קונטרס זיקה ל׳

ל) והנה יש לנו להעיר בדברי רבינו שפסק בפרק ז' הלכה ד' (הל' יבום) אם קדם אחד מן האחין וחלץ לאחרונה הותרה הראשונה לשאר האחין, שהרי הזיקה שאסרה אותה הסירה אחיו בחליצתו, וזהו כר' יוחנן, דאמר (יבמות כז, ב) אחיות א"י מי שנאה, ויבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון, ולפ"ז איך פסק דאם קדמו וכנסו מוציאים מידם, תונח מי שכנס את השניה, אבל מי שכנס הראשונה, הרי כיון שכנס הראשון את השניה הרי פקע זיקתה מאחיו, ותו הוי ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, ובשלמא אם כנס הראשונה קודם, ואח"כ כנס השני השניה א"ש, דכיון שבא על אחות זקוקתו, אף על גב דלאחר שיבא השני על השניה נמצא דפקע זיקת אחותה מאתו, בכ"ז לא יקיים הראשונה, כיון שעבר ובא עליה באיסור אחות זקוקתו, וכמו שפירש ר"י בתוספות (שם דף כג, ב) ד"ה קדמו וכנסו, דאי ודאי הוה אחות זקוקתו הוי זקוק להוציא, אף על פי שכבר נפקע זיקת אחותה משום שיבמה אחיו, בכ"ז הואיל ובא באיסור יוציא, אבל בכנס אחד את השניה ואחר כך נשא השני את הראשונה אמאי יוציא מי שנשא הראשונה. וכן תמה הרב בתוספות יו"ט (יבמות פ"ג מ"א ד"ה רבי אליעזר) על רבינו, וכן כתב הבית שמואל סימן קע"ה (סק"ד), דמדברי הפוסקים משמע דאם ייבם אחד לשניה לא הותרה ראשונה, ודוקא לכתחלה, הא אם עבר ונשא אין מוציאין מידו, ותמה אנכי על רבוותא בתראי דפסיקא להו מלתא דא, לדמות אם חלץ לשניה לבא על השניה, הלא משנתנו (יבמות נ, א) מפורש, דחליצה פסולה אין אחריה כלום, וביאה פסולה יש אחריה כלום, וזהו בכולהו פירקא דר"ג דביאה פסולה צריכה אחריה חליצה, מאמר בזו ובעל את זו צריכות ב' גיטין וחליצה, נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה, הרי דביאה פסולה אינו מפקיע זיקה, וחליצה פסולה אין אחריה כלום, ובכ"ז שקלו וטרו אמוראי אם חליצה פסולה צריכה חיזור, ואם פוטר צרתה, ושקיל וטרי הגמרא בכולה סוגיא דד' אחין דכיון שנפלו שתי אחיות לשני יבמין הוי חליצה פסולה, דאסור ליבמה משום אחות זקוקתו, ושמואל סבר (שם כו, ב) דכיון דהחליצה פסולה לשניהן בשוה פוטר כל חד חבירו, ורבנן בתוס' כתבו (שם כז, א ד"ה שמואל) דוקא למ"ד יש זיקה, דאז הוי כמאן דקלשא הזיקה דאחות זקוקתו, דמיא לאחות אשתו דפטורה מן החליצה והיבום, ולא למ"ד דאסור משום ביטול מצות יבמין עי"ש, וא"כ כש"כ דהביאה הוי ג"כ ביאה פסולה, וכיון דהוי ביאה פסולה עדיין להתירה לזר צריכה חליצה, ותו אם יבם אחד השניה הרי ביאתו הוי ביאה פסולה, ועדיין צריכה חליצה, דאם נימא דביאה מהני באחות זקוקתו יחלופו דביאה קונה באחות אשתו, ועיין תוספות (דף קיא, א) ד"ה הויא לה ביאה פסולה עי"ש. ותו הוי הראשונה אחות זקוקתו של השניה שצריכה חליצה, ואיך לא יוציא מי שכנס הראשונה, דאנן קיי"ל כמ"ד יש זיקה:

ואף לפי מה שהמציא ר"י הזקן בפלפולו (שם כז, א ד"ה שמואל) דהא דאמר התחיל בצרות יגמור אף באחיות, אף על גב דחליצת צרת לאה הוי פסולה, דהויא צרת אחות זקוקתו בזיקה, ולא מיפטרא לאה בחליצתה, מ"מ חשיבא חליצת רחל כשרה, דלא נשתייר על לאה רק זיקה מועטת יעו"ש, גם ז"א, דתמן דחליצתה מועיל למיפטר נפשה ולהיות מותרת לעלמא, רק חומרא בעלמא דצרתה בעיא חליצה, לכן צרתה לאה אינה חשיבא זקוקה למיתסר אחותה משום אחות זקוקתו, לא כן הכא דביאה פסולה רק כמאמר שויוה רבנן, וכביאת בן תשע, וכמו דאמר בפרק ר"ג (דף נא, ב). והיא עצמה צריכה חליצה, ולא סגי בגט, ודאי דאחותה מיחשבא אחות זקוקתו, ובפרט דכל הפוסקים תפסו בעיקר הדין דלא כהר"א מבורגיל (שם כו, ב תוד"ה דנפיל), שע"ז בנה הר"י המצאתו, ואף בחליצה מצד חיזור ג"כ מיתסר בקרובותיה. סוף דבר אנכי מתפלא על רבוותא איך לא סליק אדעתייהו דהוי ביאה פסולה, ומטעם זה אם כנסו יוציאו:

האמנם לדונם לכף זכות נראה שהסוגיא דחקתם, דפריך (שם כח, א) ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא, אי הכי היינו דתני קדמו וכנסו יוציאו כו', אלא (שני) [שניה] אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם, הרי דהיכי דאחד מייבם השניה תו מותר אחיו בראשונה, דהוי הותרה ונאסרה וחזרה להתירה, ולא אמרינן דהוה ביאה פסולה מה שבא על השניה, אף על גב דר' יוחנן סבר יש זיקה, דהא ר' יוחנן למיתה לא חייש, ואמאי לא יתייבמו שניהם, וכמו שהכריחו בתוס' (כז, ב ד"ה איתיביה) דע"כ יש זיקה ס"ל, וכן הביא הב"ש בהדיא מהך סוגיא מקור לדינו. אולם כאשר הצענו ובררנו הוא דבר בלתי אפשרי. לכן נראה לתרץ דלא מקריא ביאה פסולה דוקא אלא כמו ביאה שאחר גט ואחר מאמר בחברתה שאין לה היתר לעולם בו, משא"כ היכי שמצי מייבמה בהיתר, אף על פי שכעת היא אסורה עליו, אין זה ביאה פסולה, וכיון דעל צד הספק סבר ר' יוחנן דאם כנס לא יוציא, דמצי אמר אנא ראשונה נסבית, א"כ הראשון שייבמה בלא נודע איזה נפלה ראשונה, ליכא למימר דהוי ביאה פסולה, דהא הוי מצי להיות מותר בה ע"י שיחלוץ אחיו לחברתה, ואחר כך יכנוס את זו, ואז לא מפקינן מניה, דאמרינן ראשונה נסיב וחזרה להיתרא אחר שחלץ אחיו, רק החסרון הוא דאיהו נסיב מקמי חליצה של חברתה, אבל ביאה פסולה לא מקריא, כיון דמצי אתיא לכלל היתר בה אם קדם וחלץ חבירו לשניה, וזה נכון, וכיוצא בו כתב הרשב"א הבאתיו לעיל, לפרש דברי רש"י (שם כז, א) בד"ה אלא צרה דלאה תיפטר, דחליצת לאה כשרה, דאי בעי הוי מצי ליבומי, דפירש לאחר שיחלוץ צרת רחל, יעו"ש, ולעיל הארכתי בזה, אבל בכנס אחד השניה קודם, דאין לו היתר כלל בה אף אם יחלוץ לראשונה קודם, תו הוה ביאה פסולה, כש"כ מהא דחשיב לחליצתה חליצה פסולה, וזה דרך נכון בס"ד:

עלה בידינו שפסק רבינו אמת וקיים, דאף אם כנס אחד את השניה לנפילה הויא ביאה פסולה, ועדיין הויא הראשונה אחות זקוקתו, ואם כנס אחיו הראשונה יוציא, ועדיפא מיניה למדנו, שאם כנס אחד השניה ואח"כ חלץ לה ג"כ אינה מותרת הראשונה לאחיו, שאחות זקוקתו הואי, דכיון דלראובן הוי בשניה ביאה פסולה, אם כן גרע חליצתו מחליצת אחיו, ובכה"ג הנך פוסקים דפסקו כהך דמסיק (שם כז, א) אליבא דשמואל מאי אחד חולץ לכולן אאמצעית, לא מהניא חליצתו למיסר זיקה של אחיו ממנה, נמצא דבכה"ג הוי אחותה אחות זקוקה לאחיו, כיון (דהשני) [דהשניה] צריכה עדיין חליצה ממנו, ובזה יש לומר דתלוי במה שהבאתי לעיל בשם הר"י הזקן, שכתב דמשום שיור זיקה כי האי לא מקריא אחות זקוקתו, בינה זאת:

והנה מסוגיא זו מוכח דענין זיקה הוי רק דרבנן אף לר' יוחנן דאמר יש זיקה, ועיין להרשב"א בסוגיא זו שהאריך בזה בדברים ברורים, אבל גם מזה מוכח, דאם הוי זיקה דבר תורה, א"כ כי מספקא איזו נפלה ראשונה, איך מצי לקיימה השני, שמא היא שניה לנפילה, ונאסרה עד שיכנוס את הראשונה, ואסורה עליו עולמית, וע"כ דמדרבנן הויא, אף על גב דחזקת איסור אית לה, וספיקא דרבנן היכי דאתחזק איסורא לא שרי, בכ"ז כאן להכריע מתוך חזקה זו שלא נפלה בפעם הראשון, רק בעלה מת אחר מיתת ראשון, זה לא אמרינן, ודוקא ספק טבל אמרינן שלא טבל, בפרק בכל מערבין (עירובין דף לה, ב), אבל לא להכריע על ענין שכבר היה ודוק. אולם מדברי ירושלמי משמע דהויא דבר תורה, דפריך בריש ד' אחין (יבמות פ"ג ה"א) בתר דאמר שנייא הכא שיש בו איסור אחיות פריך מעתה לא יהיו צריכות מהן חליצה, אמר ר"מ על ידי זיקה, ואין בו איסור אחיות ברורות, וכמו דסבר בירושלמי דמאמר קונה מן התורה כן מיחשבא אחות זקוקתו מן התורה, רק שאין איסור אחיות ברור, ולדידיה בספיקא יש להחמיר. אולם בכ"ז אין ליישב דברי המגיד (הל' יבום פ"ז ה"ה), שכתב בלא נודע איזו נפלה ראשונה דאם קדמו וכנסו יוציאו דזה נגד הבבלי, ואטו פוסק כהירושלמי: