צפנת פענח, בא ט״ז

א

במדרש פ' שמות (שמ"ר א, ח), ויקם מלך חדש (א, ח), רבנן פתחין פתחא מהכא (הושע ה, ז) בד' בגדו בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את מלכיהם שחדש עליהם.

ב

ותחלה נראה לי לתרץ ש"ס (סוטה יא.) כן רבו וכן פרוץ לא נאמר, אלא כן ירבה (א, יב), רוח הקודש מבשרתן כן ירבה כו'. והוא תמוה.

ג

ונראה לי, דאיתא (עי' ישעיה ס, כב) הצעיר יהי' לאלף אני ה' בעתה אחישנה, כשהקב"ה מביא הגאולה קודם זמן, על כרחך פרים ורבים כו'.

ד

אך דיש תקנה בלאו הכי, ששמעתי מקשין, כתיב והיה מספר בני ישראל (הושע ב, א), וכתיב אשר לא ימד ולא יספר (שם), ומשני כאן בעושין רצונו של מקום כו' (יומא כב:). והקשו, הא בהרהר תשובה מיד אקרי צדיק גמור, וכש"ס דקדושין (מט:) על מנת שאני צדיק גמור כו', ואיך אפשר שמיד לא יהי' להם מספר. ותירץ הגאון מהר"ן מפוזנא ז"ל, דכשעושין רצונו של מקום נחשב אחד לששים רבוא ואין מספר כו'. נמצא כשעושין רצונו אז אחד נחשב לאלף, מה שאין כן כשאין עושין רצונו אז צריכין לפרות ולרבות.

ה

והאלשי"ך (שמות א, יד) פירש הבה נתחכמה לו (א, י) למושיען של ישראל (סוטה יא.), ר"ל להכשילן בעבירות ולבטלן ממצות כדי שלא יושיע לישראל מיד המצרים, וז"ש (א, יד) את כל עבודתם אשר עבדו המצרים לעבודה זרה הי' מעבידין את בני ישראל בפרך, יעו"ש.

ו

נמצא מובן לפי שהמצרים אמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה, כדי לבטלן ממצות הקב"ה, אם כן הקב"ה צריך להרבות את בני ישראל שיהיה הצעיר לאלף, לכך כן ירבה. מה שאין כן בלא התחכמות זו, שהיו ישראל עושין מצות ורצונו של מקום, אז הי' אחד חשוב לאלף ולא היה צריך להרבותן ממש, וק"ל.

ז

אך דיש דעות אחרות, דקושי(') שיעבוד השלים לצאת אף קודם זמנן. ובזה יובן, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, אם כן עתה יאכלם חדש, שצריך לחדש עליהם גזירות להשלמה, מה שאין כן אלו לא בגדו בה' הי' אחד נחשב לאלף ולא הי' צריך לחדש גזירות, רק גירות בעלמא, וק"ל.