קונטרס זיקה ט״ז

טז) אך דא שבארנו שבודאי גם ש"ס דילן מודה דבצרת אחות זקוקתו הבאה לאחר מיתה מתייבמת, דלא עדיפא מקידש אחותה אחרי שמת אחיו, ונפלו לפניו שתי נשיו ליבום, דצרת אחות ארוסתו מתייבמת דאין צרה לאחר מיתה, וכבר הותר בה איסור אשת אח, ובמאי קא מיתסרא, א"ש טובא, דלפי מה שהכריחו רבנן בתוספות שם (כז, א ד"ה שמואל) דלשינויא קמא דהתחיל בצרות יגמור אף באחיות [בריש פרק ד' אחין] דלא אתא כהך שינויא דשמואל למאן דאמר אין זיקה אמר, דלדידיה מוכרח מפרק ר"ג דאפילו חליצה פסולה פוטרת צרתה דחליצתה מעולה, כש"כ הכא דחליצת הצרה מעולה טפי משל אחיות, ואיך אמר תמן התחיל באחיות לא יגמור בצרות, הא הצרה אינה יכולה להתייבם רק מסיבת האחות החלוצה שהיא צרתה, ולכן הכריחו דלפי המסקנא ע"כ כמאן דאמר יש זיקה אתי, וזה נכון, אבל איך יתישב הא דאמר התחיל בצרות יגמור אף באחיות, דחליצת הצרה אינה פסולה מחמת דהוי צרת אחות זקוקה, היינו דחלץ לצרת הראשונה, ובעת נפילה אז היתה מותרת, דלא היה עדיין השניה נופלת לפניו, וכי נפלה השניה, אף על גב דהראשונה הוה אחות זקוקתו, מ"מ הצרה מותרת להתייבם, דאין צרה לאחר מיתה, והוי חליצתה כשרה, וזה לא נסתר מהוכחת התוספות דהו"ל להגמרא לפרש, כיון דעד השתא הוי איירי בנפול בבת אחת, דגם מעיקרא הוה ס"ד דנפול זא"ז רק דלא חלץ לראשונה עד שנפלה השניה. והא דפריך מ"ש לאחיות דלא כו', חלץ לצרות נמי לא לפטרו אחיות דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה, עיקר קושייתו רק על צרה של השני אמאי פוטרת את רחל, דחליצת צרת לאה מעלי, דאין צרה לאחר מיתה.

והא דאמר יגמור אף באחיות, אף על גב שהאחות היינו רחל [לדמיון] היתה אסורה מחמת אחות זקוקתו כ"ז שלא חלץ לצרת לאה, והוי באיסור, וכיון שנאסרה שעה אחת אסורה עולמית, ע"ז נתבונן, דכבר ביארנו שיטת הבבלי דחולק על הירושלמי, וסובר דאין לחלק כלל בין שיבמה להיכי שמת או מתה, ושומרת יבם שמתה אמר שמואל דיש זיקה (יבמות יח, ב) וזיקה בכדי לא פקע, ואסור באמה. בכ"ז היכי שעשה מעשה שחלץ, הלא מותרין האחין באחות החלוצה, כמפורש במשנתנו פרק החולץ (שם מ, ב), וכן כי חלץ לאחת ופקע הזיקה מצרתה, ואף לר' יוחנן דאמר (שם י, ב) דאין חייבין כרת האחין על הצרה וכש"כ הוא, זה רק משום מי איכא מידי דאי בעי האי כו' והשתא קיימו עלה בכרת, אבל לזה נפקע הזיקה, ולכן מותר בקרובת צרת חלוצתו, רק דהירושלמי מדמה זה למיתה, ובבלי סובר דהיכי דעשה מעשה עדיפא, ואז נפקע הזיקה, אבל במיתה אמרינן דאילו היה חי היה מיבם, ואדרבא ע"י מיתה עדיפא טפי, כמו שמבואר באות ב', ונראה דמשום זה אמר ר' יוחנן (שם כז, ב) דסבר דאם מתה שניה מותר בראשונה, דאם חלץ אחד לשניה מותר השני ליבם את הראשונה, אף על גב דר' יוחנן סבר דיש זיקה, ונאמר דהראשונה הוי אחות זקוקתו, וכאלו מתה השניה היה אסור באמה. אך זה בדותא, דהא האחין מותרין בקרובת חלוצתו, כיון דנפקע הזיקה למפרע ע"י מעשה החליצה שעשה האח בה נעקר זיקתה מאחיו הנשארים למפרע:

אך צריך עיון לפי זה, אם כן אמאי אסרינן בחלץ לראשונה דהשניה אסורה, דהא כיון שנעקר זיקתה של ראשונה למפרע מן האח השני, א"כ תו הוי יבמה שניה למפרע לאו אחות זקוקתו כלל, וכמו דאמר בירושלמי ריש ד' אחין (פ"ג ה"א) דאפילו מתה ראשונה יהא מותר בשניה, דאין אני קורא בה כל יבמה שעמדה עליו שעה אחת באיסור אסורה עליו עולמית, וכמו דרגיל ע"ז בירושלמי (שם ה"ז) לומר ר' יוסא בשם ר' יוחנן, לא דומה איסור אחיות יבמות, לאיסור אחיות שאינן יבמות, דבאחיות שאינן יבמות מתה אשתו מותר באחותה, ובאחיות יבמות מתה אשתו אסורה עליו עולמית, כיון שלא הותרה אצלו בשעת נפילה, וכמו דאמר ר' יודא בשם רב בפרקין (דף ל, א) בכה"ג, וקמ"ל אף על גב דלא אידחי מהך ביתא לגמרי, והותרה בנפילה הראשונה, עי"ש, וזה דברי ר' יוסי בשם ר' יוחנן, בכ"ז כיון דלא הואי רק זיקה ונעקרה למפרע הרי לא עמדה עליו אפילו שעה אחת באיסור, ולכך אמר דאם תמות הראשונה נעקר זיקתה למפרע, ונמצא שלא עמדה עליו שעה אחת באיסור, וכאילו הוי קרינא ביה יבמה יבא עליה משעת נפילה, ובבלי פליג, וסובר דאף על גב דע"י החליצה פקע זיקה מן האחין, דלא יחלקו על משנה מפורשת (מ, ב) והאחין מותרין, בכ"ז היא יבמה שעמדה שעה אחת באיסור, וצריך טעמא במאי פליגי:

והנראה דלטעמייהו אזלי, דלהבבלי דסובר דבעי שיעשה מעשה, או לחלוץ או לייבם, אז נפקע הזיקה למפרע מן האחין, הא במיתה בכדי לא פקע, ולכן כל זמן שלא נעשה המעשה הרי אין אני קורא בה יבמה יבא עליה, וכאילו לא הותר אז איסור אשת אח, אף שבאחותה ובאמה הותר, בכ"ז לגבי איסור אשת אח לא חזינא כאילו היתה מותרת מעיקרא, וסוף סוף שעה אחת לא היתה ראויה ליבום, אבל לשיטת הירושלמי דסובר דאם לא הגיעה הזיקה אל תכליתה, חליצה או יבום, אינה זיקה כלל, ואם מת או מתה ולא עשו בה מעשה בכ"ז בטלה הזיקה מעיקרא, א"כ שפיר אמר היכי שפקע הזיקה הוי תו כאילו לא עמדה שעה אחת באיסור כלל, כיון שלהפקעת זיקת אחותה מעליו לא היה חסר מעשה כלל, משא"כ להבבלי דסובר דבלא מעשה להפקעת הזיקה מעל האחין לא סגי, לכן אף על גב שחלץ לראשונה, ונמצא שנפקע הזיקה מאחיו למפרע ממנה, בכ"ז השניה רואה אני כאילו עמדה עליו שעה אחת באיסור, בינה זאת, כי הוא נכון, והמחברים לא ביארו המחלוקת בין הבבלי וירושלמי, לכן הארכתי [ולפי פירושי זה יתבאר היטב סוגיא דירושלמי ריש פרק ד"א, והמבין יבין מעצמו]:

אך צ"ע להבין אכתי סברת גמרא דילן, כיון דבארנו דעל ידי החליצה נפקע הזיקה למפרע מן האחין, א"כ כי חלץ לראשונה אמאי אסור שני בשניה, הא השניה אינה אחות זקוקתו כלל, ואי משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור, הא בכה"ג שבידו להסיר הזיקה אז קרינא בה בכל עת שהיא ראויה ליבום, ולקיים יבמה יבא עליה, וסייעתא לזה מהא דאמר בפרק האשה רבה (יבמות צב, ב) ביבמה שנתקדשה לזר, לשמואל דקדושין תופסין ביבמה לשוק אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו, הרי אף על גב דשמואל סבר בפרק החולץ (מא, א) דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אסורה עליו עולמית כיון שנאסרה שעה אחת, בכל זאת כאן סבר שמואל דשרי, וליכא למימר דתמן רב אשי אמר, אבל לשמואל הכי נמי דאסורה, דזה אינו, דרבנן בתוספות בפ"ק (דף טז, א) ד"ה בני צרות כתבו דמהאי טעמא בקדשה זר לא נפקע הזיקה לשמואל, משום דיבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם, הלכך לא פקע זיקה, וצריך מובן, דאפילו אם יגרשנה ג"כ תהא אסורה, כיון שנאסרה שעה אחת בינתים לשמואל לטעמיה, ואם נאמר דמשום דלא פקע הזיקה ע"י קדושין, לכן אח"כ שגירשה מותרת, משא"כ תמן דנאסרה מחמת אחות אשה מידי דנפקע הזיקה, ולכך אף על גב דזקוקה היא מחמת יבם השני בכ"ז אסורה לו לעולם, אם כן חזר הסיבה להיות מסובב, דהא מה דקדושין אינן מפקיעין זיקה הוא משום שכיון שיכול לבוא לידי היתר ע"י גירושין, והיתר הבא ע"י גירושין הוא מחמת דקדושין אינן מפקיעין הזיקה, היא הפכא והיא מתהפכא, וצ"ל דסברא הוא, היכי שההיתר בידינו להביאו בזה לא אמרינן כיון ששעה אחת אינה ראויה ליבום תו אסורה עליו עולמית, ותו מהאי טעמא לא פקעי זיקה, דהא בידינו להתירו, ונמצא כש"כ לנידון דידן, שאף על גב שחלץ לראשונה אין השניה אסורה כלל ליבום, דמשום אחות זקוקה ליכא, דחליצה מפקעת למפרע, ומשום ששעה אחת עמדה באיסור ליכא, כיון שבידינו הוא שאחד יחלוץ, א"כ אני קורא בה תמיד שהיא ראויה ליבום, היינו שאחד יחלוץ, ולא תהיה השניה אחות זקוקה:

ולחומר הקושיא צ"ל כך, או דשאני תמן גבי קדושין, שהאיסור הוא איסור הניתר ונפקע כל זמן שאוסרו קיים, לכן משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור כזה שיש לו היתר בחיי אוסרו לא נאסרה עליו עולמית, שאנו יכולים להביא ההיתר, משא"כ כאן, שבעת הנפילה היתה השניה אסורה באיסור (אחת) [אחות] זקוקה שהוא כאיסור אחות אשה, שאיסור כזה אין לו היתר אשר תלוי ביד מי שיהיה, רק בחייה תלי רחמנא, אך שאנו יכולים להפקיע האיסור שיפקע למפרע ע"י מעשה של חליצה או יבום, בכ"ז כל זמן חלות האיסור היה איסור שאינו ניתר, בכה"ג כיון שעמדה עליו באיסור אסורה עליו עולמית, או כך, דעל כל אחת האיסור משום אחות זקוקה, וכל אחת אינה ראויה ליבום, ואין אני קורא בה יבמה יבוא עליה, ורק יכולים להתייבם ע"י שיחלוץ אחד לאחת, א"כ על כרחין עומדת חדא להעקר מינה מצות יבום, ומאי שנא דנאמר דחברתה תחלוץ והיא תפקע זיקתה, דלמא היא תחלוץ ומחברתה תפקע הזיקה. לכן שפיר אני אומר שעמדה שעה אחת באיסור, משא"כ גבי קדושין לזר, שכשיגרש היא ראויה ליבום, ובידינו להביא ההיתר ע"י גירושין, תמיד אני קורא בה יבמה יבוא עליה, וכי הותרה מתייבמת, בינה זאת.

ולפי מה שנתבאר כ"ז אין מהתימה לומר דשמואל פליג ע"ז, וסבר אף על גב דיש זיקה בכ"ז כי האי גוונא אם חלץ לאחת צ"ל השניה מותרת, רק דאפ"ה השניה אסורה שמא ייבם קודם, ועיין תוס' שם בסוגיא (יבמות כז, ב) ד"ה איתיביה, והא דאמר (שם) לרב דאמר מתה ראשונה מותר בשניה, משום דאיסור זיקה דרבנן היא, ופירש ר"ח (שם תוד"ה אבל) דטעמו דסבר אין זיקה, הא למ"ד יש זיקה ראוי לאסור, משום שנאסרה עליו שעה אחת, היינו דוקא במיתה, שמיתה אינה מפקעת זיקתה למפרע, ואסור באמה, וא"כ א"ש הא דאמר שמואל (שם ע"א) התחיל בצרות יגמור אף באחיות, דכיון שנפקע הזיקה למפרע ע"י חליצה תו לא הואי השניה אחות זקוקתו כלל, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, כיון שבידינו להתירה, דאין איסור כלל על רחל השניה בנפילה, וכמו שביארנו בס"ד, דהצרה שחלץ היה צרת הראשונה לנפילה, ושוב אין הכרח למה שהמציא ר"י בתוספות (שם) ד"ה שמואל התחיל כו' חדשות בזה. ודוק היטב כי דברינו מיוסדים על פי דרכי ש"ס ירושלמי: