קונטרס זיקה כ״ג

כג) עוד ראיתי להתבונן בתלמודין (דף כז, א) א"ר אבא בר ממל הא מני ב"ש היא, דתנן ב"ש מתירין הצרות לאחין, א"ה יבומי כו', כריב"ן דאמר בואו ונתקן להן לצרות שיהיו חולצות ולא מתייבמות. וצריך להבין, דלב"ש דאמרי במתניתין (שם כו, א) אם קדמו וכנסו יקיימו, א"כ גם חליצת אחיות לא הוי חליצה פסולה, דראוי ליבום בדיעבד ויקיים, ומוכח לכאורה, דאף על גב דבדיעבד יקיים בכ"ז הוה חליצה פסולה, אף על גב דהביאה לא הוי פסולה, אולם הירושלמי קאמר בהדיא דפריך על הך דמוקים כב"ש הך דחלץ בצרות נפטרו אחיות, ופריך, לב"ש, אפילו חלצו האחיות נפטרו צרות, ותנינן ר' לעזר אמר ב"ש אומרים יקיימו, עיי"ש פ"ג ה"א, וטעמו פשוט, כיון דהביאה כשרה גם החליצה כשרה, ונראה דלפ"ז כוונת גמרא דילן דאתיא כב"ש אליבא דאבא שאול, דתני בש"א יוציאו ובה"א אומרים יקיימו, ואפשר שמשום זה דהך ברייתא סברה כאבא שאול פסק הרמב"ם בפירוש המשנה (יבמות פ"ג מ"א) כאבא שאול עיי"ש. ודבריו תמוהין, דהא הך דר' אליעזר נמנה בעדיות פ"ה (מ"ה) בין הנך דב"ש לקולא וב"ה לחומרא עיי"ש, ועיין מש"כ עליו עליו הכסף משנה פ"ז ה"ה:

אבל מצאנו לרבינו (הל' יבום פ"ז ה"י) שדעתו כשיטת רש"י, דכל חייבי לאוין ועשה הוי החליצה פסולה, ואינה מועלת לפטור הצרה, כיון דהוה חליצה גרועה, והך דתני לעיל כ' ע"ב איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה מיירי דשניהן איסור מצוה וקדושה, דחליצת שניהן שוות (הרב המגיד) ובכ"ז כתב רבינו (שם פ"ו ה"י) כי בעלו קנו ופטורין צרתן, וסתמא נקט, אלמא דלא הוי ביאה פסולה, והגר"א (בשו"ע אה"ע אות מ"ה בסימן ק"ע) הניח בצ"ע, וכן הקשה עליו הלחם משנה פרק ו' ה"י. ונראה לענ"ד דבאמת הא הוה חייבי לאוין, רק הטעם דעשה דוחה ל"ת, וניחזי, דהא כ"מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, והכא אפשר בחליצה, אך כבר פירש רבא לעיל (יבמות כא, א) טעמו דחליצה במקום יבום לאו מצוה, וטעמו, דכתוב בקרא לייבם, רק אם לא יחפוץ אז מצוה בחליצה, אבל כשחפץ לייבם חליצה לאו מצוה, ומה"ט גופיה לא אמרינן דהא אפשר לקיים בצרה ליבמה, ובכה"ג דאיכא צרה אפשר לקיים שניהם, וא"כ אם בעלה אמאי קנה, דהא לא ניתן לדחות, דזהו בדותא, דהא השתא שאינו חפץ לייבם הצרה ורוצה לייבם הערוה מקרי א"א לקיים שניהם, דוגמא דדחי עשה דציצית ל"ת דכלאים, אף על פי שאפשר לו שלא ילבש בגד שיש בו ד' כנפות, מ"מ זהו לא מקרי אפשר לקיים שניהם, וברור.

ונראה השתא שאמרו חכמים דאסור לבעול, גזירה ביאה ראשונה כו', א"כ כי לא בעיל וחולץ אמרינן ודאי ניחא לאינש לשמוע דברי חכמים, [עיין ב"ב דף מ"ח גבי אונס אמרינן דניחא ליה מרצונו לשמוע ד"ח] ואינו חפץ לייבם, וכיון שאינו חפץ לייבם יהיה מצד שיהיה על אופן שאינו חפץ לייבם הרי הזיקה קלישא, דהא חזינן דאפשר לקיים שניהם, ולכך אינה פוטרת צרתה, אבל כי בעל אותה הרי דחפץ ליבמה וייבמה, ובכה"ג נדחה מן התורה, רק רבנן גזרו משום ביאה שניה, נחשב לביאה כשרה, ופוטר צרתה, וזה סברא דקה, ודוק: