוריו או לפניו אלא לצדדין. מסכת דר"א, ליקוטי פר"ח:

ט) [סעיף ג'] אם רוצה למשמש וכו' אם הוצרך לפנות ואינו יכול לפנות יעמוד וישב יעמוד וישב עד שנפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים. גמרא שבת דף פ"ב ע"א מט"י אות ה' ומ"ש המג"א סע"ק ג' ילך ד' אמות וישב וכו' צ"ע דבגמ' לא הוזכר ד' אמות אצל יעמוד וישב רק תקנה אחרת דילך יו"ד פעמים ד"א או ד' פעמים יו"ד אמות עי"ש. ואח"כ ראיתי בס' חיי עולה על מג"א סע"ק ג' שהקשה קושיה זו על מג"א והניח בצ"ע:

י) [סעיף ד'] לא יגלה עצמו וכו' וכשהוא מגלה עצמו לא יגלה עצמו מעומד אלא עד אחר שישב ולאחר שעשה צרכיו יכסה עצמו קודה שיעמוד. תמיד פ"א דף כ"ז ע"ב:

יא) שם כי אם מלאחריו טפח וכו' כן עיקר כדברי מרן ז"ל ודלא כב"ח. יד אהרן הגב"י. מט"י אות ו' מאמ"ר אות א' פרמ"ג מש"ז אות ב':

יב) שם ומלפניו טפחיים. ואף אם עושה קטנים בלא גדולים מלפניו טפחיים, פרמ"ג שם:

יג) שם מלפניו טפחיים, ואם המקום מטונף ויש חשש שיטנפו בגדיו א"צ ליזהר בזה אלא יגלה כפי הצורך לפי המקום וכל מה שאפשר למעט בגילוי ימעט וכמ"ש החס"ל ז"ל וכן נמי כל דאיכא חשש טנוף יש להקל בבה"כ שיש בו מחיצות ודלת סגור ולכן בזה"ז דטל הרוב כל בתי כסאות יש בהם מחוצות ודלת סגור אין מקפידין בענין הגילוי. בן א"ח שם אות ה':

יד) [סעיף ה'] אם נפנה במקום מגולה וכו' אבל בחצר בכל ענין שרי. ב"י מג"א סע"ק ה' ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מקרי מחיצות לענין זה. מג"א שם. אבל הרב נו"ש אות ד' כתב דמלשון מרן משמע דאין צריך לדקדק בזה כי אם בשדה דוקא אבל כל שהוא בתוך העיר שיש שם חומה ומחיצות אין צריך לדקדק עי"ש:

טו) שם שאין בו מחיצות וכו' אבל אם יש מחיצות אפילו מחיצה א' לצד מערב סגי ששם השכינה. ב"י. לבוש א"ר אות ג'. ושי"ע או' א' ויחזור אחוריו לצד מערב. ישי"ע שם א"א אות ה'. ר"ז אות ח' ויש מתירין אפילו אם המחיצה לצד מזרח אם מחזיר אחוריו לצד מזרח. מג"א שם ר"ז שם. תוספת שבת בקי' ס' פלאים. וכן משמע מקי' ש"ע סי' ד' אות ב' ומחיצית דנקט הש"ט לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וה"ה מחיצה א' נמי סגי. תו"ש שם. אבל דעת הפרמ"ג שם והישי"ע שם אם המחיצה לצד מזרח אסור. ויש לחוש לדבריהם. ועיין נו"ש אות ה' ושיעור המחיצה בזה כ' הרב בן א"ח שם אות ט' א"צ שתהיה גובה עשרה אלא כל שאין פירועו מגולה שרי ולכן אם היא קטנה יפנה סמוך לה ממש באופן שתגין שלא יתגלה פירועו, וי"א דאפילו במקום מחיצות צריך לדקדק בזה שלא לפנות בין מזרח למערב ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה. במקום שאפשר שלא לבנות בהכ"ס תחלה לפנות שם למערב או למזרח אלא לצפון. ר"ז אות ז' הרב בן א"ח שם. ועיין מש"ז או' ה'. וכן יש נוהגים ליזהר שלא לבנות בה"כ אלא בין צפון לדרום:

טז) [סעיף ו'] וכן אסור לישן בין מזרח למערב וכו' פי' רש"י יכוון שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפו' וזה לדרום. וכ"פ הש"ע סוף סי' ר"מ. מיהו בזוהר פ' במדבר כתב בהיפך דההוא דהנותן מטתו בן צפון לדרום פי' ראשה למזרח ומרגלותיה למערב והביאו הב"ח. וז"ל שער המצוות פ' בראשית ועניין נתינת המטה בין צ"לד הוא יהיה דוגמת אדם הראשון כשנברא וכדוגמא שיעור קומה העליונה ראשו למזרח כנגד הדעת הנקרא מזרח ממזרח אביא זרעך ורגליו למערב יסו"מ כנזכר אצלנו בענין נטילת לולב וידו הימנית בדרום שהוא החסד ויד השמאלית בצפון שהיא הגבורה עכ"ל. וגם רש"י בספר ליקוטי פרדס חזר מפי' והסכים לפי' המקובלים והביאו ברכ"י אות ב', ועיין בת' שב יעקב סי' ג' שהכריע ג"כ כדעת הזוהר, והגם שכתב שכנה"ג בהגב"י אות ד' דעכשיו אין העולם נזהרים בכך עי"ש וכ"כ עו"ת אות ו' דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד מ"מ יש ליזהר כדעת הזוהר והאר"י ז"ל:

יז) [סעיף ח'] כשנפנה בשדה וכו' וה"ה אם הוא מפני בבית אחורי הכותל יכול לפנות אעפ"י שחבירו שומע העטוש, עו"ת אות יו"ד בכ"ש על גמ' ברכת דף ס"ב ע"א. שע"ת או' ח' ר"ז אות י"ב ובמה"ת אות ג' בן א"ח שם אות ז' ודלא כלבוש דמשמע דמחלק בין שדה לעיר. שע"ת שם.

יח) שם ובבקעה יתרחק עד מקום וכו' לראות פירועו. פי' גילוי שלו מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו של מטה אפ"ה א"צ להתרחק יותר, ט"ז סע"ק ז' ר"ז שם:

יח) וא"צ להתרחק יותר עד שלא וראנו חבירו אלא אע"פ שרואהו מרחוק אין בכך כלום כיון שאין רואה פירועו. ר"ז במה"ת שם. בן א"ח שם:

יט) [סעיף ט'] לא ישב וכו' ויבדוק עצמו היטב ולא ימהר לצאת כמו שעושין המון העם אלא ישהה שם עד שירגיש בעצמו שא"צ עוד, חיי"א כלל ג' אות א' קיצור ש"ע סי' ד' אות ג':

כ) [סעיף י'] לא יקנח ביד ימין. ואטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא. ט"ז סע"ק ט' לפי גירסא שלפנינו. וכן פי' דבריו יד אפרים ומש"ז ומחה"ש ס"ק ח' וכ"כ מג"א ס"ק ח' עיין מחה"ש. ר"ז אות י"ד. קיצור ש"ע שם אות ה' חיי עולם על המג"א סע"ק ח';

כ) וכן אם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דעלמא מג"א ומחה"ש שם. ר"ז שם. נוה שלום אות יו"ד. ומ"ש המחב"ר אות ח' דדברי המג"א קשים וכו' וכבר השיג עליו הא"ר והבכ"ש עיין נוה שלום שם שמיישב דברי המג"א. ועיין חיי עולם שם מ"ש על המ"א ועל דברי הלב"ש והפרמ"ג:

כא) שם לא יקנח וכו' אבל לשפשף הניצוצות של מי רגלים מבואר בב"י סי' מ"ג דשרי אפי' בימין ואפשר דה"ה דשרי להרוג כנה בימין. א"ר אות ח' ר"ז במה"ת אות ט' בן א"ח שם אות י"ד:

כב) שם לא יקנח ביד ימין. ואפי' כשמקנח בנייר וכדומה לא יקנח בימין. פאת השלחן על קי' הש"ע שם בשולי היריעה ודלא כדמשמע מר"ז שם באות הנז':

כג) כתוב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין. והביאו מג"א שם. א"ר שם ר"ז אות ט"ו. קי' ש"ע שם. ואם א"א לו בכך מחמת רוב הלכלוך שאינו מתקנח היטב אז יקנח בכל אצבעותיו. בן א"ח שם:

כד) אשה נמי לא תקנח ביד ימין, מו"ק. ואינו מוכרח להחמיר עליה דעלובה אשה אתמר בה כל היד המרבה ואמרו עלה חמת מלא וכו' מחב"ר אות ט' אבל הרה"ג בן א"ח שם כתב דאשה נמי לא תקנת בימין כי יש עוד טעמים לדבר זה דשייכי גם בה:

כה) [סעיף יא'] לא יקנח בחרס וכו' והא דכתב מרן ז"ל סי' שי"ב סעי' ה' דמקנח באוזן החרס התם לא מיירי רק לעניין איסור שבת ובא לאשמעינן דבצרור איכא איסור שבת אבל בחרס שהוא אוזן הכלי מותר משום איסור שבת אע"ג דאיכא למיחש לכשפים מ"מ לא חיישינן ליה במקום איסור שבת. ב"ח. הלכה ברורה אות ד' בשם הנז'. עו"ת או' י"ב. וכ"כ ברכ"י או' ו' ועיין שם שהאריך בזה והעלה דבחול אף באוגני כלים אין לקנח משום כשפים ודלא כהא"ז והביאו בספרו א"ר אות ט' שכתב דהמקנח באוגני כלי חרס אין בו משום כשפים. שע"ת אות יוד. ר"ז אות ט"ז, מטעמי השלחן אות כ"ח:

כו) שם משום כשפים. אע"פ שהוא חרם קדמונים שאין לסמוך על רפואת התלמוד, מ"מ מה שיש לחוש מעניני כשפים והזיקית שבגופו למיחש מבעיא, וע"כ לא ישתה אופיא ולא ינפח בהו ולא ידחה בידו ולא יאכל מן האגד שאסר גינאה ולא יאכל ירק שנפל על השלחן ולא ישב תחות המרזב וכשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר ישפוך תחלה ממנו לארץ, יש"ש פ' כל הבשר סי' י"ב והשמיט הא דלא קטל לכו כינה אמנייכו. מטעמי השלחן אות כ"ט:

כז) שם ולא בעשבים יבשים וכו'. ואפילו האידנא דלא חיישינן לכשפים (ר"ל כיון שאינם בשדה וכדברי רמ"א לענין חרס, לב"ש) אסור מפני שמחתכין הבשר. ועיין סי' שי"ב סעי' ה' מג"א סע"ק ט'/ מטעמי השלחן אות ל':

כח) שם שהמקנח בדבר שהאור שולט בו וכו'. אינו אומר בדבר שהאור שורף, שכל דבר האור שורף אלא דבר שבמהרה האור שורפו. מטעמי השלחן שם בשם גמרא חולין דף ט"ז ע"ב:

כט) שם בדבר שהאור שולט בו וכו'. בגמ' איתא ג"כ דלא יקנח בסיד ובחרסית מחמת זה. מטעמי השלחן שם:

ל) שם ולא בצרור שקנח בו חבירו וכו'. ואם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. מג"א סק"י ר"ז אות י"ז:

לא) איתא בירושלמי ס"פ המוציא, אין מקנחין לא בפי הכלב ולא בפני הכלב ולא במים שלוקק בהם הכלב ולא במים שאין בהם מ' סאה ולא בדבר הנכנס לאור ויצא ולא במים של מרחץ. א"ר אות ט' חיי עולם על הש"ע סעי' י"א:

לב) שם בהגה, ועכשיו שבתי כיסאות שלנו אינם בשדה וכו'. אבל בתי כסאות שבשדה יש ליזהר גם בזה"ז ובה"כ שבשדה הוא אפילו סמוך לעיר כל שאין בני אדם מציין שם ואם יש עוד אחר עמו א"צ ליזהר אפילו בבה"כ שבשדות ובעיר אפילו בלילה א"צ ליזהר. מטעמי השלחן אות ל"ד:

לג) שם נהגו לקנח בחרס. היינו אוגני כלי חרס שהם חלקים ולית בהו סכנה. עיין סי' שי"ב סעיף ד"ה. פרמ"ג א"א אות י"א. ר"ז אות ט"ז. ודלא כלבוש.

לד) שם וכן נהגו לקנח בדבר שהאור שולט בו וכו'. אבל בדבר שקנח בו חבירו אפשר גם בבית יש סכנה. פרמ"ג שם. חיי עולם על מג"א סע"ק י"א:

לה) שם וכן נהגו לקנח וכו' יזהר לקנח את עצמו יפה כי אם יש לו אפילו משהו צואה בפי הטבעת אסור לי לומר שום דבר שבקדושה. קי' ש"ע שם. ואפילו בדעבד שאם עבר והתפלל אפשר דצריך לחזור ולהתפלל ולכן צריך להזהר מאד, חיי"א כלל ג' או ב':

לה) ועיקר הרחיצה במים כמ"ש ומציאתו לא רוחץ. באה"ט ס"ק ט"ז בשם סידור האר"י ז"ל. סולת בלולה או' ח' בן א"ח שם או' י"א. מטעמי השלחן שם:

לו) [סעיף יב'] יפנה בצניעות בלילה וכו' פי' שלא יגלה עצמו יותר מביום ואם אין שם אדם יפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם, מג"א סע"ק י"ב. ר"ז ס"ק י"ח:

לו) ואפי' יש לו קרן זוית א"צ לילך לשם, עט"ז. חיי עולם על ט"ז סק"י. וכן פי' א"א סע"ק י"ב כוו' מג"א דכרבא קימ"ל ולא כרב אשי. ועיין מש"ז סע"ק י':

לו) והנה מזרח ומערב נמי אסור בלילה כמו ביום כחשכה כאורה לפני ה'. א"א שם. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנא. מג"א שם. ר"ז שם. קי' ש"ע שם או' ב' בן א"ח שם או' ח' ומ"מ יש לו להסתלק לצדדין. קי' ש"ע שם. בן א"ח שם. ואם אין לו מקום אפי' בפני אשה מותר. חיי"א כלל ג' או' א' ואתתא לא תיקום להדיא בפני תינוק אבל לצדדין לית לן בה. מג"א שם. ר"ז או' י"ט. רו"ח או' ד' יפה ללב ח"ג או' ג' וד' בן א"ח שם:

לז) [סעיף יג'] לא ישתין מעומד מפני ניצוצות וכו' והיינו שיוציא לעז על בניו כ"כ הטור ואע"ג דמצוה לשפשף הנצוצות דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשוף, מ"א ס"ק י"ג. ר"ז או' כ':

לח) שם אם לא שיעמוד במקום גבוה וכו' ואם משתין מיושב אפי' אינו מקום גבוה ילא עפר תחוח ליכא למיחש לנצוצות, ב"י. פרישה או' י"א. שו"ג או' כ"ד נו"ש או' י"ד, ר"ז שם:

לט) [סעיף יד'] יזהר שלא יאחוז באמה וכו' פי' אפי' ע"י בגד אם לא במטלית עבה, נדה דף י"ג, מג"א סע"ק ט"ו, א"ר או' י"ב, ש"כ יו"ד סי' קפ"ב סק"ו, א"א או' ט"ו, חיי"א כלל ג' אות ג' ר"ז אות כ"ב. אבל הרב בכ"ש על נדה דף י"ג כתב דלא אמרינן מטלית עבה אינו מחמם כ"א בזמן קצר כבליעת תרומה וכבדיקת קרי אבל להטיל מים לא. עי"ש. וכ"כ ברכ"י אות ט' ויש להחמיר כמ"ש הבכ"ש. מטעמי השלחן אות מ"ג:

מ) שם אם לא מהעטרה ולמטה וכו' ואע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מהעטרה ולמטה ב"י. פרישה אות י"ג עו"ת אות י"ד, א"ר או' י"ג, ר"ז אות כ"א, ודלא כהרב כס"א אות ו':

מא) שם אלא א"כ הוא נשוי. משמע דמעטרה ולמטה אפי' לבחור מותר ודלא כעו"ת שנסתפק בזה. נו"ש אות ט"ז. שב יעקב סי' ד':

מב) שם אלא א"כ הוא נשוי. הרב בי"ש באה"ע סי' כ"ג סע"ק ד' כתב דאף באין אשתו עמו מותר. וכ"כ הישי"ע או' ז' בשם תוס' יומא דף י"ח בד"ה יחוד דאע"ג דאין אשתו עמו מותר דחשיב פת בסלו וה"ה בנדה חשיב פת בסלו. אבל המג"א סע"ק י"ד כתב דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור. וכ"כ ט"ז סע"ק י"ג. מאמ"ר אות י"א וכ"כ ברכ"י אות י"א בשם האגודה. וכתב דכן עיקר דמדינא אסור אם אין אשתו עמו. והביאו מטעמי השלחן אות מ"א וכ"כ חיי"א שם, ר"ז אות כ"ב. שמן המאור על מג"א סע"ק י"ד ועי"ש שמישב דברי התוס', ועוד עי"ש שמסתפק אם אשתו עמו בעיר מהני או דצריך דווקא שתהיה מצויה לו באותה שעה שמשתין עי"ש שהניח בצ"ע. ועיין ט"ז שם:

מג) שם ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי, והט"ז כתב דהטור וספר היראה דינא קאמר ולא מדת חסידות כפי' הב"י והש"ע, אבל האחרונים חלקו עליו והעלו כדעת מר"ן ז"ל, הלכה ברורה אות ה' יד אהרן בהגב"י. מאמ"ר אות י"א. נוה שלום אות ט"ו. ר"ז אות כ"ב. קי' ש"ע סי' קנ"א אות ג':

מד) [סעיף טז'] לא הותר לנשוי וכו' אבל להתחכך לא ואפילו מעטרה ולמטה יש להחמיר' ר"ז אות כ"ג. חיי עולם על הש"ע. וע"י כתונת יש להקל בנשוי להתחכך מעטרה ולמטה אבל בפנוי יש להחמיר להתחכך אפילו למטה מהעטרה ואפילו ע"י כתונת דלא התירו לפנוי לאחוז מעטרה ולמטה רק להשתין דוקא משום ניצוצות ולא בענין אחר, שב יעקב שם. והביאו א"א אות א' וכ"כ מטעמי השלחן אות מ"ד בשם ארצות החיים דמה שהותר למי שאינו נשוי למטה מעטרה לא הותר רק להשתין:

מה) לרחוץ אותו מקום עם שאר הגוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור. באה"ט אה"ע סי' כ"ג סע"ק ה' בשם סדר היום והביאו עמודי השלחן על קי' ש"ע סי' קנ"א אות ה' וכתב הכנה"ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור והביאו באה"ט שם:

מו) [סעיף יז'] המשהה נקביו וכו'. כתב רז"ל בשער המצות פ' שמיני וז"ל שקוץ הנפש כתיב אל תשקצו את נפשותיכם וארז"ל מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו, והטעם יובן כי ענין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת והאוכל שהוא המזון נבלע באברים והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה ומזה נעשו הקליפות וכתיב וטמאתם את ציפוי פסילי כספיך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו כי הם בחי' היציאה של נקב האחור וכמ"ש בענין פעור, ולכן המשהה נקביו שמשהה המותר והקליפה ההיא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה הנה הוא משקץ נפשו ממש יותר ממה שמשקץ גופו ונודע בכל דרכיך דעהו ולכן צריך שיכון האדם כוונה זו בלכתו לבה"כ קודם הכנסו שם כי אסור להרהר שם עכ"ל והביאו בן א"ח פ' ויצא:

מז) שם עובר משום בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר' ט"ז ס"ק י"ג. א"ר אות ט"ז, ר"ז אות כ"ד, וי"א שבקטנים אין בהם משום בל תשקצו אלא שאסרו משום סכנה וגם שלא יהא עקר, ר"ז במה"ת אות י"א, מטעמי השלחן אות מ"ה:

מז) בהפחה אין בה משום בל תשקצי, א"ר שם פרמ"ג במש"ז אות י"ג. שע"ת אות ט"ז, חיי עולם על ט"ז ס"ק י"ג, מטעמי השלחן שם, עמודי השלחן אות א' על קי' הש"ע סי' ד':

מז) בל תשקצו דרבנן הוי ומפני כבוד הבריות נדחה, פרמ"ג שם, ר"ז שם במה"ת, כגון עד שימצא מקום צנוע, ר"ז שם. עמה"ש שם:

מח) שם משום בל תשקצו, יש בני אדם נכשלים בדב"ז ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בענייניו אינו קם במהירות וחושב עד שיגמור העסק עוד מעט או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור וזה שטות גדולה דה"ז מצוה הבאה בעבירה לכך צריך להזהר מאוד וכתב החס"ל ז"ל בשם המקו' דהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו צריך להזהר שיהא גיפו נקי בכל שעה וזה מועיל ג"כ לבריאת הגוף ונעשה בריה חדשה בן א"ח שם אות א':

מט) גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל הן מחמת קור הן מחמת גשם הן מחמת חושך וכיוצא אך צריך לעשות תחלה נטילה כהלכה כי א"א לו לילך ד"א ולשפשף או לקנח בעוד ר"ר שורה על ידיו אך מאחר שהוא עתה צריך לנקביו א"א לברך ענט"י אלא יעשה צרכיו תחלה ואח"כ יברך ענט"י ואשר יצר ולכן צריך ליזהר שלא יפסיק בדברים מעת שנטל ידיו עד שיכנס לבה"כ ויטול שנית ויברך ועיין ש"ע דר"ז סי' ו' סעי' ג' בן א"ח שם אות ב':

נ) שם משום בל תשקצו וכל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה אין בו משום בל תשקצו ולא משום סכנה בין בגדולים בין בקטנים לד"ה וי"א שאפי' אינו יכול להעמיד את עצמו פחות הרבה משיעור זה אם כח הדוחה אינו יכול להיות גובר על כח המחזיק אלא רק ע"י סיוע שידחוק האדם את עצמו מעט כדי להוציא הפסולת אין נקרא זה משהה נקביו בידים כדי שיעבור על בל תשקצו כיון דכח הדוחה צריך לסיוע שלא שידחוק א"ע מעט וזה שאינו דוחה אינו אלא שב ואל תעשה הוא אבל אם נתגברה תאוותו מאד עד שכח הדוחה גובר על כח המחזיק להוציא הפסולת מבלתי שיצטרך לסיוע הדוחק שידחוק האדם א"ע אפי' מעט הרי זה עובר על בל תשקצו אם משהה נקביו, ר"ז במה"ת אות י"א בן א"ח שם אות ג':

נא) כתב בס' חסידים סי' תתי"ח אדם צריך להיות מבפנים כבחוץ שנא' וכל קרבי את שם קודשו שלא יהיה בקרביו טנופת לכך קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה אדם צרכיו קודם שילך לביהכ"נ וקודם שיאכל. והביאו בן א"ח שם קודם אות א':

נב) צריך האדם לעיין שלא ידבק במנעליו צואה כשהולך לביהכ"נ שנא' שמור רגליך כאשר תלך וכו, ולכך כתיב של נעליך מעל רגליך. ס' חסידים סי' תתכ"ב ופי' אזולאי שם ולכך כתיב ר"ל לכך כתיב של נעליך וכו' משום דבר הנדבק בהם:

ט"ז סק"ד ויש עוד טעם הטעם הזה הוא טעם בפ"ע שלא לפי דעת המחבר הש"ע דאיהו ס"ל טעמא קמא וכמו שהאריך הט"ז אחר כך:

שם ואם יפנה ממזרח למערב נפנה נגד ירושלים הציור כזה

שם ממש נגד ירושלים בדרומה של יהודה. היינו באות ת דשם אסור צפון ודרום אבל מזרח ומערב שרי ומה דלא אסרינן שם גם מזרח ומערב משום גרירה כמו הצדדים דנאסרו משום גרירה היינו טעמא דהא מקום זה אינו דבוק רק עם הצדדים והצדדים עצמם לא נאסרו רק משום גרירה ולכן אין מקום זה נגרר לגבי הצדדים דה"ל גרירה דגרירה וק"ל:

שם ובגליל שהוא בצפון א"י לא יחזור פניו צו"ד. באות א ניחא דהוי צו"ד נגד ירושלים אבל הצדדים ליכא בהו טעמא לכאורה אלא משום גרירה כמו צדדים דיהודה אך לקמן כתב הט"ז דבגליל אין שייך גרירה רק הטעם משום כבוד כל א"י עיין שם:

שם ר' עקיבא אוסר בכל מקום ע"כ ומשום לשון בכל מקום מפרש דאוסר בח"ל גם כן:

שם ומ"ט שרי בצו"ד ביהודא מ"ש מהנהו צדדים. הלשון מגומגם קצת וכלומר למה מותר בצדדים דיהודא צו"ד מ"ש ממזרח ומערב דהנהו צדדים עצמן וכוונתו דקשה למה הצדדים נגררים לאסור מו"מ יהי' גם כן נגררים למקום ת ויהי' אסור גם כן צו"ד. בשלמא המקום ת אין נגרר להצדדים דהוי ליה גרירה דגרירה כנ"ל משא"כ הצדדים עצמן מדוע לא יהיו נגררים לשני המקומות לאסור הן מו"מ הן צ"ד אע"כ לומר דרוב אחר מיעוט אין נגרר לכן אין נגררים הצדדים אחר מקום ת ומה שנגררים לאסור מו"מ ה"ט משום דירושלים מחזיק יותר מחצי כל הרוחב של יהודה ולכן הצדדים הם מיעוט לענין מו"מ ומשום זה כתב רש"י ז"ל שיהודא היא רצועה קצרה לומר שירושלים מחזיק יותר מחצי רחבה כנ"ל אבל רוב אחר מיעוט אין נגרר. ועל זה הקשה דא"כ לר"ע דאסר בח"ל הא שם הצדדים הם רוב ולמה נגררו אחר מיעוט ולא הוה ליה לאסור רק המיעוט שנגד ירושלים כי מיעוט אין נגרר אחר רוב להיתר כדמוכח ממקום ת דאינו נגרר אחר הצדדים להיתר אבל עכ"פ צדדי ח"ל למה יהיו נגררים הרי המדינות שהם במזרח ומערב של ארץ ישראל דאסרינן להו מו"מ ה"נ יש לאוסרן צו"ד שיגררו לאידך גיסא אע"כ דרוב אחר מיעוט אין נגרר א"כ גם מו"מ למי נגרר וזה שכתב הט"ז ואמאי נאסר שם מו"מ טפי מצו"ד. והבן היטב בכל מ"ש כי אין דברי ט"ז מתפרש באופן אחר רק ככל מ"ש ודוק:

שם. וא"ל א"כ בגליל אמאי נאסר לתנא קמא צ"ו רצה לומר כיון דאמרינן שאין רוב נגרר אחר מיעוט א"כ בגליל שאין שם רק מעט מקום נגד ירושלים מדוע יאסרו צדדים שבגליל צו"ד הרי שם הצדדים הם רוב ותירץ דחולקים כבוד לארץ ישראל כולו ולא ירושלים בלבד ואסור משום שהוא נגד יהודא משא"כ בח"ל אף אי נימא דחולקין כבוד לכל ארץ ישראל אפ"ה הצדדים הם רוב וק"ל:

(ט"ז סק"ה) דהיתרא דכותל הוא לר"י דוקא. היינו דס"ל לא אסרו אלא ברואה וכשיש כותל איני רואה משא"כ לרבי עקיבא דאוסר בכל מקום אפילו אין רואה לכן גם כותל לא מהני:

(ש"ע סעיף ז') המטיל מים מן הצופים. רצ"ל אף על גב דלהטיל מים בכל ענין שרי כמ"ש בסי' ה' בהג"ה מכל מקום מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקודש כו':

(סעיף י') לא יקנח ביד ימין. עיין בנ"י סי' כ"ב:

(ט"ז סק"ח) מפני שקושר בה תפילין. ר"ל שבימין מהדק התפילין על זרוע השמאל וכ"ת א"כ כל שכן שלא יקנח בשמאל שבה מניח התפילין זה אינו שהתפילין מניח בזרוע וקינוח ביד אבל הקשירה היא ביד ימין כן כ' מהר"ל חנלס וכנ"י סימן כ"ב:

שם שמראה בה טעמי תורה נגינות הטעמים הוא מוליך בידו הנגינה רש"י: שם אפילו לטעם הג' מכל מקום מותר להראות טעמי תורה פי' דבאקראי מותר ולא קפדינן אלא אקינוח ימין אלא לפי שמראה בקביעת טעמי תורה וראייתו כיון דלטעם ד' צריך איטר לקנח בשמאל דעלמא אף על פי שמראה בה בקביעות ט"ת ממילא לא משוינן פלוגתא רחוקה דמודה טעם דבאקראי עכ"פ שרי וסיים אלא שהבית יוסף כתב דאיטר לא יקנח בימין דידיה אלא בימין דעלמא והיינו אפילו לטעם הד' וא"כ ליכא ראיה ויש לומר דלטעם הג' אפילו באקראי אסור:

(מ"א) סק"ח ומה שכתב הטורי זהב דאיטר מקנח בשמאל דידיה כמ"ש הבית יוסף סימן מ"ג ליתא. פרשתי לעיל באופן דדעת המגן אברהם דלרבא איטר מקנח בימין דידיה אלא שמסופק שמא אין הלכה כרבא ומחולק עם הט"ז בתרתי דהט"ז תופס טעם רבא להלכה ככל אינך טעמים וס"ל נמי דאיטר מקנח בשמאל דידיה אף לרבא: שם. דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמים שכותב בשמאל תימה דמעלה דכותב לא נמצא בש"ס כלל ועוד תימה דהא ימין יש לה גם כן ב' מעלות שמושיט לפה ומראה טעמים ולרבא יש לימין עוד מעלה שנתנה תורה להמגן אברהם שחולק אהט"ז והרב פרי מגדים מגיה דיש לקנח בימין דידיה אף על גב דאיכא תרי טעמי וקושיא ראשונה במקומה עומדת וק"ל. ונראה לי להגיה שיש לקנח בימין דידיה דאיכא תרי טעמי ואף על גב שכותב בשמאל וקושר בה תפילין והכוונה שנמשך לדבריו הראשונים שחולק אהט"ז בתרתי ועל זה כתב ועוד נראה לי כו' לומר דהט"ז מודה בכה"ג. וזה כי בסי' כ"ז סעיף ו' מבואר דאם כותב בשמאל הוי ימין שמאל אצלו ומניח בו תפילין אע"פ שעושה כל מעשיו בימין לכן פוסק דיש לקנח בימין דידיה דהיינו בשמאל אע"פ שיש לה מעלה דכותב בה וא"כ קושר בה תפילין מכל מקום הימין יש לה ב' מעלות טעמים ופה ודחינן מקמי תרתי חדא. וזה אי אין הלכה כרבא ומכל שכן אי הלכה כרבא דאז יש לימין עוד מעלה שנתנה בו תורה להמגן אברהם שחולק אהט"ז. ומה שאמר דאיכא תרי טעמא רצה לומר אפילו נימא דאין הלכה כרבא אלא שהיה מקום לומר דלהט"ז ליתא להאי דינא דהא לדידיה הלכה כרבא וסבירא לי' נמי באיטר ניתנה תורה בשמאל דעלמא א"כ נגד הב' מעלות שיש בימין טעמים ופה יש בשמאל ג"כ ב' מעלות קשר ותורה ויעשה כמו שירצה קמ"ל המגן אברהם דהט"ז נמי מודה בהא משום דאף שכותב בשמאל מכל מקום הימין דעלמא הוי גביה ימין וניתנה בו תורה ואין דינה כשמאל רק לענין תפילין מהטעם המבואר שם בט"ז ס"ק ז' עיין שם כנלע"ד ודוק ועיין בכור שור דף ה': שם.

ט"ז סק"ט אלא שהבית יוסף כ' בסעיף מ"ג הובא שם בט"ז סק"ו ומגן אברהם שם ע"ש וכבר השיגו המגן אברהם כאן דהא שם לא הוזכר איטר וכיון דהבית יוסף שם כתב הטעם דאוחזן בימינו משום דבשמאל מקנח ממילא באיטר אוחזן בשמאל דידיה כיון דמקנח בימין דידיה (וע' בכור שור ברכות ד' ס"ב):

(מ"א סק"ט) דל"ח לכשפים. כתב כך על פי שיטתו בס"ק י"א:

שם ועסי' שי"ב ס"ה דשם מבואר שמחתכים הבשר ומה שצריך כאן הש"ע לטעם אחר עמד בזה המגן אברהם שם:

(סקי"א) והאידנא ל"ח שיבא. רצה לומר כיון שאינם בשדה וכדברי רמ"א לענין חרס:

ולא ילכו. ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון (גמרא):

לא ידבר. איתא בסנה' התקינו שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד ועיין בא"ע סימן כ"ב ס"ו ובמקום שהן בעיר אין לחוש:

למשמש. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים (גמרא שבת):

טפחים. דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קילוח של מי רגלים הבא למרחוק בספרי פ' כי תצא איתא שלא יפנה בעמידה:

מגולה. אבל בחצר בכל ענין שרי (ב"י) ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומ' לא מקרי מחיצו' לענין זה בב"י ולבוש כתב דמחיצה א' לצד מערב סגי ע"כ ומדנקט בש"ע מחיצות משמע דב' מחיצות בעי דהא י"א גם למזרח אסור שהוא רוח שכנגד מערב עב"י ובגמרא דב"ב פ"ק אמרינן דמזרח נקרא אויר יה ומ"מ לפי מ"ש בהג"ה דלהטיל מים שרי א"כ לא חיישינן בפירועו לפניו וא"כ שרי במחיצה שלאחריו:

לדרום. דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון אבל איפכא לא (היכל הקדש) ע"ש הטעם:

בין מזרח למערב. פירש"י יכוין שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום וכ"כ ס"ס ר"מ ובמ"ע סימן ג' פסק כמ"ש הזוהר פ' במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב ותהא מטה בין צפון לדרום וכתב שיהא הראש למערב והטעם ע"פ סוד ע"כ: וכתב הלבוש אף על גב דישן במקום מחיצות אסור דגנאי גדול הוא ע"כ וצ"ע דאטו מי איכא גנאי טפי בשינה מב"ה ול"נ דבשינה ליכא הכירא במחיצות דדרכו בכך משא"כ בב"ה דדרך לפנות בשדה ואי איכא מחיצות איכא היכרא ועי"ל דבחדר ששוכב שם ג"כ מקום השראת שכינה ולאפוקי בב"ה שאפילו מלאכים אין נכנסין שם כמ"ש ס"א:

ביד ימין. מפני שבימין מראה טעמי התורה ועוד ט"א בגמרא ולכולהו טעמא איטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא אך רבא אמר מפני שהתור' נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו א"כ לפ"ז אפילו איטר אין לקנח בימין דעלמא וצ"ע אי הלכה כמותו דהוא בתרא או שמא כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה וכנ"ל, ומ"ש הט"ז דאיטר מקנח בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא דלא הוזכר שם איטר ועוד נ"ל דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, וכתב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין כמ"ש סי' כ"ז ס"ח:

בעשבים. ואפי' האידנ' דלא חיישי' לכשפי' אסור מפני שמחתכים הבשר ועסי' שי"ב ס"ד:

תחתוניות. ואם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה (הג"א) עסי' שי"ב ס"א:

וכן נהגו. וטעמא ע"ז לא ידענא וכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', (ד"מ) ול"נ דטעמא משום שעושין בו כישוף ששיניו נושרות. והאידנא לא חיישינן שיבא הדבר לידי המכשפים:

בלילה. פי' שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם (ע"א דף מ"ז) וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה ואיתתא לא תקום להדי' בפני תינוק אבל לצדדין לית לן בה (בכורות מ"ד):

ניצוצות. ואף על גב דמצו' לשפשף הניצוצו' דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשף (תוס'):

נשוי. נ"ל דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור וכ' התוס' והא דקאמר דקרי ליה רבינו הקדוש שלא הניח ידיו למט' מאבנטו היינו רבות' שהי' נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל משמע דס"ל דלמטה מאבנטו לאו דוק' אלא ר"ל שלא היה מניח ידיו על אמתו דאי ס"ל למטה מאבנטו ממש היינו רבותא דרבי אלא ע"כ כמ"ש (ומדברי הט"ז שם בי"ד סי' קפ"ב משמע שלא ראה דברי התוס' אלו) וכ"מ שם ע"ב דקאמר יד לאמה תקצץ על שהניח ידו למטה מטיבורו א"ל ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנה והלא כריסו נבקעת וכתבו התוס' אם לא יסיר הקוץ תבקע מילתו ע"כ. משמע דס"ל דכריסו ר"ל מילתו וכ"מ בגמ' דפתח באמה וסיים בכריסו אבל בא"ע סי' כ"ג פסק כהרמב"ם ע"ש: אמרי' בגמ' היכא דבעית מותר לאחוז כיון דבעית לא אתי להרהורי והפוסקים השמיטוהו דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתי' להרהורי דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י) וצ"ע דבי"ד סי' קפ"ד ס"ה /ס"ח/ פסק דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרי' דלא בקיאי בהי ביעתותי ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא וצ"ל דווסתות דרבנן מקילין משא"כ הכא דעון חמור הוא וע' שבת דף מ"א:

להשתין. אי' בנדה דף י"ג ומ"ג במטלית עבה מותר לאחוז באמ' שאינו מחמם והביאו הרי"ף פי"ד דשבת ועבי"ד סי' קפ"ב ס"ג דלא כל"ח פ"ב דנדה שכתב דדוקא לתרומה אתמר דלפי זה לא הוה ליה להרי"ף להביאו:

(א) ועכשיו וכו' – כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלוין אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא:

(ב) עד שישב – וה"ה שלא יקום כשהוא מגולה:

(ג) ולא ילכו – ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך החלון ובלבד שלא יראה פירועו וכדלקמן בס"ח וליכנס שם להדיא אסור אפילו עם אשתו אך עם קטן שאין בו דעת מותר ליכנס [ארה"ח]:

(ד) לא ידבר – ואם הוא לצורך גדול אפשר דמותר לדבר כ"ז שאין נפנה עדיין אבל בעת שנפנה אף לצורך גדול אסור ואם א"א לסגור הדלת ואיש אחר רוצה לכנוס ינחרו זה לזה ולא ידברו רק הנשים כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים כמו בהכ"ס שבשדה בימיהם או בחצר בהכנ"ס במדינות אלו התקינו חכמים שיהיו מספרות זו עם זו כדי שישמע קולן מבחוץ ולא יכנוס איש לשם ויתיחד עמהן [סנהדרין י"ט] ומשמע קצת שם דנכנסות ג"כ בשתים בבהכ"ס:

(ה) למשמש – אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים. ולא יפנה בעמידה:

(ו) טפח – ולא יותר משום צניעות ומלפניו טפחיים דמתוך שהוא דוחק א"ע לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קלוח מי רגלים הנתזין למרחוק והב"ח כתב דנכון להחמיר שיהיה גם מלפניו רק טפח ולא הסכימו עמו הרבה מהאחרונים. ויזהר שלא ילכלך שם בגדיו וגופו ומנעליו:

(ז) מגולה – אבל בחצר בכל ענין שרי כ"כ הב"י והמ"א אבל הט"ז הסכים עם מהר"י אבוהב דבחצר ג"כ אסור באמצע החצר בין מזרח למערב דהלא מגולה הוא באותו מקום אם לא שמקרב עצמו לצד אחד מהכתלים וכ"כ הדרישה וש"א:

(ח) שאין בו מחיצות – אבל אם יש בו מחיצות ואפילו רק מחיצה אחת לצד מערב ישב בצד המחיצה בסמוך לה [דהיינו עכ"פ בתוך ד' אמות] ואחוריו למערב כלפי המחיצה ונפנה שם וכן אם הכותל במזרח יושב בסמוך לה ואחוריו למזרח ויש מחמירין בזה מפני שפירועו שלפניו הוא לצד מערב והשכינה במערב ובמקום שאפשר טוב להחמיר. כתב הפמ"ג דאין שיעור לגובה המחיצה רק כל שאין פירועו מגולה עי"ז שרי:

(ט) או איפכא – וי"א דאיפכא לא וטוב ליזהר בזה:

(י) בין מזרח וכו' – משום דהשכינה שורה במערב ואפילו אם מחזיר פניו למערב אסור דמזרח שהוא נגד מערב יש לו ג"כ קדושה:

(יא) בין מזרח וכו' – רק יכוין שיהא ראשה של המטה לצפון ומרגלותיה לדרום. ובתשובת מנחם עזריה פסק כמו שכתב הזוהר פרשה במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה של המטה זה למזרח וזה למערב והסכים שם שיהא הראש למערב וכ"כ בארצות החיים בשם כמה אחרונים ומ"מ טוב יותר לכתחילה לנהוג כהשו"ע כי בתשובת בנין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא ולא כפירוש הרמ"ע הנ"ל:

(יב) אפילו כשאין וכו' – עיין בארה"ח דבזה אין להחמיר רק בשוכב ערום ובאין קלעים סביב המטה:

(יג) לא ישב ופניו וכו' – כצ"ל. ט"ז וש"א:

(יד) אלא לצפון וכו' – וה"ה אם אחוריו כלפי הקודש שרי בהטלת מי רגלים ועיין בביאור הגר"א שהסכים דאפילו מן הצופים ולחוץ אם פניו כלפי הקודש אסור בהטלת מי רגלים. אסור לעמוד לפנות להדיא נגד בהכ"נ או בהמ"ד דלא יהא מכלל מי שנאמר עליהם ואחוריהם אל היכל ד' וכן לא יעשה בהכ"ס מכוון כנגד בהכ"נ או בהמ"ד שלא יהא הפי הטבעת מגולה נגדם [ס"ח סי' תתי"ד והעתיקו בא"ר והגהות רעק"א] ואם בונה כותל באמצע להפסיק בין מחיצת בהכ"ס לבית הכנסת לכאורה אין להחמיר ועיין בארה"ח:

(טו) יפנה מיד – דהא אין חבירו רואה את פירועו וכן בחצר אחורי כותל הבית ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה אין בכך כלום שבהשמעת קול עיטוש שלמטה אין בו איסור משום צניעות אלא שהיא חרפה ובושה לבנ"א ומי שאינו מקפיד אינו מקפיד:

(טז) פירועו – ר"ל גילויו מה שמגלה מבשרו מלפניו או מלאחריו ואע"פ שרואה את גופו ושומע קול עיטוש שלו שרי:

(יז) ביד ימין – מפני שקושר בה תפילין על זרוע השמאלי ועוד טעמים אחרים עיין בגמרא וטוב ליזהר מלקנח באצבע האמצעי שכורך עליו הרצועה וכתבו האחרונים דאיטר יד שכל עניניו עושה בשמאל מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין או להיפך עיין בבה"ל:

(יח) בחרס – ואפילו היא חלקה ואינה מקרע הבשר דאם אינה חלקה ויש בה חדודים קטנים יש בזה ג"כ מפני הסכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא:

(יט) חבירו – אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה:

(כ) אינן בשדה – ולא שכיחי כשפים לכן מותר בחרס ודוקא אם הוא חלק וכנ"ל:

(כא) בדבר שהאור וכו' – אפשר דוקא לענין שאר דברים אבל לענין עשבים יבישים גם לההג"ה יש להחמיר דהם מחתכים את הבשר וכדלקמן בסי' שי"ב ס"ה עיין בפמ"ג. כתב בהגהות ר"ע איגר בשם הס"ח כשיוצא מבהכ"ס יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו:

(כב) בצניעות בלילה – ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום ולא יגלה עצמו עד שישב וכה"ג כי לפניו ית' חשיכה כאורה אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב ורק שיזהר שלא יהיה במקום הילוך ב"א כדי שלא יטנפו בני אדם על ידו אבל אם יש שם אדם אפילו נכרי אסור לפנות בפניו. וכ"ז לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך שאין לו מקום ואפילו בפני אשה משום דאיכא סכנתא אם יעמיד עצמו. ואשה לא תעמוד להשתין אפילו נגד פניו של תינוק משום דאיכא חציפותא אבל לצדדין שאינה משתנת ממש נגד פניו לית לן בה:

(כג) על רגליו – ויאמרו שהוא כרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו:

(כד) אם לא וכו' – ואם אין לו עצות אלו וגם שם א"א בישיבה יוכל לעשות עצה אחרת שלא יבוא לידי נצוצות שיסייע בבצים להגביה הגיד קצת או ע"י מטלית עבה ואם איתרמי שנפלו ניצוצות על רגליו מצוה לשפשפם:

(כה) ולמטה – ואפילו אם האבר בקישוי מותר מעטרה ולמטה:

(כו) מפני שמוציא – ר"ל שע"י נגיעתו בגיד בא לידי חמום והרהור ויבא לזה וחומר עון הזה עיין באה"ע סימן כ"ג:

(כז) הוא נשוי – דיש לו פת בסלו ואין יצרו תוקפו כ"כ ואם היא נדה או שהוא בדרך אסור. ועיין בא"ע סימן כ"ג ס"ד דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו:

(כח) הנשוי – ואם עומד במקום שיש לו פחד שלא יפול אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח]:

(כט) בביצים – שאינו מתחמם ע"י כך. ולפעמים מותר לאחוז באמה להשתין כגון ע"י מטלית עבה שאינו מחמם אבל ע"י החלוק אסור ויש מפקפקין גם ע"י מטלית עבה משום דלא ידעינן שיעורו:

(ל) להתחכך לא – לפי שהחיכוך מביא לידי חמום ובקל יבוא לידי ש"ז ועיין בח"א שמתיר ע"י בגד עב. ומותר לסרוק זקן התחתון אך שלא יגע אז באמה בידו ועיין בבה"ל:

(לא) בל תשקצו – ואם משהא עצמו לקטנים עובר משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. והמשהא מלהפיח אינו עובר על בל תשקצו. גם האיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות כגון המשהא נקביו עד שימצא מקום צנוע וכה"ג. יזהר מאוד לקנח היטיב כי צואה במקומה במשהו כמו שכתב בסימן ע"ו ס"ה. וטוב לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק:

(במ"א סק"ב) איתא בסנהדרין נ"ב דף יט:

(סק"ג) ילך ד"א וישב או יעמוד וישב כצ"ל ונ"ב כן הוא בשבת דף פב:

מג"א ס"ק א' גמרא. ברכות ס"ב א' ע' מג"א אות ג' גמרא שבת דף פ"ב ע"א:

סעי' ה' בהגה ולהטיל מים. א"כ ע"כ דפירוע לפניו שרי. והא דלא יפנה בין מזרח למערב. ולא שרי למזרח ופניו למערב ע"כ משום דמזרח והוא נגד מערב יש לו ג"כ קדושה. וא"כ גם אשה אסורה לפנות במזרח ופניה למערב. ב"י:

סעי' י"א משום כשפים. ג' דברים קשים לכשפים השולף ירק מאגודה. וההורג כנה על בגדיו. והמקנח בחרס. שבת (דף פ"ב):

סעי' י"ב יפנה בצניעות בפסחים (דף קי"ב) אמרי' העומד בפני הנר ערום הרי זה נכפה. והעתיקו הריק"ש. בס"ח (סי' תר"כ) כתב כשיצא מב"הכ יראה מקום שישב עליו שלא יהא טנופת. שמא יבא חבירו פתאום. או בלילה וישב עליו. לא יעשה אדם ב"הכ מכוון כנגד ב"הכנ שלא יהא פי הטבעת מגולה נגד ב"הכנ או ב"המד:

מג"א סקי"ד נ"ל דאם אין אשתו עמו. נ"ל קצת ראי' לזה מסוגי' דיומא ריש דף ל' זאת אומרת מצוה לשפשף. ובתוס' שם לחד תירוצא משום דאסור לאחוז באמה וניצוצי' נתזי' על רגליו. הרי אף שכה"ג היה צריך להיות נשוי. אפ"ה היה אסור לאחוז באמה ע"כ דביוה"כ דאסור באשתו. אסור לאחוז באמה. וה"נ באשתו נדה וכדומה. ואולי י"ל דחז"ל עשאו דרך לא פלוג. דכל המטיל מים צריך קיו"ר משום דכמה פעמים דצריך לשפשף. היינו בשאר ימות השנה דכשר כהן פנוי לעבודה. דהרי בלא"ה צ"ל כן. דהא מתני' נקט זה הכלל הי' במקדש וכו'. משמע ודאי דהוא ג"כ לשאר ימות השנה. והא משכחת באשתו עמו ואינה נדה א"ו משום לא פלוג:

סעי' י"ז המשהה נקביו. משהה הפחה אינו עובר משום בל תשקצו. כ"כ בת"הד (סי' ט"ז) וכ"כ במוהריק"ש:

בש"ע ועכשיו לא נהגו. ע' במחזיק ברכה בשם ספר מצות שמורים שמזהיר לאמרו וכן מהר"מ פאפרש ז"ל כתב שהאר"י ז"ל חידש לאומרו גם עכשיו ובזה ינצל שלא יהרהר בד"ת בבה"כ ע"ש ואולי לא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנתם ולא זולתם וכאשר כתב שם בשם ספר מקור חיים למהר"ח כהן ז"ל דמחזי כרמות רוחא ע"ש:

לא ידבר. עבה"ט ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות דעות איתא ולא ידבר כשהוא נפנה אפי' לצורך גדול ובמח"ב כ' שיצא לו מעובדא דרב ספרא דמייתי בברכות ובתמיד ע"ש ואפשר דהרמב"ם דוקא בשעה שהוא נפנה ממש קאמר דאפי' לצורך גדול אסור והרמ"א שכ' ולא ידבר שם דהיינו בבהכ"ס אפשר דבעת שאינו נפנה עדיין שרי לצורך:

מחיצות. עבה"ט ועיין במג"א שכתב בשם הב"י דבמחיצה לצד מערב סגי וכתב המג"א כיון דלהטיל מים שרי ולא קפדינן בפירוע שלפניו א"כ סגי במחיצה שלאחריו והבה"ט קיצר בזה ועיין באחרונים ובבכ"ש בברכות האריך בזה הרבה ושם מבואר הדין לענין בזה"ז ע"ש ועמ"ש בש"ע וכן אסור לישן בין מזרח למערב כתב המ"א בשם מהרמ"ע דהיינו ראשה למערב ומרגלותיו למזרח ולא ידעתי למה השמיטו בבה"ט. וראיתי מי שכ' להגיה במג"א ראשה למערב וטעמא קא טעים לפי שאמרו אדה"ר ראשו מא"י וגופו בבבל כו' ע"ש וצ"ע דרש"י בחגיגה דף י"ב כתב דאדה"ר היה ראשו למזרח וע' בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' מ"ו הביא בשם לקוטי הפרדס לרש"י דשם איתא ראשו למזרח ועיין בשו"ת שב יעקב סי' ג':

פירועו. עבה"ט ובכ"ש דף ק"י כתב שדעת האחרונים כל שאינו רואה פירועו אע"ג דרואה גופו ושומע עיטושו שרי כדמשמע בגמרא גבי שומרי טהרות דלא כלבוש דמשמע דמחלק בין שדה לעיר ע"ש:

ימין. עבה"ט ובבכ"ש דף ק"י חולק על המג"א בזה וכתב לחלק בין רגיל בכתיבת דבר קדושה ורגיל בהוראות או אינו ראוי רגיל בשתיהן והוא איטר שכותב בשמאל ושאר מעשיו בימין דעלמא יש לו לקנח בימין שלו שהוא שמאל דעלמא וכן אם אינו רגיל בכתיבת דברי קדושה ורגיל בטעמים אע"ג דמתרמי בשום זמן שכותב דברי קדושה אין סברא לחוש לזה והרי הוא ככל אדם ואם רגיל בכתיבת דברי קדושה ואינו רגיל בטעמים מקנח בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם ולא יקנח בימין שלו שכותב בה ואם הוא איטר שכותב בימין ושאר מעשיו בשמאל אם הוא רגיל בכתיבה ולא בטעמים הוא מקנח בשמאל כל אדם ואם רגיל בטעמים ולא בכתיבה יקנח בימין דעלמא ואם רגיל בשתיהן או אינו רגיל הרי הוא ככל אדם ומקנח בשמאל של כל אדם זאת תורת העולה מדבריו ז"ל. ועיין במחזיק ברכה בשם מור וקציעה שאשה ג"כ לא תקנח בימין והוא כתב ע"ז שאין להחמיר עליה כו' ע"ש. ועיין ביד אפרים מ"ש בפירוש דברי הט"ז מ"ש אלא שהב"י בסי' מ"ג כ' שאסור לקנח בימין ע"ש שהוא נכון והבאים אחריו נדחקו בפי' דבריו ז"ל:

כשפים. עבה"ט ובברכי יוסף האריך והביא דברי הא"ז וא"ר סי' שי"ב והבכ"ש דף קי"א והעלה דבחול אף באוגני כלים אין לקנח משום כשפים ע"ש:

בל תשקצו. עבה"ט ועיין בתבואות שור ביורה דעה סי' י"ג ס"ק י"ב שנסתפק דהא דמשהה נקביו שעובר על בל תשקצו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ושם כתב בהך דיבמות דאמר חמשה אמוראי אעקר מפרקא דר"ה ע"ש ועיין מ"ש בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' ב' מ"ש בזה ועיין לקמן סי' צ"ב. וכתב בספר ערך לחם למהריק"ש דמשהה מלהפיח אינו עובר בבל תשקצו עיין סי' ק"ג עכ"ל ועיין במג"א סוף ס"ק ד':

ועכשיו וכו'. כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו:

מלאחריו טפח. משום צניעות ומלפניו משום קילוח מ"ר ובטור כתוב בע"א והסכי' ב"י לגי' זאת:

מגול'. שאין בו מחיצות בטור כתב בלשון זה מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית א"צ לדקדק עכ"ל וכת' ב"י בשם אבוהב דמ"ש הטור כגון ב"ה שבבית ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל והב"י כ' ע"ז ולא נהירא אלא בכ"מ שיש שם מחיצות אפי' הם רחוקות הרבה שרי והא דאמ' כגון ב"ה שבבית טעמא קא יהיב דכל שיש בו מחיצות דמה לבית דהכי משמע מדכתב תחיל' דווקא כשנפנה במקום מגולה דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל והכי איתא בירושלמי שאמר ובלבד מקום שאין בו כותל וכתב עליו הרא"ש הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ולא חילק בין קרובות לרחוקות ובהדיא כתב הרשב"א ובלבד מקום שאין שם כותל כלו' בבקעה משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד ורבינו עצמו כתב ברמזים ולא יפנה לצד מזרח או מערב וה"מ בשדה שאין בו מחיצות כלל אבל בב"ה שבבית אין להקפיד עכ"ל דמשמע מדבריו דב"ה בשדה לא היו לו מחיצות כלל וכ"כ הוא ז"ל בסי' פ"ג עכ"ל וקשה לי דהא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) הוכיחו התוספות דמדאמר לשון כניסה לב"ה משמע דהיה שם מחיצות ועוד מדאמר לשון ב"ה משמע דהיה כמו בית וכו' הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב וה"נ אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו תניא אר"ע פעם א' נכנסתי אחר ר' לב"ה ולמדתי כו' משמע דביש שם מחיצות מיירי ואפ"ה אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו' ותו קשה לי דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר כיון שיש לו מחיצות חומה או גדר סביב דזה ודאי אינו דהא הצריכו שיהי' שם כותל דהיינו במקום שנפנה וא"כ מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר ע"כ נראה עיקר כפי' האבוהב דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצ' ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי שאמר ובלבד שאין שם כותל משמע במקום מושבו ממש דהוא נפנה לשם גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב פי' בבקעה נראה לי שאדרב' משם ראי' לדברינו דלדברי ב"י קשה מאי קמ"ל הרשב"א וכי לא ידענא לפרש מ"ש הירושלמי מקום שאין שם כותל ואין לומר שבא ללמדנו דלא נפרש כפשוטן של דברים שצריך שיפנה סמוך לכותל ואפי' בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור א"כ אף עתה נאמר דהאמת הוא כן כפשוטן של דברים דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל שזהו דבר שהסברא נותנת כיון שהוא נפנה במקום מגולה ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה שאין שם גדר כלל אסור שם בכל מקום משא"כ בחצר שיש שם מחיצות יש היתר אצל המחיצות וע"כ אמר הירושלמי מקום שאין בו שייכות כותל כגון בקעה בזה לא מצינו בו היתר כלל משא"כ ביש כותל כגון חצר מותר אצל הכותל וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י שכתב הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד דקשה למה הוצרך לכתוב שלנו ודי לו לכתוב ב"ה שיש לו מחיצות אלא ברור דנתכוין לאפוקי ב"ה שבשדה כגון אותם שהיו בזמן התלמוד אסור אפי' בכ"מ שיש מחיצות כיון שהיו גדולים כמו חצר יש איסור כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה אבל בשלנו מותר דהמחיצ' סמוכות למקום הפניי' וכן הוא דעת הטור ברמזי' שמביא ב"י שכתב ה"מ בשדה שאין בו מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד כו' וקשה למה ליה להזכיר שדה או בית בזה אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות אלא להורות עמ"ש שבשדה שהוא גדול ע"כ אסור אא"כ סמוך לכותל ממש ואז הוי כמו בבית וזהו מבואר מל' הטור כאן שכתב דוקא כשנפנה במקום מגולה פי' שאותו מקום הוא מגולה אע"פ שיש לו מחיצות אלא שהן רחוקות ממנו ואין היתר אלא כמו בבית וכן נראה לענ"ד דבעינן שיהי' נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות וג"כ אינו מקורה למעל' אבל אם הוא מקורה למעל' אין איסור כלל אפילו הוא גדול כנ"ל וכתב ב"י אפי' בכותל א' כמשמעות לשון הירושלמי וכן עיקר והוא שישב סמוך לה דוקא:

אבל וכו' הטעם מפני שהשכינ' במערב ע"כ אסור שיה' פניו או אחוריו לשם ויש עוד טעם לפי שהוא נגד ירושלים ובגמרא איתא פ' הרוא' דף ס"א ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פי' אחוריו או פניו לא' מהם מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה וארץ יהודה היא ע"פ אורך א"י ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים אבל צ"ו יפנה ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומ' של יהודה ובגליל שהיא בצפון א"י לא יחזיר פניו צ"ו אלא מזרח ומערב ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה פי' במקום שיכול לראות הר הבית וחכמים אוסרין חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל שאין נגד ירושלים לת"ק מותר לחכמים אסור ואח"כ איתא ברייתא אחרת כה"ג רק במקום חכמים אחרונים איתא שם ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו ח"ל דר"ע אוסר וקי"ל כר"ע והקשה ב"י דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י כמו בבל או בארץ שהיא במערב של א"י כמו אלו הארצות ע"כ אסור בין מזרח למערב אבל בארץ שהיא בדרום של א"י כמו יהודה או בצפונה כמו גליל הוי איפכא דבין מזרח למערב מותר ובין צפון לדרום אסור כמ"ש הת"ק דהא ר"ע לא פליג אלא אח"ל ותי' דאה"נ דלר"ע אה"נ דאין איסור אלא בין מזרח למערב לפי שהשכינ' במערב כדאיתא בירושלמי אבל בין צפון לדרום מותר בכ"מ והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה אלא דעביד חדא מתרתי ולעד"נ דדברי הטור מוכרחים דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם הת"ק בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה ואסר להו הת"ק ומזרח ומערב דוקא אסור ומ"ט שרי בצ"ו ביהודה מ"ש מהנהו צדדין דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו וה"ה בצ"ו יש עכ"פ חלק נגד ירושלים אלא ע"כ דבאותה ארץ כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד ע"כ הצדדים נגררים אחר הרוב משא"כ בצ"ו דהמיעוט הוא נגד ירושלים ואם כן אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור ג"כ משום נגד ירושלים תקשה לך הא ח"ל הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצ"ו וא"ל אם כן בגליל אמאי נאסור לת"ק צ"ו טפי ממזרח ומערב דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא א"י שהרי הגליל הוא בצפון ע"כ אסור מצפון לדרום משום כבוד כל א"י אבל בהא דלעיל קשה אליבא דר"מ אע"כ דלאו טעמא הוא משום ירושלים אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם ומ"ה בכל ח"ל שוה דאין איסור רק בין מזרח למערב וא"כ ל"ק אמאי לא עביד איכא בנייהו לענין צ"ו דמותר לר"ע דהיא היא והאי הוא באמת הנ"מ ביניהם וזה תלוי במה שר"ע אוסר בח"ל בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו ר"ע אוסר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקי' אפי' בח"ל עכ"ל דקשה מאי קמ"ל אפי' בח"ל הא בהדיא א"ל בגמרא אחר מילתא דר"ע ומאי מסקנא שייך כאן ולפי מ"ש א"ש דפי' דר"ע תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמ"ש:

אפילו כשאין אשתו עמו. זה למד מדברי רמב"ם ובב"י בשם התוס' משמע אפי' באשתו עמו שרי בלא תשמיש שכ"כ שהשכינ' שרויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש עכ"ל וקשה לי אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב כמ"ש הרמב"ם תו מצינו בפ"ק דברכות אבא בנימין אמר כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור וכבר הרגיש בזה ב"י ותי' דהי' מצטער על איסור שיש בדבר והוא רחוק ונ"ל ליישב הכל ואדרב' דברי הש"ע כאן צ"ע דהא פסק הטור כשיש מחיצות שרי אפי' לפנות מזרח ומערב והוא ע"פ הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי ר"ע ובלבד שאין שם כותל וא"כ ה"ה תשמיש המטה דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיי' צרכיו דהא בבה"כ אסור להרהר בדבר קדושה ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמ"ש בזה בר"ח שער הקדושה פ"ו בשם הרמב"ן ומ"ה כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה ע"כ לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב ומדברי רמב"ם אין ראי' שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא כמ"ש ב"י בסימן זה דס"ל דתלמודא דידן חולק על הירו' וס"ל דהתיר' דכותל הוא לר"י דוקא ולא קי"ל כר"י אלא כר"ע מ"ה השוה הוא תשמיש לעשיי' צרכיו דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפי' ביש מחיצות ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין דלדברי הטור פשיטא דלק"מ דזהירות בעלמא הוא וכ"מ לשון רש"י שכ' שם ונרא' בעיני שהשכינ' היא במערב או במזרח ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות עכ"ל הרי שכתב לישנא דנכון וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב דודאי אין איסור בדבר אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כ"ה נכון וע"ז מיושב שפיר ל' א"ב שאמר שהי' מצטער ע"ז דהענין היה שראה ב"ב נוהגים שלא ליזהר בזה ע"כ היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות וכ"ה כוונת התוספת שזכרנו שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו' לפרש מילתא דאבא בנימין שאין איסור רק דרך גנאי הוא וזה מיושב אפי' להרמב"ם דאוסר תשמיש אפי' בחדר בין מזרח למערב דס"ל דא"ב ס"ל כר"י דמתיר במקום גדר ואפ"ה היה נזהר מצד זהירות דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה ונמצא לדידן דס"ל כר"ע ודאי יש איסור להרמב"ם אבל לענין הלכה דקי"ל דיש היתר אפי' לעשות צרכיו בב"ה מחמת מחיצות כמ"ש הש"ע כ"ש תשמיש דמותר במקום מחיצות ודברי הש"ע כאן צ"ע דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם אלא כהטור ואוסר בתשמיש כהרמב"ם: אח"ז ראיתי למו"ח ז"ל שכתב גם צריך טעם מ"ש בב"ה שיכול לישב כו' אפי' בין מזרח למערב וגבי תשמיש המטה אסור וי"ל שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר ע"כ צריך להזהר יותר עכ"ל ותמוה הוא דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר ולא ליחוש לכבוד השכינ' ובדבר שאינו מאוס כ"כ אלא אדרב' דבוק לקדוש' כמ"ש בזה ירחיק מכבוד השכינ' ע"כ נלע"ד דלדעת הטור היתר גמור הוא ע"כ לא זכרו לאיסור ומי שא"א לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור בין מזרח למערב מצורף לזה מ"ש המו"ח ז"ל בשם הזוהר פ' במדבר פי' דבריהם הנותן מטתו בין צפון לדרום ה"ל בנים זכרים היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב וכן צריך לישן עם אשתו דלא כמשמעות הש"ע א"כ ממ"נ לכל הפחות אין איסור בדבר כנלע"ד נכון:

מן הצופים. פי' מקום היה שיכולים לראות משם הר הבית ומשם ואילך אין יכולין לראות ומ"ש כאן ישב ופניו כלפי הקדש והוא מדברי רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה אלא דהכ"מ כתב שם שט"ס הוא וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספרי רבינו המוגהים עכ"ל ותימה על הש"ע שלא כתב כאן כמו שהגיה הוא עצמו בכ"מ ואפשר שכתב דברים אלו קודם שכ' אותו בכ"מ וכ"מ שם בכ"מ שכ' וז"ל וכל הדברים האלו ביארתי היטב בספר א"ח בב"י עיין עליו ויש כאן ט"ס וצריך להגיה כו' עכ"ל. והנה לפניך בב"י שכתב ופי' הנוסח' כמ"ש בש"ע בלי ט"ס אלא פשוט שבסוף ימיו חזר בו אחר שמצא ספרי רמב"ם המוגהי' ואז כ' כאן ויש כאן ט"ס כו' וע"כ צריך להגיה גם כאן וכ"כ מו"ח ז"ל שיש להגיה בש"ע כן:

לראות פירועו פי' גילוי שלו ומוכח בגמ' דאם אינו רואה פירועו אפי' שומע קול עיטוש שלו שרי:

שלא ינתק. לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא:

ביד ימין. הרבה טעמים נאמרו בגמר' הא' מפני שקושר בה תפילין הב' שרגילין להושיט בה לפה הג' מפני שמראה בה טעמי תורה ולאלו הטעמים אם הוא איטר ימין יקנח בימין אבל יש טעם ד' בגמר' לפי שנתנ' תור' בימין ולפ"ז אפי' באיטר הולכין אחר ימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאל (פי' של כל אדם) וצ"ל אפי' לטעם הג' מ"מ מותר להראות טעמי תורה בשמאל אף שמיוחד לקנח שהרי איטר מקנח בשמאל כמ"ש אע"פ שהוא מראה בה טעמי תורה כנ"ל אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין (פי' של כל אדם) דלדידיה הוי השמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד':

בצרור שקנח בו חבירו. אמרי' בגמ' אבל הוא עצמו לית לן בה:

כמו ביום. פי' רש"י לענין פירועו טפח וטפחיים מיושב עכ"ל בא למעט לענין ריחוק מקום כההיא דאי' שם רבא ביממא הוה אזיל עד מיל ובליל' אמר לשמעי' פנו לי דוכתא ברחובה דמתא רב אשי אמר אפי' תימא במקו' צריך להתרחק בלילה כגון בקרן זוית פירש"י אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם אף בלילה:

מפני ניצוצו'. פי' כשמגיע הקילוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו ניצוצו' על רגליו ומפסיק אבל במקום גבוה או בעפר תיחוח ליכא ניצוצות עכ"ל רש"י בכיצד מברכין משמע מלשונו הטעם שיהיה מוכרח להפסיק והוא סכנ' וקשה דאמרינן במי שמתו דמי שיש לו תפילין בראשו ושכח ונכנס לב"ה ממתין עד שיגמור סילון הראשון ואח"כ אין סכנה ונרא' דמשום זה הוצרך הטור לומר דחוששין שמא יפלו ניצוצו' על רגליו ויראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו פי' כשעומד אין מימי רגליו עושין כיפה וכרות שפכה נמי אין עושה כיפה ודעת הטור שמא יגמור להשתין אף שהוא עומד ולא יחוש לטינוף רגליו מ"מ חוששין מצד אחר ויש לישב גם דעת רש"י שלא נתכוין לומר דחיישי' שמא יפסיק אלא מפרש דברי רבי חייא שאמר אין מי רגלים כלין אלא בישיבה דקמ"ל באמת מי שירצה להשתין מעומד ורוצה להפסיק כשיהיה סמוך לגמר הקילוח אין עבירה בידו רק מי שרוצה להוציא כל מי רגליו אין לו תיקון אלא מיושב אך ק"ל מפ' כל היד שמביא ב"י אם אין לו עפר תיחוח מאי אמר ליה מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה א' רשע לפני המקום דהיינו אם יאחז באמה הא יש לו תיקון להפסיק סמוך לגמר ואמאי הרשו לו לגרום להוציא לעז וי"ל דהם שאלו על מי שאין לו עפר תיחוח ואינו יכול לסבול בטבעו להפסיק קודם הגמר כנ"ל:

אא"כ הוא נשוי. הטור כתב ואף אם היה נשוי פי' ב"י דמדת חסידות קאמר ול"מ כן בע"א שמביא ב"י וצ"ל דהטור מפרש מ"ש בגמ' נשוי מותר פי' דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו ויש קצת הוכחה לזה מיתור ל' אם היה נשוי ול"ק נשוי מותר דזה פשוט דכל שהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים אלא ודאי קמ"ל דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה וע"ז מורה ל' אם היה נשוי כלומר באותו פעם וזהו מדוקדק ג"כ ממש בגמ' ר"י נשוי הוי דל' הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן וזה פשוט דר"י לא היה שרוי בלא אשה אלא הכי קאמר באותה שעה היה נשוי שהיה מצוי אצל אשתו וכיון שכן יש לפסוק להחמיר מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כ"כ שיהיה בכלל ההיתר דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט וע"כ כלל הטור להחמיר בכל נשוי כמו שהחמיר בשאר תי' שבגמ'. כגון מחמת ביעתותא מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמ"ש ב"י וא"כ דינא אמר רבינו וס' היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע כנ"ל:

המשהה נקביו כו'. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר:

(מג"א ס"ק ז) הראש למערב יש שכתבו להגיה למזרח והוא טעות כי באמת דעת הרמ"ע שיהי' הראש למערב. אך מהר"ח בפע"ח כתב שהראש למזרח וסי' לדבר ממזרח אביא זרעך כו':

(סק"ח) בשמאל דהיינו בימין דעלמא כצ"ל:

ט"ז ס"ק ט' אלא שהבית יוסף כ' בס' מ"ג שאסור לקנח בימין כו' יש לומר כוונתו דבשלמא לפי מה שכתב כאן לא יקנח יש לומר דהוא לכתחלה לבד ולפיכך באיטר ס"ל דמקנח בשמאל של כל אדם כדי לצאת ידי הטעם הד' ואפשר דמקנח באיזה שירצה כיון דלאינך טעמים יש לו לקנח בימין כל אדם דהיינו שמאל דידיה. אבל לפמ"ש הב"י סימן מ"ג שאסור כו' דהיינו שיש איסור בדבר א"כ הו"ל לבאר איטר במה מקנח ועל איזה טעם יש לסמוך לכך צריך לומר דאף לטעם הד' שפיר הוא מקנח בימין של כל אדם דהיינו שמאל דידיה ולכך סתם הדברים שאין לקנח בימין דגם האיטר אין לו לקנח במה שהוא נקרא אצלו ימין ועיין בא"ר ועיין בדברי אא"ז הגאון בבכור שור בברכות דף ס"ב מ"ש לפרש דברי הט"ז והמשבצות הביא דבריו אלא שנחסר שם בדפוס תיבת וכצ"ל. וכתב בבכור שור שכוון למה שאמר בסי' מ"ג כו' ע"ש. והנלע"ד כתבתי בפירוש דברי הט"ז:

(ס"ק יב) ולא משמע כן באה"ע כצ"ל:

(שם) ופסק להחמיר שאין מבואר מי הוא הקרוי. כצ"ל: