צפנת פענח, בא י״ג

א

בגמרא הנ"ל (ברכות ג:) חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, סב), השתא משה לא ידע שנאמר כחצות וגו', ודוד הוה ידע. ומשני רב אשי, דוד הוה ידע ומשה הוה ידע, אלא שלא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי, דאמר מר למוד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ע"כ. ופירש רש"י דאמר מר – במסכת דרך ארץ. ויש לתמוה מה בעי רש"י בזה. ובסמיכת חכמים תירץ, יעו"ש.

ב

ולי נראה, דהא קשה מה שהקשה המזרחי (יא, ד) שאין הדעת סובל לומר שיטעו האצטגנינים ולא ידעו בהחלק הלילה, אשר להם ידוע כל השעות והרגעים וכו'. ומכח קושיא זו יש להקשות ל"ל לרב אשי לומר שלא יטעו וכו', דלעולם יש לומר דמשה ידע וגם האיצטגנינים ידעו אימת חצות לילה, והא שאמר משה כחצות וכו' אתי ללמדינו שירגיל אדם את לשונו לומר איני יודע אפילו במלתא דברירא ליה, שמא פעם יתבדה ויוחזק לשקרן לעולם, והוא מדאמר משה כחצות אף על פי שהי' ידוע לו חצות לילה אימת, מכל מקום אמר בלשון ספק.

ג

אך דעל כרחך זה אינו, דכבר אמר מר למוד לשונך וכו', נמצא נלמד זה בלא משה, ולמה אמר כחצות, לכך הוצרך רב אשי לומר שלא יטעו וכו'.

ד

אך עדיין קשה דלמא הא דאמר מר נלמד ממשה והדרא קושיא הנ"ל. אך דעל כרחך זה אינו, דאמר מר הנזכר כאן הוא במסכת דרך ארץ, ואמרינן בפרק החובל (ב"ק צב.) וכבר למד אכסנאי שבא לעיר וכו', מכאן לבן נח שנהרג שהי' לו ללמוד ולא למד, ופירש רש"י שהי' לו ללמוד דרך ארץ, נמצא דרך ארץ כבר נלמד בימי אבימלך ואין צריך למשה ללמדינו זה, ואם כן למה אמר משה כחצות, אלא שמא יטעו וכו'.

ה

ובזה יובן, דמשני רב אשי, דוד הוה ידע ומשה נמי הוי ידע אלא שמא יטעו וכו', קשה מי הכניסו לרב אשי לדוחק זה לומר שהאיצטגנינים יטעו בזה, שאינו מדרך סברא, ויותר הל"ל טעמא ללמדינו שירגיל אדם את לשונו לומר איני יודע וכו', לזה בא כמתרץ ואמר דזה אינו, דאמר מר וכו', נמצא כבר אמר מר זה, ומה בא משה להשמיענו בזה, אלא שמע מינה משום שמא יטעו. אלא דקשה דלמא הא דאמר מר נלמד ממשה, לזה פירש רש"י אמר מר – היא במסכת דרך ארץ, ומסכת דרך ארץ הי' רגיל בפיהם מאז ומקדם, מדנענש אבימלך על שלא למד דרך ארץ, שמע מינה דלאו ממשה נלמד זה, ואם כן על כרחך הוצרך רב אשי לשנויי משום שמא יטעו וכו'. והקושיא למה יטעו, בארתי במקום אחר בזה בארוכה בעזרת ה' יתברך, וק"ל.