רסיסי לילה ו׳

א

סימן לתפלה המקובלת הוא השמחה שלאחריה וכמו שכתוב בשוחר טוב (מזמור מח) על פסוק משוש כל הארץ שעל ידי הקרבן היה בשמחה. וכן התפלה שהיא במקומה וכן הוא אומר ושמחתים בבית תפלתי. וכל דבר הבירור הוא בהפכו כי המצות נותנים היפך מה שהם כפשטן כענין עשר שתתעשר (תענית ט.) דלפי טבע מעשר הוא מעני אדם שנותן מכס שני מעשרות, ותרומה, אבל במצוה בהיפך זה מעשיר. וכן איתא בשבת (קיט.) עשירים שבחוץ לארץ בשביל שבת. ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו"ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטילים שביעית ימיהם ועוד צריכים לעגנם. ובאמת מזה נמשך עשירות. וכן במדות המענג השבת ניצול מדינה של גיהנם רצה לומר כי מהתענוג נולד בלב חשק לתאות לתענוגים. ועל זה אמרו דאדרבה ניצול מדינה של גיהנם שהוא השיקוע בתאות. ואמר בפרשת ראה במצות עיר הנדחת הכה תכה וגו' שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל. סיים על זה ונתן לך רחמים ורחמך ודרשו רז"ל בשילהי שבת (קנא:) מזה המרחם על הבריות מרחמין כו' מבואר דמפרש לך רחמים שיהיה לך רחמים על אחרים. ואמר ונתן בלא השתדלות רק על ידי מצוה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון השם יתברך על ידי זה תזכה למדת רחמנות על הצדיקים כרצון השם יתברך. ואמרו בסוטה (מו:) על פסוק ידינו לא שפכו וגו' וכי סלקא דעתך שסנהדרין כו' אלא לא ראינוהו כו' פירוש דסנהדרין שהם ראשי ישראל כפי התנהגותיהם במידותיהם כך ממשיכים בכל הדור כמו שאמרו בערכין (יז.) דור לפי פרנס. וכשהם דנים דיני נפשות וקנסות להרוג ולהעניש עוברי עבירה סלקא דעתך שהם ממשיכים לב רגז וכעס ורציחה בו בדור. ועל זה אמרו ידינו לא שפכו דאנו לא המשכנו חס ושלום כח שפיכת דמים בדור ועל זה פריך וכי סלקא דעתך כו' דודאי סנהדרין ההורגים במצות ה' אינם שופכי דמים להמשיך כח שפיכות דמים ועל זה אמרו אלא לא כו' דהיינו אדרבה שהמשכנו ההיפך כח הרחמנות להיות כל הרואה חבירו מלוהו ומשתדל בהצלתו משפיכות דמים. ולהמשיך ההיפוך בזה צריך כונה לשמה דודאי מצוה אגוני ומצלי (כמו שאמרו סוטה כא.) אף כשעושה שלא לשמה שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה כל שכן שלא יוליד רע חס ושלום בלב. רק להיות מוליד ההיפך זהו רק על ידי לשמה ועל זה שפיר הוצרך לומר ידינו לא וגו' הך לא הוא במעשה, על ידי מעשה ידינו לא היה ראוי להיות נשפך דעל ידי מעשה ידינו המשכנו מדת המניעות משפיכות דמים בלב בני ישראל ולא ראינוהו כו'.

ב

וכן התפלה עיקרה בלב נשבר וכמו שכתוב (תהלים נא, יט) לב וגו' לא תבזה ואמרו (זוהר ח"א, כג:) תפלה לעני איהי מעטפא כל צלותין. כי עיקר התפלה מעומקא דליבא הוא מכח הכרת החסרון וכפי גודל הכרת חסרונו וצרכו לישועת השם יתברך כך יהיה גודל צעקתו מקירות הלב כידוע. ולב נשבר הוא היפך השמחה כאשר מתבונן בחסרונותיו בכל דבר בפרט ואיך צריך ישועה גדולה ורחמי שמים מרובים ודאי ימלא עצב ודאגה כפי הסברא. אבל מצות השם יתברך הם להיפך מולידות שמחה וזהו סימן שהיא שלימה ומקובלת. ודברי תורה הם בעצם משמחי לב וכמו שכתוב (קהלת ז, יט) החכמה תעוז לחכם שנותנות בו עוז ותקיפות ועל כן אמרו (יומא עב:) לא זכה נעשית כו' כי נולד בו על ידי חכמה קלות ראש ונקרא חכם להרע חס ושלום. והיינו באותו שלא לשמה שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב) נוח לו שנהפכה כו' אבל סתם שלא לשמה שאמרו (פסחים נ:) לעולם יעסוק כו' ודאי אין מוליד קלות על כל פנים. אבל כאשר הוא לשמה הסימן אדרבה מוליד יראה וזהירות וכמו שאמרו (קידושין מ:) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.